ביקורת: מליפיסנט

תמונה

הסרט שאולי הכי נחקק לי בזכרון משנותי הראשונות על פני כדור הארץ, הוא "היפהפיה הנרדמת" של דיסני. אני לא יודע כמה פעמים ראיתי את הסרט עצמו בילדותי, אבל היה לי ספר עם תמונות ממנו וחלקן נצרבו בתודעתי עד היום. יצורי האופל האפורים, חומת הקוצים וכמובן, הדרקון. אוי, כמה שהדרקון המצויר ההוא רדף את מחשבותי. מצד אחד, עיצוב שלקוח היישר מהמקום אליו סיוטים הולכים כדי לכפר על חטאיהם. מצד שני, רגע שיא עוצר נשימה בסרט שרובו מתנהל באווירה נינוחה יחסית. המעבר החד מקלילות לאימה התאפשר לא רק בזכות עיצוב ובימוי מצוינים, אלא גם בזכות מליפיסנט, אחת מהדמויות הרעות המוצלחות ביותר שראיתי בילדותי.

למרות שדיסני הפיקו סרטים עם נבלים עמוקים ומבדרים יותר, משהו בכובע המוזר, החיבה ללהבות ירוקות שכאילו נלקחו מתווית של בקבוק אבסינת, הקול העמוק והמעט צרוד, הרקעים שמזכירים סרטים אלמים של פריץ לאנג. כל הדברים האלה התגבשו לכדי סרט לא ארוך, אבל מרהיב ביופיו. העובדה שבגרסה המצוירת, המערכה כנגד מליפיסנט רבת העוצמה מנוהלת למעשה לא בידי נסיך גנרי, אלא בידי שלוש פיות טובות שמשגיחות על שאר הדמויות, רק תרמה לתחושה שדיסני מעולם לא יצרו דמות נבל חזקה ומסוכנת כמו מליפיסנט. ההחלטה ליצור סרט לא מצויר, בו מליפיסנט היא מרכז הסיפור, היא אתגר לא פשוט, אבל לקיחת סיכונים היא חלק מהכיף שבעשיה.

קודם כל, חשוב לציין שמליפיסנט אינה מכשפה רעה, אלא פיה חזקה במיוחד. זה משהו שהסרט החדש חש צורך להבהיר, אף על פי שבכל גרסה לאגדה שאי פעם שמעתי, מליפיסנט היא מכשפה מהסוג הקלאסי. בנוסף, היא לא תמיד הייתה רעה. בצעירותה, מליפיסנט הפיה אהבה את כל היצורים החיים בארץ הביצות והגנה עליהם מפני בני האדם שרצו להשתלט על שטחם. הכרות עם ילד שנראה בן גילה, בשם סטפן, הובילה למה שהחל כסיפור אהבה מתקתק, אך כמו שקורה לרוב באהבה ראשונה, השניים הלכו והתרחקו ככל שהתבגרו.

השנים חלפו והמלך האנושי הכריז שוב מלחמה על ארץ הביצה, אולם מליפיסנט הייתה שם בכדי לעצור אותו ואת צבאו. סטפן, שכעת עבד בארמון המלך, לקח על עצמו את המשימה להיפטר ממליפיסנט על מנת להפוך ליורשו של המלך הזקן. לא שיטת הממשל הכי אמינה בעיני, אבל לא נראה שמישהו מתווכח. מליפיסנט מצאה את עצמה פצועה ומושפלת, מתה ככל הידוע לתושבי הארמון ועם זעם עצום שרק מי שמכיר את האגדה עליה הסרט מבוסס, יבין כמה רחוק היא הייתה מוכנה ללכת בכדי לנקום. מספיק לומר שזו לא באמת הייתה רשימת האורחים לבריתה שהביא צרות לממלכה.

"מליפיסנט" אינו הסרט הראשון שמנסה להציג את הסיפור דרך עיניו של הצד השני. לפני שנתיים, היה נסיון חביב עם המלכה משלגיה ושבעת הגמדים בסרט "מראה מראה". גם בעולם התאטרון והספרות, הרעיון מוכר, כאשר הדוגמה הבולטת ביותר מהעשורים האחרונים היא הספר (והמחזה שנכתב בעקבותיו) "מרשעת", שכמעט היה שמו העברי של הסרט מליפיסנט, עד שמישהו בחברת ההפצה התעשת. "מרשעת" מביא את סיפור חייה של מי שנודעה כמכשפה הרעה מהמערב, תוך שהוא מציג אותה כאחד האנשים היותר מוסריים בארץ עוץ. מליפיסנט עושה דבר דומה, כאשר רוב הדמויות האחרות הינן טיפשות, נאיביות או מרושעות בהרבה ממליפיסנט עצמה.

הטיפול הזה, במהלכו מוסר כל עומק מדמויות המשנה בסיפור, גורם לתוצאה הסופית להראות כמו סרט תעמולה שהופק מטעם ממשלת הביצה. קים ג'ונג און לא היה מצליח להפיק סיפור שיסובב עד כדי כך את האשמה לעבר הצד השני. מליפיסנט, כפי שהיא מיוצגת בידי אנג'לינה ג'ולי, היא לא רק טיפוס אוהב ומלא אומץ, היא גם היחידה שמצליחה ללכת יותר משני צעדים מבלי למעוד. סטפן אובססיבי לא פחות מהמלך שלפניו, מה שגורם לתהות מי לכל הרוחות מנהל את ענייני הממלכה שאינם קשורים לאקסיות זועמות. שלוש הפיות שונמכו לדרגת הפוגה קומית והסכסוכים הקטנים ביניהן נראים כמו רוטינה שחוקה של שלושת המוקיונים. הנסיך כמעט ואינו קיים ויצור הביצה היחיד פרט למליפיסנט שמסוגל לדבר אנגלית, הוא דיאבל, משרתה הנאמן.

מתבקש שהסרט לפחות יעשה משהו חיובי עם דמותה של אורורה, היפהפיה שנטיותה הנרקולפסיות הקיצוניות העניקו לאגדה המוכרת את שמה. יש בדיחה לפיה מהירות האור גדולה ממהירות הקול ולכן, יש אנשים שנראים חכמים עד שהם פותחים את הפה. זה בערך מה שהרגשתי לגבי ההופעה של אל פנינג בתפקיד אורורה. מעבר לכך שאין לה את היופי האגדי המתבקש (לא שהיה לה הרבה סיכוי כשהיא חולקת מסך עם אנג'לינה ג'ולי), או שהשיער השופע שלה הוא בברור פאה, היא פשוט מעצבנת. אני לא יודע עד כמה פנינג עצמה אשמה, נראה לי שזה יותר התסריט שבמקום לבנות את הדמות שלה כמישהי שיהיה אכפת מגורלה, גרם לה בעיקר לצחקק מכל דבר ולהחליף מצבי רוח באופן מלאכותי להחריד. בסרט המצויר, לפחות הייתה סיבה הגיונית לתגובות הקיצוניות שלה. במליפיסנט, זה כאילו עמדה פיה נוספת מאחורי הצלם ודאגה למנוע מאל פנינג להביע משהו שמזכיר התנהגות אנושית בסיסית.

זה לא שבשאר הסרט, התסריטאים עשו עבודה טובה. אין שום עקביות בתנאים בהם מליפיסנט יכולה להשתמש בכוחותיה, דמויות נוספות מחליפות מצבי רוח בלי שום שלב ביניים ולמרות הפוטנציאל שהיה בשימוש בברזל כמעין קריפטונייט לפיות, הרעיון מבוזבז על סצנות שלא מצליחות לרגש או להרשים כפי שהיו אמורות.

יאמר לזכות הסרט שהוא מושקע בצד החזותי שלו. השחקנים האנושיים אמנם לא משתלבים כראוי עם כמות עצומה של יצורים ורקעים שנעשו באנימציית מחשב, אבל האפקטים הקטנים יותר עובדים היטב. כשמליפיסנט הצעירה פורסת כנפיים ועפה, זה נראה כאילו הילדה שמגלמת אותה אכן מעופפת בכוחות עצמה. כאשר מוטל כישוף, הוא מוכנס בצורה חלקה לעולם המצולם ומטפח את האשליה שהסיפור אכן מתרחש ביקום קסום.

עוד נקודה חיובית היא העיצוב. אמנם בסרט המצויר מ-1959, אולפני דיסני הגיעו לשיא של יצירתיות שלא הצליחו לשחזר עד היום, אבל גם מליפיסנט אינו חף מהשקעה בבניית העולם ובעיצוב הדמויות. הרקעים שלא נוצרו במחשב, מעוצבים יחסית בפשטות, אולם כל חדר ופינת יער הם בעלי מראה יחודי וניתן להבין כבר במבט ראשון האם עלינו לדאוג, או לחוש שלווה לגבי ההתרחשויות הצפויות. האיפור של אנג'לינה ג'ולי נותן לה מראה מסתורי ומפחיד, אבל המשחק שלה הופך את הדמות למעוררות הזדהות במגבלות התסריט הנדוש. הסרט מסביר למה מליפיסנט מסתובבת עם הכובע המוזר שהוצמד לה בגרסה המצוירת ופניה עוצבו באופן בו היא נראית כשלב ביניים בין בת אנוש ליצור ביצה על-טבעי. שום דבר לא מגיע לרמה של הגרסה המצוירת ברמת היצירתיות והמקוריות, אולם עבודת האיפור מספיק מוצלחת בכדי שאתהה איך אותו צוות לא הצליח להתאים בין הגבות של אל פנינג לצבע השיער.

