ביקורת: סטארטרק אל האינסוף

star-trek-beyond-poster-international_resize.jpeg

 

הגישה המקובלת גורסת שכל סרט שני במותג של מסע בין כוכבים, מוצלח. כלומר, הסדרה התחילה עם סרט גרוע ("מסע בין כוכבים: הסרט" מ-1979), המשיכה לסרט שני טוב ("זעמו של קאן") ומאז, מזגזגת בעקביות בין הצלחות לכשלונות. על כל סרט שלא מוצא חן בעיני המעריצים ולא מרשים את המבקרים, יש אחד שמצליח לקלוע לטעם של כל הצדדים וכך נשמר האיזון בגלקסיה.

מה שאנשים שמאמינים בחלוקה הזו שוכחים, זה סרט מ-1998, בכיכוב הדמויות מהדור הבא, בשם "מסע בין כוכבים: המרד". כצפוי, הסרט לא התקבל בחיבה כמו קודמו בסדרה, אבל הוא לא היה גרוע במיוחד. התיחסו אליו בעיקר כמאכזב והוא נעלם במהרה מהתודעה. אחריו הגיע "נמסיס" שנחשב בעיני רבים לסרט הגרוע בתולדות המותג, עד כדי כך שהשחקנים קראו לבמאי אידיוט והתלוננו על כך שמעולם לא טרח לצפות בסדרת הטלוויזיה עליה הסרט מבוסס. נראה ש"נמסיס" היה כל כך גרוע ו"המפגש" מ-1996 נחשב לכל כך טוב, שאנשים נוטים לשכוח שהיה ביניהם סרט אותו ניתן לתאר בעיקר כבינוני.

מאחר והוליווד אוהבת מסורות ומעריצים נוטים לחבב דפוסים לא מוסברים, הריבוט של הסדרה, שהפעם מופצת בישראל תחת השם הלועזי והמרווח לא נכון "סטארטרק", עורר את התהיה האם החלוקה בין טוב וגרוע תשמר. אם "נמסיס" היה גרוע, הרי שהריבוט מ-2009 צריך להיות מדהים. הוא אכן היה מוצלח וכאילו לשמר את הסטטיסטיקה, ההמשך הראשון שלו, "האויב בתוכנו – סטארטרק", היה סרט מביך ונטול הגיון שלא תרם שום דבר לבניית העולם של הסדרה. עם הצפי להמשך הזגזוג, שוודאי משפיע על דעתם של לא מעט צופים, צריך להתמודד הסרט החדש, "סטארטרק אל האינסוף". בשלב הזה, המפיצים ותרו לחלוטין על האפשרות ששם הסרט יהווה משפט הגיוני בעברית.

אחרי שלוש שנים באותה משימה, כאשר נותרו עוד שנתיים להשלמתה, קפטן החללית אנטרפרייז, ג'יימס טי. קירק, מעוניין בשינוי קריירה. הוא רוצה להפסיק עם המסעות הארוכים והמסוכנים ולהפוך לסגן אדמירל עם עבודה משרדית נוחה. גם חברו וסגנו, מר ספוק, מהרהר בהמשך נחיצותו שלו במשימה, במיוחד לאור חדשות הגורמות לו להבין עד כמה עתיד הגזע שלו שברירי. בעוד השניים דוחים את ההזדמנות לערוך זה לזה שיחה בנושא, מגיעה לאנטרפרייז ניצולה ממשלחת שנתקעה על כוכב לכת מרוחק, מעבר לערפילית לא מוכרת. בהתאם לרוח צי הכוכבים, קירק וצוותו יוצאים לחלץ את שארית המשלחת.

עוד לפני שהם מגיעים לכוכב הלכת הלא מוכר, האנטרפרייז מותקפת ונאלצת לבצע נחיתת אונס. בבלגן שנוצר, מתפזרים אנשי הצוות ומאבדים קשר זה עם זה. חלקם נמצאים בקבוצות של לא יותר משניים ואחד מהם אפילו נאלץ להסתובב לבדו עד שימצא תושבת לא צפויה שהשתכנה באיזור ומכירה אותו ואת האויב יותר טוב מכולם.

אחת הביקורות השכיחות על מסע בין כוכבים המקורית, היא שבתור צוות שאמור לתפקד בעיקר בעתות שלום ולחקור מקומות חדשים, יש לגיבורי הסדרה נטיה להיקלע לכמות גדולה של קרבות ולזרוע הרס בצורה מאוד לא דיפלומטית. זה והנסיונות של קירק לשכב עם כל דבר שעונה על ההגדרה הארצית לנקבה. מצד שני, הסדרה גם הייתה פורצת דרך באופן בו הציגה דמויות לא לבנות בתפקידים ראשיים ומגבלות התקציב והאפקטים, הצריכו הרבה יצירתיות בבניית יקום מלא צורות חיים חוצניות ואתגרים לא צפויים.

כשהתחיל הדור הבא, בסוף שנות השמונים, הפוליטיקלי קורקט והטכנולוגיה אפשרו להתמקד יותר בקשרים בין תרבויות שונות ולהציג את האנטרפרייז עצמה כמקום מרתק ומלא טריקים מגניבים ודמויות עמוקות יחסית. כש-ג'יי.ג'יי. אברמס החליט לעשות ריבוט למותג, הוא יצר תערובת של שתי הגישות. יש בסרטים מן הקאמפיות והנטיה למשוך אש של הסדרה המקורית, אבל גם את הדמויות העגולות של הדור הבא. שלא לדבר על כמה שהאפקטים השתפרו וכיום, מאפשרים להציג על המסך פחות או יותר כל מה שרוצים.

זה מה שהופך את הסרטים החדשים למתמיהים במיוחד. בסדרה המקורית, רוב הגזעים האינטליגנטיים ביקום נראו כמו בני אדם עם איפור, כי התקציב המוגבל לא אפשר יותר מזה. אפילו נתנו באחד הפרקים הסבר לכך שכל כך הרבה גזעים דומים זה לזה. בסטארטרק אל האינסוף, המגבלה הזו מזמן לא קיימת. גזעים שאינם בני אדם יכולים להיות במגוון של צורות ועדיין תווצר האשליה שיש לשחקנים האנושיים אינטראקציה מלאה איתם. לצערי, הסרטים החדשים פשוט בוחרים שלא לעשות זאת. אולי מתוך רצון לשמור על רוח המקור, רוב החייזרים הם עדיין הומנואידים עם תוספת פרוסתטית או איפור גוף צבעוני וכמעט כולם מדברים אנגלית. לא שהאיפור גרוע, הוא אפילו מאוד מרשים, אבל אגם בתחנת החלל של צי הכוכבים, ארגון שמטרתו ליצור קשר עם תרבויות לא ידועות, לא תמצאו יצורים שאינם נראים כמו בני אדם. עד כמה שאפשר להאמין שהמין שקורא לתחרות יופי שמוגבלת לכוכב לכת אחד, מיס יוניברס, ידאג לאייש את מרבית התפקידים בצי הכוכבים באנשים משלו, אולי הגיע הזמן להשתחרר מהגישה הקדמונית שג'ין רודנברי יצר בחוסר ברירה ולהתחיל להשקיע קצת. אם סרט בו שניים מהגיבורים הם רקון מדבר ועץ יכול להצליח, אני לא חושב שמוגזם לבקש שגם היקום של סטארטרק יהיה יותר יצירתי.

