פרק 253 – משפחה בהפרעה

פיקסאר טובים ביצירת סרטים מקוריים, אבל איך סרטי ההמשך שלהם? התחלנו את הפרק עם "משפחת סופר-על 2" ואז עברנו ל"צעצוע של סיפור 2", הנסיון הראשון של האולפן עם פרק המשך.

ספוילרים לשני הסרטים ולקודמיהם.

מודעות פרסומת

ביקורת: אושן 8

logo-r1937284227-1424491197_resize.jpg

 

באופן כללי, איני נמנה על מעריצי דני אושן. הסרטים האלה מייצגים את כל מה שמציק לי בסרטי עוקץ: עודף דמויות, זמן מסך שמוקדש להסבר במילים כי אי אפשר להציג הכל בזמן אמת, מניע מפוקפק שהופך את העסק לשווה רק עבור דמות אחת, תקציב בלתי מוגבל שמאפשר חזות של אנשים מהחברה הגבוהה ומעלה את השאלה בשביל מה בכלל לשדוד אם יכולים להשיג את הדברים האלה גם ככה, וגיבור זחוח שאני מעדיף שיתפס בידי המשטרה מאשר יהיה זה שצוחק אחרון.

"אושן 8" הוא נסיון להיות המקבילה הנשית של כל זה. אותו רעיון, אותו יקום, אפילו אותו שם משפחה, רק שבמקום פרנק סינטרה או ג'ורג' קלוני, נמצאת בתפקיד הראשי סנדרה בולוק והיא מוקפת בשש (אופס, שבע) נשים אחרות שמסייעות לה במכה הגדולה הבאה.

זמן קצר לאחר מותו של דני אושן ולא, אין שום סצנה שמסבירה איך זה קרה, אחותו דבי משתחררת מהכלא. אחרי חמש שנים, היא סוף סוף יכולה לחזור לחברה האנושית ולשמור על פרופיל נמוך, אז הדבר הראשון שהיא עושה זה לעבור על החוק. היא מאיימת ברצח על האקס שלה שהסגיר אותה למשטרה ואז מתחילה לתכנן את השוד הגדול הבא. הטוסאן, תכשיט בשווי 150 מיליון דולר שנוצר בידי חברה ששמה מוזכר מספיק פעמים בסרט ולא צריכה שגם אני אעשה לה פרסומת, נמצא במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ודבי שמה עליו עין. היא מחליטה לנצל את ארוע הגאלה השנתי של המוזיאון בכדי לגנוב את הטוסאן היישר מצווארה של השחקנית דפני קלוגר אשר תענוד אותו במהלך הארוע.

כמובן ששוד שכזה מצריך צוות מיומן, אז דבי מגייסת לעזרתה חבורה של נשים שיעזרו להשיג את התכשיט. חברתה הטובה לו היא זייפנית משקאות חריפים ובעלת מספיק קשרים בשביל למצוא שותפות נוספות לג'וב הניו יורקי. רוז וייל היא מעצבת אפנה שנקלעה לחובות ומחפשת דרך לעמוד שוב על הרגליים, אמיטה היא תכשיטנית שמסוגלת ליצור חיקוי מושלם של הטוסאן, תמי היא אשת משפחה שלא באמת רוצה לוותר על חיי הפשע, ניין בול היא האקרית כי כל סרט שוד בימינו צריך לפחות האקר אחד וקונסטנס היא נוכלת מהירת ידיים שיכולה לבצע פעולות קטנות בחשאי. ספרתם רק שבע נשים? אל תחפשו פוסטרים של הסרט אם אתם רוצים שתהיה לכם הפתעה לגבי זהות השמינית, כפי שהבמאי התכוון.

יש באושן 8 הרבה בעיות, אבל אולי הבולטת שבהן היא הדמות הראשית. בגרסה הזכרית, דני אושן הצליח לשכנע אנשים לשתף איתו פעולה בזכות יכולות שכנוע ופיתוי יוצאת דופן ותכנון כל צעד עד לפרט האחרון. לא סתם לוהקו לתפקיד ענקי כריזמה כמו פרנק סינטרה וג'ורג' קלוני, שבפני עצמם די עשו רושם של נוכלים מקסימים. את דבי אושן מגלמת סנדרה בולוק, אישה מרשימה ואינטליגנטית בפני עצמה, אבל לא כזו שמסוגלת לסחוף אחריה אנשים בזכות חלקות לשון. לא סתם היא לוהקה לסרטים כמו "איזה מין שוטרת" ו"עצבניות אש" בתפקיד אשת החוק הקשוחה שלא סוטה מספר החוקים. זה הרבה יותר מתאים לה. התפקיד הנוסף שהיא נוטה לגלם, הוא של מישהי שנקלעת שלא ביוזמתה לסיטואציה מסוכנת וכמעט מאבדת את עשתונותיה כפי שראינו ב"ספיד" ו"כח משיכה". בכל אופן, היא לא מסוג השחקניות שיגידו משהו והוא ישר יקרה, אלא מאלה שיותר מתאים להן להיות הדמות השקולה והמהורהרת שלא אוהבת שצובעים מחוץ לקווים.

זה מצחיק כי יש בסרט שחקנית אחת שניחנה ביותר קסם ובטחון עצמי מרוב הגברים בתעשיה. קוראים לה אן האת'וויי והיא לוהקה לתפקיד דפני קלוגר הטיפשה שמנוצלת בידי החבורה להעברת התכשיט. במציאות, האת'וויי אוכלת את בולוק בלי מלח כשזה מגיע לכריזמה והתחזות. בעוד יש בקלוגר יותר ממה שנדמה בהתחלה, האת'וויי בהחלט הייתה יכולה להיות בחירה טובה יותר לתפקיד הראשי. גם קייט בלנשט המגלמת את לו, הייתה אמינה יותר כמנהיגת צוות השודדות מאשר סנדרה בולוק. אם היא יכולה לגלם את אלת המוות האסגארדית בצורה אמינה, היא הייתה יכולה לגלם גם מוח קרימינלי מבריק. זה לא הפספוס היחיד בליהוק, אבל ברגע שמחטיאים עם הדמות הראשית, גם מה שנבנה סביבה נוטה לזייף.

