ב-3 בנובמבר 2005, נערך בליסבון טקס פרסי המוזיקה האירופיים של MTV. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שצפיתי בטקס (הזדקנתי מאז), אבל אני זוכר אותו כאחד המוצלחים. המנחה היה טיפוס מוזר, גבוה עם שפם וחליפה, שדבר במבטא לא ברור, זרק מילים בשפה מזרח אירופית ופתח את הערב במילים "ברוכים הבאים לתחרות האירוויזיון". הוא הוצג בתור בוראט סגדייב ועד כמה שרשת MTV הלכה והתפצלה באותם ימים למגוון ערוצים מקומיים, נראה שגם אף אחד בקהל לא בדיוק יודע מי זה. לא היו תקלות מיוחדות, חוץ מהפרעה מתוכננת באמצע הופעה של פו פייטרז, אז גם לא היה משהו חריג לדווח עליו. הטקס התנהל כצפוי ואולי בפעם האחרונה בתולדותיו, למעשה התרכז במוזיקה ולא בנסיונות להמציא עצמו מחדש בעידן המדיה החברתית.
אחרי שהטקס הסתיים, עשיתי חיפוש מהיר וגיליתי שבוראט הוא בעצם דמות של סשה ברון כהן, כוכב הטלוויזיה הבריטי. זו הייתה הפעם השניה בה ברון כהן הנחה את הטקס של MTV, כשהראשונה הייתה ארבע שנים לפני כן, בדמותו של עלי ג'י. ההבדל הוא שעלי ג'י היה מוכר לצופי הערוץ מהופעתו בקליפ של מדונה, בעוד בוראט היה מוכר רק למי שצפה בתכנית הטלוויזיה בה הופיע. זמן קצר לאחר מכן, התברר שבוראט לא סתם נבחר להיות הדמות המנחה את הטקס, אלא שזה היה צעד ראשון במסע לקידום הסרט שיהפוך לתופעה בינלאומית שנה לאחר מכן.
אתם זוכרים איך זה היה. אנשים מחקים את הקאץ' פרייזים של בוראט, נרשמה עליה חדה בכמות הכיפים הניתנים ברחבי העולם וכולם דברו על כך שסשה ברון כהן הוא הדבר הגדול הבא בתחום הקומדיה. זה לא רק שהסרט היה מאוד מצחיק, הוא גם נתפס כסאטירה מצמררת על אמריקה השמרנית שבאמצע כהונתו השניה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, הייתה כנראה בתקופה הכי מעוררת מחלוקת בתולדותיה, לפחות לעיניים זרות. ולפחות עד שטראמפ נבחר.
חלפו 14 שנים מאז שבוראט הפך לכוכב ושם את ארצו קזחסטן על המפה. לרוע המזל, מדובר במפת המקומות המביכים ביותר על פני כדור הארץ, מה שמאוד הרגיז את הממשלה והביא לפיטוריו של בוראט ושליחתו לעבודות כפיה. כעת, הוא זוכה לחנינה ונשלח שוב לאמריקה בשם ארצו. ראש ממשלת קזחסטן רוצה שבוראט יביא מתנה יוקרתית לסגן נשיא ארה"ב מייק פנס ויתעד את מסעו עם כמות לא ידועה של אנשי צוות. כשבוראט מגיע ליעדו, הוא מגלה שבמקום המתנה, מחכה לו בתו המתבגרת טוטאר, ממנה היה מנותק רוב חייה. לאחר התיעצות דרך פקס עם ראש הממשלה, מחליט בוראט להעניק את בתו כמתנה במקום ובכך גם לשפר את היחסים בין המדינות, גם להציל את עצמו מהוצאה להורג וגם להגשים את חלומה של טוטאר להתחתן עם אמריקאי עשיר כמו מלניה.
