8 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2017

1. הקהל יכול להיות ממש לא נעים – חושבים שהילדים בקניון, או הזקנים שלא מפסיקים לדבר באמצע הסרט מפריעים? מדי שנה, גוברים הדיווחים על כך שהקהל בפסטיבל קאן נוטה לקריאות ביניים, צחוקים ברגעים לא מתאימים ושריקות בוז במהלך הקרנות. נוצרה נורמה של שיפוט מהיר, בה המבקרים בפסטיבל מביעים את דעתם בזמן ההקרנה, בין אם היא חיובית או שלילית, אפילו בנוכחות היוצרים והשחקנים. מוזר לחשוב על אורחים מכובדים שמגיעים לערב הפתיחה בחליפות ושמלות ערב, צועקים ומפריעים בכוונה בזמן הקרנה, אבל כנראה שהאסקפיזם שהפסטיבל נותן, גורם לאנשים לחוש יותר בנוח עם התנהגות שבהקרנה רגילה, הייתה גוררת הוצאה בכח בידי סדרנים.

לא הייתי בפסטיבל קאן, אז אני לא יודע עד כמה התופעה חמורה. אני רק יודע מדיווחים של אנשים שהיו שם שמשפטי שדה הפכו לחלק בלתי נפרד מההקרנות.

 

2. בעצם, אסקפיזם זה לא מה שהיה – אירופה נמצאת בתוך גל טרור. אין אפשרות לאמוד כמה זמן עוד ימשך, אבל השנתיים האחרונות הביאו עמן מספר פיגועים המוניים קשים במיוחד. הדבר גרם לכך שהאבטחה בקאן הייתה מהודקת מהרגיל, מה שאפילו הביא לשיבושים בלוח הזמנים של הפסטיבל. באחד הימים, מספר הקרנות נדחו בשל תיק שהושאר ללא השגחה במתחם הפסטיבל. בנוסף, הפיגוע במנצ'סטר גרם לכולם להיות יותר על קוצים. סביר להניח שהטרור הקרוב לבית יהפוך לנושא חם יותר בקולנוע האירופי בשנים הקרובות, כפי שהיה בישראל בתחילת העשור שעבר ובבריטניה ואירלנד במהלך שנות התשעים.

 

3. יש אנשים שממש לא אוהבים את נטפליקס – מכל הסרטים שכובדו בקריאות ביניים במהלך הפסטיבל, נראה שאף אחד לא ספג אותן באותה עוצמה כמו "אוקג'ה" של בונג ג'ון-הו. שריקות הבוז אפילו לא הופנו כלפי הסרט, אלא נשמעו כאשר הופיע לפניו הלוגו של נטפליקס. נראה שחלק מהמבקרים בקאן ממש לא אוהבים את שיטת ההפצה של נטפליקס, המוציאה סרטים באתר שלה בבלעדיות, או במקביל להפצה קולנועית. ידוע כבר שבעלי בתי קולנוע לא אוהבים את הגישה הזו ורבים מהם מסרבים להפיץ סרטים ללא תקופת בלעדיות במהלכה לא יהיו זמינים להורדה או לצפיה חוקית באינטרנט. מתברר שגם אנשים שבאים לפסטיבלים שונאים את הרעיון. לא כולם, מן הסתם, אבל נדמה ש"אוקג'ה" הועמד מול כיתת יורים ללא משפט ברגע שהוקרן תחת המותג של נטפליקס.

 

4. הגיע הזמן לרענן את השורות – התלוננתי על כך גם לפני הפסטיבל, כאשר נחשפה רשימת הסרטים שישתתפו בתחרות הראשית. במה שנהפך לנורמה, רוב המתחרים בוימו בידי אנשים שכבר היו בפסטיבל מספר פעמים לפני כן, במסגרת כלשהי. זה הגיוני שמארגני הפסטיבל יחפשו שמות מעניינים שכבר יודעים למה לצפות מהם, אבל נדמה כאילו חלק מהמועמדים השנה הוזמנו פשוט מתוך הרגל. נעמי קאוואסה, הונג סאן-סו, סרגיי לוזניצה, האחים ספדי וסופיה קופולה הם לא באמת שמות שמושכים הרבה עניין, אבל המארגנים העדיפו להזמין אותם על פני פרצופים טריים יותר. הסרטים של כל אלה, כמו גם של פטיח אקין ובאופן מפתיע, מיכאל הנקה, לא עוררו את התגובות להן קיוו. בהנחה שהם צופים בסרטים, או לפחות בחלקים מהם, לפני שמחליטים על השיבוץ בפסטיבל, מוזר שהמארגנים לא הצליחו להבין מראש שהסרטים האלה לא הולכים לתפוס. מה שמזכיר לי.

 

5. מיכאל הנקה מפספס – כשזה מגיע לפסטיבל קאן, מיכאל הנקה הוא רוקסטאר. מועמד מספר רב של פעמים, כולם רוצים לראות את סרטו החדש, קוראים לו גאון מבוקר ועד ערב ושני הסרטים האחרונים שלו, זכו בדקל הזהב. בשבעים שנות קיומו של הפסטיבל, אף במאי לא הצליח לזכות בפרס העליון יותר מפעמיים, אבל יש תחושה שאם מישהו מסוגל לעשות זאת, זה הנקה.

לא הפעם. באופן מפתיע, סרטו החדש של הנקה "סוף טוב", לא עורר שום עניין מיוחד. הוא לא זכה באף פרס, מבקרים לא אמרו שמדובר ביצירת מופת והסיקור סביבו היה די צנוע. הסרט קבל תגובות חיוביות, אבל בסטנדרטים של הנקה, מדובר ביחס פושר מצד הקהל של קאן. היו אפילו מבקרים שהתאכזבו ממנו וחשו שהבמאי המהולל דורך במקום וחוזר על שטיקים ישנים במקום להפתיע ולחדש. לא שאני ממעריצי הנקה, אבל מפתיע אותי שסרט שלו לא נחשב לאורך הפסטיבל לאחד הפייבוריטים לזכיה.

 

6. יש בכל זאת כמה שמות חדשים ששווה לשים לב אליהם – למרות הדבקות של מארגני פסטיבל קאן בשמות מוכרים שהיו מועמדים בעבר, הפסטיבל חשף כמה יוצרים שנמצאים יחסית בתחילת דרכם ועוד עשויים להפוך לשמות גדולים. קודם כל, ישנו זוכה מצלמת הזהב, הפרס המוענק מדי שנה לסרט הביכורים המצטיין בפסטיבל. השנה, זכתה בפרס לאונור סראייה (אני מנחש שככה מבטאים את שמה) על הסרט "Montpanasse Bienvenue". בעוד רוב הזוכים במצלמת הזהב אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם ונשכחים עם הזמן, הפרס הוענק בעבר גם לשמות גדולים כמו ג'ים ג'רמוש, מירה נאיר וסטיב מקווין. רק הזמן ישפוט האם סראייה תהפוך למפורסמת כמותם, או שתהיה עוד שם ברשימה של הצלחות חד פעמיות.

עוד במאים עם מעט נסיון שזכו למחמאות בפסטיבל, כוללים את רובין קמפילו, שזכה בגראן פרי (הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל) על סרטו השלישי "120 פעימות בדקה", ואת טיילר שרידן, שזכה בפרס הבימוי במסגרת מבט מסוים על סרטו השני "וינד ריבר". קמפילו ושרידן מוכרים יותר כתסריטאים של סרטים מוערכים, אבל זו הפעם הראשונה בה זכו לתשומת לב רצינית כבמאים. יש סיכוי טוב שאת שניהם עוד נפגוש לא מעט בעתיד. עוד סרט שהוקרן בפסטיבל, אך לא בבכורה עולמית, הוא "פאטי קייקס", של הבמאי המתחיל ג'רמי ג'ספר. הסרט כבר הוצג בפסטיבל סאנדאנס, אבל זכה לתגובות חיוביות גם בקאן.

