פרק 275 – נשואות למאפיה

לא לכל סיפורי האהבה יש סוף טוב. בשני הסרטים עליהם אנחנו מדברים השבוע, הסוף הוא רק ההתחלה של מסע העצמה נשית, נקמה ובחינת גבולות. מתחילים עם "אלמנות" החדש ואז מדברים על "מועדון האקסיות".

ספוילרים לשני הסרטים.

מודעות פרסומת

100 הגדולים: מקומות 70-61

70. סיפורי דגים (ארה"ב, 2003)

במקור: Big Fish

במאי: טים ברטון

תסריט: ג'ון אוגוסט

שחקנים: אלברט פיני, יואן מקגרגור, בילי קרודאפ, ג'סיקה לאנג, אליסון לומן, הלנה בונהם קרטר, מריון קוטיאר, מתיו מקגורי, דני דה ויטו, סטיב בושמי, רוברט גיום

 

 

מה קורה כאן: בזמן שאביו אדוארד גוסס מסרטן, חוזר ויל בלום לארצות הברית על מנת לסעוד אותו. אדוארד לא מוותר על ההזדמנות לספר לבנו ולכלתו סיפורים מופלאים על חייו, סיפורים שוויל שמע כל חייו, אבל אשתו מרותקת מכמות הדמיון הכרוכה בהם. הסרט מלווה את סיפוריו של אדוארד בתור ילד שפגש מכשפה בביצה, בחור שעזב את העיירה ופגש בדרך ענק ואת אהבת חייו ואיש משפחה שמצא דרכים מקוריות לחזור מהמלחמה ולהשקיע את הונו בעזרה לזולת.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין סרטיו של טים ברטון, סיפורי דגים הוא בו זמנית המעוגן ביותר במציאות והפנטסטי ביותר. סיפוריו של אדוארד הם בברור גוזמאות, אולם ברטון לקח על עצמו את האתגר להמחיש אותם בעיני הצופה, תוך מודעות לחוסר ההגיון בהם ולכך שחלקם אפילו סותרים אחד את השני. התוצאה היא סרט מקסים, הן חזותית והן רגשית ומסחטת דמעות מהסוג הטוב ביותר, בין השאר כי ברטון התמודד עם מותו של אביו זמן קצר לפני תחילת ההפקה. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי ג'ון אוגוסט, שהצליח לשלב בצורה חכמה בין פרטים אמיתיים מחייו של אדוארד לדמיון הפרוע שלו, שבעצם היה תמיד דרך להפוך חיים די פשוטים ומשעממים למרתקים יותר. החלקים היפים ביותר בעיני הם אלה שמגלים עד כמה הדמיון לפעמים אינו כזה רחוק מהמציאות, אבל אדוארד יצר לעצמו מוניטין של מי שכל מה שיגיד יהיה גוזמה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לפסקול מקורי, מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן משנה לאלברט פיני, פסקול מקורי, שיר מקורי), מועמד ל-7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיני, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים, איפור ושיער)

 

69. מיס סאנשיין הקטנה (ארה"ב, 2006)

במקור: Little Miss Sunshine

במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פריס

תסריט: מייקל ארנדט

שחקנים: גרג קיניר, טוני קולט, אביגיל ברזלין, פול דנו, אלן ארקין, סטיב קארל

 

 

מה קורה כאן: כאשר אוליב הקטנה מתקבלת ברגע האחרון לתחרות יופי לילדות, יש למשפחת הובר יומיים להגיע לקליפורניה על מנת שתוכל להשתתף. בתקווה לחסוך כסף, הם מחליטים לנסוע לתחרות בוואן מתפרק במקום לטוס. פרט לאוליב, המשפחה כוללת את ההורים, שריל וריצ'רד – קואצ'ר לחיים טובים שבעצמו מתקשה להודות בהיותו לוזר, האח הגדול דוויין שנטל על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל כטייס לחיל האוויר, הדוד פרנק המומחה לכתביו של מרסל פרוסט ושניסה להתאבד לאחר שבן זוגו עזב אותו ואדווין, הסבא חובב הסמים שאמן את אוליב במשך חודשים לקראת התחרות.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה דברים היו יכולים לעבוד לרעת מיס סאנשיין הקטנה. החל בבדיחות גסות ללא צורך, התעקשות להראות איך אוליב מגיעה ממשפחה של לוזרים, רגעי המבוכה המבוססים על אי-הבנה בין שתי דמויות והעובדה שהסרט הזה די מעתיק מ-National Lampoon's Vacation (שהופץ בישראל בתור "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים"). עדיין, הסרט הזה עובד בצורה מפתיעה וגם מחזיק מעמד בצפיות חוזרות, כשהבדיחות כבר ידועות. הדינמיקה המשפחתית אינה נלעגת והדמויות עצמן אינן קריקטורות שהצופה אמור להתנשא עליהן. אלה אנשים שמנסים להתגבר על תקופה קשה על ידי התאחדות סביב חלומה של הבת הקטנה. התמימות של אוליב מקסימה, כמו גם הזמן שהסבא מוכן להקדיש לה, אף על פי שבעיניו, העולם נועד קודם כל לתענוגות אישיים. הגילויים שמתרחשים לאורך הדרך אינם מביאים לטוויסטים מאולצים, אבל כן מאפשרים לכל אחד מבני המשפחה לחוות רגע של משבר שמעניק לו את העומק שההכרות הראשונית לא ספקה. זה סרט מאוד מצחיק, אבל גם נוגע ללב, שבשורה התחתונה מעביר מסר של התגברות על העבר על ידי חיפוש מטרה חדשה והשלה הדרגתית של מטענים פסיכולוגיים.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד שניים (סרט, שחקנית משנה לברזלין), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בקומדיה/מיוזיקל לטוני קולט), זוכה שני פרסי באפטא (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד ארבעה, זוכה פרס גילדת השחקנים לקאסט הטוב ביותר, זוכה פרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשני פרסי MTV (סרט, הופעה פורצת דרך לברזלין), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטוב של השנה

 

68. שניים עשר המושבעים (ארה"ב, 1957)

במקור: 12Angry Men

במאי: סידני לומט

תסריט: רג'ינלד רוז

שחקנים: הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב, ג'ק וורדן, אד ביגלי, מרטין באלסם, ג'ון פידלר, אי.ג'י. מרשל, ג'ק קלאגמן, אדוארד בינז, ג'וזף סוויני, ג'ורג' ווסקובץ', רוברט ובר

 

 

מה קורה כאן: שניים עשר גברים המשמשים כמושבעים, מתכנסים בכדי להכריע במשפטו של נער בן 18 שנאשם ברצח אביו. הם מצביעים על פסק הדין, כאשר כולם פרט לאחד מחליטים כי הנער אשם. מאחר וההחלטה חייבת להיות פה אחד, מתחיל בזאת דיון בין המושבעים בעד ונגד ההכרעה, כאשר מושבע מספר 8 מוביל את הנסיון לשנות את החלטת האחרים ללא אשם, לפחות עד שישתכנע אחרת.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לי חיבה לדרמות משפטיות. הן בדרך כלל משחקות יפה עם נקודת המבט של הצופה, מציגות ראיות לכאן ולכאן וקובעות נרטיב שבסופו יש תחושה ברורה של הקלה או תסכול. דרמה משפטית עשויה היטב, כמו 12 המושבעים (ויהיו עוד בהמשך הרשימה), בנויה כך שכל פרט חשוב, גם הזניח ביותר. המשימה של תריסר הדמויות בסרט היא להפוך אוסף של דעות לא אובייקטיביות לאמת סובייקטיבית אחת. חשוב מאוד שלא יטעו, כי בחירה שגויה עלולה להביא להטלת עונש מוות על אדם חף מפשע, או לחלופין, לשחרור לחופשי של רוצח מסוכן. שני דברים מייחדים את הסרט הזה מאחרים שעוסקים בעולם המשפט. קודם כל, אנחנו לא רואים את המשפט, כל הסרט מתרחש בחדר בו מתנהל הדיון בין המושבעים, כאשר אסור לאף אחד מבחוץ להיכנס, או למישהו מהנוכחים לעזוב. יש מספר קבוע של דמויות לכל אורך הסרט ואנחנו לומדים על כל אחת מהן בהתאם להתפתחות הדיון. הדבר השני שמייחד את 12 המושבעים, הוא היכולת לספר את סיפורה של דמות שכלל אינה מופיעה על המסך. הגברים מתדיינים ביניהם על מעשיו של נער שגדל בשכונת מצוקה, בסביבה מאוד אלימה, בנסיון להבין האם הוא סוג האדם שירצח בדם קר. אנחנו לא יודעים את שמו של הנאשם, או את שמות מרבית האנשים שאמורים להכריע את גורלו, אבל לומדים כל כך הרבה, גם עליהם וגם עליו ועל הדרך גם על החברה שכולם מהווים חלק ממנה.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד), מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה להנרי פונדה, שחקן משנה ללי ג'יי. קוב), זוכה פרס באפטא לשחקן זר (פונדה), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

67. קונטרול (הונגריה, 2003)

במקור: Kontroll

במאי: נמרוד אנטל

תסריט: ג'ים אדלר, נמרוד אנטל

שחקנים: שאנדור צ'ניי, זולטן מושי, קסבה פינדרוץ', שאנדור באדר, צולט נגי, באלאש מיכאליפי, לאיוש קובאץ', אסתר באלה

 

 

מה קורה כאן: בולצ'ו הוא כרטיסן העובד ברכבת התחתית של בודפשט ומעביר בה את כל זמנו. הוא ישן ואוכל בתחנות ונמנע בעקשנות מלעלות לפני השטח. חבריו הכרטיסנים עוברים איתו את השחיקה היומיומית של עימות מול נוסעים שלא רוצים לשלם, אנשים שמפרים כללי התנהגות, טיפוסים מפוקפקים שמציעים טובות הנאה ויריבות מול הצוות המתחרה. כאשר גוברים הדיווחים על אדם מסתורי שדוחף אנשים למסילה אל מותם, כל עובדי הרכבת נדרשים לפקוח עין אחר חשוד אפשרי. בינתיים, בולצ'ו מתחבר עם בלה, הנהג השתיין ועם בתו היפה שנוסעת ברכבת בתחפושת דב כחלק מעבודתה.

למה הסרט הזה ברשימה: הקולנוע ההונגרי לא מפורסם בסרטים קצביים שמשלבים בין סטייל, הומור ופילוסופיה קיומית. קונטרול מצליח איכשהו להיות כל הדברים האלה בתמהיל שנדיר למצוא בסרט מזרח אירופי. הוא מצריך לפחות שתי צפיות. הראשונה בשביל לצחוק מהבדיחות, לחוש את התסכול של העובדים ולעקוב במתח אחר הנסיונות לתפוס את הדוחף. הצפיה החוזרת היא כדי להבין שהסרט הוא משל לחיים הגשמיים והרצון בגאולה. אף על פי שהדבר לא נאמר ישירות, נמרוד אנטל לא חסך ברמזים לכך שהרכבת התחתית היא כדור הארץ והעולם שבחוץ, מעבר למדרגות הנעות, הוא גן העדן שרק צדיקים יעברו בשעריו. או שאולי מדובר באותו כור מצרף שמוזכר ב"ברוז'" וכל הכרטיסנים והנוסעים נמצאים בו בכדי לכפר על חטאיהם? יש קצת מרחב לפרשנויות שונות, אבל בתום הצפיה יוצאים עם תחושה שכל הזמן הזה, הסרט הכיל רובד עלילתי נסתר שמתגלה רק במחשבה לאחור. אנטל לא המשיך לקריירה הוליוודית מצליחה. לאחר עשור של נסיונות להשיג דריסת רגל בליגה הבכירה, חזר להונגריה בכדי לעבוד במגרש הביתי שלו. בעיני, יתכן ומדובר באחד הפספוסים הגדולים של המאה הנוכחית. לא חסרים במאים שנודדים להוליווד לאחר סרט אחד שהצליח לפרוץ את גבולות השפה, רק כדי למצוא עצמם מחוייבים בידי חוזה דרקוני לביים רימייק לסרט אימה שאף אחד אחר לא רצה. אם אנטל היה מוצא פרויקט רציני יותר ממה שהוצא לו, אולי היה הופך לאחד הבמאים המשפיעים והאהובים בעולם. בהעדר הזדמנות ראויה, נסתפק בסרט הביכורים שלו, שהצליח למצוא קהל גם מחוץ למולדתו.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הקולנוע האירופי לבימוי, זוכה פרס הנוער ומועמד במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן

 

66. רטטוי (ארה"ב, 2007)

במקור: Ratatouille

במאי: בראד בירד

תסריט: בראד בירד

שחקנים: פייטון אוסוולט, לו רומאנו, ג'נין גרופלו, איאן הולם, בראד גארט, פיטר אוטול, בריאן דנהי, פיטר סון, ויל ארנט

 

 