למעשה, עצם זה שקוראים לה דבי זו הורדה מערכה של הדמות. אם הסרט היה ריבוט בעל קיום עצמאי ולא המשך לסדרת הסרטים בכיכובו של ג'ורג' קלוני, לא היה משנה לי שיש דבי במקום דני. אלא שהיא לא כאן במקומו, אלא כאחותו הקטנה, זו שחייתה כל כך הרבה זמן בצלו, שלא היינו מודעים לקיומה לאורך שלושה סרטים שלמים. אם אפילו השם שלה נשמע כמו חיקוי לשמו של אחיה, לא נראה שהיה ליוצרים הרבה אמון ביכולתה של הדמות להחזיק את הסרט על כתפיה.

מי שכן עושה עבודה טובה ודי גונב את ההצגה, הוא ג'יימס קורדן בתפקיד חוקר ביטוח שמופיע לפחות מעשר דקות, אבל אלה הדקות המוצלחות ביותר בסרט כולו. קורדן, אחד האנשים הנחמדים והעדינים ביותר בטלוויזיה, מגלם טיפוס קשוח וישיר שמחפש את העובדות בלבד ומוכן להפיל את האשמה על מי שצריך, בלי לדפוק חשבון, אם הדבר יאפשר לו להוכיח שהתבצע נסיון להונאת ביטוח. הוא לא מעוניין בפרטי השוד, אלא בנקודות המתות שלא מופיעות מול המצלמה ומישהו צריך להפנות אליהן מבט. בעוד השחקניות בסרט לא מצליחות לגרום לתכנית הפעולה שלהן להישמע מרתקת אפילו לרגע, קורדן מציל את הסרט במעט הזמן שלו מול המצלמה. הוא היה צריך להיות האנטגוניסט הראשי במקום האקס המשעמם, זה בטוח היה משפר את המוצר הסופי. עצוב שבסרט שכל כך נוצר מתוך כוונות של העצמה נשית, הדמות האמינה ביותר מגולמת בידי גבר, אבל שלפחות היו כותבים את התסריט מתוך הבנה כמה הדמות של קורדן תורמת.

מצד שני, מדובר באותו תסריט שנופל שוב ושוב בפרטים הקטנים. דבי כביכול חושבת על הכל, אבל היא עושה דברים כמו לגנוב מוצרי טיפוח מבלי להסיר מהם את התווית שמפעילה את הגלאי ביציאה מהחנות, או להיכנס במרמה לחדר מלון מבלי להשיג מפתח או אפילו לעבור בקבלה. סצנות כאלה אמורות להציג את דבי אושן כנוכלת מבריקה, אבל כל כך קל להבחין בפגמים בתכניות האלה, שהיחידים שיוצאים יותר מטומטמים ממנה, הם האנשים שלא עולים עליה למרות שכל אחד בקהל יכול להבין למה זה לא יעבוד במציאות. למעשה, גם תכנית השוד הגדולה לא הגיונית. היא מבוססת על חוסר הבנה כיצד אמצעי בטיחות של מוזיאונים עובדים, איך מתנהלת חקירה משטרתית ומה משמעות המילה "אליבי". הסרט הזה לא הגיוני וזה רק פוגע ברצון להראות שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים עושים.

אושן 8 הוא דוגמה למספר מגמות שפוגעות בקולנוע בעשור הנוכחי. הוא מלהק לתפקיד הראשי שחקנית כי היא מספיק מפורסמת ולא כי היא מתאימה לתפקיד, הנבל כל כך גנרי וחסר השפעה שאני לא בטוח אם בעצם יש כזה בסרט, דמויות המשנה מתנהגות באופן לא עקבי ויכולות להיות גועליות או מוסריות מבלי שיהיו לכך השלכות, הבימוי עצל ולא מנסה לעשות משהו מעבר לחיקוי סרטים אחרים, והכי גרוע: אושן 8 לא מצליח להחליט אם הוא רוצה לספר סיפור חדש, או לפייס את מעריצי הגרסה הקודמת.

אין בתסריט שום סיבה פרקטית לכך שדבי ודני אושן יהיו אחות ואח, או שבכלל יתקיימו באותו יקום. הסרט היה מתנהל בדיוק באותה צורה ללא הקשר הזה. הוא לא משפיע על החלטותיה של דבי, רק גורם לה לעמוד כל הזמן להשוואה מול דמות איקונית יותר. העלילה אינה מתחברת למשהו משלושת הסרטים הקודמים, אלא מציגה סיפור על שוד לחלוטין לא קשור. גם רוב הופעות האורח של שחקנים מהגרסה הגברית נחתכו מהסרט, אז להוציא את האפשרות להשתמש במותג מוכר בשביל השיווק, אושן 8 לא מרוויח כלום מהיותו סרט המשך.

נכון שמראש באתי עם תחושה של מיאוס מסרטי דני אושן, אבל דווקא כאן דבי הייתה אמורה להציע גישה רעננה. היא הייתה צריכה להראות איך עושים את הסיפור יותר מבדר, יותר מותח, יותר מרגש, יותר… משהו. במקום, זה אותו שלד עלילתי, רק בלי קשר ישיר לסרטים שהוא כביכול המשך שלהם וכשכל דמות וכל טוויסט בסיפור נראים כמו גרסה פחות מקורית של הסרטים עם קלוני. נוספת עוד שכבה של תסכול כשנזכרים שהסרטים עם קלוני היו בעצמם רימייק, אבל הם יצגו גישה שונה ותקופה שונה מהמקור. אושן 8 מציע היפוך מגדרי ולא עושה עם זה שום דבר מעניין, סתם חיקוי נטול הכוונה.

ביקורת: משפחת סופר-על 2

incredibles_resize.jpg

 

כשהסרט "משפחת סופר-על" יצא לקולנוע, הלכתי לראות אותו עם אחותי. אני חושב שזו הייתה הפעם האחרונה שעשינו משהו רק שנינו, כי מאז נולדו לה כמה ילדים, הגדול שבהם כבר בן 14. למעשה, הוא באותו גיל כמו הסרט. עבר כל כך הרבה זמן מאז הצפיה ההיא, שילד שעוד לא נולד אז, כבר הספיק לחגוג בר מצוה. כל כך הרבה זמן, שכשהסרט יצא, הופעה של סמואל אל. ג'קסון בסרט על אנשים עם כוחות מיוחדים לא הייתה בתור ניק פיורי והשם של פיקסאר נקשר בקומדיות פרועות ולא בסצנות סוחטות דמעות.

