יש שני דברים שאנשים שאינם מוגדרים כנכים לא אוהבים להודות בהם:
1. אנחנו באמת יכולים לעשות יותר כדי להנגיש דברים עבור מי שזקוק.ה לכך.
2. אנחנו צריכים שינגישו נכים עבורנו.
הקביעה השניה אולי נראית מוזרה, אבל תחשבו על זה. כמה אנשים ללא אחוזי נכות (אין לי מונח טוב לזה בעברית) יודעים בדיוק כיצד לגשת אל אדם שאינו שומע, או אינו רואה, או מתקשה ללכת, או שיש לו תסמונת כלשהי הגורמת לו לתפוס את העולם בצורה שונה? כמה יודעים אפילו איך להתחיל שיחה בלי לחוש מבוכה? אם אפגוש אדם עיוור, האם אתחיל אוטומטית לדבר כמו אל ילד קטן כי המוח שלי מתוכנת לפשט דברים עבור מי ששונה ממני, אפילו שזה לא הגיוני? האם אטרח ללמוד שפת סימנים לטובת אדם חרש, או שאקווה שהוא קורא שפתיים ו/או מצויד במכשור מסוים שיקל עלי את התקשורת איתו?
שימו לב, זה יקל עלי, לא עליו. לאדם שרגיל לתקשר בצורה מסוימת תמיד יהיה פחות נוח להאט את קצב התקשור שלו או להשתמש במונחים יותר בסיסיים עבור מי שאינו רגיל לכך. באותה מידה, כאשר אפגוש ידידה הנעזרת בקב על מנת ללכת, יתכן ובאופן לא מודע אצפה ממנה לשנות את קצב ההליכה שלה כדי שיתאים לשלי, במקום לחשוב שאולי אני צריך להיות יותר סבלני ולבחור במסלול שיהיה נוח עבור שנינו. קשה לנסח את זה בצורה שלא תצא מתנשאת, אבל אנשים שאינם מוגדרים נכים באמת צריכים להזכיר לעצמם כמה דברים נראים אחרת עבור אחרים.
בקולנוע, זה מתבטא במיוחד עם דמויות חרשות. רוב הצופים עדיין יצפו שכאשר שיחה מתנהלת בשפת הסימנים, יופיעו כתוביות עבור השומעים, או שמישהו יגיד בזמן אמת את הנאמר. נכון, ככה נהוג כאשר חרשים ולא חרשים מתקשרים ביניהם, אבל תחשבו כמה אבוד הצופה הממוצע אם לא היה לו את הגורם המתווך ובמקום זאת, היה צופה באנשים מסמנים זה לזה, בלי לדעת מה בדיוק נאמר. אחד הסרטים המפורסמים ביותר על דמויות חרשות, "ילדים חורגים לאלוהים", עוסק בעצם בנסיון לגרום להן לבטא מילים בקול, ללא צורך בשפת סימנים. סרט אחר, "צלילי המטאל", עוסק באדם שהולך ומתחרש בהדרגה, כך שברירת המחדל שלו היא עדיין דיבור ולא סימון, מה שמקל על צופים שומעים להזדהות איתו, כי רוב הזמן הוא עדיין משתמש בקול בכדי לבטא את עצמו. נעשו נסיונות ליצור סרטים שמיועדים קודם כל עבור קהל חרש, אבל אף אחד מהם לא הצליח במיוחד וחלקם אף נחשבים לגרועים למדי. לא ש-"Deafula" אינו מבדר בדרכו, אבל לא באופן בו הבמאי שלו התכוון.
"CODA" הוא נסיון נוסף לתת במה לשחקנים חרשים בסרט שמיועד לקהל הרחב, אם כי גם הוא חוטא בהנגשה לשומעים. רובי היא הבת הצעירה במשפחתה והיחידה בבית שאינה חרשת. היא עובדת עם הוריה ואחיה הגדול על סירת דיג ומתרגמת עבורם את דבריהם של שאר העובדים בנמל, שיחסיהם מול החברה שקונה מהם דגים נמצאים על סף פיצוץ בשל עודף רגולציה והורדת מחירים. במקביל, רובי מאוד אוהבת לשיר ונרשמת למקהלת בית הספר. היא מתביישת בהתחלה משאר התלמידים בעקבות לעג אותו היא סופגת מדי יום בגלל משפחתה, אבל מדריך המקהלה מר ויאלובוס (או מיסטר וי) רואה בה פוטנציאל ומנסה להוציא ממנה את הקול האמיתי שלה.
