חבורה של זרים מתאגדת בכדי למנוע מנבל קדמון למצוא חפץ קסום ולהשתמש בו בכדי להשתלט על העולם. מאיפה זה מוכר לנו? אחרי שאנחנו חושבים על כל הדרכים בהן "ליגת הצדק" היה יכול להיות סרט טוב יותר, החלק השני של הפרק מוקדש ל"שר הטבעות: אחוות הטבעת".
ספוילרים בליווי כתוביות באלפית.
טניס מקצועני הוא ענף חובב מסורות. זה בולט במיוחד בטורניר וימבלדון היוקרתי, בו כל המתחרים עדיין מחויבים ללבוש לבן, יש שיטה יחודית לקביעת מנצחים במצב של שובר שוויון, עדיין משחקים על דשא למרות קיומם של משטחים נוחים יותר והמאכל הרשמי של הטורניר לנצח יהיה שמנת עם תותים במחיר מופרז. המסורות האלה הופכות את הטורניר למיוחד. הוא לא תמיד מציג את הרמה הגבוהה ביותר ובשנים האחרונות, גם התאפיין בלא מעט פרישות מוקדמות של טניסאים וטניסאיות בשל פציעה או תשישות, אבל יש משהו במראה של הדשא החרוש על המסך ובהופעות אורח של בני משפחת המלוכה בתא הכבוד, שעושה את הצפיה בטורניר למיוחדת.
מצד שני, וימבלדון היה הראשון מבין ארבעת טורנירי הגראנד סלאם שהתקדם למאה ה-21 והציע פרס כספי זהה לגברים ולנשים הזוכים בו. בעוד האחרים עדיין העניקו לנשים פרס נמוך משמעותית ממקביליהן הגברים, היו אלה דווקא מארגני טורניר וימבלדון, אותם אנשים שלקח מאה שנה לשכנע אותם להתקין גג במגרשים על מנת שיוכלו לקיים משחקים גם בגשם הלונדוני, שהבינו שחוסר השוויון בכספי הזכיה אינו הגיוני. עם זאת, השוואת הזכיה מהולה בצביעות מסוימת, מכיוון שטורניר הגברים הוא עדיין היחיד בו צריכים לנצח בשלוש מערכות ולא בשתיים, על מנת להתקדם לשלב הבא. כלומר, כספי הזכיה שווים, אבל עדיין יוצאים מנקודת הנחה שנשים לא יכולות לשחק אותו מספר מערכות כמו גברים.
זה משגע אותי במיוחד, כי הגישה הזו אינה קיימת בענפי ספורט אחרים המבוססים על תנועה. אצניות ושחייניות מתחרות בדיוק באותם מרחקים כמו הגברים, ומשחק כדור קבוצתי ימשך אותו זמן בין אם הוא משוחק בין שתי קבוצות של גברים, או שתי קבוצות של נשים. בקפיצה במוט, תוצאת השיא של הגברים אולי גבוהה יותר, אבל זה לא שהם משתמשים במוט ארוך יותר לקפיצה מאשר נשים. בעוד קיימים הבדלים פיזיולוגיים שיכולים ליצור פער בין תוצאות של גברים ונשים בחלק מהענפים התחרותיים, בטניס הדבר בלתי אפשרי. טניס מקצועני, לא משנה באיזו מסגרת, משוחק עד שאחד הצדדים מגיע למספר נקודות ידוע מראש. אין שום דרך לדעת את מין המתחרה על סמך התוצאה, כי היעד משותף לכולם, אבל איכשהו עדיין קיימת התפיסה לפיה נשים לא יעמדו בעוד מערכה, אותה דורשים מהגברים לשחק.
בתקופה בה מתרחש הסרט "קרב המינים", המצב עוד יותר גרוע עבור נשים. בילי ג'ין קינג, המדורגת מספר אחת בעולם, פורשת עם מספר טניסאיות אחרות מטורניר של איגוד הטניס האמריקאי במחאה על כספי הזכיה הנמוכים המוענקים לנשים לעומת גברים. ג'ק קרמר, מבכירי האיגוד, משוכנע שהקהל פחות מתעניין בטניס נשים ועל כן, אין הצדקה להציע להן פרס גבוה כמו לגברים, מה שמביא את הנשים ליזום טורניר משלהן.
קינג וחברותיה מקימות את התאחדות טניס הנשים, ה-WTA, בסיועה של גלדיס הלדמן, עיתונאית ספורט ואמה של אחת הטניסאיות. הן מקדמות טורניר לנשים בלבד שיערך במקביל לאליפות ארצות הברית הפתוחה ומזמינות כל טניסאית שמאסה בחוסר השוויון להצטרף אליהן. הדבר מושך את תשומת לבו של בובי ריגס, לשעבר המדורג מספר אחת בקרב הגברים וכיום, איש משפחה משועמם ומכור להימורים. ריגס מחליט שזו ההזדמנות שלו להביא מכה ומזמין את בילי ג'ין קינג למשחק ראוה שיקודם כגבר חזיר שוביניסט נגד פמיניסטית לוחמנית. בילי ג'ין מסרבת, אבל ריגס ממשיך לקדם את הרעיון, וקינג מתחילה לחשוש שכל המהפכה שקדמה נמצאת בסכנה להפוך לבדיחה תקשורתית.
שמו של הסרט, כמו גם הטריילר שלו, מטעה. עיקר העלילה אינו עוסק בקרב המינים ובהכנות אליו, אלא ברקע שהפך אותו לאטרקציה. רוב הפוקוס הוא על חייה האישיים של בילי ג'ין קינג, המבינה דברים חדשים על מיניותה, לצד הצגת היחס המזלזל לנשים בספורט ובחברה האמריקאית בכלל. גם כששדרן רדיו מראיין את הטניסאיות הפורשות ומקדם בשמחה את הטורניר שלהן, הוא לא יכול שלא לציין עד כמה הן חמודות ושאחת מהן פנויה. אם שדרן היה עושה זאת היום, היה סופג ביקורת על התנהלות סקסיסטית, אבל בשנות השבעים, זו הייתה הנורמה.
גם ג'ק קרמר וחברי האיגוד סביבו מרשים לעצמם להתבטא בדרכים שהיו מביאות כיום להשעיה מיידית מהתפקיד. הם אומרים לתקשורת שנשים אינן יכולות לעמוד בלחצים, לא מושכות קהל ומתלהבות יותר מדי ממעט הבמה שהגברים הועילו בטובם להעניק להן. הפערים בכספי הזכיה לא נובעים מבעיות תקציב, או מכירת זכויות שידור, אלא מתפיסה לפיה לנשים לא מגיע אותו יחס רציני שגברים מקבלים. זה מדהים כשחושבים על כך שמרגרט קורט, טניסאית בת זמנה של קינג שדמותה גם מופיעה בסרט, מחזיקה עד היום בשיא הזכיות בטורנירי גראנד סלאם, כאשר המקום השני והשלישי גם שייכים לנשים. זה לא בגלל מחסור בתחרות. למעשה, טניס נשים נחשב כיום לתחרותי בהרבה מזה של הגברים. ג'ק קרמר טעה בהערכה שלו לגבי עתידו של הענף וקרב המינים אינו חוסך הזדמנות להציג אותו כמיזוגין מנותק שאינו מביא שום תועלת לתחום.
אפשר לבקר את האופן בו קרמר מוצג בסרט. הוא ללא ספק משולב בסיפור כסימפטום לתופעה חברתית עמוקה בהרבה, אבל אין לו ממש תכונות גואלות. גם רגע קטן בו הוא מציג קצת פחות אנוכיות, עדיין מונע בעיקר משיקולים כלכליים ולא מתוך כבוד לנשים. הביקורת אינה שמורה לגברים בלבד. גם מרגרט קורט מוצגת באור מעורר מחלוקת. אני לא יודע עד כמה האיבה המוזכרת בסרט בינה לבין קינג מבוססת על המציאות, אבל היא מופיעה כאן כסמל לתפיסה המיושנת לפיה אישה צריכה לקיים את התפקידים המסורתיים בבית בלי קשר לעבודתה. בעוד קינג ובעלה הולכים ומתרחקים במקביל למאבקה למען שוויון, בעלה של קורט והתינוק המשותף שלהם צמודים אליה כל הזמן. קינג מעדיפה לישון בחדרים נפרדים בכדי להישאר מרוכזת במשחק, קורט מביאה איתה את המשפחה לכל מקום.
