ביקורת: האירי

 

שמעתם מה מרטין סקורסזה אמר על סרטי מארוול? שמעתם שהוא לא חושב שהם קולנוע ומכנה אותם סרטי לונה פארק? שמעתם שהוא שונא את כל מה שצעיר וזורק שקיות עם שתן מהחלון על ילדים תוך שהוא צועק "קחו את זה, פאקינג מילניאלז!"?

אוקי, אז הדבר השלישי הוא המצאה, אבל הייתה התעסקות קצת חסרת פרופורציות בשניים הראשונים לאחרונה. סקורסזה, במאי עם ותק של יותר מחמישים שנה, שנחשב בעיני רבים לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, לא יכול לדבר על הסרט החדש שלו, "האירי", בלי שישאלו מה הוא חושב על ספיידרמן. קשה להתעלם מההערות שלו, שפגעו בלא מעט אנשים שעבורם סרטי מארוול הם פסגת הקולנוע של העשור הנוכחי, וגם מתבקש לשאול את דעתו על סרטי גיבורי-על בעקבות המחוות שנעשו לו ב"ג'וקר", רק שזה לא הדבר הכי מעניין שיש לבן אדם לומר. גם אני חושב שהוא מגזים ושהיחס השלילי שלו כלפי הנוקמים נובע מדעות קדומות וחוסר הכרות עם הסדרה, ואני לחלוטין מסכים עם מי שרואה ביקום הסינמטי של מארוול פרויקט חסר תקדים ששנה לטובה את פני הקולנוע. עדיין, כשאני קורא ראיון עם מרטין סקורסזה, אני רוצה לשמוע אותו מדבר על דברים שקשורים אליו, כמו העבודה עם שחקנים אגדיים והאופן בו היחס הממסדי כלפיו השתנה לאורך השנים.

אז עכשיו שלקחתי את הפיל לחדר אחר ושמתי לו משהו לראות בטלוויזיה, בואו נדבר על האירי. הסרט החדש של סקורסזה הוא שלוש שעות וחצי של סיפור גנגסטרים עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פאצ'ינו. כבר היינו בסרט הזה, כבר שמענו את המבטאים המוגזמים, כבר למדנו בעל פה את מונולוג "אתה חושב שאני מצחיק". מה כבר יש לחדש שסקורסזה לא עשה בסרטי מאפיה קודמים שלו, או בסרטים קודמים בהם הציג איטלקים קשוחים, או אירים קשוחים? מתברר שדי הרבה.

 

בתחילת הסרט, פרנק שירן הזקן יושב בכסא גלגלים ומספר על חייו. הוא נזכר בנסיעה עם ראסל ונשותיהם של השניים לחתונה, במהלכה ערכו לא מעט עצירות. חלקן בשביל שהנשים יוכלו לעשן, וחלקן כי ראסל צריך לבקר כל מיני אנשים. אחת העצירות האלה מזכירה להם איך נפגשו לראשונה וכיצד הפכו לחברים טובים בהמשך.

פרנק עבד בתור נהג משאית אחרי מלחמת העולם השניה. באחת הנסיעות, לאחר שמשאיתו נתקעה, קבל עזרה מאדם מסתורי שידע בדיוק מה התקלה, אבל סרב לגלות את שמו. זה היה ראסל ופרנק למד זאת רק במפגש הבא ביניהם. לנהגי משאיות באותה תקופה היה איגוד מאוד חזק, אבל שכר לא משהו. פרנק מצא דרכים להתפרנס מהצד, כולל עבודות קטנות עבור טיפוסים מפוקפקים בעלי מבטא איטלקי, שיער מסורק לאחור וחליפות יקרות. אחרי שהוא מראה נאמנות מול חברת השליחויות שרוצה לדעת לאן המשלוח נעלם, פרנק נפגש עם בן הדוד של עורך הדין שלו, שהוא לגמרי במקרה אותו ראסל שעזר לו לפני כן. קצת פחות במקרה, ראסל הוא אחד מראשי משפחת הפשע באפאלינו.

מנקודה זו, הסרט מלווה את התחממות היחסים בין פרנק וראסל. פרנק מבצע עבודות שונות עבור המשפחה, כגון איומים, הפחדות, פיצוצים מבוקרים ומדי פעם גם רצח של מישהו שמדבר יותר מדי. אם רוצים לדעת מה בדיוק הוא עושה, אפשר לומר שהוא צובע בתים. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, תבינו מהר מאוד. בעוד הדבר פוגע בחיי המשפחה של פרנק ובעיקר מרחיק ממנו את בתו פגי, האמון שראשי המאפיה נותנים בו מוביל את פרנק להתקרב גם לג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות בכבודו ובעצמו ואחד האנשים החזקים ביותר באמריקה.

האירי, המבוסס על הספר הביוגרפי "שמעתי שאתה צובע בתים", מתמקד בעיקר בקו הזמן השלישי. אנחנו מלווים את התקדמותו של פרנק מנהג פשוט לבריון להשכיר לאיש אמונים של המאפיה לחברו הקרוב של ג'ימי הופה. את כל השלבים האלה, יחד עם הגרסאות היותר מבוגרות של הדמות, מגלם רוברט דה נירו. הסרט נעזר באותה טכנולוגיה בה הצעירו את פטריק סטיוארט בסרטי אקס-מן, את מייקל דאגלס ומישל פייפר ב"אנטמן והצרעה" ואת סמואל אל. ג'קסון ב"קפטן מארוול". סליחה, התחלתי שוב לדבר על מארוול.

גם אל פצ'ינו עובר תהליך הצערה לשם גילום ג'ימי הופה. זה מוביל לבעיה הקבועה עם הטכנולוגיה הזאת: היא יכולה לגרום לפנים של שחקן להראות צעירים יותר, אבל לא משנה את שפת הגוף. דה נירו ופצ'ינו זזים כמו בני שבעים פלוס, גם כשהדמויות שלהם אמורות להיות בשנות הארבעים לחייהן. שני השחקנים עושים עבודה מעולה בגילום התפקידים והצגת ההבדלים ביניהם. פרנק הוא אדם שקול ורגוע שמסוגל להתנתק רגשית באופן מוחלט לצורך ביצוע עבודה, בעוד ג'ימי הופה הוא פקעת של עצבים שסוחף אחריו את הקהל בנאומים נלהבים ותמיד משוכנע שקיימת קונספירציה נגדו. הכל עובר דרך המסך בצורה מושלמת, חוץ מזה שהשניים נראים כמו שחקנים זקנים בתחפושת של צעירים, כי הטכנולוגיה עדיין לא יכולה להחזיר לגוף את הגמישות והמרץ שהיו לפני עשרות שנים. זו בעיה שסקורסזה הודה בעצמו בקיומה ולכן השתדל לצלם את השחקנים בעיקר בסיטואציות שלא דורשות הרבה תנועה לאורך הסט, כדי לא להבליט את גילם האמיתי.

אולי מהסיבה הזו, ההופעה שהכי אהבתי בסרט היא של ג'ו פשי. מעבר לכך שטוב לראות את פשי אחרי שכמעט ולא שחק בעשרים השנים האחרונות, ראסל הוא לכל אורך הסרט אדם מבוגר. אמנם הגיל שלו משתנה, אבל בשום שלב הוא לא נדרש לעשות משהו שאדם בגילו של פשי יתקשה לעשות. נוסף על כך, יש את החביבות הטבעית של פשי, שיושבת בול על הדמות. הרבה מכירים אותו דווקא מהופעות צעקניות בסרטים כמו "החברה הטובים", "שכחו אותי בבית", "בן דודי ויני" וסדרת נשק קטלני. ראסל הוא תזכורת לכך שפשי הוא שחקן בעל מנעד רחב שלא חייב לגלם את הצייצן העצבני כדי למלא את המסך, הוא יכול לעשות זאת רק ממבט ממוקד היטב בשחקן שמולו.

לקח לסקורסזה הרבה זמן לשכנע את ג'ו פשי להצטרף לצוות השחקנים כי פשי שמע את תקציר העלילה והרגיש שכבר עשה מספיק דמויות של מאפיונרים איטלקיים עצבנים. זה גם היה החשש שלי לפני הצפיה, במיוחד בגלל השילוב של רוברט דה נירו, שגלם בחייו כל כך הרבה מאפיונרים, שכבר התחיל בשלב מסוים לגלם גם את הפרודיות על עצמו. לשמחתי (ולשמחת ג'ו פשי), האירי הוא לא עוד סרט מאפיה. נכון, ההתחלה מזכירה את התבנית הרגילה. בחור מתחיל להסתובב עם אנשי הפשע המאורגן, הם רואים שיש לו פטנציאל ומאמצים אותו לחיקם, הוא מתבסס ביניהם בזמן שהחיים הפרטיים שלו הולכים ונהרסים, באדה בינג באדה בום, הוא מבין שמשהו חייב להשתנות. אלא שפרנק שירן לא מרגיש את הצורך בשינוי. טוב לו במה שהוא עושה, כי כמו שהזכיר כאשר נשאל על שרותו הצבאי, הוא חיל. נותנים פקודה והוא מבצע בלי לשאול שאלות. אם משהו בכל זאת מפריע לו, הוא יעלה את זה בפני המפקד הישיר שלו, אבל בטח שלא יפעל נגד מי שגייס אותו. עם הגישה הזו, פרנק נבדל מדמויות שמתחילות מנקודה דומה בסרטי מאפיה אחרים. הוא מתפתח, אבל תמיד נשאר החיל הנאמן שרק ממלא פקודה. בעיניו, אם צריך לפגוע במישהו, זה כנראה מישהו שמגיע לו. ככה נשארים בחיים בעסק כל כך מסוכן. לא לוקחים הימורים מיותרים ולא מפקפקים בהוראות מגבוה.

עוד דבר שהסרט עושה שונה מרוב הסרטים האחרים מסוג זה, הוא להראות את עומק ההשפעה של המאפיה על ההיסטוריה של אמריקה. זו לא סתם מלחמת כנופיות, או פעילות לא חוקית שצריך להסתיר מהמשטרה. הגרסה הזו של המאפיה מתערבת בפוליטיקה, משפיעה על תוצאות בחירות ומנהלת עסקים ישירים עם מנהלי איגודי עובדים חזקים. זה לא סוד שחלק מראשי האיגודים בארצות הברית, במיוחד בשנות השישים והשבעים, נקטו בשיטות של מאפיה נגד יריבים פוליטיים, אבל האירי מציג את זה כשיטות שהמאפיה עצמה עוזרת ליישם. ג'ימי הופה, המוכר כיום בעקבות בגלל המסתורין סביב העלמותו, מוצג כמי שנמצא בקשרים הדוקים עם העולם התחתון וזה כשהוא עדיין נראה מוסרי ביחס ליריבו טוני פרו. אמנם הסרט נוגע לפעמים בתאוריות קונספירציה מיותרות שאין להן ביסוס במציאות, אבל רוב הזמן נעשית עבודה ממש טובה בהצגת המאפיה כמשהו גדול ועמוק בהרבה מכפי שנדמה בהתחלה. אלה לא סתם כמה חבר'ה אלימים שאוהבים אוכל טוב ומצפים שינהגו כלפיהם בכבוד, זה ארגון שגם שלוש שעות וחצי לא מספיקות בכדי להציג את מלוא פועלו. כל העצירות של ראסל בדרך נראות כמו ביקורים פשוטים אצל אנשים שחייבים לו כסף, אבל האופן בו מילה אחת שלו יכולה להפוך החלטה של בעל עסק והוא אפילו לא צריך להרים את קולו או להפוך שולחן לשם כך, מבהיר את כוחו האמיתי של הארגון.

