"רומא" מציג את החיים במקסיקו דרך עיניה של משרתת צעירה, בעוד "שארית היום" מציג את החיים באנגליה של לפני מלחמת העולם השניה דרך עיניו של משרת מנוסה. צפינו בשניהם וישבנו לדבר בנימוס רב על הדמיון וההבדלים ביניהם.
ספוילרים לשני הסרטים.
חודש: דצמבר 2018
פרק 278 -אחי, איפה אתה
לפני שבועיים, דברנו על מערבון חדש ועל מחפשי זהב ובשבוע שעבר, על סרט עם ג'ון סי. ריילי. השבוע, עושים סלט של הכל עם "האחים סיסטרז", מערבון חדש על חיפוש זהב בכיכובו של ריילי. לאחר מכן, ממשיכים את מוטיב האחים במערב עם "תשעה שרכבו".
מכיל ספוילרים.
ביקורת: רומא
בכל שנותי כחובב קולנוע, תופעה אחת תמיד הרגיזה אותי במיוחד: סרטים שאמורים לאהוב. אני לא מתכוון לסרט שהרבה אנשים סביבי נהנו ממנו ואני מגיע אליו באיחור, אלא כזה שאנשים שאני לא מכיר אהבו ואני אמור ליישר איתם קו כדי להיחשב רלוונטי. לפני שנה, "ליידי בירד" הפך לסרט עם מאזן הביקורות החיוביות הטוב ביותר בתולדות האתר רוטן טומייטוז. לא הצליחו למצוא עליו אפילו ביקורת שלילית אחת במשך זמן מה. טוב, היו מצליחים למצוא, אם היו סופרים את הבלוג הזה בחישוב הכללי. לא אהבתי את "ליידי בירד". חשבתי שהוא משעמם, מאוהב בעצמו, מתחמק מלהציג התפתחות אמיתית ושמרני להחריד בשורה התחתונה. יש לי הערכה כלפי המעורבים ביצירתו, אבל במקרה הזה, המאמץ המשותף הניב משהו שלא אהבתי. אותו הדבר גם עם קלאסיקות כמו "האזרח קיין" ו"הסנדק" שחייבים לאהוב כדי להיות חלק לגיטימי מהשיח על קולנוע, למרות שלדעתי, שניהם לא מתקרבים בכלל למידת ההערכה שמקובל להעניק להם. התרגלתי כל כך להירתע מסרטים שיש כלפיהם קונצנזוס מוחלט בקרב מבקרים, שלמעשה הופתעתי כאשר ראיתי סוף סוף את "חלף עם הרוח" וחשבתי שהוא ממש ממש טוב.
עכשיו תורו של "רומא" להיות הסרט שאמורים לאהוב. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אלפונסו קוארון, אני חושב שהוא אחד הבמאים הטכניים הטובים בהיסטוריה, אבל הסרטים שלו תמיד נראים לי מרוחקים רגשית, כאילו הוא לא אוהב להציג עולם שיש בו חיים (מה שרק עושה את זה שהאסיר מאזקאבאן הוא לא הסרט הכי אפל בסדרת הארי פוטר, לעוד יותר מדהים). מצד שני, ראיתי את כל סרטיו, להוציא את סרט הביכורים שלו וכנראה שתמיד יהיה בי הרצון לגלות כיצד קוארון מאתגר את עצמו לצלם סרט שנראה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. לפעמים, התשובה היא לשכור את שירותיו של הצלם עמנואל לובצקי, אבל ברומא, קוארון החליט לצלם בעצמו. האם התוצאה היא סרט בעל תחושה אינטימית שמציג נקודת מבט יחודית, או נפיחה מלאה בחשיבות עצמית שמוצגת בידי היוצר שלה כביאה השניה של ישו? אני מניח שכבר נחשתם מה דעתי.
