פרק 284 – שבורית זכוכה

בניגוד למנהגנו, הפעם אנחנו מקדישים פרק לשלושה סרטים ועוברים עליהם לפי סדר כרונולוגי. החלטנו לבחון את הטרילוגיה של מ. נייט שאמלאן ולהחליט האם "בלתי שביר" מחזיק מעמד אחרי כמעט שני עשורים, האם "ספליט" מצדיק את ההייפ ואיך "מיסטר גלאס" מחבר את שניהם לקו עלילה אחד.

ספוילרים לשלושת הסרטים.

מודעות פרסומת

ביקורת: מיסטר גלאס

MV5BMTY1OTA2MjI5OV5BMl5BanBnXkFtZTgwNzkxMjU4NjM@._V1_UY1200_CR105,0,630,1200_AL__resize.jpg

 

בשנת 2000, "בלתי שביר" היה אחד הסרטים שהכי צפו להם. שנה אחרי שהבמאי הצעיר מ. נייט שאמאלאן הדהים את העולם עם "החוש השישי" הנהדר, כולם רצו לגלות מה הפרויקט הבא שלו. הרבה מסתורין אפף את עלילת הסרט, בכיכובם של ברוס ויליס וסמואל אל. ג'קסון. לבסוף, הייתה זו האכזבה הגדולה של השנה. לא ש"בלתי שביר" גרוע במיוחד, אבל הקצב האיטי והטון המאופק קשים לעיכול ולא מסתדרים עם נושא הסרט. מה גם שעם הציפיות לעוד משהו ברמה של "החוש השישי", כנראה שאף סרט לא היה מצליח להרשים את הקהל הסקרן.

בשנת 2017, "ספליט" היה אחת ההפתעות הגדולות של השנה. אף אחד בשלב הזה לא צפה ששאמאלאן יביים סרט טוב. אחרי עשור וחצי של רמה הולכת ומתדרדרת, היה קשה להאמין ש"החוש השישי" לא היה פוקס מוצלח במיוחד של במאי גרוע למדי. לא ש"ספליט" התקרב אפילו לרמה של הסרט שפרסם את שאמאלאן, אבל עצם העובדה שהוציא סרט שהתקבל בצורה חיובית בידי המבקרים, הספיקה בשביל להרגיש שאולי שפטו את מ. נייט יותר מדי בחומרה. מה גם שבשלב הזה, התחילה להיווצר הערכה מחודשת ל"בלתי שביר" שלטענת רבים, סבל מהשוואה לא הוגנת לסרט שקדם לו והוא בעצם ממש מוצלח בפני עצמו.

"מיסטר גלאס" הוא הפרק השלישי בטרילוגיה שהתחילה לפני 19 שנים ורק לפני שנתיים גילינו שהיא בכלל חלק מיקום סינמטי מתוכנן. דיוויד דאן, האיש החזק במיוחד, העביר את שני העשורים האחרונים בלקיחת החוק לידיים. בכל פעם שהרגיש שמישהו פגע בחלשים ממנו, דאג ללמד אותו לקח ולנסות להציל את הקורבן, אם הדבר עוד אפשרי. יש לו כל מיני כינויים, אבל נראה ש"המפקח" הוא זה שתפס הכי חזק. הוא מחליט לחפש את מי שמכונה "השבט", אדם בעל פיצול אישיות חמור שאחת הזהויות שלו היא יצור פראי בשם החיה, שחוטף נשים צעירות ורוצח אותן בפולחן שזהויות אחרות שלו מעודדות. בנו של דיוויד, ג'וזף, מסייע לאביו ככל הניתן, אבל את עבודת השטח, המפקח עושה לבד.

דרכיהן של הגיבור והחיה מצטלבות במהירות, ככה זה כשכולם מסתובבים באותו אזור בפילדלפיה. העימות ביניהם מסתיים ללא הכרעה, כאשר שניהם נעצרים בידי המשטרה ומועברים למוסד פסיכיאטרי בו דוקטור סטייפל מנסה לשכנע אותם שהכוחות המיוחדים שלהם הם רק אשליה שנגרמה בעקבות טראומה ואין דבר כזה גיבורי-על. באותו מוסד, מאושפז מזה זמן מה גם אלייז'ה פרייס, המכנה עצמו מיסטר גלאס. אותו מיסטר גלאס, למי שאיכשהו שכח, היה זה שעלה על כך שדיוויד דאן לא סתם בריא במיוחד, אלא ממש התגלמות מציאותית של גיבורי הקומיקס עליהם קרא באובססיביות. גלאס מאושפז בגלל הדרכים האיומות בהן מצא את דיוויד, אבל הוא בלתי מזיק כעת, כל עוד זה תלוי בצוות המוסד בעל האבטחה הרופפת ביותר במדינה.

השאלה הראשונה שעולה לגבי הסרט מיסטר גלאס, היא האם מדובר בסרט טוב. נכון, זו שאלה שנשאלת לגבי כל סרט, אבל כאמור, שאמאלאן לא ביים סרט שנחשב מעבר לבינוני כמעט עשרים שנה, כך שעצם העובדה שמישהו עוד מאמין בו היא לא מובנת מאליה. התשובה, אגב, היא לא, מיסטר גלאס אינו סרט טוב. מצד שני, הוא בהחלט לא גרוע ברמות המיוחסות לרוב הסרטים של שאמאלאן.

הבעיה מתחילה בעצם קיומו של הסרט כחלק מטרילוגיה. בעוד יש משהו מרענן בהחלטה לעשות סרט אחד על הווצרות הגיבור ואחד על הווצרות הנבל, החיה רחוק מלהיות משכנע בתור מפלצת בלתי ניתנת לעצירה. בהתחשב בכמות הראיות והמידע שהשאיר אחריו בסוף "ספליט", לא אמורה להיות שום בעיה לאתר אותו הרבה לפני שדיוויד דאן מושך אליו תשומת לב. גם כל הרעיון ב"ספליט" היה להראות איך זהויות שונות בתוך אותו גוף נאבקות ביניהן על הדרך הנכונה, כאשר החיה הוא הוכחה לתאוריה לפיה פיצול אישיות מסוגל להביא לשינויים פיזיים משמעותיים. אלא שמי שמגלם אותו הוא ג'יימס מקאבוי, שבקושי היה אמין בתור אדם רגיל שמסוגל להחזיק פיזית נערה חטופה בסרט הקודם, אז לראות אותו כיצור בעל כח על-אנושי, מאוד מותח את גבולות האמינות.

מנגד, "בלתי שביר" בהחלט עורר בי רצון לראות איך גיבור-על יתפקד בעולם האמיתי, בו החוקים שונים מאלה של הקומיקס. חיכינו 19 שנים כדי לקבל את התשובה: הוא לא יתפקד. דיוויד נעדר מהמסך רוב הסרט וכשכן רואים אותו, הוא עדיין פועל בחשאי, או מוחזק במוסד פסיכיאטרי ולא מנסה בכלל לברוח. מלכתחילה, כח העל שלו היה בעייתי מוסרית, כי דיוויד יודע על פשע רק לאחר שבוצע. זאת אומרת שברוב המקרים, הוא לא מציל אנשים מפגיעה, כמו שהוא מוודא שהם עדיין במקום בו השאירו אותם. הוא גם חייב לגעת בפושע בכדי לקלוט מה קרה, שזה אחלה אם היה משתף פעולה עם המשטרה. פחות יעיל אם הוא צריך לעשות סיורים באיזורים מצומצמים והומי אדם ולנסות לקלוט משהו במקרה. יש שלב בסרט בו דיוויד למעשה מאפשר למישהו למות באכזריות כדי שיוכל לוודא שאחרים לא מתקרבים. נכון שהציל ככה את חייהם, אבל הרקורד עדיין יראה שמנע עזרה ממישהו שכבר היה תחת מתקפה.

מיסטר גלאס אמור להיות החוליה המחברת בין הצדדים. הוא רואה עצמו כנבל-על, אולם לא כזה שנלחם בעצמו, אלא אחד שחושף את הגיבור לעיני כל ומשתמש בשכלו על מנת להגשים תוכניות. פה יש עוד בעיה באמינות. העובדה שגלאס נקרא ככה בגלל מחלה הגורמת לעצמותיו להיות שבירות במיוחד, הפכה ממאפיין טרגי של דמות שמחפשת סיבה לקיומה ב"בלתי שביר" ומוצאת תשובה מפוקפקת בספרי קומיקס, לכמעט בדיחה בסרט החדש. גלאס הוא דמות קלה להפליא לעצירה, פשוט שימו לו רגל, או שתדחפו אותו הצידה. עדיין, מידת ההשפעה שלו על העלילה הופכת את אובססיית הגיבורים נגד נבלים שלו לבלתי נסבלת. הוא כבר לא מחפש תשובה, אלא משוכנע שמצא אותה ויודע כל מה שצריך לדעת על העולם, למרות שהיה מנותק מהחברה ומטכנולוגיה חדישה במשך 19 שנה.

זה גם לא עוזר ששאמאלאן בברור לא מבין בקומיקס, אבל מתעקש לדחוף השוואות לחוברות של גיבורי-על לכל אורך העלילה. הדבר בולט במיוחד בשימוש הלא נכון במונחים כמו "מהדורה מוגבלת" ו"סיפור מקור", או בכך שבחנות הקומיקס בסרט יש אגפים נפרדים לחוברות על גיבורים ולחוברות על נבלים. לא ברור האם שאמאלאן מנסה לשכנע את הקהל שהוא חובב קומיקס, למרות חוסר ההבנה שלו בתחום, או שהוא רוכש בוז עמוק למעריצי המדיום ומנסה להציג אותם כחיים באשליות. בכל מקרה, זה לא עוזר שהוא בנה טרילוגיה שלמה סביב התאוריה שספרי קומיקס מבוססים בעצם על המציאות.

