רדנקים חסרי תחכום, או מייקל קיין בחליפה? מסלול מרוצים ענק, או מרדף מיני קופרים ברחובות העיר? גאוות וירג'יניה המערבית, או פטריוטיזם אנגלי? השבוע, אנחנו מדברים על "לוגאן לאקי" ועל "הג'וב האיטלקי" המקורי, שני סרטי שוד שונים, אך גם דומים זה לזה.
ספוילרים לשני הסרטים וקצת לסרטי אושן.
סרט
מלחמת המינים
קרא לי בשמך
השעה האפלה ביותר
מזעור
דנקרק
תברח
המסמכים
הצורה של המים
ויקטוריה ועבדול
מעשה פלאים
בימוי
לוקה גואדניניו – קרא לי בשמך
ג'ו רייט – השעה האפלה ביותר
אלכסנדר פיין – מזעור
כריסטופר נולאן – דנקרק
סטיבן ספילברג – המסמכים
תסריט מקורי
סיימון ביופוי – מלחמת המינים
אנתוני מקארטן – השעה האפלה ביותר
אלכסנדר פיין, ג'ים טיילור – מזעור
ג'ורדן פיל – תברח
ליז האנה, ג'וש זינגר – המסמכים
תסריט מעובד
אניטה דורון, דבורה אליס – המסע של פרוונה
לוקה גואדניניו, ג'יימס אייבורי, וולטר פסאנו – קרא לי בשמך
די ריס, וירג'יל ויליאמס – מאדבאונד
בריאן סלזניק – מעשה פלאים
לי הול – ויקטוריה ועבדול
שחקן ראשי
סטיב קארל – מלחמת המינים
מאט דיימון – מזעור
ג'ייק ג'ילנהול – חזק יותר
גארי אולדמן – השעה האפלה ביותר
דנזל וושינגטון – רומן יזראל הנכבד
שחקנית ראשית
סאלי הוקינס – הצורה של המים
פרנסס מקדורמנד – שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי
מריל סטריפ – המסמכים
אמה סטון – מלחמת המינים
קריסטן ויג – מזעור
שחקן משנה
חוויאר ברדם – אמא!
ג'ון בוייגה – דטרויט
סטרלינג קיי בראון – מרשל
מייקל שאנון – מלחמת הזרמים
מייקל סטאלברג – קרא לי בשמך
שחקנית משנה
הולי האנטר – חולי אהבה
מליסה לאו – החניכה
ג'וליאן מור – מעשה פלאים
קריסטן סקוט תומס – השעה האפלה ביותר
אוקטביה ספנסר – הצורה של המים
סרט אנימציה
המסע של פרוונה
קוקו
פרדיננד
הנערה בלי הידיים
לאהוב את וינסנט
צילום
פיליפ לה סורד – הפיתוי
רוג'ר דיקינס – בלייד ראנר 2049
ברונו דלבונל – השעה האפלה ביותר
הויט ון הויטמה – דנקרק
דן לאוסטן – הצורה של המים
עריכה
ולריו בונלי – השעה האפלה ביותר
קווין טנט – מזעור
לי סמית – דנקרק
גרגורי פלוטקין – תברח
מייקל קאן – המסמכים
פסקול מקורי
מייקל ג'יאצ'ינו – קוקו
דריו מריאנלי – השעה האפלה ביותר
האנס זימר – דנקרק
קרטר בורוול – מעשה פלאים
תומס ניומן – ויקטוריה ועבדול
מיקס סאונד
קוקו
השעה האפלה ביותר
דטרויט
דנקרק
הבדרן הגדול בעולם
עריכת סאונד
בלייד ראנר 2049
דטרויט
דנקרק
הצורה של המים
מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון
עיצוב אמנותי
בלייד ראנר 2049
מלחמת הזרמים
השעה האפלה ביותר
ויקטוריה ועבדול
מעשה פלאים
עיצוב תלבושות
קרא לי בשמך
השעה האפלה ביותר
דנקרק
חוט הרפאים
ויקטוריה ועבדול
אפקטים חזותיים
בלייד ראנר 2049
דנקרק
ספיידרמן: השיבה הביתה
כוכב הקופים: המלחמה
וונדר וומן
איפור ועיצוב שיער
השעה האפלה ביותר
שומרי הגלקסיה: חלק 2
לוגאן – וולברין
יש במאים שטובים באקשן, כאלה שממש נולדו לביים דווקא בז'אנר הזה. ממש לאחרונה הופיעה דוגמה טובה בדמותו של דיוויד לייץ', שאחרי "ג'ון וויק" ו"פצצה אטומית", אני יודע שאפשר לסמוך עליו שלפחות קרבות ומרדפים הוא יביים כמו שצריך. ישנם גם במאים שטובים יותר בקומדיה. מייקל שוולטר יצר בשנתיים האחרונות שתי קומדיות שהצליחו לשלב בדיחות בין רגעים דרמתיים מבלי שיראו מאולצות. "שלום, קוראים לי דוריס" ו"חולי אהבה" אמנם אינן קומדיות פרועות, אבל הן מצחיקות כשצריך וכמעט כל הבדיחות בהן מתוזמנות היטב.
פה ושם, ניתן למצוא במאים שבורכו ביכולת לביים בשני הז'אנרים. אנשים כמו אדגר רייט, ג'יימס גאן ושיין בלאק הראו עקביות ביכולתם ליצור סרט בו גם הבדיחות עובדות וגם קטעי האקשן מחזיקים את הצופה מרותק למסך. זהו שילוב נדיר והרבה מבקרים עדיין מזלזלים בו משום מה, אבל נדרשים חושים מאוד מדויקים בכדי לגרום לאנשים לצחוק כאשר הדמויות נמצאות בסיטואציה מסכנת חיים, ולהתרגש מסצנה אינטנסיבית בה מעורב המצחיקן מקודם.
פטריק יוז הוא לא במאי שמסוגל לשלב בין אקשן וקומדיה. לפחות על סמך סרטו החדש, "שומר הראש והמתנקש", הוא טוב בבימוי אחד הז'אנרים, אבל זה לא בהכרח האחד שיוז עצמו מאמין שהוא טוב בו.
מייקל ברייס הוא מאבטח אישים שאבד את הדרוג היוקרתי שלו בעקבות תקלה מבצעית. שנתיים לאחר מכן, הוא עוד עוסק בתחום, אבל בפרופיל נמוך יותר. פחות סוחרי נשק וראשי מדינות, יותר עורכי דין מסוממים שצריכים להגיע לבית המשפט בלי למות בדרך. הוא מאשים בהתדרדרות את אמליה, זוגתו לשעבר שעובדת באינטרפול, כאשר מערכת היחסים ביניהם היא אחד מהדברים היקרים ביותר שאבדו מאז אותה תקלה.
דריוס קינקייד הוא רוצח בתשלום שסוגר עסקה עם אינטרפול. הוא יעיד בבית הדין הפלילי הבינלאומי והם ישחררו את אשתו ממאסר. הרעיון הזה לא מוצא חן בעיני הנאשם במשפט, נשיא בלארוס לשעבר ולדיסלב דוקוביץ', ששולח צוות גדול במידה מגוחכת לחסל את קינקייד בטרם יגיע להאג. לאחר שאמליה מבינה שאין ברירה אחרת, היא מבקשת ממייקל שידאג בעצמו להעברתו הבטוחה של דריוס להולנד, תמורת הפעלת קשרים שיעזרו לו לקבל את הדרוג היוקרתי שלו בחזרה. מייקל מסכים, למרות שהיה מעדיף לשמור על כל אדם אחר בעולם. כשאתה אחראי לשמור על חייהן של מטרות בכירות, בעוד מישהו אחר מתפרנס מלהרוג אותן, מן הסתם תהיה לכם היסטוריה של תאקלים.
יש לשומר הראש והמתנקש נתוני פתיחה טובים. ראיין ריינולדס וסמואל אל. ג'קסון שניהם שחקנים מוכשרים בעלי חוש הומור ויכולת לגלם דמויות קשוחות. יש אפילו כמה עקיצות על הדימוי הציבורי שנוצר לכל אחד מהם. על פניו, סרט מסע בכיכובם בתור שני אנשים ששונאים אחד את השני, בעודם נרדפים בידי אנשיו של רודן רצחני, אמור לעבוד בלי בעיות. אלא שפטריק יוז לא נשכר לסרט על סמך נסיונו בבימוי דמויות מעניינות, אלא כבמאי אקשן, משהו שהוא לא כזה טוב בו.
יוז מצליח להוציא משני השחקנים הראשיים הופעות לא רעות ויש להם מספיק זמן לבנות כימיה ולספק מידע על עברן (גם כשאף אחד לא מבקש). רק שהתסריט לא דורש בניה של קשר בלתי אפשרי בין אנשים באותה להיטות בה הוא דורש אקשן. כמויות מטורפות של אקשן. חצי מהזמן מנוצל לפיצוצים, מרדפים, קרבות ירי וקפיצה דרך דברים שבני אדם לא אמורים לעבור דרכם. יוז מנסה לעשות מה שאפשר, אבל הוא נוקט בשילוב של טכניקות מעצבנות להחריד שמקשות להבין מה קורה על המסך. התמונה רועדת כאילו הניחו אותה על מכונת כביסה עובדת, העריכה נראית אקראית לחלוטין, המצלמה אף פעם לא חושפת מספיק מידע בשביל להבין מי עושה מה. יש אפילו רגע בו אחד השחקנים מסתיר את רוב המסך עם גבו במהלך קרב, כך שאין שום דרך לדעת מה קורה והאם הוא תוקף או מתגונן.
