פרק 214 – ילדים זה שמחה

אנחנו פותחים שנה עברית חדשה עם סרט ישראלי חדש. מתחילים עם "געגוע" של שבי גביזון (או שביזון בקיצור) וממשיכים ל"אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד. כן, זה הסרט שגבר על השור הזועם באוסקר.

ספוילרים לשני הסרטים שאינם בבימוי סקורסזה.

מודעות פרסומת

פרק 213 – שיר הדרום

השבוע, אנחנו עוברים דרומה ומוצאים שם את ניקול קידמן בשני עיבודים לספרים אהובים על תקופת מלחמת האזרחים האמריקאית. ב"הפיתוי", סופיה קופולה חוזרת לטריטוריה שביקרו בה דון סיגל וקלינט איסטווד ("הנקמניות" מ-1971), בעוד "בחזרה לקולד מאונטיין" מראה לנו את ג'וד לאו עובד גיהנום ועוד קצת בנסיון להגיע לזרועות אהובתו.
ספויילרים לשני הסרטים ולמלחמת האזרחים.

ביקורת: געגוע

Longing1_resize.jpg

 

כששבי גביזון ביים את סרטו הראשון, עולם הקולנוע הישראלי נראה לגמרי אחרת. יצאו בממוצע פחות מעשרה סרטים ישראלים חדשים בשנה, התקציבים שלהם היו נמוכים וכפו ערכי הפקה דלים ומשה איבגי גלם חצי מהתפקידים הראשיים. "שורו" היה לזוכה הראשון בפרס אופיר וגביזון קבל עליו את פרס הבמאי הטוב ביותר. בתקופה בה הצלחה של סרט ישראלי בחו"ל עוד נחשבה לפנטזיה רחוקה, כל סרט שהיה יותר מסביר, העלה בארץ את התקוות להצלחה מעבר לים (כולל סרט שלמעשה נקרא "מעבר לים") ואולי אפילו מועמדות לאוסקר, אם אפשר ככה בקטנה לעשות ג'סטה, כי הוונט דה ג'ואיש פיפל סאפר אינאף?

"געגוע" הוא בסך הכל סרטו הרביעי של גביזון, שנוהג לקחת את הזמן בין פרויקטים קולנועיים. חלפו 14 שנים מאז סרטו הקודם ושש שנים מאז החל לכתוב את התסריט לגעגוע. הוא מלא את הזמן עם עבודה מרובה בטלוויזיה, אבל רק עכשיו, בשנת 2017, מגיע סרט חדש באורך מלא. המציאות השתנתה בינתיים, כמות הסרטים הישראלים שיוצאים מדי שנה עומדת באופן עקבי על מספר דו ספרתי, חלקם נתמכים במספיק קרנות, חברות תקשורת ושיתופי פעולה בינלאומיים בכדי להציג מוצר ברמה טכנית גבוהה. תוספת של יוצרים ושחקנים שלמדו להתמקד ספציפית בקולנוע, הפכה את הצע התפקידים למגוון מתמיד ושנה בה אף סרט ישראלי לא זוכה בפסטיבל נחשב בחו"ל, היא כיום אנומליה. הקולנוע הישראלי השתנה, כך שבמקום להיות המלך שתמיד יכול לספק את הסחורה, שבי גביזון נמצא כעת בפעם הראשונה בתחרות קשה מול במאים וכותבים לא פחות מוכשרים ממנו. זה דבר טוב, המציג הזדמנות לבחון מחדש את היוצר הוותיק באור מודרני.

ביקום מקביל בו חגי תשרי נופלים על אמצע החורף, אריאל מוזמן לפגישה עם רונית, אותה לא פגש מזה עשרים שנה. היא מספרת לו שכאשר היו ביחד, היא נכנסה להריון ולא ספרה לו כי ידעה שאריאל לא רוצה ילדים. לילד שנולד קראה אדם. היא גדלה אותו בעכו, התחתנה עם גבר בשם אלי והמשיכה בחייה מבלי לגלות לבנה מיהו אביו הביולוגי. היא שוברת כעת את השתיקה לאחר שאדם נהרג בתאונת דרכים ורונית מרגישה שאריאל צריך לפחות לדעת שהיה לו בן, גם אם אינו יודע עליו כלום ולא היה מעורב בגידולו בשום צורה.

הגילוי אינו עוזב את אריאל. בתור מנהל מפעל, הוא רגיל שאנשים תלויים בו לשם קיום, אבל מעולם לא חש קרבה מיוחדת למישהו מהם. הוא נוסע לעכו ומתחיל לחקור אודות הבן שמעולם לא הכיר. הוא פוגש את החברים שלו, את מנהל בית הספר, את המורה שהיה מאוהב בה, את הנערה שהייתה מאוהבת בו. הוא רוצה להכיר את המקומות בהם אדם הסתובב ולהבין איזה מין טיפוס היה הנער שרק לאחרונה למד על קיומו.

התחושה הראשונה שלי בסוף הסרט הייתה שהוא מתאמץ מדי. העלילה מתמקדת באובססיה של אריאל להיות הורה דווקא אחרי שבנו היחיד נהרג, אבל הוא עושה זאת בדרך שגורמת להרבה חוסר נעימות עבור הצופים ועבור הדמויות האחרות. הוא לא מוותר כשרומזים לו לעזוב, ממשיך לשאול ולחקור ולדחוף את עצמו לסיטואציות שקשות לאחרים וכאשר מעירים לו על כך, פשוט מתנצל וממשיך ללחוץ. במקום פשוט לבקר בבית הקברות, לנחם את ההורים השכולים ולחזור לתל אביב, אריאל נשאר בעכו וגורם לכל שיחה להתמשך מעבר לנקודה בה אדם נורמטיבי היה מסיים אותה.

