נבואה לאוסקר -19.10.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פצצה

פורד נגד פרארי

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

סיפור נישואין

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

 

בימוי

ג'יי רוץ' – פצצה

מרטין סקורסזה – האירי

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

 

תסריט מקורי

צ'רלס רנדולף – פצצה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

 

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

אנתוני מקרתן – שני האפיפיורים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

אדם דרייבר – סיפור נישואין

אדי מרפי – דולומייט הוא שמי

 

שחקנית ראשית

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואין

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – פצצה

ג'ודי טרנר-סמית – קווין וסלים

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

 

שחקן משנה

וילם דפו – המגדלור

טום הנקס – יום יפה בשכונה

ג'ון ליתגו – פצצה

אל פאצ'ינו – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

לורה דרן – סיפור נישואין

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

דאביין ג'וי רנדולף – דולמייט הוא שמי

מרגו רובי – פצצה

 

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

מרגלים לא רגילים

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

פפיצ'ה (אלג'יריה)

הציפור הצבועה (צ'כיה)

עלובי החיים (צרפת)

פרזיטים (דרום קוריאה)

ואז רקדנו (שבדיה)

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

רודריגו פריאטו – האירי

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

סזאר צ'ארלונה – שני האפיפיורים

 

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

בוב דאקסיי – רצח כתוב היטב

ג'ניפר ליים – סיפור נישואין

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

הילדור גואנדוטיר – ג'וקר

 

עיצוב אמנותי

1917

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

האירי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

 

מיקס סאונד

1917

פורד נגד פרארי

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

 

עריכת סאונד

1917

פורד נגד פרארי

האירי

ג'וקר

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש מזל התאומים

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

איפור ועיצוב שיער

הנוקמים: סוף המשחק

פצצה

האירי

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: ג'וקר

MV5BNGVjNWI4ZGUtNzE0MS00YTJmLWE0ZDctN2ZiYTk2YmI3NTYyXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

ב-20 ביולי 2012, פתח ג'יימס הולמס באש לעבר הנוכחים באולם קולנוע באורורה, קולורדו. 12 איש נרצחו בארוע, שנחשב לאחד ממקרי הירי המפורסמים ביותר בתולדות ארצות הברית. הטבח בוצע במהלך הקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" ובחדרו של הולמס נמצאו פריטים רבים הקשורים לבאטמן. ניצולים מהארוע דיווחו שבין היריות, הרוצח שהגיע לאולם עם שיער צבוע הכריז שהוא הג'וקר ואף בקש מהשוטרים לקרוא לו כך כאשר נעצר. חלק מכלי התקשורת הוסיפו שהולמס היה לבוש כמו הג'וקר מהסרט "האביר האפל", שהיה ההשראה שלו לטבח.

לא כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא אמת. ג'יימס הולמס אכן ירה למוות באנשים בתאריך הזה במקום המצוין, אבל הוא לא התיחס לעצמו בתור הג'וקר, לא היה לבוש כמו הדמות ומכרים שלו העידו שדבר על משיכתו לרצח מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהפך למעריץ של הקומיקס באטמן. לדבריו, הבחירה בהקרנה המסוימת הזו לא קשורה לסרט שהוצג, אלא לשעה, מכיוון שרצה להימנע ככל הניתן מפגיעה בילדים והניח שהקרנת חצות היא הימור טוב מהבחינה הזו. הוא גם בחר באולם אותו הכיר וידע שיוכל לנעול בו את הדלתות מבפנים ושהמבנה עצמו רחוק יחסית מתחנת המשטרה, מה שיאפשר לו לגרום למספר גבוה של קורבנות בנפש.

למרות כל זה, רבים עדיין מכירים את ג'יימס הולמס בתור "הג'וקר" ומשוכנעים ששאב השראה מנבל-העל המפורסם. למה? כי התקשורת אוהבת לפשט מניעים לרצח ולקשור אותם לתופעות תרבותיות או חברתיות. הדבר מתבטא גם בתגובה לסרט החדש "ג'וקר" שעורר כזה חשש מצד הרשויות שיוליד רוצח המונים נוסף, שצבא ארה"ב למעשה פרסם אזהרה מפני אנשים שינסו לחקות את מעשיו של הולמס ואת הדמות הקולנועית ממנה הוא לא באמת קבל השראה. זה לא ממש עוזר שהבמאי טוד פיליפס יוצא בעקביות שמוק בראיונות לקידום הסרט, אבל האמת היא שמבין הסיבות השונות לפיגוע הבא (העדר פיקוח על מכירת נשק, בדיקות רקע לא מתאימות, מערכת תמיכה פסיכיאטרית לא זמינה, אבטחה רופפת במקומות ציבוריים וכו'), אף אחת מהן לא קשורה לסרט ג'וקר. הוא אפילו מזהיר מפני רוב הסיבות שהזכרתי.

לפי ג'וקר, גותהם סיטי הייתה מקום נורא לחיות בו לפני קרוב לארבעים שנה. הפשע השתולל ברחובות, האשפה הצטברה בכל מקום בגלל עיצומים, שרותי הרווחה והבריאות הגיעו על סף פשיטת רגל בגלל קיצוצים בתקציב ובהעדר טלפונים ניידים, אנשים העבירו נסיעות ברכבת התחתית בהתעללות בחלשים. במציאות הזו, נטולת כח אמיתי שישליט סדר, חי ארתור פלק. ארתור עובד כליצן להשכרה וחולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית הארוח הלילית של מאריי פרנקלין. לצערו, עומדים בפניו מכשולים רבים, בהם הצורך לטפל באמו החולה ונטיה לפרצי צחוק בלתי נשלטים שתוקפים אותו בזמנים לא מתאימים.

