ביקורת: הנוקמים: סוף המשחק

dHjLaIUHXcMBt7YxK1TKWK1end9_resize.jpg

 

צריך לדעת מתי לסיים. צריך לדעת גם איך לסיים. שנתיים אחרי הופעת הפרדה שלו ב"לוגאן", יו ג'קמן לא עושה סימנים של חזרה לדמותו של וולברין וטוב שכך, כי כל דבר מכאן והלאה, יהיה כבר אנטיקליימקס. גם יוצרי "בחזרה לעתיד" מסרבים כבר קרוב לשלושים שנה לעבוד על סרט נוסף בסדרה, כי בלי קשר למצבם הבריאותי של השחקנים, הם מרגישים שמיצו את הסיפור. מנגד, הטריילר ל"צעצוע של סיפור 4" היה יכול לעורר בי התלהבות, אם הסרט השלישי לא היה מהווה סגירה טובה כל כך של הסדרה. למה צריכים סרט רביעי? מה כבר נשאר לספר שלא הושג בשלושת הסרטים הראשונים?

אנשים תוהים כבר שנים עד מתי מארוול יצליחו למשוך את סרטי הנוקמים מבלי שימאסו. זה התחיל ב-2008 כהימור והפך מאז לפרויקט השאפתני והרווחי ביותר בתולדות הקולנוע. תחשבו על זה, בערך באותו זמן שלקח לריצ'רד לינקלייטר לצלם את "התבגרות", מארוול הפיקו 22 סרטים ו-11 סדרות טלוויזיה, נרכשו בידי חברת וולט דיסני, הכניסו מיליארדי דולרים ברחבי העולם, הביאו למיינסטרים דמויות שנחשבו בעבר שוליות מכדי להצדיק סרט משלהן ואפילו שברו את תקרת הזכוכית של האוסקר עם מועמדות אחת לסרט הטוב ביותר. אוקי, אז זו לא השוואה הוגנת, כי לינקלייטר עקב בסבלנות אחר חייו של אדם מילדות ועד בגרות חוקית, תוך שהוא מקפיד שהפרויקט ישאר אישי ופתוח לשינויים לכל אורכו. עדיין, תחשבו על זה שכשצילומי "התבגרות" יצאו לדרך, אף סרט גיבורי-על לא היה בין עשרת שוברי הקופות הגדולים של השנה, וכאשר הצילומים הסתיימו, "איירון מן 3" היה הסרט השישי הכי מצליח בכל הזמנים.

"הנוקמים: סוף המשחק" אמור להיות הפרק האחרון בסדרה. עוד צפוי לצאת השנה סרט של ספיידרמן, שיסיים רשמית את שלב 3 ביקום הסינמטי של מארוול, אבל אל תדאגו, אין סיכוי שזה באמת נגמר שם. מארוול כבר הכריזו על כוונה להפיק סרט על שאנג-צ'י, שיהיה הראשון שלהם עם דמות מזרח אסיאתית בתפקיד הראשי, בנוסף לחזרתו של ג'יימס גאן לעבוד על פרק שלישי לשומרי הגלקסיה. שלא לדבר על דמויות כמו דוקטור סטריינג', הפנתר השחור וקפטן מארוול שקבלו רק סרט סולו אחד ויש עוד הרבה מה להתעמק בסיפורים שלהן. בקיצור, אולי הנוקמים כקבוצה שמתבססת על ששת הגיבורים שהתאספו ב-2012 להגן על ניו יורק כבר לא יחזרו באותו פורמט, אבל כל עוד יש כסף בסרטי גיבורי-על, נקבל עוד מהם.

סוף המשחק מתרחש לאחר ארועי מלחמת האינסוף. תאנוס השתמש באבני האינסוף על מנת להכחיד מחצית מהחיים ביקום, כולל כמה דמויות אהובות, בטרם החליט לפרוש מתוך אמונה שהביא לאיזון אמיתי כשפטר את העולם מצרותיו. בצרוף מקרים מדהים, הוא הותיר בחיים את ששת הנוקמים שעצרו את צבאו לפני שנים, בתוספת גיבוי. איירון מן, קפטן אמריקה, תור, האלמנה השחורה, הענק והוקאיי עדיין כאן ומנסים להתמודד עם המציאות האיומה. לצדם עומדים רוקט דמוי הרקון, נבולה בתו הסייבורגית של תאנוס, רודי רודס המוכר גם כ"וור מאשין", הלוחמת הווקאנדית אוקויה וקפטן מארוול שמעבירה את רוב הזמן בסיוע לכוכבי לכת אחרים ומבקרת בכדור הארץ רק מדי פעם.

חלק מהנוקמים שנותרו מאתרים את תאנוס ויוצאים להשיג ממנו את אבני האינסוף בכדי לבטל את מה שעשה, אולם מתברר שהאבנים הושמדו ואין שום פתרון חלופי. חמש שנים חולפות בטרם סקוט לאנג, המוכר גם כאנטמן, מופיע במטה הנוקמים ומספר להם על שהותו בממלכת הקוונטים, מה שמעלה את הרעיון להשתמש בטכנולוגיה שהותיר אחריו האנק פים (ממציא הטכנולוגיה בזכותה אנטמן מתכווץ, למקרה שהלכתם לאיבוד), בכדי ליצור מכונת זמן, לאסוף את האבנים לפני שתאנוס הגיע אליהן ולהחזיר לחיים את מי שהועלם, גם אם באיחור של חצי עשור.

כפי שניתן להבין מתיאור העלילה, סוף המשחק מצריך ידע קודם. לא רק שהוא המשך ישיר לעלילת מלחמת האינסוף, הוא גם מכיל התייחסויות ישירות לפרטים ודמויות שהופיעו או הוזכרו בסרטים הקודמים. לא חייבים לראות את כל 21 הסרטים הקודמים, אבל זה בהחלט יעזור. מתברר שהנוקמים הוא פרויקט שאפתני לא רק על הנייר, אלא גם בפועל. אם אתם לא יודעים מי זה באקי, מה ההיסטוריה של טוני סטארק עם אביו ועם פיטר פארקר, איך מתנהלת שיטת המלוכה באסגארד, או למה חשוב לכוון לראש, עדיין תבינו את הסרט, אבל תפספסו הרבה פרטים קטנים שהופכים את היקום הסינמטי הזה לשלם.

שלוש השעות הסופיות (לכאורה) של מותג הנוקמים הן משהו שונה לחלוטין מרוב סרטי הז'אנר. במקום הנוסחה הרגילה של אקספוזיציה – הגיבור מקבל על עצמו את המשימה / לומד להשתמש בכוחות – הנבל נראה מובס לרגע – הנבל בורח ומכה שוב – רגע דרמתי של יאוש ההופך למוטיבציה מחודשת – עימות סופי בין הטוב לרע – כתוביות – סצנה אחרי הכתוביות, סוף המשחק בנוי משלושה חלקים מאוד שונים זה מזה. הוא מתחיל באווירה של אבל ונסיון למצוא הגיון בעולם חצי ריק, הופך לנסיון פעיל לשנות את המצב ומגיע לשיא האפי אשר לבנייתו הוקדש העשור האחרון. בניגוד לרוב הסרטים הקודמים בסדרה, שלעתים נראים מואצים מדי, סוף המשחק לוקח את הזמן כדי לשלב כל דמות במקום הנכון שלה בסיפור.

היוצרים של הסרט בהחלט מודעים לכך שהם לא הראשונים שמתעסקים ברעיון של חזרה לעבר בכדי לתקן את ההווה. אפילו אקס-מן כבר עשו את זה. מתוך הבנה שהצופים כבר נתקלו בכלי העלילתי הזה, מסתפקים בהסבר בסגנון שהזמן הוא יותר כמו כדור של ויבלי וובלי טיימי וויימי סטאף, במקום להיכנס להסברים פיזיקליים מורכבים. אז כמו שבזיל אקספוזישן הציע, אל תדאגו לגבי דברים כאלה ופשוט תהנו. רק שזה לא ממש פשוט. בהתחשב בכמה שהסרט נזהר שלא ליצור פרדוקסים בזמן, הוא מותיר כמה חורים גדולים ככל שהסיפור מתמשך. אפשר להתעלם מהם ולהנות ממה שקורה על המסך, אבל זה פחות קל כשהדמויות עצמן אומרות שהן לא יכולות באמת לשנות את העבר, למרות שלפחות קו עלילה אחד נוצר בגלל שינוי שכזה.

מעבר לכך, הסרט טוב. הוא לא מהודק כמו "הנוקמים" מ-2012, אבל גם לא מפוזר כמו "עידן אולטרון". ההחלטה של תאנוס להעלים מחצית מהיצורים החיים למעשה עזרה להוסיף פוקוס לעלילה, מבלי לפגוע בעומק של הדמויות. בעוד בסרטים יותר מרובי נוקמים, היו קפיצות לא ברורות בסיפור ושינויי אופי פתאומיים שנבעו מקוצר זמן, סוף המשחק מאפשר לנו לגלות למה הוקאיי הוא יותר בד-אס מכפי שהוצג עד כה, עד כמה קפטן אמריקה חי בקונפליקט, כיצד ברוס באנר והענק מתמודדים עם כשלון, למה האלמנה השחורה כל כך ממוקדת במציאת האבנים ועד כמה הנוקמים תמיד יהיו חלק מתור וטוני סטארק, גם אם ינסו להשאיר את העבר מאחוריהם.

הדבר גם מאפשר לרוב השחקנים לתת את ההופעה הטובה ביותר שלהם בסדרה. במיוחד רוברט דאוני ג'וניור שמציג בצורה נפלאה את חוסר היכולת של טוני להמשיך הלאה, למרות שזה בעצם מה שהוא רוצה. טוני דכאוני בתחילת הסרט, אולם כאשר מתברר מה גורם לו להמשיך הלאה, דאוני מצטיין בלהראות עד כמה הסיכון שבמסע בזמן גדול עבורו אישית. כריס המסוורת' מקבל הזדמנות להציג שוב את הכישורים הקומיים המופלאים שלו, בעוד פול ראד, שמשמש כסוג של הפוגה קומית חלק מהזמן, נמצא בשיאו דווקא כשהוא מגלה מה קרה בחמש השנים בהן אנטמן נעדר. זה באמת עושה חשק לראות את ראד מגלם יותר תפקידים דרמתיים, כי בהחלט יש לו את היכולת להתמודד עם האתגר.

בהנוקמים: סוף המשחק, ניתן למצוא הפקת לקחים נכונה של מארוול, החל מהבנה מתי לתת למעריצים את מה שחיכו לו ומתי להכאיב להם, ועד להודאה בכך שהיחס לנשים השתנה לאורך העשור החולף. בעוד תאנוס הוא דמות פחות מרכזית ועל כן, פחות מרשימה כאן ביחס למלחמת האינסוף, הסרט הזה לא מרוכז בעימות ישיר מול נבל כמו רוב סרטי גיבורי-העל. ההתמקדות היא בתיקון ולא בנצחון, מה שמהווה שינוי מרענן. החלק החלש יחסית הוא המערכה האחרונה שגם בוגדת בהגיון העלילתי של מה שקדם לה וגם מתחרה ב"שר הטבעות: שיבת המלך" במספר הסופים שלה. כל סוף הוא מוצלח בפני עצמו, אבל הסרט מאוד מתגרה בכל מי שישב שלוש שעות פלוס פרסומות וטריילרים מבלי ללכת לשירותים. זו לא שהמערכה האחרונה גרועה או מיותרת, היא פשוט קצת נמרחת. עדיין, היא חלשה ביחס לשאר הסרט הספציפי הזה ולא ביחס לסרט גיבורי-העל הממוצע. בעוד אני לא חושב שהוא הסרט הטוב ביותר ביקום הסינמטי של מארוול, הנוקמים: סוף המשחק הוא בהחלט סיום חזק וראוי ליוזמה שעד לפני קצת יותר מעשור, נחשבה לבלתי אפשרית בעולם הקולנוע.

