ביקורת: זרים מושלמים

perfetti_sconosciuti_xlg_resize.jpg

 

"זרים מושלמים" היה מסתורין בעיני. סרט שזכה למעט מאוד פרסום, לא קטף פרסים ברחבי העולם, או הופיע ברשימות סוף שנה ואפילו לא נבחר לייצג את ארצו באוסקר. הוא היה שובר קופות באיטליה מולדתו וזכה שם להרבה כבוד מהממסד, אבל הרבה יותר מוזר היה לגלות שהסרט הזה הוא להיט ענק בישראל.

נכון לכתיבת ביקורת זו, זרים מושלמים מוקרן בארץ כבר יותר מחודש, במספר דו ספרתי של אולמות ברחבי הארץ, בחלקם ארבע או חמש פעמים ביום. הוא מוקרן יותר פעמים בשבוע מ"לוגאן", שובר קופות בינלאומי שעוסק באחת הדמויות המוכרות ביותר בעולם הקומיקס, או "הסוכן", סרט חדש יותר שזכה באוסקר לסרט בשפה זרה ובויים בידי במאי שסרטו הקודם זכה להצלחה מסחרית בישראל. ההצלחה של זרים מושלמים מפתיעה לא רק בגלל אורך חיי המדף שלו, אלא גם כי אני באמת לא מכיר אף אחד שראה את הסרט, או בכלל תכנן לצפות בו. מדובר בשובר קופות שחמק לי מתחת לרדאר כי אף אחד בסביבה שלי, האמיתית או הווירטואלית, לא מדבר עליו.

כשנכנסתי לאולם, מצאתי את התשובה: זקנים. כאלה שיש להם את ביטוח לאומי ברשימת אנשי הקשר. כאלה שנועלים סנדלים כי זה נוח. כאלה שהווליום המקובל עבורם לדיבור בקולנוע הוא "רגיל". כאלה שלא מכירים אף סרט מהיקום של מארוול, אבל ראו כל דבר שאבי נשר ביים מאז 2004. זקנים. זרים מושלמים הצליח לחדור לרשת הפה-לאוזן של גמלאי ישראל ולהפוך ללהיט מבלי שהילדים והנכדים ידעו.

שבעה איטלקים בורגנים נפגשים לארוחת ערב ביתית. כולם חברים טובים, שמכירים כבר שנים, חלקם אפילו חברי ילדות. כעת, בגיל ארבעים פלוס, הם בנקודות שונות במערכות היחסים שלהם. לזוג המארח יש בעיות בזוגיות, אבל גם בת מתבגרת שלא מסתדרת עם אמא. האורחים כוללים זוג עם ילדים קטנים יותר, זוג שרק עכשיו התחיל לנסות וחבר שהיה אמור להביא את זוגתו החדשה לארוחה, אבל יש לה חום, אז הוא בא לבד.

בזמן שהם אוכלים, מדברים ומחכים לצפות בליקוי ירח בשמי העיר, השבעה מחליטים לשחק משחק. במקום להשתיק את הטלפונים ולא לענות להודעות ולשיחות עד סוף הערב, כולם מניחים את המכשירים שלהם על השולחן, גלויים לעיני כל. אם יש שיחה, עונים. אם יש הודעה, מקריאים אותה בקול רם. אחרי הכל, כולם שם חברים טובים, מה כבר יש להסתיר?

לא אכנס לפרטים, אבל הסרט נשען ברובו על הרעיון שלכל אחד יש משהו להסתיר. בין אם זה דבר שעלול לסבך אותו, או סתם פרט מביך שמעדיפים לשמור בסתר עד לזמן המתאים להודות בו, הטלפונים יחשפו את האמת. את כל האמת. למעשה, הרבה יותר אמת ממה ששבוע בחדר חקירות של השב"כ מסוגל לחשוף.

נראה שאם יש דבר אחד שהבמאי פאולו ג'נובסה לא סומך עליו יותר מטלפונים סלולריים, זה בני אדם. חבורה של סחים בני דור האיקס שרובם הסתדרו יפה בחיים, מסתירים זה מזה יותר דברים מראש החטיבה להתיישבות בליל סדר אצל משפחת שפיר. הסרט לא מנסה רק להפתיע עם משהו שינפץ את תצוגת האידיליה המזויפת, אלא גם ממש פועל בכדי לגרום לקהל לכעוס על הדמויות. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי הם משקרים ומסתירים פרטים חשובים זה מזה. אולי אפילו מזכירים לצופים משהו לא נעים בעצמם.

כמובן שהטלפונים הם רק אמצעי לחשיפת סודות. ג'נובסה הוא לא מהטרחנים שמנסים לשכנע את כל העולם שהיה טוב יותר בלי היכולת ליצור קשר עם חברים ומשפחה בכל רגע נתון, או שהטכנולוגיה הורסת את התמימות (למרות שהוא שותל טענות כאלה בפי השחקנים). התסריט לא חוסך מילים רעות על האופן בו משתמשים בסלולרים, אבל הסרט קצת יותר חכם מזה. הדמויות מגיבות בכעס בגלל סיבות מאוד ספציפיות וחושפות בלית בררה צדדים שהצליחו להסתיר עד כה. זו לא אשמת הטלפונים, אלא האנשים שלא יודעים מתי לשים לעצמם גבולות. כמו מפורסמים שמורידים אפליקציה בלי לבדוק וחודש לאחר מכן, מוצאים תמונות עירום שלהם באתרי פורנו. אחרי הכל, אם הדמויות בסרט היו חכמות כפי שהן עושות את עצמן, אף אחד לא היה מסכים למשחק כל כך מסוכן.

למען האמת, לא ברור למה מישהו מהם הסכים לשחק. בגלל הכבוד? בגלל הרצון להיתפס? הסרט קצת נוגע בתהיה הזו, אבל מתחיל בשלב מסוים להיסחף מדי אחר הגימיק מכדי לספק פתרון הגיוני. אם רק לאחד מהאנשים בארוחת הערב היה מה להסתיר, אפשר שהיה מסכים להשתתף במשחק רק בכדי שלא יחשדו בו. הבעיה בזרים מושלמים היא שזה לא בן אחד ולא גילוי מפתיע אחד. כמות הטוויסטים והחשיפות המזעזעות כל כך גבוהה, שהסרט מתחיל להזכיר משחק בינגו בשלב מסוים. רק סמנו את הסוד ואת הדמות שמסתירה אותו ואם תאספו מספיק, תזכו בסלסלת שי ובחתיכה נוספת של טירמיסו.

