ביקורת: גט – המשפט של ויויאן אמסלם

gett_resize

 

רגע לפני שהתחיל "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", נקר בי חשש מוכר. חששתי שמא נתתי להייפ להשכיח את העובדה שלא אהבתי את הסרטים הקודמים של אותו יוצר. במקרה הזה, מדובר באחים רונית ושלומי אלקבץ, שגט הוא החלק השלישי בטרילוגיה שלהם. את החלק הראשון "ולקחת לך אישה", בקושי צלחתי. הוא היה מלודרמתי באופן מוגזם ועסק בסיפור שנטחן כבר אלפי פעמים בקולנוע. "שבעה" היה טוב יותר, אבל עדיין לא יותר מבינוני בעיני. גט אמור להיות הטוב בסדרה, אבל מבחינתי, זה כמו לומר שהדפדפן בו אני משתמש יותר מוצלח מאינטרנט אקספלורר. הסטנדרטים להצלחה לא גבוהים במיוחד.

עם הידיעה הזו, השתדלתי לראות את גט עם ראש פתוח ככל הניתן. לא לתת למניירות של רונית אלקבץ, שחקנית שאני מחבב בסך הכל, להרוס לי את ההנאה, או לפחות את האמינות של הדמויות (יש לה נטיה למידה מורגשת של תאטרליות). לא לתת לעובדה שאין בגופי עצם אחת תאיסטית, למנוע ממני להתחבר לסיפור שכל גיבוריו מגיעים מרקע דתי. הכי חשוב, לא להתעסק בשאלה האם הוא ראוי לנצח את "אפס ביחסי אנוש" הכה אהוב עלי, בתחרות על פרס אופיר. פשוט לראות את הסרט ואז לחרוץ דעה.

גט – המשפט של ויויאן אמסלם, מתרחש כולו בין כתלי בית הדין הרבני. חרף שמו של הסרט, ויויאן היא זו שתובעת גט מבעלה, אלישע, אך הוא מסרב לתת. היא מביאה עורך דין, בנו החילוני של רב מפורסם. אלישע מביא את אחיו, חכם בתורה ודברן לא קטן. הדיינים משתדלים לעבוד לפי הספר, או בעצם לפי פירושיו. רבי סלומון משתדל לשמור על העניינים פשוטים וישירים, אולם נתקל בבעיות מצד בני הזוג. אלישע מבריז מרבים מהדיונים, ויויאן מתאפקת לא להתפרץ על אף אחד וגיוס עדים הוא משימה קשה, כי אף אחד לא רוצה לדבר סרה במר וגברת אמסלם, במיוחד אם פרוש הדבר פרוק המשפחה.

הבעיה הגדולה של ויויאן וכוחו העיקרי של אלישע, היא שהדיינים מתקשים למצוא עילה להעניק גט. אלישע מעולם לא הרים יד על אשתו, שניהם טוענים כי אינם נואפים ואין מום שמונע מהבעל להעמיד צאצאים. הדיינים לא יודעים מה לעשות עם אישה שמסרבת לחיות עם בעלה, פשוט כי היא לא אוהבת אותו יותר. התורה והגמרא לא ברורים בענייני אהבה. הם מכירים בה כדבר חיובי ומומלץ, אולם אין קשר בינו לבין חיי נישואין מוצלחים. העיקר לשמור על שלום בית ושהזוג יתן עוד ועוד הזדמנויות לזיווג.

רוב הסרט מתנהל כדרמה משפטית. עורך הדין ואחי הנתבע מתפלפלים, מנסים טקטיקות שונות, בעוד שורה של עדים באה בפני הדיינים ומנסה להטות את הכף לצד כזה או אחר. האבסורד בבסיסו של הסרט נובע מכך שגבר שאינו מעוניין להתגרש מאישתו, אינו מחויב בכך. היא יכולה להציג עדויות עד בוא המשיח, אבל אין לדיינים את הסמכות לפרק משפחה ללא הסכמת הגבר, אלא אם מדובר בעניין של חיים ומוות, או פרו ורבו. הם אפילו מתקשים לחייב אותו להגיע לדיון, מה שגורם למשפט להיגרר חודשים ארוכים, כאשר כתוביות מציינות בכל פעם את הזמן שעבר מאז הדיון הקודם.

מיקום העלילה כולה באתר צילומים אחד, מביא לכך שלמרות הקילומטרז' שעוברים בני הזוג ונציגיהם, הרקע אינו משתנה. זה תמיד אותו חדר עם קירות לבנים פשוטים, שניים-שלושה שולחנות מתנ"ס  ודוכן השופטים ולידו המחשב של השמש. החלון בחדר ההמתנה מציג את מעבר העונות, אולם להוציא החלפת בגדים, ויויאן ואלישע נראים תמיד אותו דבר, רק נעשים מעט תשושים יותר בכל פעם.

ההבהרה בתחילת הביקורת מבקשת שאענה כבר על השאלה האם אהבתי את הסרט. ובכן, הוא בהחלט מוצלח יותר משני חלקי הטרילוגיה הקודמים. אין צורך בהכרות קודמת עם הדמויות, מאחר וכולן מוצגות בפני הדיינים והסיפור הפעם לא מתמקד במשפחה מתפרקת, אלא בבית שכבר נהרס וכעת מנסים להשיג צו סגירה חתום.  דרמות משפטיות הן תמיד אתגר לכתיבה ובימוי והאחים אלקבץ עומדים יפה במשימה. בית הדין כופה עליהם להיות מכובדים ומתונים, מה שהיה אולי חסר לי בשני הסרטים הקודמים שהיו או צעקניים מדי (ולקחת לך אישה), או חסרי מיקוד (שבעה).

הבימוי מנסה להעניק לסרט אופי שונה. לרגעים, הוא נראה חסר השראה, אולם המטרה היא להתמקד במילים ולא במעשים, כי זה מה שבסופו של דבר משפיע על הדיינים. לא תמיד רואים את הדמות המדברת, לפעמים המצלמה מתמקדת בכלל במישהו אחר שרק מקשיב ללא קול. התפרצויות מזדמנות אינן תמיד במקום, אבל לפחות יש להן בניה ארוכה והסרט משתדל להסביר את התסכול שאוחז באישה שנלחמת בטחנות רוח, רק שטחנות הרוח הן אלה שמדמיינות שהיא ענק נורא.

