ביקורת: סתם אחד

התפתחות סרטי האקשן לאורך השנים מבוססת במידה רבה על עליית מדרגה תמידית. בשנות החמישים, אקשן הוגדר בידי כמה קרבות ירי ומרדף או שניים באמצעות סוסים. בשנות השישים, הפוקוס עבר לאזורי קרב יותר מודרניים, לכלי רכב ממונעים ולצורך בתחבולות לא פחות מיכולת קליעה. בשנות השבעים, נוספו מכות וחרבות בהשראת סרטי אמנויות הלחימה מהמזרח. שנות השמונים החזירו את כלי הירי לתמונה, בליווי פיצוצים נבחרים, כאשר לרוב הסיפור עסק במעטים המנסים לשרוד מול רבים. שנות התשעים שדרגו את גודל הפיצוץ וגם חזקו את הגיבורים עד כדי כך שלעתים נראה שרק נבל בעל יכולות על-אנושיות מסוגל בכלל לאיים עליהם. בשנות האלפיים, הרבה בהשראת "מטריקס", הדגש עבר מאמצעי הלחימה ומיחסי הכוחות אל סטייל ונסיון להלהיב את הצופים בעזרת סצנות גדושות אפקטים וטריקים של עריכה. זה גם העשור בו מצלמה רועדת הפכה לצערי לטכניקה נפוצה בסצנות פעולה.

בעשור השני של המאה ה-21, החל מעבר לשימוש מוגבר בפעלולנים. האפשרות להלביש על גופם את פניהם של כוכבי הסרט בצורה דיגיטלית, לצד גישה שדוגלת בפחות השגחה צמודה של הבמאי ויותר יד חופשית לכוריאוגרפיית הקרבות, הביאו לכך שסצנות פעולה בעשר השנים האחרונות מתבססות הרבה פעמים על אינטרקציה ישירה יותר בין הדמויות לבין אויביהן. יש שחקנים כמו קיאנו ריבס, גל גדות ומרגו רובי שממש משתתפים בקרבות מבוימים, בעוד אחרים מסתמכים על כפילים שישתלבו בצורה אורגנית יותר בלחימה. התוצאה היא פחות הסתמכות על טריקים של עריכה ופיצוצים מרחוק, ויותר כאוס מתוזמן היטב שבו הגיבור מתמחה במספר טכניקות לחימה על מנת לתרץ את יכולות ההשרדות הבלתי סבירות שלו.

"סתם אחד" לא מתחיל כסרט אקשן. האץ' מנזל הוא איש משפחה שמנהל שגרת חיים משעממת. הוא מכין ארוחת בוקר, נוסע באוטובוס כשאשתו מסיעה את הילדים לבית הספר, עובד עבור חותנו בעסק שהיה שמח לקנות ממנו יום אחד, אומר שלום לשכן הדוש, מפספס בכל יום שלישי את האוטו זבל… שגרה. הוא לא מתלונן, אבל משהו בו נראה כבוי. הניצוץ שהיה פעם בנישואין כבר לא שם וכולם מניחים שהוא באמת סתם אחד שלא אוהב לקחת סיכונים.

המצב משתנה כאשר שני גנבים פורצים לביתו. למרות שלפי המשטרה, האץ' טפל במצב בצורה חכמה ובטוחה כאשר לא נסה לגבור עליהם, נראה שכולם רומזים שאין לו ביצים לטפל בבעיות כאלה בעצמו. כולם אומרים שהיו מלמדים את השודדים לקח אם הייתה להם הזדמנות, אבל הם מבינים שזה לא הסגנון של האץ'. זה בסדר, לא כולם יכולים להתמודד מול איום שכזה. מה שהם לא יודעים, זה שהאץ' מסוגל להיות מאוד אלים אם ירצה. הוא בוחר שלא לעשות זאת, אבל השוד עורר בו את יצר כיסוח הצורה ששכב מודחק במשך שנים.