מדובר בסרט שעשוי ממש טוב לרגעים, אבל כמו הדמויות שלו, לא יודע מתי לעצור. הוא מתחיל לאט, עם טיזינג מדי פעם לרגעים מפתיעים שלא באים וכמה בדיחות מוצלחות. כמו סרט אימה על רוצח סדרתי, זה מתחיל ביצירת סדקים לא עמוקים בתחושת הבטחון, עד שהסכנה נעשית אמיתית וכולם כבר מכירים בקיומה. כל עוד ג'נובסה בונה את הסרט סביב קצב סבלני והקפצות קטנות, זה עובד. אלא שאם להמשיך את ההשוואה לסרטי אימה, הסכנה בזרים מושלמים הופכת בשלב מסוים למגפת זומבים. כולם בסכנה ומגיבים בפניקה. אף אחד לא זוכר איך לעשות דברים הגיוניים והכל בגלל רעיון אחד גרוע שלא עצרו בזמן.

זרים מושלמים סובל מעודף גילויים שהופכים אותו מחקירה מעניינת של הדמויות, מעין מבחן הכרות ואמונה שיכול לקרות בכל חבורה, לטלנובלה שמנוגנת במהירות גדולה פי 8. כל סצנה של חשיפה נפלאה בפני עצמה, אבל יש כל כך הרבה מהן, שהסרט מתקרב להיות פארודיה על עצמו. השחקנים עושים עבודה טובה בהעברת סערת הרגשות שהגילויים יוצרים, לצד נסיון לשמור על קור רוח כשמישהו אחר מאבד את שלו. יש הרבה עקיצות הדדיות ושיחות על העבר, כמקובל בקרב חברים ותיקים, אבל מגיע השלב בו התסריט זורק הכל לתוך בלנדר ומנסה לסחוט את מרב הדרמה מסיטואציה פשוטה יחסית. הממ… בלנדר עם מסחטה. צריך לבדוק אם יש דבר כזה.

לו היה הסרט מסתפק במינימום של טוויסטים, תוך שהוא נותן לכל קונפליקט זמן ראוי להיווצר, זרים מושלמים היה מעורר הערצה. חכם, מחושב, מפתיע, משוחק היטב. למרבה הצער, פאולו ג'נובסה לא עמד בפיתוי והרס את הריאליזם של הסרט לטובת גיחוך. הדמויות עושות הרבה יותר טעויות מכפי שאנשים בוגרים מתפקדים אמורים לעשות והכל מתרחש בפרק זמן קצר שדוחס את כל הבעיות לערב אחד. מישהו היה צריך לעבור על התסריט ולחתוך ממנו לפחות שני שליש מהקונפליקטים על מנת שלא תהיה תחושה של עומס. אפילו שגם גילויים מאוחרים יותר מועברים יפה, הם מגיעים כשכבר אין כח לעוד הפתעות.

אני לא יודע איך דווקא הסרט הזה הוא הלהיט התורן של קשישי ארצנו. אולי לא אבין זאת עד שאהיה בגילם, למרות שבשלב ההוא, אהיה כנראה עסוק יותר בלנסות להסביר לנכדים שלי למה באטמן היה פעם מגניב. זרים מושלמים נעשה בברור בידי אנשים עם כשרון ורעיונות טובים, רק בלי יכולת למצוא את המינון הנכון. עם כל הסצנות המוצלחות בסרט, הוא מדגים איך אפשר שיהיה יותר מדי מדבר טוב. אם רק היה מתון יותר בכמות הטוויסטים ואמפתי יותר כלפי הדמויות, כנראה שגם אני הייתי מהלל אותו ובמקום לתהות איך נעשה כזה שובר קופות, הייתי מספר לכמה שיותר אנשים ללכת לראות אותו.

פרק 188 – וורנר הרצוג אוכל נעל

אנחנו לא יכולים להסביר למה בחרנו להשוות השבוע בין "הסוכן" ל"משחקי בילוש" (המקורי) בלי להיכנס לספוילרים. מה שכן, תשמחו לדעת שאנחנו מקפידים שלפחות אחד מאיתנו יהיה חולה בזמן ההקלטה.

ספוילרים כי סיבות.

ביקורת: הסוכן

forushande_ver2.jpg

 

כשהייתי בתיכון, למדנו במסגרת שעור אנגלית את המחזה "מותו של סוכן". המטרה הייתה ללמד אותנו לא רק להבין טקסט באנגלית כמשמעו, אלא גם לדעת לנתח אותו לעומק. סביר להניח שזה מה שהמורה נסתה להשיג, אולם לצערי, אני זוכר מעט מאוד מעלילת המחזה. אולי כי אין בו הרבה התרחשויות, אולי כי הוא עוסק בדור שאני לא חלק ממנו ומהווה סאטירה על חברה שאני לא חי בה. אולי סתם כי עברו כמעט עשרים שנה מאז קראתי אותו לאחרונה.

אני כן זוכר איך הסט נראה, למרות שמעולם לא צפיתי בגרסה חיה של המחזה. אחת המטלות שהמורה אפשרה לנו לבחור מתוכן, הייתה לאייר את איך שאני מדמיין את הבמה עליה המחזה מוצג, על סמך התאורים בטקסט. מכיוון שאהבתי לצייר ולא כל כך סמכתי על היכולת שלי לנתח טקסט בצורה מספקת, בחרתי במטלה זו וקבלתי עליה ציון גבוה. לא חשבתי שהבחירה הזו תחזור להתנקם בי בשנת 2017, כשאצפה בסרט איראני ששמו לקוח מהמחזה. בזמן הצפיה ב"הסוכן" של אסגאר פרהאדי, לא הצלחתי לקבוע האם עלילת הסרט מתכתבת עם עלילת המחזה, או שהוא רק פרט בסיפור גדול יותר, אבל כן תהיתי למה הבמה עוצבה ללא עץ שבור.