המצב מתחיל להתדרדר עוד יותר כאשר ארתור מותקף בזמן העבודה ומחליט בתגובה להסתובב עם אקדח, בהמלצת עמית לעבודה. הרוחות סביבו הולכות ומתאפיינות בפילוג בין העשירים לעניים וארתור אפילו מתחיל בטעות תנועת מחאה נגדה יוצא תומס ויין, התעשיין המיליונר שמחליט לרוץ לראשות העיר. זה לא הקשר היחיד בין ארתור למשפחת ויין, כפי שהוא מגלה לאורך הזמן וכפי שיודע כל מי שהשם ברוס אומר לו משהו בהקשר הזה.

בואו נתחיל בהתיחסות לפיל בחדר. לא, אני לא חושב שג'וקר הוא סרט שמעודד אלימות, או מנסה להצדיק אותה בשום צורה. אני גם לא חושב שהוא בכלל התכוון לעורר את הדיון הזה, כי מדובר בסיפור המקור של אחד מהנבלים המפורסמים בתולדות הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע. הג'וקר הוא טיפוס כל כך חריג ברשעותו, שבשום גלגול של הדמות, באטמן לא מוצא בו יריב קל. אפילו שמוצג כאן הצד האנושי והרגיש של ארתור פלק, הסרט נוצר בידיעה מלאה שלא מדובר במודל לחיקוי, או במישהו שפועל למען מטרה מוצדקת. ג'וקר מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כדמות מוכרת דווקא כי אין לו אג'נדה חברתית, או יעד שהוא מנסה להשיג. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים אלמנט של הטבע, אבל הוא תמיד החלק הכאוטי ביותר בעולמו של באטמן.

בגלל זה הג'וקר לא יכול להיות הגורם המסית למעשי טבח, כי הוא לא חותר לשום דבר מוגדר. הוא יכול מקסימום להוות השראה יצירתית לאדם מעורער בנפשו שגם ככה מסוכן לסביבה. בין אם מדובר בסזאר רומרו, ג'ק ניקולסון, מארק המיל, הית' לדג'ר, ג'ארד לטו או חואקין פיניקס, אף אחד לא נבחר לגלם את הג'וקר כדמות הגיונית. הוא לא סתם נקרא על שם הקלף היחיד בחפיסה שאין לו ערך קבוע, הג'וקר הוא קודם כל מה שהוא לא וזה מודל לחיקוי. אפשר להאשים את באטמן, כפי שעושים בחלק מהעיבודים, בכך שהוא מהווה דוגמה רעה כשהוא לוקח את החוק לידיים וגורם למשטרה להראות רע. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של הג'וקר, מה שהופך את האפשרות לחקות אותו ברצינות לבלתי אפשרית. "באטמן" של טים ברטון התבסס על זה, "האביר האפל" התבסס על זה ועיבודי האנימציה משנות התשעים התבססו על זה. "יחידת המתאבדים" קצת פספס את הנקודה, כי אנחנו בקושי רואים שם את הג'וקר וגם זה רק בקונטקסט של הקשר שלו עם הארלי קווין, אבל ג'ארד לטו עדיין נסה לגלם אותו בצורה הכי לא שגרתית שאפשר.

ואיך באמת חואקין פיניקס בתפקיד? מעצם הזכרת שמו של פיניקס, ברור שהוא עושה עבודה טובה. מעטים השחקנים שאפשר לסמוך עליהם עד כדי כך בעיניים עצומות שישקעו לתוך התפקיד ויתנו תמיד את המקסימום, גם אם התסריט לוקה בחסר. בעוד הדמות של ארתור כתובה בצורה לא עקבית, פיניקס מצליח לגשר על הפערים בניואנסים שהופכים אותו למעורר אמפתיה. הסרט לא מנסה לגרום לנו לתמוך במעשיו של הג'וקר, אבל הוא בהחלט מבחין בינו לבין הזהות המקורית שלו כארתור פלק, אדם שמנסה להיות חלק נורמטיבי מהחברה, ונכשל בגלל שילוב של בעיות נפשיות והסביבה בה הוא חי.

מה שיותר הפריע לי בסרט זו בניית העולם החסרה. ברור שהמטרה היא להציג את גותהם בתור עיר כל כך מושחתת ואלימה, שרק היא יכולה להוליד גם את הג'וקר וגם את איש העטלף שיקום יום אחד וינסה לעצור אותו. אלא שטוד פיליפס שוכח לעשות את הדבר שכריסטופר נולאן עשה היטב ב"האביר האפל". הוא שוכח שבכדי שהג'וקר יגיע למעמדו העתידי כנבל-על, עליו לבלוט בין הנבלים הרגילים. אצל נולאן, הג'וקר אולי רק רוצה לראות את העולם נשרף, אבל הוא עדיין צריך חומרי בערה. הוא מערער בשלבים את מערכת הצדק, דרך העולם התחתון, חדירה לנבכי המשטרה ואף נסיון לפגוע בשופטים, על מנת שיוכל להציג ברצינות את הטענה שלו לפיה יצר האדם רע מטבעו והדבר היחיד שמונע כאוס הוא מערכת חוקים שנכפתה עליו. לג'וקר בסרטו של פיליפס אין את הגורם הנוסף הזה. החברה בגרסה שלו כבר הרוסה והאמון בממסד גם ככה מעורער. בעוד אלה תנאים מושלמים להיווצרותו של באטמן, הג'וקר צריך משהו מעבר בכדי להתבלט. הסרט אמנם מציג יפה את התהליך שעובר על ארתור, אבל הזמן בו פיליפס בחר למקם את הסיפור לא מסתדר עם מה שידוע על הדמות בעיבודים אחרים. ארתור נמצא בשנות הארבעים לחייו כאשר ברוס ויין עדיין ילד. זה אומר שעד שברוס יהפוך לבאטמן, הג'וקר יהיה כבר בן שישים פלוס. עד אז, או שהאווירה התוססת שמלווה את הופעתו של הליצן המשוגע תדעך, או שהמצב בגותהם יתדרדר עד כדי כך, שהג'וקר יהיה סתם עוד שם ברשימה של פורעי חוק שהמערכת פלטה. בגרסה של טים ברטון מ-1989, יש רגע בו באטמן והג'וקר מתווכחים מי יצר את מי. כמה שהרגע הזה נראה זניח בזמן הצפיה, הוא מציג בצורה הרבה יותר הגיונית את גודלו של העימות בין השניים.