 

7. פסטיבל ירושלים חוזר לגדולתו – הייתה תקופה בה הפייבוריט לזכיה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר (ונציג ישראל לאוסקר), הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל ירושלים והתחיל לצבור תמיכה בקרב חברי האקדמיה הישראלית מאותו רגע. בעשר השנים האחרונות, התרגלנו שהזוכה הגדול באופיר נחשף עוד לפני כן, בפסטיבלים מחוץ לארץ. שנת 2017 עברה עד כה מבלי שסרט ישראלי כלשהו יבלוט לטובה בסאנדאנס, ברלין, טרייבקה, או קאן. זאת אומרת שהעיניים יהיו נשואות לעבר ירושלים, שם כנראה יחשף המתחרה החזק ביותר על הפרס. מאחר וזו אמורה להיות השנה האחרונה בה הכשירות לפרס אופיר אינה קשורה במועד הפצה, כנראה שזו תהיה גם הפעם האחרונה בה תהיה לשופטים בפסטיבל ירושלים ההזדמנות לראות לפני כולם את הסרט שנשלח לאוסקר.

 

8. לגבי האוסקר – כמדי שנה, גם הפעם פסטיבל קאן שפך קצת אור לגבי מועמדים פוטנציאליים לאוסקר. "מעשה פלאים" של טוד היינז ו"וינד ריבר" של טיילר שרידן נכנסו למרוץ לפרס הסרט הטוב ביותר. ההופעה של חואקין פיניקס ב"מעולם לא היית כאן באמת" של לין רמזי זיכתה אותו בפרס בקאן ויתכן מאוד שעוד יהיה מועמד עליה בפרסי סוף השנה. דניאל מקדונלד, השחקנית הראשית ב"פאטי קייקס", קבלה חיזוק נוסף למחמאות מסאנדאנס. יורגוס לנתימוס עשוי לקבל מועמדות שניה ברציפות על כתיבת תסריט, הפעם על "הריגת איל קדוש". זוכה דקל הזהב, "הכיכר", בוודאי יוזכר כמועמד אפשרי מטעם שבדיה לאוסקר לסרט בשפה זרה (אם כי אני לא יודע מה אחוז האנגלית בו) ו"120 פעימות בדקה" עשוי לייצג את צרפת בקטגוריה. למרות שקצת נשכח בין שאר השמות בתחרות הראשית, יתכן ו-"Redoubtable" יחזיר את מישל האזאנוויציוס לתמונת האוסקר, שש שנים לאחר שזכה בו על בימוי "הארטיסט".

פרק 197 – שום דבר פה לא הגיוני

בטח, קל לרדת על "הנוסע השמיני: קובננט" ולציין עד כמה הוא מטופש ולא מפחיד ביחס ל"הנוסע השמיני" מ-1979. אז זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

ספוילרים לשני הסרטים ול"פרומתאוס" (עד כמה שהצלחנו להבין מה קורה בו).

ביקורת: סיפור אהבה ארץ ישראלי

לא עושים מספיק סרטים היסטוריים בארץ. תחשבו על זה, ישראל היא מקום הולדתן של שתיים מהדתות המשפיעות ביותר בהיסטוריה, הייתה במשך יותר מאלף שנה תחת שליטה מלאה או חלקית של דת שלישית, מכילה עדויות להתרחשויות אפילו קדומות יותר ומאז סוף המאה ה-19, גם נמצאת במרכזו של סכסוך שיש לו יותר גרסאות מאגדת המלך ארתור. כמעט כל ישוב יהודי בארץ דאג לשמר מבנים היסטוריים ולתעד היטב את ההיסטוריה המקומית. מטיילים מפורסמים, ממרקו פולו ובנימין מטודלה ועד מארק טוויין והנרי טריסטרם, כתבו תעוד מפורט על החיים באיזור בתקופות שונות ולא מעט משפחות, בנות דתות שונות, נמצאות כאן הרבה מאוד זמן ויכולות לספק נקודת מבט אישית יותר על מאורעות מפורסמים.

עם זאת, נדיר למצוא פה סרטים שעוסקים בעברה העשיר של הארץ. ישנם במאים כמו אבי נשר, ניר ברגמן, וערן ריקליס שחוזרים מדי פעם אחורה בזמן, אבל הרוב מעדיפים להתמקד בסיפורים קרובים יותר, אינטימיים יותר, כאלה שאם הם לא מתרחשים בהווה, אז בתקופת ילדותו של הבמאי. זה בסדר גמור, שכל אחד יעשה סרטים על מה שחשוב לו. רק מפתיע אותי שלא נעשה בארץ יותר מאמץ לגייס את המדיום הקולנועי בכדי ללמד על העבר, בין אם מתוך אג'נדה אישית, או כאמצעי הסברה בזירה העולמית.

כמה ימים לפני עליית "סיפור אהבה ארץ ישראלי" בבימוי דן וולמן לאקרנים, פורסם רשמית כי אהרן קשלס ונבות פפושדו עומדים לצלם סרט שמתרחש באותה תקופה. כמו סרטו של וולמן, גם הם יעסקו בסוף תקופת המנדט הבריטי, כאשר ארגונים צבאיים נעשו חלק דומיננטי במאבק להקמת בית לאומי, בעוד ערביי פלשתינה חשו שדוחקים אותם הצידה ולא הסכימו לעבור על כך בשקט. כל זאת כאשר הבריטים, שהיו אחראים להשליט סדר לפני עזיבתם את המקום, בעיקר רצו כבר ללכת הביתה ולהשאיר את הברברים להסתדר לבד. אלה חדשות נהדרות, כי הן מבשרות על יותר מגוון באופן בו התקופה הכה מכריעה בעיצוב דמותה של הארץ תיוצג בקולנוע. בעוד קשלס ופפושדו מבטיחים ערוב ז'אנרים, עם אווירה של מערבון ונגיעות של הומור שחור, דן וולמן בחר בגישה מסורתית יותר, שמספרת סיפור שהיה כדרמה משפחתית, הז'אנר שישראל מומחית בו בעשרים השנים האחרונות.

בשנת 1947, הישוב היהודי בארץ הוא עובדה גמורה. למרות נוכחות חזקה של ערבים מקומיים, היה ברור שהיהודים, עם האידיאולוגיות השונות והמשונות שלהם, הגיעו על מנת להישאר. מרגלית היא בת למושב נהלל שחולמת להיות שחקנית. היא מעריצה את חנה רובינא ועובדת עם בני הנוער של המושב על מנת ליצור מסכת בסטנדרטים שלא היו מביישים את תאטרון הבימה. עלי בן צבי הוא חבר קיבוץ בית קשת, מתנדב בפלמ"ח, עוסק בעבודת האדמה ובהברחת מעפילים לתוך הארץ. הוא בעל עקרונות ברזל ונחישות כמו שרק צבר אמיתי יכול להתגאות בהם. כמו כן, הוא חתיך.