עמאד וראנה הם זוג צעיר שנאלץ לחפש דירה חדשה. הבניין הישן שלהם ניזוק קשות במהלך עבודות תשתית סמוכות והם צריכים להעביר מהר את עצמם ואת חפציהם למקום חדש. האתגר הוא שאין להם הרבה כסף ושוק הדירות לא זול. עמאד עובד כמורה ויחד עם ראנה, הוא חבר בלהקת תאטרון שמתכוונת להעלות את המחזה "מותו של סוכן" מול קהל מקומי. לא בדיוק עבודות בשכר גבוה.

אחד השחקנים, אשר שומע על מצוקת המגורים של הזוג, מציע להם לעבור לדירה בבעלותו. אמנם לא מדובר בבניין יפה או חדש במיוחד, אבל הוא יספיק להם, לפחות כפתרון זמני שימנע מהם לישון בינתיים בתאטרון. הבעיה היחידה היא שיש בדירה חדר נעול, עם חפציה של הדיירת הקודמת. היא לא מפנה אותם כי טרם מצאה דירה חדשה, אבל עמאד וראנה צריכים קורת גג זולה, אז הם מוכנים לגור בצמוד למחסן המאולתר. בעוד הם לא יודעים מראש למה הדיירת הקודמת עזבה, או מדוע השכנים כל כך שמחים שמישהו אחר מאכלס את הדירה, השניים מגלים במהרה שעיסוקיה של הדיירת לשעבר, מצליחים לשבש את שלוות חייהם כבר בשבוע הראשון.

אני נמנע מלפרט מעבר לנקודה זו. למרות שמדובר בחלק מהותי מהעלילה, הצרות הגדולות מתחילות בשלב מאוחר יחסית ועדיף לא לדעת למה בדיוק לצפות. אם אתם מכירים את המחזה ממנו לקוח שם הסרט, עדיין תופתעו, כי מסקירה חוזרת של עלילת המחזה, לא מצאתי קווי דמיון מובהקים לסרט של פרהאדי. הוא נקרא הסוכן כי זו הדמות שעמאד מגלם על הבמה, בעוד הסרט מזכיר יותר משהו שמיכאל הנקה יכתוב, מאשר ארתור מילר. אפשר למצוא קצת הקבלות בין התהליך שהדמות עוברת לזו של גיבור ההצגה, אבל אלה הקבלות מאוד כלליות ובאותה מידה יכולות להתאים לאגם הברבורים, או כל יצירה על קושי להתמודד עם משבר.

הסוכן הוא דרמה פשוטה יחסית, שבנויה כסרט מתח מורכב. כבר מסצנת הפתיחה המרשימה, אפשר לראות כיצד פרהאדי אוהב לבנות תחושת אימה מדברים שגרתיים לכאורה. לוקח זמן עד שרואים מה הסכנה, אבל התגובה של האנשים מסביב, דרכה אנחנו מכירים את הדמויות הראשיות ולומדים על מעמדן בקהילה ונכונותן לעזור, מספקת עניין מיידי. אנחנו עוד לא יודעים מה קו העלילה המרכזי וכבר חרדים לשלומם של האנשים על המסך. זו סצנה נפלאה מבחינת הבימוי והצילום, שמנצלת היטב את המרחב המוגבל בו היא מתרחשת.

גם בהמשך, הבניה של מעט ההתקדמויות העלילתיות יעילה להפליא. אפשר להרגיש שמשהו רע עומד לקרות, אבל הסרט מונע בכוונה כל רמז שיגלה מוקדם מדי את הפרטים המפתיעים. פרהאדי בונה סצנות ביד אומן וקובע לכל אחת מהן קצב מדויק ששומר על מתח גם אם נראה לרגע שהכל מסתדר. תמיד יש תחושה של פיל בחדר, אפילו אם עוד לא ראינו שום פיל, אף אחד בינתיים לא הזכיר פילים ובכלל אין דבר כזה פיל, הכל מזימה ציונית. כך גם הביקורת המרומזת בסרט כלפי הרשויות באיראן. בעוד פרהאדי עובד תחת פיקוח ותקצוב ממשלתיים, הוא מציג את העיר בה העלילה מתרחשת כמקום צפוף ומכוער, עם אנשים שרובם טובי לב, אבל חיים בתוך מסגרות מלחיצות ומוזנחות. יש אפילו עקיצה לעבר השלטון, כאשר הערה על כך שחלקים מהמחזה יצונזרו, מוזכרת בדרך אגב, כדבר שבשגרה, אבל עם מספיק זמן מסך בשביל שנבין שמדובר בהתערבות מעיקה.

לאורך רובו של הסרט, פרהאדי מפגין אינטליגנציה, הן כבמאי טכני והן כתסריטאי שקולט ניואנסים בהתנהגות של בני אדם. למרות זאת, הוא מזייף מדי פעם עם דמותו של עמאד, שנוטה להגיב בקיצוניות שאינה תואמת את האופן בו דמותו הוצגה בהתחלה. בעוד חלק מהסרוב שלו לעשות את הדבר ההגיוני מוסבר בסרט, קורה שהוא הולך רחוק מדי עם הפתרון החלופי עליו חשב. זה היה בסדר אם כך הייתה הדמות שלו נבנית מלכתחילה, אבל הנסיון ליצור תהליך של התדרדרות ופיתוח אובססיה, נעשה בקפיצות במקום בהדרגה. התגובות המבולבלות של שאר האנשים סביבו אפיינו גם את התחושות שלי בחלקים בהם נראה שעמאד אובד בתוך מערבולת של רגשות.

ברוב המקרים, לא הייתי ממליץ על סרט שמזגזג בין בניה רצינית ושקולה, לבין החדרת מסרים בצורה כוחנית. עם זאת, הסוכן מצליח לשמור, למרות הבעיות, על רמה גבוהה של מתח ועניין. השחקנים עושים עבודה טובה, כולל כמה שחקני משנה שנראים בתחילה חסרי חשיבות, אבל משתלבים יפה בהמשך הסיפור. גם אם יש כמה סצנות מיותרות שלא באמת מוסיפות כלום, כמו האינטראקציה המוזרה בין עמאד לתלמידיו, הסצנה הבאה בהחלט תעבוד. זה מוזר שמורה כל כך אהוב לא זוכר שמות של תלמידים, או פרטים אישיים חשובים לגביהם, אבל כן אכפת לי ממה שעובר עליו ואיך זה משפיע גם על תפקודו בעבודה. הסרט עובד מספיק טוב בכדי שהסצנות המיותרות לא יפגעו בעלילה, אלא ישמשו יותר כמו הפסקה לנשימה לפני שחוזרים למתח.

