שנת 2019 ספקה לנו כמה סרטים שהפכו לקלאסיקות מיידיות. כאלה שבשניה שנחשפו לקהל, היה ברור שלא ישכחו במהרה. בין אם מדובר באפוסים של שלוש שעות ומעלה, סרטי אימה וקומדיות שהיו אמורים להיכשל אבל התבררו כהצלחה ביקורתית מפתיעה, או סרטים מצרפת, ספרד ודרום קוריאה ששברו את כל מחסומי השפה והתמודדו ראש בראש על פרסים יוקרתיים מול מיטב התוצרת האמריקאית, יש כמה סרטים שיגרמו לשנה החולפת להראות ממש טוב במבט לאחור.
זה רושם מטעה כי 2019 הייתה רוב הזמן שנה בינונית להחריד, עם לא מעט אכזבות. זה הפער בין האיכות הממוצעת של סרטי השנה לבין כמה באמת גדולים שיזכרו ממנה, שעשה את רשימת המועמדים לפינגווין הזהב למגוונת מהרגיל. יש הרבה סרטים עם לא יותר מנקודה או שתיים לזכותם, ומעט עם הרבה דברים לחגוג.
אז איך מסכמים את השנה המוזרה הזאת, שבה קולנוע ביתי ומסחרי התערבבו זה עם זה וסרטי אימה, גיבורי-על ומציאות חלופית היו אלה שבאמת הכתיבו את הטון? שלא לדבר על הטרנד המפתיע של השנה: שימוש בכלבי תקיפה. לפחות שלושה מהסרטים המועמדים השנה מכילים סצנה של כלב המתנפל על אדם רע. אני אזרוק ניחוש פרוע שזה מספר שיא של תקיפות כלבים בתולדות הפרס.
רשימת המועמדים המלאה נמצאת כאן
ציון לגנאי
אם כלבי תקיפה הם הטרנד החיובי בקולנוע השנה, השלילי מבחינתי הוא הפצה ספורדית של סרטים חדשים. אני לא מתכוון לסרטי נטפליקס שעושים סיבוב יצוגי בקולנוע כדי להיות כשירים לאוסקר וכדי להגיע לקהל שאינו מנוי של החברה, אלא לכאלה שמופצים בלעדית בקולנוע, אבל צריך מפה וטבלת אקסל כדי להצליח לתפוס הקרנה שלהם. "מידסומר" הסתובב באולמות שונים של קולנוע לב, כל שבוע הקרנה או שתיים בסניף אחר, עם מעט מאוד פרסום וללא כוונה להרחיב את ההפצה מאוחר יותר. הקרנה ראשונה ביום רביעי בתל אביב, הקרנה שניה ביום ראשון בירושלים. רוצים להספיק בשבוע השלישי? בואו לרעננה כשהירח מאיר בזווית של 60 מעלות את רחוב אחוזה. דוגמה נוספת היא ה"המגדלור" שהוצג בפסטיבל חיפה, חודשיים לאחר מכן בפסטיבל אוטופיה ועכשיו קופץ מדי פעם להקרנה בסינמטק תל אביב.
אני מבין כשהדבר נעשה עם סרטים שזמינים לצפיה בשרותי סטרימינג ואין הגיון מסחרי בהקרנות קבועות שלהם בקולנוע, אבל פה מדובר בסרטים חדשים שאין חלופה חוקית לצפיה בהם חוץ מקפיצה על הסימן הראשון למועד ההקרנה הבא.
אין לי שום דבר נגד המפיצים של הסרטים האלה ואני מעריך את העבודה שהם עושים בהבאת סרטים שהם פחות מיינסטרים לארץ, אבל שיטת ההפצה החלקית הזו מתסכלת ולא ברור מה הגיון מאחוריה.
