המוזמנים החדשים לשורות האקדמיה

כמדי שנה, האקדמיה ההוליוודית פרסמה את רשימת המוזמנים להצטרף לשורותיה. באופן מסורתי, כל מי שמועמד לאוסקר, מקבל הזמנה זמן קצר לאחר מכן, כאשר מוזמנים אחרים הם לרוב אנשי תעשיה שמקבלים מספיק המלצות מחברי אקדמיה פעילים ועומדים בתנאים המוגדרים בתקנון הענף אליו הם מוזמנים. למשל, שחקן שלא היה מועמד לאוסקר, חייב שיהיו לו לפחות שלושה תפקידים מתוסרטים ברזומה. צלם חייב שיהיו לו ברזומה שני סרטים ומעלה, שלפחות אחד מהם יצא בשלוש השנים האחרונות. לבמאים יש תנאי דומה, רק שהם חייבים שלפחות אחד משני הסרטים יהיה מהעשור האחרון. ככה זה אצל במאים, הם לוקחים את הזמן.

בעקבות הביקורת הרבה שספגה האקדמיה על העדרם של בני מיעוטים, לרבות אפרו-אמריקאים, מרשימת המועמדים בשנתיים האחרונות, הודיעה נשיאת האקדמיה שריל בון אייזקס על צעדים ליצירת יותר מגוון בקרב המצביעים. אף על פי שפרט לבעלי תפקידים בכירים, האקדמיה אינה חושפת את שמות החברים בה, מספיק סקרים העלו שרובם המכריע של חברי האקדמיה הם גברים לבנים מעל גיל 60, לרוב כאלה שאנגלית היא שפת האם שלהם. הדבר מתבטא ברשימת הסרטים שזוכים באוסקר, שכמעט כולם מעוררים הזדהות בקרב חתך האוכלוסיה הזה בדיוק. בון אייזקס, אישה שחורה, החליטה שהגיע הזמן גם להביא ליותר מגוון אתני ומגדרי וגם להצעיר את האקדמיה, כך שתייצג טוב יותר את כלל האוכלוסיה.

רשימת המוזמנים החדשים מראה שהאקדמיה אכן עמדה בהתחיבות. בחיפוש אחר מגוון, מופיעים כאן שמות רבים שאינם מוכרים, אך מייצגים מגזרים שלרוב נעדרים מהאוסקר, לצד כמה שמות גדולים שחרף הכרה בינלאומית, לא היו מועמדים מעולם, כך שהיו צריכים שתתקבל החלטה מיוחדת על מנת להזמינם. על פי הנתונים שפורסמו באתר האקדמיה, כמעט מחצית מהמוזמנים החדשים הם נשים ו/או לא לבנים (People of color). אותם נתונים גם מגלים שאפילו אם כולם יענו בחיוב להזמנה, הדבר לא יוביל לשינוי משמעותי בהרכב האקדמיה. בסך הכל עליה של 2% בקרב הנשים ושל 3% בקרב המוצאים האתניים שאינם אירופים. עדיין, זו התחלה ואם האקדמיה תמשיך במגמה הזו גם בשנים הקרובות, נראה שינוי משמעותי בבחירות שלה.

הנה כמה מהשמות היותר מעניינים ברשימה:

אידריס אלבה – אחד השמות הבולטים בהעדרם מרשימת המועמדים לאוסקר האחרון. לא רק שאלבה הוא שחקן מאוד עסוק בשנים האחרונות, הוא גם זכה בפרס גילדת השחקנים על תפקידו בסרט "חיות ללא ארץ", סרט ממנו האקדמיה התעלמה לחלוטין. בעוד סביר להניח שהעדר המועמדויות לסרט קשור לכך שהופץ בידי נטפליקס למשתמשים ביתיים במקביל להפצה הקולנועית, צעד שעורר את זעמם של לא מעט בעלי קולנועים וגרם לחברי אקדמיה רבים לראות בו יותר הפקת טלוויזיה מאשר סרט שאמור להתמודד על אוסקר, עדיין רבים הופתעו כאשר אלבה לא היה מועמד.

לואיס גוזמן – לא רק אפרו-אמריקאים מוזמנים להרחיב את המגוון האתני באקדמיה. גם היספאנים, מזרח-אסיאתיים וערבים מהווים חלק נכבד מהרשימה. גוזמן הוא שחקן ותיק שגם אם שמו לא מצלצל מוכר, סביר להניח שראיתם אותו באחד מיותר ממאה הסרטים וסדרות הטלוויזיה בהם השתתף, כמעט תמיד בתפקיד משני. חודשיים לפני שימלאו לו שישים, גוזמן מעולם לא היה מועמד לאוסקר, אבל בהחלט הרוויח ביושר את הזכות להשפיע על הפרס היוקרתי ביותר של תעשיית הבידור.

אושאה "אייס קיוב" ג'קסון – הראפר הוותיק הוזמן גם לענף השחקנים וגם לענף התסריטאים, מן הסתם בזכות הצלחת הסרט Stright Outta Compton שהיה מועמד לאוסקר על התסריט המקורי. באופן מוזר, סרט שעוסק במתח בין-גזעי והופק בידי שניים מהאושיות המשפיעות ביותר בעולם ההיפ-הופ, נכתב אך ורק בידי תסריטאים לבנים, כך שאף אדם שחור לא היה מועמד עליו.

טאצויה נאקאדי – למרות הרצון להוריד את הגיל הממוצע בקרב חברי האקדמיה, לפעמים הוותק בכל זאת משחק תפקיד. נאקאדי מעולם לא היה מועמד לאוסקר, אולם שיתוף הפעולה הפורה שלו עם הבמאי אקירה קורוסאווה הביא לכך שהשתתף במספר סרטים שהיו מועמדים בקטגוריות שונות. בגיל 83, האקדמיה החליטה שהיא רוצה את נאקאדי בשורותיה.

נייט פרקר – הנוכחות של פרקר ברשימת המוזמנים מפתיעה אותי רק כי הייתי מצפה לראות אותו מוזמן בשנה הבאה על תקן מועמד לאוסקר. "הולדתה של אומה", אותו פרקר ביים וכתב ומשחק בתפקיד הראשי בו, הוא מבחן חשוב לתדמיתה של האקדמיה. הסרט, המתמקד במרד העבדים אותו הנהיג נט טרנר, נחשב מאז בכורתו בפסטיבל סאנדאנס לאחד השמות החמים בבורסת ההימורים לטקס האוסקר הבא. האקדמיה החליטה לא לחכות ושלחה לפרקר הזמנה כבר עכשיו.