בין אם הסוכן הוא ביקורת במסווה על מה שיש לאיראן להציע לתושביה, משל על החיים, או פשוט סרט מתח טוב, אסגאר פרהאדי הוא יוצר שאפשר לסמוך עליו. התסריט בנוי היטב רוב הזמן, הבימוי מרשים מבחינה טכנית והשחקנים יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות. בעוד קשירת הסרט עם המחזה של ארתור מילר די מאולצת והדמות של עמאד עוברת תהליך מואץ מדי של התדרדרות מוסרית, ברמת הסצנות הבודדות, פרהאדי הוא אחד הבמאים הטובים בעולם כרגע. העבודה במדינה בה מופעלת צנזורה קשה, אמנם מצמצמת משמעותית את הפרטים והנושאים בהם הוא יכול לעסוק ישירות, אבל פרהאדי מספיק חכם בשביל לבנות סיפור מותח ומרתק באמצעים המוגבלים העומדים לרשותו.

ביקורת: לאבינג

loving_onesheet_resize.jpg

 

מדהים באיזו מהירות בני אדם מתרגלים למציאות חדשה. לפני 153 שנה, עבדות עוד הייתה חוקית בארצות הברית. נשים קבלו לראשונה זכות הצבעה בעולם המערבי רק לפני 124 שנים. עברו רק 75 שנה מאז יהודי אירופה וצפון מערב אפריקה הושמדו בשיטתיות בשל מוצאם, ולפני שלושים שנה, חצי אירופה עוד הייתה תחת שלטון קומוניסטי. העולם משתנה ואנחנו שמים לב רק בדיעבד כמה מהיר היה השינוי.

מצד שני, כמה שמתרגלים מהר למציאות חדשה, מדהים גם לחשוב כמה זמן לקח עד שעברה החקיקה שנועדה לתקן מצב לא צודק. מדינות רבות בארצות הברית החליפו את העבדות בחוקי הפרדה גזעניים שהותירו את השחורים כאזרחים סוג ב' ואפשרו למוסדות רשמיים להתיחס אליהם כאל נחותים מהלבנים. בעוד כיום, אנחנו אחרי שמונה שנות שלטון של נשיא אפרו-אמריקאי ורגילים לראות אנשים בעלי עור כהה, לא רק ממוצא אפריקאי, כחלק מהמדיה ומעולם הבידור והעסקים, עברה בקושי חצי מאה מאז שמוסדות רבים ברחבי אמריקה לא אפשרו להם להיכנס מהדלת הקדמית.

הסיפור של "לאבינג" מתחיל ב-1958 ולמרבה הצער, הוא מבוסס על סיפור אמיתי. ריצ'רד ומילדרד הם זוג צעיר מאוהב שמחליט להתחתן לאחר שמילדרד נכנסת להריון. הם אנשים פשוטים מאיזור הכפר. ריצ'רד מתכוון לפרנס את המשפחה בעזרת עבודתו כפועל בניין ועל ידי זכיה במרוצים מחתרתיים להם הוא בונה מכוניות. הוא אפילו קונה שטח בו עתיד להיבנות הבית של הזוג ושבו יוכלו לגדל ילדים נוספים.

הבעיה בתמונה האידילית הזו היא שריצ'רד לבן ומילדרד שחורה. הם נוסעים עד לוושינגטון הבירה בכדי להינשא בידי שופט, אולם מדינתם וירג'יניה אינה מכירה בתוקפם של הנישואין. בעוד הסנאט האמריקאי בטל מזמן את חוקי העבדות, וירג'יניה שמרה על חלקם בקנאות ואף הוסיפה חוקים משלה. אחד מהם אוסר על זוגיות בין גזעית ובעוד המשטרה הייתה מוכנה להעלים עין כל עוד ריצ'רד ומילדרד רק יוצאים ביחד, החתונה הפכה אותם רשמית לעבריינים. בית המשפט משאיר לזוג לאבינג שלוש ברירות: ללכת לכלא, להתגרש, או לעזוב את המדינה.

הרבה סרטים על גזענות ומאבק למען זכויות אזרח הופקו עד היום, אבל יש בלאבינג משהו מיוחד. הוא לא מדגיש את הגבורה ואת הנאומים, או את הפעילים בשטח. הוא מתמקד בקורבנות שנקלעו למרכז הסערה כי עשו משהו נורמטיבי לחלוטין, רק עם חוסר המזל לעשות זאת כשהם גרים במדינה גזענית. אילו חיו באילינוי או בניו יורק, אנשים היו אמנם מסתכלים עליהם מוזר ומציקים להם, אבל החוק היה עומד לצדם. גם השופט הכי שמרן, לא היה מסוגל להעניש אותם על אהבתם. במקום, האנשים בשכונה הצנועה בה ריצ'רד ומילדרד גדלו אמנם סובלנים, אבל המשטרה ומערכת המשפט מאוד לא מעוניינות בקיומם של זוגות מעורבים.

הבחירה להתמקד בנקודת המבט של הצד הנפגע, בלי שיהיה חמוש בידע משפטי, כריזמה וחיבה לאור הזרקורים, מתבטאת בבחירה מה להציג על המסך ומה לא. לאורך התקופה אותה הסרט מקיף, נערכים מספר דיונים משפטיים המשפיעים בצורה משמעותית על חייהם של הזוג לאבינג, אולם הבמאי ג'ף ניקולס בחר להציג כמה שפחות מהבט זה של הסיפור. מעט מאוד רגעים מתרחשים בין כותלי בית המשפט והסצנות האלה חולפות במהרה, כאשר הדגש הוא על פסק הדין ולא על דברי הפרקליטים. ניקולס התחשב בכך שבני הזוג לא רצו להיות אלה שמנהלים את המאבק והעדיפו לחיות חיים פשוטים ושקטים, אז הוא השאיר את עורכי הדין והשופטים כדמויות משניות שאומרות רק את מה שהלאבינגים צריכים לדעת.

