ביקורת: מין חסר מזל או פורנו משוגעים

ברוכים הבאים ל"בשביל הזהב", בלוג הקולנוע של אביעד שמיר. כאן אני מפרסם ביקורות על סרטי קולנוע וקולנוע ביתי חדשים, תחזיות לאוסקר ועוד מחשבות שונות שקשורות לקולנוע מסחרי. כזה שנועד להיות מוצג גם במקומות ציבוריים, או לפחות בסלון עם חברים ומשפחה. אני מדגיש שזה האתר אליו הגעתם עבור מי שהופנו לכאן אחרי שחפשו בגוגל חלק משם הסרט בו הפוסט הזה עוסק ותוהים איפה בוחרים קטגוריה. כמו כן, אם הגעתם לכאן במקרה כי אתם מחפשים מידע על הסרט "מליפיסנט", סליחה שהגעתם לעמוד הזה. לכל השאר, אזכיר שיש לבלוג עמוד פייסבוק בו מתפרסמים דברים נוספים הקשורים לקולנוע.

"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא שם מאוד ארוך לסרט באורך ממוצע (106 דקות) עם מעט מאוד עלילה. הרבה נורות אזהרה צריכות להידלק לפני הצפיה בו. למשל, השם שלו מכיל את המילה "פורנו", אז הוא כנראה לא מיועד לכל המשפחה. כמו כן, "חסר מזל" זה צרוף שיכול לרמז על טרגדיה או ביקורת נוקבת, בעוד המילה "משוגעים" רומזת להומור בהקשר הזה. גם קיומה של מילת ברירה באמצע השם הוא סימן לכך שיש יותר מדרך אחת להבין אותו ואם אתם תוהים למה אני מתמקד דווקא בשם של הסרט במקום בסרט עצמו, זה כי השם שלו הוא החלק הכי מעניין.

חייה של מורה רומניה בשם אמי הופכים לגהנום לאחר שסרטון סקס שלה דולף לאתרים פורנוגרפיים. התלמידים שלה יודעים על זה, ההורים שלהם יודעים על זה ועכשיו העבודה של אמי בסכנה, בעודה מנסה למנוע מהסרטון לעלות לעוד אתרים ורשתות חברתיות.

זהו, על זה הסרט. היה אפשר להפוך את עצם החיפוש אחר מי שהעלה את הסרטון לקו עלילה, או להראות איך זה משפיע בהדרגה על החיים האישיים והמקצועיים של אמי, בדומה לאופן בו "עוד סיבוב" מציג בסבלנות וברגישות את ההשפעה של צריכת אלכוהול מוגברת על חייהם של מורים שהם גם אנשי משפחה. אלא שלבמאי ראדו ג'ודה היה רעיון אחר. הוא לא באמת ביים סרט, אלא תמונת מצב של החברה הרומנית בימינו, תוך התחשבות בהשפעות העבר. בין הפשיזם של מלחמת העולם השניה, הקומוניזם של המלחמה הקרה והקפיטליזם והפייק ניוז של ימינו, יש המון מה לומר בנושא. הבעיה היא שכמו שם הסרט, זה נשמע הרבה יותר מעניין מהסרט עצמו.

לזכותו של ג'ודה אגיד שהוא בהחלט נגש לנושא בצורה יצירתית. הסרט מחולק לשלוש מערכות שכל אחת מהן שונה באופיה. בראשונה, אנחנו מלווים את אמי בבוקר שאחרי התפוצצות הנושא בעודה עושה סידורים, מדברת עם בעלה ועם קולגה על המצב וחווה את המין האנושי על צדדיו הגרועים ביותר. החלק השני הוא רצף של קטעי וידאו המתארים הגדרות מילוניות אמיתיות יותר ופחות של מונחים שונים. החלק השלישי הוא העימות של אמי עם ההורים הזועמים בבית הספר.