בלי להיכנס ליותר מדי פרטים, קשה לצפות בסתם אחד ולא לשים לב עד כמה הוא מזכיר את "ג'ון וויק" הראשון. זה לא מקרי, מאחר ושני הסרטים נכתבו בידי דרק קולסטד ואת שניהם הפיק דיוויד לייץ' (שגם השתתף בבימוי "ג'ון וויק"). אפילו זרקו פנימה מאפיונר רוסי עם קרוב משפחה בעייתי בשביל חוסר הגיוון. אלא שיש הבדל אחד מהותי בין האץ' מנזל והבאבה יאגה חובב הכלבים. סתם אחד מתרחש בעולם קרוב יותר לשלנו, עם השלכות יותר מציאותיות ועם אפשרות ממשית של פגיעה בחפים מפשע. סדרת ג'ון וויק הולכת ומתבררת כיקום מקביל שבו מחסל הוא מקצוע לגיטימי עם מערכת חוקים פנימית ששאר העולם אדיש לה. האץ' הוא לא מישהו ששמו הולך לפניו ושיש יוקרה מסוימת למי שיצליח להרוג אותו. הוא אדם שרוצה להגן על משפחתו וממשיך לפעול באופן שלא ימשוך תשומת לב מעבר לנדרש, בעוד לאויביו אין באמת מושג מי הוא. למעשה, הסרט נפתח כאשר האץ' יושב אזוק בחדר חקירות, דבר שעומד בניגוד מוחלט לאופן בו שוטרים מעלים עין בכוונה מפעילותו של וויק.

אותה סצנת פתיחה גם מכילה את הביצוע המקורי של נינה סימון לשיר "Don't Let Me Be Misunderstood" שמעבר להיותו ביצוע נפלא שישר מכניס את הצופה לגרוב, מזכיר את השימוש בגרסה אחרת של השיר ב"להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו. בין אם זו הייתה הכוונה בבחירה המוזיקלית או לא, שני הסרטים עוסקים בדמות שבחרה להשאיר את האלימות מאחוריה ולהתמסד, בעוד העבר ממשיך לרדוף אותה. הפסקול של סתם אחד גדוש בעוד הרבה שירים טובים ובשיא הכנות, קשה להתאפק ולא להתחיל לשיר איתם. בניגוד לשימוש הכמעט אקראי במוזיקה שנעשה ב"קרואלה", סתם אחד בוים בידי מוזיקאי שמשלב את חוש הקצב שלו עם העריכה בצורה כמעט מושלמת. ככל הידוע לי, איליה ניישולר אינו מוכר מחוץ לרוסיה, אבל כמייסד להקת בייטינג אלבוז שהתנסה גם בבימוי קליפים, הוא מגשר היטב בין ההומור השחור של התסריט לבין עבודת הפעלולים המדויקת.

בוב אודנקירק הוא לא קיאנו ריבס ועל כן אינו זז בגיל חמישים פלוס כאילו הוא בן עשרים. זה אומר שקטעי הלחימה שלו פחות מבוססים על שוטים ארוכים כמו בסרטי ג'ון וויק או ב"פצצה אטומית" ויותר על משחק של ממש. הניואנסים בהבעות הפנים ובקולו הצרוד שגם ככה לא מאפשר לאודנקירק לעלות לטונים גבוהים, הופכים את האץ' ליותר אנושי. הוא לא סתם מדבר על משהו שמרגיע אותו, הוא ממש רואה בכך שמחה קטנה. הוא גם לא סתם נסחף בנוסטלגיה, אנשים למעשה מאבדים להפתעתו הכרה בזמן שהוא נואם. אלה הנגיעות הקטנות שמונעות ממנו להיראות כמו סופרמן בלתי מנוצח ועושות אותו לבן אדם.

