ביקורת: צעצוע של סיפור 4

Toy_Story_final_poster_resize.jpg

 

אני מלווה את סדרת צעצוע של סיפור כבר 24 שנים. הפרק הראשון היה מבדר, אבל גם מרשים טכנולוגית. פעם ראשונה שנוצר סרט באורך מלא שכולו עשוי באנימציית מחשב. הסרט השני היה פחות פורץ דרך, אבל הוא העלה את הכישורים הקומיים של היוצרים לשלב הבא. הסרט השלישי נראה בהתחלה מיותר, עד שיצא וכולם אמרו איך הוא סוגר מצוין את הטרילוגיה על ידי הודאה בכך שהזמן חולף וצריכים לדעת להסתגל לשינויים בחיים. חוץ מזה, יכולים להשתמש בו בתור מבחן האם הצופה הוא אנושי או רובוט, למרות שלא בטוח שרובוט לא היה גם מזיל דמעה בזמן הצפיה.

"צעצוע של סיפור 4" הוא, מכל בחינה הגיונית, סרט מיותר. הסדרה נסגרה היטב בפרק הקודם, השחקנים כבר מבוגרים ונשמעים אחרת מכפי שנשמעו בשנות התשעים, פיקסאר מזמן הוכיחו את עצמם כאולפן שיכול להפתיע ולחדש גם מחוץ למותג איתו פרצו לתודעה, ובאופן כללי, סרטי המשך מאוחרים תמיד מלווים בתחושה שכל מטרתם היא להכניס עוד כסף. כמובן שזה מה שאמרו גם על ההמשכים הקודמים, אבל משהו היה באמת שונה הפעם. אולי זה צוות המדבבים המפלצתי. אולי זו התחושה שרנדי ניומן כבר מזמן לא טורח לכתוב שירים חדשים לסרטים, אלא ממחזר חומרים ישנים. או שזה פשוט שעבר כמעט עשור מאז הסיום המושלם ואין שום סיבה נראית לעין למתוח את העלילה מעבר.

אז אין. זה לא אומר שאי אפשר לנסות.

 

לאחר שעברו בסוף הסרט הקודם לידיה של ילדה בשם בוני, הצעצועים כבר רגילים לשגרה היומיומית שלה. אלה שהיו קודם בחדר של אנדי השתלבו מצוין במשחקים של הילדה החדשה וכולם שמחים שמצאו בית חם בו ישחקו איתם במקום להשאיר אותם כל היום בארגז. ליתר דיוק, כמעט כולם. וודי הקאובוי, שבמשך שנים היה המנהיג של החבורה, חווה פחיתות משמעותית במעמדו. לא רק שאת החדר של בוני מנהלת ביעילות בובה אחרת, או שבוני מעדיפה שג'סי תהיה השריף במקום וודי, הבוקר הוותיק מוצא את עצמו בארון, לצד צעצועים אחרים שכבר לא נוגעים בהם. בתסכולו, וודי מתפלח לתיק של בוני ביום ההכרות בגן וחוזר משם עם חבר חדש. בוני יצרה מכמה דברים שהיו באשפה את פורקי, צעצוע שבאורח פלא, קם לחיים מיד לאחר שהילדה כתבה עליו את שמה.

פורקי לא מבין מה זה להיות צעצוע, אבל בוני מאוד אוהבת אותו, אז וודי מחליט לוודא שפורקי לא נעלם. הדבר מתגלה כקשה במיוחד במהלך נסיעה בקרוואן עם ההורים, ודווקא כשפורקי מתחיל להפנים שלהיות הצעצוע האהוב על הילדה זה דבר טוב, וודי עושה עיקוף לא צפוי דרך חנות ענתיקות. הוא רואה שם מנורה ישנה שמזכירה לו את חברתו לשעבר בו פיפ, שנמסרה לפני תשע שנים ולא נראתה מאז. הכניסה לחנות גוררת רצף של ארועים במהלכו וודי מגלה דברים שלא ידע לפני כן על צעצועים אבודים ועל אורח החיים החלופי שהם מנהלים.

