פרק 101 – סקוט לאנג נגד העולם

אחרי פרק המאה, אנחנו חוזרים לדבר בגודל טבעי, על גיבורים קטנים במיוחד. "אנטמן" בחלק הראשון של הפרק, "האיש המתכווץ המופלא" בחלק השני.

ספוילרים בקטנה.

מודעות פרסומת

ביקורת: ללא כפפות

southpaw-poster-small_resize

קולנוע הוא אמנות האשליה. חלק מהעניין הוא לגרום לפעילויות לא נמרצות במיוחד, להיראות כמו שיא המתח והאדרנלין. מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם חושבים שבייסבול הוא ספורט מרתק, מאחר ומעולם לא צפו במשחק אמיתי. איכשהו, תסריטאים ובמאים נוטים להשמיט את כל הקטע של תשעה נסיונות זריקה ללא מענה, או את הפסקות הפרסומות הארוכות. אותו דבר לגבי אגרוף, אחד מענפי הספורט החביבים על הוליווד, אף על פי שצפיה בקרב אמיתי היא הרבה פחות מרגשת מצפיה בסצנה אחת בקולנוע.
שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שהאגרוף עצמו אינו מעניין. זו הצפיה באגרוף מהכורסה הנוחה שבסלון שלא מרגשת כפי שסרטים עושים ממנה. אני בטוח שלמי שנמצא בתוך הזירה וסביבה, המתח מאיפה תבוא המכה המכריעה והתסכול מחוסר היכולת להתגונן ולתקוף כמו שרוצים, הם חוויות מרגשות. בשביל מי שיושב במרחק בטוח וצריך להבין מה קורה בין שני החבר'ה שלא מצליחים לחדור את קו המרפק ומתחבקים בכל פעם שמתקרבים לחבלים, יש הרבה פחות דרמה.
"ללא כפפות" מצטרף למסורת ההוליוודית העתיקה של דרמה מבוססת אגרוף. אחרי "האלוף", "רוקי", "השור הזועם", "מיליון דולר בייבי" ו"פייטר", מגיע תורו של בילי הופ לרגש אותנו. בילי הוא מתאגרף בלתי מנוצח במשקל קל כבד הפותח את הסרט בזכיה בתואר האליפות. לאחר שתמו החגיגות, מבקשת אשתו של בילי, מורין, שישקול את האפשרות לקחת הפסקה ארוכה מתחרויות, לפני שיגרם לו נזק בריאותי בלתי הפיך. את הקרב האחרון סיים נוטף דם ולא בפעם הראשונה והפרסים והחוזים שצבר, אמורים להספיק לפרנס את המשפחה לעתיד הנראה לעין.
בובי אכן מתכוון להודיע על הפסקה לזמן בלתי מוגדר, אולם מתאגרף צעיר בשם מיגל "מג'יק" אסקובר, לא מפסיק להציק לו בדרישה לקרב על התואר. סוכנו של בובי מסרב, בטענה שאין בכך כדאיות כלכלית, אבל אסקובר מתעקש לעצבן את בובי ולגרור אותו להסכים לקרב. במהלך ערב בו נוכחים שני המתאגרפים, קורה אסון שמשנה את חייו של בובי והוא מתחיל לא רק להתרחק מזירת האגרוף, אלא לאבד שליטה על חייו ועל יציבותו הבריאותית והפיננסית.
אין הפתעות גדולות בללא כפפות. הוא מתנהל כמו כל סיפור עלייתו ונפילתו שראינו בעבר, רק שהפעם, המוקד הוא יותר על הנפילה. הרבה דברים רעים קורים לבובי הופ ולא כולם באשמתו, אבל בהחלט נראה שאדם שקול וחכם יותר, היה נמנע מהמצב אליו הוא מתדרדר. הסרט אינו פוסח על אף הזדמנות לחבוט בגיבור כאשר הוא על הקרשים וכמו איוב, שולח אליו עוד ועוד חדשות רעות איתן הוא אינו מאומן להתמודד.
חלק גדול מהזמן, הדברים הרעים נוחתים בקצב מטורף. "זה הסלים במהירות" אמר רון בורגונדי ונבא בלי כוונה את מהות העלילה של ללא כפפות. זה לא רק שהאסונות נוחתים בזה אחר זה, אלא שהם גם מגיעים בקפיצות עלילתיות, כאילו אין שום דבר מוזר בנפילה מטאורית בתוך שבוע. כל מה שבילי נלחם כדי לבנות בחייו, מפורק ביעילות בידי מלאכי חבלה בלתי נראים והוא לא עושה דבר פרט ללשתף איתם פעולה בהכנעה מלאה.