הדבר לא היה מפריע עד כדי כך, לולא תפס חלק עצום מהעלילה. מייקל ברייס אומר שוב ושוב כמה עדיף מבחינתו לא להתבלט ולהימנע מעימותים אלימים ככל הניתן. הבמאי לא הקשיב לו, כי גם ברגעים בהם אף אחד לא יורה לעברם, מייקל ודריוס עסוקים בלאלתר לאחר שמשהו השתבש. זה משעשע ומוביל לכמה חילופי דברים מצחיקים, אבל הסרט מוותר כל כך מהר על האפשרות שמייקל צודק, שהוא גם מאבד נקודה מאוד חשובה בקונפליקט בין הדמויות. דריוס מאמין בצדק מסוג אחר וטוען שאהבה היא הדבר האמיתי היחיד ששווה לעשות דברים עבורו. תפיסה זו מתבטאת בנכונותו להסתכן בהתנקשות בשביל שאשתו האהובה תשוחרר. זה מביא גם ללא מעט חפירות מצדו על כך שמייקל עדיין מאוהב באמליה, דבר שמייקל מכחיש בכל תוקף. הסרט מצפה שנאמין לדריוס שעוד יש משהו בין שומר הראש וסוכנת האינטרפול, אבל לא מציג לנו מספיק רגעים משותפים ביניהם בשביל להראות דבר פרט לשנאה יוקדת.
באופן כללי, יש בשומר הראש והמתנקש צד מטיפני מעצבן. דריוס מוצג כמי שמבין באמת מה חשוב בחיים, אבל הנימוקים שלו משתנים בהתאם לגחמות התסריט. עד כמה שסמואל אל. ג'קסון מקסים מטבעו, הוא מגלם דמות שנכתבה כמו הטיפוס הכי מעצבן בעולם. שילוב בין הדוד שעושה את הטריק של האצבע המתנתקת למישהו ששומע כל היום שירים של אברהם טל בלופ. זה בסדר במנות קטנות, אבל לא הייתי רוצה לעבור נסיעה שלמה איתו.
ברור לי שהסרט מכוון לכך שמייקל ודריוס מעצבנים זה את זה, אבל בהתחשב בכך שנקודת המוצא שלהם היא בתור אויבים מושבעים, מוזר שמישהו חש צורך להוסיף להם דרכים לעלות אחד לשני על העצבים. זה מוביל לפעמים לרגעים קומיים מוצלחים, כמו דו-קרב שירה במכונית, או ההקנטות המתמשכות של דריוס לגבי זה שמייקל כבר לא נוסע בג'גואר. מצד שני, מדובר בהשתקפות של הגישה הבעייתית מאחורי ההפקה. הסרט לוקח רעיון די פשוט ומסבך אותו ללא צורך. שומר ראש ששונא את הלקוח שלו, אבל נחוש לבצע את עבודתו כראוי, זה כבר קומי. מתנקש מקצועי שרודפים אחריו סוכנים זרים זה כבר מותח. לחץ של זמן להגיע למדינה אחרת מבלי לעלות על מטוס זה כבר מניע עלילתי. השילוב של כולם למסה אחת מבולגנת, מוביל את שומר הראש והמתנקש להיות מאוד לא אחיד ברמתו.
סלמה האייק מועמדת חזקה לפרס השחקנית הכי לא נחוצה בסרט, שאיכשהו עדיין משתתפת בסצנה הכי מוצלחת בו. בתור סוניה קינקייד, היא אלימה, אימפולסיבית, מרבה לקלל ועם זאת, יש בה צד רומנטי. כמו ג'סיקה ראביט שלמרות כל הצרות בהן הוא מסבך אותה, עדיין אוהבת את רוג'ר ללא שום תנאי. אם האייק הייתה מוסרת לחלוטין מהסרט, העלילה לא הייתה נפגעת בשום צורה. היינו מפסידים כמה רגעים קומיים, אבל נראה כאילו עצם נוכחותה היא שארית של תסריט אחר בו הייתה אמורה להיות מעורבת יותר. דבר דומה קורה עם גארי אולדמן. אמנם דוקוביץ' הוא דמות חיונית לעלילה, אבל נראה כאילו חשבו על משהו אחר לגמרי כאשר להקו את אולדמן לתפקיד ולאחר מספר לא ידוע של שינויים, הוא נותר עם דמות גנרית שעובדת טוב יותר בתור קונספט מרוחק מאשר כאישיות פיזית. כמו שאהבתו של דריוס לסוניה היא תרוץ להחלטותיו, אבל האייק לא באמת מוסיפה שום רובד לסיפור, גם דוקוביץ' מפחיד יותר כשם חסר גוף ששולח מחסלים לכל קצות העולם, מאשר כאשר אולדמן השברירי מופיע מול המצלמה.
שומר הראש והמתנקש הוא תוצאה של במאי עם יותר חוש לקומדיה מאשר לאקשן, שנשכר בעיקר בשביל הדבר השני. השחקנים הראשיים טובים, כאשר התסריט מרשה להם לקחת הפסקה ולנשום. זהו סרט אקשן גרוע שלא מצדיק יציאה מהבית (למעשה, בהיה בכל הרעידות האלה על מסך ענק עלולה לגרום לכאב ראש), אבל הוא מכיל לא מעט רגעים משעשעים שמציצים מתוך הבלגן.
מערבון אחד שמתרחש בהרים מושלגים בימינו. מערבון שני שמתרחש באוסטרליה (זה הופך אותו לדרומון?) ובין שניהם, מוזיקה של ניק קייב. בפרק החדש של הפודקאסט אנחנו מדברים על "רוחות קרות" ועל "ההצעה".
ספוילרים קשוחים לשני הסרטים.
כשחושבים על במאי קומדיות, סטיבן סודרברג הוא כנראה אחד השמות האחרונים שעולים לראש. הוא מוכר בעיקר בזכות סרטים איטיים, מהורהרים, ריאליסטיים ולא מסחריים במיוחד. יש לו את היכולת לגייס צוות ענק של שחקנים מפורסמים רק כדי שחצי מהם ימותו ממחלה לפני אמצע הסרט. הוא ביים סרט על צ'ה גווארה שלהערכתי, נמשך בערך פי שניים מתקופת חייו האמיתית של המהפכן והכניס את המשפט "הם נקראים ציצים, אד" לסרט על תביעה נגד חברה שמזהמת מים וגורמת סרטן לאיזור שלם.
סרטי אושן של סודרברג אמנם היו קלילים יחסית, אבל גם בהם הייתה עלילה כל כך עמוסה, שמצמוץ בנקודה הלא נכונה יכול להוביל לתחושת של בלבול להמשך הצפיה. אפשר לטעון ש"מג'יק מייק" הוא קומדיה, אבל הדעות על כך חלוקות. "לוגאן לאקי" הוא הפעם הראשונה בה אפשר לומר בוודאות שסודרברג עשה קומדיה ולא משהו אחר. זהו הסרט הפרוע, ההומוריסטי והנאיבי ביותר שסודרברג אי פעם כנראה אי פעם. יחד עם התסריטאית הלא מוכרת רבקה בלאנט וצוות שחקנים שלרובם אין נסיון קומי של ממש, נוצרה אחת הקומדיות היותר מרעננות של השנה.
האחים ג'ימי וקלייד לוגאן נמצאים בנקודת שפל בחייהם. ג'ימי פוטר מעבודתו כי הנהלת החברה גלתה על פציעה שלא דווח עליה, בדיוק כאשר אשתו לשעבר מתכוונת לעבור דירה ולהרחיק עוד יותר את בתם המשותפת. קלייד, שאבד את ידו במהלך שרותו הצבאי, עובד כברמן ומדבר שוב ושוב על קללה שרובצת על הלוגאנים. הוא משוכנע שמשהו רע חייב לקרות לכל אחד מבני המשפחה, רעיון שכבר הפך לבדיחה ברחבי המחוז.
נואש לכסף, ג'ימי מציע לאחיו לשדוד מתחם מרוצי מכוניות המעביר כמויות אדירות של כסף מזומן לתוך כספת ענקית דרך צינורות ואקום. ג'ימי מכיר היטב את המתחם, כי זה היה המקום האחרון בו עבד, בעוד לקלייד סתם אין מה להפסיד. השניים פונים למומחה החבלה ג'ו באנג ומבקשים את עזרתו בחדירה לכספת. ג'ו מסכים עקרונית, אבל יש בעיה אחת: הוא בכלא. האחים לוגאן צריכים לא רק למצוא דרך לחדור לכספת מבלי להתגלות, אלא גם להבריח את ג'ו מהכלא ולהחזיר אותו מבלי שיגלו על כך.
סודרברג כבר הראה את חיבתו למעשי שוד מתוכננים עד הפרט האחרון בסרטי אושן, כך שלוגאן לאקי מחזיר אותו לטריטוריה מוכרת. עם זאת, נדרשה ממנו גישה שונה לחלוטין הפעם. הדמויות הראשיות אינן שודדים מקצועיים עם חיבה לחיים הטובים ועודפי כריזמה, אלא חבורה של רדנקים מווירג'יניה המערבית שפריצה לכספת היא הדרך היחידה שלהם לצאת ממעגל העוני. הם מכינים תכנית מפורטת ומתזמנים כל פעולה לפי הנדרש, אבל אף אחד מהם אינו חכם או מקסים במיוחד. ג'ימי מכניס לעניין גם את שני אחיו, אנשים כל כך טיפשים שלא היו עוברים אפילו את מבחני הקבלה בתור עוזרים של סקלטור. עם זאת, המעורבות שלהם נדרשת כי שלושה אנשים לא יכולים לעשות הכל בעצמם. מסיבה זו, גם מלי, האחות לבית לוגאן וכנראה הגאון של המשפחה, מגויסת לסייע בעבודה.
