"זרים מושלמים" היה מסתורין בעיני. סרט שזכה למעט מאוד פרסום, לא קטף פרסים ברחבי העולם, או הופיע ברשימות סוף שנה ואפילו לא נבחר לייצג את ארצו באוסקר. הוא היה שובר קופות באיטליה מולדתו וזכה שם להרבה כבוד מהממסד, אבל הרבה יותר מוזר היה לגלות שהסרט הזה הוא להיט ענק בישראל.
נכון לכתיבת ביקורת זו, זרים מושלמים מוקרן בארץ כבר יותר מחודש, במספר דו ספרתי של אולמות ברחבי הארץ, בחלקם ארבע או חמש פעמים ביום. הוא מוקרן יותר פעמים בשבוע מ"לוגאן", שובר קופות בינלאומי שעוסק באחת הדמויות המוכרות ביותר בעולם הקומיקס, או "הסוכן", סרט חדש יותר שזכה באוסקר לסרט בשפה זרה ובויים בידי במאי שסרטו הקודם זכה להצלחה מסחרית בישראל. ההצלחה של זרים מושלמים מפתיעה לא רק בגלל אורך חיי המדף שלו, אלא גם כי אני באמת לא מכיר אף אחד שראה את הסרט, או בכלל תכנן לצפות בו. מדובר בשובר קופות שחמק לי מתחת לרדאר כי אף אחד בסביבה שלי, האמיתית או הווירטואלית, לא מדבר עליו.
כשנכנסתי לאולם, מצאתי את התשובה: זקנים. כאלה שיש להם את ביטוח לאומי ברשימת אנשי הקשר. כאלה שנועלים סנדלים כי זה נוח. כאלה שהווליום המקובל עבורם לדיבור בקולנוע הוא "רגיל". כאלה שלא מכירים אף סרט מהיקום של מארוול, אבל ראו כל דבר שאבי נשר ביים מאז 2004. זקנים. זרים מושלמים הצליח לחדור לרשת הפה-לאוזן של גמלאי ישראל ולהפוך ללהיט מבלי שהילדים והנכדים ידעו.
שבעה איטלקים בורגנים נפגשים לארוחת ערב ביתית. כולם חברים טובים, שמכירים כבר שנים, חלקם אפילו חברי ילדות. כעת, בגיל ארבעים פלוס, הם בנקודות שונות במערכות היחסים שלהם. לזוג המארח יש בעיות בזוגיות, אבל גם בת מתבגרת שלא מסתדרת עם אמא. האורחים כוללים זוג עם ילדים קטנים יותר, זוג שרק עכשיו התחיל לנסות וחבר שהיה אמור להביא את זוגתו החדשה לארוחה, אבל יש לה חום, אז הוא בא לבד.
בזמן שהם אוכלים, מדברים ומחכים לצפות בליקוי ירח בשמי העיר, השבעה מחליטים לשחק משחק. במקום להשתיק את הטלפונים ולא לענות להודעות ולשיחות עד סוף הערב, כולם מניחים את המכשירים שלהם על השולחן, גלויים לעיני כל. אם יש שיחה, עונים. אם יש הודעה, מקריאים אותה בקול רם. אחרי הכל, כולם שם חברים טובים, מה כבר יש להסתיר?
לא אכנס לפרטים, אבל הסרט נשען ברובו על הרעיון שלכל אחד יש משהו להסתיר. בין אם זה דבר שעלול לסבך אותו, או סתם פרט מביך שמעדיפים לשמור בסתר עד לזמן המתאים להודות בו, הטלפונים יחשפו את האמת. את כל האמת. למעשה, הרבה יותר אמת ממה ששבוע בחדר חקירות של השב"כ מסוגל לחשוף.
נראה שאם יש דבר אחד שהבמאי פאולו ג'נובסה לא סומך עליו יותר מטלפונים סלולריים, זה בני אדם. חבורה של סחים בני דור האיקס שרובם הסתדרו יפה בחיים, מסתירים זה מזה יותר דברים מראש החטיבה להתיישבות בליל סדר אצל משפחת שפיר. הסרט לא מנסה רק להפתיע עם משהו שינפץ את תצוגת האידיליה המזויפת, אלא גם ממש פועל בכדי לגרום לקהל לכעוס על הדמויות. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי הם משקרים ומסתירים פרטים חשובים זה מזה. אולי אפילו מזכירים לצופים משהו לא נעים בעצמם.
כמובן שהטלפונים הם רק אמצעי לחשיפת סודות. ג'נובסה הוא לא מהטרחנים שמנסים לשכנע את כל העולם שהיה טוב יותר בלי היכולת ליצור קשר עם חברים ומשפחה בכל רגע נתון, או שהטכנולוגיה הורסת את התמימות (למרות שהוא שותל טענות כאלה בפי השחקנים). התסריט לא חוסך מילים רעות על האופן בו משתמשים בסלולרים, אבל הסרט קצת יותר חכם מזה. הדמויות מגיבות בכעס בגלל סיבות מאוד ספציפיות וחושפות בלית בררה צדדים שהצליחו להסתיר עד כה. זו לא אשמת הטלפונים, אלא האנשים שלא יודעים מתי לשים לעצמם גבולות. כמו מפורסמים שמורידים אפליקציה בלי לבדוק וחודש לאחר מכן, מוצאים תמונות עירום שלהם באתרי פורנו. אחרי הכל, אם הדמויות בסרט היו חכמות כפי שהן עושות את עצמן, אף אחד לא היה מסכים למשחק כל כך מסוכן.
