ביקורת: ילדות פרא

לפני כחודש, הזדעזעה המדינה מקליפ של זמרת בת 14, המציגה מיניות לא אופיינית לגילה. הורים חששו לשלום הילדים שיראו את הקליפ, מבקרים טענו לפרובוקציה זולה ועיתונאים עשו כמיטב יכולתם ליצור דיון כנגד המעורבים בעניין. אלא שכשאני מביט בקליפ, אני רואה בת 14 שלא רק שאינה מבינה איך משדרים מיניות, לא בטוח שהיא אפילו הייתה מודעת לכך שזה מה שאנשים יזכרו מהקליפ. היא לא ביימה את הקליפ, לא כתבה את השיר ובלי שמץ של פרובוקציה, גם לא היו מדברים עליה כעל יותר מכוכבנית פופ חסרת נסיון שמנסה להיתפס כמקצוענית.

איך נתפסים כמקצוענים בימינו? על ידי חיקוי של הגדולים. מיילי סיירוס וניקי מינאז' באמת מנסות לשדר מיניות על מנת שידברו עליהן. בת 14 שרוקדת בנמל אשדוד עם חולצת בטן, מנסה במקרה הטוב, לצבור מספיק צפיות בכדי שלא ישכחו אותה אחרי חודש. האם זה עבד? בואו נגיד את זה ככה: סביר ששמעתם על השערוריה סביב הקליפים והשירים שלה, אבל יש לכם מושג מה שמה של הזמרת המדוברת?

יש מקומות בעולם שבהם נערות צעירות לא צריכות להתאמץ על מנת לגרום למבוגרים להזדעזע. לפעמים, מספיק שידעו ללכת על מנת שהחברה השמרנית תראה בהן איום על שלום הציבור. "ילדות פרא" עוסק בדוגמה שנראית לנו קיצונית, שלא לומר פרימיטיבית, אם כי היא מציגה הלך רוח שקיים בכל מקום בו מתבגרים לא מתנהגים בדיוק כמו שההורים שלהם תכננו.

בכפר קטן בטורקיה, חיות חמש בנות משפחה צעירות שהתייתמו מהוריהן. הן גרות עם הסבתא והדוד אמיל, בחברה אולטרה שמרנית, לפחות כלפי נשים. נראה שהגברים חופשיים לעשות מה שבא להם, אבל אישה (וההגדרה ל"אישה" מתחילה בגיל מאוד צעיר שם) צריכה להיות חסודה, שקטה, מנותקת לחלוטין מגברים שאינם בעלה ואם גבר כלשהו יחשוק בה, הרי שזו אשמתה, שכן האישה פתיינית מטבעה.

חמש הבנות, שאף אחת מהן לא מספיק מבוגרת בכדי להצביע בבחירות, נענשות לאחר ששחקו עם בנים מבית הספר. השמועות מדברים על מעשים מיניים אסורים, למרות שבסך הכל, הלכו לים בתלבושת בית הספר ורכבו על כתפי הבנים. מדובר במעשה תמים לחלוטין, אבל בחברה שבה לגיטימי לאיים על ילדים עם רובה כי קטפו כמה תפוחים, המבוגרים מאבדים פרופורציות במהירות שיא. הבנות נסגרות בביתן, ללא רשות לצאת לבד, או להזמין חברים. הן הופכות לאסירות של המשפחה, כאשר הדרך היחידה לצאת, היא בשידוך. הסבתא נחושה למצוא לכל אחת מהחמש בעל שיהפוך אותה לאישה הגונה וישמור על כבודה ורצוי שזה יקרה כמה שיותר מהר, שלא יתחילו דיבורים.

ילדות פרא לא מציג משהו חדש. כבר יצאו סרטים על כפיה דתית שהופכת האשמת קרבן לדרך חיים שאין מערערים עליה. במקרה הנוכחי, הבנות אפילו לא עשו שום דבר שיוביל לתגובות המוגזמות, הן פשוט היו שם. הסרט נפתח עם סצנה נורמלית לחלוטין, ככה ילדים ובני נוער מתנהגים בחופש. הבנות לא עושות שום דבר שאמור להביא את הקהל לכדי צקצוק מסונכרן, או לרמוז שההתנהגות שלהן מתגרה בגורל בדרך כלשהי. ברגע שנולדו עם שני כרומוזומי X, הן סומנו בידי המשפחה כחומר יצוא לחתן מתאים, שיש לשמור בניילונים עד לאותה נקודה. הזעזוע הגדול ביותר הוא שהסרט גם לא מתרחש לפני מאה שנה, אלא בטורקיה המודרנית.