לוקח קצת זמן עד שלוגאן לאקי מתחיל להצחיק באמת. נראה כאילו רק בסוף המערכה הראשונה, הבמאי מתחיל להבין איך תזמון קומי עובד. צ'יינינג טייטום מעולם לא היה האדם המצחיק ביותר בחדר ואדם דרייבר כל כך מלנכולי, שלא ברור אם מישהו דאג לספר לו שמדובר בקומדיה. למרות זאת, מהרגע בו דניאל קרייג, המגלם את ג'ו באנג, נכנס לתמונה, הבדיחות מתחילות לפגוע כמו שצריך. למרות שקרייג מוכר יותר בזכות גילום דמויות רציניות וקשוחות, בלוגאן לאקי הוא חורג לחלוטין מהפרסונה הרגילה שלו ומגלם את ג'ו כטיפוס קולני, בעל לחץ דם גבוה וקול צפצפני, שמאוד גאה בתחום המומחיות שלו ומעדיף להימנע מעימותים פיזיים. המבטא הדרומי שלו כל כך מוקצן, שאפשר ממש לשכוח שלאותו אדם יש חוזה על הופעה נוספת כג'יימס בונד.
מה שמסקרן במיוחד במבטא של קרייג בסרט, זה שהוא בברור מזויף. הוא לא נשמע כמו מישהו אמיתי מווירג'יניה המערבית, אלא כמו קריקטורה שנוצרה על מנת ללעוג לצורת הדיבור של תושבי דרום ארצות הברית. עדיין, זה חלק ממה שעושה את הדמות למוצלחת. ג'ו לא רק כתוב היטב בתור בן אדם, אלא גם נשמע כמו מישהו שניגשים אליו רק מתוך יאוש. הוא לא טיפוס מסוכן במיוחד, אבל לערב אותו בתכנית זה חתיכת עיקוף בדרך לביצועה ומעיד על חוסר ברירה. האחים לוגאן זקוקים למישהו כזה, כי אין מחוץ לכלא אף אחד שיסכים לעבוד איתם, בטח בהתחשב בחוסר המזל המפורסם שלהם.
מהרגע בו לוגאן לאקי מסיים את ההקדמה ומגביר קצב, הוא פשוט מהנה. סביר להניח שיש כל מיני חורים בעלילה ושבמציאות, פרטים מסוימים בתכנית היו מתגלגלים אחרת, אבל הסרט יותר מדי כיף מכדי להתמקד בדברים כאלה. הוא מציג את הדמויות הראשיות בחום ואהבה, למרות הרצון שלהן לעבור על החוק, כאשר דווקא דמויות מבוססות כלכלית הן היותר שליליות. אשתו לשעבר של ג'ימי אינה מרשעת, אבל היא דוחפת את הבת שלהם לסטנדרטים לא בריאים של יופי, בעוד ג'ימי מנסה ללמד אותה להנות מדברים פשוטים יותר. האסירים בכלא הם אנשים נחמדים שמוכנים לעזור לחבריהם, בעוד הסוהר האחראי הוא אלים ומונע כל דיווח לעולם שבחוץ על התנהלות בעייתית בין כותלי בית הסוהר. סת' מקפרלן, בליהוק לא פחות מוזר מדניאל קרייג כפושע דרומי, מפציע מדי פעם כנהג מרוצים בריטי שחצן שמסתכסך עם האחים לוגאן. זו חלוקה מעניינת של התפקידים כאשר הסרט רואה בחסרי המזל גיבורים, בעוד אלה שהולכים לפי הכללים, הם לרוב הטיפוסים הנאלחים שמנסים להכשיל את הטובים.
למרות אמצע טוב מאוד, הסרט נתקל בבעיות בשוליים. ההתחלה נטולת קצב, לא באמת מצחיקה ויש בה כמה סצנות שנראה כאילו הם נקטעות מוקדם מדי, כשהדמות עוד לא סיימה לומר משהו חשוב. בינתיים, עשרים הדקות האחרונות היו יכולות להישאר מחוץ לתוצר הסופי והעלילה לא הייתה נפגעת בשום צורה. סודרברג ובלאנט חשו צורך להוסיף תשובות לשאלות שלא באמת נשאלו ולהוציא את הדמויות עוד יותר טהורות. למרות שהסרט עשה עבודה טובה ביצירת הזדהות עם הפושעים, יש בו מערכה שלמה שדוחפת עוד יותר בכח את הרעיון שהם אנשים טובים שמזלם פשוט לא שפר עליהם. התופעה פחות נפוצה כעת ביחס לשנה שעברה, אבל זו דוגמה נוספת לסרט שמגיעה לנקודת סיום מושלמת, אבל במקום שכתוביות הסיום יתחילו להתגלגל על המסך, הסיפור ממשיך עוד ועוד ומקהה את מה שהייתה יכולה להיות יופי של שורת מחץ.
אם לוגאן לאקי היה בדיחה, הוא היה כזו שמסופרת בידי סטנדאפיסט מוכשר, אך טירון שעדיין מנסה ללמוד את תגובת הקהל. ההתחלה איטית ומגומגמת, אבל ברגע שנכנסים לקצב, הקהל שבוי. לרוע המזל, הסטנדאפיסט לא מספיק חד בכדי להבין מתי לסיים את המופע ולשלוח את הקהל הביתה עם טעם של עוד. סטיבן סודרברג הוא במאי ותיק ומנוסה, שעוד לא חש לגמרי בנוח בתחום הקומדיה. הסרט מצוין עד לנקודה מסוימת, בה כל הבדיחות כבר סופרו וכל הקצוות החשובים נסגרו, ואז הוא נמשך עוד קצת. עשרים דקות פחות וזה היה אחד הסרטים הטובים של 2017 (עד כה).
במרוץ לאוסקר, ישנם שני שילושים קדושים. היותר מוכר הוא SAG, PGA ו-DGA, שלוש הגילדות הגדולות בתעשיה (מפיקים, שחקנים ובמאים) שהבחירות שלהם משקפות בקירוב את בחירות האקדמיה בטקס האוסקר. עם זאת, מבחינת יחסי ציבור, השילוש הקדוש באמת הוא ונציה, טלורייד וטורונטו. אלו הן שלוש הערים המארחות את הפסטיבלים המתוקשרים והמסוקרים ביותר של סוף הקיץ. שלושתם נערכים בפרק זמן של שבועיים בין סוף אוגוסט לאמצע ספטמבר ומוצגים בהם סרטים שמכוונים ישירות אל עונת הפרסים. רשימת הזוכים והמועמדים לאוסקר במאה הנוכחית, מצביעה על קשר ישיר בין הקרנות בכורה בפסטיבלים לבין סיכויים גבוהים למועמדות לאוסקר. ככל הנראה, התקופה שבין הפסטיבלים לבין טקס האוסקר, היא בדיוק באורך הזמן הנחוץ לבניית קמפיין יעיל ויצירת באז לקראת פרסי האקדמיה. למעשה, גם אם לא נמצא פייבוריט ברור באחת משלוש ערי הקודש, בסוף עונת הפסיטבלים הקצרה כבר אפשר לדעת פחות או יותר אלו סרטים יזכו לקידום החזק ביותר בחודשים הקרובים.
פסטיבל טורונטו ופסטיבל ונציה פרסמו כבר רשימה (כמעט) סופית של סרטים שיוקרנו במהלכם והיא הזו מפוצצת בסרטים בעלי פוטנציאל לאוסקר. החלטתי להציג מדריך לשמות שכדאי לשים לב אליהם השנה, מאחר ואחד מאלה בהחלט עשוי להיות הזוכה הגדול בתום עונת הפרסים. את הרשימה של הסרטים שיוצגו בטלורייד לא ניתן להשיג עדיין, כי מארגני הפסטיבל שומרים אותה בסוד עד הרגע האחרון. זה לכאורה צעד לא חכם מבחינה שיווקית, אבל בהתחשב בכך שהסודיות הזו השיגה להם בכורה עולמית של "אור ירח" בשנה שעברה, כנראה יש להם מושג מה הם עושים.
הנה הסרטים שיוצגו השנה בוונציה וטורונטו ומנחשי אוסקר הולכים להתמקד בהם:
Downsizing – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. אלכסנדר פיין חוזר לשתף פעולה עם שותפו הוותיק לכתיבה, ג'ים טיילור, איתו חלק את הזכיה באוסקר על התסריט של "דרכים צדדיות". Downsizing ("צמצום"?) עוסק בגבר ואישה שמחליטים שחייהם ישתפרו אם יקטינו מעט את ממדי גופם. מאט דיימון וקריסטן ויג בתפקידים הראשיים במה שנשמע כמו מדע בדיוני רך, מהסוג שמבקרים וחברי אקדמיה יכולים להתמודד איתו יחסית בקלות. פיין נוטה לקחת את הזמן בין פרויקטים (סרטו הקודם, "נברסקה" יצא לפני ארבע שנים), אבל התוצאה תמיד זוכה לתגובות חיוביות והוא עצמו היה מועמד לאוסקר על בימוי שלושת סרטיו האחרונים.
First Reformed – פול שריידר מפורסם בעיקר כתסריטאי, אבל יש לו הספק בכלל לא רע גם כבמאי. בעוד הוא לא נוטה למשוך את תשומת לב האקדמיה, לסרט הזה יש פוטנציאל לפחות להוציא מועמדות או שתיים על משחק. איתן הוק מגלם כומר צבאי לשעבר ששכל את בנו ומפתח קשר עם חברה בכנסיה (אמנדה זייפריד) שבעלה התאבד. למרות שכתב תסריטים לשני סרטים של מרטין סקורסזה שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר ("נהג מונית" ו"השור הזועם"), שריידר מעולם לא היה מועמד בעצמו. יתכן והופעה טובה של הוק או זייפריד תעורר עניין בסרט.
פוקסטרוט – לפני שמונה שנים, הפתיע הבמאי הישראלי שמואל מעוז כאשר זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה על סרט הביכורים שלו "לבנון". כעת, הוא חוזר לתחרות עם סרט נוסף שעוסק בצד האפל של השרות הצבאי. אישית, לא אהבתי את "לבנון", אבל תזמון ההכרזה על הכללתו של "פוקסטרוט" בתחרות מושלם מבחינת יחסי ציבור, מאחר והדבר נעשה בזמן שעוד נערכו הקרנות אקדמיה לקראת פרסי אופיר. עם 13 מועמדויות, "פוקסטרוט" הוא כנראה פייבוריט לייצג את ישראל באוסקר, אז כדאי לשים לב לתגובות שיקבל בפסטיבלים.
