ביקורת: אני חושבת לגמור עם זה

הפחד הכי גדול שאי פעם היה לי, הוא להישכח.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרטו החדש של צ'רלי קאופמן, מי שהתחיל את דרכו כתסריטאי של סרטים מוזרים שמשחקים עם תפיסת המציאות של הדמויות ושל הצופים, ואז נעשה במאי של סרטים עוד יותר מוזרים. הייתם חושבים שמאחר והסרט הזה מבוסס על ספר שמישהו אחר כתב, הוא לא יראה כל כך קאופמני, אבל מתברר שאת המגע של צ'רלי אפשר להרגיש גם על רעיון שפותחו בראש של מישהו אחר.

זה מסוג הסרטים שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני הצפיה, כי כמעט כל פרט עלילה יכול להיחשב ספוילר. לכן הביקורת הזו קצרה יחסית, בכדי שלא לחשוף שום מידע שיכול לפגוע בחוויית הצפיה. המעט שאפשר לגלות הוא שהסרט מוצג מנקודת המבט של אישה צעירה שנוסעת עם החבר שלה לפגוש לראשונה את הוריו בחווה מרוחקת. אם אתם מקבלים וייב של סרט אימה, אתם צודקים, למרות שזה לא סרט אימה. כלומר, הוא בהחלט מטריד, אבל אני חושבת לגמור עם זה לא מנסה להפחיד, אלא לסחוף לתוך חוויה קולנועית לא שגרתית. ואני לא כותב את זה רק כי הוא מופץ בידי נטפליקס בשנה שבה בתי הקולנוע נסגרו למשך חודשים בעקבות מגפה עולמית. גם בשנה פחות מתוסבכת, אחלע"ז (אחלה עז?) היה חריג בסביבתו.

מה שקאופמן מנסה לעשות, בדומה לסרטים קודמים אותם כתב כמו "שמש נצחית בראש צלול" ו"אנומליסה", הוא לספר סיפור בדיעבד. רק אחרי שהסרט מסתיים, יש מספיק חתיכות בשביל להרכיב פזל ולזהות תמונה, בהנחה שהצלחתם לארגן את כל החלקים בסדר הנכון. זו לא הזיה אניגמטית בסגנון דיוויד לינץ', אבל קאופמן בהחלט מנסה לעשות מסז' למוח שלכם בזמן הצפיה. הוא משנה את סגנון הסרט, או פרטים בולטים בסצנה, מבלי שהדמויות מגיבות לכך. הוא משחק עם הציפיות של הקהל על ידי רמיזה לקו עלילה אחד, כאשר בעצם הכוונה הייתה בכלל למשהו אחר. אפשר להבין מה קורה על המסך, אבל ההבנה הזו מגיעה לרוב רק באיחור של כמה דקות, כך שהצופה תמיד נמצא כמה צעדים מאחורי הסרט.

הגישה הזו לבימוי הופכת צפיה בסרט של צ'רלי קאופמן להימור. יכול להיות שיבלבל וישעמם אתכם ללא טעם, או שיסחף אתכם בטלטלה רגשית שלא תבינו מאיפה היא מגיעה. הסרט יכול להיות שנון, ועם זאת מאוד מלנכולי. או שהוא יכול להיות מהורהר ומתפלסף, אבל להסתיים עם מסר רומנטי. אני חושבת לגמור עם זה הוא לא ככה ולא ככה. הוא לא מאוד שנון, הדיאלוגים בו די ישירים, והוא לא ממש רומנטי, למרות העיסוק בזוגיות. הוא קצת מהכל ושום דבר ממה שחשבתם שיהיה.

רוב הזמן, זה עובד. הרצון להבין מה קורה מחזיק את העניין בסרט והמשחק של ג'סי באקלי וג'סי פלמונס עוזר לבסס את התסריט סביב דמויות חזקות ועגולות. טוני קולט ודיוויד ת'יוליס בתפקיד ההורים אמנם לא אחידים מבחינת אמינות, במיוחד ת'יוליס שהמבטא כל הזמן בורח לו, אבל עבודת איפור מצוינת עוזרת למכור את האשליה. הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שהוא נשען חלק גדול מהזמן על קריינות של הדמות הראשית, דבר שקאופמן מאוד מתקשה להימנע ממנו, למרות שירד עליו בעצמו ב"אדפטיישן". שתי הסצנות החלשות בסרט, שביחד ממלאות קרוב לשליש מתוכו, מלוות בקריינות של ג'סי באקלי שמייצגת את המחשבות של דמותה בזמן אמת. בעוד ניתן ללמוד מכך עוד קצת על הדמות שלה, מדובר באמצעי מיותר, כי הוא נעשה במקביל לשיחה שהרבה יותר עוזרת להבין את הסיטואציה. למעשה, מאוד אהבתי כל חלק בסרט שאינו מכיל קריינות, אבל שתי הסצנות האלה הן מבחן סיבולת לא קל.

עד כמה שהוא תסריטאי יחודי ונטול פשרות, צ'רלי קאופמן נמצא לרוב במיטבו כשמישהו אחר מביים את הסרט. בין אם מדובר בספייק ג'ונז, מישל גונדרי או ג'ורג' קלוני, התסריטים של קאופמן מרוויחים מהתערבות של במאי שמכניס אותם לתוך עולם עם חוקים פנימיים ומשהו שמזכיר עלילה. עם זאת, אני חושבת לגמור עם זה הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי שקאופמן מסוגל להחזיק סרט שלם בכוחות עצמו. הוא אמנם קצת ארוך מדי ושתי הסצנות מרובות הקריינות יותר פוגעות ברצף התודעתי מאשר תורמות לו, אבל בסוף הצפיה, המבט המבולבל על פני החל להתחלף בהבנה והערכה. זה סרט ממש טוב, עם כמה דקות עודפות וטרופ שבאמת הגיע הזמן שקאופמן יפסיק להשתמש בו. אני לא יכול להבטיח לכם שהצפיה תהיה מהנה, אבל מדובר באתגר מעולה למי שאוהב שלא מאייתים לו את המסר, אלא נותנים לו מקום להבין לבד מה קרה. יש תחושה של סיפוק אם מצליחים לקלוט בסופו של דבר מה בדיוק התרחש על המסך.

כמובן, אתם יכולים תמיד לרמות ולקרוא את הספר עליו אחלע"ז מבוסס. רק קחו בחשבון שבפעם הקודמת שצ'רלי קאופמן עבד ספר לקולנוע, זה הוביל למועמדות לאוסקר לתאום הדמיוני שלו, אז בכל אופן דברים מקבלים משמעות אחרת כשהשם קאופמן חתום עליהם.

מחשבות על "מציצים" דרך עיניים של מבקר

שימו לב! פוסט זה מכיל ספוילרים לסרט "מציצים". ונשמרתם לנפשותיכם!

"מציצים" של אורי זוהר הוא אחד מהסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם אם לא מצא קהל אוהדים גדול בזמן אמת, צבר לאורך השנים מעמד של סרט פולחן ומקום קבוע בלוח השידורים במהלך חגי ישראל, לצד יצירות מונומנטליות כמו "חגיגה בסנוקר" ו"גבעת חלפון אינה עונה".

עדיין מוזר לקרוא את המשפט האחרון בלי לחפש בו נימה עוקצנית, או לתהות אם הפוסט הבא שאפרסם יהיה על כך שדמדומים הוא סיפור אהבה ממש טוב. אחרי הכל, מה יש לסרטי פולחן לחפש לצד מילים מפוצצות שמבקרים אוהבים להשתמש בהן? התשובה היא: בדיוק מה שיש לכל סרט אחר. הפיכה לקאלט מייצגת מסלול שיצירה הלכה בו שאמנם שונה מזה שתעבור יצירה שחשיבותה התרבותית מוכרת עוד מערב הבכורה, אבל ההכרה בסופו של דבר היא עדיין שמדובר בחלק בלתי נפרד מהתרבות אותה אנו צורכים. אפשר לראות את התהליך הזה מתרחש עם סרטים הוליוודיים כמו "בחזרה לעתיד", "מכסחי השדים", "לקום אתמול בבוקר", "שכחו אותי בבית" ולאחרונה, גם עם "הנסיכה הקסומה". סרטים שנתפסו בהתחלה כקומדיות שגרתיות שכיף לצפות בהן שוב ושוב ולעשות להן מחוות מתוך נוסטלגיה, עוברות תהליך קנוניזציה שבמהלכו ההגדרה שלהן משתנה מקאלט, מילה המעידה על חשיפה מוגבלת, לקלאסיקה, מילה המעידה על ערך על-זמני ונוגעת לקהל רחב ככל הניתן. זה כמובן לא דבר חדש. "אלו חיים נפלאים" היה פעם הסרט הפחות מוכר של פרנק קפרה, "שיר אשיר בגשם" היה עוד מחזמר שבמקרה הצליח מסחרית וטרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה הייתה סתם סדרה של מערבוני ספגטי לקהל מצומצם. התפיסה שלנו משתנה ככל שניתן לשפוט סרט הרחק מההתלהבות הראשונית וכאשר הקהל עצמו, כולל המבקרים שונאי הכיף, מתחלף ודור חדש משתלט על סדר היום.

מציצים חזר לאחרונה לכותרות בעקבות ההחלטה של עיריית תל אביב-יפו למחוק את ציור הקיר של רמי מאירי, המציג גברים מציצים למלתחות הנשים בחוף שנקרא על שם הסרט. ההחלטה עוררה ביקורת מצד מי שראה בכך תקיפה של הסרט עצמו, אם כי די מהר הובהר שהבעיה לא הייתה בסרט, אלא במחווה כלפיו. הציור משקף את תרבות האונס, לא מנקודת מבט ביקורתית, אלא כזו שרואה בהצצה למלתחות אקט תמים ולא מזיק במקום פגיעה מינית לכל דבר. רמי מאירי עצמו טען שהציור הוא הד לתקופה יותר נאיבית, אבל בו-זמנית גם הבין את ההחלטה להסירו. כמובן שעלו גם לא מעט הערות על כך שהעירייה צריכה להפסיק להתייחס לחוף עצמו בתור חוף מציצים, על שם הסרט שצולם בו, אולם העירייה הגיבה שזה רק כינוי נפוץ וששמו הרשמי של החוף הוא חוף שרתון, שזה למען האמת לא הרבה יותר מוצלח.

השיח סביב הסרט העלה בי את המחשבה שלמרות מעמדו כקאלט ו/או קלאסיקה, אני לא זוכר שאי פעם צפיתי במציצים במלואו. ראיתי את רובו, אבל במקטעים, מתי ששודר במקרה בטלוויזיה. אני לא חושב שראיתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו ואם כן, זה היה לפני שנים ארוכות, כשעוד הייתי מקסימום מתבגר. בעקבות זאת, החלטתי לראות את הסרט במלואו, חמוש בידע אודות הפולמוס סביבו וסביב אורי זוהר, שלפי טענות מסוימות נצל מינית צעירות שבקשו להשתתף בסרט ואת השחקנית מונה זילברשטיין המגלמת את דינה. אני לא יודע אם יש אמת בטענות, אבל בהתחשב במה שאני יודע על העולם ולא ידעתי בגיל ההתבגרות, זה לא לחלוטין בלתי נתפס מבחינתי.

אז הנה מחשבות שעלו לי בעקבות צפיה במציצים, לראשונה מנקודת מבט של מבקר:

הסרט חי את תרבות האונס

נתחיל עם הפיל בצריף. האם הסרט מציג התנהגות שמזוהה כיום עם תרבות האונס? חד משמעית, כן. אלי (אריק איינשטיין) חוזר מהופעה עם דינה (מונה זילברשטיין) ולא מסתיר את רצונו לשכב איתה. הוא מכבד את הגבולות שהיא מציבה, אבל עדיין מנסה לבחון אותם כדי לראות האם היא בעניין. בינתיים, הוא וגוטה (אורי זוהר) מתכננים ביניהם איך תורו של גוטה יגיע למחרת, אחרי שאלי ילך. הם לא משתפים בזה את דינה והדבר מוביל לסצנה שבה גוטה מנסה לכפות את עצמו עליה, אך היא הודפת אותו ועוזבת. מעבר לכך, הסרט מציג הליכה לזונות, עם דגש על רותי, הזונה האהובה על גוטה, כעניין שבשגרה עבור פוקדי החוף ולמרות שהוא מבריח שוב ושוב את החרמנים המציצים למלתחות הנשים, גוטה עצמו מציץ כאשר אלי ודינה מתייחדים בחדר ליד וכאשר דינה מבקשת להתקלח בבוקר. הדמויות הגבריות בסרט הן בהחלט חלק ממה שאנחנו קוראים לו תרבות האונס, גם אם אינן מגיעות לשלב הביצועי שסרטי אסקימו לימון הגיעו אליו יותר מפעם אחת.

מצד שני, ההתנהגות הזו לא מיוצגת באופן תמים כפי שמגני הציור שהוסר טוענים. המציצים נחשבים מטרד, דינה מוצגת כזו שקובעת מה מותר ומה אסור והיא עוזבת את הסרט ולא שבה לאחר שגוטה מנסה לשכב איתה בניגוד לרצונה, תוך שהיא בברור זועמת וגם מוציאה ממנו תגובות מילוליות אלימות. גם הזנות, שבאופן מסורתי קולנוענים עושים לה רומנטיזציה, היא משהו שבברור נכפה על הנשים העוסקות במלאכה. בשיחה הראשונה עם רותי, גוטה מנסה לשכנע אותה לעזוב את העמדה שלה ולבוא איתו למקום אחר, אבל היא עונה שאם בעלה יעבור ויראה שהיא לא שם, יהרוג אותה. אפשר לראות בזה סתם צורת התבטאות, אבל אולי הכוונה היא דווקא פשוטו כמשמעו, שהזונות נמצאות שם תחת איומים ברצח.

זונה היא לא רק זונה

יחד עם העדר הרומנטיזציה של הזנות בסרט, נראה שרותי מייצגת עוד משהו עבור גוטה. הוא אדם מבוגר שעדיין מסתובב וחי באותו חוף אליו הגיע לפני שנים. זאת בזמן שלחברו הטוב ביותר יש אישה וילדה והוא מנסה לפתוח מועדון הופעות על מנת שיצליח להתפרנס בכבוד במקום לנגן עבור זמר שהוא שונא. גוטה לא סתם מעדיף את רותי, היא הדבר הכי קרוב שיש לו לבת זוג קבועה. זה נרמז בנסיון שלו לקחת אותה מהרחוב בו היא עובדת למקום אינטימי יותר. ברור שזה לא הולך לקרות, אבל גוטה מנסה, אולי כדי להרגיש לפחות לרגע שהוא נמצא בזוגיות.

הרצון שלו במשהו יציב ובוגר יותר מודגש באופן בו הוא מתנהג ליד אלי ואשתו מילי. יותר מנרמז שגוטה מקנא באלי וחולם שמילי הייתה בוחרת בו במקום, אבל הסטטוס איתה נשאר לכל אורך הסרט של חברים טובים ללא שום קשר פיזי או רומנטי. גם כשמילי הולכת לשוט עם הבלונדיני שמתחיל איתה בים מתוך כעס על העדרו של אלי מהבית (והחשד שלה שהוא מתפרפר), היא עושה זאת עם אדם זר ולא עם גוטה המוכר שנשאר בינתיים להשגיח על הילדה. לקראת סוף הסרט, זה נעשה ברור לחלוטין שגוטה מקנא באלי והיה רוצה חיים כמו שלו, אבל הוא לא יכול, זה לא מה שהמציאות יעדה לו. אלי מדבר עם מילי על לעשות עוד ילד, בעוד גוטה מכין לאלטמן הקטן בן ה-15 קפה לאחר שגלה שאבד את הבתולין שלו עם רותי מכל הנשים. זו חוויה מפכחת עבור גוטה שגם מבין שרותי היא לא יעד מתאים לפנטזיות שלו על זוגיות, וגם מכיר בכך שהדור הבא מתחיל לתפוס את מקומו. בתמונה האחרונה לפני כתוביות הסיום, אלטמן הקטן לועג לאלי וגוטה, בזמן ששני הפושטקים הצעירים שגוטה שלט בהם ביד רמה עד כה, מגרשים אותו באופן סמלי מעמדתו בעזרת נפצים.

המעבר מהמערכה הראשונה לשניה גאוני

אחד מהדברים שאני נוטה לחפש בסרטי פולחן, הוא הדבר שמחזיק אותם מעניינים ומרגשים גם כשיודעים לדקלם את כל התסריט בעל פה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא במציצים כאשר אלי מגיע לראשונה הביתה. חצי השעה הראשונה של הסרט מציגה את אלי כגיטריסט מתוסכל שחוזר לתל אביב עם דייט שהופך לסטוץ בצריף של חברו המציל גוטה, שבדיוק חוזר מדיג עם שני המיניונים שלו. אלי וגוטה מתכננים ביניהם את יום המחרת ובאופן כללי, יש אווירה של צעירים תל אביבים הוללים שהדבר שהכי מטריד אותם זה עם מי לשכב ובאיזה סדר. כשדינה מנסה לנחש את הגיל של גוטה, הוא נעלב וטוען שהוא בשנתו ה-24 (אולי בדיחה על כך שזה היה גילה של מדינת ישראל בזמן צילומי הסרט), וכשהיא שואלת את אלי אם הוא גר בצריף עם גוטה, אלי עונה בשלילה מבלי לפרט. בבוקר, אלי עוזב את החוף ודינה נשארת לבד עם גוטה.

קאט

יום – פנים – דירה בתל אביב

השוט הבא מראה את אלי נכנס לדירה בה נמצאת ילדה קטנה המשחקת בלול. משם, המצלמה חושפת את מילי, אשתו של אלי, מכינה אוכל. עד לרגע הזה, לא רק שאורי זוהר נמנע מלציין שאלי נשוי פלוס ילדה, התסריט אפילו רמז לכך שהוא רווק הולל שאין לו אחריות כלפי אף אחד מלבד עצמו. זה טריק שאני מאוד מעריך אצל יוצרים, היכולת לחכות עד לרגע האחרון עם חשיפת מידע שמשנה את כל התפיסה של העלילה או של דמות. פתאום, חצי שעה לתוך הסרט, אלי הוא לא רווק שיצא לו סטוץ אחרי הופעה כושלת. פתאום הוא גבר בוגד שזונח את המשפחה לטובת בילוי לילי ואפילו לא טורח להודיע שיגיע מאוחר. הוא מספר למילי שחטף מכות בהופעה והתנחם עם בקבוק קוניאק אצל גוטה, אבל מהתגובה של מילי ניכר שזו לא הפעם הראשונה שאלי נעלם ללילה שלם. המתח בסצנה הזו מורגש היטב ומשקף במידה מסוימת את המתיחות בין איינשטיין לאשתו באותו הזמן אלונה. אריק איינשטיין מקבל לצד אורי זוהר קרדיט על הדיאלוגים, כך שאני מניח ששאב מנסיונו האמיתי בעימות הקשה בין אלי ומילי. באופן אירוני, את מילי מגלמת סימה אליהו, שהפכה לזוגתו של איינשטיין אחרי שהתגרש מאשתו, כשנה לאחר צאת הסרט.

