ביקורת: האדם הגרוע בעולם

אחת מתופעות הלוואי הפחות מוכרות של צפיה בסרטים לאורך שנים, היא היכולת לזהות כבר מהשוט הראשון האם אתחבר לסרט או לא. יש מקרים בהם הבמאי משנה גישה בשלב מאוחר יותר, אבל ברוב המקרים, אפשר להבין כבר מהקצב, המוזיקה ברקע, ההעמדה של הדמויות, הזמן שלוקח עד שמשהו קורה על המסך, מידת האמינות של המשפט הראשון שנאמר, אפילו הרקע של כתוביות הפתיחה, מכל אלה כבר מתפתחות ציפיות לגבי הסרט.

זה נשמע לא הוגן, אבל הפתיחה היא חלק מהסרט. זו בחירה של היוצרים כיצד להכניס את הצופים לעולם שעל המסך וזו הנקודה בה חוויית הצפיה מתחילה. "האדם הגרוע בעולם" מתחיל עם כתוביות על רקע צבעוני ובהנחה שלא מדובר בקומדיה משנות השבעים, יש סיבה לחשוד. כן, השימוש ביותר מצבע אחד לרקע עליו מוצגות מילים, זו הנקודה בה הסרט התחיל לאבד אותי. סליחה אם זה מוגזם, אבל כבר נכוויתי מסרטים שהשתמשו ברקע צבעוני ומוזיקה קלאסית כי לא היה להם משהו פחות יומרני להתחיל איתו. מצד שני, זה אומר שיש לבמאי יואכים טרייר עוד יותר משעתיים לקנות את אהבתי בחזרה.

ג'ולי היא אישה בשנות העשרים לחייה שמחפשת כיוון בחיים. היא מחליפה מקצועות לימוד כמעט באותה תדירות בה היא מחליפה בני זוג והמשפחה בסדר עם זה, כי היא נשמעת כל כך רצינית כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות רופאה, או צלמת. יש מספיק כסף לכל הגחמות שלה, אז ג'ולי מקבלת את מרחב הפעולה לנסות ולמצוא את עצמה בעיר הגדולה.

יום אחד, היא נפגשת עם אקסל, אמן קומיקס מבוגר ממנה שבטוח שפער הגיל ביניהם יהיה מכשול לקשר רציני. הם בכל זאת נשארים ביחד ובין סופ"ש עם החברים בעלי הילדים של אקסל, להשקה של הספר החדש שלו, ג'ולי ממשיכה להנות מהחופש לנסות להבין מה היא רוצה בחיים. היא הניחה בינתיים את החלומות בצד בעודה עובדת בחנות ספרים, אבל עדיין חסרה לה תחושת סיפוק. כניסה לא מתוכננת למסיבת חתונה של זרים, מפגישה אותה עם אייבינד, גבר שנמצא במערכת יחסים, אבל נהנה לשחק עם ג'ולי בבחינת גבולות ללילה אחד.

החיים של ג'ולי טובים. היא לא עשירה, אבל יש לה גב כלכלי קבוע מצד בן הזוג והמשפחה. היא לא מוכנה לילדים, ואקסל מוכן לחכות למתי שתרגיש מוכנה, אם בכלל. היא נכנסת למסיבה כדי להטריל אנשים ואף אחד לא שם לב שאינה מוזמנת, אז כמובן שיוצא לה מזה קראש על בחור שאין לה שום מחויבות כלפיו, בזמן שהיא ממשיכה במערכת יחסים יציבה בבית. אני אפילו לא בטוח אם היא משלמת שכר דירה.

אחרי שעבר קצת זמן מסצנת הפתיחה, הסיפור מתחיל להתגלגל באיטיות. אני עדיין לא נשבה בקסמיו של הסרט. ג'ולי היא דמות נינוחה מדי. אין לה משברים או קונפליקטים אמיתיים כי בכל פעם שהיא מרגישה קושי, הסביבה מתאימה את עצמה בכדי להקל עליה. זה גם לא גורר תגובות זועמות מצד מי שנפגע, כי ג'ולי כל כך בסדר שאין שום השלכות לפעולות שלה. סביר להניח שהיא יכולה לירות במישהו באמצע הרחוב וכולם יחמיאו לה על הדיוק.