הגישה הזו שנשים אשמות במה שגברים עושים ושחתונה והעמדת צאצאים הם היעוד האמיתי היחיד של כל אם וכל בת, קיימת בכל העולם. לא כל המדינות סלחניות כלפי זה באותה מידה, אבל גם סרט ישראלי בעל עמדה חיובית יחסית לנושא, כמו "למלא את החלל", מציג בסופו של דבר את אותה גישה לפיה ניתן לקבוע לאנשים גבולות שבלתי אפשרי לא לחצות. לא משנה אם זה בטורקיה, בישראל, במזרח אפריקה, או במערב אירופה, איפה ששמרנות היא החוק, יש מי שנפגע ממנה.

ההתעללות שהבנות עוברות בילדות פרא, היא בעיקר פסיכולוגית. הן חוטפות קצת מכות מדי פעם וההגבלות על תנועתן היו נחשבות פשע בכל חברה מודרנית, אבל הקושי האמיתי הוא הידיעה שהן לא עשו כלום ואין להן מילה בנושא. אף אחת מהן לא חושבת שאולי המבוגרים צודקים והן לא צריכות להסתובב בלי השגחה, או להיות במקום שנמצאים בו גברים. אף אחת מהן לא מנסה לשכנע את האחרות שיותר טוב להן בבית, במקום לשאוף לצאת ולשבור את המסורת הנוקשה. כל אחת ואחת מהבנות, מבינה שנעשה להן עוול ואין שום דרך להפוך את הגזרה. הן אסירות בביתן, בידי מי שאמורים להיות האנשים הכי קרובים אליהן. אם זה לא מספיק, נוספות עם הזמן עוד ועוד הגבלות על מנת להבטיח שלא יתרוצצו בלי שליטה ויחטיאו את הקהילה התמימה.

בעוד כאן טמון כוחו של הסרט, בעמדה החד-משמעית כנגד השמרנות הכפויה, זו גם נקודה אחת לרעתו. יש חמש דמויות ראשיות וקשה להבדיל ביניהן. הקרבה בגיל ובמראה, מביאה לכך שרק כשהעלילה מתקדמת מספיק, אפשר בכלל להבין למי הביאו שידוך ומי מנסה לחמוק החוצה בלילה. מי מורחקת מהשולחן כי היא לא רצינית ומי ממלאת את החזיה כדי לעשות חיקוי של אחותה. ככל שהסרט מתקדם, נוספים רבדים שמסייעים להבדיל ביניהן, אבל לפחות שתיים מחמש הבנות נותרות ללא אופי מוגדר עד לכתוביות הסיום. זה מונע יצירה של עניין בכל אחת מהן בנפרד ולכן הן מתפקדות כקונספט ולא כדמויות עצמאיות.

היה ניתן להחליף את מה שקורה לאחת הבנות במה שקורה לאחרת, בלי שום שינוי בתסריט והעלילה הייתה מתפתחת בדיוק באותה צורה. בעוד כולן מעוררות אהדה אל מול המשפחה המתעללת, אין שום תחושה שלמי מהן יש סיפור נוסף משלה. בכל מצב בו יותר מאחת הבנות נמצאות באותו חדר, הן מתפקדות כיחידה אחת, נטולה מאפיינים פרטיים. רק כאשר מבודדים אותן לסצנות אישיות, אפשר בכלל לעשות סדר ולהבין מי זו מי.