רונית ושלומי אלקבץ לא מסתירים את הביקורת שלהם כלפי בית הדין הרבני. מדובר במוסד שנשען על כללים בני מאות ואלפי שנים ועדיין מתייחס לאישה כאל רכוש של בעלה וחייב סיבה טכנית לאפשר לה לבטל את הנישואין. בעוד רוב הזמן, הסרט משאיר את הביקורת לרמיזות ועקיצות מתחת לפני השטח (טכניקת ויכוח בה באופן אירוני, ויויאן מאשימה את אלישע), מגיעים רגעים שאחת הדמויות מאבדת את קור רוחה. כשצוות השחקנים כולל את רונית אלקבץ ומנשה נוי, אפשר להבין ששקט לא יהיה כאן. אלה הרגעים הפחות טובים בסרט, מכיוון שכמו בשני החלקים הקודמים בטרילוגיה, הוא מוותר על עידון לטובת אמירה ישירה של המובן מאליו. למרבה המזל, הרגעים האלה מעטים וכאשר הם מגיעים מצדם של שחקנים אחרים, הם פחות מציקים ואף מבדרים.

אלי גורנשטיין הוא אחד השחקנים הישראלים הנעימים ביותר לצפיה. הקול העמוק, החזות הארוכה והעיניים החוקרות מלווים אותו לכל אורך הקריירה, אולם כאשר הוא נדרש לגדל זקן לבן ולגלם אב בית דין שמרן שמנסה לפשר בין שני כוחות שאינם ניתנים לריסון, הוא מתעלה על עצמו. חבל שאינו מקבל יותר תשומת לב בפרסומים אודות הסרט, מכיוון שגורנשטיין נותן את מה שאני מחשיב להופעה הטוב ביותר מכל הצוות.

גם שחקנים נוספים עושים עבודה טובה. ששון גבאי מוצלח כאחיו של אלישע וסנגור לעת מצוא ומעלה חיוך כשהוא מצחקק לעצמו כי נזכר בדבר מה מרנין. מנגד, מילותיו הן לפעמים הפוגעות ביותר בחדר והעמדת הפנים המצטנעת, אינה מונעת מהתנשאות צבועה לעלות פה ושם מעל פני השטח. דליה בגר, בתפקיד השכנה גברת אבוקסיס, נראית בהתחלה עצורה ולא קשורה לסרט, אולם כשמתחיל שטף הדיבור, היא נותנת הופעה מרגשת ששופכת אור נוסף על הסביבה בה משפחת אמסלם חיה. אלברט אילוז, אוולין הגואל ורובי פורת-שובל תורמים רגעים קומיים מוצלחים עד כדי כך, שהשחקנים האחרים בחדר מחזיקים את עצמם מלהתפוצץ מצחוק מול המצלמה.

זה אולי הדבר הכי מוזר בגט, שהוא סרט מאוד מבדר. אמנם השחיקה של הנוכחים במשפט ניכרת ומהווה גורם עיקרי בעלילה הדרמתית ברובה, אבל האחים אלקבץ מרשים הפעם לדמויות לפתוח את הפה ולהוציא פנינים של הומור ולא רק משפטים מתחסדים וצעקות. אמצע הסרט הוא כמעט בורקס מרוב שהדמויות העממיות שולטות בו וזה מהנה ושובר את הרצינות של המשפט עצמו. הדבר גם מאזן את התסכול מהתזכורת החוזרת למעמדה הנחות של האישה בבית הדין הרבני ומחוסר היכולת של הדיינים והעדים להבין שלפעמים טוב יותר בנפרד, גם אם רבי משה בן חפרן לא מצא בזמנו איזה סעיף טכני לגבי מילוי חובותיו של הבעל.

אטימולוגיה בצד, הסרט הוא תזכורת לכך שגבר בקשר נישואין נקרא "בעל". לא משנה באיזו מאה אנחנו, היהדות עדיין מציבה את האישה כשווה פחות מהגבר ולמעשה, כחפץ יקר במיוחד ולא כאדם המחזיק בדעות והחלטות שוות בערכן. הרגע בו הדמויות לא מתאפקות מלומר זאת מפורשות, מעודן כמו בולדוזר עם גיר תקוע שמנסה להוריד קיר לבנים, אבל זה מסר שהאחים אלקבץ לא רוצים שאף אחד יפספס. גם אם זה אומר לדחוף אותו דרך הגרון של ויויאן וסובביה ישר לאוזניהם של הצופים.

להוציא את חוסר העידון, חסרונו היחיד של גט הוא באורכו. מאחר וכל הסרט מתרחש באותו מבנה, עם אותן דמויות ראשיות ועוסק במשפט שנגרר ללא צורך על חשבון שלוותם הנפשית של שני הצדדים, הרגשתי שהוא קצת ארוך מדי. חצי השעה האחרונה נגררת ויש לא מעט נקודות בהן נראה שמתאים לסיים את העניינים, אבל הסיפור ממשיך משל בויים בידי פיטר ג'קסון. זו אמנם אילוסטרציה נאה למשפט שנגרר יתר על המידה, אבל אני לא חושב שלזה כוונו היוצרים.

מעבר לשני הפגמים האלה, גט – המשפט של ויויאן אמסלם, הוא סרט מרתק ומשוחק היטב שמציג את האבסורד שבאימוץ חוקים מהעת העתיקה לניהול בית דין בימינו. הוא מתעב את האפליה נגד נשים הנעוצה עמוק בשורשי הדת ולא מפחד להראות זאת, אבל מצליח לשמור על איפוק חכם רוב הזמן. הניגוד בין סערת הרגשות מבית שמתוארת בפי העדים, לבין הנסיון של כל צד להביא את הרבנים לראות את עמדתו כנכונה, תוך דיבור בשפה גבוהה ומכובדת, הופך את הסיפור הפשוט יחסית למעניין במיוחד. הסרט מוצלח כדרמה משפטית, הוא מוצלח כדרמה משפחתית והוא מוצלח גם כדרמה קומית. רק הסוף הנגרר גרם לי לחוש שמה שהיה בהתחלה, כבר לא שם ועדיף שניפרד כידידים.

