ביקורת: האחים סיסטרז

wTgomqYRTXT3BXQScnIo8uHDyWC_resize.jpg

 

עולם הקולנוע אוהב להזכיר לנו את מחירו האמיתי של זהב. לא בדולרים, אלא המחיר הנפשי שחיפוש אחר זהב גובה ממי שמוצא אותו. עוד מימי "תאוות בצע" של אריך פון שטרוהיים, דרך "האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון ועד ל"הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן, גילוי זהב מוצג כעסק מאוד מסוכן, הן למחפשים והן למי שנמצא בקרבתם. מוזר לחשוב על זה היום, כי מי ילך לחפש בעצמו זהב בהרים כשכל כך הרבה מהמתכת היקרה זמין בחנויות בצורות שונות, אבל הרעיון לפיו לא כל הנוצץ זהב הוא עדיין מוטיב בסיפורים המעובדים לסרטים בשנת 2018.

הספר "האחים סיסטרז" נכתב בידי הסופר פטריק דה-ויט במאה הנוכחית ועובד לסרט בידי הבמאי ז'אק אודיאר. הסיפור לא מבוסס על ארועים אמיתיים, או על דמויות היסטוריות, אלא שואב השראה מיותר ממאה שנה של מיתוסים על המערב ועל הבהלה לזהב. זו לא בדיוק אגדה, אבל בהחלט תתאכזבו אם בתום הצפיה תנסו לחקור קצת על המעורבים בסיפור ותגלו שאיש מהם לא היה ולא נברא. הם פשוט כל כך מציאותיים ביחס לרוב כוכבי המערבונים, שקשה להאמין שלא מדובר בתיעוד של חוויות אמיתיות.

איליי וצ'רלי סיסטרז מסתובבים באורגון של אמצע המאה ה-19 בחיפוש אחר אנשים שהכעיסו את הקומודור. כשמישהו מנסה לגנוב ממנו, או לא מחזיר חוב בזמן, הקומודור שולח את האחים סיסטרז שיפטרו מהמטרד ועל הדרך גם יעבירו את המסר שלא מתעסקים עם הבוס שלהם. איליי, המבוגר בין השניים, פחות נלהב מהעבודה אליה התגלגלו, אבל מאמין שהגנים שירשו מאביהם האלים הופכים אותם לציידי ראשים טובים. צ'רלי, בינתיים, ירש גם את הנטיה להשתכר ואת האופי הפרוע של האב, מה שגורם לאיליי לדבוק בעבודה גם כדרך להשגיח על אחיו.

השניים נשלחים לחסל אדם בשם הרמן קרמיט וורם, שלטענת הקומודור, גנב ממנו משהו. בתור עזרה לאתר את וורם, נשלח בעקבותיו הבלש ג'ון מוריס, אדם משכיל ונעים הליכות, שאמור לעכב את המטרה מספיק זמן עד שהאחים סיסטרז יגיעו לחסלו. התכניות משתבשות כאשר וורם חושף בפני מוריס את הסיבה האמיתית שהקומודור רוצה במותו. וורם טוען כי פתח נוסחה שיכולה לאתר זהב במים ולחסוך בכך ימים של עבודה קשה, והקומודור רוצה אותה לעצמו. מוריס מתחיל להאמין לוורם ומשנה את דעתו לגבי המשימה, מה שמאלץ את האחים סיסטרז להאריך את דרכם ולחפש כעת את שני הגברים, לפני שהקומודור יחשוד שגם איליי וצ'רלי נטשו אותו באמצע העבודה.

מוזר לציין את זה, כי הוא כבר כתב את אחד המערבונים המפורסמים בהיסטוריה (ועוד אחד פחות מפורסם), אבל האחים סיסטרז נראה כמו תסריט של ויליאם גולדמן. התסריטאי המנוח הצטיין בבניית דמויות ורגעי מתח, כאשר הפרטים הקטנים מקבלים לפעמים את הדגש מול המצלמה, בעוד רגעים גדולים חולפים כמעט בדרך אגב. ז'אק אודיאר עושה שימוש בגישה דומה. יש הרבה פרטים קטנים, אבל כולם חשובים. הערה סתמית של צ'רלי על כמות הרקונים המתים בעיירה היא רמז מטרים להמשך הערב. מברשת השיניים שאיליי קונה הופכת גשר דרכו הוא מסוגל לתקשר עם יריב לשעבר. החיבה של צ'רלי לליקר בצבע דם, בעוד איליי מתלהב משירותים ביתיים, מראה על הבדלי האופי בין האחים ועל הגורל שכל אחד מהם מעוניין בו. האופן בו הרמן קרמיט וורם זורק את מגבעתו לעבר תרנגולת חולפת, מזכיר את הצורך העולה מאוחר יותר בדיוק ובסבלנות. מעבר לשחזור התקופתי המרשים, התסריט מלא בפרטים שמעשירים את הסיפור ומעניקים לו ממד של ריאליזם.

אודיאר מקפיד להראות לנו רק את מה שרלוונטי לאותו רגע. התקפה של דב ענק על המחנה מתגלה רק בדיעבד, כאשר הגופה שלו מופיעה בבוקר, מה שמבהיר עד כמה אחת הדמויות לא הייתה מודעת לסביבתה באותו לילה. גם קטעי היריות מצולמים ברובם ממרחק, כאשר קולות הנפץ והבהובי פליטות הקליעים הם הרמזים היחידים למיקום הנוכחים. בעוד רוב הבמאים המודרניים נוטים להראות יותר מדי מסצנות קרב וליצור בלבול מרוב עומס בפרטים, אודיאר שומר על סטריליות יחסית ומשתף את העיקר, בלי הסחות דעת מיותרות.

הסרט חייב הרבה גם להופעות המשחק המשובחות שלו. ג'ון סי. ריילי בולט במיוחד לטובה בתור איליי הרגיש והשקול שיכול להיות קשוח וקטלני בעת הצורך, אבל ממש לא נהנה מכך. הכימיה בינו לבין חואקין פניקס גורמת להם להיראות כמו אחים אמיתיים, למרות השוני הרב בהופעתם החיצונית. השוני הזה הגיוני בהתחשב בהבדלים הנוספים בין איליי וצ'רלי, אבל מה שבהחלט לא מובן מאליו זה שעד סוף הסרט, יכולתי לראות אותם כאחים שגדלו באותו בית ומכירים אחד את השני טוב יותר מכל אדם אחר. השחקנים מצליחים לגרום לאשליה לעבוד. ריז אחמד אניגמטי כנדרש בתפקיד הרמן, בעוד ג'ייק ג'ילנהול אמנם מגזים מעט את המבטא של ג'ון מוריס, אבל משכנע בתור מישהו שתפס את עצמו באמצע פעולה ועכשיו מנסה לשנות מסלול תוך התכחשות לעברו המפוקפק.

החסרון היחיד של האחים סיסטרז הוא באורך. זה לא שהוא ארוך באופן יוצא דופן, אולם מאחר ומדובר בסרט של שעתיים, ישנם רגעים בהם נדמה שהוא מגיע לשיא, אבל אז מבינים שזה לא הגיוני, כי אין סיכוי שעבר מספיק זמן. יש כל הזמן תחושה כאילו מגיעים עוד רגע לסיום, רק כדי לקלוט שיש עוד לפחות חצי שעה עד לכתוביות. זה מאפשר לסרט להמשיך ולהפתיע, אבל בו זמנית גם יוצר קהות מסוימת כלפי הסוף האמיתי. כאשר הוא באמת מגיע, הרגשות החזקים כבר בוזבזו על נקודות מוקדמות יותר בעלילה. בנוסף, היה אפשר לקצץ קצת מהמערכה האחרונה. במיוחד חמש הדקות האחרונות נראות כמו מריחה, אחרי שכל הקצוות כבר נסגרו. עד כמה שהאחים סיסטרז הוא סרט טוב, יש לו לפחות סוף אחד יותר מדי.

יחד עם "הבלדה על באסטר סקראגס" (מתנצל על כך שלא פורסמה ביקורת בזמן), האחים סיסטרז הופך את סוף 2018 לזמן טוב למערבונים. בלי נסיון להתחכם מעבר לנדרש, אבל עם שילוב של הומור ורגש, סרטו של ז'אק אודיאר מביא הרבה כבוד לז'אנר הוותיק. הוא נמנע בחכמה מקלישאות ומציג עולם בו מגוון סיבות יכולות להשפיע על גורלן של הדמויות הראשיות. לפעמים הם יורים את דרכם החוצה מתוך הסבך, לפעמים האחים רבים ביניהם, לפעמים דם סמיך יותר מוויסקי, לפעמים זו טיפשותם של אחרים שמשפיעה על מה שקורה. איליי וצ'רלי הם לא גיבורים, אבל הם גם לא נבלים. מדובר בשני אנשים שהתגלגלו לעסקי ציד הראשים מתוך חוסר ברירה, כאשר אחד מהם מאמין שיש סיכוי לפתוח דף חדש, בעוד האחר משוכנע שלא מחכה להם משהו יותר טוב מזה.