קשה לומר למה חיכו כל כך הרבה זמן עד שהתחילו לעבוד על "משפחת סופר-על 2", אבל פיקסאר באופן כללי נוטים ליצור המשכים מאוחרים. "צעצוע של סיפור 3" יצא 11 שנים לאחר הסרט הקודם בסדרה, "בית ספר למפלצות" הוא פריקוול לסרט שיצא 12 שנים לפני כן ו"מוצאים את דורי" יצא כאשר נמו כמעט בגיל של האחיין שלי. עדיין, משפחת סופר-על שבר את השיא. בראד בירד במאי עסוק, אבל הוא עבד רק על סרט אנימציה אחד בין השנים 2004 ל-2018 ואפילו במונחים של הפקות אנימציה, מדובר בהמתנה ממושכת.

למרות הזמן שחלף בעולם האמיתי, משפחת סופר-על 2 מתחיל בדיוק בנקודה בה הסרט הקודם הסתיים. משפחת פר, המורכבת כולה מגיבורי-על, יוצאת להילחם בנבל שחופר בורות במרכז העיר באמצעות מקדח ענק. אבי המשפחה, בוב, מוכר לציבור בתור מר סופר-על (אינקרדיבל במקור), החזק במיוחד. אשתו, הלן, היא אלסטיגירל המסוגלת להימתח ללא קושי. הבת המתבגרת ויולט מסוגלת להפוך לבלתי נראית וליצור שדה כח המגן עליה ועל מי שלצדה, ודאש הצעיר ניחן במהירות-על. רק לתינוק, ג'ק-ג'ק, עוד אין כוחות, או לפחות זה מה שבני המשפחה חשבו. כשג'ק-ג'ק מתחיל להפגין לראשונה יכולות על-אנושיות, הוא לא מסתפק בכח אחד, אלא מפתח שורה של כוחות בהם טרם למד לשלוט.

המשפחה אמנם מונעת פגיעות בנפש, אבל הנזק הכלכלי שפעילותם גורמת, מביאה לביטול תכנית סודית להגנה על סופרים והופכת את פעילותם לאסורה בהחלט. החוק נגד שימוש בכוחות-על אמנם היה קיים עוד לפני כן, אבל לפחות היה מי שדאג להגן על זהותם הסודית. כעת, המשפחה ניצבת בין הברירה לחיות חיים נורמליים ולא לנסות להציל את היום, לבין עברה על החוק והסתכנות במעצר שיפריד ביניהם. זה המצב, עד שאח ואחות מיליונרים לוקחים עליהם חסות בנסיון לקדם חקיקה שתעשה לגליזציה לסופרים. הם מאמינים שצריך להיות חכמים ולהציג לציבור את הצד של הגיבורים, במקום רק את הנזק ההקפי שנגרם כתוצאה מפועלם. הלן נבחרת להיות זו שתוביל את הקמפיין, מה שמביא את בוב להיות לראשונה בחייו לבד בבית עם שלושת הילדים, בזמן שאמא הולכת לעבוד.

היפוך תפקידים במשפחה הוא זריקת רענון שהפרנצ'ייז היה זקוק לה. הסרט הראשון הציג את בוב כמי שעובד בעבודה משרדית ביום ומתגנב בלילה בכדי להאזין לרדיו המשטרתי ולמנוע פשעים עם חברו הטוב פרוזון, בזמן שהלן נשארת בבית עם הילדים. משפחת סופר-על 2 לוקח מילולית את הקלישאה לפיה להיות הורים טובים זה כח-על בפני עצמו. אחרי שלפני כמה שבועות, "ואז הגיעה טלי" הציג את הבעייתיות שבהטלת כל האחריות על הורה אחד, הטיפול של משפחת סופר-על 2 יותר קומי, אבל עדיין מבהיר שמדובר באתגר קשה יותר מכל נבל-על שבוב אי פעם נתקל בו. הוא מנסה להיות אבא טוב, אבל חוסר הנסיון והשינה מביאים אותו אל סף קריסה. אין פה אמירה מהפכנית במיוחד, כבר שנים שנעשים סרטים וסדרות טלוויזיה על משפחות שמתנהלות בניגוד למודל הקלאסי של המשפחה הגרעינית, אבל בהחלט טוב שבראד בירד בחר להציג הפעם את הלן בתור הגיבורה שלא יכולה לוותר על ההזדמנות לתקן את העולם, בעוד היא מפספסת רגעים בחיי המשפחה כי הם מתנגשים בזמן העבודה.

הקטע של היפוך תפקידים בסרט ההמשך הוא טריק חביב על פיקסאר. ב"צעצוע של סיפור" היה צריך להחזיר את באז לחדר של אנדי, אז בסרט השני באז הוא זה שמוביל את משלחת החילוץ. "במוצאים את נמו" דורי עזרה למרלין למצוא את בנו האבוד, אז בסרט השני דורי היא זו שהשניים האחרים מחפשים. זה אולי לא כל כך מקורי, אבל כשההיפוך נעשה בצורה מספיק חכמה ועם תשומת לב לפרטים, הוא בהחלט עובד.

נשאלת השאלה למה משפחת פר מתעקשת לעסוק במעשי גבורה גם כשהדבר אינו חוקי. או, בפרפרזה על המשפט מבאפי, "ניסיתם לא להיות גיבורי-על?". הנרטיב שהסרט מקדם הוא שאין להם ממש ברירה. כשגדלים עם כוחות מיוחדים, הנטיה היא תמיד לנסות להציל את העולם, ובהחלט יתכן שמדובר בעניין בלתי נשלט. גם בסרט הראשון וגם בשני, הנבלים נעזרים בטכנולוגיה על מנת להשתוות בכוחם לאלה שנולדו מיוחדים. כאילו הצלת העולם כה מוטבעת בגנים של גיבורי-העל, שאין בעצם נבלי-על ביקום שלהם, אלא גאונים בעלי הפרעות נפשיות שנעזרים בידע ובממון על מנת להשיג את מטרותיהם. נראה שכמו אחת הדמויות בסרט, גם בירד עושה רומנטיזציה לגיבורי-העל ורואה בהם טוב מוחלט. יש להם חולשות אנושיות והם לא תמיד ידעו להתמודד עם אתגר בצורה היעילה ביותר, אבל זה לא סתם שהחברה רואה בהם סכנה גדולה יותר מאשר הטיפוסים אותם הגיבורים מנסים לעצור. הרבה יותר קל לסמן את מי שנולד שונה וצפוי שינסה להציל את המצב בהרבה רעש ובלגן, מאשר לבנות פרופילים מורכבים ולזהות בזמן את מי שפועל בסתר על מנת להפיל את הכלכלה או לחטוף מישהו תמורת כופר.