מודעות פרסומת

פרק 57 – סרטים מודרניים

באיחור של שבוע, הנה פרק 57 של הפודקאסט. הפעם, אנחנו מתחילים עם הסרט העתידני "תאוריית האפס" וממשיכים עם "זמנים מודרניים" הקלאסי. ספוילרים ללא תוספת שעות עבודה לשני הסרטים.

פרק 56 – בינונייים בטקסס

בצל בעיות סאונד לא צפויות, התכנסנו השבוע לדון במשפחות טקסניות במשבר, דרך שני סרטים שמתרחשים באותו איזור, אבל נוצרו בגישות שונות לחלוטין. "התבגרות" שצולם במשך 12 שנים, מייצג את הסרטים החדשים, בעוד "תנאים של חיבה" זוכה האוסקר, על תקן הקלאסיקה.

ספוילרים לשני הסרטים ולחיים עצמם.

זו ציפור… זה אדם… זה בירדמן?

רשומה זו נכתבה בעיצומה של עונת הפסטיבלים. אמנם ברלין וקאן מארחות פסטיבלי סרטים נחשבים ויוקרתיים במחצית הראשונה של השנה, אולם מנקודת מבט של חיזוי אוסקרים, ספטמבר הוא החודש החשוב ביותר לבכורות עולמיות. פסטיבלי ונציה וטלורייד הסתיימו, בעוד פסטיבל טורונטו בעיצומו. בשני אלה, נחשפים מדי שנה כמה מהמתמודדים הבולטים לאוסקר ורבים מהם אף זכו בפרס הגדול בטקס הנוצץ מכולם. פסטיבל טלורייד מצטיין במיוחד בשנים האחרונות, כאשר ארבעה מבין ששת הזוכים האחרונים באוסקר לסרט הטוב ביותר, הוקרנו בו בבכורה עולמית. זה קצת מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בארוע צנוע ופחות מסוקר מהפסטיבלים האחרים שהזכרתי.

השנה, מבין הסרטים הרבים שהוצגו לראשונה בטלורייד, בולטים שלושה: WIld עם ריס ווי'תרספון, "משחק החיקויים", בכיכובו של בנדיקט קמברבץ' בתפקיד אלן טיורינג ו"התאוריה של הכל" (לא להתבלבל עם "תאוריית האפס" של טרי גיליאם), בו מגלם אדי רדמיין את סטיבן הוקינג הצעיר. זה לא מקרי שלא הזכרתי את שמות הבמאים של אף אחד מהסרטים הנ"ל, מכיוון שאף אחד מהם לא מוכר במיוחד. שלושת הסרטים האלה הם הבולטים במרוץ לאוסקר מבין סרטי הפסטיבל ולמען האמת "התאוריה של הכל" הוא היחיד כאן שניתן לסמן ברצינות כבעל סיכויים לזכות. למרות שאין לו כמות יוצאת דופן של ביקורות חיוביות בינתיים, הוא בולט בזכות השחקנים הראשיים. רדמיין קצר שבחים רבים על הופעתו וגם פליסיטי ג'ונס כג'יין הוקינג, מסומנת כבר כמי שתצבור מועמדויות רבות עד סוף השנה.

עדיין, אפשר לומר שאני מאוכזב מההספק של הפסטיבלים עד כה. להוציא את פסטיבל קאן שהוסיף כמה שמות לרשימה, נראה שרוב הסרטים שנחשפים השנה בבכורה עולמית, אינם בעלי הפוטנציאל ללכת עד הסוף ולזכות באוסקר. "התאוריה של הכל" ו"משחק החיקויים" אולי יהיו מועמדים, אבל חסרה איזו התלהבות גורפת שתרמוז על כוונה מצד המפיצים לדחוף אותם בכל הכח. חוץ מהרבה פרסים לרדמיין, קשה לי עדיין לבנות כאן הימור רציני לקראת סוף השנה. כמובן, בין זוכי האוסקר שנחשפו לראשונה בטלורייד, נמצא "נאום המלך", שאף אחד כמעט לא המר עליו כמתחרה רציני ל"הרשת החברתית", עד לחודש האחרון לפני האוסקר, אז התברר שלאקדמיה חוקים משלה.

כותרת הרשומה חושפת איזה סרט נראה כרגע כמתמודד החזק באמת. "בירדמן" נחשף לא בטלורייד, אלא בפסטיבל ונציה וזכה לביקורות נלהבות. כמתבקש מסרט המכוון לפרסי סוף השנה, "בירדמן" יצא להקרנות מסחריות במהלך חודש אוקטובר בהפצה מוגבלת שתלך ותתרחב ככל שמתקרבים לאוסקר. הוא אמנם לא זכה בכלום בוונציה, אבל מדובר בסוג הפסטיבלים בהם הזוכים חסרי משמעות ביחס לבאז התקשורתי שמייצרים הסרטים.

זה העניין של שלושת הפסטיבלים האלה, ונציה, טלורייד וטורונטו. לא מגיעים אליהם רק סרטים שמחפשים מפיץ או פרס שיראה טוב על הפוסטר. חלק מהסרטים שנחשפים לראשונה בארועים האלה, עושים זאת בכדי לבדוק את המים לפני שצוללים לתוך המרוץ (משחה?) אחר האוסקר. התגובות של המבקרים והקהל בפסטיבלים, יהיו הבסיס לקמפיין שהולכים לנהל סביב כל סרט ופיתוח ציפיות מדויקות יותר בנוגע לביצועיו הקופתיים. פסטיבל טורונטו עוד לא הסתיים, אולם נראה ש"בירדמן" הוא המנצח הגדול של עונת הפסטיבלים של 2014 ואולי, אולי, זוכה עתידי בפרס האוסקר.