התוצאה היא שדי במהרה, אריאל מתאהב בבנו. הוא רואה בו ילד מקסים, אבדה גדולה לעולם, פסנתרן וירטואוז, חבר נאמן וסביר להניח שגם מאהב לא רע בכלל. הוא מתבסס על עדויות שניתנות בדיעבד, כשכבר לא נעים לדבר סרה במתים ובכל זאת, הולכים ומופיעים רמזים לכך שאדם לא היה בדיוק מה שאריאל מדמיין. כולם מפליגים בתחילה בשבחו, אבל פרטים קטנים שאריאל בוחר להתעלם מהם, היו מאוד משמעותיים עבור מישהו אחר שהיה מנסה להרכיב פרופיל של אותו נער.

זו התחכום של געגוע, שלא בהכרח מבחינים בו בזמן אמת. למרות שעל פניו, הוא נראה שטחי ואף מזכיר מדי פעם טלנובלה שמנסה לייצר דרמות על בסיס יומי, הסיפור האמיתי הוא לא אדם. כשלוקחים צעד אחורה ובוחנים מחדש את הנתונים, מבינים שאדם הוא רק סמל. הוא דמות שאריאל רוצה להאמין בה כי מדובר בכל זאת במישהו שנשא את הגנים שלו. בחציו השני של הסרט, אף נעשה ברור יותר שזה לא אדם שהיה שמעניין את אריאל, רונית ואלי, אלא האופן בו הם רוצים שיזכרו את בנם. בלי לחשוף פרטים, השוט האחרון של הסרט הוא שילוב מעניין של אבסורד ונאיביות שיכול להיווצר רק מתוך קושי להכיר במציאות ולהתיחס לסימנים הבעיתיים. זה טבעי שהורים יזכרו את ילדיהם באור שונה מהסביבה, אבל אריאל מעולם לא הכיר את אדם ועדיין, מנסה להפוך את עצמו להורה גאה שיודע הכל על בנו ורק מחכה להזדמנות להשוויץ בו בפני זרים. השלושה פועלים כדי להיות ההורים שלא יכלו להיות כאשר אדם היה בחיים.

מבחינת המסר, געגוע הוא ספין מרתק על אובססיה, נושא שחוזר בסרטיו של גביזון. נראה גם שהגיל הביא לשינוי נקודת המבט של הבמאי. בעבר, סביר יותר שהיה מציג את העולם מנקודת מבטו של המתבגר שלכוד בתוך אהבה בלתי ניתנת להשגה ומוצא מעט נחמה בדברים הקטנים בחיים. כיום, גביזון מזדהה יותר עם ההורים שבדיוק כמו קבוצת וואטסאפ של גן חובה, תמיד יצדדו בילד שלהם, לא משנה מה. אי אפשר להפסיק להיות הורה, גם אם הילד איננו. גביזון מציע סיפור שבו מישהו מתחיל את התפקיד רק כשכבר מאוחר מדי להשפיע.

מצד שני, גביזון לא עדכן את הגישה שלו לבימוי שחקנים, מה שגורם לסרט להיראות מיושן לעתים קרובות. הדמויות מנהלות שיחות לפי תור, גם כאשר הן נסערות. במקום להתפרץ אחת לדברי השניה, הן מדברות במשפטים שלמים ותמיד מגיעות לפואנטה. זה מסוג הדברים שעובדים בכתב, אבל לא מול מצלמה. בנוסף, חלק מהליהוקים פשוט לא מתאימים. שי אביבי נותן פה את אחת ההופעות הטובות בחייו ועדיין, משהו נראה לא במקום. הוא בשיאו כשיש בו להט ואימפולסיביות, אבל את אריאל הוא מגלם כטיפוס מנומס ומגמגם, שאמנם מתעקש לדבר עד שהשיחה נעשית מביכה עבור הצד השני, אך כל הזמן נראה כאילו אמורה להיות שכבה נוספת של אישיות שאינה זוכה ליצוג בסרט. לאסי לוי יש בעיה הפוכה, של יותר מדי רגש. בעוד היא אמינה כאשר היא בוכה או כועסת, המעבר החד בין מצבים מעורר את החשד שכל סצנה בהשתתפותה נכתבה תחת התנאי שאסור לה להביע את אותו רגש למשך יותר מדקה. תוסיפו לזה שחקנים מבוגרים המגלמים דמויות של בני נוער הצעירים מהם בעשור ומשהו תמיד יראה עקום, גם כשהבמאי לא מתכוון לכך.

בעיה נוספת היא בתסריט עצמו. גם כאן, גביזון נוקט בגישה שאינה משתלבת עם הקולנוע הישראלי המודרני. אין בסרט אף שיחה שאינה מתמקדת בחשיפת פרטים חשובים על אחת הדמויות, לרוב אדם. בעוד אני מסכים שצריך להתמקד בנסיון של אריאל ללמוד כמה שיותר על בנו, לא הגיוני שלאורך כל התקופה בה הסרט מתרחש, אף אחד לא ידבר איתו על נושא אחר, אפילו לרגע. יש שיחה קצרצרה על קולות רקע של ים, אבל היא מיד מתחלפת בעוד מידע שנוסף לרשימה. גם הדיאלוגים עצמם בעייתיים. אריאל נוטה ללחוץ יותר מדי ורונית מתחממת במהירות לא בריאה, אבל יותר מפריעות לי הדמויות האחרות. בני נוער שמדברים כמו דמויות בהצגה של הקאמרי, או בעל בית קפה שפשוט מתחיל לחקור לקוח על מה שעובר עליו, אלה לא דברים נורמליים כפי שהסרט מציג. אף בת 15 בישראל לא תגיד ברצינות "הוא הגבר של החיים שלי" בלי שזה יהיה ציטוט מתוך ספר שהיא בדיוק קוראת. זה כן משתלב עם העובדה שאף דמות בגעגוע אינה מאזינה למשהו פרט לפלמנקו או מוזיקה קלאסית, אבל על הקושי להשיג זכויות יוצרים לשירים אכתוב בהזדמנות אחרת.