מבחינת מה שיש לסרט להציע, צפו לאקשן טוב, בדיחה משעשעת מדי פעם ופסקול שיגרום לכם לרצות לשיר (אבל רק אם זה בסדר מבחינת הצופים האחרים). העלילה לא ממש הגיונית, אם כי נראה שקולסטד וניישולר מודעים לזה ואפילו צוחקים מדי פעם על כך שהדמויות היו יכולות לנהוג בצורה יותר הגיונית. לא צריך לכבות את המוח בתחילת הצפיה, אבל מומלץ להשאיר אותו על ניוטרל ולזרום עם מה שקורה על המסך. על ציר הזמן של סרטי הפעולה, סתם אחד נמצא בשלב בו האנשים שגדלו על גיבורים גדולים מהחיים כמו שוורצנגר וסטאלון מנסים להתאים את אותה גישה של שימוש לא פרופורציונלי בכח לעולם בו גדלו, כאילו אחרון גיבורי הפעולה יצא מהמסך ומנסה לתפקד במציאות שלנו עם אותה מנטליות של צבא של איש אחד. האץ' הוא לא ג'ון וויק, אבל הוא פונה לאותו קהל שאוהב את האקשן שלו יצירתי, מסוגנן, מוגזם בכוונה ועם מספיק רגעים של מודעות עצמית בשביל שיסלחו לו על התעלמות מדרכי פעולה פחות אלימות.

ביקורת: קרואלה

בעוד כך וכך עשורים, יסתכלו על התקופה הנוכחית כעל אחת המוזרות בתולדות דיסני. מצד אחד, החברה אחראית לכמה מסרטי האנימציה הטובים ביותר שהופקו באנגלית במאה ה-21 ומנהלת שני יקומים סינמטיים וטלוויזיוניים שהומצאו בידי אחרים בהצלחה חסרת תקדים. מצד שני, הם מתעקשים ליצור גרסאות חדשות לקלאסיקות המצוירות שלהם, גם אם אין שום סיכוי שהחידוש יעמוד בסטנדרטים הבלתי אפשריים שמעריצי המקור קובעים. זה יכול להיות העתק אחד לאחד, רק עם תיקונים בלתי נחוצים כמו "אלאדין" ו"מלך האריות", גרסה שמתחילה שונה, אבל מתיישרת לאורך הזמן עם מה שקורה בסרט המצויר, כמו "ספר הג'ונגל" ו"היפה והחיה", או נסיון לספר מחדש את הסיפור מנקודת המבט של הנבל.

"מליפיסנט" היה להצלחה מסחרית, גם אם ביקורתית הוא לא הרשים במיוחד, אבל למי אכפת כי כסף. הסרט הציג את סיפורה של המכשפה הרעה מ"היפהפיה הנרדמת", רק שמתברר שהיא בכלל פיה שנבגדה בידי מלך לא חוקי ששבר לה את הלב ולוותה כל חייה את אורורה הנסיכה כמו דמות אם בלתי נראית. אחרי סרט המשך שגם הצליח, אבל פחות, החליטו בדיסני להוציא מהבוידם את הרעה הבאה – "קרואלה".

נכון, כבר עשו רימייק לא מצויר ל"על כלבים וגנבים" בשנות התשעים, עם גלן קלוז בתפקיד כוהנת האפנה המרושעת שרוצה לחטוף גורים דלמטים על מנת להפוך אותם לבגדים. זה רק אומר שיש למפיקים עוד סרט (פלוס המשך) להתעלם ממנו כדי שאף אחד לא יעצור באמצע וישאל למה בעצם אנחנו אמורים להיות בעד מישהי שבעתיד שלה רוצה לרצוח גורים. תשכחו מהסרט המצויר מ-1961, תשכחו מהגרסה בלייב אקשן מ-1996 וההמשך שלה שיצא ארבע שנים אחרי. תשכחו מסדרת האנימציה ומהסרט המצויר שיצא ישר ל-די.וי.די. בואו נראה איך בגרסה החדשה, קרואלה מוצגת כדמות יותר מורכבת ואנושית שנסיבות חייה הובילו אותה להפוך לדמות בעלת שיר הנושא הטוב ביותר בתולדות אולפני דיסני.

הסרט מתחילה עם לידתה של אסטלה מילר, שגדלה להיות ילדה סוררת ששערה צבוע באופן טבעי חצי בשחור וחצי בלבן.

אוי לא, זה הולך להיות אחד מאלה.