האמירה הזו, שיוצאת נגד אפליה מובנית בחוק הפוגעת בציבור שלם רק בכדי להימנע מפתרון מורכב יותר, היא מה שבאמת נותן למשפחת סופר-על 2 זכות קיום. הוא סרט מאוד מבדר, אבל להוציא את הדיון הקצר מתי חוקים יוצרים חוסר צדק במקום לתקנו, יש כאן חזרה באופן כללי על עלילת הסרט הראשון. הדמויות לא באמת התפתחו מאז, הנבל גנרי יותר מקודמו, פרוזון ועדנה מוד עדיין זוכים לזמן מסך מאוד מוגבל והקושי של בוב לחיות חיי משפחה שלווים מבלי שנשקפת מעליו סכנה תמידית, הוצג כבר ב-2004. החידוש היחיד כאן הוא שבמקום להתחמק מדיון בחוק מעורר המחלוקת, הסרט מציע הסברים לקיומו ורעיון פרקטי כיצד לשנותו.

בראד בירד הוא במאי אקשן מצוין, כפי שהוכיח כבר במשפחת סופר-על הראשון וב"משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים". הייתה לו נפילה עם "בחזרה למחר", אבל משפחת סופר-על 2 הוא שוב דוגמה להבנה של בירד בשמירה על מתח גבוה. סצנות האקשן מבויימות היטב, ההומור מתוזמן כמו שצריך והיחסים בין בני המשפחה אמינים, גם אם אינם מורכבים כמו בסרט הקודם. הדמויות מעוררות חיבה אפילו כשהן עושות משהו שאנחנו יודעים שיגרום יותר בעיות מתועלת. הנסיונות של בוב לטפל בילדים בעצמו והפחד של הלן שלא הייתה צריכה לקבל על עצמה עבודה שמרחיקה אותה ממשפחתה, יוצרים אמירות ותגובות מוכרות מהמציאות, רק בתוספת היכולת לרוץ בלי פגע דרך קירות. זה לא מרגש כפי שהתרגלנו לצפות מפיקסאר, אבל בהחלט מהנה ומנסה לתת מימד נוסף לז'אנר גיבורי-העל שנדמה שכבר לא נותר כמעט מה לחדש בו.

פרק 252 – הפרש הבודד

בתוך כל האווירה הגותית של "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", לא יכולנו שלא להיזכר באווירה הגותית של "סליפי הולו", שבעצמו מזכיר את האווירה הגותית של סרטי אולפני האמר.

ספוילרים לשני הסרטים וגם ל"תברח", כי היה לנו משהו חשוב לומר לגביו.

ביקורת: המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה

250px-Madam_Yankelova's_Fine_Literature_Club_POSTER_resize.jpg

 

אם אי פעם חשבתם שטים ברטון כבר לא רלוונטי לקולנוע בשנץ 2018, תכירו את "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". אני לא יודע אם זה הסרט הישראלי הראשון שנראה כאילו נוצר בעקבות סדנה בהנחיית ברטון, אבל הוא בהחלט הבולט ביותר מבחינת ההשראה שלו. כתוביות הפתיחה משחקות על אווירה גותית, צוות השחקנים כולל לא מעט שחקני אופי בתפקידים לא הכי אופיניים, השיחות מאוד תאטרליות, המוסריות גמישה עד שמתחילים לדבר על אהבה ואני חושד ברצינות שהמלחינים אולג קייזרמן ותומר אליאב הם שניהם שם בדוי שדני אלפמן משתמש בו כשהוא מבקר קרובי משפחה בארץ.

כמו כן, הסרט מבוסס בחופשיות על סיפור מאוד מפורסם, אבל מוסיף לו טוויסט שלא הופיע במקור ולא בטוח עד כמה הוא נחוץ. כאמור, ברטון.

 

פעם בשבוע מתכנסות רווקות מטופחות למראה במועדון לספרות יפה, מיסודה של הגברת ינקלובה. כל חברה במועדון מביאה איתה גבר, מצטלמת איתו, יושבת לצדו בזמן שהגברת ינקלובה מקריאה את הסיפור החביב עליה, "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון, עד שרזיה, מנהלת הערב, מחליטה שהגיע הזמן לבדוק מי הביאה את הגבר המוצלח ביותר. לאחר סדרה של מדידות, הגברים מושמדים ורזיה מכריזה על מנצחת ומעניקה לה את הגביע השבועי. מי שמשיגה מאה גביעים, זוכה להצטרף לבית הלורדיות ולא להתחרות יותר, בעוד מי שלא מוצאת חן בעיני רזיה, עלולה להישלח לעבודות סניטציה לשארית חייה.

סופי הייתה בצעירותה אחת החברות המצטיינות במועדון, אולם כעת, בגילה המתקדם, היא מתקשה להביא גברים איכותיים. היא במרחק גביע אחד מבית הלורדיות, אבל מרגישה קרובה יותר להשפלה הכרוכה בעבודות סניטציה, מאשר לתהילה. חברתה הטובה, חנה, היא עובדת סניטציה ותיקה שמואסת בחיי המועדון ומחליטה להיעלם. במקומה, מוצמדת לסופי לולה הצעירה, שזכתה ביותר פרסים מכל אחת אחרת במהלך השנה החולפת. לולה אינה רואה בסופי מודל לחיקוי, אלא תחרות, כזו שמתעצמת כאשר הן נתקלות בגבר מושך וחובב עגנון בשם יוסף.

נדיר שסרטים ישראלים מתחייבים לרעיון מוזר באמת. כזה שלא קשור לחיים האמיתיים ולא מנסה להעביר איזה מסר על העולם שמחוץ לקולנוע. עוד יותר נדיר שהם מקבלים לכך מימון ומופצים כאילו היו דרמה משפחתית, או קומדיה עם עפר שכטר. זה עבד לקשלס ופפושדו עם "כלבת" ו"מי מפחד מהזאב הרע" ובמידה מסוימת, גם ל"אני לא מאמין, אני רובוט?!" (עדיין לא בטוח באיזה טון אמורים לבטא את זה), אבל העובדה שהמועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה זוכה לשלוש הקרנות ביום בבתי קולנוע ברחבי הארץ, היא כמעט נס.