הסרט עושה תפנית מעניינת בחלקו האחרון. בלי להיכנס לפרטי עלילה, נראה שבחלק הזה סקורסזה עושה משהו שהוא לרוב נמנע ממנו בסרטיו – הוא מתחבר רגשית לסיפור. אני לא מכחיש שסקורסזה הוא במאי משפיע וחשוב ושיש לו יכולת טבעית לייצר סצנות בלתי נשכחות. זה פשוט שהוא עצמו תמיד נראה מרוחק מנושא הסרט, כאילו שום דבר ממה שהוא מביים לא נוגע לו אישית. הוא יעשה מחוות לאנשים שהוא מעריץ, או ישלב נושאים שמעניינים אותו, אבל האירי הוא הסרט הראשון בו הרגשתי שמרטין סקורסזה קם מכס הבמאי ונעמד מול המצלמה. לא כהופעת קמאו שקל לפספס, אלא ממש כחלק מהסיפור. בחצי השעה האחרונה של הסרט, הרגשתי כאילו הבמאי הכל כך טכני הזה נפתח לראשונה מול הקהל ומודה בכך שגם הוא אנושי, גם הוא בן תמותה וגם לו יקרה מה שקורה לכל אדם בסופו של דבר. האירי, אחרי שלוש שעות בהן עסק בניתוק רגשי, מחייב את הצופה להכיר באנושיותו ומשאיר את הקהל עם מחשבות, לא רק על המאפיה ועל ג'ימי הופה ועל אנשים שצובעים בתים, אלא גם על הכיוון הבלתי נמנע אליו כולם צועדים בסופו של דבר.

אני לא תמיד מתחבר לסרטים של סקורסזה, חלקם אפילו די מוערכים יתר על המידה בעיני. האירי הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי משהו מעבר לרובד הסיפורי אצלו. התסריט של סטיבן זייליאן והופעות המשחק המשובחות עוזרים לסרט הארוך להתקדם בקצב נוח ולא מתיש, עם עלילה שכל הזמן מתפתחת עוד קצת. לאט לאט, נחשף עוד מידע, אבל בשום שלב אין תחושה של עודף פרטים או של חוסר התקדמות. כל זה היה יכול להוביל לסרט פשע ממש טוב ולסגור עניין. חצי השעה האחרונה של האירי מוסיפה עוד משהו, שנמצא כבר מעבר לעלילה עצמה. יתכן שלחלק מהאנשים זה יהיה כבר יותר מדי, אבל אני נשאבתי בסיפוק לתוך פוש אחרון של כנות חסרת תקדים מצד במאי שמבין כיום דברים שלא הבין בתחילת דרכו, ומוכן סוף סוף לשתף אותם עם העולם.

מאה הגדולים: מקומות 40-31

40. הגוניס (ארה"ב, 1985)

במקור: The Goonies

במאי: ריצ'רד דונר

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: שון אוסטין, קורי פלדמן, ג'ף כהן, ג'ונתן קה הוי קוואן, ג'וש ברולין, קרי גרין, מרתה פלימפטון, ג'ון מאטוז'אק, אן רמזי, רוברט דבי, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: חבורה של ילדים, המכנים עצמם "הגוניס", יוצאים למצוא אוצר של שודדי ים שהוסתר במערכת מערות תת-קרקעיות בסמוך לעיירת מגוריהם. הילדים מוכרים בכינויים מייקי, מאות', צ'אנק ודאטה ומצטרפים אליהם אחיו הגדול של מייקי ושתי נערות נוספות. במקביל, מנסים למצוא את האוצר האחים למשפחת הפשע פראטלי ואמם הדומיננטית. בן נוסף למשפחה, שפניו מעוותות ומוחו תקוע בשלב אינפנטילי, הוא סלות', המתגלה כטוב לב חרף חזותו המפחידה.

למה הסרט הזה ברשימה: במהלך שנות השמונים והתשעים, היו נפוצים סרטי אימה לילדים. בדרך כלל התיחסו אליהם בתור סרטי הרפתקאות, אבל כמה מאיתנו שגדלו בתקופה הזו עדיין לא יכולים לשמוע את השם ארטקס בלי לבכות, לראות עכברוש בלי לתהות אם זה לא ROUS תינוק, או לשמוע תופים ולא לחפש את לוח המשחק הקרוב. אם זיהיתם את כל הרפרנסים האלה, ברכותי, נולדתם בשנות השמונים. הגוניס אינו חוסך מגיבוריו סיטואציות מסכנות חיים ומזכיר לצופה שליציאה מאזור הנוחות יש מחיר. אולי מחכה אוצר בסוף הדרך, אבל יש גם חדרים מלאים במלכודות מוות, מאפיונרים חסרי רחמים ואולי ואולי לא תמנון. לכל אחד מארבעת הילדים שבמרכז הסיפור יש אישיות משלו והניגודים ביניהם הם מה שמאפשר את המשך המסע. מייקי הוא האמיץ שלא אומר די, מאות' יודע לקרוא שפות ולסבך את עצמו, צ'אנק מוצא מכנה משותף מפתיע עם סלות' ודאטה אוהב להמציא תכסיסים. נכון, הילדים די נופלים לסטראוטיפים של השמן אוהב הממתקים והאסיאתי הגאון שמדבר מוזר, אבל כולם דמויות חיוביות וחברים טובים. לכל אחד מהם יש רגעי משבר שמוסיפים לו רובד אנושי ששובר את הסטרואטיפ. הפחד האמיתי שלהם לא נמצא מתחת לאדמה, אלא בכיסו של איל נדל"ן המעוניין לקנות את בתי השכונה ולהפריד בין המשפחות השוכנות שם. אני אהיה האחרון לייחס לכריס קולומבוס חשיבה אנטי-קפיטליסטית, אבל יצאה לו פה ביקורת על הפיתוח המואץ שארצות הברית עברה בשנות השמונים, כאשר בעלי ההון הכתיבו הכל והדרך היחידה להתמודד איתם, היא לחפש אוצר אבוד בין מאות שנים. הרבה סרטים מהתקופה מזדהים עם האדם הקטן שנאבק בעולם המשתנה סביבו והגוניס מציג געגוע חזק לעבר, כשילדים יצאו להרפתקאות במורד הרחוב ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקרי. אנחנו רואים את הגעגוע הזה כיום, בסדרות כמו "דברים מוזרים" ו"הגולדברגים", אבל ריצ'רד דונר וכריס קולומבוס, תוך שהם מתבססים על רעיון של סטיבן ספילברג, שלושה אנשים שהקדישו הרבה מזמנם ליצירת שוברי קופות, נתנו ביטוי בזמן אמת לנסיון להיאחז בכל דרך אפשרית בעולם שהולך ונעלם.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

39. משפט הקופים (ארה"ב, 1960)

במקור: Inherit the Wind

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: נדריק יאנג, הרולד ג'ייקוב סמית

שחקנים: ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', דיק יורק, ג'ין קלי, הארי מורגן, דונה אנדרסון

 

 

מה קורה כאן: בשנות העשרים של המאה ה-20, מורה בבית ספר בהילסבורו נעצר לאחר שלמד על תאוריית האבולוציה בניגוד לחוק. פרנסי העיירה מתלהבים מהעניין התקשורתי שהסיפור עשוי למשוך ומזמינים את המועמד לשעבר לנשיאות מתיו בריידי לעמוד בראש צוות התביעה במשפט. העיתון בולטימור הראלד, השולח כתב מטעמו לסקר את המשפט, מחליט לממן את הבאתו של עורך הדין ולוחם זכויות האזרח הנרי דראמונד על מנת שיגן על הנאשם. המשפט הופך במהרה מעניין מקומי למאבק על זכויות הפרט מול חקיקה לא דמוקרטית.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין הבמאים והמפיקים שפעלו בהוליווד אחרי מלחמת העולם השניה, ספק גדול אם היה אחד שיותר עסק בזכויות אזרח ובמאבקים הפנימיים בתוך החברה המשתנה כמו סטנלי קריימר. מה שעל פניו נראה כמו דיון על חוק שאינו רלוונטי יותר ונאכף פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה, הוא הצגה בפני הצופים של אותה שפה המשמשת סניגורים של זכויות אדם. כפי ש"בצהרי היום" בהפקתו של קריימר הוא משל למקרתיזם במסווה של מערבון ו"נחש מי בא לסעוד" מציג את הצביעות דווקא בקרב האנשים היותר נאורים שצריכים להחליט האם להסכים לנישואי תערובת, גם "משפט הקופים" הוא יותר ממה שנראה. הסרט יצא בתקופה בה רבים  מעמיתיו של קריימר לא הורשו לעבוד בתעשיית הבידור בשל הכנסתם לרשימה השחורה של תומכי קומוניזם. בעוד בימינו רואים ברשימה הזו פשע שגזל את עבודתם של אנשים בשל עמדות פוליטיות חוקיות לחלוטין, ב-1960 עוד היה ויכוח סוער סביב מתן במה לעמדות אלה. קריימר היה מספיק חכם בשביל לבקר את הרודפים מבלי להיות נרדף בעצמו (אם כי יש שיטענו שלא הביע עמדה מספיק נחרצת נגד הרשימה השחורה). "משפט הקופים" אמנם עוסק ישירות בזכות ללמד אבולוציה, מול השתקה בכח של מה שלא מוצא חן בעיני השמרנים, אולם בסאבטקסט ישנו מסר נגד הנסיונות להשתיק כל אדם בידי רשויות שמפחדות מדעה ומחופש המחשבה. שני הפרקליטים, בריידי ודראמונד (הופעות נפלאות של פרדריק מארץ' וספנסר טרייסי), מעריכים זה את זה ואף נוהגים כידידים ותיקים מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, כאשר מתקיים ביניהם עימות מול קהל, בריידי מתנהג כמטיף בכנסיה ונהנה מהאספסוף המשולהב החוזר אחר דבריו, בעוד דראמונד מבקר אותם על כך שאינם ראויים לקדמה משום שידחו באופן אוטומטי כל דבר שאינו מחזיק תנ"ך ומדבר במשפטים פשוטים. ג'ין קלי סוטה מתפקידיו הרגילים ומגלם עיתונאי ציני שאינו שותף לאמונו של דראמונד ברוח האדם, אבל מבין את הרצון של רוב הקוראים לחוש נעלים לעומת הדרומיים המיושנים מהילסבורו. באחד הרגעים האהובים עלי בסרט, דראמונד רואה אדם מתקין מיקרופון חדיש שאמור לשדר ישירות אל תחנת רדיו מרוחקת. בזמן שהוא מדבר עם המתקין, מתברר שאסור לומר "אלוהים" או לקלל ברדיו, כי גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת עדיין נועדה עבור אנשים עם ערכים מפעם.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לטרייסי, תסריט מעובד, צילום, עריכה), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, שחקן ראשי), מועמד ל-3 פרסי באפט"א (סרט, שחקן זר לטרייסי, שחקן זר למארץ'), נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review