באופן טבעי, "בוראט 2" מכיל כמה הבדלים משמעותיים מהסרט הראשון. הסיבה שבמשך שנים ברון כהן לא חזר לדמותו של בוראט היא שהיו מזהים אותו בקלות. מאחר וכל הרעיון היה שאנשים מתייחסים אליו כאל כתב לגיטימי ממדינה זרה, לא ניתן להשיג את אותו אפקט כשאנשים ברחובות טקסס מזהים אותו ורוצים לצלם איתו סלפי. ההפקה מכירה בכך ועל כן בוראט מסתובב חלק גדול מהסרט בתחפושת, לרוב של מה שהוא תופס כאמריקאי ממוצע. זה מאפשר לו לצלם תגובות אמיתיות של אנשים, אם כי, ופה נמצא ההבדל הגדול השני, הוא בברור פחות מראיין אותם ויותר מנסה להוציא מהם תגובות לקומדיית ההלם שהוא מנסה ליצור.
זו הסיבה שההפקה הייתה חייבת את טוטאר. בעוד סשה ברון כהן הפך מאז הסרט הראשון לאדם מאוד מפורסם, במיוחד כשהוא מחופש לבוראט, השחקנית הבולגריה מריה בקלובה בקושי מוכרת אפילו במולדתה. למרות שלא ברור מאיפה טוטאר, שגדלה כביכול בכפר קטן במדינה בה לא נוהגים לספק לנשים אפילו לימודי ליבה, יודעת אנגלית באותה רמה כמו אביה, היא הקלף הסודי של הסרט. בזכות היותה בעלת מראה צעיר (השחקנית בת 24 במציאות), היא מסוגלת לגלם בת נוער שעדיין זקוקה לאישור מאביה בכדי לעשות דברים, אבל מספיק גדולה בשביל להגיע בעצמה למסקנות על נשיות ועל המרחק שגברים מוכנים לעשות בשביל לפתות מישהי. הסרט פחות מתעסק בשמרנות ובשנאת הזרים המובנית בחברה האמריקאית, ויותר בגילוי מה דומה ומה שונה בין אמריקה לבין הכפר הקטן. תומכי המפלגה הרפובליקנית ואנשי דת עדיין מוצגים באור נלעג, אבל יותר בעקבות מה שנאמר עליהם מאשר מה שהם עושים בעצמם.
כאן ההבדל האחרון ואולי המהותי ביותר בין הסרט הראשון לבוראט 2. בסרט הראשון, בוראט לא היה צריך להתאמץ כדי להוציא אנשים רע מול המצלמה. הם פשוט היו מתחילים להסביר לו איך דברים מתנהלים באמריקה והיו בעצמם מספקים אמירות גזעניות ונלעגות, או מביכים את עצמם בכדי לא להעליב את הזר חסר ההשכלה. הסרט גם הציג עד כמה רגש לאומני יכול להביא אנשים לתגובות אלימות כאשר הם חשים שמישהו לועג לארצם האהובה.
בבוראט 2, רוב המרואיינים יוצאים קודם כל אנושיים. אפילו שני חובבי הקונספירציות שבטוחים שדמוקרטים אוהבים לשתות דם של ילדים (ברצינות), הם אנשים חמים וחברותיים שלהוציא את האמונות המופרכות שלהם, מתנהגים בצורה די נורמטיבית. גם כשטוטאר מנסה לסחוט תגובות מתלהמות, זה מוביל בעיקר לרחמים כלפיה ולאנשים שמניחים שאו שמותחים אותם, או שמדובר בבחורה שצריכה עזרה. אחת המצולמות, בייביסיטרית מקצועית שמתבקשת לשמור על טוטאר, אפילו מוצגת כגיבורה שלא מועדת לרגע מול ההתנהגות המוזרה של ה"קזחים". כמה שמניחים בפניה מלכודות, היא יוצאת מהסרט כמודל לחיקוי עבור נשים צעירות. ברור שתורמת לכך השתיכותה לאוכלוסיה מוחלשת, אבל זה עדיין משהו שלא היה בסרט מ-2006, הנכונות להציג את האנשים הטובים שפוגשים בדרך ולא רק להביך בעלי שררה. שלא תטעו, עדיין יש פה רגעים בהם אנשים נראים ממש רע, כשגזענות והחפצת נשים הם דברים שנראים להם חלק טבעי מהחיים. עם זאת, ההפקה בחרה שלא לכלול בסרט את התגובות היותר אלימות שהתקבלו. אולי זו התרככות בגלל הזמן שעבר, אולי זה משבר הקורונה שגורם לברון כהן לחוש פחות זרות בקרב האמריקאים, או שאולי זה קשור לתאריך היציאה של הסרט.