הסרט הכי מוערך יתר על המידה
עוד קצת שליליות לפני השבחים. הסרטים אותם אני שוקל כראויים לתואר הזה מתחלקים לשני סוגים עיקריים. יש סרטים שאני חושב שהם טובים, רק לא כמו שעושים מהם ("ג'וקר", "פרזיטים", "הספר הירוק"), ויש סרטים שפשוט לא אהבתי ("דיוקן של נערה עולה באש", "המגדלור", "חורשות את הלילה"). עדיין, כדי לזכות בתואר המפוקפק של הסרט הכי אוברייטד, צריך שילוב מיוחד. סרט שלא סתם לא התלהבתי ממנו, אלא שאני למעשה לא מצליח להבין למה מישהו אהב, בטח ברמה כזו.
מילים נרדפות הוא לא הסרט הגרוע של השנה, אבל מבחינתי הוא הסרט הגרוע ביותר שלא מוכר ככזה. עלילה מחוררת וחסרת הגיון, משחק לא אמין, דמויות שנראות כמו בדיחה גרועה וצילום כל כך גרוע, שכל ילד שרץ עם אייפון מסוגל להשיג תוצאה טובה בהרבה. הייתה לי תאוריה, כשמילים נרדפות יצא, שמדובר בעצם בסאטירה חתרנית על האופן בו ישראל נתפסת בעיני זרים. מדינה מיליטנטית עם תסביך שואה שדופקת את כל מי שחי בה ואז מתנהגת כמו בוסית במגרש הביתי של מדינות נאורות יותר. זה גם יסביר למה לא רק הישראלים, אלא גם הצרפתים, מוצגים בסרט בצורה קלישאתית, כי זו הנקודה הגאונית של הבמאי, שאנחנו מצמצמים אומות שלמות לכדי שורת מחץ במקום להבין כמה מגוון אנושי כל אחת מהן מכילה. זו הייתה התאוריה, אבל עברה כמעט שנה ואף אחד שהיה מעורב ביצירת הסרט לא בא ורמז אפילו שזו הכוונה. מה שאומר שאם כל זה אמור להילקח ברצינות, מדובר בסרט מטופש להחריד שאינו מודע לכך. כאילו "המוסד" היה נשאר עם אותו תסריט בדיוק, אבל מוצג לעולם כדרמה ולא כקומדיה פרועה.
גם סרטים ישראלים אחרים מכילים רגעים לא הגיוניים. כל חצי השעה האחרונה של "פרא אציל" היא טלנובלה שעל הדרך גם מלאה בסטראוטיפים על יוצאי ברית המועצות לשעבר, הסיום של "תל אביב על האש" לא הגיוני משום בחינה, ו"קצפת ודובדבנים" (מעבר לגזענות הסמויה עליה הצבעתי בביקורת) מכיל סצנה שבברור לא מתיישבת עם איך שהקרנות מסחריות עובדות באמת. רק שלכל אחד מהסרטים האלה יש גם תכונות גואלות. ל"פרא אציל" יש צוות שחקנים מוכשר בטרוף, "תל אביב על האש" הוא מיקרוקוסמוס חכם (רוב הזמן) של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ו"קצפת ודובדבנים" הוא מסע מרתק של במאי להתבגרות המנטלית והגופנית של עצמו. מילים נרדפות מכיל סצנה חיילות ששרות ומענטזות לצלילי שיר אירוויזיון במהלך טקס בבית עלמין צבאי, אדם שמתקבל לעבודה כמאבטח בשגרירות ישראל ללא שום בדיקת רקע, ודמות של יו"ר סניף בית"ר בפריז שמארגן קרבות רחוב עם נאו-נאצים. אני אפילו לא בטוח אם זה אומר שהוא חניך ממש ממש בוגר בתנועת נוער, או שלקבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים יש אוהדים עם סמכות מפתיעה במדינות זרות. שום דבר לא הגיוני, אבל הכל מוצג ברצינות ואני באמת לא מבין איך מישהו מצליח לא להכות עם כף יד על מצחו שוב ושוב במהלך צפיה בסרט הזה. מילים נרדפות הוא הסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2019, לפחות עד שנדב לפיד בעצמו יכתוב לי שמדובר בסאטירה שרוב האירופים לא יבינו, כי היא בעצם צוחקת עליהם.
