נבואה לאוסקר: 31.10.2014

סרט

בירדמן

התבגרות

פוקסקאצ'ר

נעלמת

משחק החיקוי

בין כוכבים

מר טרנר

תאוריית הכל

לא נשבר

וויפלאש

 

בימוי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו – בירדמן

רי'צרד לינקלטר – התבגרות

בנט מילר – פוקסקאצ'ר

מורטן טילדום – משחק החיקוי

מייק לי – מר טרנר

 

תסריט מקורי

אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ניקולס ג'יאקובונה, אלכסנדר דינלריס, ארמנדו בו – בירדמן

אי. מקס פריי, דן פאטרמן – פוקסקאצ'ר

איירה זקס, מאוריציו זקריאס – אהבה היא מוזרה

מייק לי – מר טרנר

דמיאן צ'אזלה – וויפלאש

 

תסריט מעובד

ג'יליאן פלין – נעלמת

גרהם מור – משחק החיקוי

פול תומס אנדרסון – Inherent Vice

אנתוני מקארטן – תאוריית הכל

ג'ואל כהן, איתן כהן, ריצ'רד לגרבנס, ויליאם ניקולסון – לא נשבר

 

שחקן ראשי

בנדיקט קמברבאץ' – משחק החיקוי

סטיב קארל – פוקסקאצ'ר

מייקל קיטון – בירדמן

אדי רדמיין – תאוריית הכל

טימותי ספול – מר טרנר

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – שנה אלימה ביותר

פליסיטי ג'ונס – תאוריית הכל

רוזמונד פייק – נעלמת

מיה ואסיקובסקה – עקבות

ריס וית'רספון – פרא

 

שחקן משנה

ג'וש ברולין – Inherent Vice

רוברט דובאל – השופט

מיאבי – לא נשבר

אדוארד נורטון – בירדמן

ג'יי.קיי. סימונס – וויפלאש

 

שחקנית משנה

פטרישה ארקט – התבגרות

כרמן אג'וגו – סלמה

קירה נייטלי – משחק החיקוי

אמה סטון – בירדמן

קתרין ווטרסון – Inherent Vice

 

סרט אנימציה

שישה גיבורים

ספר החיים

הדרקון הראשון שלי 2

סרט לגו

סיפורה של הנסיכה קגויה

 

סרט בשפה זרה

כח עליון (שבדיה)

אידה (פולין)

לויתן (רוסיה)

אמא (קנדה)

שנת חורף (טורקיה)

 

צילום

עמנואל לובצקי – בירדמן

ג'ף קורננוות' – נעלמת

רוברט אלזוויט – Inherent Vice

הויטה ון הויטמה – בין כוכבים

רוג'ר דיקינס – לא נשבר

 

עריכה

דאגלס קרייז – בירדמן

סנדרה אדאיר – התבגרות

קירק בקסטר – נעלמת

ויליאם גולדנברג – משחק החיקוי

לי סמית – בין כוכבים

 

פסקול מקורי

אלכסנדרה דספלאט – משחק החיקוי

האנס זימר – בין כוכבים

אלכסנדרה דספלאט – מלון גרנד בודפשט

ג'ון פאוול – הדרקון הראשון שלי 2

יוהאן יוהאנסון – תאוריית הכל

 

עיצוב תלבושות

עיניים גדולות

משחק החיקוי

Inherent Vice

סרינה

לא נשבר

 

עיצוב אמנותי

בירדמן

אקסודוס: אלים ומלכים

מלון גרנד בודפשט

משחק החיקוי

מר טרנר

 

סאונד

בירדמן

זעם

Get on Up

בין כוכבים

אל תוך היער

 

עריכת סאונד

זעם

שומרי הגלקסיה

משחק החיקוי

בין כוכבים

המבול

 

אפקטים חזותיים

כוכב הקופים: השחר

אקסודוס: אלים ומלכים

שומרי הגלקסיה

בין כוכבים

המבול

 

איפור ועיצוב שיער

פוקסקאצ'ר

שומרי הגלקסיה

אל תוך היער

פרק 61 – פנינו מועדות לכוכבים

הוליווד היא מקום מוזר, מפחיד, מרתק, מרגש, בוגדני, סקסי, מטורף, קסום. הפודקאסט שלנו הוא לפחות חלק מהדברים האלה. בפרק החדש, אנחנו מדברים על "מפות לכוכבים" של דיוויד קרוננברג ועל "שדרות סאנסט" של בילי ויילדר.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: נעלמת

enhanced-buzz-wide-384-1406873867-8_resize

 

חיי נישואין הם לא דבר קל. בכלל, זוגיות זה דבר שנדרשות תעצומות נפשיות בכדי לתחזק. איך אני יודע? כי עם מעט הנסיון האישי שיש לי בתחום, אני מבין כמה סבלנות נדרשת בכדי שמערכת יחסים תשרוד, אז רק לדמיין איך זוג שחי ביחד שנים מצליח להחזיק מעמד, גורם לי לשקול מחדש את כל הנושא. עדיין, זוגות שורדים משברים קשים כי דבר אחד לא משתנה. הדבר שגורם להם להאמין שיהיו יחד לנצח, יקרה מה שיקרה.

"נעלמת" לא מדבר על זוגיות, אלא על האנשים שבתוכה. הוא לא מעמיד את חיי הנישואין למשפט, אבל משתמש בהם כמסגרת לספר על האופן בו חיים משותפים משפיעים על התפיסה של האנשים בתוכם ועל הרשות שזרים נוטלים לעצמם לבקר כאילו היו המומחים מספר אחת לזוגיות. אנשים שבעצמם מתווכחים על המיקום של השלט של הטלוויזיה, יחושו כמטפלים מוסמכים ברגע שזוג אחר לא מגיע ביחד לארוע חברתי, או שאחד מבני הזוג מגיע הביתה מאוחר מהעבודה.

לניק ואיימי דאן אין חיים מושלמים, אבל הם מסתדרים. מחזיקים זה את זו בנסיונות מזדמנים לשחזר את הלהבה שהפגישה ביניהם ולא להפוך לאחד מהזוגות האלה שרבים על כסף ומחוות רומנטיות, כי התמונה הגדולה חשובה יותר מרעשי הרקע. כמו כל זוג, הם רבים מדי פעם ועוברים ביחד שינויים כפויים כאשר העבודה או המשפחה דורשים זאת. גם עם כל הבעיות, בית בפרבר שקט במיזורי, פאב שניק מחזיק יחד עם אחותו, עבודה בקולג', בעוד איימי מעבירה את הזמן בקריאת ספרים בבית. לא חיים כאלה נוראיים, במיוחד בהתחשב בדרך שעברו מאז הפגישה הראשונה.

