אדוני הטוב – מהמבט ההמום על פניך, מהדרך בה אתה מהנהן בהסכמה ומהעובדה שנגן המוזיקה שלך הוא בן חמש שנים לפחות, אני מסיק שאתה מאזין לפרק האחרון של פודקאסט הקולנוע, שופרא דשופרא, שורה שניה באמצע שעוסק (במקרה או שלא) בקורותיו הקולנועיים של הבלש החוקר המפורסם בעולם.
ראינו את "מר הולמס" ואת "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" ואנחנו הולכים לספיילר אותם כהוגן.
אם הייתי מסתמך על מה שלמדתי מחוץ לסרטים, הייתי משוכנע שבוסטון היא עיר מאוד חביבה, מלאה זקנים בעלי מבטא אירי, סטודנטים מצטיינים ופאבים בהם צופים במשחקי ספורט וחוגגים את יומו של פטריק הקדוש 365 פעמים בשנה. הייתי גם מניח שהדבר הכי קרוב שהעיר מכירה למלחמה, זו היריבות הספורטיבית הממושכת עם ניו יורק, יריבות שמוכרעת על המגרש ובשירי האוהדים ביציע.
הוליווד מספרת סיפור אחר. לפי סרטים כמו "השתולים", "הקדושים מבוסטון", "גנב עירוני" ו"מיסטיק ריבר", איזור בוסטון נגוע כבר שנים במאבקי כוחות בין כנופיות מקומיות, חלקן מספיק חזקות בכדי לשלוט גם בפוליטיקה הפנימית של העיר וברשויות החוק. בין אם מדובר בסוחרי סמים, מבריחי נשק, שודדי בנקים, רוצחים שכירים, או חוטפים שמעלימים אנשים לא רצויים, בוסטון הקולנועית היא מקום מאוד מפחיד. "חוקי הפשע" הוא הפרק החדש בסיפורי האימה הפליליים של בוסטון והוא, בניגוד לסרטים האחרים שציינתי, מבוסס על סיפור אמיתי.
ג'יימס "ווייטי" בולג'ר הוא הבוס הגדול של כנופיית וינטר היל, השולטת בדרום בוסטון. הוא עוסק פחות או יותר בכל פשע אפשרי, אבל ה-FBI מתקשה למצוא ראיות מספקות בכדי לעצור אותו. המקורות מפחדים למסור מידע, כי אם ווייטי רק חושד שמישהו הלשין עליו, ידאג מהר מאוד להעביר באמצעותו מסר שעם בולג'ר לא מסתבכים. מתוך עשרות מקרי רצח המיוחסים לכנופיה, אחוז ניכר מתוכם הם אנשים שווייטי בולג'ר לא אהב את כמות המידע שהם מחזיקים אודותיו.
לווייטי יש שני קשרים לא צפויים שמסייעים לו לחוש בטוח במעמדו. אחיו, בילי, הוא חבר בכיר בסנאט של מסצו'סטס ואחד האנשים החזקים במדינה. למרות שבילי משתדל להימנע ככל הניתן מלהתערב בעסקיו של אחיו, או אפילו לדעת מה הולך שם, ברור שקרבת דם לאחד הצעירים החמים בפוליטיקה האמריקאית, לא מזיקה אף פעם. האדם השני שווייטי נעזר בו, הוא ג'ון קונולי, חבר ילדות שהפך לסוכן FBI ואחראי לחקור את התנהלות הכנופיות המקומיות. הוא רוצה את ווייטי בתור עד, אבל ווייטי, ששונא שטינקרים, מסכים רק לספק מידע שיעזור לפגוע באויביו.
דמותו של ווייטי בולג'ר היא שילוב בין הגנגסטר הקלאסי, שדואג למשפחה ומאמין בעקרונות במידה מופרזת, לבין פסיכופת רצחני שמשיג שליטה באנשים באמצעות השלטת טרור על סביבתו. הוא לא מאיים, הוא מבטיח. לפעמים נותן אזהרה ולפעמים מספק למישהו תחושת בטחון שגויה בטרם ידאג לחסלו. בקרב הגנגסטרים הקולנועיים של בוסטון, בולג'ר הוא אולי המפחיד מכולם, גם כי הוא הפחות צפוי ביניהם וגם כי הוא מבוסס על אדם אמיתי, כך שהדברים המיוחסים לו, אינם פרי דמיונו של תסריטאי או סופר, אלא רשימת קרבנות שהצטברה במציאות.
לצערי, חלק גדול מהסרט מועבר בדיבורים. לא דיאלוגים שמקדמים את העלילה, אלא סתם דיבורים. הדמויות מנהלות שיחות, בדרך כלל על מה שהן עושות וצריכות לעשות, מבלי שיש למילים הנאמרות השפעה ממשית על הסיפור. ווייטי ובילי מדברים ביניהם, אין לזה שום השלכות עתידיות. ג'ון קונולי חוקר חשוד, אין לזה שום השלכות עתידיות. שני אנשים רבים ומאיימים זה על זה, אחד יחוסל בסצנה הבאה ולא יהיו שום השלכות עתידיות מעבר לזה. כאילו הסרט יוצא מנקודת הנחה שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות באותה מערכה, כי אין טעם לחכות ולראות אם תהיה הזדמנות טובה יותר לירי. מן גישה שאני לא אוהב לפיה יותר חשוב לחוות את הרגע, מאשר לבנות רצף התרחשויות המוביל לעבר שיא כלשהו.
זה מה שעושה את העיבוד הקולנועי לסיפורו של אחד האנשים המסוכנים בתולדות החוף המזרחי, לשעתיים של שעמום וראשים מדברים. הבמאי סקוט קופר מקבל השראה משמות גדולים יותר, כמו רוברט אלטמן ובנט מילר ומקמץ בהתרחשויות, לטובת דמויות שמסבירות בעל פה את מה שקורה. אני לא אוהב את זה. סליחה אם אני מחלל את זכרו של אלטמן, אבל כשאני רואה סרט על ראש כנופיית וינטר היל, אני רוצה לראות אותו מתפתח כדמות. אם לא אותו, אז את האנשים סביבו. יודעים מה? אני מוכן אפילו להסתפק בכך שסצנה אחת תכיל רמיזות לעתיד לבוא וביניהן, תהיה אווירה שנבנית בצורה יעילה. נדה. קופר מצליח במקרה הטוב לגרום להנהון של הקשבה חלקית בעוד ווייטי בולג'ר אוכל את הראש, מעלה גרה ואוכל אותו מחדש.
