100 הגדולים: מקומות 10-1

10. חמים וטעים (ארה"ב, 1959)

במקור: Some Like It Hot

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: טוני קרטיס, ג'ק למון, מרילין מונרו, ג'ו אי. בראון, ג'ואן שולי, ג'ורג' רפט

מה קורה כאן: לאחר שהם עדים לחיסול של המאפיה, נאלצים שני מוזיקאים, ג'ו וג'רי, לעזוב את העיר ולהסתתר. הם מתחפשים לנשים ומצטרפים ללהקה נודדת של מוזיקאיות בנסיעה למיאמי, שם הם מקווים לחמוק מרודפיהם. שניהם נדלקים על שוגר קיין, הסולנית היפה, אך לא מבריקה במיוחד, של הלהקה ומנסים לחזר אחריה מבלי לחשוף את זהותם האמיתית.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אני צריך לבחור סרט אחד כדוגמה ליצירה שמשתבחת עם כל צפיה, זה יהיה חמים וטעים. מה שמתחיל כבסיס לקומדיה של טעויות, הופך לרצף של אמירות חברתיות ולסיפורם של גברים שבטוחים שהם יודעים מה נשים רוצות ומופתעים כל פעם לגלות שהתשובה שונה מזו שחשבו. בעוד ישנם סיפורים ידועים לשמצה על חוסר החיבה בין קרטיס ומונרו (מה שרק מדגיש עד כמה ההופעה שלו כאן לא מוערכת מספיק), אין שום ספק לגבי הכימיה המצוינת שהייתה לו עם ג'ק למון. חמים וטעים גם התחיל את שיתוף הפעולה הפורה של למון עם בילי ויילדר, שהפך אותו למוזה לשארית הקריירה שלו כבמאי. בין אם הוא חולק את הקרדיט עם כותבים אחרים או לא, ויילדר הוא התסריטאי האהוב עלי בכל הזמנים (ויליאם גודלדמן במקום השני). הוא מצליח לגרום למשפטים שנונים להשתלב באופן טבעי בשיחה ולבדיחות נונסנס להישמע הגיוניות בקונטקסט. הוא לקח רעיון שבקלות היה יכול להפוך לאוסף של סטראוטיפים מיושנים על נשים ועל דראג, והפך אותו לסיפור שחוגג אנושיות. מותר להתחזות, מותר לרמות ומותר להסתיר את האמת, אבל רק למי שמוכן להתוודות מחכה סוף טוב. בילי ויילדר אוהב לנתח את היחסים בין גברים לנשים ועל הדרך, יצא לו גם סרט שהקדים את זמנו משמעותית בזכות משפט סיום שהתחיל את חייו כבדיחה מטופשת והפך לאורך השנים למסר שעד היום הוליווד מפחדת להביע.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לעיצוב תלבושות, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי/מויזקלי למונרו, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי ללמון), זוכה פרס באפט"א לשחקן זר (למון), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

9. מכסחי השדים (ארה"ב, 1984)

במקור: Ghostbusters

במאי: איוואן רייטמן

תסריט: דן אקרויד, הרולד רמיס

שחקנים: דן אקרויד, ביל מאריי, הרולד רמיס, ארני הדסון, סיגורני ויבר, ריק מורניס, אנני פוטס

מה קורה כאן: שלושה מדענים החוקרים את העל-טבעי, מצרפים אליהם חבר רביעי להקמת עסק ללכידת רוחות רפאים המטרידות את תושבי ניו יורק. אחד מהם, פיטר, מוצא עצמו נמשך לאישה שישות קדומה משתלטת על גופה ועל גופו של השכן הבלתי מזיק שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: קומדיות כמו שעשו בשנות השמונים, קשה למצוא. הן פונות למבוגרים, אבל יש בהן מספיק חן בשביל שגם ילדים יוכלו להבין חלק גדול מהבדיחות. למרות כישורי האלתור המוכחים של השחקנים, הסרט מתנהל על פי תסריט מהודק שמשלב בהצלחה בין אבסורד לבין מציאות יומיומית. כן, למכסחי השדים יש ציוד משוכלל שיכול ללכוד יצורים שלא מהעולם הזה, אבל הם עדיין צריכים לעלות במעלית, או גרוע מכך, במדרגות, כדי להגיע למקום בו צריך להפעיל את הציוד. הפקיד העירוני חושד בצדק, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו למטרד במקום למגן הציבור. פיטר הוא דון ז'ואן עם אמות מוסר מפוקפקות, אבל עדיין בעל קווים אדומים ששומרים עליו בתור סוג של גיבור. הגרסה המחודשת מ-2016 הוכיחה עד כמה חשוב לשמור על האיזון בין המסעיר למגוחך ומתי להקריב אלתור לטובת הקפדה על סיפור קוהרנטי ושמירה על הדמויות נסבלות. עם אפקטים שהיו די מתקדמים לזמנם, פסקול קליט ושלושה מהמוחות הקומיים הבולטים של העשור, מכסחי השדים של 1984 הוא הגלגול המוצלח ביותר של הרעיון ואחת מקומדיות הפנטזיה/מד"ב הטובות בהיסטוריה.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים חזותיים, שיר מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לשיר המקורי, מועמד לפרס הוגו, נבחר ב-2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

8. בחזרה לעתיד (ארה"ב, 1985)

במקור: Back to the Future

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: רוברט זמקיס, בוב גייל

שחקנים: מייקל ג'יי. פוקס, כריסטופר לויד, קריספין גלובר, ליאה תומפסון, תומס אף. וילסון

מה קורה כאן: נער מתבגר בשם מרטי מקפליי נפגש עם חברו המדען "דוק" בראון בכדי לתעד ניסוי של מסע בזמן באמצעות מכונית דלוריאן. שיבוש לא צפוי מביא לכך שמרטי חוזר לבדו בזמן שלושים שנה אחורה וצריך את עזרתו של דוק הצעיר יותר בכדי לחזור לעתיד (שהוא ההווה של מרטי). בינתיים, מרטי מונע בטעות את הארוע שגרם להוריו להתאהב, דבר שעליו לתקן לפני שימחק מההיסטוריה.

למה הסרט הזה ברשימה: התלבטתי אם להכניס רק את הסרט הראשון, או את כל הטרילוגיה, מכיוון שאני אוהב את שלושת הסרטים. לבסוף נשארתי רק עם המקור כי בניגוד לשני המשכיו, הוא עומד לחלוטין בפני עצמו וכל הקישורים שנעשו לאחר מכן לארועים המתרחשים במהלכו, נכתבו בדיעבד. עדיין, זה סרט נהדר שלמרות צוות שחקנים לא אחיד ברמתו, עלילה שהכותבים עד היום נשאלים לגבי חורים בה ושחיקה רצינית בתרבות הפופ בשלושים ושבע השנים האחרונות, הצליח להישאר רענן ומספק גם בצפיה האלוהים יודע כמה. אולי זו הכימיה בין פוקס ולויד, או עצם העובדה שהסרט הוא התגלמות הדרך להסביר מדע פופולרי בלי לזלזל בצופים ובאותו הזמן גם לא לשעמם אותם. קשה לכתוב עלילה של מסע בזמן, במיוחד תחת לחצים של אולפנים בהוליווד. למרבה המזל, זמקיס את גייל ידעו מה הם עושים ובין סצנה איקונית לפרט ברקע שאולי התפספס בצפיה הראשונה, בחזרה לעתיד (וגם המשכיו) הוא סרט מלא בפרטים גלויים ונסתרים שהופכים את הסיפור למרתק ומבדר במיוחד.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים החזותיים, מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, מועמד ל-5 פרסי באפטא, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס הוגו, נבחר ב-2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

7. 12 קופים (ארה"ב, 1995)

במקור: Twelve Monkeys

במאי: טרי גיליאם

תסריט: דיוויד פיפולז, ג'נט פיפולז

שחקנים: ברוס ויליס, מדליין סטו, בראד פיט, כריסטופר פלאמר, דיוויד מורס

מה קורה כאן: אסיר בשם ג'יימס קול נשלח בחזרה לשנות התשעים של המאה ה-20 בכדי לחקור את הנסיבות סביב התפרצות נגיף קטלני שהכחיד את רוב האנושות ואלץ את השורדים לחיות מתחת לאדמה. ממעט הרמזים שיש לג'יימס, הוא יודע שקיים קשר לארגון מחתרתי בשם 12 קופים, אולם הגעה לשנה הלא נכונה מביאה לאשפוזו במוסד לחולי נפש. במוסד, הוא מכיר שני אנשים דרכם הוא מקווה להשלים את הפזל. האחת היא דוקטור קתרין ריילי שעובדת במוסד, והשני הוא בן עשירים מעורער בנפשו בשם ג'פרי גוינס.