לין און פיט – אנדרו היי אינו שם מוכר במיוחד, אבל הוא נמצא בסביבה כבר זמן מה. היי עבד כעורך ב"גלדיאטור", "בלאק הוק דאון", "חיוך של מונה ליסה", "לילות שנחאי" ועוד כמה סרטים, בטרם החל לביים בעצמו. סרטו המוכר היחיד עד כה הוא "45 שנים" מלפני שנתיים. "לין און פיט" עוסק בנער שיוצא לחפש את דודתו כאשר הוא מלווה בסוס גנוב שעל שמו נקרא הסרט. אני לא מאוד אופטימי לגבי סיכוייו בהמשך השנה, במיוחד כשרוב צוות השחקנים אינו מוכר במיוחד. זו יכולה להיות הפתעה מאחר ויש לאקדמיה היסטוריה משונה עם סרטים על סוסים.
אמא! – דארן ארונופסקי חוזר לעולם סרטי האימה לאחר ההתנסות השנויה במחלוקת עם "המבול". זה סרט שבהחלט יכול להרוויח מהנסיון של האקדמיה להצעיר את רשימת החברים בה, מאחר והוא כנראה הולך להיות מאוד עוכר שלווה. ג'ניפר לורנס, חוויאר ברדם, מישל פייפר, אד האריס, ביחד יש להם 14 מועמדויות לאוסקר על משחק וסיכוי טוב שהסרט הזה יביא לפחות לאחד או אחת מהם עוד מועמדות. העלילה עוסקת בזוג ששגרת חייו מופרת כאשר אורחים לא קרואים פולשים לביתם. בהתחשב באהדה לה זכה מותחן האימה הקודם של ארונופסקי, "ברבור שחור", אפשר ו"אמא!" יגרוף הרבה מחמאות.
הצורה של המים – הסרטים האחרונים של גיירמו דל טורו לא בדיוק זכו ליצוג בפרסי סוף השנה. למרות שעדיין התקבלו בעיקר בחיוב בידי מבקרים, התחילה להיווצר תחושה שדל טורו נמצא מעבר לשיא. התחושה הזו עשויה להתברר כשגויה אם "הצורה של המים" יעמוד בציפיות שהטריילר שלו יצר. סאלי הוקינס מגלמת מנקה אלמת שיוצרת קשר עם יצור ימי המוחזק במעבדה. מעבר לכך שהעיצוב והאפקטים כנראה יראו טוב, זו עשויה להיחשב להופעה הטובה ביותר של הוקינס עד כה. יתכן והסרט יותר מדי לא מציאותי לטעם האקדמיה, אבל יש סיכוי שישיג מספר מועמדויות לאוסקר, כולל לשחקנית הראשית.
סאבורביקון – מדי פעם, ג'ורג' קלוני מזכיר לנו שהוא לא רק שחקן, אלא גם במאי, תסריטאי ומפיק. בסרטו החדש, הוא מוותר לחלוטין על הופעה מול המצלמה ומביים צוות שחקנים שכולל את מאט דיימון (יהיה לג'ימי קימל הרבה חומר לבדיחות השנה), ג'וליאן מור, אוסקר אייזק וג'וש ברולין, בקומדיית פשע שעדיין לא ידוע הרבה על עלילתה. על התסריט חתומים קלוני וגרנט הסלוב, כמו גם האחים כהן. בשנים האחרונות צצים יותר ויותר סרטים שהכהנים תרמו לכתיבתם, אבל לא ביימו בעצמם. לפעמים, התוצאה מוצלחת ("גשר המרגלים"), אבל ברוב המקרים, הבמאים לא מצליחים לתרגם את הרעיונות של האחים לסרט טוב. זו הסיבה שלמרות שעל פניו, סרט של קלוני שנכתב בחלקו בידי האחים כהן אמור להיות מדהים, ההיסטוריה מראה שאם הם לא מביימים בעצמם, זה מסתיים לרוב באכזבה.
שלושה שלטי פרסום מחוץ לאבינג, מיזורי – מרטין מקדונה הוא מאותם קולנוענים שמצטיינים ביצירת וולגריות שנונה. הסרטים שלו אינם נעימים לאוזן ועדיין, מדביקים את הקהל במשפטים קליטים. בסרטו החדש, פרנסס מקדורמנד מגלמת אישה המוחה כנגד רפיסות המשטרה בחקירת רצח בתה. לפי הטריילר, מקדורמנד בהחלט עשויה להיות מועמדת השנה לפרסים רבים.
מהומה באגף 99 – ס.קרייג זאלר ביים עד היום רק סרט אחד, אבל הוא התקבל יפה בקרב מבקרים. "Bone Tomahawk" הוא סרט אלים, מסוגנן וכושל כלכלית. עם תקציב של פחות משני מיליון דולר, הוא הכניס בערך שמינית מזה. זה אומר שסרטו החדש, על מתאגרף לשעבר שנכנס לכלא באשמת סחר בסמים, נותן לזאלר הזדמנות להקסים את המפיצים מבלי שידעו כמעט שום דבר על עבודתו. עם צוות שחקנים שכולל את וינס ווהן, ג'ניפר קרפנטר ודון ג'ונסון, גם זה לא צפוי להיות שובר קופות, אבל אולי זאלר יצליח להפתיע ולצאת מעונת הפסטיבלים עם תאריך הפצה אטרקטיבי.
הנשמות שלנו בלילה – אין הרבה שאני יכול לכתוב על ריטש בטרה. הבמאי ההודי זכה להצלחה מסוימת לפני כמה שנים עם "לאנצ'בוקס", אבל הדבר לא הביא לפרסים מטעם אנשי התעשיה העובדים בהוליווד. "הנשמות שלנו בלילה" עושה רושם של סרט שהיה יכול להיות מתמודד חזק על האוסקר, לו עמד מאחוריו במאי מוכר יותר. רוברט רדפורד וג'יין פונדה מגלמים אלמן ואלמנה הגרים בשכנות ומתחילים לתקשר אחרי שנים של התעלמות הדדית. שני השחקנים הוותיקים ימשכו את תשומת לבם של חברי האקדמיה הוותיקים, אבל כמו שסרטי אימה, מד"ב ופנטזיה עשויים להרוויח מכניסת צעירים לשורות האקדמיה, סרטו של בטרה עלול להתקשות להשיג מועמדות בשל כך.
ויקטוריה ועבדול – עם קריירה שנמשכת מעל ארבעה עשורים, מדהים שסטיבן פרירס היה מועמד לאוסקר רק פעמיים. המועמדות האחרונה שלו הייתה על "המלכה" והסרט האחרון בבימויו שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר היה "פילומינה" עם ג'ודי דנץ'. "ויקטוריה ועבדול" הוא שילוב של גורמים משני הסרטים האלה: ג'ודי דנץ' בתפקיד מלכה. הסרט עוסק בקשר שנרקם בין המלכה ויקטוריה הזקנה, לבין משרתה ההודי עבדול כארים. השילוב של דמויות אמיתיות וקשר לא שגרתי הוא פתיון אוסקרים ידוע גם ככה. כשסטיבן פרירס אחראי עליו, הסיכוי שעוד נשמע ממנו לקראת סוף השנה רק גדל.
נשימה – אנחנו רגילים לחשוב על אנדי סרקיס כמי שעטוף רוב הזמן בחליפה כחולה אליה מודבקים הרבה חיישנים וכדורים קטנים, על מנת ללכוד את תנועתו ליצירת סרט על קוף אדם כזה או אחר. עכשיו שאני חושב על זה, מדובר בתחום מאוד ספציפי לבנות סביבו קריירה. "נשימה" הוא נסיונו הראשון לביים סרט. בשנה הבאה, יעבוד על גרסה משלו לספר הג'ונגל (נחשו איזו דמות הוא הולך לגלם. טעיתם, הוא עומד להיות באלו), אבל לפני כן, יציג בפסטיבל טורונטו סרט שונה מכל מה שהיה מזוהה איתו עד כה. זהו עיבוד לסיפור חייו של רובין קוונדיש, שהפך למשותק בכל גופו בעקבות מחלת הפוליו ופעל לשיפור היחס והתנאים עבור משותקים אחרים. אנדרו גארפילד, בתפקיד הראשי, עשוי לקטוף הרבה מחמאות, אם רק יצליח להשתחרר מההשוואה המתבקשת לאדי רדמיין ב"התאוריה של הכל".
התופס היה מרגל – סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של מו ברג, שחקן בייסבול ותיק שהפך למרגל בזמן מלחמת העולם השניה. קשה לי לשפוט האם כדאי לעקוב אחר הסרט הזה. הבמאי הפולני-אוסטרלי בן לווין ותיק, אבל בעל הספק חלש יחסית. הסרט היחיד שלו שראיתי היה "מפגשים" שסבל מתסריט חלש ובימוי חסר השראה, אבל בו זמנית גם הציג הופעות משחק טובות. את "התופס היה מרגל" כתב רוברט רודט, שברזומה שלו גם "להציל את טוראי ראיין" וגם "הפטריוט", אז עקביות אינה הצד החזק שלו. צוות השחקנים כולל את פול ראד, גאי פירס, ג'ף דניאלס, פול ג'יאמטי, סיינה מילר, מארק סטרונג וטום וילקינסון. צוות מאוד מבטיח, אבל בהתחשב ברקורד הלא יציב של הבמאי והתסריטאי, קשה מאוד לחזות את התוצאה.