בעוד החלק השלישי הוא בהחלט המעניין יותר בסרט, ג'ודה עשה בחירות מאוד מפוקפקות על מנת להביא את הצופים עד שם. נכון שאומרים שבקולנוע עדיף להראות במקום לתאר במילים, אבל מחמאפ"מ הוא דוגמה מה קורה כשהבמאי לוקח את ההמלצה הזו בצורה קיצונית. בזמן שאמי עושה את סידורי הבוקר, אנחנו שוב ושוב רואים אותה הולכת ברחוב, או נכנסת לחנות ולאחר שסיימה את חלקה על המסך, המצלמה ממשיכה לנדוד ומתעקבת על משהו לא קשור, לרוב בניין הרוס או שארית מימי הקומוניזם. הדרישה החוזרת לעטות מסכות וההתעסקות בדליפה של סרטון פרטי לאתרים זרים לא משאירים הרבה ספק לגבי זמן התרחשות העלילה, כך שהדברים שנמצאים ברקע באמת מדגימים את האישיות ההפכפכה של רומניה. רק שאפשר היה לעשות זאת כשגם קורה בסרט משהו ולא סתם רואים את אמי חוצה את הכביש או מתווכחת עם נהג שרכבו חוסם את המדרכה, ואז עשר שניות של צילום קיר. זה לא קורה רק פעמיים-שלוש, הטריק הזה נעשה כמעט בכל שוט במערכה הראשונה. לא רק שזה מתיש, הרעיון הזה גם נעשה צפוי מהר מאוד, עד לרמה שאפשר לתזמן את הקאטים לפי מספר השניות שעברו מאז שהמצלמה נעצרה על פנס רחוב. אם ג'ודה כל כך רוצה להתמקד בתמונות של בניה היסטורית, שיפתח חשבון אינסטגרם. סרט זה דבר שהצופים נדרשים להקדיש מזמנם הפרטי לצפיה בו וראוי להתחשב בכך.

זה אפילו לא בזבוז הזמן הגדול ביותר במחמאפ"מ. המערכה השניה היא לא כמה דקות של הסברים משעשעים הקשורים לעלילה בסגנון וס אנדרסון. זו חצי שעה של טקסט על גבי קטעי וידאו שמנסה לספר את הסיפור של רומניה בצורה של הגדרות מילוניות. קרה לכם שלקחתם פעם מילון, התחלתם לקרוא באות א' והייתם כל כך מרותקים שלא יכולתם להפסיק עד שהגעתם לערך "תת שר"? ברור שלא, כי מילון זה משהו שפותחים כשמחפשים הגדרה מאוד מסוימת על מנת להבין טוב יותר משהו חיצוני למילון. כל המערכה השניה של הסרט היא על הקו שבין הטרלה לבין יומרנות לא מוצדקת של במאי שכבר שעמם את הקהל חצי למוות ועכשיו מבצע וידוא הריגה.

המערכה השלישית היא החלק היחיד הראוי לצפיה וגם זה בקושי. במקום לנהל דיון בשפה של בני אדם בין מורה שפרטיותה נפגעה קשות לבין הורים מודאגים, אנחנו מקבלים את הגרסה החיה של ויכוח פוליטי בפייסבוק. בין האנשים שמגיעים לפגישה יש איש צבא קונספירטור, מהגר שבקושי מדבר, כומר, פמינאצית ואדם שחושב שפמינאציות זה דבר. זה ממשיך את המוטיב של להעמיד את החברה הרומנית מול מראה לא מחמיאה, אבל החלק הזה כל כך מלא בקלישאות שקשה לקחת משהו ממנו ברצינות. מקבילה ישראלית של אותו קונספט תהיה פגישה אליה מגיעים, בין השאר, אלוף בצה"ל, אישה חרדית, אבא של נוער גבעות, פעילה בשוברים שתיקה ונהג מונית שהטיעון העיקרי שלו הוא שכל האשכנזים מניאקים. אולי גם פלסטיני טבעוני כי אם כבר כולם שולחים את הילדים לאותו בית ספר, תפדל. החלק הזה של הסרט לפחות מעלה מדי פעם טיעון רציני, מקבילה לשני האנשים בכל דיון פוליטי שעדיין מנסים לחזור לנושא המקורי בזמן שכולם עברו לדבר על ג'פרי אפשטיין ואיתמר בן גביר. זה פשוט מלווה בהמון קריאות ביניים מאולצות וציטוטים מאוד ארוכים ומסורבלים של סוציולוגים שאמורים איכשהו לקדם את השיחה.