מרגלית מתאהבת בעלי ומנסה למשוך את תשומת לבו, למרות שבקיבוץ יגידו שזו לא התקופה לרומנטיקה. צריך ליישב את הארץ ולשמור בעזרת נשק על השטח ועל תושביו, במקום להתעסק בחלומות אישיים ובחיי חומר. מרגלית מוצאת עצמה בצומת בחייה, בין הרצון להגיע לתל אביב ולהפוך לשחקנית מקצועית, לבין אהבתה לעלי הקשור קשר הדוק לחיי הקיבוץ.

סיפור אהבה ארץ ישראלי עושה עבודה טובה בהצגת קונפליקט שהתקיים בארץ בלי קשר למצב הבטחוני. המתיחות מול הערבים אמנם תופסת חלק בעלילה, אבל הפוקוס הוא דווקא על הקושי של מרגלית ועלי למצוא קרקע משותפת, אפילו שהמרחק ביניהם הוא שעה באוטובוס. המושב מבוסס על משקים פרטיים, חיי משפחה והשארת זמן חופשי על מנת להתפתח רגשית ורוחנית. הם ביחסים טובים עם השכנים הבדואים ומסתכלים על הפלמ"חניקים כעל גיבורי-על שחיים ביקום משלהם. הקיבוץ הוא מקום בו רק עובדים, אין רכוש פרטי והפריבילגיה הגדולה ביותר היא חדר משפחה עבור זוג צעיר. המוכתר מדבר בחמימות עם השכנים הערבים, אבל גם מוטרד מהנטיה שלהם לא לכבד גבולות ולעלות עם העדרים שלהם על שטחי הקיבוץ. ההבדל מוצג כבר במפגש הראשון בין מרגלית ועלי, כאשר היא בדרכה לראות הצגה בחיפה והוא בדרכו לפעילות בטחונית.

ברקע, תל אביב מייצגת עולם אחר לחלוטין. עולם שבו אנשים גרים לבד, לא עם חברים או עם ההורים. עולם שבו יש את כל הלילה לבלות ואנשים מכל רחבי הארץ עולים לרגל בתקוה להגשים חלום ולהתחכך בבוהמה. תל אביב לא מופיעה בהרבה סצנות בסרט, אבל היא מראה עד כמה הבחירה של מרגלית אינה רק בין מושב לקיבוץ, אלא גם בין האפשרות להיות חלק מקולקטיב לצד אהובה, לבין מסלול עצמאי של חיי זוהר. הסרט עושה עבודה טובה בהצגת שלוש גישות שונות לחלוטין לחיים בפיסת אדמה שעוד אין לה אפילו המנון משלה.

הסרט מבוסס על הצגה באותו שם, אותה כתבה פנינה גרי בהשראת חייה. התסריטאית דיתה גרי (לא חושב שיש קשר משפחתי) הוסיפה פרטים שלא הופיעו בהצגה, אבל השתדלה להיצמד לסיפור האמיתי. דן וולמן הוותיק מתמודד יפה רוב הזמן עם האתגרים שביצירת סרט היסטורי, אבל ישנם רגעים בהם המעבר בין הבמה למסך לא נעשה בצורה חלקה. מההבט הטכני, סיפור אהבה ארץ ישראלי מצולם נהדר ועבודת הסאונד והשחזור התקופתי יוצרות תחושה של אותנטיות ומסייעות להישאב לתוך הסיפור. מצד שני, עבודת האפקטים אינה ברמה שתואמת סרט קולנוע מקצועי. פרטים שנוספו בשלב העריכה, כמו השתקפות של נוף בחלונות האוטובוס, או רשף של אש הנורית מקנה רובה, לא עשויים כראוי ומתאימים יותר לתקופה בה רק אולפנים הוליוודיים יכלו להרשות לעצמם עבודת פוסט רצינית, במקום למאה הנוכחית. הדבר בולט כבר מהתחלה, כאשר צילום מהאוויר של נהלל הוא בברור תמונה דוממת שהודבקו עליה עננים בצורה דיגיטלית. לא ברור למה להתאמץ עם אפקטים לא מוצלחים, כאשר העיצוב האמנותי והצילום עשו כבר יופי של עבודה בבניית העולם.

עוד מקום בו נחשף הפער בין המדיום הבימתי לקולנועי, הוא בליהוק השחקנית הראשית. עדי בילסקי גלמה לראשונה את דמותה של מרגלית בהצגה לפני קרוב לעשור. אף אחת, כולל פנינה גרי עצמה, לא מכירה את התפקיד טוב יותר מבילסקי והיא מציגה חיבור מעורר התפעלות לדמות גם בגרסת הסרט. הבעיה היא שמרגלית אמורה להיות בחורה צעירה, בת עשרים בערך, בעוד בילסקי נמצאת באמצע שנות השלושים לחייה. גם דמותו של עלי הוזקנה ולתפקיד לוהק אביב אלוש, בן גילה של השחקנית. כתוצאה מכך, הגרסה הקולנועית של מרגלית היא אישה בוגרת שמתנהגת כאילו עוד לא סיימה את גיל ההתבגרות. כמה שעדי בילסקי נפלאה בתפקיד, האמינות של הדמות נפגעת כאשר היא מדברת על חלומות והתאהבויות שמאפיינות נערה ולא מישהי שכבר מזמן הייתה צריכה לצאת מהבית של ההורים. עם כל הכבוד לחיים במושב, זה מאוד מותח את קצה גבול האמינות. אני ממש לא מאשים את בילסקי ומבין שקשה לחשוב על מישהי מתאימה יותר לתפקיד, אבל הקולנוע מציע אמצעים, כמו קלוז-אפ, שלא קיימים בתאטרון. זו בעיה שיוצרי הסרט היו צריכים לחשוב עליה עוד בשלב הליהוק.

מרוב הבחינות, סיפור אהבה ארץ ישראלי הוא סרט טוב. מדובר בדוגמה יפה לפוטנציאל הקיים בארץ להפקות היסטוריות. הדמויות אנושיות ומעוררות הזדהות, תוך שהן מראות את המגוון האידיאולוגי שהיה קיים בתקופת הישוב. עדי בילסקי נהדרת בתפקיד הראשי, למרות שפער הגיל בינה לבין דמותה של מרגלית צורם. דן וולמן מביים ביעילות רוב הזמן, אם כי היה עדיף שיוותר על אפקטים שלא עובדים. הוא עשה בחכמה כשבחר לצלם את רוב הסרט כאשר השחקנים ממלאים את המסך ולא חודרים לתמונה פרטים שאינם תואמים את התקופה, אבל הנסיון להוסיף דברים בצורה דיגיטלית מוריד מערכי ההפקה. זה לא הולך להיות הסרט הישראלי הטוב, או המדובר של השנה, אבל הוא אכן מציג סיפור אהבה נוגע ללב, המתרחש בתקופה בה היה נהוג שעניינים אישיים נדחקים לשוליים.

פרק 196 – רחוב המלך קינג ארתור

דמותו של המלך ארתור עברה הרבה גלגולים, אבל מעטים מהם רחוקים מהאגדה המוכרת כמו "קינג ארתור" של גאי ריצ'י, או מדורגים גבוה בסולם המוזרות של ג'ון בורמן כמו "אקסקליבר". על שני הסרטים האלה, אנחנו מדברים השבוע.

ספוילרים נעוצים באבן.