אלה רעות חולות שאפיינו סרטים ישראלים בתקופה בה שבי גביזון היה פורץ דרך. הוא פעל להציג דמויות יותר מגוונות, דיאלוגים יותר קרובים למציאות וטשטוש מכוון בין פנטזיה למציאות. הבעיה היא שכולם כבר למדו לעשות את זה ואם גביזון ממשיך להשתמש בשיטות מיושנות, נעשה קשה יותר להתחבר לסרטיו. יחד עם זאת, הוא עדיין במאי עם חוש נדיר למסגור דמויות והפרדתן מהרעש הסביבתי והסצנה בהתחלה בה אריאל מפנה את גבו לקהל ובוהה בסרטון התדמית של המפעל שלו, היא דוגמה נפלאה לשימוש ברמז מטרים ללא מילים. כתסריטאי, הגישה של גביזון לסיפור יוצרת חקירה שאינה גלויה יתר על המידה בדבר הנפש האנושית והתמודדות עם אבדן. טשטוש הגבולות מגיע כאן לשיא לא במראות חולמניים (אם כי ישנה סצנת חלום אחת מאוד מרשימה מבחינה טכנית), אלא באופן בו אריאל מנסה לשחזר את מה שמעולם לא היה שלו, רק כי הוא רוצה להאמין שיצא ממנו משהו טוב.

יש לגעגוע הרבה פגמים שנובעים מגישה מיושנת מאחורי הקלעים. עדיין, הוא סרט חזק ומומלץ שמעביר בצורה מעניינת את סיפורם של הורים שמעדיפים לזייף ילד מושלם במקום להכיר במציאות. לוקח זמן להתחבר לזה והכוונה שמאחורי הסרט עשויה להתברר רק לאחר מחשבה נוספת, אבל שבי גביזון הצליח לחבר הרבה רגעים לא נוחים ולכאורה מנותקים זה מזה, לכדי יצירה שלמה להפליא.

ביקורת: זה

it-teaser-poster_resize.jpg

 

"זה" הוא אחד מספריו המפורסמים ביותר של סטיבן קינג (ולא חסרים לו ספרים). הרבה אנשים מכירים אותו עוד מהעיבוד משנת 1990, עם טים קרי, ג'ון ריטר וסת' גרין ממש צעיר. לא שמדובר ביצירה שנחשבת למרשימה במיוחד, אבל אותו עיבוד היה כל כך איקוני בתקופה בה סרטי אימה היו בעיקר מטופשים ולא באמת מפחידים, שהרבה אנשים אפילו לא זוכרים שכלל לא מדובר בסרט, אלא במיני-סדרה.

כעת, הגיע לקולנוע סרט של ממש המבוסס על הספר. ליתר דיוק, הוא מבוסס על חלק מהספר, כי סרט נוסף, המציג את השתלשלות הארועים בהמשך, צפוי לצאת בעוד שנתיים. אם אתם יודעים משהו על עלילת הספר ויודעים חשבון פשוט, תבינו למה זה הופך את שנת ההתרחשות של החלק הראשון לתמוהה במקצת.

אם אתם לא מכירים את הסיפור, הוא הולך ככה: בקיץ 1989, חבורה של ילדים המכונים "הלוזרים", מתחילים לראות דברים מוזרים בעיר מגוריהם, שלוש… שתיים… אחת… דרי, מיין. ביל המגמגם הוא המנהיג דה-פקטו של החבורה, ריצ'י תמיד מנסה לספר בדיחות בזמן לא מתאים, אדי היפוכונדר שצריך לקחת תרופות כמה פעמים ביום, סטן הוא הילד היהודי היחיד בעיר (או לפחות היחיד שמופיע בסרט), ובן הוא הילד החדש שסובל מעודף משקל ומהצקות מצד הבריונים המקומיים. למעשה, כל הלוזרים סובלים מהצקות וכאשר מצטרפים אליהם בברלי היפה ומייק השחור שחי בחווה מחוץ לעיר, הם מוצאים שהשנאה לבריונים מאחדת אותם. וכן, אלה המאפיינים היחידים של כל דמות.

הבריונים אינם הסכנה היחידה בסביבה. במהלך השנה האחרונה, נעלמו מספר ילדים, בהם ג'ורג'י, אחיו הצעיר של ביל. בזמן שכל העיר מוטרדת קלות בידי ההעלמויות, כל אחד מהלוזרים נתקל בליצן מפלצתי בשם פניווייז שרוצה לחטוף את הילדים. למרות שראינו אותו מפתה את ג'ורג'י במילים רכות בתחילת הסרט, את שאר הילדים פניווייז מחליט דווקא להפחיד. כל אחד רואה משהו אחר, בהתאם לפחדיו האישיים ואף אחד מהם לא חושב לספר על כך למישהו, אפילו שזה יהיה הדבר החכם לעשות.

