בדיוק כשחשבתם שאידריס אלבה סיים לדובב בעלי חיים הוא מפציע ב"ספר הג'ונגל". ואם אנחנו כבר מדברים על עיבוד מצולם לספר קלאסי שמפגיש בין האנושי לחייתי אין ממש ברירה אלא לדבר על "בייב".
ספויילרים, שתיקות מביכות ונהמות לרוב.
חודש: אפריל 2016
פרק 139 – שקט של חתולים
אוסטרים הם מפחידים, במיוחד כשהם מגיעים בזוגות. פרק על שני סרטי אימה אוסטריים, "לילה טוב אמא" ו"משחקי שעשוע" (הגרסה המקורית), מלווה בהומור שחור מהרגיל.
ספוילרים לשני הסרטים ולמלחמת העולם השניה.
ביקורת: ספר הג'ונגל
בתור ילד, לקחו אותי לראות בקולנוע בעיקר סרטי אנימציה. זה לא פלא שכאשר "ספר הג'ונגל" של דיסני דובב סוף סוף לעברית, באיחור של יותר מעשרים שנה, ההורים דאגו לקנות לי כרטיס. אני לא זוכר הרבה מאותו גיל, אבל אני זוכר שמאוד אהבתי את הקטעים המוזיקליים בסרט ואת האנימציה הפשוטה לכאורה, אבל יחודית בסגנונה. כשגדלתי והתחלתי לצרוך סרטים רק בשפת המקור שלהם, גיליתי מחדש את השירים מ"ספר הג'ונגל", הפעם עם המבצעים המקוריים והפסקול הפך לחביב עלי מבין פסקולי דיסני.
בשנים האחרונות, אולפני דיסני החלו לעבד חלק מסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם לסרטים מצולמים, עם שחקנים בשר ודם ועם במאים מוכרים. אחרי מוצרים לא מוצלחים כמו "מליפיסנט" ו"סינדרלה", הגיע גם תורו של ספר הג'ונגל להפוך לסרט לא מצויר. מן הסתם, הרעיון עורר את הצד הסקפטי שבי. לא רק שהנסיונות הקודמים להפוך קלאסיקות מצוירות לסרטים "רגילים" לא הרשימו, בספר הג'ונגל יש רק דמות אנושית אחת בתפקיד ראשי וכל האינטראקציה שלה היא עם בעלי חיים. זה לא רק אתגר טכנולוגי, ליצור שילוב אמין בין ילד בתחתונים לעולם מלא באפקטים, אלא גם רעיון שלא משתלב עם האופי האפלולי שהטריילר והפוסטרים רמזו שיהיה לסרט. הסקרנות שלי התעוררה רק אחרי שהגיעו ביקורות ראשונות מעבר לים והצביעו על תגובות חיוביות מצד רוב המבקרים.
כמו בסרט המצויר, גם כאן, הסיפור הוא בהשראת ספרו של רודיארד קיפלינג, אך לא מבוסס עליו ישירות. מוגלי הוא גור אדם שאומץ בידי זאבים וגדל כאחד מהם בג'ונגל. באגירה הפנתר משמש לו מורה ומנסה להקנות כישורי השרדות ליצור שהטבע לא חנן בטפרים, שיניים חדות, או מהירות גבוהה במיוחד. מוגלי משתמש מדי פעם בטריקים שהמציא בעצמו, אבל ננזף על כך, כי זו אינה דרכם של הזאבים.
המאזן העדין בג'ונגל מתערער בשנת בצורת, כאשר שיר-חאן, טיגריס בעל שנאה יוקדת לבני אדם, חוזר לאיזור ודורש שמוגלי יוסגר לידיו. אם לא יקבל את גור האדם, ידאג שלכל שאר בעלי החיים בסביבה, יהיה רע ומר. הזאבים מתלבטים כיצד להגיב, אבל מוגלי ובאגירה מחליטים שעל הילד לעזוב וללכת לכפר בני האדם, שם יהיה מוגן.