בהתחשב בכמה שהפרשה הייתה משמעותי עבור התנועה למען זכויות אזרח, נדהמתי מהעקביות של הבמאי שלא התפתה להפוך את הסרט לדרמה משפטית ולא נתן במה לתגובות הציבור. יש משהו אנטי-קולנועי בלהציג קרב משפטי ממושך מבלי להראות את המאבק עצמו. הזוג לאבינג בעיקר מחכה לשמוע מה יעלה בגורלו ומנהל בינתיים את החיים הפרטיים שלו, בנסיון למשוך ככל הניתן את הזמן עד שהמשטרה שוב תתנכל להם.

ג'ף ניקולס כבר הראה בעבר שהוא במאי ותסריטאי רגיש שיודע לכתוב דמויות עמוקות שנאבקות בשדים פנימיים ובחלומות מרוסקים לא פחות משהן מסוגלות לבטא את יחסן לגורמים חיצוניים. בלאבינג, הוא עשה בשכל ובחר להראות איך המצב משפיע על הזוג שבמרכז הסערה, במקום על מי שמדברים במקומם. הסרט מציג את ריצ'רד כעובד קשה יום שרק רוצה שיהיה לו ולמשפחתו טוב. הוא מנסה להימנע מלמשוך תשומת לב, גם כאשר הדבר יכול לעבוד לטובתם בטווח הארוך, כי חשובות לו השלוה והשגרה שהחוק מנסה לגזול מידיו. מילדרד היא אופטימית יותר ובעלת הנכונות לקחת הימורים שבעלה מפחד מהם. היא תופסת פיקוד כשצריך, למרות שמבין שני בני הזוג, היא זו שיותר מופלית לרעה בידי הרשויות (גם שחורה וגם אישה. שילוב מנצח). גם אם הבדלים בין גישות יוצרים לפעמים תקלים קטנים בין הגבר והאישה ובין הזוג לסביבה, ניקולס נוהג בחוכמה וממשיך להתמקד באופן בו הדמויות הראשיות חוות את המצב, במקום להוסיף לסיפור אקטרה-דרמתיות מיותרת. בעוד על "מאחורי המספרים" כעסתי כי יוצרי הסרט לא חשבו שהסיפור האמיתי מרתק כמו שהוא והפכו אותו לאוסף של קלישאות הוליוודיות, ג'ף ניקולס יודע לשאוב את הדרמה מהמציאות, ללא צורך בריפוד מיותר.

הביקורת היחידה שיש לי כלפי לאבינג, היא האופן בו הזוגיות של ריצ'רד ומילדרד בנויה ללא יסודות. זו אפילו לא תלונה, כמו הבחנה שלא יכולתי להתעלם ממנה. בעוד השניים מוצגים כזוג אוהב שבאמת רוצה להיות ביחד, אפילו שיותר פשוט היה להיפרד, הסרט לא באמת מראה מה מחבר אותם מלכתחילה. מעבר לסיטואציה המשפטית שדופקת את שניהם, אין כמעט שום דבר שמסביר מה השניים מוצאים זה בזו, או מה מבדיל אותם משאר האנשים סביבם. יש לכל אחד מהם את המאפיינים והעיסוקים שלו, אבל להוציא רגע קטן המשחזר תמונה מפורסמת שפורסמה בעיתון, הם לא באמת עושים שום דבר זוגי. אין להם תחביבים משותפים, הם לא עורכים שיחות חולין, הם אפילו מנהלים חיי חברה נפרדים. חלק מזה קשור לכך שהם גרים בחור בלב וירג'יניה, אבל הסרט מתחיל אחרי שכבר התאהבו וידעו שזה הקשר שהם רוצים להיות בו לשארית חייהם, אז אין בעצם שום הסבר מה מושך אותם זה אל זו.

מגיע הרבה קרדיט לג'ואל אדג'רטון ורות נגה שמגלמים את הלאבינגים בצורה אמינה. שני השחקנים בהחלט נראים כמו זוג ומעבירים בקלות את התחושה שלא החליטו להתחתן כי מילדרד בהריון, או כצורה של מרד, אלא מתוך אהבה טהורה. כאמור, ג'ף ניקולס עשה עבודה מצוינת במתן אופי לכל דמות בנפרד, כמו גם בהעברה ברורה של האופן בו חיי הנישואין שלהם מתנהלים. למרות שלא טרח להסביר על מה הקשר עצמו מתבסס, ניקולס עבד היטב עם השחקנים על יצירת מראית עין של חיים משותפים כנים ואוהבים.

לאבינג הוא סרט מוזר בנוף בו נעשה. דרמה משפטית עם מינימום דיונים משפטיים. סיפור על מאבק לזכויות אזרח עם מינימום מאבק. הוא כמעט מנותק מהמציאות באופן בו נעשה, אבל בעצם מציג את הצד שרוב הסרטים בנושא לא מקדישים לו מספיק תשומת לב. הכשרון של ג'ף ניקולס הוא ביצירת דמויות שאומרות הרבה בלי לבזבז מילים. התסריט נותן לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים לדעת, ממש כמו הזוג לאבינג, ולא זורק הסחות דעת פומפוזיות שנועדו להתחרות על דעת הקהל. הם בסך הכל רצו לחיות את חייהם בשקט וזה מה שהסרט מגדיר כיעד. הוא מציג את הפשטות כמשהו לשאוף אליו ואת המאבק כדבר שעדיף שאחרים ינהלו. הוא דרמתי ומרתק מבלי להוריד שמץ מהאנושיות של ריצ'רד ומילדרד, או של המשפחות והחברים שלהם. גם נציגי החוק אינם מוצגים כקריקטורות גזעניות, אלא כמי שמחזיקים בהשקפת עולם שונה. השקפת עולם שנראית לקהל מודרני פגומה ומיושנת, אבל צריך לזכור שבאמת לא עבר הרבה זמן מאז גישה פוגענית שכזו הייתה חוקית לחלוטין.

