קשה להיות אמא חדשה, במיוחד כשיש בבית זרה מוזרה שמנסה לעזור, בדרכה היחודית… ראינו את "ואז הגיעה טלי" ואת "היד שמנענעת את העריסה" ולמדנו כמה דברים חשובים על הורות.
בבקשה להיות בשקט – הספויילרים מעירים את התינוק.
חודש: מאי 2018
ביקורת: דדפול 2
ז'אנר גיבורי-העל הוא בעייתי כשזה מגיע ליצירת סרטי המשך. רוב הסדרות מסוג זה בנויות כך שהסרט הראשון מציג את הרקע להיווצרות הגיבור, החיפוש שלו אחר זהות שתלווה אותו בהמשך הדרך ומפגש מול נבל איקוני. זה לא חייב להיות מישהו ברמה של הג'וקר או לקס לות'ר, אבל אולפנים מעדיפים לשים כסף על הימור בטוח יחסית, אז רוב הסיכויים שכן, את הנבל הכי מעניין נפגוש על ההתחלה. כתוצאה מכך, הסרט השני בסדרה צריך לא רק להבין מה הפך את קודמו להצלחה, אלא גם לפתח את העלילה בלי הרבה מנקודות המפתח שכבר נוצלו.
זה כמעט אף פעם לא עובד. סופרמן, ספיידרמן המופלא, איירון מן, הלבוי, שומרי הגלקסיה, בלייד, קיק-אס… אף אחד מאלה לא הצליח לחמוק ממשבר הסרט השני. בין אם האולפן התערב יותר מדי, או שהבמאי בזבז את כל היצירתיות על הסרט הראשון, קיימת בעיה קשה לספק את הסחורה פעמיים ברצף. ישנם יוצאי דופן. "האביר האפל" נחשב לאחד מסרטי גיבורי-העל הטובים בכל הזמנים, אקס-מן הצליחו בשני גלגולים שונים להתדרדר רק החל מהסרט השלישי, ו"ארבעת המופלאים" הראשון היה כל כך גרוע, שהסרט השני לא באמת הרס שום פרנצ'ייז.
עכשיו מגיע תורו של דדפול להראות שהוא עדיין בכושר. מבחינתי, זה לא סתם עוד סרט של מארוול, "דדפול" הראשון היה הבחירה שלי לסרט השנה 2016. הוא לא רק הציג את הז'אנר מנקודת מבט אחרת, אלא ממש פרק אותו לגורמים מבלי לצאת פלצני או מרוכז מדי בעצמו. זו קומדיה פרועה שלמעשה בנויה סביב דמות עמוקה ומעוררת הזדהות. סיפור האהבה בבסיסה הוא מורכב ואמין, בעוד האנטי-גיבור במסכה מכיר בפה מלא בכך שאינו אדם טוב ושמניעיו אנוכיים לחלוטין. הוא כל כך מצחיק ומודע לעצמו, שקשה שלא לרצות עוד ועוד ממנו. "דדפול 2" צריך להתמודד עם כל הציפיות האלה ולהצליח שלא לעבור את הגבול שבין חזרה חכמה על בדיחה לבין מיאוס.
בזמן שעבר בין הסרטים, וייד וילסון, המכונה דדפול, מצא לעצמו פרנסה כמחסל של אנשים רעים. לא שמי ששוכר את שירותיו הוא צדיק גדול, אבל וייד מצדיק את מעשיו בכך שהוא פוגע רק באנשים שממש מגיע להם. זה דבר שאפיין את רשימת החיסול של דדפול בסרט הראשון וממשיך גם בשני. הוא אמנם רוצח, אבל פוגע רק באנשים רעים, מה שהופך אותו לגיבור של הסיפור מתוך ברירת מחדל. האקס-מן ממשיכים לחזר אחריו ולנסות לצרף אותו לשורותיהם, אבל דדפול יותר מדי רחוק מתפיסת העולם הצדקנית שלהם מכדי לענות בחיוב.
הכל משתנה כאשר ונסה, אהובתו של וייד, נהרגת בידי אחד מאותם אנשים מאוד רעים שהוא אמור לחסל. וייד שוקע בדכאון ומחליט שאין לו משהו טוב יותר לעשות מאשר למות. בעיה קשה בהתחשב בכך שהוא בן אלמוות ויכול לשרוד כל דבר. במהלך אחד הנסיונות, הוא מקבל מאהובתו המתה מסר לפיו הלב שלו צריך להיות במקום הנכון לפני שיוכלו להתאחד. וייד מבין שאין ברירה ומסכים להצטרף לאקס-מן (כמתלמד!). הדבר מסבך אותו עם ילד מוטנט בשם ראסל, שמאיים להרוס את בית היתומים בו גדל ועם חייל-על מהעתיד בשם קייבל, שמנסה למצוא את ראסל ולמחוק אותו מעל דפי ההיסטוריה.
זה נשמע כמו רעיון בכלל לא רע להמשך עלילותיו המטורפות של דדפול הלץ, אבל אם עברתם על כל הפסקה האחרונה, כנראה שהמשפט הראשון גרם לכם לחזור ולקרוא אותו כדי לוודא שאין טעות. ונסה מתה? על ההתחלה? אחרי שכל הסרט הראשון הוקדש לנסיונות של וייד לחזור אליה ולהציל את אהבתם? זו בחירה תסריטאית כל כך מעוררת מחלוקת, שגם יוצרי הסרט דאגו להתייחס לכך בכתוביות הפתיחה. נהוג שהסרט השני בסדרה אפל יותר ובוגר יותר, אבל דדפול 2 מתחיל בביטול הדבר העיקרי שהניע את הדמות עד לאותו רגע. זה כאילו בתחילת "ליגת הצדק" היינו מגלים שכל המאמץ של וונדר וומן בסרט הסולו שלה לא השפיע בכלל על מהלך ההיסטוריה, באטמן וסופרמן עדיין לא משתפים פעולה והדמות של פלאש היא העתקה של "ספיידרמן: השיבה הביתה" ולא מתייחסת בכלל לסדרת הטלוויזיה המשודרת במקביל ומופקת בידי אותה חברה. אוקי, דוגמה רעה.
הנקודה היא שדדפול 2 לא באמת מתפקד כהמשך לדדפול הראשון. רוב דמויות המשנה חוזרות, כולל דופינדר שזוכה לזמן מסך מוגדל (זו ממש לא תלונה, קאראן סוני מקסים בתפקיד). דדפול עצמו מתיחס לדברים שקרו בסרט הראשון והעובדה שהוא חולק יקום עם אקס-מן מקודמת הפעם לכדי קו עלילה ראשי. קייבל הוא שיפור משמעותי לעומת אייג'קס בכל הנוגע ליריב מרכזי ודומינו היא דמות חדשה ממש מגניבה שמצליחה להתגבר על כך שכח-העל שלה לא נשמע מאוד סינמטי. עדיין, זו פשוט לא אותה תחושה. הסרט הראשון התמודד עם תקציב מוגבל ועם תחרות מול מותגים מוכרים יותר בעזרת הומור ועל ידי הדגשת הצד האנושי של דדפול. זה הושג באמצעות סיפור אהבה שהפך הכל ליותר אישי והצדיק את מיעוט הדמויות המפורסמות. דדפול 2 משתמש במשפחה כנושא המרכזי שלו וכפי שמשפחה מכילה יותר אנשים מזוג, גם הפוקוס בסרט מתרחב לכדי אוסף גדול יותר של טיפוסים.