מוזר לכתוב את זה על סרט שמפגיש בין גיבור לנבל בחלק השלישי של טרילוגיה, אבל מזל שאין במיסטר גלאס כמעט אקשן. הקרבות מסורבלים ולא משכנעים, האפקטים ירודים ברמתם והצילום יותר מעודד את הטענה של ד"ר סטייפל על העדר כוחות-על מאשר יוצרת תחושה של קרב אפי בעולם האמיתי. אלה דברים שיותר יגרמו לכם להיזכר ששאמאלאן ביים את "איירבנדר: כשף האוויר האחרון", מאשר להתלהב ממה שקורה על המסך. ברוס ויליס כבר מזמן עושה סרטים רק בשביל הכסף, אז אל תצפו לגיבור קשוח ומגניב כמו ג'ון מקליין. יותר סביר שתקבלו גבר עייף ומשועמם שעושה לפעמים פרצוף מתאמץ. ג'יימס מקאבוי, כאמור, הוא ליהוק בעייתי. ב"ספליט", ההופעה שלו הייתה דווקא טובה, כי שם המוקד היה בריבוי הדמויות שהוא מגלם ובעובדה שמקאבוי לא נראה מאיים מרחוק. במיסטר גלאס, הוא חלק ניכר מהזמן בביסט-מוד וזו אינה אחת מהופעותיו הטובות. גם עם כל השרירים שהוסיף לעצמו לקראת הצילומים, זה ג'יימס מקאבוי. הוא לא מפחיד, הוא מקסימום עושה פרצופים מצחיקים.

זה לא גרוע כמו כמה מהסרטים ששאמאלאן ביים לאורך השנים, אבל מיסטר גלאס הוא תזכורת לכך שלא מדובר בגאון קולנועי, אלא במישהו שיש לו רעיונות מעניינים וחוסר יכולת לפתח אותם. זו הייתה התחושה ב"בלתי שביר" וב"ספליט" וזו התחושה גם כאן. איש משפחה שמגלה שהוא אולי גיבור-על אמיתי? זה מעניין. אדם נכה שמשתמש בידע האדיר שלו בקומיקס בכדי לחפש משמעות לחייו, גם במחיר חייהם של אחרים? גם זה מעניין. חוטף עם פיצול אישיות שמחכה לבואה של אישיות נוספת, רצחנית במיוחד? אני רוצה לראות את זה. איכשהו, שאמאלאן לא מצליח לקחת את הרעיונות הבאמת טובים האלה ולעשות מהם סיפור מוצלח, עם דמויות שלא נראות מטומטמות להחריד וחסרות רגש לחלוטין. בסופו של דבר, מכל הפוטנציאל שטמון בו, מיסטר גלאס הוא בעיקר משעמם. העלילה בקושי זזה, הדמויות לא מתפתחות מעבר למה שהיה ידוע עליהן בסרטים הקודמים ויש כל כך הרבה דיבורים. כולם מדברים על מה שהם חושבים, מרגישים, מתכננים, על מקומם בעולם, על דברים שעשו עד כה. אם הבעיה הגדולה של שאמאלאן בתחילת דרכו הייתה שתיקות מעיקות, כיום הוא לא יודע מתי להפסיק את שטף הדיבור.

שלוש הדמויות בבסיסו של מיסטר גלאס הן בעלות פוטנציאל. שלושתן גם הגיעו מסרטים שהיו מעניינים יותר מהנוכחי. עם זאת, התזמון של המפגש ביניהן שגוי, הוא היה צריך להתרחש לפני שנים. ג'יימס מקאבוי הוא היחיד שבכלל מנסה לתת הופעה טובה והתוצאה מביכה חצי מהזמן. שאמאלאן הפך מהבמאי שכולם מחכים לסרט הבא שלו, לזה שאנשים מופתעים שעוד לא התיאש ופרש. מאז ש"בלתי שביר" העלה לראשונה את הרעיון, קבלנו תשובה איך יראו גיבורי-על בעולם האמיתי בסרטים כמו "קיק-אס" ו"כרוניקה בזמן אמת". אלה סרטים טובים משמעותית ממיסטר גלאס, כי הם נעשו מתוך הערכה לז'אנר והבנה מעמיקה שלו, לא מתוך נסיון לחבר בכח חוטים לא קשורים זה לזה. שאמאלאן מנסה לספר סיפור שאין לו את האמצעים להעביר בצורה טובה. כל עוד מיסטר גלאס מתמקד בכללים שהבמאי שלו יצר, הוא עובד למרות חורים בולטים בעלילה. הכל מתמוטט כשמנסים לשלב אותם עם כללי הז'אנר שמאז "בלתי שביר", כבר הפך להיות המוביל והפופולרי בעיני רוב הקהל.

פרק 283 – כל אנשי הקינגסמן

הפרק השבועי עוסק בשני אנשים שהתחילו בתחתית וצמחו להיות פוליטיקאים מושחזים ומושחתים. מתחילים עם "סגן הנשיא", שמבוסס על המציאות, ממשיכים עם "כל אנשי המלך" מ-1949, שמבוסס על המציאות, אבל רק לכאורה.

ספוילרים לשני הסרטים.

נבואה לאוסקר: 20.1.2019

הסרט הטוב ביותר

  1. הספר הירוק
  2. כוכב נולד
  3. רומא
  4. סגן הנשיא
  5. המועדפת
  6. שחור על לבן
  7. רפסודיה בוהמית
  8. הפנתר השחור
  9. מקום שקט
  10. סיפורו של רחוב ביל

 

הבימוי הטוב ביותר

ספייק לי – שחור על לבן

יורגוס לנתימוס – המועדפת

אלפונסו קוארון – רומא

בראדלי קופר – כוכב נולד

אדם מקיי – סגן הנשיא

 

התסריט המקורי הטוב ביותר

בו ברנהם – כיתה ח'

דבורה דיוויס, טוני מקנמרה – המועדפת

פול שריידר – הכנסיה החדשה

בריאן הייד קרי, פיטר פארלי, ניק ואללונגה – הספר הירוק

אלפונסו קוארון – רומא

 

התסריט המעובד הטוב ביותר

ספייק לי, דיוויד רבינוביץ, צ'רלי וצ'טל, קווין וילמוט – שחור על לבן

ניקול הולופסינר, ג'ף ויטי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?

ארמנדו איאנוצ'י, איאן מרטין, דיוויד שניידר – סטלין מת

ברי ג'נקינס – סיפורו של רחוב ביל

בראדלי קופר, ויל פטרס, אריק רות' – כוכב נולד

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כריסטיאן בייל – סגן הנשיא

בראדלי קופר – כוכב נולד

איתן הוק – הכנסיה החדשה

רמי מאלק – רפסודיה בוהמית

ויגו מורטנסן – הספר הירוק

 

השחקנית הראשית הטוב ביותר

אמילי בלאנט – מקום שקט

גלן קלוז – האישה

אוליביה קולמן – המועדפת

ליידי גאגא – כוכב נולד

מליסה מקארתי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

מהרשלה עלי – הספר הירוק

אדם דרייבר – שחור על לבן

סם אליוט – כוכב נולד

ריצ'רד אי. גרנט – האם תוכלו לסלוח לי?

סם רוקוול – סגן הנשיא

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

איימי אדמס – סגן הנשיא

אליזבת דביצקי – אלמנות

רג'ינה קינג – סיפורו של רחוב ביל

אמה סטון – המועדפת

רייצ'ל וייס – המועדפת

 

סרט האנימציה הטוב ביותר

משפחת סופר-על 2

אי הכלבים

מיראי

ראלף שובר את האינטרנט

ספיידרמן: ממד העכביש

 

הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

האשמים (דנמרק)

המשפחה שלי (יפן)

כפר נחום (לבנון)

רומא (מקסיקו)

אהבה בימים קרים (פולין)

 

הסרט התעודי הטוב ביותר

סולו חופשי

מחוז הייל הבוקר, הערב

RGB

שלושה זרים זהים

אולי תהיו שכנים שלי?

 

הצילום הטוב ביותר

שיימוס מקגארבי – זמנים קשוחים באל רויאל

לוקאס זאל – אהבה בימים קרים

רובי ראיין – המועדפת

לינוס סנדגרן – האדם הראשון

אלפונסו קוארון – רומא

 

העריכה הטובה ביותר

ברי אלכסנדר בראון – שחור על לבן

פטריק ג'. דון ויטו – הספר הירוק

כריסטופר טלפסן – מקום שקט

אלפונסו קוארון, אדם גוף – רומא

ג'יי קסידי – כוכב נולד

 

הפסקול המקורי הטוב ביותר

לודוויג גרנסון – הפנתר השחור

ג'סטין הורביץ – האדם הראשון

אלכסנדר דספלה – אי הכלבים

מארק שיימן – מרי פופינס חוזרת

ניקולס בריטל – סגן הנשיא

 

השיר המקורי הטוב ביותר

"All The Stars" – הפנתר השחור

"Girl In The Movies" – דאמפלין

"The Place Where Lost Things Go" – מרי פופינס חוזרת

"I'll Fight" – RGB

"Shallow" – כוכב נולד

 

מיקס הסאונד הטוב ביותר

הפנתר השחור

רפסודיה בוהמית

מרי פופינס חוזרת

האחים סיסטרז

כוכב נולד

 

עריכת הסאונד הטובה ביותר

הנוקמים: מלחמת האינסוף

הפנתר השחור

האדם הראשון

מקום שקט

כוכב נולד

 

העיצוב האמנותי הטוב ביותר

קולט

עשיר בהפתעה

המועדפת

הספר הירוק

מרי פופינס חוזרת

 

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

קולט

המועדפת

הספר הירוק

מרי פופינס חוזרת

מרי מלכת הסקוטים

 

האפקטים החזותיים הטובים ביותר

הנוקמים: מלחמת האינסוף

הפנתר השחור

האדם הראשון

עולם היורה: נפילת הממלכה

ברוכים הבאים לעולם שלי

 

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר

רפסודיה בוהמית

מרי מלכת הסקוטים

סגן הנשיא

ביקורת: סגן הנשיא

Vice+Poster.jpg

 

זוכרים את דיק צ'ייני? אתם יודעים, זקן, מקריח, שקט כזה, עם לב חלש ועמדות שמרניות. זה שירה לחבר שלו בפרצוף בזמן ציד וכולם צחקו על זה למשך שבוע. נו, זה שהיה סגן הנשיא של בוש הבן, שישב תמיד בצד ולא התערב בזמן שהנשיא שוב ושוב מביך את עצמו לעיני האומה. זה שהיה במרחק בייגלה אחד מלהפוך לאדם החזק ביותר באמריקה? בדיוק, צ'ייני הזה. אז מתברר שהוא הרבה מעבר למה שחשבנו.

זוכרים את אדם מקיי? אתם יודעים, במאי בן חמישים בערך שעשה קריירה מסרטים של ויל פרל, עד שהחליט פתאום לעשות סרט פוליטי והיה מועמד לאוסקר על "מכונת הכסף". נו, זה שהשותף שלו לכתיבה נשוי למילי אביטל. כן, ההוא שעשה את הסרט שבו מרגו רובי יושבת באמבטיה ומסבירה מונחים מורכבים בכלכלה וסטטיסטיקה. אז מתברר שהוא מסוגל להיות עוד הרבה יותר פוליטי.