גוטה לא גומר

עד כמה שהוא עבריין מין במונחים מודרניים וצרכן זנות בכל מונח, גוטה לא נהנה ממין במהלך הסרט. העלילה נפרשת על פני פחות מ-48 שעות, במהלכן גוטה מנסה לשכב עם דינה, שמתנגדת בכח ועוזבת בהחלטיות, מתחיל לקיים יחסי מין עם רותי, אבל היא בורחת באמצע כשמגיעה משטרה, ובנסיון הנוסף שלו להתנחם אצל רותי בעוד אלי ומילי משלימים ומבינים כמה הם בעצם רוצים להיות ביחד, גוטה פוגש את אלטמן הקטן בדרכו ממפגש עם הזונה המוכרת. זה גורם לגוטה לוותר על הרעיון וכאמור, להבין שזמנו חלף.

זה לא מקרי שגוטה לא גומר וצובר תסכול בעקבות זאת. אורי זוהר מציג את גוטה ואלי כהפכים. אלי מעמיד פני רווק כדי להתחמק מהמתיחות בבית, לבוש מכף רגל ועד ראש גם בחוף הים ומנסה לקדם שינוי מקצועי כשהוא מואס במצבו הכלכלי. גוטה הולך לזונה כדי להרגיש סוג של קביעות, מסתובב רוב הזמן בלי חולצה ולא יכול לחשוב בכלל על להיות משהו חוץ ממציל. הוא גם זוכה לביקור מהמנטור הוותיק שלו, בגילום אהרונצ'יק המציל המיתולוגי, רק כדי לקבל ממנו נזיפה על כך שאינו עושה שום דבר עם החיים שלו. גוטה, למרות החופש והקלילות שהוא כביכול משדר, הוא גבר לא מרוצה שמקנא בחברו הנשוי ולא מבין איך אלי מוכן לסכן את מה שהשיג בחייו לטובת סטוץ חסר חשיבות. בניגוד למציצים שרק מסתכלים, גוטה מנסה לקיים יחסי מין, אבל זה אף פעם לא הזמן הנכון, או אישה שמעוניינת בו. הוא נמצא במקום לא מספק בחייו ומצב האורגזמות שלו משקף זאת היטב.

אורי זוהר התחיל לחזור בתשובה עוד לפני שידע

אני לא בטוח באיזו שנה התחיל אורי זוהר באופן רשמי את תהליך החזרה בתשובה שלו. זה היה מתישהו באמצע שנות השבעים, אבל לא מצאתי תאריך מדויק לפגישה שלו עם הרב שהובילה להחלטה על שינוי באורח חייו. מה שכן, גם אם זוהר עצמו עוד לא ידע על כך, ברור לצופה מהצד שמציצים צולם כשהוא בשלבים הראשונים של זניחת חיי ההוללות והעדפה של דרך התורה. מקובל לראות בשלושת הסרטים האחרונים שביים – מציצים, עיניים גדולות והצילו את המציל – טרילוגיה תמטית המלווה את החזרה בתשובה של זוהר. בעוד את הסרט האחרון ביים כשהוא כבר עמוק בתוך התהליך, מציצים רק רומז לכך.

אין שום עידון בכל הנוגע למסר של מציצים. זה לא סרט על הכיף שבחיי החוף ובנעורים הנצחיים, אלא ביקורת עצמית נוקבת של זוהר על הבחירות שעשה בחייו ועל הקושי להתרחק מהן ולפתוח דף חדש. זה לא רק גוטה שמקנא במי שמצא אהבה ובנה בית בישראל, אלא גם זוהר עצמו שלמרות שהיה איש משפחה בשלב הזה, חי שגרה הרסנית של סקס, סמים ורוקנרול, כאשר רק האחרון שבהם למעשה תרם משהו לסביבה. שנתיים לאחר צאת הסרט, זוהר עוד התפרע בבית המשפט כאשר הועמד לדין על החזקת סם ואת אשתו השניה, זו שנשארה איתו עד היום, הכיר רק במהלך העבודה על "הצילו את המציל". קל לראות איך רצף הארועים יוצר במוחו של זוהר קשר בין התרחקות מחייו הפרועים ומציאת האהבה ותחושת השליחות שכל כך יחל להן. גם אם העמדות שהביע מאז חזרתו בתשובה מרגיזות לא מעט אנשים, הוא נלחם עליהן באותו להט שבו נלחם בצעירותו על הזכות למרוד. גוטה הוא יצור כלאיים שמערב בין העבר וההווה החילוניים לעתיד החרדי וישנם רגעים בהם הוא ממש נושא דרשה כמו רב שמנסה להחזיר בתשובה את אלי שאינו מעריך את מה שניתן לו. התסריט אמנם נכתב בשפה חילונית, אבל בשלב שבו לאורי זוהר כבר נמאס לחלוטין מהתרבות איתה הוא מזוהה וכמו גוטה, גם הוא חשק בשינוי שימלא את החור הענק בלב.

תל אביב ממש מכוערת בסרט

כמי שגר כמעט עשור מחייו הבוגרים בתל אביב (פלוס שש שנים וחצי בתור ילד), יצא לי לבקר לא מעט באזור בו מציצים צולם. הצפון הישן, במיוחד סביב חוף שרתון ושפך הירקון, עם גיחה מזדמנת לרחובות הסובבים, נראה איום ונורא דרך מצלמתו של אדם גרינברג. כיום, מדובר באזור יפהפה, אחד מהמטופחים ביותר בעיר, שנחשב פופולרי בקרב משפחות ובליינים כאחד. מצד שני, גם חוף תל ברוך היה מפורסם פעם בזונות ולא בטיילת שלו.

אחת האמיתות הכואבות להן נחשפתי במהלך מגורי בתל אביב, היא שהעיר עד היום מתאוששת מהטעויות התכנוניות והלוגיסטיות הקשות שנעשו בה, במיוחד במהלך שנות השבעים והשמונים. אוהבים את שדרות בן גוריון? הנה כיכר מכוערת עם פסלים בצורת פטריות ומועדון חשפנות ענק במרכזה, שחוסמת גישה ישירה לים. התלהבתם מפסל אחד של יעקב אגם? בואו נבקש ממנו גם לעצב בניינים שממוקמים בצורה אקראית בקרבת הים, אין סיכוי שזה מראה שיתיישן בקלות. שכונת מגורים חדשה בסמוך לפארק הירקון? אחלה, בדיוק חיפשנו מה אפשר לשים מאחורי תחנת דלק.

שיהיה ברור שאני חושב שתל אביב היא עיר יפה, ושגם המבנים שפחות משתלבים בנוף נותנים לה אופי יחודי. מצד שני, הרבה מהיופי של העיר נובע מעבודה נרחבת שהושקעה יחסית לאחרונה ומבוססת על שילוב בין תפיסה ריאליסטית יותר של שילוב בין צרכי התושבים למשיכת מבקרים, לבין שחזור קפדני של מבנים שישבו מוזנחים במשך עשרות שנים בזמן שרוב המשאבים הופנו לטיפוח הצד הרחוק של הירקון. מציצים תופס את תל אביב בתקופה הכי מכוערת שלה, התקופה שבה היא נראתה כמו חלטורה של עיר. מאורת טיח נואשת, כפי שכתב מאיר ויזלטיר. הרבה מהמקומות מוכרים: הארובה של רדינג מזוהה בקלות רק מהאורות שעוטפים אותה בלילה, גשר ווקופ תחתיו צועק אלטמן הקטן "הפוך, גוטה" עדיין שם, עם כל הצדפים והאצות מסביב. גם המלתחות הידועות לשמצה בחוף עוד שם, רק שהיום הן איכשהו נראות חדשות יותר. החוף אפילו מחזיק בתו דגל כחול בינלאומי, שהוא מתברר עניין די רציני לערים שמנסות לשכנע תיירים לבלות בחוף שלהן.

לא הייתם מנחשים את זה מצפיה במציצים. לצד הבניינים המוזנחים והחצי נטושים, הקפה של אלטמן שנראה יותר כמו מטבחון מאולתר מאשר מקום שמחזיק באישור למכירת מזון ושפך הירקון שהיה מספיק ריק מאנשים בשביל שצבי שיסל ומוטי לוי יוכלו להצטלם שם בעירום מלא (היום נראה אתכם מוצאים אפילו חצי דקה שלא עובר שם מישהו), החוף עצמו מכוער. יש בו כל מיני גדרות שלא ברור לאן הן מתחברות, מעברים מלאי חול ושברי אבנים, כמו אתר בניה שננטש באמצע העבודה. לא ברור איך החליטו שזה מקום לשים בו בית מלון. גם האנשים מכוערים, חלקם במראה, רובם באישיות. הערס הבלונדיני שמתחיל עם מילי בזמן שהוא מעשן ותוקע לה גרפס בפנים ואז מביא את החברים שלו שידפקו מכות לגוטה, כי מילי לא זרמה על החסקה, הוא רק דוגמה לאנשים שאורי זוהר בחר כמייצגים של החוף התל אביבי (אם כי יש לציין שהבלונדיני הוא בכלל מרמת גן). נראה שהוא מקבל בשלום את הזקנים בחוף, ושנשים מבוגרות מחבבות אותו בזכות לחימתו במציצים. עם זאת, יש יותר זמן מסך לאישה ההיסטורית (והמאוד מצחיקה) שצועקת "פת"ח!" למשמע נפצים, מאשר לגברת החביבה שמודיעה לגוטה בשלווה על הימצאות מציצים בקרבת המלתחות. אם לא הייתי מסתובב באזור די הרבה בעצמי, לא הייתי מזהה אותו מרוב שהשתנה. קשה לומר כמה מזה מכוון, כחלק מהשנאה של זוהר כלפי הבוהמה שהקיפה אותו במציאות, וכמה היה תוצאה של מדיניות לקויה מצד העירייה. בכל מקרה, יש משהו מרתק בשוני בין העולם של מציצים לעולם האמיתי.

בסופו של דבר, זה סרט טוב

בשורה התחתונה, נקודת המבט הביקורתית איתה ניגשתי לצפיה, דווקא גרמה לי להעריך יותר את מציצים בתור סרט. יש לו בעיות מסוימות, בעיקר בצורה המכובסת בה הזנות משמשת ביטוי לחיפוש אחר זוגיות, בעוד נקודת המבט של הנשים העוסקות בה נדחקת החוצה. יש שגם ירגישו לא נוח עם זה שגוטה כמעט אונס מישהי ועדיין מוצג בתור גיבור הסרט (גם אם גיבור שמודע לפגמיו). אלה טענות נכונות וסביר להניח שבסרט חדש יותר, הפרטים האלה היו מטופלים בצורה יותר ראויה. עם זאת, הסרט עצמו באמת טוב. לאורי זוהר הייתה אז יכולת מרשימה לשלב בין הומור עממי לצורת דיבור עאלק פורמלית וזה יצר כל כך הרבה משפטים שכיף לצטט ולומר. זה גם נתן לדמויות יותר עומק, כי הן לא סתם מדברות, יש להן אוצר מילים מורכב והשפעות חיצוניות שמשתלבות בשפה, דבר שעד היום חסר בהרבה סרטים ישראלים.

באותו הזמן, מציצים מכיל גם רגעים דרמתיים המבויימים ומשוחקים היטב. המריבה בין אלי ומילי, בזמן שהבכי של הילדה ברקע הולך ומתגבר, היא רגע שבלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. זה לא משהו שיצא בפוקס, יש כאן שימוש בחלק טבעי לחלוטין מהסצנה על מנת לשקף את המתח ההולך וגובר בין בני הזוג. אורי זוהר עצמו מעביר בצורה מעולה את המהלכים הפנימיים שגוטה עובר בעודו מבין שחייו ריקים מתוכן ושבזבז זמן יקר בעמידה במקום. לא מדברים על זה כל כך, אבל זוהר הוא לא רק במאי ותסריטאי מוכשר, אלא גם שחקן מצוין. זה די נשכח בגלל הזיהוי שלו עם קומדיות פרועות, אבל מעבר לציטוטים ולנוסטלגיה, אחד הדברים שבזכותם מציצים הפך מקאלט לקלאסיקה הוא היכולת של זוהר לבנות סיפור פשוט יחסית סביב דמות מורכבת שמעוררת בצופה מגוון של רגשות. אפשר לסלוד מהיחס שלו לנשים, או לראות בו גיבור לא צפוי בגלל ההגנה שלו על החוף. אפשר למצוא בו מישהו שגורר את החבר הכי טוב שלו לסיטואציות מפוקפקות, או את היחיד שיכול להבהיר לו עד כמה מה שכבר יש לו אינו מובן מאליו. זו המורכבות שעוזרת לסרט להחזיק עוד ועוד צפיה, לא רק בגלל מה שצפוי בו, אלא גם בזכות היכולת להבחין פתאום בפרטים חדשים.

ביקורת: ספוטניק

חוק לא כתוב בקולנוע: אם הסרט מתחיל עם חללית שנמצאת בדרכה בחזרה לכדור הארץ, זה לא יגמר טוב. אחת הדרכים היותר נפוצות להציג פולש לא רצוי שמגיע לכדור הארץ, היא לפתוח את הסרט בהצגת הכלי איתו נחת בכוכב הלכת שלנו. ראינו את זה עם "פרא", "ונום", "הטורף" וזה רק מהשנים האחרונות. "ספוטניק" משתמש באותה קלישאה, אבל האופן בו הסיפור מתפתח, שונה מהסרטים הנ"ל.

ב-1983, חוזרים שני קוסמונאוטים ממשימה בחלל. הכל מתנהל כשורה עד שתקלה מסתורית משבשת את הליך הנחיתה ואחד הטייסים נמצא מת באתר הנחיתה, בעוד השני מתבוסס בדם. בנסיון לחקור מה בדיוק קרה, מגייס קולונל סמירדוב את טטיאנה קלימובה, פסיכיאטרית העומדת לשימוע בעקבות גישתה המסוכנת לריפוי. סמירדוב מחליט שהחשיבה של טטיאנה מחוץ לקופסה היא בדיוק מה שחסר בחקירה של קונסטנטין, הקוסמונאוט ששרד, ומזמין אותה להתלוות ליחידתו במתקן צבאי סודי.

טטיאנה מראיינת את קונסטנטין, מנסה להבין מה כל כך מיוחד במקרה שלו, אבל לא מזהה משהו יוצא דופן. התגובות שלו הגיוניות עבור אדם ששהה במצב לחץ וכעת מוחזק בבידוד מהעולם החיצון ואפילו לא יכול להתקשר לאמא שלו ולהודיע לה שהוא בסדר. לא רק זה, גם קונסטנטין יודע שהוא נחשב בזכות הטיסה לחלל לגיבור העם הסובייטי ומתגאה בחוסן הפיזי והנפשי שלו שמבלבל את הרופאים. הכל משתנה במהלך הלילה, כשטטיאנה מגלה לראשונה שהקוסמונאוט חזר ללא ידיעתו עם טפיל לא רצוי בתוכו, טפיל שמתחזק את בריאותו של המארח, אבל לאף אחד בכדור הארץ אין מושג מה כוונותיו, למה הוא מסוגל והאם מדובר בסכנה לשלום הציבור.

התיאור הנפוץ של ספוטניק כסרט אימה הוא שגוי. נכון יותר להגדיר אותו כמותחן מד"ב מכיוון שהוא פחות עוסק בהפחדות ויותר בסיפור שהולך ומתגלגל. טטיאנה והצופים מתחילים את הסרט בלי שום תשובות ומקבלים אותן בהדרגה, כאשר חלקן משתנות בדיעבד בעקבות חשיפת מידע חדש. זה פחות סרט שעוסק בקרב הישרדות נגד אויב מסוכן במיוחד, ויותר דיון מתמשך על אתיקה מקצועית ומידת הסיכון שצריך לקחת בכדי להסיר את הערפל מעל התעלומה. ההכרות הראשונה שלנו עם טטיאנה היא כאשר ועדה מתשאלת אותה על הליך רפואי מעורר מחלוקת שלטענתה היה הדרך היחידה להציל את המטופל. עם הזמן, המשחק של טטיאנה על הקו שבין מקצוענות לבין אינטואיציה הופך למנוע העיקרי של העלילה.

לצד השאלות על אתיקה, שעולות לגבי כל הפעילות הסודית ולא רק כלפי התנהלותה של הדמות הראשית, דמויות בסרט מרבות להשתמש במילה "גיבור". קונסטנטין הוא גיבור כי טס לחלל, הקוסמונאוט השני מת כמו גיבור לפי סמירדוב, טטיאנה מזכירה נושאים אישיים כואבים כדרך להעלות סימני שאלות כלפי מה שבאמת הופך אדם לגיבור. יוצרי הסרט נהנים מהמרחק מימי הקומוניזם בכדי לבקר באופן ישיר את הממשל של אותם ימים. הסתרת גורלם האמיתי של הקוסמונאוטים מהציבור מוצג בצורה פשוטה ויפה, באופן המתנגש עם רצונו של קונסטנטין להנות ממעמד הגיבור. איום שלילת הרשיון שטטיאנה מתמודדת איתו בתחילת הסרט הוא דבר שאיש צבא מספיק בכיר יכול להפוך על ידי הפעלת קשרים וכל העיסוק במה מותר לצבא לעשות בכדי לחקור גורם חייזרי ועד כמה הממשל בכלל מודע למתרחש, הם דברים שמאפיינים מעצמה בשלבי הפירוק הסופיים שלה. ברית המועצות של ספוטניק היא מקום מבולגן ונטול בעל בית שבו יספקו לך חדר עם טלוויזיה על חשבון הצבא, אבל את האנטנה צריך לאלתר לבד.

רוב הזמן, ספוטניק מצליח לשמור על מתח וכל אמת חדשה שנחשפת אכן נראית כמו גילוי משמעותי. זה עובד יותר טוב בחצי הראשון של הסרט, כאשר עדיין יש המון מסתורין סביב מצבו של קונסטנטין וטטיאנה רק מתחילה להתעמק בחקירה. החצי השני מאופיין בקצב מהיר יותר ובהרבה טוויסטים עלילתיים שמקשים לעקוב אחר הפרטים. די קל ללכת לאיבוד במערבולת הפרטים שהסיפור זורק פתאום כשמתקרבים לסופו. כל דמות משנה את אופן ההתנהגות שלה לפחות פעם אחת במהלך הסרט וחלק מהתשובות שניתנות רק מקשות עוד יותר למצוא סיום שיסגור את הסיפור כמו שצריך. בנוסף, הסרט קופץ מדי פעם לקו עלילה משני המתרחש בבית יתומים ומשמעותו מתבררת רק אחרי שהסיפור הראשי כבר הסתיים. חבל שלא הצליחו לשמר את הקצב המתון והמותח של החצי הראשון, כי הוא זה שמבדיל את ספוטניק מעוד מותחן גנרי.