בעוד זה עובד מבחינה קומית, הצעד הזה גם מעקר את הסרט מהחוזק העיקרי שלו, ההזדהות עם דדפול. הוא בלתי ניתן להריגה, אז הקונפליקט בין הפחד שלו להתמודד מול ונסה כאשר פניו מעוותות לבין הפחד לאבד אותה לנצח, אפשר לסרט הראשון להציג אותו בעמדה של אנדרדוג שנלחם כנגד הסיכויים. לקחו דמות שיכולה לשרוד כל קרב והציבו אותה במאבק שהנצחון בו בכלל אינו מובטח. בדדפול 2, הוא אמנם שבור בעקבות מותה של ונסה, אבל רוב העלילה מתמקדת במשימה מאוד ספציפית ובשיתוף פעולה עם אחרים לשם השלמתה. אחרי שהעביר סרט שלם בלהדגיש עד כמה הוא ויג'ילנטי שלא משחק יפה עם אחרים, דדפול עכשיו מעביר את סרט ההמשך בגיוס עזרה. עד כמה שהדבר מוביל לסצנות קומיות מופלאות ולשורה של הטרלות לצופים, זה פשוט לא אותו דבר.
מה שכן, האכזבה של מעריצי הסרט עשויה להיות אנחת הרווחה של חובבי הקומיקס. לא קראתי הרבה חוברות של דדפול, אבל דברתי עם מעריצים ותיקים של הדמות. חלקם היו מאוכזבים מהסרט הראשון מכיוון שלא הציע להם שום חידוש. סיפור מקור של דמות שהם מכירים כבר שנים, עם דגימה מהשטיקים הקבועים שלה, במקום ללכת כמה שיותר רחוק עם המודעות העצמית והאלימות של הסדרה. דווקא עבורם, דדפול 2 יכול להיות חוויה מתקנת, משום שהוא הרבה יותר מרוכז בדברים שאף גיבור-על אחר לא מציע: אמירות ציניות על תעשיית הקומיקס, שבירת יותר קירות משהבמאי מספיק לבנות, אלימות גרפית, פלואידיות מינית והטרלה אחרי הטרלה של הקהל. עבור מי שאוהב יותר את הגרסה הקולנועית של דדפול, הדברים האלה יכולים להיות מעייפים, במיוחד כשהם נעשים צפויים מרוב תדירות. עבור חובבי הקומיקס, יתכן ודווקא זה העיבוד שהם היו רוצים לראות. הסרט עדיין לא הולך עד הסוף, יש אפילו סצנה שנחתכה מכתוביות הסיום כי הייתה מטרידה מדי, אבל הוא בהחלט מגיע רחוק יותר מאשר לפני שנתיים.
מאחר ואני נמנה על אלה שהתאהבו בדמות בזכות הסרט ולא בזכות הקומיקס, דדפול 2 הוא ירידה ברמה מבחינתי. העומק הרגשי והצניעות של הסרט הראשון, הוחלפו בהתפתחות תבניתית של הדמות הראשית ובסצנות אקשן שאמנם מבוימות היטב, אבל תורמות מעט מאוד לעלילה עצמה. הבמאי דיוויד לייץ' כבר הוכיח את כישוריו כבמאי אקשן ב"ג'ון ויק" וב"פצצה אטומית" ודדפול 2 הוא הוכחה נוספת לכך שמדובר באחד השמות שראוי לעקוב אחריהם בהוליווד, לפחות בכל הנוגע לסרטים המכילים כמויות גדולות של כלי נשק ופיצוצים. מצד שני, הוא גם הראה בסרטים אלה עד כמה קשה לו לביים דמויות מורכבות. אני ממליץ על דדפול 2 למי שרוצה קומדיית אקשן פרועה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות ומהווה ניגוד לכבדות המדכדכת של "הנוקמים: מלחמת האינסוף". יחד עם זאת, אם אתם כמוני ומאוד אהבתם את הסרט הראשון, ההמשך שלו מבדר, אבל חסר את הדברים שעשו בעבר את דדפול למשהו מעבר לאוסף של בדיחות זין וירידות על וולברין.
ביקורת: ואז הגיעה טלי
להיות הורה חדש משנה במידה משמעותית את הרגלי הצפיה. אני מנסה להימנע כעת מהקרנות מאוחרות מדי, כי שעות שינה הן משאב יקר ערך, התרגלתי מחדש לראות סרטים לבד, כי מישהו צריך להישאר בבית עם הילדה ואין דבר שאני יותר רוצה מלחזור הביתה בתום הצפיה ולראות שכולם בסדר, כולל הכלבה.
עוד השפעה מעניינת של הורות חדשה היא חוויית הצפיה ב"ואז הגיעה טלי". סביר להניח שאם הסרט היה יוצא לפני שנה, הייתי פחות מודע למידת הריאליזם בה הוא מציג טיפול בתינוקת חדשה. יש לי כמות נאה של אחיינים ואחייניות, אבל את הפרטים הקטנים ואת המחיר שהם גובים מהגוף, מגלים רק בתור הורים. מה גם שרק אחרי לידה, לומדים עד כמה הכל שווה את זה. אם הייתי צופה בסרט לפני הולדת בתי, כנראה שהייתי חושב שהוא מוגזם ולא מציאותי. מכיוון שקודם נולדה לי תינוקת ורק אחרי זה הגיע הסרט, אני יודע שהוא מוגזם ולא מציאותי, אבל רק בקטעים שאינם נוגעים לגידול ילדים.
מרלו ודרו מגדלים שני ילדים, אחת נורמלית ואחד עם מצב לא מאובחן שמקשה עליו לתפקד כשאר הילדים. מרלו ודרו גם מצפים לתינוקת שתתווסף למשפחה, ממש בכל יום. זמן קצר לפני הלידה, מציע אחיה העשיר של מרלו לשכור לה במתנה אומנת לילה – אישה שתבוא אליהם הביתה ותטפל בתינוקת בזמן שההורים משלימים שעות שינה נחוצות. היא תעשה הכל, חוץ מלהניק את התינוקת, העבודה היחידה שמרלו עדיין תצטרך לעשות בעצמה.
התגובה הראשונה של מרלו היא סרוב מוחלט. למה שתאפשר למישהי זרה להיקשר לתינוקת שלה, גם אם זה אומר שתוכל לישון כמה שעות ברצף? אחרי כמה שבועות של החלפת חיתולים, עצבים, בכי וקושי לזכור איזה יום היום, כל זה בעוד דרו רוב הזמן או בעבודה, או משחק במחשב, מרלו לוקחת את הסיכון ומזמינה אומנת לילה. ואז מגיעה אישה צעירה בשם טלי, ששולחת את מרלו לישון והופכת את החיים בבית לנסבלים שוב, עכשיו ששני ההורים מתחילים את היום עם סוללה מלאה.