אם היה פה נסיון ליצור גרסה בוגרת ומתוחכמת יותר לאגדה העתיקה, הרי שמליפיסנט נכשל. הוא שטחי, כתוב ברישול, לא מצליח להגדיר בצורה ברורה את המגבלות של הדמות הראשית ועל כן, מתקשה לייצר דאגה כנה לשלומה. הנסיון להציג את הסיפור מהצד השני, נראה כמו תעמולה זולה ומזכיר את המאמר הפארודי שדורון פישלר פרסם בעין הדג, בו הוא מציג את "מלך האריות" מנקודת מבט של תומך נלהב של סקאר. אלא שמה שפישלר כתב, מוקצן בכוונה, בעוד מליפיסנט מנסה יותר מדי לנקות את שמה של הדמות הראשית בו. במקום לגרום לה להיראות כגיבורה חרף השקרים שכביכול מופצים עליה, יוצרי מליפיסנט עשו זאת על ידי טמטום כל שאר הדמויות והפיכתן לבלתי נסבלות. זה לא שהזדהיתי עם מליפיסנט, כמו שלא יכולתי לסבול את שאר האנשים סביבה.

הפוסטר עם המבט החודר של אנג'לינה ג'ולי, הגרסה האפלה של לנה דל ריי לשיר הנושא הקלאסי של הסרט המצויר, אלה דברים שאמורים ליצור רושם של סרט שלא מתעסק בשטויות ומביא את היפהפיה הנרדמת לקהל המתוחכם של המאה ה-21. אלא שכל הפניות הנכונות הוחמצו ונראה שכל מה שטוב בסרט, מבוסס על דברים שנעשו ב-1959. אם סרט שיוצא כיום, לא מצליח להיות נועז או מקורי יותר מסרט בן 55 שנה, אני בספק אם יש לו בכלל זכות קיום. מליפיסנט הוא חיקוי פחות מוצלח של אחד הסרטים הכי לא מוערכים כראוי שאולפני וולט דיסני הפיקו. הוא לא איום ונורא, אלא פשוט מיותר. מומלץ לראות את הסרט המצויר גם בלי קשר, אבל אפילו עוד יותר עכשיו שהופקה גרסה שמנסה לתת פרשנות חדשה לאותו סיפור.

פרק 41 – ג'ייסון לי עם קרחת

למרות ששנינו לא אוהבים את סת' רוגן, תום ואני הקלטנו פרק בו אנחנו דנים האם "שכנים" בכל זאת שווה את הצפיה. בחלק השני של הפודקאסט, אנחנו חוזרים לסרט אחוות הקולג' האולטימטיבי – בית החיות.

ספוילרים לשני הסרטים במהלך הפרק.

ספוילר לשאלה עליה מבוסס שם הפרק: לא, זה בריאן האסקי.

ביקורת: קצה המחר

תמונה

ז'אנר הביניים שמשלב בין סרטי אקשן ומדע בדיוני, גרם בעיקר למבטים מבולבלים ותסכול בקרב צופים בשנתיים האחרונות. הרבה רעיונות מבטיחים, בין אם מוצלחים יחסית כמו "פסיפיק רים" ו"אקס-מן: העתיד שהיה" ובין אם אסונות כמו "אליסיום" ו"גודזילה", כשלו בנסיון לשלב בין שתי הסוגות. או שיש בסרט אקשן טוב, אבל אין לו שמץ של הגיון פנימי, או שמרוב נסיונות להסביר מה קורה, מעט האקשן מאכזב ולא שווה את התקציב המנופח. ברוב המקרים, זה הסוג הראשון, מכיוון שבכל זאת, אנשים באים לקולנוע לא כדי לחשוב, אלא כדי להנות, נכון?

"קצה המחר" הוא מה שאני מקווה שיתברר כהתחלה של רצף סרטים שמצליחים גם להכיל אקשן טוב וגם להעביר רעיון מדעי לא מציאותי בצורה מורכבת ומעוררת מחשבה. אפילו שהנסיון הקודם של טום קרוז עם מד"ב עתידני, היה "אבדון" המאכזב, ממשיכים ללהק אותו כדמות ראשית בסרטים האלה, אולי מתוך תקוה שמתי שהוא, הסרט עצמו יהיה כל כך מוצלח שנשכח שקרוז לחלוטין לא מתאים לתפקיד אליו לוהק.

הסרט מתחיל בשלביה הסופיים של מלחמה נגד פולשים חייזריים המכונים "חקיינים". יצורים אלה הפגינו נחיתות צבאית אל מול הקואליציה של צבאות כדור הארץ וחליפות שריון מיוחדות הן התוספת שנדרשה ללומים האנושיים על מנת להשיג יתרון מוחץ מול האויב. האווירה מילטנטית מתמיד וחיילת בריטית המכונה "פול מטאל ביץ' ", היא המודל לחיקוי עבור לוחמים בכל רחבי העולם. פניה מתנוססים מפוסטרים ושלטי חוצות וחרב הפיינל פנטזי הענקית שלה רק מוסיפה למראה הכללי שאומר "אל תתעסקו עם כדור הארץ".

אחד האישים המרכזיים בקידום המלחמה דרך כלי התקשורת, הוא ויליאם קייג', קצין שעסק באזרחות בעולם הפרסום. יום לפני מה שצפויה להיות הגרסה החדשה לפלישה לנורמנדי, המתקפה על חוף צרפת שתוביל להכנעתו הסופית של האויב, נקרא קייג' למשרדו של גנרל לונדוני. הגנרל מודיע לו כי הוא רוצה לראות את קייג' משתתף בקרב, לצורך יחסי ציבור. קייג' מסרב להצעה מכיוון ואין לו שום נסיון קרבי, תשובה שאינה מקובלת על הגנרל. קייג' מתעורר במחנה טירונות, פחות מיממה לפני הקרב הגדול. עם אפס נסיון בלחימה בשטח, הוא באופן טבעי לא שורד הרבה זמן במה שמתגלה כמערכה קשה מהצפוי.

קייג' מתעורר במחנה טירונות, פחות מיממה לפני הקרב הגדול.

קצה המחר רחוק מלהיות הסרט הראשון שעוסק בפלישת חייזרים. הוא גם לא הראשון שעוסק באדם שחווה שוב את אותו יום שהרגע נגמר, או בפלישה צבאית לאירופה. איכשהו, השילוב הזה בין סרטי פלישה, קומדיה של הרולד ראמיס ו"להציל את טוראי ראיין", יוצר תחושה של משהו מקורי. אולי זו הקלילות בה הסרט מתיחס להתעוררות המחודשת באותה נקודה, מה שנוגד את הטון האובר-דרמתי של מרבית סרטי המד"ב מהשנים האחרונות. אולי זו כמות הפעמים שטום קרוז חוטף מכות ממשהו שאינו חייזר שנראה כמו שילוב בין דג טרופי וכדור אבק. אולי אלה הדמויות המשניות שמורידות מהטון הקודר של המלחמה ומזכירות שגם בגיהנום, יש רגעים אנושיים. מה שזה לא יהיה, קצה המחר מצליח להיות סרט אקשן מהנה שנשען על רעיון עלילתי לא פשוט בכלל.

"לקום אתמול בבוקר" הוא סרט נהדר שלקח קונספט מאוד לא פשוט ובדרך נס, הוציא ממנו סרט שבו באמת אכפת מהדמות הראשית (למרות שהוא שמוק) ובו זמנית, מעניין לראות אותה סובלת ולומדת את המכניקה הלא שגרתית של העולם בו הסיפור מתרחש. קצה המחר מעורר תחושה דומה, גם אם ההזדהות עם קייג' נובעת פחות מהדמות עצמה ויותר מכך שחוץ ממנו, רק הצופים יודעים מה עובר עליו ולמה ההתנהלות של שאר העולם נידונה לכשלון. הוא היחיד שמבחין במשהו מוזר ומבלי לדעת מה גורם לזה, החיפוש שלו אחר תשובות ודרכים לנצל את המצב לטובתו, יוצר שילוב בין הומור שחור ורצון אמיתי בקרב הצופים לראות תוצאות שונות בכל פעם.