מודעות פרסומת

ביקורת: כולם יודעים

Everybody_Knows_(film)_resize.jpg

 

הקריירה של אסגאר פרהאדי התנהלה בצורה די נינוחה עד לשנת 2011. הוא כתב סרטים בקצב של אחד לשנה ואת חלקם גם ביים. הוזמן לכל מיני פסטיבלים, צבר כל מיני פרסים וקהל אוהדים מצומצם בקרב מבקרים וכמו כל במאי איראני לפניו, לא זכה לחשיפה של ממש לקהל הרחב.

כל זה השתנה בפסטיבל ברלין ה-61. סרטו של פרהאדי, "פרידה", הגיע לפסטיבל בתקווה להשיג חוזה הפצה מוצלח להמשך השנה. הוא יצא משם עם ארבעה פרסים, כולל דב הזהב, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הקולנוע. משם, "פרידה" הפך לכדור שלג שעובר מפסטיבל לפסטיבל, ממדינה למדינה, סוחף אחריו מבקרים וצופים מן השורה כאחד, מופיע ברשימות סיכומי שנה של עיתונים ואתרים נחשבים ולבסוף, אפילו מביא לאיראן את האוסקר הראשון שלה לסרט בשפה זרה. פרהאדי, שגם היה מועמד בעצמו לאוסקר על התסריט באותו טקס, הפך בתוך שנה מעוד עכבר פסטיבלים שאף אחד לא בטוח איך מבטאים את שמו, לאחד היוצרים האהובים בעולם, כולל בקרב אנשים שלרוב נמנעים מסרטים איראניים כמו מאש.

הסרט הבא של פרהאדי, "העבר", פחות תפס, אבל עדיין התקבל באהבה בידי המבקרים והיה מועמד לכמות נכבדת של פרסים ברחבי העולם. ואז דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, הנהיג מדיניות שהקשתה על פרהאדי להגיע לקליפורניה על מנת לשתתף בטקס האוסקר בה היה שוב מועמד לפרס הסרט בשפה זרה, הפעם על "הסוכן", וגם גרמה לכל הוליווד לעמוד לצדו של הבמאי האיראני שרק רצה לקדם את סרטו כמו כל יוצר אחר. "הסוכן" זכה באוסקר, פרהאדי שהורשה לבסוף להיכנס לארץ האפשרויות, לא הגיע לטקס במחאה והסרט יצא לסיבוב נצחון ברחבי העולם. ציפור קטנה אפילו לחשה לי שהוא נבחר לסרט השנה בידי בלוג קולנוע מסוים שאתם קוראים ברגע זה ממש.

עם כל הציפיות האלה, הגיע לאקרנים אצלנו "כולם יודעים", סרטו החדש של פרהאדי. אמנם כמעט שנה לאחר שפתח את פסטיבל קאן (אני מאוד מקווה של"המתים לא מתים" של ג'ים ג'רמוש לא יקח כל כך הרבה זמן), אבל עדיין יש מקום לסקרנות האם יהיה זה יותר דרמה משפחתית כמו "פרידה", או מותחן מורט עצבים כמו "הסוכן". אולי בכלל משהו שונה, מאחר ופרהאדי יצא הפעם ממולדתו על מנת לביים לראשונה סרט בספרדית. זה בוודאי אתגר לא פשוט לבמאי לעבוד בשפה זרה לו.

לאורה מגיעה עם שני ילדיה לעיירה בה גדלה בספרד בכדי להשתתף בחתונה משפחתית. בעלה של לאורה, אלחנדרו, נשאר בבואנוס איירס להפתעת כולם, אולם לאורה מבטיחה שיש לכך סיבה מוצדקת. בין הנוכחים בחתונה נמצא גם פאקו, ידיד המשפחה שלו עבר מורכב עם לאורה. הם גדלו ביחד כילדים, התאהבו כמתבגרים ונפרדו כמבוגרים. באחת הפעמים האחרונות בהן התראו, לאורה מכרה לפאקו את החלקה של אביה במחיר נמוך משוויה האמיתי, מה שהותיר משקעים בין פאקו לבין המשפחה. מה גם שפאקו הפך את החלקה לכרם משגשגת שהניבה לו ולאשתו רווחים.

אירנה, בתה של לאורה, הולכת לישון מוקדם במהלך החתונה. לאחר שנהנתה בחברת אחיינו של פאקו וחגגה קצת יותר ממה שהוריה מרשים, אירנה מרגישה לא טוב ועולה לחדר השינה. כשלאורה באה לבדוק מה מצבה של בתה, היא מגלה שאירנה נעלמה. זמן קצר לאחר מכן, גם לאורה וגם אשתו של פאקו מקבלות מסרון לפיו אירנה נחטפה ודורשים כופר של 300,000 אירו תמורת שחרורה. המסרון גם מזהיר שאם יפנו למשטרה, אירנה תמות.

כולם יודעים מתחיל כדרמה משפחתית, עם התכנסות החוגגים לבית אחד, בו עולים זכרונות מן העבר ונגלים סודות ישנים וחדשים. כאשר נוספת לסיפור החטיפה, נדמה שפרהאדי חוזר למה שהצטיין בו ב"הסוכן" – יצירת אווירת אימה ומתח ללא צורך בטריקים מיוחדים. אלא שמהר מאוד, כולם יודעים חוזר לדרמה ומוריד משמעותית את מפלס המתח. אמנם ממשיכים להעלות סימני שאלה לגבי זהות החוטפים, או האם מדובר בכלל במתיחה או נסיון של אירנה לברוח מהבית, אבל הפוקוס הולך ונע לכיוון לאורה ופאקו, שני הנאהבים שהפכו לידידים עד שהחיים ועניינים כספיים הפרידו ביניהם.

המתיחות לגבי מכירת החלקה גדלה בכל פעם שמישהו בסרט מעלה את הצורך בכסף. ללאורה ולאלחנדרו אין יציבות כלכלית כמו שאנשים נוטים לחשוב, בעוד אבא של לאורה כועס עד היום על מכירת החלקה ומרשה לעצמו להיכנס לעתים קרובות להתקפי זעם מתודלקים ביין. העדרו של אלחנדרו מעלה כל מיני סימני שאלה, בעוד גילויים מאוחרים יותר רק מוסיפים למתיחות בין פאקו לבין האחרים. רוב הגילויים האלה לא מפתיעים כי, כפי שהסרט עצמו אומר לנו בצורה מאוד ישירה, כולם יודעים. זו רק שאלה של מה עושים עם הידע הזה ואיך הוא מתקשר לחטיפה.

אחת הסיבות שמבין סרטיו הקודמים של פרהאדי, יותר אהבתי את "הסוכן" מאשר את "פרידה", היא שיש הרבה דרמות משפחתיות סבירות ומעלה, אבל נדיר למצוא סרטי מתח טובים באמת. "הסוכן" הוא תצוגת כח של במאי שבחר בקפידה מה לספר לצופים ומה לא וגם הציג לא מעט הברקות באופן בו המצלמה משתתפת בהעברת הסיפור. כולם יודעים נראה כאילו כל אחד היה יכול לביים אותו. הוא עשוי במקצוענות, אולם אין בו שום ניצוץ של גאונות שיבדיל אותו מסרט של במאי אקראי אחר. הכל מצולם כמו דרמה סטנדרטית ואפילו הגילוי אודות החטיפה נראה כמעט אגבי מרוב שלא נעשה שום שינוי באופן הבימוי. הרגע היחיד שבאמת מרשים הוא כאשר לאורה מקבלת את המסרון הראשון. זה באמת שימוש נהדר באמצעים העומדים לרשות הבמאי, אבל זהו רגע בודד ביותר משעתיים של דרמה חסרת יחוד.

הטעות הגדולה של פרהאדי הייתה להשתמש בחטיפה בתור תרוץ לגילויים הדרמתיים במקום להתמקד בה. סצנות בהן שוטר לשעבר מנסה לעזור למשפחה, הרבה יותר מוצלחות מכל סצנה שמציגה עוד ויכוח על החלקה, או נסיון להיזכר מי בדיוק בן דוד של מי בין כל הדמויות. נכון שהכוונה הייתה להראות כיצד קשרים מן העבר נשארים איתנו לכל החיים ואי אפשר פשוט לעבור הלאה בלי שיהיו משקעים, אבל זה לא נושא כזה מעניין לסרט. לפחות לא לסרט של מי שכבר הוכיח את יכולתו ביצירת מותחן משובח. יש הרבה מאוד סרטים שעוסקים בחטיפה של קרובי משפחה ורובם המוחלט לא משהו. חבל שפרהאדי לא נצל את ההזדמנות להחזיר קצת כבוד לקו העלילה השחוק הזה, ובחר במקום זה לעסוק בקו עלילה שחוק עוד יותר.

נקודת האור העיקרית של הסרט היא פנלופה קרוז. בעוד היא לא תמיד מבריקה על המסך, דרמות הן השטח החזק שלה והיא מצילה לא מעט סצנות מלהפוך לטלנובלה זולה בזכות תוספת עומק ועוצמה נפשית לדמות שמאבדת את האמונה בעתיד טוב יותר. לאורה היא אישה חזקה ונבונה, דבר שאינו מובן מאליו בהתחשב בכך שהסיפור נשען על חוסר הצלחתה לשמור על הבת שלה ועל ההתפרקות הרגשית שהחטיפה גוררת. פנלופה קרוז מצליחה להוציא את המיטב מהתפקיד ומונעת מלאורה להפוך לדמות בלתי נסבלת, אפילו שהיא אינה כתובה באופן עקבי במיוחד.

זה לא שכולם יודעים הוא סרט רע. הוא אפילו די טוב, רק שקשה להתעלם מהפוטנציאל המבוזבז סביבו. אסגאר פרהאדי הוא אחד הבמאים המבטיחים של העשורים הקרובים וסרטיו הקודמים הראו שהוא מסוגל ליותר מדרמה משפחתית סבירה. זה שהוא משלב בסיפור חטיפה ולא הופך אותה למוקד של הסרט, זה כמו שאלפרד היצ'קוק יביים סרט בו מזימת רצח היא רק תרוץ לחזרתו של אב אובד אל חיק משפחתו. זה יהיה כנראה מוצלח, אבל לא בדיוק הכיוון שרוצים שהסרט ילך אליו. כולם יודעים נשען על הופעה טובה של פנלופה קרוז, הופעות סבירות של חוויאר ברדם וריקרדו דארין המוכרים והרבה פרצופים שצריך אילן יוחסין שיוצג במקביל לסרט על מנת להבין מי זה מי. לא מדובר במותחן שפרהאדי היה יכול לכתוב ולביים בעקבות "הסוכן", אלא בדרמה המשפחתית שהוא יצר שנים לאחר "פרידה". יש מי שאוהב את הסוג השני, אבל בעיני, זה פספוס שלא קבלנו משהו יותר מקורי ומרתק ממי שבברור מסוגל לכך.

ביקורת: שהאזאם!

