ביקורת: מכסחות השדים

ghostbusters_ver6_resize.jpg

 

כשעושים גרסה חדשה לסרט שאתה מאוד אוהב וראית עשרות פעמים מאז שאתה זוכר את עצמך, באופן טבעי תהיה חשדן לגבי הרעיון. קודם כל, היא תצטרך לספק תרוץ טוב לקיומה. למה להפיק גרסה חדשה לסרט אהוב ומוכר? האם המקור התיישן מדי? האם האפקטים לא משכנעים כפי שהיו? האם רוצים להעביר את הסיפור למקום ותקופה אחרים כדי להראות עד כמה הוא על-זמני?

לאחר שנענו כל השאלות האלה, בהנחה שהתשובה מספקת, כדאי מאוד שהגרסה החדשה תדע להבדיל עצמה מהמקור. רצוי שהדמויות והעלילה יהיו מספיק שונות כך שצופים ותיקים לא ירגישו שפשוט ממחזרים את מה שעבד, במקום לחשוב על משהו מקורי. מה גם שאם המקור הוא כזו קלאסיקה אהובה, אנשים לא יוכלו שלא להבחין בנקודות הדמיון בין שתי הגרסאות ולחוש שמשהו פחות עובד כשמנסים לקרוץ לגרסה הישנה במקום להשקיע ברעיונות חדשים.

אחרי "סיוט ברחוב אלם", "זכרון גורלי", "רובוקופ" ו"מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר" שאינו רימייק רשמי, אבל בחייכם, זה בדיוק אותו סיפור, מגיע תורו של "מכסחות השדים" לנסות להביא קלאסיקה מודרנית לקהל חדש, למרות שהסרט המקורי עדיין זמין ומוכר היטב גם לקהל צעיר יחסית.

לאחר שנים כאשת אקדמיה רצינית, דוקטור ארין גילברט מצפה לקבל את הקביעות שלה באוניברסיטה. ההנהלה גם ככה לא רואה בה נכס חשוב, אבל ארין מרגישה שהדבר שבאמת עלול להפריע לקידום הוא ספר שכתבה לפני שנים עם דוקטור אבי ייטס, על רוחות רפאים. היא הייתה משוכנעת שהספר נגנז, אבל מגלה שלא רק שאבי ממשיכה לקדם אותו, אלא גם עוסקת באדיקות בחיפוש אחר ישויות על-טבעיות המופיעות לטענתה בכדור הארץ. ארין מבקשת להפסיק עם השטויות, אבל אבי ושותפתה למחקר, דוקטור ג'יליאן הולצמן, לוקחות אותה לחוויה שתשנה את דעתה.

מאחר ואשת מדע כמו ארין לא זקוקה להוכחות נוספות לתופעה חריגה, השלוש מקימות מעבדת מחקר עצמאית ושוכרות את קווין, פקיד קבלה שמסת השרירים שלו כנראה גוזלת את אספקת החמצן למוח. בינתיים, עובדת ברכבת התחתית בשם פאטי מגיעה למעבדה לאחר שחזתה בארוע מוזר. איש מסתורי שמדבר על הקטקליזם הרביעי, הטמין לצד מסילת הרכבת מכשיר שגרם להופעת רוח רפאים מול עיניה של פאטי. מעבר לכך שמוזר שהיא לא דווחה לאף אחד על איש חשוד שמטמין מטענים עם שעון, כאילו היה דמות לוני טונס, לצד פסי הרכבת, המקרה שלה מוציא את המדעניות לנסות וללכוד את השד. התקשורת מדביקה להן את הכינוי "מכסחות השדים", מתוך חוסר הבנה שמדובר בעבודה מדעית עדינה.

בעצם, זו לא אשמת התקשורת. נראה שאף אחד בסרט לא מבין איך מחקר מדעי עובד. מבחינת התסריט, מה שחוקרות העל-טבעי עושות כל היום, זה לבנות כלי נשק ולהזמין טייק אוויי. הן מדברות על מה שראו וזורקות הרבה מונחים טכניים מומצאים, אבל לא עורכות אפילו ניסוי אחד, לא מנהלות מעקב צמוד אחר תופעות מוזרות ולחלוטין לא נמנעות ממגע ישיר עם מושא המחקר, אפילו כשלא לגמרי  ברור במה מדובר. ההתנהלות שלהן חובבנית ולא אחראית. אי אפשר להאשים את התקשורת במוניטין שנוצר כשהן בעצמן לא מסתירות את זה שהן יותר כח צבאי מצוות מחקר.

זה מה שמכסחות השדים מציע. כח במקום מח. הרבה כלי נשק ואלימות, במקום אסטרטגיה, מחשבה וחקירה רצינית. הדמויות מתקשרות ביניהן בצעקות גם כשלא צריך ולא רואות ברוחות משהו שאמורים ללכוד לשם בידוד ולמידה, אלא כאיום על שלום העולם שצריך להשמיד. בין אם קיימת סכנה מיידית או לא, הרוחות הן מפלצות גנריות, חלקן דמויות אדם, נטולות עקביות כלשהי. לא ברור כמה מהקיום שלהן פיזי וכמה רוחני. לא ברור למה הן מסוגלות ולמה. הייתם מצפים שלפחות יסבירו לרגע איך רוחות מסוגלות להרים חפצים כבדים, או מה המכשיר המוזר שמזמן אותן עושה, אבל הסרט פשוט זורק כמה מילים שלא מתחברות למשפט אמיתי ומציג אקדח חדש ויכסח לכמה רוחות את הצורה.

האמת היא שזה לא מאוד שונה מהמקור. "מכסחי השדים" מ-1984 לא באמת הסביר את היכולות השונות של רוחות הרפאים, או למה התחילו להופיע עכשיו ולא לפני כן (דווקא את זה, הסרט החדש מסביר טוב יותר). הם מתחילים כחוקרים שנאבקים על מילגות והכרה, אבל בעצם מחפשים להציל את העולם. ההתנהגות שלהם הרבה פעמים לא אחראית ובדיוק כמו חלקים שלמים בתסריט, הם מגיעים בלי תכנית פעולה ברורה ודי מאלתרים על המקום.

ההבדל הוא שבגרסה המקורית, החסרונות לא הפריעו ליתרונות לבלוט. האקשן היה טוב לזמנו, הדמויות עמוקות ומעניינות, רוב הבדיחות עובדות והגיבורים לא הופכים פתאום ליחידת קומנדו כשצריך, אלא ממש לומדים בהדרגה איך להשתמש בציוד ואיך לגשת לעבודה. הם מפלסים לעצמם את הדרך להכרה ציבורית, לאחר שנדחו בידי העולם האקדמי ונתקלים בביורוקרטים מעצבנים שרואים בהם שרלטנים ומהווים מכשול יותר גדול מכל רוח רפאים. מה גם שמכסחי השדים, בניגוד למכסחות, לא יצרו כלי נשק, אלא אמצעים ללכידה ולמידה של רוחות. הגיבורות של הסרט החדש מגיעות כדי להרוג את העל-טבעי, למרות שהיצורים האלה כבר מתים בעקרון.

בגרסה החדשה, בבימויו של פול פיג, יש בעיקר חסרונות. האקשן והאפקטים סבירים, אבל לא משהו שלא ראינו בשום מקום לפני כן. חלק ניכר מהסצנות לא מוסבר ודמויות אומרות ועושות דברים שלא מתקשרים לשום חלק אחר בתסריט. הכנה לבדיחה מתגלה כשורת דיאלוג רצינית ורגעים שאמורים להכיר לנו את עולם העל-טבעי, משמשים כבסיס לבדיחה ילדותית. ארבע השחקניות הראשיות הן כולן קומיקאיות מוכשרות שיודעות לגלם דמויות מעניינות ועמוקות, אבל הן מתבזבזות על תסריט שמעדיף לזרוק לעברן שורות אקראיות ומאפיינים לא עקביים. אין שום הסבר לנתק מרובה השנים בין ארין ואבי, או מאיפה הולצמן הופיעה, כמו שאין שום הסבר לנכונות של פאטי להצטרף אליהן. קווין הוא דמות משעשעת לפרקים, אבל נראה ששאר הדמויות לא יודעות כיצד להגיב אליו. הוא טיפש וחסר יעילות, אבל ארין מתנהגת לידו כמו נערה מתבגרת ולא כאישה עצמאית. היא גם נוהגת לעתים קרובות בחוסר אחריות, למרות שזו אמורה להיות הדמות היותר רצינית ושקולה בחבורה.

נוסף על כך, הנבל של הסרט כל כך גנרי, שאת ההסבר לפעולותיו הוא מספק בקול מול המראה. לא כי הוא יודע שיש מישהו בחדר שצופה בו וזה סוג של משחק מוחות. הוא סתם איש מוזר שמחליט פתאום לספק לעצמו אקספוזיציה.