מה קורה כאן: רמי, עכברוש בעל חוש ריח וטעם מפותחים במיוחד, מואס בחיטוטים באשפה וגניבת המזון ששאר העכברושים מורגלים בהם. כאשר הוא מופרד ממשפחתו, רמי מוצא את עצמו בפריז, בסמוך למסעדתו של השף האגדי אוגוסט גוסטו. בעוד גוסטו המנוח מופיע בפני רמי כרוח רפאים, השף שהחליף אותו בניהול המסעדה מואשם בהתמסחרות והמנעות מחשיבה מחוץ לקופסה. רמי מוצא דרך לשלוט בתנועותיו של לינגוויני, סו שף צעיר במסעדה ונעזר בו על מנת ליצור בחשאי מנות שמחזירות למסעדת גוסטו את תהילתה.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הוא מעלה תהיות מסוימות לגבי האתיקה המקצועית בה הדמויות נוהגות, קשה להכחיש שרטטוי הוא אולי הסרט בעל הרעיון המאתגר ביותר שפיקסאר הפיקו. במקום להתמקד בשורה של דמויות שחיות בעולם מקביל לזה של בני האדם, רטטוי מציג אגדה המתרחשת כביכול בעולם האמיתי. פריז של הסרט היא פריז של העולם שלנו והיחסים בין בני האדם והעכברושים זהים לאלה שקיימים במציאות. ההבדל הוא בשתי דמויות שהיו כה נואשות לשנות את מצבן, שהן יצרו קשר שאינו אפשרי מחוץ לסרט. אנחנו מבינים את שפתו של רמי, אבל לינגוויני לא. הוא אפילו לא יודע את שמו של המכרסם הגאון ומכנה אותו "שף קטן". גם רוחו של גוסטו מודה שהיא קיימת בעצם רק בדמיונו של רמי. אף על פי שהסרט אינו מתאר תרחיש אפשרי, בראד בירד לקח על עצמו את אותו אתגר מ"ענק הברזל" והשחיל את הפנטזיה לתוך עולם זהה כלפי חוץ לעולמו של הצופה. זה אתגר שרק במאי עם רגישות אדירה לפרטים ומוכנות להתחייב לסיפור יכול לעמוד בו בכזו הצלחה. רטטוי אחראי גם על אחד הרגעים האהובים עלי בתולדות הקולנוע. פיטר אוטול בתפקיד קטן יחסית כמבקר המסעדות אנטון אגו, נושא בקולו מונולוג מופלא על מהות הביקורת שכל מבקר צריך לשמוע לפחות פעם אחת, לא משנה מה התחום אותו הוא מסקר.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לסרט אנימציה ומועמד לעוד ארבעה (תסריט מקורי, פסקול מקורי, מיקס סאונד, עריכת סאונד), זוכה גלובוס הזהב לסרט אנימציה, זוכה פרס באפטא לסרט אנימציה, זוכה פרס גילדת המפיקים לסרט אנימציה, זוכה פרס National Board of Review לסרט אנימציה

 

65. ברטון פינק (ארה"ב, 1991)

במקור: Barton Fink

במאים: האחים כהן

תסריט: האחים כהן

שחקנים: ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, מייקל לרנר, ג'ון מאהוני, ג'ודי דייוויס, סטיב בושמי, ג'ון פוליטו, טוני שלהוב

 

 

מה קורה כאן: מחזאי ניו יורקי בשם ברטון פינק מגיע להוליווד בשנת 1941 על מנת לכתוב תסריט בהזמנת אולפן קולנוע. התסריט, שנועד לפנות לקהל חובבי ההאבקות המקצועית, מאתגר את ברטון שרואה בעצמו גאון ומבין בהדרגה שנתקע עם סרט שאין לו שום רצון להיות חלק ממנו. הוא מקווה לקבל השראה מהכותב הנודע וו.פ. מייהיו, אבל זה מתגלה כשתיין מעורר רחמים. חברו היחיד של ברטון בעיר הכוכבים הוא צ'רלי, סוכן המכירות הרועש המתגורר בחדר השכן.

למה הסרט הזה ברשימה: מתי שהוא, האחים כהן היו צריכים להופיע ברשימה ולא בטוח שיש סרט שמייצג טוב יותר את הסגנון שלהם מאשר ברטון פינק. התחושה המייאשת שבונה מדי פעם ציפיות, רק בכדי לרסק אותן כי הדמויות הן כלים במשחק גדול יותר, המונע בידי אנרכיסט בלתי נראה, היא טריק שעובד להם גם היום. הם לא יוצרים סיפורים על היופי שבחיים, או על הצלחה כנגד הסיכויים. הקטע של האחים הוא יותר להזכיר לצופה ששום דבר לא משנה בסופו של דבר, זה העולם שלהם ואין להם שום מחויבות לנהוג על פי כללי המשחק של אחרים. משחק מצוין של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן מדגיש עד כמה ברטון פינק נוטה לשכוח את מקומו. הוא חושב שהגיע להוליווד בכדי לכתוב יצירת מופת, כי הוא יודע יותר טוב מהאדם הפשוט מה טוב בשבילו. צ'רלי, האדם הפשוט היחיד שברטון בכלל מדבר איתו, מנסה שוב ושוב לספר לו את סיפור חייו, אבל ברטון משתיק אותו בכדי לשמוע את קולו שלו. האחים כהן יצרו בסרט הזה את הסחת הדעת המושלמת. אנחנו עוקבים אחרי ברטון ורוצים שיצליח, או שלפחות ימצא דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, אבל כל הזמן הזה היה סיפור גדול יותר בחדר ליד. כמו ברטון, גם אנחנו מתעלמים מהתמונה הגדולה, כי אנחנו רגילים שאם סרט נקרא על שם דמות ומלווה אותה מתחילתו ועד סופו, זו הדמות החשובה ביותר בו. זאת למרות רמזים שנשתלים בכל מקום לכך שברטון הוא לא מרכז העניינים, אלא מקסימום שחקן משנה בתרחיש שמתפתח מחוץ לשליטתו.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקן משנה למייקל לרנר, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות), מועמד לגלובוס הזהב לשחקן משנה (ג'ון גודמן), זוכה דקל הזהב, פרס הבימוי ופרס השחקן (ג'ון טורטורו) בפסטיבל קאן

 

64. כיכר החלומות (ישראל, 2001)

בימוי: בני תורתי

תסריט: בני תורתי

שחקנים: ניר לוי, שרון רג'יניאנו, יונה אליאן, יוסף שילוח, מוחמד בכרי, איילת זורר, אורי גבריאל

 

 

מה קורה כאן: בעקבות חלום שחלם, מחליט ניסים מנדבון לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שאביו נהל. יחד עם אחיו ג'ורג', הוא פועל לעשות זאת בזמן ליום השנה למות האב. בדיקה מהירה אצל ישראל ההודי, הנוהג להסתובב ברחבי השכונה על אופנוע ולשמוע שירים ברדיו-טייפ, מגלה שהסרט האהוב ביותר בשכונה היה "סאנגאם". ניסים וג'ורג' מנסים להשיג עותק של הסרט, אבל מגלים שהוא נעלם והיחידים שיכולים להשיבו הם אמם סניורה ודודם אברם, שחזר לשכונה לאחר העדרות של שנים.

למה הסרט הזה ברשימה: פנינה נשכחת יחסית בנוף הקולנוע הישראלי, כיכר החלומות הוא סרט שהיה צריך להפוך לקאלט ומשום מה לא עשה זאת. במהלך צפיה עם חברים, הצלחתי להדביק אותם בכמה מהציטוטים החביבים עלי מהסרט, שמייצגים את אופיו היחודי. מצד אחד, דמויות עממיות וחסרות תחכום, שחיות בשכונה עניה ומעבירות את זמנן בין בטלה לבין הטברנה המקומית של משפחת מנדבון. מצד שני, מכתב מלא אהבה לקולנוע כפי שהוא נתפס בידי הקהל. לא מנסים להציג את "סאנגאם" כיצירה חשובה ששנתה את פני ההיסטוריה, אלא בתור הסרט של השכונה, שכולם מתגעגעים לצפות בו ביחד. בהברקה חצי קומית וחצי טרגית, מוצגים חלק מהמבוגרים בסרט כילדים מגודלים. הם עדיין מתנהגים ומדברים כמו ביום שהקולנוע נסגר, לא מסוגלים להמשיך בחייהם. זה עצוב, אבל גם מוביל לכמה סצנות משעשעות במיוחד. בעוד האחים מנדבון הם המבוגרים האחראים, רבים מבני גילם (ואף מבוגרים מהם) עדיין מתכננים להכין בובה של דה גול כדי לשרוף בל"ג בעומר, או מתקשים להבין איך מתחילים עם בנות. יש בזה משהו קסום והשחקנים מתמסרים לאינפנטיליות המכוונת, אבל זו גם דרך מקורית של בני תורתי להראות עד כמה הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי השכונה. ברגע שהוא נסגר, הזמן כאילו קפא.

פרסים בולטים: זוכה חמישה פרסי אופיר (בימוי, שחקן משנה ליוסף שילוח, עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, מוזיקה מקורית)

 

63. החוש השישי (ארה"ב, 1999)

במקור: The Sixth Sense

במאי: מ. נייט שאמלאן

תסריט: מ. נייט שאמלאן

שחקנים: ברוס ויליס, היילי ג'ואל אוסמנט, טוני קולט, אוליביה ויליאמס, דוני וולברג

 

 

מה קורה כאן: פסיכולוג ילדים מוערך בשם מלקולם קרואו נורה במהלך מפגש עם מטופל לשעבר שהתבגר ואבד כל תקוה. חודשים לאחר מכן, מלקולם מנסה לחזור לעצמו דרך סדרת פגישות עם קול, ילד מפוחד ושקט שמתקשה להשתלב בחברת ילדים אחרים. לאחר כמה נסיונות כושלים, מלקולם מצליח להתחבר לקול שמגלה לו את הסוד הנורא שלו: הוא רואה אנשים מתים.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהפך מושא ללעג בזכות שורה של סרטים גרועים, מ. נייט שאמלאן ביים את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של סוף המילניום. זה הסרט שלמד את הוליווד איך עושים טוויסט. למרות שהיו טוויסטים מפורסמים לפניו, החוש השישי הביא את האמצעי הסיפורי הזה לדרגת אמנות. הוא לא רק מפתיע, אלא באמת גורם לכל הסרט להראות אחרת. פתאום, כל מיני פרטים ברקע מקבלים משמעות ואם חושבים על הסיפור מחדש, הפעם מנקודת מבטו של קול, מתקבל סרט חדש לגמרי. נוסף על כך, החוש השישי אמנם נעזר בהקפצות לשם הפחדה, אבל הן בעלות משמעות לעלילה והתזמון שלהן מתחבר להתפתחות של הדמויות הראשיות בנסיון להתמודד עם היכולת הנדירה של קול. ברוס ויליס מציג פה את אחת ההופעות הטובות בחייו, יחד עם טוני קולט והיילי ג'ואל אוסמנט שנהנו מאנונימיות יחסית בכדי להיכנס לתפקיד ללא מטעני עבר, דבר שאוסמנט לא זכה להנות ממנו יותר לאור הפרסום שהחוש השישי הביא לו. זה סרט אימה שעושה הרבה מעבר להפחדה. מסופר כאן סיפור מותח מתחילתו ועד סופו, ואז אפשר לחזור ולצפות שוב בכדי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

פרסים בולטים: מועמד ל-6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה לאוסמנט, שחקנית משנה לקולט, עריכה), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן משנה לאוסמנט, תסריט), מועמד לארבעה פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, עריכה), מועמד לפרס גילדת השחקנים לשחקן משנה (אוסמנט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס MTV לשחקן חדש (אוסמנט)

 

62. רשימת שינדלר (ארה"ב, 1993)

במקור: Schindler's List

במאי: סטיבן ספילברג

תסריט: סטיבן זייליאן

שחקנים: ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס, קרוליין גודול

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, רוכש אוסקר שינדלר, חבר המפלגה הנאצית, מפעל בקרקוב. הוא שוכר את שירותיו של רואה חשבון יהודי בשם יצחק שטרן על מנת שיעזור לאזן את החשבונות, אולם הקשיים בהם נתקל שטרן בדרכו לעבודה, גורמים לשינדלר להפנים לראשונה שהיחס ליהודים באירופה הוא יותר מסתם אי-נוחות על רקע פוליטי. ההבנה הופכת ליוזמה של ממש כאשר שינדלר עד לחיסול הגטו המקומי. הוא מחליט לנצל את מפעלו ואת הונו האישי על מנת להציל כמה שיותר יהודים מהשמדה.