מאחר ונכון לכתיבת שורות אלה, בתי הקולנוע בישראל עדיין סגורים בעקבות מגפה עולמית, אני מפרסם ביקורות לפי לוח זמנים פחות הדוק. חיי המדף של סרט חדש כבר לא נמדדים בשבועות, אלא בחודשים, והוא נותר זמין לאורך זמן בשרותי סטרימינג שונים. בוראט 2 יצא באופן רשמי באמזון פריים ב-23 באוקטובר 2020, כמעט חודש לפני שצפיתי בסרט בעצמי. תאריך ההפצה נבחר בכוונה כך שיהיה קרוב לבחירות לנשיאות ארה"ב, בתקוה להשפיע על אנשים לקחת ברצינות את הכח שנמצא בידיהם ולבחור איזו אמריקה הם רוצים לארבע השנים הקרובות, זו של טראמפ, או אחת שמתחייבת ללכת בדרכים אחרות. התאוריה שלי היא שבוראט 2 מתמקד יותר באנשים הפשוטים ובדברים על-זמניים כמו יחס לנשים, מכיוון שיוצרי הסרט לא רוצים להרחיק את בעלי זכות ההצבעה. במקום להציג את אמריקה כמקום חשוך שחי באשליות כמו בסרט הראשון, המטרה עכשיו היא להראות את המורכבות של המעצמה החזקה בעולם, שבה הפוליטיקאים משקרים במצח נחושה, בזמן שהאזרחים מנסים לחיות את חייהם. זה לא שבמציאות הכל הלך חלק ובוראט לא נתקל בגילויי שנאה, אבל הוחלט הפעם להשאיר אותם בחוץ. כן, אנשים עדיין גזענים ותעשיית הכנת הבנות לחתונה היא מזעזעת וראויה לסרט שלם משלה, אבל התגובות של רוב האנשים בסרט סובלניות באופן מפתיע להטרלות של סשה ומריה.
זו גם תזכורת למה סשה ברון כהן לא הפך בסופו של דבר לקומיקאי הגדול שחשבו שיהיה. הוא מצחיק ומסור לעבודתו, אין ספק, אבל ההומור הגס והגזעני-שוביניסטי שהפתיע בעבר, לא התקדם במילימטר ב-14 שנים. בוראט וטוטאר מנסים לזעזע אנשים וכשזה לא עובד, מציגים בפניהם תמונה של איבר מין, או מדברים על איברי המין של עצמם בנסיון נואש להוציא תגובה נסערת. אחרי חצי שעה, כבר שקלתי ברצינות להפסיק לצפות כי זה נראה כמו מחזור עצמי מינוס התזמון הקומי. רק אחרי שטוטאר מתחילה להתפתח כדמות, גם הסרט מתחיל לגדול ולהיות בעל משמעות. זה עדיין לא מוצלח כמו הסרט הראשון ולמען האמת, מריה בקלובה כנראה מצילה אותו מלהיות מיותר לחלוטין. יש מספר מוגבל של פעמים בהן אפשר לספר את אותה בדיחה ובמקרה של בוראט, המספר הזה היה סרט אחד. בשביל שסרט נוסף יעבוד, גם הבדיחות צריכות להתרענן. הקרבה לבחירות מוסיפה הקשר רלוונטי לפחות עד ינואר, והדיבורים על זכויות נשים מזעזעים בעיקר כי השנה היא 2020 ונשים עדיין צריכות להיאבק על זכויות בסיסיות ולסחור בגופן בשביל האשליה שהשיגו משהו בחיים. אלה הדברים שעוד נותנים לסרט רגליים, אבל כקומדיה או סאטירה פוליטית, אין לו משהו חדש להציע.
בשביל הזהב 