פסטיבל אייקון הביא לארץ את "איש האולר", אז החלטנו לדבר עליו. אז הבנו שאם כבר מדברים על סרטים שאחת הדמויות הראשיות בהם היא גופה, חייבים להקדיש את החלק השני של הפרק ל"סוף שבוע אצל ברני".
ספוילרים שקטים במידה חשודה.
חודש: אוקטובר 2016
פרק 165 – טאוטולוגיה היא טאוטולוגיה
כיצד משתלבת משפחה מוסלמית שמרנית במדינה מודרנית? הפרק החדש של שורה שניה באמצע בוחן איך זה נראה בישראל, עם "סופת חול", לעומת "מזרח הוא מזרח" המתרחש באנגליה.
ספוילרים בחסות הפטריארכיה.
ביקורת: ישמח חתני
איך עבר עליכם יום כיפור? צמתם? אכלתם? קראתם ספר? עשיתם צפיית בינג' ב-Stranger Things? הלכתם ברגל? רכבתם על אופניים? התפללתם בחברותא? שחקתם משחקי חברה?
גם אם אתם בכלל לא מאמינים, גם אם אתם לא יהודים. היו השבוע 25 שעות במהלכן עשיתם משהו. גם המצוה לשבות מכל מלאכה, אין בה להפסיק פעילויות שאינן נתפסות כאסורות ביום הקדוש. רק מה הן אותן פעילויות? אם תשאלו מספר יהודים שאין ביניהם שום קשר, מה מותר ומה אסור בשבת שבתון, סביר להניח שתקבלו תשובות כה מגוונות, שתתהו האם מדובר בבני אותה דת. מישהו מהם בטח יודע שאין שום איסור בחוק על נהיגה ביום כיפור, בעוד אחר יחשוב שההחלטה על כך עברה בכנסת עוד בימיה הראשונה של המדינה. מישהי אולי תגיד שאסור לשחק משחקים כי זה לא עינוי הנפש, בעוד אחרת תדגיש רק את עניין המלאכה ושאין שום פסול בלהעביר את הזמן מבלי להדליק שום מכשיר חשמלי.
זה מה שמעניין בדת עתיקה כמו היהדות, שהתפלגה והתפצלה לכל כך הרבה אסכולות וקהילות. אין תשובות נכונות או שגויות, יש רק פרשנות מקובלת.
"ישמח חתני" מתחיל בחגיגה. בר המצוה של הנכד של ציון ואתי. הקהילה הירושלמית הקטנה מתאספת בבית הכנסת מוסיוף, אולם התמוטטות המרפסת בעזרת נשים מביאה לסגירתו של המקום עד שישופץ כהלכה. רבה של הקהילה, מנשה, חווה בעיות מנטליות בעקבות האסון ואינו מסוגל לתפקד עוד. כאשר גולי הקהילה מחפשים מישהו שישלים מניין בבית תפילה מאולתר, הם נתקלים ברב דוד, רב צעיר וכריזמטי שמאמץ אל קרבו את המוסיופים ופועל לגייס את האישורים הנדרשים על מנת לשפץ בהקדם את בית הכנסת ההרוס.
בעוד הגברים נהנים מחסותם של הרב דוד וחסידיו, חסות המתבטאת גם בעזרה בעסקים והרבצת תורה כפי שלא הרביצו בהם מעודם, חלק מהנשים מבחינות בשינוי גישה מטריד. הרב דוד מדבר על קדושתה ועליונותה של האישה וממשיל אותה לספר תורה, אולם יותר במובן שספר תורה מחזיקים מכוסה בארון ולא בונים לו עזרת נשים גם אם הוא מדגיש עד כמה זה חשוב לו.
נראה שיותר ויותר סרטים ישראלים מציבים במרכז התמונה את מקומה המצער של האישה בחברה הדתית. בביקורת שלי על "סופת חול", הזכרתי כיצד הדבר מתבטא גם ב"גט – המשפט של ויויאן אמסלם". נשים מקבלות יחס חם במילים, מציגים אותן כמקור האור בבית, כמי שנמצאות בראש סדר העדיפויות, אבל בפועל כופים עליהן צניעות ופחיתות ערך, במה שבחלק מהבתים, הוא כמעט חיי עבדות.