למה הסרט הזה ברשימה: לא התכוונתי לדרג שני סרטים על מסע בזמן זה אחר זה, אבל ככה יצא. אולי כי זה קונספט שכאשר מבצעים אותו כראוי, יכול להוביל לתוצאות מרתקות. 12 קופים הוא הדוגמה שאני נוהג לתת לתסריט כמעט מושלם (כי אין מושלם באמנות). עם עלילה מפותלת שמכילה מספר טוויסטים ועדיין מצליחה לסגור את כל הקצוות החשובים בזמן. זהו שיעור בהחזקת מתח מבלי לגרוע מהאנושיות של הדמויות. ברוס ויליס בתפקידו הטוב ביותר ובראד פיט בתפקיד שגרם לו להילקח לראשונה ברצינות בידי מבקרים, הם חלק ממה שהופך את הסרט לכל כך מבדר ביעילותו. ג'יימס הוא הנסיון למצוא פתרון, ג'פרי הוא סוכן של כאוס וביניהם, דוקטור ריילי מנסה להוריד את כולם מהעץ, תוך שהיא מטפסת לכיוונם בנסיון לדבר בגובה העיניים. תחת הבימוי של טרי גיליאם, העולם הוא דיסטופיה הרבה לפני התפרצות המגפה, ואלה האנשים הקטנים שעוד עושים אותו איכשהו ראוי לרחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (שחקן משנה לפיט, עיצוב תלבושות), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, מועמד לדב הזהב בפסטיבל ברלין, זוכה פרס MTV לשחקן (פיט), מועמד לפרס הוגו

6. לאון (צרפת, 1994)

במקור: Léon: The Professional

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון

שחקנים: ז'אן רנו, נטלי פורטמן, גארי אולדמן, דני איילו

#leon the professional from Junk Food Cinemas

מה קורה כאן: לאון, מחסל מקצועי החי לבדו, לוקח תחת חסותו את מתילדה, ילדה בת 12 שכל משפחתה נרצחה. הוא מסכים ללמד אותה כיצד להיות מחסלת בכדי שתוכל יום אחד לנקום בשוטר המושחת שאחראי על הרצח, אולם הקשר בין לאון ומתילדה הולך ומתחזק ככל שהם מבלים זמן ביחד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אי פעם הייתה דוגמה לתיאור עלילה שלא עושה צדק עם הסרט עצמו. ב-9 מתוך 10 מקרים, סיפור כזה על קשר שנבנה בין רוצח וילדה היה מוביל או לקומדיה מתאמצת, או לסיפור לוליטה שגורם לרוב הקהל לנוע בחוסר נוחות בכסא. לאון מכיל אלמנטים משני הצדדים, אבל עשוי מספיק בחוכמה בכדי להתרכז במה שבאמצע. יש סיטואציות מוזרות שנגרמות מן הסתם מנוכחות שני השותפים החריגים באותה דירה, והכניסה לגיל ההתבגרות משפיעה על מתילדה בדרכים לא מתוכננות. עם זאת, לוק בסון הצליח, בקאט התאטרלי של הסרט (יש גרסת במאי ארוכה יותר ופחות מוצלחת), ללכת בין הטיפות מבלי להירטב. דרוש כשרון בכדי לעורר הזדהות עם מישהו שמתפרנס מרצח ונטלי פורטמן, בתפקיד הראשון שלה בקולנוע, מראה כבר בגיל צעיר עד כמה היא מבינה את המורכבות הנדרשת מדמותה. היא לא מעיקה או נראית חסרת נסיון כמו שחקנים אחרים בגילה, אלא מצליחה לסחוב בעצמה את הכובד הרגשי של הסרט, תוך שז'אן רנו וגארי אולדמן מקיימים יחסי גומלין אירוניים בין רוצח המגן על החלשים ואיש חוק חסר רחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-7 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר

5. ספרות זולה (ארה"ב , 1994)

במקור: Pulp Fiction

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו, רוג'ר אברי

שחקנים: ג'ון טרבולטה, סמואל אל. ג'קסון, ברוס ויליס, אומה תורמן, וינג ריימס, הארווי קייטל, טים רות', אמנדה פלאמר

מה קורה כאן: מספר סיפורים המשתלבים זה בזה ומתרחשים סביב ארגון הפשע של מרסלוס וולאס. וינסנט וג'ולס נשלחים להביא מזוודה שנגנבה ממרסלוס בכל האמצעים הנדרשים. זוג שודדים מחליטים לשדוד דיינר לאור יום. וינסנט לוקח את אשתו של מרסלוס לבילוי שמסתיים הרבה פחות חלק מהצפוי. מתאגרף בשם בוץ' מנסה לברוח מהעיר לפני שמרסלוס עולה על עקבותיו, אבל נתקל בו באמצע הרחוב.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לחשוב על סרט יותר משפיע בשלושים השנים האחרונות מספרות זולה. טרנטינו שלב בין סטייל, הומור, שבירת הקיר הרביעי, אלימות גרפית, משפטי מחץ, נוסטלגיה, מחוות קולנועיות לא צפויות ופסקול פופי קליט, לטוויית רשת של סיפורים ודמויות שכולן קשורות ולא קשורות. כל הקונפליקטים הגדולים בסרט מבוססים על טעויות אנוש והפתרון הוא לא תמיד אלגנטי. היום, צורת הכתיבה והבימוי הזו נעשתה הרבה יותר מקובלת, אבל עדיין משווים את מי שבוחר בה לטרנטינו, כי הוא הראה לכולם איך לעשות את זה. הוא לא הראשון ששלב בין סיפורים, אבל אף אחד אחר לא הרשה לעצמו לעשות כזה בלגן על המסך ועדיין הצליח לצאת מזה בלי להסתבך ביומרנות של עצמו. ספרות זולה הוא שיעור בקולנוע שאינו מפחד להתנסות ועדיין מוכן להיות מבדר, רק לא בכל מחיר. זה מה שקורה כשבמאי עושה דברים לגמרי בדרך שלו וכולם מסכימים שזו הייתה הדרך הנכונה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט המקורי, זוכה גלובוס הזהב לתסריט, זוכה 2 פרסי באפטא (שחקן משנה לג'קסון, תסריט מקורי), זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשלושה פרסי גילדת שחקני המסך, זוכה 2 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי), זוכה 2 פרסי איגוד המבקרים של ניו יורק (בימוי, תסריט), זוכה 4 פרסי איגוד המבקרים של לוס אנג'לס (סרט, בימוי, שחקן לטרבולטה, תסריט), זוכה פרסי MTV לסרט ולקרב הטובים ביותר, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

4. מונטי פייתון והגביע הקדוש (בריטניה, 1975)

במקור: Monty Python and and the Holy Grail

במאים: טרי גיליאם, טרי ג'ונס

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, קרול קליבלנד, קוני בות', ניל אינס

מה קורה כאן: המלך ארתור מחפש אחר אבירים אמיצים שיצטרפו לאבירי השולחן העגול בטירתו קמלוט. כאשר הם מגיעים לקמלוט, הם מחליטים שמדובר במקום מטופש ויוצאים בשליחות אלוהים למצוא את הגביע הקדוש.