יאמר לזכות אוקסנה אקינשינה המגלמת את טטיאנה, שהיא מצליחה להישאר הקול היציב בכל הבלגן. למרות שגם הדמות שלה עושה כמה תפניות במהלך הסרט, אפשר תמיד להבין מה עומד מאחורי מעשיה ואקינשינה מעבירה היטב את תחושות הגילוי של משהו שנדמה היה כלא אפשרי עד לאותו רגע. היא דמות מורכבת שמשדרת קרירות וריחוק כלפי חוץ, אבל מסוגלת להביע חמלה ואמפתיה כשמסתכלים יותר מקרוב. בעוד הדמויות סביבה מתפזרות לפעמים ומתנהגות באופן לא עקבי, אקינשינה שומרת על טטיאנה אנושית ואמינה חרף הטלטלות המתוסרטות.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט מרשים. לא כל כך יצא לי לראות סרטי מדע בדיוני רוסיים מהמאה הנוכחית, כך שאני לא בטוח מה הסטנדרטים בכל הנוגע לאפקטים, אבל האחראים על התחום בספוטניק עשו עבודה טובה יותר מרוב ההפקות האמריקאיות שנעשות בתקציב דומה. האפקטים הממוחשבים משתלבים היטב בעיצוב המינימליסטי (בכל זאת, ברית המועצות) של הסביבה וכמעט שלא מרגישים מתי משהו באמת נמצא מול המצלמה ומתי נוסף בשלב מאוחר יותר. האפקט המרשים ביותר הוא דווקא פשוט יחסית לביצוע, כאשר החללית נקלעת בתחילת הסרט לסחרור בדרכה חזרה לכדור הארץ. הסצנה מצולמת כולה מתוך החללית, כך שהעין מתמקדת בשני הקוסמונאוטים המנסים להתמודד עם התקלה ולא בנוף המתחלף בחוץ. זה טריק של מתחילים, אבל הוא עובד מצוין ועוזר להישאב בקלות לתוך הסיפור כי השניים אכן נראים כמו טייסי חלל במצוקה.

ספוטניק שייך לאותה קטגוריה כמו "ארץ אחרת", "מלנכוליה", "ירח", "אקס מכינה" ו"Annihilation", כולם סרטי מדע בדיוני צנועים יחסית שנוצרו לא כחלק ממותג או סדרה, אלא עומדים בפני עצמם. ספוטניק אמנם לא מוצלח באותה מידה, אבל הוא יוצא מנקודת ההנחה שסרט שיש בו את המילה חייזר לא חייב להיות סרט אימה או אקשן שעוסק באיום על גורל המין האנושי. הבמאי איגור אברמנקו מצליח לשמור רוב הזמן על קצב טוב שמאפשר לסיפור להתפתח מבלי לחשוף יותר מדי בבת אחת. הוא מאבד אחיזה לקראת סוף הסרט והעלילה מתחילה להתפזר, אבל עדיין מובילה למסקנה שלא מזלזלת בצופה. חשוב שיהיה אפשר להבחין בין סרטים כאלה לבין סרטים מסחריים יותר, שמנסים להפוך כל דבר לרגע החשוב ביותר בתולדות הקולנוע. אין שום דבר רע בבלוקבאסטרים גדולים, אבל לפעמים צריך סרט שמשאיר את הצופים באפלה יותר זמן ממה שרגילים ויודע שגיבורים הם לא בהכרח אלה שנמצאים בקדמת המערכה, אלא לפעמים מי שבוחרים להישאר מאחור ולנסות גישה אחרת.

ביקורת: פאלם ספרינגס

Palm-Springs-Hulu-poster_resize.jpg

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.

ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

eurovision_resize.jpg

 

יש שני סוגים של אנשים שצופים באדיקות בתחרות האירוויזיון: אלה שנהנים מהמוזיקה, ואלה שנהנים למרות המוזיקה. אני משתייך לקבוצה השניה. רוב השירים המתחרים, ולמען האמת גם רוב הזוכים, חולפים לידי ולא נשארים לי בזכרון, אבל תהיו בטוחים שאעריך את מי שמעלה לבמה רקדן בתחפושת גורילה ללא סיבה נראית לעין. העניין הוא שגם אם כותבים שיר סופר קליט, הוא עדיין רק אחד מתוך ארבעים ומשהו שמנסים להשיג את תמיכת הקהל במגבלת זמן של שלוש דקות. זה מביא לכך שחלק מהמדינות מחפשות גימיקים שיעזרו להבדיל את ההופעה משאר המתחרים, בין אם זה משהו שקשור לתלבושת ולמגדר של המבצע.ת, לבין אם מדובר בהפקת קליפ שלם על הבמה, כולל כוריאוגרפיה מוגזמת ותפאורה שנראית יותר כמו הבית של ברבי, לו עוצב בידי ה.ר. גייגר.

האמת היא שזה לא כזה משנה. הופעה יוצאת דופן יכולה לעזור לעלות לגמר, או להפוך למם פופולרי, אבל הזוכה הוא עדיין השיר שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. זה אפילו יותר בולט כיום, כשכל המתחרים זמינים לשמיעה לפני התחרות וההימורים על הזוכים מתחילים יותר מחודש לפני התחרות. גם הגימיק הכי מוגזם מלווה שיר שחובבים אמיתיים שמעו כבר עשרות פעמים. אפשר לטעון שפינלנד זכתה כי לורדי הם מופע כל כך גרוטסקי עם שיר כל כך לא אירוויזיוני, שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם, אבל זה לא מסביר את הזכיה של מריה שריפוביץ' הסרבית שנה לאחר מכן, באחת ההופעות הפחות מיוחדות של הערב, אבל עם ביצוע ווקלי חזק. בסופו של דבר, צריך להודות ש-Hard Rock Hallelujah הוא פשוט שיר שממש כיף לשמוע.

יוצרי הסרט "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שמטעמי נוחות יכונה מעתה "הסרט על האירוויזיון", השם בו גם ככה יזכרו אותו, הם סוג מיוחד של חובבי אירוויזיון. נראה שהם מודעים למוזרות של חלק מהמופעים, לקשר החזק לקהילה הגאה ולפוליטיקה המקומית שמניעה את בחירת השיר המתחרה בכל מדינה, אבל הם מטאטאים את הנושאים האלה לצד הדרך בכדי לנסות לשווק פסקול של שירים שהיו יכולים להתחרות בתחרות האמיתית. אני מניח שזה קשור לשיתוף הפעולה של ההפקה עם איגוד השידור האירופי, שלא מעוניין שהסרט על האירוויזיון ילכלך על התחרות הכי יוקרתית שלו.

פאייר סאגה הם צמד מוזיקלי מהוסאוויק, שהוא למעשה כפר דייגים באיסלנד, כמו הקלישאה החביבה על שדרי ספורט ישראלים משנות התשעים. חברי הצמד, לארס אריקסונג וזיגריט אריקסדוטיר (כנראה לא אח ואחות), חולמים לייצג את מדינתם בתחרות האירוויזיון. ליתר דיוק, לארס חולם על זה, בעוד זיגריט חולמת בעיקר על לארס. התמקדותו של לארס בתחרות עושה אותו עיוור לרגשותיה האמיתיים של זיגריט וגם הופכת אותו לבושה בעיני אביו ולבדיחה של העיירה. במקום למצוא עבודה אמיתית, הוא מקליט שירים שאף אחד לא אוהב, מעצב תלבושות מגוחכות ומונע מזיגריט את האפשרות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלה. מה שהפוטנציאל האמיתי לא יהיה, הסרט קצת לא ברור בקטע הזה.

סעיף טכני שהאיסלנדים אנאלים מכדי להתעלם ממנו, מביא לכך ששירם של פאייר סאגה מתקבל לתחרות הלאומית, שם הם כושלים. אלא שטרופ קומי משומש אחד לאחר מכן, לארס וזיגריט בכל נבחרים לייצג את איסלנד בתחרות האירוויזיון שתערך השנה ב… אדינבורו. זה השלב בו אלו מכם שצופים בסרט כי אמרו להם שהוא צולם בישראל, רשאים לעזוב. חוץ מכמה צילומים של קהל שנערכו אחר כך לתוך הסרט, אין בו שום דבר שצולם במהלך התחרות שנערכה בתל אביב. אפילו הבמה נבנתה מחדש באולפן בלונדון במקום להשתמש בזו שכבר הייתה קיימת בגני התערוכה.

הכח המניע מאחורי הסרט על האירוויזיון הוא ויל פרל וזה מוביל בדיוק לכל הבעיות הצפויות. למרות שמאוד התלהבו ממנו בעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר בכך שהרבה מהסרטים של ויל פרל הם די אותו דבר. הוא מגלם מישהו שעוסק באובססיביות במקצוע מסוים, מצליח למרות שהוא אידיוט מוחלט, נכנס ליריבות עם מישהו בעל כשרון זהה אבל תפיסת עולם שונה ועל הדרך יש גם סיפור אהבה עם האחת שמאמינה בו כשהוא נקלע למשבר. זה לא חדש ששחקנים קומיים עובדים לפי נוסחה, מצ'רלי צ'פלין, דרך ג'רי לואיס ועד לאדם סנדלר, חולבים את הנוסחה הזו כמה שאפשר. העניין היא שצ'פלין, לואיס ואפילו סנדלר מעורר המחלוקת, הם בעצמם הסיבה שאנשים צופים בסרט. עד כמה ששמו של ויל פרל שווה הרבה כסף, הוא מעולם לא היה הדבר המצחיק ביותר על המסך. הדמות של האידיוט השחצן היא לא רק מאוסה, אלא גם מונעת חיבור רגשי לסיפור, כי למה שנהיה בעד אידיוט שחצן? פרל מגלם בקומדיות שלו את הדמות שבסרט טוב יותר הייתה בדיחה של כמה שורות וזהו. לצערי, הוא מתעקש שוב ושוב לדחוף את הדמות הזו למרכז העלילה.

במקרה של הסרט על האירוויזיון, לארס הוא שתלטן שמסרב לקחת אחריות ולהפסיק להיות נטל על אחרים, מתעלם מהרגשות של זיגריט ומדעת הקהל בהופעות, דבר שדווקא אמור להיות חשוב למי שמנסה לזכות בתחרות בה נערכות הצבעות מהבית, ולא פעם חושף צדדים אלימים ומזיקים שבנס אינם גורמים יותר נזק לסביבה. הוא לא הנבל בסיפור, אלא הגיבור במין ראיית עולם מעוותת בה האדישות שלו לסבל הזולת היא תכונה מעוררת הזדהות. זה עוד יותר בולט כשאנחנו פוגשים את דמותו של אלכסנדר למטוב, נציג רוסיה לאירוויזיון המחזר אחר זיגריט וככל הנראה לא לבש חולצה מימיו. למטוב נראה מכל בחינה אפשרית כמו האנטגוניסט שלארס יצטרך להתמודד מולו, אבל נעשה פה משהו יותר מתוחכם מזה, כי למטוב למעשה צודק באבחנות שלו. הוא לא אומר שום דבר לאורך הסרט שאינו נכון לגבי הכשרון של זיגריט וזה שלארס מושך אותה כלפי מטה ולא מאפשר לה לבטא את עצמה. הטעות היחידה שלו היא המחשבה שזיגריט רוצה את חיי הזוהר ולא נשארת בעסק רק בגלל לארס. גם חיי ההוללות שלו נראים מקובלים על כל שאר משתתפי התחרות, כך שאפשר להבין למה הוא פופולרי ובנוסף לכל, הוא זמר הרבה יותר טוב מלארס.

זו דוגמה לאופן בו הבניה סביב פרל כגיבור הסרט מכשילה את עצמה. למרות שלמטוב, בגילומו של דן סטיבנס, הוא הדמות המעניינת ביותר כאן, אנחנו אמורים לראות בו מכשול. עד כמה שהוא מורכב  ביחס לדמויות הראשיות, למטוב מאיים על המשך הקיום של פאייר סאגה וזה משהו שהצמד אמור להתגבר עליו. נוצר מצב בו הצורך להצדיק את מיקומו של לארס כדמות הראשית, כי זו הדמות שפרל יצר לעצמו, מביא לכך שהדמויות שמתנהגות בצורה שיותר מקדמת את העלילה ומייצגות את גודלו ויוקרתו של האירוויזיון, נדחקות לתפקידים פחות מרכזיים. זה משפיע לרעה על גודל התפקיד של למטוב, זה משפיע לרעה על פיתוח דמות אביו של לארס (בגילומו של פירס ברוסנן שמפתיע עם מבטא איסלנדי משכנע), זה משפיע לרעה על זיגריט. זה אפילו משפיע לרעה על החבר האחד באיגוד השידור האיסלנדי שלא מעוניין לנצח באירוויזיון. יש שם סיפור שלם שהסרט בקושי נוגע בו. לארס תקוע במרכז העלילה ולא מאפשר לאחרים מרחב פעולה.

ויל פרל הוא שחקן טוב והוכיח זאת שוב ושוב לאורך עשרים השנים האחרונות. רק שהוא שחקן דרמתי טוב, לא קומי. כשפרל מנסה להצחיק, הוא חוזר לשטיקים קבועים, מסביר בדיחות, מגיב בצורה לא החלטית לסיטואציות חריגות ונתקע שוב ושוב עם אותה דמות מעצבנת. בסרט על האירוויזיון, הוא החליט להישאר תמיד בדמות הקומית, גם כשקורה משהו מאוד עצוב שאמור למוטט את עולמו של אדם נורמטיבי. זה אולי היה מצחיק אם התגובות הפושרות היו חלק ממה שמאפיין את הדמות, אבל לאס מגיב באובר דרמתיות למצבים הרבה פחות קשים לאורך הסרט. זה מה שקורה כששחקן שלא מבין שהוא טוב יותר בדרמות מאשר בקומדיות, מעורב במספר הבטים של ההפקה ובונה את הסיפור סביב הדמות הפחות מרגשת בסרט.

ומה לגבי האירוויזיון? איך מוצגת התחרות שידועה בהופעות בלתי נשכחות ובהצבעות גאוגרפיות מעצבנות? בסדר. הסרט מכיל מחוות לכמה מהמופעים היותר בולטים של המאה הנוכחית, כמו גם קטע סונג אלונג בהשתתפות מתחרי אירוויזיון אמיתיים לצד פרל, סטיבנס, רייצ'ל מקאדמס והקול של מולי סאנדן ששולב עם זה של מקאדמס כדי לגרום לה להישמע יותר כמו זמרת מיוחדת במינה. הסצנה הזו, שאינה קשורה ישירות לעלילה ומהווה כולה מחווה לבינלאומיות והאינקלוסיביות של האירוויזיון, היא הרגע הכי טוב בסרט. למעשה, היא מהנה לצפיה גם אם אתם לא יודעים שום דבר על העלילה, כי בסצנה הזו נמצאת כימיה מעולה בין אנשים שתחרות האירוויזיון שנתה את חייהם. גם  המוזיקה המקורית כאן לא רעה וחלק מהשירים בהחלט נשמעים כאילו היו יכולים להתברג בעשיריה הראשונה בתחרות האמיתית. אני חושב שהסרט מפספס הזדמנות לצחוק על המרחק אליו מדינות מוכנות להגיע בכדי לזכות, כמו גם על כך שבמציאות, איסלנד כנראה הייתה מקבלת נקודות מקרובותיה הסקנדינביות בלי קשר לאיכות המופע. ברור שקשה להתעלות על הדבר האמיתי, רק תראו את מופע הסאדו-נפחות האנטי ציוני שאיסלנד באמת שלחה לתל אביב בשביל להבין כמה רף המוזרות גבוה. עדיין, הסרט בהחלט היה מקבל ממני נקודות זכות אם חוץ מחיקוי סביר למופעים באירוויזיון, היה גם מנסה ללכת כמה צעדים רחוק יותר. האירוויזיון, עם כל התאטרליות והרדיפה אחר גימיקים, הוא עדיין ארוע שנשאר מה לצחוק עליו ואיתו. הסרט על האירוויזיון הוא יותר הכרות עם התחרות לקהל חוץ-אירופי מאשר אמירה כלשהי עליה.

סיכום אתגר לטרבוקסד 2019-2020

מדי שנה, נערך באתר Letterboxed אתגר במהלכו מרכיבים רשימה של 38 סרטים (חמישה מתוכם בונוס) וצופים באחד מהם מדי שבוע. לכל שבוע יש קטגוריה מסוימת ממנה צריך לבחור, וזה חייב להיות סרט שרואים בפעם הראשונה. החלטתי להצטרף למהדורה החמישית של האתגר בשביל הכיף. לא הייתי בטוח בהתחלה אם אצליח להספיק לראות את כל הרשימה, אבל המשכתי לנסות ולבסוף סיימתי בזמן. מכיוון שאנחנו חיים בעידן של שיתופים חסרי תקנה, אני מפרסם כאן את התרשמותי בקצרה מכל אחד מהסרטים. שימו לב שבניגוד למנהגי, הוספתי כאן גם את הציון שנתתי לכל סרט באתר (עד 5 כוכבים), כי זה חלק מהפורמט.