השעה האפלה ביותר – אחד השמות החזקים במרוץ לאוסקר כרגע. אחרי ש"דנקרק" די הבטיח את מקומו בסיכומי השנה, מגיע סרטו של ג'ו רייט על מה שנעשה במקביל במסדרונות הממשל הבריטיים. עיקר המשיכה של הסרט היא בגארי אולדמן, המגלם את וינסטון צ'רצ'יל. אולדמן נראה כמו הימור בטוח למועמדות לאוסקר ואולי גם זכיה. אם שאר השחקנים יעמדו בקצב וג'ו רייט יעשה עבודה טובה יותר מבשני סרטיו האחרונים, ההייפ עשוי להתגלות כמוצדק.
מלכים – מהסרטים שיש לי פחות אמון בסיכוייהם לתפוס תשומת לב, אבל הבמאית דניז גמזה ארגובן עשתה רושם טוב עם "ילדות פרא", אז סרטה הראשון באנגלית שווה אזכור. האלי ברי ודניאל קרייג מככבים בדרמה המתרחשת על רקע המהומות בלוס אנג'לס ב-1992. אולי יהיה טוב, אולי לא. בכל אופן, מסקרן לראות איך ארגובן תסתדר בשפה חדשה.
מרי שלי – עוד במאית ממוצא מזרח תיכוני שעושה צעדים ראשונים באנגלית, היא חייפה אל-מנצור. אחרי "וואג'דה" שהשתדל להחדיר מסרים פמיניסטיים לחברה הסעודית, מגיע סיפורה של מי שגדלה בבית פמיניסטי הרבה לפני שהדבר היה מקובל בעולם המערבי. תמיד חשבתי שהסופרת מרי שלי היא דמות מרתקת שראויה להיות נושא לסרט. אני לא בטוח אם אל פאנינג היא ליהוק מתאים לתפקיד הראשי, אבל אולי אל-מנצור רואה בה משהו שאני לא רואה.
ההר שבינינו – נשלים את הסריה המזרח תיכונית עם האני אבו-אסעד, הבמאי הפלסטיני המפורסם ביותר בעולם, למרות שטכנית הוא אזרח ישראלי-הולנדי. "ההר שבינינו" מבוסס על רב-מכר אודות רופא וצלמת עיתונות ששורדים התרסקות מטוס ונותרים לבדם בהרים. אידריס אלבה וקייט וינסלט בתפקידים הראשיים מעוררים התעניינות בקרב חזאי אוסקר עוד מתחילת השנה.
מאדבאונד – מבחינתי, זה סימן השאלה הגדול של המרוץ לאוסקר השנה. מעבר לשאלה האם "מאדבאונד" יהיה לטעמם של חברי האקדמיה או לא, צריך קודם לדעת אם הם בכלל רואים בו סרט קולנוע. "מאדבאונד" מופץ בידי נטפליקס וכמו שראינו בפסטיבל קאן, יש אנשים שלא ממש אוהבים את הגישה של החברה. סרטים שלה התקבלו בקריאות בוז בשל הפצתם דרך אתר החברה ולא בקולנוע. לפני שנתיים, חוסר החיבה לנטפליקס כנראה היה גורם משמעותי לכך ש"חיות ללא ארץ" נעדר לחלוטין מהאוסקר, למרות שסומן כמתחרה רציני בידי פרסים מקדימים. אם "מאדבאונד", בבימויה של די ריס, יצליח להתגבר על הדעה הקדומה שמלווה את סרטי נטפליקס, הוא יכול להיות גורם משמעותי בפרסי סוף השנה. הוא זכה להרבה מחמאות בפסטיבל סאנדאנס וכנראה שירוויח ביקורות מהללות גם בטורונטו, אבל לא ברור אם מספיק חברי אקדמיה יתיחסו אליו כאל סרט קולנוע לגיטימי, או יראו בו הפקת טלוויזיה מנופחת.
חזק יותר – זוכרים לפני שנתיים, כשאדם מקיי, במאי המזוהה בעיקר עם קומדיות לא שנונות במיוחד, היה מועמד לאוסקר על בימוי "מכונת הכסף"? דיוויד גורדון גרין רוצה לעבור הליך דומה. גרין אמנם התחיל כבמאי דרמתי, אבל סרטיו היותר מוכרים הם קומדיות סטלנים, לא בדיוק חומר לאוסקר. "חזק יותר" הוא חזרה למקורות עבורו. ג'ייק ג'ילנהול מגלם אדם שאבד את רגליו בפיגוע במרתון בוסטון ומנסה להשתקם. תפקיד שמגיע עם מועמדות לאוסקר בילט-אין, אם הסרט עצמו יהיה מוצלח. אין לי ספק שג'ילנהול שחקן מספיק טוב בכדי להוציא את המיטב מהתפקיד הזה, השאלה היא האם דיוויד גורדון גרין ידע איך לעבוד איתו.
האישה – סרטו של הבמאי השבדי ביורן רונגה לא צפוי להיות השם החזק שיצא מפסטיבל טורונטו, אבל אולי, רק אולי, זו ההזדמנות של גלן קלוז למועמדות נוספת לאוסקר. אחרי שש מועמדויות ללא זכיה ורגע לפני שמדברים עליה כזוכה אפשרית בפרס על מפעל חיים, אולי התפקיד בסרט הזה, כסופרת מוערכת שעוזבת את בעלה, בכל זאת יביא לה את האוסקר. מצד שני, אחרי שלא זכתה על "אלברט נובס", באמת נראה שקלוז תאלץ להמתין לפרס מיוחד.
צ'פקווידיק – הבמאי ג'ון קורן מוכר יותר באוסטרליה מאשר במולדתו ארצות הברית, אבל לאקדמיה ההוליוודית תמיד הייתה חולשה מסוימת לדרמות פוליטיות. הסרט מבוסס על המקרה האמיתי בו נוסעת במכוניתו של טד קנדי נהרגה בתאונה בזמן שאחיו בובי החל את קמפיין הבחירות שלו לנשיאות. ג'ייסון קלארק לוהק לתפקיד הראשי, לצד אד הלמס, ברוס דרן וקייט מארה, שבאמת הייתה צריכה ללמוד מ"בית הקלפים" שלא להתקרב לפוליטיקאים.
הימים שלי עם מרסי – אפרופו קייט מארה, היא משתתפת גם בסרטה החדש של הבמאית הישראלית טלי שלום עזר. מארה ואלן פייג' מגלמות שתי נשים בעלות עמדות סותרות בנושא ההוצאה להורג בארצות הברית, שמתאהבות זו בזו. מדובר בהפקה בריטית-אמריקאית שהבמאית ילידת כפר סבא הוזמנה לביים בעקבות הפרסום שהביא לה סרטה הקודם, "פרינסס". יחסים חד-מיניים הם נושא שתמיד קשה לחזות מראש איך יתקבל. "אור ירח" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל "קרול" כלל לא היה מועמד בקטגוריה זו. שלום עזר אינה שם שמושך קהל רחב, אז השחקניות הראשיות יצטרכו להיות אלה שמביאות את התקשורת להבחין בסרט.
שלושה משיחים – ג'ון אבנט ביים את "עגבניות ירוקות מטוגנות". זה בערך הפרט המעניין ביותר בפילמוגרפיה שלו. ב-26 השנים שעברו מאז, סרט הטלוויזיה "התקוממות" (מ-2001) הוא הדבר היחיד שבכלל מצלצל מוכר. הבן אדם הצליח לביים סרט עם רוברט דה נירו ואל פצ'ינו ושאף אחד לא יזכור את קיומו. הנה נודע כי יש לאבנט סרט חדש, המבוסס על ספרו של הפסיכולוג מילטון רוקיץ'. הסרט מציג ניסוי אמיתי שערך רוקיץ' בשלושה מטופלים אשר כל אחד מהם האמין שהוא ישו. כמו הרבה ניסויים מפורסמים משנות השישים, גם זה נתפס כיום כבעייתי מוסרית ורוקיץ' אף התנצל עליו פומבית. זה לא הפריע לג'ון אבנט ללהק את ריצ'רד גיר, פיטר דינקלג', וולטון גוגינס ובראדלי ויטפורד לסרט. אני לא מצפה לתוצאה הסופית בכליון עיניים, אבל לפחות הליהוק מסקרן.
120 פעימות בדקה – סרטו של רובין קמפילו על סיפורם של פעילים למען יחס הוגן כלפי חולי איידס בתחילת שנות התשעים, הוצג כבר בפסטיבל קאן והתקבל בתשואות. קשה להעריך עד כמה הוא יהיה גורם משמעותי בסוף השנה בין כל הסרטים דוברי האנגלית, אבל בהחלט לא הייתי פוסל אותו כנציג אפשרי של צרפת לאוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה.
מלחמת המינים – סרט שלא נמצא גבוה בתחזיות אוסקר כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. "מלחמת המינים" מבוסס על משחק הטניס המתוקשר בין בילי ג'ין קינג (אמה סטון) לבובי ריגס (סטיב קארל). מה שהיה אמור להיות משחק ראווה, הפך למאבק על הכרה בספורטאיות כשוות ערך למתחרים גברים. ואלרי פריס וג'ונתן דייטון כבר ביימו מועמד אחד לאוסקר, "מיס סאנשיין הקטנה" ומשתפים פה פעולה עם התסריטאי זוכה האוסקר סיימון ביופוי ("נער החידות ממומביי"). עוד אין ביקורות על הסרט, אבל הוא בהחלט נראה כמו משהו שהאקדמיה עשויה לאהוב, כאשר מועמדויות על המשחק לסטון וקארל הן אופציה סבירה.
המסע של פרוונה – 2017 אינה שנה חזקה לסרטי אנימציה, במיוחד בהשוואה לקודמתה. עדיין, הנה סרט שבהחלט יכול להיות מועמד לאוסקר ולשבות את לב הצופים והמבקרים. מדובר בעיבוד לרב המכר של דבורה אליס על ילדה אפגנית שמתחזה לבן על מנת לפרנס את משפחתה. כמו "מולאן", רק בלי להביס את ההונים. האולפן מאחורי הסרט הוא קרטון סלון, שהפיק גם את "הסוד של קלס" ו"שיר הים", שניהם היו מועמדים לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר.