יש כאן מסר ברור לפיו בתקופה בה הסרט מתרחש, המשפחתיות הישנה הלכה ואבדה את מקומה לטובת קידום עצמי שנעשה רלוונטי יותר. זה מתבטא בקולנוע של התקופה, אשר שם יותר דגש על תאים משפחתיים מתרופפים מאשר על סוף הוליוודי, כמו גם במוזיקה ובאמנות שפתחו את שעריהן לחברים חדשים, ממוצאים ונטיות מיניות שהוסתרו לפני כן מפחד שהקהל ידחה אותם. עולם הספורט הקדים את התחומים האחרים, כי הוא מבוסס על השגיות. שילוב של ספורטאים מרקעים שונים ועם אורח חיים פחות סטנדרטי, היה הכרחי למי שרוצה תוצאות ולא רק פוסטרים יפים. קרב המינים משתמש בטניס כרכיב במכונה שאמורה בסופו של דבר לשנות את המצב ולהביא לעולם פתוח יותר גם בתחומים אחרים. בילי ג'ין קינג ומרגרט קורט הן שתיהן טניסאיות אגדיות שהגיעו להשגים מרשימים, אבל יוצרי הסרט בחרו לשים את הדגש על ההבדלים ביניהן שמחוץ למגרש, אלה שמסמלים את המאבק בין התפיסה המיושנת לעידן החדש.
כל זה ועוד לא הגעתי לבובי ריגס, הדמות הכי מסקרנת בסרט. הוא מתואר בידי אחרים כחובב מזימות, אבל אין ספק שהרוויח את מקומו בהיכל התהילה בצדק. עושה רושם שלולא גילו המתקדם, היה יכול בקלות להמשיך ולשחק בטורנירים יוקרתיים ברחבי העולם והשעמום מהחיים הקלים שאחרי הפרישה, הוא שדוחף אותו לקחת סיכונים. הוא מודע לכך שהימורים נתפסים כדבר שלילי, אבל לא באמת מתבייש בהתמכרות שלו. מבחינתו, זה כיף להמר ואם לא זוכים, תמיד אפשר לנסות שוב. הוא מציג עצמו כחזיר שוביניסט שיכול בגיל 55 לנצח גם את הטניסאית הטובה ביותר בעולם, אבל אשתו היא זו שמקבלת החלטות בבית והיא זו שמקיימת אותו כלכלית. גם היחס של ריגס לבילי ג'ין קינג הוא פחות כאל יריבה אידאולוגית ויותר כשותפה אפשרית לעסקים. באופן אירוני, הוא מציע סכום זכיה זהה לעצמו ולאישה שתתמודד מולו, למרות שהוא מייצג כביכול את הלעג למהפכה הפמיניסטית ולשאיפות של מייסדות ה-WTA ליחס שוויוני.
מה שהכי מעניין זה שבשום שלב לא ברור האם בובי ריגס באמת מזלזל בנשים ומתנגד למאבקן, או שהוא פשוט מנצל את ההזדמנות בכדי לקדם את עצמו. הוא מושך עניין תקשורתי ואומר בראיונות ובמסיבות עיתונאים שמקומן של נשים במטבח, אבל מאוד יתכן שהכל הצגה. בעוד ג'ק קרמר הוא ללא כל ספק שוביניסט ומרגרט קורט אינה רואה עין בעין עם קינג והלדמן, בובי ריגס יותר דואג שנותני החסות יהיו מרוצים מהתלבושת שלו. הוא מזכיר את אנדי קאופמן שכמה שנים לאחר מכן, נהג לערוך קרבות האבקות מבויימים נגד נשים. קאופמן, שהעריץ את מסירותם של מתאבקים "רעים" לתפקיד, יצר לעצמו דמות שמנסה בכוונה להרגיז את הקהל ולמשוך אש, כי הוא ראה בכך סוג של מופע. יתכן ובובי ריגס הוא אמן אשליות טוב יותר מקאופמן, מכיוון שעד היום לא ברור האם באמת היה שוביניסט, או שיצר לעצמו פרסונה שכזו לשם הגימיק.
דבר אחד שחסר לי בסרט הוא יותר התיחסות להכנות לקרב המינים עצמו. רוב הזמן, קינג וריגס אפילו לא נפגשים פנים אל פנים. הדגש הוא הרבה יותר על חייהם האישיים ועל המאבק לשוויון מול האיגוד. כאשר הסרט עוסק סוף כל סוף בעימות הבלתי נמנע, נראה שהולך הרבה יותר מאחורי הקלעים ממה שהמצלמה חושפת. זה לא ארוע ספורט רגיל, אלא מופע. התוצאה אינה ידועה מראש, אבל קינג וריגס שניהם מקדמים את המשחק באותה אינטנסיביות בה פלויד מייוות'ר וקונור מקגרגור קדמו השנה את קרב האגרוף ביניהם. הסיפור מוצג כאילו בילי ג'ין קינג רואה בקרב המינים מאבק אמיתי על עתיד טניס הנשים, בעוד הדבר לא לגמרי מתיישב עם ההצגה שלה כאישה אינטליגנטית ששמה את האהבה למשחק מעל הכל. הייתי שמח לו הסרט היה מעניק לנו הצצה ממושכת יותר למאחורי הקלעים של הארוע, במקום לבצע קפיצות זמן בכדי להגיע כבר לעיקר.
אמה סטון נפלאה בתפקיד הראשי כבילי ג'ין. אם חששתם שהזכיה באוסקר על "לה לה לנד" תכניס אותה לתבנית קבועה של הבחורה המגניבה עם השאיפות הגדולות, קרב המינים מאפשר לה לגלם דמות פחות בטוחה בעצמה, שלמרות היותה בראש הדרוג העולמי ולמרות היותה סמל למאבק נגד הפטריארכיה, עדיין מפחדת מכשלונות ומשקיעה שעות נוספות בשמירה על כושר משחק. זאת בזמן שסטיב קארל מתגלה כליהוק אידיאלי בתור בובי ריגס. לקארל יש נטיה לשחק בצורה מוגזמת, אבל בקרב המינים, הוא מגלם אדם שבסס את נסיון הקאמבק שלו על הגזמה ומשיכת תשומת לב. קארל מצליח לספק עומק רגשי למי שאמור להיות אדם די נתעב, אבל בעצם מצא דרך יצירתית להתמודד עם בעיות אישיות. שרה סילברמן מזכירה פעם נוספת שמחוץ לפרסונה הקומית הרגילה שלה, מדובר בשחקנית דרמתית לא רעה בכלל. היא מגלמת את גלדיס הלדמן עם כל המניירות המוכרות של יהודיה מברוקלין, לצד נוכחות של מנהלת מקצוענית, בדיוק במינון הנדרש בכדי למנוע מהדמות להפוך לקריקטורה מעיקה.
יש משהו פשטני בקרב המינים. למרות שמדובר בסרט טוב בסך הכל, הוא קצת חד מדי בראיית העולם בשחור ולבן. בובי ריגס נהנה מהיותו דמות צבעונית, כמו גם לארי, בעלה של בילי ג'ין שמבין לאט לאט מה מקומו האמיתי בחייה, אבל שאר הדמויות נופלות יותר מדי בקלות לחלוקה של בעד ונגד. מן הסתם, ג'ק קרמר עשה בחייו דברים חוץ מלהפלות נגד נשים ובילי ג'ין קינג לא הייתה טלית שכולה תכלת, אבל לצורך המסר של הסיפור, הם נשלחים לנקודות קיצון על סקלת המוסריות. הבימוי של ואלרי פריס וג'ונתן דייטון מוסיף נגיעות קטנות שמאזנות את העדר הסאבטקסט של התסריט. האופן בו בנו של ריגס מזיז את הראש מצד לצד בזמן השיחה בין הוריו, כצופה במשחק טניס, או העובדה שעם כל חוקי הנימוס המיושנים, ג'ק קרמר ואורחו אינם קמים מהכסא כאשר בילי ג'ין וגלדיס מתפרצות לחדר, כאילו שברו את כללי הטקס שבין גברים לנשים, אלה פרטים שהופכים את הסיפור למלוכד יותר. סיימון ביופוי אוהב לכתוב על אנדרדוגים ומנסה לאפיין את קינג ושותפותיה למרד ככאלה. זו נקודת מוצא בעייתית כי למדורגת מספר אחת בעולם בכל זאת יש יותר כח מאשר לנער חידות ממומביי וכי המאבק לשוויון עדיין צודק גם אם מי שמנהיגה אותו עושה טעויות מדי פעם. פריס ודייטון, יחד עם צוות השחקנים, מוציאים את המיטב מתסריט בעייתי והתוצאה היא סרט טוב מבחינה טכנית, שהגיע לו להנות מאפיון פחות שטחי של מרבית הדמויות.