אמה ווטסון – כאמור, מעבר למגוון אתני, האקדמיה מנסה גם להכניס לשורותיה חברים צעירים יותר. ווטסון בת ה-26 היא שחקנית מספיק מוכרת ומנוסה בכדי להצדיק את ההזמנה.

דיימון ואייאנס ג'וניור / מרלון ואייאנס / קינן אייבורי ואייאנס – זוכרים שהאחים ואייאנס היו השם החם בעולם הקומדיה? אם כן, אתם כנראה בני יותר משלושים ופחות מארבעים. הייתה תקופה קצרה שמשפחת ואייאנס די שלטה בעולם הבידור, כאשר "תרומתה" הגדולה ביותר הייתה סדרת סרטי מת לצעוק שהראו שבשביל לעשות פארודיה מצליחה כלכלית, לא צריכים כשרון משחק או כתיבה. מספיק להוסיף בדיחת סמים או בעיטה בביצים לסצנות שאנשים מוכשרים יותר יצרו וזה מביא קהל. בכל אופן, האקדמיה החליטה להזמין שלושה מבני המשפחה להצטרף, מרלון ואחיינו דיימון ג'וניור הוזמנו לענף השחקנים, קינן אייבורי הוזמן לענף הבמאים.

פיטר פאו – 15 שנים לאחר זכייתו באוסקר על "נמר דרקון", הצלם פיטר פאו מקבל הזמנה להצטרף לאקדמיה. אני מניח שהוא דחה את ההזמנה הקודמת.

מארן אדה – נראה שהאקדמיה חכתה בכוונה עד אחרי פסטיבל קאן בכדי לגבש את רשימת המוזמנים הסופית. לפני הפסטיבל, אדה הייתה במאית לא מוכרת במיוחד, שספק כמה אנשים מחוץ לגרמניה ראו סרט שלה. התגובות הנלהבות בקאן לסרטה "טוני ארדמן" (מועמד הגיוני לייצג את גרמניה באוסקר השנה), כנראה הקפיצו את שמה של אדה בעיני האקדמיה.

ח'ייפה אל-מנצור – אחת הנשים החשובות בתולדות התרבות הערבית. אל-מנצור ביימה את "וואג'דה", הסרט העלילתי הראשון שהופק בערב הסעודית ולא הסתירה את עמדתה כלפי האפליה כנגד נשים הנהוגה במדינה. עצם זה שאישה ביימה את הסרט, לפי הדיווחים מתוך ואן סגור בכדי שלא תתרועע עם הגברים על הסט, הוא ארוע יוצא דופן בממלכה האסלאמית. אף על פי ש"וואג'דה" במפתיע לא היה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, הוא מספיק חשוב בכדי שהבמאית שלו תוזמן להצביע בשנים הבאות, דבר שנשים בארצה לא הורשו לעשות בשום מסגרת עד לפני כחצי שנה.

נורי בינג' ג'יילן – למרות שהוא אחד הבמאים המוערכים ביותר בעולם כרגע, ג'יילן (שאף אחד מחוץ לטורקיה לא בטוח איך מבטאים את שמו) מעולם לא היה מועמד לאוסקר. זה לא מפתיע, הסרטים שלו הם לא בדיוק מה שהקהל האמריקאי רגיל אליו. ההזמנה הזו היא חלק ממאמץ של האקדמיה לא רק להביא ליותר מגוון אתני, אלא כנראה שגם להכניס לשורותיה אנשים בעלי ראיה פחות מיינסטרימית.

קסבייה דולן – הבמאי הצעיר נחשב לאחד ממבשרי רנסנס אפשרי של הקולנוע דובר הצרפתית בקנדה. בגיל 27, הוא גם אחד המוזמנים הצעירים ברשימה ואם לומר את האמת, כנראה שזה הכי קרוב שיגיע לאוסקר בעשור הקרוב. הסרטים שלו הם לא בדיוק הטעם של רוב חברי האקדמיה.

ארי פולמן – הנה נציגות ישראלית, שלא תחשבו שרק ערבים וטורקים מוזמנים לייצג את המזרח התיכון. פולמן אמנם לא היה מועמד בעצמו לאוסקר, אבל ממרחק כמה שנים, בטוח לומר ש"ואלס עם באשיר" הוא סרט שבעל אפיל גלובלי. לצד יוסף סידר וערן קולירין, מדובר באחד הבמאים הישראלים בעלי הסיכוי הטוב ביותר לשבור את תקרת הזכוכית ולהפוך לשם מוכר בעולם דובר האנגלית.

קארי ג'וג'י פוקונגה – למרות ההתעלמות המוחלטת מ"חיות ללא ארץ" בטקס האוסקר האחרון, גם הבמאי של הסרט זכה להזמנה. חרף שמו, פוקונגה נולד בארצות הברית, בנם של אמריקאי ממוצא יפני ואם ממוצא שבדי.

קן לואץ' – היישר מהזכיה השניה שלו בדקל הזהב, לואץ' בן ה-80 מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אף על פי שיש סיכוי טוב שיקבל בקרוב פרס על מפעל חיים, האקדמיה החליטה שנמאס לה לחכות והזמינה את לואץ' לתת את קולו בשנים שנותרו לו על כדור הארץ.

עבדלאטיף קשיש / עבאס קיארוסטאמי / פארק צ'אן ווק / קריסטיאן מונגיו – עוד כמה במאים מוערכים שאינם עובדים באנגלית. קשיש התוניסאי-צרפתי, קיארוסטאמי האיראני, פארק הדרום קוריאני ומונגוי הרומני, כולם נמצאים דרך קבע בפסטיבלים היוקרתיים ביותר, אולם לא הצליחו להגיע ללב האקדמיה. בין אם לא נבחרו בידי מדינותיהם, או שנבחרו ולא עברו את הסינון בדרך לאוסקר, אלו הם ארבעה שמות שהאקדמיה נמנעה מלהעניק להם מועמדות, אבל הייתה רוצה שיהיו מזוהים איתה.