ג'וקר הוא מסוג הסרטים שעושים הכל נכון ועדיין, משאיר חסר. אפשר למצוא כאן ביקורת על מערכת הבריאות האמריקאית שמאפשרת טיפול הוגן רק לבעלי אמצעים, וגם על הקלות בה ניתן להסתובב עם נשק, שני גורמים שתרמו לטבח אותו בצע ג'יימס הולמס בבית הקולנוע באורורה. ההבדל הוא שבעולם שלנו, הולמס נחשב למקרה חריג של אדם חולה שרשויות החוק פספסו למרות שהיו סימני אזהרה מוקדמים וכולם מגנים את מעשיו, גם אם לא מסכימים על אופן המניעה של מקרים עתידיים. בעולם של ג'וקר, לעומת זאת, אין גינויים כנים. הכי הרבה שיש זה אנשים שלא עוברים על החוק, אבל אפילו השכנה שנחמדה אל ארתור, מתייחסת בחוסר סבלנות אל בתה ולא עושה דבר כאשר ארתור מתנהג מוזר לידה. אין לדמות שלה מספיק עומק בכדי שנראה בה יותר מניצוץ זעיר של תקוה עבור ארתור, ונדמה שאפילו התסריט שוכח מקיומה חלק מהזמן.

הבחירה הטובה ביותר שטוד פיליפס עשה, הייתה ללהק את חואקין פיניקס לתפקיד הראשי. שאר הבחירות נגועות בעצלות תסריטאית ונסיון לקצץ פינות בכדי להביא את הדמות של ארתור מנקודה אחת לשניה. זה לא שהתהליך לא אמין, או שהסרט עצמו גרוע. העניין הוא שסיפור כזה היה צריך להימשך על פני פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו פיצול לשני סרטים על מנת שיאפשר לספוג את ההבדלים בין ארתור וג'וקר ואת מה שבכל זאת מחבר ביניהם. הסרט מסתמך יותר מדי על הרעיון שכולם רעים ושאכפתיות מהזולת קשורה ישירות למעמדו הכלכלי. זו גישה שיכולה לעבוד בסרטים אחרים, אבל היא לא מתאימה במקרה הזה, מאחר ודמותו של הג'וקר משגשגת איפה שיש מה לקחת, לא איפה שהכל גם ככה אבוד. ג'וקר הוא סרט מותח ועוכר שלוה, אף על פי שאין בו מקוריות או תחכום יוצאי דופן. הוא בעייתי כסיפור מקור בגלל הדברים שידועים על הדמות מגרסאות אחרות ולא מסתדרים עם העולם החדש שטוד פיליפס מנסה לברוא. לנבל-על כמו הג'וקר מגיע סיפור יותר יחודי, כזה שמסביר איך הפך לדמות כל כך איקונית. בהעדר סיפור כזה, הסרט של פיליפס הוא נסיון לא רע שפשוט מפספס את ההזדמנות להיות מפתיע באמת.

מצב המרוץ

חודש אחרי הפסטיבלים הגדולים, נראה שכל סרט שעוד יכול להיות חלק מהמרוץ לאוסקר שובץ להפצה לפני סוף השנה. רק חלקם נחשפו כבר לקהל הרחב, אבל רבים עובדים חזק על יצירת באז לקראת עונת הפרסים. גם כשנדמה שיש סרט שמדברים עליו כעל הפייבוריט לאוסקר, השיח משתנה על בסיס שבועי והאמת היא שקשה כרגע לבודד סרט אחד בכל הבלגן.

הנה רשימה של הסרטים שעוד נראים בעלי סיכוי לזכות באוסקר, אם כי תמיד יתכנו מצטרפים של הרגע האחרון. עדיין, כמעט בטוח שהזוכה הגדול נמצא איפשהו בפוסט הזה.

 

היו זמנים בהוליווד

בעד: בתור סרט שהקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל קאן והגיע לבתי הקולנוע כבר בחודש יולי, היו זמנים בהוליווד מחזיק מעמד יפה מאוד בטבלאות ההימורים לאוסקר. זה אמור להיות סרטו הלפני אחרון של קוונטין טרנטינו, מה שכבר מושך עניין, והוא מתרחש בלב לבה של תעשיית הקולנוע. הוא עוסק בשחקן שחווה משבר בעקבות התחושה שעבר את השיא ובמקביל, מציע לא מעט מתח ובדיחות פנימיות שמגיעות ממקומות לא צפויים. האקדמיה אוהבת סרטים על קולנוע וכשטרנטינו עוסק בדברים שחבריה מצליחים להבין, הוא גם מקבל מהם אהבה. ההופעות של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מעוררות באז לאוסקר ועבור המצביעים המבוגרים יותר, הנוסטלגיה לסוף שנות השישים בהחלט תשחק תפקיד.

נגד: בעוד המבקרים מתלהבים מהיו זמנים בהוליווד, הקהל די מפולג. חלק חושבים שהוא יצירת מופת, בעוד הרבה מצאו את הסרט מעצבן, מלא בעצמו וארוך מדי. אם למדנו משהו מהמועמדות של "רפסודיה בוהמית" בשנה שעברה, זה שצריך להקשיב גם לקהל ולא רק לביקורות. בנוסף, האקדמיה הוסיפה בשנתיים האחרונות לשורותיה מאות חברים חדשים שאינם אמריקאים ושגילם מתחת לשישים. יתכן שעבור חברים חדשים אלה, אפקט הנוסטלגיה לא יעבוד ואף יראה כמו הסחת דעת מיותרת.