Shazam!_theatrical_poster_resize.jpg

 

סביר להניח שכבר העלתי בעבר את ההבדל הבולט בין סרטי גיבורי-העל של די.סי לבין אלה של מארוול. אלה של די.סי נוטים להיות אפלים ורציניים, חסרי מודעות עצמית ולפחות בעשר השנים האחרונות, מאוד לא עקביים מבחינת הגיון עלילתי. מארוול, בינתיים, הם אלה שמפיקים סרטים מלאי צבע, עם הקפדה על הפרטים הקטנים, מסר אופטימי ותחושה כללית שהעולם, ולא נקמה, הוא משהו ששווה להילחם בשבילו. כך היה לפחות עד לפני שנה, כש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" גרם לאנשים לתהות אם מארוול צריכים חיבוק. מצד שני, "קפטן מארוול" שיצא לפני כחודש, החזיר את החיוך ואת הצבע לפנים ולמסך.

אפרופו קפטן מארוול, זה היה שמו המקורי של "שהאזאם", גיבור-העל החדש ש-די.סי הביאו לקולנוע ומה אתם יודעים, הם מנסים לעשות משהו אחר לגמרי ממה שעשו עד כה. במקום נקמנות ואבדן זהות, הסרט מדבר על מציאת הגדרה עצמית. במקום קרבות מבלבלים בין יצירי מחשב אפלים בחשכה, יש קרב לא מבלבל בין שחקנים לבין יצירי מחשב אפלים בתאורה חלקית (הם עובדים על זה). במקום להיות הבדיחה של המבקרים, די.סי החליטו להיות הפעם אלה שצוחקים על עצמם.

בילי בטסון בן ה-14 בורח שוב ושוב מבתים אומנים בנסיון למצוא את אמו, ממנה הופרד בידי המון של אנשים כשהיה זאטוט. שרותי הרווחה הנואשים מעבירים אותו לחסותם של ויקטור ורוזה ואסקס, זוג מקסים שמגדל אצלו חמישה ילדים מאומצים, המקבלים מיד את בילי כאחד מהשבט. במיוחד מתחבר אליו פרדי, נער נכה בן גילו שצבר ידע נרחב במיוחד אודות גיבורי-על, בעולם בו סופרמן ובאטמן אמיתיים לחלוטין. בעוד הוא שוב מתכנן כיצד לחמוק בגפו, בילי מועבר למימד אחר, בו קוסם קדמון מעניק לו כוחות על-אנושיים. אם רק יאמר את השם "שהאזאם", יהפוך בילי למבוגר בעל החכמה של שלמה, הכח של הרקולס, הסיבולת של אטלס, השליטה בברקים של זאוס, האומץ של אכילס, המהירות של מרקורי (אז הוא קצת מערבב מיתולוגיות. העיקר שיוצאים ראשי תיבות) ואת הפרצוף של צ'אק, כי אין שחקן שנראה יותר כמו גיבור-על מאשר זאכרי לוי.

בילי אינו הבחירה הראשונה של הקוסם. לפני 45 שנים, רצה להעניק את הכוחות לילד בשם תאדאוס סיוואנה, אולם "תאד" נכשל במבחן הטוהר והוחזר לעולם שלנו עם הידיעה שגם הקוסם, כמו אביו ואחיו הגדול, חושב שאינו טוב מספיק. יותר מחמישים נסיונות כושלים לאחר מכן, הבין הקוסם שצריך להיות פחות בררן ובחר את בילי על מנת שיגן על העולם מפני שבעת החטאים הקטלניים. הצורך בכך גובר לאחר שתאדאוס, כעת כמבוגר בעל אמצעים, חוזר למימד הקסם, גונב את העין השולטת בחטאים והופך לכלי קיבול עבורם אל עולם בני האנוש.

בדרך כלל, הייתי טוען שסרטים של די.סי אינם מספקים הסבר מפורט מספיק למניעים של הנבלים ולרקע של הגיבורים, אבל שהאזאם בהחלט לוקח את הזמן. אנחנו זוכים להכיר את בילי כמו שצריך לפני שהוא הופך לגיבור-על והמניע של תאדאוס אמנם שטחי ומוצג באופן רווי קלישאות, אבל לפחות ברור מה גורם לו לחפש את עוצמתה של העין. זאת בניגוד לנבלים כמו אנצ'נטרס, או סטפנוולף שפשוט מחפשים מקום לשגר ממנו קרן אור גדולה לשמים. זה לא שהסרט אינו חוטא בשטחיות בכל הנוגע לחלק ניכר מהדמויות. האדישות של תאדאוס למישהי שמתה לו מול העיניים בלי הסבר, או קיומם של שני בריונים שכאילו יצאו מסיטקום כושל משנות השמונים, הם תוצאה של חפיפניקיות תסריטאית, אבל לפחות יש כאן נסיון לאזן אותם עם דמות ראשית אנושית לשם שינוי.

בכל הנוגע להומור, שהאזאם קולע בחלק מהמקרים ומפספס באחרים. הוא בהחלט מתייחס לעובדה שבילי, גם עם כוחות-על, הוא עדיין נער מתבגר בלי עבודה, בית משלו, או כסף. האופן בו הוא משתמש בכוחות על מנת להשיג מזומנים אמנם מטיל בספק את הבחירה בו כנציג הטוב עלי אדמות, אבל חייבים להודות שהדבר מתבקש לאור היותו בן 14. מה גם שאם למדתי משהו מסרטים על גיבורי-על שמתרחשים בפילדלפיה, זה לא בדיוק עיסוק משתלם כלכלית.

ההומור העצמי לא מגיע לרמות של "דדפול" או "ספיידרמן: מימד העכביש", אבל ישנם כמה רגעים מאוד מוצלחים של קריצות לחובבי הקומיקס עליו שהאזאם מבוסס, או לגלוג לקלישאות של סרטים מהז'אנר. מנגד, אנחנו מקבלים לא מעט תזכורות לכך שמדובר בעולם קר ואפל כאשר נראה שהתנהגויות אלימות או הזנחה מתקבלות כחלק משגרת חיים שאין מה לעשות לגביה. כלומר, זה סרט קליל ביחס ליקום הסינמטי של די.סי והוא עדיין נפתח עם ילד שמשפחתו משפילה אותו, קוסם שמחזיק בקושי את שבעת החטאים הקטלניים מלשוב ולהשליט אימה בעולם, תאונת דרכים כמעט קטלנית, יתום שאמו נעלמה באמצע יריד וסצנה מטופשת במיוחד בה שני הבריונים מבית הספר פוגעים בפרדי הנכה עם המכונית שלהם ואז מרביצים לו לעיני כל, בלי שמישהו חוץ מבילי מנסה להפריד. לוקח לסרט זמן עד שהוא מסיים לבדוק את המים ומחליט שאפשר לצלול לעבר רגעים מבדרים יותר.

זה גם מוביל לבעיה הגדולה בעלילת הסרט. לפי הקוסם, כששבעת החטאים היו חופשיים לפני אלפי שנים, הם גרמו למלחמות, לרצח עם, למחיקת תרבויות ולמותם של מיליונים. אני די בטוח שזה משהו שקרה גם במהלך הזמן שהחטאים היו לכודים. בדיוק כמו שוונדר וומן יצאה לעצור את ארס כדי להביא סוף למלחמות, בסרט שמתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה. הרעיון של לתלות את כל הרע שבעולם בדמות מסוימת לא ממש עובד, במיוחד כשהמצב לפני שהחטאים משתחררים כולל שני בריונים מרביצים לילד נכה לעיני קהל. בנוסף, יוצרי הסרט לקחו יותר מדי מילולית את הרעיון של שבעה חטאים קטלניים. במקום שכל אחד מהם ישפיע על אנשים בהתאם לחולשה אותה הוא מייצג, למשל שגרגרנות יגרום למישהו לאכול יותר מדי או שתאווה יגרום למישהי למות בעזרת סקס… ראיתם את "שבעה חטאים", אתם יודעים למה הכוונה. במקום לעשות את זה, החטאים בשהאזאם פשוט הורגים אנשים בכח פיזי. הם לא נקראים קטלניים כי העונש עליהם הוא מוות, אלא כי הם מרביצים ממש חזק. הם מאבדים עוד מהעומק האפשרי שלהם כשחושבים על כך שתאדאוס היה מניאק חסר רחמים עוד לפני שהם השתלטו עליו, מה שבעצם מרמז שחוץ מלהפוך אותו לחזק במיוחד ולאפשר לו לעוף, שבעת החטאים לא באמת יצרו אצלו שום שינוי.

הגישה השטחית הזו היא אותה אחת שגם מביאה לכך שגיבורי-על מאופיינים כבעלי שרירים מנופחים וגוף חטוב במידה קריקטוריסטית, כאילו אדם לא יכול להיות גיבור בלי להראות כמו דוגמן של מכשירי כושר. זהו ניגוד צבוע לשבעת החטאים, שכולם יצירי מחשב אפורים שקשה להבדיל ביניהם בגלל מעט זמן המסך לו הם זוכים והתנהלותם כיחידה אחת ולא כשבע ישויות נפרדות. אני יודע שניסו לחקות את הסגנון של הקומיקס, אבל מיקום העלילה בפילדלפיה לא מאפשר לי להימנע מלהיזכר בסרטים של מ. נייט שאמאלאן שעם כל הבעיות שלהם, עדיין היו מתקדמים יותר מבחינת ההבנה שכוחות-על לא חייבים בהכרח להיות מגובים במראה פיזי מסוים. מישהו יכול להיות חזק במיוחד ועדיין להראות כמו ברוס ויליס מזדקן, או כמו ג'יימס מקאבוי.

שהאזאם הוא סרט מבדר, שמצליח לקלוע מדי פעם עם אבחנה על קלישאות של גיבורי ונבלי-על. הוא מגובה בדמות ראשית בעלת עומק, אותה מגלמים בכשרון גם אשר אנג'ל וגם זאכרי לוי. הסיפור לא תמיד עקבי, למעשה הוא מלא חורים, אבל נהנה מהאפשרות להתמקד בצד היותר אישי של הפיכה לגיבור-על, כיצד זה משפיע על המשפחה ועל פעולות יומיומיות, במיוחד בעידן השיתופים המיידיים. הרבה מהאפקטים המיוחדים דורשים שיפור, בעיה שהולכת ונעשית נפוצה בסרטי גיבורי-על, אולי בגלל הלחץ לסיים אותם בזמן לתאריך ששוריין מראש (די.סי ומארוול מתחרות ביניהן גם על תפיסת תאריכים להוצאת סרטים). אין לשהאזאם את האיזון החכם בין מודעות עצמית לאקשן מגניב כמו ב"דדפול" ו"קיק-אס", אבל הוא לפחות מנסה להיות שונה מהסרטים האפלים שנעשו מזוהים עם די.סי בשנים האחרונות. בהתחשב במה שראינו מכיוון ליגת הצדק עד עכשיו, בהחלט מדובר בשיפור.