עכשיו לדברים הטובים.
העיצוב הטוב ביותר
בשנים האחרונות, מדברים הרבה על יקומים סינמטיים. למארוול יש אחד, ל-DC יש אחד די מבולגן, למפלצות של יוניברסל היה אמור להיות אחד, אבל זה לא כל כך עבד. אפילו ל-מ. נייט שאמאלאן מתברר שיש יקום סינמטי. העניין הוא שבכדי שיקום כזה יעבוד, הוא צריך להיות עקבי, עם קו זמן שאפשר לעקוב אחריו והרבה תשומת לב לפרטים הקטנים. פה מגיע קוונטין טרנטינו ועושה לכולם בית ספר ביצירת יקומים קולנועיים.
זה לא סוד שכל הסרטים של טרנטינו מתרחשים בנקודות שונות על אותו ציר זמן, להוציא שניים שהם סרטים בתוך הטרנטינוברס. לפי ההגיון הזה, החריגה של "ממזרים חסרי כבוד" מהמציאות שלנו, השפיעה גם על כל הסרטים של מר דניאלה פיק שמתרחשים כרונולוגית אחריו. היו זמנים בהוליווד הוא לא רק תוצאה של אותה חריגה, אלא המשך שלה. לצד שחזור לוס אנג'לס של שנות השישים המאוחרות עד לרמה של פוסטרים שנמצאים לא בפוקוס ברקע, הסרט מכיל הרבה מקומות בדיוניים שמוזכרים בסרטים אחרים של טרנטינו. הדיינר ג'ק ראביט סלימס ורשת ההמבורגריות ביג קאהונה המוכרים מ"ספרות זולה", עורכים הופעת אורח בין המקומות השונים הממלאים את הוליווד הלילית, וגיבור הסרט ריק דלטון מצטלם לפרסומת לסיגריות רד אפל, המופיעות בסרטים נוספים של טרנטינו. כשנכנסים לבית קולנוע בהיו זמנים בהוליווד, נכנסים לבית קולנוע משנות השישים וכשחוצים את הכביש, עושים את זה על מעבר חציה מהתקופה. העיצוב בסרט הזה הוא תצוגה מרשימה של שילוב בין שחזור תקופתי מפורט להפליא, לבין שמירה על קשר עם סרטים אחרים דרך מותגים ומקומות יחודיים ליקום הסינמטי הספציפי הזה.
הפסקול הטוב ביותר
ברוב המקרים, הבחירה שלי כאן תהיה בסרט שהפסקול שלו מורכב ממגוון סגנונות מוזיקליים. אני אוהב שמתאימים בין שיר לרגע מסוים, או שמשתמשים בשירים מוכרים בכדי להוסיף עוד נדבך לעלילה. בשנה שעברה, חרגתי ממנהגי ובחרתי ב"אי הכלבים" שמכיל בעיקר מוזיקה מקורית ללא מילים. השנה, אני שוב חורג ובוחר בסרט שבו יש שיר אחד שהסרט כולו משחק על וריאציות שונות שלו.