רומא נקרא על שם השכונה בה הוא מתרחש, במקסיקו סיטי של תחילת שנות השבעים. קלאו היא סוכנת משק בית צעירה ממוצא ילידי בביתה של משפחה לבנה עשירה. אבי המשפחה טס לכנס בקנדה ודי נעלם לאחר מכן. קלאו נשארת לעזור לטפל בארבעת הילדים, באם המבולבלת, בסבתא שמשלמת את המשכורת שלה ובכלב, שמאוד מאוד אוהב אותה. העוזרת הצעירה מסתבכת כאשר היא יוצאת עם בחור חובב אמנויות לחימה שמכניס אותה להריון ואז נעלם. רואים מוטיב חוזר?
זה בערך כל מה שאפשר לגלות על העלילה של רומא מבלי להיכנס לספוילרים ולא כי יש בסרט כל כך הרבה התרחשויות והפתעות שחבל להרוס אותן. לרומא אין כמעט עלילה וכל מה שקורה מעבר לפרטים שציינתי, הוא כבר בשלב מתקדם יותר של הסיפור. זה לא בהכרח דבר רע, אחרי הכל מאוד אהבתי את "מר טרנר" נטול הדרמות, אבל זה כי הסרט היה ראי קסום המאפשר לבקר בתקופה אחרת, עם ערכים ושפה שונים, כאשר העולם כולו מוצג כהשראה לציוריו של צייר אהוב. רומא מתרחש לפני קרוב לחמישים שנה, במה שאמורה להיות אחת השכונות היפות והצבעוניות ביותר בבירת מקסיקו, אז כמובן שהוא מצולם כולו בשחור לבן ומתרחש בעיקר ברחובות צרים, בתים חשוכים ושדות פתוחים. זה כמו שסרט בשם "נוה צדק" יצולם דרך פילטר כרום ויתמקד בעיקר בנסיון להבין איך יוצאים מהשכונה לכיוון הדולפינריום. אפשר לעשות את זה, אבל אפשר באותה מידה גם לפתוח סרט עם חמש דקות של ספונג'ה וזה יציג את השכונה באותו עניין.
אלפונסו קוארון פותח את רומא עם חמש דקות של ספונג'ה. מצטער על המניפולציה, אבל יש לי נקודה להעביר. זה לא פורץ דרך, זה לא מרשים טכנית, להוציא השתקפות של מטוס לרגע ואז חזרה לספונג'ה. הדבר הכי מבריק בסצנה הזו הן הרצפות וגם הן לא נראות מי יודע מה נקיות, כי הן אפורות והסרט צולם בשחור לבן. אני מתמקד בצילום, כי באמת שאיני מטיל ספק במיומנות של קוארון בתור במאי. כצלם, הוא בהחלט מעניק נקודת מבט יותר אינטימית, במיוחד כאשר רבות מהסצנות לא צולמו בעזרת מספר מצלמות, אלא בשוט אחד ארוך שנע לאורך החדר. הבעיה היא שלא תמיד השוטים האלה מספרים משהו, או חושפים פרט חשוב על הדמויות ועל התקופה. חלקם אפילו די עושים כאב ראש ונדמה שמאריכים את הסרט ללא סיבה. ישנם רגעים מרשימים, כמו מבט מתוך חנות על הפגנה ברחוב, או שוט שמדגים תליית כביסה על מספר גגות בו זמנית. לעומת זאת, ההתעקשות להראות עשרות אנשים ניגשים כדי לקחת מוטות מתוך סל, במקום פשוט להציג כמה מהם מתחילים לקחת ואז לחתוך לתמונה הבאה, היא מיותרת ולא תורמת שום דבר. על כל פעלולן ברקע שנורה מתוך תותח, יש שיכור ששר מול המצלמה ולא זז במשך דקה, למרות שדמותו לא הוצגה עד לאותו רגע ולא זוכה להתיחסות משאר הדמויות.