נבואה לאוסקר: 11.4.2019

סרט

יום יפה בשכונה

הוגן ומאוזן

פורד נגד פרארי

השקרן הטוב

הארייט

חיים נסתרים

האירי

סכינים שלופות

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

בימוי

ג'יימס מנגולד – פורד נגד פרארי

קסי למונז – הארייט

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

 

תסריט מקורי

מיכה פיצרמן-בלו, נואה הרפסטר – יום יפה בשכונה

צ'רלס רנדולף – הוגן ומאוזן

ג'יימס מנגולד, ג'ייסון קלר, ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' – פורד נגד פרארי

ריאן ג'ונסון – סכינים שלופות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

 

תסריט מעובד

פיטר סטרוהן – החוחית

ג'פרי האצ'ר – השקרן הטוב

סטיבן זייליאן – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

טרייסי לטס – האישה בחלון

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

אוגוסט דייל – חיים נסתרים

טארון אגרטון – רוקטמן

איאן מק'קלן – השקרן הטוב

 

שחקנית ראשית

איימי אדמס – האישה בחלון

סינתיה אריבו – הארייט

אן האת'וויי – הדבר האחרון שרצה

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – הוגן ומאוזן

 

שחקן משנה

מאט דיימון – פורד נגד פרארי

וילם דפו – הדבר האחרון שרצה

מייקל ניקוויסט – חיים נסתרים

אל פאצ'ינו – האירי

מייקל שאנון – סכינים שלופות

 

שחקנית משנה

אליסון ג'ני – הוגן ומאוזן

טוני קולט – סכינים שלופות

הלן מירן – השקרן הטוב

מריל סטריפ – נשים קטנות

מריין פלאנקט – יום יפה בשכונה

 

סרט אנימציה

משפחת אדמס

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

דרקון משאלות

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

פדון פאפאמיכאל – פורד נגד פרארי

לורנס שר – ג'וקר

דיק פופ – ברוקלין היתומה

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

 

עריכה

אן מק'קייב – יום יפה בשכונה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

ניק וויי – נשים קטנות

קוונטין טרנטינו (?) – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

מקס ריכטר – אד אסטרה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

נייתן ג'ונסון – סכינים שלופות

ברייס דסנר – האפיפיור

 

עיצוב אמנותי

1917

ברוקלין היתומה

פורד נגד פרארי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

דמבו

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד

רוקטמן

 

מיקס סאונד

חתולים

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

יסטרדיי

 

עריכת סאונד

פורד נגד פרארי

מלך האריות

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

אפקטים חזותיים

הנוקמים: סוף המשחק

איש התאומים

מלך האריות

פוקימון: הבלש פיקאצ'ו

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

איפור ועיצוב שיער

המתים לא מתים

ג'ודי

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: דמבו

dumbopayoffpostersku86531547590284225_resize.jpg

 

אם אי פעם ישאלו אתכם אלו סרטי אנימציה של דיסני אתם מכירים, יש סיכוי טוב ש"דמבו" יהיה אחת התשובות הראשונות. מי לא מכיר את הפיל המעופף, ששמו הפך גם כינוי גנאי נפוץ לאנשים עם אוזניים גדולות? דמבו הוא סמל תרבותי מוכר וכמעט כל ילד בעולם המערבי שמע עליו.

מצד שני, אם תתבקשו לדרג את סרטי דיסני האהובים עליכם, אני מוכן להמר שרובכם לא יזכיר את דמבו מ-1941 בין עשרת, או אפילו עשרים הגדולים. עד כמה שמכירים את שמו של הסרט ושל הדמות הראשית בו, הוא לא באמת מהקלאסיקות היותר נצפות של דיסני. יתכן שזה אפילו הסרט של החברה עם הפער הגדול ביותר מספר האנשים ששמעו עליו לבין מספר האנשים שלמעשה יכולים לתאר את העלילה שלו מעבר ל"פיל מעופף עם אוזניים גדולות. נדמה לי שיש שם קרקס". הקטעים המוזיקליים בסרט מוכרים יחסית, אבל אף אחד מהם לא קופץ ישר לראש כמו שירים מ"שלגיה ושבעת הגמדים", "פינוקיו", "היפהפיה הנרדמת", "ספר הג'ונגל", "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות", "מולאן" או "לשבור את הקרח". דמבו הוא מין חריגה משונה ברזומה של דיסני. סרט שכולם מכירים, אבל מעטים באמת זוכרים מה קורה בו.

זו אמורה להיות קרקע נוחה עבור טים ברטון, שביים גרסת לייב-אקשן (סוג של) לקורותיו של הפיל המפורסם. בניגוד לוויל סמית ב"אלאדין" שיצא בקרוב ונידון להשוואות בלתי פוסקות לרובין ויליאמס בגרסה המצוירת, אף אחד לא יראה את הסרט של ברטון ויחשוב שדמבו הממוחשב פחות מתאים לתפקיד מזה שצוייר לפני 78 שנים. גם מעטים יגידו שהביצוע של שיר הנושא בידי ארקייד פייר מחוויר ביחס לביצוע הנשכח של בטי נויס, או שהגרסה החדשה לסצנת הפילים הוורודים לא פותרת פרט מאוד בעייתי מוסרית בגרסה הישנה. יחד עם זאת, אפילו אני, שהערצתי את טים ברטון בילדותי, חייב להודות שהוא ועיבודים מחודשים לסרטים מצוירים של דיסני זה לא שילוב חכם.

העלילה מתרחשת ב-1919. הקרקס הנודד של האחים מדיצ'י מתקשה להתקיים בעקבות הנזקים הכלכליים שהותירה אחריה מלחמת העולם ואבדנם של חלק מאנשי הקרקס למגפת השפעת הספרדית. אחת הנפגעות הייתה אמם של מילי וג'ו, שגודלו בידי אנשי הקרקס עד שובו של אביהם הולט מהמלחמה. הולט, שאבד לא רק את אשתו ושותפתו להופעה, אלא גם יד במלחמה, נאלץ למצוא תפקיד חלופי בקרקס. מקס מדיצ'י, המנהל, ממנה אותו לאמן את הפילים ובמיוחד לדאוג לגור החדש שעומד להיוולד.

אלא שכאשר הפילון נולד, מתברר שיש לו אוזניים גדולות באופן גרוטסקי ומקס מטיל ספק ביכולתו למשוך קהל שרוצה לראות חיות חמודות. הקרקס מנסה להסתדר עד שימצא פתרון, אלא שאמו של הפילון הורגת בטעות אדם ונשלחת לבידוד. כעת, כשהוא מופרד מאמו, מילי וג'ו מנסים לעודד את דמבו הקטן, מה שמוביל אותם לגלות כי הוא מסוגל לעופף בעזרת אוזניו. השמועה פורשת כנפיים (סליחה) ומגיעה עד ל-וי.איי. ונדוויר, יזם מיליונר שמעוניין לרכוש את הפיל המופלא ואת הקרקס סביבו ולשלב אותם באימפריית הבידור שלו.

דמבו יוצא לאקרנים בעיצומו של גל גרסאות לייב-אקשן של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם והדעות על התופעה הזו חלוקות. עם חידושים ל"אלאדין" ו"מלך האריות" והמשך ל"מליפיסנט" שעוד מתוכננים לצאת השנה, הרעיון יצא לאנשים מהאף ממש בקרוב. ברור שזה נעשה בשביל כסף, כי הסרטים האלה רווחיים להחריד, אבל יש הבדל בין ליצור גרסה כמעט זהה לסרט מוכר, לבין לנסות ולחדש משהו בעזרת המצאה מחדש של הסיפור. דמבו משתייך לסוג השני, גם כי הוצאו ממנו קטעים שהופיעו ב-1941 ונחשבים בעיתיים כיום, וגם כי הסרט המקורי הוא בערך חצי מאורכו של החידוש.

טים ברטון נמצא כבר הרבה זמן מעבר לשיא. מבחינתי, הוא לא ביים סרט טוב באמת מאז "סיפורי דגים", אבל כן היו לו רגעים מוצלחים לפני הנפילה הגדולה שהיא "אליס בארץ הפלאות". כמו דמבו, גם אליס הוא עיבוד מחודש בהפקת דיסני לסיפור שכבר הפיקו בעבר באנימציה וכמו אליס, גם דמבו התרחק מאוד מהסיפור הוותיק יותר. בעוד הסרט המצויר הציג עכבר מדבר כחברו הטוב של דמבו, בגרסה החדשה יש רק קריצה לדמות ובני אדם עושים את כל הדיבורים. בעוד הסרט המקורי נשאר בגבולות הקרקס המקורי, הגרסה החדשה מביאה את הדמויות מהר מאוד לפארק שעשועים ענק שמייצג את מותו של העולם הישן ועלייתו של הדולר כמקבל ההחלטות היחיד. בעוד הסצנות המוכרות ביותר בסרט המצויר כללו עורבים שמתנהגים כמו סטראוטיפים של אפרו-אמריקאים וסצנה בה פיל קטין משתכר… טוב, יש דברים שלא הזדקנו כל כך טוב.

מה שמעניין במיוחד בדמבו, הוא הדמות של ונדוויר. טייקון בידור שקונה את המתחרים על מנת שיוכל להשתמש בנכסים היותר אטקרטיביים שלהם, מפעיל פארק שעשועים בו ישנן גם תצוגות של העתיד, דגם של חללית ובובות שמדגימות את הטכנולוגיה שצפויה להשפיע על חיינו, ומעדיף לחזר אחר המשקיעים ואחר גימיקים שימשכו קהל מאשר להשקיע בתוכן מקורי. האם ונדוויר הוא בעצם בוב אייגר, המנכ"ל הנוכחי של דיסני? אם כן, זה מאוד מוזר שהחברה אפשרה לדמות בעלי קווי דמיון להתנהלות שלה עצמה להיות מוצגת באור כל כך ביקורתי. מייקל קיטון אמנם מגלם את זכה בתפקיד, אבל זה שהבחירה המקורית לגילום ונדוויר הייתה טום הנקס, שגלם את וולט דיסני בסרט לפני כמה שנים, באמת נראה כאילו הצליחו להשחיל פה כמה דברים די רציניים בלי שהמנהלים של האולפן ישימו לב. לחילופין, יש סיכוי שהם פשוט בונים על זה שעדיף להוציא את הטענות בצורה מבוקרת ולסמוך על זה שהקהל בכל אופן יקנה מוצרים של החברה, מאשר להישאר פתוחים לביקורת מצד אחרים.

דמבו הוא פחות או יותר מה שמצפים מטים ברטון בימינו. אפקטים ברמה לא אחידה, צוות שחקנים שמנסה ולא תמיד קולע, פסקול מוזיקלי של דני אלפמן, סיפור מלא חורים, אבל עיצוב מהמם. למרות שאנימציית המחשב לא תמיד משתלבת כמו שצריך ברקע (היה עוזר, למשל, אם דמבו היה נראה כאילו הוא באותו יקום עם השחקנים האנושיים), קולין אטווד עשתה עבודה נפלאה בעיצוב תלבושות יחודיות לכל דמות. יש הרבה ביקורת על הנטיה של ברטון לעבוד שוב ושוב עם אותם אנשים, אבל אטווד משתפת איתו פעולה מאז תחילת שנות התשעים ובכל סרטיו של ברטון, גם הפחות אהודים, איכות התלבושות היא הדבר היציב ביותר. עם 12 מועמדויות לאוסקר וארבע זכיות, אל תתפלאו אם שמה של אטווד יוזכר שוב בטקס הקרוב בזכות עבודתה על דמבו.