מצד שני, סטארטרק אל האינסוף לא מעוניין להתנתק מהסדרה המקורית. הוא מכיל הרבה התיחסויות אליה ואף מצטט אותה ישירות מדי פעם. פרטים מהעולם האמיתי, כמו מותו של לאונרד נימוי ונטייתו המינית של ג'ורג' טקיי, זוכים לאזכור בסרט, מה שקצת מטשטש את הגבול בין יצירה שעומד בפני עצמה, לבין גרסת מעריצים שמפחדת לסטות מהאהוב והמוכר. גם כריס פיין, המגלם את קירק, הולך ונשמע כמו חיקוי של ויליאם שטנר, כאילו מפיקי הסרט מצפים שיום אחד, שטנר בן ה-85 יחליף את פיין בתפקיד הראשי. אף על פי שהסרט מ-2009 היה אמור לפתוח קו זמן חדש, שסותר את העלילה כפי שסופרה לפני כן ומוביל אותה לכיוונים חדשים, ההמשכים שלו מתאמצים להשיב את הסדרה למצב המוכר.

ג'יי.ג'יי. אברמס, שביים את שני הסרטים הקודמים בסדרה, עבר לעבוד על "מלחמת הכוכבים", שזו המקבילה הקולנועית של מעבר מהפועל למכבי. יש בזה הרבה כסף, אבל המעריצים השרופים לא מרוצים מהרעיון. האנשים שלקחו על עצמם ליצור את אל האינסוף, נראו כמו שילוב מבטיח. ג'סטין לין, שאחראי על חלק מסרטי מהיר ועצבני, הובא לעמדת הבמאי, בעוד סיימון פג, המגלם בסרט את סקוטי וידוע כחובב נלהב של המותג, כתב את התסריט יחד עם כותב הטלוויזיה דאג יונג. פג עשה בעבר עבודה מעולה בכתיבת קומדיות אקשן ביחד עם אדגר רייט וקצת פחות טובה בלעדיו.

אם אקשן אמור לספק נחמה, אנחנו בסרט הלא נכון. להחליט האם האקשן טוב או רע יהיה מאוד קשה בהתחשב בכך שבתשעים אחוז מהזמן בסצנות פעולה, לא ברור מה קורה על המסך. ג'סטין לין, דווקא מי שהמומחיות שלו היא לצלם סצנות מהירות ומרובות הרס בצורה שתמריץ את האדרנלין, פנה כאן לשיטת בימוי שנואה עלי. המצלמה רועדת ללא הרף כשקורה משהו מסעיר והדמויות מצולמות כל כך מקרוב, שאי אפשר לדעת מי עושה מה. רואים שני גופים מתנגשים זה בזה ואז יש קאט לאחד מהם עף הצידה. מה בדיוק קרה, לאף אחד אין מושג.

סטארטרק אל האינסוף מכיל בדיוק סצנת אקשן טובה אחת. היא מטופשת וההסבר מאחוריה מסורבל ולא הגיוני, אבל היא עובדת. לא חשוב שגם מר ספוק לא יצליח להסביר את תכנית הפעולה של הדמויות, או למה נראה שיש בחלל החיצון הרבה יותר חמצן מכפי שחשבנו, הסצנה הזו לבדה הייתה שווה את מחיר הפופקורן.

הרעיון לפיו מתקיים איזה איזון קוסמי בין איכויות הסרטים של מסע בין כוכבים, הוא בולשיט. הוא הופר כבר פעם אחת ואנשים פשוט לא זוכרים אותה מרוב שאותו סרט היה זניח. סטארטרק אל האינסוף אמנם טוב ביחס לקודמו בסדרה, אבל לא מציע משהו מעבר לסרט אקשן גנרי. המוטיב של חקר עולמות חדשים הוא הערת שוליים לצד עלילה צפויה והמון רפרנסים לסדרה ששודרה במקור לפני חמישים שנה. יש בדיחות נחמדות מדי פעם, אפקטים טובים ופסקול מוזיקלי סוחף שנכתב בידי מייקל ג'יאצ'ינו, אבל אין הרבה מעבר. הסרט מכיל סצנה אחת מעולה ובשאר הזמן, בעיקר בינוניות. התרומה שלו להרחבת עולם המושגים והתפיסות של הסדרה אפסית וגם הדמויות לא באמת מתפתחות מעבר למצב בו היו עם כתוביות הפתיחה. זה סרט מבדר יותר מרוב סרטי האקשן של הקיץ הנוכחי, אבל לא כי הוא טוב במיוחד, כמו שרובם מאכזבים.

מודעות פרסומת

פרק 158 – פריץ ופרנק

מה ההבדל בין אנימציה בוגרת לבין אנימציה למבוגרים? על זה בדיוק אנחנו מדברים בפרק על "מסיבת נקניקיות" ועל "פריץ החתול".

פאקינג ספוילרים, בן אדם.

פרק 157 – אל"מ דגל

חבורה של פושעים מסוכנים מגוייסת בכדי להציל את העולם. בפרק החדש של שורה שניה באמצע, נראה איך צריך לעשות את זה ואיך מפספסים בכל דרך אפשרית. מתחילים עם "יחידת המתאבדים", ממשיכים עם "12 הנועזים".

ספוילרים. 20 שנה עבודות פרך.

ביקורת: קובו – אגדה של סמוראי

The Ice Fields_resize.jpg

 

לפני עשרים שנה, היה רק אולפן אנימציה אחד רלוונטי. חברת וולט דיסני שלטה בשוק ללא עוררין ושיתוף הפעולה עם פיקסאר ביצירת סרט האנימציה הראשון באורך מלא שנעשה כולו בעזרת מחשב, רק הדגיש את הפער מכל אולפן אחר. הסרט החדש של דיסני היה ארוע שמחכים לו כל השנה והמרצ'נדייזינג זרם כמו מים. נכון שהאחים וורנר המציאו בינתיים מחדש את הטלוויזיה לכל המשפחה, ג'יבלי היו אהובים על חובבי אנימה והיה דון בלות', שעבר מסרטים מרהיבים וקורעי לב לדברים שנראים כמו שלב לא מוצלח במיוחד בהוגו, אבל בעיני הצופה הצעיר הממוצע, דיסני היו מלכי הקולנוע.

אז הגיעו דרימוורקס וקראו תגר על ההגמוניה. החוצפה להוציא סרט על נמלים באותה שנה בה דיסני (בסיוע פיקסאר) מוציאים, הראתה שדרימוורקס לא באו לשחק משחקים. הם רוצים להיות גדולים, לפחות כמו העכבר וחבריו. ההצלחה של "שרק" ב-2001, בזמן שדיסני שוקלת לסגור את מחלקת האנימציה הקלאסית שלה, לא הותירה הרבה מקום לספק שדברים השתנו. צרפו לסיפור גם את החשיפה המאוחרת שג'יבלי זכו לה במערב ואת בלו סקיי, האולפן שעשה מיליארדים מסנאי קדמון שרודף אחרי בלוט, ויש לכם שוק אנימציה תחרותי באמת.

בינתיים, בזמן שכולם מתרכזים באולפנים הגדולים שמודדים למי יש יותר חיות מדברות, אולי פספסנו אולפן שראוי להימנות בין החשובים והמשפיעים. הוא עושה דברים קצת אחרת, עם אנימציית סטופ-מושן מסובכת שמצריכה המון זמן עבודה, אבל המבקרים אוהבים את התוצאה ונראה שגם הקהל. בלי תקציבי הפרסום של אחרים, קצת שכחנו שלייקה הוא אחד מאולפני האנימציה הטובים ביותר בעולם. כל כך התעלמנו מהם, שאפילו לא שמנו לב ש"קובו: אגדה של סמוראי", הוא כבר הסרט הרביעי שהאולפן מוציא.

