ביקורת: משפט השבעה משיקגו

בניגוד לאמונה הרווחת, הוליווד אינה מנותקת מהמציאות. הרבה פעמים נדמה שהיא עוסקת בנושאים שכבר נידונו למוות בחדשות, כאשר לציבור כבר קל לבחור את הצד המנצח בהם, וזה נכון חלק מהזמן. מצד שני, כמו בכל תעשיה, גם בעולם הקולנוע תזמון הוא מרכיב חשוב. הפקת סרט אורכת לפחות כמה חודשים ובזמן הזה, הרבה דברים משתנים. סרט שתוכנן לבכורה קיצית נוצצת, נדחה בשנה בגלל מגפה עולמית. אולפן שבנה על מומנטום מפסטיבלים נאלץ למכור את זכויות ההפצה לשרות סטרימינג כדי להספיק להוציא את הסרט בזמן לאוסקר. אדם שעובד על תסריט במשך יותר מעשור, מוצא את עצמו לבסוף בכס הבמאי כי עד שהסיפור משיג את התקציב הרצוי, כל הבמאים שהיו אמורים לעבוד עליו כבר המשיכו לפרויקטים אחרים.

"משפט השבעה משיקגו" נכתב לראשונה בידי ארון סורקין בשנת 2007. סטיבן ספילברג היה אמור לביים ולהפיק את הסרט, אבל שביתת תסריטאים הביאה לשינוי בלוחות הזמנים והפרויקט נדחה. במאים נוספים, בהם בן סטילר ופול גרינגרס (האם קיימים שני סגנונות יותר סותרים?), התעניינו בעבודת הבימוי, אבל המימון הנדרש לא הגיע והם ותרו על ההזדמנות. פתאום, בשנת 2020, עלתה מחדש ההתעניינות בסיפורם של מפגינים שעמדו למשפט פוליטי תחת שלטונו של נשיא רפובליקני שמייצג בעיני השמאל בארצות הברית איום ממשי על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי. הפרויקט נעשה פתאום מעניין וסורקין, שכבר הספיק לצבור מעט נסיון כבמאי, החליט לצלם את התסריט הכמעט גנוז בעצמו.

באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, נעצרים שמונה פעילים חברתיים באשמת הסתה לאלימות ברחובות שיקגו. עימות מול שוטרים שהותיר הרבה פצועים, בעיקר מהצד המפגין, גורם לכך שהתובע הכללי החדש מחליט להגיש כתב אישום נגד כל השמונה, למרות שאחד מהם בכלל לא הכיר את האחרים לפני המשפט. הנאשמים הם: טום היידן ורני דיוויס מארגון SDS (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), אבי הופמן וג'רי רובין ממפלגת הצעירים הבינלאומית (ייפים), דיוויד דלינגר שעמד בראש קואליציית ארגונים אנטי-מלחמתיים, העובד הסוציאלי לי ויינר, מורה לכימיה בשם ג'ון פרוינס, ויושב ראש מפלגת הפנתרים השחורים בובי סיל.

כל השמונה הובאו למשפט בפני השופט ג'וליוס הופמן (שום קרבה לאבי הופמן), כאשר שבעת הלבנים שבהם יוצגו בידי עורכי הדין ויליאם קאנסטלר ולאונרד ויינגלס. עורך דינו של בובי סיל לא היה זמין מטעמים רפואיים ועל כן, סיל עמד למשפט ללא יצוג. לאורך החודשים הרבים של קיומו, עלו שאלות שונות על הכוונות מאחורי המשפט. האם מדובר במשפט פוליטי? האם בובי סיל צורף לשאר הנאשמים בכדי לפגוע בלגיטימיות של הפנתרים השחורים? אולי בכלל החיבור לפנתרים השחורים, המייצגים רוחות שאמריקה השמרנית מאוד לא אוהבת, נועד לגרום לאחרים לאבד לגיטימציה בעיני המושבעים? מה בכלל עושים פה ויינר ופרוינס שאינם מנהיגים בשום צורה ובברור לא היו בעמדה לעורר מהומה? והשאלה האחת שאמורה להכריע את המשפט: מי התחיל את האלימות?