כשדמות לא באמת יכולה למות, היא תעבור לא מעט תהפוכות רגשיות לפני שתתרגל למצב ותשוב לתפקד באופן תקין. קייג' מדלג על כמה שלבים מאחר והסרט מעדיף להתמקד בפרטים הקטנים שמשתנים בכל פעם שהוא בוחר לפעול קצת אחרת, מאשר בדברים שעוברים עליו מבפנים. זו אולי בחירה חכמה מכיוון שטום קרוז הוא שחקן מוגבל והצגת רגשות מול מצלמה מעולם לא הייתה הצד החזק שלו. הוא נראה כמו ליהוק הרבה יותר טבעי בסצנות הפתיחה, כאשר הוא קצין יהיר ללא נסיון קרבי, מאשר בשלבים מאוחרים יותר, בהם נדרשת ממנו תגובה מורכבת יותר. משום מה, אף אחד לא נראה מוטרד מכך שהטירון החדש בן חמישים ושאין לו מושג בסיסי בהפעלת חליפת השריון שלו.  האטימות הצבאית משחקת פה תפקיד, אבל קשה להבין את הבחירה בטום קרוז ולא בשחקן צעיר יותר לתפקיד הראשי, פרט לרצון שהשם של קרוז יופיע על הפוסטר.

אם מניחים בצד את הליהוק המתמיה הזה, שאר השחקנים בסרט עושים את עבודתם בבניית עולם אמין ולא חדגוני. רוב השמות לא מוכרים, כאשר פרט לקרוז, אמילי בלאנט זוכה לזמן המסך הגדול ביותר. היא מגלמת את הפול מטאל ביץ' כאישה קשוחה, מהירת החלטה ומעט גאוותנית שאמנם שמה את טובת האנושות לפני בחירות אנוכיות, אולם תמיד נראה שהייתה מעדיפה שישאירו אותה לפתור את המצב בעצמה. היא לא נלחמת כי זו חובתה הפטריוטית, אלא כי היא רוצה לסיים את המלחמה המסויטת הזו ויהי מה. ריחוק אצילי הוא כשרון מולד אצל בלאנט, כך שהשנאה של הדמות לסיבה בגינה נעשתה כה מפורסמת, מועברת בקלות ללא צורך בהסברים מיותרים.

בריאן גליסון כגנרל נתעב וביל פקסטון שלחלוטין אינו מזוהה כמפקד טירונים המדקלם נאומים מוכנים מראש, מעשירים את עולמו של הסרט. האחד מוסיף דמות שמצביעה על היהירות וצרות האופקים שמעמידה את הצלחת המלחמה בסיכון, בעוד השני מאפשר רגעים של נחת כאשר הוא אחראי לכמה מהרגעים היותר משעשעים על המסך.

אין לסרט זמן להתעסק בשאלות של מה אם. בכל פעם שקייג' מתעורר, יש לו זמן מוגבל לתפקד בלוח זמנים קבוע, כאשר הדבר היחיד שמשתנה הוא כמות הידע והנסיון שצבר. הקצב נשאר גבוה וברגע שהיום נגמר, מיד יתחיל מחדש, ללא מעברונים ותהיות קיומיות. הסרט מוצג כולו מנקודת המבט של קייג', מה ששומר עליו מהודק ועל התפתחות הדמות עקבית. ישנם כמה חורים בעלילה, אולם הם זניחים והמקום היחיד בו הציק לי חוסר עקביות, היה בחמש הדקות האחרונות. לא אכנס לפרטים, רק אציין שזה החלק היחיד בסרט שבהחלט הייתי משנה.

במסגרת יצור הכלאיים בעל המסורת המפוארת, המוכר כאקשן/מד"ב, קצה המחר הוא אחד הנציגים המובחרים של התערובת. יש בו נציגות מספקת לשתי הסוגות והוא מצליח למנוע מהן לפגוע אחת בשניה בתחרות על זמן מסך. טום קרוז פחות מעיק מבדרך כלל, אם כי הוא כבר מזמן לא בגיל שמתאים לדמות כמו ויליאם קייג'. אם מתעלמים מכך, מתקבל סרט טוב שמשלב בין הומור, מתח, אפקטים מוצלחים, מלנכוליה עתידנית ואמצעי סיפורי שאמנם נוסה בעבר, אבל מתברר שניתן לעשות בו שימוש יותר מפעם אחת.

9 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2014

1. הזכיה של "תנומת חורף" בפרס דקל הזהב, ממקמת את נורי בילג' ג'יילן כאחד הבמאים החשובים של המאה ה-21 (עד כה). זה היה צעד טבעי עבורו, לאחר זכיות קודמות במצלמת הזהב ובפרס משני בתחרות הראשית. ג'יילן אחראי באופן בלעדי על הפיכת צרוף המילים "סרט טורקי" מכינוי לעג לקולנוע עממי נחות, לדבר שמובילי דעת קהל מוכנים להשקיע בו זמן והתעניינות. הו, כמה זמן נדרש להשקיע. אורכו של "תנומת חורף" הוא שלוש שעות ורבע ומהכרות עם סרטים קודמים של ג'יילן, כנראה שלא קורה בהן הרבה. רק לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל, התפרסמו תקצירי עלילה מפורטים ונראה שהסרט, העוסק בבעל מלון שמשוכנע שהוא אהוב על תושבי האיזור, בעוד ההפך הוא הנכון, לא מכיל הרבה תפניות וטוויסטים מפתיעים. זה הפריע לי ב"שלושה קופים" ועבד יפה מאוד ב"היו זמנים באנטוליה". נורי בילג' ג'יילן ניחן ביכולת לספר סיפור באופן כמעט מלא דרך דמויות ולא דרך התפתחות עלילתית. הוא מניח את השחקנים בסיטואציות כלליות והם יודעים מה עליהם לעשות בכדי למלא את הזמן.

בשני סרטיו הקודמים, אף על פי שרק אחד מהם אהבתי, חשתי שג'יילן הוא במאי מוכשר שעולם הקולנוע רק ירוויח מהיום בו יצא מהחצר האחורית של אסיה הקטנה ויעבוד בהפקות בינלאומיות. פרס דקל הזהב נועד לשבח סרטים נועזים ופורצי דרך של יוצרים שיודעים ואוהבים לעבוד מחוץ למסגרת המקובלת אותה כופים אולפנים גדולים ושיקולים כספיים. לרוב, אני לא מסכים עם הבחירה בזוכה וטרם ראיתי את "תנומת חורף", אבל בהסתמך על היכולות שהפגין בעבר, הזכיה השנה מהווה חותם לכך שנורי בילג' ג'יילן בדרך להיות אחד הבמאים המשפיעים של דורו.

 

2. ברוב המקרים, סרט הפתיחה של הפסטיבל מיועד יותר למשוך כוכבים וקהל, מאשר לפרוץ גבולות. "גרייס ממונקו", שמלא השנה משבצת זו, הלך בדרכם של רבים מקודמיו ולא הרשים את המבקרים. זה לא מפתיע, הפצת הסרט נדחתה בעבר והבמאי אוליביה דהן, לא נחשב לאחד מאריות הקולנוע האירופי. התרומה העיקרית של הסרט הייתה להראות שניקול קידמן לא נעלמה לשום מקום ועוד מקבלת תפקידים ראשיים מאתגרים, במקרה הזה של הנסיכה גרייס ממונקו (גרייס קלי). היו בעשור האחרון סרטי פתיחה שזכו לתגובות חיוביות, בהם "למעלה", "חצות בפריז" ו"ממלכת אור הירח", אולם הרוב מפלגים את הקהל ולא מייצרים סביבם קונצנזוס לכאן או לכאן. "גרייס ממונקו" הצליח דווקא ליצור הסכמה בקרב מרבית הצופים, אולם לא מהסוג המעודד. הביקורות מהפסטיבל שליליות ואם ציפיתם למצוא את הסרט ברשימת המועמדים לאוסקר השנה, תשכחו מזה.

 

3. שני סרטים שהתחרו על דקל הזהב, דווקא עשו צעד גדול לכיוון טקסי הפרסים של סוף השנה. המרוויח הבולט יותר הוא "פוקסקאצ'ר" של בנט מילר, על פרשת רציחתו של מתאבק אולימפי בידי מאמן מעורער בנפשו. מבקרים מתייחסים אליו כחלק השלישי בטרילוגיה, אחרי "טרומן קפוטה" ו"מאניבול", המבוססים גם הם על סיפורים אמיתיים מההיסטוריה של עולם הבידור/ספורט האמריקאי ובנויים סביב דמות ראשית אקסצנטרית. שני הסרטים מאוד שונים זה מזה, כך שאני בספק אם "פוקסקאצ'ר" ימשיך קו סגנוני כלשהו. מה שכן, מאוד קל לתאר את שלושת הסרטים כטרילוגיה, מאחר ומילר ביים עד כה רק שלושה סרטים עלילתיים. כצפוי, רבים מהשבחים הופנו אל צוות השחקנים הגברי ובמיוחד, לסטיב קארל שמגלם אדם מעורער בנפשו ומוסתר תחת שכבות של איפור. זה החומר שמועמדות לאוסקר עשויה ממנו ולאור היכולת לעבוד עם שחקנים שהפגין מילר בסרטיו הקודמים, גם התשבוחות לצ'אנינג טייטום (שחקן בינוני ביום טוב), נראות הגיוניות. טייטום עצמו ציין שמדובר באתגר הגדול ביותר שעמד בו בתור שחקן.