ההתלבטות הייתה בין שניים. חשבתי לבחור את "אנחנו", שמשתמש בגרסאות שונות של השיר "I Got 5 on It" של לוניז בכדי להביע גם אחדות משפחתית ואופטימיות, גם אימה וגם את החיבור שבין ריקוד למאבק על החיים ועל המוות. בסופו של דבר, בחרתי בנעימה אחרת, ולו בגלל האימפקט הרגשי שלה. נעימת הנושא של הנוקמים מלווה את הסדרה כבר שבע שנים, אולם לא היה בה שימוש יותר עוצמתי ומתוזמן היטב כמו בהנוקמים: סוף המשחק. אלן סילבסטרי הלחין את הנעימה בכדי לייצג גבורה מול סכנה קרבה, אולם בסוף המשחק, הוא צריך להתחיל עם עולם חרב השרוי בכאוס ובדכדוך מתמשך ולבנות בהדרגה, יחד עם התסריט, לעבר העימות הבלתי נמנע בין כוחות הטוב לכוחות הרשע. המנגינה חוזרת שוב ושוב, לפעמים איטית ושקטה, לפעמים עוצמתית ומעוררת השראה. לצד קטעים נוספים שהלחין סילבסטרי עבור הסרט, נדמה שבכל פעם שכלי הנשיפה המוכרים משתלטים על האוזן, הקהל נעשה יותר נרגש. אם ראיתם תיעוד מאולם קולנוע של תגובות המעריצים לרגעי מפתח בסרט, רוב הסיכויים שזו המנגינה שהתנגנה ברקע. אולי במלואה, אולי רק חלק קצר מתוכה, אבל בסיומו של הסרט הרביעי, השיר הזה הוא חלק בלתי נפרד מצוות הנוקמים ונדמה שהם לא יכולים בלעדיו.
האפקטים הטובים ביותר
זו הייתה שנה מאכזבת לאפקטים חזותיים. יחסית מעט סרטים באמת הרשימו בתחום הזה, כאשר חלק, כמו "שהאזאם" ו"שליחות קטלנית: גורל אפל" למעשה נראו כמו נסיון להחזיר את התחום כמה שנים אחורה. היו גם מקרים מוזרים, כמו אפקט שעדיין לא היה מספיק מלוטש ב"קפטן מארוול", אבל נראה מעולה חצי שנה לאחר מכן ב"האירי". מגיע ציון לשבח ל"ג'ון וויק 3: פראבלום" שהעדיף לא פעם שימוש בפעלולנים ובאפקטים פרקטיים על חשבון CGI והתוצאה היא סרט האקשן הטוב ביותר של השנה.
עדיין, הרעיון הוא לבחור בסרט שהאפקטים הם חלק משמעותי ממנו, מבלי להיות בולטים מדי. עד כמה שלא אהבתי את אד אסטרה, אני חייב להודות שיש בו אפקטים עוצרי נשימה. החלל למעשה נראה גדול ואינסופי (רק חבל שהעריכה החליטה לצמצם מרחקים), פני הירח נראים אמיתיים ומתנהגים נכון מבחינה פיזיקלית למרות חוסר ההגיון במה שקורה עליהם, אפס כבידה לא מותיר שום מקום לשאלות, חוץ ממה לעזאזל עובר לדמויות בראש ולמה הן מתעקשות למות בדרכים מטופשות. אמנם זה לא כבוד גדול כשהדבר החיובי ביותר שאני יכול לומר על סרט זה שהמנדריל נראה ממש אמיתי, אבל לפחות בתחום האפקטים החזותיים, אד אסטרה הוא המצטיין של 2019.
הקומדיה הטוב ביותר
נתחיל בהבהרה הבלתי נמנעת: "המוסד" לא מועמד בקטגוריה הזו, או בכל קטגוריה אחרת. זה לא קשור לסרט עצמו, הייתי בשמחה מכתיר אותו בתור אחד האהובים עלי השנה, אלא שמשהו השתנה מאז הפעם הקודמת שהזכרתי את מבצע החילוץ הסודי בסוג'יירה. לפני 12 שנים, בחרתי את "המוסד הסגור" כקומדיה הטובה של השנה. בתגובה, פנה אלי במאי הסרט אלון גור אריה, התכתבנו קצת וכמה חודשים לאחר מכן, זה הפך לסרט הראשון (והיחיד עד כה) שמוענק לו פסלון אמיתי של פינגווין מוזהב (טוב, בובת פינגווין צבועה עם ספריי זהב). מאז, אלון ואני נשארנו בקשר, הכרתי גם הרבה אנשים יקרים בזכות אהבה משותפת לסרט ונוצר מצב שבו הייתה לי מעורבות קלה מאחורי הקלעים של "המוסד". לא משהו רציני, אבל סך הכל של החוויה המאוד חיובית הזו הוא שאני לא מסוגל לשפוט את הסרט בצורה אובייקטיבית.