למה הסרט הזה ברשימה: קיימים מעט מאוד סרטים ש"אסור" לומר עליהם משהו שלילי. יש שיאמרו שרשימת שינדלר הוא אחד מהם. זה לא שהסרט חף מבעיות, כולל סצנה אחת שכמו משחקת לידיהם של מכחישי שואה, אבל הוא עוסק בטרגדיה המפורסמת ביותר של המאה ה-20 וכל התנהגות שאינה כבוד לזכר הנרצחים (כולל התמזמזות בזמן הסרט, לפי ג'רי סיינפלד), תוביל לגערות רבות. העניין הוא שרשימת שינדלר ממש לא צריך צבא של סנגורים על מנת להיחשב לסרט טוב. מכל סרטיו של ספילברג, זהו אולי השלם והכן ביותר, האחד שלא מסתבך בתוך עצמו לקראת סיום ולא מבכר יכולת טכנית על פני אמינות. ספילברג במאי נפלא, אבל כמעט תמיד יש לי בעיה עם הטון הכללי של סרטיו. רשימת שינדלר הוא הסרט שבו אני לחלוטין מוריד בפניו את הכובע. ספילברג הבין שבכדי ליצור סרט על השואה, לא צריך להתמקד רק בעצב ובתחושת ההשפלה, אלא גם (אולי בעיקר) בפחד. אנשים היו יכולים למות בלי שום אזהרה, סתם כי חייל נאצי החליט שבא לו להרוג יהודים, ואין שום השלכות לכך. זה כמעט אבסורדי לראות את התרוצים בהם אוסקר שינדלר משתמש על מנת למנוע רצח של חפים מפשע מול אנשים שחונכו לשנוא כל דבר שרק מזכיר יהודי. ספילברג הצליח להעביר את ההרגשה שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה של דמות, לא כקריאה לאהוב את החיים, אלא כשיעור על התהומות המוסריים אליהם המין האנושי מסוגל, וכבר הצליח לא פעם, להתדרדר. מעבר לצילום האפקטיבי בשחור לבן, ההופעה המשכנעת של השחקנים, האפקטים שגורמים לכל קליע להיראות אמיתי והעריכה והכתיבה שהצליחו לגרום לסרט בן יותר משלוש שעות לעבור מבלי להתיש, רשימת שינדלר הוא יצוג אמין של עולם על סף אבדון, שהדבר היחיד שיציל אותו הוא נס. זה מתחבר גם לסצנה הכי מעוררת מחלוקת, בה ספילברג מרשה לרגע של אופטימיות לחדור ורומז שבמציאות איומה, הפתרון צריך להיות לפעמים לא מציאותי.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי) ומועמד לעוד חמישה, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט), זוכה 7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיינס, צילום, עריכה, פסקול), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לסרט הטוב ביותר

 

61. הרפתקאות הברון מינכהאוזן (בריטניה / ארה"ב / גרמניה, 1988)

במקור: The Adventures of Baron Munchausen

במאי: טרי גיליאם

תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס מקיואן

שחקנים: טרי נוויל, שרה פולי, ג'ונתן פרייס, אריק איידל, צ'רלס מקיואן, ג'ק פרוויס, וינסטון דניס, רובין ויליאמס, ולנטינה קורטז, אוליבר ריד, אומה תורמן, פיטר ג'פרי

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמה נגד הצבא העותמאני, מנסה ראש העיר הורשיו ג'קסון להגיע להסכם עם הסולטן. בינתיים, מעלה להקת שחקנים בתוך העיר הנצורה הצגה על הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן. ההצגה מופרעת בידי הברון האמיתי שטוען כי לא כך היו הדברים. הוא מתחיל לספר את הגרסה שלו לארועים, כאשר העולם שבחוץ מתחיל להתערבב עם זכרונותיו האישיים. הוא יוצא אל הירח יחד עם ילדה בשם סאלי בנסיון לאסוף את משרתו, שהוא גם האדם המהיר ביותר בעולם, ולמצוא את חבריו משכבר, אחד מהם חזק במיוחד, אחד בעל שמיעה יוצאת דופן ואחד צלף שאינו מחטיא אף פעם.

למה הסרט הזה ברשימה: עד כמה שקו הזמן הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן מבלבל, הוא גם מספק סרט מבדר עד מאוד. השילוב בין דמיון ומציאות תואם את אופיו של המספר, שעד סוף הסרט לא ברור האם הוא שקרן, סנילי, או יודע דברים שאף אחד אחר לא מבין. המסע שלו להצלת העיר עובר לא רק בירח, אלא גם במעמקי כדור הארץ, בים ובבטנו של דג ענק. הצירוף של שרה פולי הצעירה למסע נותן לסרט אופי שנדמה ידידותי לכל המשפחה, אולם טרי גיליאם לא באמת מכיר קהל שאינו גיליאם עצמו. כפי שניתן לצפות ממנו, הסרט חוגג את הביזאר והמעוות, לצד אמונה כמעט נאיבית בגיבור שמעז לקבל את הדברים כפי שהם, במקום לזלזל ולבטל אותם כבלתי אפשריים. למעשה, החוק האחד בסרט מלא הדמיון והנונסנס הזה הוא שהכל אפשרי אם רק נותנים לסיפור להמשיך ללא הפרעה.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור), זוכה 3 פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור)

ביקורת: ראלף שובר את האינטרנט

image002_1537460674382_98113399_ver1.0_640_480_resize.jpg

 

ב-24 בפברואר 2013, "ראלף ההורס" נשדד. אני לא מרבה להתלונן על תוצאות האוסקר ולרוב מקבל אותן בהכנעה, אבל ל"ראלף ההורס" הגיע לזכות באותה שנה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. זה לא שלא הייתה לו תחרות מכובדת. למעשה, זו הייתה אחת השנים החזקות בתולדות הקטגוריה, כאשר שאר המועמדים היו "אמיצה" של פיקסאר (שזכה), "פרנקנוויני" של טים ברטון, "פאראנורמן" של לייקה ו"פיראטים!" של אארדמן. כל אחד מאלה הופק בידי יוצרי אנימציה שיש לי רק כבוד כלפיהם, אבל ראלף היה טוב מכולם והוא גם זה ששרד בתודעה הכי הרבה זמן.

עברו שש שנים מאז יצא הסרט והרבה דברים השתנו. האינטרנט השתלט על חיינו, אנשים משתפים סרטונים ותמונות על מנת לקבל לייקים ולהיות מפורסמים, גורמים מפוקפקים מציעים להרוויח כסף באמצעות פרסומות קופצות, ממים הפכו לדרך מקובלת לנהל שיחה… סליחה, מעדכנים אותי שכל זה קרה לפני יותר משש שנים. כלומר, האינטרנט נעשה זמין לכל בית עוד באמצע שנות התשעים, אתרים ואפליקציות כמו יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם היו פופולריים לפני ש"ראלף ההורס" יצא לאקרנים וטלפונים חכמים כבר היו בדור הרביעי שלהם כש"אמיצה" זכה באוסקר. אז למה רק עכשיו דיסני נזכרו להוציא סרט שבו "ראלף שובר את האינטרנט"?

התשובה הברורה ביותר היא שלוקח שנים ליצור סרט אנימציה בסטנדרטים של דיסני, במיוחד עכשיו שזנחו לחלוטין את תעשיית ההמשכים שיוצאים ישירות לקולנוע הביתי והתחילו להתייחס לכל פרויקט כמשהו שראוי למסך הגדול. בנוסף, "ראלף ההורס" עסק באופן מודע בטכנולוגיה מיושנת שנמצאת בסכנת הכחדה, אז ההמשך צריך להרחיב את העולם של הדמויות ולצאת מאולם הארקייד המוכר. עוד סיבה, שאולי לא השפיעה ישירות על הפקת הסרט, אבל בטוח נלקחה בחשבון בידי רואי החשבון של דיסני, היא ש"אימוג'י: הסרט", עם כל השנאה הביקורתית כלפיו, היה סרט מאוד מצליח מסחרית. לא מצליח כמו ראלף, אבל הוא הוכיח שיש קהל לסרטים שמתרחשים במרחב הדיגיטלי.

כזכור, ראלף הוא הנבל במשחק הארקייד הוותיק "פיקס איט פליקס ג'וניור". לאחר שעזר להציל את משחק המרוצים "שוגר ראש", הפך לחברה הטוב ביותר של ונלופי, הנסיכה שבעקבות גליץ' בקוד, מסוגלת לנצח בקלות את שאר הנהגים. ונלופי מתחילה להשתעמם מכמה שהמשחק שלה מוגבל וחולמת על אתגרים חדשים. כאשר חלק חיוני במכונה נשבר, "שוגר ראש" נמצא בסכנת סגירה סופית. בנסיון להציל את המשחק, מחליטים ראלף וונלופי לחפש בדבר החדש הזה שנקרא אינטרנט אחר חלק חלופי.

האינטרנט מתגלה כמקום ענק ומופלא, אבל גם יקר. השניים מנסים להשיג פריט רב ערך ממשחק מקוון, לפני שהם לומדים על דרכים פחות מפוקפות לשלם כשאין לך חשבון בנק בעולם האמיתי. ראלף מנסה להפוך לכוכב רשת על מנת לצבור לבבות אותם ניתן להמיר לכסף וירטואלי ובכך לרכוש מאי-ביי את החלק החסר למכונת המשחק.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט שקל לפריד בקלות בין שלוש המערכות שלו, לא רק מבחינת קצב ועלילה, אלא גם במידת האכפתיות שהייתה ליוצרים מכל חלק. המערכה הראשונה די גרועה, כאשר היא הורסת את הסיום המצוין של הסרט הראשון. ראלף, שהעביר את כל הסרט הקודם בנסיון למצוא חיים חדשים כי נמאס לו להיות הנבל השנוא, מנסה עכשיו לשמור בקנאות על השגרה שלו ושל ונלופי. הוא פתאום רוצה לעשות כל יום אותו דבר, בדיוק מה שהתלונן עליו לפני כן. השינוי הזה בהתנהגות יוצר תלות כמעט חולנית בחברות עם ונלופי, דווקא כשהיא מתחילה להתפתח כדמות.

המערכה השלישית מנסה להיות רגשית במיוחד ודוחפת בכח את המסר על מהותה של חברות אמת, תוך תקווה שהצופים לא יודעים איך האינטרנט בנוי באמת ויבלעו כל שטות שתוגש להם. זה החלק האפל ביותר בסרט והוא היה כנראה עובד לו היו טיפה מקלים על הנסיון לסחוט תגובה מהקהל. הפתרון עובר חלק ביחס לסיבוכים שהובילו אליו ומספר קווי עלילה פשוט נשכחים למען קידום מוסר ההשכל. אם כל הסרט היה כמו שתי המערכות האלה, הוא היה לא יותר מאכזבה שמדגימה עד כמה היה צריך להסתפק בסרט אחד במקום להרחיב לסדרה.

למרבה המזל, לא זה המצב. המערכה השניה של ראלף שובר את האינטרנט היא רצף של סצנות קומיות נהדרות שמשלבות בין בדיחות ואמירות חברתיות על תרבות האינטרנט, לבין פארודיה עצמית של דיסני, שעושים זאת טוב יותר מכל המתחרים. אפילו גייסו את כל המדובבות המקוריות של נסיכות דיסני (אלה מהן שעדיין בחיים) לתפקידי אורח. ההשתלטות של דיסני על מארוול ולוקאספילם משתלמת בזכות היכולת לשלב מגוון רחב של דמויות בסרט, אפילו רק להופעות ברקע, כמו גרסה מקבילה ל"סרט לגו", רק עם הנוקמים במקום ליגת הצדק.

אף על פי שהאמירות של הסרט אודות האינטרנט וההיסטוריה של דיסני לא יפתיעו אף אחד, הן עדיין מבוצעות בצורה משעשעת. גם עוגה בפנים יכולה להצחיק בפעם המאה, כל עוד הביצוע מתוזמן היטב. אפילו הנטיה המיותרת של ראלף להסביר בדיחות, לא הורסת את הפאנץ' ליין. הבמאים ריץ' מור ופיל ג'ונסטון, יחד עם התסריטאית פמלה ריבון, יודעים לספר בדיחות ומצליחים בכך שוב ושוב. ההומור לא תמיד מתוחכם, אבל וואו, כמה שזה לא משנה כשהבדיחות מגיעות ברצף ותוקפות מכל הכיוונים. דיסני השתעשעו בעבר עם פארודיה עצמית ב"מכושפת", שהוא אכן אחד הסרטים הלא מונפשים הטובים שהחברה יצרה. הוכחה לכך שכשרוצים, יכולים לצחוק על כל דבר בלי לזלזל בצופים.

חוסר האחידות בין חלקיו של הסרט, יוצר תהיה לגבי קבוצת הגיל לה הוא מיועד. "ראלף ההורס" קרץ בברור לילידי שנות השבעים והשמונים עם הופעות אורח של דמויות ממשחקים ותיקים. גם אם המסר פנה לקהל צעיר, לא היה ספק שיוצרי הסרט חשבו על בני שלושים ומעלה כשתכננו את העלילה. במקרה של ראלף שובר את האינטרנט, הארקייד נשאר מאחור לטובת דברים שהיו פופולריים לאורך העשור הנוכחי. קהל צעיר יזדהה עם החיפוש אחר משחקי רשת והנסיון להפוך לכוכבים דרך סרטוני תגובה, אבל יפספס חלק ניכר מהבדיחות שמיועדות למבוגרים. אני במיוחד תוהה לגבי דמותו של ספאמלי, האנשה של אתר ספאם שמציע עבודות מפוקפקות ומכיר טיפוסים מסוכנים, אבל מוצג כדמות חברותית ולא מזיקה. יש אפילו אזכור של הדארקנט, שאני לא בטוח עד כמה ילדים אמור לדעת עליה.

הפספוס הגדול של הסרט הוא חוסר ניצול ההזדמנות להעביר מסרים הקשורים להתנהלות חכמה באינטרנט. ההתיחסות לבריונות רשת היא שולית ונשכחת בקלות, בעוד לא מוצגת שום השלכה שלילית ללחיצה על פופ-אפים שמציעים להרוויח כסף בקלות. אם ילדים אמורים לצפות בסרט, היה עדיף להשתמש במסע באינטרנט לשם לימוד על הסכנות הכרוכות בכך במקום רק להציג את הרשת כמקום מופלא שהבעיה היחידה בו היא הצעת מחיר גבוהה מדי על פריט נדיר.