יש המגדירים את סרטו של ג'ודה כקומדיה ואני מסכים שאכן ממש צחקתי במהלכו. מבדיחה אחת. רגע לפני כתוביות הסיום. כמו במקרה של "טוני ארדמן", אני חושב שפה אין ברירה אלא להסכים שלא להסכים על הז'אנר. בעיני, קומדיה היא יצירה שנועדה להצחיק, אבל יש מי שחושבים שקומדיה היא כל דבר שמכיל מצבים מביכים. מצד שני, אם אתם כבר נמצאים ליד עוד אנשים בזמן הצפיה ומוצג לפניכם סרט שלמעשה נפתח בקטע פורנו לא מצונזר (עבור הצופים שלא יודעים איך סקס נראה), אני מניח שלצחוק מרוב מבוכה זו תגובה הגיונית.

ביקורת: ספנסר

בסוף שנת 2002, כאשר בחרתי לראשונה את הזוכים בפינגווין הזהב, נתתי את תואר שחקנית המשנה הטובה ביותר לבחירה לא צפויה. בתקופה בה "החדר" היה מוכר יותר כשם של מותחן בבימוי דיוויד פינצ'ר, הענקתי את הזכיה לשחקנית צעירה ולא מוכרת בשם קריסטן סטיוארט. הרגשתי שהבגרות בה התנהלה מול המסך לצד ג'ודי פוסטר והאופן בו מצבה הבריאותי של הדמות שחק תפקיד, היו ראויים לציון לשבח וכך סטיוארט הפכה לשחקנית הראשונה שנבחרת בידי כזוכה.

לא עבר הרבה זמן עד שהרגשתי צורך להגן על הבחירה מול תגובות משתאות, כי סטיוארט התחילה להופיע בסדרת הסרטים השנואה ביותר של המאה הנוכחית, סדרת דמדומים. בין אם בגלל הוראות בימוי גרועות או סתם חוסר אכפתיות ועייפות, התפקיד של קריסטן סטיוארט כבלה המעונה הפך למופת של משחק גרוע. בעוד לא חסרו מעריצות שחלמו להיות כמו בלה, היו לא פחות מקטרגים שהצביעו על המסרים הבעיתיים בסרטים וראו בכל מי שהופיע בהם (חוץ ממייקל שין שנראה שפשוט נהנה מזה) חלק מערמת טראש חסרת תקנה.

חשוב לי להבהיר, כפי שכבר יצא לי לכתוב בעבר גם לגבי רוברט פטינסון, השחקנים אינם אשמים בבעיות של סרטי דמדומים. הם מילולית היו צעירים וצריכים את הכסף ואז נתקעו עם חוזה שהיו מאוד שמחים לצאת ממנו, אבל לפחות שמר עליהם בתודעה. פטינסון וסטיוארט שניהם השתתפו מאז בתפקידים מוערכים ביקורתית והוכיחו שיש להם כשרון משחק, אם רק ילהקו אותם לתפקידים המתאימים. מעולם לא הצטערתי על הבחירה בסטיוארט כשחקנית המשנה הטובה ביותר על "החדר" וזה לא צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין. למרות ש"ספנסר" הוא מבחן עבור שנינו.

הסרט מתרחש בערב חג המולד 1991. כמדי שנה, מתכנסת משפחת המלוכה הבריטית בבית סנדרינגהם בנורפוק. הרומן של הנסיך צ'רלס עם קמילה פרקר בולז טרם נחשף בתקשורת, אבל הנסיכה דיאנה כבר ידעה על חוסר הנאמנות של בעלה. למען האמת, גם היא חטאה ברומנים בזמן הנישואין, אבל אצלה זו הייתה תגובה למצב הקשה אליו נקלע הקשר עם צ'רלס. מבחינת משפחת המלוכה, ההתעסקות התקשורתית בדיאנה היא מטרד והמפגש המשפחתי המסורתי הוא הזדמנות לקבל קצת שקט ולשדר עסקים כרגיל.