משזה נאמר, החבר'ה מפיקסאר יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר לגבי קבלת פסלון, כי צעצוע של סיפור 4 הוא כבר הסרט הרביעי של האולפן שנבחר אצלי לקומדיה הטובה של השנה. סרטים של פיקסאר הם באופן עקבי רכבת הרים רגשית. לצד רגעים ששוטפים את העין בדמעות, צעצוע של סיפור 4 מכיל גם את הצמד הקומי המוצלח ביותר של השנה. למרות שהקסם תמיד היה באינטראקציה בין הדמויות המוכרות, הפעם גונבים את ההצגה קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל שהתאחדו בכדי לגלם בובות של ברווז וארנב בעלי חזות צמרירית ומוח קרימינלי. תוסיפו גם הופעה קצרה של קיאנו ריבס כדיוק קאבום שמתקשה למצוא מי שיתן לו כיף ותפקידים קצרצרים לאגדות הקומדיה מל ברוקס, בטי וייט, קרול ברנט וקרל ריינר… וואו, זוכרים שפעם פיקסאר היו האולפן עם פחות כוכבים ברשימת המדובבים?
שחקנית המשנה הטובה ביותר
כשמדברים על הופעות המשחק ב"קוראים לי דולמייט", מדברים בעיקר על הקאמבק של שני פרצופים מוכרים. אדי מרפי חוזר לנבל את הפה ולהיות מצחיק אחרי הרבה יותר מדי זמן במנוחה, בעוד וסלי סנייפס מצליח סוף סוף להשלים צילומים של סרט כשרק הדמות שהוא מגלם מתנהגת כמו פרימה דונה ולא השחקן עצמו. השניים בהחלט מהווים את השלד של הסיפור במחציתו השניה, אבל ההופעה הטובה ביותר בסרט שייכת דווקא למישהי פחות מפורסמת.
דא-ביין ג'וי רנדולף פרצה בזכות הקול שלה. אחרי כמה שנים בברודוויי, החלה להופיע בתפקידי משנה בטלוויזיה, אבל זה הסרט בכיכובו של אדי מרפי שנתן לה מקום של כבוד על המסך, מבלי להתכחש לכך שהיא לא נראית כמו כוכבת הקולנוע הרגילה. רנדולף מגלמת את ליידי ריד, אישה נבגדת שמוצאת את הבטחון שלה כאשר רודי ריי מור (מרפי) מזמין אותה להופיע לצדו. על הבמה, היא נפתחת, חשה בטוחה בנשיות שלה, לא שמה על גברים שאין להם מה להציע לה ומפתחת פרסונה משלה, ממש כמו שמור עשה כשהפך עצמו לדולמייט. הדמות של ליידי ריד היא הד להצלחה המטאורית של דולמייט, ורנדולף מציגה בצורה נהדרת את שני הצדדים של הדמות: השקט והמופנם, לצד הנועז והסקסי.
