אחת מתופעות הלוואי הפחות מוכרות של צפיה בסרטים לאורך שנים, היא היכולת לזהות כבר מהשוט הראשון האם אתחבר לסרט או לא. יש מקרים בהם הבמאי משנה גישה בשלב מאוחר יותר, אבל ברוב המקרים, אפשר להבין כבר מהקצב, המוזיקה ברקע, ההעמדה של הדמויות, הזמן שלוקח עד שמשהו קורה על המסך, מידת האמינות של המשפט הראשון שנאמר, אפילו הרקע של כתוביות הפתיחה, מכל אלה כבר מתפתחות ציפיות לגבי הסרט.
זה נשמע לא הוגן, אבל הפתיחה היא חלק מהסרט. זו בחירה של היוצרים כיצד להכניס את הצופים לעולם שעל המסך וזו הנקודה בה חוויית הצפיה מתחילה. "האדם הגרוע בעולם" מתחיל עם כתוביות על רקע צבעוני ובהנחה שלא מדובר בקומדיה משנות השבעים, יש סיבה לחשוד. כן, השימוש ביותר מצבע אחד לרקע עליו מוצגות מילים, זו הנקודה בה הסרט התחיל לאבד אותי. סליחה אם זה מוגזם, אבל כבר נכוויתי מסרטים שהשתמשו ברקע צבעוני ומוזיקה קלאסית כי לא היה להם משהו פחות יומרני להתחיל איתו. מצד שני, זה אומר שיש לבמאי יואכים טרייר עוד יותר משעתיים לקנות את אהבתי בחזרה.
ג'ולי היא אישה בשנות העשרים לחייה שמחפשת כיוון בחיים. היא מחליפה מקצועות לימוד כמעט באותה תדירות בה היא מחליפה בני זוג והמשפחה בסדר עם זה, כי היא נשמעת כל כך רצינית כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות רופאה, או צלמת. יש מספיק כסף לכל הגחמות שלה, אז ג'ולי מקבלת את מרחב הפעולה לנסות ולמצוא את עצמה בעיר הגדולה.
יום אחד, היא נפגשת עם אקסל, אמן קומיקס מבוגר ממנה שבטוח שפער הגיל ביניהם יהיה מכשול לקשר רציני. הם בכל זאת נשארים ביחד ובין סופ"ש עם החברים בעלי הילדים של אקסל, להשקה של הספר החדש שלו, ג'ולי ממשיכה להנות מהחופש לנסות להבין מה היא רוצה בחיים. היא הניחה בינתיים את החלומות בצד בעודה עובדת בחנות ספרים, אבל עדיין חסרה לה תחושת סיפוק. כניסה לא מתוכננת למסיבת חתונה של זרים, מפגישה אותה עם אייבינד, גבר שנמצא במערכת יחסים, אבל נהנה לשחק עם ג'ולי בבחינת גבולות ללילה אחד.
החיים של ג'ולי טובים. היא לא עשירה, אבל יש לה גב כלכלי קבוע מצד בן הזוג והמשפחה. היא לא מוכנה לילדים, ואקסל מוכן לחכות למתי שתרגיש מוכנה, אם בכלל. היא נכנסת למסיבה כדי להטריל אנשים ואף אחד לא שם לב שאינה מוזמנת, אז כמובן שיוצא לה מזה קראש על בחור שאין לה שום מחויבות כלפיו, בזמן שהיא ממשיכה במערכת יחסים יציבה בבית. אני אפילו לא בטוח אם היא משלמת שכר דירה.
אחרי שעבר קצת זמן מסצנת הפתיחה, הסיפור מתחיל להתגלגל באיטיות. אני עדיין לא נשבה בקסמיו של הסרט. ג'ולי היא דמות נינוחה מדי. אין לה משברים או קונפליקטים אמיתיים כי בכל פעם שהיא מרגישה קושי, הסביבה מתאימה את עצמה בכדי להקל עליה. זה גם לא גורר תגובות זועמות מצד מי שנפגע, כי ג'ולי כל כך בסדר שאין שום השלכות לפעולות שלה. סביר להניח שהיא יכולה לירות במישהו באמצע הרחוב וכולם יחמיאו לה על הדיוק.