אני מבין מה קוארון מנסה להעביר חלק גדול מהזמן, מה שמראה שיש לו את היכולת לספר את הסיפור באמצעים חזותיים פשוטים. כשקלאו יושבת עם המשפחה שמעסיקה אותה לראות טלוויזיה, זה רגע של חמימות שמראה עד כמה הבחורה הצנועה היא בת בית. לעומת זאת, הסיפור לא מרוויח שום דבר מלראות אותה ואת סוכנת משק הבית השניה עושות מתיחות לפני השינה. באופן לא מפתיע, אלפונסו קוארון גם ערך את הסרט, אז זה לא שמישהו בא ואמר לו "אתה יודע, באמת שלא צריך להראות אותה מכבה את כל האורות בבית אם רגע אחרי זה יש סצנה בה היא אומרת שעשתה את זה. הסרט מספיק ארוך גם ככה."
יליצה אפריציו, המגלמת את קלאו, אינה שחקנית מקצועית. זוהי הופעתה הראשונה בסרט והיא שואבת עבורה השראה מהחיים האמיתיים. אמא של אפריציו גדלה אותה ללא נוכחות גברית בבית ועבדה כמנקה, שתי תכונות שמגדירות את קלאו כדמות. זו לא הופעה מדהימה, אבל יש לאפריציו רגעים בהם היא מפגינה כישורי משחק לא רעים. הרגעים האלה מעטים, כי רוב הזמן קוארון מדריך אותה לא להביע רגש, לדבר בשקט ולהיות צנועה. אני שונא את הוראת הבימוי הזו, כי נעשה בה שימוש מוגזם. אם אנחנו אמורים לחבב את קלאו, או לפחות להבין מה עובר עליה, מבט שקט ומעבר לסצנה הבאה ללא תגובה, ממש לא עוזרים. הדמות מעצבנת חלק גדול מהזמן, דווקא בגלל ההנחיה המטופשת הזו, לא להגיב בצורה אנושית. גם לליידי גאגא לא היה נסיון כשחקנית ראשית לפני "כוכב נולד", אבל היא קבלה אישור להגיב לסיטואציות ולא סתם לבהות רוב הזמן.
אם כבר הזכרתי את "כוכב נולד", מדברים עליו ועל רומא כשניים מהמתחרים החזקים על האוסקר לסרט הטוב ביותר. מן הסתם, כולנו נהיה חכמים יותר בתום הטקס, אבל כדי להבין למה רומא כנראה לא הולך לזכות באוסקר, רק צריך לצפות בו. הסרט איטי, כמעט נטול עלילה, משוחק בצורה מרוחקת ואנחנו כמעט ולא יודעים כלום על הדמות הראשית. האקדמיה אוהבת סיפורים והתפתחויות, בעוד קלאו מגלה מעט מאוד על עצמה. אנחנו יודעים שיש לה אמא עם בית בכפר ושהיא גדלה במקום דומה, אבל זה כל הרקע שניתן לנו על הדמות שהסרט מוצג דרך העיניים שלה. קלאו לא מביעה דעה על שום דבר, לא מתווכחת עם אף אחד, לא חושפת שום פרט אישי ומאפשרת לדברים פשוט לקרות סביבה. היא לא רובוט נטול רגשות, אבל קשה להתייחס אליה כדמות מלאה כאשר לפעמים בא לצעוק לעברה שלפחות תמצמץ בתגובה לגילוי מרעיש.
הרקע ההיסטורי לסרט הוא המלחמה המלוכלכת והמהומות סביב אולימפיאדת 1970 שנערכה במקסיקו סיטי באקלים פוליטי מתוח במיוחד. אם לא ידעתם את זה מראש, בעיה שלכם, כי קוארון לא יטרח להסביר. חוץ מפוסטר שתלוי באחד החדרים, אין שום סימן לכך שהאולימפיאדה נערכת ואם אתם לא יודעים בדיוק באלו תאריכים התרחשה, הסרט לא יגלה האם כבר הסתיימה או שטרם התחילה. כנ"ל לגבי המהומות. יש דיבורים עליהן מדי פעם וסצנה אחת שממש מציגה ארוע משמעותי במהלכן, אבל אם לא גדלתם במקסיקו באותה תקופה, או שאתם בקיאים במיוחד בהיסטוריה של המדינה, כנראה שתהיו מבולבלים לגבי מה שקורה. לא מדובר בחלק משמעותי בעלילה, אבל קוארון בהחלט רצה שנהיה מודעים למצב. אז למה הוא טורח לביים סצנה כל כך מורכבת בשביל משהו שיש לו אפס השפעה על הסיפור? גם הגילוי הדרמתי שמלווה את הסצנה הוא לא באמת גילוי. זה רק חיזוק למשהו שהיה ידוע לפני כן ופשוט לא נאמר ישירות.