הצרות שקדמו ל-5 ביולי 2012, יום הנישואין החמישי של ניק ואיימי, הן כלום לעומת מה שהחל באותו בוקר. ניק חזר הביתה למה שנראה כמו זירת מאבק. הוא חפש את איימי והיא לא הייתה. היא לא עונה לטלפון ואף אחד מהשכנים, החברים או המשפחה לא יודע איפה האישה הנעלמת. מהר מאוד, החיפוש מגיע לידי המשטרה, אשר מנסה להבין את הרמזים שאיימי השאירה לניק במשחק חפש את המטמון לרגל יום הנישואין. האם יובילו למקום הימצאה? פרשת ההעדרות מתפרסמת במהרה בכל האיזור ואנשים רבים מציעים את עזרתם בחיפושים, באיסוף מידע, אולי אפילו בהצעת קצה חוט לחקירה.

הליהוק של בן אפלק לתפקיד הראשי, עורר בי חשד. דיוויד פינצ'ר הוא במאי שיודע לעבוד עם שחקנים, אבל אפלק לא שחקן מוצלח לרוב. הייתי מגדיר אותו יותר כמקריא שורות עבור שחקנים אחרים. אני לא מזלזל בכישוריו בתחומים אחרים. מדובר בבמאי וכותב מוכשר, עם חוש הומור מצוין שתומך דרך קבע במטרות חברתיות ופוליטיות בהן הוא מאמין. באמת שאני מפרגן לו כאדם, אבל הוא רחוק מלהיות שחקן מגוון או מרתק. זו אמורה להיות בעיה רצינית כשהדמות אותה הוא מגלם בחוסר רגש היא של אדם שאישתו נעדרת והשמועות מתחילות ליצור טבעת חנק סביב צווארו.

זו הנקודה בה פינצ'ר הראה שהוא יותר חכם ממני. בן אפלק הוא ליהוק מושלם לתפקיד ניק דאן, כי ניק עצמו הוא טיפוס שקשה לחבב. הוא מאוד עצור ונוטה להתבטא בצורה שלא תואמת את הציפיות ממנו. הוא מגלה שקט לא צפוי בהתחשב בנסיבות ופלאשבקים ליומנה של איימי מגלים את הצדדים הפחות נעימים של האיש שמראש אמרה שקשה להאמין לו, כנראה בגלל הסנטר (למרבה האירוניה, אפלק עומד לגלם את באטמן, גיבור שהסנטר הוא החלק הגלוי היחיד בפניו). זה לא שאפלק מתגלה לפתע כשחקן טוב במיוחד, אבל העדר החיות איתה הוא ניגש לכל התפקידים שלו, מתאימה פתאום לתפקיד הבעל אובד העצות שלא מצליח לעורר חיבה בקרב האנשים שאמורים לעמוד לצדו בשעה הכי קשה בחייו.

הסרט ממשיך ועושה טריק מחוכם במיוחד. אותו ניק דאן המעצבן וחסר הרגש, מעורר חוסר אמפתיה מצד הצופה בדיוק למשך הזמן הדרוש. כאשר פינצ'ר רוצה שיתחילו להיות בעד ניק, זה קורה. הוא לא מורח את המצלמה עם סצנות מעוררות חיבה, או גורם לו לעשות מחווה הרואית שתגאל את דמותו. למעשה, הוא נשאר בדיוק אותו אדם. הטריק הוא שנעלמת בנוי מרגעים שהולכים וסוללים את הדרך לשינוי הגישה כלפי הדמויות שבו, עד שמבלי לשים לב, החלפנו צדדים ופתאום אפלק הוא האיש שאני חפץ ביקרו.

את הקרדיט הגדול בתחום ההופעה, אני נותן לצוות השחקניות של הסרט. אין פה כוכבות גדולות, מקסימום פרצופים מוכרים, אבל כולן ממלאות את תפקידיהן במיומנות מרשימה. אני לא יכול לפרט למה רוזמונד פייק ראויה לשבחים על תפקידה מבלי להיכנס לספוילרים, אבל סמכו עלי שלא סתם שם תשמעו את השם שלה בהקשר של פרסי סוף השנה. את רוב המידע על איימי אנחנו מקבלים בפלאשבקים, אבל מה שפייק עושה עם התפקיד, הופך אותה לדמות בלתי נשכחת שתעורר בכם הרבה שאלות בתום הצפיה. בקרב שחקניות המשנה, שלוש בלטו לטובה. קארי קון מגלמת את מרגו, אחותו של ניק שמבולבלת לא פחות מכל אחד אחר, אבל מנסה להישאר נאמנה לאחיה המתסכל והמתוסכל. קים דיקנס נפלאה כבלשית החוקרת את פרשת ההעלמות ולא מפסיקה להיות מקצוענית אפילו לרגע, במיוחד ביחס לגברים סביבה, הנותנים לרגשות אישיים להתערב בעבודתם. את הדמות הכי מרגיזה בסרט, מגישת טלוויזיה שממהרת לשפוט אנשים ולעסוק בצד הצהוב של החדשות, מגלמת מיסי פייל והיא נתעבת בדיוק כפי שהדמות אמורה להיות. במאי שחקנים טוב לא נמדד רק בתפקידים הראשיים שהוא מדריך, אלא גם בבחירת שחקני המשנה ופינצ'ר עשה פה בחירות מצוינות.

בכלל, כשמתיישבים לראות סרט של פינצ'ר, צריך ללמוד איך הראש שלו עובד. הדבר היחיד שהוא אוהב יותר מסיפור מתח טוב, זה לפזר לכל אורכו רמזים לפתרון. זו הסיבה שכמעט כל סרט שביים דורש יותר מצפיה אחת בכדי לקלוט פרטים משמעותיים שהתפספסו בפעם הראשונה. נעלמת לא שונה והעברתי את הצפיה בסריקה אחר פרטים קטנים שהושארו בכוונה על מנת לספק תמונה שלמה יותר. פינצ'ר אמן ביצירת מתח ואווירה מאיימת, אבל הוא גם אוהב לשחק עם ציפיות. מה שלא תחשבו שעומד לקרות בסרט, תמיד ישנו סיכוי של 50% שאתם צודקים. אין סביר ולא סביר, יש רק תזמון. כשפינצ'ר מצליח לתזמן סצנה בדיוק כפי שרצה, צריך מיד לניילן אותה ולהעביר לארכיון, כי אף אחד כבר לא יצליח לקלוע עד כדי כך.