לפני שאני מתחיל לחפש הגיון בסרט על פי סיפור של סטיבן קינג על ליצן עם שבעה סטים של שיניים שחי בביוב, יש בחדר פיל מאוד גדול שדורש התיחסות. ביל סקארסגארד קבל נעלי ליצן מאוד גדולות למלא. מה שהפך את המיני-סדרה לבלתי נשכחת הוא לא העלילה, או אווירה יחודית כלשהי, אלא פניווייז עצמו. ליתר דיוק, טים קרי בתפקיד המפלצת. עם כל המשחק המוגזם והאיפור הכבד שהדמות מביאה איתה גם ככה, סקארסגארד עושה עבודה לא רעה עם מעט הטקסט שהונח בפיו, אבל ההשוואה לקרי פוגעת בו אוטומטית. טים קרי הוא טיפוס די קריפי גם כשהוא מזמין משלוח מהסופרמרקט, אז בתוספת תחפושת ליצן, החוש הטבעי שלו לתאטרליות התפרץ בקאמפיות מענגת, מה שמחליפו הצעיר לא מסוגל לעשות. להוציא את פתיחת הסרט, פניווייז הוא מפלצת די גנרית ובאמת שכל אחד היה יכול לגלם את התפקיד כמו שסקארסגארד מגלם אותו.

האמת היא היא שזה בגרסת 2017 פשוט לא מפחיד. אני לא מדבר על הסרט עצמו, אלא על "זה" היצור שמציג עצמו כפניווייז. הדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו זה שהוא קצת מזכיר יום חלש של פרדי קרוגר. ההבדל הוא שקרוגר פועל בתוך חלומות, כך שלפחות בסרט הראשון, האופן בו הוא רוצח אנשים הוא גרוטסקי במכוון, כי בחלום הכל אפשרי. כשזה מנסה להפחיד, מעבר לכך שלא ברור מה הפואנטה אם רוב הזמן אף אחד לא נפגע, הוא משתמש בהפחדות זולות שכל מי שראה כמה סרטי אימה בחייו ידע לחזות בדיוק מתי יקרו. התלוננתי בזמנו על כך ש"תברח" צפוי מכדי להיות מפחיד באמת, אבל לפחות הייתה לו גישה מקורית לאפיון הדמויות. זה לא טורח בכלל להיות מקורי ומחליף את האימה הפסיכולוגית המתבקשת בסתם רדיפות והקפצות שכל אחד יכול לביים. הדמות נמצאת במקום חשוך עם הפנים למצלמה? כמובן שמשהו יקפוץ מאחוריה, כי למה לנסות להיות מקורי ולתקוף דווקא מהצד? משהו מפחיד עומד לקרות? המוזיקה תגלה לנו מראש ותלך ותתגבר לקראת רגע ההפחדה המדויק, כי הרי ידוע שהדברים הכי מפחידים הם מיקסר חשמלי.

כלומר צפויים. הדברים הכי מפחידים הם אלה שאפשר לצפות בקלות מתי יגיעו ומהיכן.

 

הדבר המוזר ביותר בסרט, לפחות מבין הדברים שלא נכתבו בידי סטיבן קינג, הוא עד כמה פניווייז בעצם מיותר. יש כאן רגעים מפחידים, אבל הוא לא באמת אחראי לאף אחד מהם. דמויות המשנה האנושיות הן אלה שבאמת טורדות מנוחה, כי הן לא זקוקות לגימיקים צפויים על מנת להפחיד. הביריונים שמטשטשים את הגבול בין שובבות לבין פסיכוטיות, אבא של בברלי שגם כשהוא רק מביט בה, מדובר בדמות הכי לא נעימה בסרט, הרוקח בבית המרקחת שאולי במקרה ואולי לא, נראה כמו סטיבן קינג כשהוא אומר את השורה הכי מהפכת מעיים בסרט. הילדים האלה לא צריכים את פניווייז בשביל לראות מפלצות, הם חיים איתן.

אם הסרט היה משחק יותר על הכיוון הזה, אני חושב שהייתי מתרשם ממנו הרבה יותר לטובה. אין דבר מפחיד יותר ממשהו שאי אפשר לברוח ממנו. אני יודע שבספר הוא מוצג אחרת, אבל לפי ההגיון של הסרט, נקודת התורפה של פניווייז היא גיאוגרפיה. כמובן שגם זו גמישה ומשתנה בהתאם לצרכי התסריט, אבל עד כמה הוא מפחיד אם הגישה שלו למרדף אחרי קרבנות היא לתת להם אזהרה הוגנת ואז לאפשר להם לברוח? הוא היה הרבה יותר יעיל כמטרידן ביבים שמפתה ילדים קטנים בעזרת קולות וריחות של קרקס, מאשר בתור מישהו שמראש ברור שעדיף להתרחק ממנו.