חלפו שנים רבות מאז שראיתי את הסרט המצויר במלואו, אבל נראה שפחות או יותר כל דמות שהופיעה בו, נמצאת גם בגרסה החדשה, אפילו אם רק בתור אזכור. זה מעלה את השאלה למה בכלל לטרוח ולהפיק סרט חדש, אם הוא מהווה בעיקר עיבוד מחדש של סרט מוכר היטב ונאמן למקור הספרותי בערך באותה מידה (כלומר, בקושי). התשובה נעוצה בהבדל שתעשיית הקולנוע עברה מאז שנות השישים. אם אז, סרט אנימציה היה צבעוני, מיועד לקהל כללי ומתבסס במידה רבה על האפשרות להכניס כמה שיותר שירים למצעד הבילבורד, כיום דיסני מנסים קודם כל להגדיר לעצמם קהל ואז להרשים אותו ככל הניתן.
ב"זוטרופוליס" שנמצא כעת בקולנוע, דיסני לקחו מאפיינים של סרט לגיל הרך, אבל תפרו סביבם סיפור שרק קהל עם תפיסה מתקדמת לגבי דעות קדומות וגזענות, יוכל להעריך עד הסוף. ספר הג'ונגל פחות מתעסק במסר ובמשלים ומתמקד יותר בבידור. לשם כך, נדרשו התאמות שהקהל המודרני יעריך. יש בסרט הרבה אקשן, הוא עמוס באפקטים עד להודעה חדשה, המוזיקה יותר דרמתית, הדמויות קשוחות והתחושה לכל אורך הסרט היא שמוגלי נמצא בסכנה תמידית. בדומה לסרט המצויר, מוגלי נזקק מדי פעם לחברים שיעזרו לו לשרוד, אלא שבגרסה החדשה, האיומים נראים הרבה יותר רציניים. דמויות כמו קא והמלך לואי הם כבר לא הפוגות קומיות נוחות לסילוק, אלא מפלצות קדמוניות בעלות מאפיינים של סירנה ושל קיקלופ. שיר-חאן תמיד היה דמות מפחידה, אבל פה הוא פחות נראה כמו אחד שלא התקבל לפרסומת לפרוסטיז ויותר כמו רוצח חסר רחמים.
האפקטים בסרט מרשימים במיוחד. אמנם רואים שבעלי החיים הם יצירי מחשב, אבל השילוב בינם לבין ניל סתי, המגלם את מוגלי, הוא כמעט מושלם. יש קפיצות באנימציה פה ושם, אבל המגע ביניהם נראה אמיתי וסתי הודרך היטב איפה בדיוק נמצא בעל החיים המדומה וכיצד להגיב אליו. נוסף על כך, הג'ונגל בו הסיפור מתרחש הוא לא רק עצום מימדים, אלא גם נראה אמיתי לחלוטין. זה השג מדהים בהתחשב בכך שרוב הרקע נוצר בידי צוות האפקטים וסתי לא באמת עזב את האולפן בזמן הצילומים. זו נקודה גם לזכותו של הבמאי ג'ון פאברו שכמו ב"איירון מן", מראה שהוא דובר אותה שפה כמו יוצרי האפקטים ועובד איתם בתאום מושלם.
לצד המראה המרשים וההקפדה על קצב טוב, כיאה לסרט הרפתקאות, ישנן גם בעיות. הגדולה שבהן היא שספר הג'ונגל לא עקבי ברמת הקרבה שלו למציאות. ברור שסיפור על ילד שמדבר עם חיות בעלות כללים נוקשים לשמירה על איזון בטבע, לא מנסה להיות ריאליסטי לגמרי, אבל כן השתדלו לעצב את בעלי החיים כך שידמו ככל הניתן ליצורים אמיתיים. זה מביא לחוסר התאמה כאשר הן מתנהגות באופן אנושי מהצפוי, או משתפות פעולה בלי בעיה עם זנים אחרים. נוסף על כך, רגעים שמתכתבים ישירות עם הסרט המצויר, לא לגמרי משתלבים עם הנסיון לעשות גרסה אפלה ונכונה יותר ביולוגית.