לאנה ואשובסקי / לילי ואשובסקי – קצת הופתעתי לגלות שהאחיות ואשובסקי לא חברות אקדמיה. אולי כי הן נמצאות בסביבה כבר שני עשורים ואחראיות לאחד מסרטי האקשן המשפיעים בכל הזמנים, כמו גם על שורה של פרויקטים פחות מוצלחים, אבל עדיין יחודיים. נראה שהחיפוש אחר מגוון עובד לטובתן, מאחר ושינוי המין שעברו הפך אותן לשתיים מהנשים היותר מוכרות שעוסקות בבימוי, לאחר שבתור גברים, נבלעו בים של שמות מוערכים יותר. ככה זה כשהתעשיה סקסיסטית במידה קיצונית. כדי להיות אישה מפורסמת, צריך לפעמים לפרוץ בתור גבר.

מרי ג'יי. בלייג' – מתברר שהיא עוד קיימת.

סיה פרלר – סיה אמנם התפרסמה כמבצעת רק בשנים האחרונות, אבל כבר יותר מעשור שהיא כותבת שירים שהופיעו בעשרות פסקולים. היא לא הייתה מועמדת לאוסקר, אבל סיכוי טוב ששמה יופיע השנה ברשימת המועמדים בזכות שיר הנושא של "זוטרופוליס".

פיצג'רלד דיגס (RZA) – נראה שהחיבה שקוונטין טרנטינו וג'ים ג'רמוש רוחשים למוזיקה של RZA סוף סוף הגיעה גם לידיעת האקדמיה. יש לו גם לא מעט קרדיטים כשחקן, אבל האקדמיה בחרה להזמין אותו להצטרף לענף המוזיקה, מה שיכול להוסיף עניין לקטגוריות הרלוונטיות.

ויל.איי.אם – לפעמים, הומוגניות אתנית היא דווקא דבר טוב. המנהיג הלא מוכתר של הבלאק אייד פיז הוא מוזיקאי מעורר מחלוקת בשל החיבה היתרה שלו לסימפולים ושימוש בלחנים של אחרים. לפחות הצעירים אוהבים אותו. ההזמנה היא על שם הבמה שלו ולא על שמו האמיתי, ויליאם אדמס, כפי שנעשה עם מוזיקאים אחרים ברשימה.

טינה פיי – באופן מפתיע, ההזמנה היא לענף התסריטאים. פיי מוכרת יותר כשחקנית ולמרות שהיא קומיקאית מוכשרת, כתבה תסריט רק לסרט אחד באורך מלא. זה הופך את השיוך לענף הזה לתמוה במיוחד.

טקאשי קיטאנו – הנה שם שלא נתקלתי בו כבר זמן מה. קיטאנו הוא במאי, תסריטאי ושחקן יפני ותיק ומוערך, אבל מעולם לא הצליח לעורר הדים בהוליווד. הוא לא היה מועמד לאוסקר, לגלובוס הזהב, או לאף אחת מהגילדות בתעשיה. זה אולי מסביר מדוע ההזמנה להצטרף לאקדמיה הגיעה דווקא מענף התסריטאים, שפעמים רבות מלקט את השמות שענף הבמאים לא הזמין.

ספוילרים ללא ספוילר

נכון מעצבן שמגלים לכם את הטוויסט לסרט שעוד לא ראיתם? או כשאתם נמצאים בשיא המתח ומישהו מאחוריכם אומר, לא בלחש, "זה בטח הבן שלו"? גם אותי זה מעצבן, אבל יש דרך לדבר על רגע מפתיע בלי להרוס לאחרים. מתוך התחשבות ברגישים לספוילרים, הנה כמה מהטוויסטים הגדולים בתולדות הקולנוע, מנוסחים כך שרק מי שראה את הסרט יבין למה בכלל הם מתייחסים.

• הוא היה פסיכולוג ממש גרוע כל הזמן.
• חולת סוכרת מתקשה להתמודד עם מצבו של בעלה.
• אסטרונאוט חוזר לכדור הארץ לאחר שנים בחלל.
• איש זקן חושב על מזחלת.
• טרנסווסטיט פוגע קשות בעסק המשפחתי.
• בחור לומד על עבודת צוות בעזרת חבר דמיוני.
• ממש קל להשיג תחפושות בהשראת אמנות קלאסית.
• גילוי עריות יותר נפוץ בקליפורניה מכפי שחשבנו.
• פלנקטון זה רצח.
• שני שליש מכדור הארץ מכוסים במים ומתברר שזה לא ידע כזה נפוץ.
• גבר נכה מלמד בלש על חשיבותה של ידיעת קרוא וכתוב.
• טוב לשמור על קשר עם המשפחה, למקרה ואין לך חבר מדען.
• גבר מנצל את הטורדנות הכפייתית של בתו על מנת להציל את המין האנושי.
• אירים רגישים יותר לטסטוסטרון מאשר בריטים.
• אישה עשירה מתאחדת עם ילדיה מוקדם מהצפוי.
• ג'ינג'ים אוהבים לגדל שיער ולעשות קוקו.
• שירה היא שפה חייזרית (ספוילר ליותר מסרט אחד).
• אלוהים הוא מתכנת.
• סוכן FBI מחפש נקמה על מות אביו.
• דוברי הולנדית חזו את הטוויסט כבר בסרט הראשון.

פרק 149 – מועדון התרגומים הגרועים

בזמן שאנחנו מנסים לחשוב על שם טוב לאלבום, נכנסנו לשיחה על אירים שמקימים להקות בשנות השמונים ואיכשהו, גם על מטאל פיני וחנונים אלימים בקיבוץ. מתחילים עם "מועדון שנות ה-80", ממשיכים משם לדבר על "הקומיטמנטס".

ספוילרים לפי הקצב.

ביקורת: מוצאים את דורי

 

זה לא סוד שברוב המקרים, סרט המשך נחשב לפחות מוצלח מהפרק הראשון בסדרה. יש אמנם חריגים כמו סדרות "שליחות קטלנית" ו"הסנדק", שסרט מספר שתיים בכל אחת מהן נחשב משובח בפני עצמו, לפחות כמו הראשון, אבל גם שם, ההצלחה דבקה רק בשני הפרקים הראשונים. סרט מספר שלוש של הסנדק וכל מה שבא אחרי שליחות קטלנית 2: יום הדין, היו אכזבה במקרה הטוב ואסונות בסדר גודל של "מטריקס Revolutions" במקרה הרע.