אולי זו הסיבה שהסרט דואג לקשור עצמו לסיפור המפורסם ביותר של ש"י עגנון, זה שכל תיכוניסט בישראל מחויב לקרוא ולנתח. אני לא מזלזל בבחירה, אבל להציג את "האדונית והרוכל" בתור הסיפור האהוב על מעריצי עגנון, זה קצת כמו לקנות חולצת וונדר וומן בחנות של פוקס ולטעון שאתה מומחה לקומיקס. זה לא בהכרח לא נכון, אבל בו זמנית נראה כמו עבודה בעיניים. האם הבמאי גלעד אמיליו שנקר עובד עלינו כשהוא מתיחס לסרט כיצירה רצינית ומקורית? כן ולא.

כפי שכתבתי בתחילת הביקורת, ההשפעה של טים ברטון ניכרת לכל אורך הסרט. העיצוב, הפסקול, הרומנטיקה, העלילה האפלולית, ההלל לאאוטסיידרים, הכל מאוד ברטוני. עד לפני עשור בערך, טים ברטון היה עדיין הבמאי האהוב עלי, אבל יש נקודה בה השטיקים שלו התחילו להימאס וחלק מהסרטים כבר נראים כאילו הוא יוצר אותם על פס נע, בלי להשקיע את הנשמה כמו בעשרים השנים הראשונות לקריירה שלו. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה נראה כמו סרט שברטון היה מביים אם היה מוריד הילוך נוסף ובכלל עושה סרטים רק בשביל להזכיר לאנשים שהוא לא מת. שנקר מוותר על זהות עצמית בשביל להיות גרסה מדובבת לעברית של ברטון וזה לא פעם יוצר תחושה שהוא לא יותר ממעריץ עם מצלמה ותקציב מוגבל.

מצד שני, באמת שכמעט ולא עושים דברים כאלה בארץ. התוצאה אמנם אינה מרשימה במיוחד, אבל אני קונה כובע רק בשביל שאוכל להוריד אותו בפני ההצלחה ליצור סרט באורך מלא שמנוגד לכל מה שקרנות הקולנוע ומשרד התרבות נוטים לתמוך בו. זו אגדה, לא על-טבעית, אבל גם לא מציאותית במיוחד, שמדברת על רעיון קיומי בעזרת סיפור אפל וטכניקות של סרטי אימה. שנקר הכניס למרכז המיינסטרים הישראלי סרט שברוב המקרים לא היה זוכה ליותר מכמה הקרנות בסינמטק מול אולם חצי ריק. הוא הגיע למרכז המסוגר והסלקטיבי של המדינה, מלווה בשמות מוערכים כמו קרן מור, אניה בוקשטיין, חנה לסלאו, יפתח קליין וליא פאקינג קניג, והטיל שם פצצה שהיא סרט ז'אנר בתעשיה שמתעבת כל פזילה לשוליים. ואתם יודעים מי עוד עשה את זה לפניו? שמואל יוסף עגנון.

המורה שלי לספרות סרבה להודות בכך, אבל "האדונית והרוכל" הוא סיפור אימה. הוא יותר משהו בין אדגר אלן פו והיצ'קוק, מאשר סיפור על העיירה היהודית ברוסיה הצארית. נכון, מתייחסים אליו בתור משל למצבו של היהודי מחוץ לארצו ולסכנה שבהתבוללות, אבל לא זו הסיבה שנהנתי לקרוא אותו. נהנתי ממנו כי הוא מותח, מזעזע בצורה טובה ומשחק בכוונה בין סוגות על מנת למשוך את הקורא לעולם פנטזיה אפל שלא היה מתקרב אליו לולא הוצמד אליו שמו של עגנון.

זה ההבט שבו שנקר ועגנון נפגשים, שניהם לקחו סגנון של מישהו אחר והכניסו אותו למקום הכי לא צפוי בעזרת הסחת דעת מבריקה. שנקר נעזר בהופעה קולנועית נדירה של ליא קניג כדי להכניס סרט ברטוני לקומפלקס הקולנוע הקרוב לביתכם, עגנון נעזר במוניטין של עצמו בכדי לכתוב סיפור אימה שיצוטט יותר מכל סיפור אחר שלו.

לצערי, בזאת נגמר הדמיון. גלעד אמיליו שנקר אמנם מחקה את טים ברטון ושואב השראה מש"י עגנון, אבל האמצעים העומדים לרשותו אינם מספקים. הדבר הבולט ביותר הוא השימוש המוגזם באפקטים שמעניקים לסרט מראה זול במיוחד. לא כמו שברטון יצר בכוונה אפקטים שנראים כמו בי-מוביז שהעריץ בתור ילד, אלא פשוט אפקטים שלא משתלבים טוב. בין אם מדובר ברקע ממוחשב באופן צורם לעין, או בנטיה המוגזמת של שנקר לשנות בפוסט את התאורה כדי ליצור את התחושה שהסצנה צולמה בחלק אחר של היממה. זה מיותר ופוגע בסרט. או שתקבע את הצילומים לשעה שמתאימה למה שכתוב בתסריט, או שתשיג צלם שיודע לעבוד עם אור קשה. כל עבודת הפוסט הזו יוצרת מראה של סרטון מעריצים ביוטיוב, לא של סרט אמיתי.

עוד בעיה היא בתסריט שלא בדיוק משתלב עם כללים בסיסיים של פיתוח דמויות ובניית עולם. אני יכול לקבל את זה שיש טירה מסתורית שאף אחד לא יודע עליה בלב יער עבות בישראל. אני אפילו מוכן להתמודד עם התרוץ הקלוש של הסרט לכך שהמשטרה לא מחפשת כמות כל כך גדולה של נעדרים. מה שמציק לי זה שהדמויות מתקיימות רק בשביל לקדם את העלילה. ההתנהגות של סופי לא עקבית, לפעמים היא רק רוצה להשיג את הגביע המאה ולפעמים היא פועלת במודע כנגד המועדון, למרות שברור לה שיש לרזיה הרבה כח. חנה מדברת באקספוזיציה יותר משהיא אומרת משהו על המצב הנוכחי. כמעט כל משפט שלה נועד לספק רקע לסיפור, או מנבא משהו שיקרה בהמשך. לולה שונאת את סופי ומנסה להכשיל אותה, למרות שיש לה אינטרס ברור שסופי תעבור לבית הלורדיות ותפנה את מקומה בתחרות. למעשה, מכיוון שהסיפור מציע מספיק רעיונות למתח שלא קשורים ללולה, הדמות שלה בעצם מיותרת לחלוטין.

