אני יודע שכבר חפרתי על הנושא, אבל הדבר שבאמת חסר לי בגל סרטי זכויות האזרח האמריקאים מהשנה החולפת, הוא דיון רציני ביתרונות והחסרונות של האמצעים להשגת המטרה. ב"הזהב של נורמן", אף אחד לא טוען שהנאומים של נורמן אולי גורמים לחבריו להסתכן ללא צורך. ב"הבלוז של מא רייני", לא מדברים על כך שיש למפיק הלבן סיבה לגיטימית לא לרצות להחתים את לוי, בלי קשר לצבע העור שלו. ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור", לא מוזכרים המניעים האמיתיים של ביל אוניל לעבוד עם ה-FBI ואין שום שיחה רצינית על האפשרות ששיטות הפעולה של הפנתרים השחורים לא מועילות לקהילה האפרו-אמריקאית. ב"מלקולם ומארי" יש קצת דיון, אבל זה יותר כסת"ח של הבמאי הלבן של הסרט שרוצה להגן על עצמו מראש מפני ביקורות בעלות אופי פוליטי.
"לילה אחד במיאמי" שונה. לא רק שהסרט מאפשר דיון רציני ומעמיק בגישות השונות להילחם בגזענות ולשפר את מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית, זו למעשה מהות הקיום שלו. הוא מאפשר לעמדות השונות להישמע מבלי להאכיל את הצופים בכפית לגבי מה שהיא הגישה הנכונה לדעת היוצרים. ארבעה אנשים מפורסמים מייצגים כל אחד את נקודת המבט שלו וההיסטוריה זוכרת את כולם כמשפיעים וחשובים, אפילו שלא הציגו חזית מאוחדת.
הסרט מתחיל בארבעה מקומות שאינם מיאמי. קסיוס קליי נמצא בלונדון לקרב קשה במיוחד נגד יריב מקומי. סם קוק מופיע במועדון הקופאקבאנה בניו יורק, בערב שהיה מעדיף לשכוח. כוכב הפוטבול ג'ים בראון (ללא אמריקאים – ביירון מ"הפלישה ממאדים"), מבקר בעיר הולדתו בג'ורג'יה בבית של בעל מטע עשיר, ונזכר ברגע האחרון למה עזב. מלקולם אקס חוזר מעוד נאום מעורר מחלוקת לביתו בקווינס ומחליט ליזום מהלך יחסי ציבור שאולי ישפר את יחסיו עם מנהיגי אומת האסלאם.
ארבעת החברים נפגשים זמן קצר לאחר מכן במיאמי, ב-26 בפברואר 1964. קסיוס קליי, העומד להתאסלם ולשנות את שמו למוחמד עלי, בדיוק הפך לראשונה בחייו לאלוף העולם במשקל כבד. מלקולם מזמין את כולם לחגוג בחדרו במלון, אולם במקום מוזיקה, שתיה, אוכל והרבה מעריצות עם מעט בגדים, הוא מתכנן להם ערב של הסתכלות פנימית וגלידה. שלושת האחרים מאוכזבים מהתכנית הלא אמנותית, אולם נסחפים לשיחה סוערת על מצב השחורים באמריקה ומה כל אחד מהם עושה בשביל לתקן את התמונה. הרגשות מתחילים לסעור ככל שמלקולם המיליטנטי וסם הקפיטליסט מתקשים לראות עין בעין ושלמותה של החבורה נמצאת בסיכון.
רג'ינה קינג מוכרת מזה שנים כשחקנית, לרוב בתפקידי משנה, אולם עם רזומה מרשים לאורך שלושים השנים האחרונות, שכולל גם זכיה באוסקר על הופעתה ב"סיפורו של רחוב ביל". עם הזמן, התנסתה גם בבימוי קליפים ופרקים של סדרות טלוויזיה, אולם לילה אחד במיאמי הוא סרטה הראשון באורך מלא מהצד האחורי של המצלמה. ניכר שהנסיון הרב שצברה על סטים שונים העשיר את יכולתה לביים שחקנים אחרים, והסרט נראה כאילו נוצר בידי מישהי עם חזון והבנה אמיתיים בבניית סיפור ושימוש בצוות הטכני לשם הגשמתו.
הסרט מבוסס על מחזה מאת קמפ פאוורז, שכתב גם את התסריט. בניגוד להרבה סרטים מבוססים מחזות, שלא מנצלים את נוכחות המצלמה ליותר מהצגה של השחקנים כפי שהיו מתנהלים על הבמה, פאוורז וקינג תרגמו היטב את הטקסט התאטרלי למדיום הקולנועי (או הסטרימי). שוט הפתיחה, המקרב את הצופה לאטו לאמצע קרב אגרוף, הוא ההבהרה הראשונה שרג'ינה קינג לא מחפפת. היא מביימת סרט, לא מחזה מצולם, ועבודת הצילום, העריכה והסאונד עליהם היא מנצחת מראה שכולם הגיעו במטרה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר.