קנת' בראנה או בילי ווילדר, מי ביים עיבוד מוצלח יותר לסיפור של אגתה כריסטי? גם אם התשובה די ברורה מראש, הקדשנו פרק שלם לדיון על "רצח באוריינט אקספרס" ול"עד התביעה".
יש ספוילרים, אבל האם תצליחו לפענח לאילו סרטים?
שנת 2009: זאק סניידר מביים את "השומרים", אפוס גיבורי-על המבוסס על אחת הנובלות הגרפיות המוערכות בכל הזמנים. התוצאה מפלגת את הקהל. בעוד כולם מסכימים שיש לסניידר עין לשוטים יפים ושקטע כתוביות הפתיחה מצמרר מרוב עוצמה, רבים חשים שהסרט מפשט מדי את הדמויות ומנסה בכח להצדיק דרוג גיל גבוה, במקום להבין את המורכבות של העלילה. מצד שני, יש שמרגישים שחומר המקור היה בלתי ניתן לעיבוד לקולנוע ללא שינויים משמעותיים ושסניידר התמודד יפה עם המשימה.
שנת 2012: ג'וס וידון מביים את "הנוקמים", הסרט הראשון בו נפגשים על אותו מסך כל הגיבורים שככבו בסרטי מארוול לאורך ארבע השנים שקדמו להפקה. הסרט זוכה להצלחה מסחרית וביקורתית והופך לסטנדרט לפיו יש לביים סרט גיבורי-על מרובה משתתפים. וידון הופך לגואל הרשמי של הז'אנר ונחשב למי שעשה את הבלתי יאמן והצליח לדחוס את כל הפרטים החשובים לסיפור מבלי לאבד מעומקן של הדמויות או מהאיזון בין הומור לרצינות.
שנת 2016: זאק סניידר מביים את "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", המעמת את שני הגיבורים המוכרים ביותר של DC ומביא לראשונה למסך את גל גדות בתפקיד וונדר וומן למשך כמה דקות. העולם בתגובה: מה זה החרא הזה? איך מהבלגן חסר ההגיון שהרגע ראינו הם מתכוונים להוציא בתוך שנה סרט באורך מלא עם פי שניים יותר דמויות, כשלרובן אין אפילו סרט אחד בו נחשפנו לרקע שלהן?
שנת 2017: פאטי ג'נקינס מביימת את "וונדר וומן", גל גדות הופכת לכוכבת הוליוודית ואנשים מתחילים לחשוב שאולי בכל זאת יש סיכוי ש"ליגת הצדק" יהיה טוב. אולי DC למדו את הלקח וינסו להיות פחות… עצמם? חוץ מזה, ג'וס וידון החליף את סניידר כבמאי, אז אולי זה יזכיר יותר את הנוקמים ופחות את באטמן נגד סופרמן.
"ליגת הצדק" מתרחש זמן קצר אחרי ארועי "באטמן נגד סופרמן". העולם באבל על מותו של הגיבור ששעה לפני לכתו עדיין קראו לגרשו וראו בו מקור סכנה. ברוס ויין, הלא הוא באטמן, מנסה להבין מה משמעותם של ציורים מסתוריים המופיעים במקומות שונים ולהתחקות אחר מקורם של מפלצונים מכונפים החוטפים אנשים. התשובה מתגלה במהרה כאשר יצור קדמון בשם סטפנוולף (לא הלהקה, למרבה הצער) מופיע באי האמזונות בכדי לשים ידיים על קוביה עתיקה, כי זו הצורה החביבה על חייזרים ככל הנראה, עליה שומרות האמזונות מזה אלפי שנים.
היחידה שבהן שאינה נמצאת על האי היא דיאנה, הידועה גם כוונדר וומן, למרות שעדיין אף אחד בסרט לא קורא לה ככה. דיאנה וברוס מבינים שעליהם למנוע מסטפנוולף להשיג את שתי הקוביות הנוספות ולאחד אותן, אם ברצונם שכדור הארץ ישאר מקום המסוגל לקיים חיים. למרבה המזל, מתברר שכל אמזונה יודעת את הסיפור בעל פה, אז נחסך לבלש האפל הרבה זמן שהיה מתבזבז על הסקת מסקנות בעצמו. בהעדרו של סופרמן, ברוס ויין נאלץ לעשות ניק פיורי ולגייס צוות של גיבורי-על שיעזרו למצוא את הקוביות בטרם סטפנוולף ישתמש בהן כדי לשגר, איך לא, קרן אור ענקית אל השמים, שתוביל לסוף העולם.
אם לא ברור עד עכשיו, יש לליגת הצדק מחסור רציני בתחום המקוריות. לא כי הוא מבוסס על דמויות מוכרות כל כך, אלא כי לחץ של זמן על ההפקה הביא לעלילה קלישאתית ששואבת רעיונות מ"שר הטבעות" ועד "יחידת המתאבדים". סטפנוולף הוא נבל גנרי, עם תוספת של ברברת ותסביך אדיפוס כלפי חפצים דוממים. אין בו שום דבר שמבדיל אותו מכל נבל אחר שהופיע ללא סיפור רקע מבוסס בעשרים השנים האחרונות. כמו הלה ב"תור: ראגנארוק", סטפנוולף מופיע משום מקום ומדבר על סוף העולם, כאילו הוא הראשון שחשב על הקונספט. אנחנו אמורים פשוט להתיחס אליו כאל איום שטרם נראה ולקחת ברצינות את העובדה שהוא פונה אל קומפניון קיוב בתור "אמא".
הדחק להוציא את הסרט כבר השנה, הביא גם לכך שלא כל הגיבורים בו מספיק מעניינים. באטמן הוא כל כך מוכר שאין ממש צורך להציגו. גם הגרסה שבן אפלק מגלם כאן, עם לוגו שנראה יותר כמו ענן מאשר כמו עטלף ואלפרד שהוא יותר תמיכה טכנית מנפשית, מקושרת בלי בעיה לדמות שהופיעה בסרטים קודמים. דיאנה קבלה השנה סרט משלה שבהחלט עזר להכיר אותה ולהבין מה מניע את רצונה להציל את העולם כאשר היא חשה נחוצה. חוץ מבזמן השואה. היא כנראה הרגישה שלעצור בעקיפין מלחמת עולם אחת זה מספיק ואפשר לנוח בשניה. עם השניים האלה אין בעיה. גם לויס ליין היא דמות מבוססת מסרטים קודמים ולא צריכים לעבוד קשה כדי להסביר את הקשר שלה לסופרמן, או מה הוא מסמל עבור העולם החופשי.
מנגד, ליגת הצדק מציג שלוש דמויות חדשות בלי שום הכנה. אקווהמן הוא נסיך אטלנטי בן אלפי שנים שמסוגל לתקשר עם חיות מימיות, לנשום מתחת למים ולעשות הרבה דברים מגניבים גם על פני היבשה. את כל המידע הזה מקבלים דרך דמויות אחרות שאומרות זאת, כי במקום לתת לו קודם כל סרט משלו ורק אחר כך לגייס אותו לליגה של הגדולים, DC החליטו שכל דמות פשוט תדבר באקספוזיציה במקום. ג'ייסון מומואה מגניב ויש לו פוטנציאל בתפקיד, אבל בשום שלב בסרט לא היה לי אכפת מאקווהמן, כי להראות טוב בלי חולצה זו לא תכונת אופי. עזרא מילר מקבל יותר הזדמנות לדבר על עצמו בתפקיד בארי אלן "הברק". הוא מסוגל לנוע במהירות אדירה, אבל גם נוירוטי ופטפטן. הדמות חביבה, עד שמבינים שהוא משמש בעיקר כהפוגה קומית וכמעט ואינו משפיע על העלילה, מה שעושה אותו למיותר. לבסוף, יש את ויקטור סטון, בנו של מנהל מעבדה שבעקבות תאונה קשה, הפך לסייבורג שאיכשהו קשור לאחת מהקוביות שסטפנוולף כל כך רוצה. לא ברור מה הכוחות שלו, גם הוא עדיין מנסה להבין. הוא עצבני בצדק, אבל בו זמנית מתגלה כמילולית דאוס אקס מאכינה. הסרט לא מגדיר לו גבולות, או מה היכולות שלו בעצם. כך שהוא מאוד שימושי בהתאם לדרישות התסריט (והוא אפילו לא הדאוס אקס מאכינה העיקרי בסרט).