ראלף שובר את האינטרנט מצליח להיות אקטואלי ובו זמנית להבטיח שיראה מיושן בתוך כמה שנים. הוא לא עוסק בנוסטלגיה כמו קודמו, אלא בדברים שרק עכשיו מתחילים לצאת מהאופנה. כשהוא רוצה, מדובר בסרט המצחיק ביותר שיצא השנה, או יותר נכון בשליש הסרט המצחיק ביותר. המערכה הראשונה והמערכה השלישית כאילו שייכות לסרט אחר, הרבה פחות מודע לעצמו. ראלף שווה צפיה בזכות האמצע המצוין, אבל צריך לצלוח לא מעט קלישאות בכדי להגיע אליו ואז לעמוד בקלימקס שמסרב להסתיים בזמן ומעלה הרבה שאלות שיוצרי הסרט לא באמת רוצים שהצופים ישאלו. למעשה, הקטעים הטובים ביותר בסרט הם אלה שעוסקים בוונלופי ולא בדמות שעל שמה הוא נקרא. ראלף פסיבי כשצריך לעשות משהו והופך לנטל בכל פעם שהוא מנסה ליזום פעולה בעצמו. הסרט למעשה סובל מהנוכחות שלו, שבשלב הזה כמעט נראית כאילו נכפתה על התסריט. המערכה השניה מספיק טובה בכדי להצדיק את ים הקלישאות והסנטימנטליות המאולצת של השתיים האחרות. כמובן שגם שווה להישאר עד אחרי כתוביות הסיום בשביל הפתעה. רק חבל שלא לקחו את החופש והכנות של אמצע הסרט והשתמשו בהם גם על שאר חלקיו, כי נוסחה שעבדה היטב בסרט הראשון, לא תעבוד אוטומטית בהמשך. חייביים להציע משהו חדש וראלף שובר את האינטרנט עושה זאת רק חלק מהזמן.

ביקורת: אלמנות

Widows-Poster-1_1200_1901_81_s_resize.jpg

 

בשלב הזה בקריירה שלו, יש שתי עובדות שחייבים להכיר בהן לגבי הבמאי סטיב מקווין. האחת היא שלנצח יהיה צורך להוסיף ליד השם שלו את ההערה "לא השחקן". לא משנה שאין ביניהם שום קרבה משפחתי או דמיון חיצוני, שהם נולדו בחלקים שונים של העולם, או שאחד מהם מת כבר 38 שנים, ההערה תמיד תראה נחוצה. העובדה השניה היא שהאיש מתפתח. לא בהכרח בכיוון שחובבי סרטיו המוקדמים היו רוצים, אבל בהחלט ישנה התקדמות לכיוון מסוים.

שני הסרטים הראשונים של סטיב מקווין, לא השחקן, היו "רעב" ו"בושה". שניהם דלי תקציב, דלי עלילה ועוסקים בסבל האנושי מנקודת מבט חוקרת וחטטנית. הם הביאו לו אהדה רבה בקרב מבקרים, אולם לא זכו להצלחה בקרב הקהל הרחב. ב-2013, יצא הסרט השלישי בבימויו, "12 שנים של עבדות", ששנה לחלוטין את הסיפור. הסרט לא רק פנה אל קהל מיינסטרימי והרוויח פי תשעה מתקציבו במכירת כרטיסים, אלא גם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. יש ויכוח עד כמה הסרט נבחר בגלל איכותו ועד כי האקדמיה חשה אשמה לבנה בשל העיסוק בעבדות, אבל לא ניתן להכחיש שמקווין הוכיח את יכולתו בבימוי סרטים פחות אינטימיים מבעבר ושיש לו שפה קולנועית שיכולה לדבר גם אל קהל שלא נחשף אליו בעיקר דרך פסטיבלים.

"אלמנות" הוא השלב הבא באבולוציה של מקווין. אם "12 שנים של עבדות" היה גשר בין סרטיו הקטנים והקשים לצפיה, לבין קולנוע נגיש יותר מבחינת הצופה הממוצע, אלמנות הוא כבר נסיון לפנות מראש לקוני הכרטיסים בקומפלקסים ובקניונים. אני לא כותב את זה כדבר רע, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל בסרטו הרביעי, מקווין נמצא כבר עכשיו רחוק מאוד מנקודת המוצא שהביאה לו את אוהדיו הראשונים.

אחרי שבעלה הארי נהרג במהלך שוד שהשתבש, ורוניקה רולינס מגלה שהשאיר לה ספרון בו רשם בפרוט את פעילויותיו השונות, חלקן טרם יצאו לפועל, כמו גם פרטים מפלילים על אנשים בעלי השפעה. היא פונה לאלמנותיהם של שלושת השודדים האחרים שנהרגו ומציעה להן הצעה שקשה לסרב לה. שתיים מהן, לינדה ואליס, אכן מגיעות ומסכימות לשתף פעולה עם ורוניקה בביצוע השוד האחרון שהארי תכנן. הדבר יעזור לוורוניקה להחזיר לג'אמאל מאנינג את הכסף שנשדד ממנו, ללינדה לפרנס את ילדיה ולאליס לקיים את עצמה מבלי להתדרדר לזנות.

כל זה קורה על רקע הבחירות המקומיות בשיקגו, שם ג'אמאל מאנינג מתמודד מול ג'ק מאליגן. בעוד מאנינג מגיע משכונת מצוקה ומכיר את התושבים באופן אישי, מאליגן מנסה לזכות בחסות הצל הענק של אביו, שפרישתו מסיבות רפואיות הביאה להקדמת הבחירות. שתי המשפחות מנהלות קמפיין נקי על פני השטח, אבל שולחות ידיים לעסקים מפוקפקים מחוץ לעיני התקשורת. אחיו של ג'אמאל משמש כמחסל עבורו, בעוד ההשקעה של משפחת מאליגן בעסקים קטנים מביאה לכך שאותם עסקים חייבים להם לא מעט כסף.

אלמנות מבוסס על סדרה בריטית בת 12 פרקים ששודרה במהלך שנות השמונים, כאשר סטיב מקווין היה נער מתבגר. עלילת הסרט אינה עוקבת אחד לאחד אחרי זו של הסדרה, ולמעשה מוסיפה עלילות משנה שלא הופיעו במקור. זאת אומרת שסרט באורך 129 דקות מכיל גם את השלד הסיפורי של סדרה בת שתי עונות, וגם תוספות חדשות לחלוטין. התוצאה, באופן לא מפתיע, היא מאוד עמוסה. עוד ועוד דמויות נעשות מעורבות, הקשרים בין פוליטיקה ועולם תחתון תופסים זמן מסך ממושך, סיפורה של האלמנה הרביעית הופך פתאום משמעותי עבור שאר הדמויות וכל זה כאשר גם לדמויות המשנה יש חיים משלהן שצריך להציג. עבור לינדה ואליס, זו לא הזדמנות רק לעשות כסף, אלא גם להגיע לעצמאות שנשללה מהן כל עוד בעליהן היו בחיים.

גיליאן פלין עבדה בעבר בהצלחה ספרים שלה לתסריטים מרתקים ומפתיעים, עם דמויות נשיות חזקות, אבל נראה שכאשר לקחה על עצמה את המשימה לעבד למסך עבודה של מישהי אחרת (הסדרה אלמנות נוצרה בידי לינדה לה פלאנטה), התקשתה להפריד בין תפקיד המעבדת לתפקיד הסופרת. דגדג לפלין לכתוב עוד ועוד רעיונות משלה, עד שהתסריט נעשה פשוט עמוס.

יאמר לזכות פלין ומקווין שהצליחו להעביר את העלילה באופן ברור יחסית, כאשר רוב הדמויות המרכזיות זוכות להראות עומק רגשי ומקבלות נימוקים הגיוניים לפעולותיהן. למרבה הצער, יעילות אינה שוות ערך לאיכות. אלמנות מלא בטוויסטים קטנים ובדמויות שצריך לזכור מה תפקידן ואיך הגענו לדבר דווקא עליהן. בסופו של דבר, פשוט לא ברור מה הצורך בכל כך הרבה פרטים. השוד עצמו, שנראה בהתחלה כמו משהו שיהיה חלק מרכזי בעלילה, נדחק לטובת היריבות בין הפוליטיקאים. השוטר המושחת שצץ לסצנה וחצי, הוא בעיקר הערת שוליים על כך שהמשטרה אינה עושה מעבר למינימום ההכרחי באיזור. אין שום הסבר למה הוא נחשב מושחת, או מה ההיסטוריה שלו עם הארי רולינס, הוא פשוט חולף מול המצלמה מספיק פעמים כדי שנזכור שקיים אדם כזה.

זה חבל, כי בכל הנוגע לצד הטכני, אלמנות הוא סרט נהדר. סטיב מקווין ביים כל סצנה עם המון מחשבה ורגש, כאשר חלקן, במיוחד אלה שמצולמות בשוטים ארוכים, מנצלות היטב את המסך הגדול. סצנת המרדף בתחילת הסרט, או סצנת הראפ באולם הספורט, בנויות כך שהסיפור של אותו רגע מועבר ישירות, דרך מה שקיים על המסך, עד שמשהו חדש חודר מהשוליים ונותן אקורד סיום מפתיע. למרות שהתחיל מבימוי דרמות אינטימיות, אם מקווין יחליט בעתיד הקרוב לביים סרט אקשן, אהיה לגמרי בעד.

גם השחקנים תורמים למקצוענות בה הסרט צולם. ויולה דיוויס מראה בתפקיד ורוניקה שני צדדים מנוגדים של אותה דמות. היא פגיעה וחסרת אונים מול עבריינים מנוסים ממנה, אבל מלאת בטחון בקרב הנשים. היא תופסת את תפקיד המטריארך של קבוצת האלמנות בקלות מרשימה, בעוד הנימוק לשוד קשור לחוסר היכולת שלה לעמוד מול גבר מאיים. קולין פארל נטמע היטב בדמותו של ג'ק מאליגן, שקשה מאוד להגדירו באופן חד משמעי כדמות חיובית או שלילית. הוא יותר מדי מתוחכם מכדי שיתפסו אותו בלי התשובה הנכונה, אחד שהופך שאלה של עיתונאי חוקר להזדמנות לעשות לעצמו קמפיין חינם. המבטא האירי של פארל נעלם לחלוטין בתוך חתך הדיבור הכל אמריקאי של מאליגן ושפת הגוף שלו היא שילוב בין תלמיד קולג' עשיר ששוקע בפישוק רחב לתוך כורסה בזמן שיחה עם אביו, לבין תנועות היד והגוף האופייניות של ברק אובאמה. ג'ק מאליגן למד מהטובים ביותר איך נראה מנהיג ויש לו מספיק כריזמה טבעית בכדי לא לצאת מזויף בעיני הבוחרים.

דניאל קאלויה מוסיף הופעה מפתיעה משלו כג'טם, אחיו של ג'אמאל. ראינו אותו מגלם דמויות חיוביות ב"תברח" וב"פנתר שחור", בשניהם הוא מייצג טוב לב ונאמנות לערכים. באלמנות, קאלויה מתחבר לצד האפל שלו כפסיכופת רצחני שעושה את העבודה המלוכלכת בכדי שאחיו יוכל להציג לציבור ידיים נקיות מדם. התפקיד של קאלויה קטן יחסית ובהחלט היה ראוי ליותר זמן מסך, אבל הוא מנצל היטב כל רגע בו ג'טם מופיע על המסך ומהלך אימים על שאר הדמויות.

אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים יצאו מאוכזבים מאלמנות. הסרט מבטיח שוד מחוכם וסקנדלים פוליטיים, אבל מתמקד יותר דווקא ביחסים בין האלמנות ובהתנהלות המאפיונרים המקומיים. גם אם מסתכלים על השחרור הנשי כמוטיב המרכזי בסרט, נדמה שחסרה סצנה שתחרת בזכרון. הקלימקס אינו גדול כפי שההכנות אליו גורמות לחשוב והסרט עצמו מתחיל להימרח בשלב מסוים, כאשר עוד ועוד עלילות משנה נצמדות לסיפור הראשי. עם כמות התוכן שמנסים לדחוס למסגרת הזמן המצומצמת, יתכן שאלמנות היה עובד יותר כרימייק בפורמט המקורי, כלומר סדרת טלוויזיה. בתור סרט באורך מלא, הוא בונה הרבה ציפיות, אבל מפספס את ההזדמנות לשיא משמעותי באמת. הוא מצולם, מבוים ומשוחק היטב, אבל התסריט דחוס יתר על המידה, עד למצב בו למרות כל הדברים החיוביים, קשה שלא להתאכזב מהתוצאה הסופית.

ביקורת: אין בתולות בקריות

Virgins1_resize.jpg

 

ישראל היא מדינה קטנה, מה שמקשה על התפתחות אגדות אורבניות מקומיות. תמיד יש שמועות על דברים שכביכול אינם מגיעים לתקשורת כי מישהו מנסה להסתיר אותם, או כי אין להם הוכחות חותכות, אבל אלה לרוב סיפורים קטנים. היותר עקשים מביניהם, פשוט גנובים ממדינות אחרות ועוד יותר מאבדים אמינות כאשר שוכחים להתאים את המספרים לגודל האוכלוסיה ולגאוגרפיה בארץ.

יש איזה סיפור על אישה מסתורית שרוחצת במפל או במעיינות בגליל, שמועות על טקסים שטניים שנערכים במרתפי התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, או מקומות שלא בנו בהם כלום כבר כמה עשורים בגלל קללה של בעל דוכן פלאפל עצבני. פעם בכמה שנים, מישהו רואה צמיג או ענף בכנרת ומפיץ את השמועה שראה שם תנין. עדיין, האגדה האורבנית הנפוצה ביותר בארץ היא על קיומה של ילדה (או אישה, כמובן שגילה משתנה בכל נוסח) בשם אוחזת ענף עץ השקד. מקור האגדה הוא ככל הנראה בכתבת מעריב לנוער שלא הבינה בדיחה וחשבה כי המשפחה אותה ראיינה אודות שמות מיוחדים, באמת כוללת גם אחות בשם זה. למרות שהסיפור נובע מטעות תמימה, ישנם גם כיום ישראלים רבים הטוענים שפגשו או דברו עם מישהי שנקראת ככה. זאת אומרת, הם מכירים מישהו שמכיר אותה. גם אין להם הוכחות מצולמות, אבל תחפשו בגוגל, בטוח יש.