קובו הוא ילד יפני שחי עם אמו במערה. כשהיה תינוק, נסה סבו, מלך הירח, לקחת את עיניו, אבל הצליח לחטוף רק אחת מהן. בתו הצליחה להבריח את הילד שתום העין למקום מבטחים וללמדו סיפורים אותם הוא מספר לאנשים בכפר הסמוך. רוב הסיפורים עוסקים בהאנזו, אביו הסמוראי של קובו, שמת בטרם הספיקו להכיר. קובו נעזר בשמיסן (סוג של כלי פריטה) ובכוחות קסם על מנת לגרום לניירות בתיקו להתקפל לצורות מורכבות ולנהל ביניהן קרבות, בהתאם לתוכן הסיפור.

אי אפשר להימלט לנצח וברגע אחד של חוסר זהירות, קובו נרדף בידי שתי בנותיו האחרות של מלך הירח. אמו ניצבת להגן עליו, אבל ההתרחשות מביאה את קובו למקום רחוק, לארץ הנשכחת. הוא מלווה בקופה, עליה הוטל לשמור עליו, ובסמוראי שהפך לחיפושית-אדם ללא זכרון. הם יוצאים למסע בעקבות חלקי השריון שיגן על קובו מפני סבו הרשע.

רק עכשיו, כשאני חושב על תאור העלילה, אני מבין עד כמה קובו: אגדה של סמוראי הוא סרט עשיר ויצירתי. הסיפור פשוט למדי, אבל יש בו המון פרטים קטנים שעושים את העולם של קובו לרווי דמיון ברמה שמעטים הקולנוענים שיכולים להתחרות בה. במקום להתמקד במפלצות ענקיות ובמופע קסמים שממציא מחדש את כללי הפיזיקה והכימיה, הסרט נותן לנו בעיקר טעימות ממה שהדמויות בעלות היכולות המיוחדות מסוגלות לעשות. הפתרון לבעיות הוא לעתים בכוח ולעתים במוח, אבל אף פעם לא פשוט. זה כאילו הדמיון של מיאזאקי והרגישות של בראד בירד ערכו מגבית ותרמו לבמאי טרוויס נייט בדיוק מספיק בכדי ליצור את הדבר הקרוב ביותר שאני ראיתי לסרט של ג'יבלי עם המעבר בין רצינות והומור של פיקסאר.

סרטי אנימציה סובלים מתדמית של קולנוע לילדים בלבד וסטופ-מושן היא אולי הטכניקה שנחשבת הכי מיועדת לגיל הרך. דורות שלמים שגדלו על "פרפר נחמד" ו"רכבת ההפתעות" אולי חושבים כך, אבל הם טועים. סרטי סטופ-מושן הם יצירת אמנות לא פחות מכל סוג קולנוע אחר. נכון שהרבה מהם מיועדים לקהל צעיר, אבל הטובים שבהם יהיו מבדרים ומרתקים גם למבוגרים. קובו: אגדה של סמוראי בהחלט מאמין שיש לו קהל בוגר, גם אם לא כזה שמתלבט כרגע בין מספר קרנות פנסיה. הסרט מכיל רגעים אפלים ומפחידים, אבל הם כל כך יפים חזותית שאי אפשר להסיר את העיניים מהמסך. טרוויס נייט מיטיב לשחק עם אור הירח בסצנות הליליות ועם תפאורות מורכבות ומלאות חיים במעט רגעי האור בסרט.

מנגד, יש כאן הרבה בדיחות שנאמרות בקצב מהיר למדי. אין הרבה סלפסטיק וכמעט אפס הומור שירותים, אבל הדמויות מספקות רגעים חמים שמאוד מקלים על המסע המסוכן. לעתים, זה קצת מוגזם. קורה שדמות אומרת כל כך הרבה דברים מטופשים, שמשהו באווירה נפגע. הסצנה אמורה להיות דרמתית, אבל הנה מישהו עושה משהו מצחיק ופתאום, הסכנה לא נראית כל כך קשה. אולי עשו את זה בכוונה, כי בלי בדיחות, קובו היה יכול להחליף את שמו לאיוב, אבל נראה לי שמינון נמוך יותר, או לפחות מיקום טוב יותר של ההומור, היה נותן את מעט השיפור שהסרט עוד יכול להזדקק לו.

קשה לומר דברים רעים על קובו: אגדה של סמוראי. הסרט מרהיב, חכם, לא מזלזל בקהל, מלווה בפסקול מהנה והדמויות אולי מוקצנות, אבל שומרות על מידה רבה של אמינות בתוך כללי הסרט. לא כל הבדיחות מתוזמנות היטב ומרוב דמיון ויצירתיות, יש רגעים שהסיפור לא לגמרי ברור. מצד שני, זה רק מזמין צפיה נוספת, על מנת לחפש את ההסברים שהתפספסו בפעם הראשונה. יש פה רמות עידון שלא נראות לרוב בסרטי פנטזיה, כך שמדובר בתרגול טוב בפרופורציות ובכשרון לספר סיפור מבלי לסטות מהעיקר. כשסרט לא חש בצורך לאיית כל מילה שאינה שגורה בשפת היומיום של הקהל, זו אחריותנו כצופים לנסות ולהבין. הוא יכול להיות מבלבל, אבל עם קצת מחשבה, אפשר להבין בלי בעיות מה קורה.

שבע שנים אחרי "קורליין" המופלא, אני סוף סוף במצב בו אני מחכה לסרט הבא של לייקה. הם אולי לא יוציאו סרט בכל שנה, אבל נראה שבהחלט כדאי לחכות לדבר הבא שיוצא מבית היוצר שלהם. אחרי "פראנורמן" המפוספס בעיני, ו"הקופסונים" שלא ראיתי בקולנוע כי מפיצים מרושעים החליטו להקרין אותו בישראל רק עם דיבוב לעברית, קובו: אגדה של סמוראי הוא הסרט שבזכותו צריך להתחיל להתייחס ללייקה כחלק מהשורה הראשונה של אולפני האנימציה המערביים. הם אולי לא מייצרים שוברי קופות, אבל בכל סרט שלהם יש כאלה כמויות של דמיון, אהבה ומיומנות טכנית, שהם צריכים להיחשב לאחת מחברות ההפקה הטובות בעולם, המונפש וזה שמעבר.

ביקורת: מים לא שקטים

the-shallows-poster_resize.jpg

 

סרטים בהם נמצאת רוב הזמן רק דמות אחת מול המצלמה, נוטים להוציא משחקנים את המיטב. טום הנקס הזכיר לכולם כמה הוא טוב ב"להתחיל מחדש", רוברט רדפורד נתן את ההופעה הטובה בחייו בגיל 77 ב"הכל אבוד", טום הרדי שדרג את יכולות המשחק הגבוהות שלו ממילא ב"לוק", סנדרה בולוק עזרה ל"כוח משיכה" להפוך לאחד מהסרטים המוערכים של המאה הנוכחית ולא ראיתי את "Buried", אבל יותר מאדם אחד אמר לי שהופתע עד כמה ראיין ריינולדס מוצלח שם.

"מים לא שקטים" הוא ההזדמנות של שחקנית נוספת להוכיח את עצמה. עד היום, לא התרשמתי במיוחד מבלייק לייבלי. בביקורת ישנה שכתבתי על "גנב עירוני", ציינתי במיוחד סצנה בה היא ובן אפלק מנהלים ויכוח מול המצלמה והשחקנית היחידה שאמינה באותו קטע היא התינוקת שבוכה ברקע. מאחר וסרטים המתמקדים בדמות בודדה מחייבים את השחקנים להציג מגוון רחב מהרגיל של רגשות ולספר חלק גדול מהעלילה מבלי לדבר, אין הזדמנות טובה מזו לבחון מחדש את כישורי המשחק של לייבלי ולגלות האם זלזלתי בה לשווא.