ההחלטה למקם את העלילה בסוף שנות השמונים ולא בשנות החמישים כמו במקור הספרותי, נעשתה כנראה כהכנה לסרט ההמשך. עם זאת, יוצרי הסרט שכחו לעדכן כמה דברים במעבר בין העשורים. בשנות החמישים, הגישה בערים קטנות כמו דרי הייתה הרבה יותר תמימה. ילדים הסתובבו בחוץ לבדם במשך שעות מבלי שההורים דאגו לשלומם. אם היו בעיות בבית, אלה נחשבו לעניין משפחתי שאינו צריך להטריד את הרשויות. גזענות נגד שחורים ויהודים הייתה הרבה יותר נסלחת מאשר בתחילת עידן הפוליטיקלי קורקט. תחשבו עד כמה ההורים בסדרה "Stranger Things" היסטריים כשילד יוצא מהבית בלי להשאיר פתק ותשוו את זה לכמה ההורים בזה אדישים. לפי הסרט, לא רק שאנשים בדרי אינם מתרגשים עוד מילדים נעדרים, גם התקשורת ברחבי אמריקה לא שמעה על כך בכלל. אמריקה. איפה שנתוני ההעלמות של ילדים בדרי ביחס לשאר המדינה היו אמורים מזמן להביא לסגירת שטחים בידי הרשויות. למעשה, חוץ מכמה רפרנסים תרבותיים נוחים לזיהוי ואחד המונטז'ים המוזרים בתולדות הקולנוע, אין בזה שום דבר שבאמת מעיד על מיקומו בשנות השמונים.

מצד שני, אולי אני מצפה ליותר מדי מסרט שבו דמות שלומדת לבר מצוה אפילו לא מחזיקה את הספר ישר. קחו מפלצת גנרית לחלוטין, שלבו אותה עם בימוי נטול יצירתיות, מקמו אותם בתקופה שונה מהמקור הספרותי מבלי לעדכן את הרקע החברתי של העלילה וקבלתם את זה. הסרט מטריד בגלל הרבה דברים שאינם היצור בבסיסו. פניווייז מתנהל בצורה כל כך צפויה, שיש כמעט נחמה בהופעה שלו על המסך, כי הוא מונע מהמפלצות האמיתיות להגיע. אם זה היה מכוון, אז כל הכבוד. לצערי, נראה שהבמאי אנדי מושייטי ושלושת התסריטאים התבלבלו בין עיקר לטפל והסתמכו על טריקים זולים במקום לבנות אימה פסיכולוגית של ממש.

ביקורת: הפיתוי

beguiled_resize.jpg

 

קשה לעורר בימינו הזדהות עם אנשים מדרום ארצות הברית במאה ה-19. למרות הסטייל והנימוסים והכנסת האורחים המפורסמת, הם עדיין היו בעלי עבדים והסתכנו במלחמה כאשר הסיכויים נגדם, רק כדי להמשיך ולהחזיק בכח עבודה נטול זכויות אדם על בסיס צבע עור. מה גם שהאנשים שכיום מדברים על עלייתו המחודשת של הדרום, הם לא ממש כאלה שהייתם רוצים לפגוש בתור בסופרמרקט.

עדיין, נראה שיוצרי קולנוע מאוד נמשכים דווקא לצד הדרום במלחמת האזרחים. מעבר למקרים כמו "הולדתה של אומה" של גריפית, שנוצר כמניפסט נגד ביטול העבדות, גם יוצרים שאינם מתנגדי חופש נמשכים יותר לדיקסילנד. מ"חלף עם הרוח" ו"נשים קטנות", דרך "שירת הדרום", הסדרה "שורשים" ועד ל"ג'אנגו ללא מעצורים" ו"12 שנים של עבדות". נראה שהדרום מייצר יותר תמונות בלתי נשכחות מתקופת העבדות, מאשר מה שהתרחש במקביל בצפון. כשמדמיינים את ארצות הברית של לפני 150 שנה, הראש הולך באופן אוטומטי דרומה, למטעים, לשדות הכותנה, לאחוזות המפוארות, לאדמת הביצות, למרדפים דרך שדות תירס, להצלפות פומביות בשוט, לשוק העבדים ולאנשים במדים אפורים נלחמים במטרה להתנתק משאר המדינה.

אחד האנשים שהדרום העסיק אותם, הוא הסופר תומס פ. קאלינן, שכתב את "A Painted Devil" בשנת 1966. שנים ספורות לאחר מכן, הספר עובד לסרט "נקמניות" בבימוי דון סיגל. כעת, סופיה קופולה מציג גרסה משלה לסיפור, אשר שמו בישראל "הפיתוי".

ג'ון מקברני, מהגר אירי המשרת בצבא האיחוד, נמצא בידי ילדה דרומית כאשר הוא פצוע קשה. הילדה מביאה אותו לבית הספר לבנות בו היא מתגוררת יחד עם ארבע תלמידות נוספות, מורה בשם אדווינה והמנהלת מיס מרתה. הנשים מתלבטות כיצד לנהוג בזר. האם להסגירו לידי צבא הקונפדרציה כפי שהחוק מחייב, או לספק לו מחסה ומיטה חמה עד שיחלים, כפי שמצווה מכל נוצרי טוב?

הן בוחרות באפשרות השניה. למרות סיפורי הזוועה ששמעו על החיילים הינקים, שבע העלמות הדרומיות מטפלות בג'ון ועוזרות לו להירפא. כל אחת מהן מפתחת בדרכה חיבה כלפי ג'ון. מיס מרתה אפילו מוכנה שיעבוד קצת בגינה המוזנחת, בעוד אדווינה הולכת ומתאהבת בו. בית הספר מתמלא באושר ובסקרנות, לראשונה מאז תחילת המלחמה, עד שדברים מתדרדרים במהירות לא צפויה.