"סגן הנשיא" עוסק בסיפור חייו של דיק צ'ייני. על פי הסרט, צ'ייני גדל מלהיות כלומניק שנזרק מהקולג' בגלל השתתפותו בקטטות אלימות, לאחד האנשים המשפיעים בעולם. המסע מתחיל כאשר הוא נרשם לתכנית מתמחים בבית הלבן (מתברר שדרישות הסף היו די נמוכות בתקופת ניקסון) במהלכה הוא עובד בצמוד לדונלד ראמספלד, היועץ הכלכלי לנשיא. ראמספלד מתגלה במהרה ככריש שתוקף ברגע שאפשר, זומם להגיע רחוק ומצפה לנאמנות מוחלטת מהמתמחה שלו. צ'ייני לומד ממנו את כל סודות הממשל וכיצד לשמור על הקלפים קרוב לחזה עד שמגיע הרגע הנכון לחשוף אותם.

עם הידע והנסיון שרכש כמתמחה, דיק צ'ייני פותח בקריירה פוליטית הנמשכת על פני חמישה עשורים, תחת חמישה נשיאים שונים ועם לא מעט קשרים יוקרתיים בעולם האזרחי. הוא נתמך לכל אורך הדרך באשתו לין שבזכותה החליט לעשות משהו עם עצמו. לין היא בעלת ראש לא פחות פוליטי מבעלה, ושמרנית לפחות פי שניים מהאמריקאי הממוצע.

אדם מקיי הוא במאי שאינו מתבייש בעמדותיו הפוליטיות. אם "מכונת הכסף" הראה את כשלי ההתנהלות הכלכלית של ממשל בוש הבן, תוצאה שנגרמה משנים של השקעות אזרחיות לא חכמות בעידוד הממסד, סגן הנשיא מראה איך אדם אחד, לדעת מקיי, למעשה ברא את אמריקה המודרנית. הוא רואה בצ'ייני אחראי לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מיותרת, לפגיעה באיכות הסביבה, לעלייתן של רשתות חדשות לא מאוזנות ולמותם של לא מעט חפים מפשע. זה המון משקל להניח על כתפיו של אדם אחד והסיבה העיקרית שהסרט מתקשה ליצור תחושה של אמינות.

נניח שהיו אומרים לכם שקורט קוביין התאבד בגלל מושל מדינת וושינגטון לשעבר בות' גרדנר. מן הסתם, הייתם רוצים לדעת פרטים. אז היו אומרים לכם שבתקופה בה קוביין ברח מהבית, הוא נהג לישון מתחת לגשר ליד נהר וישקה. מאחר ולא היה מקום לינה מוסדר בסביבה והמושל לא יזם תכנית סיוע לחסרי בית, קורט קוביין סבל מהרוחות הקרות ומתנאי השטח שהובילו לכאבי גב כרוניים. לאחר שהתפרסם והיה מסוגל להרשות לעצמו, החל להשתמש במשככי כאבים. מתוך פחד שיתמכר למשככים, פנה לחומרים אחרים, כמו הרואין, לשם הפחתת הכאב. קוקטייל החומרים הזה גרם לחוסר איזון במוחו של קוביין שהוביל לדכאון ולבסוף להתאבדות. זה נשמע מוגזם, אבל התאוריה הזו קיימת וזו בערך מידת האחריות שאדם מקיי מטיל על דיק צ'ייני, רק בקנה מידה גדול פי מיליון.

זה לא שצ'ייני לא היה פוליטיקאי ממולח, או שאין מקום להעלות סימני שאלה לגבי התנהלותו בתפקידיו השונים בבית הלבן וקשריו עם חברות נפט שונות. הסרט מציג אותו מהתחלה כמי שמקבל החלטות צבאיות בעקבות מתקפת ה-11 בספטמבר, בעוד הנשיא בוש נמצא בדרך ואינו מעודכן בנעשה בישיבת החרום. דיק צ'ייני מוצג מן הפתיחה כבעל יותר כח מנשיא ארצות הברית וכשחקן מרכזי במשחק שאת הצעד הראשון בו עשה בכלל אוסאמה בן לאדן. דיק צ'ייני, אליבא דסגן הנשיא, היה הגורם המרכזי לכל מה שקרה באפגניסטן, בעירק ובארצות הברית בין השנים 2001-2008 ובעקיפין, גם בשנים שאחרי.

בהחלט לא נמניתי על אוהדיו של הנשיא בוש הבן, וגם על הנשיא הרפובליקני הנוכחי אני לא בדיוק משתגע. אני משוכנע שצ'ייני, כחלק מממשל בוש, אחראי ללא מעט החלטות מפוקפקות המונעות מאינטרסים אישיים, לצד אג'נדה פוליטית כוחנית שאינה מכירה כראוי במורכבותן של סיטואציות בינלאומיות. ברור לי שבזמן שבוש הוצג בתקשורת שוב ושוב כאידיוט נוח לשכנוע, הסגן שלו היה צמוד לאוזנו. עם כל זה אני מסכים והייתי שמח לראות סרט העוסק בכך בצורה אמינה ומתקבלת על הדעת. סגן הנשיא אינו סרט כזה. אף על פי שהמסר שלו ברור רוב הזמן, התחושה הייתה יותר כאילו אני צופה בסרט של אוליבר סטון או מייקל מור, במאים שגם ליברלים מתנערים מהם מרוב שהטיעונים שלהם אינם עומדים במבחן המציאות.

יאמר לזכות אדם מקיי שהוא ידע בדיוק לתוך מה הוא נכנס. הסרט מבהיר מהתחלה שלא כל הפרטים ידועים ועל סמך זה שמשפחת צ'ייני לא הגישה תביעת דיבה נגד יוצריו, כנראה שרוב מה שמוצג שם אכן תואם את המציאות. הוא מלווה בקולו של מספר בעל קשר מעניין לצ'ייני שנחשף רק בשלב מאוחר יחסית. הפרט הזה לא באמת משמעותי לסיפור, אבל הוא מהווה טוויסט מקורי לדמות המספר היודע כל. הבעיה כאן היא כללית יותר וזו אותה בעיה שהייתה לי עם "מכונת הכסף". נראה שמקיי מזלזל בצופים. בסרט הקודם זה התבטא במפורסמים שעוצרים את הסרט על מנת להסביר לקהל מושגי יסוד בנימוק שאם יעשו זאת אנשים לא נוצצים, הקהל יאבד עניין. אפילו שהדבר נעשה כסוג של בדיחה, הייתה תחושה שמקיי באמת מאמין שהקהל לא יצליח לעקוב אחר הנעשה בלי שיחזיקו לו את היד. בסגן הנשיא, דמויות כל הזמן מסבירות אחת לשניה מושגים שאמורים להיות ידועים להן מראש והתסריט ממש מכתיב לצופים מה לחשוב ומה בדיוק הכוונות של צ'ייני בכל רגע נתון.

זה מוביל לבעיה נוספת בסרט. דיק צ'ייני הוא מרכז העלילה, כל דבר שקורה הוא השלכה של משהו שצ'ייני עשה או גרם לאחרים לעשות, אבל יש דבר אחד שחסר פה. אין לצ'ייני מניע. הוא מוצג בסרט כמי שמשקיע את כל זמנו בעיצוב העתיד, מבלי שהסרט מסביר אפילו פעם אחת למה. אין לו איזה רקע אישי שגורם לו לרצות להוכיח את עצמו, פרק להטפה של לין בצעירותם על כך שכדאי שיעשה משהו עם עצמו. אין לו אינטרס מסוים שהוא רוצה לקדם והרווח שיוצא לו מחלק מפעולותיו לא מסביר את הפעולות האחרות. הוא אפילו לא שמרן במיוחד, או בעל איזה חזון משיחי. הוא פשוט רוצה שדברים יעשו בדרך שלו. סגן הנשיא לא מספק נימוק רציני לכך שהרצון הזה מתורגם לחיפוש מתמשך אחר עמדות כח. לשם השוואה, ב"סטלין מת", סרט פוליטי-היסטורי שאהבתי מאוד, הדמויות עוסקות במניפולציות מתוך צורך השרדותי. מי שלא מתאים את עצמו למציאות המשתנה, ימצא עצמו מחוץ לתמונה, אולי אפילו בגלות או בבית הסוהר. דיק צ'ייני הקולנועי אינו פועל תחת לחץ כזה. למעשה, יש לו הרבה זמן לחשוב על דברים ולתכנן בדיוק מה לעשות. אפילו ב-11 בספטמבר, הוא נראה רגוע להפליא. קשה להתמיד ולראות בו גאון מרושע כאשר התסריט לא מספק לו סיבה לעשות את מה שהוא עושה.

אחרי כל התלונות, יש גם דברים טובים בסרט. היו לאדם מקיי כמה רעיונות מאוד מעניינים והם בהחלט עשויים היטב. לא תמיד הם מתחברים לעלילה עצמה, למשל קטע בו הדמויות מתחילות לדבר כמו במחזה של שייקספיר, אבל עדיין מדובר בגישה יצירתית. מקיי בהחלט מפגין פה יכולת לשחק עם הציפיות של הצופים ומציע צורות חדשות להביט על סיפור מוכר, כאלה שגם עם הבעיות בתוכן הסרט, מייצרות לו צורה מסקרנת ויחודית. עידון אינו הצד החזק של סגן הנשיא ובעוד זה יכול להציק לפעמים, ישנם רגעים בהם ההתעקשות של מקיי להעביר רעיון, נראית ממש טוב. כך לדוגמה שילוב קטעים מנסיון דיג בשיחה בה צ'ייני מפתה את בן שיחו לתת לו את מה שירצה, כאשר לשונו החלקה משמשת פתיון, או ישיבה בענייני מלחמה המוצגת כעיון בתפריט במסעדת יוקרה. כמה שמקיי מתקשה לתת נימוקים למעשיה של הדמות הראשית בסרט, הוא בהחלט מוצא דרכים משעשעות להציג אותם.