דבר אחד שליגת הצדק עושה נכון, הוא לעורר סקרנות. אני בהחלט רוצה עכשיו לראות סרט על הברק, בתקווה שיצליחו לא להפוך אותו לחיקוי ספיידרמן, כי נראה ש-DC מאוד נוטים לכיוון הזה עם הדמות. אקווהמן הוא דוש שמעמיד פני אנוכי רוב הסרט, אבל ברור שיש בו עומק שליגת הצדק לא מספיק להציג. אפילו רק בשביל להבין למה יש לו קלשון, שווה לתת לו את הבמה. אפילו דיאנה מציגה כאן כוחות חדשים, אותם פתחה כנראה במהלך מאה השנים אותן העבירה בלא להציל את העולם.
עדיין, הסרט נמנע בכוונה מלהגביל את הגיבורים שלו וזה מעצבן. פרט לבאטמן, שהתסריט מתבדח פה ושם על היותו בן תמותה, חברי ליגת הצדק פשוט עושים דברים כאילו תמיד ידענו שדיאנה יכולה לנוע מהר יותר מקליע, או שהברק מסוגל לסחוב אנשים בוגרים ללא מאמץ או מסת שרירים ובלי לגרום להם לנזק כי הם לא רגילים לשינויים כה קיצוניים במהירות, או שסייבורג מסוגל לרחף כמו איירון מן, לראות תצוגה דיגיטלית כמו איירון מן ולירות לייזר מהחליפה שלו כמו איירון מן. כבר ציינתי שיש פה בעיה רצינית של מקוריות?
ליגת הצדק הוא סרט של זאק סניידר. כריס טריו וג'וס וידון אמנם כתבו את התסריט ולאחר שסניידר נאלץ להתמודד עם טרגדיה אישית, וידון גם החליף אותו כבמאי בצילומי השלמה, אבל אין שום ספק ברוחו של מי הסרט נוצר. ניתן להבחין בכל המאפיינים של סניידר, בין אם מדובר בשימוש מרובה בהילוך איטי, או בבחירת פסקול מפתיע לטובה. דני אלפמן גויס כמלחין הסרט וזרק מדי פעם קריצות לנעימת הנושא האיקונית שהלחין עבור באטמן עוד בימי טים ברטון. שימוש בקאברים לשירים של לאונרד כהן והביטלס גם תורמים לאווירה ועם כל הביקורת הרגילה על סניידר, הוא ממש טוב בבימוי רגעים ללא דיבורים. לצערי, אלה הדיאלוגים שהורסים.
לא קולטים עד כמה סניידר שולט ביד רמה בליגת הצדק, עד שמבינים שאפילו התסריטאים של "ארגו" ו"סרניטי" לא הצליחו להפוך את הסיפור למעט יותר אנושי. טריו את וידון השחילו כמה שנינויות ורגעים של מודעות עצמית לתסריט, אבל רובו נגוע ברצינות תהומית. נכון שגורל העולם ניצב על הכף, אבל מותר לחייך מדי פעם. בנוסף, ליגת הצדק הוא סרט שמתמוטט ברגע שמנסים למצוא בו הגיון. אין שום הסבר לצורך בליגת הצדק עצמה, לאור העובדה שכדור הארץ מחומש יותר מאי פעם וסביר להניח שהמתיחות רק עלתה מאז שסופרמן איננו. המחשבה שמיליארדר ואמזונה קדומה יגייסו צוות להצלת הפלנטה בזמן שאף ממשלה אינה מודעת בכלל לקיומו של סטפנוולף, אפילו כשהוא פועל בגלוי בשטחה, אינה הגיונית בשום צורה. בגלל זה סרטים כמו "עידן אולטרון", "מלחמת האזרחים" ו"לוגאן" דאגו לשלב בתסריט מעורבות של פקידי ממשל ואנשי צבא. פעילות של יצורים בעלי כוחות-על שנלחמים לצדנו היא מספיק מעוררת חשש, אז כשיצור קדמון מגיע במטרה מוצהרת להשמיד את האנושות, מישהו חוץ מבאטמן אמור לשים לב. סניידר נוהג לשים את הגיבורים שלו בבועה ולהתעלם ממעורבות חיצונית, אבל ליגת הצדק מביא את הניתוק הזה לשיא.
אף על פי שהוא שיפור לעומת "באטמן נגד סופרמן", יש לליגת הצדק הרבה פגמים שמפריעים להנאה ממנו. האקשן מבוים בצורה מבלבלת, כאשר לא ברור איפה הדמויות נמצאות אחת ביחס לשניה, או מה האסטרטגיה שלהן. אקווהמן סובל מכך במיוחד, כי בתור בן אטלנטיס, כמות מפתיעה מסצנות הלחימה שלו מתרחשות על היבשה. גם לא נראה שסניידר ממש החליט מה לעשות עם וונדר וומן. היא מוצגת כמי שאחרי מאה שנים של בדידות, רוצה לאחד את הלהקה ומתפקדת כמבוגרת אחראית, למרות שבסרט בכיכובה, עיקר כוחה היה דווקא כאשר נלחמה לבד. יש מתח מיני מעיק בכל פעם שגל גדות חולקת מסך עם אחד מעמיתיה הגברים, מה שלגמרי לא מסתדר עם הרעיון שדיאנה מתקשה לתפקד כי היא מתמודדת עם לב שבור.
ליגת הצדק נוצר מהר מדי, לפני שהקהל היה מוכן לפתח אכפתיות כלפי רוב הדמויות, או פחד מפני הנבל. למרות שמעורבים בו כמה אנשים מאוד מוכשרים, זאק סניידר קבל את ההחלטות המשפיעות ואפשר לסרט להיות חסר הגיון ולגיבורים שלו להיות משעממים ולא אנושיים. גם העבודה על האפקטים הואצה וישנם רגעים רבים בהם לא נראה שסיימו לרנדר את הדמויות הממוחשבות, או ללטש את טכניקת המסך הירוק. מה שלא עשו עם תקציב של 300 מיליון דולר, לא מספיק ממנו הלך למחלקת האפקטים. אני מבין ש-DC שונאים להיתפס כחקיינים של מארוול, אבל שלפחות יחקו את הדברים הנכונים. ליגת הצדק היה צריך לצאת לאקרנים רק בעוד שנתיים-שלוש, אחרי שכל אחד מהגיבורים היה מקבל חשיפה קודמת, במקום להיזרק למרכז הבמה בלי שום רקע או חסרונות. הסרט היה רק מרוויח מבניה הדרגתית. הרבה יותר מעניין לראות גיבורים מוכרים נלחמים למען טובת הכלל חרף הבעיות האישיות שלהם, מאשר חבורה של טיפוסים בעלי כוחות לא מוגדרים שמבזבזים זמן על מריבות וחשדות כשהאיום היחיד על שלום העולם נע לעבר מטרה קלה לאיתור.
כמה קאמפי אפשר להיות לפני שזה נעשה מוגזם? בפרק החדש של הפודקאסט, אנחנו מדברים על "תור: ראגנארוק" ששואב השראה מסוף שנות השבעים-תחילת השמונים ואז פונים לסרט שבאמת נוצר באותה תקופה, "פלאש גורדון".
ספוילרים! א-אההה!
בשנות השלושים של המאה שעברה, יצאו לאור שני ספרי בילוש בולטים שעלילתם מתרחשת ברכבת. האחד הוא "הגלגל מסתובב" של אתל לינה וייט, אשר עובד מספר שנים לאחר מכן לסרט "הגברת נעלמת" בבימוי אלפרד היצ'קוק. הספר השני והמוכר יותר, הוא "רצח באוריינט אקספרס" מאת אגתה כריסטי. לא צריך להיות תולעת ספרים בכדי לדעת מי זו אגתה כריסטי. היא אחד השמות המפורסמים ביותר בז'אנר ספרות הבלשים, ניצבת בראש הרשימה לצד מקבילה הגברי, ארתור קונאן דויל.