מאחר ואני אוהב את רוב הסרטים של פינצ'ר ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא יוצא הדופן), אני תמיד מגיע אליהם עם ציפיות גבוהות. בעוד אכזבה היא בלתי נמנעת בסופו של דבר, נעלמת דוחה אותה לפעם אחרת. מדובר בסרט מפלג, חצי מהקהל באולם (שהיה מלא עד אפס מקום) אהב את הסרט, בעוד חצי מהאנשים שנאו אותו. אני מהמפרגנים, חשתי שהאופן בו הסיפור הועבר, לצד הגילויים שלאורכו והמשחק עם הדרך בה דברים מסוימים נתפסים עד שהבמאי בוחר לשנותם, יצרו סרט משובח שרק פרפקציוניסט כמו פינצ'ר מסוגל לבצע בכזו יעילות. אולי היה אפשר לקצץ סצנה או שתיים, אולי לא הכל בעלילה הגיוני כשמתחילים לחשוב יותר לעומק, אבל זה לא מפריע למה שנמצא על פני השטח, להראות נהדר.

האווירה בסרט מטרידה, לא רק בפנים של אפלק הלא קשור לכאורה, אלא גם בידיעה שזה לא יכול להיות עד כדי כך פשוט. משהו חייב להשתבש, או לפחות לערער את הבטחון של הצופה. אם זה היה סרט קל לעיכול, פינצ'ר לא היה נוגע בו, כי הוא מחפש אתגרים ונמשך לאפלה. אם תכנסו לנעלמת בציפיה למותחן רגיל, האכזבה מובטחת. סביר להניח שתתאכזבו גם אם תצפו להמצאה מחדש של המדיום הקולנועי. זה לא סרט פשוט והוא עשוי בצורה נפלאה, אבל חייבים לשבת בריכוז ולצפות בו מתחילתו ועד סופו בכדי להעריך עד כמה עמוק הוא חודר לתוככם.

פרק 60 – אנטואן פאק-יה!

זה שאנחנו לא יודעים איך לבטא את שמו של במאי "נקודת שוויון", לא אומר שלא נדבר על הסרט בפרק השבועי של שורה שניה באמצע. זה גם לא ימנע מאיתנו לדבר על "משחק הדמים", המוכר יותר כרמבו הראשון, בחלק השני של הפודקאסט.

ספוילרים לשני הסרטים ובאופן לא צפוי, גם ל"רשימת שינדלר".

ביקורת: מפות לכוכבים

maps-stars-68541_resize

הוליווד אוהבת לעסוק בעצמה. היא אוהבת לדבר על עצמה בראיונות, היא אוהבת לחלק פרסים לסרטים שעוסקים בה והיא מאוד מאוד אוהבת לרדת על עצמה. כמו לא מעט קבוצות חברתיות, גם הוליווד מתגוננת בלהט כנגד ביקורת מחוץ, אולם אין לה מבקר גדול יותר מהאנשים העובדים בה.

הדבר בלט בסדרות כמו "המופע של לארי סנדרס" ו"אקשן" ובסרטים כמו "שדרות סאנסט", "סטייט פינת מיין", "השחקן" ואפילו "ארגו" המתון יחסית. בכולם, נאמר בגלוי כמה הכל מזויף וצבוע בהוליווד ועד כמה האנשים שעובדים בה חושבים רק על עצמם ובנויים כפקעת של עצבים והתמכרויות. כולם מחפשים את עצמם במקומות הלא נכונים ובדרך, מגיעים למיטות ולמסיבות של האנשים הלא נכונים. זה אפילו לא נטען בידי גורמים חיצוניים שנעזרים במימון עצמי בכדי לרדת על התעשיה. אולפנים הוליוודיים מאפשרים לבמאים מוערכים ושחקנים מוכרים לקבל תקציב להפקה שלא מציגה אף אחד בעיר הסרטים באור חיובי. עכשיו, דמיינו מה במאי כמו דיוויד קרוננברג, הידוע בחיבתו לנושאים שנויים במחלוקת וקולנוע לא מצונזר, יעשה עם תסריט בנושא.

"מפות לכוכבים" משתמש בהוליווד כרקע לסיפורן של מספר דמויות, נוצצות יותר או פחות. הוואנה סרגרד היא שחקנית בשנות החמישים לחייה, שזה גיל פנסיה לאישה במונחים הוליוודיים (או הגיל בו גבר הופך לכוכב סרטי פעולה). היא חולמת להתקבל לרימייק לסרט בו אמה שחקה ולגלם למעשה את אותו התפקיד. האם נספתה בגיל צעיר, אולם דמותה מוסיפה לרדוף את הוואנה, שמנסה להשיג את העבודה למרות שהיא לכאורה מבוגרת מדי לתפקיד. בנג'י וייס נמצא בצד השני של מפת הגיל, הוא כוכב כבר בגיל 13 בזכות סרט מצליח בשם "Bad Babysitter". כמו כוכבים רבים בגילו, בנג'י מתקשה להתמודד עם ההצלחה ונאלץ לעבור גמילה מסמים קשים ולסחוב לכל מקום אגו שרק הולך ותופח.

הוריו של בנג'י הם אנשים רגועים ואוהבים למראה, אולם שניהם מתבוססים עמוק בתוך הבוץ ההוליוודי. האב הוא חצי קואוצ'ר חצי מרפא, העוזר לכוכבים רבים למצוא שקט פנימי ולהתמקד בשיפור הקריירה שלהם. ספר חדש שהוציא, צפוי להימכר יפה והעובדה שהבן שלו מפורסם, בטח לא מזיקה. אשתו, אמו של בנג'י, משמשת גם כסוכנת משנה של הכוכב הצעיר ומעורבת בכל החלטה שהוא מקבל לגבי תפקידים וקמפיינים מסחריים. לכל אלה מצטרפת אגתה, צעירה חייכנית שהגיעה מפלורידה ומתחברת עם ג'רום, נהג לימוזינה שחולם להיות שחקן ותסריטאי מצליח.

למרות חלוקת הפוקוס בין מספר דמויות ראשיות, מפות לכוכבים נמנע מלהפוך לסמטוחה. העלילה עצמה אמנם מסתבכת ככל שהקשרים בין הדמויות נחשפים, אולם היא בשום שלב לא מגיעה לנקודה בה צריך לעצור ולערוך תרשים כדי לא ללכת לאיבוד. כל הסיפורים מתקרבים במהרה וכולם סובבים סביב נושאים כמו התמודדות עם מוות, מתחים בתוך המשפחה והקושי לשמור על קור רוח בשוק תחרותי ששופט אנשים לפי כל סממן אפשרי, החל מגיל וכלה באילו סמים הם יכולים להביא למסיבה הבאה.

