ביקורת: לילה אחד במיאמי

 

אני יודע שכבר חפרתי על הנושא, אבל הדבר שבאמת חסר לי בגל סרטי זכויות האזרח האמריקאים מהשנה החולפת, הוא דיון רציני ביתרונות והחסרונות של האמצעים להשגת המטרה. ב"הזהב של נורמן", אף אחד לא טוען שהנאומים של נורמן אולי גורמים לחבריו להסתכן ללא צורך. ב"הבלוז של מא רייני", לא מדברים על כך שיש למפיק הלבן סיבה לגיטימית לא לרצות להחתים את לוי, בלי קשר לצבע העור שלו. ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור", לא מוזכרים המניעים האמיתיים של ביל אוניל לעבוד עם ה-FBI ואין שום שיחה רצינית על האפשרות ששיטות הפעולה של הפנתרים השחורים לא מועילות לקהילה האפרו-אמריקאית. ב"מלקולם ומארי" יש קצת דיון, אבל זה יותר כסת"ח של הבמאי הלבן של הסרט שרוצה להגן על עצמו מראש מפני ביקורות בעלות אופי פוליטי.
"לילה אחד במיאמי" שונה. לא רק שהסרט מאפשר דיון רציני ומעמיק בגישות השונות להילחם בגזענות ולשפר את מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית, זו למעשה מהות הקיום שלו. הוא מאפשר לעמדות השונות להישמע מבלי להאכיל את הצופים בכפית לגבי מה שהיא הגישה הנכונה לדעת היוצרים. ארבעה אנשים מפורסמים מייצגים כל אחד את נקודת המבט שלו וההיסטוריה זוכרת את כולם כמשפיעים וחשובים, אפילו שלא הציגו חזית מאוחדת.
הסרט מתחיל בארבעה מקומות שאינם מיאמי. קסיוס קליי נמצא בלונדון לקרב קשה במיוחד נגד יריב מקומי. סם קוק מופיע במועדון הקופאקבאנה בניו יורק, בערב שהיה מעדיף לשכוח. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (ללא אמריקאים – ביירון מ"הפלישה ממאדים"), מבקר בעיר הולדתו בג'ורג'יה בבית של בעל מטע עשיר, ונזכר ברגע האחרון למה עזב. מלקולם אקס חוזר מעוד נאום מעורר מחלוקת לביתו בקווינס ומחליט ליזום מהלך יחסי ציבור שאולי ישפר את יחסיו עם מנהיגי אומת האסלאם.
ארבעת החברים נפגשים זמן קצר לאחר מכן במיאמי, ב-26 בפברואר 1964. קסיוס קליי, העומד להתאסלם ולשנות את שמו למוחמד עלי, בדיוק הפך לראשונה בחייו לאלוף העולם במשקל כבד. מלקולם מזמין את כולם לחגוג בחדרו במלון, אולם במקום מוזיקה, שתיה, אוכל והרבה מעריצות עם מעט בגדים, הוא מתכנן להם ערב של הסתכלות פנימית וגלידה. שלושת האחרים מאוכזבים מהתכנית הלא אמנותית, אולם נסחפים לשיחה סוערת על מצב השחורים באמריקה ומה כל אחד מהם עושה בשביל לתקן את התמונה. הרגשות מתחילים לסעור ככל שמלקולם המיליטנטי וסם הקפיטליסט מתקשים לראות עין בעין ושלמותה של החבורה נמצאת בסיכון.
רג'ינה קינג מוכרת מזה שנים כשחקנית, לרוב בתפקידי משנה, אולם עם רזומה מרשים לאורך שלושים השנים האחרונות, שכולל גם זכיה באוסקר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל". עם הזמן, התנסתה גם בבימוי קליפים ופרקים של סדרות טלוויזיה, אולם לילה אחד במיאמי הוא סרטה הראשון באורך מלא מהצד האחורי של המצלמה. ניכר שהנסיון הרב שצברה על סטים שונים העשיר את יכולתה לביים שחקנים אחרים, והסרט נראה כאילו נוצר בידי מישהי עם חזון והבנה אמיתיים בבניית סיפור ושימוש בצוות הטכני לשם הגשמתו.
הסרט מבוסס על מחזה מאת קמפ פאוורז, שכתב גם את התסריט. בניגוד להרבה סרטים מבוססים מחזות, שלא מנצלים את נוכחות המצלמה ליותר מהצגה של השחקנים כפי שהיו מתנהלים על הבמה, פאוורז וקינג תרגמו היטב את הטקסט התאטרלי למדיום הקולנועי (או הסטרימי). שוט הפתיחה, המקרב את הצופה לאטו לאמצע קרב אגרוף, הוא ההבהרה הראשונה שרג'ינה קינג לא מחפפת. היא מביימת סרט, לא מחזה מצולם, ועבודת הצילום, העריכה והסאונד עליהם היא מנצחת מראה שכולם הגיעו במטרה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אחד הדברים המעניינים בתסריט הוא רמיזות קטנות להמשך חייהם של ארבעת הידוענים. סם ומלקולם חווים ערב קשה במיוחד, קסיוס נופל לקרשים בזירה ומתקשה לקום, בעוד ג'ים עומד מחוץ לבית בסוף הסצנה הראשונה בהשתתפותו. מלקולם אקס וסם קוק שניהם נרצחו בתוך שנה וחצי מארועי הסרט, בעוד מוחמד עלי אובחן בהמשך חייו כחולה פרקינסון, אולי עם קשר מסוים לכמות המכות שחטף בראש (אם כי עלי עצמו הכחיש את הקשר). ג'ים בראון היחיד ביניהם שעדיין איתנו והיחיד שהתפרסם ביותר מתחום עיסוק אחד. מצד שני, הוא גם זה בסרט שכל הזמן מנסה להרגיע את הרוחות, למרות שורה של אישומים באלימות שהוגשו נגדו לאורך השנים, אז אולי אני סתם קורא יותר מדי לעומק.
ארבעת השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה ביצוג ידועני התקופה כדמויות עמוקות ואנושיות. אף אחד מהם אינו מושלם, אבל ההבדלים ביניהם יוצרים אינטראקציות מעניינות. משעשע לראות איך קסיוס קליי השחצן המצטיין בטראש טוק, מושפע כל כך דווקא ממלקולם אקס הדוגל בצניעות. יש גם התנגשות מתבקשת בין ההתנזרות מאלכוהול שהמוסלמים נדרשים לה, לבין התמכרותו ההולכת ונבנית של סם קוק לטיפה המרה. ג'ים בראון קצת נפגע מהפוקוס שהאחרים מקבלים ונשאר ברקע חלק גדול מהזמן, אולם כשהוא מתחיל לדבר, כולם מקשיבים. זו דינמיקה מושלמת בין שחקנים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ומבין את האדם אותו הוא מגלם, על הטוב והרע שבו.
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, את המנהיג האיקוני של המאבק האפרו-אמריקאי מגלם שחקן בריטי. קינגסלי בן-אדיר מבטא את הסתירות השונות בדמותו של מלקולם אקס, אדם שבמהלך חייו שנה מסלול מספר פעמים והסתכסך עם הרבה אנשים על הדרך. הדינמיקה בינו לבין לזלי אודום ג'וניור, המגלם את סם קוק, כל כך טובה שלפעמים נדמה שהשחקנים עצמם עומדים לעזוב את הצילומים בכעס. השניים מחזיקים את רוב המטען הרגשי של הסרט, בעוד אלי גורי ואלדיס הודג' מאזנים אותם מהאגף ושומרים שלא יאבדו שליטה. שווה לציין גם את לאנס רדיק כשומרו האישי של מלקולם, שמשהו בנוכחות שלו תמיד מאיים, למרות שהוא אינו מרים יד או שולף נשק בשום שלב. הוא מעורר אי-נוחות מכוונת, כפי שדמות שמייצגת את האלימות מבית שמלקולם חושש מפניה אמורה לעשות.
כסרט ביכורים, לילה אחד במיאמי הוא השג מרשים. רג'ינה קינג יודעת בדיוק מה היא רוצה להוציא מהשחקנים ומשיגה את מבוקשה. קמפ פאוורז, שגם הוא עשה השנה מעבר ראשון ליצירת סרט באורך מלא (במקביל להשתתפות בכתיבת "נשמה" של פיקסאר), בנה על המסך דיון ערני ומלא אמיתות כואבות על מאבק שכולם שותפים לו, אבל בו זמנית מסכן את יחסיהם כחברים שסתם אוהבים להיפגש ולעשות דברים ביחד. בתור סרט פוליטי, הוא לא מזלזל בקהל, אלא משאיר מקום לצופים לגבש דעה משלהם. האם הגישה התקיפה של מלקולם נכונה? האם הושגו יותר זכויות דרך השתלבות בעולם העסקים כפי שסם טוען? האם קסיוס צודק באומרו שבכל אופן ישנאו אותם, אז עדיף כבר לנצל את הבמה כדי לדבר? או שאולי ג'ים צודק בגישתו שאדם צריך קודם כל לדאוג לעתיד של עצמו, ולהרים אחרים רק אחרי שכבר הגיע לעמדת השפעה?
קשה לתאר עד כמה מרענן לראות סרט שמעז לשאול שאלות מבלי לגרוע מחשיבותה של כל תשובה. זה לא הופך את המאבק לפחות משמעותי, או רלוונטי כיום, אם מעמידים בספק דרכי פעולה מסוימות. אם כבר, זה מה שעוזר להמשיך ולהיאבק, כי מאפשרים לקולות שונים לקבל במה. אחרי יותר מדי סרטים שחוטאים בהצגה שטחית של המציאות ובהתעלמות מפרטים חשובים בביוגרפיה של דמויות היסטוריות, הגיע הזמן באמת לסרט שיכול להיות גם דרמתי וגם מעורר מחשבה.