השחקנים הם כבר סיפור אחר. רובם נעים לאורך הסקלה שבין גרוע לאיום ונורא. מייקל קיטון מגזים בכוונה כל תגובה אפשרית של ונדוויר, כאילו כהכנה לצילומי "ביטלג'וס 2", בעוד אלן ארקין בתפקיד קטן יחסית נראה כאילו הוא בא רק כדי לאסוף את הצ'ק שאחד המפיקים חייב לו. אווה גרין, המוזה הנוכחית של ברטון, לא מצליחה לדבר במבטא צרפתי אמין, למרות שהיא צרפתיה. עדיין, כל אלה מתגמדים לעומת ניקו פרקר, המגלמת את מילי. פרקר היא תזכורת לקיומה של הסדרה "וסטוורלד", לא רק כי היא העתק מושלם של אמה תנדי ניוטון, אלא גם כי היא משחקת כמו רובוט. אני לא יודע אם טים ברטון גרם לה איכשהו לחשוב שזה שמילי מתעניינת במדע אומר שהיא לא אמורה להפגין שום רגש אנושי, אבל היא אפילו לא עושה את המינימום של לנסות לדבר באותו מבטא כמו אביה ואחיה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מלא בכוונות טובות. טים ברטון והתסריטאי ארן קרוגר, שהפילמוגרפיה שלו כוללת בעיקר פנינים כמו סדרת הצלצול, הרובוטריקים ואת גרסת הלייב-אקשן המזעזעת ל"הרוח במעטפת", באמת ניסו ליצור סיפור עם משמעות ומסר מעודד. הם באמת מנסים להביא רוח נוסטלגית אל מול התאגיד הדורסני ולחפור מהקבר את אמריקה של פעם כגיבורה נסתרת של הסיפור. דני דה-ויטו, בתפקיד מקס מדיצ'י, מנסה להוציא מהתפקיד את המיטב והוא עושה זאת למרות תסריט שכופה על הדמות שלו סדרה של החלטות הזויות. קולין פארל הולך ומאבד עניין בסרט מרגע לרגע, אבל הוא פה כי מאוד רצה להופיע בסרט של ברטון. יש הרבה טוב לב מאחורי ההפקה הזו, אפילו שעצם קיומה נובע מנסיון של חברה השולטת על נתח עצום משוק הבידור להרוויח כסף על ידי הוצאה מחדש של מותג ישן. באמת מדהים עד כמה המסר האנטי-תאגידי מנחה את ההפקה הזו שנשלטת כולה בידי תאגיד ענק.

טים ברטון אוהב לקחת רעיונות מוכרים ולהמציא אותם מחדש. הוא עשה את עם "באטמן", "הפלישה ממאדים" (שמבוסס על סדרת קלפים), "סליפי הולו", "כוכב הקופים", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות" ואפילו עם "פרנקנוויני" המבוסס על סרט קצר שברטון עצמו ביים בתחילת דרכו. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, אבל חבל לי לראות איך ככל שהזמן עובר, ברטון יותר ויותר נמנע מרעיונות מקוריים. בברור עוד יש לו קול שהוא רוצה להשמיע, אבל כבר יותר מעשור שהוא לא ביים משהו שלא מבוסס על יצירה קיימת או על סיפור אמיתי. אני מחכה לשובו של הבמאי המקורי והיצירתי שהותיר חותם עצום על המראה של הקולנוע בשלושים השנים האחרונות. אם דמבו מעיד על משהו, זה שעוד קיימת בברטון השאיפה לספר סיפור בדרך שלו, הוא רק צריך להפסיק לעשות את זה דרך רעיונות של אחרים ולחזור לברוא עולם לפי החוקים שלו.

100 הגדולים: מקומות 60-51

60. מלך האריות (ארה"ב, 1994)

במקור: The Lion King

במאים: רוג'ר אלרס, רוב מינקוף

תסריט: איירין מצ'י, ג'ונתן רוברטס, לינדה וולברטון

שחקנים: ג'ונתן טיילור תומס, מתיו ברודריק, ג'רמי איירונס, ג'יימס ארל ג'ונס, ניית'ן ליין, ארני סבלה, מוירה קלי, רואן אטקינסון, מדג' סינקלייר, וופי גולדברג, צ'יץ' מארין, ג'ים קאמינגס

 

 

מה קורה כאן: בסוואנה האפריקאית, המלך מופאסה האריה מלמד את בנו סימבה כיצד להיות שליט ראוי בעתיד. האריות אינם רק טורפי העל של הממלכה, אלא גם האחראים לשמור על האיזון במעגל החיים, בו נמצאים כל היצורים, ללא יוצא מן הכלל. סקאר, אחיו של מופאסה, זומם לתפוס את השלטון על ידי התנקשות במלך וגירוש יורש העצר הצעיר. סימבה המבוהל נמלט לעבר המדבר, שם הוא ניצל בידי טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות שמלמדים אותו לשכוח מצרות החיים ולחיות ללא דאגות כמותם.

למה הסרט הזה ברשימה: מעטים סרטי האנימציה, והסרטים המוגדרים לכל המשפחה בכלל, שהייתה להם השפעה על תרבות הפופ כמו מלך האריות. לצד המוזיקה האהובה (שזיכתה את אלטון ג'ון, טים רייס והאנס זימר באוסקרים), הסרט הכניס ללקסיקון של תרבות המערב את הביטוי הסוואהילי "האקונה מאטאטה" כסלוגן לחיים טובים יותר. זה היה הסרט המצליח ביותר בעולם לשנת 1994, והסרט המצליח ביותר בתולדות דיסני למשך כמעט עשרים שנה, עד ש"לשבור את הקרח" עקף אותו. הסצנה בשיר הפתיחה שבה הנסיך הרך מוצג לראשונה בפני נתיני הממלכה מקצהו של צוק המשקיף על עמק שלם, הפך לאחת התמונות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע ועד היום נעשות לו מחוות ופרודיות ברחבי הרשת. מלך האריות היה הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שסרט אנימציה היה ארוע קולנועי. הוא מהווה את שיאו של תור הזהב של דיסני ובעקבותיו הופקו שני סרטי המשך, סדרת טלוויזיה, מחזמר מצליח בברודוויי ובקרוב גם סרט באנימציית תלת-מימד. נכון, "היפה והחיה" קדם לו בחלק מהדברים האלה, אבל מלך האריות הוא החבילה המלאה. סרט שגם מבוגרים וגם ילדים נהנים ממנו, עם קטעים מוזיקליים בלתי נשכחים, נבל איקוני, וסצנות שגרמו לקהל לבכות בצפיה הראשונה (ויש שיגידו שגם בשניה, בשלישית ובעשרים הבאות). מלך האריות הוא הסרט הראשון של דיסני שאינו כולל דמויות אנושיות כלשהן, אבל בעלי החיים מאופיינים במגוון רחב של תכונות שמשולבות יפה עם נסיון להגיע לדיוק פיזי ככל הניתן במראה החיצוני. בזמנו, דובר על כך שזו גם הפעם הראשונה שדיסני הפיקו סרט אנימציה גדול על פי סיפור מקורי, אבל זה לא ממש מדויק. גם בחברה מודים שהשלד העלילתי מבוסס במידת מה על "המלט" של שייקספיר, בעוד לא מעט אנשים מאמינים שאלמנטים שונים נגנבו מסדרת האנימה "קימבה האריה הלבן". לי, באופן אישי, מעולם לא שנתה מידת המקוריות של הסיפור. מלך האריות היה אולי הסרט האהוב עלי בתור ילד וגם אם נפל במורד הרשימה עם השנים, תמיד אשמור לו חסד. אני מתרשם ממנו גם בתור מבוגר, כאשר פרטים חדשים, כמו ההתיחסות הישירה ל"נצחון הרצון" של לני ריפנשטאל, נגלים בפני. הסוד של מלך האריות היה מאז ומתמיד שהסרט לא בוים כמו סרט אנימציה, אלא כמו אפוס הוליוודי. למרות שהוא קצר משמעותית מרוב האפוסים בסגנון, התחושה של ארוע קולנועי מצליחה להתקיים בין הרקעים המגוונים, הדינמיות הברורה בין טוב ורע, ההפוגות הקומיות והמסר האקולוגי שבהחלט מייצג את התקופה.

פרסים בולטים: זוכה שני פרסי אוסקר (שיר מקורי, פסקול מקורי) ומועמד על שני שירים נוספים, זוכה שלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שיר מקורי, פסקול מקורי), מועמד לשני פרסי באפטא (פסקול מקורי, סאונד), נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

59. ילדות רעות (ארה"ב, 2004)

במקור: Mean Girls

במאי: מארק ווטרס

תסריט: טינה פיי

שחקנים: לינדזי לוהן, רייצ'ל מקאדמס, לייסי שאבר, אמנדה זייפריד, ליזי קפלן, דניאל פרנזס, טינה פיי, טים מידוז, אנה גסטייר, ניל פלין, איימי פולר, ג'ונתן בנט

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהעבירה את רוב חייה בחינוך ביתי בזמן שהוריה עבדו באפריקה, מגיעה קיידי הרון בפעם הראשונה לבית ספר אמריקאי. היא מתחברת במהירות עם שני תלמידים אאוטסיידרים, אבל גם תופסת את עינה של רג'ינה ג'ורג', מנהיגת הפלסטיקיות, קליקה של בנות אופנתיות, סנוביות ואכזריות במיוחד. בעידוד חבריה, קיידי מסתננת לקבוצת הפלסטיקיות ולומדת אותן מבפנים מתוך מטרה לגלות עליהן פרטים משפילים ולסכסך ביניהן. ככל שהזמן עובר, קיידי הולכת ונעשית דומה לרג'ינה, מה שמשפיע על היחס מצד תלמידים אחרים, מורים והוריה של קיידי.

למה הסרט הזה ברשימה: אני מודה שגם אני מופתע מהמיקום הגבוה יחסית של קומדיה שבצפיה ראשונה חשבתי שהיא משעשעת ומקורית, אבל לא הרבה מעבר. אלא שילדות רעות הוא לא סרט לצפיה אחת. זה סרט שנועד להיות קאלט, עם תסריט שנון, דמויות משנה משעשעות ומסר שלמען האמת, הצליח לשנות תת-ז'אנר שלם. מאז אמצע שנות השמונים, רווחה בהוליווד התפיסה לפיה בכל תיכון ישנן מספר קליקות קבועות. יש את החנונים, את האתלטים שמתעללים בהם, את הביצ'יות היפות שיוצאות עם האתלטים, את הפריקים שאיכשהו מתחברים לחנונים ואת העבריינים שלא ברור איך לא נפלטו עדיין ממערכת החינוך ומשתלבים בעלילה בטוויסט אירוני כזה או אחר. ההשראה הייתה עוד קודם עם קומדיות כמו "בית החיות" ו"נקמת היורמים", אבל ההתקבעות סביב תבנית קבועה התחילה כשמישהו ראה את "מועדון ארוחת הבוקר" והבין לא נכון את הנאום בסוף. זה המשיך משם לעשרות סרטים וסדרות טלוויזיה שהופקו לאורך שני העשורים הבאים והתבססו על הרעיון שקליקה בתיכון היא לא רק אוסף של בני נוער שמסתובבים ביחד, אלא סמל סטטוס שקובע היררכיה של מעמדות אותה הגיבור או הגיבורה צריכים לשבור. יוצא דופן בין הסרטים מהתקופה הזו הוא "קלולס", בו הגיבורה מנסה לשמר את המעמדות והדבר מוצג כהגיוני לחלוטין. מצד שני, "קלולס" מבוסס בחופשיות על ספר של ג'יין אוסטן, בעוד ילדות רעות שואב השראה מספר הדרכה שנועד לעזור להורים לסייע לבתם המתבגרת לשרוד בעולם של קליקות. טינה פיי כתבה את התסריט במטרה לשים סוף לחלוקה המיושנת של קליקות אליבא דג'ון יוז. הסרט לא רק מבקר את עצם הרעיון של מעמדות בקרב תלמידים, אלא גם את נקודת המבט המקובלת לפיה הדמות הראשית בהכרח נמצאת במאבק על מעמדה. קיידי מסתדרת יפה מאוד בלי הפלסטיקיות, היא תלמידה מבריקה, חברותית להפליא ואהובה בידי שני הוריה. זו הכניסה לעולם הקליקות שמתחילה להרוס הכל עד להבנה שבעצם רק מי שבכלל רואה צורך בקליקות, מושפע מהן. לרג'ינה ג'ורג' אין כח יוצא דופן, כמו שפשוט יש לה גיבוי אוטומטי משתי חברות טובות. קפטן נבחרת המת'ליט (תחרות מתמטיקה) הוא אולי חנון קטן וכחוש, אבל יש לו כריזמה ובטחון עצמי ברמות. הידיד ההומו הוא סטראוטיפ, אבל כזה שמודע לעצמו ותמיד מוצא תשובה למי שיורד עליו. יחד עם בדיחות שבעצמן יורדות על לא מעט קלישאות של בתי ספר, וליהוק עצמה בתור מורה עם סיפור רקע עצוב להפליא, טינה פיי כתבה סרט כל כך מדויק ברעיון שלו, שהכחיד מהקולנוע את רעיון הקליקות בתיכון. ילדות רעות מספיק הצליח בכדי שסרטים שיצאו אחריו כמו "באה בקלות", "מתויגת", "באהבה, סיימון" וגם "הנשף" הישראלי, כבר לא הולכים לבאר הישנה, אלא שואבים השראה ממקורות קרובים יותר למציאות.