ביקורת: הנוסע השמיני: קובננט

 

מתי אפשר לומר שסדרת סרטים נמשכת יותר מדי? מהיר ועצבני ומלחמת הכוכבים ממשיכות להצליח גם בסרט השביעי והשמיני בסדרה ומתוכננים עוד כמה בעתיד. סדרת הארי פוטר משכה מספר דומה של סרטים ורק הלכה והשתפרה לקראת סופה. שודדי הקריביים והרובוטריקים מוכרות כרטיסים הרבה אחרי ששכחו מקו העלילה המקורי. נראה שכל עוד נכנס כסף, יש טעם לייצר עוד סרטים, גם אם זו לא בהכרח הייתה הכוונה המקורית.

סדרת הנוסע השמיני שונה בהתנהלות שלה. היא לא נעשית על פס יצור כמו רוב הסדרות, אלא כל סרט נבנה בעצמו מחדש, לעתים עם צוות שונה לחלוטין מאחוריו. הסרט הראשון יצא ב-1979, השני ב-1986, השלישי ב-1992 והרביעי ב-1997.  אם לא סופרים את המפגש עם הטורף, שאינו קאנון, הסרט הבא שיצא ביקום של הנוסע השמיני, הוא "פרומתאוס" מ-2012. בסרט הזה, חזר הבמאי המקורי, רידלי סקוט, בכדי לספר את הרקע לפרקים האחרים. זהו פריקוול שאפילו לא הוצג במקור כחלק מהסדרה, אלא כהתחלה של סדרה נפרדת. חמש שנים מאוחר יותר, יוצא "הנוסע השמיני: קובננט", שממשיך את קו העלילה שהוצג ב"פרומתאוס". בערך.

בשנת 2104, נמצאת ספינת החלל קובננט בדרכה לישוב כוכב לכת מרוחק. בשל סערת נויטרונים, נאלץ האנדרואיד וולטר להעיר את הצוות האנושי של החללית על מנת שיטפלו בתקלה ויצילו את אלפי המתיישבים החיים והעוברים המוקפאים שנמצאים על סיפונה. בזמן שהם מתקנים את הספינה, נקלט שדר מגרם שמימי קרוב עליו לא ידעו. סריקה מהירה מגלה שהוא מאוד דומה לכדור הארץ והקפטן מחליט לשנות מסלול ולנחות על כוכב הלכת המסתורי על מנת לבדוק אם הוא מתאים לקיום חיים, דבר שעשוי לקצר את המסע בכמה שנים.

זמן קצר לאחר הנחיתה, הצוות מגלה שכוכב הלכת השלו למראה, בעצם מאוכלס ביצורים רצחניים. מבלי לדעת כלום על היצורים, אבל עם אפס הקפדה על פרוטוקול בטיחות, הצוות מוצא עצמו נרדף בידי מה שהקהל כבר יודע לזהות בתור החייזר שנתן לסדרת הסרטים את שמה. דיוויד, אנדרואיד הזהה לוולטר שנותר על כוכב הלכת לאחר שהמשלחת הקודמת התרסקה עליו, הוא היחיד שיודע מה טבעם של היצורים ויכול לעזור לצוות לחזור בבטחה לקובננט.

"פרומתאוס" הוא סרט שפלג את הקהל לשתי קבוצות עיקריות. האחת חשבה שמדובר בסרט מבריק, בעוד השניה חשבה שהוא מטומטם להפליא ומתבסס יתר על המידה על הטיפשות של הדמויות כדרך לא אורגנית ליצור מתח. הנוסע השמיני: קובננט הופך את הויכוח לחסר משמעות, כי על יד קובננט, "פרומתאוס" יראה לכולם כמו יצירת מופת.

אחרי הצפיה ב"קינג ארתור", לא חשבתי שאראה בזמן הקרוב סרט שמשתמש בכל כך הרבה קיצורי דרך לא הגיוניים ומסתמך עד כדי כך על קלישאות שלקוחות מסרטים אחרים. שמחה וששון, לא עבר שבוע וקובננט הראה שמאי 2017 מוקדש ככל הנראה להפקות ענק מטומטמות להפליא. לא יאמן כמה פעמים הדמויות בסרט מתפצלות מיוזמתן והולכות ישירות לתוך מלכודות. לא יאמן כמה פעמים הן נוגעות בדברים בלי לבדוק קודם את טיבם. לא יאמן כמה החלטות גרועות שרשרת הפיקוד של הקובננט מסוגלת לקבל רק בשביל לצעוד הישר אל תוך סכנה שהייתה נמנעת אם רק היו מפעילים מידה כלשהי של שיקול דעת.

הסרט אפילו מכיר בכך שאלו החלטות גרועות. התסריטאים מנסים ליצור דיון רציני בכדי להסביר בחירות מסוכנות, אבל מה שקורה בפועל זה שדמות אחת מציינת את המובן מאליו, שמדובר ברעיון רע, ובזאת הסרט כאילו סגר את הפינה וממשיך אל הטיפשות ומעבר. דניאלס, אחת מחברי המשלחת, אפילו אומרת בשלב מסוים ש"שום דבר מזה לא הגיוני" ואף אחד לא מתיחס לדבריה. אני יודע איך את מרגישה דניאלס. השאר פשוט מקבלים את המצב כמו שהוא ונותנים אחד לשני לקבל החלטות גרועות במיוחד. כל נסיון לטוויסט בעלילה, צפוי לחלוטין כי הסרט כל כך מתעצל ליצור משהו מפתיע, שהוא אפילו לא קרוב.

מייקל פסבנדר מגלם תפקיד כפול. הוא גם וולטר וגם דיוויד, שחרף היותו אנדרואיד, גדל שיער מאז שנחת על כוכב הלכת ב"פרומתאוס". אין הסבר לכך שאנדרואיד מסוגל להצמיח שיער, או איזו תועלת זה משרת, אבל זה פשוט אחד מהדברים הרבים שהסרט מעדיף שלא נשאל, כי אז עוד יצטרך לתת הסברים והיקום יקרוס לתוך עצמו. יש סצנה אחת באמת מרשימה, בה שני האנדרואידים משוחחים וצוות האפקטים עשה עבודה מדהימה ביצירת תחושה של קשר ודינמיות בין שתי הדמויות המגולמות בידי אותו שחקן. זו גם הסצנה הכי מצחיקה בסרט ולרוע המזל, היא אמורה להילקח ברצינות.

בכלל, אם היו אומרים לי שהנוסע השמיני: קובננט נוצר בתור פרודיה עצמית, בדומה ל"גרמלינס 2" או "שליחות קטלנית 3", הייתי מאמין. זה רעיון הגיוני לחלוטין בהתחשב בכמות הדברים המטופשים שקורים במהלך הסרט. הדמויות מתנהגות כמו קלישאות של סרטי אימה ולא מעט רגעים מזכירים יותר את הקטע בדיינר ב"שגעון בחלל" מאשר חלק אמיתי מסדרת הנוסע השמיני.

הבעיה היא שאף אחד לא גלה לרידלי סקוט שהסרט החדש שלו הוא פרודיה. קובננט מבוים ברצינות מוגזמת, כזו שלא נראתה גם בסרטים הקודמים בסדרה. הוא מלא בחשיבות עצמית ובחוסר מודעות, מה שהיה בסדר אם היה בעלילה שמץ של מקוריות, אבל בהעדר רעיונות חדשים, אין שום טעם לקיומו של הסרט. בסרט הראשון מ-1979, בקושי ראינו את האויב. הנשק שלו היה אלמנט ההפתעה. לא ידעו מה הוא, למה הוא מסוגל, איך הוא נע, מה הורג אותו ומה הוא בכלל רוצה. בסרט השני, במקום הפתעה, קבלנו כמות. החייזרים נהנו מיתרון מספרי על בני האדם, במין היפוך תפקידים אירוני. בקובננט, אין שום הפתעות. אנחנו כבר יודעים איך היצור נראה ואיך ניתן לגבור עליו. המחשבה שעוד אפשר להפתיע בלי להוסיף שום מידע לגבי החייזר עצמו, היא יהירה ולא קשורה למציאות. זה כאילו רידלי סקוט עצמו לא צפה בסרט המקורי וחושב שאנחנו לא יודעים מה קורה כשמקרבים את הפנים לביצה של חייזר. הלוואי שהייתי ממציא את החלק האחרון.