חבל שעם כל ההשקעה באיפור ובעיצוב האמנותי, כך שהסרט נראה כאילו הוא באמת מתרחש במהלך שנות השבעים, לא השכילו לגייס חלק מהמשאבים לכתיבת נרטיב שמתקדם מעבר לסצנה השלישית. ברגע שהובהר לנו שווייטי הוא אדם מסוכן ושג'ון קונולי מאמין בכיוון הפעולה המעורר מחלוקת שלו, אפשר להפסיק את ההקרנה ולצאת מהאולם. לא תלמדו עוד שום מידע רלוונטי מעבר לנקודה הזו. אפילו לא עושים שום דבר עם הקשר בין רב המרצחים ואחיו הפוליטיקאי. מסבירים לנו שהם אחים, שזה יכול להיות בעייתי לבילי אם יתגלה איזה קשר וזהו, לא קורה עם זה כלום. אתם יודעים שהם אחים? יופי, קלטתם את כל מה שהיה לסרט לומר בנושא. בשביל זה טורחים ללהק את בנדיקט קמברבץ'?
נשאר רק סימן השאלה שעוד ידברו עליו בחודשים המובילים לאוסקר. איך ג'וני דפ בסרט? אם עוד לא שמעתם, חוקי הפשע הוא הסרט שאולי יביא לדפ את האוסקר המיוחל אחרי שלושים שנים של תפקידים מוערכים (טוב, עשרים וחמש שנים של כאלה), בזכות הופעתו כווייטי בולג'ר. דעתי היא שזה בהחלט משהו שיכול לקרות, אבל אם הייתי חבר אקדמיה, דפ לא היה מקבל את הקול שלי.
שלא תטעו, הוא בהחלט הדבר הטוב ביותר בסרט. פשוט שביצירה כל כך חסרת חיות, שדורשת מהשחקנים לדבר בצורה מונוטונית במשך שעתיים, זו לא חכמה לבלוט כשאתה מגלם את הדמות היחידה עם יותר מרגש אחד בארסנל. בולג'ר של דפ הוא טיפוס מפחיד, שנע בין קור רוח טורדני להתפרצויות זעם כמעט בלתי נשלטות. סיכוי טוב שלא תראו את ההשוואה הזו בשום מקום אחר, אבל ההתנהגות ההרסנית של ג'וני דפ בחוקי הפשע, מזכירה לי את אריק איינשטיין במערכון המאפיונרים ב"כבלים". עד כמה שמדובר בתפקיד קומי, איינשטיין הציג דרכו פושע מהסוג שיכול לגרום סיוטים במסגרת דרמתית יותר. הוא מוכן להרוג אנשים על הטעות הכי קטנה, אפילו אם לא באמת עשו אותה. ג'וני דפ גויס בכדי לגרום לסיוטים האלה להתממש, מצויד באיפור המסתיר את תווי פניו הנעימים ובמבט חוצב קרחונים. אם רק היה לו תסריט שיגרום לו לעשות משהו מעבר לשיחות אינסופיות, זה בהחלט היה יכול להיות תפקיד חייו של דפ.
לרוע המזל, עם עלילה שלא חשה צורך להביע נוכחות וצוות תומך שבעיקר מגיב ולא דוחף את ג'וני דפ לתגובות מעניינות, זה אמנם תפקיד שונה ממה שהתרגלנו לראות מהשחקן בעשור האחרון, אבל גם בזבוז של כשרון ענק על סרט נטול תוכן. כאמור, כל דמות מספקת את המידע הנחוץ לגביה ברגע שהיא מופיעה על המסך, ואם במקרה לא הבנתם משהו, הקריינות תדאג להסביר את כל מה שלא מתרחש מול המצלמה. בוסטון עדיין נראית כמו מקום מסוכן, אבל עדיף להשאיר לבמאים אחרת את הנסיון להוציא אותה גם מעניינת.
תום ואביעד מול עולם הפשע וזהו הסוף לכל הרשע. האם טובים שני טום הארדי ב"אגדת האחים קריי" מבוב הוסקינס אחד ב"יום שישי הארור"? התשובה בפרק הנוכחי.
ספוילרים לשני הסרטים.
אחד הרעיונות שלא מספיק מנוצלים בעיני בעולם הקולנוע, הוא השאלה איך דמויות בדיוניות היו משתלבות במציאות שלנו. הכוונה היא לא לעבד מחדש את סופרמן עם קו עלילה שמתחרש ב-2015, או לעצב את הרובוטריקים כך שיתאימו לליין חדש של צעצועים, אלא לקחת את הדמויות בסביבה המוכרת שלהן ולשלב אותה ברצף הארועים שהתרחשו בעולם האמיתי. מסקרן אותי לראות איך היו מסבירים את המוניטין של דרקולה מבלי שיהיה ערפד של ממש ואיפה קפטן נמו היה משתלב במאבקי השליטה הימיים של המאה ה-19.
מצד שני, כשמנסים להעביר את סיפורה של דמות בדיונית לעולם שלנו, יוצאים סרטים מפוספסים כמו "טרויה", "המלך ארתור" ו"רובין הוד". אולי הדמויות האלה עובדות רק כשהן מתקיימות ביקום עם כללים שונים משלנו, אבל אני מרגיש שההחמצה המתמשכת היא לא בגלל הדמויות עצמן, אלא כי יוצרי הסרטים מוותרים על מהותם של הגיבורים לטובת קרבות אפיים ועלילה שבלונית. אני חושב שכל אחד משלושת הסרטים הנ"ל, היה יכול להצליח אם רק היו מקבלים את זה שהמציאות מתנהלת אחרת מאשר בסיפורים. אכילס היה מוצג כאדם דתי המשוכנע כי האלים איתו, המלך ארתור כמצביא מוכשר שנעזר במיתוסים על מנת לבסס את דמותו בעיני הציבור ורובין הוד כנראה היה נתפס בסופו של דבר ונידון לתליה.
אוקי, לא הדרכים הכי מחמיאות לתאר את הגיבורים האלה, אבל במציאות שלנו, צריך להיות די דפוק בשכל בשביל לשרוד את כמות הקרבות שהחבר'ה האלה עברו. "מר הולמס" הוא סרט שמנסה את הגישה שאני מחפש. הוא לוקח דמות ספרותית מוכרת ומראה איך הייתה מתנהגת לו חלק גדול ממה שמספרים עליה, היה מומצא בכדי להעשיר את הסיפור האמיתי נטול האקשן.
שרלוק הולמס של הסרט הוא אכן אותו בלש מפורסם שכל אותם ספרים נכתבו אודותיו. הוא אינו חובב גדול של אותם ספרים, אשר נכתבו בידי עמיתו ווטסון, מאחר והם מציגים חלופות בדיוניות על חשבון העובדות בשטח. בגיל 93, שרלוק לא לוקח על עצמו מקרים חדשים כבר שנים. הוא פרש בכדי לחיות בווילה ליד הים ולגדל דבורים, תוך שהוא מתעניין בצמח יפני שאמור להיות הדבר הבא ברפואה הטבעית. רק הפרסום עוד מדגדג אותו לתקן את הטעויות הנפוצות.