הכימיה בין הדמויות היא בעיה נוספת. למרות שהשחקניות שמגלמות את המכסחות מוכשרות בדרך כלל, קשה להוציא אינטראקציה אנושית כשהסרט נחפז לרוץ מסצנה לסצנה, בלי לאפשר להן שיחות אמיתיות שיתנו להן אופי אמיתי. בתור חברות ותיקות שהתנתקו בעקבות העיסוק בעל-טבעי, ארין ואבי נראות נטולות משקעים לחלוטין. מלבד אמירות ישירות לשם מילוי האוויר במילים, לא רואים שום השפעה של מערכת היחסים הטעונה ביניהן על העלילה, או אחת על השניה. הן היו חברות ילדות, הן כתבו ספר שארין מתביישת בו, אבי לא מתביישת בספר, בואי נהיה שוב חברות. באותה מידה, הולצמן היא טיפוס אקסצנטרי, המציגה את עצמה כחולת נפש, למרות שלא נראה שמישהו אחר מכיר בכך וחושב שלא רעיון טוב לתת לה לבנות כלי נשק. הנסיון של קייט מקינון להוציא רגש אמיתי מהדמות כל כך משעמם, שהבחנתי שמשחק הכדורגל שמשודר באותו הזמן ברקע, מוקרן בלופים. אגב, טיפ לבמאי: אם אתה רוצה שישימו לב למה שדמות אומרת, אל תמלא חצי מהמסך בתמונות זזות.

מעט הבדיחות שעובדות במכסחות השדים, מגיעות בעיקר מקייט מקינון ולזלי ג'ונס. הן אמנם מגלמות את המכסחות הפחות ראשיות, אבל יש להן מספיק כשרון טבעי בשביל לבצע כמה שורות מחץ בצורה מוצלחת. לא שקריסטן ויג ומליסה מקארתי אינן מוכשרות, אבל הן גם מקבלות את התפקידים הפחות עסיסיים בסרט. תסריט טוב יותר היה הופך את הדמויות שלהן למעניינות, כמו הכימיה בין ונקמן וריי בגרסה המקורית, אבל פול פיג משוכנע שרגש פרושו היסטריה וצעקנות, מה שהופך את ארין ואבי למעצבנות במקום מעוררות חיבה. כריס המסוורת' משעשע יחסית בתור קווין, אבל שוב, הדמות שלו שטחית וזוכה ליחס כאילו אין אף גבר חתיך אחר בכל ניו יורק. אולי הוא צריך להיות הכוכב בסרטו הבא של פול פיג. אני יודע שהקטע של פיג הוא לשים נשים בתפקידים הראשיים, אבל הוא לא טוב בזה. גם רצוי שהסרט הבא שלו לא יהיה קומדיה, כי נמאס לי מסרטים שמבזבזים חצי סצנה בלהסביר בדיחה. די! אם צריך להסביר בדיחה, כנראה שהיא לא מוצלחת.

הדבר הראשון שרימייק צריך לעשות, הוא לספק סיבה לקיומו. למה להפיק גרסה חדשה לסרט אהוב ומוכר? כי היוצרים שלו אוהבים את המקור, אבל מספיק יומרניים לחשוב שיצליחו לעשות סרט לא פחות טוב. האם המקור התיישן מדי? התיישן, אבל לא מדי. האירוניה היא שמרוב נסיונות להיות עדכני ומעורה בתרבות המודרנית, הרימייק כבר עכשיו נראה קצת מיושן. עברו 32 שנה ועדיין הדמות הראשית השחורה היא היחידה שלא מגיעה מרקע אקדמי. בואו נניח בצד את זה שהחליפו את הגברים בנשים, הסרט עדיין מתבסס על חלוקה אתנית משנות השמונים המוקדמות.

האם האפקטים לא משכנעים כפי שהיו? מהבחינה הזו, יש לרימייק יתרון ברור. האפקטים לא רעים, אף על פי שרבים מהם מתבזבזים על קריצות למקור וסצנות אקשן סתמיות. אם בסרט המקורי הייתה בניה הדרגתית לקראת רגע השיא האיקוני, מכסחות השדים מציע שיא משעמם להחריד. האם רוצים להעביר את הסיפור למקום ותקופה אחרים כדי להראות עד כמה הוא על-זמני? המקום הוא אותו מקום והזמן הוא עדיין עכשיו, רק שעכשיו הפך מ-1984 ל-2016. מעבר לכך שצוות השחקנים הראשי החליף מין, השינוי הגדול הוא שבמקום קומדיה מעודנת על חקר רוחות רפאים ועימות איתן, קבלנו מוצר צעקני שחולם להיות קומדיית אקשן, אבל נאלץ להסתפק בלעשות כאילו.

פרק 153 – אוסטן פאוורס

לרגל יציאת "אהבה וידידות", המבוסס על ספר של ג'יין אוסטן, החלטנו לשבור את התבנית הרגילה של הפודקאסט ולהקדיש את החלק השני לסרט נוסף שיצא השנה, "גאווה ודעה קדומה וזומבים".

ספוילרים צנועים ואוכלי מוחות.

ביקורת: אהבה וידידות

love-and-friendship-poster_resize.jpg

 

מספרים שכאשר סרטם הראשון של האחים מרקס, "אגוזי קוקוס", הוקרן בפני קהל, תדירות הצחוק באולם הייתה כה גבוהה, שחלק מהבדיחות פשוט נבלעו בתוכו. כתוצאה מכך, הוחלט שבסרטים הבאים של המצחיקנים, תהיה הפסקה בשטף הדיבור אחרי כל בדיחה מילולית, בכדי שאנשים יסיימו לצחוק לפני שממשיכים עם התסריט. אני לא יודע אם הסיפור נכון או לא, אבל בפעם הבאה שתראו סרט של האחים מרקס, שימו לב לפאוזות הקטנות שגראוצ'ו עושה אחרי שאמר משהו שנון במיוחד.

איך זה קשור ל"אהבה וידידות"? קשר עקיף למדי. נזכרתי באחים מרקס, כי כמויות המלל בעיבודים הקולנועיים לספריה של ג'יין אוסטן, לא היו משאירות זמן או מקום להפסקה לשם צחוק. בדרך כלל, מהירות הדיבור לא כזו משנה, כי ג'יין אוסטן מוכרת פחות ככותבת קומית ויותר כמי שמבקרת את היחס לנשים באנגליה של תקופתה וממחישה את פערי המעמדות בחברה הג'ורג'יאנית דרך הלבטים המעסיקים את הדמויות. אהבה וידידות הוא מקרה נדיר של קומדיה אמיתית המבוססת על כתבי אוסטן, למרות שלא תמצאו בה את הפאוזות הנחוצות לשם התגלגלות מצחוק.

בסוף המאה ה-18, מגיעה ליידי סוזן ורנון לבית גיסתה, זמן מה לאחר מותו של האדון ורנון. בשל חוקי הירושה, נותרה האלמנה ללא פרוטה והיא נאלצת להסתמך על משפחה וחברים בכדי שיהיה לה מקום לגור בו. זמן קצר אחרי בואה של סוזן, מגיעה לבית גם בתה, פרדריקה, אשר מחפשת כיוון בעקבות סילוקה מבית הספר. בין השתיים, מופיעים רג'ינלד דה-קורסי הצעיר שקשריו עם האם הולכים ומתהדקים, וסר ג'יימס מרטין, אשר מגיע ללא הודעה מראש ועם מעט מדי שכל, במטרה לחזר אחר פרדריקה.

אהבה וידידות אינו קומדיה של טעויות. כל דמות יודעת היטב מה תפקידה ומהן מגבלותיה. אפילו שהסיפור נשמע מסובך, יש לסרט רק קו עלילה אחד. הוא מסתעף כך שיכיל מספר רב של דמויות ומתמלא פרטים ללא הרף, אבל אין בסרט אף רגע שאינו מהווה חלק מההתנהלות התחמנית של ליידי סוזן והתגובות הישירות אליה. למרות שסוזן היא הדמות הראשית, קשה לקרוא לה גיבורה. ג'יין אוסטן והבמאי וויט סטילמן מבהירים שוב ושוב שהתנהגותה נובעת בעיקר מתוך אנוכיות. היא מתבדחת עם חברתה הקרובה על בריאותו של בעלה, מסלפת את האמת לפי צורכיה ומוכנה להאשים את כל העולם בהתנהלות לא מוסרית, רק לא לקחת אחריות על חטאיה.

זה מה שהופך את ליידי סוזן לדמות מעניינת. היא אדם נוראי, אבל מעוררת חיבה בזכות היכולת לחשוב מחוץ לקופסה באחת התקופות היותר שמרניות בתולדות המערב. היא עושה דברים שכללי הצניעות לא אפשרו לג'יין אוסטן לכתוב אותם ישירות, אך הסרט מלא ברמיזות לדרכים בהן סוזן פועלת למען עצמה ולמען השרדותה. כמו ביצירות אחרות של אוסטן, הביקורת על היחס לנשים מרומזת, אבל בו זמנית, בלתי ניתנת להחמצה, מה שמעלה את התהיה האם יש לסוזן בכלל ברירה. היא אינה קרבן של הנסיבות ויכולה לנהוג גם אחרת, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, נעשה ברור יותר שכל מילה אשר יוצאת מפיה נבחרה בקפידה לשם השגת מטרה כלשהי.