ואז, יש את פיקסאר. במחצית השניה של שנות התשעים, בעקבות הצלחתו המסחרית והביקורתית של "צעצוע של סיפור", הוחלט להפיק לו סרט המשך שיצא ישירות לוידאו. מתישהו במהלך הפיתוח, המפיקים מדיסני קלטו שמדובר בסרט ממש טוב והוחלט לשנות את יעודו לסרט קולנוע. "צעצוע של סיפור 2" היה לאחד הסרטים המוערכים ביותר של השנה, השג בכלל לא מובן מאליו בשנה מדהימה כמו 1999. החל מאותו רגע, דווקא בעזרת סרט המשך, פיקסאר החלו למצב את עצמם כאולפן האנימציה המוביל בעולם. הם גברו על מכשול נוסף כשגם "צעצוע של סיפור 3" עמד בסטנדרטים של קודמיו ויש אנשים (בהם כותב שורות אלה) שאף רואים בו את החלק המוצלח ביותר בסדרה.

עם זאת, כל רקורד מושלם סופו להישבר. אחרי ש"מכוניות" נחשב לסרט הפחות טוב של פיקסאר, "מכוניות 2" היה לסרט הראשון שלהם שמקבל בעיקר ביקורות שליליות. לא שזה עצר את האולפן מלחזור למותגי העבר שלו. "בית ספר למפלצות" הוא פריקוול מצוין ל"מפלצות בע"מ" ועובדים כעת על סרט המשך ל"משפחת סופר-על", רק שידוע עכשיו שפיקסאר מסוגלים לפספס. "מכוניות 3" בדרך ואני נוטה להאמין שהם פשוט משתמשים בסדרה הזו כדי שיהיה לג'ון לסטר במה להתעסק כשהוא לא מנהל את אולפני דיסני. כל אחד צריך תחביב.

הסטטיסטיקה מראה שסרט המשך ל"מוצאים את נמו", אחד הסרטים האהובים ביותר של פיקסאר, אמור להיות מוצלח. מוזר שבחרו לחזור אליו אחרי 13 שנים, אבל הי, גם את דיסנילנד לא בנו ביום אחד.

 

שנה לאחר ארועי הסרט הקודם, דורי נזכרת בהורים שלה ובמשהו שנקרא "התכשיט של מפרץ מורו". היא רוצה להגיע לקליפורניה על מנת למצוא את המשפחה שלה, אולם יש שני קשיים עיקריים עם הרעיון: 1. אין לדורי זכרון לטווח קצר. בעזרת מספיק תרגול וחזרות, היא מסוגלת ליצור זכרונות חדשים, אבל נדרש ממנה המון ריכוז בכדי לא ללכת לאיבוד, או לשכוח את הסיבה שבאה למקום מסוים. 2. היא דג.

דורי נעזרת בחבריה מרלין ונמו וחוצה את האוקינוס לעבר מכון ימי, בו מוחזקים דגים שונים לצורכי שיקום והשבה לטבע, או לצורך תצוגה בפני קהל. דורי יודעת שהמשפחה שלה אמורה להיות בסביבה, אבל כשהיא מופרדת מהחברים שלה ולא מסוגלת לזכור איך הגיעה לשם ולאן היא הולכת, נדרשת עזרה מיצורים שונים במכון בכדי שבכלל תדע באיזה חדר היא.

פיקסאר מעולם לא נרתעו מאתגרים. "מוצאים את דורי" הוא סרט עם רעיון שמאוד קל לפשל בו. דורי הייתה דמות משנית, בעיקר הפוגה קומית, בסרט הקודם. להפוך אותה לדמות ראשית, כשצריכים כל הזמן לשלב בסיפור את בעיות הזכרון שלה, זה מסוג ההימורים שרוב האולפנים פשוט לא היו לוקחים. כן, עושים סרטים בכיכובן של דמויות משנה שגונבות את ההצגה. אלא שגם שפת הג'יבריש של המיניונים והפסון הלטיני של החתול במגפיים, אינם מאתגרים כמו לשמור על אמינות בתסריט בו אסור לדמות הראשית לדעת יותר ממה שהאינסטינקט אומר לה.

התסריטאים השקיעו מחשבה בנושא. אם ב"מוצאים את נמו", הייתה תחושה שחומרת המגבלה של דורי משתנה בהתאם לצורכי התסריט, בסרט החדש היא מסבירה לאחרים איך הזכרון שלה עובד. היא לא סתם זוכרת ושוכחת דברים באקראי, יש הגיון מאחורי זה. הגיון שלא תמיד נשמר, כי העלילה בכל זאת צריכה להתקדם, אבל רוב הזמן דורי נשארת דמות אמינה ומעוררת חיבה שמודעת לנכות שלה ולא נותנת למכשול הענק הזה לייאש אותה.

הסרט הופך את דורי מהפוגה קומית חביבה, לגיבורה בעלת עומק, עם היסטוריה אישית ופחדים עמוקים. למרות אופיו הקליל רוב הזמן, יש במוצאים את דורי רגעים של אימה פסיכולוגית, כאשר מבינים שלא לזכור דברים זה לא מטרד פשוט שאפשר להתעלם ממנו, אלא דבר שיכול להרוס משפחות. גם אם יותר תצחקו מאשר תבכו במהלך הצפיה, יש בסרט רגעים בהם אנחנו נדרשים להפסיק לרגע את החגיגה ולקבל את זה שדורי מתמודדת עם קושי רציני. רק תחשבו לרגע על כך שבן אדם עם מצב רפואי כמו של דורי, לא היה מסוגל לעקוב אחרי עלילת הסרט שהיא הדמות הראשית בו.

עם זאת, הסרט בהחלט נועד קודם כל לבדר והוא עושה זאת היטב. שורה של דמויות משנה, בהן אריות ים טריטוריאלים, לוויתן בלוגה מעצבן וכרישה לוויתנית קצרת רואי, מעשירות את מסעה של דורי והופכות כל סצנה למפתיעה ומעניינת. מעל כולם בולט האנק, תמנון חסר סבלנות שלא רוצה לחזור לאוקינוס ומנצל את יכולת ההסוואה שלו על מנת לנוע באין רואים. אד אוניל, שקשה לי לחשוב על מצב כלשהו בו לא אשמח לראות אותו מעורב בפרויקט, מעניק בקולו אופי יחודי שעושה את האנק לדמות מסקרנת, כאשר האינטליגנציה הגבוהה שלו מתנגשת עם חוסר היכולת שלו לעשות דברים ללא עזרתה של דורי. המפגש בין שתי הדמויות לא רק יוצר שפע של רגעים קומיים מהנים, אלא גם מאפשר לשני בעלי החיים הכה שונים זה מזה, התמנון הציני והדגה החברותית, לאתגר אחד את השניה בלי הרף.