 

ל'אטלנט (ז'אן ויגו, 1934) – האתגר הראשון היה לראות סרט מתוך אחת משתי רשימת פרטיות שפורסמו באתר. ל'אטלנט הפתיע אותי בבימוי ובצילום שנראים הרבה יותר מודרניים מגילו האמיתי של הסרט. למרות שהעלילה עצמה מקרטעת לפעמים, הרמה הטכנית הכוללת והמשחק של מישל סימון יותר ממפצים על כך. הציון שלי: 4 כוכבים

סוניה האדומה (ריצ'רד פליישר, 1985) – האתגר היה לראות סרט חרבות וכשפים, כלומר סרט המתרחש בעולם פנטזיה נטול טכנולוגיה מודרנית. הייתה לי אפשרות לבחור בסרט קצת יותר איכותי, אבל בי-מוביז אירופים דוברי אנגלית משנות השמונים הם גילטי פלז'ר מאוד ספציפי שלי. סוניה האדומה הוא סרט קלישאתי ולא מאוד הגיוני. במיוחד מוזר שבתור סיפור פמיניסטי כביכול, יש כמות מגוחכת של מקרים בהם ארנולד שוורצנגר מציל את הגיבורה. לא ציפיתי למשהו מתוחכם ועל כן גם לא התאכזבתי. הציון שלי: 2.5 כוכבים

סיפור טוקיו (יאסוג'ירו אוזו, 1953) – השניים הראשונים היו רק חימום לקראת השלמת חור רציני בהשכלה. האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של המגזין "מחברות הקולנוע". סיפור טוקיו נבחר בסקרים שונים כאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע בזכות עבודת הבימוי פורצת הדרך של אוזו. בימינו, הוא לא נראה כזה יוצא דופן, למרות שזה בהחלט סרט של במאי. הכל מסודר בדיוק בנקודה הנכונה על המסך, הדיאלוגים משניים לאווירה והסיפור מועבר באמצעים מינימליסטים, אבל הטכניקה עדיין יעילה. מנקודת המבט שלי, זו דרמה משפחתית קצת ארוכה מדי, אך בעלת אסתטיקה יפה. הציון שלי: 3.5 כוכבים

העטלף (רולנד וסט, 1926) – האתגר היה לראות סרט אימה אלם. העטלף נחשב לסרט שהיה ההשראה לדמותו של באטמן, כמו ש"האיש הצוחק" שיצא שנתיים אחריו הוא ההשראה לג'וקר. עם זאת, ההשראה היא במראה בלבד, כי העטלף הוא בעצם הנבל בסיפור. בתור סרט אימה, או אפילו מותחן בלשי, העוצמה של הסרט חלפה לפני עשרות שנים. יש בו סצנות שמשחקות יפה עם אור וצל, אבל לא הרבה מעבר. הציון שלי: 2 כוכבים

העגורים עפים (מיכאיל קאלאטוזוב, 1957) – האתגר היה לראות סרט המבוסס על מחזה. העגורים עפים הוא אחד הסרטים האהובים עלי באתגר. למרות שהוא בבסיסו כלי תעמולה סובייטי, הסיפור עדיין מעורר הזדהות והרמה הטכנית מרשימה. יש כמה סצנות שגם היום יהיה מאוד מסובך לצלם וקאלאטוזוב גורם להן להראות כמו שיא הקלילות. נוסף לכך גם משחק מצוין של טטיאנה סמוילובה בעלת העיניים המהפנטות, שנושאת על כתפיה את עיקר הכובד הרגשי של הסרט. הציון שלי: 4.5 כוכבים

אורפאו נגרו (מרסל קאמי, 1959) – האתגר היה לצפות בסרט מברזיל, צ'ילה או קולומביה. אורפאו נגרו הוא אולי הסרט הברזילאי הכי מפורסם מהמאה ה-20, אבל אני ממש לא התחברתי אליו. הוא מבוסס על הסיפור של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, לו היה מתרחש בריו דה ז'נרו המודרנית (נכון לשנת יציאת הסרט). עד כמה שהייתה הזדמנות להעביר מסר חברתי דרך הסרט, או לקשור אלמנטים מיתיים למציאות האפלה, התוצאה בעיקר משעממת וטרחנית. זה גם ממש לא עוזר שאני לא חובב סמבה, הסגנון המוזיקלי שמרכיב את רובו של פסקול הסרט. הציון שלי: 1.5 כוכבים

הקונפורמיסט (ברנרדו ברטולוצ'י, 1970) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת הסרטים שכל במאי מתחיל צריך לראות על פי ספייק לי. הקונפורמיסט הוא מסוג הסרטים שאני מאוד מעריך קטעים מסוימים בהם, אבל לא מתחבר אל המכלול. יש בו סצנות גאוניות, לצד שיחות ארוכות שלא הולכות לשום מקום, דמויות שהפיתוח שלהן נעצר באמצע והמון מריחת זמן שאמורה לבנות מתח, אבל יותר פוגעת בקצב של הסרט. מה שכן, אני מסכים שיש בו כמה סצנות ששווה לבמאים מתחילים לצפות בהן בפני עצמן, כמו סצנת המארב, כדי ללמוד את הבניה שלהן. בשאר הזמן, ברטולוצ'י דחס לסרט יותר מדי אלמנטים מכדי להרכיב משהו אחיד. הציון שלי: 2.5 כוכבים

Let the Right One In (תומס אלפרדסון, 2008) – האתגר היה לראות סרט אימה ממדינה שאני לא חי ו/או נולדתי בה. מאחר ורוב סרטי האימה שנחשפתי עליהם הופקו בארצות הברית, החלטתי להחשיב אותה כמדינה שלי לצד ישראל בשביל האתגר. LTROI הוא סרט שבדי שלא לחלוטין תואם את מה שהייתי מגדיר כסרט אימה. הוא לא ממש מפחיד, אבל כן עוסק בקשר בין ילד אנושי ומפלצת, ערפדית צעירה במקרה הזה. רוב הזמן לא אהבתי את הסיפור, לאור ריבוי החורים בעלילה, אבל היו גם רגעים בהם הוא למעשה מרגש. שוב, לא ממש אימה, אבל כן חיבור מוצלח באופן חלקי בין עולם החיים לעולם העל-טבעי. הציון שלי: 3 כוכבים

ימים ברקיע (טרנס מליק, 1978) – האתגר היה לראות סרט מרשימת מאה אבני הדרך בקולנוע לפי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). ימים ברקיע בהחלט מרשים מבחינת הצילום. טרנס מליק, כהרגלו, העדיף להשתמש באור טבעי בלבד, והצלמים נסטור אלמנדרוס והזקל וקסלר נצלו את התנאים המגבילים בצורה האידאלית ויצרו סרט יפהפה לעין. לצערי, שוב כרגיל אצל מליק, הסרט עצמו דליל בהתפתחויות או בדמויות מעוררות עניין והסיפור די נעלם על רקע הפרטים הטכניים. במילים אחרות, מצולם יפה, נוראי מכל בחינה אחרת. הציון שלי: 2 כוכבים

האיש עם מצלמת הקולנוע (דז'יגה ורטוב, 1929) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת סינמה וריטה. למי שלא מכיר, מדובר בסגנון תעודי שבו הבמאי מתערב כמה שפחות בנעשה על המסך ובעיקר מציב את המצלמה כעדות למציאות הגסה. האיש עם מצלמת הקולנוע הוא טכנית לא חלק מהאסכולה, אבל רבים מחשיבים אותו לסרט שהמציא את הסגנון. זו גישה מעניינת, כי ורטוב דווקא מתערב לא מעט בכדי ליצור נרטיב מאותה עדות. כל מה שהוא מצלם אמנם מבוסס על המציאות ולא מבוים, אבל טריקים של עריכה יוצרים הקבלות, אשליות אופטיות ומיני סיפורים שלא היו שם במקור. למען האמת, זה מה שהפך את הסרט ליותר מעניין עבורי, כי סתם לראות אנשים הולכים ברחוב זה לא משהו שיכול להחזיק 68 דקות. הציון שלי: 3 כוכבים

יציאה דרך חנות המזכרות (בנקסי, 2010) – האתגר היה לראות סרט של חברת ההפקות אוסקילוסקופ. יציאה דרך חנות המזכרות הוא ההפך מסינמה וריטה. לא רק שיש הרבה התערבות של הבמאי, אפילו לא ברור אם מדובר באמת בסרט תעודי. אם כן, הסיפור מעורר השראה ומתסכל בו זמנית, שזה בדיוק מה שבנקסי רצה כנראה שאחוש. אם מדובר בזיוף, זה עדיין מתאים לאישיות החמקמקה של בנקסי שמצליח איכשהו לשמור את זהותו האמיתית בסוד, חרף היותו אמן הרחוב המפורסם ביותר בעולם. בכל מקרה, התוצאה מבדרת. הציון שלי: 4 כוכבים

אורות הגז (ג'ורג' קיוקור, 1944) – האתגר היה לראות סרט בכיכובה של אינגריד ברגמן. אורות הגז מוכר כיום כמקור לביטוי גזלייטנינג (ליתר דיוק, המחזה עליו הסרט מבוסס הוא המקור). זה והאוסקר שברגמן זכתה בו על משחקה כאן הם שתי הסיבות שהחלטתי לצפות בסרט. לצערי, מדובר היה באכזבה מרה. האמצעים הסיפוריים נדושים, הגילוי המפתיע כביכול נהרס בגלל שם הסרט והמשחק המאוד לא מעודן, וקיוקור כאילו נסה לביים את הסרט בצורה הכי בנלית וחסרת יצירתיות שאפשר. גם המשחק של ברגמן לא הרשים אותי, מה שהוציא לא יותר מפיהוק גדול מצדי בתגובה. הציון שלי: 1.5 כוכבים

גו פיש (רוז טרוש, 1994) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת ניו קוויר סינמה. גו פיש הוא בהחלט סרט מאמצע שנות התשעים. אין שום דרך לטעות בכך כשרואים את הצילום בשחור-לבן, העריכה הכמו הזייתית ומיקום העלילה בעיקר בדירות ובבתי קפה. זה לחלוטין צועק סרט אינדי מאלף תשבע מאות תשעים ומשהו. הסרט עצמו לא רע, אם כי חסר לו משהו שישקע בסיום. הוא כמעט מתפוגג מהזכרון לאחר הצפיה וזו לא אשמתה של אף אחת ספציפית, רק שילוב מרכיבים שאיכשהו נעדר את הניצוץ הנוסף שימשיך להבהב אחרי כתוביות הסיום. הציון שלי: 3 כוכבים

אנשים ומקומות (אנייס ורדה, ג'יי.אר, 2017) – האתגר היה לראות סרט בבימוי אנייס ורדה או שנטל אקרמן. אנשים ומקומות הוא הסרט הלפני אחרון שאנייס ורדה ביימה לפני מותה וכנראה זה שהכי התקרב להכרה מהמיינסטרים. הוא לא ממש סרט תעודי, כי חלק גדול ממנו מתנהל דרך שיחות על היוצרים שלו ולא על מה שמוצג מול המצלמה. בנוסף, סיפורם של האנשים שפוגשים בדרך נדחק לטובת ניפוח האגו של JR והדפסי הענק שהוא יוצר. זה לא שתהליך העבודה לא מעניין, כמו שהסרט אינו עוסק באנשים ומקומות כפי ששמו מרמז, אלא באנשים ש-JR מצלם ומקומות עליהם הוא מדביק את התמונה. עשר הדקות האחרונות, שהיו יכולות להיות בסיס לסרט אחר לגמרי, הן החלק הטוב ביותר בו. הציון שלי: 3 כוכבים

גבעה 24 אינה עונה (ת'ורולד דיקינסון, 1955) – האתגר היה לראות סרט מאחת משתי רשימות שעוסקות בקולנוע יהודי. הבחירה הייתה מאוד קלה עבורי, כי כבר ראיתי כמעט את כל הסרטים שהוצעו לבחירה. גבעה 24 אינה עונה מוכר כיום בעיקר בזכות הפרודיה על שמו בסרטו של אסי דיין ובזכות אזכור בשיר של יוסי בנאי. מעבר לכך, הוא די נשכח וזה חבל, כי מדובר בסרט הרבה יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. לא צריך להיות היסטוריון כדי לראות שמדובר בתעמולה ציונית שמדגישה את הקשר של היהודים לארץ ישראל ולא מבחינה בין צבאות ערב לבין צוררי ישראל האחרים. מן הסתם, דמויות פלסטיניות לא מקבלות כאן תפקידים מוחשיים, חוץ מרקע ברחוב או בשדה הקרב. למרות זאת, הסרט די טוב מבחינה טכנית ולמעשה מצליח להציג את הנרטיב הציוני בצורה סינמטית יפה. אריק לביא בולט לטובה בקרב השחקנים, אם כי זה מצחיק שהסרט מחפש כמה שיותר תרוצים לגרום לדמויות לדבר אנגלית בכדי לקרוץ לקהל בינלאומי. נקודת המבט שהסרט מקדם היא חד-צדדית ולא הייתה עוברת היום בשקט, אבל לפחות אפשר לרשום לזכותו קביעת רף טכני גבוה להפקות בינלאומיות בארץ. הציון שלי: 3.5 כוכבים

אקירה (קצוהירו אוטומו, 1988) – האתגר היה לבחור סרט עתידני שמתרחש בשנה שכבר קרתה במציאות. אקירה מתרחש בשנת 2019 ובזמן הצפיה, השתעשעתי מכך שהדבר היחיד שחזה נכון הוא שטוקיו תארח את האולימפיאדה ב-2020. ואז המציאות הגיעה והרסה גם את זה. הסרט נע כל הזמן בין מתח לבין אקשן, לא בהכרח בצורה הכי ברורה מבחינה עלילתית. בסוף אפשר לחבר בראש את כל הפרטים, אבל קשה לעקוב בזמן הצפיה. האנימציה מרשימה והתסריט דואג לשמור על תחושה שהכל יכול לקרות. הקלימקס קצת ארוך מדי ומתחיל להתיש בשלב מסוים, אבל חוץ מזה, עשוי טוב. הציון שלי: 3.5 כוכבים

משחקים אסורים (רנה קלמאן, 1952) – האתגר היה לראות סרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. משחקים אסורים הוא סרט אכזרי. הוא מתחיל עם ילדה שמאבדת הכל ומצבה לא באמת משתפר משם. האובססיה של הדמויות עם מוות וכבוד אולי תואמת את האווירה ששררה בצרפת בעקבות מלחמת העולם השניה, אבל גם מובילה לסרט שאין בו אף דמות מעוררת הזדהות. קלמאן כל הזמן עושה טיזינג שיהיה טוב, רק כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הצופה ולהראות שהמציאות היא חרא. אני בו זמנית מעריך אותו על ההתמדה ושונא אותו על ההתעללות הרגשית. הסרט מאבד ניקוד על ליהוק שחקנית ראשית צעירה מכדי להבין את המורכבות של הדמות שלה, מה שמוביל לכך שהיא הורסת חלק מהסצנות היותר רציניות בסרט (או גרוע מכך, מעוררת את המחשבה מה הבמאי עשה כדי לגרום לה להגיב בהתאם לתסריט). הציון שלי: 3.5 כוכבים

המתנקשת (הו שייאו-שיין, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט וושיה, כלומר סרט אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק. המתנקשת הוא לא סרט וושיה ושנאתי הנצחית נתונה למי שהכניס אותו לרשימה של סרטים כאלה. סרטי וושיה, לפחות מהרושם שאני קבלתי, מציגים אמנויות לחימה כחלק מהעלילה ונותנים לכוראוגרפיה ולכשרון הפיזי של השחקנים לבלוט. במקרה של המתנקשת, נעשו הרבה קאטים כדי להסתיר את זה שהשחקנים לא ממש נלחמים, אלא בעיקר עושים תנועה רגע לפני שהמצלמה עוברת לדמות אחרת. תוסיפו לכך קצב איטי במידה בלתי נסבלת ועלילה שנאמרת במקום להיות מוצגת על המסך, ותבינו למה אני לא מתכוון לחזור לצפיה נוספת. הציון שלי: כוכב 1

הזוג המוזר (ג'ין סקס, 1968) – האתגר היה לראות סרט בכיכובו של צמד קומי שהופיע בלפחות שלושה סרטים ביחד. הזוג המוזר הוא שיתוף הפעולה המפורסם ביותר של וולטר מתאו וג'ק למון, שני שחקנים שהצטיינו בקומדיה לא פחות משהצטיינו בדרמה. למרות שלא כל הבדיחות התישנו טוב ויש לפחות סצנה אחת לא נעימה בה אחת הדמויות מטרידה מלצרית, די נהנתי מהסרט. הכימיה בין השחקנים והתסריט השנון (ניל סיימון בעיבוד למחזה של עצמו) עובדים היטב והעובדה שהם עוברים לגור ביחד דווקא בגלל מאורע קשה כמו נסיון התאבדות, איכשהו הופך את הקומדיה ליותר משחררת, כאילו כל עוד הסרט מרשה לצחוק, אין ממה לחשוש. הציון שלי: 4.5 כוכבים

מסעות סאליבן (פרסטון סטרג'ס, 1941) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת זוכי אוסקר אלטרנטיבים שהכין המבקר דני פירי. מסעות סאליבן הציג את אמריקה השניה, דווקא בזמן בו הציבור היה צמא לפטריוטיזם. עם מלחמת עולם שארצות הברית בדיוק הצטרפה אליה, אני מבין למה הסרט הזה התקשה למצוא קהל כשיצא. מבקרים תמיד אהבו אותו, אבל הביקורת שלו כלפי ההתעלמות של הציבור האמריקאי מהסבל סביבו, לא תוזמנה היטב. מנקודת מבט מודרנית, אני מרגיש דווקא שהסרט חוטא באותה התעלמות הוליוודית שהוא מבקר. בין כל העניים והמופלים לרעה, אין פה אנשים צבעוניים, חולי נפש, נכים שאינם מסוגלים לעבוד, או נרקומנים. יש שודדים פה ושם, אבל הסרט כל כך סניטרי במונחים של היום, שהוא נראה כמעט כאילו נועד להעביר מסר הפוך, שהפערים הכלכליים באמריקה לא כאלה גדולים. תוסיפו לזה את תמונתה של ורוניקה לייק הזוהרת על הפוסטר, ונראה שגם האולפן לא רצה להטריח יותר מדי. הציון שלי: 3.5 כוכבים

השם שלך (מקוטו שינקאי, 2016) – האתגר היה לראות סרט רומנטי משנת 2015 ואילך. השם שלך הוא אחד מסרטי האנימה הטובים ביותר שראיתי, להוציא את החלק האחרון שלו. דווקא הפן הרומנטי הוא שמונע ממנו להיות סרט טוב יותר. העלילה נבנית בסבלנות ובצורה חכמה, כאשר הדמויות לומדות זו על זה ולהפך תוך נסיון להתמודד עם המצב המוזר אליו נקלעו. הכל מוביל לטוויסט מושלם שמוסיף ממד חדש לחלוטין לסיפור וסוגר אותו בצורה מצוינת. לצערי, יש לו עוד מערכה שלמה שרק הולכת ומדרדרת את מה שהיה סרט ממש טוב קודם לכן. הציון שלי: 4 כוכבים

מטריות שרבורג (ז'אק דמי, 1964) – האתגר היה לראות סרט מוזיקלי בשפה שאני לא דובר. מה לעשות, מעולם לא למדתי צרפתית כמו שצריך. מטריות שרבורג נראה כאילו הבמאי קרא פעם על הקונספט של מחזמר והחליט שהוא רוצה לנסות בלי לטרוח לראות אפילו סרט מוזיקלי אחד לפני כן. זה ההסבר שלי לכך שבמקום שירים עם מבנה מוגדר, סרטו של דמי מכיל דיאלוגים רגילים שפשוט מושרים לצלילי מוזיקה לא קליטה. יש בדיוק מנגינה אחת יפה בכל מטריות שרבורג, אבל השאר נראה כמו נסיון להרדים את הצופים במקום לעורר רגש כלשהו. תוסיפו לכך עלילה קלישאתית ואפס שימוש ברקע או באביזרים לשם הגברת המוזיקליות וקבלתם משהו שלא היה צריך לצאת מחדר העריכה. הציון שלי: 2 כוכבים

אהבה נושכת (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2000) – האתגר היה לצפות בסרט בכיכובו של גאל גרסיה ברנל. אהבה נושכת היה הסרט היחיד באורך מלא של איניאריטו שלא ראיתי, אז זו הייתה הזדמנות להשלים את הפילמוגרפיה של במאי שאני עדיין לא בטוח אם הוא גאון או אוברייטד. כמו "21 גרם" ו"בבל", גם אהבה נושכת מחולק לשלושה קווי עלילה. הראשון, בו ברנל מגלם דמות מרכזית, הוא החלש ביניהם ונגוע בקלישאות לכל אורכו. החלק השני אמנם בנוי סביב דמות די מעצבנת, אבל מבוים היטב ועושה שימוש יצירתי בתפאורה כסמן להתקדמות הסיפור. החלק השלישי הוא המוצלח ביותר ומגובה בתצוגת משחק מרשימה של המעורבים. הציון שלי: 4 כוכבים