מבחינה ויזואלית, ואז הגיעה טלי הוא הסרט הכן והריאליסטי ביותר שראיתי אודות הורים לתינוקות. המונטז' שמציג את הפעולות היומיומיות החוזרות, כולל הפח המיוחד לחיתולים שבוודאות יתקע לפחות פעם ביום, הוא יצוג ראוי לשגרה מוכרת. בניגוד לרוב השחקניות המגלמות נשים במצב זה, שרליז תרון למעשה ותרה על בטן חלקה ואיפור לטובת כרס של אחרי לידה וכתמי זיעה. יש לה כבר נסיון עם הפחתת זוהר בסרטים כמו "מונסטר" ו"מקס הזועם: כביש הזעם", אבל זה עדיין הימור מצדה להופיע בסרט עם גזרה אנושית.
כל זה מהצד הטכני של הורות, שם הסרט בסדר גמור. ואז הגיע טלי הרבה יותר מתקשה להציג את הפן הרגשי של החוויה. זו אמנם תוצאה של מנגנון גנטי מקודד שגורם לשחרור סרוטונין כשאנחנו מביטים בילדים שלנו, אבל לא נראה שג'יסון רייטמן יודע לביים אושר. הסרט מרוכז באופן לא פרופורציונלי בקשיים של מרלו ואינו מציג חיבה אמיתית שלה כלפי התינוקת. אפשר לתרץ זאת בדכאון אחרי לידה, אבל היא דווקא מאוד חייכנית אחרי שטלי מתחילה לתפוס פיקוד, אז הטיעון הזה עף מהחלון. מעט זמן מסך מוקדש גם לג'ונה, הילד ה"מיוחד" שאיכשהו, בשנת 2018, אף אחד לא מצליח להגדיר מה גורם לאובססיות שלו, או לפחד שלו מקולות מסויימים, למרות שקיימות דרכים לאבחן בדיוק מה יש לו. אחותו הגדולה היא דמות כל כך זניחה ונטולת אופי, שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לה בלי לבדוק. במילים אחרות, מרלו לא ממש מוצגת כאמא, אלא יותר כמישהי שבבית שלה גרים שלושה ילדים לא ממש קשורים והיא מדי פעם מכירה בכך שיש להם צרכים.
הסיבה לכך היא שהסרט לא באמת עוסק במשפחה, אלא במשהו שעובר על מרלו. הוא עוסק בגעגועים לעבר, לחיים משוחררים ומהנים יותר כביכול, למרות שאינו עקבי מבחינת המסר לגבי איזו שגרה עדיפה, זו של המסיבות ומערכות היחסים קצרות הטווח, או זו של בית בפרברים עם בעל ושלושה ילדים. מה שכן ברור זה שטלי מעוררת במרלו את הזכרונות מחייה הקודמים, אליהם היא רוצה לחזור, אפילו רק לרגע. אני מקבל את הרעיון של רומנטיזציה של העבר כדרך להתמודד עם קשיי ההווה, אבל ואז הגיעה טלי מטפל בנושא בצורה שטחית למדי וכמעט ואינו מקיים דיון כלשהו. רובו מוקדש לאישה די מעצבנת ששונאת את החיים שלה, אבל לא מוכנה להודות בזה בפני אף אחד חוץ מאומנת לילה מוזרה שנראית כמו התבנית של כל דמות שזואי דשנל אי פעם גלמה. משהו רוחש מתחת לפני השטח, אבל הסרט מעדיף להתמקד בעוד שיחה עם אנשים שתכלס צודקים, אבל מרלו לא אוהבת את מה שיש להם לומר, אז הם כביכול מטומטמים.
אחראית עיקרית לכך שהסרט לא עובד, היא דיאבלו קודי. לפני עשר שנים, זכתה באוסקר על התסריט שכתבה עבור "ג'ונו", גם הוא בבימוי רייטמן. אני מאוד אוהב את "ג'ונו" וחושב שהוא שנון, חכם ומרגש במידה הנכונה. קשה להאמין שאותה אישה אחראית גם לטלי. יש כל כך הרבה פגמים בתסריט של ואז הגיעה טלי, שלא אאשים את האקדמיה אם תדרוש מקודי את האוסקר שלה בחזרה. עד כמה שפרטי הטיפול בתינוקת מציאותיים, הדמויות עצמן כתובות בצורה נוראית. אף אחד לא מדבר בצורה שמתאימה לסיטואציה, מרלו מוצגת שוב ושוב כמי שלא מבינים את הבדיחות שלה, שזה סבבה בקצב השיחה של סדרה כמו "בנות גילמור", לא בסרט עם הרבה הפסקות בשטף הדיבור, אותן מרלו מנצלת כדי להסביר את הבדיחה. האומנת בבית של אחיה נראית כאילו היא מבינה ילדים ואז מספרת להם איך מתעללים בתרנגולות בתעשיית הבשר בתגובה לכך שג'ונה (הרגיש גם ככה) מוכן לאכול רק נאגטס עוף. מי עושה דבר כזה?
חטאו הגדול של התסריט הוא בחלק האחרון של הסיפור. ואז הגיעה טלי מעתיק את הסיום מסרט מפורסם, שעצם אזכור שמו יהיה ספוילר. רק אציין שאותו סרט עשה זאת הרבה יותר טוב מכיוון שנבנה כולו לקראת הגילוי המפתיע והעניק משמעות להשלכותיו. סרטם של רייטמן את קודי זורק טוויסט ללא הכנה, מתעלם מהמשמעות האמיתית שלו ומעלה הרבה שאלות על היכולת של מי מהדמויות להיות אחראיות אפילו על עציץ קקטוס. אם ואז הגיעה טלי אמור להציג את החוויה מנקודת מבטה של אישה ממוצעת, הסיום פועל ישירות נגד המטרה ובו זמנית יוצר את התחושה שדרו הוא אב נוראי, הילדים הגדולים של הזוג מנותקים לחלוטין ממה שקורה סביבם ואחיה של מרלו כל כך טיפש שהוא לא שואל את השאלה האחת שהייתה מסיימת את הסרט מוקדם יותר. אני נמנע מלפרט על הסוף עצמו, אבל האמינו לי שהוא הצליח לגרום לי לשנוא בדיעבד כל אחת ואחת מהדמויות בסרט.
לקח לי קצת להבין מה אני חושב על ואז הגיעה טלי ככלל. על פניו, הוא לא סרט גרוע ויש בו כנות ראויה לציון כלפי משהו שרוב האנשים בעולם עוברים במהלך חייהם, אבל הוליווד תמיד מציגה בכוונה בצורה מעוותת. עם זאת, הכתיבה כל כך גרועה, גם בלי הסיום המטופש, שאני לא באמת מסוגל להמליץ על הסרט. אולי רק כהכנה לזוגות שעומדים בפני לידה ראשונה, שידעו לשים לב לפרטים ולא לחשוב שאמא יכולה לטפל בתינוק כל הלילה ועדיין לחייך לכל העולם ולאפות עוגיות בבוקר. כמובן שהייתי מוסיף לאותם זוגות הערה להתעלם מכל דבר אחר שהסרט מציג. דיאבלו קודי הייתה בהריון עם ילדה השלישי בזמן שהסרט הופק, כך שאני מניח ששאבה הרבה מתחושותיה האישיות כהשראה לתסריט. זה לא אומר שהצליחה לתרגם אותן בצורה טובה למסך, או שהבמאי הדגיש את המסקנות הנכונות. יש הרבה מידע רפואי מהימן על התמודדות עם לידה ותופעות שיכולות להיגרם בעקבותיה. חפשו אותו בעצמכם במקום לסמוך על סרט עם סוף לא מקורי שמתקשה להחליט מה הוא בעצם רוצה לומר.