בשל פתיחותה היחסית של הקהילה בישמח חתני, הנשים נמצאות בעמדה חזקה יחסית. הרב דוד דוחק אותן במורד שרשרת המזון ומעדיף שיתפללו מחוץ לבית הכנסת מאשר בקומה השניה, אבל הן אלה שמחליטות האם לציית או להתנגד. נוצר מאבק כוחות שהבעלים תקועים בו באמצע, לא רק כי אינם יודעים באיזה צד לתמוך, אלא גם בשל חוסר יכולתם להבין את הבעיה לעומקה. מבחינתם, מדובר בסידור זמני עד שהרב הזקן ישוב לאיתנו והנשים מבזבזות זמן ועצבים על פרינציפ במקום לקבל כמה שינויים לא נוחים שיעזרו להביא לברכה בתוך כמה חודשים. הגברים לא חווים את ההשפלה והזלזול שהנשים חוות, מה שמוביל לקונפליקט בקנה מידה שהקהילה הקטנה לא רגילה אליו. למעשה, גם בקרב הנשים יש שמאמצות את גישתו של הרב דוד, כי אין לו מתחרים בכל הנוגע לדיבור ושכנוע.
הסרט מציג אפשרות לקרע שמועיל רק לאדם אחד, אבל אף דמות אחרת לא זוכה לנקודת המבט החיצונית הנדרשת על מנת להעריך את מאזן הכוחות. כצופה חילוני, ברור לי שזה שמישהו מחזיק בתואר רב לא הופך אותו אוטומטית לצודק. אני רגיל לראות בנשים שוות ערך לגברים ולהאמין שמה שהן לובשות ומידת ההקפדה על תרי"ג מצוות, לא מעידים על רמת המוסריות שלהן. בשבילי, החילוני הכופר מחבק החזירים, אלוהים הוא קונספט שמתאים לאנשים מסוימים וזה עניינם הפרטי, בעוד דת היא מערכת חוקים שהומצאה בידי בני אדם על מנת לשלוט על אחרים ולהעניק להם תחושה של שייכות.
הדמויות בישמח חתני לא חושבות ככה. בשבילן, יש מי שמשגיח מלמעלה, גם אם אין הסכמה על מידת המעורבות שלו בענייני דיומא. רב הוא אדם מכובד שיש להקשיב לו, אפילו כאשר חולקים בלב על דבריו. הם רואים בשיפוץ בית הכנסת דבר חיוני להגדרת הזהות העצמית שלהם, זהות שנמצאת בסיכון ברגע שגורם חיצוני מפתה אותם לדרך אחרת. סביר להניח שלפחות חלק מהדמויות נעשו פחות אדוקות בעקבות החוויה, בעוד אחרות קרובות לדת יותר מאי פעם. זה משהו שמאוד אהבתי בישמח חתני. הוא לא מטיף לדרך אחת כמו "האושפיזין" של גילי דר ולא מתעלם מגישות מנוגדות כמו "למלא את החלל" של רמה בורשטיין. ישמח חתני מפנים את הרעיון שכולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, פשוט לא כל אחד זוכר בעל פה את אותם פסוקים. היהדות התפלגה לכל כך הרבה קהילות לאורך ההיסטוריה, שעד שלא יבוא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו במרכבת האש שלו וימסור הודעה אישית מהבוס, אין שום דרך לקבוע מי צודק.
מסיבה זו, הבמאי אמיל בן שמעון והתסריטאית שלומית נחמה בחרו בגישה הומניסטית במקום מטיפנית. הם לא חושבים שמקומם להכריע בסוגיות של יהדות, אבל מראים בנחישות שאין לדעתם לדרוס אנשים בדרך לאידיאל טכני. מבחינתם, עבודת השם היא דבר טוב ויפה, כאשר הוא נעשה בכוונה אמיתית וכאשר לא שוכחים להיות קודם כל בני אדם. אנשי מוסיוף הם אנשים טובים וצנועים, אשר נתקלים ברב מלא ניצוצות ובעל לשון זהב. הם רק רוצים לחזור לבית הכנסת שלהם, אבל הרב דוד מזהה כאן אפשרות להוסיף סימון ללוח המיטה השמימית שלו. הוא רואה הזדמנות לגייס חסידים נוספים ולספוג אותם לתוך הקהילה שלו. אם יש פערים בגישה לגבי הלכה כלשהי, הציפיה של הרב דוד היא שידלגו מעל הפער ויעברו לצד שלו. המוסיופים לא מורגלים בקרבות ועל כן, משמשים טרף קל לכוכב החדש בשכונה.