צריך להזכיר לטובה גם את צוות השחקנים. כריסטיאן בייל, כהרגלו, חסך לצוות המאפרים קצת עבודה ודאג לעלות במשקל לפני הצילומים על מנת לקבל את צורת הגוף של דיק צ'ייני. עדיין, גם מעבר לדמיון החיצוני, בייל מפליא להיכנס לדמותו של הפוליטיקאי התחמן ולא מרפה לרגע. הוא עוזר לצ'ייני להראות אנושי, למרות התסריט שמציג אותו כסוג של חצי-אל שתמיד יודע הכל ומסוגל לשנות את המציאות בהתאם לרצונו. איימי אדמס לא רעה בתפקיד לין צ'ייני, אם כי ראיתי הופעות טובות יותר מצדה. סם רוקוול וסטיב קארל לא התבקשו לשנות כמעט שום דבר מהופעותיהם בשנה שעברה, אבל כל אחד מהם מבצע את תפקידו היטב. ג'ורג' בוש הבן של רוקוול הוא כמו גרסה מבוגרת יותר לדמותו מ"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", בעוד קארל מגלם את דונלד ראמספלד כמו גרסה פחות כיפית ויותר מרושעת של בובי ריגס מ"מלחמת המינים".

סגן הנשיא הוא בו זמנית הרצאה חד-צדדית, מיצג אמנותי משכנע, כתב אישום חסר רחמים, ונאום מלא יראת כבוד אודות יריב מכובד. נראה שאדם מקיי מעריץ את השגיו של דיק צ'ייני, לא פחות משהוא מתעב את מעשיו. הסרט הציב לעצמו מטרה להפנות את תשומת הלב לאיש שעשה קריירה מלעמוד בצד ולהראות חסר חשיבות בזמן שהוא זה שבעצם מושך בחוטים, והמטרה הזו בהחלט מושגת. גם אם טענות רבות המועלות כאן נראות מפוקפקות, הרגשתי שלמדתי די הרבה על דיק צ'ייני. אולי הסרט היה עובד טוב יותר כסרט תעודי המביא עדויות וראיות לנרטיב אותו הוא מקדם.

בתור סרט עלילתי, סגן הנשיא מעניין, אבל נראה שטחי בטענותיו ובאפיון הדמות עליה סביבה הוא בנוי. התכונה החיובית היחידה של צ'ייני שמוצגת כאן היא היותו איש משפחה למופת, וגם לגבי זה הסרט מביע הסתיגות בשלב מסוים. הטון הסרקסטי מורגש, אולם הוא הופך לפעמים למתקפה ישירה ונטולת רחמים. אפשר לומר שזה מגיע למי שהתיחס לעולם כאל מגרש המשחקים הפרטי שלו, אבל עד כמה שהסרט יצירתי בהצגת הצד השלילי של צ'ייני, חסר משהו שיסביר מה עומד מאחורי כל זה.

פינגווין הזהב 2018

זו בהחלט הייתה… שנה. אני מודה שלא ראיתי ב-12 החודשים האחרונים הרבה סרטים כמו שרציתי, אבל הסיבות האישיות לכך הן בהחלט חיוביות. הספקתי לפחות סרט חדש אחד מדי שבוע, אבל היו לי כמה פספוסים שלא יצא לי להשלים, כמו "הכנסיה החדשה", "פדינגטון 2", או "רפסודיה בוהמית". אני לא מאמין שהזכרתי את שלושת הסרטים האלה באותו משפט. זה מראה עד כמה זו הייתה שנה לא צפויה. פינגווין הזהב תמיד התייחס לכל הסרטים כשווים וראויים באותה מידה להזדמנות לזכות, אבל 2018 הייתה מאותן שנים שמתחילות טוב, נגמרות טוב ודי משעממות באמצע. נקווה שזה לא יותר מדי בולט כשמסתכלים על רשימת המועמדים (אותה תוכלו לראות כאן).

בנוסף לפוסט הזה, אתם מוזמנים גם להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו תום שפירא ואנוכי מדרגים את חמשת סרטי השנה של כל אחד מאיתנו, חמשת הסרטים הגרועים של השנה והחמישה שכמעט נכנסו לדרוג, אבל נותרו בחוץ.

שנתחיל?

 

הסרט שחייבים לראות בכדי להאמין שהוא קיים

לא בכל שנה אני מוסיף אזכור מיוחד, אבל אני מרגיש שצריכים לדבר עוד קצת על המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה. זה לא סרט טוב. גם אם יערכו אותו מחדש, הוא לא יהיה סרט טוב. מדובר בתאונת רכבות מהסוג שיכול להיגרם רק אם בקטר אחד נוהג קוף לא מיומן ובשני נוהג מי שחושב שהוא הקולנוען הגדול ביותר בעולם. שום דבר בסרט הזה לא עובד ועדיין, אני לא יכול שלא להעריך את ההתעקשות להמשיך. העיצוב, המוזיקה והאווירה כולם מנסים לחקות את הסגנון של טים ברטון, עשרים שנה אחרי שרוב העולם חש מיצוי מהסגנון. המשחק מוגזם ולא אמין, אפילו מצד אגדת תאטרון כמו ליא קניג, שדי מבהירה כאן מדוע כמעט ולא הופיעה בסרטים. זה פשוט לא הסגנון שלה. גם הליהוק של קרן מור בתור מישהי שכבר לא מושכת גברים בגלל גילה, יכול לעבוד רק על מי שצופה בגרסת האודיו של הסרט ולא יודע איך קרן מור נראית. אפילו לא ניסו לכער אותה בעזרת איפור, או תלבושת לא יפה. היא נראית כמו קרן מור ואנחנו אמורים להאמין שאף גבר מתחת לגיל שבעים כבר לא נמשך אליה.

במיוחד משעשע איך, מעבר לכל החורים העלילתיים, התסריט של הסרט הוא אוסף של רעיונות שאין ביניהם שום קשר קוהרנטי. זו אגודה של נשים רצחניות שמפתות גברים באמצעות קרנבל אותו הן מפעילות באמצע שום מקום, כדי שיבואו לטירה שלהן ביער לערב קריאה של ש"י עגנון וזה תמיד "האדונית והרוכל", הסיפור האחד של עגנון שחצי מהתלמידים בישראל קוראים במסגרת שעור ספרות ולומדים לנתח את כל המשמעויות ה"נסתרות" שלו. הן גם ספרניות שישנות במעונות הצמודים לספריה שלא ברור מי מממן אותה בהתחשב בכך שלא מדובר במוסד בעל מודל עסקי כלשהו.

לקינוח, האפקטים. יש להדביק רקע על מסך כחול ויש את מה שנעשה כאן, שנראה כמו תרגיל של סטודנט לאנימציה שעדיין לא למד איך ליצור עומק. הסרט כל כך מזויף למראה, שסצנה המתרחשת בערב היא בברור צילום יום שנצבע בכחול כהה. מתחילתו ועד סופו, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה נראה כמו בי-מובי מודע לעצמו, אלא שהוא רציני לחלוטין. כמו פרק אבוד של "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", יש פה הרבה רצון להיות אפל ואין טיפה של הומור עצמי. כשמשלבים את זה עם עיצוב גותי, משחק גרוע, תסריט נטול הגיון, חשיבות עצמית ללא גיבוי, ליהוק שגוי, אפקטים שלא משתלבים בשום צורה עם הסביבה וטוויסט שרק מעלה יותר שאלות, אין לי מה לומר חוץ מזה שאתם חייבים לראות את הסרט הזה. הוא לא סרט טוב, אבל באמת שאני מעריץ את היוצרים שלו על שלא נתנו לשום מכשול פרקטי לעצור את החזון שלהם.

 

MadamYankelovasFineLiteratureClub2_resize.jpg

 

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

מסרט שנהניתי מהצפיה בו מכל הסיבות הלא נכונות, לסרט שאני בכנות מתעצבן מכמות השבחים שהוא קוצר. כמו תמיד, אני מזכיר שלא מדובר בהכרח בסרט גרוע בעיני, אלא בכזה שאני לא מבין את מידת ההתלהבות ממנו. היה מתבקש לבחור כאן את "הצד האחר של הרוח", אבל אני חושב שלקרוא לו סרט יהיה נדיב במיוחד. עוד מועמדים חזקים הם "ליידי בירד" ו"כיתה ח", שני סרטי התבגרות שלא מחדשים שום דבר ומתבססים על הקלישאה של המתבגרת שחושבת כמו אדם מבוגר, אבל הצליחו לסחוף מבקרים כאילו מדובר בפרץ של חדשנות קולנועית. לא בחרתי אותם כי שנה אחרי שיצא, כמעט שכחתי מקיומו של הראשון וכי את השני חבבתי, למרות שהוא ממש לא שווה את המחמאות והפרסים שקטף. מה שמשאיר את המועמד המתבקש ביותר, "רומא". סרט כל כך טכני וקר, שמעט הרגעים בהם הוא מציג רגש אנושי רק הרגיזו אותי, כי נגררתי שעתיים עד שהגענו לאיזה שהוא ביטוי לאנושיות. הייתי בוחר בו, אבל אני מודה שמבחינה טכנית, הוא אכן מאוד מרשים, גם אם זה בא על חשבון עומק רגשי ועם עריכה בלתי נסבלת לעתים.

אז במה כן בחרתי? עד כמה שנעשיתי פאנבוי של מארוול במהלך העשור האחרון, אני באמת לא מצליח להבין מה מוצאים בהפנתר השחור. אם נשים בצד את צבע העור של הדמויות הראשיות, נותר לנו סרט גיבורי-על רגיל לחלוטין ואף מתחת לממוצע. עלילה שגרתית וצפויה, נבל גנרי וגיבור שהצידוק המוסרי שלו הוא ההופעה שלו על הפוסטר ולא משהו שמאפיין אותו כמנהיג ראוי (בכלל, מה זה שיטת השלטון המטופשת הזו שכל אחד יכול לקרוא תיגר על יורש העצר ולנצח אותו בקרב? חשבתי שאתם חברה מתקדמת). הרבה מזה קשור לתזמון היציאה של הסרט. מארוול רצו להספיק להציג לקהל את הפנתר השחור בסרט משלו לפני שיופיע במלחמת האינסוף. הבעיה היא שכאשר ממהרים, זה ניכר בתוצאה. כמו שראו ב"ליגת הצדק" שניסו לסיים את הסרט מוקדם מדי, גם הפנתר השחור סובל מתופעות של חפזון. האפקטים אינם אחידים ברמתם, העלילה כאילו נשלפה מתוך כובע מלא בתקצירים משומשים והקלימקס נוח למעקב בערך כמו זה של "ונום". אני לא לוקח מהסרט את העיצוב היפהפה של ממלכת ווקאנדה, או את עבודת הסאונד המדהימה, אבל כמו שטענתי נגד "תברח" בשנה שעברה, אם צבע העור של הדמות הראשית הוא הדבר היחיד שמייחד את הסרט מכל נציג בינוני אחר של הז'אנר, כנראה שהוא לא סרט כזה מיוחד.