קצת על הסרט: "בירדמן" עוסק בשחקן שגלם בעבר גיבור-על מפורסם ומנסה לחזור לתודעה דרך הפקה מחודשת של הדמות, לה מייעדים, כמובן, שחקן צעיר יותר. באופן שאין מתאים ממנו, את התפקיד הראשי מגלם מייקל קיטון, מי שבשיא הקריירה שלו, היה באטמן למשך שני סרטים והחל להיעלם לאחר מכן. קיטון היה בזמנו בחירה מאוד מפתיעה כגיבור-על, מאחר והיה מוכר יותר כשחקן קומי, אולם טים ברטון האמין בו ולהק אותו לתפקיד הראשי במה שהפך להיות הצלחה אדירה. הבמאי של "בירדמן" הוא אלחנדרו גונזלס אינייריטו, שהיה מועמד פעם אחת לאוסקר על בימוי "בבל". באופן חצי אירוני, יתכן ויהיה מועמד השנה מול "אינטרסטלר" של כריסטופר נולאן, הבמאי שהחזיר את באטמן מהמתים לאחר שאולפנים פחדו לגעת שוב בדמות ושהתעלמות האקדמיה מעבודתו ב"האביר האפל", היא אחד הגורמים להגדלת מספר המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר. גם "עיניים גדולות" של טים ברטון הוא מועמד אפשרי, אבל יש סביבו הרבה פחות באז כרגע.

זכיה של אינייריטו על בימוי "בירדמן" תהיה מעניינת במיוחד כי היא תגיע שנה אחרי שחברו הטוב, אלפונסו קוארון זכה בפרס. אם גם גיירמו דל טורו יהיה מועמד השנה על סרט האנימציה "ספר החיים", נראה את החברים המכונים "שלושת האמיגוס" לראשונה באותו טקס אוסקר מאז 2007.

השאלה היא האם "בירדמן" מתאים לאוסקר, שאלה עליה אין באפשרותי לענות לפני שאראה את הסרט. בעקרון, האקדמיה אוהבת סיפורים על מאחורי הקלעים של עולם הקולנוע. לא סתם "הארטיסט" ו"ארגו" זכו בפרס הגדול בזה אחר זה. כמובן, הסרט גם צריך להיחשב טוב בעיני מספיק בעלי זכות הצבעה, אבל נראה שתהיה לו מספיק תמיכה לפחות בשביל להיות מועמד. דבר נוסף שמאוד נחוץ לזוכה אוסקר, הוא היכולת לעורר הזדהות עם חבר האקדמיה הממוצע וכאן, "בירדמן" יכול ליפול בין צדדים מנוגדים.

הצד הראשון הוא של אנשי התעשיה שיזדהו עם הסיפור. אלה שמרגישים שהריצה אחר גרסאות מחודשות עבור קהל חדש, באה על חשבון איכות ומעודדת את נטיית הציבור לשכוח מכוכבים ברגע שהגיעו לגיל מסוים. מצד שני, כפי שיעיד על כך הית' לדג'ר, צריך למות כדי שהאקדמיה תקח ברצינות סרט שעוסק בגיבורי-על. האם מספיק חברי אקדמיה יתגברו על דעות קדומות ויעניקו ל"בירדמן" את אותו הסיכוי שהיו נותנים לסיפור על פיזיקאי נכה, או למותחן החטיפה של דיוויד פינצ'ר, "נעלמת"? בכלל, האם "בירדמן" לא יתפס כקומי מדי לטעם האקדמיה, שמאז ומתמיד, נוטה יותר להצביע לסרטים כבדי ראש?

ההערכה שלי היא שכרגע, "בירדמן", אינייריטו ומייקל קיטון הם הימורים טובים למועמדות. יש לכל אחד מהם סיכוי לזכות, אבל צפויה להם תחרות מאוד קשה, הן מצד סרטים שכבר הוצגו בפני קהל מצומצם והן מצד אלה ששומרים את הבכורה העולמית לסוף השנה. אם מסתכלים רק על הסיפור עצמו, לא הייתי מציב את "בירדמן" בראש הרשימה בדרך לאוסקר. עם זאת, בתוספת ביקורות נלהבות מוונציה, צוות השחקנים המסקרן (שכולל גם את אדוארד נורטון ואמה סטון בתפקידים שאולי שווים מועמדות), במאי שהאקדמיה כבר הביעה הערכה כלפיו והעדר סרט שזוכה כרגע לאותה כמות של תגובות חיוביות, אני חושב שיש פה סיכוי לזכיה, לפחות עד שימצא מועמד חזק יותר.

פרק 55 – עלמה להקליט

הפרק השבועי של הפודקאסט מוקדש לשני סרטים שלא סתם מבוססים על קומיקס מפורסם, אלא ממש דאגו לחקות את הסגנון החזותי שלו. "עיר החטאים 2: עלמה להרוג" מייצג את הסרטים החדשים, בעוד "דיק טרייסי" של וורן ביטי בצד הסרטים הקלאסיים.

ספוילרים לשני הסרטים ועוד ספוילר קטן ל"פרומתיאוס".

ביקורת: התבגרות

boyhood-teaser-poster_resize

כשאני מביט בערגה (או מזייף ערגה) לעבר גיל ההתבגרות, אני לא זוכר הרבה. אין לי בלאקאאוט או משהו כזה, פשוט היו מעט מאוד ארועים ראויים לציון בתקופת הזמן שבין סיום בית הספר היסודי לתחילת השרות הצבאי שלי. אני זוכר בר מצוה שלא באמת רציתי לעשות, את הכלב שהיה לנו, את הנערה שהייתי דלוק עליה ולא קרה עם זה שום דבר, לילות שישי בבית, משפטים מוזרים שמורים אמרו, לוויות של שתי הסבתות שלי, משחקי כדורגל בטלוויזיה, עבודה על שיפור כישורים מוטוריים והרבה דיסקים שקניתי ואת חלקם שמעתי במלואם רק פעם אחת.