פרק 247 – אפרו סמוראי
ישנו איש קשוח, שתקן אבל יעיל, במשימה של מוות וחורבן שהולכת לסבך אותו יותר מהצפוי: האם אנחנו מדברים על "יום נפלא", החזרה למסך הגדול של הבמאית הלא שגרתית לין רמזי, או שמא על "גוסט דוג" המוזר להפליא של ג'ים ג'רמוש?
יהיו ספויילרים, וגם מכות….
ביקורת: יום נפלא
בפעם האחרונה שנתקלתי בלין רמזי, היא קצרה שבחים מקיר לקיר על "חייבים לדבר על קווין", סרט שלפי דעתי, המילה אוברייטד אפילו לא מתחילה לתאר. למעשה, הייתי אומר שהוא גרוע, אם הייתי מצליח לשרוד אותו עד הסוף. רמזי הייתה אמורה לביים את "לג'יין יש אקדח", אבל עזבה את לפני תחילת הצילומים בגלל חילוקי דעות עם המפיקים. לא נראה שזה הפסד גדול עבורה בהתחשב בביקורות השליליות בהן הסרט נתקל, אבל הדבר הביא לכך שעברו שש שנים בטרם השלימה את סרטה הבא, "יום נפלא".
גם את חואקין פניקס לא ראיתי כבר זמן מה. בעיני, מדובר באחד השחקנים הטובים בהיסטוריה, שמצליח שוב ושוב להפתיע ולהמציא את עצמו מחדש בלי לשנות במידה משמעותית את מראהו, או לגור שנה בבקתה ולחטוב עצים לפרנסתו בכדי להתכונן לתפקיד. לפניקס יש עודפים של כשרון טבעי וכמעט תמיד תענוג בשבילי לראות אותו משחק. כמעט תמיד, כי הפגישה האחרונה בינינו הייתה כאשר שחק ב"מידות רעות", הסרט השנוא עלי מבין אלה שהופצו בישראל ב-2015. באמת שסרט צריך להיות בלתי נסבל עבורי בכדי שגם חואקין פניקס לא יצליח להציל אותו.
הנה, רמזי ופניקס, לאחר ששניהם קצת נעלמו, משתפים פעולה בסרט חדש (בערך, הוא הוקרן בפסטיבל קאן בשנה שעברה) וכל כך הרבה שאלות עלו בראשי לפני הצפיה. האם לין רמזי שנתה גישה וביימה הפעם סרט עם יותר משתי סצנות שחוזרות על עצמן שוב ושוב? האם חואקין פניקס עדיין טוב כמו ב"אני לא שם", "המאסטר" ו"היא", או שעבר את השיא? איך לכל הרוחות השם You Were Never Really Here מתורגם בתור יום נפלא? האם גוגל טרנסלייט השתגע?
ג'ו היה בעברו חיל ביחידה קרבית במזרח התיכון ולאחר מכן, שרת גם כסוכן FBI שנאבק בסחר בבני אדם. שנות השירות הקשות הותירו אותו עם הפרעה פוסט-טראומטית, אולם גם עם נסיון עשיר בשחרור חטופים מידי אנשים רעים עם כלי נשק. הוא עובד כיום בארגון לא חוקי שעושה את העבודה עבור מי שלא שש לפנות למשטרה. אם מישהו רע מאיים עליך, או שחטפו את הילדים שלך חבר'ה שלא אוהבים לנהל משא ומתן הוגן, יש מי שאפשר לפנות אליו והוא ישלח את ג'ו למשימה, בלי להשאיר עדים או יותר מדי ניצולים.
יום אחד, ג'ו מקבל משימה שתשנה את המשך חייו. הוא נשלח לחלץ את בתו הקטינה של סנטור, שנחטפה על מנת לשמש כשפחת מין. זו נראית עבודה רגילה בסך הכל. ג'ו מנשק את אמא לשלום לפני שהוא יוצא מהבית, מקבל את הכתובת בה הילדה מוחזקת, סוחט את אחד האנשים במקום תמורת מידע, אוסף פטיש ויוצא לדרך. אולם כפי שמתברר בהמשך, זו לא עבודה רגילה וזה לא כזה יום נפלא.
באופן מפתיע, התחושות החיוביות והשליליות שלי כלפי הסרט מגיעות מהמקומות ההפוכים מאלה שציפיתי. לין רמזי מביימת את הסרט בצורה הרבה יותר יצירתית, מעניינת ורגישה מאשר את "חייבים לדבר על קווין". היא נעזרת בצלם תומס טאוננד בכדי ליצור מספר סצנות יפות לעין, וחושבת היטב על האופי אותו ברצונה להעניק לכל אחת מהן. במיוחד בולטת לטובה סצנה המוצגת דרך סדרה של מצלמות אבטחה. זה אולי לא הרעיון הכי מקורי, אבל הוא מבוצע היטב ומוציא את ג'ו כטיפוס קשוח ומסוכן, ללא צורך באלימות גרפית מוגזמת. כמובן שבמקרה הזה, מגיע קרדיט גם לעורך ג'ו ביני שאמנם עבד עם רמזי גם על סרטה הקודם, אבל עזר להעניק ליום נפלא אופי שונה לחלוטין.
הדמויות עצמן מספקות מידע על עצמן מבלי להרחיב במילים. אנחנו מכירים לא רק את הצד האלים של ג'ו, אלא גם את זה שנרדף בידי מראות מהעבר ואת זה שאוהב את אמו, האדם היחיד בעולם שאכפת לו ממנו. ג'ו כל כך יעיל במשימה מכיוון שהוא לא מפחד למות. עם זאת, יש לו עוד קצת מה להפסיד אם יקח סיכונים גדולים מדי. הוא פועל בחשאי ככל הניתן ומתחזק מערכת של אמון הדדי בסיסי ככל הניתן עם המעסיק שלו ונציגיו.
לצערי, דווקא חואקין פניקס הוא נקודה חלשה בסרט. למרות שבברור עשה מאמצים ליצור לעצמו מראה של חיל לשעבר שהחיים האזרחיים גרמו לשריריו להתחיל להתדלדל, נראה שהוא משחק בהילוך נמוך מהרגיל. זו אולי הוראת בימוי, ואז האשמה נתונה בידיה של רמזי, אבל ראיתי את פניקס מוציא הרבה יותר אופי ורגש מדמויות פחות מורכבות. הגישה שלו לגילום ג'ו מתבטאת בעיקר בדיבור לתוך הזקן שלו, מה שמקשה להבין אותו חלק מהזמן, ובבהיה איטית בזמן שהוא מחכה שמשהו יקרה. ברור לי שבתור שכיר חרב הוא לא אמור לעורר הרבה תשומת לב, אבל קשה להתעלם מאדם שרירי בן ארבעים פלוס עם קוקו וזקן שלובש בגדים כהים ולוקח לו יותר זמן מהרגיל לעשות משהו כי עלו לו זכרונות מהמלחמה. זו דמות די בולטת והמשחק המונמך של פניקס לא תואם את הנוכחות שלה בשטח.