הבעיה הגדולה היא שעריכת הסרט כלל אינה תואמת את העלילה שלו. אנטואן פאקווה בחר לביים סצנות ארוכות ואיטיות, רבות מהן נמשכות זמן מה לאחר שהובנה הפואנטה. למעשה, ישנם מקרים בהם הסצנה אבדה את הנקודה שלה מרוב שהדמויות המשיכו לדבר והחלו לסתור את מה שאמרו כמה דקות לפני כן. זה כאילו פאקווה שכח לפעמים שצריך לצעוק "קאט" כדי להפסיק לצלם והשחקנים המשיכו בלית ברירה, כאשר הם מנסים לאלתר לעצמם תסריט מבלי לקבל שום הכוונה. זה מתנגש בצורה כואבת עם הקפיצות בהתרחשויות הנורות לעברנו בצרורות, בעוד הסצנות המציגות אותן, מושכות כל שיחה הרבה אחרי תום הזמן החוקי.
אני מרשה לעצמי להשתמש במטפורות של אגרוף, כי צריך להשלים על ההתעלמות של התסריט מחייו המקצועיים של בובי. אף על פי שאגרוף תופס חלק נכבד מהעלילה, הסרט היה יכול באותה מידה לעסוק בנהג מרוצים, שחיין אולימפי, או חלבן למרחקים ארוכים. שום דבר בהתנהלות מחוץ לזירה לא מזכיר חיים של ספורטאי מקצועי ועוד אלוף בלתי מנוצח, שאמור להיות מוקד לסיקור תקשורתי, חסויות בסכומי עתק ופמליה מכובדת של עסקנים ובוחשים. הסרט מעדיף להתמקד בחיים הפרטיים של בובי ומורין ובבתם היחידה וכל אדם אחר הקשור לאגרוף מקצועי, הוא או נבל, או רודף בצע, בדרך כלל שניהם. הדמות החיובית היחידה שקשורה לאגרוף, נמצאת מחוץ לתעשיה ומאופיינת בחוסר עקביות וקבלת החלטות ללא הסבר רציני, כך שלא ניתן לסווג אותה בתום הצפיה לפי מאפייני אישיות רציניים.
נקודת האור העיקרית בסרט היא ההופעה של ג'ייק ג'ילנהול. כנהוג אצל מי שמגלם מתאגרף, ג'ילנהול העמיס על גופו שרירים רבים, עד שקשה לזהות אותו במבט ראשון. הוא הוסיף לכך חתך דיבור ומניירות של אדם שחטף לא מעט מכות בראשו ושרמת החינוך שלו היא הנמוכה ביותר שניתן לקבל מבלי לחיות ברחוב. הוא אכן נראה כאילו הוא אוהב את משפחתו ומפגין התלהבות בזמן קרב, כמו מי שאכן ניצבת בפניו חגורת אליפות. זה מאפשר לו להיכנס יחסית באמינות למסלול הנפילה ולחוסר האונים הנלווה. ההשקעה של ג'ילנהול בהבנת הדמות ופיתוחה, כנראה גדולה יותר מזו שעשה התסריטאי, מאחר ואף שחקן אחר בסרט לא עושה רושם של אדם אמיתי.
יש הרבה בעיות בללא כפפות. הוא לא סרט גרוע במיוחד, אבל מדובר בסיפור שחוק שנכתב באופן שטחי. הגיבור נקלע לקרב כנגד כל הסיכויים על החיים שהכיר, מבלי שהתסריט תעתעכב על הפרטים הקטנים שיאפשרו להזדהות עם הסיפור. הדמויות כתובות רע והעלילה מלאה קפיצות שלא מסתדרות עם הנטיה של פאקווה לביים בקצב איטי להחריד. הסצנות המציגות את הקרבות עצמם, עשויות טוב יחסית, אם כי להוציא את מיקום המצלמות וקולות השדרנים, אין ביניהן שום קשר למהלכו של קרב אגרוף אמיתי. זה לא ספורט סינמטי במיוחד, כך שללא כפפות מצטרף למסורת של התעלמות מהחלקים המשעממים והתמקדות, תוך כדי הקצנה, ברגעים הדרמתיים הבודדים. זה לא סרט שילך להיכל התהילה של סרטי הספורט, או של הדרמות באופן כללי. ג'ייק ג'ילנהול ראוי לשבחים על הופעתו, אבל הוא לא מספיק בכדי להצדיק צפיה בקולנוע.