בהשוואה להיום, גיל ההתבגרות שלי היה לא רק מעוט התרחשויות, אלא תקופה די מיותרת באופן כללי. השתדלתי להתעלם מדברים שלמדתי אז, כי היום אני יודע שהם הושפעו מתפיסה רגשנית ונטיה להגזמות. שמרתי את רוב השירים, האיורים והסיפורים הקצרים שכתבתי כנער ורובם, למען האמת, לא רעים בהתחשב בכך שנעשו מתוך שעמום. לא עברתי דירה, כל התקופה המדוברת עברה עלי באותו בית, עם אותם הורים ועם אח ואחות שכבר מזמן לא גרים שם. אפילו לא נפצעתי באופן ראוי לציון, למרות שלקחתי די קשה אכזבות בתחום הרומנטי. בניגוד למה שסרטים מבקשים לטעון, כנראה שלהיות נער אאוטסיידר שגדל בפרברים (או איך שלא תרצו להתייחס לאבן יהודה של שנות התשעים), זו לא חוויה כזו מרתקת.

"התבגרות" מבקש לסתור את טענתי. הסרט עוקב, בזמן אמת, אחר 12 שנים בחייה של משפחה קטנה, תוך התמקדות בתהליך התבגרותו של מייסון, הצעיר בבית. מייסון בן שבע בתחילת הסרט וחי יחד עם אחותו ואמו בטקסס בתחילת המאה ה-21. הוא ילד בעל חשיבה שונה משל רוב הילדים. הוא יצירתי, אבל מאוד פסיבי. עושה לפעמים טעויות מטופשות, אבל מתוך כוונה טובה. הוא באמת ילד טוב ואחותו סמנתה משפיטה אותו לא פעם, כי זה מה שאחיות גדולות עושות. מכאן ועד שנת 2014, המצלמה חושפת בכל פעם פיסה מחייו של מייסון, דרך שינויים בהרכב המשפחה, מפגשים עם אביו הדמוקרט הנלהב, תגובות לתפניות פוליטיות וכלכליות בעולם ושינוי סביבה מדי פעם מסיבה כזו או אחרת.

אין ספק שהתבגרות הוא רעיון מרשים. לצלם סרט במשך יותר מעשור, זה לא צחוק. פעם בשנה, נפגשו הבמאי ריצ'רד לינקלטר והשחקנים לכמה ימי צילומים, במהלכם היה עליהם לספק המשך אמין לארועי השנים הקודמות וזאת מבלי לחרוג מהסיפור הכללי וללא שינויים בליהוק. זאת אומרת שכל ארבעת בני המשפחה, אלר קולטריין (מייסון), לורליי לינקלטר (סמנתה), פטרישה ארקט (אמא) ואיתן הוק (אבא), התחייבו מראש לאחד הפרויקטים השאפתנים והמאתגרים בתולדות הקולנוע. ההתחיבות כל כך ארוכת טווח, שהוסכם מראש כי אם ריצ'רד לינקלטר לא יוכל להשלים את הסרט בעצמו, איתן הוק יחליף אותו כבמאי. למזלם, לינקלטר שרד עד קו הסיום.

אני מסכים שמדובר בהשג ראוי להערכה מצד הבמאי וכל המעורבים. השאלה היא מה עשו עם 12 השנים לאורכן העלילה מתרחשת. אז דבר ראשון, הצליחו ליצור מעבר זמן חלק, מה שנראה כמו האתגר הגדול ביותר בהפקה כזו. גם אם לא תמיד ברור בני כמה בדיוק הילדים באותו רגע, אין תחושה של קפיצות לא הגיוניות וגילם יצוין בשלב כלשהו, כאשר יהיה הכרחי לעלילה. עריכה חכמה והמנעות מבניית הסיפור סביב טרנדים חולפים, עזרו לא רק לסצנות לעבוד בסדר כרונולוגי, אלא גם לספק תחושה כאילו הכל צולם בדיעבד, תוך שחזור הרגעים החשובים מאותה שנה. דברים שקרו במציאות משפיעים על הסרט, אבל לא בצורה שמסיחה את הדעת מהעיקר. שיחות על פוליטיקה, משחק מחשב שהיה חדש בזמנו, או שיר מאותה שנה שמתנגן ברקע, נשמרים על אש קטנה, מבלי שהסרט יצעק את השנה בה הוא מתרחש ויסיח את הדעת מהעיקר, שהוא סיפור ההתבגרות של מייסון.

מנגד, כפי שרמזתי בפתיחת הביקורת, גיל ההתבגרות הוא תהליך די משעמם במבט לאחור. יש מדי פעם איזה ארוע ראוי לציון, אבל מתבגרים תופסים את חייהם כדרמתיים וחסרי תקדים הרבה יותר מאשר מבוגרים. אהבה ראשונה, או מעבר לבית ספר חדש, אינם כה מרגשים שנים לאחר מכן וההתפתחות של מייסון כאדם, לא באמת שונה מזו של מרבית המתבגרים שראינו בקולנוע. יש דרמות אמיתיות בבית, אולם בכל תחום שבו שומרים למייסון את המילה האחרונה, אותה מילה היא בדרך כלל המהום לא ברור ותוספת נדיבה של "נגיד" או "נראה".

פה נמצאת הבעיה העיקרית שלי עם התבגרות. כמה שהסרט מרשים מבחינת עשיה, הוא לא מספר שום דבר חדש והדמות הראשית בו היא אדם פסיבי ונטול תוכן. גם כשהוא מתעצבן שאומרים לו מה לעשות, הוא עדיין יעשה בדיוק את מה שאומרים לו, בלי להתווכח. אין למייסון אופי מיוחד, כי הוא אמור לייצג משהו בין מתבגר טקסני ממוצע לטיפוס אמנותי שמגלה את עצמו. לינקלטר בחר להראות זאת דרך אוסף של סצנות שנראות כמו העתק של דברים שראינו בסרטי התבגרות אחרים. ההבדל הוא שאותם סרטים מתרחשים לרוב על פני תקופה של לא יותר מכמה חודשים, בעוד התבגרות משתמש באותן סצנות עבור יותר מעשור. זאת אומרת שכל ארוע מכונן בחייו של מייסון הצעיר, מתרחש במהירות נמוכה פי 12 מאשר אצל מתבגרים קולנועיים אחרים.