מעבר לעניין זה, הסרט כתוב ומבוים היטב. דניז גמזה ארגובן מאפשרת לשחקניות להתנהג בהתאם לגילן ובכך לא רק יוצרת תגובות אמינות, אלא גם מדגישה עד כמה העונש לא מוצדק. ארגובן מפגינה הבנה מלאה של מבנה הבית בו מתרחשת רוב העלילה, מה שמאפשר לה לווסת במדויק את כמות המשתתפים בכל סצנה. היא קצת הולכת לאיבוד בסצנות חוץ, כשלא כל כך ברור מה גודלו של הכפר, או מיקומו ביחס לישובים אחרים בסביבה ויותר מפעם אחת, דמות מפספסת בצורה קצת מוגזמת דבר שאמורים להבחין בו בקלות. עם זאת, רוב הסרט עובד היטב, לא רק מבחינת המסר החשוב, אלא גם בבניית המתיחות בין הדורות ובחינת יכולתן הרגשית של הבנות להכיל את מה שקורה להן.

בפעם הבאה שאתם מזדעזעים ממה שנערה מתבגרת שבחיים לא שמעתם עליה עושה, אני מציע שתקחו נשימה עמוקה ותשאלו את עצמכם עד כמה הדבר בו היא מואשמת באמת משפיע על הסביבה, לעומת כמה שאתם מפחדים שהוא ישפיע. בכל מקרה, עצם זה שיש לכם נכונות לקיים דיון בנושא, מציב אותה במצב יותר קל מהרבה ילדות בנות גילה שלא היה להן המזל להיוולד בחברה פתוחה יחסית.

פרק 110 – הקשר המקסיקני

הפודקאסט שורה שניה באמצע מתגייס למאבק בנגע הסמים. אנחנו לא הכי מסכימים לגבי "סיקאריו", אבל מפצים על כך בהסכמה הדדית על "הקשר הצרפתי".

ספוילרים לשני הסרטים מנסים לחצות את הגבול.

פרק 109 – אני והחבר'ה מהשכונה

השבוע בשורה שניה באמצע, האזינו לדיון רציני על קשיי המחיה בשכונות העוני של לוס אנג'לס, בין כנופיות רצחניות ושוטרים אלימים, בהגשת שני גברים לבנים פריבילגיים.
"Straight Outta Compton" בהתחלה.
"החבר'ה מהשכונה" (Boyz n the Hood) בחלק השני.

יש ספוילרים, יו.

ביקורת: סיקאריו

בימים בהם כל העולם המערבי עוסק בשאלה מיהו פליט וכיצד יש לנהוג בו, מתבקש שיצא סרט שיציג את המורכבות של מעבר אוכלוסיה ממדינה למדינה. קשה להבחין בין אנשים שלמעשה נזקקים למקלט, לבין כאלה שמחפשים עבודה ללא צורך בנסיון קודם, לבין כאלה שמנצלים פרצות בחוק ובגדר על מנת להפוך סכנה לחברה. כמו שאצלנו מתקיימים דיונים סוערים על גורלם של אריתראים וסודנים שחוצים את הגבול ללא התר, וכמו שבאירופה מנסים להבין כמה מהגרים מוסלמים זה יותר ממה שמוכנים להכיל, גם ארצות הברית מתמודדת עם הגירה לא חוקית ממקסיקו. יש להם גדר הפרדה משלהם וסוכנויות שתפקידן למנוע מאנשים לשהות במדינה ללא התר, אבל עם קרוב הבחירות הפנימיות במפלגה הרפובליקנית, הנושא חם מתמיד.

מתבקש שיצא סרט על המורכבות של הנושא, אבל קבלנו במקום את "סיקאריו", סרט שנראה כאילו דונלד טראמפ נסה לכתוב מחדש את "אקסודוס", אבל מנקודת המבט של הבריטים.

קייט מייסר היא סוכנת FBI שמתמחה בשחרור בני ערובה. היא מפקדת על פשיטה על בית באריזונה, בו אמורים להיות מוחזקים אנשים בניגוד לרצונם. מתברר שבמקום החטופים שאליהם המידע המודיעיני מתייחס, הבית מלא בגופות מרקיבות של אנשים שקרטל סמים גדול לא רצה שימשיכו לתור את העולם.