יש כמה סצנות שעשויות טוב. יואכים טרייר בהחלט נגש לסרט עם חזון מסוים לגבי האופן בו הוא רוצה שסיפור יועבר. הבעיה היא שג'ולי אינה דמות מעוררת הזדהות ועל כן, כמה שישקיע בסצנה עצמה, היא לא אפקטיבית. בלתי אפשרי מבחינתי להזדהות עם מישהי שדברים תמיד הולכים כמו שהיא מעדיפה ושגם ההתלבטויות היותר גדולות שלה נוטות לפתור את עצמן מבלי שיש עליה אפילו שריטה (נפשית, זה לא ג'ון וויק). לקראת הסוף, התסריט מתחיל להעמיד בפניה שאלות יותר מורכבות, אבל התשובה עדיין שטחית וג'ולי עדיין עושה דברים בקצב שלה. למעשה, המערכה האחרונה של הסרט היא הכי מעניינת דווקא בגלל דברים שקורים לדמויות אחרות. ג'ולי עדיין גרועה מרוב מושלמות, אבל לפחות שאר העולם מתעסק לפעמים במשהו חוץ ממנה.

הסוף של הסרט הוא מעט מדי ומאוחר מדי. אם היה סיכוי שיהיה לי אכפת ממה שקורה בעלילה, הוא נכחד מזמן, אולי בפעם השלישית שג'ולי פוגעת במישהו ואין שום השלכה לכך. היא אדם גרוע, אבל לא לזה טרייר התכוון. בשמו של הסרט, הוא בכלל התכוון לתחושה שיש לאנשים כאילו אינם עושים מספיק בכדי לרצות את הסביבה. הרגשה שלא חשוב כמה ינסו, זה תמיד יגמר באכזבה. זה נושא שזר לג'ולי, כי בניגוד לטענות שלה, היא לא באמת מנסה לרצות אף אחד. ברגע שנהיה מסובך, היא פשוט עוברת הלאה, או שהקונפליקט נעלם בכוחות עצמו. אי אפשר להזדהות עם דמות שהכל מסתדר לה. זה כמו סרט של ריצ'רד לינקלייטר, מינוס השנינות. לפחות אצלו הדמויות מסוגלות לצחוק על עצמן מדי פעם, פה אנחנו אמורים לחבב את ג'ולי בלי שנוכל למצוא בה חולשה אנושית כלשהי.

את הסרט מלווה מדי פעם קריינות מיותרת לחלוטין. יש סרטים שמראים במקום לספר, יש כאלה שמספרים במקום להראות. האדם הגרוע בעולם מספר את מה שהוא מראה. ברגעים בהם ישנה קריינות, היא פשוט מתארת את השיחה שהדמויות מנהלות. יואכים טרייר למעשה הרגיש את הצורך לאמלק לקהל את הסצנה בזמן הצפיה. לא שהיה מזיק קיצוץ בזמן המסך, אבל מה הטעם בלתאר את המשפט שאפשר לשמוע ברקע? זה כמו להתחיל סרט עם "בונסרה אמר שהוא מאמין באמריקה", או להכניס באמצע "באותו הרגע, סקרלט נשבעה שלא תרעב עוד לעולם". הדברים האלה תורמים רק אם אותו המשפט בדיוק לא נאמר באותו רגע ונדרשת השלמה למי שלא נוכח בחדר.

כפי שאפשר לנחש, לא אהבתי את האדם הגרוע בעולם. כמו בהרבה מקרים, זה לא קשור למידת המאמץ או הרצון הטוב של הבמאי. יואכים טרייר באמת מנסה, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה לגבי מה שאמור לעורר עניין בדמות. זה שמתרחשים סביבה דברים, לא הופך דמות לעמוקה באופן אוטומטי. היא צריכה להתקיים גם בלי קשר למה שאחרים עושים ולהותיר רושם של אדם שהייתי מתעניין בסיפור שלו גם אם לא היה מוצג בצורת סרט. ג'ולי היא דמות שטחית, מנותקת מהמציאות, שכל תפקידה הוא לשמוע אחרים מבטאים בקול את המונולוג הפנימי של שני תסריטאים שעוברים את משבר גיל המעבר ורוצים להרגיש צעירים שוב. אני מניח שהיה אפשר לעשות מזה משהו טוב יותר, אבל התוצאה היא רדיפה במשך שעתיים אחר נקודה שכמו הביקורת הזו, הועברה כבר בהתחלה ולא התפתחה מאז.