בנט מילר יצא מקאן עם פרס על הבימוי, אולם קארל וטייטום צפו מהצד כאשר פרס השחקן המצטיין הוענק לטימותי ספול, על תפקידו ב"מר טרנר" של מייק לי. ספול הוותיק קבל הזדמנות נדירה לגלם תפקיד ראשי ועשה זאת, לדעת המבקרים והשופטים, בצורה נפלאה. קטעים מהסרט ששוחררו לרשת, מאששים את החשד שכיאה לסרט של מייק לי, אין הרבה עלילה וספול סוחב את הסרט על כתפיו, כנראה בעזרת הרבה מאוד אלתור. אותם קטעים חושפים גם שהסרט יפה לעיניים ואינו מתבייש להציג את הדמות הראשית, הצייר ויליאם טרנר, כאדם חברותי שאינו שומר על כללי הטקס ונהנה לצחוק עם בני מעמד הפועלים. טימותי ספול הוא שחקן מעולה בעיני, שמראה חיצוני לא אטרקטיבי מנע ממנו במשך שנים לקבל תפקידים ראויים. כמה שהיה מוצלח כעוזר של הנבל בסרטי הארי פוטר, ב"מכושפת" וב"סוויני טוד", הגיע הזמן לראות ניצול רציני של יכולותיו. לצד "פוקסקאצ'ר", "מר טרנר" הוא סרט ששמו עוד יעלה בסוף השנה ואולי יעבה את התחרות על האוסקר בקטגוריות הבימוי והמשחק.

 

4. הסרט שהכי הופתעתי לקרוא עליו ביקורות חיוביות מהפסטיבל, הוא "מפת הכוכבים" של דיוויד קרוננברג. אין לי שום דבר נגד קרוננברג עצמו ואני אף מאוד מעריך אותו כבמאי. זה פשוט שאחרי התגובות הצוננות לשני סרטיו הקודמים, תאור העלילה העמוס של "מפת הכוכבים" נראה כמו מתכון לכשלון. שילוב של דרמה משפחתית, סאטירה על הוליווד, סיפור התבגרות ואימה על-טבעית, מאת תסריטאי שהסרט הכי מפורסם בו היה מעורב הוא "סיוט ברחוב אלם 3" (אפילו לא 4). כל זה תחת פיקוחו של במאי שמתמחה יותר באווירה מאשר בסיפור מהודק וקוהרנטי. איכשהו, יצא שחבר השופטים בקאן אהב את "מפת הכוכבים" והמבקרים תמכו בהחלטה להעניק לג'ולייט מור את פרס השחקנית המצטיינת על תפקידה כאם המשפחה הלא מתפקדת. האם הסרט יהווה גורם משמעותי בפרסים של סוף השנה? לדעתי לא. טוב לדעת שקרוננברג עדיין מצליח לעורר כמות כזו של תגובות חיוביות, אבל הוא עדיין דיוויד קרוננברג, במאי שגופים הוליוודיים והקהל הרחב מוצאים קשה לעיכול.

 

5. "הדרקון הראשון שלי 2" הוקרן מחוץ לתחרות וזכה לתגובות חיוביות במיוחד. ליתר דיוק, מרבית התגובות משוות אותו לסרט הראשון בסדרה וזה אומר שיש לדרימווקס סרט אנימציה אחד שאפשר לבנות עליו כשובר קופות בקיץ ומועמד לאוסקר בחורף. בעקבות הידיעות על דחיית הפצת "בית", סרט אנימציה אחר של החברה שהיה אמור לצאת השנה, ראשי האולפן יכולים להיות רגועים שאת הקיץ הקרוב, הם צפויים לעבור עם הכנסות וביקורות כמו שרצו.

 

6. זה לא היה פסטיבל מוצלח לשחקנים ששלחו ידם בבימוי. "The Homesman" של טומי לי ג'ונס, אכזב ופרט לכמה מחמאות על הופעתה של הילרי סוונק, לא זכה ליחס של ממש. זה חבל, מאחר וסרטו הקודם, "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" גרם לי לפתח הרבה ציפיות להמשך עבודתו של טומי לי ג'ונס כבמאי. לפחות נחסך ממני הצורך לשבור את הראש על תרגום לשם הסרט בתחזית הקרובה שלי לאוסקר.
גם ראיין גוסלינג לא צבר הרבה קרדיט על "נהר אבוד", סרט הביכורים שלו כבמאי. כפי שהיה צפוי מתמונות מהסט ששוחררו לפני הפסטיבל, הסרט קבל מחמאות על העיצוב שלו, שהופך את דטרויט לעיר אנכרוניסטית בעלת אווירה על-טבעית. עם זאת, רוב המבקרים הסכימו שמדובר בסרט לא טוב ושאם גוסלינג רוצה להמשיך ולהרחיב את רפרטואר הבימוי שלו, כדאי שיעשה עבודה טובה יותר להבא. כמו כן, נרשמה אכזבה מכך שגוסלינג לא הגיע לפסטיבל עם חולצה של מקולי קאלקין לובש חולצה של ראיין גוסלינג לובש חולצה של מקולי קאלקין.

 

7. לפני שלוש שנים, סרט אלם בשם "הארטיסט" הפתיע את כולם כאשר הפך לאחד הסרטים המדוברים של הפסטיבל. בסיכומה של שנה חלשה יחסית, הוא המשיך את המסע המופלא עד לזכיה באוסקר לסרט הטוב ביותר. זה יצר התעניינות מיוחדת ב"החיפוש", סרטו החדש של מישל האזאנאוויציוס והראשון אותו ביים מאז שגבר בטקס האוסקר על וודי אלן, מרטין סקורסזה, אלכסנדר פיין וטרנס מאליק. בשורה התחתונה, "החיפוש" הוא לא "הארטיסט", אל תצפו לראות אותו מתמודד על הרבה פרסים. התגובות לסרט מעורבות ומבקרים רבים מצאו שהבחירה למקם אותו בזמן מלחמת צ'צ'ניה, הייתה שגויה מאחר והאזאנאוויציוס לא הצליח ליצור הזדהות עם הפליטים בהם עוסק הסרט. לשם הבהרה, "החיפוש" הוא רימייק לסרט של פרד זינמן מ-1948, שם הדמות הראשית לא הייתה ילד צ'צ'ני מכפר חרב, אלא ניצול שואה צעיר. סביר להניח שההשוואה המתבקשת בין שני הסרטים, פגעה בחדש (הסרט של זינמן היה מועמד לארבעה אוסקרים), אבל אם הבנתי נכון, עיקר התלונות הן על כך שהאזאנאוויציוס לקח על עצמו משימה מסובכת מדי. עם כל הכבוד, צריך לזכור שסרטיו המפורסמים הקודמים, לא היו דרמות מורכבות עם מסר פוליטי עמוק, אלא פארודיה על סרטי שוטרים ודרמה-קומית על כוכב סרטים אלמים שירד מגדולתו.

 

8. בגזרת הקולנוע הישראלי, כל נציגינו לפסטיבל שבו הביתה בשלום, חלקם עם הצעות מפתות ממפיצים בחו"ל. הסרט המדובר ביותר הוא "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה והדיבורים עליו הם בעיקר מתוך זעזוע. אם זה זעזוע טוב או רע, תלוי את מי שואלים. הסרט, העוסק בגילוי עריות, קבל תגובות טובות ממבקרים ושופטים בפסטיבל, אולם נראה שישאר סרט של פסטיבלים ולא משהו שיזכה להצלחה מסחרית. "הגננת" של נדב לפיד, צבר ביקורות נלהבות ויש דיבורים חזקים על מועמדות לפרס אופיר. מועמדות ולא זכיה, מאחר וסרטו הקודם של לפיד, "השוטר" (רק אני מזהה דפוס בשמות?) היה מועמד וחביב מבקרים, אולם כשל בחיבור לקהל קוני הכרטיסים. "גט", החדש של רונית ושלומי אלקבץ, הוא החלק השלישי בטרילוגיה שהחלה עם "ולקחת לך אישה" והמשיכה ב"שבעה", שאת שניהם אני מודה שלא אהבתי. גם במקרה של "גט", הביקורות חיוביות ברובן, אולם הסרט עצמו מעורר מחלוקת וקשה לראות אותו זוכה בפרס הגדול של התעשיה הישראלית.