המפגש המזעזע עם קבלני המוות, מביא את קייט להתגייס לכח משימה מיוחד, שמטרתו למנוע את המשך פעילותו של הקרטל. היא מצטרפת למאט, מפקד היחידה שנראה כמו תמצית כל דמות שג'ף ברידג'ס גלם מאז 1997, ולאיש השטח שלו, אלחנדרו. לא הרבה ידוע על שני הגברים, פרט לכך שיש להם הרבה כח והכשרה קרבית שלא משיגים ממילוי דוחות רבעוניים במשרד. אלחנדרו אומר שהיה תובע כללי, אבל ניכר שיש לו את היכולת לשמש גם כמוציא להורג כשנדרש. היחידה נכנסת לבצע מעצרים בחוארס, מהצד המקסיקני של הגבול, מה שמתחיל שרשרת תגליות שקייט לא הייתה מוכנה לה.

לסיקאריו יש את אחד הפוסטרים המטעים ביותר שנתקלתי בהם. מרוב הכרזות (אבל לא זו שמופיעה בראש העמוד), עולה הרושם שקייט, בגילומה של אמילי בלאנט, היא מפקדת חזקה שמניעה את העניינים ולא מחכה להוראה ישירה על מנת לדעת מה עליה לעשות. בפועל, קייט היא דמות פסיבית, אישה משותקת מפחד בעולם של גברים אלימים. היא עוברת לאורך הסרט ממצב שבו היא לא יודעת איך דברים עובדים באמת, למצב שבו היא קצת יודעת איך דברים עובדים באמת ובכל אופן, לא זזה בלי הוראה של מישהו אחר. היא מצטרפת לכח המיוחד אחרי שמשבחים את קור הרוח שלה והיכולת לקבל החלטות בשטח, שני דברים שהיא הראתה שחסרים לה בסצנה הקודמת. מאותה נקודה ואילך, כל דבר שהיא עושה, כרוך באישור ממאט ואלחנדרו וגילויים מרעישים נשמרים בינה לבין עצמה, כי למה שמישהו אחר ירצה לדעת מהם?

ההטעיה השניה נובעת מהסיטואציה בה חלק מהפוסטרים מציגים את הדמויות. הן נראות בלבוש קרבי מלא, כאילו במהלך מבצע ממושך, או חילופי יריות. אמנם יש בסיקאריו מהדברים האלה, אבל רוב הסרט הוא התקדמות איטית ברכב, או שיחה שחושפת רק את המידע שמוכנים שקייט תגלה באותו רגע. בעוד אפשר היה לעשות מהגורמים האלה מותחן מרתק, או ליצור התפתחות איטית ומדודה של הדמויות לנגד עינינו, יש כאן בעיקר שוטים שמראים את הנסיעה בחוארס בזמן אמת ואת אמילי בלאנט מסכנה ואובדת עצות. איכשהו, עם כל מה שהיא לומדת במהלך הסרט, קייט לא טורחת אפילו לשנות הבעה, או את טון הדיבור. היא בדיוק אותה הדמות שהייתה בהתחלה, רק הרבה פחות מעניינת, מכיוון שמתברר שהיא משועבדת למערכת של פקודות מלמעלה ולא שמעה בכלל על יזמה אישית.

בנוסף לדמות הראשית החלושה, סיקאריו לא מתייחס למקסיקנים כאל בני אדם, כמו שהוא רואה בהם שבט פרימיטיבי של קופי אדם שהחזקים בהם, הצליחו להפוך לסכנה עבור מינים אחרים. אין שום רמיזה לכך שרשויות החוק במקסיקו מסוגלות להתמודד עם הצרות שברוני הסמים יוצרים וכמו פנצ'ו וייה, זה רק עניין של זמן עד שהינקים יבואו לשנות את המציאות. בינתיים, אלחנדרו הוא היחיד באותה יחידה שמוצאו מאמריקה הלטינית, מה שנראה כמו ויתור מראש על האפשרות לעבוד בחשאי בתוך אוכלוסיה אזרחית. יתכן והסרט מנסה להעביר ביקורת על ההתערבות האמריקאית, אבל היא נעלמת כשחושבים על כך שהם צודקים במקרה הזה. סיקאריו נפתח עם גילוי של רצח המוני על אדמת ארצות הברית, בידי קרטל מקסיקני. מכל בחינה חוקתית ומוסרית, יש לאמריקאים סיבה טובה לרצות לתפוס את האחראים.