ארון סורקין לא זר לדרמות משפטיות. התסריט הראשון שכתב היה עיבוד למחזה שלו עצמו "בחורים טובים". מאוחר יותר, הגיעו גם "הרשת החברתית" ו"המשחק הגדול" שהציגו אנשים אמיתיים שעמדו למשפט בסיטואציות שהתבססו באופן מאוד כללי על ארועים מחייהם. גם משפט השבעה משיקגו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סורקין לוקח הרבה חופש אמנותי בכל הנוגע להוספת דברים שלא התרחשו במציאות ויחוס משפטים ומעשים מסוימים לדמויות שונות מאלה שאחראיות להם בעולם האמיתי. זה צפוי ומתבקש ממישהו שזכה באוסקר שלו על עיבוד ספר ביוגרפי שאמינותו מוטלת בספק. אם כבר מעודדים אותו להציג ארועים בצורה לא כרונולוגית ולבדות מלבו את מעט הדמויות הנשיות שלמעשה מדברות בסרט, אין סיבה שלא ימשיך באותה גישה. מה גם שעם כל החיבה שלו לקלישאות, סורקין הוא תסריטאי ממש טוב. יש לו את היכולת לבנות סיפור מרובה דמויות מבלי שהצופים יאבדו את הדרך, והוא לא נופל בקלות למלכודת של חלוקה בין טובים לרעים, גם אם ברור באיזה צד הוא תומך. כשמסתכלים על הפרטים שסורקין בחר להשאיר בסרט, הנאשמים באמת עברו על החוק. העניין היותר רלוונטי לעלילה הוא כיצד ראוי להתייחס אליהם בעקבות העברה הזו.

באופן מפתיע, סורקין דווקא הפך את המשפט למתון ביחס למה שהיה באמת. הוא פחות התיחס לקרקס התקשורתי שהתחולל מחוץ לכותלי בית המשפט, לפרובוקציות המכוונות של ההגנה, ליחס המתנשא של פרקליטי התביעה, או לכמות העדים המפורסמים שהוזמנו לדוכן. לכאורה, אין בכך צורך כי מספיק מהדברים החריגים שהתרחשו במשפט האמיתי נכנסו לסרט. זה כולל את התנהגותו מעוררת המחלוקת של השופט שעל פי הרשומות, יוצג באופן מדויק להפליא בידי פרנק לנג'לה כאדם שאינו מודע לדעות הקדומות של עצמו ופועל באופן לא חוקתי על סמך תקדים קיצוני במיוחד. מצד שני, רוב הדברים שסורקין המציא עבור התסריט, מציגים את המעורבים באור יותר הרואי מכפי שנהגו במציאות. ג'רי רובין מוצג כגיבור מול קבוצה של תוקפים שאין עדות לקיומם מחוץ לסרט, טום היידן מוצג כטיפוס מרובע וקונפורמיסטי בהרבה מכפי שהיה במציאות, על מנת להנגידו לייפים שתמכו בתרבות הנגד ובגיחוך של המשפט כולו. גם התובע ריצ'רד שולץ, טיפוס אפור שידוע מעט מאוד אודות אישיותו, מוצג כמי שמנסה שוב ושוב למתן את טיעוני התביעה בשם השפיות והאנושיות.

כל אלה הם טריקים שנועדו להציג את המעורבים במשפט כאוסף מגוון של דמויות, המייצגות עמדות שונות ועדיין נתונות לאותה מערכת של איזון בין חוק ומוסר. הבעיה היא שכאמור, המשפט האמיתי היה עוד יותר פרוע מאיך שסורקין בחר להציגו והנאשמים היו כולם מעוררי מחלוקת באופן שהיה יכול לפגוע ברצון של הבמאי ליצור אהדה כלפיהם. העובדה שחלק מהנאשמים פנו בהמשך חייהם נגד העקרונות שהסרט מקדם, לא משרתת את הנרטיב שסורקין מעוניין לתמוך בו, אז הוא משתדל להפוך אותם לקורבנות מובהקים בזמן אמת. שוב, הרבה ממה שמוצג בסרט באמת קרה, כולל היחס המחפיר לו זכה בובי סיל. זה פשוט ששאר הדמויות מוצגות כמתונות ביחס למקור.

פה חבויה האמת הצבועה מאחורי הסרט. הוא מציג את הרדיפה הפוליטית שהממשל הפעיל כנגד מי שהתנגד למלחמה ואת האפליה הממוסדת שגם שופטים מכובדים אינם חסינים בפניה. אלא שדרך ההצגה מכילה ניצוץ בעייתי משלה. בובי סיל באמת הופלה לרעה בידי השופט הופמן והדבר הובא לתשומת לב בית המשפט פעמים רבות. אבל הסרט לא עוסק בבובי סיל, אלא בשבעה משיקגו, השבעה שצבע עורם נעם יותר לחבר המושבעים. סורקין מדגיש את חופש ההתארגנות וחופש הביטוי כערכים שעמדו למשפט, אבל הוא מרפרף על כך שאפילו שבעה פעילים פוליטיים-חברתיים שיוצאים בגלוי נגד הממשלה, עדיין נמצאים בעמדה טובה יותר מהאחד שעורו שחום. התסריט מתיחס לסיל בתור הסחת דעת שצריך להתגבר עליה ולא בתור סיפור משל עצמו. היו נגדו עוד האשמות, אחת מהן הייתה יכולה להוביל לסיום חייו נכון לשנה בה הסרט מתרחש. סורקין זורק כמה מילים על הנושא, אבל מצפה מהצופים לחשוב על אלה שלא יכולים לטעון לגזענות כנגדם כאילו הם באותה סירה עם סיל.