הסרט הישראלי שמניותיו עלו הכי גבוה בהקשר לפרס אופיר, הוא גם זה שפחות דברו עליו בפסטיבל קאן. "בורג", החדש של שירה גפן, כנראה לא מעורר מחלוקת כמו "הרחק מהיעדרו", או מאתגר אמנותית כמו "הגננת", אולם הוא זכה למספיק ביקורות חיוביות בכדי שיחשב מתחרה אפשרי על הנציגות הישראלית לאוסקר. דווקא הביקורות הפחות נלהבות, אלה שמתארות את הסרט כקראוד פליזר וחסר חדות, הן שמבטיחות לו כניסה קלה יותר ללבם של מרבית הצופים. העולם, למרות מה שנדמה לפעמים מביקורות וכתבות במדורי הבידור, מורכב ברובו מאנשים שלא הולכים לפסטיבלי קולנוע ולא מסכימים עם טעם השופטים.

אני משתדל לצמצם ככל הניתן את העיסוק בפרס אופיר, מכיוון שההתרחשויות המשמעותיות, אלה שבאמת משפיעות על זהות הזוכים, ידועות בעיקר לחברי אקדמיה וקשה למצוא חומר שיסייע בניחוש מוצלח של המועמדים והזוכים. בנוסף, מועמדים רבים מופצים בקולנוע רק אחרי הטקס, כך שלהוציא את "בורג", "אנשים כתומים" ו"אפס בהתנהגות", אין כרגע אף סרט ישראלי שאני יודע בוודאות שעשוי להתאים לטעם של חברי האקדמיה הישראלית.

 

9. זוויאר דולאן, שחקן/במאי/תסריטאי שמוכר בעיקר לעולם דובר הצרפתית, זכה בפסטיבל בפרס חבר השופטים, על סרטו "אמא" (Mommy). על סמך ביקורות ראשונות, זה הסרט שאמור להפוך את דולאן לשם מוכר בקרב קהלים חדשים, שלא נחשפו לסרטיו הקודמים. בגלל הדמיון בשם, בכל פעם שאני נתקל באזכור לסרט "אמא", אני חושב לרגע שמדובר בסרט האימה הספרדי שאני באמת צריך לראות כבר.

דולאן חלק את פרס חבר השופטים עם ז'אן-לוק גודאר שזכה על סרטו "להתראות לשפה". מעט מאוד דובר על סרטו של גודאר, מה שמגביר את התחושה שהפרס ניתן לו יותר כמחווה על כלל עבודתו, מאשר על היצירה הספציפית הזו. אני לא בטוח אם זה מעלה את היוקרה של הפרס, או מוריד אותה משמעותית.

פרק 40 – מה שהיה היה

הפרק השבועי של הפודקאסט לא היה מוצלח, אז חזרנו בזמן והקלטנו אותו מחדש. שתי גישות מאוד שונות למסע בזמן עומדות לדיון, "אקס-מן: העתיד שהיה" בחלק הראשון של הפרק ו"12 קופים" בחלק השני. ספוילרים לשני הסרטים וגם ספוילר קטן ל"קפטן אמריקה: חייל החורף".

ביקורת: שכנים

תמונה

 

ג'רי סיינפלד אמר פעם שהוא לא אוהב להופיע בפני אנשים מסוממים, כי הם צוחקים מכל דבר והוא לא יכול לדעת אם הבדיחה מוצלחת או לא. "שכנים" הוא מה שקורה כשהמסוממים בקהל מנסים לכתוב בעצמם קומדיה ולא יכולים להפסיק לצחוק, גם כשאף אחד לא מספר בדיחה.

נדמה שמדי שנה יוצאת לקולנוע קומדיית סטלנים שזוכה להמון אהדה וממלאת את האולם בשאגות צחוק, אבל אני פשוט לא מבין מה מצחיק בה. זה קרה עם הרולד וקומאר, זה קרה עם ההנגאובר, זה קרה עם פיינאפל אקספרס, זה קרה עם בתול בן 40, זה קרה עם הדייט שתקע אותי, זה קרה עם רחוב ג'אמפ 21 וזה קרה בשנה שעברה עם סוף. נדמה שבכל פעם שחלק גדול מהבדיחות עוסק בסמים ובמסיבות שיוצאות מכלל שליטה, אני הולך לאיבוד. זה לא בהכרח קשור לאורח החיים שלי ששונה מזה של הדמויות בסרט, כי גם אנשים שאני מכיר ויודע שאינם מזדהים עם הדמויות, נהנים לפחות מהקומדיה. אז האם הבעיה היא בי? האם אני פשוט לא מסוגל להבין את הדור הזה של קומדיות אמריקאיות שבהן סקס, סמים ואלימות גראפית נחשבים למצחיקים יותר מבדיחה מפתיעה באמת?

שכנים מתחיל עם זוג צעיר, מק וקלי רנדר, שקנו את הבית הראשון שכולו שלהם בפרבר נחמד, בו יוכלו לגדל את בתם התינוקת, סטלה. הם מבינים במהרה שהחיים כבר לא יהיו כבעבר, כאשר עכשיו סטלה היא מרכז חייהם ואי אפשר פשוט לצאת למסיבה עם החברים הגרושים שלהם, או לעשות סקס איפה שבא להם. יש להם אחריות והאחריות הזאת מתבטאת ב… לצאת למסיבה אצל השכנים ולעשות סקס מול התינוקת.

לבית הסמוך עוברת אחוה מהקולג' המקומי. אחוה שנראית חברותית ומתחשבת בתחילה, אולם נושאת למעשה את תהילת העבר של הדורות הקודמים. לפי נשיא האחוה, קודמיהם מפורסמים במסיבות האפיות שארגנו ובהמצאת חידושים כמו מסיבת הטוגה, הביר-פונג ועוד דברים שסרטים אמריקאים רוצים שתחשבו שכולם עושים בקולג'. מק וקלי אינם מרוצים מהרעש שחברי האחוה עושים במהלך מסיבה ונכנסים לעימות עם השכנים שמצדם, לא מוכנים לוותר ונלחמים בחזרה.

זהו, זו פחות או יותר כל עלילת הסרט. אין כאן ספוילר, כי בסך הכל תארתי דברים שקורים ברבע השעה הראשונה של שכנים. פשוט לא קורה שום דבר מעבר לנקודה זו. כל הסרט עוסק במאבק בין הזוג רנדר לחברי האחוה, במסיבות פרועות ומדי פעם, במה זה להיות ההורים הכי גרועים שמעולם לא השאירו את התינוקת שלהם במכונית (אבל כן עשו מלא סמים במסיבה כשהבת שלהם ללא השגחה בבית).

לא שהסרט חושב שמק וקלי הם הורים גרועים במיוחד. הם אוהבים לדבר כמה זה נפלא שיש תינוקת ואיך הם לא באמת כאלה זקנים והכל באשמת השכנים הסטונדטים שלא נראה שמגיעים בכלל לשעורים כלשהם. הסרט בנוי על ליצור מסיבות פרועות ככל הניתן ועל זוג שמרוב נחמדות, מסתבך עם נשיא האחוה האולי-בערך-לא-לגמרי-שפוי. סטלה היא התינוקת הרגועה בתולדות האנושות. שום דבר לא מלחיץ או מפחיד אותה, אבל ההורים שלה כל הזמן עצבנים. אני לא יודע אם לכותבי הסרט יש ילדים, או אחיינים, אבל הם פספסו כל כך הרבה הזדמנויות לצחוק על ההיסטריה וחוסר האונים של הורים חדשים, לצד הריחוק הנבנה מכל מי שאינו הורה לילד באותו גיל, שאני בספק אם אי פעם עשו בייביסיטר. החיים לא נעשים קלים יותר כשנולד תינוק, או כשצריכים לשלם על בית חדש ולוותר על הרבה דברים כדי להקדיש זמן לצאצא. ממה לא צריכים מסיבה פרועה כל לילה ומלחמה על עקרון מטופש כדי להקשות על הדמויות הראשיות.

פה שכנים עושה את הטעות הגדולה שלו. הדמויות כל כך שטחיות ומשעממות, שהן חייבות קונפליקטים שיהיו כמעט חסרי חשיבות בעולם האמיתי בכדי להתקיים. זו יכולה הייתה להיות קומדיה על התמודדות עם תוספת חדשה למשפחה. זה היה יכול להיות סרט אימה על נשיא אחוה חולה נפש שמקריב את שלומם של הסובבים אותו בשביל להיות חלק משושלת של אנשי מסיבות פרועים. במקום האפשרויות האלה, או כל אפשרות מפתיעה ומעניינת אחרת, הסרט מתעסק בהמון בדיחות זין. ה נראה כאילו בכל סרט שסת' רוגן משתתף בו, תהיה לדמויות פיקסציה על איברי מין גבריים, גם כשזה לחלוטין לא קשור לעלילה. זו בחירה בדרך הקלה והילדותית להשיג צחוקים, במקום במקוריות ובניצול הכשרון הקומי שלכאורה יש לשחקנים בסרט.