פרסים בולטים: זוכה שלושה פרסי MTV (השחקנית הטובה ביותר ללוהן, הופעה פורצת דרך למקאדמס, הצוות הטוב ביותר), מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

58. שליחות קטלנית 2: יום הדין (ארה"ב, 1991)

במקור: Terminator 2: Judgement Day

במאי: ג'יימס קמרון

תסריט: ג'יימס קמרון, ויליאם וישר

שחקנים: לינדה המילטון, אדוארד פרלונג, ארנולד שוורצנגר, רוברט פטריק, ג'ו מורטון

 

 

מה קורה כאן: בעתיד, מערכת ממוחשבת בשם סקיינט תהפוך לבעלת תודעה, תתמרד נגד בני האדם ותביא לעליית המכונות במקומן. בסרט הקודם, המכונות שלחו בחזרה לשנת 1984 רובוט שמטרתו לחסל את שרה קונור, אמו של מנהיג האנושות העתידי ג'ון קונור. יותר מעשור לאחר הנסיון הקודם, שוב מופיע המחסל, אלא שהפעם מטרתו היא להגן על ג'ון ושרה מפני מחסל מתוחכם יותר, המסוגל לשנות מצב צבירה לנוזל ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע.

למה הסרט הזה ברשימה: האם שליחות קטלנית 2 הוא סרט האקשן הטוב בכל הזמנים? יתכן. יש לו פייט ראוי מסרטים שכבר הוזכרו ברשימה כמו "הפשיטה" ו"מטריקס", אבל לשליחות קטלנית 2 יש דבר אחד שאין להם, הוא סרט המשך. עד כמה שלהיות סרט המשך לא נשמע מזהיר במיוחד, הדבר כן אומר שלא צריך להתעכב על אקספוזיציה ממושכת והכרות עם הדמויות ועם חוקי המרדף. אפשר לגשת מהר יותר לאקשן ובזה, ליום הדין אין מתחרים. אופנועים, מכוניות, משאיות, מסוקים… מה שאפשר מצורף למרדף אחר מרדף. מדי פעם המחסל הרע מתקדם, מדי פעם הטובים פותחים פער. מה שיפה זה שלא רק שוורצנגר, בתפקיד המחסל הישן, זוכה להילחם, אלא גם המילטון ופרלונג, היוצרים במאבק את הכאוס שחסר ברבים מסרטי הז'אנר. ג'יימס קמרון השכיל ליצור הבדל בין הגישה של כל מחסל ללמידת בני אדם. הרשע מחקה את קולם ותנועותיהם, בעודו ממוקד במטרת ההרג. הטוב אינו משנה את צורתו, אולם לומד כיצד בני אדם מתפקדים רגשית. הוא לא מסוגל לבכות, אבל הוא מסוגל ללמוד מה גורם לבני אדם לעשות זאת. לאורך הסרט, אותו רובוט שנלחם באביו הביולוגי ב-1984, הופך לדמות אב עבור ג'ון הצעיר, שנע בין משפחות אומנות ומעדיף מישהו שיקבל אותו כמו שהוא. המחסל לא שופט, הוא רק מוציא לפועל וכאשר האדון שלו הוא ילד בן 10, ניתן ליצור הבדלים ברורים עוד יותר בין דרכי הפעולה שלו לבין אלה של שליח המכונות. בין שני הרובוטים מהעתיד, מסתתר כאן סיפור על משפחה ואנושיות, דבר שלעתים נדירות נמצא לו זמן בסרט כה רווי אפקטים ופעולה. באורח פלא, רבים מהאפקטים המיוחדים נראים טוב גם כיום, דבר שקשה לומר על סרטיו היותר מאוחרים של ג'יימס קמרון. ארנולד שוורצנגר, שהפך לכוכב הוליוודי מאז החלק הראשון בסדרה, מגלם דמות שמדברת אותו דבר, אבל תופסת דברים בצורה אחרת לחלוטין, במה שנחשב עד היום למנעד הרחב ביותר שמושל קליפורניה לעתיד הצליח להציג על המסך. שליחות קטלנית 2 הוא שילוב מאוזן היטב של כיף, רגש ואימה, משהו שלמרבה הצער, אף אחד מהסרטים הבאים בסדרה לא הצליח למצוא.

פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים, איפור) ומועמד לעוד שניים, זוכה שני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשישה פרסי MTV (סרט, שחקנית להמילטון, שחקן לשוורצנגר, הופעה פורצת דרך לפרלונג, השחקנית הכי נחשקת, קטע האקשן הטוב ביותר)

 

 

57. לקום אתמול בבוקר (ארה"ב, 1993)

במקור: Groundhog Day

במאי: הרולד רמיס

תסריט: דני רובין, הרולד רמיס

שחקנים: ביל מארי, אנדי מקדואל, כריס אליוט, סטיבן טובולובסקי

 

 

מה קורה כאן: החזאי הציני פיל קונורס מגיע לעיירה בשם פאנקסטוני בכדי לסקר את החגיגות השנתיות של יום המרמיטה. סופת שלגים לא צפויה מאלצת את צוות החדשות לשהות בעיירה למשך הלילה, למגינת רוחו של פיל, השונא את המקום. כאשר הוא מתעורר בבוקר, פיל חווה מחדש את יום המרמיטה וכך גם ביום שלאחר מכן וביום שלאחריו ובעוד אינספור ימים לאחר מכן. כל בוקר מתחיל מאותה נקודה, בתוך לולאת זמן שלא נגמרת.

למה הסרט הזה ברשימה: פרט ליכולות האלתור והכריזמה העצומה שביל מאריי נוהג להביא איתו לכל פרויקט שאינו כולל דיבוב של חתול מצויר, לקום אתמול בבוקר בנוי סביב מסתורין. בשום שלב לא נאמר מדוע פיל תקוע בלולאת זמן ובשום שלב, לא ברור כיצד ניתן לשבור אותה. דברים פשוט קורים ללא הסבר והסרט מרתק ומהנה לצפיה גם בלי שהמכניקה המדויקת מאחורי התופעה מוצגת. הסיבה שזה עובד היא שגם פיל לא יודע מה עומד מאחורי גורלו המוזר, כך שהצופים חווים את הבלבול, היאוש ורגעי התקווה הזמניים ביחד איתו. הוא עובר תהליך של הפיכה מסתם דוש מתנשא, לאדם אלים של ממש, לדכאוני, לנהנתן, לבעל אשליות של גדולה, לקדוש. לא נאמר כמה פעמים בדיוק הוא מתעורר ביום המרמיטה, אולם חישובים שונים של חובבי הסרט נעים בין מספר חודשים לבין 10,000 שנה. כמובן שישנן גם פרשנויות לגבי המשמעות התאולוגית של העלילה, כאשר יתכן ופיל נמצא בעצם בגהנום פרטי, בסוג של גן עדן או בכלל בכור המצרף, שם עליו לנקות את נשמתו מהחטאים שצבר בטרם יוכל להמשיך לעולם הבא. הבמאי הרולד רמיס נמנע בכוונה מלעסוק בפרשנות לעלילה וטען בראיונות שהמטרה הייתה ליצור סרט מבדר ולא ויכוח מוסרי או דתי, מה שמראה כמה מעט שליטה יש ליוצר ברגע שהיצירה שלו משוחררת לעולם. יותר מכל דבר אחר, לקום אתמול בבוקר הוא סרט מעורר הזדהות. למרות שפיל מתחיל אותו כחרא של בן אדם, תמיד יש בו את התכונות הגואלות (כאמור, ביל מאריי) שיוצרות בצופה את הרצון להיפטר מאנשים מציקים עם אופטימיות מזויפת מצד אחד, וללמוד להעריך את החיים ואת האפשרויות שהם מציעים מצד שני. כמו גרסה מאוחרת ל"אלה חיים נפלאים", מדובר בסיפור שאוהב את העולם דרך הדגמה כמה רע הוא יכול להיות ללא האנשים שבזכותם שווה לצאת מהמיטה.

פרסים בולטים: זוכה פרס באפטא לתסריט מקורי, מועמד לפרס MTV להופעה הקומית הטובה ביותר (מאריי), נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.

 

 

56. יום הדין בנירנברג (ארה"ב, 1961)

במקור: Judgement at Nuremberg

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: אבי מן

שחקנים: ספנסר טרייסי, מקסימיליאן של, ברט לנקסטר, מרלן דיטריך, ריצ'רד וידמארק, ורנר קלמפרר, מונטגומרי קליפט, ג'ודי גארלנד, ויליאם שטנר

 

 

מה קורה כאן: לאחר מלחמת העולם השניה, מגיעים שלושה שופטים אמריקאים לנירנברג על מנת לפסוק את דינם של מספר פושעי מלחמה נאצים. הנאשמים הם כולם שופטים לשעבר שלקחו חלק בישום חוקים אכזריים כלפי מי שהוגדרו כנחותים בידי המשטר כעשור לפני כן. פרקליט ההגנה המקומי עושה ככל שביכולתו בכדי להראות שהנאשמים לא היו האחראים האמיתיים, אלא רק מלאו את תפקידם, בעוד שאלות אודות מוסר אישי ומקומו במערכת המשפט עולות משני הצדדים. בין דיון לדיון, מתיידד אחד השופטים עם אלמנתו של קצין גרמני שהוצא להורג בידי בעלות הברית, ולומד דרכה כיצד תושבי העיר רואים את מקומם בסדר העולמי החדש.