למה הסרט הזה ברשימה: התכוננו, כל ארבעת המקומות הראשונים שלי הם קומדיות. למרות שהוא לא במקום הראשון, מונטי פייתון והגביע הקדוש הוא הקומדיה האהובה עלי בכל הזמנים. היה לי קשה לצלוח אותו בתור ילד בגלל האלימות הרבה, אולם ברגע שהייתי מספיק גדול בכדי להתמודד עם הדם המזויף והאיברים הכרותים, מצאתי את עצמי מדקלם בהנאה כל שורה אפשרית בתסריט. זה כולל גם את כתוביות הפתיחה המופסקות מספר פעמים בגלל תרגום לשבדית שחורג מהטקסט המוסכם מראש. זה ההומור של מונטי פייתון במיטבו – אנרכיסטי, שובר שוב ושוב את הקיר הרביעי, נע בין מכובד לגס במהירות הבזק ועם זאת, יש בו משהו חכם. הרקע האקדמי של חברי הקבוצה עזר להם להפוך הפקה בתקציב נמוך במיוחד לאפוס היסטורי שצולם ברובו בפארק ציבורי ובטירה אחת בסקוטלנד שצולמה מזוויות שונות על מנת להיראות כמו מספר מיקומים שונים. הם מסוגלים בסצנה אחת לדון בפילוסופיה הפוליטית מאחורי הטענה של ארתור למלוכה, ובסצנה אחרת להתמודד מול האיום הקשה של המילה "ני". הסרט הזה היה היציאה הרשמית של מונטי פייתון ממערכוני "הקרקס המעופף" לקריירה קולנועית שעברה דרך שיתופי פעולה נוספים, והובילה עם הזמן למציאת קול עצמאי לכל אחד מהם.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הוגו

3. מי הפליל את רוג'ר ראביט (ארה"ב, 1988)

במקור: Who Framed Roger Rabbit

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: ג'פרי פרייס, פיטר אס. סימן

שחקנים: בוב הוסקינס, צ'רלס פליישר, קתלין טרנר, כריסטופר לויד, ג'ואנה קסידי

#animationedit from left me on the line

מה קורה כאן: בלוס אנג'לס של 1947, בלש פרטי בשם אדי וליאנט נשכר לעקוב אחר ג'סיקה ראביט, אשתו המצוירת של הארנב רוג'ר ראביט, שמתקשה לתפקד לאחרונה בזמן הצילומים. אדי שונא "טונים" (דמויות מצוירות) מאז שאחד מהם רצח את אחיו, אבל נאלץ לעבוד קרוב עם רוג'ר לאחר שזה מופלל ברצח והשופט דום האכזר מתכנן להוציאו להורג בעזרת חומר מיוחד.

למה הסרט הזה ברשימה: רוברט זמקיס הוא במאי שאוהב לקחת סיכונים. זה בולט גם בסרטים האחרים שלו ברשימה ("פורסט גאמפ" ו"בחזרה לעתיד"), אבל במיוחד במי הפליל את רוג'ר ראביט. הסרט משלב בין שחקנים בשר ודם לדמויות מצוירות כמעט בכל סצנה, על רקע תור הזהב של הסרטונים הקצרים. הוא לוקח את הכח הלא פרופורציונלי של בעלי האולפנים באותה תקופה, יחד עם הגזענות הגלויה של אותם ימים, ומתרגם אותה לתעשיה הפחות מתוקשרת של הסרטים המצוירים. מעבר לעבודת האפקטים המאוד יצירתית שנדרשה לשם כך, הדבר הצריך תיאום בין אולפנים שלרוב לא אוהבים לחלוק זמן מסך זה עם זה והכי חשוב, לגרום לטונים להראות אמיתיים. הדבר הושג בזכות שילוב בין משחק מצוין של בוב הוסקינס, שמצליח להישאר רציני גם בנסיבות הכי פרועות, לבין כתיבה שמציגה את הטונים כשחקנים לכל דבר, הסובלים מאפליה בתעשיה (ומחוץ לה) ונמצאים תחת לחצים לספק את הסחורה כמו כל הכוכבים. הבחירה לשדך בין רוג'ר, ארנב מטופש שמומחה בלחטוף מכות בצורה מצחיקה, לבין ג'סיקה, פאם פאטאל כל כך קלאסית שהיא תמיד לובשת אדום, מראה עד כמה חשוב היה לאפשר לאופי לשחק תפקיד. ראינו שילוב בין אנימציה לשחקנים אנושיים לפני כן ("מרי פופינס", "המיטה המעופפת") וגם אחרי ("עולם מגניב", "ספייס ג'אם", "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה"), אבל אף סרט לא יצר את התחושה שהשניים חולקים עולם כמו סרטו של זמקיס (אם כי צ'יפ ודייל הכי קרובים לזה). מי הפליל את רוג'ר ראביט הוא פילם נואר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל מתיחס ברצינות מלאה לבניית העולם שלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (עריכה, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים ופרס מיוחד), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

2. האחים בלוז (ארה"ב, 1980)

במקור: The Blues Brothers

במאי: ג'ון לנדיס

תסריט: דן אקרויד, ג'ון לנדיס

שחקנים: דן אקרויד, ג'ון בלושי, קאב קאלוויי, קארי פישר, הנרי גיבסון, ג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, ריי צ'רלס, סטיב "הקולונל" קרופר, דונאלד "דאק" דאן, מרפי דאן, וילי "טו ביג" הול, טום "בונז" מלון, "בלו לו" מריני, מאט "גיטר" מרפי, "מיסטר פביולוס" אלן רובין

מה קורה כאן: אלווד בלוז אוסף את אחיו ג'ייק שהשתחרר מהכלא והשניים נוסעים לבקר בבית היתומים בו גדלו. כשהם מגלים שבית היתומים עומד להיסגר בגלל חובות, השניים מקבלים השראה שמימית ומחליטים להקים מחדש את הלהקה הישנה שלהם על מנת לגייס כסף להצלת בית היתומים. על הדרך, הם מצליחים לרכוש מספר אויבים ולגרום ללא מעט נזק למכוניות.

למה הסרט הזה ברשימה: אני אוהב בלוז. למדתי לרקוד בלוז במשך כמה שנים, מה שהביא אותי גם ללמוד על ההיסטוריה של הז'אנר, אבל עוד לפני כן, משהו במוזיקה הזו מאוד קסם לי. יתכן והאחים בלוז הם חלק מהסיבה. אם "מונטי פייתון והגביע הקדוש" הוא הקומדיה האהובה עלי, האחים בלוז הוא ללא ספק הסרט המוזיקלי האהוב עלי. הכרתי חלק מהמוזיקה בסרט עוד לפני שראיתי אותו, אבל גם על מה שלא שמעתי לפני, נדלקתי מהאזנה ראשונה. לא סתם רואים בסרט הזה גורם ישיר להתעניינות מחודשת בקריירה של המוזיקאים המשתתפים בו בתפקידי משנה. גם לא מזיק שהכל נעטף בהומור פרוע שמשלב בין מרדפים במהירות גבוהה, לבין קור הרוח של הדמויות הראשיות וההומור הפיזי של אקרויד ובלושי שידעו יותר טוב מכולם על הסט מה יוצר את הקסם מול המצלמה. שני השחקנים הראשיים היו כמו אחים במציאות ולטשו את הדמויות בתכנית "סאטרדיי נייט לייב" ובהופעות חיות מול קהל. הם היו האחים בלוז עוד לפני שהסרט נכתב וזכו לסיוע מג'ון לנדיס שהיה בשיאו בהפיכת הצמד הבימתי לארוע קולנועי בלתי נשכח.

פרסים בולטים: זוכה פרס עורכי הסאונד של ארה"ב, נבחר בשנת 2020 לשימור בידי ספריית הקונגרס

1. הנסיכה הקסומה (ארה"ב, 1987)

במקור: The Princess Bride

במאי: רוב ריינר

תסריט: ויליאם גולדמן

שחקנים: קרי אלווס, רובין רייט, מנדי פטינקין, אנדרה הענק, וולאס שון, כריס סרנדון, כריסטופר גסט, בילי קריסטל, קרול קיין, פרד סאבאג', פיטר פאלק

מה קורה כאן: סבא מגיע לביקור אצל נכדו החולה ומתחיל להקריא לו ספר, תוך שהוא מדלג על הקטעים המשעממים. הסיפור עוסק בבאטרקאפ היפהפיה שמתאהבת בנער החווה וסטלי. שנים לאחר שאהובה יצא לים ולא שב, באטרקאפ מסכימה להתחתן עם נסיך, אולם היא נחטפת לפני החתונה בידי שלושה שכירי חרב. השלושה מגלים במהרה כי הם בעצמם נרדפים בידי אדם מסתורי הלבוש בשחור.