 

763_resize.jpeg

 

האירי

בעד: כשמרטין סקורסזה טוב, הוא ממש טוב. האירי הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ניו יורק לפני שבוע וחצי והוכתר מיד כאחד הסרטים הטובים של השנה. נטפליקס כבר שריינה לו הפצה קולנועית שתקדים בכמה שבועות את ההפצה בסטרימינג, במטרה מוצהרת להתחרות על האוסקר. הטריילר של הסרט זכה לחשיפה רבה וברור שמשקיעים בקידום הסרט כמתחרה מוביל על האוסקר. צוות השחקנים כולל כמה מהשמות המזוהים ביותר עם סרטים על העולם התחתון, בהם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, ג'ו פשי, הארווי קייטל ובובי קאנבלי. באורך של 209 דקות, יש לסרט תחושה של אפוס מהסוג שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

נגד: תקראו את זה שוב, "209 דקות". זה כמעט שלוש שעות וחצי של סרט. נכון שגם "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "רשימת שינדלר" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" היו באורך דומה, אבל רובם המוחלט של הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר אינם חורגים מטווח השעתיים וחצי. עבור מי שירצה לראות את האירי בקולנוע, החוויה יכולה להיות מאוד מאתגרת מסיבות שלא קשורות לעלילה עצמה, בעוד מי שיראה את הסרט בסטרימינג, יתפתה לעשות הפסקות, מה שאולי פוגע בתחושה שמדובר בסרט ולא במיני-סדרה. עדיין יש את הוויכוח האם סרטים שהופקו עבור שרותי סטרימינג צריכים להתמודד במסגרות המיועדות לסרטי קולנוע וחלק מרשתות הקולנוע כבר הודיעו שלא יקרינו את האירי בגלל המעבר המהיר מהאולמות למסך הביתי. זה בהחלט יפגע בחשיפה שהסרט יקבל לפני האוסקר, במיוחד בקרב חברי אקדמיה שאינם מנויים על נטפליקס.

 

Irishman1.0_resize.jpg

 

סיפור נישואין

בעד: נטפליקס הולכים על הימור כפול ומוציאים את סרטו של נח באומבך לקולנוע חודש לפני שהוא עולה לשרות הסטרימינג שלהם. לפני ש"האירי" התחיל לעורר דיבורים על אוסקר, סיפור נישואין היה הסרט החם בקרב מבקרים שראו אותו בפסטיבלים. עם אורך של שעתיים ורבע וסיפור שעוסק באנשי תאטרון, יש פה מספיק בכדי למשוך את תשומת לבם של חברי האקדמיה. זה מסוג הסרטים שעובד ביעילות על הרגש ושלושה מהשחקנים בו – אדם דרייבר, סקרלט ג'והנסון ולורה דרן, כבר נראים בדרך הבטוחה למועמדות. מכיוון שיעבור חודש שלם בין הבכורה הקולנועית של הסרט למועד העליה בנטפליקס, לא ידוע כרגע על התנגדות מצד בעלי האולמות להקרנתו וסיפור נישואין יזכה לחשיפה מוגבלת, אך נאה. יותר מהכל, המבקרים משתגעים על הסרט וההגעה למקום השני בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, מראה שהפעם יש קונצנזוס עם הצופים.

נגד: שוב הבעיה עם נטפליקס. האם החשיפה המוגבלת בקולנוע והמעבר אחרי חודש לסטרימינג יספיקו, או שדווקא יצרו תחושה שלא באמת מדובר בסרט קולנוע, אלא בסרט טלוויזיה שמעקם את החוקים? מה גם שנראה שנטפליקס משקיעה כרגע יותר משאבים בקידום "האירי" וקצת מזניחה את הקידום של סיפור נישואין. באומבך הוא לא סקורסזה, השם שלו לא יביא צופים שאינם סינפילים מושבעים ללא עזרה מצד החברה המפיצה. בסופו של דבר, קיים החשש שסיפור נישואין יגמור כמו "רומא" בשנה שעברה. סרט שכולם מתלהבים ממנו, אבל מפסיד את האוסקר לסרט הטוב ביותר לטובת משהו שהוא פחות חביב המבקרים ויותר נגיש לקהל הרחב.

 

4374861.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

ג'וג'ו ראביט

בעד: האקדמיה לא מרבה לבחור בקומדיות, אבל היו כמה זוכים בעשור האחרון ששחקו על הקו שבין קומדיה ודרמה. השואה היא תמיד נושא שמושך אליו התעניינות בעונת האוסקר ואם ימצא האיזון הנכון, הרבה חברי אקדמיה, במיוחד הצעירים יותר, יכולים ממש לאהוב את הסרט. חוץ מזה, הוא נצח את "סיפור נישואין" בתחרות על פרס הקהל בטורונטו וכאמור, חשוב להקשיב גם לקהל.

נגד: המבקרים לא מי יודע מה מתלהבים מהסרט. נכון שצריך להקשיב לקהל, אבל עם ציון 53% במטאקריטיק, קשה לקרוא לג'וג'ו ראביט מועמד מוביל. אולי יצליח לקבל מועמדות, אבל הוא יכול גם להיפגע מהתנגשות גסה בין הז'אנר לתוכן ולהרחיק חלק ניכר מהקהל.