הקומדיה פה מבוססת במידה רבה על הפתעה, דבר שרוב הקומדיות המודרניות שכחו שאפשר להשתמש בו. לא מתעכבים בכדי להסביר בדיחות ומרשים לדברים מוזרים ולא הכי ברורים לקרות, כי זה מצחיק. אנחנו צריכים שבדיחה תעניין עד הסוף, לכן היוצרים חייבים לקבל מספיק חופש בכדי שלא נדע בדיוק מה עומד לקרות בכל רגע. מוצאים את דורי ממשיך במסורת פיקסאר עם מבנה עלילתי לא שגרתי, דמויות עמוקות, בימוי מושקע, מחוות מפתיעות והומור שיודע מה זה טיימינג יותר טוב מכל סרט לא מונפש שיצא השנה.

אני חש צורך לציין שזה בהחלט לא סרט לחובבי עובדות. למרות שחלק גדול מהבדיחות מבוסס על ההתנהגות האמיתית של בעלי חיים ימיים, הן גם מאפשרות התנהגות שאינה קיימת בטבע, מגובה בתפיסה גבוהה מדי של העולם בשביל יצורים לא אנושיים. בפעם האחרונה שבדקתי, דגים לא יודעים לקרוא אנגלית, או מבינים מה זה קליבלנד. הדבר בהחלט לא מפריע להנות, רק אל תבואו לסרט בציפיה למסמך תעודי רציני על עולם הטבע. נדרשת מידה גבוהה של גמישות על מנת שהדמויות והבדיחות יעבדו, אז נא להשאיר את הניטפוקים בכניסה לאולם ולאסוף אותם רק ביציאה. מוצאים את דורי הוא קומדיה נפלאה שמתחילה בצורה מהוססת, אבל מגבירה קצב מרגע לרגע ומציעה אוסף נרחב של דמויות בלתי נשכחות ובדיחות שלא הייתם מצפים למצוא בסרט שהופק בידי אולפן גדול.

פרק 148 – אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הסקנדינבית

כישוף הוטל על הפרק החדש של שורה שניה באמצע ואנחנו לא יכולים לדבר על שום דבר פרט למכשפות. לסינפילים המודרניים שבכם, אנחנו מציעים את "The Witch" (או VVitch) שלא הופץ בישראל. לשוחרי ההיסטוריה, חזרנו עד 1922 בכדי לדבר על "Haxan".

מכיל עין של לטאה, כנף של עטלף, שן של איש זאב וספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: מועדון שנות ה-80

 

אני חייב לאחי חלק ניכר מהחינוך המוזיקלי שלי. בתור יליד שנות השמונים, השירים מהעשור היו עבורי בעיקר משהו שמתנגן ברקע ולא באמת זכרתי מי שר מה, אלא אם היה לו קול מחוספס וקראו לו אדם. בשלב מסוים, אחי הגדול הושיב אותי ליד המערכת והשמיע לי כמה דיסקים. היו שם שמות כמו פיקסיז, מאדנס ורמי פורטיס, שהכרתי חלק מהשירים שלהם מהרדיו, אבל לא טרחתי עד לאותו רגע לחשוב שהם מהווים חלק מגוף עבודה נרחב יותר. אני עדיין זוכר איך הסתקרנתי מהעטיפה של "Doolittle" ובהיתי בה זמן מה. אולי כי ניסיתי להבין איך תמונה של קוף קשורה למוזיקה שמתנגנת, אבל ככה למדתי לראשונה שלהקה בשם פיקסיז בכלל קיימת ושהם כנראה שם ששווה לעקוב אחריו.

עכשיו וידוי: לא באמת עקבתי אחרי שאר הדיסקוגרפיה של פיקסיז. אני מכיר כל מיני שירים שלהם והם להקה טובה, אבל האלבום הבא שלהם שלמעשה טרחתי להאזין לו, יצא רק ב-2014. זה לא משנה את ההשפעה שיש לאח גדול עם הבנה במוזיקה, על תפיסת העולם של ילד. אפילו שרק בתיכון התחלתי לגבש טעם יותר מוגדר ולא סתם אהבתי את כל מה שמושמע ב-MTV, לעולם לא אשכח את הרגע בו הוכנס לי לראש הרעיון שמאחורי השירים יש שמות שעבדו עליהם ויכולים להציע עוד מאותו הדבר, או סגנון שונה לגמרי בהתאם למצב הרוח.

אירלנד של 1985 היא מקום שלא טוב לחיות בו. עשרות אלפי צעירים מהגרים לבריטניה מדי שנה ומי שנשארים, חיים בכלכלה מדשדשת וחברה שמרנית נוקשה שאינה מציעה הזדמנויות רבות להגשים חלומות. משפחתו של קונור מתמודדת עם השפל הכלכלי על ידי העברתו לבית ספר חדש, בו הכמרים מקפידים על צבע הנעליים של התלמידים יותר מאשר על ממוצע הציונים, או על מניעת אלימות. ביום הראשון לשנת הלימודים, קונור כבר מספיק ליצור לעצמו אויב, לזכות לנזיפה מהמנהל ולהבין שהרמה של התלמידים סביבו נמוכה בהרבה מזו שהורגל אליה.

נסיון להרשים נערה בשם ראפינה, מביא את קונור להקים להקה בשם סינג סטריט. בתחילה, הוא פשוט אוסף כמה נגנים בני גילו על מנת שיוכלו לצלם קליפ עם ראפינה, אבל הדבר מוביל אותם לגלות שיש במוזיקה כח שבית הספר או המשפחה לא יכולים להציע. הם מתחילים לבצע שירים מקוריים, ללמוד כיצד לבטא דרכם רגש ולסגל לעצמם סגנון לבוש שגם אם יגרור ביקורת מהסביבה, לפחות מאפשר להם צורה כלשהי של זהות עצמית. מה שהתחיל כתרוץ להשיג טלפון של מישהי, הופך במהרה לפרויקט מוזיקלי עם שאיפות גדולות.