רומא הוא סרט שמבוים במיומנות, אבל כתוב, משוחק, מצולם וערוך בצורה בינונית. כמו "כוח משיכה", הקודם של קוארון, יש סיכוי שגם רומא יעבור במהרה ממעמד של יצירת מופת לסרט מרשים טכנית, אבל רווי בעיות. הרי היה ברור שמתישהו אנשים יתחילו לדבר על כך ש"כוח משיכה" נשען במידה מוגזמת על צרופי מקרים ועל הסגברה, אז מי יודע, אולי בעוד כמה שנים ידברו על כך שרומא הוא נסיון להשוויץ בסצנות מורכבות על חשבון כתיבה מעודנת ובניית דמויות. סביר להניח שלא, אבל מותר לי לחלום שעוד אנשים יתלוננו על הדברים האלה כדי שלא ארגיש מוזר.
ביקורת: האחים סיסטרז
עולם הקולנוע אוהב להזכיר לנו את מחירו האמיתי של זהב. לא בדולרים, אלא המחיר הנפשי שחיפוש אחר זהב גובה ממי שמוצא אותו. עוד מימי "תאוות בצע" של אריך פון שטרוהיים, דרך "האוצר מסיירה מדרה" של ג'ון יוסטון ועד ל"הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים כהן, גילוי זהב מוצג כעסק מאוד מסוכן, הן למחפשים והן למי שנמצא בקרבתם. מוזר לחשוב על זה היום, כי מי ילך לחפש בעצמו זהב בהרים כשכל כך הרבה מהמתכת היקרה זמין בחנויות בצורות שונות, אבל הרעיון לפיו לא כל הנוצץ זהב הוא עדיין מוטיב בסיפורים המעובדים לסרטים בשנת 2018.
הספר "האחים סיסטרז" נכתב בידי הסופר פטריק דה-ויט במאה הנוכחית ועובד לסרט בידי הבמאי ז'אק אודיאר. הסיפור לא מבוסס על ארועים אמיתיים, או על דמויות היסטוריות, אלא שואב השראה מיותר ממאה שנה של מיתוסים על המערב ועל הבהלה לזהב. זו לא בדיוק אגדה, אבל בהחלט תתאכזבו אם בתום הצפיה תנסו לחקור קצת על המעורבים בסיפור ותגלו שאיש מהם לא היה ולא נברא. הם פשוט כל כך מציאותיים ביחס לרוב כוכבי המערבונים, שקשה להאמין שלא מדובר בתיעוד של חוויות אמיתיות.
איליי וצ'רלי סיסטרז מסתובבים באורגון של אמצע המאה ה-19 בחיפוש אחר אנשים שהכעיסו את הקומודור. כשמישהו מנסה לגנוב ממנו, או לא מחזיר חוב בזמן, הקומודור שולח את האחים סיסטרז שיפטרו מהמטרד ועל הדרך גם יעבירו את המסר שלא מתעסקים עם הבוס שלהם. איליי, המבוגר בין השניים, פחות נלהב מהעבודה אליה התגלגלו, אבל מאמין שהגנים שירשו מאביהם האלים הופכים אותם לציידי ראשים טובים. צ'רלי, בינתיים, ירש גם את הנטיה להשתכר ואת האופי הפרוע של האב, מה שגורם לאיליי לדבוק בעבודה גם כדרך להשגיח על אחיו.
