הוליווד אוהבת לעסוק בעצמה. היא אוהבת לדבר על עצמה בראיונות, היא אוהבת לחלק פרסים לסרטים שעוסקים בה והיא מאוד מאוד אוהבת לרדת על עצמה. כמו לא מעט קבוצות חברתיות, גם הוליווד מתגוננת בלהט כנגד ביקורת מחוץ, אולם אין לה מבקר גדול יותר מהאנשים העובדים בה.
הדבר בלט בסדרות כמו "המופע של לארי סנדרס" ו"אקשן" ובסרטים כמו "שדרות סאנסט", "סטייט פינת מיין", "השחקן" ואפילו "ארגו" המתון יחסית. בכולם, נאמר בגלוי כמה הכל מזויף וצבוע בהוליווד ועד כמה האנשים שעובדים בה חושבים רק על עצמם ובנויים כפקעת של עצבים והתמכרויות. כולם מחפשים את עצמם במקומות הלא נכונים ובדרך, מגיעים למיטות ולמסיבות של האנשים הלא נכונים. זה אפילו לא נטען בידי גורמים חיצוניים שנעזרים במימון עצמי בכדי לרדת על התעשיה. אולפנים הוליוודיים מאפשרים לבמאים מוערכים ושחקנים מוכרים לקבל תקציב להפקה שלא מציגה אף אחד בעיר הסרטים באור חיובי. עכשיו, דמיינו מה במאי כמו דיוויד קרוננברג, הידוע בחיבתו לנושאים שנויים במחלוקת וקולנוע לא מצונזר, יעשה עם תסריט בנושא.
"מפות לכוכבים" משתמש בהוליווד כרקע לסיפורן של מספר דמויות, נוצצות יותר או פחות. הוואנה סרגרד היא שחקנית בשנות החמישים לחייה, שזה גיל פנסיה לאישה במונחים הוליוודיים (או הגיל בו גבר הופך לכוכב סרטי פעולה). היא חולמת להתקבל לרימייק לסרט בו אמה שחקה ולגלם למעשה את אותו התפקיד. האם נספתה בגיל צעיר, אולם דמותה מוסיפה לרדוף את הוואנה, שמנסה להשיג את העבודה למרות שהיא לכאורה מבוגרת מדי לתפקיד. בנג'י וייס נמצא בצד השני של מפת הגיל, הוא כוכב כבר בגיל 13 בזכות סרט מצליח בשם "Bad Babysitter". כמו כוכבים רבים בגילו, בנג'י מתקשה להתמודד עם ההצלחה ונאלץ לעבור גמילה מסמים קשים ולסחוב לכל מקום אגו שרק הולך ותופח.
הוריו של בנג'י הם אנשים רגועים ואוהבים למראה, אולם שניהם מתבוססים עמוק בתוך הבוץ ההוליוודי. האב הוא חצי קואוצ'ר חצי מרפא, העוזר לכוכבים רבים למצוא שקט פנימי ולהתמקד בשיפור הקריירה שלהם. ספר חדש שהוציא, צפוי להימכר יפה והעובדה שהבן שלו מפורסם, בטח לא מזיקה. אשתו, אמו של בנג'י, משמשת גם כסוכנת משנה של הכוכב הצעיר ומעורבת בכל החלטה שהוא מקבל לגבי תפקידים וקמפיינים מסחריים. לכל אלה מצטרפת אגתה, צעירה חייכנית שהגיעה מפלורידה ומתחברת עם ג'רום, נהג לימוזינה שחולם להיות שחקן ותסריטאי מצליח.
למרות חלוקת הפוקוס בין מספר דמויות ראשיות, מפות לכוכבים נמנע מלהפוך לסמטוחה. העלילה עצמה אמנם מסתבכת ככל שהקשרים בין הדמויות נחשפים, אולם היא בשום שלב לא מגיעה לנקודה בה צריך לעצור ולערוך תרשים כדי לא ללכת לאיבוד. כל הסיפורים מתקרבים במהרה וכולם סובבים סביב נושאים כמו התמודדות עם מוות, מתחים בתוך המשפחה והקושי לשמור על קור רוח בשוק תחרותי ששופט אנשים לפי כל סממן אפשרי, החל מגיל וכלה באילו סמים הם יכולים להביא למסיבה הבאה.
למעשה, הסרט לא חייב להתרחש בהוליווד על מנת להעביר את אותם רעיונות. הוא היה יכול באותה מידה לעסוק במשפחת תעשיינים מצליחה, או בבית המלוכה הבריטי. העיקר הוא להפגיש אנשים בעלי אופי בעייתי עם הצלחה המלווה בלחץ בלתי רגיל. כל הדמויות בסרט חולמות על השגת מטרה כלשהי, חלקן יותר ספציפיות מאחרות, אבל לכולן יש קשיים הקשורים למצב מולד, או לעבר שרודף אותן. מפות לכוכבים לא עושה הנחות לכלי המשחק ומעביר את כולם בלפחות מדור אחד של הגיהנום לפני שיוכלו בכלל לחשוב על הגשמת חלומות.
דבר אחד חריג שמאפיין את הסרט, הוא השקט. ראיתי כבר סרטים שכמו מפות לכוכבים, נמנעים לחלוטין מפסקול מוזיקלי שאינו מנוגן על הסט עצמו, אבל כאן יש שקט יוצא דופן בעוצמתו. אין כמעט רעשי רקע, גם אם הסצנה מתרחשת בתוך מכונית נוסעת, ברחוב ראשי, או במסיבה הומה. דיוויד קרוננברג בחר למקד את תשומת הלב בעולמן הפנימי של הדמויות וצמצם את עוצמת הקולות החיצוניים למינימום. זה מורגש כבר מהדקות הראשונות, כאשר שיחה בין אגתה וג'רום נראית כאילו חסר סביבה משהו. לא מדובר בדבר רע, אולם הוא עושה את הסרט למוזר ומעט לא נוח עוד בתחילתו.