ביקורת: אנטמן

BF_Payoff_1-Sht_v8_Lg-1309x1940_resize

מעריצי הסדרה "קומיוניטי" מסוגלים להתווכח במשך שעות מהי העונה המוצלחת ביותר של הסדרה, אבל פחות או יותר כולם יגידו שעונה 4 היא הגרועה ביותר. הסיבה לכך היא שלאחר שלוש עונות מוערכות שהביאו את הסדרה למעמד קאלט, פוטר היוצר והכותב הראשי דן הרמון בשל חילוקי דעות עם הרשת. שני האחראים שהובאו במקומו, ניסו לחקות את הסגנון של הרמון ולהמשיך את העלילה מהנקודה בה עזב, אבל לא הצליחו לתפוס את מה שעושה את קומיוניטי לאהובה כל כך. אחרי עונה אחת בגלות, הוחזר הרמון לכסא הנהג והמשיך בחזון השש עונות וסרט.

כשאדגר רייט, אחד הבמאים האהובים עלי, הודיע שהוא עוזב את צילומי "אנטמן" בשל חילוקי דעות עם האולפן, הייתה לי תחושה שאפקט עונה 4 עומד לחזור. רייט הוא קולנוען בעל גישה וצורת עבודה מאוד קשים לחיקוי והיה ברור שהוא רוצה לעשות מאנטמן יותר מסרט גיבורי-על סטנדרטי. הוא השאיר אחריו תסריט לא סופי, אשר אמור היה להוות את הבסיס לסרט אותו יביים כעת פייטון ריד, במאי קומדיות בלי שום נסיון באקשן, מדע בדיוני, או גיבורי-על. הסיפור עדיין מבוסס על הקו שהתוו רייט ושותפו לכתיבה ג'ו קורניש, אבל הוא הועבר לידיו של במאי שספק גדול אם יצליח להבין מה עושה את הסרטים של רייט לאהובים כל כך.

לפני שנים, הצליח דוקטור האנק פים לגלות חלקיק המאפשר לדחוס אטומים בצורה שתוכל לכווץ עצמים ויצורים גדולים לגודל חרק. החברה אותה הקים עברה מהפך וכיום עומד בראשה דארן קרוס, המעוניין להשתמש בתגלית של פים על מנת ליצור את חייל העתיד, כי זה תמיד רעיון טוב בסרטים. בתו של האנק, הופ, היא מנהלת בכירה בחברה שלא סולחת לאביה על שהסתיר ממנה את נסיבות המוות של אמה, אבל היא גם חושדת בכשירותו של דארן לקבל החלטות. לא שהיא מבצעת מהלך כלשהו להדיח אותו מראשות החברה, אבל יש לה הרבה מבטים מודאגים.

בינתיים, משתחרר מהכלא סקוט לאנג. הוא לא ישב על פשע אלים, אלא על פריצה למחשב של החברה בה עבד, מה שעדיין מסדר לו מוניטין של פורץ על, גם במישור הפיזי. אין לו הרבה לאן לחזור, פרט לדירה של חבר עבריין שמציע לו עבודות פליליות. סקוט מתלבט, כי הוא זקוק לכסף על מנת לשלם מזונות לגרושתו ולפגוש את בתם המשותפת, אבל קשה לאסיר משוחרר למצוא עבודה, גם אם בעולם האמיתי, כנראה שהיה נקטף מיד בידי חברת אבטחה שמחפשת יועץ. הנסיבות מביאות את סקוט לפגוש את דוקטור פים ולקבל ממנו הצעה: להפוך לאנטמן, גיבור-על המסוגל להתכווץ ולשלוט על נמלים, כחלק מהתכנית לעצור את דארן קרוס לפני שיעשה משהו שכולנו נצטער עליו.