אסטלה סובלת מהצקות בבית הספר, מה שגורם לה להגיב באלימות. אמה מזכירה לה שהיא אסטלה ולא קרואלה ושעליה לדכא את הצד הפראי שבה, אבל ההצקות ממשיכות ומובילות לבסוף לעזיבת בית הספר. בנסיון למצוא עזרה, אסטלה ואמה מגיעות לתצוגת אפנה יוקרתית במהלכה משוחררים שלושה כלבים דלמטים אכזרים וגורמים למותה של האם, כי לא באמת חשבתם שדיסני יוותרו על ההזדמנות לייתם את הדמות הראשית. אסטלה בורחת מהמקום אכולת אשמה ומוצאת את עצמה חולקת בית עם שני יתומים בני גילה, ג'ספר והוראס.

השלושה גדלים כחברים קרובים המתקיימים מגנבות, אולם ג'ספר מצליח להשיג לאסטלה עבודה בבית האופנה של הברונית, המעצבת מספר אחת בממלכה המאוחדת. אחרי שהיא מתחילה בתחתית הסולם, אסטלה מושכת את תשומת לבה של הברונית עצמה ומתחילה לעבוד ישירות עבורה. עבודת חלומות, עד שאסטלה מגלה סוד שגורם לה לרצות להביא לידיעת הציבור את קרואלה, האלטר אגו שנדחק במשך שנים בנסיון לשחק לפי הכללים (לא כולל גנבות וזיוף קורות חיים, מתברר).

יאמר לזכות קרואלה שהוא סרט מאוד יפה לעין. העיצוב, הן של התלבושות והן האיפור והשיער של הדמויות השונות, משחק יפה עם מיקום העלילה בעולם האופנה של סוף שנות השבעים. אסטלה והברונית שתיהן חובבות של שחור ולבן, והמעצבת הוותיקה ג'ני ביוון עשתה עבודה מצוינת בתרגום האופי המנוגד שלהן לפלטת הצבעים המוגבלת. גם פיונה קרומבי, שעבודתה המוכרת ביותר היא עיצוב התפאורה מלאת החיים ב"המועדפת", מפגינה כאן יכולת לעשות דווקא את ההפך ולשחק עם עיצוב מינימליסטי שעוזר לתרגם את האובססיה לשני הצבעים לעולם בו הסיפור מתרחש.

על פניו, הסרט היה אמור להיות הצלחה גם בתחומים נוספים. הבמאי קרייג גילספי הוכיח את יכולתו בסרטים על נשים לא יציבות עם "אני, טוניה" המצוין ועל התסריט אחראים טוני מקנמרה, עוד אחד מאנשי "המועדפת", ודנה פוקס שיצרה את הסדרה החביבה "בן וקייט". אלא שאז קרה השילוב הבלתי נמנע בין הרצון להסביר את היחוד של קרואלה כדמות לבין הרצון של האולפן לשמור על דרוג גיל שמתאים לכל המשפחה. הסרט אמנם אפל יותר ממה שציפיתי, אבל עדיין מנסה להציג את חוטפת הכלבים לעתיד באור חיובי. התוצאה, בניגוד לדלמטים, מעורבת.

מצד אחד, יש צדדים בסרט שמרוויחים מהתמקדות בסיפור המקור של קרואלה. ג'ספר והוראס הופכים משני עבריינים טיפשים לדמויות בעלות אופי שפועלות מתוך אהבה לחברתם ולא אוהבות את השינויים שהיא עוברת. זה נותן להם מוטיבציה להמשיך לפעול למרות האופן בו אסטלה/קרואלה מתייחסת אליהם כאשר היא מתחילה לראות את עצמה כיותר טובה מהם. הסרט גם מספק הסבר הגיוני איך אניטה וקרואלה חברות למרות שאין להם לכאורה שום דבר במשותף. יש גם נגיעה לגבי הסיבה שרוג'ר כל כך שונא את קרואלה, אבל הסרט לא ממש מפתח את זה ומשאיר את הפרט כביצת פסחא ולא יותר.

על הצד הפחות מחמיא, התסריט מבולגן ומלא חורים. הדמויות נוקטות באמצעים מוגזמים כאשר קיימות חלופות הרבה יותר חכמות, ונראה שההתפתחות של קרואלה הייתה מתרחשת גם אם פשוט הייתה לאסטלה מספיק מוטיבציה ולא בהכרח בגלל המעורבות של הברונית בחייה. בכלל, עד כמה שהברונית מוצגת כאשת עסקים ממולחת וחסרת אמפתיה, היא מצליחה לעשות הרבה טעויות מטומטמות לאורך הסרט.