מבחינת דיאנה, מדובר בסיוט. אין מקום בו היא פחות רוצה להיות מאשר בקרבת משפחתו של בעלה והיא באופן כמעט לא מודע מתעכבת בדרך, מתעלמת מלוח הזמנים, מפרה את הפרוטוקול ומעדיפה את חברת העובדים באחוזה על פני החותנים. רק שני בניה מקבלים ממנה יחס של חיבה ורק איתם, ועם מגי המלבישה האישית שלה, היא מרגישה שיש לה אפשרות להיות עצמה. מכל כיוון בוחנות אותה עיניים, בין אם מדובר בתקשורת, במשפחה, או באליסטייר גרגורי, המנהל את האחוזה ומנסה למנוע מאורחים לא קרואים להשיג תמונה מביכה של הנסיכה או לדווח לעולם על כך שמשהו רקוב בממלכת אנגליה.

הבמאי פבלו לריין אוהב לערבב מציאות עם דמיון. לאחר שכבר לקח חופש אמנותי בזמן עיסוק בדמויות היסטוריות כמו פבלו נרודה וג'קי קנדי, חבר לתסריטאי סטיבן נייט בכדי להציע טוויסט משלו לסיפורה של האישה שגם 25 שנים אחרי מותה, נראה שמנסים לפענח את דמותה ולהבין את הצדדים האפלים שבחייה. דיאנה התמודדה במציאות עם נישואין לא מאושרים, דכאון לאחר לידה ובולימיה ואף לא הכחישה את האפשרות שמשפחת המלוכה תנסה להתנקש בחייה על מנת למנוע ממנה לגרום לעוד מבוכה. עם כל מה שנודע בדיעבד, דיאנה הייתה ונותרה הדמות היותר אהובה בסיפור, כאשר צ'רלס ומשפחתו נתפסים כמי שלחצו עליה להיות מושלמת כלפי חוץ בעוד אינם מסייעים במאום לשקט הפנימי שלה.

לריין ונייט מגדירים את הסרט כאגדה המבוססת על טרגדיה אמיתית ואכן, למרות פרטים נכונים פה ושם, רוב התסריט מבוסס על השערות ולא על חומרים תעודיים כלשהם. למעשה, יש הטוענים שהדמות של דיאנה בספנסר שונה כל כך מדיאנה האמיתית שמדובר בסוג של הוצאת דיבה. זאת למרות שיוצרי הסרט בהחלט לצדה. הפרעות האכילה של דיאנה אינן מוסתרות, בעוד משפחת המלוכה מזכירה יותר כת בסגנון "מידסומר" מאשר משהו שאפשר להתנחם בנוכחותו.

חלקים מספנסר מזכירים סרט אימה. המצלמה פעמים רבות מלווה את דיאנה בקרבה מלחיצה, בעוד דמויות אחרות מצולמות ממרחק בטוח ובעזרת חצובה, כמו להדגיש שאנחנו חווים את נקודת המבט שלה. השוואות לאן בולין מופיעות לכל אורך הסרט, כאשר דיאנה תוהה האם גורלה יהיה דומה. בינתיים, המוזיקה של ג'וני גרינווד מזכירה יותר רקוויאם מאשר אווירה של חג. בעוד אין פה הפחדות פתאומיות או מראות מזעזעים, בלתי אפשרי לפספס את הרעיון לפיו מדובר בחג מולד מסויט עבור הדמות הראשית.

אין בסרט הזה הרבה עידון. דיאנה מדברת בצורה ישירה על החששות שלה ומעט הטקסט שמשפחת המלוכה מקבלת מדגיש בעיקר את חוסר הנוחות שהם מרגישים סביבה. כי אם יש משהו שמשפחת המלוכה הבריטית מפורסמת בו זה עיסוק גלוי ברגשות. הדבר משליך גם על המשחק של קריסטן סטיוארט. היא מחקה בצורה מרשימה את המבטא והקול של דיאנה האמיתית, אבל כשהסרט הוא כמעט שעתיים של הדמות הראשית מתלוננת על היחס אליו היא זוכה, זה מתיש ולא חשוב כמה השחקנית משתדלת לדייק. יש גם רגעים בהם נדמה שסטיוארט מנסה לפצות על המונוטוניות של התסריט במשחק מוגזם, כאילו להוכיח שהיא מסוגלת לשחק עם כל הגוף, בניגוד למה שנדמה בעקבות סדרת סרטים מסוימת על ערפדים מנצנצים. את זה שהיא יכולה אני כבר יודע, הבחירה שלי לתת לה פרס וירטואלי לפני שני עשורים התבססה בין השאר על המשחק הפיזי שלה. איכשהו, בספנסר היא זזה בתנועות אקראיות כאילו היא הבת של מרטי ב"בחזרה לעתיד 2". זו התנהגות שלא תואמת את שפת הגוף של דיאנה בראיונות שנערכו איתה.