 

העיצוב הטוב ביותר

העיצוב ב"הפנתר השחור" באמת יפה, אבל לא זה מה שמכריע כאן. אני בוחר את הזוכה על סמך עיצוב שבונה אווירה ומפריד בצורה ברורה את האתרים השונים בסרט זה מזה ומשאר העולם. "אי הכלבים" משכנע עם אי האשפה, "הבלדה על באסטר סקראגס" מראה את הכח שבמינימליזם ו"זמנים קשוחים באל רויאל" מציג מלון דרכים יותר אפל ומסובך מהטירה של דוקטור פרד אדיסון (רפרנס לזקנים שבינינו).

כל אלה מוצלחים בדרכם, אבל הסרט שלוקח את הקופה הוא הכחדה, או "העולם שאחרי: הכחדה" כמו שכמעט נקרא בקולנוע בארץ, לפני שהפצתו הוגבלה לנטפליקס בלבד. זה מאוד חבל כי עם כל הכבוד לנטפליקס ועד כמה שהמשפט הזה נשחק עד מוות, יש סרטים שרק ירוויחו מהקרנה על מסך קולנוע. הכחדה מתחיל עם חדרי חקירות חשוכים שאינם חושפים שום מידע שאינו ידוע לדמות הראשית. אנחנו יודעים רק את מה שהיא מסוגלת לראות וזה מעט מאוד. לאחר מכן, ארבע הנשים האמיצות נכנסות אל תוך אזור ביצות מיוער שכל פינה נסתרת בו עלולה להכיל סכנה. השיא מבחינה עיצובית הוא כאשר הן לומדות מה קרה למשלחת הקודמת. בלי להיכנס לספוילרים, רק אגיד שאייץ'.אר. גייגר היה כנראה השראה משמעותית למעצבים האמנותיים של הכחדה. כמו כולם, גם אני ראיתי את הסרט על מסך ביתי ולא בקולנוע כפי שהבמאי אלכס גרלנד התכוון. זה לא תמיד מפריע לי, אבל במקרה הזה, הסרט בהחלט נועד למסך ענק.

כמו כן, המראה של הדב ההוא. ברר…

 

DhPHI7YUYAAGX6A_resize.jpg

 

האפקטים הטובים ביותר

אני לא יודע אם זה רק נדמה לי, אבל 2018 לא הייתה שנה טובה לסרטי אפקטים. נדמה שלא היה השנה אף סרט שבאמת גרם לי להרגיש שנכנסתי לעמק המוזרות. ברובם, האפקטים די בלטו לעין וגם היותר מרשימים שבהם, התערבבו עם רגעים מזויפים בברור. ראוי במיוחד לגנאי "שחקן מספר אחד" שרובו מתרחש בתוך משחק מחשב עתידני, עם גרפיקה של משחק לפלייסטיישן 3.

היחיד שבאמת סחף אותי מבחינת האפקטים השנה, הוא אנטמן והצרעה. למרות שהעלילה הגיונית בערך כמו ההגדרה של גלובוס הזהב לסרט קומי, חל שיפור משמעותי לעומת הסרט הקודם, לא רק ברמת האפקטים, אלא גם בשילובם בסיפור. עד עכשיו, אנטמן היה מסוגל רק להתכווץ ולחזור לגודל רגיל. ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", למדנו שהוא מסוגל גם להפוך את עצמו לענק. אנטמן והצרעה מוסיף פיצ'ר נוסף לחליפה המשוכללת, כעת ניתן לשנות גם את גודלם של חפצים מסביב. התוצאה היא סצנות מרדף משובחות, כולל אחת שמנצלת כמו שצריך את הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו ומשתמשת בכל דבר שנקרה בדרך, החל ממכוניות וכלה במתקן סוכריות פז של הלו קיטי. הכניסה לממלכת הקוונטים, אם נתעלם לרגע מהבעיטה באשכיו של כל פיזיקאי בהיסטוריה, גם היא מציגה חשיבה על האופן בו שינוי הגודל מצריך שינוי בסביבה הדיגיטלית המוצגת על המסך. נכון שבמציאות, בלתי אפשרי לשרוד כאלה שינויים, אבל בעזרת קצת קסם ותאורה תעשייתית, הכל נראה אפשרי.

 

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

מי שעקב אחרי טקסי פינגווין הזהב הקודמים, יודע שיש לי חולשה לפסקולים המורכבים ממקורות מוזיקליים מגוונים. אני אוהב כשסגנונות שונים מותאמים לאווירה אחרת בכל פעם וכששיר מוכר מקבל משמעות חדשה בזכות הצמדתו לסצנה מסוימת. מהבחינה הזו, סרטים כמו "אני, טוניה", "זמנים קשוחים באל רויאל", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"כוכב נולד", הם מתחרים חזקים על התואר השנה.

אלא שדווקא הפעם, הפסקול שהכי תפס אותי הוא פסקול מקורי שחובר בידי מלחין יחיד. אלכסנדר דספלה מוכר כבר זמן מה כאחד ממלחיני הסרטים הפוריים והאהובים של המאה הנוכחית, אבל מעולם לא התרשמתי מעבודתו כפי שהתרשמתי ממנה באי הכלבים. המלחין הצרפתי חבר עבור סרט של במאי אמריקאי פסקול בעל השפעות חזקות מיפן. זה מורגש כבר מכתוביות הפתיחה, עם מעגל המתופפים הסוחף וממשיך לשימוש בכלים יפניים מסורתיים לכל אורך הסרט. בתיאום מושלם עם האנימציה, דספלה לוקח אותנו דרך רגעים של עצב, יאוש, בדידות, תקווה מחודשת, מיליטריזם ותמימות באוסף של קטעים שכמו הסרט כולו, מהווים מכתב הערצה לארץ השמש העולה. אפשר לשאול מדוע לא לשכור לשם כך מלחין יפני, אבל וס אנדרסון ידוע כמי שאוהב לעבוד עם שותפים קבועים והוא החליט לתת אמון בעמיתו בשלושת סרטיו הקודמים. על סמך התוצאה, מדובר בהחלטה נבונה ביותר.

 

הקומדיה הטובה ביותר

בבחירת הזוכה בקטגוריה הזו, התלבטתי בין שתי גישות. האחת היא לבחור בסרט שהיה הכי מצחיק באופן עקבי, כלומר הכיל בדיחות מוצלחות מתחילתו ועד סופו. מהבחינה הזו, ראוי לציון "סטלין מת", שגם אם הוא רציני לפרקים, טבול כולו בתוך אבסורד מתמשך המוצג בתוך הומור בריטי מושחז. הגישה השניה היא לבחור בסרט שמכיל חלקים לא מצחיקים, אבל החלק הקומי שבו מרוכז בצורה כל כך יעילה שצחקתי בקול רם. מי שמכיר אותי יודע שזה אומר משהו. נציג טוב של גישה זו הוא "חי בסרט" שהקטעים בהם הוא משחזר את צילומי "החדר", הם תענוג עבור כל מי שיודע בעל פה קטעים מתוך סרט הקאלט של טומי ויזו. לבסוף, הלכתי על הגישה השניה ולו מכיוון שהיא אפקטיבית יותר לאורך זמן. אני רואה סרט וצוחק בו יותר מברוב הסרטים, וזו החוויה איתה אני יוצא. הגישה הזו גם מקלה עלי להפריד בין סרט טוב שהוא קומדיה, לבין סרט שהוא טוב בתור קומדיה.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט בעייתי. המסרים שלו מבלבלים, הוא מתחמק מלעסוק ברצינות דווקא בנושאים בהם יש מקום לעסוק (כמו בריונות רשת, או אתרים מסוכנים) והגיבור שלו הפך מאז הסרט הקודם לבלתי נסבל. מצד שני, הוא מכיל מערכה שניה כל כך מצחיקה, שהיא השאירה אותי עם חיוך למרות התחלה וסיום לא מוצלחים. דיסני שולטים כעת בכל כך הרבה מותגים, שאף אחד לא יכול לצחוק עליהם מבלי להפוך את עצמו לחיקוי לא מוצלח. זה לא אומר שהחברה אינה מסוגלת לעשות פרודיה מוצלחת על עצמה. הרעיון לפיו ונלופי פון שוויץ היא טכנית נסיכת דיסני הוא מקור לרצף מדהים של בדיחות מצד חברה שהפכה את המודעות העצמית לחלק בלתי נפרד מסרטיה המודרניים. הטריילר הראה את המפגש בין ונלופי לנסיכות דיסני האחרות, אבל הוא לא חשף עד כמה המפגש הזה משעשע ואת הרגע המוזיקלי אליו יוביל בהמשך. במקביל, ראלף מרפרנס לכמעט כל קלישאת יוטיוב קיימת, תוך שילוב מתוזמן היטב של הומור חזותי עם משחקי מילים ותחושת האקראיות הנוצרת בזמן שיטוט באינטרנט. למרות שהוא מתדרדר לקראת סופו, ראלף שובר את האינטרנט מכיל יותר בדיחות מוצלחות במערכה אחת, ממה שרוב הסרטים מצליחים לדחוס לשלוש.

 

feat_Ralph_resize.jpg

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

לא בטוח אם עשיתי זאת במסגרת האתר, אבל יצא לי לטעון יותר מפעם אחת שטום וייטס לא מספיק מוערך בתור שחקן. הבלדה על באסטר סקראגס הוא הוכחה נוספת לכך. הסרט בנוי משישה סרטים קצרים המתרחשים במערב הישן, אולם All Gold Canyon מכיל את ההופעה הטובה ביותר בכל הסרט. וייטס מגלם אדם המגיע לעמק פסטורלי על מנת לחפש זהב. במהלך שהותו שם, הוא נמצא בעיקר לבדו, חוץ ממפגש אחד לא רצוי. זה אינו קטע נטול דיבורים, אולם וייטס מצליח לרכז את כולם לתוך דמותו של מי שבברור לא הגיע מתוך כוונה לוותר. הוא מלא כבוד לטבע ומקווה שהטבע יגמול לו בקצת אוצר, מטרת קיומו של אותו אדם. האופן בו הוא מדבר אל הסלעים ואל הציפורים אינו של מתבודד משוגע, אלא של מי שמעודד את עצמו להמשיך ולעבוד, למרות הקשיים. כאשר עליו לדבר בקול אל דמות אחרת, הוא חושף צד של אדם נבגד שלא מאמין כמה שפל המין האנושי יכול להיות. הפרק הזה הוא הפחות ציני מבין חלקי הסרט, אבל עדיין לוהק עבורו שחקן שבעבודתו המקבילה כזמר, משקף את הניהיליזם החביב על האחים כהן. לא פלא שהחיבור בינם לבין וייטס כל כך מוצלח.