גם אקטירנה סמסונוב, המגלמת את הילדה שג'ו נשלח לחלץ, לא בדיוק מפגינה כישורי משחק עילאיים. זה הגיוני שלא תגיב כל כך לסביבה כשהוא מסוממת או מבולבלת, אבל היא מדברת בדיוק אותו דבר גם מאוחר יותר, כך שלא נוצרת שום הבחנה בין מצבה כשהיא במצוקה, לבין מצבה כאשר היא משוחררת. על פניקס אפשר לומר שהוא ביום חלש, אבל בוודאי יחזור לעצמו בסרט הבא. במקרה של סמסונוב, מישהו צריך לעשות לה בדיקה, כי יתכן שהיא רפליקנט.
יום נפלא בנוי סביב סיפור קצר יחסית, המכיל התנהלות מורכבת רגשית. הוא לא מתעסק כמעט ברקע לחטיפה, או בהשלכות הגלובליות של מבצע החילוץ, אלא רק במה שג'ו רואה בעצמו. הכל מוצג מנקודת המבט שלו, כך שהצופים מגלים יחד איתו על התפתחויות דרמתיות לא צפויות. בין הטראומות מהעבר לפרנויה שמגיעה עם העבודה הנוכחית, ג'ו לא יכול להרשות לעצמו להיות רגוע לאורך זמן, מה שמניע את הסיפור ומאפשר לפרטים נוספים להיחשף במהירות וביעילות. יחד עם זאת, היעילות מוגזמת לפעמים ונדמה שנעשות קפיצות בזמן על מנת לקצר תהליכים. זה פוגע בבניית המתח ומעיד על עצלות תסריטאית מסוימת. ג'ו לא צריך מוח בלשי בכדי לגלות איפה נמצא בית החוטפים, הם דאגו להשאיר בעצמם את הכתובת. הילדה לא מדברת על עצמה, היא פשוט עושה דברים וזה המידע שיש לנו עליה. זה אמנם מגביר את אלמנט ההפתעה חלק מהזמן, אבל גם מנע ממני לפתח אמפתיה רצינית כלפי הדמות.
יום נפלא מהווה שיפור משמעותי בעבודתה של הבמאית ומכיל מספר סצנות עשויות היטב, לצד פסקול מורט עצבים של ג'וני גרינווד ודמות ראשית בעלת עומק מלנכולי. עדיין, אני לא חושב שאזכור הרבה ממנו בעתיד. נראה ששנה מעכשיו, אזכור שזה סרט שראיתי, הפתיע אותי לטובה, אכזב אותי מבחינת ההופעה של חואקין פניקס ו… זהו. כשהסיפור כל כך מרוכז רק בחלק אחד של פרשה שלמה, לא נשאר הרבה לקחת ממנו. זה סרט טוב שאין לו אימפקט רגשי או אמנותי לאורך זמן, משהו לראות פשוט כי אין סיבה מיוחדת לדלג עליו.
פרק 246 – טוני סטארק ואבן החכמים
כמה גיבורי על אפשר לדחוס לסרט אחד לפני שמתעייפים? אנחנו לא בטוחים אבל ננסה לגלות את התשובה עם "הנוקמים: מלחמת האינסוף", ולאחר מכן, לבחירה הקלאסית, נחזור לראשיתו של יקום מרוול הסינמטי עם "איירון מן".
זהירות – אבן הספויילרים נצפתה בסביבה
ביקורת: סטלין מת
"הבונה הגדול של הסוציאליזם, המצביא במערכה האנטי-פאשיסטית, הוגה-הדעות של הסוציאליזם בנצחונו ובהגשמתו, נושא דגל המאבק על השלום – י.וו. סטאלין נפטר, בגיל 73, ביום ה', 5 במארס, שעה 9:50 בלילה, אחרי היאבקות נואשת על חייו, מאז יום ב' 2 במארס. משקיבל שטף דם במוח ושותק חלקית, כשמצבו הולך ומחמיר משעה לשעה".
תאור זה לא הופיע בפרסום ממשלתי מאחורי מסך הברזל, אלא בישראל, בעיתון על המשמר, תחת הכותרת "העולם המתקדם אבל על מותו של י.וו. סטאלין". עד כמה שכיום הוא נתפס באופן גורף כדיקטטור אכזר שמרוב פרנויה רצח מיליונים מבני עמו, בחייו היה סטלין דמות הרבה יותר מפלגת, אפילו בקרב קומוניסטים. חלק חשבו שמדובר בשמש העמים, הדבר הקרוב ביותר למשיח עד שיגיע הדבר האמיתי (שלא יגיע, כי דת היא האופיום של ההמונים), גואל העולם החופשי מאימת הכיבוש הנאצי וחומת המגן נגד הקפיטליזם החזירי. מנגד, היו שיותר ראו בסטלין ממשיך דרכם של היטלר ומוסוליני, מאשר מישהו שעשה את העולם למקום טוב יותר עבור העמים עליהם שלט.
"סטלין מת" מתחיל כאשר האיש עדיין חי. הוא לא נראה מאיים במבט ראשון, יותר כמו סבא חביב שאוהב לארח את ראשי המפלגה לערב סרט ולכוס או חמש עשרה של וודקה. כולם מכבדים אותו, מדברים בשבחו ומגנים על מעשיו ועל דבריו מבלי להטיל ספק בנכונותם. כמובן שהמילים היפות נובעות מכך שכולם גם מפחדים מסטלין פחד מוות, מילולית. אם מישהו מוצא עצמו ברשימה הלא נכונה, צפוי לו גורל שבמקרה הטוב, יסתיים בהוצאה מהירה להורג. אפילו מנהל תחנת הרדיו במוסקבה חושש לחייו כאשר הוא מאותגר לספק לחבר סטלין הקלטה של קונצרט שלא הוקלט.
דברים מתחילים להשתנות כאשר סטלין נכנס לתרדמת וראשי המפלגה נאלצים להתכנס בכדי להחליט מה עושים. אחרי שנים שלא הייתה שום משמעות למה שהם חושבים, העיקר שיסכימו עם המנהיג, הם צריכים להחליט בעצמם מי עושה מה. ביום שבו התרדמת מתחלפת במוות מוחלט, ההחלטות מתחילות להתקבל בקצב מטורף. גאורגי מלנקוב ממונה לראש המדינה על סמך היותו המשנה לסטלין, ראש ה-נ.ק.ו.ד. לברנטי בריה מתחיל בשינוי מדיניות מהיר ובניסוח רשימות חדשות של אויבי המדינה במקום אלה שסטלין הכתיב, ניקיטה חרושצ'וב מקבל בחוסר רצון את האחריות לארגן את הלוויה החשובה ביותר בתולדות ברית המועצות ומולוטוב עדיין לא באמת מבין למה אשתו, שנאסרה ועונתה בהוראת סטלין, לא באמת בגדה במולדת. בכל אופן, טוב שחזרה הביתה, היא כבר למדה לא למכור אותנו לאויבינו.