אם ראיתם סרטים קודמים של ג'ון קרני, תדעו למה לצפות מ"מועדון שנות ה-80". הדמויות לומדות על עצמן ועל החיים דרך מוזיקה, בין אם בשיתופי פעולה זו עם זו, או על ידי הבנה שהעולם עצור ופחות מעניין בלי שירים. זהו מיוזיקל ריאליסטי, כאשר כל הסצנות המוזיקליות מצולמות בצורה פשוטה יחסית, בסיטואציה בה הגיוני שהדמויות ישירו. הקטע היחיד שחורג לתוך ספקטקל של ממש, הוא לא יותר מפנטזיה של מתבגר מעונה. עד כמה שהנגנים בלהקה מוכשרים, הסרט מכיר בכך שאין להם הרבה מה לעשות עם זה, חוץ מלצלם קליפים ולהראות אותם למשפחה. אין יוטיוב, אין פייסבוק, אין תכניות ריאליטי. אם רוצים להתפרסם, צריכים לרדת מהאי המסריח הזה ולחיות בעוני בארץ זרה למשך כמה חודשים, או שנים, בתקוה לשמוע יום אחד תשובה חיובית.

מועדון שנות ה-80 מציע קונטרה לא מכוונת לסרט אחר שמוקרן כעת בקולנוע, "כולם רוצים את זה". אם בסרט של לינקלייטר, האייטיז מוצגות כתקופה חסרת דאגות, בה יש מקום לכולם, הגיבור וחבריו מקבלים הזדמנות אמיתית לפרוץ ושאר היום מלא במסיבות ובבחורות בלבוש מינימלי, ג'ון קרני מציג נוסטלגיה בה אפילו לא חולמים על דברים כאלה. רוב האנשים מתבוססים ברחמים עצמיים, המשפחה לא מתפקדת, מערכת החינוך לא פחות גרועה מהבריון השכונתי, סוחר סמים הוא עבודה מועדפת ורק המוזיקה נותנת השראה לנסות ולהגיע למשהו בחיים. אם אצל לינקלייטר, הקונפורמיזם משתלם, עבור קרני הוא שוה ערך למאסר עולם בלי אפשרות לחנינה.

את החיבה למוזיקה, מגלה קונור דרך אחיו הגדול, ברנדן. אחרי שעזב את הלימודים, ברנדן חזר לחיות עם ההורים ולא לעשות כלום כל היום, חוץ מלעשן ולראות טלוויזיה. הוא אדם טוב, אבל דבלין לא מאפשרת לו לעשות עם עצמו משהו. כשהוא מבין שקונור רוצה לשבור את התבנית שנכפית עליו, ברנדן הוא הראשון ללמד אותו לאיזו מוזיקה להאזין ואת מי לחקות. באופן משעשע, קונור מגדיר את הסגנון של סינג סטריט כעתידני, אף על פי שהסרט מראה בדיוק מאילו אמנים הלהקה מנסה להעתיק. בין אם מתוך מודעות עצמית, או לא, מועדון שנות ה-80 מעביר מסר שמוזיקה היא החיים ושחיקוי הוא הצורה הגבוהה ביותר של אמנות.

פסקול הסרט הוא תענוג למי שאוהב מוזיקה משנות השמונים, אבל לא את הבחירות הכי מובנות מאליהן. סינג סטריט שומעים שירים של דוראן דוראן, הקלאש, הקיור ועוד להקות איקוניות, מבינים מה מיוחד בהן ואז מנסים לעשות משהו דומה, אבל עם טוויסט משלהם. דרך חברו של קונור, אימון, סינג סטריט מוצאת דרך לתרגם סגנונות של אחרים לסאונד משלה. המילים לקוחות מחיי היום יום של קונור, בעוד אימון מוסיף להן לחנים קליטים בקלות מפתיעה. התוצאה היא משהו בין דארק אייטיז לפופ מודרני, שבעזרת עיבודים של המוזיקאי הוותיק גארי קלארק, נשמע כמו שירים שלהקה מהתקופה בהחלט הייתה מסוגלת להנפיק.

דרך החיבה למוזיקה, ג'ון קרני מעביר סיפור של חיפוש אחר משהו להיאחז בו בזמנים קשים. הוא אומר שאם המציאות קשה, צריך להעשיר את המציאות, על מנת שיהיה קל יותר להתמודד איתה. בעוד החברים בסינג סטריט נאספים בצורה די אקראית, הם עשויים להיות בתחילתו של מסע ממושך. זה לא סרט שבא להראות את עלייתה של להקה פורצת דרך, אלא את האפשרות ללמוד מאחרים כיצד לשפר את העולם דרך יצירה וחיפוש האני האמיתי. כפי שאומרת אחת הדמויות, קונור הולך בנתיב שאחרים פרצו עבורו.

הסרט נוטה לפעמים לקיטש, או מתעלם מקווי עלילה שונים למשך פרקי זמן ארוכים, לטובת עוד שיר, או עוד תלבושת חריגה. זה בסדר, אבל גם מזכיר שלא כדאי לצפות ליצירה דרמתית עמוקה במיוחד. הקשיים עליהם צריך להתגבר נקבעים בשלב מוקדם יחסית ומשם, זה בעיקר שעור בתולדות המוזיקה, מוגש בהמון אהבה ואמונה באימוץ השונה, במקום הליכה בתלם. אם מוזיקת אייטיז עושה לכם את זה, סביר להניח שתתחברו לרוח הסרט. הוא היה יכול להתרחש בכל תקופה ולהביע את אותו מסר, אבל לבמאי שלו היה הכי קל להתבטא בשלב בו שבירת המסגרת הייתה חשובה לו באופן אישי. הוא בן דורו של קונור ואף מקם את ההתרחשויות באותה שכונה בה גדל ובאותו בית ספר בו למד. זה מה שהופך את מועדון שנות ה-80 לסרט שכל כך קל להתחבר אליו, כי הוא עצמו כלי ביטוי של יוצר שרוצה לחלוק משהו אישי עם העולם.

פרק 147 – דפוק וזרוק באוסטין, טקסס

הנוסטלגיה של ריצ'רד לינקלייטר ב"כולם רוצים את זה", גרמה לנו להיזכר דווקא ב"אמריקן גרפיטי" של ג'ורג' לוקאס.

יצאנו במכונית לחפש ספוילרים.