קרא לי בשמך – רוב הסרטים ברשימה עוד לא הוקרנו בפני קהל, כך שאפשר רק להמר כיצד יתקבלו. "קרא לי בשמך", על פי ספרו של אנדרה אסימן, כבר הוקרן בפסטיבל סאנדאנס וצבר מאז רק תשבחות. לוקה גואדאנינו האיטלקי מוכר בעיקר מבימוי דרמות קטנות כמו "אני אהבה" ו"גלים גבוהים". לפי הערכות, "קרא לי בשמך" עשוי להיות הפריצה הגדולה שלו למיינסטרים. הסרט עוסק בשני גברים צעירים הנפגשים במהלך קיץ בצפון איטליה ומתאהבים. ארמי האמר וטימותי צ'למט צברו שבחים על הופעתם, אבל מייקל סטאלברג, שגם ככה מופיע בכל סרט שלישי בשנים האחרונות, הוא זה שהכי לכד את עיני המבקרים. אם זה לא מספיק, על התסריט חתום ג'יימס אייבורי, הבמאי שהיה מועמד לאוסקר שלוש פעמים במהלך סוף שנות השמונים ותחילת התשעים. בגיל 89, אולי האקדמיה תחליט להעניק לו סוף סוף פרס.
מלחמת הזרמים – בעוד הסרט הזה לא הוצג בסאנדאנס, הוא מבוים בידי מישהו שהתגלה בפסטיבל לפני שנתיים וחצי. אלפונסו גומז-רחון הטקסני זכה בשני פרסים חשובים בסאנדאנס על סרטו השני "אני וארל וזאת שעומדת למות". בעוד הדבר לא הוביל למועמדות לאוסקר, הוא השיג לו עבודה על פרויקט שמסתובב בהוליווד כבר שנים. אחרי מספר חילופי במאים ושחקנים, הוחלט שגומז-רחון יביים את הסרט על התחרות בין הממציאים תומס אדיסון וג'ורג' וסטינגהאוס, אותם יגלמו בנדיקט קמברבץ' ומייקל שאנון. בעוד מדובר בשילוב מעניין בין במאי אינדי יצירתי לשני כוכבים מוערכים, יש לי סייגים מהסרט הזה. יכול להיות שיהיה מתחרה חזק על פרסי סוף השנה, אבל משהו בי עדיין סקפטי לגבי התוצאה הסופית. אולי זה פשוט החשש שגומז-רחון קפץ מהר מדי לפרויקט כל כך שאפתני, או הנסיון הדל של התסריטאי מייקל מיטניק, שעיקר עבודתו עד כה היא על סדרת הטלוויזיה "ויניל", שהתקבלה בביקורות מעורבות.
עוינים – האם אני סומך על סקוט קופר? שלושת הסרטים הקודמים שלו ("לב לא שפוי", "אחים בדם" ו"חוקי הפשע") היו בינוניים להפליא, אבל הניבו תצוגות משחק מוערכות, כולל אוסקר לג'ף ברידג'ס. "עוינים" יכול להיות עוד נסיון לא מוצלח, אבל צוות שחקנים שכולל את כריסטיאן בייל, רוזמונד פייק ובן פוסטר, בהחלט מעורר עניין. הסיפור עוסק בקצין המלווה צ'יף אינדיאני גוסס בחזרה אל משפחתו דרך שטח אויב. זה יכול להיות יופי של מערבון, אבל אני חושש שקופר שוב יתקשה למצוא בשר אמיתי בעלילה.
ליידי בירד – גרטה גרוויג מוכרת יותר כשחקנית, אך היא חוטא לעתים גם בבימוי וכתיבה. "ליידי בירד" הוא הסרט השני בבימויה. עדיין לא ידוע הרבה על העלילה שלו, רק שהוא עוסק באישה צעירה שעוברת לצפון קליפורניה לשנה. לא נשמע מאוד מרתק, אבל עם צוות שחקנים שכולל את סירשה רונאן, לורי מטקאלף ולוקאס הדג'ס, בהחלט יתכן ויש למה לצפות.
Novitiate – אני עדיין מנסה להבין איך מתרגמים את שם הסרט הזה לעברית. חניכה? תקופת מבחן? לא בטוח. המושג לקוח מהנצרות הקתולית ומתייחס לתקופה בין כניסה של אישה המעוניינת להיות נזירה למנזר, לבין אמירת הנדרים שהופכת אותה לנזירה מן המניין. הסרט, בבימויה של מרגרט בטס, הוקרן בסאנדאנס ומאז מדברים בהתלהבות על ההופעה של מליסה לאו כאם המנזר. היא מובילה כבר זמן מה בהימורים לאוסקר לשחקנית משנה.
פרופסור מרסטון ואשת החיל – רק מתבקש שבאותה שנה בה יצא לאקרנים סרט על וונדר וומן, יצא גם סרט העוסק בסיפור המקור שלה. לא, לא זה עם האלים היוונים והנשק הסודי וכל זה, אלא המקור של הקומיקס עצמו. לוק אוונס מגלם את היוצר של וונדר וומן, רבקה הול את אשתו שהייתה השראה לדמות, ובלה הית'קור את האישה השניה עליה בוססה אשת חיל והייתה חלק ממערכת היחסים הפתוחה של הזוג הנשוי. זה נשמע כמו רעיון מסקרן לסרט והתזמון שלו מושלם, אבל אני מוריד ציפיות כי לבמאית-תסריטאית אנג'לה רובינסון אין הרבה נסיון קולנועי, ורשימת הקרדיטים שלה בקולנוע ובטלוויזיה לא כוללת יצירות מתוחכמות במיוחד. הסרט האחרון אותו ביימה הוא "החיפושית בהילוך גבוה" מ-2005.
אמן האסונות – כחובב יצירות גרועות בצורה נלעגת, אני מאוד מחכה לסרט הזה. הקרנות מוקדמות שלו יצרו באז חיובי ולמרות שזה לא מסוג הסרטים שמככבים בטקסי פרסים, רק המחשבה על ג'יימס פרנקו בתפקיד טומי ויסו, בזמן צילומי "החדר", אחד הסרטים המגוחכים בהיסטוריה… אני כל כך מקווה שיש קהל לסיפור הזה.
פרויקט פלורידה – הסרט הזה מעורר עניין מאז פסטיבל קאן. הבמאי שון בייקר מוכר יותר בזכות הסדרה הקומית "גרג הארנב", אבל הביקורות על הדרמה החדשה שלו מאוד חיוביות בינתיים. קשה קצת להבין על מה הסרט מהתקצירים, מה שמעורר את החשד שהוא לא כל כך מבוסס עלילה ויותר מציג מראה למציאות בפרויקט שיכון עני. וילם דפו הוא בינתיים השם שמושך את עיקר המחמאות בצוות השחקנים.
המשחק של מולי – אחרי שהפך לאחד התסריטאים המשפיעים בעולם, ארון זורקין החליט לנסות את כוחו גם בבימוי. בסרט הביכורים שלו, ג'סיקה צ'סטיין מגלמת מחליקה אולימפית לשעבר שהחלה לנהל משחקי פוקר לאליטות ומשכה את תשומת לב ה-FBI בעקבות מעורבות המאפיה הרוסית במשחק. אין לי על סמך מה לשפוט את יכולות הבימוי של זורקין, אבל צ'סטיין היא שחקנית מעולה שבהחלט מתאימה לסגנון הכתיבה המהיר והחד שמאפיין את תסריטיו.
בזמן המלחמה הקרה, היו בברלין המון מרגלים. בריטים, אמריקאים, סובייטים, אפילו ישראלים. "פצצה אטומית" חוזר לסוף שנות השמונים ומתחבר לתקופה עם הרבה סטייל ומוזיקה. "לויה בברלין" צולם בזמן שהחומה חצתה את העיר והוא הרבה יותר בריטי ומאופק.
ספוילרים משני צדי החומה.
הרבה במאים התחילו את דרכם בהוליווד בתור תסריטאים שכתבו עבור שמות מפורסמים אחרים. בילי ויילדר כתב מספר תסריטים, בהם "נינוצ'קה" של ארנס לוביטש, בטרם עבר סופית לכס הבמאי. פרנסיס פורד קופולה ואוליבר סטון זכו באוסקרים הראשונים שלהם על כתיבת תסריטים, קופולה ל"פטון" של פרנקלין ג'יי. שפנר, סטון ל"אקספרס של חצות" של אלן פרקר. צ'רלי קאופמן פרץ לתודעה יחד עם הבמאי ספייק ג'ונז וזכה באוסקר כשעבד עם מישל גונדרי. המעבר לבימוי היה פחות חלק עבורו, אבל סרטו השני, "אנומליסה", כבר התקבל בתשואות בקרב המבקרים.
טיילר שרידן נמצא בעמדה קצת שונה. הוא לא מוכר יותר מדני וילנב שביים את "סיקריו", אבל התסריט הבא שכתב, "באש ובמים", הוא זה שהעלה את שמו לתודעה. רוב האנשים שצפו בו לא באמת זוכרים את שם הבמאי. הם לא בטוחים אם שרידן הוא גם זה שביים, או שאולי זה היה ג'יימס מנגולד… לא, הוא ביים את "לוגאן". שרידן קבל את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר על סרט שכתב עבור במאי אחר, אבל בניגוד למקרים שהזכרתי קודם, שרידן לא הפך למוכר יותר מבין השניים לאורך שנים, אלא עשה זאת מיד. הוא הראשון ביניהם שהספיק לביים סרט חדש, להציג אותו בפסטיבל קאן, לסחוף מבקרים ולזכות עליו בפרסים. זה ממש כאילו ביים בעצמו את "באש ובמים", כי גם ככה אף אחד לא זוכר מי הבמאי.
קוראים לו דיוויד מקנזי, אגב.