לא ברור אם יש לסיקאריו מסר, אבל בהחלט נראה שהוא רוצה שיחשבו שיש לו מה לומר. על ידי סקסיזם, הפרדה על רקע לאומני, אסטרטגיה חסרת הגיון ובלבול בין ביקורת על אלימות לבין הילולה, הסרט מצליח בעיקר לא לעניין. הנסיון ליצור דמות ראשית מעוררת הזדהות נכשל, מאחר והיא בעיקר צופה מהצד ורק בשלב מאוחר יחסית בכלל מבינים מה תפקידה בכח, דבר שהייתי מצפה שתנסה לגלות בעצמה לפני שהיא מסכימה להיות חלק מהפעילות. קטעי האקשן הקצרים עשויים טוב, אבל הייתי אמור להנות מהם? נראה שהסרט מתייחס לאלימות כדבר רע, חוץ מכשהיא נעשית בידי אמריקאים ואז זה סבבה.

מרוב בלבול, קשה להתמקד בצדדים החיוביים של הסרט. ג'וש ברולין הוא בהחלט נקודת אור בצוות שחקנים אדשוני. ברולין מגלם את מאט בתור מישהו שיודע המון ובעל הרבה מאוד כח, שנראה כלפי חוץ כמו האדם שהכי לא שייך לדרגים הגבוהים. עם סנדלים ונטיה לישון במהלך הכנות לפעילות, מאט שומר על המינימום ההכרחי של רשמיות וזה גורם לדמות שלו להיות מוצלחת יותר מכל השאר, שתקועות על מאפיין בודד. ברור שהוא מסתיר דברים, אבל האם אפשר לסמוך עליו? זו שאלה שהייתה לה הרבה יותר משמעות לולא אחת הדמויות הייתה שואלת אותה כבר בהתחלה, אבל אני נותן לברולין קרדיט שכל סצנה משתפרת כשהוא נוכח בה.

יש בסיקאריו רגעים מוצלחים, במיוחד אלה שלמעשה מכילים אקשן. הם נדירים, אבל מספיק חזקים בכדי שבמבט לאחור, יהיה נדמה שהם חלק מרכזי בסרט. לא תמיד הצילום והעריכה מעבירים את מהלך הקרב בצורה נוחה למעקב וחלק מהרגעים ה"מפתיעים" מגיעים לאחר דקות ארוכות של הכנה, מה שהופך אותם קלים לחיזוי. עם זאת, הסרט גורם לקרב יריות להראות אינטנסיבי וכאוטי, כפי שהייתי מצפה שיהיה. יש פה את הכשל הלוגי של הרבה סרטים, לפיו חלק מהדמויות פשוט חסינות לקליעים ומסוגלות לסיים קרב מבלי לירות יותר מפעם אחת לאותו כיוון, אבל לפחות בחלקים האלה, נשמרת רמה סבירה של עניין.

הסרט נופל בשאר חלקיו, שהם העיקר. הוא איטי ללא צורך, בעל אפיון דמויות שטחי להחריד והופך את הדמות הראשית מאישה חזקה ושוות ערך לגברים סביבה, לבובת משחק שמועברת מיד ליד בהתאם לרצונות הסיפור. לא ברור איך תסריטאי שמתחיל את הסיפור עם הפעילות של קייט בשטח, חושב ששאר הסרט יהיה מעניין יותר אם היא בעיקר תבהה לעבר נקודה אקראית באופק ותשאל שאלות שאף אחד לא מספיק יורק לכיוונה בכדי לענות עליהן. לצד השיטוח הנוראי של דמויות לא אמריקאיות לכדי עבריינים וקרבנותיהם, בתוספת גילוי מרעיש שאין מאחוריו שום הגיון, סיקאריו הוא בזבוז של כמה סצנות טובות על סרט שרוצה להיות ריאליסטי, אבל יוצא מנותק מהמציאות.

פרק 108 – הפודקאסט מתוך המכונה

"אקס מאכינה" אמנם לא יצא בהפצה רשמית בישראל, אבל זה לא מונע מאיתנו להקדיש לו חלק מהפרק. החלק השני, אפרופו רובוטים שמאיימים לעבור את מבחן טיורינג, הוא "תקלה מופלאה", סרט שאולי לא התיישן טוב כפי שחשבנו.

אני מתוכנת להתריע מפני ספוילרים.