למעשה, הסרט לא חייב להתרחש בהוליווד על מנת להעביר את אותם רעיונות. הוא היה יכול באותה מידה לעסוק במשפחת תעשיינים מצליחה, או בבית המלוכה הבריטי. העיקר הוא להפגיש אנשים בעלי אופי בעייתי עם הצלחה המלווה בלחץ בלתי רגיל. כל הדמויות בסרט חולמות על השגת מטרה כלשהי, חלקן יותר ספציפיות מאחרות, אבל לכולן יש קשיים הקשורים למצב מולד, או לעבר שרודף אותן. מפות לכוכבים לא עושה הנחות לכלי המשחק ומעביר את כולם בלפחות מדור אחד של הגיהנום לפני שיוכלו בכלל לחשוב על הגשמת חלומות.

דבר אחד חריג שמאפיין את הסרט, הוא השקט. ראיתי כבר סרטים שכמו מפות לכוכבים, נמנעים לחלוטין מפסקול מוזיקלי שאינו מנוגן על הסט עצמו, אבל כאן יש שקט יוצא דופן בעוצמתו. אין כמעט רעשי רקע, גם אם הסצנה מתרחשת בתוך מכונית נוסעת, ברחוב ראשי, או במסיבה הומה. דיוויד קרוננברג בחר למקד את תשומת הלב בעולמן הפנימי של הדמויות וצמצם את עוצמת הקולות החיצוניים למינימום. זה מורגש כבר מהדקות הראשונות, כאשר שיחה בין אגתה וג'רום נראית כאילו חסר סביבה משהו. לא מדובר בדבר רע, אולם הוא עושה את הסרט למוזר ומעט לא נוח עוד בתחילתו.

קרוננברג ידוע בסרטים איטיים, לא פחות משהוא ידוע בסרטים מטרידים. מפות לכוכבים מכיל הרבה משניהם, אולם באופן שמבחינים בו רק בדיעבד. הקצב שלו אינו מהיר, אבל יש כל כך הרבה דיבורים ומתחים בין הדמויות, שלא שמים לב עד כמה הכל ריק סביבן. התפאורה דלילה וכאשר אחת הדמויות מדברת על בדידות, היא מצולמת במלואה, עומדת במרכז חדר מועט בפרטים. אין בסרט סתם עוברי אורח. למרות שהסיפור מתרחש בהוליווד, כמעט כל האנשים בו הם חלק מהתעשיה, מתעניינים בתעשיה או עובדים עבור אנשים מהתעשיה. אפילו העוזרת המפוטרת של הוואנה לא נראית, אלא רק מוזכרת בשיחה על נסיבות פיטוריה. זה סרט שמכוון זרקור למרכז הבמה ומתעלם לחלוטין מקיומם של שאר חלקי התאטרון.

הצד החלש היחיד פה, הוא התסריט. ברוס וגנר כתב עד היום בעיקר לטלוויזיה ולא בהצלחה גדולה. גם מעט הסרטים שכתב ואף ביים, נכשלו מסחרית וביקורתית. האם כתב את מפות לכוכבים מתוך מרמור, או שמא מצא את הנישה שלו והכל מעין בדיחה בהפוך על הפוך על התדמית ההוללת שיש להוליווד בעיני שאר העולם? לא ידוע, אבל הסרט שכתב מבצע קפיצות לא מוסברות במצבן של הדמויות, שלא מתאים לקצב האיטי המוכתב מלמעלה. הן מקבלות החלטות כמעט מאפס ומשנות את דעתן לאחר הסבר קלוש בלבד. העיסוק בפסיכולוגיה של אנשי התעשיה כל כך בוטה, שחלק מהסצנות כאילו נכתבו רק כדי להזכיר שיש לכולם צד אפל, או שאנשים דפוקים נמצאים בכל מקום, מי דפוק מוסרית ומי בריאותית.

זו הסיבה שאולי יותר מכל סרט אחר שלו, מפות לכוכבים גורם לי להעריך את דיוויד קרוננברג כבמאי. למרות תסריט חסר עידון, קרוננברג יצר סרט שקט, רגוע, בעל קצב אחיד, שמספר הרבה מהמתרחש מתחת לפני השטח ללא מילים. אמנם לא חסרות שיחות שיסבירו מה קורה, אבל הסצנות החזקות ביותר הן אלה שבנויות במיוחד סביב שפה חזותית. דמות מצולמת כאשר חצי ממנה משתקף במראה, כרמז להיותה חצויה בין שפיות ושגעון. המצלמה מלווה מישהו המסולק מבית עד סף הדלת, אבל לא מעזה לעבור אותו. המתחים מורטי עצבים, למרות שלכאורה, אין ממה לחשוש וכל אמצעי הזהירות הנחוצים ננקטו, אבל ברור שיקרה משהו רע והשאלה היא רק איך ומתי. אלפרד היצ'קוק אמר פעם שאין שום דבר מפחיד בפיצוץ, אבל המתח נמצא בציפיה לו. קרוננברג מיישם היטב את הגישה הזו ומראה איך גם מסיפור על המקום הכי נוצץ וחשוף בכדור הארץ, הוא מסוגל לביים אימה פסיכולוגית שמרתקת מתחילתה ועד סופה.

שחקנים ותיקים, כמו ג'וליאן מור וג'ון קיוזאק, עושים עבודה טובה, אולם מי שבאמת מרשימים הם שני הצעירים בצוות. אוואן בירד אמין בצורה מבחילה בתור בנג'י. הוא נראה ומתנהג כמו מי שהגיע לשיא בגיל צעיר מדי ומנסה כעת להבין מה זו הבגרות הנפשית הזו שאחרים מצפים ממנו להפגין. מיה וואסיקובסקה מצוינת בתפקיד אגתה, אפילו כשהיא רק מחייכת חיוך מסתורי. היא כל כך עדינה ומתוקה ועם זאת, ברור שמשהו בהגעתה עוד יביא צרות. ברגע שכל הקלפים נחשפו, הייתה לי הערכה חדשה לוואסיקובסקה שלא הרשימה אותי בהופעות קודמות שלה, אולם כעת יצרה אצלי ציפיה לסרטים הבאים בהשתתפותה.

