ברוכים הבאים ל"בשביל הזהב", בלוג הקולנוע של אביעד שמיר. כאן אני מפרסם ביקורות על סרטי קולנוע וקולנוע ביתי חדשים, תחזיות לאוסקר ועוד מחשבות שונות שקשורות לקולנוע מסחרי. כזה שנועד להיות מוצג גם במקומות ציבוריים, או לפחות בסלון עם חברים ומשפחה. אני מדגיש שזה האתר אליו הגעתם עבור מי שהופנו לכאן אחרי שחפשו בגוגל חלק משם הסרט בו הפוסט הזה עוסק ותוהים איפה בוחרים קטגוריה. כמו כן, אם הגעתם לכאן במקרה כי אתם מחפשים מידע על הסרט "מליפיסנט", סליחה שהגעתם לעמוד הזה. לכל השאר, אזכיר שיש לבלוג עמוד פייסבוק בו מתפרסמים דברים נוספים הקשורים לקולנוע.
"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוא שם מאוד ארוך לסרט באורך ממוצע (106 דקות) עם מעט מאוד עלילה. הרבה נורות אזהרה צריכות להידלק לפני הצפיה בו. למשל, השם שלו מכיל את המילה "פורנו", אז הוא כנראה לא מיועד לכל המשפחה. כמו כן, "חסר מזל" זה צרוף שיכול לרמז על טרגדיה או ביקורת נוקבת, בעוד המילה "משוגעים" רומזת להומור בהקשר הזה. גם קיומה של מילת ברירה באמצע השם הוא סימן לכך שיש יותר מדרך אחת להבין אותו ואם אתם תוהים למה אני מתמקד דווקא בשם של הסרט במקום בסרט עצמו, זה כי השם שלו הוא החלק הכי מעניין.
חייה של מורה רומניה בשם אמי הופכים לגהנום לאחר שסרטון סקס שלה דולף לאתרים פורנוגרפיים. התלמידים שלה יודעים על זה, ההורים שלהם יודעים על זה ועכשיו העבודה של אמי בסכנה, בעודה מנסה למנוע מהסרטון לעלות לעוד אתרים ורשתות חברתיות.
זהו, על זה הסרט. היה אפשר להפוך את עצם החיפוש אחר מי שהעלה את הסרטון לקו עלילה, או להראות איך זה משפיע בהדרגה על החיים האישיים והמקצועיים של אמי, בדומה לאופן בו "עוד סיבוב" מציג בסבלנות וברגישות את ההשפעה של צריכת אלכוהול מוגברת על חייהם של מורים שהם גם אנשי משפחה. אלא שלבמאי ראדו ג'ודה היה רעיון אחר. הוא לא באמת ביים סרט, אלא תמונת מצב של החברה הרומנית בימינו, תוך התחשבות בהשפעות העבר. בין הפשיזם של מלחמת העולם השניה, הקומוניזם של המלחמה הקרה והקפיטליזם והפייק ניוז של ימינו, יש המון מה לומר בנושא. הבעיה היא שכמו שם הסרט, זה נשמע הרבה יותר מעניין מהסרט עצמו.
לזכותו של ג'ודה אגיד שהוא בהחלט נגש לנושא בצורה יצירתית. הסרט מחולק לשלוש מערכות שכל אחת מהן שונה באופיה. בראשונה, אנחנו מלווים את אמי בבוקר שאחרי התפוצצות הנושא בעודה עושה סידורים, מדברת עם בעלה ועם קולגה על המצב וחווה את המין האנושי על צדדיו הגרועים ביותר. החלק השני הוא רצף של קטעי וידאו המתארים הגדרות מילוניות אמיתיות יותר ופחות של מונחים שונים. החלק השלישי הוא העימות של אמי עם ההורים הזועמים בבית הספר.