למרות המשחק המוגזם וכמות הפרטים שהומצאו עבור הסרט, מגיעים שבחים למחלקת ההלבשה של ספנסר שעשתה עבודת תחקיר מדהימה. הנסיכה דיאנה הייתה אייקון אופנתי וג'קלין דורן הצליחה לשחזר בצורה מרשימה את התלבושות השונות שלבשה. היא לא חפפה בשום שלב ובכך תרמה רבות לתחושה שהסרט אכן מתרחש בתחילת שנות התשעים ושהדמות על המסך אולי לא מתנהגת כמו דיאנה האמיתית, אבל בהחלט נראית כמותה. נקודת אור נוספת היא המשחק של טימותי ספול. אליסטייר גרגורי הוא דמות בדיונית שהומצאה עבור הסרט, אבל ספול מצוין כהרגלו ומגלם את המנהל האפור כמי שיש לו נקודה קטנטנה של חמימות בתוך מה שהיא התנהלות קרירה לחלוטין למראית עין.

מוזר שדווקא עכשיו, כשהעולם מתרגל לחשוב על קריסטן סטיוארט כשחקנית טובה, אני מרגיש שההופעה המהוללת ביותר שלה מכילה פגמים. אתן לה את הקרדיט שהיא עושה מה שאפשר עם תסריט מונוטוני ובימוי נטול ניואנסים שאמנם עובד ביצירת תחושה שמשהו לא כשורה, אבל מפספס בגרימת הזדהות עם דיאנה. המרכיבים שם, אבל כשמשטחים את כל הדמויות לאוסף של גושי קרח ולאישה-ילדה שלא רוצה להיות שם, לא נותר כל כך מרווח תנועה שישאיר את הסרט מעניין לכל אורכו.

ביקורת: בלפסט

בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, עלו שני כוחות חדשים בעולם הקולנוע. האחד היה הקולנוע האירי. לצד נסיונות נואשים להביא לסיום האלימות בין קתולים ופרוטסטנטים בצפון אירלנד, במאים כמו ג'ים שרידן וניל ג'ורדן החלו לקנות לעצמם שם בהוליווד כמייצגים אמינים יותר של הסכסוך ושל החיים לצדו. יחד עם נוכחות מוגברת של יוצרים אירים במוזיקה, בספרות ובאמנות חזותית, התחושה הייתה שאנשי האי זוכים סוף סוף ליחס מכבד משאר העולם. זה היה משמעותי במיוחד לאור כמות המהגרים שעזבו את אירלנד וכעת יכולים סוף סוף להתגאות במורשת שלהם בלי שהדבר יגרור מבול של קללות גזעניות וקריאות לחזור לאי מוכה הגורל.

במקביל, הגיח לתודעה בחור בריטי בשם קנת' בראנה, ששחק, ביים וכתב בעצמו את סרטיו. ליתר דיוק, הוא עבד בעצמו את המחזה "הנרי החמישי" מטקסט בן ארבע מאות שנה, אבל עדיין זכה להכרה על מאמציו. ההשוואה המתבקשת ללורנס אוליביה, שבעצמו ביים גרסה קולנועית של המחזה, לא אחרה לבוא ובראנה הפך לאחד השמות החמים בתעשיה. החיבה המתמשכת של בראנה לשייקספיר ולאחרונה גם לאגתה כריסטי, הפכה אותו ליורש הלא רשמי של אוליביה כמייצג של התרבות האנגלית הקלאסית בקולנוע. מה שמעניין בהתחשב בכך שהוא בכלל אירי.