בשלב הזה, אפשר לראות נוסחה מסוימת שחוזרת בכל סרטי צעצוע של סיפור. הצעצועים חיים בשגרה של משחקים בחדר הילדים, עד שהצטרפות של צעצוע חדש, או העלמות של צעצוע ישן, מפרה את השלווה (זוכרים שבסרט הראשון האשימו את וודי ברצח?). חלק מהדמויות יוצאות למצוא את מי שנעלם, בעוד אחרות מנסות בינתיים לעזור מרחוק. יש הרבה דמויות משנה קומיות, לצד נבל שלא בהכרח נראה מרושע בהתחלה. צעצוע של סיפור 4 לא חורג מהנוסחה הזו, אבל הוא עוקב אחריה בצורה מוצלחת.

רוב העלילה מתרחשת בשטח קטן יחסית. חנות ענתיקות בצד אחד, חניון קרוואנים בצד השני ויריד שעשועים שחוצץ ביניהם. הדבר עוזר להבין בקלות איפה כל דמות נמצאת בכל רגע נתון, מה שמאוד חשוב לסרט כל כך תזזיתי. הרעיון של צעצועים אבודים הוא הרחבה מתבקשת לעולם של הסרטים, גם אם יש בו סוג של סתירה לנאמר בפרקים קודמים, בהם צעצוע שאין לו ילד לשחק איתו, נעשה ממורמר ואף נקמני. זו פעם ראשונה שהסדרה מציעה את האפשרות שחלק מהצעצועים דווקא מסתדרים ללא בעלים מבלי לפתח בעיות של כעס.

כל המדובבים מהסרטים הקודמים שעודם בחיים (וגם דון ריקלס שנפטר לפני שנתיים ונעשה שימוש בהקלטות קודמות שלו), חזרו לתפקידיהם. החל מטום הנקס וטים אלן בתור וודי ובאז, וולאס שון וג'ון ראצנברגר בתור רקס והאם, דמויות המשנה הוותיקות, וגם מדובבים שהצטרפו בסרט השני (ג'ואן קיוזאק בתפקיד ג'סי, אסטל האריס בתפקיד גברת ראש תפוח אדמה) והשלישי (בוני האנט, קריסטן שאל, טימותי דלטון וג'ף גארלין). תוסיפו את אנני פוטס שחוזרת לדובב דמות שנעדרה מהסרט השלישי ואת המצטרפים החדשים הכוללים את טוני הייל, כריסטינה הנדריקס, קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל, קיאנו ריבס, אלי מקי, קארל וות'רס, ג'ון סקוויב… ועוד לא הזכרתי את הופעות האורח של פטרישיה ארקט, פלי וביל היידר ואם זה לא מספיק, מל ברוקס, קרול בארנט, בטי וייט וקארל ריינר נמצאים בסרט הזה בשביל סצנה אחת משותפת.

לצערי, עם צוות שחקנים כה גדול, הרבה מהדמויות האהובות נדחקות לשוליים. הנפגע העיקרי מכך הוא באז לייטייר שאחרי שהיה במרכז הסיפור בשני הסרטים הראשונים, ממשיך לעבור בהדרגה לכדי הפוגה קומית משודרגת. לרוב הצעצועים המוכרים אין יותר מכמה שורות דיאלוג, כך שבעוד הסרט עדיין נשען על דינמיקה מתמשכת בין מספר דמויות המנסות להשיג את אותה מטרה, עיקר הפוקוס הוא על דמויות חדשות, או כאלה שלא היה עליהן פוקוס בסרטים הקודמים. במילים אחרות, עד כמה שהסרט עדיין מהנה והעלילה בנויה היטב, נראה שהיוצרים שלו יותר ויותר נמשכים למשחק עם צעצועים חדשים, תוך שהם משאירים את הישנים מאחור. רק וודי, ששיקול הדעת שלו מעורר הרבה סימני שאלה על הבחירה בו כגיבור, נשאר במרכז הסיפור, כי הוא הצעצוע החביב על אנשי פיקסאר.