סופיה קופולה ידועה בכך שהיא לא רק כותבת סיפורים, אלא מנסה להעביר קונספט נרחב יותר דרך הסרט. זה עבד לה מצוין ב"אבודים בטוקיו" שהציג את הצורך במשהו קרוב להיתלות בו בעולם שהולך ונעשה מנוכר, ובמידה חלקית ב"מרי אנטואנט" שהראה איך גם דמות היסטורית משפיעה היא לא יותר מנערה מתבגרת שנזרקה לתוך מערכת שגדולה עליה. הפיתוי הוא נסיון, למיטב הבנתי, לתת ביטוי למלחמת המינים בצורה שתראה כמה כח, פיזי ופסיכולוגי יש לנוכחות של גבר ברגע שהוא נכנס לעולמן של נשים. ההגעה של ג'ון לבית הספר לבנות משפיעה כמעט מיידית על יושבותיו. הן מתחילות להתקשט ולחייך ולנסות להשיג כמה דקות של שיחה בארבע עיניים עם הגבר, בין אם מתוך משיכה מינית, או סקרנות ילדותית. הסרט אינו מבחין בין גילים, גם מיס מרתה וגם הצעירה שבתלמידות מושפעות מהמצב החדש.

הבעיה היא שקופולה לא טורחת להעניק לדמויות הנשיות הרבה אופי שיאפשר להבדיל ביניהן. אף על פי ששבע משמונה הדמויות הראשיות בסרט הן נשים, הוא כמעט ואינו עובר את מבחן בכדל. רק שיחה על תפירה, שיעור צרפתית קצר ותפילה (שגם היא פונה אל אלוהים ואל ישו, דמויות זכריות), מונעים מהסרט להיכשל במבחן. פרט למיס מרתה ואדווינה, אף אחת מהבנות אינה זוכה לסיפור רקע. נקודות המבט של כולן מצומצמות ואין כמעט התיחסות אליהן כאל אנדיבידואלים. ג'ון מדבר הרבה על תחושותיו ועל ההיסטוריה האישית שלו, אבל עד סוף הסרט, רוב הדמויות הנשיות בקושי זוכות ליחס של בנות אנוש מצד התסריט.

אם זה לא מספיק גרוע, סופיה קופולה נסתה להתמודד עם הקושי ליצור הזדהות עם תומכות עבדות על ידי התעלמות מוחלטת מהנושא. לא רק שאף דמות בסרט אינה מזכירה את קיומם של עבדים, קופולה גם בחרה להסיר לחלוטין דמות של שפחה שחורה שהופיעה בספר עליו הפיתוי מבוסס. בנוסף, אין שום התיחסות להיותה של אדווינה ממוצע מעורב בסיפור המקורי והליהוק של קירסטן דאנסט הבלונדינית הצחורה לתפקיד, אפילו לא מעלה את האפשרות במחשבה. הנימוק של הבמאית לכך הוא שמדובר בנושא חשוב מכדי לעסוק בו כעלילת משנה, אבל זה רק הופך את הבחירה לעבד את ספרו של קאלינן, המתרחש בזמן מלחמה בה נלחמו על ביטול העבדות, ליותר אומללה. קופולה הכניסה מספיק שינויים לעלילה, כך שניתן היה למקם אותה בזמן כל מלחמה אחרת בהיסטוריה. היא התעקשה להיצמד דווקא לזו שסבבה סביב נושא שהסרט מסרב לגעת בו.

יש בהפיתוי גם דברים חיוביים. הצלם פיליפ לה סורד עושה שימוש נאה באור טבעי ובאור נרות על מנת להעניק לסרט מראה יותר מדויק תקופתית. גם קולות התותחים הנשמעים במרחק מבלי להופיע על המסך הם טאץ' נחמד. קולין פארל מוצלח בסך הכל בתפקיד ג'ון מקברני ומצליח לשבות את הקהל בקסמיו כפי שהדמויות הנשיות נשבות. גם קירסטן דאנסט וניקול קידמן בסדר בתפקידים שלהן, אם כי לא מראות משהו שלא עשו בעבר. עבור שתיהן, הפיתוי הוא לא אתגר אמיתי והדבר ניכר בניתוק הרגשי שלהן מהמתרחש על המסך. אל פנינג היא נקודה לרעת הליהוק. אף על פי שהיא נראית יותר מושקעת בסרט משאר השחקניות, המשחק שלה מאולץ והדמות עצמה כתובה באופן שטחי ומשעמם.

אני מעריך את הרצון של סופיה קופולה לספר סיפורים על-זמניים ולהפוך את המצב המלחמתי למשל. לצערי, היא לא טובה בזה כפי שנדמה לה. מבלי להעניק לדמויות הנשיות יותר עומק, קשה אפילו לזכור איך קוראים לחצי מהן. לכל אחת מאפיינים שטחיים ומעט מאוד זמן להתפתח. קיצוץ התפתחויות דרמתיות חשובות שהופיעו בספר, כמו גם התעלמות מהפולמוס המוסרי שהתחיל את המתיחות שהובילה למלחמה, היו אמורים להיענות בהקדשת יותר זמן לעיבוי הדמויות והדגשת האופן בו הנוכחות של ג'ון משפיעה על כל אחת מהן. במקום, קופולה מסתפקת בהצגה חפוזה של הנשים והתמקדות בגבר חסר יחוד להפליא כבסיס למתח ודרמה. זה לא מספיק בכדי ליצור התעניינות בסיפור, כך שעם כל הרצון להדגיש את הסאבטקסט של חומר המקור, סרט חייב שיהיה לו משהו מעבר לרעיון בסיסי על מנת למשוך אנשים לתוכו. סופיה קופולה נמנעת מפיתוח כר שיספק לעלילה מקום לצמוח מתוכו והסרט כולו סובל מכך.

פרק 212 – איש זאב צרפתי בגרמניה

בדרך כלל, אנחנו צריכים לחשוב בעצמנו על סרט קלאסי להשוות אליו את החדש. במקרה של "פרנץ", הסרט עשה את העבודה בשבילנו. אנחנו מדברים עליו ואז עוברים ל"Broken Lullaby", הגרסה הקודמת של אותו סיפור.

