לאחרונה השלמתי צפיה בסרט "סליחה על ההפרעה", סרט מאוד גלוי בעמדות שלו לגבי יחסים בין-גזעיים בארצות הברית וחסרונות הקפיטליזם. בסצנה מוקדמת יחסית, מתברר שלטלפנים שחורים קל יותר להשיג את תשומת לבם של לקוחות ולסגור עסקאות אם הם משתמשים בקול הלבן שלהם. לפי הסרט, לכל אחד יש קול לבן, רק צריכים לדעת איך להשתמש בו כדי שהצד השני לא יחשוד.
"חוצה את הקו" מתבסס על תופעה דומה, רק שבמקום להתרחש בימינו, להכיל מאפיינים של מדע בדיוני ולהיות אג'נדה בגנות תאגידים, הוא מתרחש ב-1929 ומציג דבר שלא מעט אנשים באותה תקופה התמודדו איתו. זו לא הנקודה המרכזית של הסיפור, אבל סרטה הראשון של רבקה הול כבמאית שואב השראה לא רק מהספר של נלה לרסן עליו הוא מבוסס, אלא גם מההיסטוריה המשפחתית של הול. אמה של הול, כמו לרסן, הייתה ממוצא מעורב ויתכן שלא מעט אנשים חשבו במבט ראשון, במיוחד אם נתקלו בה ללא הקשר ומבלי להכיר אותה אישית, שהיא יותר לבנה מכפי שהיא באמת. יתכן גם שזה משהו שעזר לה להתפרסם בתנאים בהם המעבר היה נשאר חסום עבור אישה שחורה.
הסיפור עוסק בשתי נשים שגדלו ביחד, אולם התרחקו כשבגרו וכעת חיות חיים שונים לחלוטין. איירין נשארה בהרלם, התחתנה עם רופא מקומי ומגדלת איתו שני בנים, כולם יותר כהי עור ממנה. יש להם חיים טובים בסך הכל, שניהם מכובדים בקהילה ואפילו יכולים להרשות לעצמם להעסיק סוכנת בית שתעזור עם הבישולים והנקיונות בזמן שאיירין בסידורים ובעלה בעבודה. קלייר, לעומת זאת, עברה לשיקגו והתחתנה עם גבר לבן שאינו מסתיר את עמדותיו הגזעניות. הוא מאמין כה אדוק בטוהר הגזע, שאפילו לא שם לב שאשתו שחורה. קלייר מסתירה זאת היטב בעזרת שיער צבוע לבלונד, מבטא דרומי עמוק, שינוי פרטים כאשר היא נשאלת אודות ילדותה ולשמחתה, בת שנולדה בצבע לא מחשיד. מבחינת רבים, במבט ראשון, יותר סביר שאבותיה של קלייר היו בעלים של עבדים מאשר עבדים בעצמם.
בעוד קלייר נהנית מהעובדה שהיא עוברת בתור אישה לבנה, מפגש מקרי עם איירין מעורר בה געגועים לעבר. היא רוצה לבקר בהרלם, לפגוש את האנשים, ללכת למסיבות מקומיות, לאכול מהבישול הביתי, רק שבעלה לא ידע. היא רוצה את מנת הנוסטלגיה שתשחרר אותה להיות עצמה לראשונה מזה שנים, אולם עדיין שומרת על הגינונים וצורת הדיבור הלבנים אותם אמצה כחלק מההמצאה של עצמה מחדש.
הקשר המחודש בין איירין וקלייר הוא לא פשוט. למעשה, הקשר של קלייר עם כל אחד הוא מורכב. נראה שכולם חשים סלידה ממנה בתחילה, אולם מתחילים לחבב אותה ככל שהיא נשארת בסביבה. אולי גם הם חושבים בטעות שהיא לבנה ורק כאשר מתגלים צבעיה האמיתיים, מצליחים להתחבר אליה בלי חשש. מנגד, אולי זו דווקא ההבנה שהיא אכן אישה צבעונית שמסתירה זאת שיוצרת את הסלידה. מה שלא תהיה הסיבה המדויקת, קלייר מצליחה בסופו של דבר לעבור משני הצדדים.
גם איירין לומדת לקבל אותה, אבל מאחר והיא זוכרת את קלייר של פעם ופגשה את בעלה, שחשב בטעות שגם איירין לבנה, החשדנות שלה נשארת יותר זמן. היא יודעת שמתקיימת שם הצגה, אבל לא בטוחה באיזה שלב קלייר נבדלת מהלבנים שבאים להרלם יותר בשביל החוויה התיירותית מאשר מתוך חיבה אמיתית לתושבי השכונה. נרמז גם שיש בקשר בין שתי הנשים משהו נוסף. קלייר מסוגלת ליצור מתח מיני כמעט עם כל אדם אותו היא פוגשת, אולם יש משהו חזק יותר בינה לבין איירין. זה לא נאמר מפורשות, אבל קיים ברקע איזה זמזום המציע שאולי איירין בעצמה עוברת בקהילה שלה בתור משהו שהיא לא. משהו מקובל חברתית שהיא עלולה להיתקל ברדיפה ונידוי אם יתגלה כהצגה. יתכן גם שזה לא המצב, אבל רבקה הול נשארה נאמנה לספר ברמיזות לכך שלעבור זה לא רק עניין של צבע עור, אלא גם נטיה מינית.