הדבר בולט במיוחד כאשר שירים מהסרט המצויר נעשים חלק מהטקסט. זה בא בכמה רמות. תחילה, רק דקלום של המילים ומוזיקת רקע המבוססת על השיר המקורי. לאחר מכן, דמות שרה לעצמה חלק מהשיר המזוהה עם מקבילתה המצוירת. בשלב מסוים, אחת הדמויות, שאמורה להיות מרשימה ומאיימת, פוצחת בקטע מוזיקלי מלא מבלי שהדבר נראה חריג למישהו. עד כמה שאני אוהב את השירים האלה, היה מוזר לראות איך סרט שמציג גרסה מחוספסת בהרבה של הסיפור, הופך לרגע למיוזיקל בלי שום הסבר. זה הגיוני יותר כשמדובר בחלק מהחוקיות של העולם, אבל בגרסה החדשה של ספר הג'ונגל, מדובר יותר בעיקוף לא ברור באמצע הסרט.
עוד דבר שהפריע לי, אבל יותר מתוך קטנוניות, הוא גודלם העצום של רוב בעלי החיים ביחס למוגלי. אני מבין שרוצים לגרום להכל להראות גדול ומרשים ויש בהחלט משהו אפי ביצורים שחורגים מהמימדים שלהם במציאות, אבל שוב, אם כל כך טרחו ליצור לסרט מראה שמחקה את העולם האמיתי, למה הפרופורציות מעוותות באופן מורגש? התשובה היא כנראה כי לראות פילים בגובה בניין צועדים מול המצלמה, בהחלט מעורר יראת כבוד. אני מסכים שזה עובד לטובת הסיפור, אבל מצד שני, ידוע לי מה הגובה האמיתי של דב שפתני וזה לא קרוב אפילו למה שמוצג בסרט.
תלונות בצד, צוות המדובבים של בעלי החיים בסרט עושה עבודה מעולה. הם אמנם לוהקו לתפקידים די קלישאתיים – אידריס אלבה כטורף קשוח, בן קינגסלי כמורה רוחני, סקרלט ג'והנסון כפתיינית, לופיטה ניונגו כאם דאגנית החיה לפי כללים קדמונים, ביל מארי בתפקיד נוכל חביב וכריסטופר ווקן בתפקיד… כריסטופר ווקן – אבל כל אחד מהם בהחלט השתדל להבין את הדמות ואת מקומה בעלילה. אם היו מנסים לצלם שוב סרט על גארפילד עם ביל מארי, ככה הוא היה צריך להישמע, לא כמו מי שהרגע הבין שעשה את הטעות הגדולה ביותר בחייו, אבל יודע שהוא מקבל המון כסף על זה.
בניגוד לציפיות שהיו לי כששמעתי על הפרויקט לראשונה, ספר הג'ונגל מודל 2016 הוא סרט בכלל לא רע. יש לו הגיון פנימי בעייתי והוא יותר מדי מנסה להתחבר לגרסה המצוירת משנות השישים, אבל אפקטים מרשימים, דיבוב מוצלח ודמויות מעוררות עניין, מפצים על עלילה שהייתה צפויה גם ללא הכרות עם הסרט הישן. הנסיון לתת לסיפור אופי של סרט הרפתקאות בעולם שכולו יער טרופי, עובד ומספק הנאה לכל אורכו. אין שום סיבה אמנותית לקיומו של הסרט, אבל הוא בהחלט מספק כמוצר בידורי.
פרק 138 – שבעה בסירה אחת (שלא לדבר על הנאצי)
שני אנשים תקועים בתוך דירה מול מיקרופון ומדברים על "דרך קלוברפילד 10" ועל "סירת הצלה". זה כל מה שאפשר לגלות לכם על הפרק החדש של שורה שניה באמצע.
ספוילרים לשני הסרטים.
ביקורת: באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק
אם לפני עשרים שנה, הייתם אומרים לי שעומדים לעשות סרט של באטמן נגד סופרמן, הייתי חושב שזה רעיון גרוע. סופרמן כבר שחוק בתור דמות קולנועית ובאטמן הוא פחות או יותר גיבור-העל היחיד שיצא לו סרט מוצלח (וגם זה לא אותו דבר בלי טים ברטון). בטלוויזיה, השילוב של השניים יכול לעבוד, אבל אין סיכוי שיצליחו להכיל את האפיות המתבקשת מהמפגש בסרט מצולם, גם אם ישתמשו באפקטים ממוחשבים.