מודעות פרסומת

פרק 277 – מה זה בעצם גופי?

דיסני יודעים לצחוק על עצמם והם עושים את זה כבר יותר מעשור. השבוע, "ראלף שובר את האינטרנט" מעורר תהיות לגבי חורים בעלילה, הגיל האמיתי של קהל היעד ומה בעצם מגדיר נסיכת דיסני. לאחר מכן, חוזרים ל"מכושפת", הסרט שהתחיל את גל המודעות העצמית של האולפן עם העכבר.

ספוילרים לשני הסרטים.

פרק 276 – מיליון ואחת דרכים למות במערב

האחים כהן ביימו שישה סיפורים המתרחשים במערב ועוסקים במוות וחיפוש אחר ממון. ג'ון יוסטון הסתפק בסיפור אחד, אבל יצאה לו חתיכת קלאסיקה. מתחילים עם "הבלדה על באסטר סקראגס" וממשיכים עם "האוצר מסיירה מדרה".

ספוילרים לשני הסרטים.

נבואה לאוסקר: 3.12.2018

הסרט הטוב ביותר

שחור על לבן

האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?

המועדפת

האדם הראשון

הכנסיה החדשה

הספר הירוק

סיפורו של רחוב ביל

רומא

כוכב נולד

סגן הנשיא

 

הבימוי הטוב ביותר

יורגוס לנתימוס – המועדפת

בארי ג'נקינס – סיפורו של רחוב ביל

אלפונסו קוארון – רומא

בראדלי קופר – כוכב נולד

אדם מקיי – סגן הנשיא

 

התסריט המקורי הטוב ביותר

בו ברנהם – כיתה ח'

דבורה דיוויס, טוני מקנמרה – המועדפת

פול שריידר – הכנסיה החדשה

בריאן הייד קרי, פיטר פארלי, ניק ואללונגה – הספר הירוק

אדם מק'קיי – סגן הנשיא

 

התסריט המעובד הטוב ביותר

ספייק לי, דיוויד רבינוביץ, צ'רלי וצ'טל, קווין וילמוט – שחור על לבן

ניקול הולופסינר, ג'ף ויטי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?

ארמנדו איאנוצ'י, איאן מרטין, דיוויד שניידר – סטלין מת

בארי ג'נקינס – סיפורו של רחוב ביל

בראדלי קופר, ויל פטרס, אריק רות' – כוכב נולד

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כריסטיאן בייל – סגן הנשיא

בראדלי קופר – כוכב נולד

ראיין גוסלינג – האדם הראשון

איתן הוק – הכנסיה החדשה

ויגו מורטנסן – הספר הירוק

 

השחקנית הראשית הטוב ביותר

גלן קלוז – האישה

אוליביה קולמן – המועדפת

ויולה דיוויס – אלמנות

ליידי גאגא – כוכב נולד

מליסה מקארתי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

מהרשאלה עלי – הספר הירוק

אדם דרייבר – שחור על לבן

סם אליוט – כוכב נולד

ריצ'רד אי. גרנט – האם תוכלו לסלוח לי?

סם רוקוול – סגן הנשיא

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

איימי אדמס – סגן הנשיא

ניקול קידמן – ילד מחוק

רג'ינה קינג – סיפורו של רחוב ביל

תומסין מקנזי – אל תשאירי סימן

רייצ'ל וייס – המועדפת

 

סרט האנימציה הטוב ביותר

משפחת סופר-על 2

אי הכלבים

מיראי

ראלף שובר את האינטרנט

ספיידרמן: ממד העכביש

 

הסרט הטוב ביותר בשפה זרה

דוג-מן (איטליה)

המשפחה שלי (יפן)

כפר נחום (לבנון)

רומא (מקסיקו)

אהבה בימים קרים (פולין)

 

הצילום הטוב ביותר

שיימוס מקגארבי – זמנים קשוחים באל רויאל

רובי ראיין – המועדפת

לינוס סנדגרן – האדם הראשון

ג'יימס לקסטון – סיפורו של רחוב ביל

גרייג פרייזר – סגן הנשיא

 

העריכה הטובה ביותר

ברי אלכסנדר בראון – שחור על לבן

טום קרוס – האדם הראשון

פטריק ג'. דון ויטו – הספר הירוק

ג'יי קסידי – כוכב נולד

אלפונסו קוארון, אדם גוף – רומא

 

הפסקול המקורי הטוב ביותר

ג'סטין הורביץ – האדם הראשון

ניקולס בריטל – סיפורו של רחוב ביל

מייקל ג'יאצ'ינו – משפחת סופר-על 2

אלכסנדרה דספלה – אי הכלבים

אלכסנדרה דספלה – האחים סיסטרז

 

מיקס הסאונד הטוב ביותר

רפסודיה בוהמית

הפנתר השחור

מרי פופינס חוזרת

כוכב נולד

סגן הנשיא

 

עריכת הסאונד הטובה ביותר

הפנתר השחור

הנוקמים: מלחמת האינסוף

האדם הראשון

מרי פופינס חוזרת

כוכב נולד

 

העיצוב האמנותי הטוב ביותר

המועדפת

האדם הראשון

הספר הירוק

מרי פופינס חוזרת

רומא

 

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

קולט

המועדפת

האדם הראשון

מרי פופינס חוזרת

מרי מלכת הסקוטים

 

האפקטים החזותיים הטובים ביותר

הפנתר השחור

הנוקמים: מלחמת האינסוף

חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד

האדם הראשון

מרי פופינס חוזרת

 

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר

הפנתר השחור

מרי מלכת הסקוטים

סגן הנשיא

פרק 275 – נשואות למאפיה

לא לכל סיפורי האהבה יש סוף טוב. בשני הסרטים עליהם אנחנו מדברים השבוע, הסוף הוא רק ההתחלה של מסע העצמה נשית, נקמה ובחינת גבולות. מתחילים עם "אלמנות" החדש ואז מדברים על "מועדון האקסיות".

ספוילרים לשני הסרטים.

100 הגדולים: מקומות 70-61

70. סיפורי דגים (ארה"ב, 2003)

במקור: Big Fish

במאי: טים ברטון

תסריט: ג'ון אוגוסט

שחקנים: אלברט פיני, יואן מקגרגור, בילי קרודאפ, ג'סיקה לאנג, אליסון לומן, הלנה בונהם קרטר, מריון קוטיאר, מתיו מקגורי, דני דה ויטו, סטיב בושמי, רוברט גיום

 

 

מה קורה כאן: בזמן שאביו אדוארד גוסס מסרטן, חוזר ויל בלום לארצות הברית על מנת לסעוד אותו. אדוארד לא מוותר על ההזדמנות לספר לבנו ולכלתו סיפורים מופלאים על חייו, סיפורים שוויל שמע כל חייו, אבל אשתו מרותקת מכמות הדמיון הכרוכה בהם. הסרט מלווה את סיפוריו של אדוארד בתור ילד שפגש מכשפה בביצה, בחור שעזב את העיירה ופגש בדרך ענק ואת אהבת חייו ואיש משפחה שמצא דרכים מקוריות לחזור מהמלחמה ולהשקיע את הונו בעזרה לזולת.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין סרטיו של טים ברטון, סיפורי דגים הוא בו זמנית המעוגן ביותר במציאות והפנטסטי ביותר. סיפוריו של אדוארד הם בברור גוזמאות, אולם ברטון לקח על עצמו את האתגר להמחיש אותם בעיני הצופה, תוך מודעות לחוסר ההגיון בהם ולכך שחלקם אפילו סותרים אחד את השני. התוצאה היא סרט מקסים, הן חזותית והן רגשית ומסחטת דמעות מהסוג הטוב ביותר, בין השאר כי ברטון התמודד עם מותו של אביו זמן קצר לפני תחילת ההפקה. חלק גדול מהקרדיט מגיע גם לתסריטאי ג'ון אוגוסט, שהצליח לשלב בצורה חכמה בין פרטים אמיתיים מחייו של אדוארד לדמיון הפרוע שלו, שבעצם היה תמיד דרך להפוך חיים די פשוטים ומשעממים למרתקים יותר. החלקים היפים ביותר בעיני הם אלה שמגלים עד כמה הדמיון לפעמים אינו כזה רחוק מהמציאות, אבל אדוארד יצר לעצמו מוניטין של מי שכל מה שיגיד יהיה גוזמה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לפסקול מקורי, מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקן משנה לאלברט פיני, פסקול מקורי, שיר מקורי), מועמד ל-7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיני, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים, איפור ושיער)