גם כאן, הסיפור נשאר ברמת האדם. הסרט אינו תוקף רבנים גדולים, או חסידויות וחצרות באשר הן, אבל מציג את הרב דוד כמי שמציב את קהילת מוסיוף בפני אתגר חסר תקדים. לא עזרת הנשים הממוטטת היא שקורעת את הקהילה מבפנים, אלא האפשרות שתאבד את היחוד שלה לטובת קולוניאליסט שמציע תמיכה ופרנסה טובה בתמורה לשעבוד. הסיטואציה הזו עובדת בזכות אביב אלוש שמביא לדמותו של הרב דוד את הכריזמה הטבעית שלו, לצד יכולת לאמץ את טון הדיבור הנדרש על מנת לשכנע את הסובבים אותו כי דבריו נובעים מדאגה ואהבת השם וחס וחלילה לא ממניעים אנוכיים. מנגד, יגאל נאור מקסים בתפקיד ציון, אדם טוב לב שרק מנסה לרצות את כולם. הוא אוהב את אשתו והיא אוהבת אותו, אבל מגיע הרגע שעליו לבחור צד ואין לציון את האומץ לעשות זאת. הוא מוצא מקלט בדאגה לרב מנשה, האיש הנשכח שהקהילה עוד מחכה להבראתו. ציון אינו גיבור, אבל הוא מראה כיצד ביטול עצמי אינו בהכרח ערך שהיהדות מקדשת.
אף על פי ששתי תצוגות המשחק המרשימות ביותר בסרט הן של גברים, לבו טמון בכימיה בין השחקניות על המסך. אוולין הגואל ואורנה בנאי אמנם חוזרות על שטיקים שראינו בתפקידים קודמים שלהן, אבל הדמויות כתובות מספיק טוב כך שאפשר לראות אותן כבעלות אופי משלהן וכמייצגות גישות שונות לפתרון אותה בעיה. עינת שרוף , שרונה אלימלך ויפית אסולין מוסיפות כל אחת צבע משלה לצוות השחקנים, משימה בכלל לא פשוטה עבור פרויקט מרובה תפקידים כמו זה. אף אחת מהן לא נראית כמו הבחירה האולטימטיבית לתפקיד, אבל כקבוצה, הן מבטאות היטב את התסכול שהדמויות עוברות, הן במישור האישי והן כמחצית הנזנחת של הקהילה.
אני נוטה לסווג את ישמח חתני כקומדיה על גבול הדרמה. יש בסרט הרבה רגעים רציניים והוא עוסק בנושא שבמציאות, כלל אינו מצחיק. עם זאת, הוא עשוי בחום לב ומכיל הרבה בדיחות קטנות כפי שמצפים למצוא בסרט על קהילה קטנה וצנועה שצריכה ללמוד בפעם הראשונה כיצד להתמודד עם השפעה חיצונית. הרב דוד הוא נבל בעל עומק שמיוצג בצורה אמינה, בעוד הדמויות האחרות זוכות לריאליזם שלהן בזכות שמחת חיים והיכולת לצחוק גם על עצמן כשצריך. זה לא סרט שיגרום למישהו להתגלגל מצחוק, אבל הוא מנווט יפה בין רצינות להומור.
ישמח חתני הוא הפתעה נעימה. בלי שערוריות בתקשורת, בלי פרסים מפסטיבלים נוצצים, בלי מועמדות לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר, מדובר באחד הסרטים הישראלים היותר מוצלחים שיצאו השנה לקולנוע. הסיפור מורכב וממלא את הסרט כמעט לכל אורכו. גם אם ישנם רגע בהם מתגנבת תחושה של חזרתיות, ההתפתחות המתמשכת באופיין של הדמויות והקונפליקט המוסבר היטב, מספקים שעה וחצי של הנאה מצד צוות שחקנים שהיה משכנע גם בתור קהילה אמיתית. תחת פיקוחו של במאי יצירתי שמאמין שבכדי לספר על נושא רגיש וחשוב, לא חייבים להיות רציניים כל הזמן, הסרט מקסים לא פחות משהוא מעורר דיון.
פרק 164 – נאצי Fאנק
אנשים תקועים בחלל מצומצם ומפחדים לצאת החוצה. לפחות נצלנו את המצב כדי להקליט פרק.