 

MV5BNjllOTI5ODUtODYwNi00MWQ5LWIxMjMtYmNjM2I2NDE2NzAxXkEyXkFqcGdeQXVyNjg2NjQwMDQ@._V1_SY1000_SX1500_AL__resize.jpg

 

ג'וקר

בעד: אומרים שאין דבר כזה פרסום רע ובמקרה של ג'וקר, זה יכול להתברר כנכון. הסרט מעורר שערוריה אחר שערוריה החל מהרגע בו נחשף לקהל, עד לנקודה שבה צבא ארצות הברית פרסם אזהרה מפני אנשים שיקבלו השראה מהסרט. דיונים ברשתות החברתיות הוציאו מהחורים את התומכים בזנות ובהחזקת נשק, בעוד מבקרים וצופים מתווכחים האם הסרט מתיר התנהגות אלימה, או מבקר אותה. גם הבמאי טוד פיליפס הוסיף שמן למדורה בסדרה של ראיונות בהם יצא נגד תרבות ה-PC ותנועות כמו Me Too שלדבריו, גרמו לו להפסיק לביים קומדיות. כשהסרט זכה בפרס אריה הזהב הפסטיבל ונציה, התחיל מיד דיבור על אוסקר, במיוחד בהתחשב בכך שהג'וקר הוא הדמות היחידה עד כה שמקורה בקומיקס גיבורי-על וגילומה הביא לזכיה באוסקר. אז אם אין דבר כזה פרסום שלילי, ג'וקר והכסף הרב שהכניס עד כה בקופות, בדרך להתחרות על כמה פסלונים.

נגד: יש דבר כזה פרסום רע, רק תשאלו את הארווי ויינסטין. האקדמיה אינה מורכבת מאוסף של פאנבויז של DC, או מטוקבקיסטים ברדיט, אלא מאנשי תעשיה מנוסים ששופטים סרט על פי תוכנו ולא על פי השיח הפוליטי סביבו. מהבחינה הזו, אפשר להאמין למבקרים שרבים מהם לא אהבו את הסרט. הזכיה באריה הזהב אמנם מפתיעה, אבל היא ממש לא מבטיחה מועמדות לאוסקר. זה בלי לציין שלקח לאקדמיה שנים להעניק מועמדות לסרט שמתרחש ביקום של גיבורי-על והקונצנזוס סביב ג'וקר ממש לא קרוב להיות מוצק כמו זה שהיה סביב "הפנתר השחור" לפני שנה.

 

38845-original_resize.jpg

 

פורד נגד פרארי

בעד: איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בסרט שנועד להתמודד על האוסקר. הוא מבוסס על סיפור אמיתי של אנדרדוג שמנסה להשיג נצחון היסטורי, צוות השחקנים גדול ומוכר, הבמאי ג'יימס מנגולד מתמחה בסרטים שפונים לקהל הרחב מבלי לזלזל בו (להוציא את "וולברין", והוא בהחלט כיפר על כך ב"לוגאן" המצוין), זה פשוט הסרט הכי ידידותי לאוסקר של השנה. אמנם כיום נהוג לזלזל בסרטים שכל כך מחזרים אחר טעם האקדמיה, אבל הטקס בשנה שעברה הראה שזה עדיין עובד. פורד נגד פרארי הוא אולי לא אהוב המבקרים של הסתיו, אבל יש לו מספיק ביקורות חיוביות בשביל שמועמדות לאוסקר תראה יותר מסבירה.

נגד: באמת נראה שעם כזו נגישות לטעם האקדמיה, היו אמורים לדבר יותר על פורד נגד פרארי. עם פוטנציאל למספר דו-ספרתי של מועמדויות לאוסקר, לא נראה שיש עליו דיון כלשהו, בטח לא כמו על הסרטים שהוזכרו בפוסט הזה עד עכשיו. זה מוזר, כי כמעט כולם מסכימים שמדובר בסרט טוב ומבדר, אבל הוא כנראה לא הרבה מעבר לזה. כמה שהבחירות של האקדמיה לא תמיד ברורות, עדיין צריך שיהיה בסרט משהו מעורר שיחה בכדי לזכות באוסקר.

 

Screen-Shot-2019-06-02-at-8.25.13-PM_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה

בעד: אחרי שהשיגה את תשומת לבם של האקדמיה ושל המבקרים עם "האם אי פעם תסלחי לי", מריאן הלר צפויה לעורר את סקרנותם עם סרט נוסף המבוסס על מפגש בין כותב ציני לעולם הזוהר. מתיו ריס וטום הנקס זכו לשבחים על תפקידיהם (יש כרגע התלבטות מי ראשי ומי משני) והסרט משחק על הנוסטלגיה של רבים מהצופים לדמותו של פרד רוג'רס, סמל הטוב והתמימות של ילדותם. בזמנים פסימיים כמו היום, כאשר משבר האמון בדמויות סמכותיות הופך לבעיה כלל-עולמית, הרבה חברי אקדמיה עשויים להימשך דווקא לסרט על מי שהצטיין בהשבת תקווה לחייהם של אנשים עצובים.

נגד: הסרט מקבל ביקורות קצת יותר טובות מ"פורד נגד פרארי", אבל גם עליו היו אמורים לדבר יותר בשלב הזה. יום יפה בשכונה יצא מפסטיבל טורונטו עם טפיחה על השכם ולא הרבה מעבר. הוא עדיין מועמד סביר לזכיה באוסקר, אבל צריך לזכור שעם הגדלת מגוון הרקעים התרבותיים של חברי האקדמיה, רבים מהם לא גדלו על פרד רוג'רס ולא יראו בו יותר מדמות של טום הנקס. למרות כמה הופעות מצוינות בעשרים השנים האחרונות, הנקס לא היה מועמד לאוסקר מאז "להתחיל מחדש" שיצא בשנת 2000, כך שאולי האקדמיה פחות מתלהבת ממנו. צריך גם לזכור שלמרות ביקורות טובות, סרטה הקודם של מריאן הלר לא היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שאולי מעיד על סגנון שלא עובד על רוב חברי האקדמיה.