אני לא בטוח מדוע ספרה של כריסטי הרבה יותר מוכר מזה של וייט. שניהם יצאו באותה תקופה, זכו להצלחה ולמספר גרסאות על המסך ועל הבמה. עם זאת, בשביל הרבה אנשים, "הגברת נעלמת" הוא קודם כל סרט של היצ'קוק ורק לאחר מכן עיבוד לספר, בעוד אין ספק למי מגיע הקרדיט על רצח באוריינט אקספרס. יתכן והסיבה לכך נעוצה בגיבור ספרה של כריסטי. כאשר פורסם לראשונה, כבר היה הבלש הרקול פוארו שם מוכר בכל בית בבריטניה ובמדינות רבות נוספות. רצח באוריינט אקספרס הוא אולי הסיפור הידוע ביותר בכיכובו, אולם פוארו הופיע בעוד עשרות ספרים אותם כתבה כריסטי ממש עד מותה. הוא שני רק לשרלוק הולמס ברמת הפרסום והעיבודים השונים לדמותו, כך שלא משנה אם הסרט מבוים בידי סידני לומט, גאי המילטון, קנת' בראנה או כל במאי מפורסם אחר, פוארו הוא של כריסטי לפני הכל.
במהלך נסיעה ברכבת האוריינט אקספרס החוצה את אירופה, נאלץ הבלש הבלגי הרקול פוארו לחלוק קרון עם מספר טיפוסים לא שגרתיים. בזמן עצירה לא מתוכננת, סוחר אמנות מפוקפק בשם מר ראצ'ט מנסה לשכור את פוארו שישמור עליו לאור מכתבי האיום אותם קבל. פוארו, המבין בקלות שאמנות אינה העיסוק בגינו ראצ'ט חושש לחייו, מסרב להצעה והולך לישון בתאו. בטרם עולה הבוקר, נאלצים פוארו ומנהל הרכבת מר בוק, להודיע לשאר הנוסעים כי מר ראצ'ט נרצח וכי כולם חשודים.
הנוסעים האחרים כוללים רופא ואומנת הנוסעים ללונדון וחולקים סוד משותף, אישה בגיל העמידה שלפי השמועות מחפשת לה בעל חדש, מזכירו האישי של מר ראצ'ט, עוזרו של ראצ'ט, נסיכה ממוצא מזרח אירופי ובת לוויתה, סוחר מכוניות קובני, מיסיונרית המתרחקת מכל סימן לחטא, רוזן ורוזנת הקנאים במיוחד לפרטיותם, ומדען גרמני בעל דעות שיהפכו פופולריות למדי לקראת סוף העשור. פוארו חוקר את כולם ומנסה להבין מי משקר ואיזו מבין הראיות הרבות בחדר יכולה להסגיר את זהות הרוצח.
למרות שהוא מתחיל בסצנה שתראה מגוחכת לחלוטין לצופים ישראלים, רצח באוריינט אקספרס דואג להבהיר מהר מאוד מדוע הרקול פוארו הוא הבלש המפורסם בעולם. ממשלת בריטניה נוהגת לשכור את שירותיו על מנת לפתור פשעים שאף אדם בממלכה אינו מצליח לפענח והוא תמיד מספק את הסחורה. הרצח במהלך הנסיעה ברכבת הוא מקרה חריג. פוארו בכלל רצה לצאת לחופשה אותה הרוויח ביושר ולגמרי במקרה היה נוכח בזמן הרצח. הוא מסכים לחקור את התעלומה מתוך סקרנות ובתור טובה אישית למר בוק, כמו גם מתוך רצון בלתי נשלט לראות את הצדק יוצא לאור.
קנת' בראנה מביים את הסרט וגם מגלם את התפקיד הראשי. הוא לקח על עצמו לקדם את צדו האנושי של פוארו, במקום להציג אותו כסופר-בלש שיודע הכל ופשוט מדלג מחקירה לחקירה. הוא מסביר בסרט שיכולתו להבחין בפרטים הנעלמים מעיני אחרים אינה ברכה, אלא קללה. הוא לא מסוגל להתעלם מטעויות וחוסר דיוק, כך שהפתרון נגלה אליו מתוך הסבל שבחשיפה לדבר לא מושלם. יחד עם התיחסויות לאהובה שאבדה, בראנה מגלם את פוארו כדמות טראגית שחיה עם כאב בלתי פוסק ורק הנסיון להביא לתיקון המציאות העקומה מסב לה סוג של סיפוק.
זו דרך מעניינת לגשת אל התפקיד, אולם לצערי, בראנה לא מספיק עקבי. בעוד פוארו מתקשה להתמודד עם דברים כמו לכלוך הנדבק לסוליה אחת בלבד, או שיחה עם אדם שעניבתו לא ישרה, ההפרעה הטורדנית-כפייתית שלו אינה מהווה מכשול של ממש עבורו בשום שלב. הוא מנהל את החקירה בלי בעיה ומסתמך לא פעם על ידע כללי ולא על תשומת לב לפרטים. בראנה מצליח לסחוט מספר רגעים בהם הבלש מביע בקול את קשייו, אולם אין שום סימן לקיומם כאשר צריך לקדם את העלילה.
על התסריט אחראי מייקל גרין, שהצליח איכשהו להיות חתום גם על אחד הסרטים האהובים עלי השנה וגם על אחד הגרועים בעיני. יש לגרין קרדיט כאחד משלושת התסריטאים של "לוגאן" וכיוצר הסיפור עליו בוסס התסריט של "הנוסע השמיני: קובננט". הוא גם כתב את "בלייד ראנר 2049" שנופל באמצע בין הרגישות והרצינות המפתיעות של לוגאן, לבין הבלגן חסר ההגיון של קובננט. בכל מקרה, לא הייתי מפקיד בידיו של גרין תסריט הדורש תשומת לב לפרטים, זה פחות הצד החזק אצלו.
הדבר מורגש בכך שהסרט מלא בדיבורים. ברור שאמורים להיות דיאלוגים בין הדמויות, אבל הן לא סותמות לרגע. מהשניה בה פוארו מופיע לראשונה על המסך ועד לסוף הסרט, קשה לספור אפילו חצי דקה בה אף אחד לא מדבר. בתור סיפור שאמור להציג את חשיבותם של הפרטים הקטנים, רצח באוריינט אקספרס בעיקר מסיח את הדעת בדברת אינסופית. הוא זורק לעבר הצופה המון מידע ולא מאפשר הפוגה בכדי לעשות סדר בראש, מה שמקשה להבין את האליבי והרקע של חלק מהדמויות, אלא אם מישהו אחר חוזר על עיקרי השיחה בסצנה מאוחרת יותר. לא שזה בכלל משנה, כי פוארו יורה ברצף את מסקנותיו, מה שלא פעם הופך את כל מה שנאמר עד לאותו רגע בסצנה לחסר חשיבות. אין זמן לשקרים ולחשדות להשתלב בעלילה ולהפוך לחלק ממנה. הכל מועבר בקצב מוגבר בכדי לסיים את הסיפור ולארוז אותו בזמן. הסצנה העוצמתית ביותר, שבולטת לטובה מעל כל האחרות, היא היחידה בה לא שומעים דיבורים, משהו שחבל שקנת' בראנה לא מיישם ביותר מקומות לאורך הסרט.
עוד חבל על בזבוז של צוות שחקנים בכלל לא רע. פרט לבראנה, מופיעים פה שמות מוכרים כמו ג'וני דפ, מישל פייפר, ג'ודי דנץ', פנלופה קרוז, וילם דפו, דרק ג'קובי, דייזי ריילי, אוליביה קולמן וג'וש גד. יחד עם השחקנים הפחות קלים לזיהוי, כולם מבינים את מהות הדמויות שלהם וכיצד לשחק עם האמת כך שתתאים לתפקידם בעלילה. הם מגיבים היטב לסיטואציה המתוחה ולכל אחד ואחת מהם היה את הפוטנציאל לגנוב את ההצגה, אם רק היה להם גם זמן להתפתח. כאשר הטקסט נורה ללא הפסקה ושחקנים צריכים לעבור מגרסה אחת של המציאות לגרסה אחרת ללא ניואנסים, גם הכשרון הגדול ביותר יפספס את המטרה.