נבואה לאוסקר – 14.3.2021

סרט

  1. ארץ הנוודים
  2. משפט השבעה משיקגו
  3. צעירה מבטיחה
  4. מינארי
  5. מאנק
  6. יהודה איש קריות והמשיח השחור
  7. לילה אחד במיאמי
  8. הבלוז של מא רייני
  9. צלילי המטאל
  10. האבא

 

בימוי

דיוויד פינצ'ר – מאנק

לי אייזק צ'ונג – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

דריוס מרדר – צלילי המטאל

 

תסריט מקורי

טוביאס לינדהולם, תומס וינטרברג – עוד סיבוב

לי אייזק צ'ונג – מינארי

אמרלד פנל – צעירה מבטיחה

אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

 

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האבא

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

ראמין באראני – הטיגריס הלבן

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

קמפ פאוורז – לילה אחד במיאמי

 

שחקן ראשי

ריז אחמד – צלילי המטאל

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

אנתוני הופקינס – האבא

גארי אולדמן – מאנק

קינגסלי בן-אדיר – לילה אחד במיאמי

 

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ הנוודים

קרי מאליגן – צעירה מבטיחה

 

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

צ'דוויק בוזמן – הזהב של נורמן

דניאל קלויה – יהודה איש קריות והמשיח השחור

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

 

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אוליביה קולמן – האבא

אמנדה סייפריד – מאנק

יא-ג'ונג יונג – מינארי

הלנה זנגל – חדשות העולם הגדול

 

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

משפחת וילובי

מוליכי הזאבים

 