אם לפני עשור, הייתם אומרים לי שעומדים לעשות סרט של באטמן נגד סופרמן, הייתי חושב שזה רעיון מעניין. שני הגיבורים זכו לאחרונה לריבוט שמנסה להפוך אותם לדמויות יותר עמוקות ואת העולם בו הסיפור מתרחש לקרוב יותר למציאות. מצד שני, "סופרמן חוזר" היה מאכזב ולא ברורה לי ההתלהבות מ"באטמן מתחיל", אז ידרש במאי בעל חזון אמיתי בכדי להוציא משני אלה משהו שעוד לא ראינו בכל סרטי גיבורי-העל האחרים שיוצאים בלי הפסקה.
אם לפני חמש שנים, הייתם אומרים לי שעומדים לעשות סרט על באטמן נגד סופרמן, הייתי חושב שזה רעיון מצוין. "הנוקמים" הוכיח שעם בניית עולם נכונה, ניתן ליצור קרוס אובר מוצלח בין גיבורי-על מפורסמים. אחרי ש"איירון מן" ו"האביר האפל" הציגו גישה רעננה לז'אנר, ברור שיכולים להפוך גם את סופרמן לדמות מספיק עמוקה ומבדרת בכדי לחלוק מסך עם הגיבור שגותהאם ראויה לו. אם זה חלק מסדרת סרטים של ליגת הצדק, אז בכלל טוב, כי זה יהיה כמו הנוקמים, רק עם שמות עוד יותר גדולים.
מתברר שבזמן שמטרופוליס כמעט הוחרבה בארועי "איש הפלדה", היה בעיר אדם די חשוב שלא ראה בעין יפה את נוכחותם של חייזרים בעלי כוחות אלוהיים בעיר. ברוס ויין, האיש מאחורי המסכה של באטמן, חזה בקרב האדירים של בני קריפטון האחרונים וחש שלא משנה שסופרמן הציל את כדור הארץ, הוא עדיין מסוכן. בעקבות זאת, ברוס חוזר לעירו, גותהאם סיטי, על מנת לתכנן כיצד לעצור את סופרמן מלהיות התקוה היחידה של האנושות.
לקס לותור, איל הון עם סקרנות לא בריאה, מנסה בינתיים לשים ידיים על פיסת קריפטונייט, החומר היחיד שיכול לפגוע בסופרמן. הוא מנצל דיון ציבורי על פעולה קטלנית בה סופרמן היה מעורב, על מנת לקדם את ענייניו, בזמן שבאטמן מתכנן לגנוב את הקריפטונייט ולהשתמש בו כנשק, אם יתעורר הצורך.
אולי שמתם לב לשלושה שמות בולטים שנעדרו מתאור העלילה. האחד הוא קלארק קנט, האלטר אגו של סופרמן, בו הוא משתמש על מנת להיבלע בקרב בני האנוש מבלי לעורר חשד. זה לא שקלארק אינו מופיע בסרט, אבל אין לו שום תפקיד רציני בעלילה. אם "איש הפלדה" התמקד בעיקר בהפיכתו של קלארק לסופרמן ובאופן בו חוויות מילדותו ומתקופת התבגרותו עצבו את דמותו כגואל העולמות, באטמן נגד סופרמן לא חורג מהכותרת המופיעה על הפוסטר. את יוצרי הסרט עניין הפעם רק סופרמן ולא שום עיתונאי ממושקף שבמקרה לא נמצא אף פעם באותו מקום ובאותו הזמן כמו החייזר האהוב עלינו.
עוד שם שנעדר מתקציר העלילה הוא לויס ליין. שוב, ב"איש הפלדה" היה ללויס תפקיד משמעותי. היא עזרה לכוון את קלארק/סופרמן בחיפושו אחר תפקידו בעולם והייתה בעצמה מעורבת לא מעט בקידום העלילה. היא לא הייתה עלמה במצוקה, אלא דמות אקטיבית שחוצה מדי פעם גבולות על מנת להשיג סיפור טוב עבור העיתון בו היא עובדת ועל מנת להרוות את צמאונה לידע. היא נוכחת גם הפעם, אבל הסרט היה נראה בדיוק אותו דבר בלעדיה.