השבוע אנחנו מדברים על "Green Room" שלא הוקרן בארץ ועל "החדר" של דיוויד פינצ'ר (מעריצי טומי וויסו יאלצו לחכות לפעם אחרת).
ספוילרים שמפחדים לצאת החוצה.
פרק 163 – פרוע על המערב
ראינו השבוע את "שבעת המופלאים" החדש ובמקום להזכיר לנו את הגרסה מ-1960, הוא יותר מזכיר דווקא את "אוכפים לוהטים". ספוילרים בפרק לשלושת הסרטים.
ביקורת: סופת חול
כשהייתי ביסודי, הגיע לבית הספר שלנו בדואי אמיתי, מהנגב, כדי לספר לנו על אורחות החיים המסורתיים של אנשיו. אני לא זוכר הרבה, פרט לכך שמישהו שפך בטעות כוס תה והמרצה האורח התבדח שעוד רגע יגיעו כל הזבובים של המזרח התיכון. לאחר מכן, לקח הפסקת סיגריה כשהוא לבוש בג'ינס וחולצת טי ועלה על הג'יפ שלו בדרך לבית הספר הבא.
היה לנו, התלמידים, ברור שהוא לא באמת חי באהל בלב המדבר ורוכב על גמל לכל מקום, אבל עדיין קצת הופתענו שלא נסה לשמור על האשליה לפחות עד שיתרחק מעט ולא נוכל לראות אותו. למדנו באותו יום על הארוח הבדואי המסורתי, על הבגדים המותאמים לשמש היוקדת ועוד דברים שעולים לראש כשחושבים על הבדואי הקלאסי, דמות חברותית שתמיד תשמח לארח אותך לכוס תה או קפה בלב המדבר. אף אחד לא הזכיר דברים כמו ישובים לא מוכרים, יריבות בין שבטים, או יחס לנשים.
ככל הידוע לי, "סופת חול" של הבמאית והתסריטאית עילית זקצר, הוא הסרט הראשון שמציב במרכז העלילה את הבדואים מהנגב. בלי קישוטים מסביב, או דמויות שאינן חלק מאותה חברה מבודדת חלקית, נקודת המבט של זקצר היא חיצונית, אבל חודרת לקרביים הלא נעימים של החיים בחמולה.
סולימאן מתחתן בפעם השניה. אשתו הראשונה, ג'לילה, עודנה שם, מטפלת בארבע הבנות שלהם, אבל סולימאן החליט שהגיע הזמן לצרף אישה נוספת לאילן היוחסין. מסורת אכזרית מביאה לכך שג'לילה היא זו שאחראית לארגן את החתונה ולקבל את הדגם החדש והצעיר לבית. הבית שג'לילה מנהלת ודואגת לאחזקתו מזה שנים, רק כדי לראות איך היא כבר לא האחת והמיוחדת.
בינתיים, ליילה, בתם הגדולה של סולימאן וג'לילה, מחפשת להרחיב אופקים. היא לומדת בבית ספר אזורי, מקבלת שעורי נהיגה מאביה ומדי פעם, מקבלת טלפון מבחור בן שבט אחר, שהוריה לא ששים לצרף למשפחתם. כמו אמה, ליילה עוזרת עם נקיונות וגידול האחיות הצעירות, אבל היא רואה את עצמה במקום אחר, לא בצריף המנותק מחשמל ששאר בנות המשפחה תקועות בו.
סופת חול הוא מבט ביקורתי על חברה משונה. הבדואים בנגב, במיוחד אלה שחיים בישובים לא מוכרים, צריכים לדאוג לעצמם ושומרים על מסורות רבות, אבל הם מודעים ופתוחים לפלישה איטית של העולם המודרני. גברים ונשים חוגגים בנפרד, ביגמיה אינה נתפסת כעברה על החוק, מקומה של אישה בבית ולא ראוי שתצא בלי כיסוי ראש ותרים קול בפומבי. מנגד, הם לובשים קרוקס, מדברים בטלפון סלולרי, חיים בבתים מבטון, שומעים מוזיקה מוקלטת ומשלבים מילים שמקורן אינו בערבית בדיבורן (מה שיצר מצב מוזר כשהכתוביות בעברית מתרגמות את המילה "תקליטן" ל"די-ג'יי").