סרט בינלאומי

קוו ואדיס, אאידה? (בוסניה והרצגובינה)

עוד סיבוב (דנמרק)

לה יורונה (גואטמלה)

קולקטיב (רומניה)

קומרדים יקרים! (רוסיה)

 

סרט תעודי

עד הסוף: הקרב על הדמוקרטיה

מדינת הבנים

קולקטיב

שנים

ציידי הכמהין

 

צילום

טוביאס איי. שלייסלר – הבלוז של מא רייני

אריק מסרשמידט – מאנק

מרטין רוהה – שמי חצות

דריוש וולסקי – חדשות העולם הגדול

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ הנוודים

 

עריכה

יורגוס למפרינוס – האבא

הארי יון – מינארי

קלואי ז'או – ארץ הנוודים

פרדריק תורבאל – צעירה מבטיחה

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

 

פסקול מקורי

וולקר ברטלמן, דסטין או'הולורן – אמוניט

בנג'מין וולפיש – בלתי נראה

גבריאל יארד – כל החיים לפניו

ג'יימס ניוטון האוורד – חדשות העולם הגדול

ג'ון בטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

 

שיר מקורי

Husavic – תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

Fight for You – יהודה איש קריות והמשיח השחור

Io Si (Seen) – כל החיים לפניו

Show Me Your Soul – מיסטר סול

Speak Now – לילה אחד במיאמי

 

עיצוב אמנותי

אמה

מאנק

מולאן

חדשות העולם הגדול

טנט

 

עיצוב תלבושות

אמה

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

משפט השבעה משיקגו

 

איפור ועיצוב שיער

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

פינוקיו

 

סאונד

יהודה איש קריות והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

נשמה

צלילי המטאל

 

אפקטים חזותיים

ציפורי הטרף: והארלי קווין המהממת

שמי חצות

איוון האחד והיחיד

טנט

ברוכים הבאים לצ'צ'ניה

ביקורת: מינארי

 