השם השלישי שנעדר מהתקציר, הוא וונדר וומן. זה לא סוד שגל גדות לוהקה לתפקיד גיבורת-העל המפורסמת ושההופעה שלה כאן היא הכנה לסרט בכיכובה, כחלק מבניית היקום של ליגת הצדק. לפחות בישראל, גדות מופיעה על כל הפוסטרים של הסרט וראיונות איתה ממיטב תכניות הארוח מופצים ברשתות החברתיות ואתרי החדשות, כאילו מדובר במינימום ראשת הממשלה. אלא שב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", לא תמצאו כל כך הרבה ממנה. הדמות שלה, דיאנה פרינס, מעוררת את סקרנותו של ברוס ויין ומייצגת קו עלילה שאמור להתפתח בסרטים מאוחרים יותר, אולם יש לה בסך הכל משהו כמו רבע שעה של זמן מסך וגם שם, לא כל כך ברור מה היא עושה, כי הדמות שלה מופיעה ללא שום הקדמה.
זו הבעיה הכי קשה של הסרט. דברים פשוט קורים בו בלי הסבר. למה באטמן, שכבר עשרים שנה מתפקד כבלש המבריק ביותר בגותהאם ונלחם בפושעים בני תמותה, מחליט שתפקידו להציל את העולם מסופרמן? ככה. למה לקס לותור רוצה להשיג קריפטונייט ועל מה לכל הרוחות הוא מדבר חצי מהזמן? לא ברור. למה קיים רישום של אנשים עם כוחות-על שככל הנראה, אף אחד כמעט לא מודע לקיומם? כי סיבות.
בין משפט קלישאתי אחד למשנהו, באטמן נגד סופרמן ממעט לנמק החלטות. הדבר חמור למדי, בהתחשב בכך שגורל האנושות עשוי להיות תלוי באותן החלטות, אבל בשעתיים וחצי של סרט, אף אחד כמעט לא מספק הסברים למעשיו. כאילו מצפים שנשלים לבד את החורים בתסריט, כי הבמאי עסוק מדי בלצלם את סופרמן לא משתמש בכוחות שלו בכדי להציל מצב שהוא בברור אמור להיות מסוגל למנוע. זה מוזר, כי אחד התסריטאים של הסרט הוא כריס טריו, מי שמוכר בעיקר בזכות כתיבת "ארגו". אם ראיתם את "ארגו", אתם יודעים שאין לטריו שום בעיה לשלב בסיפור דיונים רציניים על דרכי פעולה אפשריות, בתוספת הצגה ראויה של דמויות ותרומתן לחברה, תוך שהכל משתלב לקצב מהיר ומלא מתח.
משום מה, הוא לא הביא דבר מזה לבאטמן נגד סופרמן, סרט שכולו מתנהל תוך כדי התעלמות ממה שידוע על שתי הדמויות הראשיות בו. באטמן טיפש ופועל בפזיזות, תוך שהוא מאפשר לאחרים לשחק בו, רק כדי לשנות את דעתו אחרי רגע ולהחליף צד. זאת למרות שכל עיבוד מוצלח של הדמות, מתבסס על הרעיון שהוא נמצא צעד וחצי לפני היריב ושהוא מומחה במשחקי מוח. בינתיים, לא רק שסופרמן כמעט ואינו מציל אנשים בסרט, הוא אפילו לא מתנהג כאילו אכפת לו ממישהו חוץ מלויס ומאמא שלו. הוא לא מבחין בסכנה שנמצאת שני מטר ממנו, למרות שאמורים להיות לו חושים מחודדים במיוחד. נוסף לכל, סופרמן לוקח סיכונים מיותרים, כאשר יש בברור דרך פעולה חכמה יותר. אם ככה סופרמן היה מתנהג בעיבודים אחרים, הדמות שלו לא הייתה מחזיקה אפילו עשור.