אחד הדברים המעניינים בתסריט הוא רמיזות קטנות להמשך חייהם של ארבעת הידוענים. סם ומלקולם חווים ערב קשה במיוחד, קסיוס נופל לקרשים בזירה ומתקשה לקום, בעוד ג'ים עומד מחוץ לבית בסוף הסצנה הראשונה בהשתתפותו. מלקולם אקס וסם קוק שניהם נרצחו בתוך שנה וחצי מארועי הסרט, בעוד מוחמד עלי אובחן בהמשך חייו כחולה פרקינסון, אולי עם קשר מסוים לכמות המכות שחטף בראש (אם כי עלי עצמו הכחיש את הקשר). ג'ים בראון היחיד ביניהם שעדיין איתנו והיחיד שהתפרסם ביותר מתחום עיסוק אחד. מצד שני, הוא גם זה בסרט שכל הזמן מנסה להרגיע את הרוחות, למרות שורה של אישומים באלימות שהוגשו נגדו לאורך השנים, אז אולי אני סתם קורא יותר מדי לעומק.
ארבעת השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה ביצוג ידועני התקופה כדמויות עמוקות ואנושיות. אף אחד מהם אינו מושלם, אבל ההבדלים ביניהם יוצרים אינטראקציות מעניינות. משעשע לראות איך קסיוס קליי השחצן המצטיין בטראש טוק, מושפע כל כך דווקא ממלקולם אקס הדוגל בצניעות. יש גם התנגשות מתבקשת בין ההתנזרות מאלכוהול שהמוסלמים נדרשים לה, לבין התמכרותו ההולכת ונבנית של סם קוק לטיפה המרה. ג'ים בראון קצת נפגע מהפוקוס שהאחרים מקבלים ונשאר ברקע חלק גדול מהזמן, אולם כשהוא מתחיל לדבר, כולם מקשיבים. זו דינמיקה מושלמת בין שחקנים שכל אחד מהם יודע בדיוק את מקומו ומבין את האדם אותו הוא מגלם, על הטוב והרע שבו.
כמיטב המסורת של השנים האחרונות, את המנהיג האיקוני של המאבק האפרו-אמריקאי מגלם שחקן בריטי. קינגסלי בן-אדיר מבטא את הסתירות השונות בדמותו של מלקולם אקס, אדם שבמהלך חייו שנה מסלול מספר פעמים והסתכסך עם הרבה אנשים על הדרך. הדינמיקה בינו לבין לזלי אודום ג'וניור, המגלם את סם קוק, כל כך טובה שלפעמים נדמה שהשחקנים עצמם עומדים לעזוב את הצילומים בכעס. השניים מחזיקים את רוב המטען הרגשי של הסרט, בעוד אלי גורי ואלדיס הודג' מאזנים אותם מהאגף ושומרים שלא יאבדו שליטה. שווה לציין גם את לאנס רדיק כשומרו האישי של מלקולם, שמשהו בנוכחות שלו תמיד מאיים, למרות שהוא אינו מרים יד או שולף נשק בשום שלב. הוא מעורר אי-נוחות מכוונת, כפי שדמות שמייצגת את האלימות מבית שמלקולם חושש מפניה אמורה לעשות.
כסרט ביכורים, לילה אחד במיאמי הוא השג מרשים. רג'ינה קינג יודעת בדיוק מה היא רוצה להוציא מהשחקנים ומשיגה את מבוקשה. קמפ פאוורז, שגם הוא עשה השנה מעבר ראשון ליצירת סרט באורך מלא (במקביל להשתתפות בכתיבת "נשמה" של פיקסאר), בנה על המסך דיון ערני ומלא אמיתות כואבות על מאבק שכולם שותפים לו, אבל בו זמנית מסכן את יחסיהם כחברים שסתם אוהבים להיפגש ולעשות דברים ביחד. בתור סרט פוליטי, הוא לא מזלזל בקהל, אלא משאיר מקום לצופים לגבש דעה משלהם. האם הגישה התקיפה של מלקולם נכונה? האם הושגו יותר זכויות דרך השתלבות בעולם העסקים כפי שסם טוען? האם קסיוס צודק באומרו שבכל אופן ישנאו אותם, אז עדיף כבר לנצל את הבמה כדי לדבר? או שאולי ג'ים צודק בגישתו שאדם צריך קודם כל לדאוג לעתיד של עצמו, ולהרים אחרים רק אחרי שכבר הגיע לעמדת השפעה?
קשה לתאר עד כמה מרענן לראות סרט שמעז לשאול שאלות מבלי לגרוע מחשיבותה של כל תשובה. זה לא הופך את המאבק לפחות משמעותי, או רלוונטי כיום, אם מעמידים בספק דרכי פעולה מסוימות. אם כבר, זה מה שעוזר להמשיך ולהיאבק, כי מאפשרים לקולות שונים לקבל במה. אחרי יותר מדי סרטים שחוטאים בהצגה שטחית של המציאות ובהתעלמות מפרטים חשובים בביוגרפיה של דמויות היסטוריות, הגיע הזמן באמת לסרט שיכול להיות גם דרמתי וגם מעורר מחשבה.