אחד הסרטים הכי אנדרייטד בעיני מהעשור הראשון של המאה, הוא "באמריקה" מ-2002. הסרט בוים בידי ג'ים שרידן, שכתב את התסריט יחד עם בנותיו קירסטן (שהיא בעצמה במאית) ונאומי, בהשראת החוויות האמיתיות שלהם כאשר עברו מאירלנד לארצות הברית. למרות סיפור קלישאתי לכאורה, כולל האב שמתקשה לפרנס את המשפחה, האם שמאוכזבת מהמעבר, הטרגדיה הפנימית של המשפחה, השכן המוזר אך טוב לב, והרבה סימני שאלה האם יש להם עתיד בארץ החדשה, "באמריקה" מצליח להיות מעניין ומרגש. הסיבה לכך היא שהסרט לא מתכחש לטרופים המוכרים בהם נעשה שימוש, אלא נעזר בהם בכדי לסייע לתסריטאים לבטא את הרגשות שסחבו במשך שנים. הדמויות והטקסטים נכתבו מהלב ולא מתוך נסיון להפתיע או לסחוט רגשות בכח. הטבעיות של התסריט והחיבור הרגשי של כותביו, הם מה שעושה אותו ליותר מעוד דרמה משפחתית.
על פניו, גם "מינארי" היה אמור להיות יותר מזה. הוא מכיל את אותו שלד עלילתי כמו סרטים רבים בסגנון, אבל ההתבססות שלו על חייו האמיתיים של הבמאי/תסריטאי לי אייזק צ'ונג, אמורה להבטיח יותר אותנטיות מאשר עותק מספר 35262 של אותו סיפור נדוש. היה אמור, אבל לא ממש הצליח.
בשנות השמונים של המאה העשרים, עוברת משפחת יי (סליחה מהקוראים הדתיים) הקוריאנית לארקנסו. אחרי תקופה של יציבות כלכלית בקליפורניה, אבי המשפחה ג'ייקוב החליט להגשים חלום אמריקאי משלו ולהקים חוה בה יגדל ירקות המוכרים בקוריאה, אך קשים להשגה בארצות הברית. אשתו מוניקה, שרגילה כל חייה לחיות בעיר, לא משתגעת מהסידור וחוששת שמדובר בהשקעה לא נבונה. איתם עוברים גם שני הילדים, אן הבכורה ודיוויד הקטן, שסובל ממום בלב.
זמן קצר לאחר שהמשפחה מתמקמת בקרוואן ומתחילה להתרגל לפריפריה, עוברת לגור איתם הסבתא מקוריאה. היא כמעט ולא יודעת מילה באנגלית, אולם מה שיותר מטריד את דיוויד זה שלא מדובר בסבתא מהסוג שדמיין. במקום לאפות עוגיות ולהקריא ספרים, הסבתא הזו חסרת תועלת במטבח, מקללת הרבה ומעדיפה להעביר את הזמן בצפיה בטלוויזיה, משחק קלפים ושתיית מאונטן דיו. המתיחות מתגברת לפני שדיוויד מתחיל להיפתח, זמן קצר אחרי שסבתא לוקחת אותו ואת אן לשתול מינארי, צמח מאכל אהוב על קוריאנים שבזכות משפחת יי הוא עכשיו מין פולש בצפון אמריקה.
סרטו של צ'ונג עובר על כל הפרטים המוכרים בדרמות משפחתיות. ההורים שרבים, האופק הכלכלי המייאש, הילד שלא מתחבר למסורת, תחושת הנוסטלגיה… בנוסף, הסבתא שתורמת כמה רגעים קלישאתיים משלה. אני יודע שהסרט לא הופק בישראל, אבל הוא נשמע כמו מועמד אידאלי לפרס אופיר. טוב, תמיד יהיה לנו "באבא ג'ון", או "מעבר לים", או "שחור", או "איים אבודים", או "אדמה משוגעת". אלה לא סרטים רעים, אבל אתם מבינים למה אני חותר. מינארי הוא דרמה משפחתית עם מרכיבים אוטוביוגרפיים שהולכת לפי הנוסחה המוכרת, רק בקוריאנית.
אז מה עבד ב"באמריקה" ולא עובד כאן? אני חושב שהרבה מזה קשור למיקוד. הסרט של משפחת שרידן נשאר אינטימי לכל אורכו ויש את התחושה שהדמויות באמת אוהבות זו את זו, למרות הבעיות והחיכוכים. במינארי, כל דמות חיה סיפור משל עצמה והסרט לא בטוח אם הוא עוסק בנסיון של ג'ייקוב להקים עסק משלו, ברצון של מוניקה להנחיל לילדיה חינוך נוצרי למרות האתגר שאלוהים מעמיד בפניה, בהתנגשות בין התרבויות, ברצון של דיוויד להיות ילד רגיל ולא לפחד להתאמץ כמו שאר הילדים, או באן, שאין לה בעצם שום קו עלילה משלה. היא די פשוט נמצאת שם.