הסרט מתחיל כאשר סטודנטית אמריקאית לרפואה בשם ננסי, מגיעה לחוף מבודד במקסיקו. אמה בקרה בחוף לאחר שגלתה שהיא בהריון עם ננסי וכעת, הבת מעוניינת למצוא את אותו המקום ולגלוש בו. מדובר גם ביצר הרפתקני שנועד לשבור את שגרת הלימודים, אך בעיקר במחווה לאם המנוחה. ננסי מגיעה למקסיקו עם חברה טובה, אך זו נשארת במלון ורק נהג שאסף אותה במקרה, יודע שננסי בדרך לחוף. המקום נשמר כל כך בסוד, שהמקומיים נמנעים מלגלות את שמו לזרים, פן יבואו בהמוניהם ויהרסו את השלווה.

למרות זאת, החוף אינו מבודד לחלוטין. ננסי פוגשת בו שני גולשים צעירים שמזהירים אותה מפני סלעים בולטים ואלמוגי אש שעלולים לצרוב. פרט לכך, אין שום סכנות ידועות. מה שהם לא מודעים אליו, זה שלוויתן פצוע שנסחף לעבר היבשה, מושך אליו גם סועד לא רצוי בדמות כריש רעב במיוחד. החופשה החלומית של ננסי הופכת לסיוט כשהיא מושכת את תשומת לבו של הדג הלא נכון, דווקא כשהיא האחרונה שלא עשתה את דרכה בחזרה לחוף.

בדומה ל"127 שעות", גם מים לא שקטים יכול לשמש מדריך איך לא לנהוג כשיוצאים לבד לטבע. ננסי עושה שורה של טעויות התחלתיות ומוצאת עצמה במאבק לשרוד ללא דרך לתקשר עם שאר העולם וכשמכונת הרג משוכללת זוממת על ארוחת סושי אנושי. בשונה מדמותו של ג'יימס פרנקו באותו סרט, ננסי תקועה במקום מתוך בחירה. היא יכולה לנסות ולחזור לחוף, אבל רוב הסיכויים שלא תתקדם יותר מכמה מטרים בטרם הכריש יתפוס אותה.

הדבר מזכיר חידה מורכבת במיוחד. יש לדמות הראשית מספר פריטים וכישורים שיכולים לעזור, אבל היא צריכה להיות חכמה ולהשתמש בהם בסדר מאוד מסוים ובתזמון מושלם על מנת שיהיה לה סיכוי לשרוד עד שמישהו יבחין בה ויקרא לעזרה. אם אתם חובבי קווסטים ישנים ושחקתם ב-"Leisure Suit Larry 2", אתם מכירים את ההרגשה. כל צעד שתפספסו, יהרוג אתכם. אם, כפי שרוב הסיכויים מרמזים, לא התנסתם באחד ממשחקי המחשב המתסכלים בתולדות האנושות, דמיינו מצב בו אתם צריכים לחצות כביש סואן, כשכל מה שיש ברשותכם זה בננה ודווקא עכשיו, נוסעות בכביש משאיות שנמשכות לריח של בננה.

נדרשה מהבמאי ז'ומה קולט-סרה והתסריטאי אנתוני ג'סווינסקי הרבה יצירתיות על מנת לגרום לקונספט פשוט כל כך להחזיק סרט של כמעט שעה וחצי. הם הלכו על הרבה אלמנטים של סרטי אימה, כמו זווית צילום מטעה, ניפוץ תחושת הבטחון של הגיבורה וחשיפה הדרגתית של הסכנה האמיתית, כאשר רוב הזמן רואים רק חלקים קטנים ממנה. למרות שהסרט מתרחש בשטח מצומצם, הרקע רחב ידיים וחשוף לעיני כל. ננסי לא תקועה בתוך ארון קבורה, מכונית, או תחנת חלל. היא נמצאת בים הפתוח, לא רחוק מהיבשה. מצד אחד, כל הכחול של האוקינוס והשמים ומצד שני, הצהוב של החול והירוק של הג'ונגל. אין בסרט תחושת קלאוסטרופוביה, אלא דווקא הדגמה כיצד יותר מדי מרחב שחיה יכול להיות קטלני. כמו "כוח משיכה", אפשר להגדיר את מים לא שקטים כסרט אגורפובי, שמשחק על הפחד להיות במקום שלוקח יותר מדי זמן לצאת ממנו.

חלק גדול מהזמן, תחושת האימה עוברת כפי שצריך. מיעוט הסכנות האפשריות, מביא לכך שננסי כל הזמן מועסקת בידי אותו איום וצריכה לקבל החלטות מאוד ממוקדות. היא גם צריכה להבין כיצד תוכל להזעיק עזרה מבלי למשוך את מי שמבחין בה אל לב הסכנה. העובדה שהדמות הראשית חכמה ובעלת תושיה וידע רפואי, מביאה לכך שהיא לא עוברת את שלב ארוך של למידה כואבת מטעויות, אלא ניגשת די מהר לעיקר. הרבה דמויות בסרטי אימה עושות קודם שורה של פעולות שרק הופכות את מצבן לגרוע יותר, בטרם יפנימו שנדרש שינוי תפיסה. ננסי מספיק אינטליגנטית וקרת רוח על מנת שפעולותיה יהיו בנויות זו על גבי זו בחיפוש אחר פתרון, במקום שתדפוק את הראש בקיר כמה פעמים עד שתבין שלא אמורים לעבור דרכו.

מצד שני, ננסי לא הייתה מגיעה למצבה לולא הייתה עושה כמה בחירות נאיביות להחריד. היא נוסעת למקום שאינה יודעת את שמו או את מיקומו המדויק, עם אדם שאינה מכירה ובלי ליווי. היא לא מודיעה לאף אחד מתי היא צפויה לחזור, כך שלא יודעים מתי להתחיל לדאוג שאולי קרה לה משהו. היא מתקרבת לחיה פצועה במים פתוחים, אחרי שאנשים שמכירים היטב את האיזור כבר הלכו הביתה ולא חושבת בכלל לבקש מהם טרמפ בחזרה לכביש הראשי. כל זה קורה די בתחילת הסרט. ננסי חושבת רוב הזמן בהגיון, אבל מתחילה לעשות זאת רק אחרי שכבר סבכה את עצמה.

העריכה של הסרט מעצבנת ואף הורסת את אחד הרגעים היותר מותחים שלו, כאשר מגלים לנו מראש מה יקרה במהלכו. אני מבין שזה סרט קצר ורוצים לעבות אותו, אבל בטוח היו מספיק נקודות נוספות שיכלו להאריך במקום את הקטע שאמור להדגיש עד כמה המצב קרוב לאבוד. גם האופן בו מוצגות בתחילת הסרט שיחות הטלפון של ננסי עם חברתה ועם משפחתה, מעצבן. פניהם של שותפיה לשיחה משתלטים על המסך ללא צורך ומקשים על ההתרכזות בתוכן הדברים. טלפונים עובדים על שמע, אנחנו לא צריכים גם לראות צילומים רועדים של האנשים מעבר לקו מרחפים סביב הדמות הראשית. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהסרט עצמו הפריע לצפיה כי לא כבה טלפונים.