"אין בתולות בקריות" עוסק בנערה בשם לנה, החיה בקריית ים עם אמה אירנה ועובדת איתה בבית קפה על חוף הים. בית הקפה ידע בעבר הצלחה, אולם נעשה שומם מאז שראש העיר בנה טיילת חדשה ונגמר לו הכסף לפני שהספיקו להגיע לעסק של אירנה. מאז, אף אחד לא טורח לצעוד על לבית הקפה, פרט למציל בחוף ושני אדונים ילידי ברית המועצות לשעבר שמעבירים את זמנם בשיחות חולין, קריאת עיתונים ומשחק שחמט.

לנה רוצה לעוף משם. היא חולמת להגיע לתל אביב ולחיות כמו גדולה. היא כבר תמצא שם עבודה זמנית, לא רצינית, וגם תחתום בלשכה. או שלא, כי אירנה לא מוכנה שבתה הקטינה תחיה לבד בעיר הגדולה וללנה עצמה אין כסף או אמצעי תחבורה משלה שיכולים להוציא אותה מהקריות. במקום לקרוע את עיר החטאים, היא מוצאת את עצמה שומרת על דודניתה תמר, שבאה מירושלים להעביר אצלן את שארית הקיץ. כאשר מגיע לחוף עיתונאי/משורר תל אביבי חתיך, לנה רואה בו מוצא אפשרי לבעיותיה ומביאה אותו לכתוב על עדויות לקיומה של בתולת ים מול חופי העיר. שניהם יודעים שהסיפור מומצא, אבל מספיק אנשים קונים אותו בכדי למלא את החופים בסקרנים ובכדי שראש העיר יציע פרס כספי נכבד למי שיביא הוכחות לקיומו של היצור המופלא.

הדבר המדהים באין בתולות בקריות, הוא שהסרט חצי מבוסס על סיפור אמיתי. לפני שמונה שנים, רשת NBC  פרסמה כתבה על כך שבתולת ים נצפתה בחוף קריית ים, והדבר הביא להתעניינות בינלאומית בעיר הרדומה. כמו בסרט, גם במציאות, ראש העיר הציע פרס כספי למי שיביא הוכחות והפליג בשבחה של הטיילת החדשה. שום דבר מזה לא באמת השפיע. קריית ים היא עדיין העניה והפחות מוכרת מבין הקריות. חוף הים שלה אמנם משרת גם את הערים הסמוכות, אבל להוציא פסל בודד של בתולת ים, לא נותר הרבה מהפרסום העולמי שאותה כתבה הייתה אמורה להביא. כתבה שאגב, ציינה את תל אביב בתור בירת ישראל, אז אתם מבינים איזה תחקיר רציני נעשה שם.

התוספת של הבמאית קרן בן-רפאל לאגדה המקומית, היא הסיפור האישי של אנשים שתקועים בעיר ובורחים לפנטזיות על שיפור במקום לעשות משהו עם עצמם. אירנה נאבקת להחזיק בבית הקפה הגורם לה למתח ועצבים וללא מעט קשיים כלכליים, למרות שיש לה את האפשרות למכור אותו ולמצוא מקור הכנסה אחר. היא מסרבת לעשות זאת, כנראה מתוך עקרון, כי הסרט לא מספק הסבר אחר לעקשנותה. לנה רוצה לעזוב לתל אביב, למרות שאין לה מושג איך תסתדר שם בלי עבודה, דירה, או הכרות בסיסית עם החיים מחוץ לצל הענק של אמה. תמר, כמו דודניתה, לובשת את אותם בגדים בכל יום, רק שבמקרה של תמר, מדובר בתחפושת של נסיכה, איתה היא מסתובבת בכל מקום.

העלילה מזכירה סרטים כמו "העולם שבפנים" ו"ליידי בירד", העוסקים במתבגרת שרוצה לעזוב עיר קטנה ושקטה לטובת מקום שוקק חיים, אלא שלאין בתולות בקריות חסר מאפיין חשוב שמופיע בשני הסרטים האחרים. לנה לא באמת עושה שום דבר כדי להגיע למקום אחר. היא מנסה פעם אחת לשאול אופנוע של חבר, אבל זהו. גם כשיש לה כסף, היא לא עושה איתו כלום. בשלב מסוים, היא מגיעה למסקנה שהדרך שלה לתל אביב עוברת דרך צ'יפי העיתונאי, אבל הדבר בעיקר מוביל לעוד סצנות בהן לנה עדיין תקועה. היא לא מתבלטת במראה שלה כנהוג בסיפורים כאלה ולמעשה, הייתי מגדיר את המראה הכללי של לנה בתור "צריכה מקלחת" וזהו. אין בה שום מאפיין חיצוני מעניין והאופי שלה די מחורבן, בדומה לשאר הדמויות בסרט.

אם המטרה היא לעורר הזדהות עם הדמויות, הדבר בלתי אפשרי כי הן כולן מעצבנות. אני קצת מחבב את שני האדונים היושבים בבית הקפה, אבל שאר השחקנים נאלצים להתמודד עם תסריט שמוציא אותם די חארות. לנה מתחילה את הסרט כשהיא מציקה לבחור שלא רוצה להתפשט בפניה, נענית ליותר אתגרים מטופשים ממרטי מקפליי ובאופן כללי, מתנהגת כאילו כולם סביבה דפוקים. מה שנכון, אבל זה לא שהיא חכמה גדולה. אירנה אלימה ועקשנית ללא סיבה, מה שפוגע בנסיונות להאיר אותה כדמות עמוקה יותר בהמשך הסרט. היא עובדת טוב יותר בהתחלה, כסוג של שריף במערב (של קריית ים), מאשר בהמשך, כאישה פגיעה ורגישה שבברור יכולה לעשות משהו כדי לשנות את המצב ובוחרת שלא. תמר אמורה להיות חמודה ותמימה, אבל עושה רושם שהתפקיד נכתב עבור שחקנית צעירה יותר, מה שהופך את המשחק של מנואל אלקסלסי ורדי ללא אמין שלא באשמתה.

יותר מכולם, בולט לרעה מיכאל אלוני. הוא לא משחק רע. למעשה, רוב השחקנים בסרט עושים עבודה טובה ביחס לכמה שהתסריט בעייתי, אולם אלוני זכה לגלם את הדמות המעצבנת ביותר בסרט ישראלי כלשהו השנה, כולל "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". אלוני מגלם את צ'יפי, העיתונאי שמחפש סיפור ושם את קריית ים על המפה. אם לא מספיק שקוראים לו צ'יפי, תכונה מרגיזה בפני עצמה, הוא לא מסוגל לומר דבר אחד חיובי לכל אורך הסרט, אבל מתנהג כאילו יש לו תובנות חשובות על כולם. הוא מבקר את ראש העיר על כך שהוא מנצל את הפרסום שסיפור בתולת הים מעניק לעיר, סיפור שהוא עצמו פברק. הוא מתייחס לתל אביב כאל מקום שמוציא מהאדם את הנשמה, אבל לא מפסיק להתנשא על תושבי הפריפריה. דמיינו היפסטר שחזר הרגע מטיול בהודו, שם גלה את עצמו על ידי קריאת ספר של גבי ניצן והחליט לפתוח קבוצת פייסבוק בה הוא משתף את הדעות שלו על הבעיות האמיתיות עם הפמיניזם וכיצד ניתן לשפר אותו. עד כדי כך מעצבן.

הבימוי של בן-רפאל אינו יוצא דופן במיוחד. יש רגעים מוצלחים, כמו דמות של מחזר פוטנציאלי שמילולית יוצא מהתמונה, או עריכה שעוזרת לסיפור לנוע בקלות כמה שעות קדימה מבלי להרגיש שחסר משהו באמצע. מצד שני, הסרט בהחלט מזכיר כל מיני פגמים שהקולנוע הישראלי כמעט הצליח להסיר מעליו בעשר השנים האחרונות. אין כמעט משחק חזותי עם האפשרות לקיומה של בתולת ים אמיתית, מה שמוביל לכך שפשוט רואים אנשים מדברים במקום לייצר אשליה בעיני הצופה. הסרט צולם בחורף, למרות שהעלילה מתרחשת באוגוסט, מה שמוסבר בכך שיש מזג אוויר חריג. זהו, זה לא מוביל לשום דבר, או מתקשר לתופעות על-טבעיות כלשהן, פשוט לא יכלו לצלם חוף נטוש בעיצומה של עונת הרחצה, אז היו צריכים לתרץ את זה איכשהו. גם זה שאחת השחקניות מגלמת תפקיד כפול לא משחק תפקיד בעלילה. אין מפגש ישיר בין הדמויות, אף אחד אפילו לא מתייחס לדמיון ביניהן. כנראה שאמור לעבור כאן איזה מסר על דואליות ועל מה היה יכול לקרות אם… אבל הסרט לא מנסה אפילו.

זה מרגיז, כי לסיפור עצמו יש פוטנציאל. כל כך מעט סרטים ישראלים מנסים בכלל לשאול שאלות על מה שנמצא מעבר למציאות היומיומית, אז התמקדות בהשפעה של אגדה אורבנית על פרבר מנומנם, דווקא יכולה להתפתח למשהו מעניין. קרן בן-רפאל בחרה להשאיר הכל בקטן וזו טעות בעיני, כי הדמות הראשית לא מספיק מפותחת בכדי לסחוב את הסיפור על כתפיה. אנחנו מעבירים את רוב הזמן עם נקודת המבט של לנה, בלי להגיע לשום תובנה. היריבות בין אירנה לראש העיר נשארת ברקע ולא משפיעה על העלילה עצמה ותמר בעיקר פולטת שאלות אקראיות על התבגרות ועל בתולות ים וסתם יושבת בשקט בשאר הזמן. אין לה שום דרך להעסיק את עצמה על החוף? אין לאף אחד טלוויזיה או מכשיר נייד שהיא יכולה להתנחל מולם? למה ילדה שמסתובבת כל הזמן בתחפושת נסיכה, בלי שמישהו יעיר על כך אפילו פעם אחת, או יסביר מה הקטע, לא מוצאת שום דבר לעשות חוץ מלהציק בשאלות עם מבט משועמם בעיניים?

אין בתולות בקריות הוא סרט מטופש שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. אם היה מודע לעצמו, היה בהחלט עדיף, אולם כולם נורא רציניים ומהורהרים ומשתפים באקראי מידע שבאמת שאף אחד לא בקש לדעת. יש נסיון מתמשך לשחק על כפל המשמעויות של המילה "בתולה", אבל הוא חסר פואנטה כי מצב הבתולין של לנה לא רלוונטי לעלילה כפי שהבמאית רוצה שנחשוב. לא כמו זה שאנשים חושבים שיש בתולת ים ציונית אמיתית, בכל אופן. הפוטנציאל לסרט עמוק יותר בהחלט קיים, אבל הגרסה שמוצגת בפנינו היא שטחית וקלישאתית, עם רגעים של ביזאר שלא מתחברים זה לזה ומותירים את הסרט כאוסף של רעיונות ללא חיבור.

פרק 272 – מאה ארבעים זה התשעים החדש

זהו סרט אחד קטן לז'ורז' מלייס, סרט אחד ארוך לדמיאן שאזל. השבוע, אנחנו טסים לירח. פעם אחת כמו במציאות עם "האדם הראשון", ופעם אחת בדמיון הפרוע של "המסע אל הירח" מ-1902.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: הצד האחר של הרוח

MV5BNDg5NTQ0NDU1Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMTExNzIyNjM@._V1__resize.jpg

 

ב-1917, הציג האמן מרסל דושאן את היצירה "מזרקה". היצירה מיד עוררה עניין רב והעלתה שאלות רבות על מהותה של האמנות, מי בעצם יכול להגדיר אותה, ומה דושאן חושב על עמיתיו בני זמנו. היצירה עשתה סבב בתערוכות ומוזיאונים ברחבי העולם ונחשבת עד היום לאבן דרך חשובה בתולדות האמנות. דושאן יצר לאורך השנים מספר העתקים של היצירה על מנת שיוכלו להיות מוצגים במקומות נוספים ומכיוון שהיצירה המקורית אבדה.

"מזרקה" היא משתנה, כזו שמוצאים בשירותים ציבוריים. זו לא מטפורה, דושאן למעשה לקח משתנה, רשם עליה את שם היצרן ושנת היצור והציג אותה בתערוכה. הדיונים הרבים סביב היצירה לא נבעו מערכה האסתטי או מהסיפור מאחוריה, אלא מכך שיש משתנה באמצע מוזיאון לאמנות, בין כל היצירות מעוררות ההשראה, והמבקרים אמורים להתיחס אליה כאל יצירת אמנות מעצם נוכחותה במוזיאון. זאת אומרת שבתאוריה, מישהו יכול לאבד צרור מפתחות שיפול לו מהכיס בין שתי יצירות אמנות, ולפחות עובר אורח אחד יחשוב שמדובר בחלק מהתערוכה.

נזכרתי בסיפור הזה בעקבות צפיה ב"הצד האחר של הרוח", סרט שאורסון ולס התחיל לצלם ב-1970 והושלם רק לאחרונה בזכות עריכת חומרי הגלם הרבים שהותיר אחריו. אורסון ולס לא היה שותף לעריכה הסופית של הסרט, הוא לא בחר להפיץ אותו דרך נטפליקס, במיוחד כי החברה נוסדה רק שנים לאחר מותו, אנחנו לא יודעים בוודאות כיצד רצה שהסרט יראה, והוא לא זמין להעניק ראיונות בנושא. אנחנו מנחשים שזה הסיפור שוולס רצה לספר ושזה הסדר הסופי בו הסצנות אמורות להופיע, כי ככה זה מוצג לנו. "סרטו של אורסון ולס", אפילו שבהקבלה למרסל דושאן, ולס הוא היצרן ששמו רשום על המשתנה, העורך בוב מורבסקי הוא זה שהחליט איך למקם אותה ונטפליקס הם התערוכה שמציגה יצירה מחוץ להקשרה המקורי בכדי לעורר תגובות ולמשוך קהל.