אני נמצא בהתלבטות מבחינת פסק הדין שלי כלפי הסרט. ארון סורקין כתב וביים דרמה משפטית מרתקת שמעלה נקודות חשובות לדיון. במיוחד היום, כשגם בישראל אנחנו רואים איך אלימות משטרתית ושימוש לרעה בכח מגיעים לרמה חסרת תקדים, בעוד הצד השני טוען לעודף פוליטיזציה של מערכת המשפט. מצד שני, הסרט הופק ומתרחש בארצות הברית, שם גורם הגזע והמעמד הכלכלי עוד יותר משמעותיים בהתנהלות הממסד. עשרות שנים מעכשיו, היסטוריונים יסתכלו על התקופה הנוכחית ויראו כיצד היא מעידה על כשלונה של המהפכה החברתית ששמונת הנאשמים רצו לקדם. היו הצלחות נקודתיות, כמו העברת דעת הציבור מתמיכה במלחמת וייטנאם להתנגדות נרחבת וחשדנות כלפי המניעים האמיתיים מאחוריה. יש כיום גם פחות אפליה ממוסדת כלפי מיעוטים וכלפי מעוטי יכולת, אבל כמו שהשופט ג'וליוס הופמן בטוח שדעתו אינה משוחדת, כך גם ארון סורקין ורוב מי שיצפה בסרט. בתוך העולם הפנימי שלו, משפט השבעה משיקגו עשוי היטב ורק חוטא מדי פעם באקספוזיציה מיותרת על חשבון הצגה הדרגתית של דמויות. הבעיה היא שכאשר מביטים מהחלון ורואים את העולם המוכה שבחוץ, הסרט אינו תמונת מראה של המציאות, אלא ריכוך שלה לטובת מי שרוצה להרגיש פעיל, אבל חושש לעשות זאת.

ביקורת: אנולה הולמס

ב-1975, ככב ג'ין ויילדר בסרט "הרפתקאות אחיו החכם יותר של שרלוק הולמס", אותו גם ביים. הסרט התמקד בשאלה איך זה לחיות בצלו של הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה ועדיין להצליח באותו תחום בזכות עצמך. ויילדר לא גלם את מייקרופט, אחיו הגדול של שרלוק, אלא אח צעיר בשם זיגרסון, שהומצא במיוחד עבור הסרט. בעוד במקור הספרותי נאמר על מייקרופט כי חכמתו ויכולת הסקת המסקנות שלו עולות על אלה של שרלוק, אולם הוא נעדר את המרץ והנכונות לפתור מקרים עד הסוף, זיגרסון נוצר במכוון כפאנץ' ליין. הוא בלש מוכשר, אבל התחרות הלא הוגנת מול שרלוק, הביאה אותו להתמחות במקרים זניחים שאינם מייצרים כותרות ודנים אותו להישאר אלמוני. ג'ין ויילדר יצר את הסרט כקומדיה פרועה שכוללת רגעים מוזיקליים לא קשורים וכמה מהשחקנים היותר מזוהים עם סרטיו של חברו מל ברוקס, בלי שאיפות להיות משהו מעבר.

בואו נריץ את קו הזמן 45 שנים קדימה. לאחר שנסיים לתהות מה זה נטפליקס, למה נשארים בבית לצפות בזה במקום לצאת לקולנוע ולמה אנשים מסתובבים עם מסכות רפואיות על הסנטר, נגיע ל"אנולה הולמס". הרעיון מאחורי אנולה הולמס דומה לזה שמאחורי זיגרסון הולמס, רק שהדמות אינה קומית, הכוכבת הראשית הפיקה את הסרט ולא ביימה אותו בעצמה, ויש מאחורי קיומה של הדמות רעיון שהוא מעבר למחווה פשוטה לספריו של ארתור קונאן דויל.