פרק 185 – הומור גרמני

למרות שהן לרוב אינן מזיקות, בדיחות אבא יכולות ללכת רחוק מדי. בפרק החדש של שורה שניה באמצע, אנחנו בודקים האם "טוני ארדמן" ו"החיים יפים" עוברים את גבול הטעם הטוב, או שאפשר לקבל אותם בהומור.

ספוילרים לשני הסרטים.

נבואה לאוסקר: 6.3.2017

אני חושב ששבוע זה מספיק זמן בשביל להתאושש מטקס האוסקר האחרון ולהתחיל לחשוב על העתיד. כמו בכל תחילת שנת אוסקר, מדובר בספקולציות בלבד שנועדו יותר ליצור בסיס שאפשר לבנות ממנו תחזיות בהמשך הדרך, מאשר להילקח כהימור רציני. לרוב הסרטים המוזכרים כאן עוד אין שם הפצה ישראלי, אז תרגמתי אותם בצורה קרובה ככל הניתן למקור.

סרט

(קישור לעמוד ב-IMDb בשמו של כל סרט)

מלחמת המינים

קרא לי בשמך

קראון הייטס

מלחמת הזרמים

השעה האפלה ביותר

מזעור

דאנקירק

חטיפתו של אדגרדו מורטרה

אמא!

מעשה פלאים

 

 

בימוי

לוקה גואדניניו – קרא לי בשמך

מאט רסקין – קראון הייטס

אלפונסו גומז-רחון – מלחמת הזרמים

ג'ו רייט – השעה האפלה ביותר

אלכסנדר פיין – מזעור

 

 

תסריט מקורי

סיימון ביופוי – מלחמת המינים

מאט רסקין – קראון הייטס

מייקל מיטניק – מלחמת הזרמים

אנתוני מקארטן – השעה האפלה ביותר

אלכסנדר פיין, ג'ים טיילור – מזעור

 

 

תסריט מעובד

לוקה גואדניניו, ג'יימס אייבורי, וולטר פסאנו – קרא לי בשמך

דסטין דניאל קרטון, אנדרו לנהם, מרטי נוקסון – טירת הזכוכית

טוני קושנר – חטיפתו של אדגרדו מורטרה

חוסיין אמיני, מתיו מייקל קרנאהן – איש השלג

בריאן סלזניק – מעשה פלאים

 

 

שחקן ראשי

נמדי אסומוגה – קראון הייטס

מאט דיימון – מזעור

סם אליוט – הגיבור

קולין פירת' – הרחמים

גארי אולדמן – השעה האפלה ביותר

 

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – המשחק של מולי

ברי לארסון – טירת הזכוכית

ג'ניפר לורנס – אמא!

אמה סטון – מלחמת המינים

קריסטן ויג – מזעור

 

 

שחקן משנה

כריסטיאן בייל – שיר אל שיר

קנת' בראנה – דאנקירק

ארמי האמר – קרא לי בשמך

סם רוקוול – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי

לקית' סטנפילד – קראון הייטס

 

 

שחקנית משנה

ניקול קידמן – נקמניות

קתרין ווטרסטון – מלחמת הזרמים

נעמי ווטס – טירת הזכוכית

רייצ'ל וייז – הרחמים

מישל ויליאמס – הבדרן הגדול בעולם

 

 

סרט אנימציה

פרוונה

הרוח מטירת קאנטרוויל

קוקו

פרדיננד

לרקוד

 

 

צילום

סיומבו מוקדיפרום – קרא לי בשמך

הויט ון הויטמה – דאנקירק

שיימוס מקגרייבי – הבדרן הגדול בעולם

מתיו ליבטיק – אמא!

עמנואל לובצקי – שיר אל שיר

 

 

עריכה

וולטר פזאנו – קרא לי בשמך

דיוויד טרכטנברג – מלחמת הזרמים

ולריו בונלי – השעה האפלה ביותר

קווין טנט – מזעור

לי סמית – דאנקירק

 

 

פסקול מקורי

דריו מריאנלי – השעה האפלה ביותר

האנס זימר – דאנקירק

בנג' פייזק, ג'סטין פול – הבדרן הגדול בעולם

ג'ון ויליאמס – חטיפתו של אדגרדו מורטרה

קרטר בורוול – מעשה פלאים

 

 

מיקס סאונד

השעה האפלה ביותר

דאנקירק

חטיפתו של אדגרדו מורטרה

הבדרן הגדול בעולם

שיר אל שיר

 

 

עריכת סאונד

בלייד ראנר 2049

המגדל האפל

דאנקירק

ליגת הצדק

מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון

 

 

עיצוב אמנותי

בלייד ראנר 2049

מלחמת הזרמים

מזעור

דאנקירק

מעשה פלאים

 

 

עיצוב תלבושות

מלחמת המינים

קרא לי בשמך

מלחמת הזרמים

השעה האפלה ביותר

חטיפתו של אדגרדו מורטרה

 

 

אפקטים חזותיים

דאנקירק

ליגת הצדק

ספיירדמן: השיבה הביתה

ולריאן ועיר אלף הכוכבים

מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון

 

 

איפור ועיצוב שיער

השעה האפלה ביותר

שומרי הגלקסיה 2

רצח באוריינט אקספרס

ביקורת: לוגאן – וולברין

loganposter2_resize.jpg

 

אין בעולם הקולנוע יצור אומלל יותר משחקן שתקוע בתפקיד שהוא שונא. פיטר סלרס מאס לחלוטין בדמותו של המפקח קלוזו (ובבמאי בלייק אדוורדס) אחרי שלושה סרטים, אבל המשיך לגלם אותו כי היה צריך את הכסף. אם זה היה תלוי בהריסון פורד, האן סולו לא היה שורד את הטרילוגיה המקורית, ואחת הסיבות העיקריות ש"ספקטר" הוא מסרטי ג'יימס בונד הגרועים בכל הזמנים, היא שדניאל קרייג ממש לא רצה לחזור לתפקיד ונדרשו הרבה מאוד שכנועים בכדי שיסכים לגלם אותו עם שמץ של מעורבות רגשית.