קרוננברג ידוע בסרטים איטיים, לא פחות משהוא ידוע בסרטים מטרידים. מפות לכוכבים מכיל הרבה משניהם, אולם באופן שמבחינים בו רק בדיעבד. הקצב שלו אינו מהיר, אבל יש כל כך הרבה דיבורים ומתחים בין הדמויות, שלא שמים לב עד כמה הכל ריק סביבן. התפאורה דלילה וכאשר אחת הדמויות מדברת על בדידות, היא מצולמת במלואה, עומדת במרכז חדר מועט בפרטים. אין בסרט סתם עוברי אורח. למרות שהסיפור מתרחש בהוליווד, כמעט כל האנשים בו הם חלק מהתעשיה, מתעניינים בתעשיה או עובדים עבור אנשים מהתעשיה. אפילו העוזרת המפוטרת של הוואנה לא נראית, אלא רק מוזכרת בשיחה על נסיבות פיטוריה. זה סרט שמכוון זרקור למרכז הבמה ומתעלם לחלוטין מקיומם של שאר חלקי התאטרון.
הצד החלש היחיד פה, הוא התסריט. ברוס וגנר כתב עד היום בעיקר לטלוויזיה ולא בהצלחה גדולה. גם מעט הסרטים שכתב ואף ביים, נכשלו מסחרית וביקורתית. האם כתב את מפות לכוכבים מתוך מרמור, או שמא מצא את הנישה שלו והכל מעין בדיחה בהפוך על הפוך על התדמית ההוללת שיש להוליווד בעיני שאר העולם? לא ידוע, אבל הסרט שכתב מבצע קפיצות לא מוסברות במצבן של הדמויות, שלא מתאים לקצב האיטי המוכתב מלמעלה. הן מקבלות החלטות כמעט מאפס ומשנות את דעתן לאחר הסבר קלוש בלבד. העיסוק בפסיכולוגיה של אנשי התעשיה כל כך בוטה, שחלק מהסצנות כאילו נכתבו רק כדי להזכיר שיש לכולם צד אפל, או שאנשים דפוקים נמצאים בכל מקום, מי דפוק מוסרית ומי בריאותית.
זו הסיבה שאולי יותר מכל סרט אחר שלו, מפות לכוכבים גורם לי להעריך את דיוויד קרוננברג כבמאי. למרות תסריט חסר עידון, קרוננברג יצר סרט שקט, רגוע, בעל קצב אחיד, שמספר הרבה מהמתרחש מתחת לפני השטח ללא מילים. אמנם לא חסרות שיחות שיסבירו מה קורה, אבל הסצנות החזקות ביותר הן אלה שבנויות במיוחד סביב שפה חזותית. דמות מצולמת כאשר חצי ממנה משתקף במראה, כרמז להיותה חצויה בין שפיות ושגעון. המצלמה מלווה מישהו המסולק מבית עד סף הדלת, אבל לא מעזה לעבור אותו. המתחים מורטי עצבים, למרות שלכאורה, אין ממה לחשוש וכל אמצעי הזהירות הנחוצים ננקטו, אבל ברור שיקרה משהו רע והשאלה היא רק איך ומתי. אלפרד היצ'קוק אמר פעם שאין שום דבר מפחיד בפיצוץ, אבל המתח נמצא בציפיה לו. קרוננברג מיישם היטב את הגישה הזו ומראה איך גם מסיפור על המקום הכי נוצץ וחשוף בכדור הארץ, הוא מסוגל לביים אימה פסיכולוגית שמרתקת מתחילתה ועד סופה.
שחקנים ותיקים, כמו ג'וליאן מור וג'ון קיוזאק, עושים עבודה טובה, אולם מי שבאמת מרשימים הם שני הצעירים בצוות. אוואן בירד אמין בצורה מבחילה בתור בנג'י. הוא נראה ומתנהג כמו מי שהגיע לשיא בגיל צעיר מדי ומנסה כעת להבין מה זו הבגרות הנפשית הזו שאחרים מצפים ממנו להפגין. מיה וואסיקובסקה מצוינת בתפקיד אגתה, אפילו כשהיא רק מחייכת חיוך מסתורי. היא כל כך עדינה ומתוקה ועם זאת, ברור שמשהו בהגעתה עוד יביא צרות. ברגע שכל הקלפים נחשפו, הייתה לי הערכה חדשה לוואסיקובסקה שלא הרשימה אותי בהופעות קודמות שלה, אולם כעת יצרה אצלי ציפיה לסרטים הבאים בהשתתפותה.
עם כל הבעיות שהתסריט יוצר, מפות לכוכבים הוא סרט מותח שלא מרחם על אף דמות. ברור שהביקורת בו מוקצנת, אולי עד לרמה של פארודיה, אבל לא לחלוטין מובן עד כמה הדבר מכוון. לקרוננברג זה לא משנה, הוא את העבודה שלו עושה על הצד הטוב ביותר. כמה רגעים מאוד מטרידים, הרבה הומור שחור, הרבה דיבורים על דברים שלא אמורים לדבר עליהם אם רוצים לשמור על הקריירה. הבימוי המדויק והמשחק הטוב, עוזרים לסרט להיות משובח ברובו. הוא לא בהכרח ישנה את דעתכם על תעשיית הבידור, אבל הוא לפחות יגרום לכם לראות אותה באור פחות מחמיא, ללא איפור ופוטושופ. זו לא סאטירה כמו שזה משל ודיוויד קרוננברג הוא בדיוק האדם שצריך לקבל משל שכזה לידיו.
בשביל הזהב 