אלו חיים נטולי ריגושים, כאשר סוכנת הבית ובנה הם היחידים שמספקים למר הולמס חברה. בעוד זכרונו הולך ומתערפל, מחליט שרלוק לכתוב את קורותיו מנקודת המבט שלו, כך שיעזוב את העולם עם עדות כתובה לאופיו האמיתי ולא לדמות המוקצנת שווטסון יצר. אחרי שהעביר את רוב חייו כשם מוכר בכל בית, שרלוק כבר לא בטוח אם ההגזמות הספרותיות משפיעות עליו לטובה או לרעה.
בניגוד למתבקש ולמה שאולי נרמז מהטריילר, מר הולמס אינו עוסק בחזרתו של הבלש לעוד עבודה אחת אחרונה. למעשה, חלק ניכר מהסרט מוקדש להצגת אותו מקרה שהולמס לקח על עצמו לפני שנים והוביל אותו לפרישה. זה סרט מלנכולי על אדם שהגיע לגיל מתקדם והולך ומאבד את הדבר היחיד שעושה אותו שונה מרוב הזקנים – יכולת ההסקה.
שרלוק הולמס מפורסם בכך שהוא מבחין בפרטים הנעלמים מעיני השאר ומסיק על פיהם היכן אדם מסוים היה ומה עשה שם. כאשר הוא זקן, הדבר הופך לטריק משעשע בעיניו של רוג'ר, בנה של סוכנת הבית, המעריץ את שרלוק לא בזכות הספרים, אלא בזכות אישיותו. זאת בניגוד לשאר האנשים בהם שרלוק נתקל בחלק המאוחר של חייו, המכירים אותו דרך הרומנטיזציה של ווטסון להרפתקאותיהם ומתפלאים כאשר מתברר כי מאפיינים מפורסמים כמו כובע ציידים ומקטרת, אינם מייצגים את האדם האמיתי. מר הולמס הוא אכן בלש מוצלח במיוחד, המסוגל לנחש במדויק את סיפור חייו של אדם אותו פגש לראשונה לפני כמה דקות, אבל הוא חי במציאות שלנו. אין פה קונספירציות עצומות ונסיונות רצח מתוחכמים במיוחד. בתקופה שבה מלחמות עולם הפכו לשגרה ורופאים עדיין לומדים כיצד לרפא מחלות נפוצות, נדרש דמיון רב על מנת להפוך את חקירותיו של שרלוק למשהו שימשוך קוראים.
מוסבר מדוע ווטסון התחיל לכתוב את הספרים. הסרט מעדיף לספר מדוע שרלוק מנסה לכתוב מחדש את הסיפור כפי שהיה. הוא מאמין בעובדות ורוצה שיזכרו אותו כפי שהיה ולא כפי שהצטייר בגוזמאות של חברו. המחסום הגדול הוא שכעת, כאשר יש לשרלוק את הזמן לכתוב, קשה לו לזכור את הפרטים. מעבר לסבל המובן מאליו של אבדן זכרונות בשל זקנה, בשביל אדם שזיהוי הפרטים הקטנים הוא מה שהביא לפרסומו, שרלוק האמיתי נמצא בסכנה להיעלם לחלוטין אם לא יצליח להיזכר בדיוק במה שקרה.
האם זה מה שקרה באמת? האם היה איזה בלש שהיווה את ההשראה לדמותו של שרלוק הולמס, אבל נשכח כי לא הספיק להעביר את הגרסה הפחות מלהיבה שלו להתרחשויות? זו הסיבה שכל כך מעניין לראות איך דמות שמתוארת לרוב ככמעט על-אנושית, וזוכה לאינספור יצוגים וגרסאות, הייתה משתלבת באותו עולם כמו הקוראים. בעיני הסיפור, אם שרלוק הולמס היה אדם אמיתי, באותו יקום בו קורותיו מוצגות כסדרה של ספרי בילוש מצליחים, היה חושש שיעלם מההיסטוריה לטובת בן דמותו הבדיוני. השניים אמנם חולקים את אותו שם, אותם מאפיינים פיזיים ואת אותם לקוחות, אולם ברור את מי מהם הציבור בוחר לזכור.
זה המקום שבו איאן מק'קלן מוכיח עצמו כליהוק מצוין לתפקיד הראשי. הסרט מכיל פלאשבקים שלושים שנה אחורה, כך שמק'קלן מגלם גם את הולמס הזקן והחולה, בעל בעיות הזכרון, וגם את הולמס המבוגר, אך בריא, שמדבר ברהיטות ונע בקלילות יחסית לג'נטלמן בגילו. מק'קלן בן 76, מה שמציב אותו בדיוק בין שני ההולמסים אותם הוא מגלם. מי שראה אותו מפזז לפני שנה בקליפ של ג'ורג' עזרא, יודע שעוד כוחו במותניו, אך הוא כל כך אמין כבן תשעים פלוס, שחששתי כי חלה ירידה אמיתית במצבו הבריאותי. הסצנות המציגות את החקירה האחרונה, לפני שלושה עשורים, הרגיעו אותי ונתנו חותם ליכולותיו של מק'קלן כשחקן. שיתוף הפעולה הקודם שלו עם הבמאי ביל קונדון היה "אלים ומפלצות", מה שאני מחשיב לעבודה הטובה ביותר של שני הגברים. גם הסרט ההוא עסק באדם מפורסם בשלהי חייו, אולם בעוד שם, הסיפור התמקד ביוצר השקוע בתהילת העבר, מר הולמס סובב סביב מי שמנסה להחליף את האופן בו זוכרים אותו בגרסה אפרורית יותר. בכל אופן, שיתוף הפעולה בין מק'קלן וקונדון מוכיח עצמו גם הפעם.
גם מילו פרקר, המגלם את רוג'ר, מראה יכולת משחק טובה. התפקיד שלו די קלישאתי, ילד בלי חברים שמפגין אינטליגנציה גבוהה ומעריץ את דמות האב היחידה בסביבה. פרקר עושה את העבודה ומצליח לעורר חיבה, דבר בכלל לא פשוט בהתחשב ברגשנות וההתנשאות המאפיינות את רוג'ר. מנגד, לורה ליני מגלמת את אמו בתצוגת משחק כואבת לאוזן ולעין. מעבר לכך שהדמות חדגונית, ליני נוטה לתגובות מוגזמות שרק מודגשות בידי המבטא הסקוטי המזויף שלה ועריכה שמתמקדת בפניה באופן שרק הופך את התגובות שלה ליותר גרוטסקיות. זה כמו לערוך מופע זיקוקים ולנסות למסגר אותו בעזרת תצוגת לייזר ומוזיקה חזקה. זה מיותר ויוצר עומס לא רצוי על מה שגם ככה די רועש.