גם בחירת השמות של הדמויות היא לא עקבית באופן מוזר. חנה לסלאו ורזיה ישראלי מגלמות דמויות בעלות אותם שמות פרטיים כמו שלהן. בעוד אפשר לטעון שחנה הוא שם די נפוץ, רזיה נדיר למדי. שאר הדמויות מקבלות שמות שונים משל השחקנים והשחקניות המגלמים אותן ולתת למעריץ של ש"י עגנון את השם יוסף, זה קצת ברור מדי. חוסר האחידות הזה מבלבל ומסיח את הדעת, כי הוא גורם לי להעביר חצי מהזמן בתהיה למה הדמות של קרן מור לא נקראת קרן ולמה זה לא המועדון לספרות יפה של הגברת קניג.

אם לשפוט את הסרט על פי היומרנות שלו, מדובר בכשלון מהדהד. למרות רעיון מסקרן, השקעה בעיצוב ומשחק די טוב של חלק מהצוות, אי אפשר להתעלם מהתסריט השטחי או מהשימוש המוגזם באפקטים לא מתאימים. סוף הסרט בכלל מקשה לעשות לו הנחות מרוב שהוא קלישאתי ומטופש. יחד עם זאת, יש בסרט משהו מהנה. המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה הוא כזה אובר דה טופ, שאי אפשר שלא לחייך מדי פעם מכמה שהוא חסר בושה. אניה בוקשטיין כל כך מתמסרת לתפקידה בתור לולה, שהיא ישר קופצת לרשימת הנבלים החביבים עלי השנה. הנסיון להציג את הטירה כמבוך עובד מצוין ולמרות שהסרט אינו מפחיד אפילו לרגע, הוא בהחלט מנסה להיות, עם הטריקים הכי שחוקים ומוגזמים שיש. אני משועשע מכך שהתסריט אינו כולל שום הסבר לעצם קיומו של המועדון, או לאופן בו משיגים את הבשר לכל הנקניקיות אותן חברות המועדון מוכרות, כך שההסבר המטריד ביותר הוא גם ההגיוני ביותר. אפילו משעשע אותי שיש לכל אורך הסרט רמיזות לכך שהוא מתרחש לפני לפחות ארבעים שנה, אבל רואים בברור שנעשה שימוש בשטרות כסף מהמאה ה-21. רק ההופעה האילמת הקצרה של סימון רוזנפלד המנוח, היא בפני עצמה רגע קסום של הגזמה ללא צורך.

בדרך כלל, אם אני ממליץ לצפות בסרט ישראלי, זה כי אני חושב שהוא טוב ושראוי לתמוך בתוצרת מקומית. במקרה של המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה, זה ריבוי הפגמים שהופך אותו למעניין. העלילה מטופשת, הדיאלוגים איומים, בניית העולם עצלה ואני כל כך מקווה שזו לא הייתה אמורה להיות יצירה פמיניסטית כי… לא. פשוט לא. הסרט הזה כל כך שונה ממה שבדרך כלל תקבלו מיוצרים ישראלים, שבאמת מגיע לו יחס, אפילו מזלזל. העיקר שהוא מוסיף גיוון לנוף המקומי.

נבואה לאוסקר: 6.6.2018

הסרט הטוב ביותר

בשערי הנצח

מושב אחורי

ילד יפה

שחור על לבן

המועדפת

האדם הראשון

אם רחוב ביל היה יכול לדבר

האחים סיסטרז

לאן הלכת, ברנדט

אלמנות

 

הבימוי הטוב ביותר

אדם מק'קיי – מושב אחורי

יורגוס לנתימוס – המועדפת

דמיאן שאזל – האדם הראשון

ברי ג'נקינס – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

סטיב מקווין – אלמנות

 

התסריט המקורי הטוב ביותר

ז'ן קלוד קרייר, ג'וליאן שנאבל – בשערי הנצח

אדם מק'קיי – מושב אחורי

אסגאר פרהאדי – כולם יודעים

דבורה דיוויס, טוני מקנמרה – המועדפת

מייק לי – פיטרלו

 

התסריט המעובד הטוב ביותר

לוק דיוויס – ילד יפה

ספייק לי, דיוויד רבינוביץ, צ'רלי וצ'טל, קווין וילמוט – שחור על לבן

ג'וש זינגר – האדם הראשון

ברי ג'נקינס – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

גיליאן פלין, סטיב מקווין – אלמנות

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כריסטיאן בייל – מושב אחורי

סטיב קארל – ילד יפה

ראיין גוסלינג – האדם הראשון

רמי מאלק – בוהימיין רפסודי

ג'ון דיוויד וושינגטון – שחור על לבן

 

השחקנית הראשית הטוב ביותר

גלן קלוז – האישה

ויולה דיוויס – אלמנות

פליסיטי ג'ונס – על רקע מגדרי

רג'ינה קינג – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

ג'וליאן מור – גלוריה

 

שחקן המשנה הטוב ביותר

טימותי שאלאמה – ילד יפה

אדם דרייבר – שחור על לבן

קולין פארל – אלמנות

אוסקר אייזק – בשערי הנצח

סם רוקוול – מושב אחורי

 

שחקנית המשנה הטובה ביותר

איימי אדמס – מושב אחורי

קייט בלנשט – לאן הלכת, ברנדט

קרי באטלר – החינוך החסר של קמרון פוסט

קלייר פוי – האדם הראשון

רייצ'ל וייז – המועדפת

 

סרט האנימציה הטוב ביותר

הקדמונים

אי הכלבים

משפחת סופר-על 2

סמולפוט

ספיידרמן: ממד העכביש

 

הצילום הטוב ביותר

רובי ראיין – המועדפת

לינוס סנדגרן – האדם הראשון

ג'יימס לקסטון – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

דיון ביבי – שובה של מרי פופינס

שון בוביט – אלמנות

 