ביקורת: Straight Outta Compton

כשהייתי בן 10, חבר השמיע לי דיסק היפ הופ חדש. אני לא זוכר מי שר, אבל זה היה שונה מכל ראפ שהזדמן לי לשמוע עד לאותו רגע. המילים זרמו במהירות אדירה, הבסים הרעידו את הקירות, היו כל מיני סימפולים של צלילים שלא שומעים לרוב בשירים שהכרתי, כמו ניידות משטרה, מסוקים ויריות אקדח. לא ממש הבנתי את המילים, אבל קלטתי מספיק בשביל לדעת שזה לא "תנו לבכם ללב"י". זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם גנגסטה ראפ, סגנון ישיר וקשוח שהגיעה לישראל באיחור של חצי עשור. לא כל כך התחברתי אליו באותו רגע, אבל הרגשתי שיש בו משהו מיוחד.

לפני כמה חודשים, ישבתי במזללה, כאשר ברקע התנגן The Chronic, אלבומו פורץ הדרך של ד"ר דרה. האזנתי לשירים היותר ופחות מוכרים, למילים שהיום אין סיכוי שאדם במעמדו של דרה היה מרשה לעצמו לשיר ולשילוב בין סימפולים חריגים וגישה מחוספסת ולא מצונזרת של מישהו שגדל בתנאים קשים ולא שכח מאיפה בא. לא שאני המומחה מספר אחת לתולדות ההיפ הופ, אבל עברה לי בראש המחשבה שכבר לא מפיקים אלבומים כאלה וחבל. בעשרים וקצת השנים שעברו מאז החשיפה הראשונה שלי לגנגסטה ראפ, הוא הפך לנוסטלגיה מוכרת וחמימה.

Staright Outta Compton עוקב אחר הווצרות NWA, הרכב הראפ ששבר הרבה מוסכמות לגבי טעם הקהל ועל מה מותר ואסור לשיר. הסרט מתמקד בשלושה חברים בהרכב, שבתחילת העלילה, עוד לא הקליטו שום דבר. איזי אי הוא סוחר סמים שלא מפחד גם מאנשים גדולים ומפחידים, כי הוא תמיד יודע מה לומר ואיך להיראות קשוח. דוקטור דרה מתקשה לתמוך במשפחתו בעבודתו כתקליטן, אבל מתמיד בנסיון ליצור מוזיקה מקורית משלו. אייס קיוב עוד בתיכון, אבל כותב מילים במיומנות של משורר ותיק ומופיע מול קהל במועדונים.

השלושה מתאחדים, יחד עם עוד כמה שותפים, להרכב NWA ומקימים חברת תקליטים עצמאית מתוך הבנה שאם הם רוצים שישמעו את המוזיקה שלהם, הם אלה שצריכים להביא אותה לאנשים. קומפטון, עיר מגוריהם, נשלטת בידי כנופיות ושוטרים שמרשים לעצמם לנהוג בקשיחות יתרה על מנת להזכיר לכולם מי מחזיק באלה. NWA משלבים בין שירים על אורח החיים הקשה בקומפטון, חלומות להצליח יותר מכל המתחרים ומחאה חריפה על האלימות המשטרתית הגוברת, במיוחד כלפי בני מיעוטים.

SOC הוא סיפור עלייתם בסיסי, אבל מושקע במיוחד. יש תשומת לב אדירה לפרטים הקטנים ולניואנסים, בכדי להדגיש עד כמה כל הבט בחייהם של חברי ההרכב משפיע על יצירתם ועל תדמיתם התקשורתית. חלק משיריהם מהווים השראה, חלק מעוררים פרובוקציות. בדרך כלל, גם וגם. אמרגנים ובעלי חברות תקליטים לבנים מזכירים כי למרבה האירוניה, הדרך היחידה לצאת מהשכונה ולהביא את הגנגסטה ראפ אל רחבי הגלובוס, היא דרך אנשים שלא יכניסו מישהו מקומפטון לאחוזה שלהם, מתוך פחד שישדוד אותם.