בשום מקום אחר בארץ, לא תמצאו אוכלוסיה כזו. יש אוכלוסיות דומות ברחבי העולם, בין אם צוענים או שבטים שונים באפריקה וצפון אמריקה, אבל בכל הנוגע לישראל, רק בישובים הלא מוכרים שבנגב תמצאו אנשים שמצליחים להיות כה מבודדים מהעולם המערבי ובו זמנית מושפעים מהקרבה אליו. עילית זקצר לא רואה את המצב כשובה לב, אלא כמבוי סתום עבור נשים בחברה שנשלטת לחלוטין בידי זכרים. הסרט אינו מציג את החיים של הבדואים כפשטות קסומה ומדגיש שמדובר בתפיסה מיושנת שזמנה חלף לפני עשרות שנים, אם לא יותר. יחד עם זאת, לא נעשית דמוניזציה לאף דמות. כולן אנושיות ומתקיימות בתוך החוקים המוכרים להן. נסיון לצאת מהתבנית הקבועה, משמעותו הליכה כנגד כפר שלם. הגברים לכודים בתוך התבנית לא פחות מהנשים, אבל אצלם נמצא הכח להפסיקו. אין תשובה חד משמעית האם המצב נשמר כי הגברים בוחרים להשאירו כפי שהוא, כי הנשים לא מנסות לשנותו, או כי שני הצדדים מפחדים ללכת נגד מסורת של דורות על גבי דורות.
מעניין להשוות את סופת חול לזוכה אופיר אחר, "למלא את החלל". שני הסרטים עוסקים בנקודת המבט של נשים החיות בחברה שמרנית וסגורה יחסית, המתקיימת בצורה כמעט בלתי אפשרית בישראל של המאה ה-21. ההבדל המשמעותי הוא שבעוד אצל החרדיות בלמלא את החלל, חתונה היא פסגת השאיפות ומי שנותרת רווקה היא אומללה, עבור הנשים הבדואיות בסופת חול, חתונה היא גזר דין מוות לחלומות ולזהות העצמית שלהן. הן הופכות לא סתם לרכוש, אלא לכזה שאפשר להחליף בלי לשאול. בביתן שלהן הן בני אדם סוג ב' ומחוץ לקירות המוכרים, אפילו לא זה. סופת חול אמנם מציג את המצב כמורכב וכמשהו שחלק מהנשים מודעות לאבסורדיות שלו, אבל בהחלט מציב את חיי הנישואין כדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לאישה צעירה. עוד זוכה אופיר, "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", מראה איך גם בחברה יהודית מסורתית, אישה עלולה להיתקע בנישואין לא רצויים, אולם הוא מציג קשר שהתחיל מתוך בחירה של שני בני הזוג ולכד את האישה במבוך של נסיונות גישור והאשמות לא רלוונטיות. זאת בניגוד ללמלא את החלל וסופת חול, אשר יוצאים שניהם מנקודת ההנחה שהכלה היא האחרונה שמישהו שואל מה דעתה על חתונה ושהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לה, זה בעל לא מתעלל.
שלושת הסרטים שהזכרתי נכתבו ובוימו בידי נשים (במקרה של "גט", רונית אלקבץ חלקה את העבודה עם אחיה) וכל אחד מהם מראה איך נישואין הם לא שאלה של למה, אלא רק של מתי ועם מי. אחד רואה בחתונה את הגמול האולטימטיבי לחיי רוח תקינים, שני רואה בה משהו שיכול להתפרק בצורה מאוד לא נעימה, וסופת חול רואה בה אסון שנשים חוות כחלק משגרה לחלוטין לא הוגנת.
בעוד העלילה של סופת חול רחוקה מלהיות מקורית, הוא נמנע מלשטח את התמונה. הסרט מצויד בצוות שחקנים שמבין את הקונפליקט בו הדמויות חיות ושומר את הרגעים הדרמתיים במינון נכון. רובא בלאל-עספור מצטינת כג'לילה, מי שנראית בתחילה כקנאית שמרנית, אבל הולכת ומתגלה לאורך הסרט כאם אוהבת ואישה חזקת אופי שמתוסכלת בצדק מהעדרה של הכרה בעבודה הקשה והוויתורים שהיא עושה. סולימאן, בגילומו של היתאם עומרי, עובד מסלול הפוך. הוא מתחיל כאב אוהב ופתוח יחסית, שנותן לבנות שלו חופש מעבר למקובל בכפר, אבל הצורך לעקוב אחר המסורת והאגו השברירי שלו עצמו, הולכים ומשנים את האופן בו הוא נתפס בעיני הצופה. לא מדובר בגבר מכה, אלא במי שאינו נזקק לאלימות פיזית על מנת לכפות את רצונו, כי כל החברה נמצאת מאחוריו.