יש כמה סצנות שעשויות טוב. יואכים טרייר בהחלט נגש לסרט עם חזון מסוים לגבי האופן בו הוא רוצה שסיפור יועבר. הבעיה היא שג'ולי אינה דמות מעוררת הזדהות ועל כן, כמה שישקיע בסצנה עצמה, היא לא אפקטיבית. בלתי אפשרי מבחינתי להזדהות עם מישהי שדברים תמיד הולכים כמו שהיא מעדיפה ושגם ההתלבטויות היותר גדולות שלה נוטות לפתור את עצמן מבלי שיש עליה אפילו שריטה (נפשית, זה לא ג'ון וויק). לקראת הסוף, התסריט מתחיל להעמיד בפניה שאלות יותר מורכבות, אבל התשובה עדיין שטחית וג'ולי עדיין עושה דברים בקצב שלה. למעשה, המערכה האחרונה של הסרט היא הכי מעניינת דווקא בגלל דברים שקורים לדמויות אחרות. ג'ולי עדיין גרועה מרוב מושלמות, אבל לפחות שאר העולם מתעסק לפעמים במשהו חוץ ממנה.
הסוף של הסרט הוא מעט מדי ומאוחר מדי. אם היה סיכוי שיהיה לי אכפת ממה שקורה בעלילה, הוא נכחד מזמן, אולי בפעם השלישית שג'ולי פוגעת במישהו ואין שום השלכה לכך. היא אדם גרוע, אבל לא לזה טרייר התכוון. בשמו של הסרט, הוא בכלל התכוון לתחושה שיש לאנשים כאילו אינם עושים מספיק בכדי לרצות את הסביבה. הרגשה שלא חשוב כמה ינסו, זה תמיד יגמר באכזבה. זה נושא שזר לג'ולי, כי בניגוד לטענות שלה, היא לא באמת מנסה לרצות אף אחד. ברגע שנהיה מסובך, היא פשוט עוברת הלאה, או שהקונפליקט נעלם בכוחות עצמו. אי אפשר להזדהות עם דמות שהכל מסתדר לה. זה כמו סרט של ריצ'רד לינקלייטר, מינוס השנינות. לפחות אצלו הדמויות מסוגלות לצחוק על עצמן מדי פעם, פה אנחנו אמורים לחבב את ג'ולי בלי שנוכל למצוא בה חולשה אנושית כלשהי.
את הסרט מלווה מדי פעם קריינות מיותרת לחלוטין. יש סרטים שמראים במקום לספר, יש כאלה שמספרים במקום להראות. האדם הגרוע בעולם מספר את מה שהוא מראה. ברגעים בהם ישנה קריינות, היא פשוט מתארת את השיחה שהדמויות מנהלות. יואכים טרייר למעשה הרגיש את הצורך לאמלק לקהל את הסצנה בזמן הצפיה. לא שהיה מזיק קיצוץ בזמן המסך, אבל מה הטעם בלתאר את המשפט שאפשר לשמוע ברקע? זה כמו להתחיל סרט עם "בונסרה אמר שהוא מאמין באמריקה", או להכניס באמצע "באותו הרגע, סקרלט נשבעה שלא תרעב עוד לעולם". הדברים האלה תורמים רק אם אותו המשפט בדיוק לא נאמר באותו רגע ונדרשת השלמה למי שלא נוכח בחדר.
כפי שאפשר לנחש, לא אהבתי את האדם הגרוע בעולם. כמו בהרבה מקרים, זה לא קשור למידת המאמץ או הרצון הטוב של הבמאי. יואכים טרייר באמת מנסה, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה לגבי מה שאמור לעורר עניין בדמות. זה שמתרחשים סביבה דברים, לא הופך דמות לעמוקה באופן אוטומטי. היא צריכה להתקיים גם בלי קשר למה שאחרים עושים ולהותיר רושם של אדם שהייתי מתעניין בסיפור שלו גם אם לא היה מוצג בצורת סרט. ג'ולי היא דמות שטחית, מנותקת מהמציאות, שכל תפקידה הוא לשמוע אחרים מבטאים בקול את המונולוג הפנימי של שני תסריטאים שעוברים את משבר גיל המעבר ורוצים להרגיש צעירים שוב. אני מניח שהיה אפשר לעשות מזה משהו טוב יותר, אבל התוצאה היא רדיפה במשך שעתיים אחר נקודה שכמו הביקורת הזו, הועברה כבר בהתחלה ולא התפתחה מאז.
בשביל הזהב 