 

 

38. דג ושמו וונדה (בריטניה/ארה"ב, 1988)

במקור: A Fish Called Wanda

במאים: צ'רלס קרייטון, ג'ון קליז (ללא קרדיט)

תסריט: ג'ון קליז, צ'רלס קרייטון

שחקנים: ג'ון קליז, ג'יימי לי קרטיס, קווין קליין, מייקל פיילין, טום ג'ורג'סון

 

 

מה קורה כאן: שני אמריקאים ושני בריטים מבצעים שוד יהלומים בלונדון. הם רוצים להתחלק בשלל, אבל לאמריקאים יש תכניות אחרות. וונדה ואוטו מתחזים לאח ואחות, כאשר הם בעצם זוג. השקר נועד לאפשר לוונדה לפתות את ג'ורג', הבריטי שיזם את השוד ולהטעות את קן, חובב חיות מגמגם שעזר בביצועו. המצב מסתבך כאשר וונדה מסגירה את ג'ורג' למשטרה, אבל מגלה שהוא הסתיר את היהלומים במיקום הידוע רק לו ונתן לקן את המפתח לכספת, על מנת שיסתיר אותו. קן מתבקש גם להתנקש בחייה של אישה זקנה שהייתה עדת ראיה לשוד. וונדה נאלצת להפנות את כישורי הפיתוי שלה גם לעבר ארצ'י ליץ', עורך הדין של ג'ורג', בנסיון לשכנע אותו לגרום לג'ורג' למסור את מיקום היהלומים.

למה הסרט הזה ברשימה: אם הצלחתם להבין מתיאור העלילה מה הולך בסרט, עדיין תופתעו ממידת הטרוף אליה הוא מגיע. ג'ון קליז וצ'רלס קרייטון תכננו את הסרט במשך קרוב לשני עשורים בטרם יצא לפועל. עבר כל כך הרבה זמן מאז הגרסה הראשונה של התסריט, שקרייטון למעשה חזר מפרישה בת 23 שנה רק בכדי לביים את דג ושמו וונדה. האולפן לא לחלוטין סמך על קרייטון הקשיש, שלא היה בקו הבריאות, אז קליז שמש כבמאי נוסף על מנת להבטיח שהכל מבוצע כהלכה. אולי זו הסיבה שהבדיחות עובדות גם בצפיה המי יודע כמה ושהעלילה רוויית הבגידות לא נמאסת. זה סרט שהיוצרים שלו השחיזו שוב ושוב לפני שלב הצילומים, כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים שישאר בתסריט ומה כבר לא נשמע כמו רעיון טוב אחרי עשרים שנה. ג'ון קליז גלם את ארצ'י כאשר יש לו נסיון ממושך כשחקן וככותב קומי במסגרת מונטי פייתון ובסדרת הקאלט "המלון של פולטי". אם מישהו יודע איך לגרום לדמות בעלת פרצוף רציני להצחיק את הקהל, זה הוא. שאר השחקנים גם מבינים היטב את תפקידיהם וקווין קליין אף זכה באוסקר על גילום אוטו, אידיוט חובב נשק ששונא את האנגלים ולא סובל שקוראים לו טיפש. יש כל מיני בדיחות קטנות בליהוק ובשמות הדמויות, עדות נוספת לכך שכתיבת הסרט הייתה תהליך מהנה עבור קליז וקרייטון. ארצ'י ליץ' הוא גם שמו האמיתי של קרי גרנט, כי ג'ון קליז התבדח שהסרט הזה הוא הכי קרוב שאי פעם יגיע ללהיות כוכב קולנוע כמו גרנט. השחקן טום ג'ורג'סון מגלם דמות בשם ג'ורג' תומסון ואת בתו של ארצ'י מגלמת סינתיה, בתו האמיתית של קליז. למרות כמה סצנות שאמורות להיות לא נעימות לצפיה, הטון הקומי של הסרט מצליח להחזיר תמיד את החיוך לפנים. יש פה רגעים של אלימות, סקס ופגיעה בבעלי חיים, אבל איכשהו זה כל כך מגוחך, שאפשר לזרום עם הבדיחה ולרצות לראות איך הכל משתלב בעלילה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (קליין) ומועמד לעוד 2 (בימוי, תסריט מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בסרט קומי/מוזיקלי לקרטיס, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי לקליז), זוכה 2 פרסי באפט"א (שחקן ראשי לקליז, שחקן משנה לפיילין) ומועמד לעוד 7 פרסים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

37. גרמלינס (ארה"ב, 1984)

במקור: Gremlins

במאי: ג'ו דנטה

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: זאך גיליגן, פיבי קייטס, הויט אקסטון, פרנסס לי מק'קיין, דיק מילר, פולי הולידיי, קורי פלדמן, קיי לוק

 

 

מה קורה כאן: בילי פלצר מקבל מאביו מתנה מפתיעה לחג המולד, יצור פרוותי ידידותי מסוג מוגוואי. בילי מחליט לקרוא לו גיזמו ומתחייב לשמור על שני הכללים החשובים ביותר בגידול מוגוואי: אסור לתת לו להירטב ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן ששני הכללים האלה מופרים במהירות וכשגיזמו נרטב יוצאים מספר מוגוואי נוספים, פחות חברותיים ממנו. כאשר הם אוכלים לאחר חצות, כל המוגוואי פרט לגיזמו הופכים לגרמלינים ירוקים ומרושעים שנהנים לגרום נזק ולרצוח אנשים בדרכים שונות. בילי וידידתו קייט, השונאת את חג המולד, נאלצים להתמודד בעצמם מול האיום הירוק, בעוד כוחות הבטחון לא יודעים כיצד להגיב.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו "הגוניס", גם גרמלינס הוא דוגמה לסרט אימה לכל המשפחה. כזה שמספיק מפחיד ומודע לעצמו עבור מבוגרים, אבל גם מתבסס על עלילה פשוטה וחלוקה ברורה בין טובים ורעים עבור ילדים. כמו כן, גם בגרמלינס סטיבן ספילברג מעורב מאחורי הקלעים. מה שמייחד את גרמלינס זה כמה הוא לא צריך להתאמץ. יש יצור חמוד שיוצאים ממנו יצורים מרושעים, רק שתי דמויות ראשיות אחריהן אנחנו עוקבים לכל אורך הסרט, ורוב העלילה מתרחשת בלילה אחד. אין תכנית-על להשתלט על העולם, אין סיפור מקור מסובך להחריד, אין כוחות מיוחדים שמתגלים משום מקום. זה אדם נגד הפחד בצורה הבסיסית והמבדרת ביותר. כמובן שבסרט ההמשך, היוצרים פשוט החליטו לעשות את ההפך המוחלט, אבל הוא כל כך מודע לעצמו, שגרמלינס 2 הוא למעשה פרודיה על קודמו. הסרט הראשון הוא אפל, סבלני, מצולם בצורה אווירתית שמזכירה את הבי-מוביז של פעם, אבל איכשהו גם מצחיק כשצריך. הסרט השני הוא פרסה מלאה בהופעות אורח ושבירת הקיר הרביעי שחושפת את הסוד האמיתי מאחורי הסרט הראשון: גם היוצרים שלו לא לוקחים אותו ברצינות. כאשר יש כיום תחושה שגם סרטי אימה וגם סרטים לכל המשפחה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גרמלינס הוא תזכורת לכך שאפשר גם אחרת. יש בו רגעים קשים לצפיה והסכנה אמיתית, אבל אז מגיעה הסצנה בקולנוע ואי אפשר שלא לחשוב שגם המפלצת הכי מפחידה צריכה מדי פעם הפסקה מלהשליט הרס ורוצה סתם להנות.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה (סרט האימה הטוב ביותר, במאי, שחקנית משנה להולידיי, מוזיקה, אפקטים מיוחדים)

 

 

36. להיות ג'ון מלקוביץ' (ארה"ב, 1999)

במקור: Being John Malkovich

במאי: ספייק ג'ונז

תסריט: צ'רלי קאופמן

שחקנים: ג'ון קיוזק, קתרין קינר, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', אורסון בין

 

 

מה קורה כאן: בובנאי חובב בשם קרייג שוורץ מתחיל לעבוד בחברה שמשרדיה נמצאים בקומה 7 וחצי. הוא מכיר שם עובדת בשם מקסין שלא מחבבת אותו, אבל מוכנה לסבול את נוכחותו. באחד הימים, קרייג מגלה במקרה פתח בקיר המוביל אל תוך ראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. מי שזוחל לתוך הפתח, יכול לראות את העולם דרך עיניו של מלקוביץ' לזמן קצר, בטרם יפלט החוצה לצד כביש בניו ג'רזי. קרייג ומקסין מחליטים לנצל את הפוטנציאל העסקי שבשער המסתורי, מה שמוביל להתערבות ישירה בחייו של מלקוביץ' ולמשולש (מרובע?) אהבה שכולל גם את לוטי, אשתו של קרייג.

למה הסרט הזה ברשימה: להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים בעלי העלילה המקורית ביותר שנתקלתי בה. יש בו מקום גם למוזרות לא מציאותית וגם לדיונים על מגדר ברמה שהייתה נדירה עדיין באותה תקופה. זה אחד מסרטי סוף המילניום שיצאו בשנת 1999 ומצאו בית חם בקרב הקהל שגלה התעניינות מוגברת בניו אייג', מתוך איזו תחושה שסוף האלף ואימת באג אלפיים המתקרב, יביאו לשינוי משמעותי באופן בו אנו תופסים את המציאות. הם טעו, אבל יצאו מזה כמה סרטים משובחים ולהיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד מהם. זה שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן, שלשניהם זו הייתה ההתנסות הראשונה ביצירת סרט קולנוע. ג'ונז היה במאי קליפים ופרסומות מוכר ומוערך, כך שהאתגרים הכרוכים ביצירת מציאות הנראית דרך עיניו של שחקן חצי מוכר (מלקוביץ' למעשה נעשה מפורסם יותר אחרי צאת הסרט מאשר לפניו), היו מסוג הדברים שהוא רגיל לשבור את הראש לגביהם. כפי שידוע כיום, ג'ונז הוא הרגוע מבין השניים וקאופמן, שהפך מאז לאחד התסריטאים הידועים בהיסטוריה, הוא זה שנוטה לסבך דברים ולאתגר את שותפיו לעבודה. ג'ון קיוזק וקתרין קינר מציגים כימיה מעולה על המסך וגם מלקוביץ' וקמרון דיאז, שלרוב נוטים להופעות מוגזמות, רוסנו כאן למידה הרצויה. זה אחד הסרטים הראשונים שנחשפו לקהל רחב ועסקו ברצינות בשאלת ההבדל בין מגדר לבין המין המיוחס בעת הלידה, במקרה הזה בעקבות התנסות מגוף ראשון בחילופי זהות. ככל שהכניסות לראשו של מלקוביץ' נעשות תדירות, כך גם החקר של הדמויות את עצמן. קרייג מתגלה כאגואיסט חסר מצפון, לוטי כחולמנית שזקוקה להדרכה, ומקסין כמניפולטורית שהולכת תמיד עם הצד המנצח. אצל קאופמן, נדיר שמישהו יוצא צדיק, אבל תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. יחד עם היצירתיות החזותית של ג'ונז, שהראה את יכולותיו גם בלי קאופמן ב"ארץ יצורי הפלא" ו"היא", התוצאה היא קומדיה פסיכולוגית על אנשים שצריכים לזנוח את נקיפות המצפון מאחור בכדי להגיע למשהו בחייהם.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לקינר, תסריט מקורי), מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי או מוזיקלי, שחקנית משנה לדיאז, שחקנית משנה לקינר, תסריט), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד ל-3 פרסי גילדת השחקנים (אנסמבל, דיאז, קינר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס הקולנוע של MTV לבמאי חדש, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review.