 

69. מיס סאנשיין הקטנה (ארה"ב, 2006)

במקור: Little Miss Sunshine

במאים: ג'ונתן דייטון, ואלרי פריס

תסריט: מייקל ארנדט

שחקנים: גרג קיניר, טוני קולט, אביגיל ברזלין, פול דנו, אלן ארקין, סטיב קארל

 

 

מה קורה כאן: כאשר אוליב הקטנה מתקבלת ברגע האחרון לתחרות יופי לילדות, יש למשפחת הובר יומיים להגיע לקליפורניה על מנת שתוכל להשתתף. בתקווה לחסוך כסף, הם מחליטים לנסוע לתחרות בוואן מתפרק במקום לטוס. פרט לאוליב, המשפחה כוללת את ההורים, שריל וריצ'רד – קואצ'ר לחיים טובים שבעצמו מתקשה להודות בהיותו לוזר, האח הגדול דוויין שנטל על עצמו נדר שתיקה עד שיתקבל כטייס לחיל האוויר, הדוד פרנק המומחה לכתביו של מרסל פרוסט ושניסה להתאבד לאחר שבן זוגו עזב אותו ואדווין, הסבא חובב הסמים שאמן את אוליב במשך חודשים לקראת התחרות.

למה הסרט הזה ברשימה: הרבה דברים היו יכולים לעבוד לרעת מיס סאנשיין הקטנה. החל בבדיחות גסות ללא צורך, התעקשות להראות איך אוליב מגיעה ממשפחה של לוזרים, רגעי המבוכה המבוססים על אי-הבנה בין שתי דמויות והעובדה שהסרט הזה די מעתיק מ-National Lampoon's Vacation (שהופץ בישראל בתור "נסיעה נעימה, המפתחות בפנים"). עדיין, הסרט הזה עובד בצורה מפתיעה וגם מחזיק מעמד בצפיות חוזרות, כשהבדיחות כבר ידועות. הדינמיקה המשפחתית אינה נלעגת והדמויות עצמן אינן קריקטורות שהצופה אמור להתנשא עליהן. אלה אנשים שמנסים להתגבר על תקופה קשה על ידי התאחדות סביב חלומה של הבת הקטנה. התמימות של אוליב מקסימה, כמו גם הזמן שהסבא מוכן להקדיש לה, אף על פי שבעיניו, העולם נועד קודם כל לתענוגות אישיים. הגילויים שמתרחשים לאורך הדרך אינם מביאים לטוויסטים מאולצים, אבל כן מאפשרים לכל אחד מבני המשפחה לחוות רגע של משבר שמעניק לו את העומק שההכרות הראשונית לא ספקה. זה סרט מאוד מצחיק, אבל גם נוגע ללב, שבשורה התחתונה מעביר מסר של התגברות על העבר על ידי חיפוש מטרה חדשה והשלה הדרגתית של מטענים פסיכולוגיים.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד שניים (סרט, שחקנית משנה לברזלין), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בקומדיה/מיוזיקל לטוני קולט), זוכה שני פרסי באפטא (תסריט מקורי, שחקן משנה לארקין) ומועמד לעוד ארבעה, זוכה פרס גילדת השחקנים לקאסט הטוב ביותר, זוכה פרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשני פרסי MTV (סרט, הופעה פורצת דרך לברזלין), נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת הסרטים הטוב של השנה

 

68. שניים עשר המושבעים (ארה"ב, 1957)

במקור: 12Angry Men

במאי: סידני לומט

תסריט: רג'ינלד רוז

שחקנים: הנרי פונדה, לי ג'יי. קוב, ג'ק וורדן, אד ביגלי, מרטין באלסם, ג'ון פידלר, אי.ג'י. מרשל, ג'ק קלאגמן, אדוארד בינז, ג'וזף סוויני, ג'ורג' ווסקובץ', רוברט ובר

 

 

מה קורה כאן: שניים עשר גברים המשמשים כמושבעים, מתכנסים בכדי להכריע במשפטו של נער בן 18 שנאשם ברצח אביו. הם מצביעים על פסק הדין, כאשר כולם פרט לאחד מחליטים כי הנער אשם. מאחר וההחלטה חייבת להיות פה אחד, מתחיל בזאת דיון בין המושבעים בעד ונגד ההכרעה, כאשר מושבע מספר 8 מוביל את הנסיון לשנות את החלטת האחרים ללא אשם, לפחות עד שישתכנע אחרת.

למה הסרט הזה ברשימה: יש לי חיבה לדרמות משפטיות. הן בדרך כלל משחקות יפה עם נקודת המבט של הצופה, מציגות ראיות לכאן ולכאן וקובעות נרטיב שבסופו יש תחושה ברורה של הקלה או תסכול. דרמה משפטית עשויה היטב, כמו 12 המושבעים (ויהיו עוד בהמשך הרשימה), בנויה כך שכל פרט חשוב, גם הזניח ביותר. המשימה של תריסר הדמויות בסרט היא להפוך אוסף של דעות לא אובייקטיביות לאמת סובייקטיבית אחת. חשוב מאוד שלא יטעו, כי בחירה שגויה עלולה להביא להטלת עונש מוות על אדם חף מפשע, או לחלופין, לשחרור לחופשי של רוצח מסוכן. שני דברים מייחדים את הסרט הזה מאחרים שעוסקים בעולם המשפט. קודם כל, אנחנו לא רואים את המשפט, כל הסרט מתרחש בחדר בו מתנהל הדיון בין המושבעים, כאשר אסור לאף אחד מבחוץ להיכנס, או למישהו מהנוכחים לעזוב. יש מספר קבוע של דמויות לכל אורך הסרט ואנחנו לומדים על כל אחת מהן בהתאם להתפתחות הדיון. הדבר השני שמייחד את 12 המושבעים, הוא היכולת לספר את סיפורה של דמות שכלל אינה מופיעה על המסך. הגברים מתדיינים ביניהם על מעשיו של נער שגדל בשכונת מצוקה, בסביבה מאוד אלימה, בנסיון להבין האם הוא סוג האדם שירצח בדם קר. אנחנו לא יודעים את שמו של הנאשם, או את שמות מרבית האנשים שאמורים להכריע את גורלו, אבל לומדים כל כך הרבה, גם עליהם וגם עליו ועל הדרך גם על החברה שכולם מהווים חלק ממנה.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד), מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, שחקן בדרמה להנרי פונדה, שחקן משנה ללי ג'יי. קוב), זוכה פרס באפטא לשחקן זר (פונדה), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, נבחר בידי National Board of Review לאחד מעשרת סרטי השנה, נבחר בשנת 2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

67. קונטרול (הונגריה, 2003)

במקור: Kontroll

במאי: נמרוד אנטל

תסריט: ג'ים אדלר, נמרוד אנטל

שחקנים: שאנדור צ'ניי, זולטן מושי, קסבה פינדרוץ', שאנדור באדר, צולט נגי, באלאש מיכאליפי, לאיוש קובאץ', אסתר באלה

 

 

מה קורה כאן: בולצ'ו הוא כרטיסן העובד ברכבת התחתית של בודפשט ומעביר בה את כל זמנו. הוא ישן ואוכל בתחנות ונמנע בעקשנות מלעלות לפני השטח. חבריו הכרטיסנים עוברים איתו את השחיקה היומיומית של עימות מול נוסעים שלא רוצים לשלם, אנשים שמפרים כללי התנהגות, טיפוסים מפוקפקים שמציעים טובות הנאה ויריבות מול הצוות המתחרה. כאשר גוברים הדיווחים על אדם מסתורי שדוחף אנשים למסילה אל מותם, כל עובדי הרכבת נדרשים לפקוח עין אחר חשוד אפשרי. בינתיים, בולצ'ו מתחבר עם בלה, הנהג השתיין ועם בתו היפה שנוסעת ברכבת בתחפושת דב כחלק מעבודתה.