השמועות אומרות שזהו סרט ההמשך האחרון שפיקסאר מתכוונים להפיק. הם הכריזו שמכאן, יתמקדו בלעדית בסיפורים מקוריים, שזה אחלה, למרות שאם להודות על האמת, עדיף עוד "בית ספר למפלצות" או "מוצאים את דורי" על פני עוד "הדינואור הטוב". מצד שני, אחרי שסדרת צעצוע של סיפור כבר זכתה לסיום מושלם ב-2010, יותר מדי דגדג למקבלי ההחלטות בחברה בארנק והם אשרו סרט רביעי שלא היה בו צורך אמיתי מבחינה עלילתית. גם צעצוע של סיפור 4 מציע סיום שסוגר את הסדרה בצורה הגיונית, אבל הוא מספיק פתוח בשביל שיוכלו לחזור אליו אם אי פעם יחליטו להרחיב את הסדרה לחמישיה.

כמו קודמיו, גם הסרט הרביעי מכיל שילוב מוצלח בין צחוק ובכי. הדמויות המשניות גונבות את ההצגה ואני משוכנע שהדמויות של באני ודאקי נכתבו במיוחד במחשבה על קי ופיל, כי קשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. מצד שני, העיסוק במטרתם של צעצועים ובכך שהאושר שלהם תלוי בגרימת אושר לילדים, מציע לא מעט רגעים שמלחלחים את העין. זה הסרט הראשון בסדרה שאני רואה בתור אבא, כך שהמבט של בוני בכל פעם שהיא לא מוצאת את פורקי, די שבר לי את הלב. יצוג של ילדים בקולנוע הפך לנקודה רגישה אצלי ופיקסאר תמיד הצטיינו בכך. אם אתם הולכים עם הצאצאים שלכם לראות את הסרט והם ישאלו למה אתם בוכים, תגידו להם שכשיהיו בגילכם הם יבינו. או שהתישבתם על מסמר, גם עובד.

צעצוע של סיפור 4 אינו מיותר כפי שמתבקש לחשוב, אבל הוא גם לא באמת תורם משהו לסיפור. שוב, הסרט השלישי תפר את העלילה בצורה כל כך טובה, שאין צורך לפרום בכדי להוסיף תיקונים. סרט מספר ארבע הוא, כמו קודמיו, אוסף מוצלח של סצנות מרגשות, מבדרות ואפילו קצת מותחות. הוא סותר חלק מהמסרים שהופיעו לפני כן ודי זונח את הדמויות הוותיקות לטובת כוכבים חדשים. התוספת שלו ליקום בו הצעצועים מתעוררים לחיים כשבני האדם לא בסביבה, היא בסופו של דבר שולית, אבל ממלאת את מטרתה העלילתית. זה לא הסרט הגרוע בסדרה, כי אין סרטים גרועים בסדרת צעצוע של סיפור. זה פשוט סרט שהסדרה הייתה שלמה גם בלעדיו.

מודעות פרסומת

ביקורת: השמן והרזה

stan_and_ollie_ver3_resize.jpg

 

בתור ילד ישראלי, הייתי מאוד מבולבל לגבי הכינוי "השמן והרזה". ליתר דיוק, הייתי מבולבל מי הם בדיוק השמן והרזה. ידעתי שזה שם של צמד קומי ותיק, אבל לא הבנתי למה הם נראים פעם ככה ופעם ככה. העניין הוא שבישראל, לפחות בטלוויזיה לילדים, לא טרחו לעשות הבחנה בין לורל והארדי, לבין אבוט וקוסטלו. שני הצמדים נודעו בתור השמן והרזה, כי קל יותר ללמוד מאפיינים חיצוניים שטחיים מאשר שמות (לאחד כזה חזה, השני רזה כזה), ואף אחד לא התלונן. נכון שצמד אחד התחיל בסרטים אלמים, בעוד השני התחיל על הבמות והתגלגל לרדיו בטרם נראה לראשונה על המסך הגדול. נכון שבצמד אחד, השמן הוא החכם והרזה הוא הטיפש, בעוד בצמד השני זה להפך. נכון שסגנון ההומור היה שונה לחלוטין ושצמד אחד חבש לרוב כובעי דרבי ועניבות, בעוד השני התלבש אחרת לכל מערכון. רק כעבור כמה שנים, בכלל הבנתי שלא מדובר באותם השמן והרזה.

