מעטים הספרים שנתקלו בהתנגדות עזה מבית, ושבחים מחו"ל, כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1928, התבסס על נסיונו האישי של רמרק כחיל בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, לצד דאגה מוגברת מכך שהתנאים למלחמה נוספת, לא פחות גדולה בהקפה, עדיין קיימים. הוא צדק, כמובן, אבל אנשים לא אוהבים כשמתריעים בפניהם שהם חוזרים על טעויות העבר, במיוחד כאשר מדובר בטעויות שעלולות לפגוע בהם אישית. הספר הוחרם במידות שונות במולדתו של רמרק, גרמניה, כמו גם באוסטריה, איטליה, צ'כוסלובקיה וצרפת, בהן לא רצו שחיילים יחשפו למה שהשלטונות תפסו כתעמולה פציפיסטית.
בינתיים, הספר הפך לרב מכר בחלקים אחרים של העולם, כולל בארצות הברית, בה עובד במהרה לסרט שנחשב עד היום לאחד מסרטי המלחמה הגדולים והמשפיעים ביותר. הבמאי, לואיס מיילסטון, אמנם שרת במלחמת העולם בתפקיד לא קרבי, אבל הוא נחשף להרבה צילומים משדות הקרב בכדי להבין עד כמה המצב נראה רע בשטח עצמו. הסרט זכה באוסקר ונחשב לאבן דרך חשובה בקולנוע המערבי, אולם זה לא גרם לשיפור במעמדו בגרמניה, בטח בהתחשב בכך שמיילסטון ומפיק הסרט קרל למל ג'וניור, היו יהודים. המפלגה הנאצית פוצצה הקרנות של הסרט עוד לפני שעלתה לשלטון וכאשר הגיעה לעמדת כח אבסולוטית, במערב אין כל חדש היה אחד מהספרים הרבים שנשרפו בשל תוכנם. באופן עצוב, בדיוק סוג התהליכים שרמרק נסה להזהיר מפניהם. מאז, הסיפור עובד עוד מספר פעמים בפורמטים שונים, אולם רק עכשיו, ב-2022, יצא עיבוד קולנועי בגרמנית, מה שמעיד על כך שהאנטי כלפי גישתו של הספר, רשמית אינו חלק מוביל בדעת הקהל.
פול באומר הוא אחד מקבוצת תיכוניסטים שמחליטים להתגייס בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעקבות נאום בשבח הלחימה למען המולדת ותהילת הנצחון. הם לא מודעים לכך שמצבה של גרמניה בשדה הקרב לא מזהיר ושסיכויי ההישרדות שלהם נמוכים יותר מכפי שחשבו. פול וחבריו נשלחים לחזית המערבית, שם מתנהלת מלחמת חפירות מול הצבא הצרפתי. בין הזוהמה, המחסור בציוד ובמזון, והקליעים ששורקים בכל פעם שמישהו מעז להציץ אל מחוץ לשוחה, החיילים החדשים מוצאים עצמם מבולבלים ומתחילים לפקפק בבחירתם להתגייס. היחיד שמשמש מקור כלשהו של השראה הוא סטניסלאוס "קאט" קצ'ינסקי, חיל מבוגר יותר שצבר מספיק נסיון בכדי להסביר להם איך להפוך למטרות פחות קלות ואפילו לשרוד את הלילה הראשון.
עיקר הסקרנות שלי לקראת הצפיה הייתה כיצד הסיפור יראה מנקודת מבט של במאי גרמני. לואיס מיילסטון אמנם נולד באירופה, אבל בתחומי האימפריה הרוסית וכשהיה בגיל שאפשר לו לקחת חלק במלחמה הגדולה, העדיף להגר לארצות הברית במטרה למצוא עבודה בתעשיית הבידור. אדוארד ברגר, שביים את הגרסה החדשה, גם העביר את החלק הזה של חייו בלימודים באמריקה, אבל הוא נולד וגדל בגרמניה המערבית, כאשר אנשים שחוו את המלחמה בזמן אמת עוד יכלו לחלוק עדויות. האווירה בצד המערבי הייתה כידוע פתוחה בהרבה מזו שממזרח למסך הברזל, אז ברגר גדל כשמותר למתוח ביקורת על קבלת ההחלטות שקדמה למלחמה.