קשה לומר על מה בדיוק כולנו נצטער, מכיוון שהסרט לא באמת טורח להסביר את זה. הוא מספק לנו באריכות רקע לכל דמות בצורה העצלה ביותר – אנשים פשוט עומדים בחדר ומספקים את המידע החיוני כאילו מישהו שאל אותם – אבל לא לגמרי ברור מה התכנית של דארן עד לשלב מאוד מאוחר בסרט. עד אז, הוא פשוט נבל חסר מקוריות. מהשניה הראשונה בה קורי סטול מופיע על המסך, ברור שהוא האיש הרע, כי הוא לא מסתיר את זה בשום צורה. חוץ מלגשת לאנשים ולחלק להם כרטיסי ביקור עליהם כתוב "דארן קרוס – נבל על" ואז לירות בהם כי יום חמישי, הוא הנבל הכי ברור בתולדות סרטי הקומיקס. אפילו לגבי השטן ב"קונסטנטין", קיים איזה שהוא ספק בהתחלה.

מנגד, סקוט לאנג הוא לא הגיבור הקלאסי. כלומר, הוא לגמרי מתנהג כמו כל גיבור-על בתחילת דרכו שכבר ראינו, אבל יש לפול ראד מספיק קסם אישי בשביל לגרום לו להראות פגיע מדי פעם. זה חשוב, כי בסיפור כל כך צפוי ותבניתי, צריכים לפחות את התחושה שהגיבור אינו כל יכול ואינו משואה של צדק ויושר מוחלטים. מייקל דאגלס נותן הופעה חמורת סבר אפילו בסטנדרטים שלו, בתפקיד דוקטור פים חסר ההומור. הסרט לא לגמרי החלטי האם סקוט יכול להסתדר בכוחות עצמו, או שפים הוא זה שבעצם מנתב אותו לעבר המטרה, אבל נראה שמר לאנג תופס את הקטע מהר יחסית.

באופן בלתי נמנע, חפשתי לאורך הסרט את השאריות מהתסריט של רייט וקורניש. כמה מהרגעים היותר מוצלחים, נושאים את טביעת האצבעות שלהם, כמו שיר לא קשור כביכול שמשתלב בסצנת אקשן, או שימוש בחפצים לא שגרתיים בקרב. גם הקטעים בהם לואיס, חברו של סקוט, מספר כיצד הגיע לידיו מידע חשוב, מזכירים את הסגנון המהיר והקליל של רייט.

לצערי, פה נגמר הדמיון בין התסריט המקורי לתוצר הסופי. פייטון ריד מנסה, אבל אין לו את התזמון המדויק הנדרש מתסריטים של אדגר רייט וחלק גדול מהבדיחות ורגעי האקשן מתפספסים בגלל בימוי שגרתי מדי. נוסף על כך, ההתערבות מצד ההפקה הביאה את התסריטאים המחליפים לכתוב דמויות חד-מימדיות שעסוקות יותר בדיבורים מאשר במעשים. נראה שלכל הדמויות בסרט, ללא יוצא מן הכלל, יש קצת יותר מדי ידע בהתחשב במצבם. אפילו פקסטון, השוטר הפשוט שהתחתן עם גרושתו של סקוט, יודע בדיוק איפה להיות ומתי כשהעלילה דורשת את מעורבותו, גם אם אלף שוטרים אחרים היו אמורים לגלות זאת לפניו.