טעם הדובדבן (עבאס קיארוסטמי, 1997) – האתגר היה לצפות בסרט של עבאס קיארוסטמי או אסגאר פרהאדי. בסוף שנות התשעים, הייתה בדיחה לפיה סרט איראני ממוצע מכיל אפס עלילה, אפס קונפליקטים ודמות ראשית שכל הזמן נוהגת ממקום למקום. טעם הדובדבן הוא כנראה המקור לבדיחה הזו, כי זה פחות או יותר מה שיש בו. זו הגזמה, כמובן, חלק מהתנועה נעשה ברגל. כמו כן, זה לא שאין עלילה כמו שהיא ממלאת תפקיד משני לשיחות בין הדמויות על משמעות החיים. מאחר והסרט בכל זאת הופק במדינה בה קיימת צנזורה על תכנים שחכמי הדת מוצאים לא ראויים, קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט עוצר את עצמו לא מעט מלהביע ביקורת על הממסד, או לאפשר לדמות נשית לומר משהו בעל טעם. זה פוגע בריאליזם, אבל לא ברעיון המרכזי. מצד שני, זה גם ממש לא מצדיק זמן מסך של שעה וחצי. היה עובד טוב יותר בתור סרט קצר. הציון שלי: 2.5 כוכבים

טנג'רין (שון בייקר, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט מתוך גרסת 2018 של הספר "1001 סרטים לראות לפני שאתה מת". טנג'רין הוא סרטו השני של בייקר שאני רואה וכמו "פרויקט פלורידה", גם הסרט הזה מעיד עליו כאחד היוצרים היותר הומניים ורגישים בשטח. הסרט צולם בתנאים של סרט עצמאי, עם שחקנים לא מוכרים וסיפור שאולפן גדול היה מהסס להשקיע בו. הבחירה לתת לטרנסג'נדריות אמיתיות לגלם את התפקידים הראשיים מספקת אמינות לא רק לעלילה, אלא גם לסבל והתסכול שהן מביעות. אנחנו רק עכשיו מגיעים לשלב בו מפיקים מתחילים להפנים שהתפיסות המגדריות של פעם כבר לא רלוונטיות, וטנג'רין מציג זאת בצורה מוצלחת. נכון לעכשיו, שון בייקר הוא אחד הבמאים הטובים בעולם שטרם חצו את הקווים לאיזה פרויקט יוקרה עטור כוכבים. הציון שלי: 4 כוכבים

All You Need Is Cash (אריק איידל, גרי וייס, 1978) – האתגר היה לראות סרט רוקומנטרי או מוקומנטרי. החלטתי לשלב בין שתי הקטגוריות. AYNIC הוא סרט טלוויזיה שעוסק בראטלס, להקה פיקטיבית בעלת מאפיינים דומים להפליא לביטלס. באופן מפתיע, הסרט מוצלח יותר כפרודיה על סרטי תעודה מאשר על ארבעת המופלאים מליברפול. השירים של הראטלס דומים לאלה של הביטלס בלי באמת לספר אף בדיחה וכך גם המראה המשתנה של חברי הלהקה. רק לקראת הסוף, כשהסרט עוסק בימיה האחרונים של הראטלס, הבדיחות מתחילות לעסוק גם בדברים שהביטלס עשו מחוץ לאולפן. הציון שלי: 3.5 כוכבים

כס הדמים (אקירה קורוסאווה, 1957) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של הסרטים היפנים הגדולים בכל הזמנים. כס הדמים הוא העיבוד של קורוסאווה ל"מקבת" של שייקספיר. זה בפני עצמו היה אמור לספק סרט מרהיב ומרתק לפחות כמו "ראן", העיבוד של קורוסאווה ל"המלך ליר". התוצאה בינונית. אני חושב שזה קשור למשחק, הוא ממש מוגזם כאן ומפספס את הדקויות של המחזה. קטעי הלחימה מרשימים, אבל המסרים הסותרים לגבי שליטה בגורל והפוליטיקה המבלבלת של יפן הפאודלית מנעו ממני להתחבר כמו שצריך. הציון שלי: 3 כוכבים

ספינת השוטים (סטנלי קריימר, 1965) – האתגר היה לראות סרט בבימוי מייק לי, או בכיכוב ג'נט לי, ג'ניפר ג'ייסון לי, או ויויאן לי. בחרתי באחרונה, עם תוספת על דעת עצמי של לי מארווין. ספינת השוטים בוים בידי סטנלי קריימר, אחד הבמאים האהובים עלי ולדעתי גם אחד הלא מספיק מוערכים. הסרט הזה הוא דוגמה נוספת לגדולתו לא רק כבמאי, אלא גם כמפיק. עם צוות שחקנים מרשים, קריימר ביים סרט שמציג חתך של אוכלוסיית אירופה וארצות הברית בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. גם כאן נעדרים שחקנים שחורים, אבל יש צוענים ופועלים בספינה שלפחות מבטאים את הפערים בין המעמדות. לוקח קצת זמן עד שלומדים את הסיפור של כל דמות, אבל ברגע שעוברים את המשוכה הראשונה, הסרט זורם בלי בעיה. העובדה שכולם שטים לעבר מה שללא ידיעתם עומד להיות המקום האחרון שרוצים לשהות בו בתקופה הזו, מכניסה את הכל לפרופורציה אחרי שליווינו את נוסעי הספינה במשך שעתיים וחצי. הציון שלי: 4 כוכבים

חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד (אליו פטרי, 1970) – האתגר היה לראות סרט פוליציוטצ'י, כלומר סרט איטלקי משנות השישים-שבעים שעוסק בעולם הפשע והמשטרה. חקירתו של… היה הבחירה של כנראה רוב מי שהגיע לשלב הזה באתגר. הוא משמעותית מוכר יותר משאר הסרטים שהוצעו לבחירה. רוב הזמן, הסרט עובד בזכות הופעה נהדרת של ג'אן מריה וולונטה כקצין משטרה בכיר שרוצח את המאהבת שלו ומשאיר רמזים על מנת להוכיח שהמשטרה לא תאשים אדם במעמדו. מעבר לביקורת החברתית המובנת משם הסרט, יש כאן הרבה דוגמאות של משטרה מושחתת מהיסוד שנהנית מחופש פעולה בלתי מובל בחסות רדיפת קומוניסטים והומוסקסואלים בידי השלטון. אם היה לסרט במאי עם קצת יותר חוש קצב, היה מקבל ציון גבוה יותר. הציון שלי: 3.5 כוכבים

מרכבת הדואר (ג'ון פורד, 1939) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שהרכיב מרטין סקורסזה. מרכבת הדואר הוא האבא של המערבונים כפי שאנחנו מכירים אותם. פורד לקח אוסף של דמויות מהמערב הישן, קבץ אותן יחדיו למסע מסוכן דרך טריטוריה אינדיאנית עוינת, הוסיף פורע חוק טוב לב עם ונדטה אישית, קצת רומנטיקה, הרבה יריות וכמה מהפעלולנים הנועזים ביותר שנראו על המסך. הסרט לא רק פתח את הדלת עבור ג'ון ויין להפוך לכוכב, אלא גם השפיע עמוקות על במאים כמו אקירה קורוסאווה וסרג'יו לאונה, שבסס את מערבוני הפסגטי שלו על נוסטלגיה לעבודתו המוקדמת של פורד (ולפחות בהתחלה גם על גניבה ישירה מקורוסאווה). יש משהו מספק במרכבת הדואר, כאילו כל הפרטים בסיפור מיושמים כמו שצריך והוא מצליח לדלג מעל המון מלכודות שמערבונים מאוחרים יותר נפלו אליהן שוב ושוב. הציון שלי: 5 כוכבים

פאריה (די ריס, 2011) – האתגר היה לראות סרט משנת 2010 ואילך שבוים בידי אישה. פאריה מבוסס במידה רבה על החוויות של די ריס עצמה כלסבית אפרו-אמריקאית. זה מה שנותן לו תחושה כל כך מציאותית, למרות שהסיפור נראה על פניו צפוי לחלוטין. מה שמעניין זה שהוא צפוי ובו זמנית מתקיים כל הזמן רצון שלא יהיה ככה, כי נוצר קשר אמיתי עם הדמות הראשית. יש בסרט זמזום של כפה כואבת שיכולה להגיע בכל רגע, אבל עם שובל של אופטימיות שמלווה אותו בקטנה לכל אורך הדרך. הציון שלי: 4 כוכבים

צא וראה (אלם קלימוב, 1985) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של 366 סרטים מוזרים. צא וראה רחוק מלהיות הסרט המוזר ביותר ברשימה. למעשה, הוא מפורסם דווקא בריאליזם המזעזע שלו. הוא כן חריג באופן בו הזמן עובר על המסך. הסרט נמשך לאורך מלחמת העולם השניה בבלארוס הכבושה בידי הנאצים, אבל אין דילוגים ברורים בין ארועים, אלא רצף כמו בחלום. הזהירו אותי מראש שהסרט עוכר שלוה וצדקו. למרות לא מעט רגעים מתים, הוא בהחלט אפקטיבי כשזה מגיע להצגת המלחמה כגהנום. הציון שלי: 4 כוכבים

ריפיפי (ז'ול דאסן, 1955) – האתגר היה לראות סרט מרשימה שהכין אותו משתמש שערך את האתגר עצמו. ריפיפי ידוע בזכות סצנת שוד ממושכת שמוצגת פחות או יותר בזמן אמת ואין בה כמעט קול. זו אכן סצנה מגניבה, אבל היא עטופה בסרט בינוני להחריד. ז'ול דאסן חוטא בחוסר החלטיות לגבי הדמות הראשית, ספציפית לגבי השאלה האם הוא גיבור שהקהל אמור להיות בעדו, או פושע שצריך להיענש. כשרואים את ההתלבטות הזו על המסך, זה בעיקר מפריע לסרט עצמו להתנהל. הציון שלי: 2.5 כוכבים

פדינגטון 2 (פול קינג, 2017) – האתגר היה לראות את אחד מ-250 הסרטים בעלי הדרוג הגבוה ביותר בלטרבוקסד. פדינגטון 2 הדהים מבקרים רבים בכמה שהוא מתוחכם ופוליטי ו… עוד דברים שהוא לא באמת. כלומר, זה סרט חביב, וקודמו בסדרה הפתיע גם אותי לטובה, אבל הסרט השני קצת מנסה יותר מדי. התוספת של יו גרנט כנבל וברנדן גליסון כאסיר אלים מבדרות בפני עצמן, אבל דוחקות את רוב הדמויות האחרות לשולי העלילה. הנפגעים העיקריים הם משפחת בראון והשכנים ברחוב שפשוט לא נמצא להם מה לעשות רוב הזמן. ישנם רגעים בהם הסרט לוחץ יותר מדי בכח על הרגש, לעומת קטעים קומיים שעובדים כי זו בסופו של דבר אמורה להיות קומדיה. באופן כללי, הסרט מוצלח יותר כשהוא זוכר שהוא עוסק בדב מדבר עם התמכרות לכריכי ריבה, ולא כשהוא מנסה להיות משהו מעבר. הציון שלי: 3 כוכבים

שיין (ג'ורג' סטיבנס, 1953) – האתגר היה לראות סרט מרשימת 100 הסרטים הגדולים של מכון הקולנוע האמריקאי. שיין הוא לא סרט אנטי-קפיטליסטי. זו לפחות הגרסה הרשמית. לא משנה שהבמאי ג'ורג' סטיבנס ידוע בסרטים שמבקרים קפיטליזם, התנגד נחרצות לרדיפת קומוניסטים או ששיין עוסק בקהילה צנועה שמאוימת בידי חוואי עשיר שרוצה להשתלט על שטחיה בעזרת בריונים להשכרה, רשמית זה מערבון ולא משהו מעבר. יש לשיין רגעים טובים ודמויות מעניינות, אם כי הוא גם מכיל את אחת ההופעות הגרועות ביותר שהיו אי פעם מועמדות לאוסקר (ברנדון דה-ויילד, שהיה בן עשר בזמן הצילומים). הציון שלי: 3 כוכבים

שלום לפילגש (צ'ן קייג', 1993) – האתגר היה לראות סרט בשפה סינית. שלום לפילגש הוא אפוס בן כמעט שלוש שעות על אופרת בייג'ינג. אם אתם עוד פה אחרי המשפט האחרון, יש סיכוי שתאהבו אותו. הוא מצולם יפה מאוד ומשוחק היטב, כאשר הדבר היחיד שפועל לרעתו הוא התסריט. הסרט עוסק בשני שחקני אופרה שמכירים מילדות, אבל אין שום הבדל בין ההתנהגות וצורת הדיבור שלהם על הבמה ובחיים האמיתיים. זה פספוס כי אני חושב שהייתי מעריך הרבה יותר את העבודה שלהם אם היינו רואים מה היא דורשת מהם לשנות מהאני אמיתי שלהם. הציון שלי: 3.5 כוכבים

הפיתוי האחרון של ישו (מרטין סקורסזה, 1988) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שערך רוג'ר איברט. הפיתוי האחרון של ישו הוא פסגת היצירתיות של סקורסזה כבמאי ואחת מתצוגות השיא של וילם דפו מול מצלמה. מנגד, הוא חדגוני להחריד וכמי שיודע דבר או שניים על ההיסטוריה והגאוגרפיה של ארץ ישראל, הבחנתי במלא טעויות שהיה מאוד קל לתקן באמצעות תחקיר. בנוסף, דמויות המשנה אינן מפותחות ופשוט הולכות בעקבות ישו או מתנגדות לו, בלי אמצע. זה לא סרט רע, אבל הוא לא מכיל מספיק בכדי להצדיק את אורכו. הציון שלי: 3 כוכבים

ליצנים רצחניים מהחלל החיצון (סטיבן קיודו, 1988) – האתגר היה לראות סרט מאחת משלוש רשימות של סרטים גדולים לא מוכרים. רציתי לסיים את האתגר במשהו קליל, במיוחד אחרי השבועיים הקודמים בהם צפיתי בסרטים ארוכים ומאוד רציניים. ליצנים רצחניים מהחלל החיצון הוא בדיוק ההפך מהסרטים האלה. הוא מטופש, קצר יחסית, לא באמת נחשב צפיית חובה בידי אף מבקר בכיר ובאופן כללי, משהו שלא דורש הרבה חשיבה. אולי בגלל זה התאכזבתי ממנו, כי הוא דבילי, אבל לא מספיק בשביל להיות משעשע. הבמאי מפגין מחויבות לגימיק עם הדרכים השונות בהן הליצנים צדים בני אדם, אבל זה כל מה שבאמת מעניין כאן. ג'ון ורנון, השחקן המוכר היחיד בסרט, נותן הופעה לא רעה בתור שוטר אלים, אבל הדמות שלו נעשית כל כך מטומטת לצורכי העלילה, שגם זו לא באמת נקודה חיובית. זה אכן טראש, אבל לא כזה שכיף לחזור אליו שוב ושוב. הציון שלי: 2 כוכבים

ביקורת: הזהב של נורמן

 

da_5_bloods_resize

 

לפני כעשור וחצי, אמא שלי טסה לטיול מאורגן בווייטנאם. כמו רוב הישראלים, היא לא ידעה הרבה על המדינה מחוץ להקשר של המלחמה שהתחוללה שם במשך קרוב לעשרים שנה. היא ידעה שהממשלה קומוניסטית ושהרבה אנשים עם כובעים מצחיקים מגדלים שם אורז, אבל רוב הטיול היה מבחינתה לגלות עולם חדש. כמעט אפשר לשכוח שהייתה שם מלחמה.

הטיול בכל זאת הכיל תזכורת אחת מאוד ברורה בדמות ביקור במחילות קו צ'י. המחילות שמשו לוחמים מקומיים למתקפות גרילה, תחילה נגד הכובשים הצרפתים ואחר כל נגד פלוגות מדרום וייטנאם ומארצות הברית. כך קרה ששלושה עשורים אחרי שאחרון החיילים האמריקאים עזב את האזור, אמא שלי זכתה לראות ממרחק בטוח את מלכודות המוות שהוכנו לצד הכניסה למחילות ואת תנאי המגורים בהם שהו אנשי וייטקונג במשך חודשים ואף שנים בכל פעם, מחכים למתקפה הבאה במה שהם מכירים בתור המלחמה האמריקאית.

סרטו החדש של ספייק לי, "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" במקור) מתרחש בווייטנאם המודרנית, אבל הסיפור שלו מתחיל בסוף שנות השישים. ארבעה יוצאי צבא אפרו-אמריקאים ששרתו ביחד במלחמה, ויחד עם חברם שנפל נורמן נודעו בתור הבלאדז, מתאחדים בהו צ'י מין סיטי. השנים הביאו איתן הרבה שינויים וכמו שווייטנאם הפכה למוקד תיירות פופולרי, גם הבלאדז מאוד שונים מכפי שהיו בשדה הקרב. אחד מהם אפילו הצביע לדונלד טראמפ. כך מתייצבים פול, אוטיס אדי ומלווין במדינה אותה ראו לאחרונה בצעירותם, אבל הותירה בהם צלקות שגם הגיל לא הצליח למחוק.

מטרת הביקור של הבלאדז היא לאתר את שרידיו של נורמן על מנת להביאו לקבורה בארצות הברית. זה, לפחות, התרוץ הרשמי לביקור. בפועל, הם מעוניינים גם לחפש אוצר של מטילי זהב בו נתקלו במהלך המלחמה ואבד במשך שנים, עד ששינוי בתנאי השטח העלה את התקוה לאתרו מחדש. בזמנו, נורמן הציע שיתרמו את הזהב לקהילות שחורות ולמאבק לזכויות אזרח. מטרה נעלה שהבלאדז עדיין מאמינים בה, אבל מכיוון שמדובר בכל זאת ברכוש ממשלתי גנוב, אוטיס מארגן דיל עם מישהי מהעבר ועם איש קשר צרפתי על מנת שיוכלו להעביר את האוצר מבלי לעורר חשד. רגע לפני הנסיעה לתוך הג'ונגל, מצטרף במפתיע גם בנו של פול, שרוצה להבין מה אביו הזקן עושה פתאום בצד השני של העולם.

תזמון ההגעה של הסרט לשרות הסטרימינג של נטפליקס לא יכול להיות יותר רלוונטי. בזמן שברחבי ארצות הברית נערכות הפגנות כנגד הזלזול בחיי שחורים ובבית הלבן יושב האדם האחרון שאכפת לו מהנושא, ספייק לי מביא לעולם סיפור שמשכשך עמוק בתוך ההיסטוריה העגומה של השחורים באמריקה. הסרט נפתח עם תזכורת לכך שבעוד אזרחים כהי עור נאבקו לקבל בארצות הברית יחס שוויוני, לא הייתה לממשלה שום בעיה לשלוח אותם להילחם עבורה בארץ רחוקה ומלאה אויבים. לי דואג להדגיש שזו מלחמה של לבנים שהתערבו בסכסוך פנימי של וייטנאמים שבשלב הזה, כבר ממש לא אכפת להם מה צבע העור של המטרה. ישנן תזכורות מרובות להשפעה שהצרפתים והאמריקאים הותירו בארץ שסועת הקרבות, ולא מדובר רק בסניף של מקדונלדס באמצע עיר הבירה.