הצד האחר של הרוח, בגרסה הערוכה בידי מורבסקי, עוסק בסרטו האחרון של במאי ותיק בשם ג'ייק הנאפורד. ג'ייק נהרג בתאונת דרכים והסיפור מציג את הארועים שהובילו לאותו ערב קטלני. הוא סיים לעבוד על "הצד האחר של הרוח", סרט ארטהאוס בסגנון אירופי, שזו דרך אחרת לומר הרבה עירום ומעט עלילה. הסרט עצמו לא באמת גמור, מכיוון שהשחקן הראשי נטש את הצילומים באמצע, אבל כאשר יש דדליין להגיש עותק סופי והמפיק מסרב לשפוך עוד כסף על הפרויקט, אפשר לומר שהוא גמור. ג'ייק לא מרוצה מהתוצאה הסופית, אבל העניין כבר לא נמצא בידיים שלו.

הדעה הרווחת היא שאורסון ולס התכוון ליצור סאטירה על תעשיית הקולנוע, כאשר הוא לועג גם לחוסר היעילות והמגבלות המתישות בהוליווד, וגם לחופשיות הילדותית שבמאים אמנותיים מתגאים בה. לרוע המזל, הנסיבות הביאו לכך שעלילת הסרט די מייצגת את מה שקרה במציאות. ולס לא הצליח לסיים את מלאכת העריכה במועד הרצוי, שנה שוב ושוב את תאריך ההפצה המיועד ואף אולפן לא נתן את הגב הנדרש בכדי להוציא את הסרט שרצה באמת. נוסף על הכל, הפרויקט נגרר כל כך הרבה זמן, שכבר החלו ויכוחים משפטיים לגבי מי באמת מחזיק בזכויות עליו. עברו כמעט חמישים שנה מאז החלו הצילומים ורק עכשיו, נטפליקס החליטה שהסרט הלא גמור הזה מספיק אטרקטיבי בכדי להפיץ אותו.

הבעיה נעוצה במילים "לא גמור". אורסון ולס צלם 96 שעות של פילם, מתוכן הספיק לערוך רק ארבעים דקות למשהו שמזכיר את החזון המקורי שלו. רוב הסרט שמופץ כעת בידי נטפליקס, נערך לאחר מותו של ולס, שלא השאיר הנחיות ברורות. חלק גדול מהסצנות סובלות מבעיות סאונד שהיה צריך לנקות באמצעים דיגיטליים, לפחות שני שוטים חשובים אבדו והיה צורך להשלימם ללא במאי וגם לאחר עריכה נוספת, מופיעה מדי פעם כתובית לפיה חסרות כמה שניות שלא נמצאו בזמן השחזור של הסרט. דבר כזה הוא נסלח אם מדובר בסרט אבוד שכבר הופץ בעבר ונותרו רק עותקים שחוקים ממנו. במקרה של הצד האחר של הרוח, זו הפעם הראשונה שהסרט מופץ במלואו, ורובו בעצם אלתור של עורך שהיה צריך לעבור על עשרות שעות של צילומים ולנסות להבין איך הם משתלבים בנרטיב של ולס.

אני מאוד נדיב כשאני מתאר זאת כנרטיב. בעוד ברור שהיה לאורסון ולס מסר שרצה להעביר לגבי במאים בני דורו, כמו גם בני הדור הצעיר יותר, המסר הזה נותר, מילולית, על רצפת חדר העריכה. בהנחה שוולס הספיק לצלם את כל מה שרצה, ההתעקשות שלו לערוך את הסרט בעצמו מביאה לכך שאף אחד אחר לא יכול באמת להבין מה רצה להכניס למוצר הסופי. אפילו לא בטוח שוולס התכוון שאורך הסרט יהיה שעתיים, או שזו החלטה שהתקבלה מאוחר יותר, בהסתמך על כמות החומר המצולם שנותר.

כל חובב קולנוע יודע שעבודתו של עורך טוב היא לא לדחוס כמה שיותר תמונות לתוך מסגרת זמן, אלא לקבוע טון וקצב לסצנות בהתאם להנחיות הבמאי. יחסי עבודה תקינים בין במאי לעורך הם מרכיב חיוני ביצירת סרט ראוי לצפיה. זו הסיבה שמרטין סקורסזה עובד מתי שרק יוכל עם העורכת תלמה סקונמייקר, כי היא מבינה את החזון שלו ועוזרת לחדד אותו. קוונטין טרנטינו למעשה שנה את הקצב הרגיל של סרטיו לאחר שהעורכת הקבועה שלו, סאלי מנקה, נהרגה. אורסון ולס לא ערך את רוב סרטיו, אבל היאוש מהעבודה מול האולפנים, הביא לכך שסמך רק עצמו והוא, איך לומר, לא היה עורך טוב במיוחד. את סרטו המהולל ביותר, "האזרח קיין", ערך רוברט וייז, שהפך לאחר מכן לבמאי חשוב בפני עצמו. ולס ערך בעיקר את הסרטים הפחות מוכרים בפילמוגרפיה שלו.

הנקודה בחפירה הנ"ל היא שכאשר בוב מורבסקי נגש לערוך את הצד האחר של הרוח, הוא נסה לעשות זאת בהתאם לשליש הסרט שאורסון ולס ערך בעצמו. מורבסקי עורך בכלל לא רע, כאשר לזכותו עבודה על סרטים כמו "מטען הכאב" (עליו זכה באוסקר) ובערך כל דבר שסם ריימי ביים בעשרים השנים האחרונות. בלי להוריד מיוקרתו של סם ריימי, הגישה שלו לאיך סרט אמור להיראות, די שונה מזו של אורסון ולס. גם "מטען הכאב" המאופיין בשוטים ארוכים ומותחים, רחוק מהסגנון של הצד האחר של הרוח. התוצאה היא בלגן מוחלט. אורסון ולס ערך ארבעים דקות של שוטים מבולבלים, חלקם בברור לא צולמו באותו מיקום כמו אלה שצמודים להם, עם מצלמה רועדת, לפעמים בצבע ולפעמים בשחור לבן, ואז מורבסקי נסה להוסיף עוד שעה ועשרים של אותו דבר.

מה שהתקבל הוא סרט מכוער, לא קוהרנטי, שגם מעט התוכן שיש בו, בלתי אפשרי למעקב. נראה שמורבסקי הכניס בלי לשים לב טייקים לא מוצלחים בהם השחקנים לא בטוחים מה עליהם לעשות. אם אורסון ולס נהנה מהספק כי לא ברור בוודאות איך תכנן שהסרט יראה בסופו של דבר, מורבסקי לקח על עצמו משימה יומרנית שבברור גדולה עליו. אם יש משהו שהסרט הזה צריך, זה במאי ועורך תסריט שיעשו סדר בבלגן שאורסון ולס הותיר אחריו, אבל כמו משתנה במוזיאון, אף אחד לא מעז לשנות את המצב, כי הוא כבר שם.

אני לא מסתיר את זה שאורסון ולס מוערך יתר על המידה בעיני. קטונתי מלהבין את כל אלה שרואים ב"האזרח קיין" את הסרט הטוב בכל הזמנים, או אפילו של שנת 1941 (יותר אהבתי את "49th Parallel"). עדיין, אני מכיר בו כאחד המוחות המרתקים והיצירתיים בתולדות הקולנוע ומישהו ששווה אפילו לנסות לראות גם את יצירותיו המאוחרות יותר בשביל לקבל נקודת מבט שרוב הבמאים אינם מכירים. הצד האחר של הרוח היה יכול להיות מעניין ומרתק כאשר צולם, לפני ארבעים ושמונה שנים, אבל כיום הוא נראה כאילו טוני סקוט ערך סרט של אוליבר סטון והוציא ממנו כל פיסת דיאלוג שעלולה ללמד משהו על הדמויות. כשקוראים את תקציר העלילה, הוא נראה מעניין, אבל אי אפשר לומר שהפרטים באמת עוברים כמו שצריך דרך הקשקשת על המסך.

סרט טוב צריך עורך טוב. "הרומן של עם אנני" לא היה הופך לקומדיה רומנטית קלאסית לו היה נערך בהתאם לחזון המקורי של וודי אלן, שבכלל התכוון לצלם מותחן בלשי. הפתיחה של "השור הזועם" הייתה מאבדת את עוצמתה לו סקורסזה היה מנסה לערוך אותה בעצמו. "מועדון קרב" היה סתם אוסף של גברים חצי ערומים שמדברים על צרות עולם ראשון לולא העריכה של ג'יימס הייגוד שקשרה כל מילה לתמונה בתזמון מושלם. להצד האחר של הרוח יש במאי אגדי ועורך מוכשר, אבל מפרידים ביניהם עשורים של אפס יכולת לתקשר (אלא אם בוב מורבסקי מכיר ילד שרואה אנשים מתים). מה שאורסון ולס התחיל בשנות השבעים, לא קשור לטכניקות העריכה שמורבסקי מתרגל מאז הניינטיז. כל העומק של הסיפור הולך לאיבוד, הסרט בתוך הסרט נראה כמו פרק של "יומני הנעל האדומה" והרגעים החזקים ביותר שהבמאי רצה להכניס, הולכים לאיבוד ברצף מקהה חושים של משפטים כמעט אקראיים וזוויות צילום שעושות כאב ראש. זה אחד מאותם סרטים שהסיפור על איך לא נעשו מעניין יותר מהתוצאה הסופית. אם לא יכלו להעביר את המסר הרצוי, או אפילו לחדד אותו כך שהסרט יהיה מובן ונסבל יותר לצפיה, באמת שלא היה טעם להחזיר את הפרויקט הזה מהמתים. הוא היה מוצלח יותר כשיכולנו רק לנחש איך יראה.

100 הגדולים: מקומות 80-71

80. האחיות מגדלנה (בריטניה/אירלנד, 2002)

במקור: The Magadalene Sisters

במאי: פיטר מאלן

תסריט: פיטר מאלן

שחקנים: אן-מארי דאף, נורה-ג'יין נון, דורותי דאפי, איילין וולש, ג'רלדין מקיואן, דניאל קוסטלו

 

 

מה קורה כאן: במהלך המאות ה-19 וה-20, פעלו באירלנד בתי מחסה על שם מריה מגדלנה, שמטרתם הייתה לספק פרנסה חלופית והזדמנות לכפרה עבור נשים שעסקו בזנות. מהר מאוד, ההגדרה של זנות התרחבה עד שגם נערות שלא חטאו, נשלחו למוסד שכזה למשך זמן לא ידוע, בו ספגו התעללות מצד הנזירות והכמרים עד שהוכרזו כנקיות מאשמה (אם בכלל זכו לצאת משם). האחיות מגדלנה עוסק בסיפורן של ארבע נערות שנשלחו למוסד כזה בשנת 1964, כל אחת בנסיבות מפוקפקות. מרגרט נשלחה לאחר שנאנסה בידי קרוב משפחה, על מנת להגן על שמו הטוב, ברנדט פלירטטה עם כמה נערים שפנו אליה מעבר לגדר בית הספר, רוז ילדה תינוק מחוץ לנישואים וקריספינה אפילו לא מסוגלת להבין מה באמת קורה סביבה. הסרט מציג את השהיה הקשה של הארבע, לצד נשים אחרות, במקום שכביכול נועד להציל את נשמתן, אבל היה עבורן כמו גהנום.