 

 

35. מרי פופינס (ארה"ב 1964)

במקור: Mary Poppins

במאי: רוברט סטיבנסון

תסריט: דון דה-גריידי, ביל וולש

שחקנים: ג'ולי אנדרוז, דיק ואן דייק, דיוויד טומלינסון, גליניס ג'ונס, קרן דוטריס, מתיו גרבר, הרמיוני באדלי, אד וין

 

 

מה קורה כאן: בלונדון של תחילת המאה ה-20, משפחתם של בנקאי מרובע וסופרג'יסטית חייכנית, מחפשת אומנת חדשה לילדיהם ג'יין ומייקל. הילדים מנסחים בעצמם מודעת חיפוש לאומנת המושלמת, אותה האב קורע ומשליך לאח. עם זאת, המודעה עדיין מגיעה למרי פופינס, אומנת קסומה המרחפת בעזרת מטריה, שרה עם קול של מלאך, מצוידת בתיק בעל קיבולת אינסופית ויודעת לקפוץ לתוך ציורים כאילו היו חלק מהעולם האמיתי. בקיצור, היא מושלמת מכל בחינה. מרי לוקחת את ג'יין ומייקל למפגשים עם ברט, המצייר על מדרכות, הדוד אלברט שמרחף מרוב צחוק, חבורה של מנקי ארובות מרקדים ועוד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם רוצים לבחור סרט אחד ולהגדיר אותו כעל-זמני, זה חייב להיות מרי פופינס. סרט לכל המשפחה שאהוב גם על ילדים וגם על מבוגרים, מתרחש בתקופה שהיא בו זמנית תמימה (לפני מלחמת העולם הראשונה) ואפלה (חלוקה מעמדית ושמרנות מכתיבות את חיי היומיום), מלא שירים אהובים שעומדים במבחן הזמן ואיכשהו, רבים מהאפקטים עדיין נראים ממש טוב, אפילו שעברו כבר 55 שנים. וולט דיסני נאבק במשך שנים להפיק את הסרט הזה, אחד האחרונים בהם היה מעורב ישירות לפני מותו. הוא ידע שיש פה פוטנציאל למשהו גדול באמת שדורות של צופים יגדלו עליו, והיה מוכן לרדת על הברכיים כדי לשכנע את הסופרת פי.אל. טרוורס למכור את הזכויות לעיבוד. טרוורס שנאה את התוצאה הסופית, אבל היא בדעת מיעוט. מרי פופינס היא התגלמות הנימוס הבריטי בשילוב הדמיון ההוליוודי וג'ולי אנדרוז המושלמת מכל בחינה עבור התפקיד. אנדרוז התפנתה לצילומים רק לאחר שלא לוהקה לתפקיד אלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", תפקיד אותו גלמה במקור על הבמה. המפיקים חשבו שאנדרוז אינה שם מספיק גדול בשביל גרסה קולנועית ולהקו את אודרי הפבורן במקומה. אנדרוז זכתה באוסקר על מרי פופינס והפכה לכוכבת בן לילה. הקסם האמיתי של הסרט הוא ביכולת לשלב בין ספקטקל שנועד למסך הגדול, לבין דמויות אנושיות ומרגשות. מר בנקס לומד מההכרות עם מרי לא פחות משילדיו לומדים וברט רב הפעלים אולי זכה ללעג בגלל המבטא הלא אמין של דיק ואן דייק, אבל הוא מתגלה כבן זוג אפלטוני נהדר עבור האומנת הקשוחה. הנכונות של מרי לשבור מדי פעם את הרצינות לטובת הנאה, רק בכדי לחזור ולהיות מקצוענית כאשר נדרש, היא ביטוי לאופן בו הסרט נהנה להיסחף להרפתקאות קטנות וצבעוניות, אבל מקפיד לא לאבד את הראש ולהישאר ממוקד בדמויות ובאווירה היחודית סביבן.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (שחקנית ראשית לאנדרוז, עריכה, אפקטים חזותיים, פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 8 (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית ראשית בסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

34. מסע הכזבים של ביל וטד (ארה"ב, 1991)

במקור: Bill & Ted's Bogus Journey

במאי: פיט יואיט

תסריט: כריס מתסון, אד סולומון

שחקנים: אלכס וינטר, קיאנו ריבס, ויליאם סדלר, ג'וס אקלנד, ג'ורג' קרלין, פרנק ולקר

 

 

מה קורה כאן: ביל אס. פרסטון, אסקווייר וחברו טד "תאודור" לוגן הם מנהיגי להקת הרוק ויילד סטליונז. לאחר שבסרט הקודם למדו שהם עתידים להיות המייסדים של חברה אוטופית הבנויה סביב אהבה לרוק ולהיות מצוינים זה אל זה, הם מתכוננים כעת לקראת קרב הלהקות שאמור לסלול את דרכם לפרסום עולמי. צ'אק דה-נומולוס, פושע מהעתיד שמתעב את כל מה שביל וטד מייצגים, שולח אל ההווה כפילים רובוטים של השניים שרוצחים אותם ותופסים את מקומם. ביל וטד צריכים לחזור מן המתים, דרך הגהנום וגן עדן, על מנת להציל את בנות זוגם, את הלהקה (שמורכבת למעשה מהם ומבנות זוגם) ולנצח בקרב הלהקות לפני שהרובוטים המרושעים מהעתיד יהרסו הכל.

למה הסרט הזה ברשימה: הסרט הראשון, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", היה לשובר קופות מפתיע וקאלט מיידי בארצות הברית. בישראל, זהו דווקא סרט ההמשך שהכיר לקהל את צמד הרוקרים המרבים לנגן על גיטרת אוויר כשהם חשים אושר. למרות שמסע הכזבים התקבל בזמן אמת בקרירות ביחס לקודמו, הוא היותר מוצלח בעיני. זה סרט שנשען על רפרנסים תרבותיים ומשפטים קליטים ובו זמנית גם על הגות פילוסופית ותאולוגית מעמיקה, לצד נגיעות של פיזיקה מתקדמת. הבדיחה המנחה את הסרט היא שגיבוריו נראים טיפשים ושקועים בעצמם, אבל הם בעצם מבינים רעיונות מורכבים במיוחד ומגיבים בצורה רגועה למצבי משבר חסרי תקדים. הם צריכים לגבור על המוות (ויליאם סדלר במחווה ל"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן), לעבור את הגהנום האישי של כל אחד מהם, לעלות לגן עדן בחיפוש אחר גאון טכנולוגי וכל זה בלי להתרגש יותר מדי, אבל גם בלי לזלזל בגדולתו של הרגע. הם צורחים בבהלה בזמן נפילה לתהום, אבל אז מפסיקים ומעבירים את הזמן במשחק ניחושים כי עוד לא נחתו. ביל וטד הם אולי המודל לחיקוי עבור צוותים קומיים שבאו אחריהם, כמו הארי ולויד, ג'סי וצ'סטר ובערך כל צוות השחקנים של סדרת הנגאובר, אבל הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. היא גם לא על חשבון הקהל, שנהנה מכך שהאינטליגנציה שלו למעשה מוחמאת בידי תסריטאים שמאמינים ביכולתו לקלוט הומור מתוחכם במסווה של ראשי-אוויר. ביל וטד הם פרודיה על רוקרים משנות השמונים ותחילת התשעים, בדיוק כמו אלה שעליהם מבוסס "עולמו של ויין", שיצא שנה לאחר מכן. כמו ביל וטד, גם ויין וחבריו משלבים בין הומור ילדותי של מעריצים חסרי תחכום, לבין שבירת קיר רביעי, מחוות לגדולי תרבות הפופ והתיחסויות מזדמנות לסרטים אחרים. ההבדל הוא שמסע הכזבים הרבה יותר מהודק כסרט, לא רק ביחס ל"עולמו של ויין" (שהוא בעצמו קומדיה מעולה ופורצת דרך), אלא גם ביחס לשאר הקומדיות המבוססות על טמבלים שנקלעים להרפתקאות לא שגרתיות. מסע הכזבים הולך רחוק יותר עם העלילה, תוך שהוא שומר על הדמויות הראשיות חביבות וטובות לב. כמובן שכמות נדיבה של בדיחות לא מזיקה. חלקן עובדות יותר וחלקן פחות, אבל יש מספיק מהן בשביל שלא תעבור סצנה אחת בלי רגע של צחוק.

פרסים בולטים: זוכה פרס האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן משנה (סדלר)

 

 

33. ממזרים חסרי כבוד (ארה"ב/גרמניה, 2009)

במקור: Inglourious Basterds

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף ואלץ, בראד פיט, מלאני לורן, דיאן קרוגר, דניאל בריהל, אלי רות', מייקל פסבנדר, טיל שווייגר, בי.ג'יי. נובאק