 

A_Beautiful_Day_in_the_Neighborhood_230719_resize.jpg

 

פרזיטים

בעד: בלי שום ספק, אהוב המבקרים של 2019. אם הזכיה בדקל הזהב בקאן לא הספיקה, סרטו של בונג ג'ון-הו הוצג בעוד פסטיבלים רבים וקטף מחמאות בכולם. תאריך יציאה בארה"ב באוקטובר אמור לחדש את השיח סביב הסרט ולהעמיד אותו גם במבחן הקהל. הוא מועמד מוביל לאוסקר לסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט בשפה זרה) הטוב ביותר, אבל בהחלט אין לפסול את האפשרות שיתמודד גם על פרסים כמו הסרט, הבימוי והתסריט המקורי הטובים ביותר.

נגד: דרום קוריאה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. עד כמה שזכיה של פרזיטים בפרס המוקדש לסרטים שאינם דוברי אנגלית נראית סבירה, זו גם תהיה פתיחות נדירה מצד האקדמיה כלפי סרטים מארצו של בונג ג'ון-הו. סביר להניח שהרבה מהביקורת החברתית תתפספס על קהל מערבי ושהטוויסט ירחיק לא מעט מצביעים. "רומא" הגיע קרוב יותר מאי פעם לזכיה של סרט בשפה זרה באוסקר לסרט הטוב ביותר ונכשל. פרזיטים, עם כל אהדת המבקרים, אינו "רומא" ואין לו את נטפליקס שתיתן לו דחיפה שיווקית.

 

Parasite-1_resize.jpg

 

רצח כתוב היטב

בעד: סרט רווי שחקנים מוכרים, שהתקבל באהבה בפסטיבל טורונטו ומנסה להחיות את אחד הסגנונות הקלאסיים של ז'אנר המתח – הודאניט. ריאן ג'ונסון נחשב לאחד הבמאים המבטיחים של הוליווד והוא כבר הוכיח את כוחו במחוות לסרטי בילוש ותיקים עם "בריק" המשלב פילם-נואר עם דרמת נעורים. האקדמיה אוהבת סרטים עם קאסט גדול ויתכן שתעלומה בטעם של פעם היא אסקפיזם נחוץ בימים אלה.

נגד: ריאן ג'ונסון מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אולי המחוות לקולנוע מפעם לא עושות רושם על האקדמיה, ואולי העבודה שלו על סרטי מלחמת הכוכבים גורמת לג'ונסון להראות יותר כמו במאי להשכיר מאשר כיוצר בעל חזון. זה אמנם לא נכון, אבל האקדמיה התעלמה מקיומו עד כה, אז לא בטוח מה הם באמת יודעים עליו. הסרט מופץ בידי חברת ליונסגייט שאמנם יש לה היסטוריה עם האוסקר, אבל כשלה בהשגת מועמדויות לפרס הסרט בשנתיים האחרונות.

 

Knives-Out_resize.jpg

 

 

אלה הסרטים שכבר נחשפו בצורה כזו או אחרת והתקבלו עליהם תגובות. לא כללתי סרטים כמו "הדו"ח" או "גלים" שעשו רושם טוב בהתחלה, אבל אבדו מומנטום מאז. יש עוד מספר סרטים שיכולים להצטרף למרוץ ברגע האחרון ולהתחרות על האוסקר, אבל אין כרגע שום ביקורת עליהם. חשוב גם לציין שטקס האוסקר נערך מוקדם מהרגיל השנה (ב-9 בפברואר במקום בסוף החודש), מה שאומר שכל הליך ההצבעה על המועמדים יתקיים בשבוע הראשון של ינואר. זה לא משאיר הרבה זמן לסרטים שיוצאים בסוף השנה לצבור מומנטום.

בין הסרטים שעוד יכולים להצטרף למרוץ נמצאים:

1917 – סרט מלחמה בבימוי סם מנדז, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי". הסרט מצולם בצורה היוצרת אשליה של שוט אחד רציף (כמו "בירדמן") ועוסק בחיל בריטי שנשלח במלחמת העולם הראשונה למשימה לאתר את אחיו בשדה הקרב.

פצצה – סרטו של ג'יי רואץ', המוכר בעיקר כבמאי סרטי אוסטין פאוורס ופגוש את ההורים (אבל גם "טראמבו" הדרמתי), עוסק בסקנדל האמיתי סביב ההטרדות המיניות מצד מנכ"ל רשת פוקס ניוז רוג'ר איילס. ג'ון לית'גו מגלם את איילס, בעוד ניקול קידמן, שרליז ת'רון ומרגו רובי מגלמות את הנשים המובילות את המאבק כנגדו.

נשים קטנות – אחרי שהוכתרה כמלכת האינדי, גרטה גרוויג מביימת עיבוד לרומן המפורסם מהמאה ה-19. צוות השחקניות כולל את סירשה רונאן, אמה ווטסון, פלורנס פיו, אלייזה סקנלן, לורה דרן ומריל סטריפ.

ריצ'רד ג'ול – כשקלינט איסטווד מצטרף למרוץ ברגע האחרון, זה יכול להיגמר ממש טוב מבחינתו, כפי שהיה עם "מיליון דולר בייבי", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"צלף אמריקאי". ריצ'רד ג'ול מבוסס על סיפורו האמיתי של האדם שהואשם בטעות בהטמנת מטען חבלה במהלך אולימפיאדת אטלנטה ב-1996. התסריט נכתב בידי בילי ריי, שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "קפטן פיליפס".

 

ביקורת: ימים נוראים

זכיה-ימים נוראים-פוסטר_resize.jpg

 

כמעט כל ישראלי מעל גיל מסוים נשאל לפחות פעם אחת בחייו איפה היה ב-4 בנובמבר 1995. במקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 12 שנשאר לבד בבית ללא טכנולוגיית סטרימינג, התשובה היא שצפיתי ב"יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרת אסקימו לימון. במקביל שודר גם "קרוקודיל דנדי 2", אבל זה סרט שצופים בו רק אנשים שהיו צעירים, או מבוגרים ממני בכמה שנים.