להוציא את הרגעים המביכים בהם לורה ליני הולכת לאיבוד מול המצלמה, מר הולמס הוא סרט משובח. דרמה לא יומרנית על הזדקנות ומוניטין, עם שחקן ראשי שמגלם ביעילות מרשימה את אותו אדם בשתי תקופות מאוד שונות בחייו. הסיפור אינו מתוחכם כמו בספריו של ארתור קונאן דויל, אך הוא בהחלט נותן את המסגרת המתאימה בכדי להבין את תפיסת העולם של הבלש הזקן. הוא דמות מיוחדת, אבל לא קיצונית כפי שנהוג להציגו. הוא מזדקן ככל אדם ועושה טעויות ככל אדם. ההבדל הוא שרוב האנשים מסוגלים לחיות עם הטעויות שלהם, בעוד מר הולמס חש צורך לנתח אותן ולספר לכל מי שיתעניין כיצד האמת אינה מרגשת כמו הבדיה, אבל בהחלט חשובה לו יותר.
נהוג להסתכל על גאונים צעירים כעל אנשים שמועדים לסבל. בין אם מדובר במתמטיקאים פורצי דרך, מתעמלות אולימפיות, או ילדים שהוחתמו בגיל שבע בידי חברת תקליטים, יש לנו מספיק דוגמאות מההיסטוריה איך הצלחה מוקדמת מדי יכולה לדפוק אדם לשארית חייו. רק נסו להיזכר באיזה הקשר שמעתם לאחרונה על מקולי קאלקין, או איך בר משמש נראה היום ותבינו עד כמה זה יכול להרוס את המח ולגרום לאדם בוגר להאמין ש"שנינו זה עידן, הפרי שלנו עוד יניב" זו שורה שצריכה להופיע בשיר שיוצא לרדיו.
בובי פישר הוא לא דוגמה לאחד הגאונים שנשרטו בגלל הצלחה. אם כבר, הוא דוגמה לאדם שההצלחה הסיחה את הדעת באופן זמני מעומק הבעיות איתן נולד. הוא מפורסם בזכות שני דברים: היותו אחד משחקני השחמט הגדולים בכל הזמנים, וכל מיני דברים שמפיקים של סרטים ביוגרפיים מתים להניח את הידיים על הזכויות להציגם על מסך, רצוי בקרבה מספיקה לעונת האוסקרים.
"שובר את הכלים" מציג את בובי פישר בתחילת דרכו. בנה של פעילה קומוניסטית שחיה בניו יורק, המגלה מגיל צעיר כשרון יוצא דופן בשחמט. הוא מסוגל להתמודד מול שחקנים מקצועיים ושואף להתחרות במסגרות בינלאומיות, עד שיהפוך לרב אמן. כאשר המטרה מושגת במחי מונטז', בובי מחליט שהיעד הבא יהיה להתמודד מול גדולי השחמטאים הסובייטים ולנצח אותם. כך גם יראה שהוא רמה מעל מי שנחשבים לשחקנים הטובים בעולם וגם יוכיח שאמריקה היא המקום הטוב ביותר עלי אדמות והקומוניזם לא ראוי לנשק את רגליו של פסל החרות.
במסעו להיות אלוף עולם, מצטרפים לבובי שני מלווים. פול מרשל הוא עורך דין פטריוט וחובב שחמט שמעוניין לייצג את בובי מול פדרציית השחמט הבינלאומי, תוך שהוא אחראי להשיג לעילוי הצעיר את התנאים יוצאי הדופן שהוא דורש. ביל לומברדי הוא שחמטאי שהפך לכומר והאדם שבובי בוחר באופן אישי ללוות אותו כיריב באימונים ואיש סוד.
יש הרבה גישות בהן ניתן לבחור כאשר עוסקים בדמות מורכבת כמו בובי פישר. האם מדגישים את כישורי השחמט המדהימים שלו? אולי מתמקדים במצבו הנפשי, או בהתמודדות מול התהילה? שובר את הכלים מנסה קצת מהכל, בלי שהוא מתחייב לאף כיוון. יש הרבה דיבורים על שחמט, אבל רואים מעט מאוד משחק של ממש. המצב הנפשי של בובי גם הוא משמש נושא לשיחה לסובבים אותו, אבל העלילה רק חוזרת על מנטרות בגנות הרוסים והיהודים, במקום לתת תחושה עד כמה המחלה מגבילה. בכל הנוגע לתהילה, הסרט נוגע בה, אולי בהגזמה ואולי לא. אני חושב שרק מי שחי בארצות הברית באותה תקופה, יכול לומר אם העניין הציבורי בהתקדמותו של פישר, אכן היה במידה המוצגת כאן. בכל מקרה, לא מקבלים הרבה מידע לגבי איך ההצלחה משפיעה על מי שלא מוכן שיהיו צלמים בשדה התעופה, אבל רואה עצמו כלא פחות חשוב מספורטאים כמו מוחמד עלי, או ווילט צ'מברליין.
בלי להיכנס לספוילרים (או לעמוד הויקיפדיה של פישר), הסרט מסתיים באופן בו מתברר שהחלק היותר מעניין בחייו של בובי פישר, מתרחש מחוץ למסך. הבמאי אדוורד זוויק והתסריטאי סטיבן נייט, בחרו משום מה להתמקד במה שקורה מאחורי הקלעים, תוך שנעשות קפיצות זמן על מרבית התחנות החשובות בחייו של פישר. הם הגיעו למסקנה המשונה שפחות חשוב להראות את הטיפוס שלו במעלה הדרוג העולמי, מאשר שיחה על רצונו לאבד את בתוליו, או התמקדות בשנאתו לרוסים. זה כמו שיעשו סרט על דייגו ארמנדו מרדונה ורובו יראה איך הוא צורך סמים ורב עם עיתונאים. זה אמנם חלק מהאישיות שלו שאין להתעלם ממנו, אבל הוא בכל זאת התפרסם בתור אולי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים. זה הבט שראוי ליותר דגש ממה שמוענק פה. זוויק ונייט לא החליטו לדלג על רגעים מכריעים בחייו המקצועיים של בובי, כלומר על הדבר שהפך אותו למפורסם ולסיבה שבכלל מישהו ירצה לשמוע את סיפורו.
לסרט יש גם בעיה של התאמה לפעילות בה פישר עוסק. שחמט הוא משחק הדורש ריכוז, תכנון לטווח ארוך והמון פסיכולוגיה. הסרט מציג את המשחק כמשהו שנפתר בתוך שתי דקות, כאשר האתגר היחיד בו הוא רעש רקע שמפריע לשחקנים להתרכז. יש פה יותר התיחסות להפרעות קשב קטנות שהשחקנים משתמשים בהן כתרוץ לא לשחק, מאשר במה שעושה אותם לשחקנים טובים. אני לא יודע לשחק שחמט, אבל כשאני רואה סרט על השחמטאי המפורסם ביותר בהיסטוריה, אני רוצה שלפחות ינסו לערב אותי במה שעובר לו בראש, חוץ מגידופים כלפי הישות הציונית. דרך שימוש בכל טכניקת עריכה המוכרת למדע, זוויק יצר סרט שלא מתעניין במשחק בו הוא עוסק ומחפש להסביר איך מה שבאמת חשוב, זה שמישהו בשורה שבע משתעל.