הסרט עוסק במאבקי השלטון בוואקום שסטלין הותיר אחריו, אולם הכל נעשה כאשר רוחו של הרודן עדיין מרחפת. האנשים החזקים ביותר ברוסיה מפחדים לומר משהו לא בסדר, למקרה שסטלין יחזור מהמתים ויורה על שליחתם לגולאג. בתו של סטלין היא אישה שקולה וחברותית להפליא, אבל בנו וסילי ירש ממנו את הפרנויה ומאיים בכל רגע לפגוע בממלכתיות הלוויה ולצאת בקריאה לנקום את מות אביו שבוודאי נעשה בהוראת חזירים ציונים שפועלים דרך ה-CIA וחדרו למוסדות השלטון. זה סוג הדברים שראשי המפלגה צריכים להתעסק איתם בזמן שמעלימים ראיות להתנהלות בעייתית כלשהי. כאילו לא מספיק קשה לנהל מעצמה גם בלי צאצאים מטורפים שמסתובבים בין הרגליים.
ככל שהזמן מתקדם, סטלין הולך ונעשה הדמות הפחות דומיננטית וראשי המפלגה מתחילים למשוך לאט לאט לכיוון החזון הראוי בעיני כל אחד מהם. מלנקוב עסוק בעיקר בלגרום לעצמו להיראות טוב בעיני העם ולא לפגוע בהוראותיו של סטלין, אלא אם משכנעים אותו שטובת המדינה היא לשקול מחדש את החלטת קודמו בתפקיד. חרושצ'וב ובריה מנסים לעצב את המדיניות החדשה, כאשר הראשון מוצג כאידאליסט חם מזג שנמצא לרוב צעד אחד מאחורי מתחריו, בעוד השני הוא תחמן קר רוח שאינו מתבייש לגנוב מאחרים רעיונות שנראים לו טוב. שניהם רוצים לנצל את מלנקוב הקל להשפעה, אבל צריכים לשמור על חזית מאוחדת מול האזרחים, כדי שאף אחד לא יחשוב שזה שסטלין מת, אומר שמפסיקים לעשות כדבריו.
את הסרט ביים ארמנדו איאנוצ'י, על פי הרומן הגרפי של פביאן נורי ותיירי רובין. כפי שהשמות מרמזים, אף אחד מהמעורבים בהפקה אינו מגיע מאחת ממדינות ברית המועצות לשעבר. אם כי השם של איאנוצ'י מטעה, ההורים שלו איטלקים, אבל הוא עצמו נולד וגדל בסקוטלנד. איאנוצ'י הוא אחד הסטיריקנים הגדולים של הטלוויזיה במאה ה-21, כאשר לזכותו קרדיט על כתיבת תכניות, ספיישלים וסרטים המגחיכים את הפוליטיקה הבריטית והאמריקאית מאז תחילת שנות התשעים. הוא במיוחד מפורסם בזכות הסדרות "The Thick of It" (והסרט "בסוד העניינים" שמבוסס עליה) ו"ויפ". סטלין מת הוא סרט הקולנוע השני בסך הכל שאיאנוצ'י מביים, אבל בהחלט ניתן לראות בו את חותמו. השפה המכובדת כלפי התקשורת, מתחלפת בקללות ובעלבונות הדדיים ברגע שהדלתות נסגרות והפוליטיקאים מדברים ביניהם. אף אחד לא מגיע כאן לרמת הגסויות של מלקולם טאקר, אבל העצבים בהחלט מכתיבים חלק גדול מהדיאלוגים בתסריט.
בהחלטה מעניינת, השחקנים המגלמים את צמרת השלטון והצבא הסובייטית, קבלו הוראה לא לנסות ולחקות מבטא רוסי. למרות שהדבר מתבקש, השחקנים האמריקאים, בהם סטיב בושמי וג'פרי טמבור, מדברים במבטא האמיתי שלהם, והבריטים שכוללים את סיימון ראסל ביל, מייקל פאלין, רופרט פרנד וג'ייסון אייזקס, נשמעים יותר כמו הפקה של ה-BBC אודות בית וינדזור מאשר על מסדרונות הקרמלין. הם כל כך לא מנסים להישמע רוסים, שמתייחסים לגאורגי מלנקוב בתור "ג'ורג'י", כאילו הזמין אותם לראות משחק רוגבי בליווי ספל תה עם חלב וצלוחית סקונס.
מה שמדהים הוא שזה עובד. השחקנים נראים משוחררים ומחוברים לדמויות, למרות שהם לחלוטין לא נשמעים כמו האנשים אותם הם מגלמים. סטיב בושמי לא הציג הופעה כל כך טובה מזה שנים וסיימון ראסל ביל מקבל שכבה נוספת של נכלוליות בזכות העובדה שהוא מדבר בשטף, ללא שכבה מסיחת דעת של מבטא מזויף. הסרט מתנהל בדומה למחזה, כאשר הגורם המניע בו הוא אינטראקציה בין שחקנים הנמצאים באותו חדר. הוא אמנם לא מצולם כאילו הוצג על במה, אבל איאנוצ'י דאג שתהיה חשיבות עליונה למרחק המדויק בין השחקנים ולטון בו הם מדברים. במדינה בה אי אפשר לדעת מי מאזין, נוספת תחושה של אמינות כאשר גם השחקנים מקפידים לשמור על קשר עין זה עם זה בזמן דיבור. העלילה עוסקת באנשים מאוד חזקים שהרגע הפכו לחזקים יותר, אולם המרחקים ביניהם והחופש של השחקנים להשתמש בקולם הרגיל, תורמים להבנה באיזו מידה כל אחד מהם עדיין חושש מנוכחותו הרוחנית של סטלין ועד כמה הוא סומך על האחרים.
גורם נוסף להצלחת הסרט, הוא ההומור. לארמנדו איאנוצ'י יש נסיון עשיר בכתיבה קומית והוא מגובה כאן בצוות הכותבים הקבוע שלו. בעוד הסיפור עוסק בנושאים מאוד אפלים, הוא עושה זאת על ידי הצגת האבסורד שבהם. וסילי מוצג לנו כאשר הוא מנסה לגרום לקבוצה של שחקני הוקי קרח חובבנים להחליף את הקבוצה המקורית שנספתה בהתרסקות מטוס, עליה הוא מתעקש שאיש לא ידבר. הסצנה הזו מגוחכת לחלוטין, אבל היא מבוססת על מקרה אמיתי ומדגישה עד כמה כולם, אפילו בנו של השליט, הלכו על חבל דק בברית המועצות של סטלין. הנסיון לספק הקלטה של הקונצרט שלא הוקלט, מקורו במקרה שאכן קרה והסרט מציג אותו כדוגמה לפחד ששרר על המדינה. גם ההתעסקות של מלנקוב במראהו החיצוני מתקשרת עם ההססנות שלו אותה מנסים חרושצ'וב ובריה לנצל לטובתם.