אולי האשם הוא בכלל הבמאי. זאק סניידר אמנם יודע ליצור שוטים מאוד מרשימים בסרטים שלו, אבל הוא לא בדיוק ידוע בתור הקולנוען הכי מעודן. אם ב"איש הפלדה", הרגשתי שסניידר אינו מזיק ברובו כי זה אמור להיות סיפור גדול מהחיים, ברגע שמשלבים בעלילה גם את האביר האפל, סניידר הולך לאיבוד. הוא רוצה לעשות סרט אפי, עם מוזיקה עוצמתית וצילומי נוף מרשימים ושכולם ידעו ממי צריך לפחד ומי בדיוק המטפורה לישו. רק שהסגנון הזה לא מתאים לבאטמן. באטמן עובד בצללים, הוא נע בחשאי, נסמך על גאדג'טים והסקת מסקנות סבלנית על מנת להתחקות אחר פושעים ובאמנויות לחימה על מנת להכניעם. הוא לא משתלב בחזון המפוצץ מרוב, ובכן, פיצוצים של סניידר. לא שסרטים קודמים של סניידר היו יצירות מופת מבחינת עלילה, אבל לפחות חלקם דרשו איזו שהיא חשיבה בקנה מידה עצום. באטמן נגד סופרמן אמור, על הנייר, להיות אפוס אדיר מימדים, אבל בפועל, הסרט היה צריך למצוא שטח ביניים בין הסגנונות השונים של שתי הדמויות ולסניידר אין את היכולת למצוא שטח שכזה.
בניגוד לאנשים רבים, אני דווקא חבבתי את "איש הפלדה". יש לו הרבה חסרונות, אבל הוא עבד בתור חזרה למקורות של דמות גדולה מהחיים, עם יותר דגש על הסתירה בין החיים כקלארק קנט הפשוט והחייכן, לבין סופרמן הרציני והמהיר יותר מקליע. אין ביכולתי לתת את אותה מידה של חסד לבאטמן נגד סופרמן. להוציא כמה רגעים קטנים, הסרט הזה לא עובד. שתי הדמויות לא שולבו בצורה חכמה זו עם זו, מה שהופך את באטמן להערת שוליים, עוד יריב גנרי שצריך להתמודד מולו, במקום גיבור בזכות עצמו. בניגוד לסרט הקודם, כאן יש לנו רק את הצד המיוסר של סופרמן, במקום שיציגו אותו כדמות עגולה. הסיפור מלא חורים ובחירות מטופשות מצד הדמויות, מה שרק נעשה גרוע יותר כשאף אחד לא טורח להסביר את מניעיו וסניידר ושות' מניחים שחלוקה שטחית בין טובים ורעים תספיק. בניגוד לשם הסרט, הדגשת היריבות בין באטמן וסופרמן פוגעת בו. היה חשוב יותר לגרום להם לשתף פעולה, בתור שני אנשים שרוצים להפוך את העולם למקום בטוח יותר. במקום זאת, הם רק גוררים אחריהם הרס ויאוש. נדמה שהעולם היה מקום בטוח יותר אם אף אחד מהגיבורים האלה לא היה מתערב.
פרק 137: משלים שועליים
מכירים את הסרטונים האלה שמתארים איך כדור הארץ היה נראה בלי בני אדם? אז דיסני עשו את זה כבר לפחות פעמיים, בתקציב גבוה. "זוטרופוליס" ו"מלך האריות" נאבקים על מקומם בשרשרת המזון בפרק החדש של שורה שניה באמצע.
ספוילרים לשני הסרטים וגם ל"ראלף ההורס" ו"הנסיכה והצפרדע".
ביקורת: דרך קלוברפילד 10
בזמן האחרון, נשמעות טענות שונות כנגד טריילרים שחושפים יותר מדי מהסרטים אותם הם מקדמים. בין מדובר לטריילרים של "שליחות קטלנית: ג'נסיס" ו"חדר" שמגלים את הטוויסט הגדול של הסרט, הטריילר של "דדפול" שמגלה את כל הבדיחות הטובות, או הטריילר של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שמגלה שהסרט כנראה לא משהו. זה אפילו הגיע למצב בו הוחלט לצלם סצנות נוספות ל"יחידת המתאבדים", לאחר שהתברר כי חוץ מהקטעים שכבר מופיעים בטריילרים, אין לסרט הרבה מה להציע.