שתי השחקניות במרכז הסיפור עושות עבודה טובה. טסה תומפסון קצת עצורה בתור איירין, אבל יש סצנות בהן זה מתאים לדמות. לפעמים היא מאופקת מדי ונראה שמי שהיה אחראי מאחורי הקלעים על הקפה שלה, נתן לה בטעות נטול קפאין. ברגעים אחרים, האיפוק הזה דווקא מסתדר עם הפחד שהיא חשה, במיוחד בחברת אנשים לבנים. רוב מי שיקראו את הטקסט הזה לוקחים כמובן מאליו את זה שלבנים נוטים לפחד מאנשים ממוצא אחר, אבל שוכחים שהם עצמם נראים מאיימים לצד השני. תומפסון לא שוכחת את זה לרגע.
בינתיים, רות נגה מגלמת את קלייר בדיוק כפי שנדרש. היא מרגיזה ומוגזמת בהתחלה, אבל יש בה קסם אישי שמתרגלים אליו. היא לא סתם מזייפת בטחון עצמי, אלא באמת מרגישה אותו. זה מרתיע, כי למה לכל הרוחות שמישהי שחיה בשקר בלבה של אוכלוסיה עוינת תהיה כל כך רגועה, אבל כאשר הנוסטלגיה אוחזת בה חזק, מתברר שזו קלייר האמיתית. היא קצת לוחצת, קצת פתוחה יותר מרוב האנשים, קצת חסרת טקט, אבל ממכרת בהתלהבות שלה מדברים קטנים ומחיים שרוב תושבי הרלם היו מעדיפים להשאיר מאחור.
רבקה הול בחרה לצלם את הסרט בשחור ולבן. זו בחירה הגיונית גם בהתחשב בנושא של העלילה וגם בכדי לטשטש את ההבדל בין צבע העור של הדמויות הבהירות יותר. מיעוט הגוונים על המסך מאלץ את המוח של הצופה להחליט בזמן אמת האם הוא מביט באדם שמוצאו אירופי או אפריקאי וזו דרך מצוינת להדגים את הרושם המוטעה שקלייר עבדה קשה בכדי לשמר. סביר להניח שהדבר גם הקל על ההפקה ליצור אשליה של התקופה מאחר והתקציב הצנוע יחסית (10 מיליון דולר וכן, זה נחשב נמוך) לא מאפשר לשחזר בלוקים שלמים כפי שנראו לפני כמעט מאה שנה. הול אפילו מצאה טריק פשוט בכדי לצלם את איירין ובעלה מדברים במכונית מבלי שהרכב יצא לנסיעה ברחובות ניו יורק המודרנית.
תחום אחד שבו הסרט אינו ראוי למחמאות הוא העריכה. מסיבה כלשהי, חוצה את הקו ערוך בצורה מאוד מבלבלת שאינה משרתת את הסיפור. זה מתבטא בשתי דרכים. האחת היא מעברי זמן לא מורגשים, כאשר באמצע סצנה מתברר פתאום שהיא מתרחשת ביום אחר לחלוטין, או אפילו לא באותה עונה כמו הסצנה שקדמה לה. העורכת סאבין הופמן עבדה על הסרט כאילו צולם בצבע, בלי לקחת בחשבון ששחור-לבן מצריך תשומת לב שונה על מנת לסמן קפיצה קדימה. הדרך השניה היא כאשר משהו מוביל לדבר אחר, אבל אין מספיק זמן בכדי להבין מה גרם למה. זה מביא לרגעים בהם המשמעות האמיתית של ארוע מתפספסת כי לא הוענקה הזדמנות הוגנת לקלוט את כל הפרטים. הבעיה הזו אפילו הורסת במקצת את סוף הסרט ומקטינה את העוצמה הרגשית שלו.
יש מה ללמוד מחוצה את הקו, גם כשיעור על ההיסטוריה של החברה האפרו-אמריקאית בצפון הנאור לכאורה, גם כתזכורת למתיחות ואפליה שעדיין קיימות בעולם האמיתי, וגם כדוגמה כיצד ליצור דרמה תקופתית בתקציב נמוך. כאמור, העריכה הגרועה מפריעה ומסיחה את הדעת, אבל שאר הפרמטרים עובדים היטב. הבמאית ושתי השחקניות המרכזיות (יש מי שיראו ברות נגה שחקנית משנה) מבינות את היחסים המורכבים בין הדמויות ואת רוח התקופה וגם אם מדי פעם מאכילים את הצופים בכפית, נדמה שיש קו עלילה שלם שמסתתר מתחת לפני השטח ומרפד את הסיפור הגלוי עם עוד שכבות של שאלות על זהות ונטילת סיכונים.
בשביל הזהב 