ספייק לי הוא לא הבמאי הכי מעודן בעולם. אם תבקשו ממנו להשחיל חוט דרך חור מחט, סביר להניח שכעבור דקה יטען שהמחט מדכאת את העם שלו כבר ארבע מאות שנה והשחלת חוטים היא הדרך שלה לפגוע בהזדמנות שלהם לשרוד, אז הוא לא צריך לעשות את זה. המטרות לשמן הוא נאבק מוצדקות, זה פשוט שהדרך בה הוא בוחר להציג אותן לא משאירה שום מקום לספק לגבי עמדותיו. הזהב של נורמן מלא ברגעים כאלה. פרט לפתיחה שמציינת עד כמה השחורים בארה"ב מתקשים להזדהות עם מדינה שמעריצה בעלי עבדים כגיבורים לאומיים, הסרט דואג מדי פעם לציין אדם שחור כזה או אחר שתרומתו להיסטוריה נדחקה לטובת השגים של אדם לבן פחות מרשים. הבלאדז עדיין מדברים על נורמן כעל האדם המדהים ביותר שפגשו, בזכות העקרונות בהם האמין וחוסר הנכונות שלו להתכופף לפי דרישות הרוב הלבן. הסרט גם מכיל לא מעט תזכורות לכך שמנקודת מבט וייטנאמית, כל האמריקאים הם פולשים שרצחו מאות אלפים, בהם גם נשים וילדים.

מצד שני, עד כמה שהעמדות האישיות של ספייק לי ברורות, קשה לומר מה בדיוק הסרט רוצה. הבלאדז יוצאים למסע מסוכן מתוך בחירה, כשכמעט בכל רגע נתון הם יכולים פשוט לחזור אחורה ולוותר על הזהב. הווייטנאמים מתנהגים כאילו המלחמה הסתיימה לפני רגע ולא לפני 45 שנה. המתיחות בין פול לבנו דיוויד תופסת הרבה זמן מסך, אבל אז בכלל עוברים לעסוק בהלם קרב ואז בסכנות שבג'ונגל ואז יש איזה מונולוג על זכויות השחורים ואז מדברים על הצרפתים. התסריט מבולגן ולא החלטי לגבי המסר שהוא אמור להעביר. האם נכון לחפש את הזהב, או שהוא צריך להישאר קבור עם העבר? האם החיילים השחורים מייצגים את האגרסיביות האמריקאית, או שהם בעצמם קורבנות? האם ההזדקנות פוגעת ביכולת של הדמויות לתפקד בשטח, או שהם בעצם בדיוק כמו שהיו פעם? יותר מדי כיוונים סותרים הופכים את הסרט למבולגן. אם זה לא מספיק, הנסיון להקיף הכל בחוט המקשר בין התנועה לזכויות אזרח בשנות השישים לבין Black Life Matters רק מדגיש עוד יותר עד כמה הדמויות לא באמת מייצגות משהו גדול כפי שהבמאי חושב. קיים קשר היסטורי ברור בין המאבקים, אבל חסר חיבור לסיפור של הבלאדז עצמם.

עוד בעיה היא שבסופו של דבר, אנחנו לומדים מעט מאוד על הדמויות. לאוטיס יש בת שלא ידע על קיומה, אדי אוהב להראות כמה הוא מסודר כלכלית, מלווין הוא… בעצם אין לנו שום מידע על מלווין. אפילו נורמן, ממנו החבורה כל הזמן שואבת השראה, הוא דמות די פלקטית. חוץ מלדבר פעם אחת על אחווה שחורה, הפלאשבקים בהם נורמן מופיע לא מספרים עליו כאדם, או כמנהיג בשטח. הוא פשוט שם, זכרון של מי שלא חזר מהמלחמה ועד היום מדברים עליו כאילו היה גיבור. גם הדמויות האחרות לא מקבלות הזדמנות להציג משהו שמזכיר אישיות. דיוויד משעמם ונטול כריזמה, הפעילה לפינוי מוקשים אותה הוא פוגש היא עוד דוגמה לקושי של ספייק לי לכתוב דמויות נשיות, איש הקשר הצרפתי לבוש בלבן כסמל לקולוניאליזם וזה כבר יותר מידע ממה שמישהו מספק עליו. אפילו המדריך המקומי שמביא את הבלאדז עד לאזור המסוכן, לא מספר על עצמו שום דבר בעל ערך. הוא פשוט שם כשצריכים עוד דמות בסצנה.

יוצא הדופן היחיד, שכן מתפתח מול המצלמה, הוא פול. הלוחמני בחבורה, שהחזרה לווייטנאם מוציאה ממנו את הטראומות הקשות ביותר, צריך גם להתמודד עם הופעה לא מתוכננת של בנו, האדם האחרון איתו הוא רוצה להתעמת בסיטואציה הזאת. עם כפפה שחורה ביד אחת וכובע MAGA על הראש, פול מייצג את הקרע הפנימי בתוך אמריקה ואת הקונפליקט הקיומי של אדם שחור הרוצה להרגיש שייך במדינה שמסרבת להכיר בו כשווה. הוא משקף כיצד בייבי בומרים שהפגינו נגד מלחמה בצעירותם, הפכו ברבות השנים לסמל השמרנות. תצוגת משחק מרשימה של דלרוי לינדו הופכת את פול לדמות המעניינת היחידה בסרט. הוא מלחיץ, מפחיד ומעורר רחמים בו זמנית ונלחם מלחמה אבודה נגד השדים הפנימיים שלו.

המשחק של לינדו הוא נקודת האור העיקרית בסרט. כל סצנה שאינה מובלת בידי דמותו של פול היא חלק מבלגן שלא נסגר על עצמו. זה ממש לא עוזר שהדמויות מצטטות ישירות מסרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"האוצר מסיירה מדרה". נכון, ספייק לי ביים סרט על חבורה של יוצאי צבא שחוזרים לג'ונגל בו הטרוף שולט, וזה גם סרט על אנשים שמחפשים זהב בארץ זרה. עדיין, הציטוטים האלה לא מצביעים על תחכום או מודעות עצמית, כמו שהם מדגישים שלא היה ללי שום דבר מקורי לומר. הנסיונות לקשור את הסיפור למצבם של השחורים בארה"ב לא עובדים כאשר כל כך מעט ידוע על רוב הדמויות הראשיות, שבאותה מידה זה היה יכול להיות סיפור על ארבעה רדנקים לבנים או על פליטים וייטנאמים שמתגוררים כיום בפראג וחוזרים לחפש אוצר שנעלם במלחמה. עכשיו שאני חושב על זה, דיוויד או. ראסל כבר עשה את הסיפור הזה טוב יותר עם "שלושה מלכים", רק שבמקום הזווית האתנית, הוא הציב את העלילה בתוך הקשר היסטורי שאתגר את האופן בו אמריקאים תופסים את עצמם כמגיני העולם החופשי.

בסרטים כמו "עשה את הדבר הנכון" ו"שחור על לבן", הייתה לצבע העור של הדמויות משמעות בהקשר רחב יותר מהסיפור הפרטי שלהן. בהזהב של נורמן, חסר חוט מחבר בין החיפוש שלהם אחר מטמון, טראומות המלחמה והעובדה שכולם שחורים. אפשר לטעון שעצם היותם של הבלאדז אפרו-אמריקאים כבר מספק את הקשר הנחוץ, אבל לא הרגשתי את זה במהלך הצפיה. יותר הרגשתי כאילו הסרט מפנה אותי לעשות חיפוש בוויקיפדיה פעם בעשר דקות כדי להצביע על כך שהוא עוסק במשהו חשוב, במקום לשלב זאת בצורה טבעית בסיפור.

ביקורת: משפחת וילובי

MV5BZGNlMzljOWEtMjdiYS00ZjQwLTg2M2UtMTYwNDgyZjQ4MDk5XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize

 

אני לא יודע מי התחיל עם הטרופ של להזהיר את הצופים מראש שלא מדובר בסיפור שמח. הסרט הראשון שעולה לי בראש עם אזהרה כזו הוא "סדרה של צרות", כאשר קולו של ג'וד לאו מעדכן את הצופים כל כמה זמן שמדובר בסיפור קודר וקשה לעיכול. כמובן שמדובר בהגזמה, וזה המקרה גם עם סרט האנימציה החדש "משפחת וילובי", אולם אני מרגיש כאילו הגימיק הזה קיים הרבה יותר זמן, אולי עוד מזמנו של רואלד דאל. אחרי הכל, מדובר בדרך חמקמקה להרגיע את הקהל. אם לא מזהירים אנשים מפני הנורא מכל, הם יהיו מופתעים אם וכאשר יגיע ויצאו מהסרט בתחושה מדוכדכת. לעומת זאת, כאשר סרט מכין מראש את הצופים לדברים קשים, האזהרה תגביר בקרבם את האהדה כלפי הדמות הראשית ותגרום להם לנשום לרווחה אם תשרוד עד הסוף בלי לאבד את כל מה שיקר לה.

את משפחת וילובי מלווה חתול, אותו מדבב מפיק הסרט ריקי ג'רווייס, שבנימה הרגועה והמלנכולית האופיינית לו, מקריין את קורותיהם של ארבעה ילדים שבעולם האמיתי, הייתם שומעים עליהם רק בסדרת טרו-קריים שהייתה מופקת הרבה אחרי שהארועים הסתיימו.

במשך דורות, היו בני ובנות וילובי אנשים משכמם ומעלה, בעלי טעם טוב, כריזמה, חכמה ושפם מרשים. הרצף נעצר אצל מר וגברת וילובי הנוכחיים. לא רק שהשניים טיפשים ואנוכיים להחריד, אלא שלמר וילובי יש רק שפמפם דקיק ונטול פסון, תוצאה של הקיצוץ המתמיד שאשתו עורכת על מנת להשיג לעצמה חוטי סריגה. ממש בלי כוונה, נולדו להם ילדים. הבכור, טימותי, חולם להחזיר לגדולתו את השם וילובי. האמצעית, ג'יין, חובבת מוזיקה ואוהבת להעלות שאלות היפותטיות, בעוד התאומים הצעירים ברנבי וברנבי חולקים הכל, כולל שם פרטי, וממציאים מתקנים הרבה יותר מורכבים מהצפוי לגילם. כולם גרים בבית המשפחה הישן, בלי קשר של ממש לעיר שצמחה מסביב.

מר וגברת וילובי הם דוגמה מרהיבה להורים גרועים. כאשר השניים זוכרים בכלל שיש להם ילדים (אל תצפו שגם יזכרו את השמות שלהם בנוסף לכל), הם אוסרים עליהם להשמיע קול, מאפשרים להם לאכול רק שאריות מהארוחה של המבוגרים ומענישים את טימותי, גם על דברים שלא עשה, בשליחתו למרתף הפחם. לאחר שהילדים מוצאים תינוקת יתומה המושארת בפתח הבית, הם מבינים שהרעיון לגדול בלי הורים דווקא לא כזה רע. הארבעה מחליטים לשלוח את ההורים לטיול במקומות המסוכנים ביותר בעולם, בתקווה שלא יצליחו לחזור וישאירו את הילדים לגורלם. הם רק שכחו פרט אחד בתכנית: אין סיכוי שההורים ישאירו את הבית היקר שלהם בידי ילדים בלי השגחה.

משפחת וילובי הוא סרט שעוסק בעלילה מאוד אפלה, אבל מבוים ומעוצב באופן שנועד להיות קודם כל מבדר. בני המשפחה זכו כולם לשיער אדמוני דמוי צמר, בעוד לחלק מדמויות המשנה יש צבע עוד לא שגרתי על מנת להבדיל אותן מהרקע. זה לא מסע דרך פחדים כמו "קורליין", או מוזרות שנעוצה עמוק במיתולוגיה כמו "המסע המופלא". העולם של משפחת וילובי הוא פשוט גרסה אחרת של העולם שלנו. תערובת של ציניות ואופטימיות מכתיבה את רוחו של הסרט. כך למשל, הקשת בענן הנראית מכל רחבי העיר, היא בעצם ענן שנפלט מארובה של מפעל ממתקים. מנגד, התאומים בונים מכשיר שיכול בפוטנציה להרוג אדם מבוגר, אבל כשהוא מופעל, זה לצורך בדיחת רקע בלבד.

מדובר בקו מאוד דק שהסרט מנסה להלך עליו. לא להיות יותר מדי סכריני וקיטשי, אבל עדיין להתאים לכל המשפחה ולהציג עלילה מחממת לב. מגיע לו קרדיט על כך שההורים הם באמת כה נתעבים, שהרעיון להיות יתומים נראה כמו אלטרנטיבה עדיפה. גם יש בדיחה חוזרת מוצלחת על כמות תאונות הדרכים שהדמויות גורמות בכל פעם שהן מתרחקות מהבית המוכר, והתאומים אולי קריפיים, אבל בו זמנית חמודים בטרוף. יש פה הימור לא פשוט, כי כפי שניתן לגשר בין גישה אחת לסיפור ואחרת לבניית העולם שמסביב, אפשר בקלות גם ליפול בין הכסאות ולא לקלוע לטעמו של אף אחד.

משפחת וילובי מצליח רוב הזמן לבצע את הגישור בצורה מוצלחת. יש רגעים שהוא מתקתק מדי, לצד רגעים בהם נראה שהסכנות המוצגות הן חסרות פרופורציה לפשטות של הסיפור. בהחלט רואים שמדי פעם הבמאי קרים פירן הרגיש צורך להגביר את הקצב בשביל להשאיר את הקהל ערני ובעוד זה עובד כאלמנט קומי, העלילה חוזרת למסלול הקודם כמעט מיד. אין לי בעיה עם התזזיתיות הכללית של הדמויות, זה לא סרט של מיאזאקי שמנסה לעבוד בהתאם לתנאי הפיזיקה של העולם האמיתי. מה שכן, חבל שאין מעבר חלק יותר בין הקומדיה לרגעים הרציניים, כי קשה לעשות את הסוויץ' בראש במהירות שפירן מכתיב.

הדבר המרשים ביותר בסרט הוא האנימציה עצמה. למרות שנוצר כולו במחשב, משפחת וילובי נראה כמו סרט סטופ-מושן. התנועה של הדמויות מקוטעת בכוונה, השיער נראה כאילו הוא עשוי מצמר אמיתי, הרקעים כמו נוצרו מקרטון ודברים כמו עננים ועשן נראים כאילו הם עשויים מצמר גפן. זו בחירה מעניינת, בעיקר כי היא כנראה עשתה את העבודה על האנימציה ליותר קשה. קריס פירן ושותפיו להפקה החליטו לאתגר את עצמם עם מחווה לסגנונות הנפשה שגדלו עליהם ולהעניק לסרט תחושה מעט מיושנת, אבל בצורה נוסטלגית ומוכרת. בחירת שחקנים מוצלחת כמו מרטין שורט וג'יין קרקובסקי לתפקיד ההורים המזניחים, מיה רודולף לתפקיד אומנת חביבה וטרי קרוז לתפקיד… בואו פשוט נגיד טרי קרוז כי הוא בברור היה הבחירה הראשונה של היוצרים, הביאה לכך שהחיבור של השחקנים לדמויות עובד כמו שצריך.

משפחת וילובי נוהג לפי הקלישאות של רוב סרטי האנימציה הממוחשבת שאינם של פיקסאר. התנועה של הדמויות מוקצנת בלי סיבה, נראה שחלקן יותר הותאמו לזהות המדובבים מאשר להפך, הסרט מנסה כל הזמן לדחוף את השיר של ג'יין כדי שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר ועד כמה שהחתול מספר לנו שלא מדובר בסיפור משמח, לא היה אף שלב שבו האמנתי לו ברצינות. מנגד, מדובר בסרט טוב יותר מרוב מקביליו הממוחשבים. האפלוליות המובטחת קיימת, גם אם היא עוברת דרך כמה מסננים של קיטש בדרך. רוב הבדיחות קולעות והעיצוב דמוי הסטופ מושן מרהיב לעין. בנוסף, הסיפור מרגש כשצריך ולמעשה היה אכפת לי ממה שקורה, גם אם לא באמת חששתי שאני נכנס לסרט הקודר ביותר שאי פעם ראיתי.

מאה הגדולים: מקומות 30-21

30. סקוט פילגרים נגד העולם (ארה"ב/בריטניה/יפן, 2010)

במקור: Scott Pilgrim vs. The World

במאי: אדגר רייט

תסריט: מייקל באקול, אדגר רייט

שחקנים: מייקל סרה, מרי אליזבת וינסטד, קיירן קלקין, אלן וונג, סטיה באבה, כריס אוונס, ברנדון ראות', מיי ויטמן, שוטה סאיטו, קייטה סאיטו, ג'ייסון שוורצמן, ברי לרסון

 

 

מה קורה כאן: סקוט פילגרים הוא בחור בן עשרים וקצת מטורונטו שמנגן בלהקה ויוצא עם תיכוניסטית. הוא מחליט להיפרד ממנה לאחר שהוא נדלק על בחורה מסתורית בשם רמונה פלאוורס. רמונה נענית לחיזוריו, אבל מזהירה אותו שאם הוא רוצה לצאת איתה, יצטרך להילחם בשבעת האקסים המרושעים שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: נתחיל עם השאלה למה הסרט ברשימה תחת השם הזה ולא השם איתו הופץ בישראל. ובכן, למרות שאני נוטה להשתמש כאן בשמות ההפצה הרשמיים בארץ, אין שום סיכוי שאני ברצינות מתייחס לסקוט פילגרים נגד העולם בתור "האקסים של החברה שלי". לא רק שהשם הזה יוצר רושם מטעה כאילו מדובר בקומדיה רומנטית שגרתית ולא בקומדיית אקשן מוזיקלית שמתנהלת לפי חוקים של משחק ארקייד, גם סביר להניח שהרבה מהאנשים שאוהבים את הסרט בכלל לא מכירים את השם העברי שלו. בפעם הראשונה שצפיתי בסקוט פילגרים, היה לי ברור שאני רואה את העתיד של הקולנוע. לא בהכרח מבחינה טכנית או תוכנית, אבל כן מבחינת הקו המנחה את הבמאי. אדגר רייט כבר התחיל לבסס לעצמו מוניטין של גאון קומי והסרט הזה דרש גאון בכדי לעבוד. הוא מבוסס על קומיקס שבעצמו מלא במחוות למשחקי ארקייד מתחילת שנות התשעים ומציג את הסיפור מנקודת המבט של מוזיקאי שנאבק לא רק על לבה של אישה, אלא גם על המקום של להקתו בתרבות מלאה היפסטרים ופוזרים. אדגר רייט רצה לשקף את זה בצורה האופטימלית והצליח על ידי כמות מטורפת של קאטים ואפקטים שמשמרים את תחושת העולם בתוך עולם, כמו גם שפע בדיחות הרקע והרמזים המטרימים בהם הוא מתמחה. התוצאה היא סרט שלמרות שהדמות הראשית בו היא לא אדם טוב או אפילו רומנטי במיוחד, עדיין מספק לגיבור מסע רווי אתגרים ולקחים שמבססים אותו בתור המנצח האפשרי היחיד. אם סקוט לא שורד את כל המשימות וגובר על הבוס הסופי, המסע לא שווה כלום. בין הסגנון הצבעוני, הפסקול המשובח, ההגיון הפנימי שעובד מכיוון שכל הדמויות מכירות בו כהגיוני והבדיחות המוצלחות, זהו סרט שבמאים מתחילים צריכים ללמוד אותו. גם אם הם לא מתחברים לסגנון או לסיפור, הם צריכים ללמוד איך נראה סרט שהבמאי שלו יודע בדיוק איך הוא רוצה שיראה.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף אחד מהפרסים הגדולים של התעשיה, או זכה ליחס של ממש מצד פסטיבלים שאינם מתמחים בקולנוע מז'אנר מסוים, הוא היה מועמד לעשרות פרסים של תאי מבקרים מקומיים, איגודים מקוונים ולפרסי הוגו וסאטלייט

 

29. שיר אשיר בגשם (ארה"ב, 1952)

במקור: Singin' in the Rain

במאים: סטנלי דונן, ג'ין קלי

תסריט: בטי קומדן, אדולף גרין

שחקנים: ג'ין קלי, דבי ריינולדס, דונלד אוקונור, ג'ין הייגן, מילרד מיצ'ל

 

 

מה קורה כאן: דון לוקווד ולינה למונט הם הזוג הנוצץ של הוליווד, התקשורת מתעסקת באובססיביות בהם ובסרט החדש בכיכובם. הבעיה היא שהשניים אינם זוג אמיתי ולמעשה, דון ממש מתעב את לינה במציאות. כשהסרט הבא בכיכובם מומר לסרט מדבר בכדי לעקוב אחר הזמנים המשתנים, דון וחברו הטוב קוזמו מציעים להפוך אותו לסרט מוזיקלי על מנת לפצות על התסריט הגרוע. אלא שללינה יש קול בלתי נסבל ודון מחליט ללהק את חברתו קתי שתדבב את לינה ללא ידיעתה של הכוכבת התככנית.