זה יוצר מלאכותיות מאוד מורגשת. נדמה כאילו היה כזה לחץ לסיים את הסרט בזמן ולשלב אותו כמו שצריך עם סרטי מארוול האחרים, שכל אזכור של דמויות משאר היקום הסינמטי, יוצא מביך ומנותק מהעלילה. חסר משהו שיגרום לאנטמן להיות זכיר. אין לו את החדשנות של "איירון מן", את הנבל המוצלח של "תור", או את העלילה הסבוכה של "קפטן אמריקה". זה מסוג הסרטים שאם לא היו קשורים ביקום של מארוול, היו נראים כמו חיקוי מדרג שני שנעשה בידי אולפן שלא באמת מבין איך הז'אנר עובד. נעשו הרבה סרטים על גיבורי-על שנשכחו עם השנים, אבל אנטמן אמור להיות שם שנשאר בתודעה, מה שהתוצאה הסופית לא מאפשרת.

אין בסרט הרבה סצנות אקשן, אבל הן די מוצלחות. דרושה יצירתיות בכדי להראות מישהו בגודל נמלה בפעילות, תוך שיהיה אפשר לעקוב אחריו ולהבין בדיוק איפה הוא נמצא בכל רגע. שוב, לפעמים הדמויות פשוט אומרות מה הן עושות, במקום שיראו לנו את זה בצורה מעניינת, אבל האקשן הוא לא הבעיה של הסרט. למרות שהיא לא הגיונית בשום צורה, המערכה האחרונה של אנטמן הרבה יותר מעניינת מאלה שקודמות לה. פתאום, במקום דיאלוגים ארוכים ואקספוזיציה בתוך אקספוזיציה, אנחנו מקבלים עשיה והבנה טובה יותר כיצד לנצל את הכוחות של אנטמן בסצנות מפתח.

לא מדובר באחד מהסרטים היותר טובים של מארוול. אנטמן הוא דמות עם הרבה פוטנציאל, בגלל החשיבה השונה שהוא דורש מהבמאי. אם אדגר רייט היה נשאר בפרויקט, אני מאמין שהיה מדובר בסרט מהמוצלחים בתולדות הז'אנר. מצד שני, אני מבין את המפיקים שלא הרגישו נוח עם החזון שלו. אנטמן אמור להשתלב בתוך סיפור מסגרת בקנה מידה אפי ולהישאר בדרוג הגיל והגדרות הדמות שנקבעו מראש. לתת למישהו כמו רייט ללכת על קצות האצבעות, זה כמו ליצור את "פארק היורה" בלי טי רקס, בנימוק שהוא לא באמת הופיע עד לעידן מאוחר יותר. זה משהו שנכון טכנית, אבל מוציא את כל הכיף. תחת פיקודו של פייטון ריד, אנטמן הוא סרט פרווה שלא מתעלה מעבר לבינוני, מה שכנראה טוב יותר לחזון הכולל של האולפן, אבל מהווה הפסד לקהל שרוצה משהו יותר מלהיב.

פרק 99 – 99 בעיות

רגע לפני פרק המאה (אם לא התבלבלנו בספירה), בחרנו לדבר בפודקאסט על "המיניונים". מכיוון שאנחנו עוסקים בדמויות משנה שגונבות את ההצגה, המשכנו לדבר גם על "הפנתר הוורוד" המקורי.

ספוילרים לרים לרים לרים לרים לרים לרייייים לרים-לרים

פרק 98 – שוטר קונג פו בגן ילדים

השבוע אנחנו בשנות השמונים, כשגבר היה גבר וכוכב אקשן היה יכול לרצוח אלפי אנשים ללא השלכות וללא חוקי פיזיקה. "קונג פיורי", הקצר והחינמי, עורר בנו זכרונות מ"קומנדו", הסרט הכי שוורצנגרי בתולדות השוורצנגר.
ספוילרים בליווי סינתיסייזר.

ביקורת: המיניונים

Minions 2015 English Movie Poster_resize

כל סרט אנימציה לכל המשפחה שמכבד את עצמו, משקיע בדמויות המשנה. כשאחת המטרות היא שכל דמות בסרט תוכל להיות משווקת כצעצוע לילדים, משתדלים שתהיה מצד אחד לא דוחה מדי לעין ומצד שני, שיזכרו אותה מספיק בכדי לא לדלג עליה בחנות. כמו שאמר יוגורט, מרצ'נדייזינג, איפה שהכסף האמיתי מהסרט נעשה.