אחרי שנים של עיבוד יצירות של אחרים (כולל סטן לי, טום קלנסי ואואן קולפר) למסך הגדול, קנת בראנה ביים לשם שינוי סרט המבוסס על סיפור מקורי. למרות שהוא פעיל כבר יותר משלושה עשורים, "בלפסט" הוא בסך הכל הסרט השני באורך מלא שמבוסס על רעיון מקורי של בראנה. אחרי שביים סיפורי אהבה בתקופת הרנסנס, תעלומות בלשיות במאה ה-19 ועיבוד לפרנקנשטיין שהיה קרוב למקור יותר מכל גרסה אחרת, סר קנת מצא את ההשראה לסרטו החדש בילדותו, לפני שהפך ליקיר הממלכה.

בשנת 1969, העיר בלפסט הייתה לבו הגועש של קונפליקט שסחף את כל צפון אירלנד. המתחים בין הפלגים הדתיים הגיעו לפסים אלימים וחרף נסיונות הממשלה להרגיע את הרוחות, לא הצליחו למנוע את מה שהתדרדר במהרה לתקופה הידועה בהיסטוריה הבריטית כ"הצרות". באדי הוא ילד ממוצע שאוהב לשחק בשכונה, ללכת לקולנוע ולהיות בחיק המשפחה. העולם כפי שהוא מכיר משתנה כאשר אספסוף פרוטסטנטי צועד ברחובות העיר ופוגע בבתים וברכוש של דיירים קתולים על מנת לסלקם. באדי ומשפחתו אמנם פרוטסטנטים בעצמם, אבל הארוע מטלטל את שגרת חייהם והם שוקלים את המשך צעדיהם.

ההחלטה אינה פשוטה מכיוון שאביו של באדי אמנם נמצא רוב הזמן מחוץ לעיר במסגרת עבודתו, אבל אם המשפחה העבירה את כל חייה בבלפסט ולא יכולה לדמיין את האפשרות לעבור למקום אחר. זה במיוחד קשה עם שני ילדים בבית ספר שיהפכו פתאום לזרים עם מבטא בולט בסביבה חדשה, או עם סבא שאינו בקו הבריאות ובעייתי עבורו לערוך שינוי משמעותי באורח החיים. השאלה האם להישאר בעיר הסוערת או להמר על חיים חדשים במקום אחר מובילה למתחים לא רק בין קבוצות מיליטנטיות בצפון אירלנד, אלא גם בין ההורים שרוצים שניהם את טובת המשפחה, אבל מעדיפים פתרונות מנוגדים.

כפרויקט אישי, בלפסט מציג את הצד הנוסטלגי של בראנה. חרף האלימות והסכנה שברקע, רוב הסרט מתמקד בעולמו הפרטי של באדי. המשפחה האוהבת, השכנים שדואגים, הילדה שהוא מאוהב בה מבית ספר, כמות עצומה של בדיחות אבא, באדי רואה את השכונה כעולם ומלואו. הוא לא מבין את הסכסוך, רק שהרבה אנשים חושבים שצריך לשנוא קתולים משום מה. הוא לא יודע מה אבא שלו עושה ושמותיהם הפרטיים של רוב בני המשפחה כלל אינם מוזכרים בסרט, כי עבור ילד, קוראים להם אבא, אמא, סבא וסבתא. אין דבר שאי אפשר לפתור בעזרת הסחת דעת פשוטה ואין דבר מפחיד יותר מלעזוב את הסביבה המוכרת, אולי חוץ מהכומר שמדבר על גהנום ואש נצחית ובחירות שצריך לעשות.

הסרט צולם ברובו בשחור לבן, תחת פיקוחו של הצלם הקפריסאי חאריס זמברלוקוס. מעבר לתחושת העולם של פעם שהבחירה הזו משיגה, בראנה בחר להשאיר את הסרטים וההצגות שבאדי צופה בהם ללא שינוי. כשהוא צופה במערבון ישן, הוא בלי צבעים, אבל כאשר מדובר בהצגה חיה או בסרט מוזיקלי לכל המשפחה, הצבעים חיים ובולטים לעין. אולי זו דרכו של בראנה להראות עד כמה העולם מחוץ לבלפסט הוא זר ומופלא עבור ילד שבקושי יצא בחייו מהשכונה. אולי הכוונה היא להנגיד את הפנטזיה הצבעונית והחמה מול המציאות הקרירה, אותה חלקו קבוצות קיצוניות לאנחנו והם על סמך דבר בסיסי כמו אמונה. אנשים שמילולית רואים את העולם בשחור ולבן.