הסרט הפסיק פתאום. מבזק חדשות, ראש הממשלה יצחק רבין נורה בסיומה של עצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל ונמצא כעת בדרכו לבית החולים. עצמי בן ה-12 עוד מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשדר את הסרט, אבל אז מגיעה ההודעה המצמררת מפיו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"

וזהו. ככה נגמרה הילדות שלי. ככה נגמרה הילדות של כל הדור שלי. אין יותר אסקפיזם, עכשיו לכולם יש מה לומר. אין יותר סתם ערב שבת לבד מול הטלוויזיה, יש לקוות לראות סרט שלם בלי מבזקי חדשות מבהילים. אין יותר עם ישראל, יש אנחנו והם ופחד בלתי נשלט שקיים עד היום מכל אדם עם כיפה ונשק. אין יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר, יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים ומציבים את עצמם כשופטים ומוציאים להורג של כל מי שחושב אחרת מהם.

בשביל מישהו מהדור שלי, לראות שוב את המראות מההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין, או את הפתיחות בה אנשים דברו על פגיעה בראש הממשלה, כאילו מדובר במהלך יומיומי לגיטימי, עושה לי צמרמורת לא נעימה. היא רק מתגברת כשאני רואה את יצחק רבין בעצמו נושא נאום על סיום האלימות ויצירת מחר חדש, או את עשרות אלפי האנשים שבאו לתמוך בתהליך השלום והושתקו בידי שלושה קולות ירי שכבר לא יצאו להם מהראש. איש אחד הרס הכל, לא רק על ידי עצירת התהליך, אלא בכך שהציב עובדה חדשה בשטח: זה כבר לא טאבו לפגוע בראש הממשלה. נפתח עידן של פוליטיקה חמקמקה ופחדנית, של מנהיגים שלא מוכנים להתחייב לשום דבר, כי מי יודע מאיפה יבוא המתנקש הבא. נגמרה הילדות שבה קיימים גיבורים, מעכשיו כולם רק מנסים לשרוד עד הבחירות הבאות.

 

"ימים נוראים" מציג את הארועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח המיועד, יגאל עמיר. הסרט מתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, צעד שהתקבל בחוסר אהדה בקרב רבים מהימין הפוליטי בישראל, ובמיוחד בקרב דתיים המאמינים כי חל איסור חמור על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי גויים. כאשר ברוך גולדשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, כדור השלג מתחיל באמת להתגלגל. תנועה לא מוכרת בשם חמאס מתחילה לבצע פיגועי נקמה בתוך תחומי הקו הירוק, בעוד ההפגנות נגד הסכמי אוסלו הולכות ונעשות ממוקדות בקריאות נגד הממשלה והעומד בראשה.

בתוך כל זה, יגאל עמיר בכלל מתעסק בהתחלה באהבה. הוא מתחיל לצאת עם חברה לספסל הלימודים, אולם ההבדלים העדתיים והכלכליים ביניהם יוצרים פער קשה לגישור. אמא שלו חשדנית כלפי המתנחלת האשכנזיה שבאה אליה הביתה, אבא שלו רוצה שיקים משפחה וילמד תורה, אח שלו מכין אמצעי לחימה, חיים רגילים. בעקבות יציאת צה"ל מערים בגדה המערבית וברצועת עזה, יגאל מנסה לארגן כח צבאי שיפגע בפלסטינים ויזכיר להם מי הם אדוני הארץ. אולם כאשר התכנית מתגלה כלא פרקטית, הוא מתחיל לבחוש באפשרות שרק פגיעה ישירה בראש הממשלה תציל את עם ישראל.

בניגוד למה שאולי נדמה מתאור העלילה, ימים נוראים לא מזדהה עם יגאל עמיר, או מנסה להציג אותו כקורבן של הנסיבות. כשם ש"הנפילה" לא מנסה לייצר סימפתיה כלפי אדולף היטלר, גם סרטו של ירון זילברמן רחוק מלנקות את עמיר מאשמה. הוא עדיין הרוצח השפל שכולנו מכירים, רק שהסרט מנסה להסביר מה השפיע עליו לבצע את ההתנקשות. פה קיימת בעיה, מכיוון שימים נוראים מציג כרונולוגיה של הסתה שמתחילה ממפגשי סטודנטים עם רבנים בשטח האוניברסיטה, ומגיעה עד להפגנות ענק בהשתתפות יושב ראש האופוזיציה. זילברמן משרטט היטב את המסלול שעברה החברה הישראלית מביקורת בחוגים מצומצמים, לכדי מתן אישור לרצח, אבל הוא לא מצליח לענות על השאלה למה דווקא יגאל עמיר.

בנסיון להראות עד כמה הוא שונה מסביבתו, עמיר מוצג כטיפוס כריזמטי, חברותי, שקול, נחוש ובעל ראיה לטווח ארוך. זה עדיין לא מספיק בשביל לענות על השאלה. מדי פעם מוצעת האפשרות שמערכת יחסים כזו או אחרת דחפה אותו, אבל זה לא מספיק. הוא נפגש עם רבנים ומנסה לשמוע את דעתם, אבל זה פשוט לא מספיק. לירות בראש הממשלה זה דבר כל כך קיצוני, שהתסריט של זילברמן ורון לשם קטון מלהסבירו. בלי רצון להצדיק, אבל עם רצון להביא את נקודת המבט של הרוצח, יגאל עמיר נותר אניגמה לכל אורך הדרך, כאילו במטרה להתריס כנגד יוצרי הסרט. הוא דווקא יתנהג כפי שמצפים ממנו ודווקא לא יקבל גיבוי מלא כמעט מאף אחד. אז למה דווקא הוא?