עם כל הבעיות שהתסריט יוצר, מפות לכוכבים הוא סרט מותח שלא מרחם על אף דמות. ברור שהביקורת בו מוקצנת, אולי עד לרמה של פארודיה, אבל לא לחלוטין מובן עד כמה הדבר מכוון. לקרוננברג זה לא משנה, הוא את העבודה שלו עושה על הצד הטוב ביותר. כמה רגעים מאוד מטרידים, הרבה הומור שחור, הרבה דיבורים על דברים שלא אמורים לדבר עליהם אם רוצים לשמור על הקריירה. הבימוי המדויק והמשחק הטוב, עוזרים לסרט להיות משובח ברובו. הוא לא בהכרח ישנה את דעתכם על תעשיית הבידור, אבל הוא לפחות יגרום לכם לראות אותה באור פחות מחמיא, ללא איפור ופוטושופ. זו לא סאטירה כמו שזה משל ודיוויד קרוננברג הוא בדיוק האדם שצריך לקבל משל שכזה לידיו.

ביקורת: מיתה טובה

MitaTova1_resize

 

יש בקולנוע שני סוגים עיקריים של זקנים. הסוג הראשון הוא של זקנים נרגנים, חולים, עצובים שמאסו בחייהם ורק רוצים למות כבר. הם מפחידים ילדים קטנים בסיפורי זוועות וראו יותר ממה שכל אדם אחר בסרט אי פעם יראה. ניתן למצוא אותם בעיקר בסרטי אימה, סיפורי הרפתקאות מיסטיים, או בדרמות מהורהרות על החיים, רצוי מאת במאי אירופאי כלשהו.

הסוג השני הוא של זקנים שמחים, מצחקקים, חובבי מתיחות ובדיחות סקסיסטיות, שלמדו מזמן שהסוד לחיים מאושרים הוא לא לדאוג למחר ולהנות מהיום. זה די קל כשלא נשאר הרבה מחר לדאוג לגביו, אבל הזקנים האלה הם מורים רוחניים חשובים, בנוסף להיותם הפוגה קומית שאי אפשר שלא לאהוב ולקנא ביכולתם לראות את העולם כמו שהוא באמת. ניתן למצוא אותם בעיקר בסרטי אנימציה וקומדיות קלילות, בדרך כלל נוהגים במכונית ישנה, מערימים על צעירה עם מחשוף להתכופף לעזור להם להרים משהו ואוכלים יותר ממתקים מילד שגר בתוך פינייטה. רצוי שגם את זה יביים במאי אירופאי כלשהו. לא יודע למה, זקנים ואירופה זה שילוב מאוד מתבקש.

"מיתה טובה" מתרחש בדיור מוגן בירושלים. יחזקאל הוא סבא טוב לב, בעל גישה חיובית לחיים שאוהב יותר מכל את אשתו לבנה. חבר טוב שלהם שוכב על ערש דוי וסובל מכל רגע. התרופות הפסיקו לעזור ונשאר רק להמתין למוות. כבעל ידע בהנדסה, יחזקאל מציע לבנות מכונה להמתת חסד, אשר נמצאת כולה בשליטתו של החולה והוא זה שמחליט מתי בדיוק להפעילה. לבנה מתנגדת, אולם תמיכה של דייר חדש במוסד, מקרבת את הרעיון למציאות.

מאחר וכבר יש להם מכונה והם גרים בבניין צפוף במדינה צפופה, לא עובר זמן רב והחבורה מקבלת מוניטין של ממיתים בחסד. יחזקאל רואה בכך חובה מוסרית, בעוד לבנה מאמינה שמדובר בחוסר צדק ויש לאפשר לרפואה ולגוף האדם לנהל את מאבקם עד הסוף.

באופן נדיר, מיתה טובה נותן יצוג לשני סוגי הזקנים שהזכרתי. חלק מהדמויות מלאות שמחת חיים ובעלות חוש אחריות שלא התפתח מאז תקופת הצנע. דמויות אחרות הן תזכורת מדכאת לגורל הבלתי נמנע המצפה לכל מי שיחזיק מספיק זמן בחיים. זהו בו זמנית סרט מבדר ומדכא להחריד. שילוב שכזה אפשרי רק כאשר כל הדמויות הראשיות הן בגיל הזהב ויש צורך בגיוון. אחרת, מסתפקים רק בזקנים מסוג אחד שיקדמו קצת את העלילה וילכו לראות חדשות.

מיתה טובה הוא קומדיה אפלה תרתי משמע. צילום מדהים שומר על גוני שחור ותכלת המלווים את הסצנות המורבידיות, בעוד אלה העוסקות באהבת החיים, מאופיינות בתאורה שמחה יותר, כאילו אספו מספר קרני שמש מדי בוקר במיוחד בכדי להאיר את הסט. הניגוד הזה מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. רגע מצחיק, רגע עצוב, בלי אמצע. לא תמצאו כאן שיחות שאינן מתקשרות לעניין המתות החסד, או לסיפור חייהן של מי מהדמויות. גם עלילות משנה מפתיעות נמנעות מלתפוס יותר מדי תשומת לב, כי יחזקאל ושות' מתמודדים עם דילמה מוסרית שמספיקה למלא סרט שלם.

במבט ראשון, צוות השחקנים נבחר פשוט כי כולם משתייכים לקבוצת הגיל הנכונה. זאב רווח בן 74, לבנה פינקלשטיין בת 67 ויודעת לעשות מבטא מרוקאי, אילן דר בן 77, עליזה רוזן בת 75, רפי תבור הוא הצעיר בחבורה בגיל 66. רק רשימת השמות הזו, לצד המספרים המייצגים את גילם, מספיקה בכדי ליצור את הניגוד החזק שמיתה טובה מאופיין בו. אלה שמות שכיף לראות, חלקם השתתפו ביצירות קאלט שמצוטטות בידי דורות של צופים. מנגד, אילן מ"קרובים קרובים" כבר בן 77? עוד מעט תגידו לי שמולי גדל להיות מפיק בכיר בקשת.

מבין השחקנים, זאב רווח מתבלט לטובה. כן, זה עם הביצה הקשה בפה. אחרי שנים ארוכות של קומדיות לא הכי מתוחכמות, זאב רווח זוכה בעשור האחרון לתחיה מחדש כשחקן דרמתי משובח. פרס האופיר בו זכה על השתתפותו בסרט, מוצדק בהחלט, שכן רווח מלהטט בצורה מעוררת התפעלות בין דמות הזקן השובב שלא מקשיב לאף אחד ורוצה לעשות טוב לסביבה, לבין הבעל האוהב והמיוסר שרואה איך הזקנה הולכת וקוטפת את האנשים סביבו ומותירה את יקיריהם כקליפות נטולות תוכן. הוא מייצג מצוין את שני טיפוסי הזקנים הקולנועיים בגוף אחד ולא נותן לעומס להכריע אותו ולגרום לו לאבד ריכוז.