למה הסרט הזה ברשימה: הקולנוע ההונגרי לא מפורסם בסרטים קצביים שמשלבים בין סטייל, הומור ופילוסופיה קיומית. קונטרול מצליח איכשהו להיות כל הדברים האלה בתמהיל שנדיר למצוא בסרט מזרח אירופי. הוא מצריך לפחות שתי צפיות. הראשונה בשביל לצחוק מהבדיחות, לחוש את התסכול של העובדים ולעקוב במתח אחר הנסיונות לתפוס את הדוחף. הצפיה החוזרת היא כדי להבין שהסרט הוא משל לחיים הגשמיים והרצון בגאולה. אף על פי שהדבר לא נאמר ישירות, נמרוד אנטל לא חסך ברמזים לכך שהרכבת התחתית היא כדור הארץ והעולם שבחוץ, מעבר למדרגות הנעות, הוא גן העדן שרק צדיקים יעברו בשעריו. או שאולי מדובר באותו כור מצרף שמוזכר ב"ברוז'" וכל הכרטיסנים והנוסעים נמצאים בו בכדי לכפר על חטאיהם? יש קצת מרחב לפרשנויות שונות, אבל בתום הצפיה יוצאים עם תחושה שכל הזמן הזה, הסרט הכיל רובד עלילתי נסתר שמתגלה רק במחשבה לאחור. אנטל לא המשיך לקריירה הוליוודית מצליחה. לאחר עשור של נסיונות להשיג דריסת רגל בליגה הבכירה, חזר להונגריה בכדי לעבוד במגרש הביתי שלו. בעיני, יתכן ומדובר באחד הפספוסים הגדולים של המאה הנוכחית. לא חסרים במאים שנודדים להוליווד לאחר סרט אחד שהצליח לפרוץ את גבולות השפה, רק כדי למצוא עצמם מחוייבים בידי חוזה דרקוני לביים רימייק לסרט אימה שאף אחד אחר לא רצה. אם אנטל היה מוצא פרויקט רציני יותר ממה שהוצא לו, אולי היה הופך לאחד הבמאים המשפיעים והאהובים בעולם. בהעדר הזדמנות ראויה, נסתפק בסרט הביכורים שלו, שהצליח למצוא קהל גם מחוץ למולדתו.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הקולנוע האירופי לבימוי, זוכה פרס הנוער ומועמד במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן

 

66. רטטוי (ארה"ב, 2007)

במקור: Ratatouille

במאי: בראד בירד

תסריט: בראד בירד

שחקנים: פייטון אוסוולט, לו רומאנו, ג'נין גרופלו, איאן הולם, בראד גארט, פיטר אוטול, בריאן דנהי, פיטר סון, ויל ארנט

 

 

מה קורה כאן: רמי, עכברוש בעל חוש ריח וטעם מפותחים במיוחד, מואס בחיטוטים באשפה וגניבת המזון ששאר העכברושים מורגלים בהם. כאשר הוא מופרד ממשפחתו, רמי מוצא את עצמו בפריז, בסמוך למסעדתו של השף האגדי אוגוסט גוסטו. בעוד גוסטו המנוח מופיע בפני רמי כרוח רפאים, השף שהחליף אותו בניהול המסעדה מואשם בהתמסחרות והמנעות מחשיבה מחוץ לקופסה. רמי מוצא דרך לשלוט בתנועותיו של לינגוויני, סו שף צעיר במסעדה ונעזר בו על מנת ליצור בחשאי מנות שמחזירות למסעדת גוסטו את תהילתה.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הוא מעלה תהיות מסוימות לגבי האתיקה המקצועית בה הדמויות נוהגות, קשה להכחיש שרטטוי הוא אולי הסרט בעל הרעיון המאתגר ביותר שפיקסאר הפיקו. במקום להתמקד בשורה של דמויות שחיות בעולם מקביל לזה של בני האדם, רטטוי מציג אגדה המתרחשת כביכול בעולם האמיתי. פריז של הסרט היא פריז של העולם שלנו והיחסים בין בני האדם והעכברושים זהים לאלה שקיימים במציאות. ההבדל הוא בשתי דמויות שהיו כה נואשות לשנות את מצבן, שהן יצרו קשר שאינו אפשרי מחוץ לסרט. אנחנו מבינים את שפתו של רמי, אבל לינגוויני לא. הוא אפילו לא יודע את שמו של המכרסם הגאון ומכנה אותו "שף קטן". גם רוחו של גוסטו מודה שהיא קיימת בעצם רק בדמיונו של רמי. אף על פי שהסרט אינו מתאר תרחיש אפשרי, בראד בירד לקח על עצמו את אותו אתגר מ"ענק הברזל" והשחיל את הפנטזיה לתוך עולם זהה כלפי חוץ לעולמו של הצופה. זה אתגר שרק במאי עם רגישות אדירה לפרטים ומוכנות להתחייב לסיפור יכול לעמוד בו בכזו הצלחה. רטטוי אחראי גם על אחד הרגעים האהובים עלי בתולדות הקולנוע. פיטר אוטול בתפקיד קטן יחסית כמבקר המסעדות אנטון אגו, נושא בקולו מונולוג מופלא על מהות הביקורת שכל מבקר צריך לשמוע לפחות פעם אחת, לא משנה מה התחום אותו הוא מסקר.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לסרט אנימציה ומועמד לעוד ארבעה (תסריט מקורי, פסקול מקורי, מיקס סאונד, עריכת סאונד), זוכה גלובוס הזהב לסרט אנימציה, זוכה פרס באפטא לסרט אנימציה, זוכה פרס גילדת המפיקים לסרט אנימציה, זוכה פרס National Board of Review לסרט אנימציה

 

65. ברטון פינק (ארה"ב, 1991)

במקור: Barton Fink

במאים: האחים כהן

תסריט: האחים כהן

שחקנים: ג'ון טורטורו, ג'ון גודמן, מייקל לרנר, ג'ון מאהוני, ג'ודי דייוויס, סטיב בושמי, ג'ון פוליטו, טוני שלהוב

 

 

מה קורה כאן: מחזאי ניו יורקי בשם ברטון פינק מגיע להוליווד בשנת 1941 על מנת לכתוב תסריט בהזמנת אולפן קולנוע. התסריט, שנועד לפנות לקהל חובבי ההאבקות המקצועית, מאתגר את ברטון שרואה בעצמו גאון ומבין בהדרגה שנתקע עם סרט שאין לו שום רצון להיות חלק ממנו. הוא מקווה לקבל השראה מהכותב הנודע וו.פ. מייהיו, אבל זה מתגלה כשתיין מעורר רחמים. חברו היחיד של ברטון בעיר הכוכבים הוא צ'רלי, סוכן המכירות הרועש המתגורר בחדר השכן.

למה הסרט הזה ברשימה: מתי שהוא, האחים כהן היו צריכים להופיע ברשימה ולא בטוח שיש סרט שמייצג טוב יותר את הסגנון שלהם מאשר ברטון פינק. התחושה המייאשת שבונה מדי פעם ציפיות, רק בכדי לרסק אותן כי הדמויות הן כלים במשחק גדול יותר, המונע בידי אנרכיסט בלתי נראה, היא טריק שעובד להם גם היום. הם לא יוצרים סיפורים על היופי שבחיים, או על הצלחה כנגד הסיכויים. הקטע של האחים הוא יותר להזכיר לצופה ששום דבר לא משנה בסופו של דבר, זה העולם שלהם ואין להם שום מחויבות לנהוג על פי כללי המשחק של אחרים. משחק מצוין של ג'ון טורטורו וג'ון גודמן מדגיש עד כמה ברטון פינק נוטה לשכוח את מקומו. הוא חושב שהגיע להוליווד בכדי לכתוב יצירת מופת, כי הוא יודע יותר טוב מהאדם הפשוט מה טוב בשבילו. צ'רלי, האדם הפשוט היחיד שברטון בכלל מדבר איתו, מנסה שוב ושוב לספר לו את סיפור חייו, אבל ברטון משתיק אותו בכדי לשמוע את קולו שלו. האחים כהן יצרו בסרט הזה את הסחת הדעת המושלמת. אנחנו עוקבים אחרי ברטון ורוצים שיצליח, או שלפחות ימצא דרך לצאת מהתסבוכת אליה נקלע, אבל כל הזמן הזה היה סיפור גדול יותר בחדר ליד. כמו ברטון, גם אנחנו מתעלמים מהתמונה הגדולה, כי אנחנו רגילים שאם סרט נקרא על שם דמות ומלווה אותה מתחילתו ועד סופו, זו הדמות החשובה ביותר בו. זאת למרות רמזים שנשתלים בכל מקום לכך שברטון הוא לא מרכז העניינים, אלא מקסימום שחקן משנה בתרחיש שמתפתח מחוץ לשליטתו.

פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקן משנה למייקל לרנר, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות), מועמד לגלובוס הזהב לשחקן משנה (ג'ון גודמן), זוכה דקל הזהב, פרס הבימוי ופרס השחקן (ג'ון טורטורו) בפסטיבל קאן

 

64. כיכר החלומות (ישראל, 2001)

בימוי: בני תורתי

תסריט: בני תורתי

שחקנים: ניר לוי, שרון רג'יניאנו, יונה אליאן, יוסף שילוח, מוחמד בכרי, איילת זורר, אורי גבריאל

 

 

מה קורה כאן: בעקבות חלום שחלם, מחליט ניסים מנדבון לפתוח מחדש את בית הקולנוע השכונתי שאביו נהל. יחד עם אחיו ג'ורג', הוא פועל לעשות זאת בזמן ליום השנה למות האב. בדיקה מהירה אצל ישראל ההודי, הנוהג להסתובב ברחבי השכונה על אופנוע ולשמוע שירים ברדיו-טייפ, מגלה שהסרט האהוב ביותר בשכונה היה "סאנגאם". ניסים וג'ורג' מנסים להשיג עותק של הסרט, אבל מגלים שהוא נעלם והיחידים שיכולים להשיבו הם אמם סניורה ודודם אברם, שחזר לשכונה לאחר העדרות של שנים.

למה הסרט הזה ברשימה: פנינה נשכחת יחסית בנוף הקולנוע הישראלי, כיכר החלומות הוא סרט שהיה צריך להפוך לקאלט ומשום מה לא עשה זאת. במהלך צפיה עם חברים, הצלחתי להדביק אותם בכמה מהציטוטים החביבים עלי מהסרט, שמייצגים את אופיו היחודי. מצד אחד, דמויות עממיות וחסרות תחכום, שחיות בשכונה עניה ומעבירות את זמנן בין בטלה לבין הטברנה המקומית של משפחת מנדבון. מצד שני, מכתב מלא אהבה לקולנוע כפי שהוא נתפס בידי הקהל. לא מנסים להציג את "סאנגאם" כיצירה חשובה ששנתה את פני ההיסטוריה, אלא בתור הסרט של השכונה, שכולם מתגעגעים לצפות בו ביחד. בהברקה חצי קומית וחצי טרגית, מוצגים חלק מהמבוגרים בסרט כילדים מגודלים. הם עדיין מתנהגים ומדברים כמו ביום שהקולנוע נסגר, לא מסוגלים להמשיך בחייהם. זה עצוב, אבל גם מוביל לכמה סצנות משעשעות במיוחד. בעוד האחים מנדבון הם המבוגרים האחראים, רבים מבני גילם (ואף מבוגרים מהם) עדיין מתכננים להכין בובה של דה גול כדי לשרוף בל"ג בעומר, או מתקשים להבין איך מתחילים עם בנות. יש בזה משהו קסום והשחקנים מתמסרים לאינפנטיליות המכוונת, אבל זו גם דרך מקורית של בני תורתי להראות עד כמה הקולנוע היה חלק בלתי נפרד מחיי השכונה. ברגע שהוא נסגר, הזמן כאילו קפא.

פרסים בולטים: זוכה חמישה פרסי אופיר (בימוי, שחקן משנה ליוסף שילוח, עיצוב תלבושות, עיצוב אמנותי, מוזיקה מקורית)

 

63. החוש השישי (ארה"ב, 1999)

במקור: The Sixth Sense

במאי: מ. נייט שאמלאן

תסריט: מ. נייט שאמלאן

שחקנים: ברוס ויליס, היילי ג'ואל אוסמנט, טוני קולט, אוליביה ויליאמס, דוני וולברג

 

 

מה קורה כאן: פסיכולוג ילדים מוערך בשם מלקולם קרואו נורה במהלך מפגש עם מטופל לשעבר שהתבגר ואבד כל תקוה. חודשים לאחר מכן, מלקולם מנסה לחזור לעצמו דרך סדרת פגישות עם קול, ילד מפוחד ושקט שמתקשה להשתלב בחברת ילדים אחרים. לאחר כמה נסיונות כושלים, מלקולם מצליח להתחבר לקול שמגלה לו את הסוד הנורא שלו: הוא רואה אנשים מתים.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהפך מושא ללעג בזכות שורה של סרטים גרועים, מ. נייט שאמלאן ביים את אחד הסרטים המשפיעים ביותר של סוף המילניום. זה הסרט שלמד את הוליווד איך עושים טוויסט. למרות שהיו טוויסטים מפורסמים לפניו, החוש השישי הביא את האמצעי הסיפורי הזה לדרגת אמנות. הוא לא רק מפתיע, אלא באמת גורם לכל הסרט להראות אחרת. פתאום, כל מיני פרטים ברקע מקבלים משמעות ואם חושבים על הסיפור מחדש, הפעם מנקודת מבטו של קול, מתקבל סרט חדש לגמרי. נוסף על כך, החוש השישי אמנם נעזר בהקפצות לשם הפחדה, אבל הן בעלות משמעות לעלילה והתזמון שלהן מתחבר להתפתחות של הדמויות הראשיות בנסיון להתמודד עם היכולת הנדירה של קול. ברוס ויליס מציג פה את אחת ההופעות הטובות בחייו, יחד עם טוני קולט והיילי ג'ואל אוסמנט שנהנו מאנונימיות יחסית בכדי להיכנס לתפקיד ללא מטעני עבר, דבר שאוסמנט לא זכה להנות ממנו יותר לאור הפרסום שהחוש השישי הביא לו. זה סרט אימה שעושה הרבה מעבר להפחדה. מסופר כאן סיפור מותח מתחילתו ועד סופו, ואז אפשר לחזור ולצפות שוב בכדי לגלות סיפור אחר לחלוטין.

פרסים בולטים: מועמד ל-6 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה לאוסמנט, שחקנית משנה לקולט, עריכה), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן משנה לאוסמנט, תסריט), מועמד לארבעה פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, עריכה), מועמד לפרס גילדת השחקנים לשחקן משנה (אוסמנט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס MTV לשחקן חדש (אוסמנט)

 

62. רשימת שינדלר (ארה"ב, 1993)

במקור: Schindler's List

במאי: סטיבן ספילברג

תסריט: סטיבן זייליאן

שחקנים: ליאם ניסן, בן קינגסלי, רייף פיינס, קרוליין גודול

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, רוכש אוסקר שינדלר, חבר המפלגה הנאצית, מפעל בקרקוב. הוא שוכר את שירותיו של רואה חשבון יהודי בשם יצחק שטרן על מנת שיעזור לאזן את החשבונות, אולם הקשיים בהם נתקל שטרן בדרכו לעבודה, גורמים לשינדלר להפנים לראשונה שהיחס ליהודים באירופה הוא יותר מסתם אי-נוחות על רקע פוליטי. ההבנה הופכת ליוזמה של ממש כאשר שינדלר עד לחיסול הגטו המקומי. הוא מחליט לנצל את מפעלו ואת הונו האישי על מנת להציל כמה שיותר יהודים מהשמדה.

למה הסרט הזה ברשימה: קיימים מעט מאוד סרטים ש"אסור" לומר עליהם משהו שלילי. יש שיאמרו שרשימת שינדלר הוא אחד מהם. זה לא שהסרט חף מבעיות, כולל סצנה אחת שכמו משחקת לידיהם של מכחישי שואה, אבל הוא עוסק בטרגדיה המפורסמת ביותר של המאה ה-20 וכל התנהגות שאינה כבוד לזכר הנרצחים (כולל התמזמזות בזמן הסרט, לפי ג'רי סיינפלד), תוביל לגערות רבות. העניין הוא שרשימת שינדלר ממש לא צריך צבא של סנגורים על מנת להיחשב לסרט טוב. מכל סרטיו של ספילברג, זהו אולי השלם והכן ביותר, האחד שלא מסתבך בתוך עצמו לקראת סיום ולא מבכר יכולת טכנית על פני אמינות. ספילברג במאי נפלא, אבל כמעט תמיד יש לי בעיה עם הטון הכללי של סרטיו. רשימת שינדלר הוא הסרט שבו אני לחלוטין מוריד בפניו את הכובע. ספילברג הבין שבכדי ליצור סרט על השואה, לא צריך להתמקד רק בעצב ובתחושת ההשפלה, אלא גם (אולי בעיקר) בפחד. אנשים היו יכולים למות בלי שום אזהרה, סתם כי חייל נאצי החליט שבא לו להרוג יהודים, ואין שום השלכות לכך. זה כמעט אבסורדי לראות את התרוצים בהם אוסקר שינדלר משתמש על מנת למנוע רצח של חפים מפשע מול אנשים שחונכו לשנוא כל דבר שרק מזכיר יהודי. ספילברג הצליח להעביר את ההרגשה שכל יום יכול להיות היום האחרון בחייה של דמות, לא כקריאה לאהוב את החיים, אלא כשיעור על התהומות המוסריים אליהם המין האנושי מסוגל, וכבר הצליח לא פעם, להתדרדר. מעבר לצילום האפקטיבי בשחור לבן, ההופעה המשכנעת של השחקנים, האפקטים שגורמים לכל קליע להיראות אמיתי והעריכה והכתיבה שהצליחו לגרום לסרט בן יותר משלוש שעות לעבור מבלי להתיש, רשימת שינדלר הוא יצוג אמין של עולם על סף אבדון, שהדבר היחיד שיציל אותו הוא נס. זה מתחבר גם לסצנה הכי מעוררת מחלוקת, בה ספילברג מרשה לרגע של אופטימיות לחדור ורומז שבמציאות איומה, הפתרון צריך להיות לפעמים לא מציאותי.