הסיפור אמנם קליל יחסית, אבל מכיל כמות מטורפת של מילים. הדמויות באהבה וידידות לא סתם מדברות, הן עושות זאת בקצב מואץ, לעתים קרובות בגיבוי מילים ארוכות במיוחד. ליידי סוזן אמנם חוננה בלשון חדה, אבל תצטרכו לצפות בסרט לפחות פעמיים בכדי לקלוט את כל המלל שלה.

קייט בקינסייל מפריחה חיים בדמותה של ליידי סוזן. השחקנית היפה היא ליהוק מצוין לתפקיד האישה המפתה והחכמה במיוחד, ששמה הולך לפניה ומחכה לה בכניסה לכל בית בו היא מבקשת להתארח לזמן מה. בקינסייל לא רק מצליחה לדבר ברהיטות הנחוצה, אלא גם באיפוק הנדרש. בעוד אנשים סביבה מגיבים בהתרגשות, או בקוצר רוח לחדשות לא צפויות, סוזן שומרת על טון מנומס ומחושב היטב. טון שמאפשר לכל דבר שתגיד להישמע כאילו היא מנסה להרגיע את האחרים, אפילו אם היא עומדת לומר את המשפט האחרון שירצו לשמוע באותו רגע. בקינסייל קלטה היטב את הניואנסים הנכונים בגילום האישה שתמיד מנסה להיות שניים-שלושה צעדים לפני כולם.

את הסרט מלווה פסקול המורכב משילוב של יצירות קלאסיות ואופרה מהתקופה, או ליתר דיוק, קצת לפני התקופה בה העלילה מתרחשת. הבמאי עשה החלטה מודעת לשלב בעיקר מוזיקה שכבר הייתה מוכרת לדמויות, על מנת לתרום לאמינות של הסביבה בה הסרט מתרחש. צ'רצ'היל, האחוזה בבעלות משפחת ורנון, היא בית אבן גדול ושלו שכיום נראה מרשים, אולם נחשב משעמם ושגרתי לזמנו. המוזיקה התקופתית מזכירה שבעצם מדובר במקבילה של דירת ארבעה חדרים בראשון לציון מערב של ימינו. יעיל, מרווח, מספק צרכים בסיסיים ובטחון, אבל לא מרגש בשום צורה.

הבוז של ליידי סוזן לצ'רצ'היל, אליה היא מגיעה מתוך חוסר ברירה יותר מכל סיבה אחרת, לעומת ההתלהבות של סר ג'יימס האידיוט מהמקום, מדגיש עד כמה סוזן חושבת אחרת מהעולם סביבה. היא לא תחשוף את רגשותיה האמיתיים בפני המשפחה, רק בפני חברתה האמריקאית, השותפה לאותה ראיית העולם התככנית. בינתיים, מי שאינו מחזיק בתפיסת העולם של סוזן, עלול לראות את צ'רצ'היל ולחשוב שמדובר בסוג של בית חלומות. מבחינתה, המקום מגביל וכופה אינטראקציה אינסופית עם אנשים ללא סינון קפדני. מבחינת סר ג'יימס, מדובר בפינה מלבבת מחוץ לעיר, שמניבה גידולים חקלאיים מרתקים במיוחד.

במהלך הסרט, נעשה שימוש רב בסיפורי התנ"ך לשם העברת רעיונות. הכומר המקומי וסר ג'יימס שמחים לנהל דיונים על עשרת הדברות, בעוד סוזן נעזרת במקורות על מנת לגייס תמיכה מצד דמויות אחרות. נוצר מצב בו אנשים שהדת אינה חלק משמעותי מחייהם, משתמשים בה על מנת לנתח ולהצדיק מעשים שהכנסיה לא בהכרח מאשרת. הדבר משמש את התסריט בכדי ללעוג לדמויות שרואות עצמן משכילות, אך ניתנות לשכנוע באמצעות ניצול בורותן בכתבי הקודש.

מהביקורת שלי אולי עולה התחושה שאהבה וידידות הוא סרט אפל שאין בו אף דמות חיובית. לא זה המצב, שכן אפילו הדמויות הפחות מוסריות, מוצגות כחברותיות ומעוררות אמפתיה. ליידי סוזן היא זו שקובעת רוב הזמן את התנהלות העלילה, אבל הדבר נעשה בעזרת דברי נועם ופיוס ולא על ידי שליפת ציפורניים. הסרט בהחלט ציני וחלק מהבדיחות הן ביקורת ישירה של הסופרת על העולם בו גדלה. עם זאת, כאשר מסתירים ביקורת בתוך בדיחה שמדוקלמת במהירות האור, לא רק לקהל קל לפספס אותה, אלא גם למושא הלעג.

הסרט כה מרוצה מחלק מהבדיחות, שהוא חוזר עליהן יותר מפעם אחת. לעתים בכדי להדגיש נקודה ולעתים כחלק מבניית דמות. הוא תוקף על ימין ועל שמאל, אבל שומר על כללי הנימוס. לא בטוח שקהל מודרני יבין את כל ההתיחסויות הקטנות שג'יין אוסטן כוונה אליהן, אבל וויט סטילמן השתדל לעבד את הסיפור כך שיהיה מרתק ונוח למעקב גם בימינו. כתוביות המציגות את הדמויות טרם הופעתן על המסך אולי נראות מוזר, אבל עזרו לי לעשות סדר בים הדמויות אשר כולן מדברות בצורה דומה להפליא. טום בנט יוצא דופן, מאחר ונבחר לגלם את סר ג'יימס, שרבים מחוקי התקופה אינם מובנים לו. הוא הפוגה קומית נטולת מודעות עצמית שעוזרת לאזן את ההתנהלות המחושבת של סוזן ואת הנוקשות המרוחקת של השאר. בעוד האחרים מדברים מהר ולא משאירים לקהל זמן להבחין בחלק מהפאנצ'ים, בנט הודרך לדבר בקצב הרבה יותר נוח למעקב. מאחר ומדובר בדמות של אידיוט,  אני תוהה האם אנגלי בן ימינו ישמע לאנשי התקופה הג'ורג'יאנית כשוטה חסר נימוס.

אפילו שהוא לא תמיד משעשע כפי שרצה להיות, אהבה וידידות הוא סרט מומלץ לצפיה. יש לו סיפור שדורש מעקב צמוד, פן ישתנה בו פרט חשוב מבלי שתשימו לב. השחקנים טובים, במיוחד קייט בקינסייל, והכימיה ביניהם מאפשרת לשטף המילים לפרוץ בקלות אל חלל החדר. התוצאה הרבה יותר ארסית מעיבודים אחרים לכתביה של ג'יין אוסטן, מה שלא גורע מהצד המבדר של העלילה. חוקי הירושה אמנם השתנו מאז המאה ה-18, אבל הסיפור על מה שאישה צריכה לעשות בכדי לשמור על מידה של אחיזה בגורלה, מרתק כתמיד. סטילמן ובקינסייל מבינים זאת ויצרו סיפור שבמרכזו אישה חזקה וכמעט עצמאית, דבר שערורייתי לאותה תקופה.

ביקורת: חולייטה

Julieta_poster_goldposter_com_3_resize.jpg

 

אם זכרוני אינו מטעני, מעולם לא כתבתי ביקורת על סרט של פדרו אלמודובר. זה מפתיע, כי יש לי לא מעט ביקורת כלפי סגנון הבימוי והכתיבה שלו, אבל נראה שטרם הזדמן לי ממש לפרסם דעה מנומקת על אחת מיצירותיו. הגורם לכך הוא שהתחלתי לכתוב ביקורות באופן סדיר רק אחרי שאלמודובר יצא מאור הזרקורים, עם משהו כמו עשור של סרטים שלא נחשבו ליצירות מופת שחובה לראות, או אפילו שינוי מרענן בלוח ההקרנות. לא שאהבתי סרטים קודמים שלו, אבל נראה שהיה לי נוח שאף אחד בסביבתי לא מחכה לשמוע איך החדש של אלמודובר.

אז הגיע "חולייטה", עם מועמדות לדקל הזהב בפסטיבל קאן וביקורות מהללות. אמרו שאלמודובר חזר לעצמו ואמרו שהמציא את עצמו מחדש. לא הבנתי איך האמירות האלה מסתדרות אחת עם השניה, אבל הן מסקרנות אותי משתי סיבות. האחת היא שאולי עם הנסיון והידע שצברתי לאורך העשור האחרון, תהיה לי נקודת מבט יותר סבלנית כלפי סרט חדש של אלמודובר ושווה לתת לו צ'אנס. הסיבה השניה היא שאם לא אהבתי סרטים קלאסיים שלו, אולי המצאה מחדש זה בדיוק מה שיגרום לי לתת לו ביקורת חיובית.