פרק 146 – תותחים משוחררים

יש לשיין בלאק קריירה יותר ארוכה ממה שנדמה לכם. בפרק החדש של שורה שניה באמצע, אנחנו מדברים על סרטו החדש "בלשים בע"מ" ועל אחד התסריטים הראשונים שכתב, "נשק קטלני".

אנחנו זקנים מדי לספוילרים האלה.

ביקורת: כולם רוצים את זה

 

על סמך סרטי התבגרות קודמים שריצ'רד לינקלייטר ביים, הגעתי למסקנה שאו שהוא אוהב לשחזר את נעוריו בעודו מסווה את זהותו מאחורי מגוון דמויות בדיוניות, או שיש לו פנטזיה מאוד מאוד ספציפית לגבי שחקני בייסבול בטקסס. הוא אמנם במאי מגוון שעוסק גם בנושאים אחרים, אבל כאשר לינקלייטר עוסק בהתבגרות, נראה שהוא מתמקד באותו מקום, עם אותם אנשים, רק שיש לדמויות שמות אחרים בכל פעם. נכנסתי לויקיפדיה לקרוא קצת על חייו בכדי לגלות את התשובה.

אז כמו שחשדתי, ריצ'רד לינקלייטר גדל בטקסס, שחק בייסבול בצעירותו, למד במכללה, אבל עזב את הלימודים באמצע, כמה שנים לפני שהבין שהוא רוצה להיות במאי. אז החל ללמד את עצמו את רזי המקצוע והפך לאחד מחלוצי הקולנוע העצמאי האמריקאי של סוף המאה. חוץ מזה, חיים נטולי ארועים יוצאי דופן. הוא היה די חסר כיוון עד אמצע שנות העשרים של חייו. במילים אחרות, סרטים כמו "Slacker", "טריפ נעורים" ועכשיו גם "כולם רוצים את זה", הם איך שהבמאי זוכר את החיים בטקסס, בלי להוסיף להם שום פרט עסיסי או קונפליקט שלא קרה במציאות. אל תתפלאו אם עוד כמה שנים, לינקלייטר יביים סרט על שחקן בייסבול לשעבר שעובד בקידוח נפט ומחליט להפוך לבמאי, כי זה בדיוק מה שקרה לו בחיים האמיתיים.

ג'ייק מגיע למגורים החדשים שלו, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית. כמו שותפיו החדשים לבית, הוא לא באמת הגיע בשביל לעשות תואר, אלא בכדי לשחק בייסבול, בתקווה להתגלות בידי סקאוטר של קבוצה גדולה. המכללה שלו היא אלופת המדינה והמוטיבציה לנצחון מושרשת עמוק, הן בקרב השחקנים הוותיקים והן בקרב תלמידי שנה א', בחורים תמימים שעזבו את התיכון כגיבורים והגיעו לקולג' בתור בשר טרי.

השותפים בבית כולם תחרותיים וחובבי מסיבות, מה שמסתדר ממש טוב לג'ייק שישר משתלב. ישנם שני איסורים שיש להקפיד עליהם: בלי אלכוהול בבית ובלי בנות בחדרי השינה. כמובן שאף אחד לא שם על האיסורים האלה ושלושת הימים לפני האימון הראשון של השנה, הם רצף של מסיבות, משחקי חברה, סמים, אלכוהול וחיפוש אחר זיונים. חוויית קולג' נורמלית לחלוטין בטקסס של 1980, אם אתם ריצ'רד לינקלייטר.

פה טמונה בעיה חוזרת בסרטיו של הבמאי. הוא לא ממש מייצג את הצופה הממוצע, או את הסטודנט הממוצע, או את המתבגר הממוצע. יש פרק של "משפחת סימפסון" בו הומר מגיע לקולג' וחושב שהכל מתנהל כמו בסרטים משנות השמונים, אלא ששותפיו למגורים עסוקים יותר בלימודים והדיקן הוא בעצם איש חינוך חברותי והוגן. זה בערך ההבדל בין טקסס של ריצ'רד לינקלייטר למציאות. הוא מצייר תמונה מאוד מוגדרת, מהסוג שיצר תת-ז'אנר של קומדיות עוד ב"בית החיות" של ג'ון לנדיס, של איך נראים חיים אקדמיים. לימודים הם רק לפרוטוקול, יותר חשוב להנות, לזיין ולמרוד במוסכמות. הבעיה היא שמרוב שכולם מורדים, הדרך היחידה להיות נון-קונפורמיסט בסרטים כאלה, היא לנהוג לפי החוקים ולא להתפתות לרעש שכל השיכורים האולטרה-מצ'ואיסטים מסביב עושים.

אז מי הגיבור של הסרט? בחור חתיך, שרירי, שהגיע למכללה בזכות כישוריו הספורטיביים, מסתדר עם כולם, יודע להתרחק מצרות, מצליח עם נשים ובעל סיכוי לעתיד מבטיח כאתלט מקצוען. מי האנשים סביבו? גרסאות פחות מושלמות של אותה דמות. אחד שונא להפסיד באופן אובססיבי, אחד משכיל שיגיד הכל בשביל להשיג מישהי ללילה, אחד סטלן שמאמין בכל מיני תורות ניו אייג', אחד מתחמם בקלות וכל הזמן מרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו, אחד עם מבטא דרומי כבד וחברה שמחכה בבית. אלה דמויות מעניינות ומגוונות בפני עצמן, אבל נראה שהן קיימות בעיקר בשביל להפוך את ג'ייק לפחות משעמם, כי אין לו אופי משל עצמו. הוא פשוט מושלם מדי.

ריצ'רד לינקלייטר לא אוהב קונפליקטים. הוא אוהב שהדמויות שלו הן האתגר עצמו. הוא מספק להן חיים לא רעים ונמנע מלהציג סכנות אמיתיות לאורח החיים הזה. גם אם לא יגשימו את החלומות הגדולים שלהם, יש לאנשים האלה פתח למצוא חלום אחר, או להשתלב בחברה בלי בעיות. הם לא אאוטסיידרים, או חנונים שסובלים מהתעללות. הם כאלה שמתעללים בצעירים מתוך טקסיות ואז שותים איתם בירה ויוצאים לחפש בנות. בעולם הזה, נשים הן לא יותר מסמל סטטוס ולימודים הם הסחת דעת מהחיים עצמם.