לא רק העלילה נתקעת בסוף המערכה הראשונה, גם הדמויות לא עוברות שום שינוי והרגעים הדרמתיים הכבדים כביכול, מוצגים בכזה חפזון שהם בדיחה יותר מוצלחות מרוב אלה שהכותבים כוונו אליהן. ישנם רגעים משעשעים בסרט, אולם הם מועטים. רוב הזמן, זו חזרה על אותו דפוס, כאשר לא מוצג לקהל אפילו האתגר לבחור צד בין הזוג המוסרי בעיני עצמו שעושה דברים איומים במטרה לנצח, לבין הצעירים חסרי האחריות שהמילה היחידה שיותר מדי גסה עבורם היא "אינדיבידואליות". כל חברי האחוה נמצאים באותו ראש, רק לשניים מהם יש משהו שמזכיר אופי, בעוד האחרים מאופיינים בתכונות עמוקות כמו זה שתמיד מסטול קלות, או זה שיש לו זין ענק. ברצינות, גודל איבר המין הוא המאפיין היחיד של אחת הדמויות שמופיעות לכל אורך הסרט ואין לדמות הזו שום תכונה אחרת שהכותבים חשבו לציין.

הזוג רנדר לא עוזר. סת' רוגן ורוז ביירן מגלמים זוג משעמם וחסר אופי שהכימיה המוצלחת בין השחקנים היא הדבר היחיד שגורם להם להיראות טיפה אמינים. הם לא מתנהגים כמו אנשים אמיתיים וטווח הרגשות שלהם מוגבל אף יותר משל התינוקת שעדיין לא יודעת לשבת בעצמה, אבל הם לפחות גרמו לי להאמין שאינם זרים מוחלטים. זה לא מפצה על כך שהדמויות שלהם, כמו השאר, לא עוברות שום תהליך וסדר העדיפויות שלהן הפוך לחלוטין מזה של הורים צעירים בעולם האמיתי. ממש כמו שהסטודנטים עסוקים במסיבות במקום בלימודים, כי הסרט מתקיים ביקום בו הביסטי בויז של סוף שנות השמונים הם הפילוסופים החשובים של המאה.

אם יש דבר אחד שאני יכול לציין לטובה בשכנים, זו ההופעה של זאק אפרון. הוא אמנם נראה מבוגר מכדי להיות סטודנט (כמו רבים מהשחקנים האחרים שמגלמים את חברי האחוה), אבל הוא משכנע כמי שיותר חשוב לו לארגן את המסיבה שידברו עליה במשך שנים, מאשר לשמור על יחסי שכנות טובים. יש סצנה אחת, דרמתית כמעט לחלוטין, בה אפרון מפגין כישורי משחק לא רעים ונותן שביב של תקוה שלפחות לאחת הדמויות יש עומק. הוא היחיד בכל ההפקה שלא מתאמץ כדי להצחיק והיחיד שמעט הרגעים הרציניים שלו נראים אמינים ולא כמו משהו שנתפר בכח ברגע האחרון כדי שלא יהיו רק בדיחות זין.

כנראה ידעתי מראש למה אני נכנס. סת' רוגן הוא סימן מבשר רעות עבורי, מכיוון שחוסר היכולת שלו לספר בדיחה בלי להתחיל לחפור במשך סצנה שלמה, מדביק את האנשים סביבו. יוצרי הסרט לא שמעו על המונח שורת מחץ וכל בדיחה נמרחת עוד ועוד, עד שלא זוכרים איך התחילה. זה דבר שמאפיין את הקומדיות שהזכרתי בתחילת הביקורת והסיבה העיקרית שמכולן יצאתי עם תחושה מעורבת של בלבול וחוסר רצון לחיות על כוכב הלכת בו זו נחשבת קומדיה טובה. אני מצטער, אולי משהו בי דפוק, אבל אני לא נהנה לראות בדיחות נרצחות על המסך. אני לא אוהב דמויות ראשיות שאת כל האישיות שלהן אפשר לסכם בשורה אחת. שכנים חוזר על כל כך הרבה רעיונות שנוצלו בעבר, עד שהוא פשוט לא מצחיק. סתם מחזור נטול רגש של חומר שגם בגלגול הקודם שלו, היה די חלש.

ביקורת: אקס-מן: העתיד שהיה

תמונה

מסע בזמן. בשלב כלשהו, כל מותג מדע-בדיוני ישלב בעלילה שלו מסע בזמן. זה יכול להיות קליל ומודע לעצמו, כמו "גברים בשחור 3" וזה יכול להיות כבד ומהורהר, כמו "סטארטרק". מה שזה בטוח לא יהיה, זה אמין. כל כך הרבה פרדוקסים וחורים עלילתיים נוצרים מעצם הרעיון שדמות מסוימת חוזרת לנקודה מוקדמת יותר בציר הזמן, שהסרט יאבד כמעט בוודאות חלק מהקהל רק מחוסר היכולת להדחיק את חוסר ההגיון. "אקס-מן: העתיד שהיה" הוא הנקודה בה האמצעי העלילתי המסובך הגיע לעולמם של המוטנטים החביבים עלינו. זה כרגיל לא הגיוני ועשוי למוטט את הסרט כולו אם מתמקדים בסתירות הפנימיות, מה שומר שהסרט מחויב לספק הסחת דעת ראויה עבור הצופה החושב.

או כמו שאמר בזיל אקספוזישן, אני מציע שלא תדאגו לגבי דברים כאלה ופשוט תהנו.

אקס-מן: העתיד שהיה מתחיל בעתיד אפל. כמה אפל? הוא נראה שילוב בין העתיד של "שליחות קטלנית" לזה של "מטריקס". בעתיד הזה, כלי נשק בעלי יכולת הסתגלות בשם סנטינלים, פותחו בכדי לאתר מוטנטים הנושאים את הגן X ולהשמידם. במהרה הם מתחילים לאתר גם אנשים רגילים שנושאים את הגן המוביל למוטציה ואת משתפי הפעולה שמנסים להגן על המוטנטים מפני השמדה. באופן אירוני, הסנטינלים חזקים כל כך בגלל אותו גן שנועדו להכחיד. ממציאם, פרופסור טראסק, השתמש בדמה של המוטנטית משנת הצורה מיסטיק בכדי לאפשר ליציריו להסתגל במהירות לכוחות של קרבנותיהם ולפתח הגנה מיידית כנגדם. מאחר ולכל מוטנט יש כח שונה, מדובר ביכולת הסתגלות מדהימה ובלתי ניתנת לעצירה.

הדרך היחידה למנוע את שואת המוטנטים, היא לשלוח את התודעה של אחד מהם בחזרה ל-1973, השנה בה מיסטיק נסתה להתנקש בחייו של טראסק, מה שהוביל לתמיכת הממשלה בתכנית הסנטינלים. טראסק, כמו רבים מבני דורו, מאמין שהמוטנטים ינסו להשמיד את המין האנושי מתוך צורך אבולוציוני, כפי שההומו ספיינס דחק את האדם הניאנדרטלי מהמרוץ. בהתחשב ביכולות שהפגינה קבוצה קטנה בראשותו של מגנטו, השולט במתכות, בסרט הקודם, החשש מובן, אם כי הוא בעיקר מלבה את יצר הנקמה של מגנטו כלפי בני האדם נטולי הכוחות.

וולברין, השם המוכר ביותר בסדרת הסרטים, הטלוויזיה והקומיקס עליו הן מבוססות, חוזר לשנות השבעים במטרה למצוא את פרופסור אקסוויאר הצעיר ולשכנע אותו לעצור את מיסטיק, מי שהייתה בילדותה כמו אחות עבור הפרופסור.

כאמור, לשלב מסע בזמן בעלילה, אפילו אם המסע הפעם הוא של התודעה בלבד ולא של הגוף, זה סיכון. עצם העובדה שמישהו נשלח בכדי לשנות את העבר, מציבה סימן שאלה ענק לגבי העובדה שבכלל הצליחו לשלוח אותו. הרי אם נסע אחורה בזמן בכדי לשנות את הנסיבות שהביאו למסע, האם לא מנע בכך את הצורך לחזור אחורה מלכתחילה? זה בלי לציין חורים נוספים בעלילה, כמו מוטנט מהיר להפליא שיכול להיות מאוד שימושי לאורך הסרט ועם זאת, לא פונים לעזרתו יותר מפעם אחת. זה כמו שסופרמן יעוף מכדור הארץ לירח ויחליט לעשות את הדרך חזרה ברגל, בלי שתינתן לכך סיבה.

עם זאת, יש משהו מאוד מהנה בסרט. הוא מכיל כמה קטעי אקשן טובים במיוחד, כמו גם סצנה נפלאה בהילוך איטי. בדומה לרוב הסרטים בסדרה, הדמויות עמוקות ומעניינות עד שלא ניתן באמת לסווג מישהו כטוב או רשע באופן מוחלט. מגנטו, מאז ומתמיד, היה טיפוס מורכב שלא סומך על אנשים ואינו בוחל באמצעים בכדי להעביר את מה שהוא מאמין שהוא מסר כנגד התוקפנות האנושית. הסרט הזה ממשיך להיעזר בלאומנות המוטנטית שלו כגורם בעלילה, לצד ההבנה שלו שלפעמים צריך להניח בצד סכסוכים אישיים למען מטרה נעלה יותר. מיסטיק, שהחלה תהליך מגנטופיקציה בסרט הקודם, אינה רעה, אלא מאמינה בכך שהצבא והפוליטיקאים שמייצגים את האינטרס האנושי, הם הצד האפל שיש לעצור לפני שיגרום לאסון חסר תקדים.