"הנוסע השמיני" המקורי הוא אחד מסרטי האימה האהובים עלי. הוא מנצל בצורה חכמה את המקום המוגבל בו הוא מתרחש ואת העובדה שהקהל לומד דברים ביחד עם הדמויות ומופתע בדיוק באותה מידה כמותן. לאורך הסרטים שיצאו עד קובננט, נוסף הרבה מידע ונוצרה תבנית עלילתית קבועה פחות או יותר. הרבה סרטים שלא קשורים לסדרה השתמשו ברעיונות דומים והרחיבו רבים מהם. עכשיו שהגיע הנוסע השמיני: קובננט, הטריקים הישנים כבר לא עובדים. יש אנשים שיצפו בסרט בלי לראות את החלקים הקודמים, אבל סביר להניח שצפו בסרט אימה אחד או שניים בחייהם וקובננט לא מציע להם משהו שטרם ראו. הוא מזלזל באינטליגנציה של הקהל במידה כזו, שבשלב מסוים, הקהל מתחיל לזלזל בחזרה. כמה זמן אפשר להעמיד פנים שזה סרט רציני? הדבר היחיד שהנוסע השמיני: קובננט נותן טוב יותר מקודמיו, זה את האפשרות להתנתק מהסיפור ולהנות מאינספור המגרעות והבדיחות הלא מכוונות שבו. לא זה מה שמחפשים בסרט חדש בסדרה, אבל זה מה שנשאר ממנה.

פרק 195 – כוכב עם שפם

השבוע בשורה שניה באמצע, מנה כפולה של נירוונה חנונית בחלל עם "שומרי הגלקסיה 2" (בכיכוב השפם של קורט ראסל וכמה דמויות משניות) ו"סרניטי" (בכיכוב השנינויות של ג'וס ווידון).

ספויילרים מעבר לגלקסיה.

ביקורת: קינג ארתור

 

כאשר סרט הביכורים של גאי ריצ'י, "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", יצא לאקרנים, ההשוואה המתבקשת הייתה לסרטיו של קוונטין טרנטינו. לפני שטרנטינו נדד לעבר ז'אנר המערבונים, הוא היה מזוהה בעיקר עם סרטי פשע שנונים ואלימים, בעלי פסקול המורכב משירי פופ ישנים וחבורות של פושעים לא יוצלחים שעובדים עבור בוס גדול ומדברים על דברים כמו תפריטי מקדונלדס באירופה וכמה טיפ יש להשאיר במסעדה. למרות ש"כלבי אשמורת", "ספרות זולה" ו"ג'קי בראון" מאוד שונים זה מזה, כל מי שעשה סרט שמכיל לפחות שניים מהמאפיינים הנ"ל, נחשב בסוף שנות התשעים לתואם טרנטינו. זה לא עזר לריצ'י שגם הסרט הבא שלו, "סנאץ'", עסק בעולם התחתון של אנגליה והציג גלריה של דמויות קשוחות שמשלבות שיחות חולין בין פרצי אלימות, כאשר ברקע מתנגן שיר של מדונה. למשך כמה שנים, הוא פשוט נחשב לטרנטינו הבריטי.

למזלו של גאי ריצ'י, טרנטינו המשיך הלאה והרחיב את הסגנון החזותי והנושאים של סרטיו. הוא המשיך לעסוק בסיפורים על אלימות, אבל התרחק מגיבורים הלבושים בחליפות ומתווכחים בעקבות שוד או נסיון חיסול שהשתבש. במקום לדבר על ריצ'י בתור חקיין של טרנטינו, התחילו לדבר על אחרים בתור חקיינים של גאי ריצ'י. אנשים התחילו לשים לב שבניגוד לסגנון הבימוי האיטי והסבלני של הבמאי האמריקאי, "מקבילו" הבריטי מעדיף עריכה מהירה, זוויות צילום משונות, חזרה מכוונת על קטעים מתוך סצנות ומדי פעם, גם קריין שמלווה את העלילה מנקודת המבט של אחד המעורבים בה. לא כל סרט של ריצ'י נראה ככה, אבל הרבה סרטי פשע שיצאו אחרי "סנאץ'", כוללים מידה חשודה של הטכניקות האלה. במקום תואמי טרנטינו, קם דור חדש של תואמי ריצ'י.

"קינג ארתור" הוא מה שקורה כאשר במאי שמזוהה כל כך עם סגנון מסוים, מנסה לקחת את אותה גישה לעיבוד אגדה מפורסמת מימי הביניים. גאי ריצ'י לקח את הפושעים הקטנים, הנבלים הפסיכופתים, תרבות הפופ והתערובת האתנית שמרכיבה את בריטניה המודרנית, והעביר אותם לעולמה של אחת הדמויות המוכרות ביותר בפולקלור האנגלי. הרעיון הזה הצליח לו במידה מסוימת עם שרלוק הולמס. כעת, ריצ'י מנסה את מזלו עם המלך ארתור.

לפני שנים רבות, נלחם אותר מלך אנגליה בצבא אותו הנהיג המכשף מורדרד. בתום המלחמה, שהסתיימה לפני כתוביות הפתיחה, נרצחו אותר והמלכה בידי וורטיגן, אחי המלך, שכרת עסקה עם כוחות אפלים על מנת לתפוס את כס השלטון. השורד היחיד ממשפחת המלוכה היה הנסיך ארתור, שהושט בסירה אל מחוץ לטירה. ארתור, שהיה עדיין פעוט ולא מסוגל להתגונן מהסכנות שבדרך, הגיע בבטחה לעיר לונדיניום, שם גדל בבית בושת ולמד להילחם בבית ספר לקונג פו.

כאשר ארתור מתבגר והופך לעלם, הוא נלקח בידי צבא המלך על מנת שינסה לשלוף את אקסקליבר, חרבו של אותר, מאבן שהתגלתה למרגלות טירת המלוכה. אחרי שנים שהוסתרה בידי אגם, המים נסוגו וחשפו את האבן. וורטיגן, מודע לנבואה לפיה מי שיצליח לשלוף את החרב הוא בנו של אותר והשליט החוקי של אנגליה, מכנס את כל הגברים בשכבת הגיל המתאימה ומאפשר להם לנסות לשלוף את החרב. כאשר ארתור מגלה על מוצאו האמיתי, הוא נלקח תחת חסותה של מחתרת בהנהגת סר בדוויר ומכשפה חסרת שם, המתכננים להיפטר מוורטיגן ולהמליך את ארתור תחתיו.

העלילה של קינג ארתור מנותקת מגרסאות מוכרות יותר של הסיפור במידה מכעיסה, אבל צריך לקחת שני דברים בחשבון. קודם כל, מדובר בדמות אגדית שכבר למעלה מאלף שנה מתפרסמים סיפורים שונים עליה, חלקם סותרים לחלוטין אחד את השני. המלך ארתור והדמויות הסובבות אותו הם נחלת הכלל וזכותו של כל אדם להציג אותם כפי שיבחר. זה לא שהגרסאות של מונטי פייתון או של דיסני קשורות קשר הדוק לקאנון כלשהו. אם מישהו רוצה לעשות מיקס בין הדמויות המוכרות ולסדר אותן מחדש עם כרונולוגיה שונה לגמרי, אין שום סיבה למנוע זאת.