הכסף משחק תפקיד וגם המסיבות הפרועות ואמצעי האכיפה הפרטיים שהוא מביא. גנגסטה הוא סגנון חיים שמעיד על עושר, גם אם רק באופן יחסי לסביבה. אתה לא יכול להיות גנגסטה בלי לבזבז הרבה ירוק מסוג אחד ולגלגל הרבה ירוק מסוג אחר. בכל סרט ביוגרפי על מוזיקאים, זה החלק שמתחיל את מפלתם, אבל SOC מתייחס לדברים האלה כחלק מהחלום שגיבוריו רוצים להגשים. הסרט אמביוולנטי לגבי נכונות אורח החיים הזה ומשאיר את השיפוט לידי הקהל. זה לא שהסיפור מעודד הוללות ואלימות, אבל הוא מתקיים בהגיון של קליפ היפ הופ קלאסי: אם יש לך במה להשוויץ, תשוויץ. זה יסוד חיוני בתרבות הראפ.

פ. גארי גריי הוא לא שם גדול במיוחד, אבל הוא הבחירה הטבעית לבימוי הסרט. בארץ, הוא מוכר בעיקר בזכות החידוש ל"הג'וב האיטלקי" ו"אזרח שומר חוק", שני סרטי אקשן מבדרים ולא הגיוניים במיוחד. בארצות הברית, גריי מוכר קודם כל בזכות "יום שישי", סרט קאלט שנכתב בידי אייס קיוב והכיר לעולם את כריס טאקר. בעשרים השנים שעברו מאז, גריי התמקצע והגיע לקומפטון כבמאי ותיק ומנוסה. יש רגעים בהם SOC מזכיר את איך שניסו לשווק היפ הופ בשנות התשעים, עם מסיבות בעלות אחוז מוגזם של נשים יפות בלבוש מינימלי, או רגעים שבהם אנשים שהולכים מכות מקבלים כוחות-על, אבל בסך הכל, הבימוי משתדל להיראות מציאותי ולהציג את הרקע הקשה של הדמויות הראשיות, הקונצרטים מלאי האנרגיות והאלימות שממשיכה ללוות אותם לאורך חייהם, ללא פילטרים מיותרים.

זו התחושה, עד שמסתכלים על הקרדיטים של הסרט. SOC הופק בידי חלק מחברי NWA, מה שאומר שהייתה להם שליטה מוחלטת על מה שיכנס ולא יכנס למוצר הסופי. בעוד הסרט מציג את גיבוריו כאנשים לא פשוטים שמושכים אש בקלות מדהימה, דואגים גם להזכיר כל הזמן כמה הם גאונים מוזיקליים ומהפכנים, כאשר גם ביקורת לגיטימית כלפי התכנים שהם שרים, מוצגת כהטפלות של הממסד שמנסה להשתיק אותם ולא מבין שאנשים אוהבים את המוזיקה שלהם כי היא מייצגת את האמת.

איזי אי, דרה ואייס קיוב מוצגים כאנשים טובים שלא כדאי להרגיז. תדמית הגנגסטה מקבל הצדקה רק כאשר לוחצים אותם לקיר ורוב הזמן, הם בעיקר מנסים להתפרנס ביושר. עכשיו, בטח שלא אצפה מהם להפיק סרט שמציג אותם כאנשים רעים שצריכים לשבת במאסר עולם. זה פשוט שמספיק חיפוש מהיר בגוגל בכדי לגלות שורה של אי-דיוקים שהופכים את הסרט להרבה פחות יצוג של המציאות מכפי שהוא מתיימר להיות.

ראשית, ההצלחה של NWA בהחלט הייתה מרשימה והם עוררו הרבה מחלוקת ציבורית. זה לא אומר שכל שורה שכתבו היא בהכרח נכונה, או שלא הייתה שום ביקורת מקצועית כלפי המוזיקה שלהם. אני נהנה מהשירים והסרט מיועד למי שהסגנון מדבר אליו, אבל מי שמע על ביוגרפיה מוזיקלית שבה אין אף דמות שמייצגת את מי שלא אוהב את השירים מסיבות הגיוניות? שלפחות מישהו יגיד "כן, אבל קשה לי לעקוב כשיש כל הרבה מילים וכל כך מעט פזמון", או "עזבו את המחאה כלפי המשטרה, למה אתם קוראים לנשים ביצ'ז?".