רצח באוריינט אקספרס אינו סרט רע, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב בעזרת בניה חכמה יותר של מתח, הקפדה על עקביות בדמות הראשית ובאופן כללי, יותר סבלנות. התוצרת של בראנה היא סיפור בלשי בו אף אחד מהחשודים אינו מעניין במיוחד, המניע לא חשוב, העובדה שרוב הסרט מתרחש באותו לוקיישן מבודד כמעט ואינה מורגשת דרך הבימוי והגיבור אינו מעורר הזדהות. קנת' בראנה, שחקן עם עודפי כשרון, נוטה לפספס כבמאי בעשרים השנים האחרונות. הנסיונות שלו להתרחק משייקספיר המוכר והאהוב בעזרתו התפרסם בשנות התשעים, הביאו אותו להיות חתום על עיבודים בינוניים ל"משחקי בילוש", "תור" ו"סינדרלה" שמכולם נעדר חותם אישי כלשהו. מישהו בכלל שם לב שהוא ביים סרט על ג'ק ראיין לפני שלוש שנים? הנסיון להביא את הבלש המפורסם של אגתה כריסטי למסך הגדול בעיקר מדגיש עד כמה בראנה לא נמצא בתקופה טובה מבחינה יצירתית. הוא עדיין שחקן נפלא ובעל סקרנות ואהבה לחומר המקור, אבל שוב ושוב משהו יוצא לו עקום, כאילו הוא לא מצליח למצוא את הקצב הנכון לעלילה. רצח באוריינט אקספרס נפגע מכך, יחד עם צוות השחקנים הגדול שלו והאפשרות להכיר את פוארו לקהל חדש.
מה משותף להאוורד סטרן, אמינם והמורה הצרפתי פרנסואה באגודו? שלושתם גלמו את התפקיד הראשי בסרט המבוסס על חייהם. האוורד סטרן הציג גרסה מוקצנת של עצמו ב"פרטים אינטימיים", המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי. אמינם גלם ב"8 מייל" דמות שמבוססת בקווים כלליים על עצמו הצעיר, כדרך להסביר את הרקע בו גדל מבלי לערב שמות שעלולים להביא לתסבוכת משפטית. פרנסואה באגודו שחזר מול המצלמות ב""בין הקירות" את חוויותיו כמורה בבית ספר מלא ילדי מהגרים, כאשר הוא והשחקנים הצעירים סביבו מאלתרים את רוב הדיאלוגים.
בין השמות הבינלאומיים האלה, משתחל לו כעת גם אשר לקס, בחור ישראלי שעובד בהנחת פיגומים והפך, ללא נסיון קודם במשחק, להשראת ולכוכב הסרט "פיגומים". את הסרט כתב וביים מתן יאיר, שהיה המורה של אשר. לא מורה לקולנוע או לתאטרון, אלא מורה לספרות בבית ספר תיכון. כמו פרנסואה באגודו, גם יאיר שאב השראה מעבודתו עם בני נוער המתקשים למצוא את מקומם בבית הספר, אלא שיאיר לקח על עצמו ליצור את הגרסה הקולנועית, בתוספת כמה טוויסטים שהגה מדמיונו.
אשר לקס, במציאות וגם בסרט, הוא לא הבחור הכי מתוחכם. בין העבודה בעסק הקמת הפיגומים, אותו מנהל אביו מילו, הוא עדיין צריך לסיים בית ספר, מה שמהווה אתגר קשה במיוחד עבורו. מעבר לקשיי למידה וריכוז שהיו לו גם ככה, ופתיל קצר שגורם לו לעורר מהומה סביבו בתדירות גבוהה, אשר גם צריך להספיק ללמוד לבגרות מבלי להפסיד עבודה. אבא שלו לא רוצה שיהיה כל היום עם הראש בספרי הלימוד, כי צריך לתת דוגמה לשאר העובדים. עם בריאות רופפת, האב מעוניין שבנו יהפוך למנהל העבודה בעתיד ואת זה לא לומדים מסופוקלס. עם הרבה אהבה קשוחה, לעתים בליווי אלימות פיזית, מילו אמנם רואה באשר את הדבר הכי יקר שיש לו, אבל גם מתקשה לשחרר ולהבין שלא חייב להיות לשניהם גורל זהה. במקום לאפשר לאשר לבחור בעצמו בין עבודה ללימודים, מילו מזלזל בצורך לסיים את התיכון עם תעודה ומאמין שעתידו של אשר הוא בין הפיגומים.
במקביל, מופעל על אשר לחץ מצד מערכת החינוך. המנהלת מזהירה אותו שוב ושוב שיהיו השלכות להתנהגותו חסרת השליטה, בעוד היא מעודדת את כלל התלמידים להשקיע בלימודים על מנת שיוכלו להתקדם הלאה. היא אפילו לא מבטיחה להם עתיד טוב יותר, רק שישיגו ציון עובר ולא יגרמו מבוכה. המבוגר היחיד שחושב מחוץ לקופסה הוא רמי, המורה לספרות. בעוד גם הוא מאבד לפעמים את הסבלנות עם הכיתה המתפרעת ולא מרוצה מחוסר היכולת של אשר לשבת בשקט או לשמור על כללי נימוס בסיסיים, הגישה היותר רגועה שלו אל התלמידים נוגעת באשר ומחדירה בו מוטיבציה לעבור את הבחינה.
פיגומים הוא לא רק שחזור תחושותיו של מורה לתלמיד בעייתי, אלא גם מסמך ביקורת על מערכת החינוך בישראל. בעוד פרטים רבים בעלילה שונים ממה שקרה במציאות, הסרט משקף תסכול שככל הנראה הצטבר אצל מתן יאיר מהתקופה בה שמש כמורה. למנהלת אכפת רק שהתלמידים המופרעים יצאו כבר מתחת אחריותה וגם ברגעים הנדירים בהם היא מציגה צד רחמני, אין לה מושג איך להתמודד עם מישהו כמו אשר. זה לא מתוך רוע לב או חוסר אכפתיות, היא פשוט לא הוכנה למצבים כאלה בטרם מונתה לתפקיד. הבמאי יצר את רמי כהשתקפות של מי שמנסה גישה אחרת ומצליח לגעת גם באגוז הקשה ביותר לפיצוח, אפילו אם לא כפי שהיה רוצה.
זה לא סרט שנועד לגרום להתעלות נפש. התלמידים לא עולים על השולחנות וקוראים "הו קפטן, מיי קפטן". החיים לא נעשים קלים יותר בזכות מורה אחד שמשנה את ראיית העולם של הנער הבעייתי. הסרט תופס כיוון מפתיע באמצע הדרך ולא אפרט יותר מדי לגביו, אבל כן אציין שהרצון לעבור את הבגרות הופך אצל אשר פחות לשער לעולם חדש ויותר למרדף אובססיבי אחר השג אחד שאפשר להתגאות בו. בלי קשר לעתידו המקצועי, אשר מאמין שהוא צריך ציון עובר. זה יתן לו משהו שאין לאביו ויוכיח שאפשר לגבור על מכשולים. כשכל המורים סביבו אומרים כמה חשוב להוציא תעודת בגרות, בלי שאפילו אחד מהם מסביר מה אפשר לעשות איתה, המסע של אשר מתגלה כאישי במיוחד. הוא לא רוצה לעשות בגרות, הוא חייב. אחרת מי הוא בכלל?
יש משהו כמעט נרקיסיסטי באופן בו מתן יאיר בחר להציג את רמי. ברור שהיאוש ממערכת חינוך שמתיחסת לתלמידים כאל נטל יותר מאשר כהשקעה, אלצה אותו ליצור דמות של מורה שבאמת יבלוט מול המערכת האטומה. מצד שני, זה לא שאין למורים האחרים סיבה לכעוס על התלמידים שמפריעים. ההבדל הוא שרמי מנסה ללמד בצורה קצת שונה ולהכניס בתלמידים את הרצון לחקור ולהתעניין בעצמם. זה לא תמיד עובד, לפעמים רמי נראה סתם נאיבי, אבל קיימת תחושה שיאיר משתמש בדמות המורה כביקורת על בית הספר עצמו, ביקורת שנופלת על אוזניים ערלות כי היחידים שבכלל מודעים לכך שהוא לא כמו שאר המורים, הם התלמידים שהמערכת מעדיפה שלא לראות.
את רמי מגלם עמי סמולרצ'יק שעל סמך ראיונות עם הבמאי, נשמע ומתנהג ממש כמו מתן יאיר. הייתי אומר שמדובר בחיקוי מבריק, אבל זה יותר ליהוק מדויק ממשחק כי זה סמולרצ'יק גם כשהוא לא בתפקיד. מילו מגולם בידי יעקב כהן, המציג אותו כגבר חברותי, אך מיושן, שתמיד מעדיף לדבר תכלס ומספר בדיחות שוביניסטיות. לא יודע איך הוא הצליח להתמודד עם האתגר הזה.