למה הסרט הזה ברשימה: למי שמכיר אותי, זו הבחירה הצפויה ביותר הרשימה. הנסיכה הקסומה הוא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים והחזיק במקום הראשון מאז הפעם הראשונה בה ערכתי רשימה שכזו, לפני כמעט עשרים שנה. זה מסוג הסרטים שגדלים איתם, למרות שלא מעט אנשים שצפו בו לראשונה בגיל מבוגר, גם מאוד אוהבים אותו. זה הסרט שמאחד בין דורות במשפחה שלי. סרט שבזכות הרצאה עליו הצלחתי למלא את האולם הגדול בסינמטק תל אביב. סרט שבמהלך פאב קוויז שהוקדש בלעדית לו, המנחים השתעשעו מכך שכל הפאב עשה ספונטנית תנועה של שחיית כלב בנסיון לענות על שאלה. סרט שאני עדיין מגלה פרטים מרתקים על מאחורי הקלעים שלו כי הבמאי והשחקנים מוסיפים לדבר עליו בהנאה. סרט שלמרות הצלחה פושרת בקופות, הפך עם השנים לאחד המצוטטים והאהובים ביותר. הוא שנון, מרגש, משוחק היטב, מצחיק, מותח ומציע משהו לכולם. הושקעה הרבה עבודה בלהפוך את קרב החרבות שבו לאחד מהטובים שאי פעם צולמו. התסריטאי ויליאם גולדמן, שכתב גם את הספר עליו הסרט מבוסס, למעשה נאלץ להרחיק את עצמו מהסט בגלל שהתחיל להתפלל בקול לשלומן של הדמויות. כמעט כל הסרטים ברשימה נעשו עם הרבה אהבה, אבל הנסיכה הקסומה שובר שיאים בכמה שהקהל מחזיר לו אהבה בעקביות, ואני לא יוצא דופן בכך. זה לא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין דבר כזה, הכל עניין של טעם. זה גם לא סרט פורץ דרך באופן מיוחד, או כזה שאתגר מחדש את כללי המשחק. זה כן הסרט האהוב עלי בכל הזמנים ועל כך מבוססת כל הרשימה הזו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לשיר המקורי, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: הגיבור

הערה חשובה:

פוסט זה מכיל ביקורת על סרט שנמצא כיום במאבק משפטי בין הבמאי/תסריטאי אסגאר פרהאדי לבין תלמידתו לשעבר, הבמאית אזדה מסיחזאדה. לטענת מסיחזאדה, פרהאדי גנב אלמנטים רבים בהם השתמשה בסרט תעודי על האדם שהיה ההשראה ל"הגיבור" מבלי לתת לה קרדיט ראוי. פרהאדי, מצדו, טוען כי נשען על פרטים שהתפרסמו גם במקורות אחרים ושבכל אופן, מסיחזאדה חתמה על מסמך לפיו היא מוותרת על הזכויות לרעיון. עורך הדין של מסיחזאדה טוען שאין למסמך תוקף חוקי. פרהאדי תבע אותה על הוצאת דיבה, היא תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים ובית המשפט עדיין דן בנושא.

בביקורת, אני מתייחס ל"הגיבור" בתור סרטו של פרהאדי, אולם אין בכך התעלמות מטענותיה של מסיחזאדה על התנהלות לא ראויה סביב ההפקה.

לא קל להיות במאי באיראן. אין לי מושג איך זה להיות איראני באופן כללי, בהעדר עדויות לא מוטות בנושא, אבל ידוע שספציפית, לבמאים קשה כרגע. בזמן שביקורת זו נכתבת, לפחות שלושה במאים איראניים בעלי שם בינלאומי יושבים בכלא מאחר והממשלה לא אוהבת את עבודתם. זו לא סתם ביקורת בסגנון "הסרט שלך כל כך גרוע שאתה צריך לשבת בכלא", אלא צנזורה מאוד חריפה שמופעלת לאחרונה בעוצמה גבוהה מהרגיל. ג'פאר פנאהי, מוחמד רסולוף ומוסטפא אל-אחמד הם בוודאי לא היחידים שנעצרו באיראן בשל יצירת תכנים פרובוקטיביים לטעם השלטון, אבל הם בהחלט היותר מפורסמים. במיוחד פנאהי, שעלול להישפט לשש שנות מאסר, בזמן שסרטו החדש התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה.

מי שלמזלו מסוגל כרגע להעלות שאלות בלי להיעצר על כך, הוא אסגאר פרהאדי. מצד אחד, סרטיו של פרהאדי, כולל סרטו החדש יחסית "הגיבור", מעמידים את הרשויות באור ביקורתי ומאתגרים נורמות חברתיות ודתיות בכל הנוגע להשפעה שלהן על האזרח הקטן. מצד שני, אחרי שני פרסי אוסקר ואין ספור פרסים במסגרות אחרות, מדובר במישהו שיהיה לממשלה מאוד קשה להחזיק במעצר מבלי שישמו לב להעדרו. הוא לא יוצא נגד האסלאם, או מתייחס לממשל האיראני כמושחת, אבל יש בסרטים שלו תמיד משהו שרומז שהדברים יכולים להתנהל בצורה הרבה יותר טובה.

הגיבור שבשם הסרט הוא ראחים סולטני, אדם שנשפט למאסר לאחר שלא הצליח להחזיר חוב כספי לגיסו לשעבר. כעבור שנתיים, ראחים יוצא לחופשה במהלכה חברתו מוצאת תיק עם מטבעות זהב ומציאה למכור אותם על מנת לשלם את החוב ולהשתחרר מהכלא. השניים מגיעים לחנות לשם הערכת מחיר, אולם ראחים נתקף יסורי מצפון ומחליט לא למכור את המטבעות שבוודאי מאוד חסרים למישהו. הוא תולה מודעות לפיהן נמצא תיק ומשאיר את מספר הטלפון של הכלא למקרה והבעלים המקוריים יראו זאת.

כאשר אישה מגיעה לבית אחותו של ראחים בכדי לקחת את התיק האבוד, הסיפור יוצא לתקשורת וראחים הופך לגיבור מקומי בעיר, כמי שעמד בפיתוי והשיב את האבדה. בעוד מנהלי הכלא ומשפחתו של ראחים שמחים להשתמש בסיפור על מנת לשפר את מעמדו בעיני החברה ולעזור לו לגייס כסף ולמצוא עבודה בכדי שיוכל לשלם סוף סוף את החוב, האיש שמחכה לכסף לא מרוצה. הוא חושד שהושמטו כמה פרטים חשובים מהסיפור ויחד איתו, אנשים נוספים מתחילים לתהות מי האישה המסתורית שהגיעה לאסוף את התיק.

אסגאר פרהאדי הוא אחד מבמאי המתח הטובים ביותר בעולם, זאת למרות שסרטיו נחשבים לרוב לדרמות חברתיות. זה לא כמו שג'ורדן פיל עוסק בביקורת על היחס לאפרו-אמריקאים, אבל הסרטים שלו הם בברור סרטי אימה, או שדיסני פועלים למען אינקלוסיביות, אבל בברור מאשרים רק דמויות שתואמות את המוצרים הנלווים. אצל פרהאדי, לא יודעים שמדובר במותחן עד שכבר נמצאים עמוק בסיפור. זו גם לא הפואנטה שלו, הוא באמת מביים דרמה עם אמירה חברתית. פשוט על הדרך, הוא גם סוג של היצ'קוק מודרני.