בעוד החלק השלישי הוא בהחלט המעניין יותר בסרט, ג'ודה עשה בחירות מאוד מפוקפקות על מנת להביא את הצופים עד שם. נכון שאומרים שבקולנוע עדיף להראות במקום לתאר במילים, אבל מחמאפ"מ הוא דוגמה מה קורה כשהבמאי לוקח את ההמלצה הזו בצורה קיצונית. בזמן שאמי עושה את סידורי הבוקר, אנחנו שוב ושוב רואים אותה הולכת ברחוב, או נכנסת לחנות ולאחר שסיימה את חלקה על המסך, המצלמה ממשיכה לנדוד ומתעקבת על משהו לא קשור, לרוב בניין הרוס או שארית מימי הקומוניזם. הדרישה החוזרת לעטות מסכות וההתעסקות בדליפה של סרטון פרטי לאתרים זרים לא משאירים הרבה ספק לגבי זמן התרחשות העלילה, כך שהדברים שנמצאים ברקע באמת מדגימים את האישיות ההפכפכה של רומניה. רק שאפשר היה לעשות זאת כשגם קורה בסרט משהו ולא סתם רואים את אמי חוצה את הכביש או מתווכחת עם נהג שרכבו חוסם את המדרכה, ואז עשר שניות של צילום קיר. זה לא קורה רק פעמיים-שלוש, הטריק הזה נעשה כמעט בכל שוט במערכה הראשונה. לא רק שזה מתיש, הרעיון הזה גם נעשה צפוי מהר מאוד, עד לרמה שאפשר לתזמן את הקאטים לפי מספר השניות שעברו מאז שהמצלמה נעצרה על פנס רחוב. אם ג'ודה כל כך רוצה להתמקד בתמונות של בניה היסטורית, שיפתח חשבון אינסטגרם. סרט זה דבר שהצופים נדרשים להקדיש מזמנם הפרטי לצפיה בו וראוי להתחשב בכך.
זה אפילו לא בזבוז הזמן הגדול ביותר במחמאפ"מ. המערכה השניה היא לא כמה דקות של הסברים משעשעים הקשורים לעלילה בסגנון וס אנדרסון. זו חצי שעה של טקסט על גבי קטעי וידאו שמנסה לספר את הסיפור של רומניה בצורה של הגדרות מילוניות. קרה לכם שלקחתם פעם מילון, התחלתם לקרוא באות א' והייתם כל כך מרותקים שלא יכולתם להפסיק עד שהגעתם לערך "תת שר"? ברור שלא, כי מילון זה משהו שפותחים כשמחפשים הגדרה מאוד מסוימת על מנת להבין טוב יותר משהו חיצוני למילון. כל המערכה השניה של הסרט היא על הקו שבין הטרלה לבין יומרנות לא מוצדקת של במאי שכבר שעמם את הקהל חצי למוות ועכשיו מבצע וידוא הריגה.
המערכה השלישית היא החלק היחיד הראוי לצפיה וגם זה בקושי. במקום לנהל דיון בשפה של בני אדם בין מורה שפרטיותה נפגעה קשות לבין הורים מודאגים, אנחנו מקבלים את הגרסה החיה של ויכוח פוליטי בפייסבוק. בין האנשים שמגיעים לפגישה יש איש צבא קונספירטור, מהגר שבקושי מדבר, כומר, פמינאצית ואדם שחושב שפמינאציות זה דבר. זה ממשיך את המוטיב של להעמיד את החברה הרומנית מול מראה לא מחמיאה, אבל החלק הזה כל כך מלא בקלישאות שקשה לקחת משהו ממנו ברצינות. מקבילה ישראלית של אותו קונספט תהיה פגישה אליה מגיעים, בין השאר, אלוף בצה"ל, אישה חרדית, אבא של נוער גבעות, פעילה בשוברים שתיקה ונהג מונית שהטיעון העיקרי שלו הוא שכל האשכנזים מניאקים. אולי גם פלסטיני טבעוני כי אם כבר כולם שולחים את הילדים לאותו בית ספר, תפדל. החלק הזה של הסרט לפחות מעלה מדי פעם טיעון רציני, מקבילה לשני האנשים בכל דיון פוליטי שעדיין מנסים לחזור לנושא המקורי בזמן שכולם עברו לדבר על ג'פרי אפשטיין ואיתמר בן גביר. זה פשוט מלווה בהמון קריאות ביניים מאולצות וציטוטים מאוד ארוכים ומסורבלים של סוציולוגים שאמורים איכשהו לקדם את השיחה.
יש המגדירים את סרטו של ג'ודה כקומדיה ואני מסכים שאכן ממש צחקתי במהלכו. מבדיחה אחת. רגע לפני כתוביות הסיום. כמו במקרה של "טוני ארדמן", אני חושב שפה אין ברירה אלא להסכים שלא להסכים על הז'אנר. בעיני, קומדיה היא יצירה שנועדה להצחיק, אבל יש מי שחושבים שקומדיה היא כל דבר שמכיל מצבים מביכים. מצד שני, אם אתם כבר נמצאים ליד עוד אנשים בזמן הצפיה ומוצג לפניכם סרט שלמעשה נפתח בקטע פורנו לא מצונזר (עבור הצופים שלא יודעים איך סקס נראה), אני מניח שלצחוק מרוב מבוכה זו תגובה הגיונית.
בשביל הזהב 