עם זאת, קשה להגדיר את סטלין מת כקומדיה במלוא מובן המילה. יש בו הרבה רגעים מצחיקים, אבל הם מבוססים במידה רבה על מציאות אפלה ונוראית. בנוסף, המערכה האחרונה של הסרט כמעט ואינה קומית בכלל. מאורע טרגי המוצג בזמן הלוויה (אם כי בצורה מנופחת מבחינת גודלו והשפעתו ההיסטורית), מבשר על מעבר חד מהתמקדות בחוסר היכולת של ראשי המפלגה ובמצב אליו הביא אותם ציות עיוור לסטלין, לשורה של החלטות אכזריות במיוחד. אין לסרט הזה גיבורים ונבלים, אלא אוסף של פוליטיקאים שכל אחד מהם מעוניין לקדם את ענייניו. הם יהפכו את עורם אם ידרשו לכך ויפעלו כנגד מי שלא יוכלו לנצל כאשר הוא לצדם. האכזריות הזו, עליה נבנתה מחדש ברית המועצות לאחר הסתלקות סטלין מהעולם, היא נושא ללעג אבל לא לצחוק. איאנוצ'י דואג לסיים בנימה של אזהרה לכל מי שחושב להיכנס למשחק המלוכלך שנקרא פוליטיקה. אף על פי שהעלילה מתרחשת לפני 65 שנה, יש בה הדים לסוג המאבקים שבריטניה חוותה בשנים האחרונות ושגם אנחנו בישראל מכירים מההיסטוריה שלנו. אמנם לא באותה אינטנסיביות כמו במוסקבה של אותם ימים (ובואו נודה, גם במוסקבה של ימינו), אבל כל מי שחולם להיכנס למאבקי שלטון, כדאי שילמד את הנושא וידע להתרחק ממלכודות.
ביקורת: הנוקמים: מלחמת האינסוף
לפני עשור, לקחה חברת מארוול את אחד ההימורים הגדולים בתולדות הקולנוע. במקום להוציא סרט אחד, לראות איך הוא מתפקד בקופות ואז לנסות להרחיב אותו לסדרה של המשכים, מארוול יצאה בהכרזה שהיא יוצרת יקום. היא הפיקה מספר סרטים המתרחשים באותה מציאות, כל אחד מתמקד בגיבור-על אחר, עד שיהיה בסיס סיפורי והכרה ציבורית מספיק רחבים בכדי להפגיש את כולם בסרט אחד, "הנוקמים". אחרי שהתהליך הזה, שארך ארבע שנים, הצליח, מארוול המשיכה להרחיב את היקום למותגים נוספים, סדרות טלוויזיה וכמובן, עוד סרטי הנוקמים, כאשר נעשים שילובים שונים ומשונים בין דמויות מסרט אחד, לדמויות מסיפור אחר.
מה שהכי מדהים, זה שמארוול נעזרו במשאב הנדיר ביותר שקיים בהוליווד: סבלנות. הם לא ישר קפצו עם הדמויות הכי מוכרות שלהם, או דלגו על שלבי ביניים וזרקו כמה גיבורי-על לעלילה משותפת בלי שהקהל נחשף אליהם כמו שצריך. מארוול לא תמיד עשו בחירות נבונות, אבל בכל הנוגע למעבר בתוך עשור מסרט ראשון בכיכוב איירון מן, לא שם מוכר באותו הזמן כמו ספיידרמן או אקס-מן, למצב בו טוני סטארק עומד בין עשרות דמויות שנאבקות על גורל העולם, ולמעשה נראה במקומו הטבעי, הפרויקט הוא הצלחה מסחררת. זה מה שבניה הדרגתית וסבלנית עושה, ומה שקפיצות מהירות מדי מפספסות.
המסע יסתיים בעוד שנה, בסרט הרביעי של הנוקמים, אבל לפני כן, מארוול מנסה לקשור כמה שיותר חוטים ביחד לאפוס המורכב ביותר שיצרה עד כה, "הנוקמים: מלחמת האינסוף".
כבר הרבה זמן שמדברים ביקום של מארוול על תאנוס. תאנוס מגיע, תאנוס מתקרב, תאנוס שולח את הצבא שלו… אבל מי זה תאנוס? עד לנקודה זו בציר הזמן, ידוע לנו שהוא השאיל ללוקי צבא בנסיון כושל של נסיך אסגארד להשתלט על כדור הארץ. הוא אביהן המאמץ של גאמורה ונבולה והמקור גם לאיבה וגם לאחדות בין האחיות, אותן רצה להפוך למכונות לחימה. הוא נסה להשתמש ברונאן המאשים בכדי להשיג את אבן הנצח, אבל לאחר שנתינת חסות לנבלים אחרים כשלה, החליט לעשות את העבודה בעצמו. יש לו כפפה בה אמורות להשתבץ שש האבנים שיאפשרו למחזיק בהן כח בלתי מוגבל.
בתחילת הסרט, תאנוס כבר מחזיק באחת האבנים ומשתלט על החללית בה נמצאים תור, לוקי, הענק ושאר פליטי אסגארד, על מנת לקחת מהם אבן נוספת. מאותו רגע, מתחיל מרוץ נגד השעון בו מעורבים מרבית גיבורי-העל מסרטי מארוול, המנסים לעצור את תאנוס במספר זירות במקביל. איירון מן, ספיידרמן ודוקטור סטריינג' מנסים למנוע משליחיו של תאנוס לקחת את אבן הזמן שהדוקטור שומר עליה. ויז'ן וסקרלט וויץ' ממתינים בסקוטלנד ומתלבטים מה לעשות עם אבן הדעת שקבועה בראשו של וי'זן. שומרי הגלקסיה עונים לאות המצוקה של תור ומתפצלים למרדף אחר תאנוס מצד אחד, ואחר נשק שיוכל לעצור אותו מצד שני. אם חסרים לכם כמה גיבורים ברשימה, חלקם עוד יצטרפו בהמשך, או שיש תרוץ בחצי משפט לכך שאינם יכולים להשתתף כרגע.
באופן לא מפתיע, מלחמת האינסוף מציג סיפור בהקף שטרם נראה בז'אנר גיבורי-העל. החלוקה למספר חזיתות אמנם מעוררת לא מעט שאלות לגבי הטענה שרוב הסיפור מתרחש לאורך יום אחד, כי מתברר שהחלל הרבה יותר קטן מכפי שחשבנו, אבל גם מאפשרת איזון טוב בין מספר קווי עלילה מקבילים. תאנוס מחפש את האבנים במספר מקומות באותו הזמן, אז הכותבים עשו בשכל וחלקו את הגיבורים שמנסים לעצור אותו לזירות שונות, לרוב בקומבינציות שטרם נראו על המסך.