למה הסרט הזה ברשימה: שיר אשיר בגשם הוא אולי הסרט המוזיקלי המפורסם בכל הזמנים, לפחות בכל הנוגע לסרטים שהשירה והריקוד הם המאפיינים הבולט בהם. הכריזמה הטבעית של ג'ין קלי מתווספת לכשרון הריקוד יוצא הדופן שלו, לתזמון הקומי המצוין של אוקונור והייגן, ליכולת של ריינולדס לגלם דמות שלא הושחתה בידי עולם הזוהר ולאוסף שירים שרובם נכתבו עבור סרטים אחרים, אבל זכו להכרה נרחבת דווקא כאן. זה סרט שהוא בידור נטו, עם חלוקה ברורה לטובים ורעים, אבל בלי לאבד פרופורציות. אף אחד פה לא מעמיד פנים כאילו אוסף של שחקנים ומוזיקאים הולכים להציל את העולם, רק לצאת על הצד המנצח בסכסוך פנים-ביצתי. ההפקה לא חסכה בעיצוב האמנותי, מה שמאפשר להליכה דרך במות הקול השונות של האולפן להיראות כמו סיור אמיתי בין הפקות, או לריקוד בגשם להיראות כאילו באמת צולם ברחוב באמצע החורף. זה סרט עם סיפור קטן שמוצג באמצעים גדולים. מכתב אהבה להפקות הבומבסטיות של הוליווד של שנות העשרים, לצד ביקורת על היותה פס יצור של סרטים בינוניים שנוהלו יותר בידי משקיעים ורואי חשבון מאשר בידי אנשים עם ראיית עולם אמנותית.

פרסים בולטים: 2 מועמדויות לאוסקר (שחקנית משנה להייגן, פסקול לסרט מוזיקלי), זוכה גלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (קלי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

28. הטוב, הרע והמכוער (איטליה, 1966)

במקור: Il Buono, Il Brutto, Il Cattivo

במאי: סרג'יו לאונה

תסריט: אגה & סקראפלי, לוצ'יאנו וינצ'נזוני, סרג'יו לאונה

שחקנים: קלינט איסטווד, לי ון קליף, אלי וולך

 

 

מה קורה כאן: שלושה אקדוחנים מנסים, כל אחד בדרכו, להתעשר במערב הפרוע. אנג'ל אייז הוא שכיר חרב שמחפש אחר מטרה ששווה הרבה כסף. טוקו הוא שודד שנרדף בידי ציידי ראשים ומגיע לעסקה עם אדם המוכר רק בכינוי בלונדי. לאורך רצף של בריתות ובגידות, השלושה נעים לעבר נקודה משותפת בחיפוש אחר אוצר קבור.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הקסם של שני הסרטים האחרונים שהזכרתי היה בחלוקה הבלתי מתפשרת בין טובים לרעים, דווקא הטוב הרע והמכוער, חרף שמו, לא עושה זאת. הוא מתנהל בתוך לימבו שבו האל היחיד הוא הזהב והסיבה היחידה לעשות דברים היא כדי לשרוד. כולם רוצחים, כולם מחושבים, כולם מחפשים להתעשר. ההבדל הוא בגישה. הטוב הוא זה שלא הורג אם אינו חייב, הרע הוא זה שכן והמכוער הוא זה שמשנה את עורו בכל הזדמנות. באופן אירוני, למרות שסגנון הבימוי של לאונה הוא מאוד אנטי-הוליוודי, במאים הוליוודיים שגדלו על סרטיו רק מחפשים הזדמנות לחקות אותו. כשאתה שונה, יותר שמים לב אליך וכשאתה גם ממש טוב, זוכרים אותך לא פחות מהמחוות. לאונה שכלל כאן את הכלים שפתח בשני המערבונים הקודמים שביים בכיכובו של איסטווד. ההמתנה לפני שאקדחים נשלפים, המוזיקה המהפנטת של אניו מוריקונה, העריכה שהולכת ומצמצת את המרחב עד להתנגשות בלתי נמנעת, הדמויות העגולות והתחושה כאילו גם הצופה נמצא תחת השמש הקופחת בזמן הצפיה. סרג'יו לאונה אהב בעצמו לחקות אחרים, אבל בדומה למעריץ הנלהב שלו קוונטין טרנטינו, גם אצל לאונה לחקות זו צורה של אמנות כשמשלבים את כל מה שלומדים לכדי שפה אישית. הטוב הרע והמכוער הוא סרט שמגשר בקלות בין הומור, מתח ורגש, תוך שהוא שומר על כל הדמויות קשוחות ומסוכנות ולא נותן אפילו לרגע את התחושה שמישהו מהם לא שייך לסיפור.

פרסים בולטים: זהב, אם תצליחו להגיע אליו ראשונים. כמו לא מעט קלאסיקות שהלכו נגד הזרם, גם הסרט הזה הוכר כיצירת מופת רק שנים אחרי צאתו.

 

27. הרומן שלי עם אנני (ארה"ב, 1977)

במקור: Annie Hall

במאי: וודי אלן

תסריט: וודי אלן, מרשל בריקמן

שחקנים: וודי אלן, דיאן קיטון, טוני רוברטס, קרול קיין, כריסטופר ווקן

 

 

מה קורה כאן: אלבי זינגר הוא קומיקאי יהודי מניו יורק שהתאהב בשחקנית צעירה בשם אנני. השניים יצאו לתקופה, אבל הקשר לא החזיק מעמד. למרות נסיונו של אלבי להמשיך בחייו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה מקצועית, הוא לא מצליח להשתחרר מהשאלות סביב אותה מערכת יחסים. מה היה כל כך מיוחד באנני? מה הוא מצא דווקא בה? מה היא מצאה בו? למה זה נגמר?

למה הסרט הזה ברשימה: הרומן של עם אנני הוא בו זמנית הבסיס לרוב סרטיו של וודי אלן מחוץ לתחום הקומדיה הפרועה שאפיינה אותו לפני כן, וגם הסרט היחיד בו הוא באמת שופט את עצמו. עד כמה שהנוירוטיות של אלן והרחפנות של דיאן קיטון מבוססות על התכונות האמיתיות שלהם (התסריט שואב השראה ממערכת היחסים שהייתה להם במציאות), הסרט מאפשר מספיק ריחוק בשביל שכל צופה יוכל להזדהות עם אחד הצדדים. חלק יזדהו עם הגבר חסר הבטחון שרוצה שהכל יקרה בהתאם לציפיות שלו, בעוד אחרים יזדהו עם האישה שעדיין מחפשת את עצמה ומנסה לחלץ רגעים של ספונטניות והרפתקנות במערכת יחסים שמבוססת על קביעות. הרבה לפני שהתחילו לחשוב על וודי אלן בתור עבריין מין פוטנציאלי, הוא הצליח להביע בצורה מדויקת את חוסר היכולת להחליט מה עדיף, מערכת יחסים מבוססת דחפים שלא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, או קשר ארוך ויציב שדורש מכל אחד מהצדדים לעשות ויתורים כואבים. תוצאה של מצב דומה נראתה לאחרונה גם בסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך, שבדומה לאלן, בחר את החוף המזרחי והחוף המערבי של ארצות הברית כמטפורה לפערים הרגשיים בין בני הזוג. ההבדל בין הסרטים הוא שהרומן שלי עם אנני הוא קומדיה שבה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ללא הרף, כולל הסצנה המופלאה עם מרשל מקלוהן, שואב השראה מימיו כסטנדאפיסט ומשלב עריכה לא שגרתית בכדי להראות כיצד הקשר עם אנני מהדהד בנסיונות למצוא קשרים אחרים. זהו סרטו הכן והחשוף ביותר של במאי שגם ככה רואה בקולנוע סוג של טיפול פסיכולוגי מתמשך עבור עצמו.

פרסים בולטים: זוכה ב-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקנית ראשית לקיטון), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית בסרט קומי או מוזיקלי, זוכה 5 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית, עריכה), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקנית משנה (קיטון) ואחד מעשרת סרטי השנה

 

26. מוכרים בלבד (ארה"ב, 1994)

במקור: Clerks

במאי: קווין סמית

תסריט: קווין סמית

שחקנים: בריאן או'האלורן, ג'ף אנדרסון, מרילין ג'יליוטי, ליסה ספונאוור, קווין סמית, ג'ייסון מיוז

 

 

מה קורה כאן: דנטה מגיע לעבודה במכולת ביום החופש שלו כדי לחפות על עובד אחר שלא מגיע. למרות שהוא לא אמור להיות שם בכלל, עובר על דנטה יום מלא התרחשויות הכולל מפגשים עם טיפוסים הזויים הפוקדים את החנות. חברו לצרה הוא רנדל, העובד בספריית הווידאו הסמוכה ושונא את הלקוחות. במהלך היום, דנטה רב עם חברתו מתוך קנאות ושוקל להחיות את הקשר עם אקסית שחוזרת במקרה לאזור. ג'יי וסיילנט בוב, שני סוחרי סמים בטלנים ששוהים מחוץ למכולת, מוסיפים מדי פעם את הגיגיהם לאופן בו דנטה מצליח שוב ושוב לסבך את עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהרחיב אותו ליקום קולנועי שאיכויותיו אינן עקביות, מוכרים בלבד היה הסרט שהציג לעולם את קווין סמית. הסגנון הישיר שלו, שאינו מצנזר דבר, השתלב בטבעיות באותו נוף קולנועי בו "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו היה לאחד הסרטים המדוברים של השנה, והפתיחות שלו לגבי מיניות לא פחות משמעותית מזו של "פריסיליה, מלכת המדבר". סמית נודע מאז בתסריטים הבוטים שלו, בדמויות הצבועות שיצר, בהומור הסטלנים ובכמות הרפרנסים התרבותיים שאף חבר בדור האקס אינו שלם בלעדיהם. מוכרים בלבד מצליח להיות בו זמנית מצחיק מאוד, וכן ברמה שרוב הקומדיות הרומנטיות, בטח אלה שנוצרו עד לאותה נקודה בזמן, לא מרשות לעצמן להיות. לא שזו קומדיה רומנטית, אבל זו קומדיה והיא רומנטית בדרכה המאוד לא משויפת. התקציב הנמוך אלץ את סמית לצלם בשחור לבן במהלך הלילה (לכן התריס של המכולת תמיד סגור) ולהיעזר במכרים ובשחקנים לא מוכרים לגילום התפקידים השונים. התוצאה היא סרט אינדי שעם כל ההקצנות שבו, עדיין נראה ונשמע כמו העולם האמיתי, רק בלי צבע. אין פה מסר חברתי על היחס לאדם העובד, על נגע הסמים בקרב הנוער, או אפילו על יחסי הכוחות בין המגדרים. מה שכן נמצא פה, הוא מבחן הבגרות של דנטה, שצריך להכריע בין התפשרות למען מערכת יחסים רצינית, לבין הארכה מלאכותית של ימי הנעורים. משפט אחד על לזניה מעביר בצורה מדויקת את אחד המסרים היותר חכמים שנתקלתי בהם בסרט כלשהו.

פרסים בולטים: זוכה פרס בפסטיבל סאנדאנס, זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן ומועמד לפרס מצלמת הזהב, מועמד ל-3 פרסי אינדיפנדנט ספיריט, מועמד לפרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי חדש, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

25. האלמנט החמישי (צרפת, 1997)

במקור: The Fifth Element

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון, רוברט מארק קיימן

שחקנים: ברוס ויליס, מילה יובוביץ', גארי אולדמן, איאן הולם, כריס טאקר, צ'רלי קריד-מיילס, טומי "טייני" ליסטר ג'וניור, טריקי, מייוון

 

 

מה קורה כאן: בשנת 2263, מאיים כח רשע מהחלל להשמיד את העולם. הנשק היחיד נגדו היא חייזרית דמוית אישה בשם לילו, שחוזרת לכדור הארץ על מנת לאחד את חמשת האלמנטים ולהציל את היקום. לשם כך, היא זקוקה לעזרתו של כומר בשם קורניליוס ונהג מונית עם עבר צבאי בשם קורבין דאלאס, שמגויס למשימה. האיום העיקרי עליהם הוא תעשיין עשיר בשם זורג ששולח בעקבותיהם צבא של שכירי חרב מתוך מטרה להשיג את האלמנטים.

למה הסרט הזה ברשימה: כשקוראים את תקציר העלילה, האלמנט החמישי לא עושה רושם טוב יותר מהבי-מובי הממוצע שזוכה בסופו של דבר לככב בפרק של MST3K. מתישהו, כנראה באזור הצפיה העשירית ומעלה, כשמצוטטים דיאלוגים שלמים בעל פה, מחקים את הקולות המשונים שכריס טאקר עושה, יודעים בעל פה את השיר הבלתי אפשרי של הדיווה ומצליחים להבין את מה שלילו אומרת כשהיא מדבר בשפה השמימית, מבינים שהסרט הזה הוא אופרת חלל מהסוג המהנה ביותר. ההומור והאקשן משתלבים עם עיצוב צבעוני שמבוסס באופן חלקי על נובלות גרפיות צרפתיות ותלבושות שעוצבו בידי ז'אן-פול גוטייה. כל זה בליווי משפטי מחץ ופסקול אלקטרוני שנוכח לאורך 90% מהסרט, כמות גבוהה ביחס לרוב סרטי הקולנוע. כל הדברים האלה מתאחדים לסרט שרק נעשה סוחף יותר ויותר עם כל צפיה. כזה שכמה פגמים שלא מוצאים בו, עדיין קשה לנתק ממנו את העיניים. הוא נע על גבול לא החלטי שבין פרודיה לבין ניסוי ויזואלי והתוצאה מרהיבה לעין, לא פחות משהיא מהנה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לעריכת סאונד, זוכה פרס באפטא על אפקטים מיוחדים, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט השנה, זוכה שלושה פרסי סזאר (במאי, צילום, עיצוב אמנותי), מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

מנגד, מועמד גם לשני פרסי ראזי

 

24. שבעה חטאים (ארה"ב, 1995)

במקור: Se7en

במאי: דיוויד פינצ'ר

תסריט: אנדרו קווין ווקר

שחקנים: בראד פיט, מורגן פרימן, גווינת' פאלטרו

 

 

מה קורה כאן: דיוויד מילס הוא בלש צעיר וחם מזג שעבר לאחרונה עם אשתו לעיר חדשה. הוא מתחבר לבלש הוותיק ויליאם סומרסט שנמצא על סף פרישה. שני מקרי רצח בעלי אופי דומה מביאים את השניים לאחד כוחות בחיפוש אחר רוצח סדרתי השואב השראה משבעת החטאים הקטלניים של הנצרות.

