הסרט שאולי הכי נחקק לי בזכרון משנותי הראשונות על פני כדור הארץ, הוא "היפהפיה הנרדמת" של דיסני. אני לא יודע כמה פעמים ראיתי את הסרט עצמו בילדותי, אבל היה לי ספר עם תמונות ממנו וחלקן נצרבו בתודעתי עד היום. יצורי האופל האפורים, חומת הקוצים וכמובן, הדרקון. אוי, כמה שהדרקון המצויר ההוא רדף את מחשבותי. מצד אחד, עיצוב שלקוח היישר מהמקום אליו סיוטים הולכים כדי לכפר על חטאיהם. מצד שני, רגע שיא עוצר נשימה בסרט שרובו מתנהל באווירה נינוחה יחסית. המעבר החד מקלילות לאימה התאפשר לא רק בזכות עיצוב ובימוי מצוינים, אלא גם בזכות מליפיסנט, אחת מהדמויות הרעות המוצלחות ביותר שראיתי בילדותי.
למרות שדיסני הפיקו סרטים עם נבלים עמוקים ומבדרים יותר, משהו בכובע המוזר, החיבה ללהבות ירוקות שכאילו נלקחו מתווית של בקבוק אבסינת, הקול העמוק והמעט צרוד, הרקעים שמזכירים סרטים אלמים של פריץ לאנג. כל הדברים האלה התגבשו לכדי סרט לא ארוך, אבל מרהיב ביופיו. העובדה שבגרסה המצוירת, המערכה כנגד מליפיסנט רבת העוצמה מנוהלת למעשה לא בידי נסיך גנרי, אלא בידי שלוש פיות טובות שמשגיחות על שאר הדמויות, רק תרמה לתחושה שדיסני מעולם לא יצרו דמות נבל חזקה ומסוכנת כמו מליפיסנט. ההחלטה ליצור סרט לא מצויר, בו מליפיסנט היא מרכז הסיפור, היא אתגר לא פשוט, אבל לקיחת סיכונים היא חלק מהכיף שבעשיה.
קודם כל, חשוב לציין שמליפיסנט אינה מכשפה רעה, אלא פיה חזקה במיוחד. זה משהו שהסרט החדש חש צורך להבהיר, אף על פי שבכל גרסה לאגדה שאי פעם שמעתי, מליפיסנט היא מכשפה מהסוג הקלאסי. בנוסף, היא לא תמיד הייתה רעה. בצעירותה, מליפיסנט הפיה אהבה את כל היצורים החיים בארץ הביצות והגנה עליהם מפני בני האדם שרצו להשתלט על שטחם. הכרות עם ילד שנראה בן גילה, בשם סטפן, הובילה למה שהחל כסיפור אהבה מתקתק, אך כמו שקורה לרוב באהבה ראשונה, השניים הלכו והתרחקו ככל שהתבגרו.
השנים חלפו והמלך האנושי הכריז שוב מלחמה על ארץ הביצה, אולם מליפיסנט הייתה שם בכדי לעצור אותו ואת צבאו. סטפן, שכעת עבד בארמון המלך, לקח על עצמו את המשימה להיפטר ממליפיסנט על מנת להפוך ליורשו של המלך הזקן. לא שיטת הממשל הכי אמינה בעיני, אבל לא נראה שמישהו מתווכח. מליפיסנט מצאה את עצמה פצועה ומושפלת, מתה ככל הידוע לתושבי הארמון ועם זעם עצום שרק מי שמכיר את האגדה עליה הסרט מבוסס, יבין כמה רחוק היא הייתה מוכנה ללכת בכדי לנקום. מספיק לומר שזו לא באמת הייתה רשימת האורחים לבריתה שהביא צרות לממלכה.