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, ממנה צבא ארצות הברית יחידה בשם "הממזרים", המורכבת מחיילים ממוצא יהודי שמטרתם להסתובב בצרפת הכבושה ולהטיל אימה על הכוחות הנאצים. במקביל, מתכננת שושנה דרייפוס, יהודיה החיה בפריז בזהות בדויה, לנקום בראשי המשטר הנאצי על ידי גרימת שריפה בבית הקולנוע אותו היא מנהלת. האחראי על האבטחה, האנס לנדה, הוא צייד יהודים שהורה על הריגת משפחתה של שושנה לפני מספר שנים, אולם רחם עליה ואפשר לה לברוח. הסיפורים מצטלבים כאשר גם הממזרים מקבלים הוראה להתנקש בצמרת השלטון הנאצית על מנת להביא לסופה של המלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון, במיוחד בסגנון של סרג'יו לאונה ועם פסקול מקורי של אניו מוריקונה. הוא זכה לעשות את זה, אבל רק אחרי שערך ניסוי כלים בממזרים חסרי כבוד. סצנות ארוכות שבונות מתח לאט לאט, עד לנקודת אין-חזור, הן מה שמבדיל את ממזרים מסרטיו הקודמים של טרנטינו. יש לו סבלנות והוא מבהיר זאת כבר מסצנת הפתיחה, בה צייד היהודים מבקר בחוה מבודדת וגולל בהדרגה את הסיבה האמיתית לבואו. זה קורה גם במהלך ארוחה בה נידונים סידורי האבטחה של הקולנוע, בתחקור השחקנית המעורבת בקונספירציה ובמיוחד במשחק ניחושים בין הממזרים לבין חיילים גרמניים במהלכו הנסיון לנחש לפי רמזים מה השם הכתוב על פיסת נייר, הולך ומתגבש לנסיון לנחש מי באמת האדם היושב לשולחן. כשטרנטינו סבלני, הוא גם מסוגל להיות אלים יותר מבלי להתנצל, כי האלימות היא פורקן שמגיע בתום ההמתנה. מרוב שהמתח נבנה, יש משהו משחרר בלראות איך העימות נגמר. הופעות מדהימות של כריסטוף ואלץ, מלאני לורן ודיאן קרוגר רק מוסיפות לאמינות של דמויות שלפחות חלק מהזמן, מתנהגות בצורה מוקצנת בכוונה. ממזרים חסרי כבוד הוא גם הנקודה על ציר הזמן בה היקום הסינמטי של טרנטינו סוטה מציר הזמן שלנו ומתחיל מציאות חלופית. "היו זמנים בהוליווד" המשיך את הציר החלופי לגרסה אלטרנטיבית משלו לארועים שעצבו את העולם כפי שאנו מכירים אותו. בצעד זה, טרנטינו נתן משמעות נוספת לכל סרט שעשה לפני ואחרי ממזרים חסרי כבוד. תוך כדי שימוש בגישה סיפורית אותה כנה "ג'וספלויטיישן", המציגה עולם בו יש ליהודים כח מאזן מול רודפיהם, טרנטינו מוותר במופגן על הבושה ומשכתב את ההיסטוריה לפי הכללים שלו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (ואלץ) ומועמד לשבעה נוספים (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרסי גילדת השחקנים לשחקן המשנה ולצוות השחקנים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב

 

 

32. להיות שם (ארה"ב, 1979)

במקור: Being There

במאי: האל אשבי

תסריט: יז'י קושינסקי

שחקנים: פיטר סלרס, מלווין דאגלס, שירלי מקליין, ג'ק וורדן

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהזקן שהעניק לו קורת גג נפטר, נשאר צ'אנס הגנן לבד בבית הגדול. הוא נאלץ לעזוב כאשר הבית נמכר, אולם צ'אנס אינו אדם חכם ומעולם לא נחשף למציאות שבחוץ פרט לצפיה בטלוויזיה. בעודו משוטט ברחובות, הוא נפגע ממכוניתה של איב ראנד, שמיד מציעה לקחת אותו לבדיקה אצל הרופא הפרטי של בעלה, בתקווה למנוע תביעה משפטית. מר ראנד הוא מיליונר הגוסס ממחלה ובעל השפעה בחוגים הכלכליים והפוליטיים הגבוהים ביותר. מאחר וצ'אנס לובש את בגדיו של הזקן, הזוג ראנד מניח שהוא בעצמו אדם עשיר ומבין את שמו בטעות כצ'ונסי גארדנר (במקום Chance the gardner). צ'אנס הופך לבן בית אצל חבריו החדשים, כאשר עוד ועוד אנשים משתכנעים כי הדיבורים הרבים שלו על גינון וציטוטים מהטלוויזיה הם דברי חכמה שכל האומה צריכה להקשיב להם בזמן של משבר אמון בכלכלה ובמנהיגות האמריקאית.

למה הסרט הזה ברשימה: לכאורה, אין דרך פשוטה יותר לייצר סאטירה מאשר לגרום לאדם רפה שכל להישמע כמו פוליטיקאי ממולח. "פורסט גאמפ" הוכיח 15 שנים לאחר מכן שזה עדיין עובד ולא במקרה, גם שם התקופה בה מקשיבים לפורסט היא זו שבה הציבור האמריקאי צמא לכיווני מחשבה רעננים ופתוח לרעיונות לא קונבנציונליים ולגורואים מזדמנים. למעשה, העובדה שדונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיאות דרך שילוב של שיטת אלקטורים מיושנת וגישה שבזה לאינטלקטואל, מראה שלא הרבה השתנה בארבעת העשורים שחלפו מאז להיות שם צולם. הסרט הוא כמו קפסולת זמן המתעדת דרך שידורי הטלוויזיה את מגוון התוכן המוצע באותה שנה, תוך הדגשת הריקנות והנכונות של אנשים לחזור כמו תוכים אחר סלוגנים פשוטים והצעות ללא כיסוי. בקריירה היחסית קצרה שלו כבמאי, האל אשבי הספיק לחקור את אמריקה של שנות השבעים לא מעט, תוך שהוא מבקר את הערכים המיושנים של מיליטריזם ותפיסה מעמדית, ובו זמנית מביע הרבה אהבת אדם. צ'אנס, בגילומו של פיטר סלרס המצוין, לא מבין עד כמה מורכב העסק אליו נכנס, או למה כולם מתעניינים פתאום במה שיש לו לומר. הוא גנן וזה התחום היחיד שהוא מבין בו., אבל לאחרים הוא הדבר הגול הבא. זה לא מונע ממנו לנסות ולתקשר עם חברים חדשים, או לענות על שאלות, הוא פשוט לא מודע להשפעה שיש לכל מילה שלו. התרחיש לא לחלוטין אמין, אבל יותר מנרמז שהבידוד בו צ'אנס חי עד ליציאה הראשונה שלו מחוץ לבית, הביא לכך שאין שום הוכחה שהוא אינו מה שטוענים שהוא. אין הוכחה שהוא אסטרטג מבריק, אבל גם אין ראיות לכך שהוא משהו אחר. היחידה שאומרת משהו על כך היא סוכנת הבית השחורה שעבדה בבית של הזקן וגם היא בעיקר רואה פה הוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, בתנאי שהוא לבן.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקן משנה (דאגלס) ומועמד לאוסקר לשחקן ראשי (סלרס), זוכה בשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן ראשי בסרט קומי או מוזיקלי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקן ראשי, נבחר בשנת 2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

31. המפיקים (ארה"ב, 1967)

במקור: The Producers

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס

שחקנים: זירו מוסטל, ג'ין ויילדר, לי מרדית, קנת מארס, דיק שון, כריסטופר יואיט

 

 

מה קורה כאן: מקס ביאליסטוק הוא מפיק בברודוויי שנמצא בתקופה של מצוקה יצירתית וכלכלית. כאשר רואה חשבון בשם לאופולד בלום מגיע לעבוד אצלו, מתברר שהכשלון האחרון שמקס הפיק הניב רווח בגלל האמונה של המשקיעים כי המחזה לא הכניס כסף. זה נותן למקס רעיון והוא משכנע את בלום להצטרף אליו כמפיק של מחזה שיהיה כשלון בטוח, על מנת להתעשר ממכירה מוגזמת של אחוזים למשקיעים שלא ידרשו כסף בחזרה. השניים מחפשים מחזה גרנדיוזי שאף אחד לא ירצה לראות ונתקלים ב"אביב להיטלר", מחזמר על הפירר שמבקש לנקות את שמו ולהציגו כגיבור לא מובן. ביאליסטוק ובלום יוצאים למצוא את הבמאי הגרוע ביותר והשחקן הגרוע ביותר, שיצטרפו להפקה של המחזה הגרוע ביותר.

למה הסרט הזה ברשימה: זהו הסרט הרביעי של מל ברוקס ברשימה ובניגוד לשלושת האחרים, לא מדובר בפרודיה. ברוקס עבד לפני כן רק בתאטרון ובטלוויזיה והחליט לביים את הסרט בעצמו כדרך לחסוך עלויות. הרבה מפיקים אמיתיים דחו את התסריט מתוך חשש שהקהל לא ירצה לראות את היטלר מוצג באור קומי (למרות שהיטלר הוא רק דמות במחזה בתוך הסרט), כך שחלק ניכר מהתקציב הושג בזכות משקיע פרטי. יצא שחבורה של יהודים, ברוקס על התסריט והבימוי, גלזייר על ההפקה, וולפסון ולווין על המימון, ויילדר ומוסטל בתפקידים הראשיים, הפכו לא רק את היטלר למושא ללעג, אלא גם את כל האוהדים שלו שנים לאחר שגרמניה הנאצית הובסה במלחמה. זה לא נעצר שם. ההשראה לסיפור הגיעה ממספר מפיקים שברוקס הכיר בחיים האמיתיים ובעודו משתעשע עם השם "אביב להיטלר", יצא סאטירה על עסקי השעשועים, עם דגש על הצד העסקי שבהם. הסרט הזה היה יכול להפוך לאסון, במיוחד כל עוד ברוקס התעקש לשמור על השם המקורי. הביקורות היו מעורבות וההכנסות בקושי כיסו את עלויות ההפקה. עם זאת, המפיקים הפך לאורך השנים לאחת הקומדיות המוערכות של המאה ה-20 ואף עובד מחדש כמחזמר שובר קופות. אחת הסיבות לשינוי הגישה כלפי הסרט היא שזה היה הסרט הראשון שברוקס ביים והמבקרים והקהל עוד לא הכירו בזמנו את הסגנון היחודי שלו. כחובב סרטים מצוירים, הדמויות מאופיינות כקריקטוריסטיות והומור סלפסטיק משחק תפקיד לצד משפטים מתוחכמים יותר. זירו מוסטל הונחה לשחק בצורה מוגזמת, מה שבעיני הביא להופעה קומית מרהיבה, אבל נתפס בזמן אמת כבזבוז של שחקן מוכשר. בסופו של דבר, אוהדיו של הסרט קבעו את הטון והוא זכה להכרה כנקודת המוצא לאחת הקריירות המשפיעות והמצליחות בתולדות הקומדיה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט מקורי ומועמד לאוסקר לשחקן משנה (ויילדר), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 1996 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: פורד נגד פרארי

 

השאלה שתמיד הטרידה אנשים שמתעסקים בתחזיות לאוסקר היא האם קיימת נוסחה בדוקה לזכיה בפרס הסרט הטוב ביותר. מן הסתם, סרט צריך להיחשב טוב בזמן אמת ולפנות אל קהל רחב יחסית על מנת לזכות בתמיכה הנדרשת, אבל יש גם שיקולים של יחסי ציבור, מיאוס מסוג מסוים של זוכים וכמובן השאלה עם איזה סיפור חברי האקדמיה עצמם יזדהו. פעם התשובה הייתה קלה יחסית, כי רובם המכריע של מצביעי האוסקר היו גברים לבנים מעל גיל שישים והם הזדהו עם סיפורים שמתאימים להשקפת עולמם. אלא שבשנים האחרונות, האקדמיה מנסה ליצור יותר מגוון על מנת לקבל תוצאות שיותר משקפות את כלל האוכלוסיה ולא רק קבוצה מצומצמת יחסית. זה שבכל זאת זכה בשנה שעברה סרט כמו "הספר הירוק", מראה שגם עם שינויים בהרכב המצביעים, עדיין צריך לתהות מה עושה סרט ל"סרט אוסקר" אמיתי.