אנולה גדלה בבית משפחת הולמס, כאשר רוב הזמן אין נוכחות גברית בבית. אביה נפטר כשהייתה קטנה ואחיה הגדולים ממנה בהרבה, מייקרופט ושרלוק, עזבו מזמן בכדי לפתח קריירה משלהם בלונדון. מי שנותרה האחראית הבלעדית לחינוכה של אנולה היא אם המשפחה, יודוריה, שדאגה לספק לבתה את מיטב הספרות הזמינה, ידע מדעי נרחב, אתגרים בפתירת צפנים וחידות ואימונים בענפי ספורט בהם טניס, חץ וקשת וג'ו ג'יטסו. זה נשמע הרבה, אבל ממה שיצא לי לקרוא על אנגליה הוויקטוריאנית, לגמרי סביר שנשים עשירות שגרו לבד התאמנו באמנות לחימה יפנית בזמנן החופשי.

מה שלא הספיקה ללמד את בתה, הוא כיצד מתנהל העולם שבחוץ. כאשר יודוריה נעלמת ללא הסבר, אנולה ושני אחיה נפגשים על מנת לחפש את אמם. מאחר ומייקרופט טרוד יותר במציאת מסגרת חינוכית ראויה לאנולה והכנתה של בת ה-16 להפוך לאישה טובה ומוכוונת חתונה, אנולה מחליטה לנסוע בעצמה ללונדון בחיפוש אחר האם האובדת. על הרכבת, היא פוגשת בוויקונט טוקסברי, מרקיז בזילוות'ר, הגורם למסע שלה לקבל תפנית לא צפויה ולתעלומה הראשונה שהיא מנסה לפתור, להיות יותר מסוכנת מכפי שתכננה.

הסרט מבוסס בצורה מאוד חופשית על "תעלומת המרקיז הנעלם", הספר הראשון בסדרת אנולה הולמס שחברה ננסי ספרינגר. המטרה של הסדרה הייתה להביא לעולם של שרלוק הולמס דמות ראשית שקוראות צעירות יוכלו להזדהות איתה. זה בהחלט עבד על מילי בובי בראון, שרצתה לככב בסרט על פי הספר מזה שנים. שלוש עונות של "דברים מוזרים" לאחר מכן, היא גם השיגה את מבוקשה וגייסה לפרויקט את הבמאי הארי בראדיר שאחרי שנים כבמאי בטלוויזיה, זה היה אמור להיות סרטו הראשון שמגיע לקולנוע. כפי ששמתם לב, ההפצה לא התנהלה כמתוכנן, אבל הסרט אכן הושלם ונעשה זמין לצפיה.

אם קהל היעד העיקרי של ספרי אנולה הולמס הוא בנות ובני נוער, עושה רושם שהסרט מחזר אחר היותר צעירים שבהם. למרות עיסוקה המפורסם של משפחת הולמס בפתירת תעלומות מורכבות במיוחד, העיבוד הקולנועי של אנולה הולמס מפשט הכל עבור הצופים וגם דואג שלא יפספסו שום רמז או התיחסות למשהו שנאמר לפני כן. לבקשתה של בראון, אנולה כל הזמן שוברת את הקיר הרביעי ומדברת אל המצלמה. גם כשאינה מסתכלת ישירות לעבר הקהל, קריינות בקולה מוודאת שלא יפספסו כלום. אם עוד נותרה טיפה של מסתורין בסיפור, עריכה מאוד אגרסיבית מבטיחה שכל כמה דקות יהיה פלאשבק לסצנה מוקדמת יותר כדי שאף אחד לא יגרד בטעות את הראש מתוך בלבול. גם פעולות שאנולה אמורה להיות מסוגלת לעשות בראשה, היא מבצעת בחדר אחר באמצעות עזרים חזותיים, מה שהופך אותה פחות לבלשית מלידה ויותר לשחקנית השבץ נא האיטית ביותר בעולם.

למרות שהופק במקור כסרט קולנוע, אנולה הולמס נראה יותר כמו פיילוט לסדרת טלוויזיה בינונית. אין ספק ששרלוק הולמס הוא דמות מאוד פופולרית לעיבוד, במיוחד בשנים האחרונות, כך שהופעת הבכורה של אחותו על המסך, הייתה צריכה לתת תחושה של ארוע משמעותי יותר. גם אם הסרט מיועד לקהל צעיר יחסית, הוא עוסק דמות שנועדה להיות מקבילה נשית לגדול הבלשים שאינו מחופש לעטלף או פוסל באופן עקבי את האפשרות שאנשים חולים בזאבת. היא צריכה במה רצינית יותר מסיפור שמורכב מאקספוזיציה מהירה, אמא שמדברת רק בסיסמאות, אח גדול שמייצג את הפטריארכיה, ועלילה שמורכבת יותר מצרופי מקרים והחלפת תחפושות מאשר חיפוש אחר רמזים והבחנה בפרטים שהאדם הממוצע נעדר את היכולת להבחין בהם. ישנם רגעים בהם אנולה מזכירה את התכונות ששרלוק התפרסם בזכותן (להוציא את האופי הקר שלו), אבל נעשה מעט מדי שימוש בהן. בסופו של דבר, יש יותר דיבורים על היכולות שלה מאשר הדגמה שלהן בפועל.