אם בסרטים מלפני עשור, הייתה תחושה חזקה שהמוטנטים הם משל להומוסקסואלים הנרדפים בשל היותם שונים מלידה וב"אקס מן: ההתחלה", ההשוואה בין מגנטו למדינת ישראל הייתה מאוד לא מרומזת, בסרט החדש, נראה שהמוטנטים עומדים בפני עצמם. אין קבוצה מסוימת בעולם האמיתי שנראה שהסרט מכוון דווקא אליה. עושה רושם שהגענו לנקודה בה הדמויות והקונפליקטים שנוצרו בשל ראייתן השונה את היחס לחסרי הכוחות, מספיק חזקים בכדי לעמוד בפני עצמם ולהישען רק על הכרות עם הסדרה לשם הבנת מורכבותו של המצב.

כנהוג בסדרה, הסרט לא מתעסק רק במוטנטים והנבל התורן (שאינו נבל-על קלאסי), הוא פרופסור טראסק, אותו מגלם פיטר דינקלג'. קל יחסית לדון במידת המוסריות של טראסק, מאחר והוא מוצג בסרט כמי שאהבתו למדע משתלבת עם חששו מהמוטנטים, עד שהוא מוכן ליצור נשק להשמדה המונית שמותאם במיוחד לשם היפטרות מנושאי הגן המיותר. הוא לא מדבר ומתנהג כמו נבל קריקטוריסטי חסר רחמים, אלא כאיש מדע שמדחיק את היותו בעל דעה קדומה בנימוק של טובת הכלל. במקביל, מיסטיק תמיד הייתה דמות מוצלחת והיא עשתה את המעבר ממיסתורית וקטלנית בסרטים הראשונים, למורכבת ורגשנית בשני החדשים, מאז שג'ניפר לורנס החלה לגלם אותה. כמו כל תפקיד שלורנס עושה, גם פ היא נשאבת לתוך הדמות ובונה אותה מהיסוד. זו אולי לא ההופעה הטובה בקריירה שלה, או אפילו בסרט, אבל היא נותנת טיעון נוסף לטובת ההתמקדות בדמויות ולא באקשן. אם על "גודזילה" התלוננתי שהוא שם דגש מוגזם על דמויות פלקטיות, אקס-מן: העתיד שהיה משתמש בדמויות מספיק טובות בכדי להצדיק מיעוט סצנות אקשן ענקיות.

בונוס קטן בעניין המורכבות, נמצא בדמותו של מייג'ור סטרייקר, שגרסה מבוגרת יותר שלו הופיעה בסרטים אחרים בסדרה. מי שזוכר פרטים מהסרט, יבין למה המבט החתום שלו לאורך העתיד שהיה, מסתיר מאחוריו סיפור לא פשוט בפני עצמו ואיך נאמנותו להגנת המולדת, באה על חשבון עניינים אישיים.

הייתה פעם אחת בה סרט של אקס-מן (ולא של וולברין לבדו) התמקד יותר מדי באקשן. זה היה הסרט השלישי בסדרה והוא נחשב בעיני מעריציה כסיום נוראי למה שהייתה אמורה להיות טרילוגיה. בריאן סינגר, שביים את שני האקס-מנים הראשונים, חוזר כבמאי להעתיד שהיה. מעבר לכך שזה משיב את העומק והמורכבות לסדרה (אם כי יש לציין שמתיו ווהן עשה עבורו חלק מהעבודה כשביים את "אקס-מן: ההתחלה"), העלילה מתעלמת כמעט לחלוטין מקיומו של הסרט השלישי. יש כמה רמיזות לעבר הצופים על כך שהסרט ההוא אכן הופץ, אבל מבחינה עלילתית, זהו המשך ל"אקס-מן 2" ול"אקס-מן: ההתחלה", תוך סתירה מכוונת של ההתרחשויות בסרטים שיצא שיצא ביניהם.

ככל הנראה, סינגר לא יביים את הסרט הבא בסדרה. האשמות כנגדו בדבר אונס וניצול מיני, צפויות להביא להחלפתו בבמאי אחר, כזה שלא היה מעורב ישירות בבניית המותג בצורתו הקולנועית. אולי יביאו את מתיו ווהן לעוד משמרת, אולי מישהו אחר. עוד לא ידוע מה עתידו של סינגר בתעשיה, אולם אין ספק שלסרטי אקס-מן בבימויו יש תחושה שונה, יותר שלמה ומעוררת הזדהות. הדמויות לא נלחמות רק אחת בשניה, אלא גם בשדים הפנימיים שלהן ומדי פעם, עולה שוב העניין הזה של טובת הכלל, שהוא המניע החזק ביותר בעלילה והסיבה שמגנטו, מיסטיק, וולברין ופרופסור אקסוויאר הם דמויות שיכולות להחזיק יותר מסרט אחד. הנבל האנטי-מוטנט מתחלף בכל פעם, אבל הדמויות שווהן וסינגר בחרו להדגיש, הן אלה שממשיכות לסחוב את הסדרה בהצלחה גם הפעם.

ביקורת: גודזילה (2014)

תמונה

כשרולנד אמריך הגיע להוליווד, זה נראה מאוד מבטיח. "חייל אוניברסלי" ו"סטארגייט" אולי אינם הסרטים המתוחכמים, ביותר שהופקו במהלך שנות התשעים, אבל שניהם נחשבו לסרטי אקשן/מדע בדיוני מבדרים ומותחים. סרטו הבא, "היום השלישי" קבע את הסטנדרט לכל סרטי הפלישה שבאו ועוד יבואו אחריו והפך את אמריך לשם נרדף לסרטי אסונות מנופחי תקציב. שוב, לא הסרט הכי חכם, אבל ניצול מקסימלי של המסך הגדול והתקציב שהועמד לרשות הבמאי ואפקטים שנראים טוב גם היום.

כשהוחלט להפיק גרסה אמריקאית ל"גודזילה", קלאסיקת האסונות היפנית שזכתה למיליון וחצי המשכים, אמריך היה הבחירה הטבעית כבמאי. הסרט זכה למסע פרסום מסיבי, כולל סינגלים מהפסקול שנטחנו ב-MTV, פרסומות בכל מקום ומיטב אנשי האפקטים והסאונד שחברו לבמאי האסונות מספר אחת בעולם ביצירת הסרט שיביא את לטאת הענק המיתולוגית לרחובות ניו יורק. זה היה לפני הפיגוע בתאומים, כך שריסוק מונומנטים במנהטן בידי כח בלתי ניתן לעצירה, עוד נחשב תרחיש שצריך ללכת לקולנוע בכדי לראות.

"גודזילה" היה נקודת מפנה בקריירה של רולנד אמריך, אבל לא לכיוון אליו שאף. הסרט נקטל בביקורות ולמרות שהיה הסרט השלישי הכי מצליח ברחבי העולם באותה שנה, הביצועים שלו לא שברו שיאים כפי שהאולפן קווה. בנוסף, הסרט הפך את המוניטין של אמריך ממאסטר סרטי אפקטים מרהיבים, לבמאי חלש שלא יודע לספר סיפור, מחפש בכח להכניס אקשן בטעם רע ופחות או יותר חקיין של עצמו שמנסה שוב ושוב לשחזר את הצלחת "היום השלישי", בלא הצלחה. למעשה, הוא הפך ל-מ.נייט שאמאלן של סרטי האקשן – במאי שלרגע נראה כמו הדבר הגדול הבא, אבל מתדרדר מסרט לסרט בעקבות חוסר יכולת לעמוד בסטנדרטים של עצמו.

אחרי צפיה ב"גודזילה" מודל 2014, אני חושב שהרבה אנשים חייב לרולנד אמריך התנצלות.

בגרסה החדשה, רעידות אדמה מסתוריות מובילות לקריסת כור גרעיני ביפן ולהתפרקות משפחה של עובדים זרים. שנים לאחר מכן, הבן, כעת חיל בצבא ארצות הברית ובעל משפחה משלו, נקרא ליפן בכדי לשחרר את אביו ממעצר. למרות שעבר עשור וחצי, האב עדיין משוכנע שאיזור הכור מסתיר בחובו סוד שקשור לאותו אסון ומנסה שוב ושוב לחדור לשטח הסגור בכדי לגלות את האמת. כנגד כל שיקול הגיוני, האב ובנו נכנסים לשטח האסור ועדים לסוד הנורא שה… ממשלה היפנית… הצבא… לא בדיוק מסבירים מי אחראי שם… מנסה לכסות.