הקלישאה, שמתבררת לא פעם כנכונה, היא שכדי להגביר את סיכויי הזכיה באוסקר, סרט צריך להיות מבוסס על סיפור אמיתי, או על ספר מצליח. צריכים להיות בו שחקנים שהוכחו כחביבי אקדמיה, הבמאי צריך להיות מישהו שעובד יפה עם האולפן ולא מתעקש יותר מדי על חזון מסוים, התסריט צריך להכיל התרחשות משמעותית חדשה פעם בעשר דקות והקהל צריך להיות מסוגל להזדהות בקלות עם הדמות הראשית. הנוסחה הזו היא נימוק נפוץ כשמנסים להבין איך סרטים מהונדסים גנטית כמו "נפלאות התבונה", "נאום המלך" ו"הספר הירוק" גוברים על חביבי המבקרים, אבל היא לא עוזרת כשמנסים להסביר איך סרטים כאלה נכשלים מול זוכים פחות שגרתיים כמו "ארץ קשוחה", "מטען הכאב" או "אור ירח".

כרגע, יש הסכמה שאם האקדמיה תלך השנה על סרט אוסקר קלאסי, היא תבחר ב"פורד נגד פרארי". יש לו את המרכיבים הרצויים, הוא מבוסס על סיפור אמיתי, נתמך בידי אולפן ותיק, שני שחקנים מפורסמים בפרונט, במאי מקצועני ואמין ותסריט ששניים מהכותבים שלו כבר גויסו בידי דיסני לפרויקט עליו יתחילו לעבוד בשנה הבאה. השאלה היא רק מה קורה עם נטפליקס. חברת שרותי הסטרימינג, שאיימה על האוסקר בשנה שעברה עם נוכחות מרשימה של "רומא", הולכת השנה באופן מוצהר על הפרס הגדול. למרות קיצוצים בהשקעה בסדרות, נטפליקס מפנה הרבה משאבים כדי לדחוף את אחד מסרטיה לזכיה באוסקר. זה כולל גיוס במאים זוכי אוסקר כמו מרטין סקורסזה וסטיבן סודרברג, הבאת השחקנים החמים ביותר כמו סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר ויצירת מערך יחסי ציבור שלמד לקחים משנה שעברה ופועל הפעם חזק במיוחד בכדי להשיג נצחון. כמעט כאילו העלילה של פורד נגד פרארי הועברה ממסלול המרוצים של שנות השישים לעולם ההפקות של ימינו ונטפליקס הם פורד.

 

אחרי ירידה חסרת תקדים במכירות, מחפש הנרי פורד השני, הבעלים של חברת הרכב המפורסמת, דרך לחזור לימי הזוהר כפי שהיה המצב תחת ניהולו של סבו. סגן נשיא החברה, לי איאקוקה, מציע למקד את השיווק בלקוחות צעירים. הם אוהבים מכוניות מהירות וספורטיביות כמו בסרטים, אז איאקוקה מציע שפורד תבנה מכונית שתנצח במרוצים מפורסמים. לשם כך, הוא מציע לקנות את חברת פרארי האיטלקית שאמנם מייצרת את מכוניות המרוץ הטובות בעולם, אבל גם נמצאת בקשיים כלכליים. לרוע המזל, העסקה נכשלת ופורד מחליט שאם לא ישתף פעולה עם פרארי, הוא הולך להתחרות בהם במסלול המרוצים הקשה ביותר בעולם, מרוץ 24 השעות של לה מאן.

איאקוקה פונה אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שנצח בלה מאן, והפך ליצרן מכוניות מצליח מאז שפרש. שלבי מסכים לשיתוף פעולה ומתחיל לעבוד עם תקציב בלתי מוגבל מפורד על הרכב שימנע מפרארי נצחון לאחר שלוש זכיות רצופות. בעוד מדובר בעיקר בתעלול של יחסי ציבור, שלבי לוקח את העבודה ברצינות מלאה ומגייס לעזרתו את קן מיילס, נהג ובעל מוסך בריטי שמרגיש את המכונית ואת הכביש יותר טוב מכל אדם אחר.

הדבר הראשון שעשיתי בעקבות הצפיה בפורד נגד פרארי, היה לבדוק את העובדות. אני תמיד משתדל לברר עד כמה סרטים המתיימרים לכך אכן מבוססים על סיפור אמיתי, אבל סרטו של ג'יימס מנגולד עורר חשד במיוחד. יש לכל אורכו תחושה של זיוף, כאילו הכל נעשה על מנת לפשט דברים עבור הקהל ובמטרה לרצות את ראשי האולפן. זה סרט שמתחילתו ועד סופו נראה כמו עיוות של סיפור מורכב יותר שהוצאו ממנו כל מיני דמויות לא מספיק בולטות, בעוד אחרות הוקצנו על מנת לייצר דרמה. ובכן, מתברר שפורד נגד פרארי מדויק להפליא מבחינה היסטורית. סדר ההתרחשויות נכון, התגובות המוגזמות נכונות, חלקן אפילו רוככו מעט, הדרמות השונות נכונות וגם המניעים של פורד להיכנס לזירה חדשה תואמים את המציאות. אפילו סצנות המרוץ עצמן עוקבות באופן די מדויק אחר ההתנהלות בארוע האמיתי. אז למה זה עדיין נראה מזויף?

אני תולה את האשמה בעיקר בתסריטאים. ג'ייסון קלר והאחים באטרוורת' כתבו דיאלוגים כל כך בנלים וצפויים, שהם מקשים לקבל את הסיפור כאמיתי. הכתיבה כל כך חסרת יצירתיות, שאם תעשו משחק שתיה בו לוקחים שוט בכל פעם שדמות אחת פונה לאחרת בשמה במהלך שיחה, תאבדו הכרה בתוך חמש דקות. יש לסרט בדיוק דרך אחת להציג דמות חדשה לצופים והיא מנוצלת בכזו תדירות, שמר מאוד נדמה שמדובר בפרודיה. בנוסף, כאשר אנחנו כבר יודעים את שמות הדמויות, הן מתעסקות בלעדית בקידום העלילה. אין התעכבות על העולם שמסביב, או פעילות בשעות הפנאי שיעניקו לדמויות נפח. מבחינת פורד נגד פרארי, בני אדם תמיד נמצאים בעבודה, בדרך לעבודה, או בטנטרום על משהו שקשור לעבודה. הנרי פורד מפורסם בכך שהגה את שיטת הפס הנע ליצור מהיר יותר של מכוניות, אז יש משהו הולם בכך שסרט החוגג את מפעלו גם יתנהל בצורה דומה.

ישנם כמובן גם סתם רגעים של זלזול באינטליגנציה. כדי להראות לנו שקרול שלבי מעולם לא הפסיק להיות נהג מרוצים בנשמה, הוא נראה שוב ושוב נוהג בפרעות בכבישים עמוסים וכמעט מתנגש בכלי רכב אחרים. אף מקרה כזה לא מסתיים עם הרוגים, או אפילו דו"ח תנועה, כי הסרט מתייחס לנהיגה מסוכנת כסתם דרך להוציא קצת תסכול. תסכול שאגב, היה הרבה יותר מוצדק אם שלבי לא היה חופשי לנהוג ברחוב כאילו הוא נמצא במסלול מרוצים. איך אפשר להרגיש את מה שאבד לו, אם הוא ממשיך להשתמש בו? בינתיים, גברת מיילס משנה את עמדתה לגבי העיסוק של בעלה בלי שום עקביות, כאילו כל קיומה של הדמות הוא להוסיף דרמה לעלילה. אבל כל זה מתגמד לעומת שיא העלבון שהוא משפט בודד שאומר הנרי פורד השני. הוא מביט מהחלון ומציין כיצד במלחמת העולם השניה, חברת פורד יצרה מטוסים שנלחמו בגרמניה הנאצית. זה טוב ויפה, אם מתעלמים מכך שסבא שלו היה גזען נודע, הפיץ בארצות הברית חומרי תעמולה אנטישמים, קבל אות הצטיינות מהמשטר הנאצי, צוין לטובה בספר "מיין קמפף", פתח באירופה מפעלים ששרתו את הצבא הנאצי, התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה והיה כל כך נערץ על אדולף היטלר, שהפירר תלה תמונה של פורד בלשכתו. הוא החליף צד רק בעיצומה של המלחמה, כשנאסר עליו לעשות עסקים באירופה הכבושה ודעת הקהל באמריקה איימה לפגוע במכירות. איכשהו, הסרט שוכח לציין את החלק הזה בהיסטוריה של החברה.

מצד שני, אם נניח לרגע לעניין ההיסטוריה הבעייתית, פורד נגד פרארי הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית. עד כמה שהתסריט נטול תחכום, סצנות המרוץ מרהיבות ומפורטות, כאשר אפשר ממש להרגיש את התנגדות הרוח מרוב שמנגולד וצוותו חשבו על כל מה שמבדיל בין סתם נסיעה מהירה למרוץ ברמה גבוהה. מגיע המון קרדיט לצלם פדון פאפאמיכאל, שהצליח לתמרן שוטים מורכבים המלווים את המכוניות בפיתולים השונים ובמהירויות הבלתי נתפסות, מבלי לעשות לעצמו הנחות. ג'יימס מנגולד יודע ליצור סרטים מבדרים וחלק גדול מזה נובע מבחירת הצוות הטכני הנכון.

מגיעות מחמאות גם לשחקנים ובמיוחד לכריסטיאן בייל, שבאופן חריג, מדבר כאן במבטא האנגלי האמיתי שלו. כל כך התרגלתי שבייל מגלם אמריקאים, שלמעשה מוזר לשמוע אותו בתפקיד קן מיילס, הבריטי חובב התה. בייל מפורסם בשינויי המשקל הקיצוניים שלו ויתכן שהפעם שבר שיא. הפעם הקודמת בה הופיע על המסך, הייתה ב"סגן הנשיא", שם העלה קילוגרמים רבים על מנת לגלם את דיק צ'ייני. כעת, הוא השיל את המשקל שצבר ואף מעבר לכך, לשם גילום מיילס הרזה. ג'ון ברנתל גם ראוי לשבחים על הופעתו בתפקיד לי איאקוקה. הוא מגלם את סגן נשיא פורד כפקיד אפור וצייתן, שיש בו תמיד ניצוץ של אופטימיות ונכונות לקחת סיכון, אם רק יקבל אישור מההנהלה.

מנגד, קשה להתעלם מעד כמה גרועה ההופעה של ג'וש לוקאס. הוא לוהק לתפקיד לאו ביבי, מנהל בכיר בחברת פורד, שאחראי בין השאר על יחסי הציבור של החברה. בעוד ישנם דיווחים סותרים על נכונות היצוג של ביבי כאדם שמעוניין בטובת החברה על פני טובת הנהג ולא מבין את האהבה למרוצים, לוקאס פשוט לא מתאים. לא לתפקיד ולא לסרט באופן כללי. הוא בולט לעין בכל שניה שלו על המסך, גם כאשר עליו להיבלע ברקע, מה שלחלוטין לא מסתדר עם הרעיון שהוא איש של עבודת צוות וציות עיוור להחלטות הבוס. בעוד ג'ון ברנתל מצליח למצוא את האיזון בין חוסר רצון לגנוב פוקוס לבין העלאת רעיון חדשני שיניע את העלילה לשלב הבא, לוקאס פשוט צעקני. אפילו כשהוא לא מדבר, בלתי אפשרי להתעלם מהמשחק המוגזם שלו שמוריד מאיכותה של כל סצנה בה הוא נוכח.