אני לא אומר שהסרט משעמם, או ארוך מדי. למרות שהוא ממלא כמעט שלוש שעות של זמן מסך, התבגרות עובר בקלות ואין תחושה של מריחה, פרט לדקות האחרונות, בהן נראה שהוא מתאמץ למצוא שורה תחתונה לסיכום החוויה. העניין הוא יותר שהעלילה שלו לא מצדיקה את הזמן שהושקע בפרויקט. 12 שנות צילומים בשביל מה שבסופו של דבר, סרטים כמו "ילדות רעות" ו"קלולס" העבירו בשנה.

מה שכביכול שונה כאן, זה שהסרט מלווה בזמן אמת את השחקן והדברים אותם מייסון עובר מול המצלמה, הם אלה שישפיעו על אישיותו כבוגר. זה נכון, אבל בכלל לא חדש. סדרות טלוויזיה עושות זאת כבר עשרות שנים ודוגמאות כמו "דוסון קריק", "בנות גילמור" ו"חסרי בושה" עולות לראש כשאני חושב על ליווי תהליך התבגרותן של דמויות לאורך שנים, כאשר השחקנים עצמם גדלים אל מול עינינו. אם הילדים לבית גלאגר יפגוש את מייסון וישמע על הקשיים שחווה כמתבגר, דבר ראשון ירקו לו בפרצוף, אחרי זה יבעטו לו בבטן, יגנבו לו את הכסף ויגידו לו "ברוך הבא לגטו".

אני לא יודע למה בדיוק לינקלטר כוון. מעבר לאתגר שביצירת סרט לאורך זמן כה רב, האם רצה בכוונה להציג את מה שהוא תופס כמתבגר ממוצע, רק עם יותר נטיות אמנותיות מהרגיל? האם הבעיות בתוך המשפחה הן תחליף סיפורי לדרמות מחוץ לבית, או שהבמאי רואה זאת כחלק מעולמו של מתבגר בטקסס המודרנית? יש בסרט רגעים לא פשוטים לצפיה, לצד סצנות מחממות לב. בסופו של דבר, אני לא בטוח מה הייתה המטרה והאם הושגה. יכול להיות שביום הראשון של הצילומים, בשנת 2002, ריצ'רד לינקלטר האמין שהוא עומד ליצור סימולציה קרובה ככל הניתן למציאות של גיל ההתבגרות ויכול להיות שחשב שהסיפור יכתוב את עצמו בהתאם למה שאלר קולטריין יעבור בחיים האמיתיים.

התוצאה אמנם מצוינת מבחינה טכנית, אבל בינונית מבחינת תוכן. התבגרות לא מציע שום דבר שלא ראינו כבר בסרטי נעורים אחרים והרעיון המהפכני שלו הוא בעצם חיקוי של התפיסה בבסיסה של כל דרמת טלוויזיה עם תכנון לשרוד יותר מעונה אחת. זה לא שההתבגרות של מייסון לא אמינה ומזכירה את המציאות, זה פשוט שהמציאות לא כזו מרתקת והסצנות בהן נוסף עניין לא שגרתי, נוטות להתאדות ולא להשפיע על ארועי העתיד. יש דמויות שמופיעות לרגע, עושות משהו שנראה חשוב ולא מוזכרות יותר אף פעם. שינויים משמעותיים בחייה של האם מרתקים יותר מאלה בחיים של ילדיה, עד שסמנתה כמעט ונעלמת לחלוטין מהעלילה מרוב שאין צורך לציין מה עובר עליה. מייסון מתחיל את הסרט כדמות אפרורית עם רגעים קטנים של יחוד וככה הוא לכל אורכו. כשצריך דרמה, מערבים דמות מבוגרת, כי עד כמה שהסרט אמור להציג את גיל ההתבגרות כדבר מרתק, נראה שגם הוא מודה שמדובר בחוויה מרגשת רק בזמן אמת.

פרק 54 – אורגזמה של טרנטינו

הפרק השבועי של הפודקאסט עוסק רק בסרט אחד, אבל הוא מספק לנו הזדמנות לדבר על אחד האנשים שהכי השפיעו על האופן בו מבקרי קולנוע נתפסים כיום ועל מהות הביקורת בכלל. "החיים עצמם" הוא סרט תעודי על חייו של רוג'ר איברט, מבקר הסרטים המפורסם בהיסטוריה ומי שיחד עם שותפו להגשה ג'ין סיסקל, הראה שיש קהל לשני פלצנים שיושבים ומדברים על סרטים חדשים כאילו מישהו שאל אותם.

ביקורת: ערבים רוקדים

DancingArabs1_resize

 

הייתה לי התלבטות ארוכה מתי לפרסם ביקורת על "ערבים רוקדים". ראיתי את הסרט בהקרנת עיתונאים שנערכה בתחילת יולי. כמה שעות לפני ההקרנה, נודע שהפצת הסרט נדחתה מ-10 ביולי לתאריך לא ידוע בעקבות "ארועי הימים האחרונים". עניתי בציניות שאני לא רואה איך זה קשור למונדיאל, אבל היה ברור למה הכוונה. פחות משבוע לפני ההקרנה, נמצאו גופות שלושה נערים יהודים שנחטפו בידי פלסטינים ומפיצי הסרט הרגישו שזה לא זמן מתאים להוציא לאקרנים מוצר שכותרתו מקשרת בין בני העם הערבי לבין ביטויי שמחה. רצה הגורל ומבצע צוק איתן שפרץ מספר ימים לאחר מכן, גם הפך סצנת מפתח בסרט לבעייתית במיוחד.