ספוילרים לשתי הגרסאות ומסיבה כלשהי, גם ל"תאוות בצע" של אריך פון סטרוהיים

ביקורת: פרנץ

frantz-movie-_poster_resize.jpg

 

הייתי אמור להכיר טוב יותר את הפילמוגרפיה של פרנסואה אוזון. הבמאי הצרפתי המוערך ידוע בקצב העבודה המהיר שלו ובנסיון לשחק בז'אנרים שונים. חלק מהאנשים מתחברים לסגנון שלו, אחרים מרגישים שהוא מסחרי מדי, או לחילופין, לא מסחרי מספיק. אישית, הסרט היחיד שלו שאני זוכר שראיתי הוא "8 נשים" המוזיקלי, אותו לא מאוד אהבתי. זה מפתיע שלא צפיתי בסרטים נוספים שלו, כי פרנסואה אוזון מוציא אותם בקצב מטורף. עד כדי כך מטורף שעד ש"פרנץ" שלו עלה לאקרנים בארץ, כבר מוצג בקולנוע סרטו הבא "מאהב כפול". ברור שחלק מהעיכוב קשור לשיקולים מסחריים ולכך שזכויות ההפצה של הסרטים נמצאות בידי חברות שונות, אבל זה בהחלט מעיד על הספק גבוה מצד הבמאי.

עדיין, מעולם לא חשתי צורך לראות את הסרט החדש של פרנסואה אוזון באותה דחיפות שחשתי לראות את החדש של פינצ'ר, או טרנטינו, או טים ברטון כשהייתי בגיל ההתבגרות. אוזון הוא שם שתמיד מרחף ברקע ורק הביקורות הנלהבות לפרנץ גרמו לי להרגיש שיש פה משהו שחבל להחמיץ.

פרנץ מתרחש זמן קצר לאחר מלחמת העולם הראשונה. גבר צרפתי צעיר בשם אדריאן מגיע לעיירה גרמנית בכדי להניח פרח על קברו של חיל מקומי, פרנץ הופמייסטר. לאחר מכן, אדריאן מגיע לבית הוריו של פרנץ ומבקש לדבר איתם ועם ארוסתו אנה, שהפכה לבת בית. לאחר שהאב אינו מוכן בתחילה להכניס לביתו צרפתי, זכר למלחמה העקובה מדם ולאבדן האישי שחווה, הוא מוכן לשמוע את סיפורו של הזר ואת הקשר לבן המת.

אדריאן מספר שהכיר את פרנץ לפני המלחמה, כאשר שהה בפריז. השניים היו חברים טובים, הלכו ביחד למוזיאון הלובר, התאמנו בנגינה בכינור, רקדו עם נשים ועוד אלמנטים של חופש. אנה וההורים לבית הופמייסטר רוצים לשמוע עוד על הצד של פרנץ שלא הכירו ומבקשים מאדריאן להישאר כמה שרק יוכל. זאת בזמן שתושבים אחרים בעיירה חשים לא בנוח עם נוכחותו של צרפתי בקרבם ורומזים בעדינות ששלום או לא שלום, עדיף שיחזור לארצו במהרה.

חלקו הראשון של פרנץ הוא רימייק ל"Broken Lullaby" של ארנסט לוביטש מ-1932, שבעצמו מבוסס על מחזה של רג'ינלד ברקלי. כמו לוביטש, גם פרנסואה אוזון בנה את הסיפור סביב מסרים אנטי-מלחמתיים ברורים, לעתים עד כדי האכלת הצופים בכפית. אצל שני הבמאים, הצגת שני הצדדים של הסכסוך מסייעת להראות עד כמה אין במלחמה מנצחים אמיתיים, אלא רק קורבנות, כאשר אלה שנותרים בחיים הם לעתים הסובלים ביותר. אוזון הכניס מספר שינויים, חלקם קוסמטיים בלבד, כמו שינוי שמות הדמויות. פול הפך לאדריאן, וולטר לפרנץ, דוקטור הולדרין לדוקטור הופמייסטר ואלזה הפכה לאנה. אני מאוד מקווה שהאחרון מכוון.

שינויים אחרים מהגרסה המקורית בולטים בהרבה. כך למשל, אוזון העביר קטע מתחילת הסרט של לוביטש לאמצע הסרט שלו, מה שהופך את פרנץ דומה יותר למותחן היצ'קוקי, בו הצופה אינו יודע מלכתחילה את הסוד שבמרכז הסיפור. מצד שני, זה גם אומר שבעוד לוביטש התמקד בעינוי הנפשי שאחת הדמויות עוברת בשל הסתרת האמת, אוזון בחר להדגיש את המסתורין ולהוריד בכך מנפחה הרגשי של הדמות. עוד שינוי הוא חציו השני של פרנץ, אותו הוסיף הבמאי הצרפתי ללא קשר לגרסה המקורית. אולי הוא חש צורך להוסיף את נקודת המבט של בני ארצו, בתגובה לנקודת המבט של לוביטש הגרמני.

התוצאה היא סרט לא אחיד ברמתו. הקטעים היותר מוצלחים בו כבר הופיעו בגרסה מלפני שמונים וחמש שנה, אבל נראה שאוזון ביים אותם ביתר מיומנות. הוא גם שם יותר דגש על המתיחות הלאומנית בין הגרמנים לצרפתים ונתן לדמויות יותר רקע, כך שהקשר שנרקם בין אנה ואדריאן לא נראה אקראי לחלוטין. לצערי, לפייר ניניי שמגלם את אדריאן אין כימיה אפילו עם מבער בנזן, מה שפוגע בדמות והופך כל סצנה בהשתתפותו למגושמת ונטולת חיים.