יש דברים טובים לומר על פורד נגד פרארי וגם לא מעט דברים רעים. זה סרט משובח מבחינה טכנית, אבל רדוד מבחינת כתיבה. הוא עוקב רוב הזמן אחר הסיפור האמיתי, אבל עשוי בצורה בה גם העובדות היבשות נראות כמו זיוף הוליוודי. יש בו הופעות משחק ממש טובות לצד הופעת המשחק הגרועה של השנה. זה סרט שאני לא יכול באמת לאהוב וגם לא לשנוא. הוא נמצא באמצע, עם פוטנציאל לא ממומש, לצד תחושה שגם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המטרה כאן היא לא רק לספר סיפור, אלא גם לרגש, מה שגורע בעיני מהיחוד של הסרט והופך אותו לעוד הפקה שפועלת לפי נוסחה מוכחת היטב על מנת לזכות בפרסים.

ביקורת: דיוקן של נערה עולה באש

 

כמבקר, אין דבר יותר מתסכל עבורי מלהיות בדעת מיעוט, לפחות כשזה מגיע לסרטים שכולם מתלהבים מהם. זה דבר אחד להיות יוצא הדופן שחושב שאנשים מפספסים את המודעות העצמית והביקורת החברתית של "ספייס וורלד", או לראות איך רוב המבקרים לא מתלהבים מאחד הסרטים האהובים עלי השנה (אהםהמתיםאינםמתיםאהם). זה תסכול אחר לגמרי להיות זה שלא אוהב את הסרט שאמורים להתלהב ממנו.

לא מדובר במצב זר עבורי, כי הוא קורה כמה פעמים מדי שנה. עדיין, זו רמה אחרת מלחשוב ש"פרזיטים" הוא סרט טוב שהולך לאיבוד בגלל התעקשות של הבמאי לשנות ז'אנר באמצע הדרך. התחושה המתסכלת היא לשנוא סרט שאמורים להתייחס אליו כאילו הוא "האזרח קיין" הבא, ואז גם להיזכר שאני לא כל כך אוהב את "האזרח קיין". עד כמה שהדעה שלי לרוב תואמת את הקונצנזוס, יש דברים שאני פשוט לא מבין מבקרים אחרים לגביהם.

לפני שנתיים, הייתי בסיטואציה הזו עם "ליידי בירד", הסרט בעל מאזן הביקורות החיוביות הטוב בכל הזמן לפי רוטן טומייטוז. סרט שאני חשבתי שאינו יותר מדרמת התבגרות נטולת קצב שבמרכזה דמות מלאה בעצמה שאין שום סיבה אמיתית להתעניין בסיפורה. עכשיו זה קורה שוב עם "דיוקן של נערה עולה באש", סרט שכמבקר אני אמור לאהוב, אבל כצופה, היה לי ממש קשה לשרוד עד סופו.

 

בסוף המאה ה-18, מגיעה ציירת צעירה בשם מריאן לאי מבודד, על מנת לצייר את דיוקנה של אישה המיועדת להתחתן בניגוד לרצונה. האישה, הלואיז, מנסה להתחמק מציורים שמסמלים עבורה את התממשות הנישואין הקרבים, אז מריאן מונחית בידי אם הכלה להתקרב להלואיז ולהפוך לבת לוויה עבורה. כך, תכיר את פניה מספיק טוב בשביל לצייר אותה בחשאי כאילו ישבה ודגמנה מולה וגם תוכל להיעזר במשרתת סופי בתור רפרנס לגוף. אלא שהשתיים אכן הולכות ומתקרבות ומריאן מרגישה לא נעים עם נסיון ההונאה ומתוודה בפני הלואיז על התכנית. למרבה ההפתעה, הלואיז דווקא מוכנה להצטייר כעת והאם משאירה את השתיים, יחד עם סופי, לבד באחוזה.

הסרט מוצג במבט לאחור, כאשר מריאן מסבירה לתלמידה שלה על ציור אותו היא לא אוהבת להציג ונקרא "דיוקן של נערה עולה באש". הסיפור מבהיר, באריכות ובפרוט לא נחוץ, כיצד מה שנראה כמו עבודה לכל דבר, הפך ליותר מזה בעקבות המתח המיני ההולך וגובר בין הציירת למושא הציור וכיצד הוביל ליצירת התמונה הבעייתית ולכל מה שקרה לפני ואחרי זה. ברצינות, זה סיפור ממש ארוך וחבל מאוד שהוא לא מעניין.

כשסרט מתיימר למלא שעתיים של זמן מסך, לגיטימי לצפות מהבמאית שלו שתדע איך למלא אותן. יש שיבחרו להרבות בשתיקות מהורהרות ויש שיבחרו ליצור עלילה מפותלת שתצדיק את הזמן שהצופים משקיעים מרצונם. סלין שיאמה בחרה למלא את הסרט בדיבורים. הרבה דיבורים, בין שלוש דמויות שלא ממש שונות אחת מהשניה. אלה לא שיחות חשובות שמקדמות את העלילה, אלא בעיקר דיבורים על מה זה להיות מריאן ואיזה באסה להתחתן כשלא רוצים ועל כאבי מחזור ומה עושים כשהמחזור מתעכב. דברים שיכולים להשתלב בתוך עלילה, אבל אצל שיאמה הם רק ממלאים את החלל.

ברור ששיחות חולין הן לא דבר רע כשלעצמו. אני אוהב סרטים כמו "מוכרים בלבד", "אבודים בטוקיו" ו"פטרסון", בהם הדמויות מדברות הרבה על דברים שלכאורה אינם מקדמים את העלילה. אלא שבסרטים האלה, השיחות הן הסיפור. אפשר ללמוד הרבה מהאינטראקציה השונה של הדמויות עם שאר העולם והנושאים עליהם הן בוחרות לדבר. בדיוקן של נערה עולה באש, השיחות לא אמינות. חצי מהזמן הן חפירות על משהו שכבר ידוע לנו, והחצי השני הוא אופרת סבון זולה שמדרדרת את מריאן והלואיז ללא יותר משקי דמעות נטולי עמוד שדרה. אפשר למצוא בסרט מסרים על כך שנשים מסתדרות היטב בעולם בלי גברים, כי הזמנים הטובים ביותר הם כאשר שלוש הנשים הצעירות נמצאות לגמרי לבד. אלא שמה שהסרט אומר בסופו של דבר זה שאישה, עצמאית ככל שתהיה, עדיין חשובה לסיפור רק בהתאם למצבה הזוגי. לא משנה אם היא נמשכת לגברים, נשים, או גם וגם, מריאן לא מספרת שום דבר שלא קשור ישירות להכרות שלה עם הלואיז (גם בתור רקע איך נוצר הציור, הייתה יכולה פשוט לומר שזו מישהי שפגשה וההכרות איתה הייתה מיוחדת ואז לדבר על האי, או אפילו לזהות את אחת הנשים האחרות שחיות שם בשם) והלואיז מוצגת כמי שכל מטרתה היא לשמש בת זוג של אחרים. חוסר הרצון שלה להתחתן לא נובע מהתנגדות לשעבוד בידי גבר או רצון להגשים את עצמה. הוא נובע מכך שעוד לא באה האהבה הנכונה ובעצם היה לה די טוב במנזר, כשלא הייתה שייכת לאף אחד פרט לישו. יש לה אחות שהתאבדה, אבל אנחנו לא מדברים עליה. לא ידוע שום דבר על אמא שלה, הרוזנת שמנהלת את כל ענייני החתונה, וגם החיבה של הלואיז לקריאה מתבטאת במיתוס אחד עליו נערך דיון קצר ונחשו מה, גם הוא עולה רק כשיחה על היחסים עם מריאן.

אפשר לקרוא לזה רומנטיקה, אפשר לקרוא לזה תשוקה. אני קורא לזה עצלות. שיאמה יצרה סיטואציה בה יש אי שכל האוכלוסיה האנושית בו מורכבת מנשים, רובן צעירות וסקרניות, ואיכשהו אין להן שום דבר לעשות חוץ מלחפור על יחסים, כאילו היו שורת מחץ בבדיחה של סטנדאפיסט זקן. מכירים את זה שנשים תמיד אומרות שיצליחו להקים עולם מושלם בלי גברים? אז מחזור. זו רמת התחכום של המהפכה הפימיניסטית שסלין שיאמה מציעה, נשים צעירות ויפות שחושבות מהוואגינה ולא מאופיינות בשום דבר פרט לשיחות יחסינו לאן.

אני יודע שמה שאני כותב כאן שווה ערך ללבישת חולצה עם כיתוב בערבית למפגש של נוער הגבעות, אבל הסרט הזה גזל מהחיים שלי שעתיים שלא ישובו עוד, אז לי מותר לגזול עוד רגע בכדי לצאת על הזיוף שלו. סרט לא חייב להיות מניפסט, אבל עצם זה שמתקיימת בו סיטואציה בה כל הדמויות המשמעותיות הן נשים ואין אף גבר שיכול להתערב למשך חלק משמעותי מהעלילה, מדגיש עד כמה הנשים האלה צריכות לתפוס את מקומם של הגברים. הסיפור מתרחש בתקופה בה לנשים אסור היה להצביע, להחזיק אדמות, לקבל ירושה, או אפילו ללבוש מכנסיים. תני לנו משהו מעבר לזה שאם אין גברים, הן פשוט יתאהבו בנשים. זה שהן לא מגלחות את בית השחי, עדיין לא מסתיר את העובדה שהסיפור מתמקד במצב בו אנחנו רואים אותן בלי חלק עליון ולא כסמל לשחרור ממחוכים לוחצים או מעבר לבגדי עבודה. להחליף גבר לא אומר למלא את מקומו רק בחדר המיטות או ליד המזבח, זה אומר להיות אישה שיכולה לדאוג לעצמה. דיוקן של נערה עולה באש מתמקד בדמויות שעדיין מתקיימות על חשבון הרוזנת ומחכות לאהבה, במקום ליצור לעצמן התחלה של אישיות.

חבל לי במיוחד על השחקניות נעמי מרלן ואדל הנל. נראה שהן בעלות יכולות דרמתיות רציניות, אבל כמו שתי הכוכבות של "כחול הוא הצבע העמוק ביותר", משמשות יותר כשחקניות פורנו רך בידי במאית שהייתה יכולה למצוא ביטויים נוספים לאהבתן פרט למיניות. הן כל כך רציניות ועצובות כל הזמן, שאין הבדל משמעותי בין מתי שהן ביחד ולחוד, כי המבט הוא אותו מבט וטון הדיבור לא משתנה. כאמור, זהו טון דיבור שממלא חלק מאוד גדול מהסרט, מה שהופך את הצפיה למתישה במיוחד. יש רגעים של חסד, כמו שיר שאין סיכוי שלא בוצע בידי להקת אקפלה מקצועית, או צילומים יפים שנראים כמו ציורי שמן. זה טריק מוכר, אבל מתבקש בסרטים על ציירים והצלמת קלייר מתון אכן עושה עבודה ראויה לציון. גם שוט הסיום קצת מציל את הסרט, אף על פי שהוא שוב מציג את הדמויות בצורה שטחית כאילו העיקר זה הרומנטיקה ואין להן שום זכות קיום מעבר לכך.