שחקן המשנה הטוב ביותר
הסרט "יולי" הוא מסגרת בינונית לרקדן ענק. זה סרט שקטעי הריקוד בו מוצלחים בהרבה מקטעי הדרמה שמהווים להם השראה. למרות זאת, יש שחקן אחד שגונב את הפוקוס מהכוראוגרפיה המושקעת. למרבה האירוניה, לא מדובר בשחקן מקצועי, אלא ברקדן הוותיק סנטיאגו אלפונסו. קשה למצוא הרבה מידע על יולי, או על השחקנים בו, אבל ממה שהצלחתי להבין, אלפונסו הוא אחד ממקורות ההשראה לדמות הראשית, הרקדן שאביו מכריח אותו ללמוד את המקצוע, גם כדי שלא יסתובב ברחובות וגם כדי שיוכל לעשות משהו עם החיים שלו. אני לא יודע עד כמה אלפונסו חווה דברים כאלה בעצמו, אבל הטבעיות בה הוא מתחבר לדמות האב השליט, שעם כל אהבתו למשפחה, עדיין מסוגל להיות אלים ואטום לרגשות של ילדיו, נראית כאילו ראה דברים דומים בעצמו. לאורך הסרט, סנטיאגו אלפונסו מגלם דמות שמזדקנת בלפחות שני עשורים ושפת הגוף שלו משתנה בהתאם. אולי זה אינסטינקט של רקדן, אבל שפת הגוף שלו כל כך טובה, שבגיבוי הופעה דרמתית טובה, הופתעתי לגלות שאינו שחקן מקצועי.
השחקנית הראשית הטובה ביותר
רציתי לכתוב שעכשיו נעבור לשמות מבוססים יותר בעולם המשחק, אבל לשתי השחקניות שהכי התלבטתי ביניהן בקטגוריה הזו יש כמעט את אותו מספר שנות נסיון על המסך. זאת למרות שאחת מבוגרת מהשניה ב-12 שנים.
כמעט בחרתי את פלורנס פיו, על הופעתה ב"מידסומר". היא מגלמת אישה צעירה שאחרי טרגדיה אישית קשה, יוצאת עם בן זוגה ועם חברים שלו לחופשה בשבדיה, למה שמתגלה כלא פחות מזעזע ממה שעברה בבית. פיו נהדרת בתפקיד הראשי ומעבירה את ההתפוררות הנפשית של הדמות וההשלה ההדרגתית של החיים המוכרים לטובת מציאות חדשה, באופן שרק תורם לתחושת האימה. זה בכלל עוזר שיממה לפני כן, ראיתי אותה מגלמת את המתאבקת המקצועית פייג' בסרט החצי ביוגרפי "Fighting with My Family", שיש לו אופי קליל בהרבה.
עם זאת, בסופו של דבר החלטתי להעניק את התואר ללופיטה ניונגו על תפקידה ב"אנחנו". נכון שפלורנס פיו הרשימה אותי עם שני תפקידים בשני סרטים שונים לחלוטין, אבל ניונגו עשתה את זה עם שני תפקידים בסרט אחד. זה חתיכת סיכון לעשות סרט שבו אותם אנשים מגלמים גם את הגיבורים וגם את המפלצות וניונגו עמדה באתגר בהצטיינות. היא גם אדלייד, אשת משפחה ממעמד הביניים שחיה חיים שלווים בסך הכל, למרות ארוע מצער מהעבר, וגם רד, המטריארך של הסיוט הגדול ביותר של אדלייד. עריכה וצילום חכמים עוזרים להבחין בין שתי הדמויות על המסך, אבל זה המשחק המסור של ניונגו שנותן את הטאץ' הנוסף. חוץ מזה, אין השנה רגע מצמרר יותר מזה שבו רד פותחת לראשונה את הפה.
השחקן הראשי הטוב ביותר
אוקי, הפעם באמת בחרתי במישהו עם ותק. מישהו שקריירת המשחק שלו נמשכת כבר קרוב לשלושים שנה, אבל רק עכשיו החל לגלם דמויות שנמצאות מעבר לשיא. במשך שנים, תהיתי מה ההתלהבות מלאונרדו דיקפריו. לא שהוא שחקן גרוע, אבל ברוב המקרים הרגשתי שאנשים מבלבלים בין הקשיים שהדמויות שלו עוברות לבין משחק של ממש. אני לא מכחיש שהמשחק הפיזי של דיקפריו בדרך כלל מרשים, אבל תמיד חסר לי משהו שיבדיל בינו לבין כל אדם אחר שצריך לזחול על הקרקע או לישון בתוך סוס.