"רוחות קרות" הוא הסרט השני ששרידן מביים. בהרבה מקומות מתיחסים אליו כאל סרט הביכורים שלו, אבל הוא ביים ב-2011 סרט אימה בשם "Vile" שלא הופץ מחוץ לארצות הברית. אחרי המדבריות הלוהטים בהם התרחשו "סיקריו" ו"באש ובמים", שרידן החליט למקם את סרטו החדש בוויומינג המושלגת, בשמורה האינדיאנית וינד ריבר. הסיפור מתחיל עם קורי למברט שעובד בתור סייר שתפקידו לדלל את אוכלוסיית הטורפים באיזור, על מנת להגן על משקים מקומיים. אף על פי שאינו אינדיאני, אשתו לשעבר משתייכת לשבט שחלק מאנשיו חיים בווינד ריבר ובנם המשותף הוא ממוצא מעורב. הייתה להם גם בת מתבגרת שלאחר מותה, החל קורי להיסגר רגשית.
במהלך חיפוש אחר משפחת פומות שתקפה עגל, קורי נתקל בגופה של נערה בת 18. הוא מזהה אותה כנטלי הנסון מהשמורה ומזעיק עזרה. ה-FBI שולח את ג'יין באנר, לא כי היא מומחית לזיהוי פלילי, או כי יש לה הכרות עם האיזור והאוכלוסיה המקומית, אלא כי הייתה במקרה הסוכנת הכי קרובה באותו רגע. ג'יין מתקשה למצוא כיווני חקירה ומבקשת את עזרתו של קורי בהבנת נסיבות מותה של הנערה ומציאת חשודים שאולי היו מעורבים בפרשה. זאת במידה ובכלל התבצע פשע ונטלי הנסון לא פשוט קפאה למוות במהלך ריצה שגרתית ללא נעליים בקור של מינוס שלושים מעלות.
רוחות קרות הוא סרט פחות מתוחכם מכפי שהייתי מצפה. למרות שבמרכזו תעלומה שיש לפתור, הדמות שמנהלת את עיקר החקירה היא לא הסוכנת הצעירה, או מפקד המשטרה המקומית, אלא קורי, הסייר בעל האישור לירות בטורפים. הסרט מציין ישירות את ההקבלה בין עבודתו לבין החיפוש אחר תוקף אפשרי, כאשר כל האנשים המוסמכים לחקור את העניין, מתנהלים בחוסר אונים עד אשר הצייד הלבן מלמד אותם את העבודה שלהם.
זה לא בהכרח נעשה כביקורת על עבודת הרשויות, אף על פי שהסרט נוקט בגישה לפיה לא מושקעים מספיק משאבים במציאת נעדרים והטלת שלטון חוק בשמורות האינדיאניות. בשלב הזה בקריירה של טיילר שרידן, נראה שהוא פשוט לא אוהב לתת לאנשי חוק לעשות את העבודה שלהם. מעבר להתנהלות המשטרתית המבולבלת בסרטו הקודם ובנוכחי, גם ב"סיקריו" יש סוכנת FBI צעירה ויפה שמסתבכת במהלך פעילות לאחר שגבר מומחה שעובד איתה כל הזמן מסגביר לה מה היא אמורה לעשות. אם תקשיב, תצליח לקבל את הקרדיט על עבודה טובה. אם לא, תמצא עצמה בסכנה. אפילו השמות של הדמויות בעלי מצלול דומה: קייט מייסר ב"סיקריו", ג'יין באנר ברוחות קרות.
בכלל, יש משהו מיושן להפליא בסרט בו אישה לבנה וקבוצה של שוטרים אינדיאנים נזקקים לגבר לבן בכדי שיציל את היום ויחזיק להם את היד בנסיון לחקור פשע. בעוד "באש ובמים" הציג בחוכמה את שני הצדדים של מרדף אחר פושעים, רוחות קרות לא מציג אפילו צד שלם אחד. הוא מתמקד בדמות שלפי כל הגיון מקצועי, לא אמורה להיות עד כדי כך מעורבת בחקירה. יש ביקורת כלפי המערכת, אבל הפוקוס בסרט הוא פחות עליה זה ויותר על האקדוחן הבודד שמייצג את הצדק הקשוח.
כאן טמונה המחשבה האמיתית מאחורי הסרט. אף על פי שהוא בנוי כביכול כמותחן בלשי, רוחות קרות הוא בעצם מערבון. ג'רמי רנר מגלם את קורי, לא כאדם פגיע שרק מנסה לעזור, אלא בתור הגיבור שרוכב לעבר השקיעה לאחר שהציל את העיירה. רק שבמקום סוס יש לו אופנוע שלג, במקום שקיעה יש קרוון מכוער ובמקום להציל את העיירה מהשודדים הרעים שמשתלטים עליה, הוא מחפש להשיב לחייו את השליטה שאבד כאשר שכל את בתו.
זה הנימוק ההגיוני היחיד לליהוק של ג'רמי רנר לתפקיד הראשי, כי בכנות, כשקורי אומר שמשפחתו הוגלתה לשמורה לפני מאה שנה, לקח לי רגע לקלוט שהוא לא מדבר על איזה גירוש של אנגלים-אמריקאים שלא שמעתי עליו. בעידן ממנו רוחות קרות שואב השראה, לפני רודריגז וטרנטינו, גיבור המערבונים (שאינם פרודיה) הוא גבר לבן שעובד לבד. למרות חיבתי למערבונים, קשה לומר שזה מרשים אותי במיוחד בסרט משנת 2017. אחרי הכל, מדובר בתרחיש שראינו כבר מאות פעמים, רק שהפעם, זה לא סתם גבר לבן שמופיע כאבירם של החפים מפשע, אלא כזה שמוכיח לאישה עד כמה הוא יותר טוב ממנה בעבודתה ולמיעוט שגם ככה בקושי זוכה ליצוג ראוי בקולנוע, עד כמה קל להחליף אותו בהכרת השטח והמסורת. לא נראה שזה נובע ממניעים גזעניים או מיזוגיניים, אבל הרעיון עצמו לקוח מתקופה בה גישה זו הייתה הדרך המקובלת היחידה לאפיין גיבור.
זו הבעיה הגדולה שלי עם הסרט. אף על פי שהוא מאוד מותח כשצריך ומכיל דמויות משנה מעניינות ולא צפויות, הוא בו זמנית גם מקובע בתפיסות מיושנות לגבי מי שהעלילה סובבת סביבו. הבימוי שגרתי לחלוטין והדיאלוגים די שטחיים, כך שהסרט לא אומר בעצם שום דבר יוצא דופן. הוא מתנהג כאילו יש לו מה לחדש, אבל בעצם מציע גרסאות משלו לסצנות מ"כחום הלילה", "שתיקת הכבשים" ו"בלתי נסלח". ההבדל הוא שכל אחד מהסרטים האלה הביא טוויסט משלו על הדמות הראשית, בעוד רוחות קרות חוזר לשיין ולאיתן אדוורדס, הגיבורים הקלאסיים מהם שלושת הסרטים האלה ניסו להתרחק.
מבחינת המשחק, רוב הזמן רוחות קרות מקבל ציון חיובי. עם כל הביקורת שלי על הליהוק של ג'רמי רנר, הוא עדיין שחקן טוב ומצליח להעביר היטב את הקרירות הכמעט בלתי אנושית של קורי. למרות שדמותו לא עקבית לטעמי, כי מי שמצליח להיות עד כדי כך מנותק רגשית, לא יכול פתאום לחזור ולהיות האיש הטוב והנחמד רק כי התחלפה סצנה. בזכות המשחק של רנר, קורי אמנם אינו מעורר הזדהות, אבל בהחלט עובר כמי שלא מעניין אותו מה אחרים חושבים עליו. אליזבת אולסן מוצלחת כסוכנת ג'יין באנר וממש חבל לי שהדמות שלה לא מוצגת באופן יותר רציני. בתור סוכנת FBI בטריטוריה לא מוכרת, הייתי מעדיף לראות אותה מסתגלת בהדרגה, מאשר נגררת אחר המקומיים. בתחילת הסרט, היא לא מצליחה למצוא מקום שנמצא עשרים מטר ממנה וצריכה לשאול בגדים כי התלבושת שלה לא מספיק מחממת. הייתי שמח אם הסרט היה מראה אותה מתפתחת מעבר לנקודה הזו, אבל היא נשארת אבודה לכל אורכו. גם גרהם גרין הוותיק מוצלח כמפקד המשטרה המקומית שיודע לעשות הצגה של קשיחות כשנדרש, תוך בניית הדמות משילוב של מקצוענות ותשישות. מנגד, הופעתם של שחקנים כמו ג'יימס ג'ורדן ומרטין סנסמייר נמצאות על הקצה השני של הסקלה. מזל שאין להם הרבה זמן מסך, כי אני חושש שהיו לועסים את דרכם אל מחוץ למקרן.
יש קו מחבר ברור בין שלושת הסרטים שטיילר שרידן כתב. כולם עוסקים במרדף אחר עבריינים, שמסתבך בעקבות קריאה לא נכונה של איש או אשת חוק את המצב. כולם מחליפים חקירה סבלנית ומחושבת בשימוש בכח ומחזרים אחר גישות ישנות יותר, לפני שדיוויד וב פיפלס וג'וס וידון החליפו את הגיבורים הקלאסיים בדמויות רגישות שמשתמשות באלימות רק כשאין ברירה. רוחות קרות מנסה לחזור לקולנוע של פעם, כזה שאינו מחדש, אבל יודע בדיוק בעד איזה צד הוא. נסיון להכניס מסר חברתי אמור לתת רובד נוסף לעלילה, אבל היא נותרת בסיסית ומתמקדת בקשיחות על חשבון אמינות. בעיני, מדובר בבזבוז של שחקנים טובים (ברובם) ושל הזדמנות להעלות מודעות לנושא חשוב. בחירת גיבור לא נכונה וזלזול מופגן בהליכי חקירה רציניים פוגעים במטרה הזו וגורמים למסר להיראות אגבי. יש כמה קטעים מותחים שעשויים היטב, אבל זה הכי קרוב שהסרט מגיע לתואר "מותחן". רוב הזמן, הוא נע בין מונולוגים ארוכים מדי, לבין נסיון להתכתב עם ז'אנר אחר לחלוטין, כזה שאני בגדול אוהב, אבל לא מבוצע מספיק טוב במקרה הזה.