הבעיה הכי גדולה היא שלא ברור האם אמורים להתיחס לסרט כפריקוול לסיפור המוכר, או כסיפור נפרד לחלוטין. יש הרבה רמיזות למה שקורה בסרט האנימציה, אבל גם רגעים בהם שסותרים את ההתרחשויות בו. האם קרואלה באמת תנסה יום אחד לחטוף גורים של כלבים בשביל לייצר מהם מעיל, או שזה לא באמת חלק מהקאנון? אם זה כבר לא מה שצפוי לה בעתיד, מה בעצם הקשר בין הדמות שאמה סטון מגלמת על המסך וזו שגלן קלוז גלמה 25 שנים לפניה? שלא לדבר על ההשלכות לגבי פונגו ופרדיטה שקצת מטרידות אם חושבים על סצנה מסוימת ליותר משניה.

הפתיחה של קרואלה לא מבטיחה. הסרט ממהר לזרוק מידע שהיה עדיף לחשוף בצורה סבלנית וכבר על ההתחלה מתנגש עם הרבה מהדברים שקרואלה הקלאסית ידועה בהם. פתאום היא אוהבת כלבים, היא גדלה בעוני, בכלל קוראים לה אסטלה, הוראס וג'ספר הם חברי ילדות ולא סתם גנבים להשכיר… זה לא הלם ראשוני כמו התחושה שהסרט מוותר מראש על קשר ליצירה שהוכיחה את עצמה כאפקטיבית במשך עשרות שנים. באופן טבעי, המצב משתפר כאשר אמה תומפסון נכנסת לתמונה. החל מהופעתה של הברונית על המסך, הסרט נעשה הרבה יותר נסבל. העלילה עוברת לקצב סביר וניתן הרבה יותר מקום לעיצוב המרהיב שבסצנות הראשונות נראה יותר כמו קליפ של סיה מאשר הפקה שעלתה 200 מיליון דולר.

זה לא סרט חכם, או הגיוני במיוחד. עם זאת, הוא גם לא גרוע. העיצוב, כאמור, מרשים למדי וצוות השחקנים עושה עבודה טובה בהתחשב בכך שרובם משחקים בהילוך שני ולא משקיעים מעבר למינימום הנדרש. יוצא הדופן הוא פול וולטר האוזר שתמיד מצוין, הפעם בתפקיד הוראס, והוא היחיד שבאמת מתמסר לתפקיד. בהתחשב בשמות המעורבים בהפקה, היה אפשר לכאורה לצפות ליותר. עם זאת, זה סרט שכל קיומו נובע מרצון של אחת מחברות הבידור העשירות בעולם לסחוט עוד כסף ממותגים מוכרים תוך שלא ברור אם היא מעדיפה נוסטלגיה או המצאה מחדש. מעולם לא היה סיכוי שתצא מזה יצירת מופת וזה בסדר כל עוד מתאימים ציפיות.

ביקורת: עוזרת אישית

עבודה משרדית, כפי שנוטים לתאר אותה בסדרות וסרטים, היא לא דבר כיף. היא יכולה להיות מעשירה, מעניינת, מעודדת קשרים חברתיים, אולי גם יכללו בה כל מיני פעילויות לגיבוש, אבל העבודה עצמה אינה כיף. בגלל זה סדרות כמו "המשרד" ו"ברוקלין תשע-תשע" מתמקדות בשבירת השגרה ולא בעבודה האפורה, כי קשה לבנות סיפורים מוצלחים סביב אנשים שבאים כל בוקר לעבודה, עושים מה שצריך, ואז חוזרים הביתה בערב בלי שחרגו מהנחיות ההנהלה או יצרו קשר עם לקוחות ששווה להיזכר בהם. סרטים כמו "מועדון קרב" ו"מהומה במשרד" אפילו רואים בעבודה המשרדית משהו ששוחק את הנפש ומקהה את המוסר מרוב שהעובדים צמאים לריגוש כלשהו. כמובן שבמציאות ישנם ריגושים בעבודה, אבל בואו נגיד שהכנסה של דוכן פירות ים למטבחון של גוגל, או ערב חברה שכולל סרטון קומי על גדולתה של העיר פתח תקוה (חפשו את זה), לא מייצרים הרבה אהדה מצד הקהל.