שאר השחקנים עושים עבודה טובה, אבל לא חורגים מהשטיקים המוכרים שלהם. לבנה פינקלשטיין מגלמת את אותה דמות שגלמה ב"סיפור גדול", עליזה רוזן את אותה דמות שגלמה בכל מקום חוץ מ"איצ'ה" ואילן דר הוא עדיין אמן ביצירת קומדיה מהבעה רצינית וטון מבולבל. הבמאים טל גרניט ושרון מימון ידעו בדיוק את מי הם רוצים לכל תפקיד והוסיפו צוות טכני מדרגה ראשונה על מנת לעטוף הכל באסתטיקה מרהיבה שנדיר למצוא לא רק בקולנוע הישראלי, אלא בכלל מחוץ לאולפנים הגדולים.

מכל זה מתקבל מוצר עשוי ברובו, אולם לא מבושל עד הסוף. משפטים מסוימים נשמעים מלאכותיים, כאילו תורגמו ישירות מתסריט באנגלית ונוספו על מנת למצוא חן בעיני קהל בפסטיבלים ברחבי העולם. הקצב לא אחיד, לפעמים איטי ומהורהר ולעתים ישנן קפיצות גדולות מדי במצבן של דמויות ובטיב היחסים ביניהן. אין כמעט אף בדיחה שמתפספסת, אולם אלה שלא קולעות, מוציאות את כל הסצנה מתזמון. גישה נסיונית המחליפה בין ז'אנרים ומכילה כמה רגעים סוריאליסטיים במיוחד, עלולה לעצבן את מי שמצפה לסרט קוהרנטי ולא מגיע עם הכנה נפשית לשינויי סוגה תכופים.

כל זה לא מונע ממיתה טובה להיות סרט מוצלח. השילוב בין צוות השחקנים לנושא הכאוב עובד היטב וניכר שכל אחד ואחת מהם מבינים את הדמויות אותן הם מגלמים ומתחברים אליהן במלוא הכנות. לי אישית, ההחלפה בין הז'אנרים עבדה וספקה אתגר מעניין להצליח ולהתחבר לסיפור שלא שומר על אותו טון למשך יותר משתי סצנות ברצף. קשה לי להגדיר את מיתה טובה כקומדיה, אולם הוא בהחלט מצחיק כשצריך. קשה גם להגדיר אותו כדרמה או טרגדיה, אבל הוא מדכא ברגע שרק מתחילים לחשוב על המסרים שלו. זה סרט שרואה בשמחת החיים ותחושת השליטה במהלך הזמן אשליות שסופן להתנפץ, אולם לא נראה שהוא שופט את קיומן. למעשה, יתכן והסרט תומך בטיפוח אשליות, כי זה מה שמונע מאנשים להרים ידיים בסופו של דבר.

ראיתי את הסרט מספר שבועות לפני פרסום ביקורת זו והוא עדיין רודף אותי. לא כאחד הסרטים הטובים של השנה, מאחר וחסרונותיו בכל זאת בולטים, אבל בהחלט כסרט מעורר מחשבה. לעומת הדמויות בסרט, אני פספוס זב חוטם שבקושי למד ללכת וכבר מדבר על מוות כאילו יש לי מושג ירוק על החיים. העובדה שכל הדמויות הראשיות בעלילה מתעסקות במשהו שכל כך קרוב לשחקנים עצמם, לפחות מבחינה כרונולוגית, הוא הדבר שרודף אותי. אני מרגיש זקן ליד צעירים ממני וצעיר ליד זקנים. הם מרגישים צעירים ליד צעירים מהם וזקנים כשהם לבדם. המחשבה המחרידה על כך שעשור מהיום, לא בטוח מי מהשחקנים הללו עוד יהיה בחיים (בתקוה שכולם), נדבקה אלי בתום הצפיה ולא עזבה. מיתה טובה הוא סרט ראוי לצפיה ולו בשביל הכנות הכואבת שלו והאומץ ללהק שחקנים מצחיקים כל כך לתפקידים כה עצובים, כשבמרכז הסיפור נושא שראוי להמשיך ולעסוק בו באמנות הישראלית.

ביקורת: נקודת שוויון

equalizer-poster-570x844_resize

 

המילה "ויג'ילנטי" מגיעה מספרדית ומשמעותה המילולית היא "עומד על המשמר". במובן המקובל יותר, מדובר באזרח שלוקח את החוק לידיים מתוך אמונה שהוא מסוגל לטפל במצב טוב יותר מהרשויות. לעתים קרובות, הויג'ילנטי גורם לא פחות נזק מהאנשים אותם הוא רוצה לעצור ומשתמש בשיטות אכזריות במיוחד להשגת מטרתו, אולם הוא תמיד נותר האיש הטוב בעיני רוחו. בקולנוע, אנשים כאלה מוכרים גם כגיבורי אקשן.

חשבו על זה לרגע. כשליאם ניסן יוצא למסע נקמה בעקבות חוטפי בתו, או שקיק-אס עוטה תלבושת של גיבור-על ומעצבן את המאפיה המקומית, או אפילו כאשר האיי-טים נוסעים בג'יפ שלהם לפוצץ משהו שלא היה אמור להתפוצץ במקור, האנשים האלה עוברים על החוק ומסכנים חיי אדם. בסרטים, בקומיקס, בספרים ובטלוויזיה, קל לסלוח להם, כי אנחנו מקבלים את נקודת המבט שלהם כמחוברת ביותר למציאות. לעומת זאת, אם אדם אמיתי מנסה לקחת את החוק לידיים, ביטויים כמו "לינץ'" ו"חיסול חשבונות" הם המקשטים את עמודי החדשות ולא דברי שבח לגיבור המסתורי.

בוב מק'קול חי חיים נטולי התרגשות. אלמן שעובד בחנות קמעונאות לבית, נחמד לכולם ומנסה לעזור מתי שרק אפשר. השקט שלו מקרין לכל הסביבה והוא מסיים את היום עם ספר קלאסי עב כרס בדיינר השכונתי, שם בוב נסחף לעתים לשיחה עם מי מהסועדים. סועדת אחת שמתעניינת בגבר חסר הדאגות, היא טרי, זונה צעירה עד מאוד שמוצאת נחמה בשיחות עם בוב כאשר היא לא נשלחת למכוניתו של לקוח. גם בוב מחבב את טרי ומנסה לתת לה עצות לחיים טובים יותר ולעודד את רוחה כאשר העבודה מנסה לשבור אותה. בוב מק'קול הוא פשוט איש מאוד נחמד.