השניים נשלחים לחסל אדם בשם הרמן קרמיט וורם, שלטענת הקומודור, גנב ממנו משהו. בתור עזרה לאתר את וורם, נשלח בעקבותיו הבלש ג'ון מוריס, אדם משכיל ונעים הליכות, שאמור לעכב את המטרה מספיק זמן עד שהאחים סיסטרז יגיעו לחסלו. התכניות משתבשות כאשר וורם חושף בפני מוריס את הסיבה האמיתית שהקומודור רוצה במותו. וורם טוען כי פתח נוסחה שיכולה לאתר זהב במים ולחסוך בכך ימים של עבודה קשה, והקומודור רוצה אותה לעצמו. מוריס מתחיל להאמין לוורם ומשנה את דעתו לגבי המשימה, מה שמאלץ את האחים סיסטרז להאריך את דרכם ולחפש כעת את שני הגברים, לפני שהקומודור יחשוד שגם איליי וצ'רלי נטשו אותו באמצע העבודה.
מוזר לציין את זה, כי הוא כבר כתב את אחד המערבונים המפורסמים בהיסטוריה (ועוד אחד פחות מפורסם), אבל האחים סיסטרז נראה כמו תסריט של ויליאם גולדמן. התסריטאי המנוח הצטיין בבניית דמויות ורגעי מתח, כאשר הפרטים הקטנים מקבלים לפעמים את הדגש מול המצלמה, בעוד רגעים גדולים חולפים כמעט בדרך אגב. ז'אק אודיאר עושה שימוש בגישה דומה. יש הרבה פרטים קטנים, אבל כולם חשובים. הערה סתמית של צ'רלי על כמות הרקונים המתים בעיירה היא רמז מטרים להמשך הערב. מברשת השיניים שאיליי קונה הופכת גשר דרכו הוא מסוגל לתקשר עם יריב לשעבר. החיבה של צ'רלי לליקר בצבע דם, בעוד איליי מתלהב משירותים ביתיים, מראה על הבדלי האופי בין האחים ועל הגורל שכל אחד מהם מעוניין בו. האופן בו הרמן קרמיט וורם זורק את מגבעתו לעבר תרנגולת חולפת, מזכיר את הצורך העולה מאוחר יותר בדיוק ובסבלנות. מעבר לשחזור התקופתי המרשים, התסריט מלא בפרטים שמעשירים את הסיפור ומעניקים לו ממד של ריאליזם.
אודיאר מקפיד להראות לנו רק את מה שרלוונטי לאותו רגע. התקפה של דב ענק על המחנה מתגלה רק בדיעבד, כאשר הגופה שלו מופיעה בבוקר, מה שמבהיר עד כמה אחת הדמויות לא הייתה מודעת לסביבתה באותו לילה. גם קטעי היריות מצולמים ברובם ממרחק, כאשר קולות הנפץ והבהובי פליטות הקליעים הם הרמזים היחידים למיקום הנוכחים. בעוד רוב הבמאים המודרניים נוטים להראות יותר מדי מסצנות קרב וליצור בלבול מרוב עומס בפרטים, אודיאר שומר על סטריליות יחסית ומשתף את העיקר, בלי הסחות דעת מיותרות.
הסרט חייב הרבה גם להופעות המשחק המשובחות שלו. ג'ון סי. ריילי בולט במיוחד לטובה בתור איליי הרגיש והשקול שיכול להיות קשוח וקטלני בעת הצורך, אבל ממש לא נהנה מכך. הכימיה בינו לבין חואקין פניקס גורמת להם להיראות כמו אחים אמיתיים, למרות השוני הרב בהופעתם החיצונית. השוני הזה הגיוני בהתחשב בהבדלים הנוספים בין איליי וצ'רלי, אבל מה שבהחלט לא מובן מאליו זה שעד סוף הסרט, יכולתי לראות אותם כאחים שגדלו באותו בית ומכירים אחד את השני טוב יותר מכל אדם אחר. השחקנים מצליחים לגרום לאשליה לעבוד. ריז אחמד אניגמטי כנדרש בתפקיד הרמן, בעוד ג'ייק ג'ילנהול אמנם מגזים מעט את המבטא של ג'ון מוריס, אבל משכנע בתור מישהו שתפס את עצמו באמצע פעולה ועכשיו מנסה לשנות מסלול תוך התכחשות לעברו המפוקפק.