ההתלבטות הגדולה שלי היא לגבי איך לשפוט את משחקו של אשר לקס. בעוד סמולרצ'יק וכהן הם שחקנים מוכרים ומוערכים, לקס הגיע לסרט בלי שום נסיון קודם, אפילו לא על בימת חובבים. התסריט נכתב סביבו ועבורו, כך שאין מתאים ממנו לומר את הטקסט. מצד שני, קשה לומר האם הוא בכלל משחק, או שהבמאי פשוט ידע לאסוף את הטייקים בהם אשר הכי מתאים לאיך שדמיין את הסצנה. שוב פניתי לראיונות על מנת לבחון אם יש הבדל בין אשר האמיתי לאשר של הסרט. מאוד בזהירות (כי אנחנו לא מכירים), אני מגיע למסקנה שהוא לא מגלם דמות, אלא ממחיש סיטואציות שהיו יכולות לקרות לו במציאות. הוא מדבר בראיונות בדיוק באותה אינטונציה כמו בסרט, אבל נראה מפוכח יותר, עם הסתכלות לאחור שמפנימה את הטעויות שעשה בעבר. גרסה בוגרת יותר של דימויו הקולנועי, אבל עדיין בלי מילים גבוהות ובלי דיסטנס. אם אשר שבסרט מסתבך לא פעם בגלל חוסר היכולת שלו להבין גבולות, אשר לקס האמיתי למד לנתב את רגשותיו למקומות מועילים יותר, שמשתלבים היטב בסצנה. גם אם זו לא חכמה להיות מלוהק לתפקיד עצמך, עדיין צריך להבין איזה צד באישיות להדגיש ואיזה להצניע מול המצלמה על מנת לספק תצוגת משחק ראויה. מגיע ללקס וליאיר קרדיט על כך שהצליחו להפוך אדם שאינו שחקן, למי שמעביר תחושות אמינות וכואבות על המסך.
בין חיקוי של המציאות לבין סיפור בדיוני שרק נשען עליה, פיגומים מצליח להיות מרגש רוב הזמן. ישנם רגעים בהם הסרט שקוף מדי ולא מעביר מטאפורות בצורה מספיק מעודנת, בעיה מסקרנת בהתחשב בכך שהתסריט נכתב בידי מורה לספרות. הרמזים המטרימים תפורים בעלילה בגסות וחבל לי שהסרט לא הולך קצת יותר רחוק עם הביקורת שלו. הוא לא מכחיש את אחריותו של אשר למצב אליו נקלע, אבל כל הזמן נעצר באמצע הדרך כשצריך להאשים את הסביבה. האב שאינו תומך הוא קלישאה קולנועית, אבל כזו שמוסברת היטב בסרט. המנהלת אטומה לאותות מצוקה, אבל לא במידה המביאה למעורבות ישירה בחייו של אשר. החברים לא מבינים את הדחף הפתאומי שלו ללמוד, אבל מסתדרים מתי שצריך ורואים באשר אחד מהחבר'ה. הוא לא מנהיג, אבל גם לא אאוטסיידר. אין תהליך הדרגתי שעושה את אשר נחוש לסיים את התיכון. זה כאילו בכלל לא התעניין בבגרות ושעור אחד עם רמי גרמה לו להבין פתאום את ההפך. חסר משהו באמצע, בין הזלזול המוחלט בלימודים למרדף אחר ציון עובר. עד כמה שמתן יאיר טוב בהצגת הפרטים הקטנים, חסרה בתמונה הגדולה חתיכה שתסביר מה מביא לשינוי בדמות הראשית.
הבימוי של יאיר סבלני להפליא. בעוד אין בסרט כמעט אף רגע של שתיקה ארוכה וחוסר פעילות, ישנם קטעים בהם מתן יאיר מותח את הצופים ונותן להם להתקרב לקצה הכסא בטרם ידעו מה בדיוק קרה. האם דמות מסוימת בסדר, או שיש סיבה לדאוג? האם אשר יצליח להישאר בחדר עד סוף הבחינה, או שיוותר באמצע? מה נאמר לו בשיחת טלפון באמצע משחק כדורגל ומי כל האנשים סביבו? אף על פי שהעלילה אינה מסובכת, יאיר מצליח להכניס לתוכה הרבה פרטים קטנים שאפשר להיתלות בהם לאורך הדרך. הצופה מוזמן לפסול אפשרויות ולהסיק מסקנות בזמן שהסצנה נבנית. אשר הוא הגורם הקבוע שהמצלמה מלווה לכל מקום, אבל לא תמיד הבמאי חושף את כל הפרטים על ההתחלה. זו טכניקה שמתן יאיר שולט בה בהצלחה ומוסיפה עניין מחודש בכל פעם שמגיעים למקום חדש. מעטים הבמאים שמצליחים לספק את כל המידע הנחוץ בצורה הדרגתית במקום להפגיז בבת אחת.
אשר הוא מסוג הדמויות שיוצרים ישראלים בדרך כלל לא מצליחים להציג בצורה אמינה. או שהופכים אותם בכח לגיבורים שמנצחים את השיטה, או שהם כל כך מטומטמים שאי אפשר להזדהות איתם. שתי הגישות האלה מזיקות. הראשונה מביאה לכך שהתלמיד המופרע הוא סתם לא מובן ואין שום קושי אמיתי שצריך להתמודד איתו, פרט לרקע תרבותי שלא מסתדר עם המערכת. הגישה השניה היא מזלזלת ויכולה אולי להוציא דמות משנית משעשעת, אבל אין בה מספיק בכדי להחזיק סרט שלם. פיגומים מספק לאשר את המקום להיות בן אדם. הוא לא שחקן מקצועי, אבל יש לו יותר נסיון מכל אחד אחר בלהיות אשר לקס. הוא מפריע בכיתה, אבל לא מתוך כוונה רעה. קשה לו במסגרת, אבל זו גם אשמת המערכת שלא מזהה את הקשיים הברורים שאשר נולד איתם. אין לו פרגון מהסביבה, וזה גורם מאוד משמעותי לכך שהוא אולי מפגין בטחון פנים אל פנים, אך אובד עצות כאשר נדרש ממנו להפגין ידע בחומר הנלמד.
היה מאוד קל להרוס את אשר בתור דמות ולהפוך את פיגומים למלודרמה חסרת עידון. מתן יאיר היה מספיק חכם בשביל לבנות את העלילה סביב האדם ולא לנסות לגרום לדמויות להתעוות על פי התסריט. בין הגעגועים והפוסקטרוטים שמאמצים את המלודרמה כסם חיים, פיגומים מרענן בנטורליזם שלו ובנכונות לשים במרכז העלילה אדם שרובנו לא היינו רוצים לפגוש ביומיום, ולתת לו להשמיע את קולו ולהזכיר שיש חיים גם מחוץ לתסריט.
כולם יודעים איך החלוקה עובדת. DC עושים סרטי גיבורי-על אפלים שמביטים במבט מזלזל מלא מסקרה לעבר מי שמעז לחשוב שקולנוע אמור להיות חוויה מהנה, מארוול עושים סרטי אקשן קלילים עם מאות אלפי הרוגים שלא מוצגים על המסך כי באסוש. זו אמנם הפשטה של ההבדל בין החברות, אבל נראה ששתיהן די מרוצות מהגישות האלה. "וונדר וומן" היה אולי יותר אופטימי מ"באטמן נגד סופרמן", אבל אותו דבר אפשר לומר גם לגבי רצח העם בקוסובו. הטריילר של "ליגת הצדק" שיוצא עוד מעט, מקדיש בערך רבע מהזמן להתדרדרות גלובלית ועצב, אז אני לא חושב שבאמת נעשה שינוי בגישה.
בינתיים, נראה שמארוול מעלים את מינון ההומור בסרטים שלהם. אחרי "אנט-מן", "דוקטור סטריינג'", "שומרי הגלקסיה: חלק 2" ו"ספיידרמן: השיבה הביתה", המגמה היא לכיוון שילוב בין רגעים משעשעים, מודעות עצמית וכמעט השמדת היקום כפי שאנו מכירים אותו. בהתחשב בכמות הדמויות שאמורות להשתלב בסרט הנוקמים הבא, סביר להניח שהמגמה תעצר, ולו בכדי שיהיה זמן לפתח עלילה בין כל הסלפסטיק והופעות האורח. "תור: ראגנארוק" הוא הצעד הנוכחי לכיוון אותו מפגש ענק.