פרסים בולטים: זוכה 7 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי) ומועמד לעוד חמישה, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט), זוכה 7 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן משנה לפיינס, צילום, עריכה, פסקול), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת המפיקים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לסרט הטוב ביותר

 

61. הרפתקאות הברון מינכהאוזן (בריטניה / ארה"ב / גרמניה, 1988)

במקור: The Adventures of Baron Munchausen

במאי: טרי גיליאם

תסריט: טרי גיליאם, צ'רלס מקיואן

שחקנים: טרי נוויל, שרה פולי, ג'ונתן פרייס, אריק איידל, צ'רלס מקיואן, ג'ק פרוויס, וינסטון דניס, רובין ויליאמס, ולנטינה קורטז, אוליבר ריד, אומה תורמן, פיטר ג'פרי

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמה נגד הצבא העותמאני, מנסה ראש העיר הורשיו ג'קסון להגיע להסכם עם הסולטן. בינתיים, מעלה להקת שחקנים בתוך העיר הנצורה הצגה על הרפתקאותיו של הברון מינכהאוזן. ההצגה מופרעת בידי הברון האמיתי שטוען כי לא כך היו הדברים. הוא מתחיל לספר את הגרסה שלו לארועים, כאשר העולם שבחוץ מתחיל להתערבב עם זכרונותיו האישיים. הוא יוצא אל הירח יחד עם ילדה בשם סאלי בנסיון לאסוף את משרתו, שהוא גם האדם המהיר ביותר בעולם, ולמצוא את חבריו משכבר, אחד מהם חזק במיוחד, אחד בעל שמיעה יוצאת דופן ואחד צלף שאינו מחטיא אף פעם.

למה הסרט הזה ברשימה: עד כמה שקו הזמן הבלתי אפשרי של הברון מינכהאוזן מבלבל, הוא גם מספק סרט מבדר עד מאוד. השילוב בין דמיון ומציאות תואם את אופיו של המספר, שעד סוף הסרט לא ברור האם הוא שקרן, סנילי, או יודע דברים שאף אחד אחר לא מבין. המסע שלו להצלת העיר עובר לא רק בירח, אלא גם במעמקי כדור הארץ, בים ובבטנו של דג ענק. הצירוף של שרה פולי הצעירה למסע נותן לסרט אופי שנדמה ידידותי לכל המשפחה, אולם טרי גיליאם לא באמת מכיר קהל שאינו גיליאם עצמו. כפי שניתן לצפות ממנו, הסרט חוגג את הביזאר והמעוות, לצד אמונה כמעט נאיבית בגיבור שמעז לקבל את הדברים כפי שהם, במקום לזלזל ולבטל אותם כבלתי אפשריים. למעשה, החוק האחד בסרט מלא הדמיון והנונסנס הזה הוא שהכל אפשרי אם רק נותנים לסיפור להמשיך ללא הפרעה.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור), זוכה 3 פרסי באפטא (עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור)

ביקורת: ראלף שובר את האינטרנט

image002_1537460674382_98113399_ver1.0_640_480_resize.jpg

 

ב-24 בפברואר 2013, "ראלף ההורס" נשדד. אני לא מרבה להתלונן על תוצאות האוסקר ולרוב מקבל אותן בהכנעה, אבל ל"ראלף ההורס" הגיע לזכות באותה שנה בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר. זה לא שלא הייתה לו תחרות מכובדת. למעשה, זו הייתה אחת השנים החזקות בתולדות הקטגוריה, כאשר שאר המועמדים היו "אמיצה" של פיקסאר (שזכה), "פרנקנוויני" של טים ברטון, "פאראנורמן" של לייקה ו"פיראטים!" של אארדמן. כל אחד מאלה הופק בידי יוצרי אנימציה שיש לי רק כבוד כלפיהם, אבל ראלף היה טוב מכולם והוא גם זה ששרד בתודעה הכי הרבה זמן.

עברו שש שנים מאז יצא הסרט והרבה דברים השתנו. האינטרנט השתלט על חיינו, אנשים משתפים סרטונים ותמונות על מנת לקבל לייקים ולהיות מפורסמים, גורמים מפוקפקים מציעים להרוויח כסף באמצעות פרסומות קופצות, ממים הפכו לדרך מקובלת לנהל שיחה… סליחה, מעדכנים אותי שכל זה קרה לפני יותר משש שנים. כלומר, האינטרנט נעשה זמין לכל בית עוד באמצע שנות התשעים, אתרים ואפליקציות כמו יוטיוב, פייסבוק ואינסטגרם היו פופולריים לפני ש"ראלף ההורס" יצא לאקרנים וטלפונים חכמים כבר היו בדור הרביעי שלהם כש"אמיצה" זכה באוסקר. אז למה רק עכשיו דיסני נזכרו להוציא סרט שבו "ראלף שובר את האינטרנט"?

התשובה הברורה ביותר היא שלוקח שנים ליצור סרט אנימציה בסטנדרטים של דיסני, במיוחד עכשיו שזנחו לחלוטין את תעשיית ההמשכים שיוצאים ישירות לקולנוע הביתי והתחילו להתייחס לכל פרויקט כמשהו שראוי למסך הגדול. בנוסף, "ראלף ההורס" עסק באופן מודע בטכנולוגיה מיושנת שנמצאת בסכנת הכחדה, אז ההמשך צריך להרחיב את העולם של הדמויות ולצאת מאולם הארקייד המוכר. עוד סיבה, שאולי לא השפיעה ישירות על הפקת הסרט, אבל בטוח נלקחה בחשבון בידי רואי החשבון של דיסני, היא ש"אימוג'י: הסרט", עם כל השנאה הביקורתית כלפיו, היה סרט מאוד מצליח מסחרית. לא מצליח כמו ראלף, אבל הוא הוכיח שיש קהל לסרטים שמתרחשים במרחב הדיגיטלי.

כזכור, ראלף הוא הנבל במשחק הארקייד הוותיק "פיקס איט פליקס ג'וניור". לאחר שעזר להציל את משחק המרוצים "שוגר ראש", הפך לחברה הטוב ביותר של ונלופי, הנסיכה שבעקבות גליץ' בקוד, מסוגלת לנצח בקלות את שאר הנהגים. ונלופי מתחילה להשתעמם מכמה שהמשחק שלה מוגבל וחולמת על אתגרים חדשים. כאשר חלק חיוני במכונה נשבר, "שוגר ראש" נמצא בסכנת סגירה סופית. בנסיון להציל את המשחק, מחליטים ראלף וונלופי לחפש בדבר החדש הזה שנקרא אינטרנט אחר חלק חלופי.

האינטרנט מתגלה כמקום ענק ומופלא, אבל גם יקר. השניים מנסים להשיג פריט רב ערך ממשחק מקוון, לפני שהם לומדים על דרכים פחות מפוקפות לשלם כשאין לך חשבון בנק בעולם האמיתי. ראלף מנסה להפוך לכוכב רשת על מנת לצבור לבבות אותם ניתן להמיר לכסף וירטואלי ובכך לרכוש מאי-ביי את החלק החסר למכונת המשחק.

ראלף שובר את האינטרנט הוא סרט שקל לפריד בקלות בין שלוש המערכות שלו, לא רק מבחינת קצב ועלילה, אלא גם במידת האכפתיות שהייתה ליוצרים מכל חלק. המערכה הראשונה די גרועה, כאשר היא הורסת את הסיום המצוין של הסרט הראשון. ראלף, שהעביר את כל הסרט הקודם בנסיון למצוא חיים חדשים כי נמאס לו להיות הנבל השנוא, מנסה עכשיו לשמור בקנאות על השגרה שלו ושל ונלופי. הוא פתאום רוצה לעשות כל יום אותו דבר, בדיוק מה שהתלונן עליו לפני כן. השינוי הזה בהתנהגות יוצר תלות כמעט חולנית בחברות עם ונלופי, דווקא כשהיא מתחילה להתפתח כדמות.