יו ג'קמן מזמן אמור היה להיות בשלב בו נמאס לו מוולברין. הוא מגלם את דמותו של המוטנט בעל יכולות הריפוי העל-אנושיות ושלד האדמנטיום כבר 17 שנים, לאורך תשעה סרטים, לרוב בתפקיד הראשי. בכל פעם, נדרש ממנו להיות בכושר טוב ולנפח שרירים, להישמע כמה שיותר ממורמר מול המצלמה ואז לקדם את הסרט בפני קהל שמכיר אותו רק מדמות אחת, תוך שהוא מוותר על הצעות עבודה שמתנגשות עם לוח הזמנים של האולפן. עבור שחקן בן 48 עם רקע במחזמרים ומועמדות אחת לאוסקר, זו בטח לא הדרך בה תכנן שהקריירה שלו תתקדם. הוא לא רוצה להפוך לבירדמן, שנבלע כל כך בידי דמות של גיבור-על, שהוא לא מצליח לזכות להכרה באף תפקיד אחר.

עם זאת, היה לו חשוב לצלם עוד סרט אחד על חבר האקס-מן המפורסם ביותר. ג'קמן אפילו הסכים לקיצוץ במשכורתו על מנת שיהיה לסרט את התקציב הראוי עבור הפרק הזה בחיי הדמות. הוא לא מתכוון לחזור לתפקיד פעם נוספת, אבל עדיין רצה שהפרדה מהקהל תעשה כמו שצריך. בזמן שלפני הסרט הוקרן טריילר ל"שודדי הקריביים: החיפוש אחר עוד כסף" (לא שם הפצה רשמי), שג'וני דפ פחות או יותר הודה שהוא עושה בשביל לממן בית חדש, הבנתי עד כמה קשה לשרוד כל כך הרבה זמן בתפקיד איקוני מבלי להימאס לחלוטין, כמו שג'קמן הצליח עד כה.

השנה היא 2029. לוגאן, הידוע גם כוולברין, או כג'יימס האולט, כבר לא מציל את העולם עם שאר האקס-מן. למעשה, אין יותר אקס-מן. המדע והטכנולוגיה הביאו את המוטנטים אל סף הכחדה וכבר שנים שלא נולד מוטנט חדש. לוגאן עובד כנהג להשכיר ומוציא את משכורתו על צריכת אלכוהול ועל תרופות שנועדו למנהיג המוטנטים לשעבר, פרופסור אקסבייר. בגיל תשעים, הפרופסור כבר אינו מורה דרך מרשים שכוחותיו הטלפתיים מסייעים לעצור את החבר'ה הרעים. הזקנה מביאה אותו לשכוח לפעמים היכן הוא נמצא ואיך הגיע לשם. התקפים של חוסר שליטה גורמים לו לשתק את כל מי שנמצא ברדיוס מספיק קרוב, מה שלא הותיר ללוגאן שום אפשרות פרט לשיכון הפרופסור בתוך מתקן מתכת ענק באתר נטוש במקסיקו. היחיד פרט ללוגאן שיודע על מיקומו של אקסבייר, הוא קאליבן, מוטנט בעל רגישות גבוהה לאור שמש שמשגיח על הפרופסור הנחשב כעת לאחד העבריינים המבוקשים ביותר באמריקה.

יום אחד, לוגאן מתבקש להסיע אישה ואת בתה לצפון דקוטה. כשהוא מבין שהשתיים מבוקשות בידי חברת תרופות ששלחה בעקבותיהן ציידי ראשים, לוגאן מעדיף לוותר על הצעת העבודה לפני שהציידים יתחילו להתחקות גם אחריו. סדרה של ארועים אלימים והתעקשותו של הפרופסור שיש בילדה משהו מעבר למה שלוגאן חושב, מביאה אותו לבחון מחדש מה יש באותו מקום שכל כך חשוב לה להגיע אליו.

"לוגאן – וולברין" הוא הסרט הראשון בו הדמות מופיעה שזוכה לדרוג R, כלומר שצופים בארה"ב מתחת לגיל 17 אינם רשאים לראות את הסרט ללא השגחת מבוגר. הדבר בהחלט ניכר בהשוואה לסרטי אקס-מן הקודמים, או לשני סרטי הסולו בהם וולברין כבר הופיע. רמת האלימות הוקפצה לדרגת ג'ון וויק וכעת, וולברין לא משתמש בטפרים שלו רק לשם הגנה עצמית, אלא גם בכדי להרוג בדם קר. הוא אמנם דמות מספיק חיובית בכדי לא לרצוח ללא התגרות, אבל אם מישהו תוקף אותו או את מעט האנשים היקרים לו, וולברין כורת איברים, משסע בטנים וצובע את האדמה באדום בלי למצמץ. הסרט מכוון לקהל עם סף סבל גבוה יותר לאלימות ממה שראינו עד כה מהמותג ("דדפול" לא נחשב חלק מהסדרה ולא חשוב כמה הוא טוען אחרת).

יו ג'קמן תמיד גלם את וולברין כטיפוס קשוח בלי כח לשטויות, אבל הסרט לוגאן מביא לדמות מימד נוסף, טראגי במיוחד. עד כה, וולברין היה סוג של דאוס אקס מאכינה שמאוד הקל על התסריטאים לפתור סיטואציות מסובכות. הוא הוצג כחסין לכל פגיעה פיזית או מחלה, בזכות יכולתו להתרפא במהירות. תוסיפו לזה שלד מצופה מתכת בלתי ניתנת להריסה והוא בעצם בן אלמוות. בלוגאן, זה כבר לא כל כך פשוט. מתברר שוולברין מסוגל להזדקן, גם אם לאט מאוד ומשהו הורס אותו מבפנים. אלה לא רק הזכרונות הקשים משנים ארוכות של לחימה וצפיה בחברים מתים, אלא גם כאבים פיזיים, בעוצמה שלא חש בעבר. זה נובע ממשהו בתוכו והוא מודע לכך, אבל הדאגה לפרופסור ולילדה המוזרה גורמת לו להמשיך ולהציב את גופו בחזית הקרב. הסבל ניכר על פניו בכל רגע, אך כך גם האנושיות שלא הייתה בסרטים קודמים. זה לא וולברין המתבודד חסר הדאגות שעוזר לאחרים רק כי יש לו שמץ של מצפון. כאן מדובר בגבר מזדקן שיודע שימיו ספורים, אפילו אם אין אפשרות להעריך כמה זמן נותר לו.