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

בעוד היה לי ברור ללא שום ספק במי אבחר לשחקן המשנה הטוב ביותר, המקבילה הנשית הייתה קשה יותר לבחירה. לצערי, זה לא בגלל תחרות חזקה במיוחד, אלא להפך. היה ממש מחסור בהופעות בולטות לטובה בקטגוריה זו. בסופו של דבר, החלטתי שההופעה של אליסון ג'ני באני, טוניה היא המוצלחת מבין המועמדות. בסרט שמבוסס על נקודות מבט לא פופולריות, אמא של טוניה הרדינג היא הדמות שאין לה מחילה בעיני היוצרים. היא אנוכית ואלימה כלפי בתה כשהיא ילדה, אנוכית ואלימה כלפיה בתור מתבגרת ואפילו אחרי שטוניה נעשית ספורטאית מצליחה, אמא שלה עדיין מחפשת איך לתפוס את אור הזרקורים. זו אישה שמעידה על עצמה שהיא קשה, באותה נשימה בה היא טוענת כי עשתה מה שנדרש על מנת לדחוף את בתה ולהרחיק אותה מהשפעות מזיקות. בין אם מסכימים עם הנרטיב של טוניה עצמה או לא, היא לא הייתה הדמות מעוררת המחלוקת שאנחנו מכירים לולא חייתה בצלה של אישה כה קרירה ושתלטנית. אליסון ג'ני מעוררת כעס עם כל שניה שלה על המסך ובכך מגשימה את יעודה של הדמות, להיות הקבוע היחיד בחייה ההפכפכים של טוניה הרדינג.

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

2018 הביאה מספר סרטים שנשענו על דינמיקה בין צמד שחקנים ראשיים. האחים פרנקו כשחקנים כושלים ב"חי בסרט", ג'ון דיוויד וושינגטון ואדם דרייבר כשוטרים החולקים זהות בדויה ב"שחור על לבן" וסטיב בושמי וסיימון ראסל ביל כיריבים פוליטיים ב"סטלין מת". כולם הצליחו בזכות כימיה טובה בין השניים, אבל היה צמד אחד שהתעלה השנה על כל השאר. האחים סיסטרז עוסק, כפי ששמו מרמז, בצמד אחים. הם עובדים כציידי ראשים בתקופת הבהלה לזהב ומאמינים שהגנים המקולקלים של אביהם אחראים לכך שהם טובים בעבודתם. האחד שתיין אימפולסיבי שלא חושב לפני מעשה, בעוד השני שקול ורגיש וחולם לפתוח חנות ולהתמסד במקום להמשיך בעיסוק הרצחני. את הראשון מגלם חואקין פיניקס וכמה שאני אוהב אותו באופן כללי, זו לא ההופעה הטובה בסרט. ג'ון סי. ריילי גובר עליו על תואר השחקן המצטיין בזכות תפקיד שהוא די תמצית כל עבודתו עד כה. סוף השנה הביאה לא פחות מארבעה סרטים בכיכובו של ריילי, בזכותם ניתן לראות אותו כגיבור משחק ארקייד ממורמר, קומיקאי אגדי אחרי שיאו, עוזר לגרסה הגרועה ביותר בהיסטוריה של שרלוק הולמס ובמקרה של "האחים סיסטרז", איזון מושלם להופעה הפרועה של פיניקס. אף על פי שריילי ופיניקס מאוד שונים זה מזה פיזית, הם אמינים בתור אחים שמכירים כל חייהם והסרט חייב לג'ון סי. ריילי את ההצלחה הזאת. כשהוא מדבר על אחיו, לא נראה שהוא מדבר על חואקין פיניקס, אלא על אח אמיתי שצריך לשמור עליו, גם במחיר ויתור על חלומות. המעבר של איליי מנפש עדינה לאקדוחן חסר רחמים מונעת מנסיון לפצות על התחושה שלא היה אח גדול מספיק טוב ומתוך ההבנה שזו הדרך היחידה להגשים את תפקידו הטבעי. ריילי מספק לדמות את העומק הרגשי הנחוץ וגורם למי שנראה כמו החוליה החלשה בקרב הישרדות, להראות כמו היחיד שיכול לשבור את השרשרת.

 

the-sisters-brothers-reilly-nwgm2b1q04e0nac7j6ihlu1o1j43muaf8wenp2mzxs_resize.jpg

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בניגוד לשחקניות המשנה, 2018 ספקה לנו יבול מרשים של תפקידים נשיים ראשיים. סתיו סטרשקו וליידי גאגא הראו שחוסר נסיון אינו מכשול בדרך להופעה קורעת לב, בעוד ויולה דיוויס, סאלי הוקינס ופרנסס מקדורמנד הוסיפו עוד רובד לקריירות המגוונות שלהן. הזוכה היא השחקנית שהכי הפתיעה אותי לטובה השנה, מרגו רובי. אני מודה שדי זלזלתי בה לאור הופעות קודמות שלה, בדרך כלל בתפקיד היפהפיה המנותקת שלא עושה הרבה חוץ מלחייך ולגרום לאחרים להראות חזקים לעומתה. נכון שהיא הייתה הדבר הכי טוב ב"יחידת המתאבדים", אבל זה כמו להיות קליפת הבננה הכי פחות רקובה בפח לפסולת אורגנית. אני, טוניה הוכיח שכאשר היא מקבלת תפקיד שבאמת אכפת לה ממנו, ומאפשרים לה את החופש לצלול לתוך הדמות, רובי יכולה להיות שחקנית מצוינת. היא גורמת לאחת הנשים השנואות של שנות התשעים להראות אנושית, גם אם שרוטה עד עמקי נשמתה. הסרט מרחם עליה, אבל עדיין מראה אותה כחלק מאוסף של דמויות שרק הן היו מסוגלות לעשות את מה שעשו. האופן בו היא מצטדקת מול המצלמה עוצמתי, במיוחד כאשר היא משווה בין האנשים בבית שלעגו לה ושנאו אותה, לבין מי שהתעללו בה פיזית לאורך חייה. מרגו רובי נכנסת לדמות בצורה כל כך משכנעת שכמעט שכחתי שמדובר בנקודת מבט לא אובייקטיבית. הדבר הכי עצוב הוא שבזכות ההופעה של רובי, נוצרה התחושה שטוניה הרדינג הייתה יכולה להיות משהו טוב בהרבה, אבל נסיבות חייה מנעו ממנה לשמור על הדרך הישרה.

 

התסריט הטוב ביותר

אין הרבה סאטירות חדות באמת בקולנוע. רוב הסרטים שמנסים לומר משהו על המציאות משתמשים במטאפורות ברורות עד כאב, או נמנעים מללכת עד הסוף עם מסר לא נוח. אולי זו הסיבה שאת הסרט הסאטירי הטוב של העשור הנוכחי כתב מי שרוב עבודתו היא בעיקר בטלוויזיה. ארמנדו איאנוצ'י מוכר כיוצר הסדרה הבריטית "The Thick of It" והסרט המבוסס עליה, "בסוד העניינים" ולאחר שחצה את האוקינוס, גם כיוצר הסדרה "ויפ". כולם זכו להצלחה ביקורתית ולחיקויים בארצות שונות (כמו "פולישוק", המשובחת בפני עצמה, בישראל), אז היה מסקרן לראות מה תהיה המטרה החדשה של איאנוצ'י. באופן מפתיע, הוא בחר לעבד רומן גרפי על מאבקי הירושה ברוסיה הסובייטית בעקבות מותו של השליט הבלתי מעורער, יוזיף סטלין. סטלין מת מתרחש לפני יותר משישה עשורים, אבל משהו בו מרגיש מוכר. האופן בו מעצמה בונה את עצמה סביב דמות של מנהיג גחמני מבלי לדעת מה יהיה ביום שאחרי לכתו, מזכיר לנו לא מעט משטרים מודרניים.

ההשג הגדול של הסרט הוא בהצגת נוכחותו המאיימת של סטלין, למרות שרוב הזמן כלל אינו מופיע על המסך. אנשים כל כך מפחדים ממנו, שגם אחרי שמת, לא מעזים לבקר את החלטותיו. איאנוצ'י ושותפיו לכתיבה הצליחו לשקף בצורה מרשימה את החיים תחת משטר אימה, כאשר התחרות היא כעת על מי שיעצב את דמותה של ברית המועצות החדשה, מבלי להרגיז יותר מדי את המנהיג המנוח, למקרה שיחליט בכל זאת לחזור. ניבולי הפה שמאפיינים את כתיבתו של איאנוצ'י משתלבים היטב בתחושת הבלבול והפניקה שהופכות במהרה לקרב על ההנהגה. כל אחד מושך לכיוון אחר, כאשר ברור שהדבר הכי חכם לעשות הוא להתרחק ככל הניתן מדרכו הרצחנית של סטלין, אבל בשום פנים ואופן לא להיראות כאילו מתכוונים לכך. הדמויות מציגות מאה דרכים שונות לומר "ברוך שפטרנו" מבלי לנקוב בשם המפורש. אף על פי שאינו עוסק במשטר מודרני, סטלין מת מציג תרחיש שאנחנו נתקלים בו במפלגות שונות גם בימינו, בין השאר בישראל, בארצות הברית, ברוסיה ובבריטניה. קרבות ירושה הם חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה ואופורטוניזם הוא הנשק החזק ביותר שפוליטיקאי יכול לשלוף. סטלין מת מציג זאת בצורה יעילה, חכמה ומצחיקה להפליא.

חטאו היחיד של הסרט הוא שילוב ארועים שלא קרו במציאות. אני לרוב נגד הוספת דרמה בצורה מלאכותית לסיפור אמיתי, אבל החלקים בסרט שמבוססים ישירות על המציאות לא רק מאזנים את התמונה, אלא אף מראים עד כמה כתיבת התסריט מרובה הדמויות מבלי לאבד פוקוס הייתה משימה קשה במיוחד שרק תסריטאי מוכשר באמת יכול לעמוד בה. במקרה הזה, אני מוכן לקבל קצת שקרים בכדי לחזק אמת כל כך אבסורדית.