אם היה ליוצרים יותר חזון, היו יכולים למקם את כל מסגרת הסרט באחד העימותים החשובים של פישר מול יריב רוסי. היה אפשר שכל הסרט ינוע בין העימות ביניהם על לוח המשחק, לבין פלאשבקים לילדותו של המתחרה האמריקאי, המסבירים את הפיכתו לפרסונה המוכרת כעת. שובר את הכלים עושה את זה בצורה חלקית. במקום פלאשבקים בתוך סיפור מסגרת מותח, הוא מציג את חייו של בובי לפי סדר כרונולוגי, מבלי לחשוף מידע שלא מובן כבר מתחילת הסרט. זה בזבוז לא רק של ההזדמנות לתת לסיפור מבנה פחות שבלוני, אלא גם חוסר הבנה כיצד להעביר את הדריכות והניתוק הנדרשים משחמטאים מקצוענים בזמן אמת.
עוד בעיה קשה היא השחקן הראשי. למישהו היה הרעיון המבריק ללהק את טובי מגוואייר לתפקיד בובי פישר. זה לא שמגוואייר לא יכול לגלם תפקידים מסוימים, אבל גאון בעל הפרעות נפשיות שאף אחד לא מסוגל לרסן, זו לא הדמות בשבילו. רוב הזמן, בובי רגוע ושקול, אבל ברגעים בהם מגוואייר נדרש להרים את קולו ולהביע סוג של חוסר יציבות, חשתי מבוכה עבורו. שאר השחקנים עושים עבודה סבירה ובמיוחד, מייקל סטאלברג שמצליח להכניס קצת עניין לדמותו של פול. הוא מביע את הלחץ, הריגוש, התסכול והאשליה של פטריוטיות שכל הסיפור אמור לייצג. חבל רק שלא הצליחו לפרוס את התכונות האלה על פני כלל הדמויות בסרט וצריכים את פול שיכתיב לקהל מה אמורים לחוש.
שובר את הכלים הוא דוגמה קלאסית לסיפורו עם המון פוטנציאל, שנפל לידיים הלא נכונות. הבימוי של זוויק, התסריט של נייט, המשחק של מגוואייר, כולם הורסים כל סיכוי לעשות חסד עם העלילה. בובי פישר היה אדם חולה ובעייתי, אבל גם גאון בתחום שנדרשת איטליגנציה גבוהה בכדי להצטיין בו. בשובר את הכלים, הוא מוצג כטיפוס לא מנומס במקרה הרע, שמנצח משחקים על אוטומט, מבלי שיסבירו לנו מה בכלל עושה אותו לשחמטאי כה מיוחד. אני לא מרגיש שלמדתי פה משהו חדש על מושא הסרט, או דרך להפוך משחק איטי כמו שחמט, לארוע קולנועי.
השבוע, החלטנו להוציא את הפודקאסט לטיול במערכת השמש. התחלנו עם המאדימי, המכונה "להציל את מארק וואטני" והמשכנו עם חזרה אחורה בזמן ל"אפולו 13". בדיוק כשחשבתם שבטוח לחזור לחלל.
ספוילרים לשני הסרטים.
אנגליה של שנות השישים מפורסמת בהרבה דברים. תמורות חברתיות, מוזיקה ששנתה את העולם, אספקה עצומה של כוכבי קולנוע חדשים, מכוניות מסוגננות, מרגלים חובבי מרטיני ועוד. היא פחות ידועה כבירת הפשע המאורגן של אירופה, אבל מי שחי בלונדון באותה תקופה, כנראה חש שזה המצב.
כשאנחנו חושבים על גנגסטר, אנחנו חושבים קודם כל על אנשים שפעלו בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים. כל מיני בוני וקלייד, אל קפונה וג'ון דילינג'ר למיניהם. אף על פי שלא כולם השתייכו לכנופיות, הם משתלבים בתודעה כאוסף של כוכבי תקשורת המנופפים במכונות יריה ומשליטים את אימתם על הסביבה. אנחנו פחות חושבים על האפשרות שהיו פושעים מפורסמים מחוץ לצפון אמריקה.
יש לאנגליה לא מעט פושעים שנודעו באותה תקופה במולדתם אף יותר ממקביליהם מעבר לאוקינוס. האחים קריי, אם להאמין לסרט שנעשה עליהם, היו מהמפורסמים שבפושעי הממלכה. רוני ורג'י הם תאומים זהים, אף על פי שלאחד מהם יש משקפיים ושיניים עקומות, שמלכו ביד רמה על איזור האיסט אנד לפני חמישים שנה. רג'י הוא בחור מקסים שמנהל מועדון לילה מצליח וחולם להפוך לשם גדול בחברה הגבוהה של לונדון. רוני אינו יציב נפשית וללא טיפול תרופתי, עלול להפוך לאלים ואימפולסיבי במיוחד. הוא גם יודע לשמור על נימוס מדי פעם, אבל בעוד רג'י רוצה להרוויח כסף בדרכים כמה שפחות מעוררות חשד, רוני רק מחפש הזדמנות לקרב טוב כמו פעם.
בזמן שרוני משתחרר מהמוסד בו שהה, רג'י מתחיל לצאת עם פרנסס, אחותו של הנהג של רג'י ובחורה שמאסה בחיים האפורים של האיסט אנד. היא לא שומעת לאזהרות של אמה ומתאהבת במהירות במי שהיא יודעת שהוא גנגסטר עם אח אלים במיוחד, אבל פרנסס משוכנעת שבעזרת אהבה, תצליח לנווט את העסק המשפחתי למסלול חוקי.
"אגדת האחים קריי", חרף שמו, מבוסס על סיפור אמיתי. האגדה בשמו מתייחסת למידת הפרסום לה זכו התאומים, שעלו ממעמד הפועלים והפכו לשם שנלחש בכל בית מצפון לנהר התמזה. איך הגיעו לגדולה ומה הם עושים על מנת לשמר את המוניטין שלהם? הסרט לא באמת מסביר. הוא נפתח כשהם כבר בעלי מעמד ומתרכז יותר ביחסים ביניהם ובין רג'י לפרנסס, מאשר מסביר מה מייחד אותם משאר הכנופיות בלונדון. יש יריבות שנפטרת די בקלות, כך שרוב הזמן, אין השלכות לפעולות שהאחים קריי עושים ביום יום. מדי פעם, קורה משהו חריג, אבל בעוד הסרט מתעכב להראות איך רוני אינו אמין, או מה פרנסס חושבת על הפעולות של בן זוגה, מעט מאוד זמן מודגש להסבר מה עושה את התאומים לכזו אגדה.