למה הסרט הזה ברשימה: אם לתאר את יום הדין בנירנברג במילה אחת, הוא מהפנט. שלוש שעות של דיבורים הלוך ושוב, חלקם במסגרת המשפט וחלקם מחוץ לכותלי בית הדין, ואין דקה אחת מיותרת. זהו אחד הסרטים ההוליוודיים הראשונים שעסק ישירות בנושא השואה ללא צנזורה ומבלי לרדד את הצד המוציא לפועל לכדי מפלצת תת-אנושית. כל אחד מהנאשים הוא דמות בפני עצמה שמגיבה אחרת להאשמות. פרקליט ההגנה, בגילומו האנרגטי של מקסימיליאן של, אינו מדקלם דברי תעמולה ורטוריקה פשטנית, אלא מעלה נקודות רציניות, עליהן השופטים נדרשים לחשוב. עד כמה הייתה לנאשמים ברירה? עד כמה אזרחי גרמניה אשמים בכך שלא התנגדו למעשי הזוועה של הנאצים? עד כמה הבחירות שלהם שונות מאלה של שופטים בצד המנצח? קשה שלא לחשוב על כך שהמשפט המוצג בסרט מכור מראש, מכיוון שהצד התובע הוא גם זה שבחר את השופטים. עם זאת, רצף העדויות המוצגות לאורך הסרט מבהיר את עמדתם האמיתית של יוצריו: מוסר הוא דבר קשה להגדרה ועל כן, השאלה היא פחות מה היו עושים במקום ויותר מה עשו בפועל. מרלן דיטריך מגלמת ברגישות ובהבנה את הצד האזרחי של המלחמה, זה שהתעורר יום אחד לגלות שמנהיגיו הנערצים הם רוצחי המונים ושעיני כל העולם מופנות כעת אליהם במבט מאשים. זוהי אחת הדרמות המשפטיות הטובות בכל הזמנים, לא רק בגלל העיסוק בשאלות לא נעימות, אלא גם בגלל ההתיחסות אל המשפט ככזה שנערך לבני אדם ולא לרעיון או לקבוצה. בניגוד מוחלט לגישה הנאצית, השופטים האמריקאים מסתכלים על כל אחד מהאנשים היושבים מולם ומתחשבים באחריות האישית שלו, בלי קשר למוצאו או מצבו הבריאותי.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לשל, תסריט מעובד) ומועמד לעוד תשעה, זוכה 2 פרסי גלובוס הזהב (בימוי, שחקן בדרמה לשל), מועמד לשלושה פרסי באפטא (סרט, שחקן זר לשל ולקליפט), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

55. מת על המתים (בריטניה/צרפת/ארה"ב, 2004)

במקור: Shaun of the Dead

במאי: אדגר רייט

תסריט: אדגר רייט, סיימון פג

שחקנים: סיימון פג, ניק פרוסט, קייט אשפילד, דילן מורן, פנלופי וילטון, ביל ניי

 

 

מה קורה כאן: שון הוא בחור בריטי ממוצע. עובד בעבודה משעממת, מתווכח עם השותף לדירה פיט, אוהב לשחק במשחקי וידאו עם חברו הטוב אד, מרבה לשבת בפאב הווינצ'סטר השכונתי ומדבר מדי פעם עם אמו ובעלה החדש פיליפ. החברה שלו, ליז, נפרדת ממנו בעקבות תחושה ששון לא משקיע מספיק בקשר והוא מחפש דרך להחזיר אותה אליו. בוקר אחד, מתעוררת לונדון למציאות חדשה. מגפת זומבים השתלטה על העיר וכל מי שננשך בידי זומבי, הופך לאחד בעצמו. כששון מבין מה המצב, הוא מפתח תכנית פעולה גאונית: לקחת את המכונית של פיט, לנסוע לבית של אמא, להיכנס, לטפל בפיל, לקחת את אמא, לאסוף את ליז, לנסוע לווינצ'סטר, לשתות בירה קרה ולחכות שכל העסק ירגע.

למה הסרט הזה ברשימה: לקח לי זמן לאהוב באמת את שון אוף דה דד (כתבתי את השם העברי פעם אחת וגם זה יותר מדי). בצפיה ראשונה, הוא נראה כמו עוד סרט זומבים, רק עם בדיחות, ואני לא מעריץ גדול של סרטי זומבים. אחרי זה, הבנתי שסרטים של אדגר רייט אי אפשר לראות כמו סרט רגיל. הם מלאים ברמזים מטרימים, בדיחות רקע, טריקים של עריכה וסאונד שקל לפספס בפעם הראשונה וזה עוד בלי לציין את המובן מאליו – הרבה משפטים שכיף לצטט. נתתי לסרט עוד הזדמנות ועוד אחת ועוד אחת ופתאום הבנתי שלא רק שאני ממש נהנה מהצפיות החוזרות, אני ממש מחפש במהלכן עוד דברים שפספסתי לפני כן. זה הפרק הראשון בטרילוגיית הקורנטו של רייט, פג ופרוסט. שלושה סרטים מאוד בריטיים באופיים, שכל אחד הוא טוויסט על ז'אנר אחר של בי-מוביז. שון הוא סרט זומבים, "שוטרים לוהטים" הוא שילוב של באדי-קאפ מובי ואקשן בסגנון שנות השמונים, ו"סוף העולם" (היחיד בסדרה עם שם עברי נורמלי) הוא סרט פלישת חייזרים. בכולם מה שעושה את ההבדל אלה הפרטים הקטנים והבריטיות הכמעט מוגזמת של הדמויות. שון אוף דה דד הוא כנראה החביב עלי בסדרה, אם כי זה כמו לומר שהשוקולד האהוב עלי הוא שוקולד חלב עם אגוזים. זה נכון, אבל לא מוריד בכלום מהחיבה שלי לטעמים אחרים.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי באפטא (הסרט הבריטי הטוב ביותר, ה-די.וי.די הטוב ביותר, הקולנוען החדש הטוב ביותר למפיקה נירה פארק)

 

 

54. הקוסם מארץ עוץ (ארה"ב, 1939)

במקור: The Wizard of Oz

במאי: ויקטור פלמינג

תסריט: נואל לנגלי, פלורנס ריירסון, אדגר אלן וולף

שחקנים: ג'ודי גארלנד, מרגרט המילטון, פרנק מורגן, ריי בולג'ר, ג'ק היילי, ברט לאר, בילי ברק

 

 

מה קורה כאן: דורותי, ילדה הגרה עם דודה ודודתה בחווה בקנזס, חולמת על מקום מרגש יותר מהסביבה המוכרת. בזמן שהם נמלטים משכנה מרושעת, דורותי וכלבה טוטו נלכדים בסופת טורנדו המעיפה אותם לארץ עוץ הקסומה. הבית בו הם נמצאים נוחת על המכשפה הרעה מהמזרח והורג אותה, מה שהופך את דורותי לגיבורה בעיני המקומיים, אבל גם לאויבת מספר אחת של אחותה מהמערב של המכשפה המתה. פיה טובה מבטיחה לדורותי שאם תלך בעקבות שביל האבנים הצהובות, תגיע לטירתו של הקוסם שיכול להחזיר אותה הביתה. בדרך לטירה, היא פוגשת בדחליל חסר שכל, איש פח חסר לב ואריה חסר אומץ שכולם מקווים שהקוסם יהיה מוכן להשלים את החסר להם.

למה הסרט הזה ברשימה: מאז שהספר התפרסם לראשונה בשנת 1900, הוא עובד פעמים רבות לקולנוע, לטלוויזיה ולבמה, שלא לדבר על כמות ספרי ההמשך שהתפרסמו, חלקם לאחר מותו של ל. פרנק באום, הסופר המקורי. עדיין, כשמדברים על הקוסם מארץ עוץ, רוב האנשים יחשבו מיד על הסרט של ויקטור פלמינג. הגרסה הזו כל כך איקונית, שעד היום שירים מתוכה משולבים בארועים שונים והמושג "החברים של דורותי" אומץ בחום בידי הקהילה הגאה. כשמדברים על כלב טוטו, כל מי שראה את הסרט יודע למה הכוונה, המשפט "לא נראה לי שאנחנו עדיין בקנזס" הפך לאחד המצוטטים גם מחוץ להקשר המקורי ואף אחד כמעט לא זוכר שהנעליים הקסומות המופיעות בסרט בכלל לא היו אמורות להיות בצבע אודם במקור, אבל שונו כך שיראו טוב יותר על המסך. כשג'רי מיירן, שגלם דמות כל כך שולית שהמפיקים לא טרחו לתת לו קרדיט במקור, נפטר במאי 2018, הדבר צוין באמצעי התקשורת ברחבי העולם. למרות החריגות מהסיפור המקורי והאהבה של רבים ל"מרשעת", הסיפור כפי שהוא מוצג מנקודת מבטה של המכשפה מהמערב, מעט מאוד עיבודים מחזיקים מעמד כמו זה מ-1939. זה מוזר במיוחד בהתחשב בכמה שהסרט נראה מיושן. רוב האפקטים לא מרשימים כיום (אם כי, הטורנדו עדיין מעורר התפעלות) והתפאורה נראית בברור כמו במת סאונד ולא כמו ארץ קסומה. עדיין, זה עובד. אותו פלא שהכה את הצופים לפני שמונים שנה, עדיין שובה קהל חדש. בזמנו, המעבר מצילום גוונים המייצג את קנזס, לטכניקולור מלא המייצג את ארץ עוץ, היה חדשני. כיום, הוא בעיקר מודל לחיקוי ואף אחד לא יכול להשתמש ברעיון הזה מבלי שישוו אותו לסרט של פלמינג. אפשר והסוד טמון בתזמון ההפקה. ארה"ב התאוששה מהשפל הכלכלי הגדול וטרם נכנסה למלחמת העולם השניה, כך שאולפנים יכלו לשפוך הרבה מאוד כסף על הפקות ממושכות. הקוסם מארץ עוץ זכה לתקציב שאפשר לבנות סטים ענקיים, לשלב אפקטים חדשניים, טכניקות צילום מתקדמות לזמנן, שירים ששוכתבו ושוכתבו עד שהתאימו בדיוק לאוזן של הקהל, וגם להעביר חודשים ארוכים בחיפוש אחר הדורותי המושלמת. בדומה ל"חלף עם הרוח" שיצא באותה שנה (ואף הוא בוים בידי פלמינג), הוליווד יכלה להרשות לעצמה להשקיע כמו שצריך בסרט שנועד לשנות את ההיסטוריה של תעשיית הבידור, והצליח בכך מעבר למצופה.

פרסים בולטים: זוכה 2 פרסי אוסקר (פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 4 (סרט, צילום, עיצוב אמנותי, אפקטים חזותיים), מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

53. שגעון בחלל (ארה"ב, 1987)

במקור: Spaceballs

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס, רוני גרהם, תומס מיהן

שחקנים: ביל פולמן, ריק מוראניס, ג'ון קנדי, דפני זוניגה, מל ברוקס, ג'ואן ריברס, ג'ורג' ויינר, דיק ואן פאטן, מייקל וינסלו

 

 

מה קורה כאן: בגלקסיה רחוקה מאוד, תושבי כוכב הלכת ספייסבול מנסים לגנוב את האוויר הנקי מכוכב הלכת דרואידיה. לשם כך, נשלחת חללית בפיקודו של דארק הלמט לחטוף את הנסיכה הדרואידית וספה על מנת להפעיל לחץ על המלך שיעניק להם את הקוד לפתיחת מגן האוויר של כוכבו. המלך שוכר את שרותיהם של נווד החלל לון סטאר וחברו האדם-כלב בארף, על מנת שימצאו את וספה ויחזירו אותה הביתה בטרם הספייסבולים יגיעו אליה.