למען האמת, לא ברור למה מישהו מהם הסכים לשחק. בגלל הכבוד? בגלל הרצון להיתפס? הסרט קצת נוגע בתהיה הזו, אבל מתחיל בשלב מסוים להיסחף מדי אחר הגימיק מכדי לספק פתרון הגיוני. אם רק לאחד מהאנשים בארוחת הערב היה מה להסתיר, אפשר שהיה מסכים להשתתף במשחק רק בכדי שלא יחשדו בו. הבעיה בזרים מושלמים היא שזה לא בן אחד ולא גילוי מפתיע אחד. כמות הטוויסטים והחשיפות המזעזעות כל כך גבוהה, שהסרט מתחיל להזכיר משחק בינגו בשלב מסוים. רק סמנו את הסוד ואת הדמות שמסתירה אותו ואם תאספו מספיק, תזכו בסלסלת שי ובחתיכה נוספת של טירמיסו.
מדובר בסרט שעשוי ממש טוב לרגעים, אבל כמו הדמויות שלו, לא יודע מתי לעצור. הוא מתחיל לאט, עם טיזינג מדי פעם לרגעים מפתיעים שלא באים וכמה בדיחות מוצלחות. כמו סרט אימה על רוצח סדרתי, זה מתחיל ביצירת סדקים לא עמוקים בתחושת הבטחון, עד שהסכנה נעשית אמיתית וכולם כבר מכירים בקיומה. כל עוד ג'נובסה בונה את הסרט סביב קצב סבלני והקפצות קטנות, זה עובד. אלא שאם להמשיך את ההשוואה לסרטי אימה, הסכנה בזרים מושלמים הופכת בשלב מסוים למגפת זומבים. כולם בסכנה ומגיבים בפניקה. אף אחד לא זוכר איך לעשות דברים הגיוניים והכל בגלל רעיון אחד גרוע שלא עצרו בזמן.
זרים מושלמים סובל מעודף גילויים שהופכים אותו מחקירה מעניינת של הדמויות, מעין מבחן הכרות ואמונה שיכול לקרות בכל חבורה, לטלנובלה שמנוגנת במהירות גדולה פי 8. כל סצנה של חשיפה נפלאה בפני עצמה, אבל יש כל כך הרבה מהן, שהסרט מתקרב להיות פארודיה על עצמו. השחקנים עושים עבודה טובה בהעברת סערת הרגשות שהגילויים יוצרים, לצד נסיון לשמור על קור רוח כשמישהו אחר מאבד את שלו. יש הרבה עקיצות הדדיות ושיחות על העבר, כמקובל בקרב חברים ותיקים, אבל מגיע השלב בו התסריט זורק הכל לתוך בלנדר ומנסה לסחוט את מרב הדרמה מסיטואציה פשוטה יחסית. הממ… בלנדר עם מסחטה. צריך לבדוק אם יש דבר כזה.
לו היה הסרט מסתפק במינימום של טוויסטים, תוך שהוא נותן לכל קונפליקט זמן ראוי להיווצר, זרים מושלמים היה מעורר הערצה. חכם, מחושב, מפתיע, משוחק היטב. למרבה הצער, פאולו ג'נובסה לא עמד בפיתוי והרס את הריאליזם של הסרט לטובת גיחוך. הדמויות עושות הרבה יותר טעויות מכפי שאנשים בוגרים מתפקדים אמורים לעשות והכל מתרחש בפרק זמן קצר שדוחס את כל הבעיות לערב אחד. מישהו היה צריך לעבור על התסריט ולחתוך ממנו לפחות שני שליש מהקונפליקטים על מנת שלא תהיה תחושה של עומס. אפילו שגם גילויים מאוחרים יותר מועברים יפה, הם מגיעים כשכבר אין כח לעוד הפתעות.
אני לא יודע איך דווקא הסרט הזה הוא הלהיט התורן של קשישי ארצנו. אולי לא אבין זאת עד שאהיה בגילם, למרות שבשלב ההוא, אהיה כנראה עסוק יותר בלנסות להסביר לנכדים שלי למה באטמן היה פעם מגניב. זרים מושלמים נעשה בברור בידי אנשים עם כשרון ורעיונות טובים, רק בלי יכולת למצוא את המינון הנכון. עם כל הסצנות המוצלחות בסרט, הוא מדגים איך אפשר שיהיה יותר מדי מדבר טוב. אם רק היה מתון יותר בכמות הטוויסטים ואמפתי יותר כלפי הדמויות, כנראה שגם אני הייתי מהלל אותו ובמקום לתהות איך נעשה כזה שובר קופות, הייתי מספר לכמה שיותר אנשים ללכת לראות אותו.
בשביל הזהב 