זו הבעיה העיקרית של הסרט. יש בו הרבה סצנות שעובדות היטב ושילוב מרענן בין הומור ורגש, אבל אין לו נרטיב של ממש. משהו קורה ואז הוא קורה שוב ואז שוב, כאשר הדמויות נעות במעגליות ולא מתפתחות. לא מספרים על עלייתם של האחים קריי מהתחתית לצמרת, אלא על התקדמותם מדרגה גבוהה לדרגה קצת יותר גבוהה. האנשים שעובדים איתם כמעט ואינם מושפעים ולא ידוע כמעט שום דבר על היריבים שלהם. זה כאילו אין לסיפור נקודה שהוא רוצה להגיע אליה, אז הוא פשוט מתאר מה היה, עד שישאלו שאלה שתקדם את העניינים, ממש כמו מישהו שמתחיל בדיחה ושוכח מתי נכנס הפאנץ' ליין.
מצד שני, אגדת האחים קריי מצליח לעניין ברמת הסצנות הבודדות. הוא לא חזק בפיתוח דמויות, אבל מצליח להוציא את המיטב מסיטואציות חד פעמיות. סצנה אלימה ומסוגננת, או הסבר מהיר על השקפת העולם של אחד התאומים, נעשה באינטנסיביות הרצויה ובלי טריקים של עריכה ושבירת קירות. מציגים לנו דברים באופן פשוט ושוטף וזה עובד כשלא מנסים לחשוב אם זה בכלל מחדש משהו. המצלמה תמיד מראה לנו רק את מה שצריך ולרוב הסצנות יש קצב טוב שהופך אותן לרגעים משובחים של נימוס ואלימות בריטיים.
זה לא היה מתאפשר ללא הופעה מצוינת של טום הרדי. לאחר שכבר היה גיבורים ונבלים והעביר סרט שלם בנסיעה במכונית ושיחות בטלפון, הרדי לקח על עצמו אתגר קשה במיוחד הפעם. הוא מגלם את שני התאומים קריי, שזוכים לכמות דומה של זמן מסך. מה שאומר שהרדי מגלם לא רק דמות ראשית אחת, אלא שתיים. ג'רמי איירונס וניקולס קייג' עשו זאת בהצלחה בעבר, אולם אגדת האחים קריי מוסיף את האתגר שבגילום שתי דמויות שאינן שונות רק באופי, אלא גם במצבן הבריאותי. כאמור, רוני הינו חולה נפש הנזקק לטיפול תרופתי על מנת שלא יעשה אלים במיוחד, בעוד רג'י מנסה להציג חזות של בעל עסק שומר חוק. לכל אחד מהם יש אגו גדול והתחרותיות הנוצרת באופן טבעי מחלוקת השליטה בכנופיה, מובילה ללא מעט רגעים טעונים אותם טום הרדי מעביר בהצלחה משני הצדדים. הסרט נמנע מלנצל עד הסוף את היכולות הטכניות שלו והאחים קריי כמעט ואינם חולקים מסך. זה חבל, כי יותר סצנות של רוני ורג'י באותו שוט, היו מוסיפות לתחושה שמדובר בשני שחקנים נפרדים, מה שהרדי כמעט מצליח לעשות גם ככה.
כמו חבילה עוברת, הסרט עושה צעדים מאוד קטנים עד לסופו ובכל פעם שנדמה שהנה זה נגמר, יש עוד סיבוב. הסיבובים האלה לא מרתקים במיוחד, אבל הם מהווים דרך מבדרת ללמוד על שני גנגסטרים שמסמלים את המאבק בחברה הבריטית של אותה תקופה, בין השמרנות האימפריאליסטית לבין הפתיחות להשפעות אמריקאיות. רוני הוא כמעט פרודיה על האנגלי הקלאסי, עם הטקסיות בה הוא שותה תה והשיניים העקומות אותן לא טרח לתקן. טוב לו איפה שהוא נמצא, עם התנהגות עבריינית כפי שראה בסרטים וקרא בספרים. הוא כועס כשלא עושים דברים כפי שציפה ומבקר בחריפות שינויים לא מתוכננים. רג'י, לעומתו, מנסה להביא את העתיד לשכונה, על מנת לרכוב עליו בדרך החוצה. הוא רוצה לערבב אנשים מהעולם התחתון עם החברה הגבוהה ולשמור על קשרים בכל מקום. הוא תמיד מתכנן את הצעד הבא, בעוד אחיו מעדיף את הסביבה המוכרת.
כסרט שנשען במידה רבה על יכולותיו של שחקן אחד, אגדת האחים קריי מוסיף דוגמה נוספת לכישורים של טום הרדי, שחקן שלא מספיק מוערך על יכולות הגיוון שלו. שאר הדמויות אפורות ומשמשות כאמצעי לספר על התאומים, במקום לפתח אישיות משלהן. היה טעם לעבוד עוד על התסריט, לתת לו כיוון החלטי יותר, במקום לחזור שוב ושוב על אותם רעיונות. עם זאת, הסרט מבדר ונותן הצצה מרעננת לתוך עולם הפשע הפחות מוכר לנו, הלא לונדוניים, שמקבלים את עיקר המידע שלהם מסרטים של גאי ריצ'י והפושעים הפוסטמודרניים שלו. טוב לראות מדי פעם גנגסטרים מהסוג הישן, בסביבה פחות מובנת מאליה.
גם אנחנו לא האמנו שנדבר על "ילדות פרא" ו"כנר על הגג" באותו פרק, אבל מסורת זו מסורת.
ספוילרים בליווי כתוביות בטורקית ויידיש.
אם מסתכלים על רשימת הבמאים המבטיחים בהוליווד של לפני שלושים שנה, יהיו שם הרבה אכזבות. בריאן דה פלמה, אוליבר סטון, פול ורהובן, רולנד ג'ופה, וים ונדרס, אמיר קוסטוריצה, לאנשים האלה היו כמה הצלחות, אבל אף אחד מהם לא הצליח ליצור סביבו קונזצנזוס שהחזיק לאורך זמן. כיום, אין ברשימה הזו שם שאנשים, פרט למעריצים שאף אחד לא מבין, יחכו חודשים מראש לסרט הבא שלו. מדי פעם, נתקלים במשהו שעשו בקולנוע לב, או בסינמטק, או באחד מערוצי הסרטים וחושבים "הממ… לא ידעתי שהוא עוד בחיים".