 

5ab2b2d706d6f.image_resize.jpg

 

הבימוי הטוב ביותר

בדרך כלל, אני מעניק את תואר הבימוי הטוב ביותר או לבמאי/ת בתחילת דרכם, או לשם מוכר שכבר היה מועמד אצלי בעבר. קרייג גילספי הוא מקרה שונה. במאי שנמצא בסביבה כבר יותר מעשור, חבבתי את אחד מסרטיו הראשונים, אבל לא מספיק בשביל לתת לו מועמדות. הרגשתי ש"לארס והבחורה האמיתית" מראה הרבה פוטנציאל מבחינה חזותית ומבחינת העברת הסיפור החריג, אבל זה לא הגיע לכדי מיצוי. כפי שניתן להבין, אני, טוניה הוא הסרט בו אני סוף סוף מרגיש שגילספי הצליח לשמור על רמה גבוהה מהתחלה ועד הסוף, מבלי להתפשר על חיבתו לדמויות המעוררות אי-נוחות. הסרט מתבסס על ראיונות עם המעורבים בפרשה שזעזע את עולם הספורט בשנות התשעים, כך שמן הסתם, הוא מכיל סתירות ומודה בכך מהתחלה. התרומה הגדולה של גילספי – מעבר לדברים שמצופה מכל במאי טוב לעשות, כמו שמירה על קצב נכון, הדרכת שחקנים מדויקת, ניצול האמצעים הטכניים העומדים לרשותו באופן שישקף נקודת מבט יחודית – היא למצוא את היופי שבאכזריות. לא קשה לגרום למרגו רובי להראות טוב, אבל זה סיפור אחר לגמרי לגרום לה להראות כמו מחליקה מקצועית על הקרח שיש לה מה להפסיד. לא קשה לשלב קטעי ארכיון בשביל לחזק טענה, אבל זה אתגר שונה לחלוטין לעשות זאת באופן שאינו מעכב את הסיפור ואף תורם להבנתו. קרייג גילספי נמצא בכל מקום בסרט ובהתחשב בכך שהסיפור נמשך על פני שנים, מאוד מרשים שהצליח לא לאבד אחיזה בשום שלב והקפיד להראות את הדברים התואמים את הנרטיב המוצג בכל פעם. האדישות בה חלק מהדמויות פונות לאלימות, לעומת הדרמתיות בה אחרות מקבלות אותה, התחושה שתחרותיות היא הכח המניע של הדמות הראשית, אבל לא זה שיכריע את התוצאה, הכל מועבר בצורה יעילה וקלה להבנה. כשטוניה ממוקדת, גם אנחנו ממוקדים וכשמשהו משתלט על הפוקוס, גילספי מאפשר לנו לאבד ריכוז יחד איתה.

 

סרט השנה

סרט השנה שלי לשנת 2018 הוא אני, טוניה. למרות שהייתה לי כמעט שנה שלמה להתאהב בסרטים אחרים, ידעתי מהצפיה הראשונה שיש משהו מיוחד בסיפור מעורר המחלוקת של העבריינית האולימפית. שילוב של צוות שחקנים מסור, במאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להראות, דיאלוגים אמינים מספיק בכדי לגרום לרגעים קיצוניים להראות כמו הצעד ההגיוני הבא ועריכה ששומרת על הכל בחבילה אחת מהודקת היטב, אף סרט לא הרשים אותי השנה כמו זה. אפשר להתלונן על הבחירה להציג נקודת מבט מעוותת, אבל זה כל הרעיון. אני, טוניה לא מנסה לספר את האמת, אלא להראות סיפור מוכר מזווית אחרת. הוא מודה שזו לא נקודת מבט אמינה במיוחד, אבל עדיין מצליח לספר דרכה על הצד האנושי של מי שנחשבת עד היום למפלצת. טוניה הרדינג אינה הרעה בסיפור, מכיוון שאין כאן רע אחד. היא חלק מאוסף של אנשים שקבלו החלטה מנוולת תחת לחץ ואז ניסו להתנקות מאשמה. היא גדלה עם הגישה הזו והסרט לא מנסה להפריד אותה ממנה. כן, זה הסיפור שלה והוא לא אובייקטיבי בשום צורה, אבל בניגוד לרוב הסרטים הביוגרפיים, אני, טוניה לפחות מודה בכך ומנצל את חוסר האובייקטיביות שלו על מנת להביא קול שונה מאלה ששמענו עד כה. מה שקרה קרה ואי אפשר לבטל את זה, אבל אפשר לשמוע מה יש לטוניה לומר בשביל להבין מה הוביל מישהי כל כך מבטיחה ליפול לכזו תהום עמוקה. לא כל הסרטים העצובים צריכים להיות אפלים בכדי לעבוד. אני, טוניה הוא דוגמה לטרגדיה שמסופרת עם קורט של חיוך, כי חייבים משהו שיסתיר את הכאב.

 

i_tonya_resize.jpg

המועמדים לפינגווין הזהב 2018

העיצוב הטוב ביותר

אי הכלבים

האחים סיסטרז

הבית עם השעון המסתורי

הבלדה על באסטר סקראגס

הכחדה

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

הפנתר השחור

זמנים קשוחים באל רויאל

חוטים נסתרים

מלחמתו של רוברט דה ברוס

משפחת סופר-על 2

סטלין מת

צורת המים

ראלף שובר את האינטרנט

שחור על לבן

שחקן מספר אחד

 

האפקטים הטובים ביותר

אנטמן והצרעה

גורד שחקים

הנוקמים: מלחמת האינסוף

הפנתר השחור

צורת המים

 

הפסקול הטוב ביותר

אי הכלבים

אני, טוניה

הבלדה על באסטר סקראגס

הג'נטלמן והאקדח

הפנתר השחור

זמנים קשוחים באל רויאל

כוכב נולד

משפחת סופר-על 2

ספיידרמן: ממד העכביש

צורת המים

קרא לי בשמך

שחור על לבן

שחקן מספר אחד

שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

הקומדיה הטובה ביותר

אנטמן והצרעה

דדפול 2

חי בסרט

משפחת סופר-על 2

סטלין מת

ספיידרמן: ממד העכביש

ראלף שובר את האינטרנט

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

דניאל קאלויה – אלמנות

ליאור חסון – אנתרקס

ריז אחמד – האחים סיסטרז

טום וייטס – הבלדה על באסטר סקראגס

מיכה סלקטר – הנשף

טרייסי לטס – ליידי בירד

ג'ייק ג'ונסון – ספיידרמן: ממד העכביש

וודי הרלסון – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

אליסון ג'ני – אני, טוניה

ג'וליאן ניקולסון – אני, טוניה

ג'ינה רודריגז – הכחדה

אסי לוי – הנשף

קיילי ספיני – זמנים קשוחים באל רויאל

סנדי מרטין – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

אודי פרסי – אנתרקס

חואקין פיניקס – האחים סיסטרז

ג'ון סי. ריילי – האחים סיסטרז

ג'וש ברולין – הנוקמים: מלחמת האינסוף

ג'ף ברידג'ס – זמנים קשוחים באל רויאל

דניאל דיי לואיס – חוטים נסתרים

ג'יימס פרנקו – חי בסרט

דייב פרנקו – חי בסרט

בראדלי קופר – כוכב נולד

מנשה לוסטיג – מנשה

סטיב בושמי – סטלין מת

סיימון ראסל ביל – סטלין מת

אדם דרייבר – שחור על לבן

ג'ון דיוויד וושינגטון – שחור על לבן

גארי אולדמן – שעה אפלה

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

ויולה דיוויס – אלמנות

מרגו רובי – אני, טוניה

סתיו סטרשקו – הנשף

ליידי גאגא – כוכב נולד

סאלי הוקינס – צורת המים

פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

התסריט הטוב ביותר

סטיבן רוג'רס – אני, טוניה

אייזק אפטייקר, אליזבת ברגר – באהבה, סימון

ז'אק אודיאר, תומה בידגיין – האחים סיסטרז

איתן כהן, ג'ואל כהן – הבלדה על באסטר סקראגס

ארמנדו איאנוצ'י, איאן מרטין, דיוויד שניידר – סטלין מת

פיל לורד, רודני רותמן – ספיידרמן: ממד העכביש

מרטין מקדונה – שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי

 

הבימוי הטוב ביותר

וס אנדרסון – אי הכלבים

סטיב מקווין – אלמנות

קרייג גילספי – אני, טוניה

ז'אק אודיאר – האחים סיסטרז

איתן כהן, ג'ואל כהן – הבלדה על באסטר סקראגס

אלכס גרלנד – הכחדה

ג'יימס פרנקו – חי בסרט

לין רמזי – יום נפלא

ג'ושואה ז. ויינסטין – מנשה

ארמנדו איאנוצ'י – סטלין מת

בוב פרישטי, רודני רותמן, פיטר רמזי – ספיידרמן: ממד העכביש

 

סרט השנה

אי הכלבים

אני, טוניה

האחים סיסטרז

סטלין מת

ספיידרמן: ממד העכביש

ביקורת: ספיידרמן: ממד העכביש

Dr2YnJGU8AE5cz6_resize.jpg

 

אפשר להתווכח מהו סרט גיבורי-העל הטוב ביותר שיצא במהלך 2018*, אבל נראה שרוב הנשאלים יסכימו ש"ונום" הוא הגרוע ביותר. הוא לא אסון בקנה המידה של "ארבעת המופלאים" (תבחרו כל גרסה שהיא), או "באטמן נגד סופרמן", אבל ההסכמה הכללית היא שכל הגישה לסיפור, קטעי האקשן ומערכת היחסים בין הדמות הראשית לסביבה, נעשו ברמה נמוכה מזו שהורגלנו אליה. אם צריכים הוכחה לכך שמדובר באכזבה, אותם נשאלים גם יסכימו שהקטע הטוב ביותר ב"ונום" מופיע בסוף הכתוביות. לא, לא הטיזר לסרט ההמשך, אלא סצנה שלמה מתוך "ספיידרמן: ממד העכביש" שהוצגה כבונוס עבור צופים סבלנים במיוחד. כן, "ונום" כל כך גרוע, שהסצנה הטובה ביותר בו לקוחה בכלל מסרט אחר.

עברו בסך הכל חודשיים עד שזכינו לצפות בסרט המלא של ספיידרמן. כלומר, בסרט האנימציה המלא מבית סוני של ספיידרמן. זה לא אותו ספיידרמן שגולם בידי טובי מגוואייר בעשור שעבר, או זה שגולם בידי אנדרו גארפילד. זה בוודאי לא אותו ספיידרמן שהצטרף לנוקמים, כי הוא קצת עסוק עכשיו בקו זמן משלו. ספיידרמן החדש, באנימציה תלת-מימדית, הוא… בעצם הוא הכל.