הפשרה שתסריטאים מרבים לבחור בה היא הקצנה לשני הכיוונים במקביל. גם מציגים את העבודה עצמה כמשעממת וסוחטת נפשית, וגם מציגים את שבירת השגרה כדבר שמתרחש על בסיס שבועי וכולל דברים כמו מישהו שמאיים לקפוץ מהחלון, רומן סודי במשרד, יריבות בין שני עובדים שמבצעים מתיחות פרועות זה לזה, או ארוע פלילי במהלכו כולם מוחזקים למשך לילה שלם כבני ערובה, עד שהחוטף מסכים למסור את נשקו ולהיכנע כי הבין שהוא מתגעגע לבישולים של אמא.

"עוזרת אישית" הוא סרט שמסרב לנקוט בפשרה המקובלת ובמקום להקצין, דוחס את כל זמן המסך שלו ליום עבודה שגרתי לחלוטין. ג'יין היא עוזרת חדשה יחסית בחברת הפקות גדולה. יחד איתה עובדים אנשים בדרגות שונות של פקידות במטרה לאפשר לעסק להתנהל בצורה היעילה ביותר חרף גחמותיו של הבוס. אותו בוס נעלם לפעמים ללא הסבר, מבריז מפגישות, שוכר עובדות חדשות ללא רקע מקצועי של ממש ומעדיף לא לדבר ישירות עם אשתו. אם האישה מתקשרת להתלונן על כך שחסם לה את כרטיסי האשראי המשותפים, ג'יין צריכה למנוע מהשיחה לעבור מהשולחן שלה הלאה.

כך היא מעבירה את היום, עובדת חרוצה כמעט בלי זמן לנשום ובכלל בלי זמן לחיי חברה. כשהעובדים האחרים מדברים על סוף השבוע, היא מזכירה להם שנשארה במשרד. היא מנקה גם דברים שאינם מוגדרים במסגרת עבודתה, דואגת להעביר משלוחים של אוכל, לסדר את ארון התרופות, לצלם תסריטים, תמונות של שחקנים ומה שעוד דורש העתקים, עונה לטלפונים, מוודאת שהנהג יגיע בזמן וכל דבר אחר שהבוס צריך. כשהיא מבינה את מה שכולם יודעים על חייו הפרטיים של הבוס, משהו בה קצת נשבר, אבל היא צריכה להחליט איך להתנהל בבניין שבו השמועות עוברות במהירות בין החדרים.

עקרונית, הסרט היה יכול להתרחש במשרדים של כל חברה גדולה ולא בהכרח חברת הפקות. אחרי הכל, רוב הסרטים המתרחשים בסביבה כזו פחות מתרכזים במוצר או השירות אותם החברה מציעה ויותר ביחסים בין העובדים והמעסיקים. עם זאת, המודעות הציבורית כיום אודות התנהלותם של מפיקי-על כמו הארווי ויינסטין וסקוט רודין, גורמת לכל מי שנמצא בכזו עמדת כח בתעשיית הבידור להיראות חשוד. קיימת תחושה שהרבה אנשים חזקים בהוליווד יודעים שזה רק עניין של זמן עד שיגיע תורם, ועוזרת אישית מראה בצורה פשוטה ודי ישירה מדוע בכל זאת יש להם עוד שנים של פעילות בטוחה לפני החשיפה שתגמור להם את הקריירה. ככל הידוע לנו, יתכן ועוזרת אישית הוא הדרך של הבמאית קיטי גרין לספר משהו שלא יכלה לדבר עליו בעבר.