למה הסרט הזה ברשימה: האחיות מגדלנה הוא אחד הסרטים הקשים והמרגיזים ביותר שראיתי. בגלל זה, כל כך שמחתי לגלות שבתי המחסה מהסוג שמוצג בו כבר אינם קיימים. יש המון עצב בידיעה שהדמויות נענשות על כך שהיו פשוט נשיות מדי לטעם החברה השמרנית והפטריארכלית. העובדה שהורים מוכנים למסור את בתם לידי נזירה סדיסטית וכומר שבעצמו רחוק מלהיות מלאך, רק כדי להגן על כבוד המשפחה, מראה עד כמה הכנסיה הקתולית הצליחה להביא אנשים לאבד צלם אנוש לטובת אמונה עיוורת. האחיות מגדלנה אינו יוצא נגד הכנסיה כרעיון, אבל בדומה לסרטים כמו "ספוטלייט" ו"ספק", מציג את הממסד הדתי כעסוק יותר בהגנה על עצמו מאשר בעבודת קודש ותרומה לקהילה. יש כאן סצנות באמת קשות לצפיה. רובן לא גרפיות במיוחד, אבל מציגות בזמן אמת עינוי מנטלי או פיזי שאין מאחוריו שום הצדקה מוסרית. פיטר מאלן, שביים מאז רק עוד סרט אחד (Neds הלא מוכר יחסית), מצליח למסגר את הדמויות לתוך עולם של סבל והשפלה, כאשר כל אחת מהן מגיבה אחרת למצב ולרצון לצאת לחופשי. בניגוד לאמונה הקתולית, הסבל הזה אינו אמצעי לכפרה, אלא דוגמה לאטימות כלפי עשרות אלפי נשים שגורלן היה דומה, ויציאה אמיתית לחופשי לא תהיה עבורן חזרה אל המשפחות שבגדו בהן, כי אם למציאות לא נודעת מחוץ להשפעת הכנסיה.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בריטי, תסריט מקורי), זוכה פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זוכה בפרסי הסרט והבימוי מטעם חוג המבקרים של לונדון, זוכה בפרס National Board of Review לחופש הביטוי

 

79. הנוסע השמיני (בריטניה/ארה"ב, 1979)

במקור: Alien

במאי: רידלי סקוט

תסריט: דן אובאנון

שחקנים: טום סקריט, סיגורני ויבר, ג'ון הרט, איאן הולם, ורוניקה קרטרייט, הארי דין סטנטון, יפת קוטו, בולג'י באדג'ו

 

 

מה קורה כאן: צוות החללית נוסטרומו עורך עצירה לא מתוכננת בדרכו חזרה לכדור הארץ, כאשר מחשב החללית קולט אות מצוקה. בעודם חוקרים את מקור האות, מותקף אחד מחברי הצוות בידי יצור חייזרי שנצמד לפניו. הקצינה אלן ריפלי מסרבת להעלות את מי שנחשפו ליצור בחזרה לספינה, עד שיעברו את תקופת הבידוד הנחוצה. אש, קצין המדע של הנוסטרומו, עוקף את הפקודה של ריפלי ומחליט לבחון בעצמו את החייזר. הרעיון מתגלה כמסוכן במיוחד עבור כל חברי הצוות.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו במקרה של "פסיכו", גם כאן קשה לדבר על הסרט בלי הרגע המפתיע שמשנה את האופן בו הסיפור נתפס. למרות שמדובר בסצנה מפורסמת כמו הסרט עצמו, זה עדיין ספוילר עבור מי שצופה בפעם הראשונה, במיוחד בגלל התזמון. הנוסע השמיני הוא דוגמה לסרט אימה שמבוצע כמו שצריך. העלילה בנויה בכיוון אחד, אבל אז מגיע רגע שגורם לצופים להתפכח ולהבין שהסיפור האמיתי רק מתחיל. בחוכמה שלא תמיד מאפיינת את יצירותיו של רידלי סקוט, אנחנו לא רואים את האויב במלואו לאורך רוב הסרט. עד אז, אין לנו דרך לדעת מה גודלו וצורתו האמיתיים, דבר שבוודאי היה מוריד מעוצמת הגילוי. כל המערכה הראשונה בנויה לשם הטעיה, כאשר טום סקריט הוא השם הראשון שמופיע בקרדיטים, אף על פי שסיגורני ויבר היא המזוהה יותר עם הסרט ועם המשכיו. העלילה מתחילה כסיפור מדע בדיוני גנרי, בטרם מתברר שמדובר בסרט אימה שבו החללית הבטוחה והמשוכללת היא בעצם מכשול עבור מי שרוצה לשרוד. הטוויסט הנוסף לקראת הסוף, זה שפחות מדברים עליו, גם הוא מבוצע היטב ומעניק את התחושה שבאמת אין על מי לסמוך ברגעי האימה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים חזותיים ומועמד על עיצוב אמנותי, מועמד לגלובוס הזהב על פסקול מקורי, זוכה שני פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, סאונד) נבחר בשנת 2002 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

78. טעם החיים (בריטניה, 1983)

במקור: Monty Phthon's The Meaning of Life

במאים: טרי ג'ונס, טרי גיליאם

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס, מייקל פלין, קרול קליבלנד

 

 

מה קורה כאן: בעקבות תהייתם של דגים באקווריום במסעדה על משמעות החיים, מוצגת שורה של מערכונים המתארים את השלבים השונים בחייו של אדם. מהלידה, דרך בית הספר, שרות צבאי, גיל העמידה, השנים המאוחרות ולבסוף מוות.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטם הרשמי האחרון של מונטי פייתון הוא גם לרוב הפחות מוערך מביניהם. אולי הסיבה לכך היא שהנונסנס מופנה פחות לעבר סיפור יחיד ומתפרש על פני תקופות ומקומות שונים בעולם. אין עקביות בין מערכון למערכון, אין אפילו דמות ראשית אחת והסאטירה מופנית גם לעבר גישת המעמדות בצבא בריטניה בתקופה הוויקטוריאנית, גם לעבר הכנסיות השונות וגם לעבר תיירים אמריקאים שמתלהבים מדברים חדשים מבלי להבין אותם. למעשה, הסרט הזה הוא הדבר הקרוב ביותר לקרקס המעופף שמונטי פייתון עשו מאז שחזרו את מערכוני הסדרה ב"ועכשיו למשהו אחר לגמרי". הנונסנס מגובה בהומור אפל שלא מפסיק להעלות חיוך, אבל מצליח איכשהו גם לעורר מחשבה. החבורה, שתמיד שחקה עם הרעיון ליצור מחזמר, זכתה להכניס לכאן יותר קטעים מוזיקליים מבעבר, כולל שיר על כך שאסור לקתולים להשתמש באמצעי מניעה גם אם הדבר אומר שעליהם למכור את ילדיהם למפעל על מנת לשרוד, או שיר על כמה גדול ונפלא היקום שמטרתו לשכנע אנשים לתרום איברים למרות שהם עדיין משתמשים בהם. טרי ג'ונס, שביים את רוב הסרט (קטעי האנימציה וסרט קצר בהתחלה בוימו בידי טרי גיליאם), נמצא כאן במיטבו ומנחה את החבורה מאחורי ולפני המצלמה, בעוד החמישה האחרים נעים בכשרון רב בין דמויות שונות ומגוונות. מדהים לחשוב שזה הסרט שמסמן את סוף דרכם הקולנועית של הפייתונים כחבורה, כי הם נראים פה בכושר מלא.

פרסים בולטים: זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב, מועמד לפרס באפטא לשיר הטוב ביותר

 

77. ברוז' (בריטניה/ארה"ב, 2008)

במקור: In Bruges

במאי: מרטין מקדונה

תסריט: מרטין מקדונה

שחקנים: קולין פארל, ברנדן גליסון, רייף פיינס, קלמנס פואסי, ג'ורדן פרנטיס

 

 

מה קורה כאן: ריי, גנגסטר אירי צעיר, נשלח עם שותפו המבוגר יותר קן לברוז' בבלגיה, שם נאמר להם לחכות להוראות מהבוס שלהם, הארי. הדבר קורה לאחר שריי הרג בטעות נער מזבח במהלך חיסול של כומר. בעוד הוא מתמודד עם דכאון בעקבות תאונת העבודה, מתברר שריי נשלח לברוז' על מנת שיהנה מהעיר היפהפיה לפני שהארי מורה על חיסולו. זאת למרות שריי ממש ממש שונא את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: מרטין מקדונה נולד בלונדון להורים שהגרו מאירלנד. באופן טבעי, חינוך קתולי ומוסרנות אנגלית הם חלק בלתי נפרד מחייו. ברוז' הוא פירוק של שני הדברים האלה בתוך קומדיה שחורה ורוויית אלימות מיותרת. זו לא ביקורת על כמות האלימות בסרט, אלא התיחסות לכך שחלק ניכר מהרגעים המצחיקים בו קשורים לכך שדמות נוהגת באלימות ללא צורך, שלא מקדמת אותה לשום מקום. בלי רגישות פוליטית, מקדונה יצר את סיפורם של גברים שמנסים למצוא משמעות לחייהם, כל אחד בדרכו. ריי מחפש אהבה וסמים כדרך להתגבר על הדכאון והאשמה, הארי משוכנע שהכל צריך להתנהל לפי מערכת כללים אוניברסלית ושכולם חושבים כמותו, בעוד קן מנסה להיות גורם מאזן בין השניים שיחסוך עוד מוות מיותר. עם הרקע הקתולי, מדובר גם בסיפור על חיפוש כפרה לאחר ביצוע חטא בלתי נסלח והאפשרות שברוז' אינה רק עיר שהשתמרה היטב מאז ימי הביניים, אלא כור המצרף אליו מגיעים במטרה לקבל הזדמנות אחרונה להיכנס לגן עדן. זהו סרט קליל שעוסק בנושאים כבדים ומצליח לעשות זאת מבלי לצאת טרחני או מלא מדי בעצמו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מקורי, זוכה גלובוס הזהב לשחקן בקומדיה/מיוזיקל (קולין פארל) ומועמד לעוד שניים (הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, שחקן משנה לגליסון), זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מהסרטים העצמאיים הטובים של השנה

 

76. פנטזיה (ארה"ב, 1940)

במקור: Fantasia

במאים: סמואל ארמסטרונג, ג'יימס אלגר, ביל רוברטס, פול סאטרפילד, דיוויד די. הנד, המילטון לסקי, ג'ים הנדלי, פורד ביבה, טי. הי, נורמן פרגוסון, וילפרד ג'קסון

תסריט: 23 כותבים שונים, נדמה לכם שאני מציין את כולם

שחקנים: לאופולד סטוקובסקי, דימס טיילור, וולט דיסני

 

 

מה קורה כאן: פרשנות באנימציה לשבעה קטעים מתוך יצירות קלאסיות בניצוחו של לאופולד סטוקובסקי.

למה הסרט הזה ברשימה: אל תתנו לתקציר העלילה השטחי להטעות אתכם, מדובר בסרט מלא בפרטים וסיפורים קצרים. פנטזיה נחשב לסרטו היומרני ביותר של וולט דיסני מאז הוכיח שיש קהל לסרטי אנימציה באורך מלא. רוב היצירות המנוגנות מוכרות גם למי שאינו חובב מוזיקה קלאסית, והן יגרמו לרבים להתעניין יותר בתחום. הפרשנויות נעות מקלילות וחולמניות (החיות השונות הרוקדות בלט), לנטורליסטיות (בריאת העולם ועידן הדינוזאורים), לאפלות ומפחידות (השד צ'רנאבוג). הקטע המפורסם ביותר הוא "שוליית המכשף" בכיכובו של מיקי מאוס, אבל פנטזיה הוא הרבה מעבר לכוכב הגדול ביותר של האולפן ומטאטאים שקמים לתחיה. זה סרט שמדגים את האופי היחודי של כל יצירה ולמרות שכולו נוצר באנימציה ידנית, מציג גם מגוון רחב של גישות להנפשה, החל ממופשטת וכלה במפורטת עד שניתן לטעות ולחשוב שמדובר בתצלום. פנטזיה נוצר בידי צוות ענק של במאים, כותבים, מוזיקאים ואנימטורים ובעוד הדבר היה מוביל ברוב המקרים לבלגן בלתי נשלט, ההפקה של דיסני הצליחה לספק סרט שהוא יצירה קלאסית בפני עצמו.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר מיוחדים, נבחר בידי National Board of Review כאחד מעשרת הסרטים של השנה, נבחר בשנת 1990 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

75. מטרופוליס (גרמניה, 1927)

במקור: Metropolis

במאי: פריץ לאנג

תסריט: ת'אה פון הארבו, פריץ לאנג

שחקנים: גוסטב פרייליך, בריגיטה הלם, אלפרד אבל, רודולף קליין-רוגה

 

 

מה קורה כאן: העיר העתידנית מטרופוליס מחולקת לשני חלקים עיקריים. העשירים גרים במגדלי יוקרה ומעבירים את זמנם בגנים מטופחים ובמגרשי ספורט, בעוד הפועלים העניים חיים מתחת לאדמה, לצד המכונות שמאפשרות את פעילותה השותפת של העיר. פרדר, בנו של מושל העיר, חוזה במצבם הקשה של הפועלים ומציע עצמו כמגשר בהתאם לנבואה שנושאת מריה, מנהיגתם הרוחנית של העניים. פרדר מתאהב במריה, אולם ממציא מרושע בונה רובוט שיתחזה לה ויסית את הפועלים לאלימות שתחריב את העיר.

למה הסרט הזה ברשימה: סרטים אלמים מתקשים לעתים רבות להעביר סיפורים גדולים מכיוון שהקהל המודרני רגיל לשימוש בפעלולי סאונד ותנודות בקול השחקנים בכדי להשיג תחושה אפית. מטרופוליס מעביר את התחושה הזו באמצעות עיצוב אמנותי מהמורכבים והמרשימים שנוצרו אי פעם ובעזרת ניצול נכון של המשחק הפיזי שנדרש משחקנים לא מדברים. בריגיטה הלם, בתפקיד כפול, מדגימה עד כמה אפילו מצמוץ יכול להוות גורם משמעותי בסיפור ללא קול. במקביל, הנאומים שלה הם ניגוד פציפיסטי אפקטיבי לקריאות המרד וההפיכה של העולם האמיתי. כשהרוחות סוערות במולדתם גרמניה וארגוני פועלים התנגשו באופן עקבי עם ארגוני ימין, מטרופוליס התכוון להעביר מסר של פיוס בין הצדדים, אבל הוביל בעצם לקרע בין יוצריו. הבמאי פריץ לאנג והתסריטאית ת'אה פון הרבו היו זוג נשוי בזמן ההפקה, אולם הם התגרשו לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון. לאנג היה מתנגד חריף למפלגה הנאצית ונאלץ לעזוב את גרמניה, בעוד פון הרבו הביעה נאמנות לשלטון החדש והוסיפה לעבוד תחתיו. היטלר היה חובב גדול של הסרט, אף על פי שפריץ לאנג ראה בו את ההפך המוחלט מהשקפת עולמו של הרודן. כיום, עוד קיים ויכוח לגבי אופיו האמיתי של מטרופוליס, האם יצג את השקפותיו הסוציאליסטיות של הבמאי, או את עמדותיה השמרניות של התסריטאית. כנראה שקצת משניהם וחוסר היכולת לדעת בוודאות הוא חלק ממה ששומר את הסרט רענן ופתוח לפרשנויות.