עדיין תכננתי לפרסם את הביקורת בתאריך היציאה המקורי, מכיוון שזה הזמן בו הסרט היה אמור לפתוח את פסטיבל ירושלים. ארוע הפתיחה בוטל בעקבות איסור התקהלות והסרט עצמו הוקרן רק שבוע לאחר מכן, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. בהמשך החודש, נמסר על תאריך יציאה חדש, אולם גם הוא בוטל בתוך זמן קצר והסרט נמצא כרגע ללא תאריך הפצה ישראלי. שקלתי ברצינות לפרסם בכל זאת את הביקורת (ואף הצהרתי בפייסבוק על כוונתי), מתוך התרסה ומחאה על הרגשות האנטי-ערביים שזכו לביטוי ציבורי במהלך הקיץ, אולם לא עשיתי זאת, מאחר ופרסום ביקורת על סרט שלא ניתן לצפות בו, נראה כמו בזבוז של מילים.

בסופו של דבר, אני מפרסם את הביקורת היום, בערב שלפני יום הקולנוע הישראלי. למי שלא שמע, מחר (3 בספטמבר) יוקרנו בכל רשתות בתי הקולנוע בארץ רק סרטים ישראלים חדשים במחיר נדיר של 10 ש"ח לכרטיס. מעבר לכך שאני חושב שזו יזמה יפה ומקווה שתהפוך למסורת (הזדמנות לראות את רוב המועמדים לפרס אופיר לפני הטקס לשם שינוי), אחד הסרטים שיוקרנו הוא ערבים רוקדים. סוף כל סוף, חודשיים מלאים אחרי שנכתבה, יש לי הזדמנות לפרסם את הביקורת באותו שבוע בו תוכלו לראות את הסרט בקולנוע, גם אם רק ליום אחד.

 

———————————————————————————————————————————————————

 

"ערבים רוקדים" הוא השתקפות של המציאות, כפי שהתסריטאי בוחר לזכור אותה. הסיפור מבוסס במידה רבה על חייו האמיתיים של סייד קשוע, שכתב את הסרט ואת הספר עליו הוא מבוסס. במקרה הזה, מייצג אותו איאד, ילד תושב טירה שאביו הקומוניסט נעצר בחשד למעורבות בפיגוע ונאלץ לעבוד כפועל קטיף במקום להשיג השכלה גבוהה ולהתקדם בחיים. איאד ילד חכם וטוב לב, שלא באמת יודע מה זה טרור ולמה היהודים מתעקשים לקרוא לארץ שלהם ישראל במקום בשמה הנכון, פלסטין. הוא מוקף תעמולה אנטי-ציונית מכל עבר ועם פרוץ מלחמת לבנון, הרגשות הלאומיים רק גדלים בקרב תושבי המשולש. בעוד אביו והמחנך מדקלמים סיסמאות על כך שכל פלסטין אחים ושהיהודים הם מטרד זמני שעוד יחלוף מן העולם, מנהל בית הספר משתף את התלמידים בפרויקט לחיזוק הקשר בין ערבים ויהודים והכרות עם הצד השני, כאילו היהודים לא אמורים להיות כל מה שרע בעולם.

באווירה המבלבלת הזו, איאד מתבגר ומגיע זמנו ללמוד בתיכון. אביו, שרוצה להשיג לבנו עתיד טוב יותר מזה שסדר לעצמו, רושם את איאד לתיכון למדעים ואמנויות בירושלים, בית הספר הטוב ביותר בארץ לטענתו. כמתבקש מבית ספר ברמה כזו, רובם המוחלט של התלמידים הם יהודים, בעיקר ממעמד כלכלי גבוה. איאד מתקשה בהתחלה להשתלב, אולם הכרות עם נער נכה וההזדמנות השווה לה הוא זוכה בלימודים, מביאים אותו ללמוד לא רק את החומר המאושר בידי משרד החינוך, אלא גם את השפה, התרבות ועולם המושגים של היהודים סביבו. הוא מוצא עצמו במסלול להיות ערבי מחמד, או יהודי של כבוד. תלוי את מי שואלים.

ערבים רוקדים נראה בתחילה כסיפור התבגרות טיפוסי. ילד גדל בכפר הרחק מהעיר הגדולה, חשוף ללא שום צנזורה לדעה פוליטית אחת ויחידה, מוקף אמונות תפלות ומנהגים דתיים, כאשר המשפחה היא הדבר היציב ביותר בחייו. טירה באמת מוצגת כמקום קטן בו כולם מכירים את כולם, עד כדי כך שיש לעיר תחנת כבלים פיראטית משלה. ברגע שזירת ההתרחשות המרכזית עוברת לירושלים, איאד מגלה שהעולם הרבה יותר מורכב מכפי שחשב. פתאום יש לו מבטא. פתאום הבגדים שלו לא באפנה. פתאום לא אוכלים בצהרים את העוף של אמא, אלא פסטה מהקפיטריה. מצד שני, היותו שונה, נותנת לו יתרון ביכולת להגיע למקומות שיהודים לא מכירים ולדבר בצורה שוטפת עם בני שני עמים ולא רק עם מי שסביבו.

הסרט מהול בהומור ובדרמות אופייניות לגיל ההתבגרות. חרף החשש, הוא לא נכתב כולו רק בכדי להגיע למסר חד משמעי כנגד הכיבוש, בעד הג'יהאד, או כל עמדה אחרת שאנשים מפחדים שסרט עם גיבור ערבי-ישראלי יכוון אליו. למעשה, מדובר באחד הסרטים היותר סובלניים וכנים שראיתי שעוסקים, גם אם בעקיפין, בסכסוך המפורסם. הוא לועג לאתוסים הפרו ואנטי ציוניים בהם מאכילים ילדים מגיל אפס, אבל גם מתייחס ברצינות לקושי להיות שונה מעצם לידתך. לומר שכולנו בני אדם וגזענות היא דבר שנוצר מהסביבה, זה חידוש בערך כמו ללבוש לבן ביום הזכרון. מה שערבים רוקדים עושה אחרת מרוב הסרטים מסוג זה, הוא לא לנקוט עמדה. ברור שנקודת המבט תציג את הערבי כסובל מאפליה ושנאה לא מוצדקת, מאחר ונקודת המבט היא של נער ערבי (וגם, אתם יודעים, ככה זה במציאות). מצד שני, מדובר בנער שחווה את אותם דברים שחווים כל בני גילו, בלי קשר למוצאם. הוא רוצה להיות מקובל, הוא רוצה לתת ביטוי לעצמו, הוא רוצה לאהוב, הוא כועס על מבוגרים ומפחד להיכשל בחיים. איאד פחות דרמתי ממרבית המתבגרים המוצגים בקולנוע, אבל הסרט מתייחס אליו כאל דמות עגולה לכל דבר.