מה שגרם לי ללמוד את ההבדל היה כניסתו של דייר חדש לבית, האינטרנט. בעזרתו, מצאתי בקלות מידע אודות שני הצמדים ולמדתי מהר מאוד להבחין ביניהם וגם שאף אחד מהם לא באמת נקרא השמן והרזה. לא בפיהם, בכל אופן. זה נחמד שיש גישה מיידית למקורות מידע אמינים יחסית שמספקים פרטים שהתפספסו לפני כן.

זה לא משהו שהטריד את יוצרי הסרט "השמן והרזה". הסרט הביוגרפי הזה, שעוסק בסטן לורל ואוליבר הארדי (ונקרא במקור "סטן ואולי", אבל השנה 2019 ואנשים בארץ עדיין קוראים להם בכינוי מלפני שישים שנה), לא מצפה מהקהל שלו לברר פרטים. זה מה שאני מכנה סרט אופליין. הוא מאוד אינפורמטיבי עבור מי שלא נוהג להסתמך על האינטרנט בתור מקור מידע וצריך שיזכירו לו מה הכתובת של גוגל פעם בכמה זמן. מבחינת התסריטאי ג'ף פופ והבמאי ג'ון ס. ביירד, הסיפור האמיתי לא היה מספיק קולנועי, אז הם הלכו על נוסחה מוכרת ומנוסה, גם אם זה אומר שכל מי שיודע להשתמש במחשב יכול לגלות בתוך דקה עד כמה העלילה של הסרט לא קשורה למציאות.

לפי הסרט, סטן לורל ואוליבר "אולי" הארדי יוצאים למסע הופעות על בימות בריטניה, 16 שנים מאז שהופיעו לאחרונה בסרט משותף. השניים כבר לא צעירים, אבל מדויקים כתמיד בתזמון הקומי שלהם וסטן עובד בלי הפסקה על תסריט לסרט חדש בכיכובם, שיהיה פארודיה על רובין הוד. הסיבה שלא עבדו ביחד כל כך הרבה זמן, היא שסטן עזב את האולפן של האל רוץ' במטרה להשיג לצמד חוזה טוב יותר, אבל אולי נשאר כי היה עדיין תחת חוזה עם רוץ'. הוא אף בגד בחברות וצלם סרט בלי סטן, אבל עם שותף אחר ופיל. משום מה, כולם זוכרים את הפיל.

כעת, שניהם צריכים את הכסף ומתגעגעים לתהילת העבר. הם מגיעים לאנגליה ומגלים שהסוכן שלהם עשה עבודה איומה בקידום המופע. הם שוהים במלונות קטנים וזולים ומתקשים למלא גם את האולמות הצנועים ביותר בממלכה. זאת עד שסטן ואולי מחליטים לקחת את העניינים לידיים ולקדם את עצמם בתקשורת המקומית, בתקווה לקבל הצעה להופיע באולם גדול בלונדון ולהרשים את המפיק שאמור לעבוד איתם על הסרט הבא.

רוב מה שנכתב בשתי הפסקאות האחרונות, הוא בולשיט. מספיק חיפוש מהיר בכדי לגלות שהעלילה המרכזית בסרט היא בדיונית ברובה. סטן לורל אמנם עזב את האל רוץ' כשאולי היה עדיין תחת חוזה, אבל חזר לאולפן כעבור שנה והשניים צלמו עבורו ארבעה סרטים נוספים בטרם עברו לאולפנים גדולים יותר. הם המשיכו לעבוד כל הזמן הזה, אם כי בקצב פחות מהיר והיה ניתן לראות ירידה ברמה של הסרטים ככל שהשניים הזדקנו, בריאותו של סטן התדרדרה והבדיחות התחילו לחזור על עצמן.