הסרט מתחיל בימינו, אבל מתרחש ברובו בעבר. אישה בגיל העמידה בשם חולייטה, נתקלת במקרה בחברת ילדות של בתה אנטיה. המפגש גורם לחולייטה לשנות את התכניות לעזוב את מדריד ולכתוב לאנטיה מכתב באורך גלות ספרד, בו היא פורשת את התפתחות הקשר ביניהן, מהערב בו הבת נוצרה ועד למה שהוביל לנתק המשפחתי שנמשך עד היום.

המכתב כולל את חוויותיה של חולייטה כמורה מחליפה צעירה, נסיעה ברכבת ששנתה את חייה ודייג בשם שואן שהיה לו חלק משמעותי בשינוי. לאורך שנים, הנסיון של חולייטה להיות אשת משפחה, כאשר משברים שונים פוקדים אותה ואת סביבתה, מחלחל אל אנטיה, שמתבגרת בתנאים מאוד לא פשוטים, אבל לא מפגינה שום התנהגות חריגה כלפי חוץ.

לפרט מה בדיוק קורה, יהיה ספוילר. בלי לגלות פרטים, אציין שהסרט אינו מכיל איזו תעלומה אפלה, או טוויסטים שמשנים לחלוטין את תפיסת המציאות של הדמויות, אבל יש בו הרבה דרמות לאורך הדרך. ארועים קטנים שמטלטלים את חייה של חולייטה ומרחיקים אותה מהמסלול בו תכננה להתבגר. לא שאנחנו יודעים מהו אותו מסלול. עלילת הסרט מקבילה ברובה למידע שחולייטה בוחרת לשתף, כך שלא נחשפים פרטים רבים אודות הרקע שלה, היות והיא לא חשה צורך להרחיב בעניין. הדבר תקף גם לגבי דמויות אחרות שדי מופיעות ונעלמות מבלי שנאמר עליהן יותר מהנדרש לאותה סצנה. אנחנו צריכים לדעת ששואן דייג, כי זה חשוב לסיפור. אנטיה לא צריכה לדעת מה עשה לפני שפגש את חולייטה, כי זה לא רלוונטי למכתב.

למרבה הצער, ההחלטה מה רלוונטי עבור המכתב ומה לא, היא די שרירותית. חולייטה מתמקדת בדברים שקשורים לשואן ואנטיה, אבל כוללת כל מיני פרטים שאנטיה אמורה כבר לדעת ולעומתם, לא מעט דברים שאף בת לא מעוניינת ללמוד על הוריה. הסיפור גם מעלה שאלות שונות לגבי חולייטה כדמות. היא הרבה יותר מרוכזת בעצמה מכפי שהיא חושבת, זה הגיוני, אבל פחות ברור למה מוות תמיד משחק תפקיד במערכות היחסים של הדמויות בסרט. זה כמו הקריפ מ"לדפוק חתונה" שאומר שלוויות זה המקום הטוב ביותר לפיק-אפ. אני לא יודע אם מדובר במוטיב שהוכנס לסיפור בכוונה, או שאלמודובר באמת לא שם לב שמוות מחרמן את הדמויות שלו.

חורים בעלילה ופגמים באופיה של חולייטה שזוכים להתעלמות, ניתנים לתרוץ בכך שהיא המספרת ועל כן, יש לה נקודת מבט מאוד מוגבלת. מצד שני, בכל פעם שחסר לה מידע, דמות אחרת תבוא ותשלים אותו במלואו. הסרט מכיל הרבה מונולוגים בהם אף אחד לא עוצר את הדובר ואומר "רגע, זה מוזר". לעתים, מידע שהיה מאוד חשוב בנקודה מסוימת בזמן, נשמר בסוד במשך שנים בלי שום סיבה, פרט ליצירת דרמה על ידי קוצר ראיה. לא ברור אם הדמות הראשית אמורה לעורר הזדהות או רחמים, אבל חוסר העקביות באופי שלה, לא מאפשר לחוש לא את זה ולא את זה. אמה סוארז ואדריאנה אוגרטה, המגלמות את חולייטה בשלבים שונים בחייה, עושות עבודה לא רעה, אבל קשה לקחת מי מהן ברצינות כשהתסריט כתוב באלמודוברית.

למי שלא יודע, אלמודוברית היא ניב שמקורו בחצי האי האיברי ומדובר בעיקר באיזור מדריד. אוצר המילים והדקדוק זהים לספרדית, אולם המשפטים עצמם אינם נאמרים בשום מקום פרט לסרטים של אלמודובר. זו בעיה שהייתה לי גם בסרטיו הקודמים שראיתי, הוא לא יודע איך בני אדם מדברים. דמויות פולטות מידע שלא קשור לכלום, אבל איכשהו מתקשר למה שיקרה בעוד שעה לתוך הסרט. נסיונות לכתוב שיחת חולין תמיד היו צד חלש של אלמודובר וחולייטה רק מדגיש עוד יותר את הבעיה הזו, כאשר דמות חושפת בשתי דקות גם את תולדות חייה, גם את הפגם שהיא מוצאת בדמות אחרת וגם את התכניות שלה להמשך השבוע. השחקנים מדברים בלי הפסקה ובלי אנושיות, כאילו נקלענו לגרסה מעוותת של "בנות גילמור", בה השנינות והחביבות הוחלפו בתקצירים יבשים.

במילים אחרות, לא המצאה מחדש ולא פאייה. חולייטה לוקה בדיוק באותם חסרונות שסרטיו הקודמים של אלמודובר לקו בהם. הוא מציג סיפור לא מעניין, עם דמויות לא מעניינות, שמשוכנעות שכל מה שיגידו הוא מינימום נאום גטיסברג. העלילה נתמכת לחלוטין בבגידות, תשוקה, סודות שנשמרים חבויים לפרקי זמן לא סבירים ותגובות לא עקביות שמשרתות את הצורך במשבר, רק בכדי שאחת הדמויות תסבול מהתוצאות. אפשר לקרוא לזה טלנובלה ואני לא חושב שאלמודובר יעלב.

הסרט מכיל ניצוצות של הברקה מבחינה חזותית. לצד צילומי נוף יפהפיים, יש מעברים חכמים, כמו זה שבו אוגרטה הצעירה הופכת לסוארז המבוגרת, או הדברים הנשקפים מחלון הרכבת בלילה מושלג. הרגעים הקטנים האלה שווים התיחסות, כי הם מראים שלמרות תסריט חלש ודמויות לא מפותחות, אלמודובר יודע ליצור קולנוע חזותי מוצלח. השימוש שלו בצבעים מרובים אינו קיטשי, אלא משתלב היטב בפרטים השונים בסצנה וגם אם נראה שלא הצליח להשיג איש אפטר אפקטס שיודע לעבוד עם מסך ירוק כמו שצריך, צילומים מחוץ לאולפן נראים נהדר.

לחולייטה יש יותר חסרונות מיתרונות. הפסקול מטעה לחשוב שמדובר במותחן שבכל רגע, יקרה בו מאורע מפתיע שיוסיף נדבך לשאלת הריחוק בין האם ובתה, אבל הסרט מסרב לשתף פעולה. העלילה מובילה לסימן שאלה, אבל השאלה עצמה כה ארוכה ומסורבלת, ששוכחים באמצע הדרך מה בכלל רצינו לגלות. זה לא סיפור מרתק, או אמירה מעוררת מחשבה על החיים. כל מה שחולייטה מציע, זה סיפור נדוש, שמתרכז בחלק הלא נכון בחייהן של הדמויות.

הבעיה הגדולה טמונה בשם הסרט. הוא מנסה למשוך אותנו לחשוב מה קרה לאנטיה, אבל נקרא על שם אמא שלה. נקודת המבט היא של האישה שלא יודעת את התשובה. חולייטה היא הדמות הפחות מעניינת בסיפור, אבל הסרט מתמקד בה, בחיי האהבה שלה ומדי פעם, טורח לציין שיש לה בת בשם אנטיה ומשהו לא בסדר בקשר ביניהן. בניגוד לעמדת התסריט, לא דחוף לנו לדעת איך חולייטה פגשה את אבא של אנטיה, או איך הידידה שלו מכינה במשך עשרים שנה את אותם פסלים (בלי הסבר למה היא אף פעם לא מפסלת משהו אחר). זה בסדר לציין את הדברים האלה בדרך אגב, אבל אין סיבה להציג אותם על חשבון הכרות עם דמותה של אנטיה. אם חולייטה היא זו שאמורה ללמד אותנו על בתה, מדובר באם נוראית, שלא מתעניינת בכלל במה שהילדה שלה עושה כל היום. יותר חשוב לה לפרט על שיחה עם מנהלת משק הבית, מאשר לספק אפילו זכרון אחד שקשור לאנטיה ולא מערב התמודדות עם משבר משפחתי כלשהו.