למה הסרט הזה ברשימה: אומרים שתזמון זה הכל בחיים. האמירה הזו נכונה במיוחד עבורי כשמדובר בשגעון בחלל. הסרט יצא כמה שנים אחרי הפרק האחרון בטרילוגיה המקורית של מלחמת הכוכבים, שעלה לאקרנים בשנה בה נולדתי. הייתי צעיר מכדי לראות את שובו של הג'דיי בזמן אמת, אבל שגעון בחלל הגיע למכשיר הווידאו בבית שלנו כשהייתי בגן ומספיק גדול בשביל להפעיל את המכשיר בעצמי. כך יצא שראיתי את הפרודיה של מל ברוקס עשרות פעמים לפני שראיתי סרט כלשהו מאלה שהוא צוחק עליהם. כשסוף סוף ראיתי את "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה", למעשה התאכזבתי מכמה שהוא לא דומה לשגעון בחלל. מל ברוקס מעולם לא היה האדם המעודן ביותר, אבל הוא גם מעולם לא עשה פרודיה על סרט שלא העריך. כשרצה ליצור פרודיה על מלחמת הכוכבים, פנה לג'ורג' לוקאס על מנת לקבל אישור ואף סיוע בעבודה על הסרט לאחר הצילומים. לוקאס הסכים, בתנאי שלא ימכר אף מוצר נלווה של שגעון בחלל, מתוך חשש שאנשים יתבלבלו בינו לבין מוצרים של מלחמת הכוכבים (לוקאס באופן ידוע הרוויח הרבה יותר כסף מהמוצרים האלה מאשר מהסרטים עצמם), אז צר לי אם אי פעם רציתם לקנות בובה מדברת של יוגורט. ברוקס הסכים, לוקאס אהב את התוצאה ואפילו הרשה לכלול בסרט עקיצה כלפי המסחור של הטרילוגיה. בעוד אפשר לראות בשגעון של חלל לעג לסרטי וסדרות מד"ב שונים (בהם גם מסע בין כוכבים, כוכב הקופים והופעת אורח של ג'ון הרט באותו תפקיד אותו גלם בהנוסע השמיני), זה בברור סרט שנעשה מתוך אהבה. אף במאי לא משקיע כל כך בסרט שאין מאחוריו להט אמיתי ומל ברוקס הצליח לגייס לפרויקט כמה מהקומיקאים הגדולים של שנות השמונים, בהם ג'ון קנדי, ריק מוראניס ודום דה לואיז. האהבה שלי לסרט גם הובילה לאכזבה מהצפיה בתקווה חדשה. שגעון בחלל מחקה את הסגנון והמראה של מלחמת הכוכבים, אבל נכתב עם עלילה שונה לחלוטין. למעשה, שגעון בחלל דלג לחלוטין על יצירת פרודיה לדמותו של לוק סקייווקר ומתמקד דווקא בדמות בהשראת האן סולו בתפקיד הראשי. זה סוד הקסם של הסרט בעיני, שלמרות החיקוי הסגנוני, הוא עומד בפני עצמו כסיפור ולדמויות יש קיום עצמאי גם בלי ההשוואה לסרטיו של ג'ורג' לוקאס.

פרסים בולטים: שגעון בחלל לא זכה בשום פרס ראוי לציון. הביקורות אליו בזמן יציאתו היו מעורבות, בין השאר בגלל התחושה שעבר יותר מדי זמן בשביל ליצור פרודיה מעניינת על מלחמת הכוכבים. זה בסדר, גם מבקרים טועים.

 

 

52. זמנים מודרניים (ארה"ב, 1936)

במקור: Modern Times

במאי: צ'רלי צ'פלין

תסריט: צ'רלי צ'פלין

שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, סטנלי "טייני" סנדפורד, אל ארנסט גרסיה

 

 

מה קורה כאן: עובד במפעל עובר התמוטטות עצבים בעקבות עומס העבודה. כאשר הוא משתחרר מבית החולים, אין לו עבודה, אין לו כסף ואין לו מושג מה לעשות. הוא נעצר בגלל טעות בזיהוי ומבין שבכלא יש לו תנאים טובים יותר מאשר בחוץ. בשל כך, הוא מנסה לחזור לבית הסוהר, עד שמפגש עם יתומה יפה שנמלטת מהחוק משכנע אותו לנסות ולבנות חיים טובים יותר עבור שניהם.

למה הסרט הזה ברשימה: זה לא סוד שצ'רלי צ'פלין החזיק בעמדות שנתפסו לעתים כקומוניסטיות. בעוד הוא מעולם לא הגדיר את עצמו ככזה, הסרטים של צ'פלין בהחלט הציגו הזדהות עם מעמד הפועלים וביקורת כלפי הממסד המערבי. זמנים מודרניים הוא כנראה השיא, סרט שנפתח בהשוואה בין פועלים במפעל לעדר כבשים, מציג את הגיבור מפוטר שוב ושוב ללא פיצויים, לצד זלזול של בעלי השליטה בזכויות אנוש בסיסיות. עם זאת, לא מדובר בסרט מטיפני. צ'פלין שוטח את עמדותיו כחלק מסיפור קומי, כזה שמכיל בתוכו אלמנטים טרגיים, אבל עדיין נועד לגרום לאנשים לסיים את הצפיה עם חיוך על הפנים. דמות הנווד מופיעה פה בפעם האחרונה במראה הקלאסי וזוהי גם הפעם הראשונה בה קולו של צ'פלין נשמע על המסך. הוא אמנם בחר שמילותיו היחידות יהיו בג'יבריש, אבל זהו בכל זאת מפנה חשוב בקריירה שלו. עשור לאחר מכן, צ'פלין יעורר כותרות יותר בגלל דעותיו הפוליטיות ופחות בגלל היותו גדול הקומיקאים של דורו. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, אמריקה הפנתה עורף לצ'פלין המהגר, ממש כפי שהמודרניזציה הקיאה מתוכה את הנווד בסרט. יחד עם זאת שהסרט מצחיק ומכיל כמה מהרגעים המפורסמים ביותר בפילמוגרפיה של צ'פלין, הוא גם מעורר מחשבה. זמן קצר אחרי שארצות הברית החלה להתאושש מהשפל הגדול, בעודה מלקקת עדיין את פצעיה, זמנים מודרניים הוא תמונת מצב של מדינה על סף מלחמה. לא מלחמה צבאית (למרות שכזו אכן הגיעה כמה שנים לאחר מכן), אלא מלחמת מעמדות. הנווד והיתומה הם אנשים טובי לב, קרבנות של כוחות גדולים מהם שאינם מאבדים את חוש המוסר בזמן האמת. סביבם, הרבה פחות סובלנות. הפועלים שובתים ומפגינים, השוטרים עוצרים ללא הבחנה, המנהלים עורכים ניסויים על חשבון עובדיהם ומשפחות נקרעות בחסות הממשלה. אם הוא לא היה כל כך מצחיק, זמנים מודרניים היה יכול בקלות להיות אחד הסרטים הקשים לצפיה של המאה ה-20. למרבה המזל, או לפחות למרבה השמחה, צ'רלי צ'פלין התכוון לבדר והוא עושה זאת במיומנות גבוהה, תוך שילוב בין טריקים מעניינים של צילום ועריכה, מוזיקה מקסימה, רומנטיקה בלתי מתנצלת וכשרון משחק פיזי אדיר.

פרסים בולטים: אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

51. פרנקנשטיין הצעיר (ארה"ב, 1974)

במקור: Young Frankenstein

במאי: מל ברוקס

תסריט: ג'ין ויילדר, מל ברוקס

שחקנים: ג'ין ויילדר, מרטי פלדמן, טרי גאר, פיטר בויל, קלוריס ליצ'מן, מדלן קאן, קנת' מארס, ג'ין הקמן

 

 

מה קורה כאן: דוקטור פרדריק פרונקנסטין (נכתב פרנקנשטיין) הוא נכדו של המדען המפורסם ויקטור פרנקנשטיין, שהטיל קלון על המשפחה כאשר נסה להחיות גופה ואבד שליטה על הניסוי. פרדריק מתבשר כי הוא היורש של טירת פרנקנשטיין ונוסע לטרנסילבניה על מנת לבחון את הנכס. הוא פוגש שם עוזר גבן בשם אייגור (נכתב איגור) ואת אינגה, המאוד אוהבת להתגלגל בחציר. את הטירה מנהלת פראו בלוכר (קול צניפת סוסים) הנוקשה, שבטוחה כי פרדריק הגיע על מנת להמשיך את מפעל חייו של סבו. פרדריק שונא בתחילה את ההשוואה לקרובו המפורסם, אולם מתחיל להשתכנע שאולי לא היה מטורף כפי שחושבים.

למה הסרט הזה ברשימה: אני יודע, שני סרטים של מל ברוקס באותה עשיריה, אז למה הם לא פשוט צמודים אחד לשני? האמת היא שאין לזה סיבה מיוחדת. אני אוהב גם את שגעון בחלל וגם את פרנקנשטיין הצעיר במידה דומה וביום בו ערכתי את הרשימה הסופית, חבבתי את הסרט הזה טיפה יותר מזמנים מודרניים. כמו שגעון בחלל, גם פרנקנשטיין הצעיר מבוסס על סרט מפורסם שקמו לו חיקויים ומחוות לרוב וגם במקרה הזה, אני יותר אוהב את הפרודיה. כאן מל ברוקס לא כתב עלילה חדשה שרק נשענת על אלמנטים חיצוניים של מושא הבדיחה, אלא ממש התבסס על סצנות שלמות מ"פרנקנשטיין" ומ"כלתו של פרנקנשטיין", את שניהם ביים ג'יימס וייל. מפורסמת במיוחד הופעת האורח של ג'ין הקמן בתפקיד האיש העיוור, שהיא כמעט העתק אחד לאחד של הסצנה אותה וייל ביים, רק עם טוויסט קומי. כך מתנהל רוב הסרט, מראות מוכרים, כולל העיצוב הגותי, הצילום בשחור לבן והמשחק המוגזם, שהופכים פתאום בסיס לקומדיה. חלק מהסצנות פונות לסלפסטיק, חלקן למשחקי מילים, חלקן פשוט לועגות לעצם הסיטואציה שנלקחה לפני כן ברצינות. הסרט חייב לפחות חצי מהצחוקים שהוא גורר למרטי פלדמן שמגלם את אייגור לא כעבד נרצע, אלא כתחמן שמפצה על נכויותיו הפיזיות בחדות לשון. ג'ין ויילדר, כהרגלו, סוחף לפעמים את הדמות מגיבור מוסרי קלאסי לעבר טרוף מוחלט, אולם הוא עושה זאת בכן ועם מספיק קריצה בכדי שנזכור שהכל חלק מבדיחה אחת גדולה. אולי זו בדיחה על הרצינות בה אנחנו לוקחים סרטים לפעמים, עד שאנו שוכחים שאפשר סתם לעשות שטויות לפעמים. ככל שהדמויות רציניות, ככה הסצנה יותר מגוחכת וככל שברוקס אוהב לחקות את הסגנון של וייל, הוא מרשה לעצמו לשנות פרטים על מנת לחדש ולהפתיע עם הפאנצ'ים הכי לא צפויים שעוד מסוגלים לעבוד. לא מדובר בקומדיה אנרכיסטית, אלא בסיפור מהודק מתחילתו ועד סופו שמרשה לעצמו להתפזר רק כדי להישאר צמוד לסרט עליו הוא צוחק. מל ברוקס אוהב לכתוב בעצמו את הסיפור ולא סתם לחזור על דברי אחרים, מה שמוציא ממנו כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בקריירה שלו, דווקא כשהוא מכריח את עצמו לשחזר משהו שכבר קיים במקום להמציא אותו מחדש.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (תסריט מעובד, סאונד), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (שחקנית בקומדיה או מיוזיקל לליצ'מן, שחקנית משנה לקאן), מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2003 לשימור בידי ספריית הקונגרס