בוב מק'קול הוא לא מישהו שרוצים להסתבך איתו.

"נקודת שוויון" הוא אוסף של רעיונות שהופיעו בסרטים קודמים. האדם הלא צפוי שמתגלה כמסוכן בהרבה מכפי שחושבים, הזונה הצעירה שמזכירה עד כמה העולם דפוק, היריבות בין ארגוני המאפיה המבוססים על מוצא אתני, דמויות המשנה שלא באמת תורמות שום דבר לעלילה, חוץ מלהדגיש שוב עד כמה מישהו אחר הוא אדם יוצא דופן. מקוריות היא לא הצד החזק בסרט הזה, המבוסס בכלל על סדרת טלוויזיה משנות השמונים.

הבמאי אנטואן פוקווה כנראה צפה הרבה בסרטים של רוברט רודריגז ומתיו ווהן, בתוספת סצנות נבחרות מהמטריקס, כי נקודת שוויון מנסה להיות סרט אקשן מסוגנן שמשלב בין מוזיקה לבין התרחשויות על המסך ומנצל צילום אסתטי להדגשת כל תנועה חשובה וכל שינוי אווירה. דנזל וושינגטון בתפקיד הראשי יכול לעשות תפקיד כזה בעיניים עצומות, הוא מנוסה בגילום טיפוסים שקטים וחברותיים, אך התנסה גם במתן ביטוי לצד השני של בוב השקט. השילוב הזה יוצר הרבה סצנות מוצלחות בפני עצמן, אבל רק מדגיש את הבעיה הגדולה יותר של הסרט.

כאשר לוקחים מסרט אקשן את האפשרות להיות מקורי, צריכים לעבוד קשה במיוחד על מנת שיתבלט מבין עשרות סרטי הפעולה שהוליווד מייצרת מדי שנה. רובם מתמקדים בנוסחאות קבועות מראש ובגיבור חזק במידה לא סבירה, במטרה לא לבלבל את הקהל ולהדגיש טוב מאוד בעד מי אמורים להיות. זה טריק שקיים עוד מימי הקולנוע האילם ומזוהה במיוחד עם סרטים משנות השמונים והתשעים בכיכובם של סטיבן סיגל, ארנולד שוורצנגר, ז'אן קלוד ון דאם וצ'אק נוריס שבשמים ובארץ. הגיבור, לא חשוב כמה אלימים הדברים שהוא עושה, תמיד צודק. חייבים להיות בעדו ומוצאים איזה תרוץ עלילתי לכך שהוא נאלץ לקחת את החוק לידיים. ללא אותה הקפדה להוציא את הגיבור כמוסרי יותר משאר הדמויות, נותר סתם עוד פורע חוק עם בעיות לשלוט בכעס שבלתי אפשרי להזדהות איתו וכל הסיפור מתפרק לגורמים לא הגיוניים.

פה הסרט נכשל. כמה שהוא טוב ברמת הסצנות הבודדות, הוא לא מצליח לאחד אותן לסיפור אמין וליצור את הרצון שיתנו לבוב לנצח. הנימוקים המוסריים שלו קלושים ומוצגים בדרך אגב, עד שנדמה לפעמים כאילו המטרה המקורית של התסריט בכלל הייתה לצאת נגד ויגי'לנטים למיניהם. נקודת שוויון נתקע באמצע בין דמות מעוררת הזדהות לרובוט שלא ברור מה עובר לו בראש. רמיזות להתנהגות כפייתית נותנות קצת רקע, אבל בוב עובר במהירות מופרזת את הנקודה בה אדם נורמטיבי היה עוצר ומחליף גישה. יתכן ואנטואן פוקווה מנסה להציג אותו כטיפוס לא יציב ולבקר את פעולותיו, אולם זה לא מודגש מספיק. בעוד לדמויות שמולו יש לא פעם מניע ברור, או לפחות אופי יחודי, בוב לא מתפתח, לא חש חרטה או פחד ולא נותן הסבר מספק לסוויץ' אותו הוא עושה במהלך הסרט. אני לא מצפה שפשוט יגלו לי הכל באופן ישיר, אבל נדמה לפעמים שמרוב רצון להתקדם לסצנה האלימה הבאה, פוקווה מחפף ביצירת דמות ראשית עקבית בעלת מניעים שמתאימים למעשיה. אפילו אם יש כאן משל, או רמיזה לבריאות נפשית לקויה, הסרט תמיד בעד בוב, לא משנה מה הוא עושה ואיך אמורים להגיב לזה בעולם האמיתי.

כמו מרבית סרטי האקשן, נקודת שוויון נראה כמו חיקוי. אמנם מדובר בחיקוי ממש מוצלח חלק מהזמן, אבל הוא לא מציע שום דבר שלא ראינו כבר פעמים רבות בעבר. עם דמות ראשית שאינה מעוררת הזדהות ודמויות משנה שמוצאות אותה מרתקת במידה לא טבעית, מדובר בנסיון שהוא לא מעבר ללא רע ללכת לפי נוסחה מוכרת היטב. כסרט, נקודת שוויון מבדר, עם רגעים חצי מותחים ופסקול שעושה את העבודה. יותר השקעה בבניית התסריט והדמות של בוב, הייתה הופכת את הסרט למשהו שעומד בפני עצמו ולא מתנהג כמו עוד סרט אקשן גנרי.

ביקורת: לוק

10258347_805904226096248_3016057579270721790_o_resize

 

זה לא ממש וידוי, כי מדובר כנראה במשהו המשותף להרבה מאוד אנשים, אבל תמיד אהבתי נסיעות ליליות. אין שמש שמסנוורת, או נאבקת במזגן, הכביש פנוי מנהגים עצבניים ועומסים, הרדיו מנגן שירים טובים יותר, כאלה שלא נמצאים בפלייליסט הרגיל. אפילו עבודות בכביש נראות ציוריות ומסקרנות כשנתקלים בהן מתוך החושך השקט. אם מישהו אחר אוחז בהגה ואני יכול פשוט לבהות בדרך מבעד לחלון, זה הכי כיף, אבל אני נהנה גם לשייט לבדי על האספלט.