תור חוזר לאסגארד על מנת להטמין במקום בטוח את מה שעלול להביא ליום הדין שישמיד את כל הממלכה. לא בטוח אם זה המקום הכי חכם לשמור אותו, כי זה קצת כמו לשים את הקודים לטילים גרעיניים בדיוק ליד החלון שצופה לעבר המטרה, אבל שיהיה. הגיון פנימי תחפשו אצל דדפול. מתברר שבהעדרו של תור, אחיו לוקי תפס את כס השלטון והשאיר את אביהם אודין על כדור הארץ. זה מפתיע משתי סיבות: האחת היא שכולם חשבו שלוקי מת (והוא היה מאוד משכנע בסצנה הרלוונטית בסרט קודם), והשניה היא שבתור השליט הכל-יכול של אסגארד, לא נראה שאודין עשה מאמץ כלשהו לחזור הביתה.
תור מכריח את אחיו לעזור לו לאתר את אודין, אבל זה מאוחר מדי. אודין עוזב את העולם בעזרת אפקט מ"קונג פו פנדה" ורק זוכר להודיע לבניו שיש להם אחות, היא אלת המוות, היא שואבת את כוחה מאסגארד ודרך אגב, היא בדרכה לכבוש את הממלכה. לפני שתור ולוקי מספיקים לעכל את כל המידע החדש, מגיעה אחותם הגדולה הלה, מנטרלת את השניים ועושה את דרכה לעבר כס המלוכה. תור המנסה לעצור אותה, נזרק בדרך לעבר כוכב לכת שנראה כמו "מקס הזועם 3" בגרסת הנינטנדו.
אני לא רוצה שישתמע מדברי כאילו "תור: ראגנארוק" אינו סרט מהנה, כי הוא בהחלט מספק שעתיים וקצת של בידור ואקשן מוצלחים. הוא פשוט קצת נסחף עם זה. זוכרים איך בסרטים הקודמים, תור היה טיפוס מלא פאתוס שמדבר בשפה ארכאית ולא לגמרי מבין את מנהגי כדור הארץ? בראגנארוק הוא הופשט מכל המאפיינים האלה ואף נוספה לו עוד שכבה של שחצנות. לוקי תמיד היה החכם בין השניים, אבל כמות הפעמים בהן הוא קורא את הסיטואציה הרבה יותר טוב מתור, הוגדלה משמעותית בסרט הנוכחי. זה הגיוני שגיבור יבצע טעויות בתחילת דרכו. דוקטור סטריינג' היה צריך ללמוד מהי ענוה ופיטר פרקר הוא מתבגר שלהוט להרשים את דמות האב בחייו. אלא שזה כבר הסרט החמישי בו תור הוא חלק מרכזי בעלילה, אז הגיוני לצפות שיפגין יותר מקצועיות.
הדמות שהכי נפגעת מהטון ההומוריסטי היא הלה. איך אמורים לפחד באמת ממי שמציגה את עצמה כאלת המוות, אם היא מקבלת אותו זמן מסך כמו ההפוגות הקומיות? ג'ף גולדבלום הוא בחירה מעולה לגלם את הגראנדמסטר המגמגם והמנומס ששולט ביד רמה בעולמו ומאלץ אסירים להילחם עד המוות לעיני הקהל. הבמאי טאיקה ואיטיטי מדבב את קורג, יצור האבן העדין בעל החיבה המוזרה להפיכות שלטוניות. שתי הדמויות האלה לא זקוקות להרבה רקע על מנת לעבוד, כי הן משמשות לשם העשרת העולם המוזר אליו תור נקלע. שניהם כתובים היטב, מביעים עומק במעט הסצנות שהוענקו להם ועושים את תפקידם בהוספת גוונים לעלילה. בינתיים, הלה מופיעה בלי שום הקדמה, גוברת בקלות על יריביה, מדברת על כל מיני דברים שלא הוזכרו ביותר מרמיזה בסרטים הקודמים ואז נעלמת לחצי סרט. אפילו קייט בלנשט לא יכולה לגרום לדמות כזו להיראות כמו איום על גורל העולם, אם אין הסבר רציני מי היא בכלל ולמה צריך לפחד ממנה. יופי שהיא אלת המוות, אבל מארוול עושים כבר חצי עשור טיזינג להופעה של תאנוס, שגם לו יש איזה קטע עם מוות. נראה כאילו בזבזו את אחת השחקניות הגדולות בעולם על דמות שאין מספיק זמן בשביל למקם אותה כמו שצריך באילן היוחסין של משפחת המלוכה.
על הצד החיובי, הכימיה בין כריס המסוורת' וטום הידלסטון מעולם לא הייתה טובה יותר. בשלב הזה, שני השחקנים המגלמים את תור ולוקי באמת מתנהגים כמו אחים שקיימת ביניהם מערכת יחסים מורכבת במיוחד. זה עובד כי בניגוד להלה, מערכת היחסים הזו פותחה לאורך זמן ולא הוקפצה פתאום למרכז העלילה. גם אם נראה ששתי הדמויות אינן כתובות בצורה עקבית, כל סצנה בה המסוורת' והידלסטון חולקים מסך נעשית באופן מיידי לחיה וזורמת יותר.
טאיקה ואיטיטי מוכר בעיקר מבימוי קומדיות במולדתו ניו זילנד. כמו כל אדם ממוצא פולינזי בכדור הארץ, גם לו היה חלק קטן בהפקת "מואנה" (ככותב ללא קרדיט), אבל הסרט בזכותו באמת כדאי להכיר אותו הוא "What We Do in the Shadows", אחד הקומדיות המוצלחות של המאה הנוכחית. ההשפעה של ואיטיטי ניכרת לא רק בכמות הבדיחות בראגנארוק, אלא גם בעיצוב השואב השראה מסדרות ששודרו בשבת בבוקר בשנות השמונים. יש לסרט מראה שהיה יכול באותה מידה להופיע בפרק הפתיחה של "הרובוטריקים", או על עטיפת קלטת הווידאו של "שי-רה נסיכת הכוח". הצבעים הבוהקים מהווים היפוך מוחלט מהמראה האפל שאפיין את הסרט הראשון בסדרה, ועיצוב הדמויות אינו מנסה אפילו להיות מציאותי. הפסקול שואב השראה מתקופה עוד יותר מוקדמת כאשר גם לד זפלין וגם וילי וונקה בגרסת ג'ין ויילדר זוכים לאזכורים במוזיקת הרקע. ואיטיטי נגש לבימוי "תור: ראגנארוק" כסרט כיפי, שהצופים למעשה יהנו במהלכו במקום להרהר על אפסיות הקיום. למרות שהדבר בא על חשבון פיתוח דמויות חשובות והגיון פנימי, התוצאה בהחלט מעלה חיוך.
תמיד הייתה לי בעיה עם הסרטים בהם תור הוא הדמות הראשית. הסרט הראשון היה יותר מדי מלא בחשיבות עצמית בעיני, בעוד השני היה קיטשי מדי לטעמי. "תור: ראגנארוק" בהחלט אינו נמנע מקיטש, אבל זה יותר קיטש עיצובי שאינו משפיע על העלילה עצמה. הסיפור משמש בסך הכל כגשר בין סרטי הנוקמים, אבל הוא לפחות מלמד עוד קצת על אסגארד ועל היחסים בין תור ולוקי. אודין והלה היו צריכים לקבל יותר זמן מסך על מנת שתהיה משמעות אמיתית להופעתה של נבלית-העל, והבדיחות הורסות את תחושת העוצמה האלוהית שפעולותיו של תור אמורות לגרום. זה רחוק מלהיות הסרט הטוב ביותר של מארוול. זה אפילו לא הטוב ביותר שהחברה הוציאה השנה, אבל בשביל מי שרוצה לכבות את המוח לשעתיים ולהנות מסרט אקשן/הרפתקאות בניחוח נוסטלגי, ראגנארוק מספק את הסחורה.
כפות ידיהם מזיעות, הברכיים חלשות, עיניהם כבדות. יש כבר קיא על הסוודר שלהם, הספגטי של אמא. בחשש רב לצאת בורים מכאן ומכאן, תום ואביעד מדברים על שני סרטים העוסקים בראפרים עניים שחולמים להצליח בגדול. "פאטי קייקס" בתחילת הפרק, "8 מייל" במחצית השניה.
ספוילרים לשני הסרטים, תעשו רעש!!!
בשביל הזהב 