הבעיה היא שכמה רגעים טובים לא מפצים על כמעט שעתיים של שעמום. עוד פעם, אפשר ליצור סרט מעניין שמורכב בעיקר משיחות ואפשר גם שיציג כיצד אמנים מקבלים השראה מנקודת המבט שלהם. זה משהו שהופך את "מר טרנר" לאחד הסרטים היפים של העשור, חזותית ורגשית. דיוקן של נערה עולה באש רוצה להיות סרט כזה, שמבטא נפש אמנותית ואת מהות האהבה, אבל לא עומד מאחוריו מספיק רצון לצאת מחדר המיטות ולאפשר לדמויות להתקיים מעבר לשאלה האם יעשו את זה או לא. מגיע להן וגם לצופים יותר.

ביקורת: שליחות קטלנית: גורל אפל

 

לא הרבה אנשים יסכימו איתי, אבל די חבבתי את "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות". נכון, הוא היה מטופש, העלילה לא הגיונית, חסרונה של לינדה המילטון מורגש והנקניק סטאל שלוהק לתפקיד ג'ון קונור נראה כמו הכל חוץ ממנהיג האנושות במלחמה נגד המכונות. עדיין, הפעלולים היו טובים, ההומור העצמי היה שינוי מרענן מסרטי האקשן הכבדים של תחילת המאה והסיום איכשהו נתן סגירה הגיונית לטרילוגיה, גם אם לא הייתה לו העוצמה הרגשית של סוף הסרט השני. מבחינתי, הסדרה התחילה להתדרדר באמת רק מהסרט הרביעי, שהגיע בנקודה בה הסיפור כבר לגמרי מצה את עצמו.

נראה שג'יימס קמרון לא מסכים איתי. מבחינתו, הסרט השלישי היה הנקודה בה הסדרה סטתה מהחזון המקורי שלו ועברה לקו זמן חלופי שלא עושה כבוד למותג. זה לקח 28 שנים, אבל קמרון סוף סוף החליט לחזור לאחוז במושכות ולבטל את כל מה שקרה אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין". אני מניח שהעובדה שהסרט נקרא "יום הדין" הייתה רמז עבה לכך שקמרון לא התכוון להמשיך לעוד סרטים, אבל כמו רבים, גם הוא הרגיש שג'ניסייס היה הקש האחרון והגיע הזמן להציל את כבודה האבוד של הסדרה. כן, ג'יימס קמרון חזר לשליחות קטלנית. כמפיק. הוא עסוק מדי בלמצוא תרוצים לא לסיים את "אווטאר 2" ולא זמין לכתוב או לביים משהו אחר בעצמו. אבל זה בסדר, כי הסרט החדש, "שליחות קטלנית: גורל אפל", מבוים בידי טים מילר, שהצטיין בסרט הביכורים שלו "דדפול", ונכתב בידי התסריטאי של "באטמן מתחיל"… ושל "בלייד: טריניטי", "ג'אמפר" ו"באטמן נגד סופרמן". אה, אבל גם בידי התסריטאי המועמד לאוסקר של "קפטן פיליפס"… ושל "צבע הלילה", "וולקנו" ו"איש מזל התאומים".

גורל אפל נדפק.

 

המבנה העלילתי דומה למה שמצפים מסרטי שליחות קטלנית. רובוט מהעתיד נשלח להווה בכדי לחסל מטרה לפני שתהפוך לגורם במלחמה נגד בני האדם. דמות נוספת נשלחת בעקבותיו על מנת להגן על המטרה. יש כרגיל הרבה מרדפים ודיבורים על העתיד והאם גורל הוא דבר קבוע מראש, או ניתן לשינוי. ההבדל הוא בפרטים. המחסל הוא רובוט מדגם REV-9, שמסוגל לשנות צורה ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע, אבל גם יכול להיפרד מהשלד המתכתי שלו ולהפוך לאיום כפול. המטרה היא אישה צעירה ממקסיקו סיטי בשם דניאלה ראמוס, אבל כולם קוראים לה דני. הדמות הנוספת מהעתיד היא חיילת אנושית מועצמת טכנולוגית בשם גרייס, שתעשה הכל על מנת להגן על דני.

התוספת העיקרית לעלילה היא שרה קונור. נכון, שרה הייתה דמות ראשית בשני הסרטים הראשונים, אלא שבכל פעם, יש לה תפקיד קצת שונה. בסרט הראשון, היא הייתה המטרה של המחסל. בסרט השני, הבן שלה היה המטרה והיא עשתה מה שתוכל בכדי להגן עליו. בגורל אפל, שרה קונור היא גיבורת האקשן האחרונה. קשוחה מתמיד, פרנואידית מתמיד, היא מתלווה לגרייס ודני על מנת לעשות את מה שהיא עושה מאז שהמכונות הצליחו לחסל את בנה וצדה מחסלים שנשלחים… רגע, ג'ון קונור מת?!

לא עוברות יותר מכמה דקות מהופעת הלוגו של האולפן ואנחנו כבר מגלים ששני הסרטים הראשונים היו חסרי פואנטה. כן, יש את השיחה על שליטה בגורל והיו צריכים תרוץ לכך שהמטרה החדשה לא קשורה לשרה ישירות (מה גם שלראות את אדוארד פרלונג בגיל 42 כנראה יגרום לצופים לקוות שהמכונות ינצחו), אבל זה עדיין החרבון הכי גדול שמישהו עשה על הדמות של ג'ון מאז, ובכן, "שליחות קטלנית: ג'נסיס". זו אותה בעיה שהייתה לי עם ההתחלה של "דדפול 2" (וזו לא ההשוואה האחרונה שאעשה בין הסדרות). נכון שהמהלך משחרר את הדמות הראשית ללכת בעקבות קו עלילה חדש לחלוטין, אבל הוא גם מתעלם מהמסע החשוב שעברנו כדי להגיע לנקודה הזו ומעקר את הסיפור מרגש.

כמובן שלינדה המילטון, המגלמת את שרה קונור, היא לא היחידה שחוזרת. ארנולד שוורצנגר מופיע בתור מחסל נוסף מדגם T-800 המוכר. הוא מצטרף לעלילה בשלב מאוחר יחסית, אבל הטריילרים, הפוסטרים וכל דבר אחר שקשור בקידום של הסרט כבר חשף את הנוכחות שלו כאן. למען האמת, הסצנות של המילטון ושוורצנגר הן הדבר הטוב ביותר בסרט. בתור שני שחקנים שמזוהים כל כך עם הדמויות האלה, הם מתנהלים כמו זוג זקן ממורמר ומערכת היחסים המורכבת ביניהם היא היחידה שבכלל מעניינת כאן. יש אפילו תחושה שהדמויות החדשות די מיותרות, כי שרה והמחסל המיושן הם לא רק זריקת נוסטלגיה למעריצי הסרטים המקוריים, אלא גם דמויות שלמעשה מתפתחות עם הזמן ומספרות את הסיפור האמיתי על הזמן החולף.

זה לא מפצה על כך שרוב הסרט בנוי סביב הנסיון להציל את דני, דמות שלא ידוע לנו עליה כמעט כלום גם אחרי שעתיים. מה התחביבים שלה, איפה היא מסתובבת בדרך כלל, את מי היא מכירה חוץ מהמשפחה הקרובה, מה הרקע שלה לפני שהגיע מחסל מהעתיד שנשלח לחסלה. בלי מידע מוצק יותר על הדמות, קשה לדאוג לשלומה ולהרגיש שהמרדף שווה משהו. גם גרייס לא תורמת, במיוחד בזכות הנטיה המעצבנת שלה לציין פרטי עלילה חשובים במיוחד רק כשזה ממש הכרחי לסיטואציה ולא, נגיד, כשיש זמן לחשוב מה לעשות עם המידע. התסריטאים גם ממש בטוחים שהם הולכים להפתיע אותנו עם אחד הגילויים היותר צפויים בתולדות הקולנוע, מה שגורם לדמויות להראות ממש מטומטמות כשהן לא עולות על זה מוקדם יותר.

בכל הנוגע לאפקטים, נראה שג'יימס קמרון הביא להפקה את מספר הטלפון של לינדה המילטון, אבל שכח לספק חלק מהכסף. 28 שנים אחרי שיום הדין סמן את המעבר לדור חדש של אפקטים חזותיים, שחלקם נותרו מרשימים עד היום, גורל אפל נראה לא אפוי. ה-CGI בולט עד כאב בחלק מהסצנות וקטעי הקרב ערוכים בצורה שלא מאפשרת לעקוב אחרי מה שקורה. מדהים איך מי שביים את "דדפול" לא טרח להביא איתו יחידת בימוי משנית באותה רמה לסרט הזה. תשוו בין הקרב הסופי ב"דדפול", בו תמיד ברור מה כל דמות עושה ואיפה היא נמצאת במרחב, לבין כל סצנת קרב בגורל אפל, והסרט החדש ביניהם יוצא הרבה פחות מוצלח. למעשה, תשוו בין כל סצנת מרדף ביום הדין לבין סצנות המרדף בגורל אפל והסרט החדש נראה כמו חיקוי עלוב.

זו הבעיה הגדולה עם שליחות קטלנית: גורל אפל. ג'יימס קמרון אולי רצה להחזיר לחיים את קו הזמן המקורי של הסדרה, אבל התוצאה היא יותר רימייק חיוור של שני הסרטים הראשונים, מאשר משהו חדש. אם הדבר הטוב ביותר בסרט הוא השחקנים שהופיעו בפעם האחרונה ביחד לפני כמעט שלושים שנה, כנראה שאין שום דבר לחדש. היה אפשר לקחת את הסיפור לכיוונים מקוריים, אבל הוא למעשה מתחיל עם קטע מסרט קודם, כך שעל ההתחלה ברור שהאנשים מאחורי גורל אפל אפילו לא מנסים.

אולי הסיבה שלא יצא סרט באמת אהוב בסדרת שליחות קטלנית מאז 1991, היא שאין צורך בכך. הסוף של הסרט השני היה מושלם וסגר את כל הקצוות החשובים באמת, תוך שהוא מציב רף לאקשן שמעט מאוד סרטים הצליחו להגיע אליו מאז. החל מאותו רגע, כל המשך נעשה מתוך מאמץ לסחוט רלוונטיות מאפילוג מיותר. לא שנאתי את עלייתן של המכונות, אבל חלק מזה נובע מההומור העצמי שלו, כי אחרי יום הדין, לא נשאר מה לעשות עם הסדרה פרט לפארודיה. גורל אפל מאוד רוצה להחזיר עטרה ליושנה, אבל הוא נופל באותה מלכודת כמו הסרטים אותם הוא רוצה לבטל – הוא מחפש בכח להמשיך מעבר לנקודת הסיום הטובה ביותר. על פי נתוני ההכנסות בחו"ל, לא בטוח אם יהיה המשך לסדרה ואולי טוב שכך. עד כמה שיש מקום להרחיב על פרטים קטנים בעולם של שליחות קטלנית, אף אחד בשלב הזה לא באמת צריך המשך לסיפור המרכזי.