סביר להניח שלא זו הייתה הנחת היסוד של הבמאי והתסריאטי סטיבן נייט. כשכתב את "לוק", הוא לא חשב כמה כיף ומרגיע לנסוע בלילה, אלא עד כמה האינטימיות של המכונית יכולה לספר על האדם שבתוכה. הלילה מספק תפאורה דלת תקציב והטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להעביר את הסיפור באופן שהיה בלתי אפשרי לפני מספר עשורים.

איוואן לוק נכנס למכוניתו ומתחיל לנסוע. יש לו שעה וחצי להגיע ליעד, אם לא יהיו פקקים. ה-ג'י.פי.אס מנחה את דרכו והטלפון הוא הקשר שלו לעולם החיצון. אין איתו אף אחד במכונית והוא מנהל את כל ענייניו באמצעות דיבורית. הוא אפילו לא שומע מוזיקה, או דיווחי תנועה. יש יותר מדי דברים אחרים להתעסק איתם ורשימת אנשי הקשר והמפה הוירטואלית הם הכלים היחידים שעומדים לרשותו.

לא עובר זמן רב בטרם מגלים מי כל האנשים שאיוואן מדבר איתם, מה יעד הנסיעה שלו ואיך זה משפיע על חייו ועל חיי האנשים הקשורים אליו. אני לא מתכוון לחשוף זאת, מאחר והתסריט נבנה בקפידה כך שיתאים בדיוק למסגרת הזמן והמרחב המוקצבת מראש. יש לאיוואן שעה וחצי של נסיעה לפניו ומספר נתון של אנשי קשר. עם זה הסיפור ילך ויחשף בהדרגה. גם כשכבר לא נגלים כמעט פרטים חדשים, אופן ההתמודדות עם המצב שנוצר, גם מצדו של איוואן וגם מצד הדמויות מעבר לקו, מחזיק את העניין בסרט לכל אורכו.

לא הייתי אומר ש"לוק" מרשים במיוחד מבחינת בימוי, אבל יש לו תסריט מתוזמן היטב ודמויות מספיק אנושיות ועמוקות בכדי למלא שעה וחצי כמעט עד אפס מקום. איוואן עצמו הוא טיפוס קצת מוזר. יש לו חוש אחריות סלקטיבי שנובע מעניינים אישיים ולמרות שמדובר באדם אינטליגנטי ומאורגן, נדמה שאופן ההתמודדות שלו עם דילמות, פגום מיסודו. הפגם הזה הוא שמספק קונפליקטים לעלילה, שכן סתם להראות מישהו נוהג ומדבר בטלפון במשך שעה וחצי זה לא אטרקציה, אלא אם הוא צריך להתמודד עם השלכות וקשיים לא צפויים מדי פעם.

עוד גורם שמאפשר לסרט לעבוד, הוא טום הארדי בתפקיד הראשי. בתור השחקן היחיד שפניו מופיעים על המסך, יש להארדי אתגר לא פשוט, להפוך את איוואן לוק לדמות מעוררת הזדהות, מבלי למנוע אפשרות לבקר אותו על חלק ממעשיו. הארדי בחר על דעת עצמו לאמץ מבטא ולשי כבד ולשלב את ההצטננות האמיתית שלו בבניית הדמות. ההחלטות האלה עזרו לו לחוש קרוב יותר לאדם אותו הוא מגלם והדבר מקל בתורו על הצופים לראות באיוואן אדם רב מימדי. הוא מנסה תמיד להיות פרקטי ולצאת בסדר עם כולם, אבל כשיש משבר, הארדי מצליח לגרום לו להראות כמו הדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע, כי מבחינת הסרט, מה שלא קשור לשיחות המתנהלות במהלך הנסיעה, כאילו לא קיים.

היה מאוד קל לפשל עם "לוק". סרט שמבוסס כולו על גימיק, נמצא בסיכון גבוה לתת לגימיק להשתלט ולהפוך לדבר העיקרי בו, על חשבון עלילה ודמויות. סטיבן נייט מספיק חכם בכדי לא לאפשר לזה לקרות. הסרט אמנם חריג באופן הצגת הסיפור שלו, אבל הוא מנצל היטב את המרחב המצומצם ואת כישורי המשחק של הארדי ליצירת מה שהוא למעשה מחזה של איש אחד, המתקשר עם קולות חסרי גוף ונאבק בעייפות ובצינון, לצד שדים פנימיים.

זה לא סרט שההתחברות אליו מובטחת. מי שלא יאהב את המשחק של טום הארדי, תקוע איתו עד הסוף ומי שלא מתרגש מהקונפליקטים המוגשים דרך הטלפון, לא ימצא נחת בקווי עלילה שמעבר למהלך הנסיעה. בשבילי, הכל עבד. חשתי הזדהות עם לוק, למרות שלא הסכמתי עם חלק מבחירותיו ולמעשה, סביר להניח שלא הייתי מחבב אותו לו היינו נפגשים במציאות. כאשר הוא הפרצוף היחיד שאני רואה והחוט המקשר בין כל השיחות, יותר קל להזדהות איתו. כל הדברים הרעים והטובים שקורים באותו לילה, קורים לו, או לאנשים שהוא בקשר ישיר איתם. הוא מכבה שריפה אחת, רק בשביל להצית אחרת בלי כוונה. הוא דמות מאוד אנושית, למרות הנסיון שלו לשמור על קור רוח ופרקטיות בכל מחיר.

הסרט מספק שרות לצופים, כאשר איוואן מציין מדי פעם כמה זמן נותר לנסיעה. בכך, הוא גם עוזר לעקוב אחרי מיקומנו בעלילה ולהרגיש את הלחץ הגובר כשלא נותר זמן רב להגיע למסקנות ולהקריב קרבנות. הדילמות של איוואן קשות ואני לא חושב שמישהו אחר היה מתמודד איתן הרבה יותר טוב, פשוט כי אי אפשר. הטלפונים אותם הוא מנהל לכל אורך הדרך, מדגישים עד כמה החלטה אחת יכולה להשפיע על רשת של אנשים ולשנות את מהלך חייו של אדם. המשפטים האחרונים בסרט חזקים במיוחד וגורמים לחשוב מה הייתי עושה במקום איוואן והאם היה שווה לעשות את מה שעשה, או שהיה עדיף לבחור בנתיב אחר.

לוק נמנע מלהיות סרט הנשלט בידי גימיק ורותם את המגבלה שיצר לעצמו ואת הכריזמה של טום הארדי לשעה וחצי לא פשוטה ולא בהכרח נכונה מוסרית, אבל בהחלט מרתקת. כמו נסיעה לילית, גם לוק מספק עניין מתוך השקט והבדידות ויותר קל להיסחף אליו מהמושב שליד הנהג.