המערכה השלישית מנסה להיות רגשית במיוחד ודוחפת בכח את המסר על מהותה של חברות אמת, תוך תקווה שהצופים לא יודעים איך האינטרנט בנוי באמת ויבלעו כל שטות שתוגש להם. זה החלק האפל ביותר בסרט והוא היה כנראה עובד לו היו טיפה מקלים על הנסיון לסחוט תגובה מהקהל. הפתרון עובר חלק ביחס לסיבוכים שהובילו אליו ומספר קווי עלילה פשוט נשכחים למען קידום מוסר ההשכל. אם כל הסרט היה כמו שתי המערכות האלה, הוא היה לא יותר מאכזבה שמדגימה עד כמה היה צריך להסתפק בסרט אחד במקום להרחיב לסדרה.

למרבה המזל, לא זה המצב. המערכה השניה של ראלף שובר את האינטרנט היא רצף של סצנות קומיות נהדרות שמשלבות בין בדיחות ואמירות חברתיות על תרבות האינטרנט, לבין פארודיה עצמית של דיסני, שעושים זאת טוב יותר מכל המתחרים. אפילו גייסו את כל המדובבות המקוריות של נסיכות דיסני (אלה מהן שעדיין בחיים) לתפקידי אורח. ההשתלטות של דיסני על מארוול ולוקאספילם משתלמת בזכות היכולת לשלב מגוון רחב של דמויות בסרט, אפילו רק להופעות ברקע, כמו גרסה מקבילה ל"סרט לגו", רק עם הנוקמים במקום ליגת הצדק.

אף על פי שהאמירות של הסרט אודות האינטרנט וההיסטוריה של דיסני לא יפתיעו אף אחד, הן עדיין מבוצעות בצורה משעשעת. גם עוגה בפנים יכולה להצחיק בפעם המאה, כל עוד הביצוע מתוזמן היטב. אפילו הנטיה המיותרת של ראלף להסביר בדיחות, לא הורסת את הפאנץ' ליין. הבמאים ריץ' מור ופיל ג'ונסטון, יחד עם התסריטאית פמלה ריבון, יודעים לספר בדיחות ומצליחים בכך שוב ושוב. ההומור לא תמיד מתוחכם, אבל וואו, כמה שזה לא משנה כשהבדיחות מגיעות ברצף ותוקפות מכל הכיוונים. דיסני השתעשעו בעבר עם פארודיה עצמית ב"מכושפת", שהוא אכן אחד הסרטים הלא מונפשים הטובים שהחברה יצרה. הוכחה לכך שכשרוצים, יכולים לצחוק על כל דבר בלי לזלזל בצופים.

חוסר האחידות בין חלקיו של הסרט, יוצר תהיה לגבי קבוצת הגיל לה הוא מיועד. "ראלף ההורס" קרץ בברור לילידי שנות השבעים והשמונים עם הופעות אורח של דמויות ממשחקים ותיקים. גם אם המסר פנה לקהל צעיר, לא היה ספק שיוצרי הסרט חשבו על בני שלושים ומעלה כשתכננו את העלילה. במקרה של ראלף שובר את האינטרנט, הארקייד נשאר מאחור לטובת דברים שהיו פופולריים לאורך העשור הנוכחי. קהל צעיר יזדהה עם החיפוש אחר משחקי רשת והנסיון להפוך לכוכבים דרך סרטוני תגובה, אבל יפספס חלק ניכר מהבדיחות שמיועדות למבוגרים. אני במיוחד תוהה לגבי דמותו של ספאמלי, האנשה של אתר ספאם שמציע עבודות מפוקפקות ומכיר טיפוסים מסוכנים, אבל מוצג כדמות חברותית ולא מזיקה. יש אפילו אזכור של הדארקנט, שאני לא בטוח עד כמה ילדים אמור לדעת עליה.

הפספוס הגדול של הסרט הוא חוסר ניצול ההזדמנות להעביר מסרים הקשורים להתנהלות חכמה באינטרנט. ההתיחסות לבריונות רשת היא שולית ונשכחת בקלות, בעוד לא מוצגת שום השלכה שלילית ללחיצה על פופ-אפים שמציעים להרוויח כסף בקלות. אם ילדים אמורים לצפות בסרט, היה עדיף להשתמש במסע באינטרנט לשם לימוד על הסכנות הכרוכות בכך במקום רק להציג את הרשת כמקום מופלא שהבעיה היחידה בו היא הצעת מחיר גבוהה מדי על פריט נדיר.

ראלף שובר את האינטרנט מצליח להיות אקטואלי ובו זמנית להבטיח שיראה מיושן בתוך כמה שנים. הוא לא עוסק בנוסטלגיה כמו קודמו, אלא בדברים שרק עכשיו מתחילים לצאת מהאופנה. כשהוא רוצה, מדובר בסרט המצחיק ביותר שיצא השנה, או יותר נכון בשליש הסרט המצחיק ביותר. המערכה הראשונה והמערכה השלישית כאילו שייכות לסרט אחר, הרבה פחות מודע לעצמו. ראלף שווה צפיה בזכות האמצע המצוין, אבל צריך לצלוח לא מעט קלישאות בכדי להגיע אליו ואז לעמוד בקלימקס שמסרב להסתיים בזמן ומעלה הרבה שאלות שיוצרי הסרט לא באמת רוצים שהצופים ישאלו. למעשה, הקטעים הטובים ביותר בסרט הם אלה שעוסקים בוונלופי ולא בדמות שעל שמה הוא נקרא. ראלף פסיבי כשצריך לעשות משהו והופך לנטל בכל פעם שהוא מנסה ליזום פעולה בעצמו. הסרט למעשה סובל מהנוכחות שלו, שבשלב הזה כמעט נראית כאילו נכפתה על התסריט. המערכה השניה מספיק טובה בכדי להצדיק את ים הקלישאות והסנטימנטליות המאולצת של השתיים האחרות. כמובן שגם שווה להישאר עד אחרי כתוביות הסיום בשביל הפתעה. רק חבל שלא לקחו את החופש והכנות של אמצע הסרט והשתמשו בהם גם על שאר חלקיו, כי נוסחה שעבדה היטב בסרט הראשון, לא תעבוד אוטומטית בהמשך. חייביים להציע משהו חדש וראלף שובר את האינטרנט עושה זאת רק חלק מהזמן.

ביקורת: אלמנות

Widows-Poster-1_1200_1901_81_s_resize.jpg

 

בשלב הזה בקריירה שלו, יש שתי עובדות שחייבים להכיר בהן לגבי הבמאי סטיב מקווין. האחת היא שלנצח יהיה צורך להוסיף ליד השם שלו את ההערה "לא השחקן". לא משנה שאין ביניהם שום קרבה משפחתי או דמיון חיצוני, שהם נולדו בחלקים שונים של העולם, או שאחד מהם מת כבר 38 שנים, ההערה תמיד תראה נחוצה. העובדה השניה היא שהאיש מתפתח. לא בהכרח בכיוון שחובבי סרטיו המוקדמים היו רוצים, אבל בהחלט ישנה התקדמות לכיוון מסוים.

שני הסרטים הראשונים של סטיב מקווין, לא השחקן, היו "רעב" ו"בושה". שניהם דלי תקציב, דלי עלילה ועוסקים בסבל האנושי מנקודת מבט חוקרת וחטטנית. הם הביאו לו אהדה רבה בקרב מבקרים, אולם לא זכו להצלחה בקרב הקהל הרחב. ב-2013, יצא הסרט השלישי בבימויו, "12 שנים של עבדות", ששנה לחלוטין את הסיפור. הסרט לא רק פנה אל קהל מיינסטרימי והרוויח פי תשעה מתקציבו במכירת כרטיסים, אלא גם זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. יש ויכוח עד כמה הסרט נבחר בגלל איכותו ועד כי האקדמיה חשה אשמה לבנה בשל העיסוק בעבדות, אבל לא ניתן להכחיש שמקווין הוכיח את יכולתו בבימוי סרטים פחות אינטימיים מבעבר ושיש לו שפה קולנועית שיכולה לדבר גם אל קהל שלא נחשף אליו בעיקר דרך פסטיבלים.

"אלמנות" הוא השלב הבא באבולוציה של מקווין. אם "12 שנים של עבדות" היה גשר בין סרטיו הקטנים והקשים לצפיה, לבין קולנוע נגיש יותר מבחינת הצופה הממוצע, אלמנות הוא כבר נסיון לפנות מראש לקוני הכרטיסים בקומפלקסים ובקניונים. אני לא כותב את זה כדבר רע, אבל בהתחשב בכך שמדובר בסך הכל בסרטו הרביעי, מקווין נמצא כבר עכשיו רחוק מאוד מנקודת המוצא שהביאה לו את אוהדיו הראשונים.