במקרה של כולם רוצים את זה, יש מספיק הומור בכדי להנות מהצפיה מבלי להפעיל את הראש. הסרט אמנם קצת נמרח ולא מציג שום דבר שלא ראינו בסרטי התבגרות/קולג' בעבר, אבל לפחות הוא מספיק מודע לעצמו בכדי להודות שלא יזיק לצחוק מדי פעם כחלק מהדרך. האתגר הגדול ביותר של ג'ייק הוא להשיג בחורה שאומרת שהוא מוצא חן בעיניה לפני שפצה את פיו. זה לא קושי שרוב האנשים יזדהו איתו, אבל זו כן סיטואציה שמביאה את הגבר הכל אמריקאי להודות שיש דברים שהוא חסר בטחון לגביהם.

צוות השחקנים מורכב כולו מפרצופים לא מוכרים. חלקם נמצאים כמה שנים מעל גיל קולג' וזה בולט לעין, אבל הם לוהקו מתוך מטרה שלא יזוהו עם תפקידים קודמים. הם עושים עבודה טובה בסך הכל. הכימיה בין הדמויות עובדת ובניגוד ל"טריפ נעורים", בו נדמה שכל תושבי העיר הקטנה, הם חארות במידה כזו או אחרת, הסטודנטים בכולם רוצים את זה הם בעלי מאפייני אישיות משלהם. הם אמנם לא מורכבים מספיק בכדי להיות דמויות שלמות, אבל רואים מספיק מהם בכדי שיופיעו עשרה אנשים שונים באותו חדר ונדע להבדיל ביניהם בקלות. ג'ייק, כלי הקיבול הנוכחי לנוסטלגיה של לינקלייטר, הוא בחור טוב, רגיש, נטול שנאה או דעות קדומות, עד כדי הגזמה. אני משוכנע שבטקסס של 1980 היו גם אנשים לא חטובים ויותר מסטודנט אפרו-אמריקאי אחד בכל מכללה. סביר גם להניח שההצקות לנשים התקבלו פחות ברוח טובה ויותר כמטרד מתמשך, אבל הנוסטלגיה הופכת את הכל לסקירה של התקופה, דרך עיניים כחולות להפליא. אין אישה שלא אוהבת שמתחילים איתה באמצע הרחוב וכולן רק מחכות לספורטאי המדליק שיכבוש אותן. זה ההגיון של היקום הנוסטלגי.

הדבר המפתיע אצל לינקלייטר, זה שהוא מאוד סלחני כלפי אנשים, גם אם הם מתנהגים כמו מניאקים. למרות שהסרטים שלו מציגים סיטואציות שהיו יכולות להביא להרבה אלימות ולמשברים נפשיים, הוא נוטה לשמור על הדמויות בתוך בועה, שלא יפגעו מהסכנות שבחוץ. אולי ככה הוא רואה את העולם באמת ואולי זו דרך התמודדות שאמץ לעצמו. בכל מקרה, צפיה בסרט של לינקלייטר אינה חוויה שגרתית. אין אצלו חיכוכים בין ספורטאים ופריקים, כולם באותה סירה וחיים בשלום. אין השלכות ארוכות טווח למעשים, גם אם הם פליליים בברור, העיקר לחיות את הרגע. יש בזה משהו מרגיע, אבל גם מרחיק, כי אלה לא חיים שאפשר להזדהות איתם. כמה אנשים אמיתיים יכולים להיות מוקפים בכזו כמות של טסטוסטרון ולחצים חברתיים ולא לצאת דפוקים?

כולם רוצים את זה הוא סרט מבדר ונטול אמירה. אין לו סאבטקסט, כי הדמויות מנתחות בעצמן את מה שקורה, כחלק משיחות יומיומיות. הוא מציע שילוב של אנשים שגם נראים טוב, גם יודעים לנהל שיחות עמוקות על החיים וגם תמיד מוצאים זמן למסיבה. זה נחמד, אבל נשאלת שאלה אחת שהסרט לא מספק לה מענה: חוץ ממשהו לא רציני לבהות בו במשך קרוב לשעתיים, מה המטרה של הסרט הזה? הוא לא מספר סיפור, לא מפרק ומרכיב מחדש את הזכרונות מהתקופה, לא מעביר מסר על החיים המודרניים. פשוט אוסף של דמויות בלי דאגות שמעבירות את הימים האחרונים לפני תחילת הלימודים. אין שום דבר מעבר לזה, אז למה לטרוח לעשות סרט?

אם ריצ'רד ליקנלייטר היה מביים סרט אחד על התבגרות ומשתמש בזכרונות האישיים שלו כהשראה, מילא. הרבה במאים עושים את זה, מפליני ועד האחים כהן. מה שאני לא מבין, זה את החזרה של לינקלייטר לאותה גישה פשטנית, בין אם הסרט מתרחש בסוף שנות השבעים, או בתחילת המאה ה-21, כאשר ברור שהוא מסוגל ליצור משהו מורכב יותר. הוא מציג שוב ושוב נקודת מבט חסרת יחוד, של מי שהולך במסלול שנקבע עבורו מראש ואין לו שום בעיה עם זה. גם כשלא בדיוק עובד, או שנדלקת נורת אזהרה, זה משהו רגעי וזה יחלוף במהרה. מצד אחד, גם בחיים האמיתיים, רוב הדרמות נגמרות מהר והופכות ללא יותר מזכרון מרוחק. מצד שני, כשמציגים משהו בזמן אמת, אין לי צורך בדמות נטולת פגמים. אני לא הולך לקולנוע בשביל אנשים שלא קורה להם שום דבר מיוחד. אני הולך בשביל לעבור משהו בעצמי, דרך הדברים שהאנשים על המסך מתמודדים איתם. בין אם זה מרגש, מבדר, מותח או מעצבן, העיקר שארגיש משהו. כולם רוצים את זה מספק בידור, אבל זה בידור חסר פואנטה. משהו בלתי מזיק שלא מתכוון לומר שום דבר ועומד בהבטחה. עם כל היכולת של הבמאי, הוא מסתפק ביצירת סרט נחמד לצפיה (אם כי לא בדיוק פמיניסטי) ולא שום דבר מעבר.

פרק 145 – מר מאני

כשהלכנו לראות את "מפלצת הכסף", לא ציפינו שזה יהיה הסרט שהוא יזכיר לנו. עם זאת, שנינו יצאנו מההקרנה עם אותה מחשבה: צריכים לדבר על "מת לחיות 3".

ספוילרים מתרוצצים ברחבי ניו יורק.