העריכה הטובה ביותר

האנק קורווין – מושב אחורי

סם סניד – המועדפת

טום קרוס – האדם הראשון

ג'ולייט ולפינג – האחים סיסטרז

ג'ו ווקר – אלמנות

 

הפסקול המקורי הטוב ביותר

אלן סילבסטרי – הנוקמים: מלחמת האינסוף

ג'סטין הורביץ – האדם הראשון

ניקולס בריטל – אם רחוב ביל היה יכול לדבר

גארי ירשון – פיטרלו

אלכסנדרה דספלה – האחים סיסטרז

 

 

מיקס הסאונד הטוב ביותר

אליטה: מלאך קרב

האדם הראשון

מנועי התמותה

כוכב נולד

אלמנות

 

עריכת הסאונד הטובה ביותר

אליטה: מלאך קרב

הנוקמים: מלחמת האינסוף

האדם הראשון

מנועי התמותה

האחים סיסטרז

 

העיצוב האמנותי הטוב ביותר

בשערי הנצח

המועדפת

האדם הראשון

מרי מלכת הסקוטים

פיטרלו

 

עיצוב התלבושות הטוב ביותר

שחור על לבן

המועדפת

האדם הראשון

מרי מלכת הסקוטים

פיטרלו

 

האפקטים החזותיים הטובים ביותר

אליטה: מלאך קרב

הנוקמים: מלחמת האינסוף

האדם הראשון

עולם היורה: נפילת הממלכה

מנועי התמותה

 

האיפור ועיצוב השיער הטובים ביותר

מושב אחורי

המועדפת

מרי מלכת הסקוטים

פרק 250 – ואז הגיע הרבי

את הפרק ה-250 אנחנו חוגגים בפרק רגיל לגמרי. מסתבר שבעייתי במיוחד להיות אב בודד בניו-יורק – בין אם מדובר בקהילה החרדית המסוגרת של "מנשה" או במנהטן ההיסטורית של "קרמר נגד קרמר", האתגרים לא יפסיקו לצוץ.

ביידיש, הספוילרים נשמעים יותר טוב.

ביקורת: מנשה

40067804169c2f5e9bed83f345774bb4_resize.jpg

 

אם לצאת מנקודת ההנחה שרוב הקוראים של הביקורת הזו אינם משתייכים למגזר החרדי, רוב הסיכויים שמעולם לא צפיתם בסרטים שמיועדים אליו. הם לא מוצגים לקהל הרחב ולא מפורסמים באינטרנט (טפו!), אלא במודעות ברחוב ובעיתונים ואתרים כשרים למהדרין. הסרטים האלה, ממה שהצלחתי להבין, גם לא מיועדים לקהל מעורב, אלא אם מטשטשים את פני השחקניות, כי משחק זו בכל זאת לא פרנסה מכובדת. לא לאישה, בכל מקרה. לכי תעשי קידוש כשהראש שלך מלא במונולוגים של שייקספיר.

כשאדם חילוני חושב על קולנוע חרדי, הוא חושב על אחת משתי אפשרויות: סרט בו שחקנים חילונים מגלמים חרדים ("הסודות", "למלא את החלל", "ישמח חתני"), או סרט שחרדים יצרו בשיתוף עם חילונים על מנת לגשר על פערים ולהנגיש את היהדות למי שזנח אותה ("האושפיזין" הוא הדוגמה הכי מוכרת). זה נחמד מדי פעם, אבל חרדים אוהבים בסופו של דבר את אותם הדברים שצופים חילונים אוהבים, רק עם נגיעה יהודית בשביל להצדיק הלכתית את ההפקה. הם אוהבים סרטי אקשן, כל עוד הגיבור ירא שמים והנבלים הם ארגונים מרושעים שמנסים לפגוע ביהדות, כמו ניאו-נאצים, חיזבאללה, או השב"כ. הם אוהבים גם רומנטיקה, כל עוד משאירים מקום לשכינה ולא עושים שום דבר שהרשב"י לא היה עושה. לחשוב שכל מה שמעניין קהל חרדי אלה סיפורים רציניים על שאלת הזהות היהודית והמפגש עם העולם האחר, זה כמו להאמין שכל מה שחילונים רואים זה סרטים על חיילים ששוכבים עם פלסטינים, מעשנים סמים בשבת ומאזינים למוזיקה לועזית. אלא שבמציאות, אנחנו רואים גם סרטים שלא נכתבו בידי גל אוחובסקי ובאותה מידה, חרדים אוהבים קולנוע כאמצעי בידור ולא רק כדרך להעברת מסרים.

"מנשה" הוא שילוב אמיתי של שני העולמות. הסרט נכתב ובוים בידי חילונים ונועד קודם כל לקהל שאינו חלק מהקהילה החרדית בניו יורק. מנגד, השחקנים בו הם בני הקהילה שנבחרו לאחר אודישנים ובכדי להעצים את האותנטיות, הסרט צולם כולו בבורו פארק, הבני ברק של ארצות הברית. השכונה שהיא המרכז העולמי של כמה מחצרות הרבנים החשובות בזמננו ותושביה מדברים ביניהם יידיש בתור שפת אם ומקיימים אורח חיים מבודד ככל הניתן מעיר החטאים סביבם.

במרכז העלילה, אלמן צעיר בשם מנשה, אשר יום השנה למותה של אשתו הולך וקרב. ריבן, בנו של מנשה, חי כרגע אצל משפחתה של האם המנוחה, המסוגלת לספק לו בית חם, קיגל לארוחת ערב ושומרת אותו במסגרת חינוכית ראויה. אם ריבן יחזור אל מנשה בטרם אביו ימצא לעצמו אישה חדשה, קיים סיכוי שיסולק מבית הספר, כי לא מקובל בקהילה שילד גדל עם הורה אחד בלבד. מנשה מאוד רוצה שריבן יחזור לגור איתו ושאחרי האזכרה, יבואו האורחים לדירה שלו ולא לבית גיסו, אלא שהמציאות לא פועלת לטובתו. הוא עובד בסופרמרקט בשכר שבקושי מספיק בשביל לקנות לעצמו מצרכים, הדירה שלו קטנה וצנועה ובהחלט חסר בה מגע של אישה (או של גבר שמרים מטאטא מדי פעם). בנוסף, כולם כל הזמן נוזפים במנשה על כך שהוא לא מתנהג כמו מענטש ומרשה לעצמו לאחר לכל מקום ולצאת מהבית בלי כובע ומעיל. אפילו שהרב מנסה לשדך לו מישהי, אפילו אלמנה, מנשה לא ממהר להתחתן מחדש, מה שגורם לכולם להרים גבה ולצקצק כאחד.