"מליפיסנט" אינו הסרט הראשון שמנסה להציג את הסיפור דרך עיניו של הצד השני. לפני שנתיים, היה נסיון חביב עם המלכה משלגיה ושבעת הגמדים בסרט "מראה מראה". גם בעולם התאטרון והספרות, הרעיון מוכר, כאשר הדוגמה הבולטת ביותר מהעשורים האחרונים היא הספר (והמחזה שנכתב בעקבותיו) "מרשעת", שכמעט היה שמו העברי של הסרט מליפיסנט, עד שמישהו בחברת ההפצה התעשת. "מרשעת" מביא את סיפור חייה של מי שנודעה כמכשפה הרעה מהמערב, תוך שהוא מציג אותה כאחד האנשים היותר מוסריים בארץ עוץ. מליפיסנט עושה דבר דומה, כאשר רוב הדמויות האחרות הינן טיפשות, נאיביות או מרושעות בהרבה ממליפיסנט עצמה.
הטיפול הזה, במהלכו מוסר כל עומק מדמויות המשנה בסיפור, גורם לתוצאה הסופית להראות כמו סרט תעמולה שהופק מטעם ממשלת הביצה. קים ג'ונג און לא היה מצליח להפיק סיפור שיסובב עד כדי כך את האשמה לעבר הצד השני. מליפיסנט, כפי שהיא מיוצגת בידי אנג'לינה ג'ולי, היא לא רק טיפוס אוהב ומלא אומץ, היא גם היחידה שמצליחה ללכת יותר משני צעדים מבלי למעוד. סטפן אובססיבי לא פחות מהמלך שלפניו, מה שגורם לתהות מי לכל הרוחות מנהל את ענייני הממלכה שאינם קשורים לאקסיות זועמות. שלוש הפיות שונמכו לדרגת הפוגה קומית והסכסוכים הקטנים ביניהן נראים כמו רוטינה שחוקה של שלושת המוקיונים. הנסיך כמעט ואינו קיים ויצור הביצה היחיד פרט למליפיסנט שמסוגל לדבר אנגלית, הוא דיאבל, משרתה הנאמן.
מתבקש שהסרט לפחות יעשה משהו חיובי עם דמותה של אורורה, היפהפיה שנטיותה הנרקולפסיות הקיצוניות העניקו לאגדה המוכרת את שמה. יש בדיחה לפיה מהירות האור גדולה ממהירות הקול ולכן, יש אנשים שנראים חכמים עד שהם פותחים את הפה. זה בערך מה שהרגשתי לגבי ההופעה של אל פנינג בתפקיד אורורה. מעבר לכך שאין לה את היופי האגדי המתבקש (לא שהיה לה הרבה סיכוי כשהיא חולקת מסך עם אנג'לינה ג'ולי), או שהשיער השופע שלה הוא בברור פאה, היא פשוט מעצבנת. אני לא יודע עד כמה פנינג עצמה אשמה, נראה לי שזה יותר התסריט שבמקום לבנות את הדמות שלה כמישהי שיהיה אכפת מגורלה, גרם לה בעיקר לצחקק מכל דבר ולהחליף מצבי רוח באופן מלאכותי להחריד. בסרט המצויר, לפחות הייתה סיבה הגיונית לתגובות הקיצוניות שלה. במליפיסנט, זה כאילו עמדה פיה נוספת מאחורי הצלם ודאגה למנוע מאל פנינג להביע משהו שמזכיר התנהגות אנושית בסיסית.
זה לא שבשאר הסרט, התסריטאים עשו עבודה טובה. אין שום עקביות בתנאים בהם מליפיסנט יכולה להשתמש בכוחותיה, דמויות נוספות מחליפות מצבי רוח בלי שום שלב ביניים ולמרות הפוטנציאל שהיה בשימוש בברזל כמעין קריפטונייט לפיות, הרעיון מבוזבז על סצנות שלא מצליחות לרגש או להרשים כפי שהיו אמורות.