ואז הגיע קוונטין טרנטינו, להק את דיקפריו בתור ריק דלטון ב"היו זמנים בהוליווד" וגרם לי להבין סוף סוף מה העניין. טרנטינו טוב בלעבוד עם שחקנים שהקריירה שלהם נמצאת בירידה, אבל דיקפריו עדיין כוכב. זה שהוא כל כך אמין בתור שחקן מתוסכל שנאבק להישאר רלוונטי, זה הקסם האמיתי. בעוד בראד פיט מגלם את כפיל הפעלולים הרגוע, לפעמים במידה מחשידה, דיקפריו מגלם פקעת עצבים. אדם שהיה אמור להיות במקום אחר בחייו כרגע. למרות כל הכסף והבית עם הברכה והמכונית עם הגג הנפתח, הוא מרגיש כמו כשלון שהזמן הולך וחומק מבין אצבעותיו. השיא מגיע דווקא ברגע של נצחון קטן עבור ריק. סצנה של שוט רציף בו דיקפריו גם אומר את השורות של הדמות שריק מגלם וגם שובר מדי פעם בחזרה לריק בכדי לתקן את עצמו. טרנטינו הציב את דיקפריו בתור במאי לא רשמי של הסצנה הזו ודיקפריו נותן בה את הופעת המשחק הטובה ביותר שנתן בחייו. אל תגלו לאני בן ה-15, כי הוא די שונא את דיקפריו, אבל זה היה הרגע האהוב עלי בכל הסרט. ריק פאקינג דלטון.
התסריט הטוב ביותר
לפני כחודשיים, ישבתי בקולנוע לצפות בסרט באורך שעתיים. הוא היה איטי, מתיש, מייאש ובעיקר משעמם. נאבקתי להישאר ער בזמן שהדמויות נשארו תקועות על מצב התחלתי ולא היה שום הסבר רציני להתרחשויות חוץ מזה שהן קורות. זו הייתה אחת החוויות הפחות מוצלחות שהיו לי בקולנוע השנה.
יומיים לאחר מכן, הלכתי לראות סרט שאורכו שלוש שעות וחצי ולא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך. למרות האורך, הקצב זרם בלי בעיה, הדמויות היו עגולות ומעניינות, הקונפליקטים ממשיים והיה מקום להתבדח מדי פעם לפני שעוברים לרגע הדרמתי או האלים הבא. האירי הוא סרט שפצח את טכנולוגיית המסע בזמן, כי ההסבר היחיד הנוסף לכך שסרט באורך 209 דקות עבר מהר יותר מסרט של כמעט חצי מהזמן, הוא שהתסריט ממש טוב. אכן, סטיבן זייליאן עיין בספר המבוסס על זכרונותיו של איש המאפיה פרנק שירן, חלקם אמינים יותר וחלקם פחות, ועבד אותם לסרט המתפרש על פני חצי מאה, מכיל עשרות דמויות, שלושה קווי זמן ואפס תחושה של מיצוי. הוא גם עושה מעבר מרשים מסרט פשע גנרי שנדמה שראינו כבר מאה פעם, לסיפור על אדם שנתקע בין שתי נאמנויות וצריך לקבל בחירות קשות שירדפו אותו לשארית חייו. הוא מאבד הרבה על הדרך, אבל פרנק שירן נשאר פרנק שירן וזייליאן מפליא ביכולתו לכתוב את הדמות מבלי לעשות פניות וקיצורי דרך שיספקו לו גאולה, או לחילופין יהפכו אותו למשהו אחר מעצמו האמיתי. ההתמדה הזו, לצד דיאלוגים חכמים ודמויות שלא סתם מבוססות על אנשים אמיתיים, אלא גם מתנהגות כמו אנשים אמיתיים, היא מרכיב חשוב ביכולת של האירי למלא שלוש שעות וחצי ללא רגע מיותר.