מנשה הוא סיפור על אנדרדוג ששמענו פעמים רבות מספור. מה שמייחד אותו זו העטיפה בה הוא מוגש. סרט דובר יידיש על חרדים באמריקה המודרנית שעדיין מתנהלים כמו בשטעטל. הם לא מעוניינים לשנות את ערכיהם ומאמינים שמה שהרב אומר, זה מה שקובע. מי שהולך נגד הזרם, אפילו אם זה אומר רק לוותר על פריט לבוש מסוים, הוא לא מובן ומזלו שיש מי שדואג לו, אחרת היה כבר מזמן נופל לתרבות רעה. שוט הפתיחה של הסרט מבהיר זאת כאשר מול המצלמה מהלכים להם תושבי השכונה החרדים, כל אחד בענייניו, אבל כולם באותו כיוון. לפתע, יוצא מהקהל איזה ג'ינג'י בלי כובע שהולך דווקא הצידה. המצלמה עוקבת אחריו וככה נכנס מנשה לחיינו. סצנת הסיום מתכתבת ישירות עם הפתיחה, ומראה את המסר שהסרט בוחר בסופו של דבר להעביר.

לתפקיד הראשי לוהק מנשה לוסטיג, בדרן חרדי נטול נסיון במשחק דרמתי. קשה להאמין לכך, כי הוא נכנס לדמות באופן טבעי. למעשה, הרגעים בהם הוא מנסה להיות מצחיק הם הפחות אמינים, כנראה כי ההגדרות שלי ושלו להומור מאוד שונות. לעומת זאת, שנינו מגיבים באותה צורה למשברים אישיים ולוסטיג מביע את התסכול ותחושת חוסר ההוגנות בצורה נפלאה. זו הברקה של הבמאי ג'ושוע ויינסטין שבחר בעצמו את השחקנים והתאים לכל אחד מהם את התפקיד הנכון בעיניו. כך הפך גם טיפוס אלמוני בשם מאייר שוורץ לרב מכובד שכל באי בית הכנסת שומעים לו, פשוט כי ויינסטין זהה אצל שוורץ את הנוכחות הרצויה. מנגד, לא ברור מה בדיוק חפש כאשר להק את שמיל, הבוס של מנשה, כי נדיר למצוא כזו תצוגה של משחק מוגזם.

השילוב בין האותנטיות של השחקנים להתנהלות המכבדת של הבמאי, הולידו שיתוף פעולה שנראה רענן, אפילו שהסיפור עצמו שחוק למדי. מאוד קל להזדהות עם מנשה כי הוא מאופיין בזכות הדברים שיגרמו גם לחילוני לחוש עם הגב לקיר. הוא שמנמן, לא כריזמטי, שונא להתלבש בצורה רשמית, לא רוצה שישדכו לו מישהי לפני שסיים להתמודד בעצמו עם האבל על אשתו ונדמה לפעמים שהעולם כולו פועל בכדי לדפוק אותו. הסרט נמנע מלעסוק בהתערבות שמימית ובהפניית שאלות כלפי מעלה, מה שגם תורם ליכולת של קהל חילוני להתחבר לסיפור. זה לא סיפור על יהדות, או על אמונה באלוהים, אלא על אמון באדם. כמו ב"הדירה" של בילי ויילדר, גם כאן הגיבור לומד שצריך להיות מענטש, מבלי שמישהו חוץ ממנו יכול להביא לשינוי. הוא יכול לבחור בין להאמין למי שאומר שהוא לא יוצלח, לבין לפעול מיוזמתו על מנת להחזיר את בנו הביתה. אף אחד לא אומר שתפילה תפתור משהו, או שמותה של האם הוא עונש משמים. גם אם הדמויות חושבות ככה, הן לא יגידו את זה, אלא ידברו רק על מה שמנשה יכול לעשות בשביל עצמו על מנת לקבל את הערכת הסביבה.

מנשה הוא סיפור שפונה לשני קהלים בגובה העיניים. הוא מדבר אל החרדים בשפה שלהם ואל החילונים בעזרת הערכים שלהם. השאלות הקיומיות נותרות בחוץ והסיפור נשאר אינטימי. הוא היה יכול לעסוק בקתולים, מוסלמים, דרוזים או הינדואים ולהעביר את אותו מסר. לצלם בתוך קהילה שאינה רגילה להגיב בצורה חיובית למצלמות, זו לא משימה פשוטה. בעוד צוות ההפקה לא נתקל בהתנגדות אלימה, הם דווחו על כך שאנשים בבורו פארק לא יודעים איך להתנהל על סט צילומים ופשוט עברו מול המצלמה באמצע טייק, או נעמדו ובהו בשחקנים במקום להמשיך ללכת. יתכן שמנשה, אשר התכוונן מראש על מסלול של פסטיבלים לפני הפצה רחבה, לא יהפוך ללהיט בקרב הקהילה החרדית, אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת לב מצד שאר העולם. זה מבט נדיר לתוך שכונה שרק מי שחי בה יודע איך היא נראית מבפנים, בתוך הדירות ובתי הכנסת והחנויות הקטנות. איך שכנים ובני משפחה מתייחסים זה לזה, איך זרים נראים להם ואיך משבר שמוכר היטב לקהל חילוני נשמע כשכל מה שמתחלף אלה הבגדים והשפה. זה סיפור אוניברסלי שמשמש הזדמנות להכיר קהילה מסוגרת יחסית שחיה בשלום עם שאר העולם, אבל באמת לא צריכה ממנו שום דבר כרגע. טוב להם כמו שהם, מוזר ככל שזה נראה לחילוני חובב קדמה שכמותי.

פרק 249 – טריפל אקס פורס

כדורים ובדיחות חותכים את האוויר בשני סרטי אקשן עם רמת מודעות עצמית גבוהה מהרגיל – ראיין ריינולדס חוזר לטייטס ב"דדפול 2" וארנולד שוורצנגר מדגים את כישוריו השייקספיריים ב"אחרון גיבורי הפעולה".
ספוילרים לשני הסרטים. טעות גדולה.