הגיבור אינו שונה מהבחינה הזו. הרעיון בעלילה הוא להציג עד כמה מתעסקים בשאלה מי מרוויח ממעשה טוב או רע, מאשר להתיחס למעשה עצמו. אין לראחים כוונות רעות מאחורי השבת האבדה, אבל עצם העובדה שעשה זאת בזמן שהוא בחובות, כשהוא נמצא במערכת יחסים סודית, וצפוי לחזור לכלא, מעלה שאלות. כמו הסרטונים ביוטיוב שמבקשים תרומה לילדים חולים. ברור שהייתי רוצה לעזור, אבל אתם באמת חושבים שבחמש שניות האלה הצלחתם להיראות יותר אמינים מהאיש בצומת שצולע כל פעם על רגל אחרת? אולי אתם באמת מפנים תרומות לעזרה לילדה בסרטון, אולי אתם עוזרים לעוד ילדים, אולי האיש הצולע באמת לא מצליח להתקיים אחרת, אבל יש ממש מעט זמן עבור מי שמביט מהצד להכריע אם זו אמת או שקר.

במצב הזה ראחים מוצא את עצמו. הוא מוכתר כגיבור כי לא עבר על החוק, אבל גם מפקפקים באמינותו כי עבר על החוק בעבר. קשה להבין איך אדם כל כך נחמד וטוב לב הגיע לכלא, חוץ מהאפשרות שכל מי שסמך עליו עם כסף בעבר, דפק אותו. אז למה בעל החוב רומז כל הזמן שיש צד של ראחים שאנשים לא מודעים אליו? למה עד כדי כך חשוב לו לקבל את הכסף בחזרה, שהוא מוכן שקרוב משפחה לשעבר ישב בכלא במקום למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד?

פרהאדי לא ממהר לספק תשובות ואני מעריך אותו על כך. העניין בסרט אינו קשור רק בשאלה מה באמת קורה מאחורי המקגאפין שהוא התיק שנמצא, אלא באופן בו אנחנו הצופים, כמו הדמויות בסרט, בוחרים להאמין לגרסה של המציאות שיותר מתאימה להנחה המוקדמת שלנו. אם ראחים נראה לכם לא אמין מהתחלה, תרצו לראות אותו נופל, בעוד אלו מכם שמאמינים בחפותו, תקוו לסיפור גאולה מרומם לב. אני מצאתי את עצמי באמצע. קשה לי לסמוך על מישהו שמסוגל לחייך כשיש לו סוד גדול להסתיר, אבל באמת שלא נראה שעצם ההימצאות של ראחים בכלא היא הכרחית.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה, כולל אלה שמגלמים פקידים אפורים ומשביתי שמחות, דמות שנראה שפרהאדי אוהב במיוחד לכתוב. בעיקר מצטיין מוחסן טנבאנדה המגלם את באהרם, לו ראחים חייב כסף. אף על פי שהוא מעביר את רוב הסצנות בהשתתפותו בנזיפה מאחורי זקנו, טנבאנדה יודע להעביר בצורה אמינה את חוסר האמון של באהרם. הוא לא סומך על ראחים, או על מי שנראה שמשתתף בחגיגה, אבל יודע לשמור על קור רוח עד לנקודה הנכונה, בה כבר אין לו סבלנות למה שהוא תופס כבולשיט.

יש בדיחה ישנה על אדם מאמין שטובע בים ומסרב לעלות על הסירה של המציל, כי הוא יודע שאלוהים יעזור לו. לאחר מכן, הוא מסרב לעלות גם על ספינה של משמר החופים ועל מסוק בדיוק מאותה סיבה. כשהוא מת, הוא שואל את אלוהים מדוע הניח לו לטבוע ואלוהים עונה "שלחתי מציל, שלחתי ספינה, שלחתי מסוק, אבל אתה לא עולה, בן אדם." זו הגישה של פרהאדי לסיפור של ראחים. הרבה בלגן היה נחסך לו היה מנצל את ההזדמנויות לפניו, אבל מרוב נסיון לצאת הכי צדיק שאפשר, הוא רק מסתבך. אפשר לראות בכך השתקפות של החברה האיראנית והרשויות. אנשים מתלוננים, אבל לא מנצלים את ההזדמנות לעשות משהו. גיבורים מוכתרים ברשתות חברתיות ובתקשורת על בסיס יומיומי, כאשר רובם לא מבקשים להיות כאלה. גופים ציבוריים משתמשים בסיפור של ראחים כשהוא נוח להם, ומתנערים מאחריות כשלא. היחיד שנשאר נאמן לעקרונות הוא באהרם ואף אחד לא מקשיב לו, כי הוא לא זה שהוכתר כגיבור. זה לא שהסרט הולך לזעזע משהו ברחובות שיראז, אבל לא כל אחד היה יכול להציג את החוק והרשויות בצורה כל כך צבועה ולצאת מזה חלק. פרהאדי, לפחות עד הודעה חדשה, מצליח.

ביקורת: פשעי העתיד

דיוויד קרוננברג הוא במאי בעל מסלול קריירה מאוד מוזר. ראשית, בסס את עצמו כבמאי של סרטי מדע בדיוני ואימה שמוכר בעיקר לקהל קטן. אחרי כעשור של סרטים הבוחנים את גבולות המיניות והכאב האנושיים, ביים סרט מרוצים שדווקא אותו הוא מחשיב לסוג של פרויקט חלומות. אחרי זה, חזר לעולם המד"ב והפחד, כולל שובר הקופות "הזבוב", ואז שוב החליף נתיב. חרף המוניטין שלו כמאסטר של סרטי אימה, קרוננברג העביר את שלושת העשורים הבאים כשהוא מביים בעיקר דרמות פסיכולוגיות. רובן עם המגע האופייני והדי קינקי שלו, אבל חוץ מ"ארוחה ערומה" ו"אקזיסטנס", לא נגע שוב בדברים המתרחשים במציאות שונה משלנו.

אולי זה מסביר למה "פשעי העתיד" ישב אצלו כל כך הרבה זמן מבלי להיכנס לשלב ההפקה. התסריט נכתב במקור ב-2003, אבל קרוננברג עצמו חש שאינו טוב מספיק, סוג של מיאוס מסוג הסרטים שאפיינו את תחילת הקריירה שלו. לכאורה, זו הייתה בחירה נבונה. קרוננברג של המאה ה-21 הוא כבר לא יוצר של בי-מוביז שרק קהל נישתי שם לב אליהם. הוא הפך לאהוב המבקרים שמעריכים את הקצב האיטי והחקירה המעמיקה של נפש האדם בעבודתו. הוא עבר לעבוד עם כוכבים, לא עם שחקנים מוכרים בקושי. הוא נוכחות קבועה בפסטיבלים וגם מי שפחות מתחבר לעבודתו, מודה שמישהו אחר היה מסתבך עוד יותר עם הסיפור. רק שנדמה שגם מזה, די נמאס לו.

פשעי העתיד, שאינו קשור לסרט באותו השם שקרוננברג ביים ב-1970 (הוא איש מוזר שכזה), הוא הסרט הראשון שהקנדי המתוסבך מביים מזה שמונה שנים. זה לא שישב בחוסר מעש בינתיים. מאז "מפות לכוכבים" שיצא ב-2014, הוא ביים סרט קצר, הופיע בסרט קצר אחר שביימה בתו והוציא ספר. החלו שמועות על כך שהוא פורש מקולנוע בעקבות קשיים להשיג מימון לסרטיו, אולם יתכן ופשוט היה צריך הפסקה. אמנם כיום סרט מד"ב שעוסק באימת-גוף אינו מזעזע ופורץ דרך כפי שהיה לפני חצי מאה, אולם עכשיו זה פחות נתפס כנסיון להיות שונה ומיוחד ויותר כחזרה של יוצר מוערך למקורות אותם זנח. בין אם מדובר בתחילתו של קאמבק, או בסרטו האחרון של קרוננברג, נראה שיש פה סגירת מעגל.