שלושה מותגים קולנועיים מהמאה הנוכחית ראו את דמויות המשנה מצליחות, לא רק במוצרים הנלווים, אלא גם נעשות פופולריות יותר מהכוכבים הראשיים של הסדרה. סקראט, הסנאי הפרהיסטורי, הפך בשלב מסוים לסיבה האמיתית שאנשים באים לראות את סרטי עידן הקרח, בעוד הפינגווינים ממדגסקר זכו לסדרת טלוויזיה ולסרט משלהם, לאחר שלושה סרטים בהם היו ההפוגה הקומית. רבים יסכימו שהמיניונים היו הדבר הטוב ביותר ב"גנוב על הירח" והדמויות הזכורות ביותר מתוכו. עד כדי כך, שכאשר סרט ההמשך הופץ בארץ, המפיצים קראו לו "גנוב על המיניונים", כי לכולם כבר היה ברור מה הכי מושך את הקהל.

כעת, המיניומים מקבלים את הסרט המתבקש משלהם, שבא להסביר מאיפה הגיעו ולמה דמויות כה חביבות עובדות עבור נבל-על מתבודד.

מתברר שהמיניונים קיימים כבר הרבה מאוד זמן. הם גזע קדמון ששרד עוד מלפני ימי הדינוזאורים, מכיוון שתמיד נמשכו לרשעים הגדולים ביותר. בכל פעם שהמיניונים זהו יצור בעל כח שמהלך אימים על סביבתו, פעלו מתוך יצר לשרת אותו ולסייע לו בכל אשר ידרוש. לרוע המזל, המיניונים לא תמיד טובים בלשמור על הבוסים שלהם בחיים, מה שגרם להם להחליף אותם לעתים קרובות.

הם מצאו מקלט במערה קפואה, שם החלו לבנות חברה משלהם, אולם הצורך הבראשיתי לשרת אדון מרושע, הביא את המיניונים החופשיים לפתח דכאון. אחד מהם, המוכר בשם קווין, מחליט לצאת למסע בחיפוש אחר בוס חדש. מצטרפים אליו סטיוארט, המוזיקאי החולמני ובוב, הקטן והעדין במיוחד. השלושה נודדים, עד שהם שומעים על כנס נבלים סודי באורלנדו, בו תופיע סקרלט אוברקיל, האישה הראשונה שהגיעה למעמד של נבלית-על.

די הופתעתי לגלות שיש למיניונים סיפור מקור שכזה. מ"גנוב על הירח", היה לי את הרושם שגרו יצר אותם במעבדה, אולם מתברר שהם משרתים אדונים עוד מאז המרק הקדום. הייתה פה הזדמנות להראות כיצד היצורים דמויי הבמבה השפיעו על ארועים לאורך ההיסטוריה, אבל העלילה מתמקדת רק בשלושה הנודדים בשנת 1968. זו בחירה מעניינת מאחר ועד עכשיו, היה ניתן להבדיל בין המיניונים רק לפי עיצוב מעט שונה של מבנה הגוף והעיניים, אבל הסרט בחר להראות אותם כאינדבידואלים המזוהים על פי שם פרטי.

לפחות, הם אמורים להיות נוחים לזיהוי. קווין, סטיוארט ובוב בולטים כי העלילה סובבת סביבם, אולם שאר המיניונים נותרים חסרי אופי מוגדר, הפועלים כקולקטיב. גם אלה שאנחנו מכירים כעת באופן אישי, לא כל כך שונים זה מזה. הקולות הזהים והעדר אופי יחודי באמת לכל אחד מהם, מביאים לכך שגיבורי הסרט הם פחות או יותר אותה דמות בשלושה העתקים. יש מעט מאוד רגעים בהם נראה שאחד מהם היה נוהג בצורה שונה מהאחרים, כך שרוב הזמן, אלה פשוט שלושה מיניונים אקראיים שאינם שונים מאחיהם שנותרו במערה.