מתחת לפני הקרקע חיות מפלצות. יצורי ענק פרהיסטוריים שהתפתחו בחמישים השנים האחרונות להתקיים על תזונה של קרינה רדיואקטיבית. היצורים, המכונים "מוטו", מזכירים חרקי ענק והיום בו יתעוררו, יהיה היום בו המין האנושי יאלץ לזוז הצידה ולפנות את השליטה בעולם למתחרים המתקמבקים מן העבר.

אם שמתם לב, לא הזכרתי בתקציר העלילה את השם "גודזילה", "ג'וג'ירה" (הגרסה היפנית של השם), או את המילים "קיבינימט לטאה ענקית". הסיבה לכך היא שגם הסרט דוחה את הופעת המפלצת הידועה עד לשלב מאוחר יחסית וגם אז, לא באמת מתמקד בה. למרבה האכזבה, היצור שמופיע על הפוסטר, שעל שמו נקרא הסרט, זה שהתחיל את כל המותג הזה לפני שישים שנה, כלל אינו מופיע לאורך המחצית הראשונה של הסיפור. המוטו זוכה ליותר זמן מסך וחוץ מלהיות ג'וק ענק שיכול לשחרר פעימה אלקטרומגנטית, אין בו איום של ממש, מה שלא מונע מהצבא להתנהג כאילו טרוריסטים הרגע הפציצו את הבית הלבן ומחקו את כל חשבונות הפייסבוק בעולם.

אכזבה דומה מצפה למי שבא לסרט בשביל מה שנראה כמו צוות שחקנים מרשים. בריאן קרנסטון הוא אחד השמות החמים כרגע בעולם המשחק וכולם מצפים לראות אותו מנצל את המומנטום אחרי סיומה של "שובר שורות" ומתחיל להופיע בתפקידים משמעותיים ומאתגרים בקולנוע. אלא שהוא נמצא בסרט הרבה פחות ממה שהטריילרים יגרמו לכם לחשוב. הם יוצרים את הרושם המוטעה כאילו מדובר בדמות מרכזית בעלילה, כאשר קרנסטון מופיע למעשה אפילו פחות זמן מגודזילה עצמו. שחקנים מוערכים אחרים כמו ז'ולייט בינוש, קן וואטאנאבה, סאלי הופקינס ודיוויד סטראתיירן, מקבלים עוד פחות זמן מסך וכולם זוכים לתפקידים קלישאתיים ומעצבנים במיוחד.

במקום ארסנל זוכי ומועמדי האמי והאוסקר האלה, הסרט מפנה את המצלמה בעיקר לעבר ארון טיילור-ג'ונסון, בתפקיד פורד, הבן שגדל והפך לג'י איי ג'ו ואליזבת אולסן, בתפקיד אשתו. מי שראה את "קיק-אס" יודע שטיילור-ג'ונסון לא היה השחקן היותר מוצלח בסרט, אבל במאי "גודזילה", גארת' אדוארס, החליט שזה האדם שהוא רוצה להניח על כתפיו את מרבית משקלו הדרמתי של הסרט. דרך שורה של צרופי מקרים בסגנון ג'ון מקליין והעובדה שכל העולם מנוהל ככל הנראה בידי יחידה צבאית אחת, פורד נעשה גיבור בסרט שבאמת לא היה אמור להתמקד בפרצוף מוכה ההלם שלו. הסרט חוזר על אותה שגיאה שמייקל ביי עשה ב"רובוטריקים". הוא מתמקד בדמויות אנושיות שחוקות שמניעות את העלילה על ידי קבלת החלטות גרועות להפליא, במקום בדבר האחד שכולם נכנסו לאולם כדי לראות. אני אתן רמז, זה הדבר שהסרט נקרא על שמו.

לפני שנה, יצא "פסיפיק רים" שלמרות אקשן מבלבל, נאומים חופרים וכמה סצנות חשוכות מכדי שיהיה ניתן להבין מה קורה על המסך, הצליח להיות בסופו של דבר סרט אקשן מבדר על מלחמה במפלצות ענק. הוא הסביר למה הן מהוות איום, מה החשיבות של לעצור אותן וכמעט הצליח לתרץ את הבחירה להפנות משאבים לבניית רובוטים ענקיים וקשים במיוחד לתפעול כאמצעי לחימה. זה סרט שהבמאי שלו הבין בדיוק מה הקהל רוצה ונתן לו את זה, גם אם במחיר זלזול מסוים באינטליגנציה.

גארת' אדוארדס בחר לצלם את גודזילה, כמעט בלי גודזילה. הוא כל הזמן עושה טיזינג, אבל כשעומדת להיות סצנת אקשן גדולה, חותכים לסצנת לא-אקשן שלא תורמת דבר לעלילה. במקום להראות מפלצות משמידות ערים שלמות, או מתעמתות מול הנשק האולטימטיבי, רוב הסצנות האלה עוברות במהרה לשידור חדשות על מסך טלויזיה ביתי, או בשיא אולימפי של חוסר בושה, לדלתות נסגרות שמסתירות את הרגע הכל כך משמעותי. אני מבין את הרצון לגרות את הצופה ולמשוך אותו באף עוד ועוד, עד שיגיע התגמול המיוחל, אבל אדוארדס עושה את הטריק הזה יותר מדי פעמים ובמשך יותר מדי זמן. מעט סצנות האקשן שלמעשה מוצגות על המסך מרשימות וכוללות אפקטים מעולים, אבל הבניה לקראתן נוראית והן אינן זוכות למספיק זמן מסך בכדי להצדיק את ההמתנה.

מאט ריבס עשה טריק דומה ב"קלוברפילד", בו אנחנו כמעט ולא רואים את המפלצת שזורעת הרס ברחבי ניו יורק. רידלי סקוט עשה את זה הרבה לפניו ב"הנוסע השמיני". ההבדל הוא ששם, הדמויות האנושיות היו מספיק מעניינות בכדי להחזיק את תחושת המתח והאימה וחלק גדול מהאפקטיביות נבעה מהתגובות הקרובות למציאות שלהן, שהפכו את הצורך בחשיפת היצור המסוכן לכמעט זניח, מאחר והאימה האמיתית השתקפה בפני האנשים. בנוסף, הם לא נבנו סביב מפלצת שכל מי שחי מאז אמצע המאה שעברה, יודע איך היא נראית, אז היה אלמנט של מסתורין שהשפיע על התוצאה. אפילו "היום השלישי", מטופש ככל שיהיה, לא הצליח בזכות הנאומים או חוסר ההבנה הבסיסית של התסריט איך מדע עובד. הוא הצליח כי ידע להחזיק את הצופים במתח, עד שהגיע הזמן לחשוף את הקלפים ולעשות את זה בצורה האפקטיבית ביותר.

זו הסיבה שחייבים לרולנד אמריך התנצלות. הוא לא במאי טוב במיוחד ועידון זו מילה שנחסמה מגוגל במחשב האישי שלו. עדיין, כשהחליט לביים סרט על גודזילה, הוא התמקד בגודזילה. הוא הראה את היצור במלוא תפלצתו והבהיר מדוע מדובר בסכנה שיש לעצור. הוא יצר הזדהות מסוימת עם דמויות אנושיות מאוד לא חכמות, כי הן באמת היו קו ההגנה האחרון שלנו. הן לא סתם הסתובבו למפלצת בין הרגליים, אלא ממש מלאו חלק בעלילה. הוא לא משך את הטיזינג עד שנמאס ולא התיחס לחורים בעלילה כאל משהו שצריך לקחת ברצינות יתרה. הוא ביים סרט אסונות, עם הגיון של סרט אסונות, שהמוקד בו הוא להפוך קונספט שהיה מטופש מלכתחילה, לגדול ורועש ככל הניתן. אחרת, מה לכל הרוחות אנחנו עושים בסרט שנקרא "גודזילה"? זו אותה תפיסה שהנחתה את הופעתו הראשונה של היצור ב-1954 ופוספסה לחלוטין בידי גארת' אדוארדס שחשב שסרט על גודזילה, צריך לעסוק בדמות תפלה של חיל שנוסע מסביב לעולם במטרה לעשות כל טעות אפשרית בהגנה על משפחתו ועל האנושות.

פרק 38 – לאט ורגוע

בשלהי עונת המלפפונים, רגע לפני שמגיעים שוברי הקופות הגדולים של הקיץ, הקלטנו פרק על "שכונות הפשע", רימייק לסרט אקשן צרפתי מלפני עשור. עולם האסוסיאציות שלנו הוביל אותנו לדבר לאחר מכן על "48 שעות".

בנוסף לשני הסרטים הנ"ל, הפרק מכיל ספוילרים קלים ל"הארי המזוהם", שובו של הג'די", "הפריצה לאלקטרז" ו"נשק קטלני". בכל זאת, היו לנו שבועיים נטולי ספוילרים שצריך לפצות עליהם.