רידלי סקוט שונה מהאנשים האלה, אף על פי שהקריירה שלו התחילה בצורה דומה. הוא פתח עם גיחה לפסטיבל קאן, המשיך בסרטים שהפכו במהרה לקאלט, "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" ואף היה מועמד לאוסקר על בימוי "תלמה ולואיז", מה שהיה הסרט האחרון שלו למשך כמעט עשור שנחשב למוצלח באמת. בשנת 2000, אחרי שנים של דשדוש, סקוט ביים את "גלדיאטור", שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר והיה מועמד גם על הבימוי, אותו הפסיד ל"טראפיק" של סודרברג. שנה לאחר מכן, עוד מועמדות, הפעם על בימוי "בלאק הוק דאון". נראה שרידלי סקוט עשה את הקאמבק שרבים מבני דורו רק חולמים עליו.
אלא שאז שוב התחילה תקופה רעה. רידלי סקוט לא עשה מאז 2001 סרט שהצליח גם ביקורתית וגם מסחרית. נקודת השפל בעיני רבים הייתה "פרומתאוס", שיש המחשיבים אותו לאחת האכזבות הגדולות של המאה הנוכחית. נראה שהרנסנס הקטן של סקוט נקבר סופית תחת שורה של בחירות גרועות. עד שהגיע "להציל את מארק וואטני".
במהלך משימה לחקר מאדים, נתקל צוות ארס 3 בסופה חזקה מהצפוי. כולם מצליחים לחזור לחללית, פרט למארק וואטני שנותר מאחור ונחשב מת. בעוד חבריו לצוות אבלים על לכתו בטרם עת ונאס"א מודיעה בצער לתקשורת, מארק מתעורר לאחר שנצל באורח נס ומבין שהוא נטוש על כוכב לכת שאינו בנוי לקיום חיים. מה עושה אדם במצב שבו אין לו תקשורת עם אף אחד, כולם בטוחים שהוא מת וכל מה שיש סביבו זה ציוד ומזון שנועדו להספיק לשהיה מוגבלת בלבד? עושה ככל שביכולתו בכדי לשרוד. מארק וואטני לא מתיאש ולא כועס על הצוות שעזב, אלא מנסה להבין כיצד להחזיק עצמו בחיים, לפחות עד שתנחת המשימה הבאה, בעוד כמה שנים.
בניגוד להרבה סרטי מדע בדיוני, להציל את מארק וואטני מנסה להתבסס עד כמה שניתן על הידע שנמצא בידינו כיום. הוא בדיוני בכך שאין לנו כרגע את היכולת לשגר משלחות מאויישות למאדים, אבל מציג את שכננו האדמוני כפי שהוא, בלי להמציא כל מיני מפלצות, תרבויות עתיקות, אסונות טבע, או תצורות נוף שלא ידוע לנו על קיומם נכון לזמן צילום הסרט. בכך, הוא מהווה עבודת תחקיר מרשימה שלא רק שואלת מה יקרה לאדם שננטש על מאדים, אלא גם מציעה תשובות שאולי ואולי לא היו עומדות במבחן המציאות.
חסרונו של הסרט הוא ברגעים בהם העלילה מעמיסה קשיים נוספים, כאלה שאינם תואמים את רמת המקצועיות של הדמויות. מארק מצליח להבין מהר מאוד דברים שלמיטב המוחות בנאס"א יקח חודשים לפענח. הוא בעל תושיה ונחוש לא להרים ידיים בעודו הופך את מאדים לביתו הזמני, בעוד מנהל נאס"א לא טורח אפילו לחפש בתמונות לווין סימנים למקום גופתו של האסטרונאוט האבוד, כדי שלא ישודרו במקרה ברחבי העולם. טוב, למה אפשר לצפות מארגון שמוציא מיליארדי דולרים על הנחתת רכב חלל שלא יכול לעמוד ברוח שבני אדם מסוגלים ללכת בה קדימה, כי אם יזוז בכמה מעלות ימינה, יצא מכלל שימוש?
יש חורים בעלילה. אצל רידלי סקוט, תמיד יהיו חורים וזו אחת הסיבות ש"פרומתאוס" כל כך מעורר סלידה בקרב חובבי קולנוע. מצד שני, רוב להציל את מארק וואטני משתדל להיות מעוגן במציאות ולהבין כיצד ניתן להתמודד עם קשיים שונים, מבלי לעשות קפיצות לוגיות לא הגיוניות, או להפוך את הדמות הראשית לטיפשה לרגע, רק בשביל לעשות לה חיים קשים יותר. כל עוד הסרט מבין שלשרוד על מאדים זו משימה כמעט בלתי אפשרית בפני עצמה, הוא מרתק ומעלה נקודות מעניינות לדיון. ברגע שהתסריטאי דרו גודארד מחליט שצריך לסבך את מארק עוד יותר, הוא פוגע באמינות של הסיפור והופך אותו לחיקוי פחות סביר של "כח משיכה".
זה לא מפתיע שגודארד חש צורך להוסיף אתגרים למצב שגם ככה אף אדם לא היה רוצה להיקלע אליו. שלושת הסרטים הקודמים שכתב הם "קלוברפילד", "בקתת הפחד" ו"מלחמת העולם Z". בעוד שניים מהם סרטים מעולים בעיני, כל השלושה מאופיינים באותה גישה. קשה לך? עוד מעט תראה מה זה קשה באמת. זה מתאים בסרט מפלצות, או בסרט אימה מודע לעצמו, אבל לא כל כך בסיפור שמבוסס במידה רבה על ידע מדעי ואורך רוח.
רידלי סקוט עצמו לא מורגש וזה טוב. סימן ההכר העיקרי שלו בשני העשורים האחרונים הוא שימוש מוגזם בהילוך איטי ואני שמח שלא נעשה שימוש בטכניקה זו בלהציל את מארק וואטני. אין לסקוט סגנון חזותי שקל לזהות, כך שכל עוד התמונה מכילה את מה שצריך לראות והצילום יציב, אני לא מתלונן. יש לדמויות נטיה מוזרה לספק מידע חיוני כחלק משיחות חולין, או להסביר זו לזו דברים שאמורים להיות ידועים להן כחלק מתפקידן. התסריט קצת מזלזל בצופים כאן. יש דרכים להעביר מידע מבלי להפוך מדענים ואסטרונאוטים מנוסים לטירונים שלא יודעים מעבר למה שקראו בחוברת המידע למבקר. דווקא בסצנות בהן רואים מסיבת עיתונאים, לא מנצלים את ההזדמנות בכדי לספק את המידע הבסיסי להדיוטות, אבל שני בכירים בנאס"א יתעכבו באמצע טיפול במשבר בכדי ללמד זה את זה אסטרופיזיקה למתחילים.
בכל הנוגע ליצירת הסביבה הזרה, נעשתה פה עבודה מצוינת. ואדי רם בירדן נבחר כאתר הצילומים לסצנות המתרחשות על מאדים. עבודת אפטר מרשימה הפכה את המדבר הארצי למרחב אינסופי של דיונות והרים חשופים בצבעי אדום וחום. במציאות, אין על מאדים מבנים, או עצמים כלשהם שלא הונחתו מכדור הארץ למטרות מחקר. הסרט מכיר בכך ודואג שכוכב הלכת יראה שומם, בלי להעלות אפילו לרגע את האפשרות שמארק לא לבד. זו הסיבה שהרעיון המרכזי עובר בהצלחה, כי אסור שבשום שלב נרגיש שיש משהו פרט לשממה שלא ניתן לצאת ממנה.