לא מדובר בהעדר חיים שנעשה בכוונה כמו בשאר הסרט. פרנץ מצולם ברובו בשחור ולבן בכדי להדגיש את אפרוריות המציאות שאחרי המלחמה, בעוד רק קטעים  המתקשרים לעבר, בין אם כזכרון, חלום, או ביקור במקום בעל חשיבות לעברן של הדמויות, מוצגים בצבע. בכך עובר מסר ברור על אבדן התמימות והחיות, כאשר אלה ששרדו את המלחמה לא באמת מסוגלים לשוב להיות כמו שהיו לפניה. גם שפת הגוף של אנה מראה את תוצאות הטראומה הלאומית והאישית, כאשר כמעט ואינה מזיזה את ידיה בזמן הליכה ונשארת מסוגרת בתוך עצמה רוב הזמן.

לכל אורך הסרט, ישנם מעברים בין מסתורין ומתח מהולים ברגש טהור, לקטעים שנראים כאילו נוספו רק לשם הגברת הדרמה. מרבית חלקו הראשון טוב, בעוד חלקו השני נוטה לא פעם למלודרמתיות מוגזמת ולחוסר אמינות. נראה שאוזון היה נחוש להמשיך ולחקור את הסיפור, גם הרבה מעבר לנקודה בה הגיע לסיומו הטבעי. הדבר יוצר תחושה של גרירה לא נחוצה של הדמויות בדרך שגם ככה לא הייתה פשוטה, אבל הופכת לכמעט בלתי אפשרית בשלב מסוים.

רוב השחקנים עושים עבודה טובה. כאמור, פייר ניניי מתקשה לעבור בתור בן אנוש, אבל ארנסט שטצנר הוותיק מוצלח בתפקיד דוקטור הופמייסטר. למרות המעברים החדים שדמותו עוברת והשמת השורות הכי רטוריות בסרט בפיו, שטצנר מעורר אהדה כאב שכול שחשדותיו כלפי כל צרפתי שיפגוש, מתחלפים במהרה ברצון ללמוד עוד ועוד על האיש שהכיר את בנו. גם פאולה ביר מוצלחת כאנה ואליס דה לנקסן כפני שמופיעה בשלב מאוחר של הסרט. אף אחת מהן לא מספקת את הופעת השנה, אבל נראה ששתיהן מצליחות להביע את המורכבות הנובעת מהכרות אישית עם אדריאן.

אני נבוך במידה מסוימת מכך שצפיתי בכל כך מעט סרטים של פרנסואה אוזון. לא כי הוא במאי כזה טוב בעיני, או כי פרנץ הוא חוויה קולנועית בלתי נשכחת. זה פשוט שבתור מבקר, אני תמיד מעדיף להכיר טוב יותר עבודות קודמות של במאי בטרם אני שופט את החדשות. זה מציק במיוחד בהתחשב בכך שאת שמו של אוזון אני מכיר כבר שנים, אבל הוא מעולם לא היה גבוה ברשימת הצפיה שלי.

פרנץ הוא סרט שנע לסירוגין בין מעניין ומרגש, למשעמם ומסורבל. לא כל דבר שהדמויות עושות משתלב בעלילה וישנם קטעים שמהווים חזרה מיותרת על נקודה שכבר הובהרה. מצד שני, אוזון עושה עבודה טובה יותר מלוביטש ביצירת קשר רגשי בין הדמויות ובהעברת תחושת השנאה ההדדית בין המדינות. מכיוון שפרנץ בוים בשנת 2016 ולא בין שתי מלחמות העולם, המסרים הפציפיסטיים שלו נראים בנליים ואף מאולצים. הם לא מופיעים באותו הקשר שהתקיים בשנות השלושים, כאשר אירופה הייתה שוב על סף קרע בין מעצמות. זה לא הופך את המסרים לפחות נכונים, רק לפחות חתרניים.

בכל הנוגע לבימוי, אוזון עושה עבודה טובה רוב הזמן. המעברים בין שחור-לבן לצבע מנוצלים היטב, אף על פי שכעבור יותר משמונה עשורים, עדיין היחס להעמדת השחקנים הוא כמו בתאטרון ולא כבסרט קולנוע. גם זה הבדל בין שני חלקיו של פרנץ. הראשון מזכיר יותר סרט סטודנטים, עם סאונד לא מאוזן, שחקנים שיושבים בשלושה צדדים של השולחן במקום סביבו ומשחק לא אחיד ברמתו. החלק השני קולנועי יותר ולמרות עלילה פחות מהודקת, נראה יותר כאילו נוצר מתוך רצון לחדש ולעניין. בשילוב שני החלקים, הסרט טוב כל עוד הוא לא נכנס לרפטטיביות מיותרת ומשאיר מקום להתפתחות מתח.

פרק 211 – לראש ולא לזנב

להעביר מישהו בבטחה מנקודה אחת לשניה לא אמורה להיות עבודה קשה מדי, נכון? לא אם המישהו הזה מעצבן במיוחד ורודפים אחריו כל מיני טיפוסים מסוכנים. בפרק החדש, אנחנו מדברים על שתי קומדיות אקשן עם רעיון דומה. פותחים עם "שומר הראש והמתנקש" וממשיכים ל"מרדף חצות".

ספוילרים מחוף אל חוף.