ביותר מהזדמנות אחת, מוניקה טוענת שקיים קונפליקט בין השאיפות הכלכליות של בעלה לבין שמירה על שלמות המשפחה. זה דבר שחוזר הרבה ואמור להניע את עיקר הדרמה בסרט. רק שהקונפליקט הזה לא באמת קיים בעלילה. נכון שג'ייקוב מוציא את המשפחה מאזור מוכר ונוח לטובת קרוואן עלוב באמצע שדה, אבל מוניקה היא היחידה שבכלל מתייחסת לכך בתור בעיה. הילדים, והסבתא שמצטרפת כעבור זמן קצר, מסתדרים בסביבה החדשה. למעשה, נראה שאף אחד מבני המשפחה לא מתקשה למצוא חברים חדשים ויש להם עבודה לחזור אליה אם חלום החווה יכשל. אז מה מוניקה רוצה בעצם? זה כאילו היא קבלה תסריט אחר משאר הדמויות.
בכך, צ'ונג חוטא באחת הבעיות הפחות מדוברות של דרמות משפחתיות – השוביניזם הנסתר. שימו לב שבסרטים על משפחה בהם שני ההורים נוכחים, האם היא כמעט אוטומטית זו שמביעה חוסר אמון ויוצאת נגד החלומות של האב. לפעמים היא גם זו שמנסה לכפות על הילדים אורח חיים שלא מתאים להם, מה שמתבטא כאן באיסור על דיוויד להתאמץ בגלל מצבו הבריאותי. צ'ונג ממשיך מסורת שקיימת לפחות מאז "אנשים פשוטים" של רוברט רדפורד (וכנראה גם לפני), לפיה דמות האם היא מחסום בדרכם של שאר בני המשפחה. זה מה שכל כך מציק באופן בו מוניקה מבקרת את ג'ייקוב. היא לא מסבירה למה החלום שלו מאיים על שלמות המשפחה, רק מבהירה לו שאם יכשל, היא עוזבת עם הילדים. כלומר, היא זו שמסכנת את שלום הבית, אבל מאחר ואין לה שאיפות משלה פרט לחיים נוחים עבורה ועבור ילדיה, התסריט לא מספק הסבר מדוע היא כזו קשה, כפי שנהוג להגדיר נשים שאינן משתפות פעולה עם דעת הגבר.
יש שתי נקודות אור בסרט. בעוד השחקנים הראשיים נעים בין בלתי נסבלים (סטיבן יאון) לסתם לא יודעים מה הם עושים על הסט (אלן קים), שניים משחקני המשנה בולטים לטובה. יואון יא-ג'ונג מפתיעה בתפקיד הסבתא, בעיקר כי היא מגלמת בעצם שתי דמויות בגוף אחד. יהיה ספוילר לפרט למה בדיוק הכוונה, אז רק קחו בחשבון שההתנהגות שלה בתחילת הסרט אינה מייצגת את כלל הטווח בו היא משחקת כאן. פרט אליה, מישהו שהוא אפילו יותר משני, אבל גונב את ההצגה בכל סצנה בהשתתפותו, הוא ויל פטון, המגלם את פול שעוזר לג'ייקוב בחווה. פול הוא יוצא צבא שמצא את ישו במידה שגם פוקדי הכנסיה המקומית רואים בו תמהוני. הוא מתפלל על כל דבר, נמנע מפיתויים, סוחב צלב בסופי שבוע ונשמע די מסובב, אבל הוא באמת אדם טוב שרוצה לעזור לחבריו החדשים. למרות מנהגיו הוולגריים, כמו חיבוק במקום לחיצת יד (להרחבה בנושא נימוסים בחברה הדרום קוריאנית, פנו ל"פרזיטים"), יש משהו מאוד נעים בנוכחות של פול, כמו מלאך שומר שמתנהג מוזר, אבל אפשר לסמוך עליו בכל צרה.
עוד מילה טובה מגיעה לפסקול המוזיקלי של הסרט, שמשלב בין נעימות ממזרח וממערב. מינארי בקושי מנצל את הפוטנציאל שלו להראות את ההבדלים התרבותיים בין הקוריאנים הקפדנים ותושבי ארקנסו החמים, אבל לפחות המלחין אמיל מוסרי הבין איך לעבוד עם השילוב הלא פשוט בין התרבויות.
מינארי רוצה להיות משהו שונה, אך מתקשה לחדש. היה מקום ליותר יצירתיות, בין אם דרך שימוש בעוד דמויות משנה מעניינות, או בסיפור יותר ממוקד שבו לכל אחד מבני המשפחה יש משקל משמעותי. לי אייזק צ'ונג השתדל, אבל חסרה לו המודעות העצמית והרגישות לפרטים שיהפכו את סרטו למשהו מעבר לדרמה משפחתית ממוצעת. במקום להשאיר מקום לניואנסים, הוא צועק את מסריו ישר לאוזן. במקום להוסיף לדמויות תכונות שיאפשרו להיות בעדן, הוא רק הופך אותן לפחות מעוררות הזדהות ומצפה שנחבב אותן למרות שלא טרח לעשות אותן ראויות לחיבה.