העלילה מתרחשת בשנה לא ברורה בעתיד. המין האנושי פתח חסינות לכאב פיזי ולזיהומים, מה שהפך את מקצוע הניתוח להרבה פחות מסוכן. עדיין נדרש ידע טכני בכדי לערוך ניתוחים, אולם ללא הפחד מהעדר סניטציה, כל אחד עם הכלים המתאימים יכול לעסוק בכך. כתוצאה מזה, ניתוחים הפכו לצורת אמנות ויש שאפילו רואים בהם חוויה מינית. קהל מתכנס בחלל סגור על מנת לצפות באנשים עוברים הליכים שונים, או מדגימים או תוצאותיהם של אותם הליכים, כמו תוספת של אוזניים על כל הגוף, או ניתוח פלסטי שמטרתו לכער במקום לייפות.

האמן המפורסם ביותר בתחום הוא סול טנסר, שגופו מגדל איברים פנימיים באופן ספונטני, מבלי שיש להם תפקוד ברור. כאשר הוא מרגיש מוכן, סול מארגן מופע עם שותפתו קפריס והיא מסירה את האיבר היחודי לעיני הקהל וללא הרדמה. הממשלה, שחוששת מהאפשרות שהשלב הבא באבולוציה עלול לצאת משליטה, מנסה ליצור רישום של אנומליות גופניות בעזרת סוכנות כל כך סודית, שהיא רשמית עדיין לא קיימת. שני פקידים מטעם הסוכנות מנסים להבין את מניעיהם של סול וקפריס, בעודם מסוקרנים בעצמם מהעולם החדש של "יופי פנימי". במקביל, נגש אל סול אדם המבקש ממנו לערוך מופע בו יבצע נתיחה בבנו שנרצח, תוך הבטחה שימצא שם דברים שטרם נראו. הדבר מעלה דילמה מוסרית עבור סול, מאחר וזה דבר אחד להשתמש בגוף של עצמו כקנבס, אבל סיפור אחר לגמרי לנצל מוות של ילד לשם משיכת קהל.

הרעיון מאחורי פשעי העתיד מזכיר סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו אדם בודד צריך להחליט באיזה צד הוא נמצא בוויכוח בין טובת הכלל לבין זכות היחיד. ההבדל הוא שכאן אין שאלה מה אמיתי ומה לא, אלא איפה עובר הגבול במציאות שמשתנה ללא הרף. האם החופשיות בה מבוצעים ניתוחים היא אפנה חולפת, או אמנות של ממש? האם יש לממשלה זכות לנסות ולמנוע את השלב הבא באבולוציה והאם אבולוציה צריכה להתרחש מעצמה, או שמותר להתערב בה? סול לא צריך להכריע בעצמו בשאלות האלה, אבל הוא כן עד למאבק שנמצא בחיתוליו בין תומכי גישות שונות, ומשמש כלשון מאזניים ביניהם. הוא אזרח שומר חוק שלא מעוניין לפגוע באיש או להסתבך שלא לצורך. יחד עם זאת, סול מבין שהוא לא אדם רגיל ושיש לו תכונה שאחרים מרותקים מעצם קיומה. כך הוא הכיר את קפריס, כאשר עבדה כמנתחת בבית חולים והבחינה בסודות החבויים בתוך גופו. היא גם הייתה רוצה להיות מיוחדת, אבל צריכה להסתפק בתאטרליות מזויפת במקום לפתוח את גופה לעיני כל.

כמתבקש מסרט של קרוננברג, פשעי העתיד אינו פשוט לצפיה. גם הסרטים הפחות ביזאריים שלו מכילים סצנות לא נוחות ודמויות שמתנהגות בצורה מטרידה, אז אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט המציג חיטוט באיברים פנימיים מול המצלמה. מה שמוזר, ופה נמצא המגע המוכר של הבמאי, זה שלא נראה כאילו משהו בכל ההתנהלות הזו אמור להגעיל או לזעזע. נראה שקרוננברג באמת מאמין שגוף האדם הוא עולם מרתק שכדאי להתבונן בו מקרוב ולחקור את סודותיו. בגלל זה, כשדמויות משוות בין ניתוחים לסקס, הן למעשה משדרות משיכה לגוף המחולל ומתחרמנות מדקירות באיברים לא חיוניים. זה הגיוני כשחושבים על כך שהאנשים בעולם של הסרט לא מכירים תחושה של כאב פיזי, אז חתכים נתפסים אצלם כגירוי עצבי חזק במיוחד. מה גם שאפשר והסרט הוא כולו משל לתהליך שהחברה עוברת בכל הנוגע לקבלתם של מגדרים נוספים, דבר המרתיע שמרנים שרואים בכך סטיה וסכנה לסדר הקיים, אך מקובל לחלוטין בעיני מי שמוכן לתת צ'אנס או לפחות לא לעמוד בדרך לשינוי.

האינטנסיביות בה הדמויות האחרות מתנהלות, הופכת את סול טסנר לאחד התפקידים המוצלחים ביותר שוויגו מורטנסן גלם. לכאורה, הוא לא עושה משהו מיוחד, מעבר לגניחות וכחכוחים לא נעימים לאוזן כאשר הוא מתקשה לבלוע. עם זאת, דווקא העדר ההתלהבות הוא מה שגורם לו לבלוט על פני הרקע. אם כל שאר השחקנים צריכים להביע קושי לשלוט בעצמם בנוכחות סול (וזה כולל את קריסטן סטיוארט שמתברר שמסוגלת גם למשחק מוגזם), האדם בעל ההבעה האחת הוא מלך. כשכולם מסונוורים מהלא נודע, זה שעוצר ושואל שאלות הוא האדם המעניין ביותר.

דיוויד קרוננברג עשה בחירה עיצובית מעניינת, אבל לא זרה לו במיוחד. למרות שהעלילה מתרחשת בעתיד, הטכנולוגיה היא מיושנת באופן בולט לעין. אין טלפונים חכמים, אין מחשבים, אין אפילו מכוניות. בעוד הסרט מכיל מכשירים שנועדו לסייע לגוף בביצוע פעולות גופניות באופן מותאם אישית, לכל הטלוויזיות מסכים עבים בשחור-לבן, הטלפונים הם עם קו ביתי, מידע נשמר בקלסרים ונראה שסול מגיע לכל מקום ברגל. בנוסף, המבנים השונים מאופיינים בקירות חשופים ומאובזרים בקופסאות מתכת חלודות. אני לא יודע מה קרה למין האנושי בדרך לנקודה על ציר הזמן בה הסיפור מתחיל, אבל זה כנראה לא היה משהו טוב במיוחד.

עבור מי שאוהב את הסגנון של קרוננברג, פשעי העתיד הוא חזרה מוצלחת לשורשים. סיפור מד"ב פילוסופי שמעורר שאלות חשובות ואז מפנה את המצלמה לסצנה מינית שמרגישה חודרנית מדי. ככל שנחשף יותר מידע, הסיפור נעשה יותר מורכב ונראה שהכוונה הייתה לעודד את הצופים להמשיך ולדון בנושא אחרי הצפיה. אם זה לא הטעם שלכם, כנראה שתנועו בין שעמום לחוסר נוחות. לא שאני חושב שקרוננברג מנסה לזעזע כאן במיוחד, אבל הוא בהחלט עוסק באחד הטבויים האחרונים שהקולנוע המודרני נמנע מהם – ניתוחים שאינם מצילי חיים. מבחינתי, הסרט אכן מעלה נקודות מעניינות, אבל אף אחת היא לא בנושא שבאמת מטריד אותי כיום. זה יותר ניסוי מחשבתי מאשר עלילת מסתורין ולא הכל חכם כפי שהבמאי רוצה להאמין. עם זאת, השילוב בין המשחק של ויגו מורטנסן, פסקול מוזיקלי משובח של האוורד שור, עיצוב אמנותי מרתק וסיפור מקורי בהרבה מסרט המד"ב הממוצע, מצדיקים צפיה עבור בעלי קיבה חזקה וראש פתוח (גם מילולית).