ביקורת: קדימה, קדימה

הורות היא דבר שמשנה אנשים. גם אני התחלתי לחוות סרטים בצורה שונה מאז שנהייתי הורה, במיוחד סרטים שעוסקים במשפחה. הרגישות לרגעים מחממי לב עלתה והסובלנות לדמויות של הורים מזניחים ירדה. אני מניח שזה הגיוני ששינוי גדול בחיים יוביל לשינוי גדול בתפיסה של יצירות בדיוניות. לא שפתאום יש מהפך ברשימת הסרטים האהובים עלי, אבל סצנות וקווי עלילה מסוימים בהחלט נראים אחרת כשאפשר להשוות אותם לחוויה אישית.

מייק מילס הוא יוצר שבהחלט מחובר למשפחתיות. סרטו הראשון, "מצוץ מהאצבע" הלא מספיק מוערך, עוסק במתבגר שמנסה ללא הצלחה לעשות סדר בעולם סביבו ובהתנהגות המוזרה של הוריו. "בגינרס" עוסק באב זקן המגדיר עצמו מחדש בסוף ימיו. "נשות המאה ה-20" מבוסס באופן חלקי על ילדותו של מילס והקשר עם אמו. כעת, "קדימה, קדימה" שוב מציג משפחה העומדת מול אתגר במהלכו המבוגרים לומדים על החיים לא פחות ממה שמנסים לחנך את הילד.

ג'וני נע ברחבי ארצות הברית בכדי להקליט ראיונות עם ילדים של מהגרים, בעיקר בכדי להבין איך הם רואים את העתיד. הוא עוצר לכמה ימים בלוס אנג'לס בכדי לשמור על אחיינו ג'סי, בזמן שאמו של ג'סי מנסה לשכנע את בעלה הסובל מבעיות נפשיות להסכים לטיפול. למרות שהקשר בין ג'וני ואחותו לא התנהל על הצד הטוב ביותר בשנים האחרונות, אין מישהו אחר שיכול להשגיח על ג'סי בן התשע, שגם ככה מתקשה להשתלב בקרב בני גילו.

כשמצבו של האב מתגלה כקשה יותר לטיפול, וג'וני אמור לטוס לניו יורק להמשך העבודה, הוא מקבל אישור לקחת איתו את ג'סי ולהכיר לו את העולם שמחוץ לקליפורניה, בעוד השניים מפצים על נתק ממושך ולומדים להתרגל אחד לשני.

אין בקדימה, קדימה הרבה דרמה. יש רגעים בהם מישהו מרים את הקול, או משתף כמה המצב קשה, אבל הסרט מזכיר יותר קורס הדרכה להורים מאשר שורה של אתגרים קשים. למעשה, יש סצנה בה ג'וני קורא ישירות ממדריך כיצד לדבר עם ילדים על מה שמפריע להם וכיצד להפיג את המתיחות שנוצרה. זה מוצג כחצי בדיחה, אבל מייק מילס באמת מנסה למנוע ממשברים להשתלט על העלילה. אני מעריך את זה, כי החיים הם לא רק צעקות וטריקת דלתות. לפעמים מבוגרים טועים ואז צריכים להסביר לילדים שזה בסדר לטעות ושהם באמת מנסים להשתפר. לפעמים הילדים מבינים מצב בצורה לא נכונה וצריכים ללמוד איך לבטא את זה באופן שיהיה מובן לכל הצדדים.

הרבה מהסרט נשען על הכימיה בין חואקין פיניקס, המגלם את ג'וני, והשחקן הצעיר וודי נורמן, המגלם את ג'סי. בעוד תמיד מוזר לראות את פיניקס מגלם אדם רגוע ונורמטיבי, הוא מסוג השחקנים שמתייחסים לכל תפקיד באותה רצינות ולא מחפף בהכנה. זה לא רק השינוי הגופני, שכלל גידול כרס קטנה לשם אמינות, אלא גם היכולת שלו להתנהג כמו מי שתפקיד ההורה חדש לו, אולם הוא מוכן לעשות מה שצריך כדי לגרום לזה לעבוד. אם למדתי משהו מקריאה על ההורים של משפחת פיניקס, זו לא דוגמה שחואקין למד מהבית.