מנגד, נעשתה כאן אחת מעבודות הצילום היפות של השנה. פלביו מרטינז לביאנו עבד עד כה בעיקר על סרטים לא מוכרים יחסית, אבל מגיע לו שבמאים בכירים יראו מה עשה במים לא שקטים וישכרו אותו לסרטים גדולים יותר. הוא מנצל בצורה מרשימה את צלילותם של מי האוקינוס וגורם להם להראות כמו ציור שמן מקסים. היכולת שלו לעבוד בתאורה טבעית משתנה, תורמת רבות לעלילת הסרט והוא מגלה יכולות טכניות מרשימות גם בצילום תת-מימי. לא ראיתי סרטים קודמים שצלם ורובם לא אמורים להיות כוס התה שלי, אבל אני בהחלט סקרן כעת לראות עוד דברים בהם היה מעורב.

אציין לטובה גם את מלחין הסרט, מרקו בלטראמי. בלתי אפשרי לצפות בסיפור על כריש מסוכן מבלי שתתנגן בראש המנגינה מ"מלתעות". בלטראמי הצליח לחבר מוזיקה שתהיה מספיק סוחפת ומחוברת למתרחש על המסך, שאצליח להעביר את רוב הסרט בלי לרצות להמהם את הנעימה האיקונית של ג'ון ויליאמס. הפסקול של מים לא שקטים אינו קליט במיוחד, אבל כל הכבוד על כך שהצליח לתת לסרט אופי מספיק עצמאי.

המתח עובד רוב הזמן, כשהעריכה לא הורסת. התסריט לא עקבי, הצילום נהדר והלחן מספק. אציין גם את האפקטים הסבירים בהתחשב בתקציב הסרט, אם כי, נרשמו אי אלו זיופים בולטים לעין. נותרה השאלה הגדולה: האם בלייק לייבלי התגלתה כשחקנית מדהימה בזכות הצורך להחזיק סרט שלם על כתפיה?

ובכן, לא הייתי אומר שהיא מדהימה, אבל בהחלט ישנו שיפור ביחס להופעות קודמות שלה. ננסי היא דמות רגישה ובו זמנית, מאוד בטוחה בעצמה. היא מבינה מה עליה לעשות והיכן טעתה. לייבלי לא נדרשת להרבה רגעים של שבר, אבל הם מגיעים מדי פעם. שם נמצאת החולשה שלה. בעוד היא אמינה כאישה קרת רוח שמנסה למצוא פתרון הגיוני, הרגעים בהם נדרש ממנה להפגין פחד או זעם, פחות עובדים. יש סצנה בה לא לגמרי ברור האם היא חווה התקף חרדה, או התקפת שיהוקים. בניגוד לשחקנים שונים שהופעת סולו הביאה אותם לשיאים חדשים, בלייק לייבלי מגיעה בזכות מים לא שקטים לרמה של שחקנית ממוצעת. היא טובה בדברים מסוימים ולא מסתדרת עם אתגרים אחרים.

בצורה זו ניתן לתאר את כל חווית הצפיה בסרט. יש דברים שהוא עושה כמו שצריך, לפעמים אפילו בצורה מרשימה. מנגד, לא חסרים רגעים בהם הוא מפספס והופך לעוד מותחן אימה שאפשר לראות כשאין משהו יותר דחוף ברשימת הצפיה, או כשמחפשים שעה וחצי של ניתוק.

פרק 156 – רגילים להפסיד

הפרש גילאים יכול להיות בעיה כשמתכננים יחסים לטווח ארוך, בינוני או אפילו קצר. רק תשאלו את הגיבורים של "שלום, קוראים לי דוריס" ו"מנהטן" בפרק ה-156 (שלוש שנים!) של שורה שניה באמצע.

ספוילרים לכל הגילאים.

ביקורת: יחידת המתאבדים

suicide-squad-movie-2016-poster_resize.jpeg

 

יצירת יקום סינמטי על פי מארוול:

בניה סבלנית לאורך זמן, כאשר מדי שנה נחשפים לא יותר משני גיבורים חדשים, עם סיפור רקע מלא ומספיק זמן להתפתח ולהפוך לדמויות מוכרות. יצירת נבלים שקשורים לקו עלילה נרחב יותר, לעתים כזה שכולל גם את סדרות הטלוויזיה של מארוול. שזירת הסיפורים האישיים של הגיבורים בין סרטים המציגים התנגשות בין כוחות מאוחדים כדי לשמור את כולם רלוונטיים. הקפדה על איזון נכון בין דרמה, קומדיה ואקשן, כך שהקהל לא חש מיצוי באמצע הדרך.

 

יצירת יקום סינמטי על פי DC:

ליצור סרט אחד סביר על הגיבור הכי מפורסם של החברה. לא להוציא אף סרט נוסף במשך שלוש שנים ואז לנסות לדחוס כל גיבור אפשרי באותה שנה, תחת לחץ של זמן, בלי לאפשר הכרות טובה עם סיפור הרקע של אף אחד מהם.

 

"יחידת המתאבדים" הוא השלב הבא בתהליך שאמור להוביל בסופו של דבר לסרט של ליגת הצדק. סוכנת ממשלתית בשם אמנדה וולר מקדמת פרויקט סודי ביותר בשם אקס-מן… סליחה, בשם כח משימה X. היא רוצה לגייס פושעים מסוכנים, בעלי יכולות יוצאות דופן ולאלץ אותם להילחם למען שלום המין האנושי. בעולם בו מטא-אנושיים כמו סופרמן או וונדר וומן נצפו פועלים למען האנושות, ממשלת ארצות הברית (ולא אף ממשלה אחרת ככל הנראה) חוששת מהיום בו מטא-אנושיים יפנו נגד בני האדם חסרי כוחות העל. לשם כך, היא נעזרת במכשפה עתיקה בה היא שולטת ובמערך בתי הכלא של אמריקה, על מנת ליצור לעצמה גיבורים בהזמנה.

פחות או יותר כל דבר אפשרי משתבש, כי למה לכל הרוחות שהסתמכות על מכשפה בעלת כוחות של אל משני שמחפשת נקמה במי שמשעבד אותה לא תהיה רעיון רע? באורח פלא, רוב המגויסים לכח המשימה X, לא מתכננים לירות לוולר בראש בהזדמנות הראשונה ומסכימים לשתף פעולה, תחת איום במוות מיידי אם לא ישחקו יפה.

הכח כולל את דדשוט – רוצח שכיר שלעולם אינו מחטיא, הרלי קווין – בת זוגו של הג'וקר שאיכשהו השיגה יכולת לחימה של נינג'ה במהלך ההכרות איתו, אל דיאבלו – האדם היחיד בחבורה עם כוחות-על אמיתיים וחוסר רצון מובהק להשתמש בהם, קילר קרוק – איש לטאה גדול במיוחד, קפטן בומרנג – שודד בנקים שהיכולת המיוחדת היחידה שלו היא לזרוק ממש טוב נשק שלא נעשה בו שימוש רציני כבר לפחות מאה שנה. על כולם משגיח ריק פלאג, חיל מצטיין שבת זוגו משמשת פונדקאית לרוחה של המכשפה, אז ברור שהוא האדם המתאים ביותר למשימה שמצריכה קור רוח וחשיבה טקטית.

אלה הדמויות שהסרט טורח לתת להן קצת אישיות. החבורה כוללת עוד שניים שנמצאים שם בעיקר כדי לנפח את צוות השחקנים. בפועל, גם מבין הדמויות שניתן להן סיפור מקור, דדשוט והרלי קווין הם היחידים שמקבלים הקדמה אמיתית ולא סתם מוצגים כשמות ברשימה של וולר. גם אם דמויות אחרות מקבלות קצת רקע בהמשך, הן מגויסות בניגוד לרצונן לפני שנספיק לומר "שחר הצדק".