מכאן נובעת האכזבה העיקרית שלי מהסרט. ברגר בחר בכוונה שלא להתבסס על הגרסה של מיילסטון, מתוך רצון לתפוס בצורה מדויקת יותר את רוח הספר. הוא עשה זאת על ידי הרחבת החלק שמתרחש בשדה הקרב והדגשת הניתוק בין הדרג המדיני והפיקודי לבין המציאות בשטח, אולם השמיט חלק חשוב מאוד מהסיפור. לאנשים בני זמננו, ברור שצריך להציג מלחמה כמוצא אחרון בלבד שאין בו מנצחים אמיתיים ושבלתי אפשרי לשרוד אותו בלי לצאת מצולק, גופנית ונפשית. ברגר אכן משתדל להדגיש את הצד הזה, רק שהוא עושה זאת על חשבון הביקורת שקיימת בספר, ובסרט של מיילסטון, על הפטריוטיזם המיליטנטי של גרמניה באותה תקופה, בעזרתו הצליחו לשכנע צעירים להקריב את חייהם למען מלחמה שבמבט לאחור, לא הביאה לארצם שום השגים משמעותיים. הגרסה של ברגר משאירה את פול כל הזמן בקרבת הלחימה, תוך שהיא משמיטה את החלק בספר בו הוא מקבל חופשה ורואה את נאומי הגאווה הלאומית והעליונות הגרמנית מהצד השני, של זה שיודע שמדובר בשקרים. התסכול שלו מכך שצעירים מעדיפים להקשיב לנאומים מניפולטיביים במקום למי שלמעשה חווה את המלחמה והבין עד כמה היא סיוט, הוא מרכיב חשוב בדמותו במקור וגם בגרסה של מיילסטון. ברגר החליט שלא להתמקד בצד הזה, מה שמשפיע לרעה על היכולת להזדהות עם הדמות הראשית.
במקום לחוש את חוסר האונים של פול, שחייב לחזור לשדה הקרב בזמן שמסרבים להקשיב לו כשהוא חולק אמת לא נעימה, הסרט החדש גורם לו להיות די בלתי נסבל. אין לו משהו לחזור אליו, אין לו משבר אמונה, אין לו רגע אמיתי של התפכחות. הוא פשוט חיל שאמנם שונא את המלחמה ומבין שאינה מסבה גאווה כפי שטענו בפניו, אבל לא מתפתח מעבר לזה. גם הסוף המפורסם (בלי ספוילרים) הוחלף בסיום שמשנה לחלוטין את מצבו של פול לעומת המקור. זה לא תמיד נורא, אבל בתור מי שמתיימר לקלוע יותר לרוח הספר, נראה שברגר פספס את המסר העיקרי שלו. לא זה שמלחמה היא גיהנום, אלא הקלות בה ניתן להתדרדר אליה מחדש. המשבר הכלכלי שיצרה המלחמה והאגו הלאומי הפגוע של גרמניה היו בין הגורמים המרכזיים לעליית הנאצים, חיזוק המיליטריזם בציבור ובסופו של דבר, מלחמת עולם שניה (ופחות מדברים על זה, אבל ביפן היו במקביל תהליכים דומים של חיזוק הלאומנות וקידוש הלחימה). מוזר שברגר, שבניגוד לרמרק ומיילסטון, ביים סרט בזמן שיש לו את הידע מה קרה בהמשך, בחר להתעלם כמעט לחלוטין מהלך הרוח ההרסני ששרר ברמה האזרחית.
מבחינה טכנית, במערב אין כל חדש גרסת 2022 עשוי טוב. בדומה ל"1917" שיצא לפני שלוש שנים, סרטו של ברגר אינו חוסך בהצגת אזור הלחימה כמקום שהמוות נוכח בו בכל פינה. עבודת איפור מצוינת מדגישה עד כמה התנאים בשטח אינם היגיינים ולמרות שהאפקטים הדיגיטליים לא מרשימים במיוחד, המלחמה נראית אמיתית על המסך. מגיעה נקודת זכות גם להופעות המשנה של דניאל בריהל כמתיאס ארצברגר, פוליטיקאי שפעל נמרצות להביא לסיומה של המלחמה, ודוויד סטרייסו כגנרל פרידריכס, שרוצה להמשיך להילחם בכל מחיר ורואה בארצברגר ודומיו בוגדים במולדת. זו הנקודה היחידה בה הסרט החדש נוגע בהלך הרוח הציבורי בזמן המלחמה, וחבל שהוא מתמקד רק באישים בכירים ולא בבני מעמדם של החיילים המשרתים.
האם זה הוגן להשוות עיבוד חדש לסרט מפורסם שהבמאי בכוונה רצה להימנע מהשוואות אליו? כנראה שלא. מצד שני, זה כמו לעבד מחדש את "חלף עם הרוח" עם יותר דגש על סבלם של העבדים. זה יוסיף משהו חיוני לסיפור, אבל יגרע על הדרך מהמורכבות של הדמות הראשית, שהתכחשות למציאות היא הדבר שמניע אותה. בואו נגיד שלדעתי, בכל הנוגע למסר שאריך מריה רמרק רצה להעביר ושלם על כך בגלות מארצו ובחייה של אחותו (שהוצאה להורג תוך עקיפת מערכת המשפט), מותר ואף רצוי להשוות. הגרסה של אדוארד ברגר אינה רעה, אבל בעיני חסר בה החלק החשוב באמת בסיפור, לפיו מלחמות לא מתחילות ביריה הראשונה, אלא הרבה לפני.
בשביל הזהב 