החסרון היחיד של האחים סיסטרז הוא באורך. זה לא שהוא ארוך באופן יוצא דופן, אולם מאחר ומדובר בסרט של שעתיים, ישנם רגעים בהם נדמה שהוא מגיע לשיא, אבל אז מבינים שזה לא הגיוני, כי אין סיכוי שעבר מספיק זמן. יש כל הזמן תחושה כאילו מגיעים עוד רגע לסיום, רק כדי לקלוט שיש עוד לפחות חצי שעה עד לכתוביות. זה מאפשר לסרט להמשיך ולהפתיע, אבל בו זמנית גם יוצר קהות מסוימת כלפי הסוף האמיתי. כאשר הוא באמת מגיע, הרגשות החזקים כבר בוזבזו על נקודות מוקדמות יותר בעלילה. בנוסף, היה אפשר לקצץ קצת מהמערכה האחרונה. במיוחד חמש הדקות האחרונות נראות כמו מריחה, אחרי שכל הקצוות כבר נסגרו. עד כמה שהאחים סיסטרז הוא סרט טוב, יש לו לפחות סוף אחד יותר מדי.
יחד עם "הבלדה על באסטר סקראגס" (מתנצל על כך שלא פורסמה ביקורת בזמן), האחים סיסטרז הופך את סוף 2018 לזמן טוב למערבונים. בלי נסיון להתחכם מעבר לנדרש, אבל עם שילוב של הומור ורגש, סרטו של ז'אק אודיאר מביא הרבה כבוד לז'אנר הוותיק. הוא נמנע בחכמה מקלישאות ומציג עולם בו מגוון סיבות יכולות להשפיע על גורלן של הדמויות הראשיות. לפעמים הם יורים את דרכם החוצה מתוך הסבך, לפעמים האחים רבים ביניהם, לפעמים דם סמיך יותר מוויסקי, לפעמים זו טיפשותם של אחרים שמשפיעה על מה שקורה. איליי וצ'רלי הם לא גיבורים, אבל הם גם לא נבלים. מדובר בשני אנשים שהתגלגלו לעסקי ציד הראשים מתוך חוסר ברירה, כאשר אחד מהם מאמין שיש סיכוי לפתוח דף חדש, בעוד האחר משוכנע שלא מחכה להם משהו יותר טוב מזה.
פרק 277 – מה זה בעצם גופי?
דיסני יודעים לצחוק על עצמם והם עושים את זה כבר יותר מעשור. השבוע, "ראלף שובר את האינטרנט" מעורר תהיות לגבי חורים בעלילה, הגיל האמיתי של קהל היעד ומה בעצם מגדיר נסיכת דיסני. לאחר מכן, חוזרים ל"מכושפת", הסרט שהתחיל את גל המודעות העצמית של האולפן עם העכבר.
ספוילרים לשני הסרטים.
פרק 276 – מיליון ואחת דרכים למות במערב
האחים כהן ביימו שישה סיפורים המתרחשים במערב ועוסקים במוות וחיפוש אחר ממון. ג'ון יוסטון הסתפק בסיפור אחד, אבל יצאה לו חתיכת קלאסיקה. מתחילים עם "הבלדה על באסטר סקראגס" וממשיכים עם "האוצר מסיירה מדרה".
ספוילרים לשני הסרטים.
נבואה לאוסקר: 3.12.2018
הסרט הטוב ביותר
שחור על לבן
האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?
המועדפת
האדם הראשון
הכנסיה החדשה
הספר הירוק
סיפורו של רחוב ביל
רומא
כוכב נולד
סגן הנשיא
הבימוי הטוב ביותר
יורגוס לנתימוס – המועדפת
בארי ג'נקינס – סיפורו של רחוב ביל
אלפונסו קוארון – רומא
בראדלי קופר – כוכב נולד
אדם מקיי – סגן הנשיא
התסריט המקורי הטוב ביותר
בו ברנהם – כיתה ח'
דבורה דיוויס, טוני מקנמרה – המועדפת
פול שריידר – הכנסיה החדשה
בריאן הייד קרי, פיטר פארלי, ניק ואללונגה – הספר הירוק
אדם מק'קיי – סגן הנשיא
התסריט המעובד הטוב ביותר
ספייק לי, דיוויד רבינוביץ, צ'רלי וצ'טל, קווין וילמוט – שחור על לבן
ניקול הולופסינר, ג'ף ויטי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?