גם דמותו של אקסבייר זוכה כאן לפן חדש. דבר ראשון, הוא מקלל. הפרופסור הרהוט והמנומס שכולם תמיד השתתקו בהערצה בכל פעם שפתח את פיו, נמנע מגינונים של ממלכתיות וכפי שמצבו הגופני והמנטלי מתדרדר, כך גם התעקשותו להיות דמות אב חביבה. אף על פי שהוא צלול לאורך רוב הסרט, העובדה שרגעיו החלשים של אקסבייר לא נגרמים בידי מגנטו, או אויב על-אנושי אחר, אלא בידי שיני הזמן, היא משהו שסרטי אקס-מן הקודמים נמנעו בעקשות מהצגתו. אקסבייר עשה טעויות בעבר, אבל אף אחת מהן לא השפיעה עליו ועל הסובבים אותו כמו זו שהובילה להסתרתו במקסיקו. לוגאן הוא סרט נדיר שמציג את הגיבורים שלו לא רק כפגיעים ואנושיים, אלא גם כמי שאין להם תקנה. כל מה שנשאר הוא לחכות שימותו, בין אם בנסיבות טבעיות או לא, כי בניגוד למה ש"העתיד שהיה" טוען, לא תמיד אפשר לחזור בזמן ולשנות את מה שקרה.

הצלע השלישית בחבורה היא לאורה, הילדה שלוגאן מסרב בתוקף לעזור לה, עד לרגע שאין לו ברירה. היא מושכת אחריה צרות, כי אלה שמעוניינים לאתר אותה הם אנשים עם הרבה כסף והשפעה, שני דברים שאין ללוגאן. זה מביא לכך שבמרדף המתנהל לאורך רוב הסרט, מי שמנסה להגן על לאורה נמצא בעמדת נחיתות. הצד השני תמיד חזק ומאורגן יותר, כאשר אלימות פיזית היא הדבר היחיד שאיכשהו מאזן קצת את המשוואה. דפני קין, המגלמת את לאורה, נראית כמו בחירה טובה. היא מצליחה להעביר הרבה זעם מבלי לומר מילה ויש לה כימיה עם השחקנים המבוגרים. היא מצליחה להיות קצת מטרידה, מאוד מאיימת, אבל במידה מסוימת גם חמודה, כי היא דף חלק בכל הנוגע להתנהלות העולם מחוץ לסביבה המוגנת בה גדלה. לא כל מה שקין עושה עובד, אבל היא עומדת במשימה רוב הזמן ובהחלט אפשר שעוד נשמע עליה בתפקידים נוספים.

הזכרתי שלוש דמויות ראשיות, אבל עוד לא דברתי באמת על הרעים. זאת מכיוון שכמה שלוגאן עושה עבודה נפלאה בבניית גיבורים טראגיים עמוקים, הוא די מחפף בכל הנוגע לנבלים הגדולים. חוץ מצבא המיניונים שתפקידם הוא בעיקר למות בדרכים אלימות במיוחד, יש את שני האנשים שמפקדים עליהם. בויד הולברוק מגלם את דונלד פירס, שלמרות יד מכנית מגניבה והמון כריזמה, מתנהג כמו נבל גנרי. אם ב"דדפול", הגנריות של הנבל הייתה סוג של בדיחת מטא, פירס אמור להיראות כאיום רציני. זאת למרות שחוץ מלדבר ולשלוח אנשים לקרב אבוד מראש, הוא לא עושה הרבה. לא עובר זמן רב לפני שהוא לחלוטין מאבד את יכולת ההרתעה שלו ונראה כמו עוד שלב בדרך לבוס הסופי.

נבל נוסף הוא המעסיק של פירס, שנמצא שם בעיקר כדי לעשות טעויות. הוא לא גאון אסטרטגי שיודע לגבור על יריביו בתכסיסים מחוכמים, אלא יותר משקיע שלא באמת מבין את המוצר. כמו רואה חשבון שהופך לבעל השליטה המרכזי בכלוב אריות. זה שהיה טוב בתפקיד מסוים, לא הופך אותו מתאים לנהל דבר אחר, אפילו אם יש לו כובע שכתוב עליו "מאלף אריות". זו הבעיה עם הדמות, שבמעט זמן המסך שלה, לא מצליחה להעביר כיצד האנשים שרודפים אחרי לאורה הצליחו להגיע למעמד שמאפשר להם כזה חופש פעולה.

סצנות האקשן בסרט עשויות טוב ברובן. למרות שיש לפעמים נגיעות של המחלה הקשה מהשנים האחרונות, הלא היא צילום רועד וקאטים שמקשים להבין מי פוגע במי, לוגאן מפצה עם כמה רגעי אקשן משובחים במיוחד. עבודה משולבת של הבמאי ג'יימס מנגולד והצלם ג'ון מתיאסון, הביאה לכך שהסרט נראה נפלא מבחינה חזותית. הצבעים חזקים ומעבירים היטב את התקוה שבאופק, מול הסכנות האורבות בין הצללים. התיאום בין השניים מאוד הקל גם על צוות האפקטים לעשות את עבודתו ברמה גבוהה. כמעט אין בסרט רגעים בהם האפקטים לא משתלבים בעולם המצולם, למרות השימוש האינטנסיבי בהם.

להוציא תסריט בעייתי, שמכיל כמה חורים עלילתיים די גדולים, לצד נבלים גנריים מדי, "לוגאן – וולברין" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר בסדרת אקס-מן על שלל קווי העלילה שלה ובכל אופן, הטוב ביותר שנקרא על שם וולברין. אין שום דבר מקורי ברעיון לקחת גיבור-על מוכר וליצור גרסה יותר בוגרת ויחסית מציאותית שלו, אבל אף סרט לא לקח את המשימה רחוק כמו לוגאן, והצליח בכך. בזמן שבאטמן הולך ונעשה יותר אפל מאביר, או הופך לדמות לגו, תלוי באיזה אולם אתם, וולברין תמיד היה כעוס, אלים, רצחני וממורמר. הוא רק אף פעם לא היה אנושי כמו עכשיו.