הבימוי הטוב ביותר
אני מאמין בלתת לבמאי שלא התלהבתי ממנו הזדמנות שניה. כמה מהזוכים בקטגוריה הזו לאורך השנים, בהם האחים כהן, דארן ארונופסקי וגם וס אנדרסון, התחילו אצלי ברגל שמאל. אז הגיע הסרט ששינה את המצב והתחלתי להעריך את מי שלפני כן נראה לי כמו בלון מנופח של הייפ לא מוצדק.
זו הפעם השניה בה ג'ורדן פיל זוכה לאזכור בפינגווין הזהב (שלישית אם סופרים דיבוב של בובות אלימות). האזכור הראשון היה לפני שנתיים, כשבחרתי את "תברח" לסרט הכי מוערך יתר על המידה של 2017. הטענה העיקרית שלי הייתה שעם כל האמירה החברתית הנלווית אליו, הוא לא סרט אימה טוב. למרות כמה הקפצות יעילות, רוב הזמן הוא היה יותר משעמם ממפחיד ובאופן כללי, נראה שפיל נסה לחקות סרטים של אחרים במקום ליצור משהו משלו.
הנה עברו שנתיים וג'ורדן פיל בהחלט מצא משהו משלו. "אנחנו" הוא סרט אימה ובניגוד ל"תברח", הוא לא מנסה לשלב את זה עם משהו נוסף, כמו מסר שקוף על יחסי לבנים ושחורים, או דמות משנית שבעיקר משמשת כהפוגה קומית לא קשורה. ב"אנחנו", פיל ביים סרט אימה כסרט אימה. הוא לא מחקה אחרים, אלא בונה הכל מאפס. התזמון הוא לא רק בשביל להקפיץ את הקהל מדי פעם, אלא בכדי ממש לבנות מתח. אנחנו יודעים שמשהו רע עומד לקרות. אפילו יודעים מאיזה כיוון הוא אמור להגיע, אבל אנחנו לא יודעים עד הרגע האחרון באיזו צורה יופיע ומה הוא בעצם רוצה. אנחנו מגלים דברים יחד עם הדמויות הראשיות, מה שמאפשר לנו להיות מופתעים יחד איתן ולהבין על מה הן נאבקות. כבר הזכרתי את השימוש החכם במוזיקה בסרט ואת ההופעה המדהימה של לופיטה ניונגו. עכשיו אוסיף עוד מרכיב שקושר את שניהם לאווירת אימה משובחת – הבמאי.
הסרט הטוב ביותר
טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו… טו-דו-דו…
אם לא מתנגן עכשיו בראש "I Got 5 on It", גשו מיד לצפות באנחנו, זוכה פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר של שנת 2019. מעבר למה שכבר כתבתי על הפסקול, המשחק, הבימוי, העריכה והצילום, נשאר רק לציין את הסיבה העיקרית שאנחנו עובד. זה סרט מהודק שיודע מהתחלה מה הוא רוצה ולא מפסיק להפתיע עד הסוף. הקהל נמצא תחת שליטתן המלאה של התמונות על המסך ויכול לנסות לנחש עד מחר מה קורה, עדיין אנחנו ימצא דרך להפתיע. לצד "מידסומר", אנחנו מוכיח שעוד יש לז'אנר האימה לאן להתפתח, בין אם הוא מתרחש במקום הלבן ביותר בעולם, או עוקב אחר משפחה אפרו-אמריקאית ממוצעת. לכולם מגיע לפחד ולהתרגש ולרצות לנצח את האימה. הסרט מסתיים כשעוד יש בו מידה של מסתורין, דבר שכל כך הרבה סרטי אימה ומתח שוכחים כמה הוא חיוני. אנחנו לא צריכים לדעת הכל, רק את מה שנחוץ בשביל שיהיה אכפת מהדמויות. באנחנו, אכפת מכל הדמויות ובדיוק כשנדמה שהתמונה מתבהרת, עולות שאלות חדשות שמעסיקות את הצופה הרבה אחרי הצפיה.
בשביל הזהב 