אפשר לזהות בקלות את ההקבלה. המשפחה של רובי מתבטאת ללא קול וגאה בכך, בעוד רובי מרגישה כמו נטע זר בבית בגלל יכולתה לדבר, ובלימודים בגלל העיסוק והנכות של משפחתה. יש לה רצונות של מתבגרת ממוצעת. היא רוצה למצוא את המקום שלה, לבחור זהות לעצמה ולחוש שמקבלים אותה כאדם בוגר. עם זאת, ברור לה שיהיה מאוד קשה להתנתק מהמשפחה שאמנם אוהבת, אבל לא מבינה את הרצון של רובי לשיר. חשוב להדגיש שזה לא מתוך חוסר חיבה למוזיקה באופן כללי, אלא כי כמו כל הורים, גם הוריה של רובי מעדיפים שתשתנה כמה שפחות ושלא תאלץ אותם להיפרד מהילדה הקטנה שהכירו כל חייהם וניסו לעצב בצלמם. כהורה, אני מבין את ההרגשה ומזכיר לעצמי שוב ושוב לחזק את ההעדפות האמיתיות של הבת שלי, במקום לבטל את מה שלא מתאים לי אישית. זה מה שההורים של רובי עדיין לא מפנימים.
סרטה של שאן הדר הוא מאוד תבניתי. נערה מתבגרת רוצה לעשות משהו שונה ממה שמקובל במשפחה וצריכה להיאבק על הכרה, בעוד הם מעדיפים שתעזור בעסק המשפחתי. כמובן שיש גם בעיות כלכליות והרבה מטענים רגשיים שצפים אל פני השטח, אבל יאמר לזכות CODA שהוא עדיין סרט די אינטליגנטי. זו דרמה-קומית שמתיחסת בכבוד לשני הצדדים של הסיפור, גם לחרשים שהחברה מתקשה להסתגל אליהם, וגם לבת השומעת שהמשפחה מזלזלת בשאיפותיה כי אינן תואמות את אורח החיים המקובל עליהם. דוגמה לכך מופיעה בסצנה מוקדמת, כאשר אמה של רובי אוסרת עליה להאזין למוזיקה באוזניות בשולחן ארוחת הערב, אבל כל המשפחה בוחנת נשים בטינדר עם האח, כי זו פעילות שיכולים לעשות ביחד. זה נראה כמו בדיחה קטנה על הוי המשפחה, אבל מדובר בעצם בהקדמה לקונפליקט שיהפוך למרכז הסרט.
צוות השחקנים עושה עבודה טובה. אמיליה ג'ונס מבטאת יפה את הקושי הנגרם מלהיות חריגה בשני מעגלים במקביל וזה הופך את הזמנים בהם היא לבד לחזקים יותר, כי שם רובי יכולה להיות עצמה. טרוי קוטסור מגלם את אביה של רובי באופן מלבב, חרף היותו ילד מגודל שמפחד משינויים ולא מקשיב (תרתי משמע) להנחיות שמגיעות מצד גורמים חיצוניים. יש משהו מאוד טבעי בכימיה של קוטסור עם שאר השחקנים שכמעט גורם להם להיראות כמו משפחה אמיתית. מרלי מטלין היא השחקנית המוכרת ביותר בסרט, אולם נראה שדווקא היא מקבלת את השורות הפחות עסיסיות בתסריט. כל הזמן יש בניה לקראת עימות בין האם לבתה, אבל הדר שומרת אותו על אש קטנה ומטלין הוותיקה מסתפקת בלהיות דמות שיותר מסבירה מה היא מרגישה מאשר מבטאת זאת ברגש.
המצטיין מבין השחקנים הוא יוג'יניו דרבז, המגלם את מר ויאלובוס. למרות שהדמות נראית בהתחלה כמו קריקטורה של מורה לאמנויות עם מניירות של דיווה, דרבז מגלם את מיסטר וי עם הרבה עומק ואישיות של מי שרואה בעבודתו שליחות, גם אם הרושם הראשוני שהוא מותיר אינו מכובד במיוחד. גם זו דמות קלישאתית, אבל כמו שאר הסרט, זו קלישאה שעובדת במסגרת העלילה המוצעת לנו.
למרות הרצון הטוב לתת במה לשחקנים חרשים, CODA הוא קודם כל סיפורה של נערה שומעת שבמקרה גדלה במשפחה חרשת. אני מעריך את ההחלטה לא להפוך את השונות של המשפחה למסכנות או להציג את כל הסיפור מנקודת מבט חיצונית. חלק מהשיחות בסרט נערכות לחלוטין בשפת הסימנים, או כאשר אחד הנוכחים נותר מחוץ לשיחה כי הוא היחיד שלא יודע לסמן. זה מזכיר למי ששומע את חשיבותה של נקודת מבט חיצונית שבעקבותיה ניתן ליצור סביבה ידידותית עבור כולם. עם זאת, הדר לא הולכת עד הסוף עם מתן הבמה לחרשים, כי עיקר הסרט מתמקד בדמות שאוהבת לשיר. זה אמנם מציע טוויסט על קונספט שחוק (במיוחד כשהסרט עצמו הוא רימייק), אבל מנגיש את החרשים לצופים השומעים בצורה שאולי טיפה מפספסת את הפואנטה של הבנת הצד שאינו מסתמך על שמיעה על מנת לעקוב אחר הנעשה. פחות הרגשתי שלמדתי משהו חדש, ויותר שקבלתי אישוש לכך שמשפחות מגיעות בכל מיני צורות ועדיין נתקלות באותם קונפליקטים. הסרט עצמו טוב, פשוט לא מקורי במיוחד.
בשביל הזהב 