סרטים בולטים בפסטיבלי סוף הקיץ – מהדורת 2022

ב-31 בספטמבר 2022, יפתח רשמית פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ונציה ה-79 במספר. שמונה ימים לאחר מכן, יפתח פסטיבל הקולנוע הבינלאומי טורונטו בפעם ה-47 בתולדותיו. בדיוק באמצע, יצא לדרכו גם פסטיבל הסרטים טלורייד, שנוסד שנתיים לפני שכנו המפורסם יותר מהצפון. בעשור וחצי האחרונים, הפכו שלושת הפסטיבלים האלה לתחנה חשובה בדרך לאוסקר ולשאר פרסי סוף השנה. רבים מהסרטים שעתידים להפוך לשחקנים משמעותיים במרוץ יוקרנו לראשונה בוונציה, טלורייד או טורונטו ויתחילו משם את דרכם לקראת הפרסים הנוצצים של האקדמיות, הגילדות ותאי העיתונאים השונים. גם אם הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לא יוקרן בהם, חלק נכבד ממתחריו יעשו זאת.

הנהלת פסטיבל טלורייד נוהגת לשמור בסוד את רשימת הסרטים שיוקרנו במהלכו עד לרגע האחרון, אבל מוונציה וטורונטו כבר התקבלו רשימות מפורטות ומאוד מסקרנות של בכורות צפויות. בפוסט הזה, אסקור את השמות היותר בולטים, שיכול מאוד להיות שאחד מהם יוכתר בסופו של דבר בידי האקדמיה בתואר הסרט הטוב של 2022.

רעש לבן – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. נואה באומבך מביים עיבוד לספרו של דון דלילו באותו שם, העוסק בפרופסור ומשפחתו שנאלצים לפנות את ביתם בעקבות תאונת רכבת המשחררת חומר רעיל לאוויר באזור. לא קראתי את הספר, אבל ממה שהבנתי, המבנה שלו אינו סינמטי במיוחד, מה שדווקא מסתדר עם סגנון הכתיבה של באומבך. למרות שהיו שמועות על כך שהפרויקט מתעכב, הוא הושלם בזמן וצפוי לעלות בנטפליקס בהמשך השנה.

השחייניות – פסטיבל טורונטו יפתח עם סרטה של הבמאית סאלי אל חוסייני אודות האחיות יוסרה ושרה מרדיני. שתיהן נמלטו עם משפחתן ממלחמת האזרחים בסוריה ועזרו לדחוף בשחיה את הסירה בה שטו עם פליטים נוספים, כאשר נתקעה בלב ים. יוסרה השתתפה בשתי האולימפיאדות האחרונות כחלק מנבחרת הפליטים. את האחיות יגלמו נטלי ומנאל עיסה וצוות השחקנים כולל גם את עלי סולימאן הפלסטיני-ישראלי.

הבאנשיז של אינישרין – על סמך הטריילר, סרטו החדש של מרטין מקדונה עוסק בשני חברים שהקשר ביניהם נפסק כשלאחד מהם נמאס מהשני, עד כדי כך שהוא מבטיח לחתוך לעצמו אצבע אם ימשיך לדבר אליו. מקדונה כבר ביים את קולין פארל וברנדן גליסון ב"ברוז'" המצוין, וזכה בפרסים גם בוונציה וגם בטורונטו על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". אי אפשר לדעת למה לצפות מסרטו החדש, אבל סביר להניח שיהיה שנון ומלא בניבולי פה כמו קודמיו.

ברדו – שמו המלא של הסרט הוא "ברדו (או כרוניקה שקרית של חופן אמיתות)", מה שמזכיר את "בירדמן", סרט אחר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ששמו המלא ארוך במיוחד. לא ידוע הרבה על העלילה, פרט לכך שהיא עוסקת בבמאי סרטים תעודיים שחווה משבר קיומי לאחר שהוא חוזר לביתו. זה סרטו הראשון של איניאריטו בספרדית מאז "ביוטיפול" מ-2010 ובזמן שעבר, הספיק לזכות בחמישה פרסי אוסקר בקטגוריות שונות, כולל שתי זכיות רצופות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.

בלונד – סרט מעורר מחלוקת עוד לפני שהופץ. אנדרו דומיניק ביים סרט בערך ביוגרפי על מרילין מונרו, המציג את הניגוד בין חיי הזוהר הציבוריים לבין חייה הפרטיים הקשים. למרות שהסרט כנראה יקום או יפול על ההופעה של אנה דה ארמס בתפקיד הראשי, כבר עכשיו ידוע ש"בלונד" יפלג את דעת הקהל. הוא נרכש להפצה בידי נטפליקס ויהיה הסרט הראשון עם דרוג גיל למבוגרים בלבד שיופץ בשרות סטרימינג גדול.

עצמות והכל – ללוקה גואדנינו יש פילמוגרפיה קצת מוזרה. רוב הסרטים שעשה עוסקים ברומנטיקה בצורה כזו או אחרת. ואז הוא ביים רימייק לסרט האימה "סוספיריה", ככה משום מקום. "עצמות והכל" הוא הצעד המתבקש הבא: סרט אימה רומנטי. הסיפור עוסק באישה וגבר שחיים בשולי החברה ומתאהבים, אולם מוסיפים להיות רדופים בידי העבר האפל שרצו להשאיר מאחור.

הבת הנצחית – הבמאית ג'ואנה הוג הפכה בשנים האחרונות לחביבת המבקרים, בעיקר בזכות שני סרט "המזכרת" שלה. סרטה החדש הוגדר במשך זמן מה כפרויקט סודי, כאשר מה שידוע לפני הבכורה בפסטיבל ונציה זה שמדובר בסיפור על אישה ואמה הזקנה החוזרות לבית המשפחה שהפך למלון ומסתיר בתוכו סודות. אני מתחיל לראות מוטיב חוזר בין הסרטים השנה.

הבן – החלק השני בטרילוגיה של פלוריאן זלר, שהחל את המעבר מהתאטרון לקולנוע לפני שנתיים עם "האב". הסרטים אינם קשורים זה לזה מבחינה עלילתית, אולם הם עוסקים במשפחות שצריכות להתמודד עם שינוי לא רצוי. במקרה הזה, יו ג'קמן מגלם איש משפחה שנמצא בפרק ב', כאשר אשתו לשעבר ובנו המתבגר חוזרים לחייו. בסרט משתתפים גם ונסה קירבי, לורה דרן, זן מקגרת' ואנתוני הופקינס, שזכה באוסקר על שיתוף הפעולה הקודם עם זלר.

טאר – לקח לטוד פילד 16 שנים לחזור עם סרט שלישי אחרי הדרמות המשפחתיות "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". לא הרבה ידוע על העלילה, פרט לכך שהסרט עוסק בחייה של לידיה טאר, מנצחת מוערכת בגילומה של קייט בלנשט. בהתחשב ביכולת של פילד להוציא משחקנים הופעות חזקות, בטוח להמר שלפחות על המשחק של בלנשט ידברו עוד הרבה לקראת סוף השנה.

הלוויתן – זוכרים את ברנדן פרייזר? לפני עשרים שנה, הוא היה כוכב, חתיך, כריזמטי, שרירי ומספיק מודע לעצמו בכדי להופיע גם בתפקידים קומיים. שורה של בעיות אישיות ובריאותיות, שחלקן נגרמו ישירות מפציעות שחווה במהלך צילומים ומיחס של מפיקים אליו כחתיכת בשר, גרמו לו להיעלם מעין הציבור למשך זמן מה. הוא היה אמור לחזור עם תפקיד נבל ב"באטגירל", אבל הסרט הזה נגנז, אז "הלוויתן" של דארן ארונופסקי ישמש כקאמבק האמיתי של פרייזר. הוא מגלם כאן אדם הסובל מעודף משקל שנטש את משפחתו כאשר החל במערכת יחסים עם גבר, וכעת מנסה לחדש את הקשר עם בתו המתבגרת (סיידי סינק). סרטים שארונופסקי רק מביים ולא כותב בעצמו נוטים לזכות לתגובות חיוביות יותר מהקהל, אז יש משהו מעודד בכך שעל התסריט אחראי המחזאי סמואל די. האנטר.