הדבר השני שצריך לקחת בחשבון, הוא שהרעיונות שנוספו בקינג ארתור הם לא בהכרח רעים. למה שארתור לא ילמד קונג פו וילחם בצעירותו בוויקינגים? למה שלא יתמודד מול מלך רשע שמקבל עזרה מאורסולה מכשפת הים? למה שלא יהיו פילים ענקיים בקרב שפותח את הסרט (חוץ מזה שמדובר בגנבה ישירה משר הטבעות)? גאי ריצ'י מנסה פה דברים שונים מהמקובל ובהתחשב בכמות הפעמים שהסיפור על ארתור סופר לאורך ההיסטוריה, לא יזיק לו קצת רענון.

הבעיה היא שכל הרעיונות האלה חסרי משמעות כאשר הסרט עצמו גרוע. התסריט מלא חורים וקטעים שלמים בעלילה לא באמת מתחברים לשום דבר. רעיונות כמו בית ספר לקונג פו בלב לונדיניום ומעורבותו של מרלין ביצירת אקסקליבר, לא באים לידי ביטוי מעבר לאזכורם. יש סצנת לחימה בתוך בית הספר, אבל מכיוון שהיא מתנהלת כמו קטטת רחוב רגילה, כל הרעיון של לימוד אמנות לחימה מזרחית מתבזבז דווקא ברגע בו היה משתלב הכי טוב. אקסקליבר אמורה להיות הנשק שנותן לאותר ולארתור יתרון בקרב, אבל אין שום הסבר מהו אותו יתרון ועד כמה זה מועיל אם ארתור מאבד הכרה בחצי מהפעמים בהן הוא נוגע בחרב. שלא לדבר על כך שיש לו הכשרה ללוחמה בחרב מול חיילים מקצועיים, למרות שלא עבר מימיו אימון צבאי. הוא הרי גדל בבית בושת ולא ידע על מוצאו עד גיל מאוחר יחסית, איפה למד איך בכלל מחזיקים חרב?

באותו עניין, לא ברור למה וורטיגן בכלל טורח לחפש את בנו של אותר. הסרט מסביר (בערך) מה הוא מתכנן לעשות לאחר שימצא אותו, אבל להביא במיוחד מכל רחבי הממלכה צעירים חסונים במטרה לבדוק אם אחד מהם יהיה זה שיצליח להחזיק את הנשק בזכותו יבשר לעולם שוורטיגן אינו המלך הראוי? זה הגיוני כמו לפתח ארסנל גרעיני ולמסור לידי מרגלים צפון קוריאנים אקראים את הקוד לשיגור, מתוך תקוה שאחד מהם יצליח לפענח אותו. הסרט מלא בבחירות מטומטמות של מי שאמורים להיות החכמים והמנוסים במאבק הכוחות. לא פלא שהברקסיט עבר במשאל עם, אם אלה הצאצאים שלהם.

אולי הכשל הגדול ביותר של התסריט, הוא בכך שלא ברור בשביל מה בכלל צריכים את ארתור. נראה שהממלכה משגשגת תחת וורטיגן ואין לנתינים סיבה מסוימת לשנוא אותו. הוא מנהל קשרי מסחר חשובים, דואג לבטחון ולפחות לפי סצנה אחת, גם מאוד פופולרי מחוץ ללונדיניום. במקביל, ארתור לא מגלה כישורי מנהיגות ראויים לציון ומתנהג יותר מפעם אחת כמו שמוק חסר אחריות. המחתרת יכולה להסתדר בלעדיו, כי בשלב מוקדם בסרט, מתגלה שהמכשפה שולטת בבעלי חיים ויכולה להגיע בעזרתם עד המלך. נראה שחוץ מאמונה באגדת החרב שבאבן, אין למחתרת ולנתינים שום סיבה לתמוך בארתור כמנהיג. הסרט מדגים בלי כוונה את נכונות האמירה של מונטי פייתון לפיה נשים משונות השוהות בברכות ומחלקות חרבות, אינן בסיס לשיטת ממשל.

סרט יכול לעבוד גם עם תסריט גרוע, בתנאי שדברים אחרים עובדים בו כמו שצריך. משחק טוב מסוגל לפחות להפוך סצנות מופרכות למעניינות וליצור הזדהות עם הדמויות. לא בקינג ארתור, שמטפיח שלא לצורך את הרזומה של צ'רלי האנם. בביקורת שלי על "העיר האבודה Z", ציינתי עד כמה האנם הוא שחקן משעמם בעיני. המצב לא משתפר בקינג ארתור. מי שאמור להיות מושא האגדה, אחד המנהיגים הגדולים בתולדות הספרות המערבית, הוא די מעצבן. אפילו לא בקטע של ממזר טוב לב שרק צריך מוטיבציה בכדי להנהיג מהפכה ולשחרר את השכבות החלשות מעול המלך הרע. האנם סתם עולה על העצבים בזכות חוסר היכולת שלו לשנות הבעה מעבר לזחוח. באופן מדהים, הוא אפילו לא השחקן הכי גרוע בסרט. אסטריד ברג'ס-פריזבי, המגלמת את המכשפה, עושה זאת בחוסר רגש מוחלט. אני לא יודע אם אלה היו הוראות הבימוי, אבל המשחק שלה כל כך נטול חשק, שהייתי מרוכז יותר בנסיון לזהות את המבטא שלה (היא צרפתיה ילידת קטלוניה, מתברר), מאשר בדברים שאמרה. גם ככה הרוב היה ממבו ג'מבו של קוסמים שאינו חיוני לקידום העלילה.

עם משחק גרוע, תסריט מטופש ובימוי מתלהב מעצמו, עדיין יש דבר נוסף שדופק את קינג ארתור קשה יותר מכל הבט אחר. אם צופה בן המחצית הראשונה של המאה העשרים יראה סרט בן ימינו, בוודאי יחוש אי-נוחות. העריכה המהירה, מגוון זוויות הצילום, השילוב האינטנסיבי של מוזיקה, כל אלה יכבידו עליו ויעשו את חווית הצפיה מתישה במיוחד עבורו. אותו צופה לא היה עד לתהליך שעבר על שיטות הבימוי והעריכה לאורך השנים ויתקשה לעקוב אחר הנעשה. זה האפקט שנוצר בזמן צפיה בקינג ארתור. יתכן ומדובר בסרט שמקדים את זמנו בעשרות שנים, כזה שרק בעוד דור או שניים ידעו להעריך באמת. מצד שני, יותר סביר שזה אחד הסרטים עם העריכה הגרועה ביותר בהיסטוריה.