הסרט מתרחש בסוף שנות השישים, תקופה בה אנגליה הייתה בשיא צבעוניותה. כפי ש"אוסטין פאוורס" ו"קרואלה" דאגו להדגיש, מדובר בזמן בו הערים הגדולות בממלכה נטו להתרחק מהאיפוק הבריטי המפורסם ואמצו פלטת צבעים רחבה במיוחד. שנתיים לפני התרחשות העלילה, הביטלס עטו מדים צבעוניים תחת פיקודו של סרג'נט פפר הבדיוני, חייו הפרועים של ג'ורג' בסט הפכו אותו לאייקון גם מחוץ למגרש הכדורגל ודיוויד בואי אמץ מראה של חייזר אנדרוגיני בדרכו לתהילה. העדר הצבעים של בלפסט בסרט הוא כמו הודאה בכך שהעיר נשארה מאחור. במקום מהפכה תרבותית ומינית, יש מלחמות דת וחיילים חמושים ברחובות.

צוות השחקנים מתנהג כמו משפחה. מעבר לכימיה ביניהם, בראנה שמר את תחושת המשפחתיות בכך שיש בסרט מעט מאוד שוטים בהם מופיעות רק שתי דמויות. כמעט תמיד מישהו עובר ברקע, מציץ מחלון, מאזין מכיוון השירותים או בדיוק נכנס כשדמויות אחרות מדברות. אין אינטימיות בשכונה הזו, כולם מעורבבים זה עם זה, פרוטסטנטים וקתולים, מה שרק הופך את הסכסוך ליותר מלאכותי. קטרינה באלף מרשימה בתפקיד אם המשפחה. היא מנסה לשמור על רוגע וקשיחות מול הילדים, אבל לא תמיד מצליחה להסתיר כמה קשה לה עם המצב. העיר האהובה עליה הופכת למפלצת בעוד בעלה מציע מעבר שאין דרך חזרה ממנו. בסצנה אחת בה היא מרשה לעצמה להתפרק, היא מצליחה במשך כמה דקות לשאת מונולוג מרגש בשוט אחד רציף. זו עדות לא רק ליכולתה של באלף להזדהות עם הדמות, אלא גם לאמון המוצדק שהבמאי נתן בה.

גם ג'וד היל הצעיר, המגלם את באדי, הצליח לקנות אותי בסצנה אחת מעולה. לוקח זמן לקבל אותו כדמות ראשית. הוא נראה רגוע מדי מול הכאוס סביבו, או אפילו לנגד אהבה ראשונה. זה רגע אחד של טנטרום שעושה אותו אמין כי אם יש דבר אחד שממש נדיר לראות בסרטים, זה טנטרום מציאותי. ילדים קולנועיים בדרך כלל צועקים או רצים בכעס תוך שהם מדברים בצורה ברורה על מנת שהצופים יבינו בדיוק מה הביא אותם לנקודת שבירה. במקום כעס אסתטי, יש לבאדי רגע של בכי מכוער מלווה ברצף של משפטים שלא לחלוטין קשורים זה לזה. הוא לא מנסה להקל על מחלקת הסאונד, אלא פשוט מתפרץ. בהתחשב בכמה שזה לא אופייני לו רוב הזמן, השבירה הזאת מאוד עוצמתית.