ארמנדו איאנוצ'י, איאן מרטין, דיוויד שניידר – סטלין מת
בארי ג'נקינס – סיפורו של רחוב ביל
בראדלי קופר, ויל פטרס, אריק רות' – כוכב נולד
השחקן הראשי הטוב ביותר
כריסטיאן בייל – סגן הנשיא
בראדלי קופר – כוכב נולד
ראיין גוסלינג – האדם הראשון
איתן הוק – הכנסיה החדשה
ויגו מורטנסן – הספר הירוק
השחקנית הראשית הטוב ביותר
גלן קלוז – האישה
אוליביה קולמן – המועדפת
ויולה דיוויס – אלמנות
ליידי גאגא – כוכב נולד
מליסה מקארתי – האם תוכלו אי פעם לסלוח לי?
שחקן המשנה הטוב ביותר
מהרשאלה עלי – הספר הירוק
אדם דרייבר – שחור על לבן
סם אליוט – כוכב נולד
ריצ'רד אי. גרנט – האם תוכלו לסלוח לי?
סם רוקוול – סגן הנשיא
שחקנית המשנה הטובה ביותר
איימי אדמס – סגן הנשיא
ניקול קידמן – ילד מחוק
רג'ינה קינג – סיפורו של רחוב ביל
תומסין מקנזי – אל תשאירי סימן
רייצ'ל וייס – המועדפת
סרט האנימציה הטוב ביותר
משפחת סופר-על 2
אי הכלבים
מיראי
ראלף שובר את האינטרנט
ספיידרמן: ממד העכביש
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
דוג-מן (איטליה)
המשפחה שלי (יפן)
כפר נחום (לבנון)
רומא (מקסיקו)
אהבה בימים קרים (פולין)
הצילום הטוב ביותר
שיימוס מקגארבי – זמנים קשוחים באל רויאל
רובי ראיין – המועדפת
לינוס סנדגרן – האדם הראשון
ג'יימס לקסטון – סיפורו של רחוב ביל
גרייג פרייזר – סגן הנשיא
העריכה הטובה ביותר
ברי אלכסנדר בראון – שחור על לבן
טום קרוס – האדם הראשון
פטריק ג'. דון ויטו – הספר הירוק
ג'יי קסידי – כוכב נולד
אלפונסו קוארון, אדם גוף – רומא
הפסקול המקורי הטוב ביותר
ג'סטין הורביץ – האדם הראשון
ניקולס בריטל – סיפורו של רחוב ביל
מייקל ג'יאצ'ינו – משפחת סופר-על 2
אלכסנדרה דספלה – אי הכלבים
אלכסנדרה דספלה – האחים סיסטרז
מיקס הסאונד הטוב ביותר
רפסודיה בוהמית
הפנתר השחור
מרי פופינס חוזרת
כוכב נולד
סגן הנשיא
עריכת הסאונד הטובה ביותר
הפנתר השחור
הנוקמים: מלחמת האינסוף
האדם הראשון
מרי פופינס חוזרת
כוכב נולד
העיצוב האמנותי הטוב ביותר
המועדפת
האדם הראשון
הספר הירוק
מרי פופינס חוזרת
רומא
עיצוב התלבושות הטוב ביותר
קולט
המועדפת
האדם הראשון
מרי פופינס חוזרת
מרי מלכת הסקוטים
האפקטים החזותיים הטובים ביותר
הפנתר השחור
הנוקמים: מלחמת האינסוף
חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
האדם הראשון
מרי פופינס חוזרת
האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר
הפנתר השחור
מרי מלכת הסקוטים
סגן הנשיא
בשביל הזהב 