אה כן, הבריאות של סטן. הסרט מציג את אולי בתור החולני בין השניים, שעודף משקל מקשה עליו לתפקד כבעבר. זה אמנם נכון, אבל דווקא סטן, שמוצג בסרט כחבר הבריא יותר בצמד, הוא זה שבמציאות בריאותו הצריכה האטה בקצב העבודה. הוא סבל מסוכרת קשה בעקבותיה נעשה רזה עוד יותר. יש אזכור לכך בסרט, אבל יותר כהערת אגב ודרך להציג את אשתו אידה כמי שדואגת לבריאותו של סטן ואישיותה הכוחנית היא ניגוד חד ללוסיל, אשתו האוהבת אך נחבאת אל הכלים של אולי.

לגבי מסע ההופעות המוצג כאן, הוא אכן התרחש, רק שכל החלק לפיו הקהל כבר לא מתעניין בצמד והם לא מצליחים למלא גם אולמות קטנים, לא היה ולא נברא. הוא גם לא הגיוני. למה ששני אנשים שאחד מהם מכור להימורים והשני התגרש כל כך הרבה פעמים שחשבון הבנק שלו נראה כמו רשימת חיסול, יעשו את כל הדרך מאמריקה מבלי שהצליחו למלא אפילו אולם אחד? במציאות, סיבוב ההופעות היה הצלחה אדירה והפופולריות של לורל והארדי נותרה חזקה, אבל אני מניח שאין בזה סרט, נכון?

אני שונא את הגישה הזו. בלי קשר לדעתי על הסרט עצמו, אליה אגיע עוד מעט, המציאות היא דבר מעניין ומרתק. דווקא הצמדות לעובדות ולפרטים הקטנים הופכת סיפור למיוחד, לא שימוש בנוסחה הוליוודית שחוקה. יוצרי הסרט, עם כל אהבתם ללורל והארדי, מציגים אותם כשני זקנים ממורמרים שלא עבדו ביחד עשור וחצי ועכשיו סובלים מכך, כי אף אחד כמעט לא יודע שהם עוד פעילים. זו דרך מאוד לא הוגנת להציג שני איקונים של קומדיה שלמרות חילופי הקהל ושינויי המדיום, נשארו רלוונטיים כל עוד בריאותם אפשרה זאת. אני בטוח שהיו ביניהם מריבות מדי פעם, כמו שטבעי שיקרה בין שני אנשים כל כך קרובים, אבל הסרט ממציא סכסוך שאין שום תעוד לקיומו ולמעשה, סותר את טיבם האמיתי של היחסים בין השניים.

זה לא סרט רע. השמן והרזה לא יהפוך לקלאסיקה כמו כמה מסרטיהם של לורל והארדי האמיתיים, אבל הוא עושה עבודה טובה ביצוג מגוון הכשרונות של השניים, החיבה שלהם להצחיק ולהישאר בדמות גם כאשר אינם חייבים, הקשר שלהם עם הקהל ואת הנשים האוהבות שמצאו לבסוף, אחרי לא מעט נסיונות כושלים. ישנם רגעים מרגשים, כאשר המוצלחים שבהם מבוססים על המציאות. זה לא הסכסוך המומצא שמרטיב את זווית העין, אלא ההבנה עד כמה אדם שרוצה לגרום לאחרים לחייך, צריך להתמודד לפעמים עם לא מעט עצבות משלו.

סטיב קוגן וג'ון סי. ריילי מגלמים את שני הקומיקאים בהופעות מלאות עומק שתפסו היטב את אופיים של מושאי החיקוי. קוגן מציג את סטן כטיפוס שקט ורציני כלפי חוץ שיכול להפוך בשניה לאשף של קומדיה פיזית. ריילי מגלם את אולי בתור אדם חברותי ואופטימי שמנסה לעבוד למרות קשיים פיזיים וטכניים ומשתדל להימנע מעימותים ככל הניתן. באופן מעניין, זהו ההפך המוחלט מהפרסונות הקולנועיות של לורל והארדי, מה שמזכיר עד כמה הכימיה ביניהם הייתה חיונית להצלחת המופע, כשכל אחד מהם מגלם בעצם גרסה מוגזמת של השני. קוגן וריילי שניהם בעלי נסיון קומי עשיר, כאשר ריילי יודע לשלב בין קריירה קומית לדרמתית, כנדרש מסרט כמו "השמן והרזה". או כדבריו באחד מטקסי האוסקר בעשור שעבר, אפשר להופיע גם ב"לילות בוגי" וגם ב"לילות טלדגה".