אל תדאגי יקירתי – אוליביה ויילד עשתה מעבר מוצלח (לדעת אנשים שהם לא אני) לעמדת הבמאית עם סרט הביכורים שלה, קומדיית הנעורים "חורשות את הלילה". כעת, היא מנסה משהו שונה באופיו ב"אל תדאגי יקירתי", מותחן על אישה שחושדת שהפרבר הציורי והמושלם בו היא מתגוררת עם בעלה, אינו נפלא כפי שנדמה כלפי חוץ. פלורנס פיו והארי סטיילס בתפקיד הזוג הנשוי, כאשר צוות השחקנים כולל גם את ג'מה צ'ן, קיקי פאלמר, ניק קרול, כריס פיין ואוליביה ויילד עצמה.

מאסטר גארדנר – פול שריידר זוכה להערכה מחודשת בשנים האחרונות. שני סרטיו הקודמים, "הכנסיה החדשה" ו"סופר הקלפים", לא זכו לחשיפה רחבה ועדיין היו מאוד נוכחים ברשימות סוף השנה של מבקרים שונים. "מאסטר גארדנר" עוסק במעצב גינות שבעלת האחוזה עבורה הוא עובד מאלצת אותו לקחת קרובת משפחה צעירה שלה כמתלמדת. הדבר מוביל לחשיפה של, בואו נגיד את זה כולם ביחד, סודות מן העבר. ג'ואל אדג'רטון, סיגורני ויבר וקווינטסה סווינדל בתפקידים הראשיים.

סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם – לאורך רוב שנות הקריירה של פיטר פארלי, לא הייתה סיבה לדבר על סרט בבימויו בהקשר של פרסים שאינם בצורת פטל או דלי פופקורן עם הלוגו של MTV עליו. הוא פשוט לא היה מישהו שארגונים מהתעשיה לוקחים ברצינות. ואז "הספר הירוק" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הרגיז את ספייק לי, בלבל את כל מי שחשבו שהאקדמיה פתחה דף חדש עם "אור ירח" והפך את אחד מהאחים פארלי ליוצר מוערך, לפחות בעיני חלק מחובבי הקולנוע. הסרט החדש עוסק בסיפורו האמיתי של ג'ון "צ'יקי" דונהיו, יוצא צבא שהחליט להסתנן לווייטנאם בכדי להעביר לחיילים האמריקאים הלוחמים מסרים מהעורף ולעודד את רוחם. אפל טי.וי. עשו השנה היסטוריה כש-"CODA" הפך לסרט הראשון שמופץ בעיקר בסטרימינג וזוכה בפרס הגדול באוסקר. הם ינסו זאת שוב עם "סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם".

בלוז נגן הג'אז – עוד מישהו שעד לאחרונה ראו בו בעיקר פס יצור של קומדיות רדודות שהמבקרים שונאים, הוא טיילר פרי. אולם פרי זכה להרבה הערכה מצד עמיתיו בזכות פעילותו לספק עבודה ותמיכה כלכלית לאנשים רבים במהלך משבר הקורונה העולמי (ובאופן מוזר, גם לנסיך הארי ומשפחתו), ואפילו רשומים לזכותו כמה תפקידים דרמתיים מוצלחים. "בלוז נגן הג'אז" הוא סרט דרמה העוסק בחקירת רצח לא פתור, כיוון מאוד שונה מהסרטים איתם פרי מזוהה לרוב.

המלך האישה – הנה סרט שהרבה גופים שמרנים לא יאהבו. ג'ינה פרינס-ביית'ווד ביימה, על פי תסריט שכתבו מריה בלו ודנה סטיבנס, אפוס היסטורי על צבא הנשים המכונה "האמזונות של דהומיי". צבא זה התקיים במשך קרוב למאתיים שנה, במהלכן הקולוניאליזם האירופי וסחר העבדים הביאו לשינויים דרמתיים בדמוגרפיה של מערב אפריקה. ויולה דיוויס מגלמת את נאניסקה, מפקדת הצבא בזמן התרחשות הסרט, שעוד לפני הקרנת הבכורה שלו, כבר משך לא מעט ביקורת על חוסר דיוק היסטורי. במיוחד, עלו טענות על כך שהמבטא בטריילר אינו תואם את המיקום הגאוגרפי ומציג תפיסה שגויה כאילו בכל אפריקה מדברים באותו מבטא פאן-אפריקאי שיהיה מוכר יותר לצופים הלבנים.

אימפריית האור – סם מנדז יודע להפתיע. הוא זכה באוסקר על סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי", היה מועמד שוב כעבור עשרים שנה על "1917" ובאמצע, עשה כל מיני דברים, בהם סרט ג'יימס בונד המוערך ביותר והמשכו ההרבה פחות מוצלח. כל מה שידוע בינתיים על "אימפריית האור" זה שהסרט עוסק בסיפור אהבה סביב אולם קולנוע בדרום אנגליה בשנות השמונים. אוליביה קולמן וקולין פירת', שניים מהאנשים שהכי בלתי אפשרי לשנוא בעולם, ככל הנראה בתפקידים הראשיים.

הפייבלמנים – אולי הסרט שהכי הפתיע אותי לראות ברשימת הבכורות של פסטיבל טורונטו. ברור כבר זמן מה שזה יהיה סרט שונה מדברים שסטיבן ספילברג עשה בעבר. הסיפור אינטימי יחסית ונכתב בהשראת ילדותו של ספילברג עצמו, שגלה את כוחו של הקולנוע בהתמודדות מול משברים במשפחה. באופן חריג, ספילברג גם היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם טוני קושנר), דבר שלא עשה מאז "אינטליגנציה מלאכותית" לפני 21 שנים. כעת, ניתן לרשום עוד צעד חריג כאשר ספילברג מחליט לחשוף את סרטו החדש בטורונטו בפעם הראשונה אי פעם. זה לא היה פרט כל כך מיוחד עבור רוב הבמאים, אבל סרט של ספילברג זה תמיד ארוע והוא נמנע עד כה משלושת הפסטיבלים לכבודם הפוסט הזה נכתב.

המלך האבוד – דרמה-קומית מאוד בריטית אודות היסטוריונית (סאלי הוקינס) שמנסה למצוא את שייריו האבודים של המלך ריצ'רד השלישי. את הסרט ביים סטיבן פרירס, על פי תסריט של סטיב קוגן וג'ף פופ שהתבססו על סיפור אמיתי. סטיבן פרירס הוא אחד הבמאים הבריטים הפוריים ביותר של ארבעים השנים האחרונות, אולם העדר סגנון חזותי או סיפורי שמזוהה איתו, מביאים לכך שאף פעם אי אפשר לדעת האם הסרט הבא שלו יהיה טוב, או סתם בינוני.

ונדל ו-ויילד – הנרי סליק הוא אחד מבמאי האנימציה המשפיעים ביותר שאינו מזוהה עם אולפן מסוים. הוא ביים את "הסיוט שלפני חג המולד" עבור טים ברטון ודיסני, את "קורליין" עבור לייקה ועכשיו נעזר בנטפליקס בכדי להוציא את סרטו הראשון מזה יותר מעשור. ג'ורדן פיל וקיגן-מייקל קי מדבבים שדים אחים שנעזרים בילדה אנושית על מנת לעלות לפני הקרקע. הנרי סליק עם קי ופיל, רע זה לא יכול להיות.

נשים מדברות – עכשיו למשהו הרבה יותר רציני. שרה פולי כתבה וביימה סרט על פי ספרה של מרים טווס אודות נשים מנוניטיות שסוממו ונאנסו בשיטתיות בידי הגברים בקהילה. צוות השחקנים כולל את פרנסס מקדורמנד, רוני מארה, קלייר פוי, ג'סי באקלי ובן ווישו.

ולריה מתחתנת – סרט שנמצא על הרדאר של האקדמיה, הישראלית. סרטה החדש של מיכל ויניק יכול לקבל בוסט מסוים לקראת פרסי אופיר בזכות ההקרנה בפסטיבל ונציה. הסיפור, שנראה כעת אקטואלי מתמיד, עוסק בשתי אחיות אוקראיניות שהגיעו לישראל, כל אחת בנפרד, בתור כלות להזמנה על מנת להתחתן עם גברים מקומיים.