מסיבה שידועה רק לבמאי/תסריטאי דיוויד אייר, העלילה מתחילה מהאמצע. כל חברי יחידת המתאבדים כבר בכלא כשהסרט מתחיל וחוץ מפלאשבקים מהירים, אין לנו כמעט שום מידע על מה שעבר עליהם לפני כן. כשהרלי קווין מוצגת בליווי כתוביות, מצוין בקטן שהייתה מעורבת בהריגתו של רובין. רגע, מתי רובין היה בכלל חלק מהסטורי ארק? הוא לא הופיע באף סרט קודם מהגלגול הנוכחי של היקום הזה וכבר מתברר שהרלי קווין והג'וקר חסלו אותו. זה אמור להראות לנו שהיא מסוכנת? אני חושב שהבנו את זה מחמשת הסוהרים שהכניסה לבית חולים.

עוד הסבר חסר נוגע לג'וקר, שמופיע מדי פעם בסיפור, וזוכה להצלחה לא מוסברת בעסקיו הפליליים. הסרט בונה על זה שכבר נדע מי הוא וזה עוד בסדר. מי שזו ההכרות הראשונה שלו עם הדמות, חי כנראה במשך שנים במערה באמזונס. עם זאת, מה שיחידת המתאבדים היה צריך לעשות, אבל בחר שלא, זה להסביר מה יש בג'וקר שהופך אותו לפושע מוצלח עד כדי כך. נראה שהוא מסוגל לשוטט איפה שירצה ללא שום הפרעה, עם אוסף של עוזרים ותקציב ענק, בלי שמישהו מחפש אותו. אפילו באטמן כבר לא מנסה לעצור אותו וזה בן אדם שטרח להיתלות על קיר של בית כלא רק כדי להיראות כמו עטלף אמיתי כשהוא חוקר עבריין זוטר.

ג'ארד לטו מגלם את הג'וקר כשילוב של שלושה שחקנים אחרים. יש לו את הקול של מארק המיל, הנטיות הגנגסטריות של ג'ק ניקולסון והעדר הפחד של הית' לדג'ר. מה שאין לו, זה מישהו שיסביר איך לעזאזל הוא מסוגל לעשות כל כך הרבה בתור הפושע הכי לא חשאי בעולם. כל הופעה של הג'וקר היא כמו הנסיון של המסכה לעבור במסדרון מחוץ לדירה של סטנלי איפקיס. כמה שהוא אמור לשמור על פרופיל נמוך, תמיד יקפוץ לו מהכיס איזה שעון מעורר אותו ינסה לעצור עם פטיש ענק.

בתור השניים שמקבלים אישיות כלשהי, דדשוט והרלי קווין הם הדמויות היחידות בסרט שעובדות. גם אם לא טורחים להסביר איך הרלי הפכה מפסיכיאטרית עם תסמונת שטוקהולם להיט-גירל, מרגו רובי מגלמת אותה בצורה מעוררת חיבה יחסית, כאשר רק עריכה ממש גרועה מצליחה להרוס את הרגעים הקומיים שלה. היא גם עקבית ברצון להתאחד עם "פודינג" שלה, למרות שנראה שהסרט הופך אותה מדי פעם לרציונלית מדי. כתוצאה מכתיבה עצלה, אין בה את הטרוף המתבקש מהדמות. ויל סמית כריזמטי כהרגלו בתפקיד דדשוט. הוא טוב בלגלם בחורים רעים וסרט שהיה מתמקד רק בו, היה יכול להיות די מוצלח. למרבה הצער, DC ממהרים להכיר לנו כמה שיותר דמויות לפני שמארוול יוציאו סרט שלישי של הנוקמים, אז אין זמן להכיר את כולם כמו שצריך. דדשוט נהנה ממספיק זמן מסך בכדי להיות דמות עם יותר ממימד אחד. אני מקווה בשבילו שיזכה יום אחד לגאולה בצורת סרט עצמאי.

לחץ הזמן והקפיצות הלוגיות הן תסמינים של הבעיה הגדולה ביותר ביחידת המתאבדים. התסריט שלו כל כך גרוע ששום דבר כמעט לא מתחבר לסצנות אחרות. דברים מתרחשים כמעט באקראי ובשום שלב, אין הסבר למה התכנית של כח המשימה X זוכה לתמיכה כאשר הכח אינו מכיל אף אחד שיכול באמת להתמודד עם יצור בעל עוצמה מקבילה לסופרמן. המניעים של הדמויות מוצגים בחפזון ומוסתר מהן מידע שבהחלט היה יכול לסייע בהגנה על העולם. הבחירות שעושים בכירי הצבא והממשל מטומטמות וגורמות לי לחשוד שכל הסרט הוא בעצם מזימה של וולר להשמיד את כדור הארץ, כי היא יותר טובה בזה מאשר בלחשוב על דרכים לשמור על כוכב הלכת שלם.

טריילרים מעולים הביאו לכך שלפני שהגיעו הביקורות הראשונות מחו"ל, יחידת המתאבדים נראה כמו סרט שמאוד כדאי לחכות לו. הדמויות הוצגו בצורה שוויונית, הבדיחות תוזמנו היטב עם העריכה, העיצוב נראה מעניין ולא נאמר דבר על האיום מולו יחידת המתאבדים צריכה להתמודד. חשפו בפנינו שהג'וקר מעורב, אבל לא אמרו באיזו מידה, מה שרק עורר יותר סקרנות לגבי הגרסה החדשה של הדמות. זו עבודה מצוינת מצד עורך הטריילרים, אבל גם אסופה של הדברים שדיוויד אייר ועורך הסרט ג'ון גילרוי לא לקחו בחשבון כשניסו להחליט מה להשאיר ומה לזרוק לפח. רק שתיים מהדמויות זוכות להצגה רצינית לא חפוזה, רוב הבדיחות נופלות על תזמון גרוע או שימוש בטייק לא מוצלח, הכתוביות מעוצבות ביותר יצירתיות מהסרט עצמו ומהר מאוד מתברר שאין לוולר יכולת לתכנן לטווח ארוך והאיום הגדול ביותר על שלום העולם הוא רשלנות.

המחמאה הגדולה ביותר שאני יכול לתת ליחידת המתאבדים היא שזה לא הסרט הגרוע ביותר של 2016. בעיני, זה אפילו לא הסרט הגרוע ביותר של DC שיצא השנה. יש בו את המרכיבים ליצירת משהו הרבה יותר מוצלח, אבל הם נפלו לידיים הלא נכונות. הדמויות עצמן טובות וחלק מהשחקנים עושים עבודה לא רעה. אם רק היו נותנים לאנשים מוכשרים יותר לעבוד על הסרט, ולאנשים חכמים יותר להשגיח על תהליך העבודה, יכול להיות שהיה יכול להוות תחרות לנוקמים. אולי עורך הטריילר מעוניין בתפקיד נוסף, מאחר והוא בברור היחיד שהבין איך לגרום לבלגן הזה להראות טוב.

ביקורת: מסיבת נקניקיות

4158_sausage-party_7870.jpg

 

מכירים את זה שסרט אנימציה נפתח בקטע מוזיקלי אופטימי להחריד, שלא קשור לכלום, אבל מספק הכרות מאוד שטחית עם העולם? מכירים את זה שהסרט סובב סביב אהבתם הנצחית של שתי דמויות שגם חולקות רגע של שירה רומנטית? מכירים את זה שהנבל בסרט הוא היצור הכי דוחה בממלכה, כך שממש קל לזהות אותו? מכירים את זה שיש לגיבור חבר שצריך לקבל את השונות שלו בכדי שיתחיל להאמין בעצמו?