אחרי שבעלה הארי נהרג במהלך שוד שהשתבש, ורוניקה רולינס מגלה שהשאיר לה ספרון בו רשם בפרוט את פעילויותיו השונות, חלקן טרם יצאו לפועל, כמו גם פרטים מפלילים על אנשים בעלי השפעה. היא פונה לאלמנותיהם של שלושת השודדים האחרים שנהרגו ומציעה להן הצעה שקשה לסרב לה. שתיים מהן, לינדה ואליס, אכן מגיעות ומסכימות לשתף פעולה עם ורוניקה בביצוע השוד האחרון שהארי תכנן. הדבר יעזור לוורוניקה להחזיר לג'אמאל מאנינג את הכסף שנשדד ממנו, ללינדה לפרנס את ילדיה ולאליס לקיים את עצמה מבלי להתדרדר לזנות.

כל זה קורה על רקע הבחירות המקומיות בשיקגו, שם ג'אמאל מאנינג מתמודד מול ג'ק מאליגן. בעוד מאנינג מגיע משכונת מצוקה ומכיר את התושבים באופן אישי, מאליגן מנסה לזכות בחסות הצל הענק של אביו, שפרישתו מסיבות רפואיות הביאה להקדמת הבחירות. שתי המשפחות מנהלות קמפיין נקי על פני השטח, אבל שולחות ידיים לעסקים מפוקפקים מחוץ לעיני התקשורת. אחיו של ג'אמאל משמש כמחסל עבורו, בעוד ההשקעה של משפחת מאליגן בעסקים קטנים מביאה לכך שאותם עסקים חייבים להם לא מעט כסף.

אלמנות מבוסס על סדרה בריטית בת 12 פרקים ששודרה במהלך שנות השמונים, כאשר סטיב מקווין היה נער מתבגר. עלילת הסרט אינה עוקבת אחד לאחד אחרי זו של הסדרה, ולמעשה מוסיפה עלילות משנה שלא הופיעו במקור. זאת אומרת שסרט באורך 129 דקות מכיל גם את השלד הסיפורי של סדרה בת שתי עונות, וגם תוספות חדשות לחלוטין. התוצאה, באופן לא מפתיע, היא מאוד עמוסה. עוד ועוד דמויות נעשות מעורבות, הקשרים בין פוליטיקה ועולם תחתון תופסים זמן מסך ממושך, סיפורה של האלמנה הרביעית הופך פתאום משמעותי עבור שאר הדמויות וכל זה כאשר גם לדמויות המשנה יש חיים משלהן שצריך להציג. עבור לינדה ואליס, זו לא הזדמנות רק לעשות כסף, אלא גם להגיע לעצמאות שנשללה מהן כל עוד בעליהן היו בחיים.

גיליאן פלין עבדה בעבר בהצלחה ספרים שלה לתסריטים מרתקים ומפתיעים, עם דמויות נשיות חזקות, אבל נראה שכאשר לקחה על עצמה את המשימה לעבד למסך עבודה של מישהי אחרת (הסדרה אלמנות נוצרה בידי לינדה לה פלאנטה), התקשתה להפריד בין תפקיד המעבדת לתפקיד הסופרת. דגדג לפלין לכתוב עוד ועוד רעיונות משלה, עד שהתסריט נעשה פשוט עמוס.

יאמר לזכות פלין ומקווין שהצליחו להעביר את העלילה באופן ברור יחסית, כאשר רוב הדמויות המרכזיות זוכות להראות עומק רגשי ומקבלות נימוקים הגיוניים לפעולותיהן. למרבה הצער, יעילות אינה שוות ערך לאיכות. אלמנות מלא בטוויסטים קטנים ובדמויות שצריך לזכור מה תפקידן ואיך הגענו לדבר דווקא עליהן. בסופו של דבר, פשוט לא ברור מה הצורך בכל כך הרבה פרטים. השוד עצמו, שנראה בהתחלה כמו משהו שיהיה חלק מרכזי בעלילה, נדחק לטובת היריבות בין הפוליטיקאים. השוטר המושחת שצץ לסצנה וחצי, הוא בעיקר הערת שוליים על כך שהמשטרה אינה עושה מעבר למינימום ההכרחי באיזור. אין שום הסבר למה הוא נחשב מושחת, או מה ההיסטוריה שלו עם הארי רולינס, הוא פשוט חולף מול המצלמה מספיק פעמים כדי שנזכור שקיים אדם כזה.

זה חבל, כי בכל הנוגע לצד הטכני, אלמנות הוא סרט נהדר. סטיב מקווין ביים כל סצנה עם המון מחשבה ורגש, כאשר חלקן, במיוחד אלה שמצולמות בשוטים ארוכים, מנצלות היטב את המסך הגדול. סצנת המרדף בתחילת הסרט, או סצנת הראפ באולם הספורט, בנויות כך שהסיפור של אותו רגע מועבר ישירות, דרך מה שקיים על המסך, עד שמשהו חדש חודר מהשוליים ונותן אקורד סיום מפתיע. למרות שהתחיל מבימוי דרמות אינטימיות, אם מקווין יחליט בעתיד הקרוב לביים סרט אקשן, אהיה לגמרי בעד.

גם השחקנים תורמים למקצוענות בה הסרט צולם. ויולה דיוויס מראה בתפקיד ורוניקה שני צדדים מנוגדים של אותה דמות. היא פגיעה וחסרת אונים מול עבריינים מנוסים ממנה, אבל מלאת בטחון בקרב הנשים. היא תופסת את תפקיד המטריארך של קבוצת האלמנות בקלות מרשימה, בעוד הנימוק לשוד קשור לחוסר היכולת שלה לעמוד מול גבר מאיים. קולין פארל נטמע היטב בדמותו של ג'ק מאליגן, שקשה מאוד להגדירו באופן חד משמעי כדמות חיובית או שלילית. הוא יותר מדי מתוחכם מכדי שיתפסו אותו בלי התשובה הנכונה, אחד שהופך שאלה של עיתונאי חוקר להזדמנות לעשות לעצמו קמפיין חינם. המבטא האירי של פארל נעלם לחלוטין בתוך חתך הדיבור הכל אמריקאי של מאליגן ושפת הגוף שלו היא שילוב בין תלמיד קולג' עשיר ששוקע בפישוק רחב לתוך כורסה בזמן שיחה עם אביו, לבין תנועות היד והגוף האופייניות של ברק אובאמה. ג'ק מאליגן למד מהטובים ביותר איך נראה מנהיג ויש לו מספיק כריזמה טבעית בכדי לא לצאת מזויף בעיני הבוחרים.

דניאל קאלויה מוסיף הופעה מפתיעה משלו כג'טם, אחיו של ג'אמאל. ראינו אותו מגלם דמויות חיוביות ב"תברח" וב"פנתר שחור", בשניהם הוא מייצג טוב לב ונאמנות לערכים. באלמנות, קאלויה מתחבר לצד האפל שלו כפסיכופת רצחני שעושה את העבודה המלוכלכת בכדי שאחיו יוכל להציג לציבור ידיים נקיות מדם. התפקיד של קאלויה קטן יחסית ובהחלט היה ראוי ליותר זמן מסך, אבל הוא מנצל היטב כל רגע בו ג'טם מופיע על המסך ומהלך אימים על שאר הדמויות.

אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים יצאו מאוכזבים מאלמנות. הסרט מבטיח שוד מחוכם וסקנדלים פוליטיים, אבל מתמקד יותר דווקא ביחסים בין האלמנות ובהתנהלות המאפיונרים המקומיים. גם אם מסתכלים על השחרור הנשי כמוטיב המרכזי בסרט, נדמה שחסרה סצנה שתחרת בזכרון. הקלימקס אינו גדול כפי שההכנות אליו גורמות לחשוב והסרט עצמו מתחיל להימרח בשלב מסוים, כאשר עוד ועוד עלילות משנה נצמדות לסיפור הראשי. עם כמות התוכן שמנסים לדחוס למסגרת הזמן המצומצמת, יתכן שאלמנות היה עובד יותר כרימייק בפורמט המקורי, כלומר סדרת טלוויזיה. בתור סרט באורך מלא, הוא בונה הרבה ציפיות, אבל מפספס את ההזדמנות לשיא משמעותי באמת. הוא מצולם, מבוים ומשוחק היטב, אבל התסריט דחוס יתר על המידה, עד למצב בו למרות כל הדברים החיוביים, קשה שלא להתאכזב מהתוצאה הסופית.