דבר שני שמפריע, זה שהסרט משמש כלי לזכות את חברי ההרכב מהאשמות קשות שהוטחו בהם לאורך השנים. אין כאן שום אזכור לטענות שדרה היה אלים כלפי נשים, לרבות בת זוג שבקושי מוזכרת בסרט. הכרונולוגיה של ארועים אמיתיים שונתה על מנת שהחלטות גדולות שנעשו יקבלו הקשר אמיץ יותר. העבר הפלילי של איזי אי לא חוזר לרדוף אותו ולמעשה, חוץ מסצנה אחת שאין לה שום השלכות עתידיות, רשויות החוק מתערבות רק כדי להפעיל כח מוגזם, או צנזורה לא מוצדקת על NWA. היחסים בין חברי הלהקה לא תמיד תואמים את איך שהיו באותו הזמן וסצנת מפתח אחת, אולי העוצמתית ביותר בסרט, התרחשה לגמרי אחרת במציאות.

מבחינה טכנית, SOC הוא סרט מעולה. הוא מבויים בקפדנות ועריכת הקול הנפלאה יוצרת תמיד את האווירה הנכונה ומזכירה למה מדובר בהרכב ששינה את עולם הראפ. גם השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה. ג'ייסון מיצ'ל מרשים בתפקיד איזי אי. כשהוא מאיים לנקום במישהו, נראה שהוא מתכוון לזה במלוא הרצינות ולא כי זה מופיע בתסריט. קורי הוקינס מעורר הזדהות בתור דרה, מה שבכלל לא פשוט בהתחשב בכך שדרה האמיתי מעיד על עצמו שהיה חרא של בן אדם בצעירותו. אושאה ג'קסון ג'וניור רומז לעתיד מבטיח בהופעת הבכורה שלו כאייס קיוב. הוא לא נזקק לעבודת תחקיר מיוחדת על מנת ללמוד את הדמות, מאחר והוא הבן של הראפר המפורסם ונראה בדיוק כמו שאושאה האב נראה בגילו.

שחקני המשנה פחות מוצלחים, אבל ההופעות של הראשיים מפצות על משחק מוגזם, או על דמות שלא כתובה כמו שצריך. פול ג'יאמטי הוא אחד השחקנים האהובים עלי, אבל הוא מאוד מבלבל בתור ג'רי הלר, אמרגן שלוקח את NWA תחת חסותו. הדמות שלו אמורה להיות מורכבת, אבל בשום שלב לא הייתי בטוח אם אני אמור לחבב או לשנוא אותו. הוא לא מאופיין כמו שצריך בידי התסריט והתגובות של הדמויות מסביב הן האינדיקציה היחידה למה שאמורים להבין ממנו באותו רגע.

SOC הוא שילוב מוזר בין דמויות ראשיות עמוקות, משחק טוב, בימוי מוצלח, ריאליזם בוטה ומצד שני, מה שנראה כמו פנטזיה של נער מתבגר שכל הידע שלו על גנגסטה ראפ מגיע מקליפים, בתוספת חנופה עצמית של המפיקים שהקפידו לצאת גיבורים בכל מצב, גם כאלה שבמציאות היו מכתימים את שמם. זה סרט מומלץ לחובבי מוזיקה, במיוחד מי שרוצה ללמוד קצת על השורשים של ההיפ הופ המודרני ולמה כל כך הרבה ראפרים בכל העולם מתלבשים כמו שחקני הוקי שנקראו למגרש באמצע חופשה, שכללה ביקור בחנות המתנות של מוזיאון תכשיטי הכתר. הסרט בעייתי בכל הנוגע ליצוג המציאות והיחס שלו לנשים ולדמויות סמכותיות, אז צריך להתייחס בערבון מוגבל לאלמנטים הביוגרפיים שלו. גם אם רוב הארועים בסרט אכן התרחשו, הם מוצגים מתוך חוסר אובייקטיביות מוחלט, אפילו יותר מביוגרפיות רגילות.

פרק 107 – אצל הדודה וה.ד.ו.ד

עוד סרט ריגול? עוד סרט קלאסי? הפרק השבועי של הפודקאסט מוקדש ל״שם קוד מ.ל.א.ך.״ ול״איש המרתון״, כי נאצים.

הפרק מכיל ספוילרים ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות נגד זה.ֿ
(צחוק מרושע)