עבודת האיפור תורמת רבות להיטמעות של השחקנים בדמויות. במיוחד ראויה לשבח העבודה שנעשתה על ריילי, לו נוספה תחפושת של קילוגרמים רבים, אשר מתמזגת בצורה מושלמת עם גופו האמיתי של השחקן. בלתי אפשרי להבחין היכן נגמר העור האמיתי של ריילי והיכן מתחילות התוספות שהופכות אותו להארדי. אותו צוות שאחראי על שינוי המראה החיצוני, גם דאג שהמאמץ הנדרש מלורל והארדי על הבמה, יהיה בולט לעין עבור צופה מהצד.

הסרט עושה עבודה טובה בשימור המורשת של לורל והארדי. בעוד הוא משקר במצח נחושה לגבי הנסיבות שהביאו אותם לערוך סיבוב הופעות ולגבי הצלחת הסיבוב עצמו, יש כאן הרבה אהבה לפועלו של הצמד. סצנה של סחיבת מזוודות במעלה מדרגות היא מחווה ברורה לאחד הסרטונים הקלאסיים שלהם, כמו גם רגעים קטנים נוספים המופיעים פה ושם. הדרמה בין הדמויות מיותרת, אבל הרגעים בהם הבמאי זונח לרגע את הנוסחה המוכרת ופשוט מראה לנו קומדיה בסגנון לורל והארדי, מעלים חיוך. כנסיון ליצור סרט ביוגרפי, מדובר בכשלון, מאחר וכל כך הרבה פרטים כאן פשוט אינם נכונים. מנגד, בתור מחווה אוהבת לאחד הצמדים המפורסמים בתולדות הקולנוע, השמן והרזה עושה עבודה טובה ומעורר הרבה חשק לחפש ביוטיוב את המקור.

ביקורת: תל אביב על האש

TelAvivonFire1_resize.jpg

 

הקלישאה אומרת שסרטים ישראלים זוכים להתעניינות בעולם רק אם הם עוסקים בסכסוך. לא משנה אם זה הסכסוך עם הפלסטינים, או דרום לבנון, או זכרונות מחטיפות בשנות השבעים, העיקר שידברו על הדבר הזה שהפך לשם נרדף עבור המזרח התיכון. מדי פעם, מגיח איזה "חתונה מאוחרת" או "הערת שוליים" ומזכיר לעולם שיש כאן גם עוד דברים, כמו דרמות משפחתיות, או דרמות משפחתיות, אבל הסיכוי למצוא מפיץ מחו"ל ולהתקבל לפסטיבלים נחשבים, עדיין גבוה יותר אם חלק מהדמויות מדברות ערבית ולפחות אחת הדמויות הראשיות היא חיל במדי צה"ל.

נראה שגם לפלסטינים יש את הבעיה הזו. אמנם תעשיית הקולנוע הפלסטינית מאוד קטנה, עניה, לא מאוגדת והבירוקרטיה שלהם גורמת לישראל להראות כמו נורבגיה, אבל יש רצון לספר סיפורים ולגעת באנשים, גם בלי לדבר על הדבר האחד הזה שכולם מצפים שידברו עליו. אז רוצים, אבל אם מעוניינים לקבל אישור לצלם בלוקיישן מסוים, עדיין צריך להבטיח שהתסריט משרת את הנרטיב הפלסטיני הלאומי ואם רוצים תמיכה ממשקיעים זרים, צריך לתת להם פתיון טוב על מנת שלא יקחו את הכסף להפקה על פליטים בגרמניה. אז כן, בשביל להגיע למקומות צריך כסף ובשביל כסף, צריך פיץ' טוב. המציאות של הסכסוך שלנו היא שפלסטינים חייבים להשתמש בו כחלק מהסיפור אם הם רוצים שהסרט שלהם יוקרן מחוץ למפגשים משפחתיים בבית של הסבתא משכם.