מבין האמירות שהזכרתי בתחילת הביקורת, הנכונה יותר היא שאלמודובר חזר לעצמו. לא שאני יודע איפה היה בעשור במהלכו לא צפיתי בסרטים חדשים שלו, אבל זה בהחלט אותו אדם עם עין יצירתית ויכולת כתיבה ירודה שתמיד היה. חולייטה הוא טלנובלה בעלת ערכי הפקה גבוהים ושחקניות סבירות שחולקות את התפקיד הראשי, אבל לא מעבר לזה. אני מניח שהוא יערב לחכו של מי שאוהב את הסגנון של אלמודובר, אבל אני שוב לא שותף לחגיגה. בעיני, הסרט מפספס כל אפשרות להיות מעניין או מעורר הזדהות בכך שהוא מתמקד בדמות הפחות עמוקה בסיפור ובפרטים הפחות חשובים לפתרון השאלה הגדולה שבמרכזו.

ביקורת: העי"ג

the-bfg-poster_resize.jpg

 

זכור לי סיפור מהילדות, על ענקים לבנים. אני לא זוכר הרבה פרטים, רק שלפי הסיפור, ענקים לבנים חיים בכדור הארץ ומבוגרים לא יכולים לראות אותם. עברתי פעם עם ההורים שלי ליד גוש של סלעים גדולים והם שאלו אותי אם אני חושב שזה ענק לבן. אמרתי שלא יכול להיות, כי לפי הסיפור, הם לא אמורים להיות מסוגלים להבחין בו, גם כשהוא מתחזה לגוש של סלעים.

חיפוש בגוגל לא עזר לי למצוא את מקור הסיפור, הוא זכרון ילדות עמום ותו לא. מה שכן, מאותו הרגע יש לי חיבה מיוחדת לאגדות על ענקים, במיוחד כי אני אוהב לדמיין איך היו משתלבים בנוף המציאותי.

בעולם הספרות, ענקים מוצגים לרוב כאחד משני קיצונים. או שהם מפלצות אוכלות אדם שהגיבור צריך לברוח מפניהן, או שמדובר ביצורים מיסטיים קדומים שיודעים על נסתרות היקום יותר מכפי שמישהו מאיתנו אי פעם יוכל לתפוס בשכלו. הייתי צריך להמתין ל"משחקי הכס" בכדי לראות סוף סוף ענק שלא מחזיק בכוחות קסם ולא מנסה לאכול אנשים. למרות שהדבר הכי מתבקש הוא להציג ענק כלא יותר מגרסה מגודלת של אדם, נראה שהצורך להסביר למה אנחנו לא פוגשים נפילים ביום יום, מעורר את הדמיון בקרב כותבים וגורם להם להמציא תאוריות שלמות היכן היצורים מסתתרים ומה התרומה שלהם לעולם שלנו. אחד הסיפורים היותר מפורסמים הוא העי"ג מאת רואלד דאל, סופר הילדים שהשפיע על יוצרים רבים, בהם סטיבן ספילברג שביים כעת גרסה משלו לסיפור.

סופי היא יתומה לונדונית שנלקחת מבית היתומים בידי ענק. לא הייתה לו ברירה, אחרי הכל היא ראתה אותו משוטט ברחובות בלילה ונושף בחצוצרה המוזרה שלו לעבר בתים. זו הדרך היחידה למנוע ממנה להקים מהומה שתוביל לציד ענקים. זה מה שמספר לה הענק הידידותי הגדול, או עי"ג בקיצור. הוא טיפוס עדין, יצירתי, חובב שקט ושלווה. ממש לא כמו הענקים האחרים שהינם ברברים גסי רוח שרק רוצים לשחק ולאכול בני אדם בכל רגע בו אינם ישנים.

העי"ג מתקשה להגן על סופי שכל הזמן רוצה לצאת החוצה, לשטח בו מסתובבים הענקים הרעים. הם גדולים וחזקים יותר מעי"ג, כך שלולא פקחותו, מזמן היו מעיפים אותו מהדרך ומוצאים את החטיף הטעים שהוא מסתיר מהם. בהעדר אפשרות בטוחה יותר, עי"ג מחליט להחזיק את סופי בביתו, שם הוא שומר חלומות אותם הוא לוכד בכדי להעבירם לבני אדם ישנים.

כשמשלבים סיפור שנכתב בידי סופר הידוע בקשיים אותם הוא מרבה להעמיס על הילדים גיבורי יצירותיו, עם במאי שמפורסם בכך שהוא כל כך טוב בפניה לקהל הרחב, שהוא בעצם מעצב מחדש את טעם הקהל, עלולה להיווצר התנגשות לא נעימה. רואלד דאל נוהג לעמת את גיבוריו עם אטימות והתעללות מצד החברה, במיוחד מצד מבוגרים, על מנת להדגיש כמה חשוב לחלצם מהמצב בו הם נמצאים. סטיבן ספילברג הוא טיפוס של יציבות, של דמויות ראשיות בטוחות בעצמן, שיכולות להתמודד לבד מול אתגרים. שתי גישות מאוד שונות, אבל מכיוון שדאל הוא היוצר של הסיפור, חובת ההוכחה על ספילברג להצליח ולתרגם אותו לשפה קולנועית מבלי לאבד בדרך את הקסם היחודי שלו.

התוצאה מוצלחת חלק מהזמן. האינטראקציה בין סופי בת האדם והעי"ג שדברים שלא הגיוניים בעינינו, נראים לו כעובדות החיים, עובדת בזכות שני השחקנים הראשיים וצוות אפקטים שעבד שעות נוספות על מנת לאחד בין העולמות. רובי ברנהיל הטירונית יכולה לעצבן מדי פעם, אבל רק כשהתסריט דורש זאת. רוב הזמן, היא מגלמת את סופי בצורה אמינה, עד כמה שמפגש עם יצור ענק שחי בעננים ולוכד חלומות, יכול להיתפס כסיטואציה אמינה. מארק ריילנס, שזכה באוסקר על הופעה בסרטו הקודם של ספילברג, "גשר המרגלים", נותן את קולו ואת תווי פניו לדמותו הממוחשבת של עי"ג. בעזרת שפה מבולבלת ומבט מעורר סימפתיה, ריילנס משכיח מדי פעם שמדובר ביציר אנימציה ולא בשחקן בשר ודם שעומד מול המצלמה, אם כי ישנם רגעים של פספוס כאשר מנסים ליצור מגע ישיר בין הדמויות.

העיצוב מקסים בחלקים מהסרט. כל קטע בו מוצגת העבודה של עי"ג, מציג שפע של יצירתיות ודמיון מצד מעצבי הרקעים ואנשי האפקטים. לצערי, הדבר פחות תקף לגבי המפגשים עם שאר הענקים. פרט לכך שכולם נראים כמו נסיונות לצייר קריקטורה של ג'וש ברולין, כל חלק בארץ הענקים שאינו בביתו של עי"ג, הוא די משעמם. מה הענקים עושים כל הזמן חוץ מלישון ולדבר על זה שהם רוצים אוכל? ישנם דברים מסוימים שהובאו מעולם בני האדם, אבל להוציא סצנה אחת, אין שום נסיון לשלבם בסיפור והנוף חדגוני למדי.

הסרט מאבד גובה, תרתי משמע, בקטעים המתרחשים בעולם בני האדם. להוציא את הדרכים המשעשעות בהן עי"ג בגובה יותר מעשרה מטר מסווה עצמו ברחובות לונדון, הרגעים האלה נטולי הגיון וההומור בהם נוטה להיות לעתים מאולץ מדי. זו לא ממש קומדיה, אבל יש בדיחות פה ושם וחלקן צפויות מראש ועשויות בטעם רע. אני לא מצפה מספילברג להפוך פתאום לאיש הכי מצחיק בעולם, אבל אם כבר כותבים בדיחה, כן הייתי מצפה שידע לשלב אותה בצורה מוצלחת יותר.

הסרט, כמו הספר עליו הוא מבוסס, מיועד קודם כל לילדים. הוא מעביר להם מסר של אופטימיות, חברות ושיתוף פעולה ואין לי תלונות על כך. מאחר ומדובר בכל זאת ברואלד דאל, כנראה שהענקים הרעים מייצגים הרגלים שהסופר מגנה בתוקף, כגון עצלנות ושובבות. זה לא בן אדם שחושב שילדים אמורים לעסוק במשחקים כשאפשר לעבוד ולהיות חלק מועיל מהחברה. ספילברג, בתור ילד נצחי שרואה בקולנוע מגרש משחקים בלתי מוגבל, מעמעם את הרעיון ובלי כוונה, מחזק מסרים סותרים. אפילו לא ברור אם הסרט בעד או נגד אכילת בשר, כי שתי האופציות מוצגות כבעייתיות, שלא לדבר על רעיונות עמוקים יותר. עם כל הכוונה הטובה, הסרט יכול להיות מבדר עבור קהל צעיר, אבל קשה לומר שילמדו ממנו הרבה.