אוקי, עכשיו נסו להיזכר בסרט אנימציה מצליח אחד מהעשור הנוכחי שיש בו את המאפיינים האלה. אם הצלחתם, הזכרון שלכם יותר טוב משלי. אני די משוכנע שבתחום שנשלט בידי פיקסאר והדור החדש של סרטי דיסני, נעשה קשה מהרגיל למצוא סרט אנימציה שובר קופות שפועל לפי הקלישאות האלה. דיסני/פיקסאר דוחים מעליהם כל נסיון לסיפורי אהבה גנריים, גיבורים ונבלים חסרי עומק ועלילה שאין בה אמירה רצינית על העולם האמיתי.

אף אחד לא טרח לעדכן את היוצרים של "מסיבת נקניקיות" בנושא. הם יצרו סרט שלועג למוסכמות ולפשרנות של סרטי אנימציה אחרים, דווקא בזמן בו אפילו דיסני יורדים על הקלישאות של הז'אנר. 17 שנים אחרי "סאות' פארק", 13 שנים אחרי "סדרה של צרות", סת' רוגן וחבריו נזכרו שגם הם יכולים לפתוח עם קטע מוזיקלי שמדגיש את הנאיביות של סרטים אחרים.

העלילה מתרחשת בסופרמרקט, זמן קצר לפני הארבעה ביולי, או חג האדום-כחול-לבן, כפי שמוצרי המזון מכירים אותו. פרנק הוא נקניקיה באריזת שישיה, שכבר לא יכול לחכות ליום בו יתאחד עם ברנדה, הלחמניה באריזה הסמוכה. השניים מאוהבים, אבל מחכים שיבואו האלים ויבחרו בהם על מנת שיצאו מהסופרמרקט אל העולם המופלא שבחוץ. כל המוצרים מתים להיבחר, בתקווה שלא ישארו יותר מדי זמן על המדף, פן יאספו לפח האשפה בידי אדון האופל.

למרבה השמחה, פרנק וברנדה נבחרים בידי אותה אלה ומונחים בעגלת הקניות שלה. חרדל-דבש שהוחזר מהעולם שמעבר, טוען שהסיפורים הם שקר ושהאלים הם מפלצות שאוכלות את המוצרים. אף אחד לא מאמין לו, אבל במהומה שנוצרת, פרנק וברנדה יוצאים מהאריזה ומחפשים את הדרך בחזרה למדף שלהם, בתקוה להיבחר בידי אל אחר.

למי שדואג, לא מדובר בסרט המשך או ברימייק ל"Foodfight!", סרט האנימציה האיום מ-2012. שניהם אמנם מתרחשים בסופרמרקט, מציגים בני אדם בתור מפלצות ענקיות ומלאים במשחקי מילים על אוכל, אבל לפחות במסיבת נקניקיות, חלק מהבדיחות עובדות. לא כולן מוצלחות, אבל כשמנסים כל כך הרבה משחקים על שמות מאכלים, חלק מהם בטוח יעבדו.

זו התחושה שהייתה לי לכל אורך הסרט. הוא מנסה מלא דברים. חלקם עובדים, חלקם סתם מביך. זה בהחלט מוצלח יותר מסרטים אחרים של אותה קבוצת יוצרים, אבל לא הרבה יותר. אם יצא לכם לקרוא את דעתי על "סוף" ועל "שכנים", אתם יודעים שההומור של סת' רוגן לא עובד עלי. אני לא מתחבר לכמות כזו של בדיחות סטלנים, גסויות והתיחסויות תרבותיות שלא ממלאות שום תפקיד בעלילה. במקרה של מסיבת נקניקיות, לקחו את הדברים האלה לאקסטרים. המילה הראשונה שנאמרת היא "שיט" והדמויות מקללות כאילו הרגע גילו את האות F במילון והן רוצות לנסות כל וריאציה אפשרית שנמצאת שם. המיניות כל כך ישירה, שראיתי סרטי פורנו עם בניה יותר סבלנית של מתח מיני. בנוסף, הסרט מיושן להפליא ברפרנסים שלו. אני לא חושב שהייתה אף התיחסות לתופעה תרבותית שיצאה אחרי 1994.

זה תואם את הגישה של היוצרים. מצד אחד, רוצים למתוח את הגבולות, להיות באמת למבוגרים בלבד ולחוש שהאנימציה מאפשרת להם ללכת רחוק יותר מאי פעם. מצד שני, הנסיון להוות אנטיתזה לסרטי האנימציה הקלאסיים של דיסני, מגיע באיחור של שנים ומגביל את העלילה לרצף ארועים צפוי מראש. מאוד קשה להיות יצירתי בתוך תבנית מוכנה מראש, אבל אתן ליוצרים את הקרדיט שהצליחו להפתיע מדי פעם. לא בעזרת הומור שנון או דמויות שהולכות נגד מה שמצופה מהן, כי אלה דברים שדיסני ופיקסאר עושות יותר טוב מכולם, אלא בעזרת בדיחות שמגיעות משום מקום ודחיקת הקו האדום יותר ויותר רחוק.

בקומדיות המצולמות של חבורת רוגן, תמיד הרגשתי שהשחקנים והכותבים כל כך מתלהבים מעצמם, שהם סתם צועקים ומנסים למשוך תשומת לב, אף על פי שזו כבר ניתנה להם. במסיבת נקניקיות, הם מקבלים הרבה יותר מרחב פעולה. במקום שהסרט יהיה אוסף של בדיחות סמים ונוסטלגיה מוגבלת להחריד בתחומים אותם היא מכסה, הוא משלב את הדברים האלה בתוך עלילה. לא עלילה מעניינת במיוחד, אבל לפחות כזו שמתקדמת ומבוססת על פיתוח העולם בו הסרט מתרחש, במקום דריכה במקום במשך תשעים דקות.

האירוניה היא שרוגן ושות' היו צריכים לצחוק על רעיונות של אחרים בכדי לכתוב סוף סוף סרט עם עלילה אמיתית. כמה שהקלישאות צפויות, כן מנסים להעניק להן טוויסט לא צפוי ולזרוק הערות מזדמנות על כך שהעולם האמיתי לא עובד כמו סרט של דיסני. כלומר, סרט דיסני כמו שיוצרי מסיבת נקניקיות תופסות אותו ולא כמו המציאות. טוב, רוגן מעולם לא היה טוב בריאליזם. אנשים שחושבים שכל העולם מדבר כמו כריסטיאן בייל בהתקף זעם, לא כאלה חזקים בשמירה על פרופורציות. גם הנסיון של הדמויות שלהם לנסות כל סוג סם אפשרי, כאילו מתוך התרסה נגד הממסד, כשהם בעצמם המיינסטרים, מעיד על קושי לתפוס מורכבות אנושית.

עד כמה שנעשה מאמץ להציג עולם מורכב ומגוון, אותו המאמץ לא הוחל על הדמויות. פרנק וברנדה הם שטחיים ומעצבנים, כשברנדה במיוחד דלת אופי וקיימת בעיקר כאוביקט מיני. אפילו הפה שלה מעוצב כמו וגינה, למקרה שפספסתם את הרמיזות העדינות. הנבל הוא דוש וזה כל מה שיודעים עליו. הוא דוש כי זה מה שהוא והבדיחה הזו מצחיקה רק בפעם הראשונה מתוך ה-341 בהן היא נאמרת. דמויות המשנה יותר מדי דומות זו לזו בהתנהגות. זו בעיה כי כשגורמים לעולם שלם לדבר באותה שפה ולאמץ את אותם תחביבים, אף דמות לא באמת מעניינת.