ביקורת: ארץ הנוודים

 

אנשים צריכים מקום. כל אחד מאיתנו צריך מקום אותו הוא יכול לעצב בדמותו. בין אם זו חווה ענקית בלב ההרים, דירת חדר וחצי עם דוד חשמלי מקולקל, שולחן בודד במשרד מלא אנשים, או צד במיטה זוגית. כשאני נכנס למכונית, הדבר הראשון שאני עושה הוא למקם את הטלפון שלי בדיבורית. זהו, זה המקום שלי למשך הנסיעה ואם יהיה בפלייליסט שיר שאני ממש אוהב, גם לחלק קטן מזמן החניה. ג'ורג' קרלין, באחד המונולוגים המבריקים שלו, אמר שבית הוא מקום לשים בו את הדברים שלך ואתה לא מרגיש לגמרי בנוח בבית של מישהו אחר כי הדברים שלו נמצאים בכל מקום ואין מקום לדברים שלך.
"ארץ הנוודים" בוחן את גבולות ההגדרה של מקום. האם אפשר להיות במקום משלך כשאין לך כתובת? כמו שגיבורת הסרט אומרת, היא לא הומלסית, רק האוסלסית. זה לא שאין לה איפה לגור, פשוט אין לה בית בהגדרה המקובלת שלו – קירות, גג, חלונות, דלת ומחובר לקרקע.
פרן היא אישה בת שישים פלוס שחייה הקודמים נמחקו. המפעל נסגר, הבנק סגר, הכח נגמר והלב נשבר. יותר בפרוט, החברה שהעסיקה אותה ואת בעלה פשטה את הרגל וסגרה את המפעל באמפייר, נבדה, שם התגוררו בבית קטן. בעקבות זאת, העיירה אבדה את מקור הכנסתה העיקרי והפכה לעיירת רפאים. זמן קצר לאחר מכן, בו נפטר ופרן החליטה לעזוב את מה שנשאר מהבית ולאמץ חיי נדודים. היא גרה בקרוואן, נוסעת מחניון לחניון, מוצאת עבודות זמניות שאינן דורשות נסיון קודם ומעבירה את זמנה בשיחות עם אנשים וביקור באטרקציות שפוגשים בדרך.
בניגוד לאמונה הרווחת, חיי הנוודים אינם חיי בדידות. הם אמנם לא חולקים את מגוריהם עם משפחות ובני.ות זוג, רבים מהם אבדו את בתיהם ואת חסכונותיהם במשבר הכלכלי של 2008 וכל תקלה במנוע יכולה לעלות בהזדמנות לעבודה שתבטיח ארוחות חמות לחודש הקרוב. עם זאת, הנוודים המודרניים מקיימים קהילה פעילה ותוססת של אנשים המכירים זה את זה, ממליצים על תעסוקה משתלמת, מסייעים למי שנקלע לצרה ואף עורכים כנסים המוניים עם דוכנים והרצאות.
הסרט נוצר בהשראת ספרה של ג'סיקה ברודר, שחייתה בדרכים במשך שלוש שנים על מנת להכיר מקרוב את קהילת הנוודים בדרום ארצות הברית ולהבין את היתרונות והחסרונות של החלפת דירת קבע בבית על גלגלים. פרנסס מקדורמנד, שמאוד התלהבה מהספר, רכשה את הזכויות לעבד אותו וגייסה את הבמאית העולה קלואי ז'או ליצירת סיפור בדיוני שמנסה להיות נאמן ככל הניתן למציאות. הדמות של פרן הומצאה עבור התסריט וכך גם חלק מהחברים האחרים בקהילה. עם זאת, רוב הנוודים המופיעים בסרט הם נוודים אמיתיים ושלושה מהם מגלמים את הגרסה הקולנועית של עצמם.
לינדה מיי, המופיעה כחברתה הטובה ביותר של פרן, וסוונקי המגלמת נוודת חולה ששונאת לבקש עזרה, הן דמויות מוכרות בקהילה האמיתית, שהוספו להן פרט או שניים בכדי לתת רובד נוסף לקשר עם פרן. בוב ולס, שהתפרסם בזכות ערוץ היוטיוב שלו, נושא בסרט נאומים נגד תרבות החומר שמאוד דומים לדברים שאמר במציאות. הוא חש כל כך בנוח מול המצלמה של ז'או, שאף חשף בסרט פרט אישי על חייו שרוב העוקבים שלו לא היו מודעים אליו.
פה טמון הקסם של ארץ הנוודים. אין לו עלילה מורכבת, אבל כל הזמן קורים דברים. לכל אחד מהאנשים בו יש סיפור, כאשר חלקם שומרים את רוב הפרטים לעצמם, בעוד אחרים רק מחכים למישהו שישמע. הקונפליקטים היחידים מתקיימים כשגורם מחוץ לקהילה קורא תגר על אורח החיים שפרן בחרה, בין אם מתוך ביקורת כלפיה, או מתוך חוסר הבנה שטוב לה איך שהיא ואין לה צורך בהתבססות מחדש במקום אחד. דיוויד סטרתיירן מגלם נווד שפרן בברור מוצאת חן בעיניו, אבל לא קולט שאינה מעוניינת במה שהוא מחפש. הוא תמיד מנסה לקרקע אותה, לגרום לה להיות במקום בו יוכל להשגיח עליה, אבל לפרן טוב לישון לבד ולנסוע לבד והיא לא ממהרת להשאיר את העבר מאחור.
הבימוי של קלואי ז'או, יחד עם עבודת הצילום המרשימה של ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס, מעניק לסרט מראה כמעט תעודי. השיחות בין האנשים על המסך מאולתרות במידה רבה והסיפורים שהם מספרים מבוססים על דברים שחוו במציאות. יש תחושה שהבמאית הגיעה על מנת ללמוד ולא רק כדי להנחות את הצוות. כמי שגדלה בסין ומתגוררת בארה"ב, יש לז'או הרבה מה לומר על התנהלות התאגידים באמריקה, אבל היא בו זמנית מאוהבת בחופש שהנוודים מגלמים ובנופים האדירים שטרם נהרסו בידי מטרופולינים גועשים.
גם האופן בו פרנסס מקדורמנד מגלמת את פרן משאיר מקום ללמוד ולהתרשם. אווירה של הקשבה מעניקים לאחרים חופש לדבר בקצב הנוח להם, בעוד מקדורמנד זוכה להדגים את יכולותיה כשחקנית פיזית. היא תמיד ידעה לשלב בין דיבור לשפת גוף, אבל ארץ הנוודים הוא אולי הסרט הראשון בו היא אומרת את הדברים הכי חשובים דווקא ללא מילים. אנשים מרגישים בטוחים לידה וזה עוזר לנו, כצופים, לקבל את פרן כמדריכה שמחזיקה לנו את היד ומרגילה אותנו לעולם שנראה מפחיד בהתחלה. היא מראה שאין מה לפחד מנוודים. אלה לא פראים אוכלי אדם שירו מבלי לשאול שאלות במי שיעז להתקרב לקרוואן שלהם. מדובר בקהילה תומכת של אנשים שהחברה המודרנית לא התאימה להם, אז הם יצאו למצוא את המקום שלהם בצורה שלא תפריע לאף אחד. אם משהו לא מסתדר במקום אחד, פשוט מנסים במקום אחר. הסרט נטול אנטגוניסט או מכשול גדול שפרן צריכה להתגבר עליו. באלה היא נתקלה לפני שהסרט התחיל, כשעוד גרה באמפייר. כעת, יש לה שקט נפשי, חברים שמבינים ללבה ורשימה של יעדים שאפשר להגיע אליהם על מנת לעבוד לכמה שבועות ולצבור כסף להמשך הנסיעה.
קשה להגדיר את קהל היעד של ארץ הנוודים, כי לא הייתי אמור לאהוב אותו. אני טיפוס של סיפורים ושינויי קצב, מוזר שסרט כל כך מעודן עלילתית רתק אותי בצורה כזו. אולי זה בגלל הקסם של המרחבים שז'או שבויה בו, אולי זו הגישה החצי דוקומנטרית שהופכת את הסרט לחוויית למידה, אולי זו הטבעיות בה פרנסס מקדורמנד נכנסת לכל תפקיד שהיא מגלמת. צוות ההפקה נהנה מתקופת הצילומים וההנאה הזו הצליחה לעבור אל מחוץ למסך. היה לי אכפת מאנשים שאני לא מסכים עם תפיסת העולם שלהם. היה לי אכפת שיש להם את העולם הפרטי שלהם ולמרות שעבורי, בית זה מקום שנמצא תמיד באותה כתובת, ארץ הנוודים מצליח לעורר הזדהות כי הוא כל כך אנושי וכן, שזה כמו להצטרף למסע מבלי להיכנס לרכב.