נחמד לראות את ספילברג מתחבר מדי פעם לילד הפנימי שבו. בתור מי שאהב את "הוק", אני אפילו בעד שזה יקרה לעתים יותר קרובות. מצד שני, הוא צריך להיות קפדן יותר בבחירת חומר המקור שהוא מחליט לעבד. הסרט נאמן רוב הזמן לספר, אבל מצליח איכשהו לצאת מפוספס. אולי זה המעבר הלא חלק בין רצינות להומור, או הקושי לעבוד בו זמנית עם שחקנים חיים ועם כמות עצומה של פרטים ממוחשבים. אולי סתם הבמאי הלא נכון עבד על הפרויקט. עד כמה שהעי"ג מבדר, חלקים ממנו מפספסים לחלוטין את המטרה ויוצרים יותר אי-נעימות בקרב הצופים, מאשר אווירה קסומה שמחזיקה לכל אורך הדרך.

10 במאים שהאקדמיה כנראה מתחרטת שנתנה להם אוסקר

braveheart-mel-1024x636_resize.jpg

לא כולם מסכימים עם בחירות האקדמיה, זה ברור. הרבה פעמים, סרט או שחקן מסוים שזכו, היו פחות מוערכים ביקורתית מחלק מהמועמדים האחרים. לעומת זאת, נדיר שטורחים להביט לאחור על קטגוריית הבימוי. במאים, האנשים היחסית לא בולטים האלה, לפעמים נבלעים ברצף הזכיות של הסרט ולפעמים.  כמעט תמיד, הקהל רואה בפרס הזה תחנה לפני הפרס הגדול ביותר ותו לא. טיפה יותר משמעותי מקטגוריות העריכה והצילום, אבל בטח לא משמעותי כמו קטגוריות המשחק.

עדיין, אני חושב שמדובר בקטגוריה המעניינת והיוקרתית מכולן. הפרס לא תמיד מוענק לשמות הכי מפורסמים, אבל כמעט כל טקס אוסקר שתבחרו באקראי, יכיל רשימת מועמדים מכובדת שבמבט לאחור, קשה להאמין איך כולם התקבצו לאולם אחד באותו ערב. עדיין, יש אנשים שהאקדמיה כנראה לא הייתה מצביעה להם לו הייתה אפשרות לבחור מחדש. לא תמיד זה בגלל הסרט עליו זכו, לעתים הבמאי עצמו הוא שם שקצת מביך להודות שקבל את הכבוד ואת הבמה. הנה כמה מהבמאים שהאקדמיה פחות תשוויץ באוסקרים שנתנה להם:

נורמן טאורוג, על בימוי "סקיפי" (1931) – לשאלתכם "מי?", התשובה יכולה להיות קצת מביכה. הייתה לקריירה של טאורוג התחלה מבטיחה. לאחר שנים של עבודה על סרטים אלמים קצרים, הבמאי הצעיר פרץ לתודעה עם זכיה באוסקר על עיבוד קולנועי לקומיקס "סקיפי", בכיכובו של ג'קי קופר. שמונה שנים לאחר מכן, היה מועמד שוב, על בימוי "עיר הנערים". הוא אפילו עבד ללא קרדיט על חלק מ"הקוסם מארץ עוץ", אבל לא חזר לתמונת האוסקר.

בתור מי שמחזיק עד היום בשיא לבמאי שזכה באוסקר בגיל הצעיר ביותר, הייתם מצפים שהפילמוגרפיה העשירה של טאורוג תכיל עוד מספר קלאסיקות. אלא שהחל משנות הארבעים של המאה ה-20, הוא ביים שורה של קומדיות נשכחות, שהיו אולי מצליחות לזמנן, אבל ספק אם תמצאו משהו מהן ברשימת הסרטים הגדולים של המאה. בשלב מסוים, טאורוג הפך לבמאי הקבוע של אלביס פרסלי, שסרטיו אמנם היו פופולריים, אבל שמשו יותר כלי למכירת תקליטים מאשר יצירות קולנועיות שעומדות בפני עצמן. שותף לא צפוי נוסף שעבד עם טאורוג, הוא דוקטור גולדפוט. אם לא שמעתם על דוקטור גולדפוט, אני קודם כל ממליץ לחפש, כי מדובר בסדרה של בי-מוביז מודעים לעצמם שיכולים לבדר גם קהל מודרני. חוץ מזה, הם סמלו את שקיעתו הסופית של טאורוג מבמאי הוליוודי מבוקש, לבמאי להשכרה שיעשה הכל תמורת משכורת. כמו הסרטים עם אלביס, זה לא שאיכות הבימוי גרועה, כמו שלסרטים עצמם אין כמעט ערך אמנותי, כי נעשו אך ורק בכדי לקדם מותג. טאורוג אמנם ביים רק אחד מהם, אבל מספיק לצפות בו בכדי לתהות איך מגיעים מזכיה באוסקר לסרט בו וינסנט פרייס הוא מדען מרושע שיוצר רובוטים בצורת בחורות בביקיני על מנת להשתלט על העולם (ברצינות, חפשו את הסרט).

הסיבה שהאקדמיה בטח מצטערת שנתנה לנורמן טאורוג אוסקר, היא לא על הסרטים עליהם היה מועמד, אלא על המשך הקריירה שלו. האקדמיה הביאה למצב בו המפיצים של "דוקטור גולדפוט ומכונת הביקיני", יכולים לספר בגאווה שהסרט בוים בידי זוכה אוסקר, מה שכנראה קצת מביך עבור המוסד שכה האמין בו בתחילת הדרך.

ג'ון פורד, על בימוי "מה יפית עמק נאוי" (1941) ועל בימוי "האיש השקט" (1952) – כפי שציינתי בפוסטים קודמים, הטקס בו הוענקו אוסקרים למצטיינים של שנת 1941, הוא כנראה האכזרי בכל הזמנים. אחד המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, היה "האזרח קיין", שנחשב בעיני רבים לסרט הגדול בכל הזמנים. במקום לומר איזה יופי שהאקדמיה נתנה לו מועמדות, חרף לחץ מצד גורמים חיצוניים להחרים את הסרט וחרף היותו מעורר מחלוקת, האקדמיה נתקלת עד היום בביקורת על כך שלא העניקה לו פרס באף קטגוריה, פרט לתסריט המקורי הטוב ביותר.

הזוכה בפרס הסרט באותה שנה, "מה יפית עמק נאוי", נחשב לאחת הבחירות השגויות בתולדות האקדמיה. אמנם זכיה של כל סרט פרט לאזרח קיין הייתה מתקבלת כיום כטעות היסטורית, סרטו של ג'ון פורד גם לא הותיר רושם על דפי ההיסטוריה, להוציא את פרט הטריוויה על כך שנצח את האזרח קיין באוסקר. האקדמיה רק הוסיפה חטא כאשר העניקה לפורד ולא לאורסון ולס, את האוסקר לבימוי הטוב ביותר.

מעבר לתשובה הברורה, שהסרט הטוב בכל הזמנים לא זכה, יש עוד סיבה שהאוסקר לפורד הוא משהו שהאקדמיה הייתה יכולה לישון בשקט בלעדיו. לג'ון פורד כבר היו בשלב הזה שני פרסי אקדמיה, כולל אחד בו זכה שנה לפני כן, על "ענבי זעם", סרט שנחשב טוב בהרבה ממה יפית עמק נאוי. ממש לא היה דחוף להעניק לפורד אוסקר נוסף, כאשר הייתה הזדמנות לתת את הפרס לקולנוען צעיר ומבטיח, שבין אם אוהבים אותו או לא, קשה להתעלם מאיכות העבודה שלו.

למקרה שחשבתם שהאקדמיה למדה מזה לקח ושנתה את הגישה בטקסים מאוחרים יותר, פורד זכה באוסקר רביעי 11 שנים לאחר מכן, על בימוי "האיש השקט". מדובר אמנם בסרט שמבחינה היסטורית, מוכר ומוערך יותר ממה יפית עמק נאוי, אבל איך בכלל נוצר מצב בו כל כך הרבה חברי אקדמיה מרגישים שמה שחסר לג'ון פורד בבית, זה עוד פסלון? כשהוא קרוב לגיל שישים, עם שלושה אוסקרים קודמים, פורד שבר את שיא הזכיות, שמחזיק מעמד גם היום, בקטגוריית הבימוי. במקרה הזה, הבמאי הצעיר יחסית שזכיה הייתה מקפיצה אותו מדרגת שכר, היה פרד זינמן. בניגוד לאורסון ולס, זינמן היה שם שמקובל על המיינסטרים והוא אף זכה שנה לפני כן באוסקר לסרט התעודי הקצר הטוב ביותר ועתיד לזכות בשני אוסקרים משלו בקטגוריית הבימוי. עדיין, המועמדות שלו באותו טקס הייתה על "בצהרי היום", סרט שרבים יציינו כאחד החשובים של העשור. האקדמיה, במהלך ששוב העמיד סימני שאלה גדולים סביב טעמם של החברים בה, הלכה עם ג'ון הוותיק והמוכר.