קינג ארתור ערוך מתוך מחשבה שיותר מעניין את הקהל ללמוד על דמות שכמעט ואין לה השפעה כלשהי על העלילה, מאשר על המלכים והמכשפים שעצבו את המציאות בה הסרט מתרחש. קטעים אפיים מוצגים בדילוגי זמן שלא מותירים רגע להביט ולהבין מי נגד מי ולמה. כל ההתבגרות של ארתור מוצגת בתוך דקה, והמלחמה הגדולה שקדמה לה, מוצגת ללא אקספוזיציה ומסתיימת לפני שאפשר בכלל להבין מי שולט בפילים הענקיים ולמה. דמויות מפתח מהעבר מוזכרות במשפט אחד ולא מתיחסים אליהן יותר עד סוף הסרט. בינתיים, דמויות המשנה מוצגות בסגנון האופייני לגאי ריצ'י, כאשר ארתור שואל לגביהן ואז מראים אותן עושות משהו שאמור להיות התנהלות יומיומית עבורן, אבל עדיין צריך לעשות רשימה בצד כדי לעקוב אחרי מי כל אחד מהאנשים האלה. אותו פלאשבק מוצג שוב ושוב, כאילו לא היה מובן מה קורה בשלוש הפעמים הראשונות בהן הוקרן.

במקום אפוס היסטורי עם טוויסט מודרני, קינג ארתור הוא פרשנות מביכה לאגדה עתיקה. פרשנות שגם גונבת בלי הפסקה מסרטי פנטזיה אחרים. יש פה ושם רגעים מוצלחים, כמו שימוש חכם במוזיקה מסורתית, או צילומים מרשימים במיוחד, כאילו להזכיר לנו שגאי ריצ'י מסוגל להרבה יותר. לצערי, תסריט מבולגן ועריכה נוראית מעקרים את הסרט מכל נסיון לרגש או לעניין. רעיונות שאמורים לעבוד, מתבזבזים על סצנות שלא מובילות לכלום והגיבור נראה פחות ראוי למלוך מהרודן הרשע אותו הוא רוצה להדיח. בשלב הזה, ריצ'י הפך בעצמו לתואם גאי ריצ'י. קינג ארתור נראה כמו עבודה של במאי הרבה פחות מנוסה שצפה ב"סנאץ'" בצעירותו ומנסה לעשות אותו דבר, בלי להבין מה עבד בסרט החביב עליו. מאחר וסרטיו האחרונים, "שרלוק הולמס" ו"שם קוד מ.ל.א.ך", הצליחו להיות מבדרים למרות פגמים מרובים, אני מקווה שקינג ארתור הוא נפילה רגעית. עוד סרט כזה וגאי ריצ'י יתחיל להמאיס את עצמו גם על מי שזוכרים לו חסד נעורים.

פרק 194 – קח לך אישה

כולם חולמים על בית יפה בפרברים, עם משפחה אוהבת ושכנים מחייכים. אצל חלק, החלום הזה מתגלה כסיוט. אנחנו מדברים השבוע על "תברח" ועל "נשות סטפפורד" המקורי.

ספוילרים לדברים שאינם כפי שהם נראים.

ביקורת: שומרי הגלקסיה: חלק 2

 

יש לי מערכת יחסים מורכבת עם "שומרי הגלקסיה". כשראיתי את הסרט הראשון בקולנוע, חשבתי שהוא משעשע ולא יותר. סרט שכיף לראות ולצטט קטעים מתוכו, אבל לוקה בחסר בכל מה שנוגע לסיפור ולפיתוח דמויות. רוב החבר'ה הטובים בסרט מוצגים בשטחיות והנבל גנרי יותר מהתפריט בפיצריה השכונתית שלי. העלילה היא אוסף של קלישאות שראינו בכל כך הרבה סרטי חלל בעבר ונדמה שאפילו לבמאי ג'יימס גאן לא כזה משנה אם הסיפור עקבי, העיקר לצאת מגניב. ממש כעסתי כשאנשים טענו שזה הסרט הטוב ביותר של מארוול, אפילו יותר מ"הנוקמים".

עבר קצת זמן והסרט ממש התחבב עלי בצפיות חוזרות. כן, הקלישאות מביכות והאפקטים כבר הספיקו להתיישן, אבל זה סרט ממש מהנה. הבדיחות מתוזמנות היטב, הפסקול ממשיך להתנגן בראש גם אחרי הצפיה וממש אכפת לי ממה שקורה לגיבורים, אפילו אם לא ידוע הרבה על ההיסטוריה שלהם. זה סרט שלמרות הפגמים הרבים שבו, הוא הדבר המבדר ביותר שאי פעם בוסס על קומיקס של מארוול ואני ממש שמח לראות אנשים חדשים נחשפים אליו ומתלהבים ממנו.

"שומרי הגלקסיה: חלק 2", ממשיך את קורותיהם של חמשת האנטי-גיבורים שהשיגו לעצמם את הכינוי שבשם הסרט. פיטר קוויל, שעדיין מנסה לשכנע אנשים לקרוא לו "סטאר לורד", הוא יליד כדור הארץ שנחטף בילדותו בידי חללית של בוזזים ולא מכיר שום רפרנס תרבותי מאוחר יותר מתקופת רייגן. גאמורה היא בתו המאומצת של נבל-העל תאנוס, שעברה צד וכעת מצילה כוכבי לכת במקום לסייע בהריסתם. דראקס המשמיד תמיד מוכן לקרב, למרות חוסר היכולת שלו להבין סרקזם ומטאפורות. רוקט הוא לא רקון, אלא רק נראה ככה ובייבי גרוט הוא הגלגול מחדש של היצור דמוי העץ שמסוגל לומר בדיוק שלוש מילים, באופן בלעדי בסדר מסוים.

בתחילת הסרט, החמישה ממלאים בהצלחה משימת הגנה על מערך סוללות יקר ערך (ואת המשימה הלא רשמית לשמור שבייבי גרוט לא נפגע תוך כדי). כפרס, הם מקבלים את נבולה, אחותה הלא ביולוגית של גאמורה, אותה השומרים רוצים להסגיר לכוכב הלכת שניסתה להשמיד בסרט הקודם. החמדנות של רוקט ותקשורת לקויה בינו לבין פיטר, מובילות לכך שהשומרים מתרסקים על פלנטה לא מיושבת. זמן קצר אחריהם, מופיע שם אגו, יצור קדמון בצורת אדם, הטוען שהוא אביו של פיטר, אותו לא פגש מעולם.

הנושא המרכזי בשומרי הגלקסיה: חלק 2, הוא משפחה. אב שמציע לבנו לגלות את האמת על מוצאו המסתורי, אחיות ששונאות אחת את השניה שנאת מוות, לוחם שאשתו ובתו נרצחו ולא יודע איך להמשיך בחייו, דמות אב חלופית שמתחרה לא לחלוטין במודע עם האב הביולוגי. נוסף לכל אלה, גם מזכירים מדי פעם שהשומרים עצמם הם כמו משפחה. משפחה לא ממש מתפקדת שעושה ביחד עבודות בשכר למען שלום הגלקסיה, אבל עדיין משפחה. חוץ מזה, שון גאן, אחיו של הבמאי, מקבל הפעם תפקיד משמעותי בהרבה מבסרט הקודם, כי נפוטיזם.

קשה לקרוא לסרט מעודן. לא שקודמו התאפיין בהסתרת מסרים מתחת לפני השטח, אבל חלק 2 כבר מנהל דיונים ישירים על המוטיבים בסרט. הוא מסביר בדיחות, שותל בפיהן של הדמויות הבהרות לגבי טיב היחסים ביניהן ודואג לתת תקציר למי שפספס במקרה פרט בעלילה. ישנה סצנה מעיקה בה פיטר וגאמורה דנים במשהו שלא נאמר במילים. משהו שקיומו מובן מאז הסרט הקודם, אבל כבר לא נותרה טיפה של מסתורין כאשר הדמויות עצמן דנות בו. גם התחרותיות בין פיטר לרוקט, או הקשר שלו ליונדו, מנהיג הבוזזים, מונחים על השולחן כנושא לשיחה כאילו הצופים אינם מסוגלים לקלוט בעצמם ניואנסים. במידה מסוימת, התסריט של שומרי הגלקסיה: חלק 2 נכתב מתוך הנחה שהסרט יופץ גם על עולם הבית של דראקס ועל כן, יש להבהיר את הכוונה מאחורי כל שורה ולדאוג שכולם מבינים בדיוק איך כל דמות מרגישה.