סלאם הוא פלסטיני בעל אזרחות ישראלית שנשכר לעבוד על הסרט של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "תל אביב על האש". במרכז הסדרה פלסטינית המתחזה לרחל, יהודיה צרפתיה ב-1967, על מנת לפתות את יהודה, גנרל בצבא הישראלי, ולהשיג ממנו מסמכים סודיים. למרות שאין לו נסיון ככותב, סלאם דובר עברית ומבין טוב יותר משאר האנשים בהפקה איך ישראלים נשמעים, אז הוא מגיע מדי יום לסט ברמאללה על מנת לתת הערות ותיקונים קטנים הקשורים לדמותו של יהודה. חוץ מזה, דוד שלו הוא המפיק.

כשסלאם רוצה לחצות את המחסום בחזרה לירושלים, הוא מעוכב לחקירה בידי אסי, מפקד המחסום שאשתו צופה אדוקה ב"תל אביב על האש". סלאם משקר שהוא התסריטאי של הסדרה ואסי מוכן לאפשר לו מעבר אם יכניס כמה שינויים. בפרט, מפריע לאסי האופן בו הקצין הישראלי מוצג והוא כותב לסלאם כמה שורות לעיון, שיוסיפו לדעתו אופי לדמות. למרבה ההפתעה, השינויים אכן מתקבלים בהערכה בידי ההפקה והשחקנים וסלאם מקודם לתפקיד הכותב האחראי על דמותו של יהודה. כך נמשכים המפגשים בין התסריטאי הפלסטיני לקצין היהודי שהופך שותף סודי לכתיבה, תוך שהוא מכריח את סלאם להפוך את סיפור האהבה המשני למרכז העלילה.

על פניו, תל אביב על האש נשמע כמו קונספט מצוין לקומדיה סאטירית. כלומניק פלסטיני מתקדם בעבודה בזכות דברים שמכתיב לו איש צבא ישראלי, שמצדו נהנה לראות את השקפת העולם שלו הולכת ומשתלטת על הסדרה. המסר, גם אם אינו מעודן במיוחד, עובר ככה בצורה יעילה מבלי לחנוק את התסריט, תוך שנשאר מקום להציג את החיים הפרטיים של הדמות הראשית. סלאם מנסה לקבל הזדמנות שניה עם שכנתו הרופאה, שמחפשת מישהו בוגר ורציני עם כיוון בחיים, בעוד אסי נהנה להשוויץ לאשתו שהוא מכיר את התסריטאי של הסדרה האהובה עליה.

הבמאי והכותב של הסרט, סאמח זועבי, רוצה להעביר מסר על חוסר הנכונות של הישראלים להרפות מהשליטה בחופש התנועה והתעסוקה של הפלסטינים ובזכותם להגדרה עצמית, אבל גם לבקר את ההתעסקות הכמעט אובססיבית של הפלסטינים בעבר, במקום לנסות ולהתקדם עם הזמן. לא סתם הסדרה שדוד של סלאם מפיק מתרחשת ב-1967 ולא בהווה. זה הרי הדבר הכי קל, לחזור למה שכבר היה ולמצוא שם אשמים. יש אפילו התיחסות לקונפליקט פנימי בתוך החברה הפלסטינית, כאשר הרומן בין "רחל" הפלסטינית לגנרל היהודי מרתק את הקהל משני צדי המחסום, אבל נותני החסות רוצים שמירה על הערכים המוכרים שמציבים את המאבק בציונים מעל הכל.

רוב הזמן, זועבי משיג את המטרה, אבל זה לא מחזיק מעמד לכל אורך הסרט. לצד דיבורים על צעידה עם הזמן, הדמויות הפלסטיניות מתיחסות לרעיון של אהבה בין אחת משלהם ליהודי, ועוד קצין בצבא הכיבוש, כדבר לא הגיוני. מהצד הישראלי, אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של אסי והוא מאוד מעוניין שהסדרה תתקדם לפי התנאים שלו. החיילים האחרים הם בעיקר ניצבים עם שורה או שתיים במקרה הטוב, אשתו של אסי רק מדברת על מה שקורה על המסך ולא ידוע שום דבר על החיים שלו שאינו קשור לעבודה של סלאם. יניב ביטון עושה כמיטב יכולתו לגלם את אסי כטיפוס מלא בעצמו וחסר סבלנות שמחפש להשליט את דעתו על אחרים, אבל התסריט לא באמת הופך אותו לאנושי, אלא דווקא לקריקטורה של מפקד מחסום דביל, שחושב שיש לערבים רדאר פנימי המאפשר להם לאתר חומוס איכותי. זה משהו שעובד כמערכון של כמה דקות ב"היהודים באים", אבל אסי הוא הדמות הלא פלסטינית עם הכי הרבה זמן מסך כאן, צריכים לתת לו משהו מעבר למצב ההתחלתי. במילים אחרות, למרבה האירוניה, תל אביב על האש מפשל עם הדמות של הקצין הישראלי שאמור לעזור להפקה ליצור דמות אמינה יותר של קצין ישראלי.