כאילו אהבה היא לא עסק מספיק מורכב, הנה שני סרטים שלקחו את הרעיון של לא פנויה רגשית לרמות חדשות. אנחנו מתחילים עם "חולי אהבה" וממשיכים ל"הדירה" של בילי ויילדר.
ספוילרים, מבחינה קולנועית.
אני לא באמת זוכר את נפילת חומת ברלין, למרות שבוודאי ראיתי משהו על זה בטלוויזיה. הייתי עדיין בגן כשזה קרה ולא יכולתי אפילו להתחיל להבין את המורכבות של המצב. איך עיר יכולה להיות מפוצלת בין שתי מעצמות מתחרות, אבל לשכון בכלל בלבה של מדינה שלישית, איך מובלעות ומעברי גבול עובדים, למה בכלל לבנות חומה ומה ההבדל בין שתי הגרמניות, חוץ מזה שלאחת מהן יש מין עיגול עם מחוגה בדגל. אלה דברים שהמוח הקטן שלי לא היה מסוגל לקלוט באותו הזמן. למען האמת, גם בתור מבוגר קשה להבין מה בדיוק הלך שם.
אם להאמין לסרטים שראיתי ולספרים שקראתי, ברלין בסוף שנות השמונים הייתה העיר עם ריכוז המרגלים לקמ"ר הגבוה בעולם. אולי זה נכון ואולי לא, אבל קשה למצוא יצירה שמתרחשת בעיר, במיוחד בחלק שנשלט בידי המפלגה הקומוניסטית, בה אין לפחות דמות אחת של סוכן כפול שנמצא בסכנת חיים וצריך לעבור את החומה לצד השני. את רוב המלחמה הקרה פספסתי, אבל הרבה יוצרים דאגו לתעד או לשחזר את תחושת הפרנויה ששרתה לדעתם על העולם כולו ועל ברלין בפרט.
"פצצה אטומית" הוא עיבוד חופשי יחסית לרומן הגרפי "העיר הקרה ביותר" של אנטוני ג'ונסטון וסם הרט. לוריין בראוטון היא מרגלת בריטית שנשלחת למזרח ברלין בעקבות רציחת סוכן MI6 בידי ה-ק.ג.ב. לוריין צריכה להשיג רשימת סוכנים פעילים שנגנבה בידי הסובייטים ולחשוף את זהותו של סוכן כפול המוכר רק בכינוי סאצ'ל. איש הקשר שלה בברלין הוא האיש מספר אחת בשטח של הבריטים, דיוויד פרסיבל.
כפי שלוריין מגלה במהרה, קשה מאוד לעשות בברלין משהו מבלי שהסובייטים ידעו עליו. כמעט מהשניה בה היא נוחתת בגרמניה, מתחיל מרדף דו כיווני. לא חתול ועכבר, אלא שני חתולים שמנסים להערים זה על זה בתחרות על חתיכת בשר. הבריטים ושותפיהם נמצאים בצד אחד, הסובייטים ושותפיהם מהצד השני, רק שלא תמיד ברור מי נמצא באיזה צד.
די מההתחלה אפשר להבין שפצצה אטומית הוא הרבה יותר סרט מסוגנן מאשר הגיוני. פסקול שירי שנות השמונים מלווה אותו לכל אורכו, הכתוביות מוצגות באפקט של ריסוס גרפיטי זרחני ולא נראה שלמישהו בברלין מפריעות יריות ברחוב, או מכוניות שמתרסקות לתוך קיר באמצע כביש מהיר. המרגלים בסרט ממש גרועים בעבודה שלהם, לפחות בכל הנוגע להיותם סוכנים חשאיים. הם יוצרים כל כך הרבה רעש ובלגן ומדברים על תכניותיהם בקול רם במקומות ציבוריים, שלא ברור איך לא חוסלו לפני שנים. זה כאילו התסריטאי עשה את התחקיר על ידי צפיה בסרטי ג'יימס בונד, במקום לקרוא משהו על עבודת מרגלים אמיתית.
באופן מוזר, חוסר ההגיון הזה לא מפריע רוב הזמן. פצצה אטומית לא אמור להיות מסמך היסטורי מדויק, אלא סרט מהנה ובמשימה הזו, הוא עומד לא רע. למרות משחק בהילוך סרק מצד רוב המשתתפים וחורים גדולים בתסריט, יש לסרט שתי נקודות בהן הוא עושה עבודה ממש טובה.
קודם כל, יצירת האווירה נעשית במקצוענות. הסצנות בברלין מצולמות באחת משתי דרכים: סצנות חוץ אפרוריות שמדגישות את חוסר שמחת החיים ביער הבטון המפוקח בידי קומיסרים ואת העובדה שבתקופה כה קרובה לסוף המלחמה הקרה, כל העיר היא מילולית שטח אפור. בינתיים, סצנות הפנים מצולמות בתאורת נאון קיטשית הנתפסת כאופיינית לשנות השמונים. פסקול של שירים מהתקופה תורם לתחושה שהסיפור אכן מתרחש ב-1989 ושהוא מאפיין סדר עולמי שאינו בן זמננו. אם כי, נראה שלא מעט אנשים כיום מתגעגעים לסדר העולמי הישן. הטריק של שילוב תאורה ופסקול מהאייטיז אמנם אינו מקורי, "דרייב" עשה דבר דומה לפני כמה שנים, אבל בפצצה אטומית הוא מנוצל היטב למתקפת חושים משולבת על העיניים והאוזניים. אני מודה שממש היה לי חיוך מטופש על הפנים בכל פעם שנעשתה בחירת פסקול מוצלחת.
הנקודה השניה שהופכת את פצצה אטומית להפתעה נעימה ולמען האמת, נקודה זו לבדה כבר מצדיקה את הצפיה בו, היא האקשן. הבמאי דיוויד לייץ' הוא בעל עבר עשיר בתחום הפעלולים וכאשר ביים את סרטו הראשון, "ג'ון וויק", השיב להרבה אנשים את האמון בז'אנר. סרט לא חכם במיוחד, אבל מבדר ומקורי בכל הנוגע לקטעי פעולה מורכבים. פצצה אטומית ממשיך את התחושה שלייץ' הוא מהמצטיינים בתחום. למרות שהקטעים היותר רגועים סובלים מבעיות של קצב וכתיבה בינונית, המרדפים והקרבות מציבים רף גבוה. במיוחד מרשימה סצנה שצולמה בשוט רציף ותוכננה בקפידה, כאשר השחקנים שעברו אימונים ממושכים, שומרים על תזמון מושלם ולא מפספסים אפילו לרגע. לא רק שממש קשה לביים סיקוונס שכזה, הוא גם מסובך במיוחד לצילום. הצלם הישראלי-צרפתי-אמריקאי יונתן סלע כנראה מעריץ את עמנואל לובצקי, כי הוא בברור למד ממנו כמה טריקים מאוד נחמדים. סלע ולייץ' צפויים לשתף פעולה גם בסרט ההמשך ל"דדפול" ואני חייב לציין שבעקבות צפיה בפצצה אטומית, אני חושב שמדובר בבחירה נהדרת.
כדי לקבוע האם פצצה אטומית הוא סרט טוב או לא, צריך קודם להחליט לפי איזה ז'אנר לשפוט אותו. כסרט ריגול, הוא נוראי ומתעלם לחלוטין מכל הגיון שאמור ללוות את העבודה. המרגלים בו פועלים בצורה גלויה מדי ולא ממש טובים גם במשימות אותן נשלחו לבצע. שיטות הפעולה שלהם היו חושפות אותם בקלות בעולם האמיתי ועצם העובדה שמנסים להשיג רשימה מפורטת של סוכנים פעילים, מעידה על הגיון עקום מצד מי שהביא רשימה שכזו לברלין מלכתחילה. כמותחן, פצצה אטומית עובד רק חלק מהזמן. יש לו בעיות קצב והדמויות חושפות יותר מדי מידע בבת אחת. לוריין ופרסיבל מסתובבים בחופשיות מפתיעה ברחובות עיר מלאה מתנקשים והתעלומה לגבי זהותו של סאצ'ל מקודמת כל כך לאט, שאפשר לשכוח לרגעים מה הייתה המשימה שלוריין נשלחה לבצע בעצם. מצד שני, חוסר הוודאות לגבי נאמנותן של פחות או יותר כל הדמויות בסרט, מביא לכך שהעלילה יכולה להתקדם לכל כיוון אפשרי ועדיין לשמור על מידה של אמינות.
בעוד לא מדובר בסרט ריגול מוצלח, או במותחן משובח, פצצה אטומית הוא סרט אקשן נהדר. הוא מפצה על עלילה חלשה ודמויות לא שלמות בכמה רגעים עוצרי נשימה ופסקול שמתחרה ב"בייבי דרייבר" על אוסף השירים המהנה של הקיץ (לא גובר עליו, אבל נותן יותר פייט מרוב הסרטים שיצאו השנה). העלילה נמשכת כמה דקות מעבר לרצוי ומוסיפה פרטים שלא באמת תורמים לסיפור, רק בשביל לנסות ולהפתיע בכל זאת. מכיוון שלרוב התעלומות בסרט יש פתרון שקל לנחש ממרחקים, עוד טוויסט ועוד טוויסט לא באמת עוזרים. אסור לצפות ליצירה מתוחכמת אם רוצים להנות, אלא לקבל את העלילה המטופשת ואת חוסר העקביות כתרוצים לכמה מסצנות האקשן היותר טובות שתראו בזמן הקרוב על המסך.
בשביל הזהב 