יש בסרט כמה דברים שלא רואים בדרך כלל בדרמות משפחתיות. קודם כל, הוא מצולם בשחור-לבן. לפי הבמאי מילס, הבחירה הזו נועדה לתת לקדימה, קדימה תחושה של אגדה ולהדגיש את הצד האמנותי שלו. בנוסף, הוא העריך שאנשים יקחו את הסרט יותר ברצינות ככה ולא יחשבו בטעות שזה סיפור לילדים. עוד משהו מיוחד הוא שילוב ראיונות אמיתיים עם ילדים ובני נוער בסצנות בהן ג'וני מקליט אותם. אלה לא שחקנים שמקריאים טקסט או מאלתרים לפי הנחיה. מדובר בראיונות אמיתיים שנערכו לתוך הסרט בכדי להזכיר את החשיבות של דור העתיד בעיצוב המציאות. פרט חריג נוסף הוא שהסרט מגיע עם ביבליוגרפיה. מדי פעם, ג'וני מקריא קטע מספר אמיתי המסייע לצופים לקבל רקע הקשור לדמויות, ושם הספר מוצג על המסך עבור מי שרוצה לחפש אותו.

יחד עם הנגיעות המקוריות, אני עדיין מרגיש שכוחו של מילס הוא יותר כתסריטאי מאשר כבמאי. לא שהוא במאי רע, אבל יש קטעים בהם נדמה שהוא קצת מתאמץ מדי. כל מיני זוויות צילום ובחירות עריכה שלא באמת תורמות לסיפור, אבל מהוות תזכורת לכך שמילס ממש מנסה להדגיש את הצד החזותי פה. הצילום נהדר, פרי עבודתו של רובי ראיין ("מחוץ למים", "המועדפת", "סיפור נישואים"), אבל במאי יותר בטוח בעצמו לא היה קופץ כל כך מהר בין שוטים, במיוחד בהתחשב בכמה שהסיפור נע באיטיות. מערכת היחסים בין הדוד לאחיין נבנית בהדרגה, אז היה הגיוני שגם הסצנות המשותפות להם יבנו בצורה יותר סבלנית.

למרות זאת, אולי החסרון הגדול של קדימה, קדימה הוא דווקא שהסרט ארוך מכפי יכולתו. העלילה די פשוטה ומבוססת ברובה על קטעים בהם ג'וני וג'סי מסתובבים ביחד ולומדים שיעורים קטנים על איך להיות משפחה. כל מה שקשור לנתק בין ג'וני ואחותו, כולל הוויכוחים שליוו את מות אמם, או ההתערבות הלא חכמה של ג'וני בנישואים של הוריו של ג'סי, מוצג בפלאשבקים, אם בכלל. לפעמים רק מדברים על משהו שהיה, בלי להראות בכלל. לא שחייבים להציג כל דבר על המסך, אבל אם מייק מילס כבר החליט שהסרט יהיה באורך הקרוב לשעתיים, היה בהחלט מקום להראות משברים ולא רק להזכיר אותם בדרך אגב.

להוציא את הבימוי המרים לעצמו והאורך הלא תואם את העלילה, קדימה, קדימה בהחלט מומלץ לצפיה. אני אוהב את זה שאין בו מחויבות להגיע לנקודות הרתיחה המקובלות בסרטים כאלה (תודה לאל, אף אחד לא שובר צלחת), כמו גם את זה שהסרט נטול דמויות שליליות. אף אחד לא מושלם, דבר שהמבוגרים נאלצים להודות יותר מפעם אחת, אבל מילס נמנע מלהכניס לסיפור נבל מזדמן או מישהו שמנסה לפגוע במשפחה. זו המציאות שמקשה ואין מה לעשות לגבי זה חוץ מלנסות להתמודד עם המצב ולהמשיך הלאה. התרומה הגדולה של הסרט היא בהדגמה כיצד ניתן להניח את האגו בצד ולדבר בפתיחות ובפגיעות מבלי שהדבר יעלה בנקודות זכות. מבוגרים יכולים לטעות, ילדים יכולים לטעות, הורים יכולים לחשוב שהם לא טובים מספיק, זה מותר. מה שחשוב בסופו של דבר זה מה שמוכנים לעשות כדי לגרום לדבר המורכב והלא הגיוני הזה שנקרא משפחה לעבוד.