זה הפספוס הגדול של "המיניונים". במקום לפתח את הדמויות ולהראות שאכן מדובר ביצורים בעלי מודעות עצמית ויכולת להחזיק את הכובד הרגשי של הסיפור, זו לא יותר מגרסה ארוכה של הסצנות בהן ראינו אותם בשני הסרטים הקודמים. אמנם ניתן להם הפעם סיפור רקע והם צריכים לקבל החלטות בעצמם במקום למלא הוראות בצורה עיוורת, אבל קווין, סטיוארט ובוב לא מביאים שום ערך מוסף למה שכבר ידוע מראש.

לא שזה כל כך נורא. בסופו של דבר, המיניונים היו מאוד מבדרים בסרטים הקודמים וגם בעוד סרטונים שונים שהופקו מחוץ לקולנוע. אין שום רע בלראות עוד ממה שהפך שני סרטי אנימציה נוסחאתיים למוצר קומי מהנה. זה פשוט שאם כבר נותנים להם סרט בו הם הכוכבים, היה מקום לקחת סיכון ולאפשר למיניונים להביע מגוון רחב יותר של תכונות אופי, או לפחות לייצר דרמה שלא תלויה אך ורק בגחמות של הנבלים סביבם.

לא ברור לאיזו שכבת גיל הסרט באמת מיועד. הוא משווק כסרט לילדים וברור שהם אלה שירצו לקנות אחר כך מוצרים שהמיניונים מופיעים עליהם. הפעם, הם גם לא סתם ירצו משהו שיש עליו מיניונים גנריים, אלא חולצה של קווין, בובה של סטיוארט ומשחק לנייד עם בוב והדובי שלו. הילדים מזהים עכשיו שלושה מיניונים לפי שמות פרטיים, אז הם יכולים לבחור את החביב עליהם, או לרצות את כל השלושה.

מצד שני, הרבה מהבדיחות וההתייחסויות התרבותיות בסרט יעברו לזאטוטים גבוה מעל הראש. אני לא מצפה מקהל בגיל חד ספרתי לדעת מי זה ג'ימי הנדריקס, או לזהות תכניות טלוויזיה משנות השישים. גם לא בטוח שיבינו את מעט ההומור הכחול שהשתחל לתוך הסרט.  מעניין גם שהסרט נוטה להיות די אפל בחלק מהבדיחות. רואים מוות על המסך, עוד מכתוביות הפתיחה. המיניונים מחליפים בוסים, לא כי הם מפטרים אותם, אלא כי האבולוציה עושה את עבודתה, לעתים קרובות בעזרת קיצורי דרך. אני לא מקנא בהורים שדווקא הילד שלהם לא חושב שמוות קרטוני הוא מצחיק.

מתוך הרבה בדיחות צפויות, אך מבוצעות היטב, מבליחה מדי פעם הפתעה נעימה. משפחה שאוספת את הגיבורים במכוניתה, מספקת את אחת הסצנות המבדרות ביותר בסרט. כך גם הבדיחות הקטנות והמהירות בכנס הנבלים. רוב הזמן, התזמון הקומי מספיק טוב בכדי שגם הדברים שניתן לחזות אותם מראש, יבוצעו בצורה משעשעת. המיניונים עצמם חמודים והסרט מנצל את הפיזיולוגיה היחודית שלהם על מנת שתמיד ימשכו את העין, גם בסביבה הומה ורועשת.

הבדיחות הטובות והאווירה הקלילה, מפצות חלקית על העדר עומק רגשי, או פיתוח דמויות. הניסוי בו מעניקים לדמויות שנוצרו כהפוגה קומית סרט באורך מלא משלהן, הוא הצלחה חלקית. היה אפשר לעבוד יותר בכדי להצדיק אורך של שעה וחצי, אבל לפחות אין רגעים משעממים. בתור דמויות שמדברות בשפה מומצאת ואמורות לעורר הזדהות חרף משיכתן לעושי רע, המיניונים עובדים ומספקים בידור ואת החשק שיעברו את החוויה בשלום. הסרט תקוע עם הגדרות אופי של דמויות משנה וצריך היה לעבור שכתוב מסיבי על מנת להפוך, לפחות את שלושת גיבוריו, למעניינים בפני עצמם. זה לא קורה, כך שהתוצאה הסופית היא בידור טוב, אך שטחי ונשכח.