יהודה נהרי הלוי עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי. למרות שאינו דומה במראהו ליגאל עמיר האמיתי, שפת הגוף שלו וצורת הדיבור עושים פלאשבקים למעט התעוד הקיים שלו מתקופת המשפט. אני לא יודע עד כמה המקור התנהג בחייו הפרטיים כפי שמוצג בסרט, אבל נהרי הלוי בהחלט משכנע כמי שמאמין בעצמו, חרף אזהרות הסביבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו המגלם את שלמה, אביו של יגאל, ראוי לשבח. הוא מגלם אדם צנוע שבנו חושב שנועד להציל את האומה. שלמה משמש, לעתים בצורה מאולצת, כקול ההגיון שמנסה להניא את בנו מדרך האלימות, אבל כוחו של השחקן בא לידי ביטוי במיוחד ברגעים בהם הוא מבין שכל תחנוניו לא עוזרים. משהו קרה ליגאל, זה כבר לא הילד שלו, זה כבר משהו אחר.

קשה לקרוא לסרט מעודן. יגאל עמיר מוצג כמי שנוכח בגופו, או כצופה, בכל ארוע המוני ובכל ראיון עם רבנים וחברי כנסת, כאילו היה פורסט גאמפ מרושע. השילוב בין חומרי ארכיון לבין שחזור מבוים של הפגנות נגד ראש הממשלה, יוצר רושם כאילו עמיר תמיד היה שם ורק ספג וספג את השנאה והזעם. השיחות על פגיעה ברבין, כמו גם על עליונות היהודי הדתי על פני החילוני והשאיפה לבטל את הדמוקרטיה לטובת כינון מדינת הלכה, הם דברים שהיו קיימים באותה תקופה, אבל הסרט מציג אותם כמשהו שקורה כל הזמן. אני מבין את הצורך להתמקד בהסתה כמובילה לרצח, אבל ככה נפגעת קצת האשליה כאילו מדובר במבט אל לפני יותר מעשרים שנה. אין פוסטרים או שלטים מהתקופה, פרט לאלה שנוגעים לרבין והסכמי אוסלו. אין שיחות על משהו אקטואלי נוסף וכמעט ולא שומעים שום דעה בעד ההסכמים. נכון שנקודת המבט של יגאל עמיר בהכרח תתמקד בסיבות לעצור את ראש הממשלה, אבל הייתי מעריך יותר מאמץ מצד יוצרי הסרט להציג את העולם שקיים מחוץ למהדורות החדשות.

ירון זילברמן נקט בגישה די ישירה לבימוי. הוא מראה את מה שצריך לראות ואז עובר הלאה. לעתים, נשתל רמז די בולט לגבי הרצח. כך למשל, כאשר יגאל עמיר תולה שלטים ברחבי הקמפוס, הוא תמיד מצמיד אותם עם שלוש סיכות שהוצאתן מהמשדך נשמעת כמו שלוש יריות. דוגמה נוספת היא כאשר שלמה שר בבית הכנסת את "עת שערי רצון להיפתח", פיוט שעוסק בעקידת יצחק. הדברים האלה לא גורעים מהסרט, אם כי יש סיכוי שהבמאי חושב שהם יותר מתוחכמים ממה שהם.

לצד המגרעות שלו, לרבות חוסר ההצלחה להסביר במה נבדל יגאל עמיר מכל האנשים שרק דברו ולא עשו, ימים נוראים הוא סרט חשוב. הוא מציג, ללא צנזורה, את ההסתה שקדמה לרצח רבין, מזכיר את מקומו של טבח מערת המכפלה במעגל הדמים, מראה את מי שבזמן יציאת הסרט מכהן כראש ממשלת ישראל, עומד לצד אנשים הקוראים לאלימות במקום לגנותם ואולי הכי חשוב, הסרט מראה ומשמיע את יצחק רבין ולא רק מדבר עליו. נכון שכל קטעי הארכיון המציגים אותו הם חלק מעבודתו כפוליטיקאי, אבל הוא מדבר עם רגש, בכנות ובאמונה בדרך, עם טעויות באנגלית שאף יועץ תקשורת לא ממהר לתקן ועם זעם אמיתי כלפי הבוחרים בדרך האלימות. רבין לא מגנה את הקיצונים משני הצדדים על אוטומט ולא מנסה להישמע כמו הנואם המהוקצע ביותר בעולם. זו תזכורת לקיומו של מנהיג שלמעשה מדבר על עתיד טוב יותר לטובת כולם והיה מוכן לשלם על כך בחייו. בין אם מסכימים עם דרכו של רבין או לא, פשוט טוב להיזכר איך נשמע ראש ממשלה בעל תחושת שליחות, תופעה שלא נראתה באיזורנו מאז נובמבר 1995.

ימים נוראים לא מנהל דיון רציני על הסכמי אוסלו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. התהליך הזה נגדע במהלכו ולעולם לא נדע איך היה נראה העולם לו הושלם כמתוכנן. במקום, הסרט עוסק בהסתה ובתוצאות של התעלמות ממנה. לצערי, הדברים שנאמרו בהפגנות נגד ההסכמים, כבר לא נדירים כמו פעם. מספיק להיכנס לעמוד פייסבוק מכל צד של המפה הפוליטית, או אפילו לדיונים שלא קשורים בכלל לפוליטיקה, אלא לנושאים כמו הטרדות מיניות או התחממות גלובלית. השפה היא אותה שפה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון והיכולת לשפר את השיח ולהרגיע את ההמון המוסת, עדיין לא מנוצלת כראוי. יצחק רבין אמר שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ואין דוגמה טובה לכך כמו המציאות עצמה.