כשכתבתי על "בית לחם", ציינתי את היתאם עומרי כבולט לטובה בתור נבל אבסולוטי מהסוג שנדיר לראות בקולנוע הישראלי. הוא היה כל כך מפחיד בתפקיד, שהתחלתי לחשוש מהאפשרות שאי פעם אפגוש את השחקן בעולם האמיתי, כי מי יודע איפה נגמרת הדמות ומתחיל מי שמשחק אותה. בסופת חול, הוא מגלם תפקיד הפוך לחלוטין. למרות שעדיין לא מדובר בדמות חיובית, הוא לא מטיל אימה כמו בבית לחם, אלא נראה כמי שלא היה מסוגל לעמוד על שלו אפילו מול המראה. הוא מייצג תפיסה פוגענית ומגבילה, אבל כפי שדמות אחרת מציינת, הכל נעשה מתוך תחושה של חוסר ברירה ופסיביות, לא מתוך יזמה. שני התפקידים הכה מנוגדים האלה, מדגישים עד כמה עומרי הוא מהשחקנים היותר מגוונים שפועלים כיום בישראל.
סופת חול לוקח רעיון שחוק ומלביש אותו על דמויות שאינן משמשות בדרך כלל יותר משחקני משנה, גם בקולנוע וגם בחיים האמיתיים. מה אנחנו באמת יודעים על הבדואים בישובים הלא מוכרים? מה אנחנו יודעים על מעמדן של הנשים שם ועל הסיכוי שלהן לשנות את המצב לטובה? למען האמת, יכול להיות שהסרט משקר ואני לא יודע על כך, כי מדובר בחברה שכמעט ואינה זוכה להתיחסות תקשורתית. עם זאת, בהנחה והיצוג של זקצר נאמן למציאות, מדהים לחשוב שכללים כה נוקשים ולא הגיוניים מתקיימים במאה ה-21, במדינה שתופסת עצמה מתקדמת, במרחק קטן מהעולם המהופך לחלוטין של היהדות החילונית. בדומה ל"למלא את החלל" שהשחיל סיפור על החרדים שאף אחד לא שם לב לקיומם בלב תל אביב, סופת חול מציב במרכז הבמה את האישה הבדואית, האדם המופלה ביותר בחברה המופלית ביותר בישראל. לא מרבים לדבר עליה, או להכיר בכלל בקיומה, אבל היא שם ורק מחכה לאוזן קשבת.
החשיפה הראשונה של סופת חול הגיעה בפסטיבל סאנדאנס, שם זכה בפרס חבר השופטים. זכיה בפרס אופיר הבטיחה לו את משבצת נציג ישראל לאוסקר. האם יש מה לדבר על מועמדות ואף זכיה בפרס האקדמיה ההוליוודית? עוד מוקדם מכדי לומר, אבל אני סקפטי. חברי האקדמיה שיבחרו את חמשת המועמדים הסופיים, צריכים לעבור לפני כן על יותר משבעים סרטים שונים, על רובם לא ידעו דבר טרם הצפיה. זאת אומרת שבכדי להיות מועמד, סרט צריך לבלוט במיוחד בתום צפיה אחת, מול קהל מתרבות שעשויה להיות שונה לחלוטין. סופת חול בהחלט בולט בקרב סרטים ישראלים ובתחרות המצומצמת יחסית של סאנדאנס, אבל לא בטוח שהסיפור, שהוצג כבר פעמים רבות מספור, יחלחל מספיק עמוק לזכרונם של המצביעים, כך שיהיה מועמד לאוסקר. זה הספיק בשנה שעברה למועמדות עבור "ילדות פרא", אבל הסרט הזה זכה גם לתמיכה רצינית של מערך יחסי הציבור. אני מקווה בשביל סופת חול שיחרת מספיק חזק בזכרונם של חברי האקדמיה, מאחר ומדובר בסרט ראוי ומעניין, אבל מודה כבר עכשיו שמול עשרות סרטים מרחבי העולם, סיכוי סביר שיראה שגרתי למי שאינו ישראלי.
בשביל הזהב 