פרסים בולטים: נבחר לשימור במסגרת תוכנית זכרון עולם של אונסק"ו

 

74. ואלס עם באשיר (ישראל/גרמניה/צרפת, 2008)

במאי: ארי פולמן

תסריט: ארי פולמן

משתתפים: ארי פולמן, אורי סיוון, מיקי ליאון, יחזקאל לזרוב, רון בן ישי, זהבה סולומון

 

 

מה קורה כאן: ארי פולמן מנסה להבין את משמעותו של סיוט חוזר אודות כלבים שרודפים אחריו בלב תל אביב. המסע אל תוך תת-המודע מחזיר אליו זכרונות אבודים מתקופת שירותו במלחמת לבנון. הוא מבין שהיה בסביבה בזמן טבח סברה ושתילה, אבל הדחיק לחלוטין את יחוסו לרצח ההמוני. הוא מתחיל לראיין אנשים נוספים שהיו שם, בנסיון להבין מה בדיוק קרה ולמה לא זכר זאת בעצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: מלחמת לבנון הראשונה היא פצע פתוח שמדינת ישראל ממעטת לעסוק בו מחוץ לעולם הקולנוע. מדברים על מלחמות קודמות, על פיגועים ועל השואה, אבל לבנון איכשהו נותרת מחוץ לדיון. ואלס עם באשיר הוא הערה על כך שאי אפשר לשכוח באמת, מתישהו הזכרון יחזור. זה לא כתב אישום ישיר כנגד צה"ל או ממשלת ישראל, אבל גם לא נסיון לנקות אותם מאחריות, גם אם חלקית, למותם של חפים מפשע. ארי פולמן חושף את עצמו, לפעמים יותר מהצפוי, בכדי להבין מה קרה בלבנון כאשר שהה שם. הבמאי הרגיש והדברן היה 25 שנים לפני כן חיל צעיר שנדרש לירות לפי פקודה בלי לחשוב פעמיים, לעתים תחת איום מיידי על חייו. בשיחות עם ישראלים שהמשיכו בחייהם מתברר שכל אחד הושפע אחרת מאותה תקופה, אבל כולם בהחלט הושפעו. דוד פולונסקי ויוני גודמן העניקו לסרט יופי חזותי בטכניקת אנימציה שאינה נפוצה בקולנוע, אבל מעבירה היטב את הערבוב בין מציאות לזכרון עמום. הרבה התעסקו בזמנו בשאלה האם הסרט מטיל יותר מדי אחריות על ישראל, או לא מספיק והאם הוא נחשב לסרט תעודי או לא. זה לא מנע ממנו להיות פורץ דרך בשילוב בין אנימציה, ראיונות אמיתיים והצגת חלקם בידי שחקנים כחלק מיצירה שכולה מבט סובייקטיבי על טרגדיה אמיתית ותקופה שנדמית כמו חלום מרוחק.

פרסים בולטים: זוכה 6 פרסי אופיר (סרט, בימוי, תסריט, עריכה, פסקול, עיצוב אמנותי), מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, זוכה גלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, מועמד לשני פרסי באפטא (סרט בשפה זרה, סרט אנימציה), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס הקולנוע האירופי למלחין, זוכה פרס גילדת הבמאים של אמריקה לבימוי סרט תעודי, זוכה פרס גילדת התסריטאים של אמריקה לתסריט של סרט תעודי, נבחר בידי National Board of Review לאחד מחמשת הסרטים בשפה זרה הטובים של השנה

 

73. החיים יפים (איטליה, 1997)

במקור: La Vita e Bella

במאי: רוברטו בניני

תסריט: רוברטו בניני, וינצ'נזו צ'ראמי

שחקנים: רוברטו בניני, ניקולטה בראשי, ג'ורג'יו קנטאריני, ג'וסטינו דוראנו, הורסט בוכהולץ

 

 

מה קורה כאן: באיטליה הפאשיסטית, מגיע יהודי בשם גווידו לרומא על מנת לעבוד בתור מלצר. הוא מתאהב בנוצריה בשם דורה המגיעה ממשפחה עשירה, אולם דורה מאורסת לפקיד מרובע וכעסן. הדבר מעורר בגווידו יצר תחרות והוא מחליט לכבוש את לבה של דורה באמצעות קסם אישי והרבה הומור. מספר שנים לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השניה, נשלחים השניים עם ילדם למחנה ריכוז נאצי. גווידו, שמבין כי בנו ירצח ברגע שהשומרים במחנה יגלו אותו, מספר לו שמדובר במשחק בו עליהם לצבור נקודות ועל הילדים להסתתר בזמן שהמבוגרים מבצעים משימות.

למה הסרט הזה ברשימה: מכל הסרטים שבחרתי לדרג, זה אולי המעורר מחלוקת מכולם. החיים יפים זכה להרבה אהבה מצד הממסד כשיצא והיה גם להצלחה קופתית גדולה, אולם כבר מההתחלה היו רבים שחשו אי נוחות בגלל הטיפול שלו בנושא השואה. העובדה שהדמות הראשית מספרת לבנה שהכל בכאילו, עוררה לא מעט זעם בגלל דמיון לנרטיבים של מכחישי שואה. עם זאת, וזה פרט שרוב המקטרגים נוטים לפספס, בניני לא נמנע מלהציג מוות בסרט. חושבים שהוא סטרילי ונוח לצפיה, אולם ישנה סצנה אחת בה גווידו מבין היטב איפה הוא נמצא ומה יעלה בגורלו של מי שהשומרים במחנה יחליטו שאינו מועיל. הסרט אמנם משחק עם מידת חופש התנועה בתוך המחנה, אולם צריך לזכור שהוא מוצג מנקודת מבט של אב שיעשה הכל בכדי לשמור על בנו בחיים, גם אם זה אומר להסתיר ממנו את האמת. הסרט אינו מכחיש שואה, אלא מסתמך על כך שיש לקהל מספיק ידע בכדי להבין למה דמות מסוימת לא מופיעה יותר על המסך לאחר שעזבה בליווי שומרים, או מה יקרה אם גווידו יעשה צעד אחד לא נכון. בעוד ההתחלה היא קומדיה מלבבת על שמחת חיים ורומנטיקה בתקופה בה כולם נעשו יותר מדי לאומניים ורציניים, החלק השני עוסק באהבה בין אב לבנו על רקע הסכנה הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. רוברטו בניני אמנם אינו יהודי, אבל אביו שהה במשך שנתיים במחנה ריכוז בגרמניה וספר לילדיו על החוויות במחנה, לעתים בתוספת הומור שעזר לו להתמודד עם הטראומה. החיים יפים נוצר כמחווה לאדם שלמד את רוברטו הצעיר תמיד לחפש את החיובי באנשים ולא להישבר גם ברגעים הקשים ביותר. זו הסיבה שהסרט הזה עובד כל כך טוב בעיני, כי הוא נוצר מתוך אהבה לאדם שהיה ההשראה לדמות הראשית ולא מתוך נסיון להיות מדויק היסטורית.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי אוסקר (שחקן ראשי לבניני, פסקול מקורי, סרט בשפה זרה), פרס באפטא לשחקן ראשי, פרס גילדת שחקני המסך לשחקן ראשי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס חבר השופטים ומועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה שני פרסי הקולנוע האירופי (סרט, שחקן), פרס מיוחד מטעם National Board of Review ובחירה מטעמם לאחד הסרטים הזרים הטובים של השנה

 

72. אני והחבר'ה (ארה"ב, 1986)

במקור: Stand by Me

במאי: רוב ריינר

תסריט: ברוס א. אוונס, ריינולד גידאון

שחקנים: ויל ויטון, ריבר פיניקס, קורי פלדמן, ג'רי אוקונל, קיפר סאת'רלנד

 

 

מה קורה כאן: גורדי לאצ'אנס נזכר בסוף שבוע אחד ב-1959, בו יצא יחד עם שלושה חברים למצוא גופה של ילד נעדר. הארבעה, אז בני 12, צועדים לעבר היער הסמוך לעיר מגוריהם מבלי לדעת מה בדיוק ימצאו שם. בדרך, הם מספרים זה לזה סיפורים, מנהלים שיחות נפש על כלבים מצוירים ונתקלים באיומים שונים, בהם בריון וחבורתו המעוניינים גם הם במציאת הגופה וקבלת הקרדיט על כך.

למה הסרט הזה ברשימה: רוב סרטי ההתבגרות די דומים זה לזה, במיוחד אם הם מתרחשים בפרברים ולא בעיר גדולה. אני והחבר'ה הוא מהסרטים הנדירים בהם לא נראה שהגיבורים ממהרים להתבגר. הם מכירים בכך שזה רק עניין של זמן לפני שדרכיהם תפרדנה וכל אחד יתחיל חיים משלו, אבל בינתיים עוסקים בנושאים שאמורים להעסיק ילדים בני זמנם וגילם. הסרט מתאפיין בשילוב בין נוסטלגיה אמריקאית, לחוויות שכל נער מודרני יכול להזדהות איתן. גם כאשר המראות על המסך לא נעימים, הם נשארים בנקודת המבט של בני 12. אפילו הקריינות של ריצ'רד דרייפוס, קולו של גורדי המבוגר, לא מנסה להסביר איך כל דבר ישפיע עליהם בעתיד. למעשה, נראה שגורדי הבוגר מופתע מכך שהיה כל כך קרוב לאנשים איתם כבר אין לו קשר, כמו שקורה לרבים מאיתנו כאשר מביטים לאחור. התסריט, המבוסס על נובלה של סטיבן קינג, אינו הולך בדרכו של "זה" שמנסה לשלב אימה על-טבעית באווירה של שנות החמישים. במקום, רגעי המתח נובעים ממטענים פסיכולוגיים, אנשים שאינם אוהבים ילדים, או מהדרך עצמה. אלה רגעים שמפרים את האווירה הרגועה יחסית ומזכירים שעבור ילדים בלי השגחה, כל דבר יכול להיראות כמו דרמה גדולה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, מועמד לשלושה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה

 

71. דדפול (ארה"ב, 2016)

במאי: טים מילר

תסריט: רט ריס, פול ורניק

שחקנים: ראיין ריינולדס, מורנה בקרין, אד סקריין, טי.ג'יי. מילר, ג'ינה קרנו, סטפן קפיצ'יץ', בריאנה הילדברנד, לזלי אוגמס, קאראן סוני, ג'ד ריס

 

 

מה קורה כאן: וייד וילסון, חיל לשעבר שעובד באזרחות כשכיר חרב, פוגש בנערת ליווי בשם ונסה. השניים מתאהבים ומתכננים לבלות את שארית חייהם ביחד, תכנית שמשתבשת כאשר בגופו של וייד מתגלה סרטן מתקדם שאינו ניתן לריפוי. כמוצא אחרון, וייד מצטרף לתכנית שתרפא אותו ותעניק לו כוחות-על, אולם במחיר עליו לא ידע מראש. הוא בורח ומאמץ לעצמו את הזהות של דדפול, לוחם בלתי ניתן להשמדה שמחפש את מנהל התכנית בכדי שיתקן את פניו שעוותו בעקבות הניסוי. על הדרך, דדפול מחוזר בידי שניים מחברי האקס-מן שמנסים לשכנע אותו להשתמש בכוחותיו לטוב ולא לנקמה.

למה הסרט הזה ברשימה: דדפול הוא הסרט החדש ביותר בין מאה הגדולים שלי. לאחר שנים בהן נדמה היה שלא ניתן להעביר את הדמות בצורה מוצלחת למסך (ראיין ריינולדס היה לצערו שותף לנסיון כושל בסרט "אקס-מן המקור: וולברין"), התגייסו קבוצת מעריצים בעלי קשרים והצליחו ליצור את מה שהיא כנראה הפשרה הטובה ביותר. אמנם נאלצו להציג את הדמות מחדש לקהל ולהכניס הרבה רפרנסים לסרטים אחרים שעלולים להתישן במהרה, אבל זה חלק מהקסם של הדמות, היא תמיד מודעת לנוכחות הקהל. אנחנו מכירים קודם את וייד וילסון כאדם שחווה בתוך שנה את האהבה הגדולה של חייו ואת הטרגדיה שמאיימת לסיים אותה. הוא לא עוד גיבור-על. הוא בקושי יכול להיחשב לגיבור. הדבר החיובי היחיד בפעולות שלו הוא שדדפול מכוון אותן רק נגד אנשים רעים. הנסיונות של קולוסוס מאקס-מן להעביר אותו לדרך הישר, מחזק את יחודו של דדפול כמי שמשחק לפי חוקים משלו ומסוגל לצחוק על כך. ריינולדס מבין את הדמות ונשאב לתוכה בצורה משכנעת, בעוד הבמאי טים מילר הצליח לשלב תזמון קומי מעולה עם אוסף של סצנות אקשן מסוגננות, לצד פסקול מוזיקלי בלתי נשכח. דדפול הוא דמות חד-פעמית, כל נסיון ליצור דמות מודעת לעצמה עד כדי כך, יראה מעתה כחיקוי וכל נסיון קודם, היה תמיד מוגבל בידי התחכמות יתרה של היוצרים. דדפול מצליח לשלב בין המגניב למרגש ובין החכם למטופש וזה לא מוריד במאום מערכו הבידורי של הסרט.

פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן בקומדיה/מיוזיקל לריינולדס), מועמד לפרס גילדת הבמאים לסרט ביכורים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים לתסריט מעובד, זוכה שני פרסי MTV (הופעה קומית לריינולדס, הקרב הטוב ביותר)