המפיצים של "דרך קלוברפילד 10" בחרו בגישה הפוכה. לא רק שאינם מרשים להפתעות ומשפטי מפתח מהסרט להופיע בטריילר, הם אפילו לא מגלים במה הסרט עוסק. השם שלו מקשר אותו לפרויקט מסתורין אחר, "קלוברפילד" מ-2008, שגם עליו לא היה ידוע כמעט כלום לפני ההפצה. אלא שבעוד הטיזר לקלוברפילד גלה מספיק בכדי להבין שהוא עוסק באיום גדול שמתרחש בעיר ניו יורק וגורם למונומנטים להתפוצץ, על דרך קלוברפילד 10 אפשר להבין רק שג'ון גודמן משתתף בסרט ושיש דלת שצריך לחשוב פעמיים לפני שפותחים אותה.
הגעתי לסרט עם מינימום ידע על המתרחש בו, מוכן לכל תרחיש שלא יזרקו עלי ולכל ז'אנר שהיוצרים יגישו על פני המסך. לא שהדבר בהכרח יהרוס למישהו את ההנאה, אבל מתוך כבוד לסודיות האופפת את שיווק הסרט, לא אכתוב פרטים על העלילה מעבר לתאור קצר בן פסקה אחת. אם אתם מעוניינים לשמור על מסתורין עד הצפיה, אתם מוזמנים לדלג על הפסקה הקרובה ולחזור לקרוא אחרי הקו המקווקו.
זמן קצר לאחר שעזבה את הבית, מישל נפגעת בתאונת דרכים. היא מתעוררת קשורה לקיר בבונקר תת-קרקעי בו שוכנים האוורד, גבר בגיל העמידה שמתכונן מזה שנים לתרחיש יום הדין, ואמט, בחור חברותי שסוחב פציעה. האוורד מסביר למישל כי העולם כפי שהם מכירים אותו איננו עוד, בעקבות מתקפת נשק להשמדה המונית. הוא לא יודע את זהות התוקפים, או כמה אנשים שרדו, אבל משוכנע שיציאה מהבונקר המוגן שקולה להתאבדות ועל כן, אף אחד מהשלושה אינו רשאי לעזוב.
—————————————————————————————————————
בשביל שסרט כמו דרך קלוברפילד 10 יעבוד, צריכים לשמור את הדמויות במצב של בורות מתמדת. אסור שידעו מה מצפה להן בהמשך, כך שגם אם נדמה שהגיעו למצב של רגיעה, המתיחות והפרנויה יובילו במהרה לאבדן עשתונות. מיקום הסרט בשטח מוגבל, מביא לכך שלא ידוע לצופים מעבר למה שידוע לאנשים בסיפור. במסורת סרטי אימה גדולים, כמו "פסיכו" ו"הניצוץ" (ובערך 90% מ"קיוב"), כוחה של האימה הוא בכך שהדמויות אינן מתרחקות מהלוקיישן העיקרי. בעוד "קלוברפילד" הפך למרדף ברחבי העיר אחר מקום בטוח, דרך קלוברפילד 10 מתבסס על השאלה האם מקום שכזה בכלל קיים.
בשלב מאוד מוקדם, הסרט הופך למשחק של אמת או שקר. האם להאמין לסיבה שכולם נמצאים באותו מקום, או שמישהו מבלף על מנת להשיג רווח כלשהו, אולי על חשבון האחרים. סימנים לכאן ולכאן מבלבלים את הדמות הראשית וגורמים לה לשאול בדיוק את מה שהצופים מתבקשים לשאול את עצמם: האם החיים שלי הם משהו ששווה להמר עליו?