למה הסרט הזה ברשימה: שבעה חטאים הוא התיקון של דיוויד פינצ'ר להתחלה הפחות מוצלחת של הקריירה הקולנועית שלו. אחרי ש"הנוסע השמיני 3" התיש גם אותו וגם את הקהל, פינצ'ר פנה לסיפור מקורי, בלי ציפיות מוקדמות, בו הצליח להפגין באמת את יכולותיו. כמו הרוצח החמקמק המוכר רק בתור ג'ון דו (פלוני אלמוני), פינצ'ר הקפיד שלא יהיה שום פרט מיותר בסרט. הכל מדויק, השחקנים מבינים היטב את התפקידים שלהם, אין שום גילוי שבא בזמן לא נכון. בניגוד לסרטי משטרה אחרים, כאן עבודת הבילוש מוצגת כאיטית ומלאה בפרטים טכניים, לצד הגמשה לא רשמית של החוק. לא כל הצעדים שמילס וסומרסט נוקטים בהם קבילים בבית משפט, אבל הם יודעים איך להצדיק אותם במידה ומישהו שואל. עד כמה שהסרט גרפי וקשה לצפיה, יש בו אסתטיקה שיוצרת אווירת אימה במקומות הכי שגרתיים למראה. בנוסף, רגע של מוזיקה קלאסית בספריה מראה את הצדדים הפחות קשוחים של השוטרים, בעוד ביקור בבית הזוג מילס חושף את ויליאם ודיוויד שמחוץ לשעות העבודה כשני אנשים שיכולים להיות חברים בלי קשר. הדינמיקה ביניהם היא מעבר לקלישאה של הבלש הוותיק ומחליפו הצעיר ובזכותה החקירה מרתקת כל כך. בלי הרבה רגעים של תגליות דרמתיות, שבעה חטאים כתוב ומבוים בקפידה כך שגם מבוי סתום בחקירה יראה כמו שיא המתח.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכה, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, זוכה 3 פרסי MTV (הסרט הטוב ביותר, השחקן הנחשק ביותר לפיט, הנבל הטוב ביותר)

 

23. אמדאוס (ארה"ב, 1984)

במקור: Amadeus

במאי: מילוש פורמן

תסריט: פיטר שאפר

שחקנים: אף. מארי אברהם, טום הולס, ג'פרי ג'ונס, אליזבת ברידג'

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהמלחין אנטוניו סליירי מנסה להתאבד, הוא מתוודה בפני כומר כי הוא הרג את מוצרט. סליירי מספר כיצד עשרות שנים לפני כן קנא בוולפגנג אמדאוס מוצרט כאשר הגיע לארמון הקיסר בווינה. בתור נוצרי אדוק שגזר על עצמו נדר התנזרות כהוקרה על הכשרון שהעניק לו האל, סליירי לא מסוגל להבין כיצד חוטא ילדותי וגס רוח כמו מוצרט מסוגל להלחין יצירות כה מופלאות. הקנאה גורמת לו לנסות ולחבל בקריירה של עמיתו הצעיר.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שהדמויות והארועים ההיסטוריים המתוארים בו אכן התקיימו במציאות, אמדאוס אינו מבוסס על סיפור אמיתי. פיטר שאפר העניק לעצמו הרבה חופש אמנותי כאשר חבר את המחזה אותו גם עבד בעצמו לסרט, על מנת להפוך את התחרות בין שני מלחינים כה שונים באופיים לשאלות אודות טיב האמונה ועצם קיומה של סיבה לכל דבר. סליירי של הסרט מתענה וכל מערכת האמונות שלו נסדקת כשהוא לא מצליח להסביר לעצמו מדוע אלוהים בחר במוצרט ככלי קיבול לכשרון שמימי. זאת בעוד המלחין הצעיר בכלל לא מודע לכך שסליירי מתעב אותו ורואה בו בכלל סוג של חונך בדרכי החברה הווינאית. סליירי ירא החטא נוהג בשלב מסוים כשטן המנסה לפתות את אמדאוס ואשתו לחטוא, או לפחות כשליח מטעם עצמו של האל שמעוניין להכשיל את מוצרט על מנת לשמור על הגיון בעולם. תצוגת המשחק המדהימה של אף. מארי אברהם החל מסצנת הפתיחה ועד סוף הסרט מצליחה למכור את רגשות האשם ככנים ולייצר סימפתיה כלפי מי שהכריז על עצמו כרוצח. הדבר המרשים ביותר הוא שהסרט מעביר את גאונותו של מוצרט דווקא דרך הקריינות של סליירי, שכמומחה למוזיקה מבין מה מייחד את יצירותיו של אמדאוס מכל מה שקדם לו. זה הופך את הסיפור כולו לעמוק וסבוך יותר, מכיוון שהוא מסופר מנקודת המבט של מי ששונא את אותו אדם שעבודתו גורמת לו הנאה מרובה.

פרסים בולטים: זוכה 8 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לאברהם, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, איפור), זוכה 4 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (צילום, עריכה, סאונד, איפור), זוכה פרס גילדת הבמאים, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

22. חנות קטנה ומטריפה (ארה"ב, 1986)

במקור: Little Shop of Horrors

במאי: פרנק אוז

תסריט: האוורד אשמן

שחקנים: ריק מורניס, איילין גרין, לוי סטאבס, סטיב מרטין, וינסנט גרדיניה, ביל מאריי

 

 

מה קורה כאן: סימור קרלבורן עובד בחנות הפרחים של מר מושניק. הוא מאוהב באודרי העובדת לצדו, אבל מתבייש לעשות משהו לגבי זה. בנוסף, אודרי יוצאת עם רופא שיניים סדיסט שאוהב להתעלל בה ובמטופלים שלו. יום אחד, סימור מוצא צמח מסתורי שניזון מדם ומעניק לו את השם אודרי 2. כאשר הצמח מתחיל לגדול, גם גורלו של סימור משתנה לטובה, אם כי דרישות ההאכלה של אודרי 2 הולכות ונעשות קשות לסיפוק.

למה הסרט הזה ברשימה: חנות קטנה ומטריפה הוא עיבוד קולנועי למחזמר המבוסס על סרט באותו שם מ-1960, שהיה כנראה נשכח לחלוטין לולא גרעין מעריצים קטן והדוק, בהם האוורד אשמן שהחליט להוסיף לו שירים ולהעביר אותו לבמה. למעשה, אשמן הכניס הרבה שינויים לסיפור במהלך כתיבת המחזמר ואז הוסיף עוד כמה עבור הגרסה של פרנק אוז. הקרנות המבחן השליליות הובילו לאפילו יותר שינויים בכדי להפוך את הסרט לפחות אפל. הסוף המקורי התגלה מחדש בזכות יוטיוב והושב לחלק מההוצאות היותר מאוחרות, אולם רוב מי שצפה בסרט, ראה את הגרסה בה החלום האמריקאי הוא דבר בר השגה וסימור הוא גיבור יותר מובהק. אישית, אני מחבב את שתי הגרסאות, אבל ככל שעובר זמן, מרגיש שהסוף המקורי מתאים יותר למסר של הסיפור (וגם תואם את זה של המחזמר) לפיו אודרי 2 מייצג את תאוות הבצע ההולכת וגדלה של סימור והאנשים סביבו ואת הקושי לעצור ברגע שעוברים סף מוסרי מסוים. סימור לא רוצח כמו בסרט משנות השישים ולמעשה, אשמן ואוז משתדלים להבהיר שהוא אחראי למוות של אחרים רק בעקיפין. עם זאת, הסוף היותר הוליוודי שנכפה על ההפקה גם פוטר את כולם מאשמה יותר מדי בקלות. עדיין, עם שירים סוחפים, צוות שחקנים בעל תזמון קומי מצוין, אפקטים שנראים טוב גם כיום והעובדה שפשוט אי אפשר שלא לחבב את ריק מורניס, חנות קטנה ומטריפה עובד בכל גרסה, אפלה או ידידותית לקהל הרחב.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים, שיר מקורי), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, פסקול מקורי), מועמד לפרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

21. גבעת חלפון אינה עונה (ישראל, 1976)

במאי: אסי דיין

תסריט: אסי דיין, נפתלי אלטר

שחקנים: גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, ניצה שאול, מיקי קם, טוביה צפיר, ראובן דיין, משה איש כסית, אושיק לוי, חנה לסלאו, מנחם זילברמן

 

 

מה קורה כאן: בימים המתוחים שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולפני חתימת הסכם השלום עם מצרים, סמל ראשון מוקד, המכונה "ג'ינג'י", מאתר את סרג'יו קונסטנצה שהתחמק עד כה משרות מילואים ולוקח אותו לבסיס בסיני. על הדרך, ג'ינג'י מבקש להציע נישואין לחברתו יעלי, אולם אביה ויקטור מסרב לחתן אותה לפני שימצא חתן עבור אחותה הגדולה. שלושת הגברים, ויעלי המסתננת בתוך מזוודתו של סרג'יו, מגיעים לבסיס. ויקטור רודף אחרי סרג'יו שחייב לו כסף, בזמן שג'ינג'י מחפש את ויקטור לחיל על מנת שלא יעצר על כניסה לשטח צבאי ללא אישור ויעלי מתחפשת לבדרנית על מנת להסתתר מאביה.

למה הסרט הזה ברשימה: בתודעה הישראלית, קיימים רק שני סוגים של קולנוע מקומי. האחד הוא דרמות זוכות פרס אופיר שאף אחד לא מדבר עליהן אחרי הזכיה, והסוג השני הוא סרטי קאלט. גבעת חלפון אינה עונה הוא מלך סרטי הקאלט הישראלים. הוא מזקק לשעה וחצי את מהות הישראליות, כולל פערי הדורות, הקונפליקט בין מסורת לבחירה אישית, הצבא ככור היתוך, מדיניות הקומבינה ושליפת הקשרים בכל פעם שמשהו לא עובד חלק, חיפוש אחר עושר מהיר על חשבון עבודה קשה ומאבק תמידי על עמדת מקבל ההחלטות. עם זאת, מכיוון שמדובר בישראליזם, הכל נעשה בתוך חמימות משפחתית ועם הרבה הומור. אסי דיין, בנו של רמטכ"ל ושר בטחון לשעבר שעתיד להיות אחד ממהנדסי הסכם השלום עם מצרים, יצר סרט אנרכיסטי בו אין לדרגה או נאמנות למולדת משמעות אמיתית. הקובע הוא זה שמכריז על עצמו ככזה והמנצח הוא זה שמתחמן את השאר. שלישיית הגשש החיוור, בשיא כוחה, גלמה שלוש דמויות איקוניות שדקלמו במיומנות את משחקי המילים והרפרנסים התרבותיים והפוליטיים שדיין ואלטר הניחו בפיהם והסרט הפך במרוצת השנים לאהוב והמצוטט ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. אפילו השם שלו הוא פרודיה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט שנועד לשווק לעולם את הציונות ואת מדינת ישראל הצעירה כצד הצודק בסכסוך. גבעת חלפון, שצולם אחרי משבר האמון הציבורי בממשלה בשנות השבעים, לא מנסה למכור כלום לעולם. הוא מדבר בשפה שרק קהל מקומי יבין במלואה וקורץ לעבר פינות קטנות מכדי שבארצות אחרות יבחינו בהן. זה סרט ישראלי שנוצר עבור ישראלים ונשאר איתם הרבה אחרי שהאידאליזם של דור הפלמ"ח החל לדהות.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף פרס בזמן אמת, הוא נבחר בסקרים שונים לסרט הישראלי האהוב בכל הזמנים.

ביקורת: בלתי נראה

TheInvisibleMan_teaser-2020_resize.jpg

 

בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אולפני יוניברסל קלטו שיש הרבה כסף במפלצות קולנועיות. הם התחילו עם פנטום האופרה ולאורך שלושים השנים הבאות, הביאו למסך את הרוזן דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה, היצור מהלגונה השחורה ואת האיש הבלתי נראה. כשרצו קצת לגוון את הסיפור, הפגישו בין המפלצות, או המציאו להן סיפורי המשך שלא הופיעו במקור הספרותי. בשלב מסוים, אפילו יצרו סדרה של מפגשים בין היצורים השונים לבין אבוט וקוסטלו, שבעצמם הכניסו לאולפן לא מעט כסף.

האיש הבלתי נראה הוא לא מהמפלצות היותר מפורסמות של יוניברסל, אבל הרעיון עצמו די מוכר. ג'יימס וייל ביים את הגלגול הקולנועי הראשון שלו ב-1933 ומאז, נעשה שימוש בדמות במגוון סרטים,  ספיישלים לטלוויזיה ובאופן מתבקש, בסדרות מצוירות, במה שאני מניח שהאנימטורים החשיבו ליום נוח יחסית בעבודה. מכיוון שלא צריכים ללהק שחקן מפורסם לתפקיד, שגם ככה נעשה רובו דרך אפקטים מיוחדים ותחפושות שמסתירות את הפנים, קצת מפתיע שאין יותר סרטים מפורסמים על רואים ואינם נראים. מצד שני, אולי דווקא זה שקשה לרתום פרצוף מפורסם לתפקיד מסביר את הרתיעה של אולפנים מפניו.

השנה היא 2020 ויוניברסל החליטו להמר שוב על האיש הבלתי נראה. עדיין לא ברור אם מדובר בחלק מהחיאה של יקום המפלצות הקלאסיות, או בסרט שיעמוד בפני עצמו, אבל נתוני ההכנסות בהחלט מעודדים את האפשרות הראשונה. הסרט החדש, שנקרא "בלתי נראה", שונה מהותית מסרטו של ג'יימס וייל וגם מהספר של ה.ג'. ולס שהיה ההשראה לדמות, כך שלפחות הבמאי לי ואנל מציע טוויסט שונה על הסיפור.

 

ססיליה מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, אדריאן. היא חומקת מהבית באישון לילה ונכנסת למכונית של אחותה לפני שאדריאן יבין מה קרה. אחרי שנים עם המפלצת שהתעללה בה, לססיליה לא נותרה סבלנות והיא לוקחת את הסיכון ובורחת אל ביתו המוגן של קרוב משפחה שהוא במקרה גם שוטר. ססיליה ממעטת לצאת מהחדר, שלא לומר מהבית, עד שמגיעות החדשות הגדולות. שבועיים לאחר שעזבה אותו, אדריאן נמצא מת במה שנראה כמו התאבדות. הוא כבר לא יכול לאיים עליה והשאיר לה בצוואתו סכום כסף נכבד, בעזרתו היא מתכוונת לממן את הלימודים של אחייניתה.

אלא שתחושת ההקלה נמשכת מעט מאוד זמן. דברים מוזרים מתרחשים בבית וססיליה בטוחה שזה אדריאן שחזר לרדוף אותה. לא כרוח רפאים, או זכרון פוסט-טראומתי, אלא אדריאן עצמו בגופו, מנסה לשגע אותה ולגרום לאחרים לפקפק בשפיותה. היא טוענת שזה בדיוק מסוג הדברים שיעשה והעובדה שאף אחד לא יכול לראות אותו בפעולה, לא מונעת מססיליה להשתכנע שהאקס המתעלל עדיין מאיים עליה.

במקור, האיש הבלתי נראה היה ספר שעסק בשאלה כיצד ינהג אדם כאשר הוא חופשי מביקורת חברתית. לא יכולים לראות אותו עושה דברים, אז מבחינתו הוא אינו כפוף לאותם חוקים ומוסכמות כמו שאר האנושות. הגרסה של ואנל רחוקה מהמקור הספרותי, לא רק בתוכן ובמה שעומד מאחורי האדם הבלתי נראה, אלא גם בכך שאדריאן די ראה עצמו פטור מאחריות למעשיו עוד כשהיה רשמית חי. אנחנו נחשפים מעט מאוד אליו כדמות ורוב המידע אודותיו מגיע מססיליה ומאחיו, האחראי על ביצוע הצוואה. לי ואנל בחר להציג את הסרט מנקודת מבטה של הקורבן ולא של התוקף, מה שמעניק לכל הסיפור מימד שהוא מעבר לבדיוני.

אפשר לחשוב על אדריאן, בין אם הוא אכן התוקף הבלתי נראה או לא, כמשהו שססיליה לעולם לא תשתחרר ממנו באמת. היא מזהירה אחרים ומנסה לברוח, אבל אדריאן תמיד יחזור, בגופו או ברוחו. אליזבת מוס מעבירה היטב את תחושת האימה והתסכול של מי שכמה שתנסה, תמיד מרגישה שהתוקף ממתין לה בין הצללים. הוא אפילו לא חייב לגעת בה בכדי לפגוע, כי אדריאן הוא הטיפוס שיגרום לבת זוג לפקפק בשפיותה בכדי שימשיך לשלוט בה. השילוב הזה של איום וגזלייטינג נעשה כל כך שכיח בקשר ביניהם, שססיליה למעשה פתחה סוג של חסינות מפניו ומבינה שמשהו קורה גם כאשר כל הראיות פונות נגדה.

עם הגישה הזו, בלתי נראה היה אמור להיות מותחן פסיכולוגי משובח. הוא היה אמור להראות איך אדם עם מספיק אכזריות ואובססיה לשליטה, לא צריך להופיע על המסך על מנת להשיג את מבוקשו. הוא היה יכול להפוך את אדריאן למפלצת החשובה של העשור הנוכחי בזכות הרלוונטיות שלו גם מחוץ למסך. למרבה הצער, זה לא המצב. בלתי נראה סובל ממספר בעיות שמונעות ממנו להפוך ליותר מסרט אימה גנרי שבמקרה מתפלקת לו מדי פעם אמירה בעלת משמעות בעולם האמיתי.

דבר ראשון, הוא סובל מבעיות קצב. הרבה מהסצנות נמשכות מעבר לזמן הרצוי, או בכלל לא תורמות לסיפור ויוצרות דקות ארוכות של שעמום. המצב מחמיר כשמשלבים את זה עם תסריט שמרבה לדלג על פרטים חשובים. הקשר בין הדמויות המסייעות לססיליה לא כזה ברור אם לא קוראים מראש את תקציר העלילה, ומחסור בתחושה יעילה של מעבר הזמן, מביא לכך שגילוי דרמתי באמצע הסרט גורם בלבול, כי צריך פתאום להתחיל לחשוב האם קרה לפני או אחרי שססיליה עזבה את אדריאן. ססיליה יוצאת ממקום אחד ומגיעה למקום אחר כשההגיון אומר שעברו לפחות כמה ימים בין הסצנות, אבל העריכה גורמת לזה להראות כאילו הכל מתרחש בערב אחד, מה שסתם מבלבל.

הבעיה הגדולה ביותר היא בחוסר התאמה בין המסר של הסרט לעלילה עצמה. הסיפור היה נסגר בצורה טובה בהרבה מבחינת זרימה אם היה סותר את המשל שיוצריו רוצים ללמד. המסר, המציב את ססיליה כדמות המפוכחת ביותר בסרט, מביא לכך שהסיפור צריך לבצע פניית פרסה פתאומית על מנת לשמור על קשר כלשהו עם המשל. לא אפרט, כי זה כבר יהיה ספוילר, רק אציין שהתסריט נאלץ ליצור חור עלילתי מאוד גדול על מנת לצאת מהפינה אליה הכניס את עצמו.

מבחינת אפקטים, התוצאה לא אחידה. כשעוסקים בדמות בלתי נראית, צריכים ליצור את האשליה כאילו יש מישהו במקום בו אמור להיות חלל ריק. לפעמים זה עובד, אבל הרגעים היותר מרשימים חזותית הם דווקא אלה שמאפשרים לנו לראות חלקים מאותו בלתי נראה. ישנו קטע אקשן אחד מוצלח, וסצנה במסעדה שהיא הרגע הטוב ביותר בסרט ואחד היחידים בהם הרעיון של איום בלתי נראה מנוצל בצורה יצירתית באמת. הסטיה מהמקור הספרותי, ויחד איתו גם מהגרסה הקולנועית הקלאסית של האדם הבלתי נראה, מאפשרת מפגן נחמד של פעלולים חזותיים, גם אם חלקם לא נראים גמורים וחושפים את התקציב הנמוך בו נוצרו.

למרות הנסיון להיות מקורי ובעל מסר חשוב, בלתי נראה הוא רוב הזמן סתם עוד סרט אימה, וגם לא אחד מפחיד או מקורי במיוחד. פה ושם מגיע רעיון מוצלח, אבל הרגעים המתים שלא באמת תורמים לבניית המתח, לצד תגובות לא טבעיות של הסביבה, ההתיחסות לאיום המרכזי בעיקר דרך דיבורים של אחרים והסוף שמסבך את העלילה סביב עצמה, פשוט הורסים את האפשרות לשקוע לתוך הסרט. אין מספיק משחק על השאלה האם ססיליה באמת מאבדת את שפיותה וחסרה עקביות בכל הנוגע לכוחו הפיזי של אדריאן. יחד עם החורים בעלילה והעריכה המבלבלת, הסרט הזה הוא בעיקר פספוס. יש לו דברים מאוד חשובים לומר, אבל הוא לא מצליח לנסח אותם בצורה קוהרנטית.