ביקורת: יהודה איש קריות והמשיח השחור

 

הוליווד, אם זה השם המתאים לתעשיית הסרטים כרגע, מגלה בזמן האחרון סקרנות בנוגע לפועלם של אפרו-אמריקאים במאבק לזכויות אזרח. בין סרטים תקופתיים כמו "לילה אחד במיאמי" ו"משפט השבעה משיקגו", לסרטים עכשוויים שמביטים לאחור על התקופה, כמו "הזהב של נורמן", עושה רושם שיש השנה עיסוק חזק מהרגיל ביצוג של אותם פעילים. זה לא יצוג פרודי כמו ב"רשת שידור", או התיחסות אגבית חסרת השפעה על העלילה כמו ב"פורסט גאמפ" (אני אוהב את הסרט, אבל הוא מציג את ההיסטוריה מנקודת מבט סופר לבנה). יוצרי סרטים למעשה מתחילים לדון ברצינות בהשפעה של תנועות כמו מפלגת הפנתרים השחורים ואומת האסלאם על החברה האמריקאית, לא כקבוצות נלוות לתנועה לזכויות האזרח ומאבקה הפציפיסטי באפליה על בסיס צבע עור, אלא כגורמים לא פחות חשובים בהתנגדות לחוסר הצדק הממוסד שבמובנים רבים, עדיין קיים בארצות הברית.
הוליווד מתחילה להציב מול המצלמה את התנועות הפחות נוחות לעיכול, שתקשורת המיינסטרים העדיפה לחשוב עליהן כעל סכנה או הסחת דעת, בהתאם למדיניות הממשלה באותה תקופה. ההתעניינות המחודשת הזו הגיעה במקביל לפולמוס סביב פרויקט 1619, תרגיל מחשבתי שנועד להדגיש את חלקם של האפרו-אמריקאים בהיסטוריה של ארצות הברית, תוך הכרה בזוועות העבדות וחוקי ג'ים קרואו כחלק בלתי נפרד מסיפורה של האומה. בתגובה, קראו שמרנים להכניס לתכנית הלימודים את דו"ח 1776, ששם דגש על אלמנטים יותר פטריוטיים, כולל ניקוי שמם של האבות המייסדים מחלקם במיסוד העבדות. נראה שבעוד העמדות המנוגדות העסיקו את ההיסטוריונים בארה"ב במידה רבה, לפחות עד לחילופי השלטון בינואר האחרון, יוצרי הסרטים יודעים טוב מאוד לאיזה צד הם מאמינים יותר.
אם ראיתם את "משפט השבעה משיקגו", אתם זוכרים דמות שולית בשם פרד המפטון. במהלך הסרט, המפטון נראה כשהוא מדבר עם בובי סיל, ממייסדי מפלגת הפנתרים השחורים, מה שמתפרש בידי השופט כיעוץ משפטי, חרף טענותיו של סיל כי אינו מיוצג כראוי בידי עורך דין. מהתסריט של ארון זורקין, ניכר שהמפטון הוא אדם חשוב בקרב הפנתרים, אבל קשרו למשפט הוא יותר אישי מאשר פוליטי או מקצועי. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מציג את הסיפור מכיוון אחר, בו המפטון הוא דמות מרכזית ומעצרם של אנשים כמו בובי סיל ושותפו ליסוד המפלגה יואי ניוטון, הם חלק מהתנכלות מתמשכת בלוחמי החופש.
הסיפור מתרחש בסוף שנות השישים. עבריין צעיר בשם ביל אוניל נעצר באשמת גניבת מכונית והתחזות לסוכן פדרלי וניצב בפני בחירה. הוא יכול לעמוד למשפט ולהסתכן בכמה שנות מאסר, או לעבוד עבור ה-FBI, להסתנן לשורות סניף שיקגו של הפנתרים השחורים ולהעביר מידע עליהם ועל פעילותם לסוכן רוי מיצ'ל. במיוחד מסקרן את מיצ'ל לדעת פרטים על מנהיג הסניף, פרד המפטון מהפסקה הקודמת.
ביל מסכים לעסקה ומחפש דרכים להתקרב להמפטון ולזכות באמונו. הוא עושה זאת על ידי הפיכה לנהג של המפטון, שחושש לנהוג בעצמו ומתקדם במהרה בשורות הארגון כאיש אבטחה שמכיר את כל הדמויות הבכירות בסניף ולמעשה אחראי על שלומם, בעודו מוסר מידע רגיש אודותיהם ל-FBI.
מעבר לזמן שעבר עד שראיתי את הסרט, נדרשו לי עוד כמה ימים של קריאה במקומות שונים בכדי ללמוד את הסיפור האמיתי מאחורי יהודה איש קריות והמשיח השחור. אני מרבה להתלונן לאחרונה על סרטים שחורגים בכוונה מהסיפור עליו הם מבוססים על מנת לפשט אותו לקוראים, במקום להציג את המורכבות האמיתית של הנושא. עוד יכולתי לסלוח ל"מאנק" על זה, כי חוץ מטענה אחת די מגוחכת לקראת הסוף, הוא כן העלה נקודות מעניינות על ההתנהלות של האולפנים הגדולים בתור הזהב של הוליווד. "החפירה" יוצא פחות טוב מקריאה של הסיפור האמיתי בגלל הבחירה של יוצריו לשנות בלי סיבה גיל של דמות מסוימת, או להמציא קו עלילה שלם רק כדי להכניס אחרת להגדרה יותר מיושנת של מקומה בצוות. בסרטו של שאקה קינג על הפנתרים השחורים, הרבה יותר קשה להבחין בין אמת ובדיה מכיוון שיש גרסאות סותרות לארועים וכולן אמינות בערך באותה מידה.
הטעות הגדולה של יוצרי הסרט הייתה להפנות את הצופים לראיון אמיתי שנערך עם ביל אוניל ב-1989, עשרים שנה אחרי ארועי הסרט. קינג לקח קטעים מהראיון שהשתלבו עם הנרטיב שרצה לקדם והתעלם מהשאר. קראתי תעתיק של הראיון, שזמין במלואו באינטרנט ונראה שאוניל מכחיש שם את רוב הפרטים המופיעים בסרט לגבי התנהלותו ומניעיו לשתף פעולה עם הבולשת. מנגד, הסיפור נחקר הרבה פעמים לפני אותו ראיון ונמצאו ראיות שמחזקות את הגרסה שקינג מקדם. למה הוא בחר לשלב בעריכה דווקא קטעים מראיון שיוצא נגד הטענות שלו במקום קטעים מעיתונים ומהדורות חדשות שמחזקים אותן, רק הוא יודע.