בדרך כלל, דברים כאלה מאוד מפריעים לי בסרטים, אבל האמת היא שכמו הסרט הראשון, גם חלק 2 מבדר מכדי שאכעס עליו. הוא פחות מפתיע, כי כל הדמויות הראשיות כבר מוכרות, והפסקול הרווי בלהיטי שנות השבעים והשמונים נדחף קצת יותר מדי בכח, אבל הרוח שמאחורי ההפקה היא עדיין של הרפתקה ושל חברות אמת. מי שעקב אחרי הציוצים של ג'יימס גאן בזמן העבודה על הסרט, יודע עד כמה הפרויקט יקר ללבו ועד כמה חשוב לו שתהליך העבודה יהיה מהנה גם לשחקנים ולצוות. התוצאה היא תסריט גרוע ועלילה צפויה לחלוטין, אבל גם הרבה הומור, עיצוב מסוגנן, סצנות אקשן מוצלחות ורצון לחכות לסרט השלישי. מן הסתם, גם החלק הבא בסדרה יהיה מלא חורים ויספק נבלים עם מינימום אופי, אבל לפחות חלק 2 הצליח להעמיק מעט את ההכרות עם הגיבורים. פיטר מתמודד עם דילמה אמיתית בסרט, גאמורה שרגילה לעבוד בשביל אחרים, צריכה להיות המבוגרת האחראית בצוות, דראקס מתחיל להבין הומור, גם אם בצורה קצת עקומה, רוקט מתוסכל ממעמדו בצוות ובייבי גרוט הוא הדבר החמוד ביותר שמארוול אי פעם יצרו. נכון שחמוד זו לא תכונת אופי, אבל זה בדיוק מה שהוא צריך להיות בשלב הזה של הסדרה.

למרות שהם דומים אחד לשני ברמה הכללית, חלק 2 נופל מקודמו בכמה נקודות. הבולטת שבהן היא אבדן האיזון בין הקל לכבד, בעיה נפוצה בסרטי המשך. אם בסרט הראשון הייתה תחושה שהבדיחות לא מגיעות על חשבון העלילה ואף משתלבות בה, בעוד הרגעים הרציניים נשמרים בפרופורציה, הסרט החדש מקצין לשני הצדדים במידה שמאוד קרובה לעבור את הסף שבין בידור בלתי מזיק, לבין בזבוז של מוצר שלם. מינון הבדיחות גדל ורבות מהן עובדות, אבל הן גם מנותקות יותר מהעלילה עצמה. חלקן נמצאות שם רק בשביל הצחוק, שזה בסדר, כל עוד מדובר במשהו נדיר ולא במגמה שלמה שמאפיינת את התנהגות הדמויות ביום יום. רוקט תמיד נטה לאנוכיות מסוימת, אבל פה הוא ממש מסכן את חייהם של חבריו בגלל חוסר זהירות. גאמורה תמיד הייתה קשוחה, אבל נראה שג'יימס גאן בעצמו לא החליט כמה מזה הוא רק הצגה כדי להטעות את האויב. אין עקביות במידת הרגישות שלה והיא מתחילה להיראות כמו קריקטורה במקום דמות רצינית.

במקביל, הקונפליקט המרכזי איתו הדמויות מתמודדות דוחק הצידה קונפליקט אחר, שנשכח עד שפתאום התסריט נזכר בו בלי אזהרה. לא באמת אכפת מהבעיות איתן הסרט התחיל, כי הן התחלפו במשהו הרבה יותר גדול, אז החזרה הפתאומית שלהן נטולת עוקץ. בכלל, הקליימקס עוסק במשהו משמעותי כל כך, שכל המהמורות בדרך אליו די מאבדות משמעות. יש לסרט רגעים אפלים שלא משתלבים כראוי עם האווירה הקלילה בה נפתח. בדומה לחלק הראשון בסדרה, נעשה נסיון לאזן בין הקומדיה לטרגדיה, אבל נראה שמרוב ששני הצדדים מתרחקים, המרכז של הסרט נעשה דקיק וכמעט נקרע. הדבר בולט בעיקר בדמות של פיטר, שמקבל כמה החלטות מאוד מטופשות רק בשביל לקדם את העלילה.

שומרי הגלקסיה: חלק 2 הוא דוגמה אופיינית לסרטי המשך לא ממוקדים. מצד אחד, הוא מוסיף לדמויות יותר עומק ועונה על שאלות שנותרו פתוחות בעבר, תוך שהוא רומז בכבדות לעלילת סרט ההמשך. ג'יימס גאן מקבל יותר חופש פעולה בכתיבה ובליהוק (לטענתו, לא היה מסוגל להשלים את הסרט עם שחקן אחר בתפקיד אגו) ונראה שמארוול סומכים עליו שימשיך לטפח את הבייבי שלו ולהביא לעוד מעריצים שיקנו מוצרים נלווים. מנגד, חלק 2 שוחק כמה מהבדיחות שעבדו בסרט הקודם כי היו רעננות, מתקשה להסביר דברים ללא מילים, כולל משהו שהדמויות עצמן מגדירות כ"דבר ללא מילים", לא בונה מספיק טוב את הנבל לסרט הבא ובאופן כללי, מאוד לא עקבי לגבי האופן בו שומרי הגלקסיה נתפסים בעיני אחרים. האם הם גיבורים שכולם מהללים ורוצים להגן עליהם? האם הם פורעי חוק שפועלים כאקדוחנים להשכרה? האם שכחו מהם מאז ארועי הסרט הקודם? לא נראה שג'יימס גאן החלטי לגבי זה.

יותר קשה להגן על חלק 2, אבל יש בו מספיק דברים טובים בכדי להצדיק צפיה. הפגמים בתסריט בולטים לכל אורכו, אבל אם המטרה של הסרט היא להיות קודם כל מבדר, אז הוא עומד בה בהצלחה. גם אם העלילה צפויה, עדיין מעניין לראות באיזה מהפתרונות האפשריים גאן יבחר. גם עם קונפליקט מנופח ללא צורך, מסקרן לדעת איך הדמויות יגיבו אליו. למרות שהוא קרוב מאוד למנת יתר של בדיחות אייטיז, עוד לא הגענו לנקודה בה רוצים שפיטר יסתום וילמד כבר על תרבויות חדשות, הרי בשביל מה הוא נוסע ברחבי היקום אם הוא לא קולט אפילו רפרנס תרבותי אחד שאינו מכדור הארץ, אבל אנחנו קרובים לשם. הסרט השלישי צריך להיות קרוב יותר לחלק 1 בכדי לא להמאיס את הסדרה על הצופים. מארוול וג'יימס גאן צריכים להחליט האם להמשיך בהקצנה, או לחזור למשהו בסיסי יותר, כמו בסרט הראשון.

פרק 193 – דרום אמריקה, בלי אופנוע

אנחנו חוזרים השבוע לג'ונגלים של דרום אמריקה, הפעם בחיפוש אחר ערים אבודות. מתחילים עם "העיר האבודה Z" ואז חוזרים ל"אגירה – זעם האל".

ספוילרים מצופים בזהב.