איליה קאזאן, על בימוי "הסכם ג'נטלמני" (1947) ועל בימוי "חופי הכרך" (1954) – זה קצת יותר מסובך מהמקרה של ג'ון פורד, כי איליה קאזאן היה ראוי לפרס כבמאי, אבל לא כאדם. שני הסרטים עליהם קאזאן זכה באוסקר לבימוי, נחשבים עד היום ליצירות מופת חשובות שהעבירו נקודת מבט ביקורתית על אמריקה שאחרי מלחמת העולם השניה.

אם מסתכלים על "חופי הכרך" בהקשר פוליטי, בולטת התחושה שאיליה קאזאן אינו חובב גדול של איגודים מקצועיים. זה בסדר, זו זכותו והעמדה האישית הזו לא אמורה להשפיע על ההחלטה להעניק לו פרס (חוץ מזה שהפרס עצמו מוענק בידי אנשים שחברים בשפע של איגודים שכאלה). אלא שקאזאן לא הסתפק בהתנגדות לאיגודים דרך סרטיו. הוא אחד מהאנשים המפורסמים ביותר שמסרו שמות של אנשי תעשיה שעסקו בפעילות קומוניסטית בזמן המקרתיזם. בעוד רוב עמיתיו בחרו להימנע ממסירת עדות, או להכחיש כל הכרות עם קומוניסטים, קאזאן הביא בעקיפין להרס הקריירה של אלה שמסר את שמותיהם.

בעוד הדבר לא מנע מהאקדמיה להעניק לו אוסקר שני על בימוי, קאזאן נתפס כיום כדמות שנויה במחלוקת שפעילותה כנגד חברים בתעשיה, מכתימה את המורשת שלו כיוצר. כאשר הוענק לו אוסקר על מפעל חיים בגיל 90, עוד היו רבים שחשו כי אינו ראוי לכבוד וחלק מהנוכחים באולם סרבו למחוא כפיים כשעלה לבמה. נאום הזכיה של קאזאן היה קצר, תמציתי ונטול כל התייחסות למחלוקת סביבו, אבל עושה רושם שהאקדמיה הייתה מוכנה למחוק לפחות אחת משתי הזכיות שלו, בשביל ההרגשה הטובה.

קרול ריד, על בימוי "אוליבר!" (1968) – במקרה הזה, המבוכה היא פחות על זהות הבמאי שזכה ויותר מהסרט עליו זכה. אין לי שום דבר נגד "אוליבר!" וגם לאקדמיה לא היה, בהתחשב בכך שנתנו לו את פרס הסרט הטוב ביותר. למען האמת, גם התחרות באותה שנה לא הייתה מרשימה במיוחד. כלומר, היא לא הייתה מרשימה במיוחד בקטגוריית הסרט. בקרב הבמאים, ריד גבר לא רק על שלושה מהמועמדים לפרס הסרט, אלא גם על סטנלי קיובריק, שהיה מועמד על "2001: אודיסאה בחלל". אתם יודעים, הסרט ההוא עם אחת מסצנות הפתיחה המוכרות בתולדות הקולנוע. האקדמיה הרגישה שהוא לא מספיק טוב בשביל להיות מועמד בקטגוריה הגדולה ושקיובריק אולי עשה עבודה טובה, אבל לא כמו הבמאי של אוליבר.

לזכותו של ריד, אציין שהיה לו בשלב הזה מוניטין מרשים, כולל שתי מועמדויות קודמות לאוסקר על בימוי "האליל שנפל" ו"האיש השלישי" בסוף שנות הארבעים. זה פשוט שהוא לא עשה שום דבר באמת ראוי לציון בין המועמדות השניה שלו, לבין הזכיה באוסקר. הוא העביר כמעט שני עשורים בעשיה בינונית, כולל סרט עם השם המשעשע "A Kid for two Farthings".

אני לא יודע אם מדובר בפוטנציאל ענק שהתפספס, או בבמאי לא מעניין שהיו לו כמה הברקות לא שגרתיות. בכל מקרה, נראה לי שהאקדמיה הייתה מעדיפה לתת לריד אוסקר על עבודה פורצת דרך מוקדמת יותר ולא על אוליבר החביב ולא יותר.

מייקל צ'ימינו, על בימוי "צייד הצבאים" (1978) – צ'ימינו, שנפטר לאחרונה, זכה באוסקר על סרטו השני בסך הכל. הוא לא התחיל את ההפקה עם מוניטין של אוטר חשוב, או הרבה קשרים בתעשיה, אלא עם המון אומץ ותעוזה. אישית, אני חושב ש"צייד הצבאים" מוערך יתר על המידה, אבל הסרט מספיק נחשב גם כיום, שאין לאקדמיה מה להתבייש בזכיה שלו.

כמו במקרה של נורמן טאורוג, המבוכה היא לא מהזכיה עצמה, אלא מהמשך הדרך, רק שלמייקל צ'ימינו לא לקח שלושים שנה לאבד כל הערכה כלפיו. לאחר הצלחת צייד הצבאים, צ'ימינו פנה לביים את פרויקט החלומות שלו, "שערי גן עדן". סיכוי טוב שנתקלתם בשמו של הסרט מוזכר ברשימת הכשלונות המסחריים הגדולים בכל הזמנים. הסרט נקטל בידי מבקרים ולא הצליח למשוך קהל, מה שהפך לגורם מכריע בסגירתה של חברת יונייטד ארטיסטס, אחת מאבני היסוד של תור הזהב בהוליווד.

צ'ימינו טען עד יומו האחרון שהאולפן התערב יותר מדי בסרט, הוריד ממנו סצנות חיוניות וגרם לעיכובים מיותרים בהפקה. האולפן, שהיה עסוק מדי בלהגיש בקשה לפשיטת רגל, הבין שההימור על צ'ימינו היה טעות פטלית. הדבר חלחל גם לאולפנים אחרים, שחששו להעסיק את הבמאי בשל המוניטין שרכש כרעל בקופות (המוניטין הגרוע ביותר שיכול להיות למישהו בהוליווד). צ'ימינו המשיך לעבוד, אבל הפערים בין עבודותיו הלכו וגדלו והוא נפטר כאשר יש ברזומה רק שמונה סרטים בבימויו. האקדמיה אמנם תמשיך להכיר בצייד הצבאים כקלאסיקה שהייתה ראויה לפרס, אבל יתכן ורבים מחבריה מרגישים שהבמאי היה תורם לעולם יותר ללא העידוד לאגו שזכיה באוסקר מעניקה.

רוברט רדפורד, על בימוי "אנשים פשוטים" (1980) – איך פותרים בעיה כמו רוברט? אחרי שני עשורים כאחד הכוכבים הגדולים בעולם, רדפורד פנה אל מאחורי הקלעים וביים את סרטו הראשון, "אנשים פשוטים". תוכלו למצוא את הסרט ברשימת הבחירות המוטעות ביותר של האקדמיה, לצד המילים "מנצח את השור הזועם ואיש הפיל". כמו קלאסיקות אחרות, יש סרטים שפשוט אסור לגבור עליהם באוסקר אם רוצים לצאת בשלום מעל דפי ההיסטוריה.

אם הבעיה באוסקר השלישי של ג'ון פורד הייתה שהוא הוענק על חשבון במאי צעיר ומבטיח שהזכיה הייתה בהחלט מועילה לקריירה שלו, במקרה הזה יש בעיה הפוכה. אנשים פשוטים הוא סרט טוב, אבל העובדה שהאקדמיה נתנה יותר כבוד לרוברט רדפורד על סרטו הראשון, מאשר לבמאים מוערכים ומבוססים יותר כמו מרטין סקורסזה, דיוויד לינץ' ורומן פולנסקי, לא מוציאה אותה מבינה גדולה בקולנוע. נכון שהסיבה לבחירה היא שחברי האקדמיה אהבו את אנשים פשוטים יותר מכל מועמד אחר באותה שנה, אבל זה לא באמת משפר את מצבם בעיני סינפילים ומבקרים.

רוברט רדפורד עצמו הוא בעיה לאקדמיה, כי הוא לא טוב במידה יוצאת דופן בשום דבר. הוא שחקן בסדר, הוא במאי בסדר, הוא מפיק סביר. לא שום דבר ששווה אוסקר. התרומה הגדולה ביותר שלו היא יסוד פסטיבל סאנדאנס, שנתן במה להרבה יוצרים מתחילים ופתח להם דרך לקריירה מצליחה. על כך ועל היותו בסדר בתחומים אחרים, רדפורד קבל אוסקר על מפעל חיים ב-2002. סביר להניח שבמבט לאחור, הרבה חברי אקדמיה היו מעדיפים לוותר על הפרסים שקבל על אנשים פשוטים ולקפוץ ישר לפרס המאוחר יותר, שמתאים למי שפועל בעקביות למען התעשיה, אבל לא כזה טוב במישור האישי.

אוליבר סטון, על בימוי "נולד בארבעה ביולי" (1989) – כשאוליבר סטון זכה באוסקר הראשון שלו, על "פלאטון", הוא נחשב לאחד מהבמאים היצירתיים והמסקרנים ביותר בתעשיה ולקולו של העתיד. כשזכה באוסקר השני שלו, זה היה קודם כל כי ברוס ברספורד לא היה מועמד.