מיילס מוראלס הוא תיכוניסט מברוקלין עם חיים נטולי הפתעות. הוא נאלץ לעזוב את חבריו לספסל הלימודים כאשר ההורים רושמים אותו לפנימיה יוקרתית, שם הוא מתקשה למצוא את עצמו. אין לו בעיה להבין את החומר הנלמד, למעשה מיילס חכם משמעותית מהמתבגר הממוצע, אולם כבר היו לו חיים בשכונה הישנה, ואת השבוע הזה הוא פתח כשאביו השוטר עושה לו בושות בפתח הפנימיה. חוץ מתלמידה חדשה אחרת, אין למיילס עם מי לדבר וגם איתה מתגלות במהרה בעיות.

בכדי לשבור את השגרה ולבטא את עצמו, מיילס מתגנב בערב בכדי לפגוש את דודו ויוצא איתו למקום סודי בו יוכל לכסות קיר שלם בגרפיטי, העיסוק שאבא של מיילס מתקשה לראות כאמנות וכניצול טוב של זמן ומרחב. במהלך עבודת היצירה, ננשך מיילס בידי עכביש ומתחיל להרגיש מוזר. ברוב העולמות, הפתרון לכך הוא ללכת לרופא ולקבל מרשם לאנטיהיסטמינים. אלא שמיילס חי ביקום שבו חי גם ספיידרמן. כולם מכירים את גיבור-העל שמציל את העיר מנבלים, חי בזהות סודית ומוכר הרבה מוצרים נלווים. כולם גם יודעים כיצד ספיידרמן קבל את הכוחות שלו, אז כאשר מיילס מבין מה קרה, הוא חוזר לזירת הפשע במטרה למצוא את העכביש ולוודא שלא עבר איזו הנדסה גנטית חשודה, או נחשף לקרינה רדיואקטיבית מעבר למומלץ. במקום בו נמצא העכביש, מיילס מגלה גם איש עכביש. ספיידרמן בדיוק נלחם שם בקינגפין שמנסה לפתוח שער לממד אחר.

כשמסתכלים על הרקורד של ספיידרמן עם אולפני סוני, המצב לא הכי מעודד. פעמיים הצליחו להתחיל סדרה, תחת המותג של קולומביה, עם שובר קופות שנראה מבטיח, רק כדי להפוך אותה לעמוסה מדי בדמויות ודלה מדי בהגיון פנימי מכדי שמישהו מהמעורבים ירצה להמשיך. גם כשמסתכלים על ההיסטוריה של מחלקת האנימציה של סוני, יש סיבה לדאגה. זו אותה מחלקה שהוציאה לפני שנה וחצי את "אמוג'י: הסרט" ואחראית לסרטי הדרדסים הנוראיים ולסדרת מלון טרנסילבניה הבינונית. קרן האור היחידה שלהם היא "גשם של פלאפל", אותו כתבו וביימו פיל לורד וכריסטופר מילר.

כנראה שלמישהו בסוני בכל זאת יש יכולת הסקת מסקנות, כי פיל לורד נשכר לפתח את הסיפור ולכתוב את התסריט עבור "ספיידרמן: ממד העכביש". מאז שיתוף הפעולה הקודם עם האולפן, לורד ומילר קנו לעצמם מוניטין כיוצרי קומדיות מצליחות כמו "רחוב ג'אמפ 21" ו"סרט לגו". ממד העכביש אמנם מכיל את המודעות העצמית שהסרטים האלה מאופיינים בה, כולל התייחסות ישירה לדבר המביך ביותר שזוכרים מ"ספיידרמן 3", אבל גם מציג גישה רעננה לז'אנר גיבורי-העל, כזו שעולם הקולנוע בהחלט זקוק לה.

החידוש הגדול בממד העכביש, הוא האפשרות לעמת גרסאות שונות של דמות מוכרת זו מול זו. ככל שסדרת קומיקס נמשכת יותר זמן, נוצרים עוד ועוד קווי זמן חלופיים בהם היוצרים בוחנים גישות שונות לסיפור, סגנונות שונים, בחירות שונות לתפקיד הראשי. מה אם קפטן אמריקה היה עורק לצד הרוסי במלחמה הקרה? מה אם ארבעת המופלאים היו חיים בימי הביניים? מה אם סופרמן היה מנסה לעצור את פלישת בני המאדים ממלחמת העולמות? באופן טבעי, גם הקוראים וגם היוצרים משתעממים בשלב מסוים ומתחילים לשחק עם רעיונות פחות שגרתיים. על זה ממד העכביש נשען, על העובדה שספיידרמן מופיע בקומיקס, בטלוויזיה ובקולנוע מאז תחילת שנות השישים ויצאו לו לאורך השנים כמה גרסאות מאוד לא שגרתיות. הסרט החדש מכיר בקיומן של גרסאות אחרות ואינו מתיימר להיות היצוג האולטימטיבי של הסדרה. הוא פשוט מציג את הסיפור מנקודת המבט של נער ניו יורקי בשם מיילס שחי ביקום אחד מתוך רבים בהם ספיידרמן הוא אדם אמיתי.

האנימציה של ספיידרמן: ממד העכביש גם הצליחה לעשות משהו שרבים אחרים כשלו בו. ראינו כבר סרטים שמנסים לחקות סגנון חזותי של חוברת קומיקס. לפעמים זה מצליח יותר ("סקוט פילגרים נגד העולם"), לפעמים פחות ("הענק" של אנג לי), אבל זה תמיד נראה כמו עבודה לא גמורה. האנימטורים של ממד העכביש לא התעצלו, הסרט נראה כמו סיפור קומיקס מתחילתו ועד סופו והתוצאה מרהיבה. השימוש בטריק ההצללה הנפוץ בציורי דיו, גורם לאנימציה הממוחשבת להראות כמו חוברת קלאסית. המחשבות של מיילס מופיעות לפעמים בתוך תיבות טקסט והתסריט למעשה מספק הסבר לכך. האפקט של התנגשות הממדים נראה כמו הדפס שקם לתחיה והעיצוב הקריקטוריסטי של נבלים כמו קינגפין, הגובלין הירוק ודוק אוק מתנגש עם העיצוב האנושי של מיילס ושל פיטר פארקר. למרות שהסרט מתרחש בעולם ריאליסטי יותר מכל סרטי ספיידרמן שיצאו עד כה (אולי להוציא את "ספיידרמן: השיבה הביתה"), הוא מרשה לעצמו להתפרע בכדי להדגיש את ההבדל בין הטובים לבין הרעים. בכך, ממד העכביש מזכיר את "דיק טרייסי" של וורן ביטי, שגם הוא בחר לחקות את סגנון הקומיקס עליו הוא מבוסס, תוך שהוא דואג שהחבר'ה הטובים יהיו יפים ואסתטיים, הרעים יהיו מעוותים פיזית ואם דמות מסוימת מקפצת בין שני הצדדים, היא עוטה מסכה על מנת למנוע סתירה עיצובית.

כפי שהסצנה שהוקרנה אחרי "ונום" רמזה, ספיידרמן: ממד העכביש עושה מעברים מהירים בין הומור וכובד ראש. סצנה שמתחילה מול קבר טרי ומסתיימת כששתי דמויות נוחתות באמצע מעבר חציה לאחר שראשה של אחת מהן נתקע בתוך איש שלג, בהחלט מייצגת את המנעד הרגשי של הסרט. הוא מצד אחד מאוד מצחיק, כולל לא מעט הומור עצמי ובדיחות חזותיות, ומצד שני עוסק ברצינות בנושאים כמו מוות ובעיות במשפחה. היחסים המורכבים בין מיילס לאביו עומדים במרכז אחת הסצנות המרגשות ביותר בסרט, סצנה שבה השניים בכלל לא רואים אחד את השני ועדיין יוצרים ערוץ תקשורת תחת נסיבות קשות. בעוד הדודה מיי זוכה כאן לשדרוג משמעותי מדמות הזקנה המנותקת (או לחילופין, מריסה טומיי) שהוצגה בעבר, המשפחה של מיילס נמצאת בסכנה ללא צורך בהתערבות חיצונית. המתיחות הנגרמת מכך שהאב רוצה למנוע מבנו התדרדרות לחיי הפשע בהם הוא נתקל בעבודתו, אבל לא מבין שבכך הוא מרחיק אותו ממנו, משתווה בעוצמתה גם לרגעי האקשן הסוערים ביותר בסרט.

בין צוות המדובבים, ישנם כמה שבולטים לטובה. שמייק מור מעניק למיילס את העומק הרצוי עבור דמות שחלק מהזמן רק צופה בהתרחשויות ולא תמיד משתתפת באקשן. בריאן טיירי הנרי נהדר בתפקיד האב המגונן יתר על המידה ולגמרי משכיח עד כמה הוא היה מפחיד ב"אלמנות". מאהרשאלה עלי ממשיך להראות שדמות של מבוגר מגונן עם עיסוק מפוקפק, היא הטייפקאסט הנכון עבורו, בעוד ג'ייק ג'ונסון עושה עבודה טובה בתפקיד הגרסה הפחות זוהרת של פיטר פארקר. היילי סטיינפלד, ליב שרייבר, ניקולס קייג', לילי טומלין, ג'ון מולייני וקתרין האן מוסיפים גם הם את קולותיהם לתפקידים קטנים יחסית, אבל משובחים. הקמאו המסורתי של סטן לי, שהוקלט זמן קצר לפני מותו, הוא פרדה לא מתוכננת, אבל לחלוטין מכובדת, מהאייקון ששינה לחלוטין את עולם הקומיקס.

עד שספיידרמן: ממד העכביש יצא, התחושה שלי הייתה שהדבר הטוב ביותר שקרה לספיידרמן היה לצאת מידיה של חברת סוני ולעבור לידי אולפני מארוול. סרט האנימציה הזה מוכיח שבעוד הגרסה המצולמת של מארוול טובה משמעותית מקודמותיה, אפשר להשאיר בידי סוני את הגרסה המונפשת. לראשונה בחייו, ספיידרמן הצליח להופיע בשלושה סרטים טובים ברצף (כולל "הנוקמים: מלחמת האינסוף"), כל אחד מהם עם גישה שונה לחלוטין להצגת הסיפור ולמהותה של הדמות.

 

*אני מודע לכך שהביקורת עלתה רק ב-2019. הייתי עסוק.