שני גורמים הופכים את דרך קלוברפילד 10 לסרט אימה משובח. האחד הוא התפאורה שלא רק יוצרת תחושה של דוחק, אלא גם מבודדת רעש מהסביבה, כך שכל צליל, אפילו התמים ביותר, מודגש במידה לא שגרתית. אני לא יודע כמה פעמים אנשים באולם קפצו בבהלה כשמנעול נפתח בקול רם, רק משום שלא הופיע באותו רגע בפריים. בסיוע עריכה חכמה, הבמאי דן טרכטנברג שוב ושוב מפתיע עם רעשים לא צפויים וחדרים הבנויים כמו מבוך ולא מאפשרים לראות אם מישהו מתקרב. כל זה מתאפשר בזכות המיקום בו הסרט מתרחש, שנדמה שתוכנן בידי חובב אמיתי של סרטי אימה.
הגורם השני ליעילות הסרט, הוא ג'ון גודמן. אין שום הפתעה בכך שהוא שחקן נפלא. מי שמצליח להראות טוב בבלגן כמו "ספיד רייסר", יכול לעמוד בהרבה אתגרים. במקרה הזה, הליהוק של גודמן מושלם. הוא נע בין טיפוס אבהי דואג, לבין פקעת אלימה של עצבים. בשום שלב, לא ברור האם כדאי לסמוך עליו או לא, במיוחד מאחר והדמות שלו היא היחידה שיודעת פחות או יותר מה קרה. לג'ון גודמן יש ברזומה שלושה עשורים של תפקידים שנעים על הסקלה הזו והוא רק הולך ומשתבח עם השנים. הליהוק שלו כל כך מוצלח, שאני לא מסוגל לדמיין מישהו אחר בתפקיד הזה.
השילוב של שני הגורמים מביא לכך שגם כשמגלים פרטים על הנעשה בחוץ, נותרים סימני שאלה כלפי הנעשה בפנים. על מי אפשר לסמוך והאם יש בכלל ברירה. האפשרות שמישהו שתלויים בו לשם השרדות, הוא הסכנה האמיתית, או לפחות סכנה לא פחות גדולה ממה שמוזהירים מפניו, מנוצלת כאן היטב ומייצרת אווירת מתח שאינה פוסקת לרגע. אפילו בשיחות ארוכות ורגועות, אין שום רמז לכך שלא יקרה פתאום משהו שישנה לחלוטין את האופן בו אנחנו רואים את המתרחש.
יש לסרט חסרון אחד ולצערי, הוא מאוד משמעותי. כמו "נעורים", הנמצא כרגע בקולנוע, דרך קלוברפילד 10 מגיע לרגע סיום מושלם, אבל ממשיך את העלילה גם לאחר מכן. ישנה תמונה אחת שבעיני, הייתה סוגרת את הסיפור ברגע הנכון, אבל טרכטנברג ותסריטאיו (בהם דמיאן צ'ייזל, יוצר "ויפלאש") לא עמדו בפיתוי והמשיכו עוד קצת, מה שהרס את המינימליזם הכה מוצלח ששלט בהפקה עד לאותו רגע. על סמך סצנה אחת באמצע הסרט, אני מנחש שהם בנו על כך שצד אחר בעלילה יהיה המוקד לפחד של הדמויות. הבעיה היא שעשו כל כך טוב פן אחר של היחסים ביניהן, שהסיום לא משתלב עם מה שנבנה עד לאותו רגע.
למרות זאת, דרך קלוברפילד 10 הוא ברובו סרט אימה נהדר שמזכיר שבכדי ליצור מתח, לא צריכים לעבוד שעות נוספות על סכנות אפשריות שיכולות לאיים על הדמויות, או לגרום להן לעשות בחירות מטומטמות רק כדי להובילן לרגע המפחיד הבא. כל מה שצריך זה ליצור סיטואציה שאף אדם שפוי לא היה רוצה להיקלע אליה ולאפשר לפרנויה לבעבע מתחת לפני השטח. עם מספר נמוך של דמויות ולוקיישנים, המצב מספיק קשה בפני עצמו, בלי תוספות מיותרות. הסיום מקהה את האזמל בעזרתו הבמאי חותך בשיטתיות את גידי התקוה של הדמויות ושל הצופים כאחד, אבל אפילו איתו, מדובר בסרט עוכר שלוה במידה הרצויה.
בשביל הזהב 