מלבד הבדידות, הסרט נשען על מאט דיימון בתפקיד הראשי, מה שיוצר הקבלה לא מכוונת עם סרט מדע בדיוני אחר מהשנים האחרונות. דיימון מגלם את הדמות הקבועה שלו, כלומר את מאט דיימון. הוא שחקן כריזמטי ומעורר אהדה, אבל מארק וואטני שלו הוא אדם בעל שני מצבים בלבד: דיבור מלא בטחון, או דיבור עם קצת פחות בטחון. בעוד נאס"א מחפשת אסטרונאוטים בעלי אופי כזה, הוא לא מעביר את היאוש שאדם רגיל היה חש במצב חריג כל כך. מבחינת לחץ, מארק מתייחס לכל עניין הנטישה על כוכב לכת זר שלא אמור לקיים חיים, כלא יותר ממטרד קל. אני לא מצפה שיעביר את כל הסרט במלנכוליה, אבל שלפחות יפגין משהו מעבר לחיוך זחוח וירידה על הטעם המוזיקלי של מפקדת המשימה. אתה תקוע על מאדים, לא בתור לשירותים באחוות קולג'.
להציל את מארק וואטני הוא סרט טוב ברובו, שזה משהו שלא חשבתי על סרט של רידלי סקוט כבר 14 שנה. הוא מתעסק רוב הזמן בשאלות רציניות לחלוטין על השרדות מחוץ לכדור הארץ ומשתדל לספק שיקולים אמיתיים שצריכים להילקח בחשבון. יש רגעים בהם התסריט נופל למלכודות קלות מדי ומעמיס קשיים שלא לצורך, אבל הם מעטים ולא משפיעים על העלילה עצמה. גיבור הסרט לא מעורר הזדהות כדמות, אבל אי אפשר שלא להזדהות עם המאבק שלו לשרוד. בכל זאת, מי מאיתנו היה מסוגל לנהוג טוב יותר בסיטואציה כזו, שהיא למעשה התרחיש הגרוע ביותר שמארק היה יכול להעלות על הדעת כשיצא למשימה? זה מסוג הסרטים שלא מנסים רק לבדר, אלא גם ללמד ולקחת את הנושא בו הם מתעסקים ברצינות. אם אי פעם רציתם לראות גרסה אמינה של רובינזון קרוזו מודרני, זו כנראה הדוגמה הטובה ביותר שתוכלו למצוא בעשורים הקרובים.
הסרט הטוב ביותר
חיות ללא ארץ
גשר המרגלים
קרול
הנערה הדנית
שמונת השנואים
ג'וי
ספוטלייט
סטיב ג'ובס
האיש שנולד מחדש
בימוי
טוד היינס – קרול
דיוויד או. ראסל – ג'וי
אלחנדרו גונזלס אינייריטו – האיש שנולד מחדש
טום מקרתי – ספוטלייט
דני בויל – סטיב ג'ובס
תסריט מקורי
מאט צ'רמן, איתן כהן, ג'ואל כהן – גשר המרגלים
קוונטין טרנטינו – שמונת השנואים
מג לפוב, ג'וש קולי, פיט דוקטר – הקול בראש
אנני מאמולו, דיוויד או. ראסל – ג'וי
טום מקרתי, ג'וש סינגר – ספוטלייט
תסריט מעובד
קרי ג'וג'י פוקונאגה – חיות ללא ארץ
ניק הורנבי – ברוקלין
פיליס נגי – קרול
אלחנדרו גונזלס אינייריטו, מארק ל. סמית – האיש שנולד מחדש
ארון זורקין – סטיב ג'ובס
שחקן ראשי
אברהם אטה – חיות ללא ארץ
מייקל קיין – נעורים
ג'וני דפ – חוקי הפשע
מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס
אדי רדמיין – הנערה הדנית
שחקנית ראשית
קייט בלנשט – קרול
ברי לרסון – חדר
ג'ניפר לורנס – ג'וי
קרי מאליגן – סופרג'יזם
לילי טומלין – סבתא
שחקן משנה
אידריס אלבה – חיות ללא ארץ
טום הרדי – האיש שנולד מחדש
מייקל קיטון – ספוטלייט
הארווי קייטל – נעורים
מארק ריילנס – גשר המרגלים
שחקנית משנה
ג'ניפר ג'ייסון לי – שמונת השנואים
רוני מארה – קרול
אליזבת רום – ג'וי
רייצ'ל וייס – נעורים
אליסיה ויטאקר – הנערה הדנית
סרט אנימציה
אנומליזה
הקול בראש
הנסיך הקטן
פינאטס: הסרט של סנופי וצ'ארלי בראון
כשמארני הייתה שם
סרט בשפה זרה
פליקס ומאירה (קנדה)
ילדות פרא (צרפת)
האם השניה (ברזיל)
בנו של שאול (הונגריה)
הכס (דרום קוריאה)
צילום
יאנוש קמינסקי – גשר המרגלים
רוברט ריצ'רדסון – שמונת השנואים
ג'ון סיל – מקס הזועם: כביש הזעם
עמנואל לובצקי – האיש שנולד מחדש
מאסאנובו טאקאיאנגי – ספוטלייט
עריכה
פרד רסקין – שמונת השנואים
ג'יי קסידי – ג'וי
סטיבן מיריון – האיש שנולד מחדש
ג'ו ווקר – סיקריו
טום מקארדל – ספוטלייט
פסקול מקורי
תומס ניומן – גשר המרגלים
מייקל ברוק – ברוקלין
אניו מוריקונה – שמונת השנואים
מייקל ג'יאצ'ינו – הקול בראש
אלכסנדרה דספלה – סופרג'יזם
סאונד
גשר המרגלים
הקול בראש
מקס הזועם: כביש הזעם
האיש שנולד מחדש
סטיב ג'ובס
עריכת סאונד
שמונת השנואים
עולם היורה
מקס הזועם: כביש הזעם
להציל את מארק וואטני
האיש שנולד מחדש
עיצוב אמנותי
ברוקלין
שמונת השנואים
ג'וי
מקבת
סופרג'יזם
עיצוב תלבושות
ברוקלין
הנערה הדנית
ג'וי
מקס הזועם: כביש הזעם
סופרג'יזם
אפקטים חזותיים
הנוקמים: עידן אולטרון
עולם היורה
מקס הזועם: כביש הזעם
מלחמת הכוכבים: הכח מתעורר
על חבל דק
איפור ועיצוב שיער
חוקי הפשע
מקס הזועם: כביש הזעם
פן
בשביל הזהב 