האשמה נופלת במידה רבה על מילי בובי בראון, שהתעקשה להנגיש את הסיפור מעבר לנדרש. היא שחקנית טובה מספיק בכדי שהדמות של אנולה תהיה בכל מקרה מעוררת חיבה, אבל בתור הכח המניע מאחורי ההפקה, האחריות על הזלזול בצופה נופלת במידה רבה עליה. זה מפתיע כי דווקא בשבילה, גילום דמות שכזו אמור להיות דבר שהיא כבר מנוסה בו. היא הרי התפרסמה בזכות גילום נערה שגדלה בבידוד, נחשפה לעולם הגדול בשלב מאוחר יחסית, מצאה עניין מיוחד בבן גילה שעושה רושם ראשוני לא מרשים, וצריכה להסתיר את היכולות יוצאות הדופן שלה בכדי לא לעורר חשד. אולי בראון רצתה בכוונה להימנע מקישור בין הדמויות, אבל בתור אילוון מ"דברים מוזרים", היא הראתה כמה עומק ורגש יש ביכולתה להכניס לתפקיד שכזה. אפילו שאנולה הולמס נועד להיות סיפור קליל יותר, היה מקום להציג את הגיבורה שלו בתור מישהי עם יותר אישיות ופחות כרשימת מכולת של דברים שלמדה מאמה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מאוד ברור במסרים הפמיניסטיים שלו ובתור יצירה שמיועדת לקהל צעיר, טוב להשמיע קולות ששוברים את הרעיון לפיו גורלה של הדמות הנשית חייב להיות תלוי ביחסים שלה עם דמויות זכריות. העמדות המושמעות בסרט אמנם שטחיות ומתעלמות מכך שהמאבק לשוויון מגדרי לא הסתיים לפני מאה ומשהו שנה, אבל לפחות אין ספק בקיומן. דמותה של יודורה סובלת מהעדר זמן מסך. במעט הסצנות שלה, היא יותר שילוב של שרה קונור ועמוד הפייסבוק של זהבה גלאון מאשר דמות עצמאית. בין האימון של אנולה לקראת מצבים מאוד ספציפיים שאיכשהו באמת מתרחשים בהמשך הדרך, לבין דיבור במסרים קצרים על שוויון זכויות ושחרור האישה, אין שום אמצע. זה בזבוז של שחקנית אדירה כמו הלנה בונהם קרטר על תפקיד שכל אחת הייתה יכולה לבצע באותה בנליות. מה גם שהסרט רומז לגבי צדדים מאוד אפלים בחייה של יודוריה שלא זוכים להרחבה, כי בניגוד מוחלט לרעיון המרכזי של הסרט, אנולה שוב ושוב נמשכת לחקירת סיפורו של טוקסברי במקום לחצוב לעצמה דרך עצמאית.

בהתחשב ברף שאנולה הולמס מציב לעצמו, מדובר באכזבה. אם הסרט היה מגיע ללא יומרות ובוחר מראש בין בידור בלתי מזיק לבין מסמך פמיניסטי שמלווה ארוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה המערבית, היה קל יותר לצלוח אותו. גם אם היוצרים היו בוחרים להתמקד בתעלומות עצמן ולא לטשטש שוב ושוב את היחוד של אנולה על ידי התיחסות להיותה קודם כל נערה מתבגרת ורק אחר כך בלשית, היה עדיף. שוב, מתבקש להשוות ל"דברים מוזרים", שם אילוון נמצאת בקונפליקט ממשי בתור מישהי שרוצה להיות מתבגרת רגילה ולא יכולה בגלל העבר שלה. אנולה הולמס היה יכול להיות סרט הרבה יותר מעניין לו רק היה נבחר עבורו כיוון ברור, בין אם בתור יצירה קלילה, אפלה, דרמתית או רוויית אקשן. בסופו של דבר, חוסר ההחלטיות מונע מהדמות הראשית להיות משהו מעבר לגרסה פחות מוצלחת של שרלוק הולמס.