יאמר לזכות הסרט שהוא מושקע בצד החזותי שלו. השחקנים האנושיים אמנם לא משתלבים כראוי עם כמות עצומה של יצורים ורקעים שנעשו באנימציית מחשב, אבל האפקטים הקטנים יותר עובדים היטב. כשמליפיסנט הצעירה פורסת כנפיים ועפה, זה נראה כאילו הילדה שמגלמת אותה אכן מעופפת בכוחות עצמה. כאשר מוטל כישוף, הוא מוכנס בצורה חלקה לעולם המצולם ומטפח את האשליה שהסיפור אכן מתרחש ביקום קסום.
עוד נקודה חיובית היא העיצוב. אמנם בסרט המצויר מ-1959, אולפני דיסני הגיעו לשיא של יצירתיות שלא הצליחו לשחזר עד היום, אבל גם מליפיסנט אינו חף מהשקעה בבניית העולם ובעיצוב הדמויות. הרקעים שלא נוצרו במחשב, מעוצבים יחסית בפשטות, אולם כל חדר ופינת יער הם בעלי מראה יחודי וניתן להבין כבר במבט ראשון האם עלינו לדאוג, או לחוש שלווה לגבי ההתרחשויות הצפויות. האיפור של אנג'לינה ג'ולי נותן לה מראה מסתורי ומפחיד, אבל המשחק שלה הופך את הדמות למעוררות הזדהות במגבלות התסריט הנדוש. הסרט מסביר למה מליפיסנט מסתובבת עם הכובע המוזר שהוצמד לה בגרסה המצוירת ופניה עוצבו באופן בו היא נראית כשלב ביניים בין בת אנוש ליצור ביצה על-טבעי. שום דבר לא מגיע לרמה של הגרסה המצוירת ברמת היצירתיות והמקוריות, אולם עבודת האיפור מספיק מוצלחת בכדי שאתהה איך אותו צוות לא הצליח להתאים בין הגבות של אל פנינג לצבע השיער.
אם היה פה נסיון ליצור גרסה בוגרת ומתוחכמת יותר לאגדה העתיקה, הרי שמליפיסנט נכשל. הוא שטחי, כתוב ברישול, לא מצליח להגדיר בצורה ברורה את המגבלות של הדמות הראשית ועל כן, מתקשה לייצר דאגה כנה לשלומה. הנסיון להציג את הסיפור מהצד השני, נראה כמו תעמולה זולה ומזכיר את המאמר הפארודי שדורון פישלר פרסם בעין הדג, בו הוא מציג את "מלך האריות" מנקודת מבט של תומך נלהב של סקאר. אלא שמה שפישלר כתב, מוקצן בכוונה, בעוד מליפיסנט מנסה יותר מדי לנקות את שמה של הדמות הראשית בו. במקום לגרום לה להיראות כגיבורה חרף השקרים שכביכול מופצים עליה, יוצרי מליפיסנט עשו זאת על ידי טמטום כל שאר הדמויות והפיכתן לבלתי נסבלות. זה לא שהזדהיתי עם מליפיסנט, כמו שלא יכולתי לסבול את שאר האנשים סביבה.
הפוסטר עם המבט החודר של אנג'לינה ג'ולי, הגרסה האפלה של לנה דל ריי לשיר הנושא הקלאסי של הסרט המצויר, אלה דברים שאמורים ליצור רושם של סרט שלא מתעסק בשטויות ומביא את היפהפיה הנרדמת לקהל המתוחכם של המאה ה-21. אלא שכל הפניות הנכונות הוחמצו ונראה שכל מה שטוב בסרט, מבוסס על דברים שנעשו ב-1959. אם סרט שיוצא כיום, לא מצליח להיות נועז או מקורי יותר מסרט בן 55 שנה, אני בספק אם יש לו בכלל זכות קיום. מליפיסנט הוא חיקוי פחות מוצלח של אחד הסרטים הכי לא מוערכים כראוי שאולפני וולט דיסני הפיקו. הוא לא איום ונורא, אלא פשוט מיותר. מומלץ לראות את הסרט המצויר גם בלי קשר, אבל אפילו עוד יותר עכשיו שהופקה גרסה שמנסה לתת פרשנות חדשה לאותו סיפור.
בשביל הזהב 