השאלה הניצבת במרכז הסרט, היא האם מוצא משפיע יותר מסביבה. אם נקח בן עם אחד ונאפשר לו לחיות תקופה מסוימת בקרב עם אחר, האם ישתלב בקלות, או שנקודת המוצא כה שונה שאין מקום לגישור? ערבים רוקדים מטפל בעדינות ראויה להערכה בסוגיה הזו ומתמקד, בצדק, פחות בצד הפוליטי של הסיפור ויותר בצד האנושי. אף על פי שאביו של איאד הוא פעיל פוליטי שמעודד את אויבי ישראל, הוא עדיין מעדיף שבנו יקבל חינוך יהודי, כי הוא אוהב אותו ורוצה את הטוב ביותר בשבילו. למרות שירושלים מלאה תזכורות לכך שסובלנות אינה הערך השולט ברחובותיה, גם לא לפני עשרים וחמש שנה, איאד מוצא את הנישה שלו בלי הרבה מאמץ, פשוט כי הוא חכם וחברותי ויודע לקבוע לעצמו סדר עדיפויות בריא.

אורכו של הסרט 105 דקות, אולם הרגשתי כאילו הוא ארוך מדי. זה לא בהכרח בגלל עודף סצנות ובוודאי שלא בשל מריחה. למעשה, הקצב בו הסרט מתנהל קרוב לשלמות מבחינת אורכן של סצנות והמעבר בין שלבים שונים בעלילה. אני חושב שזה הפחד שבכל רגע יונחת בכח איזה מסר שיהרוס את העדינות של הסיפור, שגרם לי לרצות שיסתיים כבר. זה לא הסרט עצמו, זו הציפיה לה התרגלתי מסרטים קודמים שעסקו בסכסוך. כשיודעים שהסרט יעורר מחלוקת ולו בשל שמו, שלא לדבר על זהות הכותב שלו, אי אפשר שלא לצפות שיפשל בנקודה כלשהי ויהפוך לתעמולה למען צד כזה או אחר.

לשמחתי, זה לא קרה. אני לא חושב שאורך הסרט יפריע לי בצפיה חוזרת, מכיוון שאדע לא לחכות למסר מאולץ. ערן ריקליס השתדל להיות מעודן וקרוב למציאות בבימוי כל סצנה, אולם לפעמים התפלק לו משהו שנובע מהפחד שהצופים לא יבינו בעצמם שהסכסוך חי וקיים. זה מתבטא בעיקר בפסקול המלווה את הסרט. הוא אמנם מורכב בעיקר משירים שאני אישית אוהב, אבל עושה רושם שלתחנות הרדיו בערבים רוקדים יש או תזמון מושלם, או העדר מוחלט של טאקט. איכשהו, תמיד מתנגן שיר שקשור לסצנה וגם אם הוא נעים לאוזן, אין בכך שום תרומה למתרחש על המסך, מכיוון שהרעיון הועבר בצורה ברורה גם ככה. דבר דומה מתרחש עם סטיקרים ומודעות הפזורים ברחבי ירושלים ומזכירים שהתנגדות לקשרים בין ערבים ליהודיות וקריאות כהנא צדק, הן לא המצאה של המאה ה-21. למען האמת, הן גם לא המצאה של המאה ה-20, אלא גרסה מקומית של רעיונות קדומים בהרבה, אולם כמו במקרה של המוזיקה, הנוכחות שלהם בסצנה לפעמים בולטת מדי, כאילו ריקליס לא בוטח בצופים שיפנימו את הרעיון ללא עזרים.

להוציא את הבימוי הלא עקבי ברמתו, ערבים רוקדים הוא סרט עשוי היטב. סייד קשוע עשה עבודה מצויינת בתרגום נסיונו האישי ומחשבותיו למדיום שני. תאופיק ברהום הוא בחירה מעולה לתפקיד הראשי ובזכותו איאד לא רק מעורר הזדהות, אלא גם עומד באתגרים הלא פשוטים שהדמות מזמנת. מיכאל מושונוב מגלם תפקיד שאמנם צורח בגסות את רצונו במועמדות לפרסים, אבל הוא מוצלח כאן יותר מאשר בסרטים אחרים בהם ראיתי אותו. שוב, אולי זה בגלל התסריט ואולי זו האינטראקציה המעולה עם ברהום, אבל סוף סוף התחלתי להבין למה מתלהבים ממושונוב. עלי סולימאן ונורמן עיסא גם מוצלחים ומשעשעים בתור המבוגרים הרציניים יתר על המידה, שמייצגים שתי גישות שונות להגדרה של ערבי-ישראלי.

ערבים רוקדים הולך להכעיס לא מעט אנשים. לא כולם ימניים ולמעשה, רבים מהם לא יהודים. זה סרט שלא מחפש בכח פשרה בין רעיונות שונים, אלא מציב אותה כעובדה ומזמין את שאר העולם להתמודד עם האפשרות שהוא טועה. שילוב בין שחקנים טובים, תסריט מהודק ובימוי שרוב הזמן, לא נסחף להאכלת הצופה בכפית, יוצר סרט ישראלי משובח שראוי שיצא לקולנוע כמה שיותר מהר ולא יקבר במועד שיפריע לכמה שפחות אנשים.