כמובן שאי אפשר גם להימנע מלדבר על הכיבוש, אבל אתן לסרט קרדיט שהוא מאוד ברור בכך שזו הפואנטה. זועבי מנסה להעלות את הנושא בצורה מיוחדת, בלי יריות והרוגים, או פגיעה בחפים מפשע, אלא בתור שגרה מבאסת עבור שני הצדדים, שדווקא סדרה סוג ג' על הכיבוש היא מה שמגשר ביניהם. שוב, הרעיון מצוין, אבל הביצוע לוקה בחסר. בשלב מסוים, המטפורה כבר לא נמצאת מתחת לפני השטח ואסי הולך ומתנהג כמו כובש אטום וחסר רחמים, בעוד סלאם מתפתח כדמות. קאיס נאשף מצוין בתפקיד הראשי ומצליח להציג את סלאם כנבך שנתפס בטעות כגאון ומנסה לנצל את ההזדמנות על מנת לתקן את חייו הפרטיים. הענוה שלו משכנעת מול הכוכבת הצרפתיה שמקשה על ההפקה, המלבישה שרק מחכה להזדמנות להחליף אותה כשחקנית ראשית, הדוד המפיק שקשוב לנותני החסות יותר מאשר לרשתות החברתיות, הבמאי שמנסה להיות יעיל בהפקה בה אמורים לצלם פרק חדש מדי יום, או התסריטאי הנוסף שמוכן להקריב יושר אמנותי תמורת משכורת יציבה. כולם דמויות מוצלחות שמעשירות את החיים על הסט, אבל סלאם מעורר הזדהות בכך שאינו משוכנע כמותם שיש לו את כל התשובות. זו גם הסיבה שכל כך הפריעה לי סצנה בה מגלים מדוע הוא לא אוהב חומוס. לאורך הסרט, סלאם מיחס את הסלידה מהמאכל המזוהה עם תרבותו לטראומת ילדות מסתורית. כאשר הוא סוף סוף מסביר מה קרה, זה כאילו בסאם זועבי קבל טלפון זועם מאחת הקרנות שתמכה בסרט ואיימה עליו שימצא סיבה שפחות משתלבת עם האופי של הדמות, או שיסתדר בלי מלחין.

אין הרבה לחדש בסרטים על הסכסוך, זו אחת הסיבות שגם לישראלים וגם לפלסטינים נמאס לפעמים לצפות בהם. תמיד יכולה להיות איזו יצירת מופת, אבל נדרשת גישה רעננה על מנת לבלוט. תל אביב על האש מנסה גישה מעניינת, אבל לא הייתי אומרת שיש פה חידוש כלשהו. הסיפור מנסה להראות את הדמיון והשוני בין הצדדים, אבל עדיין משטח את הדמות היהודית היחידה עם רקע ומוטיבציה לכדי קריקטורה של ישראלי עצבני. הגיבור מנסה להתעמת עם סביבתו, אבל לא באמת עושה זאת. הוא אחרי הכל נבך ואי אפשר שנבך יתקומם. המקסימום שהוא יכול לעשות זה למצוא פרצה מספיק רחבה בגדר על מנת להשתחרר לזמן קצר. התוצאה היא סרט שמכיל רגעים טובים ומתחיל עם הרבה הבטחה, אבל מסתבך בשלב מסוים עם הנסיון לרצות את כולם במקום לנקוט עמדה ברורה.