זה עוד לפני שהגעתי לחלק הכי בעייתי בסרט. כן, הוא גס ואלים וצוחק על יצירות שכבר צחקו עליהן לפני יותר מעשור וחצי. כל זה עדיין לא מטריד כמו הגזענות הנמצאת בכל פינה. מאכלים בסרט, שאינם הגיבור ובת זוגו, נוטים להציג התנהגות סטריאוטיפית שאופיינית למוצאם. כמובן שהטקילה המקסיקני מבריח מעבר לגבול. כמובן שבקבוק המונשיין הוא אינדיאני מיסטי עם מבטא כבד שיושב כל היום ומעשן מקטרת בתוך אהל. כמובן שהבייגל הוא יהודי נוירוטי שנשמע כמו וודי אלן ומסוכסך עם הלוואשי הערבי שחושב שנשים צריכות להיות צנועות וצייתניות. לא משנה שלוואשי זה בכלל מאכל קווקזי, הרי כל המוסלמים אותו דבר, נכון?

בשלב מסוים, הסרט הופך למשחק ניחושים מה יהיה הסטריאוטיפ הבא שיופיע רק בשביל הבדיחה, בלי שיתרום דבר לסיפור. יש שיגידו שלא צריך לחפור כי לא מדובר בבני אדם, אלא במוצרי מזון ובטח יש פה איזה מסר אוניברסלי על סובלנות וגורל משותף שמועבר בעזרתם. הטענה הזו היא, אם לצטט את פרנק, בולשיט. דמות שכל קיומה הוא לבדיחה בודדה, או דמויות משנה שכל ההומור סביבן מבוסס על תפיסה לא נכונה של קונפליקט מדיני, לא נמצאות כאן בכדי להעביר מסר. הן בסרט כי כמו כל דבר אחר במסיבת נקניקיות, הסרט נטול קיום עצמאי. לא כתבו עבורו סיפור מקורי, רק אוסף של קלישאות שנלקחו ממקומות אחרים. הדמויות עושות בדיוק את המצופה מהן וחלקן אינן יותר מבדיחות עדתיות קדומות בערך כמו ההכרות של התסריט עם תרבות הפופ.

יש במסיבת נקניקיות כמה רגעים מצחיקים, אבל לא מספיק. הוא מבוסס על קונספט שלא מחדש כלום ומחליף תחכום ומקוריות בנסיונות להיראות נועז. האנימציה, המעוצבת רע ומבוימת בתזזיתיות, אמנם מאפשרת ליוצרים להחדיר כמות עצומה של בדיחות שלא היו עובדות בסרט מצולם, אבל אין פה שום דבר מעבר. הסרט בוגר בערך כמו הצגת סוף שנה של הילדים מהספסל האחורי באוטובוס, ולא נותן לצופים שלו קרדיט שיוכלו להתמודד עם משהו חכם יותר. מבחינת סת' רוגן ושותפיו ליצירה, מאמץ הוא לטיפשים. עדיף לעשות שוב ושוב את אותן שלוש בדיחות ולהלביש אותן בתוך סיפור נדוש. אם ישאלו, אומרים שזו סטירה ויש לסרט מסר עמוק על גזענות ועל אולפנים גדולים. זה לא יעשה את הסרט למשהו מעבר לבינוני, אבל לפחות יצור אשליה של תחכום לשניה וחצי, בזמן שמדליקים מקטרת ומתחילים לעבוד על הסרט הבא. סרט שברור לכולם שיהיה עוד מאותו הדבר.

אני מניח שמי שאוהב את סוג ההומור של "סוף" ו"שכנים", יהנה גם ממסיבת נקניקיות. למי שלא התחבר אליהם, אין טעם לבזבז כסף וזמן על סרט שהדבר הכי טוב שאפשר לומר עליו, זה שהוא לפעמים מנסה לעשות משהו לא צפוי לחלוטין.

נבואה לאוסקר: 10.8.2016

סרט

מצדיעים לך, בילי לין!

הולדתה של אומה

המייסד

הבחורה על הרכבת

לה לה לאנד

אריה

לאבינג

מנצ'סטר ליד הים

חיות ליליות

דממה

 

בימוי

נייט פרקר – הולדתה של אומה

ג'ף ניקולס – לאבינג

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

טום פורד – חיות ליליות

מרטין סקורסזה – דממה

 

תסריט מקורי

נייט פרקר – הולדתה של אומה

רוברט די. סגל – המייסד

דמיאן צ'אזל – לה לה לאנד

ג'ף ניקולס – לאבינג

קנת' לונרגן – מנצ'סטר ליד הים

 

תסריט מעובד

סיימון ביופוי, ז'אן-כריסטוף קסטלי – מצדיעים לך, בילי לין!

ארין קריסידה וילסון – הבחורה על הרכבת

לוק דיוויס – אריה

טום פורד – חיות ליליות

ג'יי קוקס – דממה

 

שחקן ראשי

קייסי אפלק – מנצ'סטר ליד הים

ג'ואל אדג'רטון – לאבינג

ג'ייק ג'ילנהול – חיות ליליות

מייקל קיטון – המייסד

נייט פרקר – הולדתה של אומה

 

שחקנית ראשית

אמילי בלאנט – הבחורה על הרכבת

סאלי פילד – שלום קוראים לי דוריס

רות נגה – לאבינג

נטלי פורטמן – ג'קי

אמה סטון – לה לה לאנד

 

שחקן משנה

קייל צ'נדלר – מנצ'סטר ליד הים

ארון אקהארט – לדמם בשביל זה

סטיבן הנדרסון – גדרות

מייקל שאנון – לאבינג

ליאם ניסן – דממה

 

שחקנית משנה

לורה דרן – המייסד

ניקול קידמן – אריה

ונסה רדגרייב – הכתובים הסודיים

רייצ'ל וייס – אור בין אוקיינוסים

מישל ויליאמס – מנצ'סטר ליד הים

 

סרט אנימציה

קובו: אגדה של סמוראי

מוצאים את דורי

מואנה

הצב האדום

זוטרופוליס

 

צילום

ג'ון טול – מצדיעים לך, בילי לין!

לינוס סנדגרן – לה לה לאנד

אדם סטון – לאבינג

רודריגו פרייטו – דממה

ג'רין בלשקי – המכשפה

 

עריכה

טים סקוירס – מצדיעים לך, בילי לין!

טום קרוס – לה לה לאנד

ג'ולי מונרו – לאבינג

ג'ואן סובל – חיות ליליות

תלמה סקונמייקר – דממה

 

פסקול מקורי

הנרי ג'קמן – הולדתה של אומה

קרטר ברוול – המייסד

ג'סטין הורביץ – לה לה לאנד

וולקר ברטלמן – אריה

אלכסנדר דספלה – אור בין אוקיינוסים

 

עיצוב אמנותי

הולדתה של אומה

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

המייסד

לאבינג

דממה

 

עיצוב תלבושות

הולדתה של אומה

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

אהבה וידידות

המעון לילדים משונים של גברת פרגרין

דממה

 

סאונד

מצדיעים לך, בילי לין!

הולדתה של אומה

הבחורה על הרכבת

לה לה לאנד

דממה

 

עריכת סאונד

הגעה

מצדיעים לך, בילי לין!

דיפווטר הורייזן

דוקטור סטריינג'

ספר הג'ונגל

 

אפקטים חזותיים

הגעה

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

דוקטור סטריינג'

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

ספר הג'ונגל

 

איפור ועיצוב שיער

חיות הפלא והיכן למצוא אותן

לאבינג

דממה

 

פרק 155 – סבא ספן

מתכננים חופשה משפחתית? האם תעדיפו לחלוק אוטובוס ולהתבודד ביער, או להפליג בספינה לעבר אי בודד? "קפטן פנטסטיק" מול הגרסה של דיסני ל"משפחת רובינסון השוויצרית" בפרק החדש של שורה שניה באמצע.

ספוילרים בשפה פיראטית מומצאת.