במובן מסוים, מלחמת האינסוף נראה יותר כמו השלב הבא בשילוב גיבורי-על זה עם זה, מאשר כפרק שעומד בפני עצמו בסדרת הנוקמים. הסיבה לכך שהיא שהסרט "הנוקמים" הקדים אותו עם אפקט הראשוניות. סרטו של ג'וס וידון מ-2012 היה הראשון שהפגיש גיבורים מארבעה סרטים קודמים ואלץ אותם לשתף פעולה כנגד נבל מוכר. העובדה שווידון הצליח ליצור סרט עם תחושה של שלמות וסגירה נכונה של קצוות, מבלי לוותר על כמות נכבדת של אקשן והומור, גרמה לסרטים הבאים בסדרה להיראות כתוספת ולא כהשג בפני עצמו. לאחר "הנוקמים", מארוול הפכו את ערבוב הדמויות השונות להרגל, כאשר דמות שהוצגה בסרט אחד, הופכת לחלק משמעותי מעלילת סרט אחר. האלמנה השחורה מופיעה ב"קפטן אמריקה: חייל החורף", טוני סטארק מופיע ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", ברוס באנר מופיע ב"תור: רגנארוק". השיא עד כה היה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שהציג לראשונה פיצול כה עמוק בקרב הנוקמים, עד שהפכו לשתי קבוצות נפרדות, כל אחת מהן יותר גדולה מזו שהוצגה ב-2012.
מלחמת האינסוף עושה עבודה טובה ביצירת שיתופי פעולה חדשים ונזקק לתרוצים הרבה פחות קלושים ממלחמת האזרחים על מנת לעשות זאת. עדיין, אין מה לעשות, לג'וס וידון הספיקו שישה נוקמים ושני מפעילים על מנת ליצור את הסרט ששנה את חוקי המשחק. כל מה שבא אחרי זה, הוא רק חבילת הרחבה. האחים רוסו, שהחליפו את וידון בעמדת הבמאי, עושים עבודה טובה בסך הכל. יש במלחמת האינסוף תחושה של ארוע קולנועי מכונן ואף דמות לא נראית כאילו הוכנסה רק בשביל לסמן וי ברשימה. זה פשוט שברגע שראינו לפני שש שנים שאפשרי להפגיש דמויות מסרטים שונים וליצור מזה אפוס גיבורי-על איכותי, לא נשאר הרבה לחדש.
אין בכך להוריד מהאיכות של מלחמת האינסוף כסרט בפני עצמו. האקשן טוב רוב הזמן, אם כי האחים רוסו באמת צריכים להפסיק להשתמש במצלמה רועדת, אף אחד לא אוהב את זה. שיתופי הפעולה בין הגיבורים, כמו גם המתיחות בין חלקם, עובדים ושומרים על רעננות לכל אורך הדרך. האפקטים כמובן מעולים ולמרות התחלה מאוד קודרת, לא חסרים בסרט רגעים של הומור ומודעות עצמית. אפילו נמצא קצת מקום לרומנטיקה, אם כי לא בסגנון האהבה מנצחת הכל, אלא יותר כמכשול רגשי שהופך את כל העסק לעוד יותר מסובך.
הנקודה החזקה של הסרט היא בדמותו של תאנוס. היה לי חשש מכך שהנבל המסוכן ביותר ביקום הסינמטי של מארוול, מקבל את הבמה לאחר שהיה לא יותר מהופעת אורח בכמה סרטים קודמים. בלי הכרות אמיתית עם אופיו, מעבר לדברים שגאמורה ונבולה מספרות ב"שומרי הגלקסיה: חלק 2". דאגתי שמארוול פשלו בבנייתו כאיום, בעיקר כי עד כה לא היה יותר מדמות שולית שמדברת ולא מקיימת.
לשמחתי, יוצרי מלחמת האינסוף הבינו שתאנוס זקוק ליותר זמן מסך ובמידה מסוימת, הפכו אותו לדמות הראשית של הסרט. הוא אמנם הנבל, אבל הוא מקבל זמן להציג את סיפור הרקע שלו, לפרוס את משנתו ואת חיבתו לשמירה על איזון ובסופו של דבר, הוא אפילו לא נראה כזה מרושע כמו שהוא אובססיבי במידה חולנית להגשמת המטרה. במיוחד בולטת לטובה מערכת היחסים בינו לבין גאמורה. כאשר תאנוס מקבל הזדמנות להציג את הצד שלו בסיפור, הוא עדיין רוצח המונים שיש לעצור, אבל הקשר בינו לבין בנותיו המאומצות זוכה להרבה יותר עומק ומהווה אמצעי להבין עד כמה אפילו הנבל הוא דמות טראגית שאינה מסוגלת לחזור אחורה.
הדבר מתאפשר בזכות הופעה טובה באופן חריג לז'אנר מצד ג'וש ברולין. הוא אמנם לא מופיע בגופו בסרט, אבל טכנולוגיית לכידת התנועה, לצד חיבור בין השחקן לתפקיד שמתקיים מעבר לתלוש השכר, הופכים את תאנוס לדמות מרתקת. לא סביר שתהיו בעדו בסוף הסרט, אבל בהחלט תרגישו משהו כשברולין שובר פאסון. זואי סלדנה מוסיפה מצדה את ההופעה הטובה ביותר שלה עד כה בתור גאמורה, כאשר הסצנות העוסקות בקשר בינה לבין תאנוס מהוות ניגוד קורע לב לקרבות וההלצות ששאר הדמויות מביאות לשולחן.
לאורך עשור, מארוול שנתה משמעותית את פני הקולנוע. היא הראתה שניתן לבנות יקום קולנועי שלם לאורך זמן, מבלי לעצור הכל באמצע ולהתחיל מחדש כי מגיעים למבוי סתום. בעוד מלחמת אינסוף אינו הסרט הראשון של החברה שמפגיש בין דמויות ממספר סרטים, הוא עדיין עושה זאת בצורה חכמה, תוך שימוש בנבל שנוגד את כללי הז'אנר ומציג משהו מעבר לקלישאה. קשה להבין עד כמה ההשג של מארוול ושל האחים רוסו מרשים, עד שנזכרים שרק לפני חצי שנה יצא לאקרנים "ליגת הצדק", הנסיון של המתחרים מ-די.סי. ליצור מפגש-על משלהם, שהפך מושא ללעג. למרות שהעלילה של "ליגת הצדק" היא פחות או יותר תקציר שלושת סרטי הנוקמים, כולל חייזר רצחני שאוסף פריטים קוסמיים על מנת להביא לאפוקליפסה ועימות רב משתתפים במדינה סובייטית לשעבר, התוצאה הרבה פחות מעניינת, מרגשת, או קוהרנטית. גם במלחמת האינסוף יש חורים עלילתיים, אבל הם מתקיימים בתוך עולם שלם שהכללים בו כבר ידועים ואין לו צורך להכיר לנו מחדש חצי מהצוות. יש למארוול עוד סרט נוקמים אחד כדי לסגור את הקצוות האחרונים, ואני מרגיש שמלחמת האינסוף נותן התחלה מצוינת למה שאמור להיות אקורד הסיום של אולי הפרויקט השאפתני ביותר בהיסטוריה של הוליווד.
פרק 245 – מרוסיה באהבה
המוות של מנהיג פוליטי פופולרי מוביל לשורה של תככים ומזימות, בשעה שאנשים שונים מנסים למנף את המצב לטובתם. האם אנחנו מדברים על הקומדיה השחורה "סטלין מת!", או על המותחן הקודר "Z"?
הפרולטריט הבינלאומי מתבקש להזהר מספויילרים – הקומיסר
בשביל הזהב 