אם להתיחס לסרט עצמו, יהודה איש קריות והמשיח השחור מצליח רוב הזמן לשמור על סיפור מעניין שגם מציג את הפנתרים השחורים באור שונה מהתדמית השלילית שלהם, וגם דואג להציג את ביל, פרד, רוי ואנשים נוספים בסיפור כדמויות מורכבות שמוגדרות הרבה מעבר לעמדות הפוליטיות שלהן. כמובן, קשה להקדיש זמן לעיגול דמות אחת מבלי לשטח את השניה, והמורכבות של הדמויות הראשיות באה על חשבון שיטוח קריקטוריסטי של רשויות החוק. ג'יי אדגר הובר מוצג כמי שרודף באובססיביות את הפנתרים, לא רק כי הוא חושש לבטחון המדינה, או רואה בהם השפעה בעייתית בשל העמדות הקומוניסטיות של מנהיגיהם, אלא גם ממניעים גזעניים. ברור שהובר לא היה האדם הכי סובלני, במיוחד בזקנתו, אבל הסרט לא מנסה בכלל לנהל דיון באפשרות שהפנתרים השחורים אולי באמת מסוכנים. אנחנו מקבלים נקודת מבט לפיה הם נאבקים למען שוויון זכויות ולמען תנאים הוגנים לכל האוכלוסיות המוחלשות ולא רק לאפרו-אמריקאים, בלי שום הצגה רצינית של טיעון נגדי, אפילו מפי דמות שתפקידה להציג זאת ותפקידנו לא להסכים איתה. כשביל ורוי מדברים על המשימה, או כשרוי מדבר עם סוכנים אחרים, לא נראה שהם בכלל מודעים למורכבות של המציאות. או שמאמינים שהפנתרים הם גיבורים, או שהם איום קיומי. חסר אמצע.
זה מתבטא גם ביצוג של שוטרי משטרת שיקגו על המסך. גם אז וגם היום יש למשטרה רקורד מזוויע בכל הנוגע לטיפול במיעוטים ובתושבי שכונות מצוקה ולא חסרים סיפורים על ארועי ירי קטלניים שהתחילו בגלל גזענות של שוטרים (ולא רק באמריקה). בכל זאת, להציג שוטרים עומדים מחוץ למטה הפנתרים השחורים וכורזים במגפון קריאות גזעניות כלפי ההולכים ושבים, זה די זלזול באינטליגנציה של הצופים. גם השוטר הכי גרוע באילינוי ינסה להיות קצת יותר דיסקרטי מזה. מנגד, הסרט מאמץ את הרעיון כאילו כל מי שנורה בידי שוטרים הוא קרבן רצח, גם כשמדובר בארוע שלא קשור לפעילות שלו במסגרת הפנתרים השחורים, והוא למעשה היה הצד התוקף. המאבק על דעת הקהל נמשך גם היום, אבל יש הבדל בין להציג דמות מביעה עמדה שבברור משמשת לתעמולה, לבין להציג את העמדה הזו כעובדה. זו בעיה שקיימת משחר דברי ימי הקולנוע וסרטו של קינג אינו חף ממנה.
על הצד החיובי, הסרט בנוי טוב כמותחן שבוחן לא רק איך ביל ופרד משחקים באש, אלא גם שואל שאלות מוסריות הנוגעות להתנגשות בין אידאלים וצורך הישרדותי. ההפקה פספסה כשלהקו לתפקידים הראשיים שחקנים שמבוגרים בעשור מהדמויות אותן הם מגלמים. דניאל קלויה ולקית' סטנפילד משמעותית מבוגרים יותר מפרד וביל, שהיו בקושי בני 21 ו-19 בזמן הסיפור. אני חושב שהיה מעניין יותר לצפות בנאומים על סדר עולמי חדש של האחד ואת הרצון להרגיש חלק מקבוצה של האחר, לו נראו בעצמם בקושי מבוגרים. יש משהו טרגי/נאיבי במסירות למטרה שקיימת בגיל הזה, ושחקנים שנראים בני עשרים בערך, היו מוסיפים ממד של אמינות. עם זאת, שני השחקנים עושים עבודה מצוינת בהענקת חיים לחברים שהיו למעשה אויבים מבלי שאחד מהם ידע מכך. מרטין שין, המגלם את ג'יי אדגר הובר, מבחיל באופן מצוין בשתי הסצנות בהן הוא משתתף, ואלישה ג'וי פאוול גונבת את ההצגה בסצנה היחידה שלה כאמו של הפנתר השחור ג'ייק וינטרס. אציין לטובה גם את הבימוי של שאקה קינג שלמרות נסיון דל יחסית, מצליח להעביר סיפור בצורה מעניינת, מבלי שריבוי הדמויות יהווה עומס על המסך, או שיהיה קשה להבין מה קורה. תחת חסותו של ראיין קוגלר כמפיק, קינג עשה עבודה שנראה כאילו נוצרה בידי במאי מנוסה בהרבה.
ליהודה איש קריות והמשיח השחור יש כמה בעיות. כמו הרבה סרטים שעוסקים בזכויות אזרח, הוא נופל בתת-יצוג של נשים, עד למצב בו אחת הדמויות הנשיות הבודדות הומצאה בכדי לייצג את כלל הנשים הפעילות בקרב הפנתרים השחורים. במקום להציג נשים פעילות אמיתיות, כנסו את רובן תחת דמות בדיונית אחת. חסר דיון רציני במורכבות של המצב, מאחר והיוצרים מצפים שפשוט נסכים עם פרד המפטון במידה והשם של הסרט לא היה רמז מספיק מעודן באיזה צד הם תומכים. השם הזה גם מטעה כי יהודה איש קריות מפורסם בכך שבגד במורה הרוחני שלו, בעוד ביל אוניל לא בגד בפנתרים, אלא הסתנן מראש במטרה לאסוף מידע פנימי. טכנית, הוא בוגד רק אם פספסתם את עשר הדקות הראשונות של הסרט. עדיין, אם כבר ללכת על השוואה לבגידה מהברית החדשה, היה מקום להציג קרבה חזקה יותר בין הדמויות ולא כנהג/מאבטח וראש סניף שאוהב לדבר. קלויה וסטנפילד טובים כל אחד בפני עצמו, אבל אין ביניהם את הכימיה המתבקשת על המסך.
אם מצליחים להתעלם מהבעיות האלה, נשארים עם תצוגת משחק חזקה וסיפור שגם אם אינו מדויק היסטורית, עדיין נותן קול לאנשים שבמשך שנים נרדפו כי העזו לחשוב אחרת. על השאלה האם הפנתרים השחורים היו באמת סכנה לדרך החיים האמריקאית או ארגון חברתי שנאבק באפליה, כנראה כבר עניתם לעצמכם הרבה לפני שהחלטתם לצפות בסרט. מה שנשאר זה לשמוע אותם מספרים על המקרה מנקודת המבט האותנטית שלהם.