בלפסט נוטה להציג מבט נאיבי על החיים בצל סכסוך. הפורעים הרעים נטולים תכונות חיוביות כלשהן וכל האנשים שבאדי מחבב הם או מתנגדי אלימות, או רואים בה יותר קטע חברתי מאשר גילוי שנאה של ממש. דמויות חולקות מסך בצורה יותר גסה מארבעת הסבים והסבתות מ"צ'רלי והשוקולדה", מה שנראה כמו נסיון לשטוף את העבר בחמימות מזויפת, כאילו פעם אנשים אמרו שלום וחבר היה חבר. גם הצילום בשחור ולבן, עד כמה שעבודתו של זמברלוקוס ראויה למחמאות, מעודד השוואות לא הוגנות ל"רומא", סרט שאני אישית פחות אהבתי, אבל הרבה אנשים תופסים כרף מאוד גבוה להשתוות אליה. רק שזו לא בעיה בעיני. זה סרט על ילדות, הוא אמור להיות נאיבי ומעוות. גם "ג'וג'ו ראביט" ו"תקווה ותהילה" לא מראים את המציאות בדיוק כפי שהייתה, אבל הצגתם דרך עיניו של ילד שזה העולם אותו הוא מכיר, מן הסתם תשפיע על התוצר הסופי.

אני מחבב את בלפסט. הוא לא תמיד שומר על קצב ויש בו כמה רגעים בהם הנאיביות קצת מוגזמת, אבל פרט להם הוא עובד מצוין. המהומות בתחילתו מפחידות, הבילויים המשותפים מעוררים אהדה והשירים של ון מוריסון, יליד בלפסט, מעניקים טאץ' מקומי נחוץ. לא הכל עובד חלק, אולם מספיק דברים עובדים בכדי שהסיפור יעורר את הרגשות הנכונים בזמן הנכון.

נבואה לאוסקר: 2.6.2022

סרט

בלפסט

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

משפחה מנצחת

ליקריץ פיצה

כוחו של הכלב

טיק, טיק… בום!

הטרגדיה של מקבת

סיפור הפרברים

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה

דני וילנב – חולית

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

תסריט מקורי

ארון זורקין – הזוג ריקרדו

קנת בראנה – בלפסט

אדם מקיי, דיוויד סירוטה – אל תסתכלו למעלה

זאק ביילין – משפחה מנצחת

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

ריוסוקה המגוצ'י, טקמאסה אואה – הנהגת של מר יוסוקה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

מגי ג'ילנהול – הבת האפלה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!

ויל סמית – משפחה מנצחת

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אוליביה קולמן – הבת האפלה

ליידי גאגא – בית גוצ'י

אלנה חיים – ליקריץ פיצה

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

קירן הינדס – בלפסט

טרוי קוטסור – קודה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

ג'סי פלמונס – כוחו של הכלב

קודי סמיט-מקפי – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

קטרינה באלף – בלפסט

אריאנה דבוז – סיפור הפרברים

אן דאוד – Mass

אאונג'נואה אליס – משפחה מנצחת

רות נגה – חוצה את הקו

סרט אנימציה

אנקאנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ריה והדרקון האחרון

סרט בינלאומי

לברוח (דנמרק)

הגבר המושלם שלך (גרמניה)

גיבור (אירן)

הנהגת של מר יוסוקה (יפן)

האדם הגרוע בעולם (נורבגיה)

סרט תעודי

עליה

הגל הראשון

מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסיה

קיץ של נשמה

הוולווט אנדרגראונד

צילום

חאריס זמבארלוקוס – בלפסט

גרייג פרייזר – חולית

ארי וגנר – כוחו של הכלב

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

ג'ו ווקר – חולית

פמלה מרטין – משפחה מנצחת

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

מיירון קרסטיין, אנדרו וייסבלום – טיק, טיק… בום!

פסקול מקורי

רוברט אאיקי אוברי לואו – קנדימן

הנס צימר – חולית

אלכסנדר דספלה – הכרוניקה הצרפתית

הארי גרגסון-ויליאמס – הדו-קרב האחרון

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

שיר מקורי

Down to Joy (בלפסט)

Right Where I Belong (בריאן וילסון: הדרך המובטחת הארוכה)

Dos Orguitas (אנקנאטו)

Be Alive (משפחה מנצחת)

No Time to Die (לא זמן למות)

עיצוב אמנותי

בלפסט

קרואלה

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

סאונד

בלפסט

חולית

לא זמן למות

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: החיים שאחרי

לא זמן למות

ספיידרמן: אין דרך הביתה

איפור ועיצוב שיער

מגלה את אמריקה 2

קרואלה

חולית

העיניים של תמי פיי

בית גוצ'י