בצעד חריג, האקדמיה העניקה את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט שלא היה מועמד בקטגוריית הבימוי. יש הרבה שלא חושבים ש"הנהג של מיס דייזי" היה ראוי לזכות, אבל הוא מנצח הגיוני כשמסתכלים על שאר המועמדים באותה שנה. "נולד בארבעה ביולי" היה הסרט שזכה במקום על הבימוי הטוב ביותר, מה שהופך את אוליבר סטון לחלק מרשימה יוקרתית של במאים חיים שזכו יותר מפעם אחת.

באותה תקופה, סטון נחשב לגאון ונולד בארבעה ביולי, אף על פי שהוא מניפולטיבי ודי משעמם לדעתי, היה ההזדמנות של האקדמיה להכיר בגדולתו האמיתית של הבמאי. קרוב לשלושה עשורים לאחר מכן, הדעות אודות סטון, כולל על סרטיו המוקדמים, הרבה פחות חיוביות. חלק מהמבקרים טוענים שאיכות העבודה שלו מאוד התדרדרה עם הזמן, בעוד אחרים יטענו שהיא מעולם לא הייתה גבוהה והחיפוש אחר כותרות הוא מה שהביא לו כזו הערכה לא מוצדקת. שורה של התבטאויות פוליטיות מעוררות מחלוקת, לצד בחירת נושאים תמוהים לסרטים (זוכרים את הסרט שביים על הנשיא ג'ורג' וו. בוש במהלך כהונתו?), הביאו לכך שלא רק מזלזלים בסטון כיום, אלא גם מסתכלים מחדש על סרטיו המוקדמים כעל חסרי הגיון ובזים לאינטליגנציה. "פלאטון" אולי נחשב עדיין לאיכותי, אבל נולד בארבעה ביולי מסמל בעיני רבים את הכבוד המוגזם שהוענק לאוליבר סטון בתחילת דרכו, רק כי ידע ללחוץ על כמה כפתורים נכונים. בהתחשב במה שנהיה מהמוניטין של אוליבר סטון עם הזמן, האקדמיה כנראה הייתה מעדיפה למצוא זוכה אחר ב-1989.

מל גיבסון, על בימוי "לב אמיץ" (1995) – אם כבר זוכי אוסקר שהרסו לעצמם את המוניטין, הנה מל גיבסון. עם הרבה יותר נסיון כשחקן מאשר כבמאי, גיבסון זכה באוסקר על בימוי האפוס ההיסטורי "לב אמיץ". האמת היא שגיבסון עשה עבודה לא רעה, אם מתעלמים מדברים כמו עידון ודיוק היסטורי. מבחינה טכנית, לב אמיץ הוא סרט ממש טוב לזמנו, שנצח בתחרות צמודה יחסית.

רק שמל גיבסון של 1995, הוא לא מל גיבסון של 2016. מאז החליט לביים את "הפסיון של ישו", סרט נוצרי עם דרוג גיל למבוגרים בלבד, גיבסון הואשם באנטישמיות, נטיה לאלימות, אלכוהוליזם וניתוק כללי מהמציאות, דברים שלא עשה כמעט שום מאמץ לגרום לאנשים לחשוב שאינם נכונים לגביו. הוא הפך לאיש הרע של הוליווד. בעוד הוא ממשיך לנסות ולדחוק את הגבולות בתור במאי, הרבה אנשים מרגישים שעבר מזמן את הגבול בתור אישיות ציבורית.

אף על פי שמתוך רשימת המועמדים הלא מרשימה יחסית באותה שנה, מל גיבסון היה הבחירה ההגיונית ביותר, לא קשה להאמין שרוב חברי האקדמיה מצטערים שלא נתנו מועמדות לרון האוורד על "אפולו 13", או לאנג לי על "על תבונה ורגישות". שני הבמאים זכו באוסקרים שלהם בטקסים מאוחרים יותר, אבל לא קבלו מספיק קולות בכדי להתמודד על הפרס מול גיבסון, שיוכל להתגאות בהיותו זוכה אוסקר בפעם הבאה שיעצר על נהיגה בשכרות, או יביים סרט שמאשים עם שלם בפשעי מלחמה.

רון האוורד, על בימוי "נפלאות התבונה" (2001) – ההבדל בין העדר המועמדות של רון האוורד על "אפולו 13", לבין הזכיה שלו על "נפלאות התבונה", הוא שהסרט הראשון נחשב לאחד מהטובים של השנה גם כיום. נפלאות התבונה היה מועמד לא פופולרי שהפך לזוכה לא פופולרי. מסע יחסי הציבור האגרסיבי שקדם לזכייתו, לטובת ונגד הסרט, הביא את האקדמיה לשנות חלק מהחוקים על מנת לייצר תחרות יותר הוגנת.

רון האוורד נתקע באמצע, בין האשמות על כך שהסרט מסתיר בכוונה צדדים בעייתיים בסיפור האמיתי עליו הוא מבוסס, לבין תסריט שבאמת עושה זאת. בעוד "אפולו 13" נחשב מדויק יחסית מבחינה היסטורית, נפלאות התבונה המציא פרטים שונים והתעלם מהרבה אחרים, על מנת לפנות ישירות לקהל היעד הלבן והמזדקן שמהווה את מרבית חברי האקדמיה. דיווחים מאותה שנה מספרים שהסרט זכה באוסקר, לא בזכות תוכנו, כמו בזכות הסערה הציבורית סביבו, סערה שהאקדמיה הייתה מעדיפה לא להיות חלק ממנה.

במקרה של הבמאי, האוורד כבר היה שם מוכר בשלב הזה והוא ממשיך לפעול גם היום. אלא שנפלאות התבונה סמן מפנה באופן בו הוא נתפס. הוא נראה פחות כמי ששולט ביצירה שלו ויותר כמי שלחץ מצד האולפנים ורצון לפנות לקהל רחב, משתלטים לו על הסרט. זה לא שהוא במאי גרוע, או שהמוניטין שלו נפגע עם הזמן, כמו שבהתחשב בשמות אחרים שהיו מועמדים באותה שנה, כמו פיטר ג'קסון, רוברט אלטמן ודיוויד לינץ', הבחירה בהאוורד נראית כמו הסתנוורות של האקדמיה מהדברת סביב הסרט, יותר מאשר הענקת פרס לבמאי שבאמת ראוי לו.

טום הופר, על בימוי "נאום המלך" (2010) – לפעמים נדמה שהאקדמיה מעניקה לסרט פרסים רק כדי למלא מכסה. כש"נאום המלך" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, המצב המקובל היה שהזוכה הגדול מנצח בלפחות ארבע קטגוריות באותו ערב. בעוד ניתן להתווכח עד מחר אם נאום המלך היה ראוי לזכיה (למרות שברוב הפורומים, הדיון יסתיים בתוך דקה עם תשובה שלילית), הבחירה בטום הופר כבמאי הטוב ביותר, תמוהה במיוחד.

קודם כל, לאורך מחצית השנה שקדמה לטקס, הייתה הסכמה כוללת שדיוויד פינצ'ר הוא זה שהכי מגיע לו לזכות, על בימוי "הרשת החברתית". כשנאום המלך קטף גם את פרס גילדת הבמאים, עוד היו רבים שקיוו שהאקדמיה תבחר בפינצ'ר בכל זאת. בנוסף, פחות או יותר כל תשעת המועמדים האחרים לפרס הסרט באותה שנה, נחשבו מעניינים ומשפיעים יותר מנאום המלך. יש שיאמרו שהסיבה בגינה זכה, היא שבעוד אחרים פונים לקהלים מוגבלים, נאום המלך פונה למכנה המשותף הכי רחב.

עדיין, ישנם שני טיעונים לטובת האפשרות שהאקדמיה לא גאה בבחירה בבמאי עצמו. האחת היא שסרטיו הבאים, "עלובי החיים" ו"הנערה הדנית", זכו לביקורות מעורבות והביאו צופים חדי עין להבחין בכל מיני טכניקות מעצבנות שחוזרות בעבודתו של הופר, מה שגורם לירידת ההערכה כלפי נאום המלך. הטיעון השני הוא שבשלושה מחמשת טקסי האוסקר שלאחר הזכיה של נאום המלך, האקדמיה נתנה את פרס הסרט הטוב ביותר ואת פרס הבימוי, לשני סרטים שונים. מה גם שרוב הזוכים בפרס הסרט בתקופה הזו, נצחו בפחות מארבע קטגוריות.

במילים אחרות, בחצי העשור מאז הזכיה של נאום המלך באוסקר, הטיעון לפיו פרס הבימוי הולך באופן כמעט אוטומטי לסרט הטוב ביותר, עף מהחלון והאקדמיה צריכה להודות בכך שחשבה לרגע שטום הופר הוא במאי ראוי יותר לזכיה מדיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דארן ארונופסקי, או דיוויד או ראסל.