גרין משאירה את ג'יין כל הזמן בתמונה. אין בסרט אף סצנה בלעדיה והכל מוצג בהתאם לסדר היום שלה. בכך, עוזרת אישית משתמש בטכניקה שעבדה מצוין גם ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד", בה הצופים מקבלים טעימה מנקודת המבט של אישה צעירה, על כל הכיעור והלחץ הנלווים ובלי צנזורה. מרגישים עד כמה ג'יין היא לא אחת מהחבר'ה ועד כמה היא נמדדת בהשוואה לנשים אחרות שאינן בעמדה בכירה, גם אם אין לה שום קשר אליהן. יש כל הזמן תחושה כאילו מזלזלים בה, בין אם בגלל הנסיון המועט שלה, או מעצם היותה אישה. גם כשדמויות מסוימות מקבלות מגרין הנחה, הרושם הראשוני כאילו המשרד הוא המגרש הביתי של גברים וגם הזוטרים שביניהם מרגישים שיש להם במי להתעמר, עדיין נשאר.

משרדי חברת ההפקה בעוזרת אישית הם לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם חושבים על עולם הבידור. אין שם כוכבים שמסתובבים בין החדרים, סטים של הפקות יוקרה המצטלמות ברחבה בין הבניינים, משרד מלא תסריטאים שזורקים שנינויות ללא הרף, או בוס כריזמטי שמדבר על החלום האמריקאי ומפנטז על קריירה פוליטית. למעשה, הבוס של ג'יין נותר לא יותר מקול מסתורי בטלפון. אנחנו לא רואים את פניו, לא יודעים שום פרטים על המראה שלו ואיש אינו מתייחס אליו בשם. אפילו במייל שג'יין שולחת אליו ישירות, שורת הנמען ריקה כאשר הצג נמצא מול המצלמה. גם ג'יין נותרת מסתורית ברובה, כאשר טלפון קצר להורים הוא האינטרקציה היחידה שיש לה שאינה קשורה למקום העבודה.

כאמור, זה לא משנה במה החברה עוסקת, כי ג'יין מתעסקת רק בעבודה משרדית רגילה. זה גם לא משנה מה החברה שבה סי.סי בקסטר עובד מייצרת, כי "הדירה" הוא סרט על אגואיזם מול אלטרואיזם. זה לא משנה על מה דילברט עובד כרגע, כי הקומיקס עוסק בדרכים הרבות בהן זה לא ישנה את חייו. זה לא משנה שג'יין עובדת דווקא בחברת הפקות, כי הסרט עוסק באיך זה להיות בתחתית שרשרת המזון. כולם נראים כמו טורפים במצב הזה ורק הופעה של מישהו שנמצא עוד יותר נמוך בסולם, משפרת איכשהו את מצבה של ג'יין.

מתבקש שעוזרת אישית יטיף על מצבן של נשים בעולם התאגידי, או על השחיתות של תעשיית הבידור, אבל הוא יותר מתוחכם מזה. הבימוי של קיטי גרין ממסגר את התמונה סביב אישה צעירה שמרגישה שכולם מזלזלים בה ושעתידה המקצועי תלוי בסיכת בטחון, בעוד התסריט מספר על תהליך שקט שמתרחש מתחת לפני השטח. ג'יין מתבגרת, מסתגלת, מאבדת את התמימות ולומדת את השיטה. בין אם זה מוצא חן בעיניה או לא, הבחירה האם להיות בורג במערכת או לוחמת צדק, היא שלה. גם אם למביט מהצד לא נראה שמתרחשת דרמה גדולה בין עוד צילום מסמך להכנת תיק לנסיעה, יום העבודה השגרתי של ג'יין הוא משהו שעשוי להשפיע על שארית חייה המקצועיים.

ביקורת: נשמה

יש בדיחה ישנה לפיה לא ידוע מה קורה אחרי המוות, אבל בטוח שזה כיף כי עובדה שאף אחד לא חזר משם. מבין הפרשנויות השונות לעולם הבא או לגלגול נשמות, יוצרי קולנוע בחרו את אלה שנראו להם הכי מעניינות. זה גן העדן האוטופי מ"הנער" של צ'רלי צ'פלין, רדיפה אינסופית של בתים כמו ב"ביטלג'וס" של טים ברטון, חוסר אונים נצחי כמו ב"סיפור רפאים" של דיוויד לאורי, או הדרכים השונות בהן מישהו חזר לחיים בגוף אחר בגלל טעות של פקיד. כשפיקסאר נגעו בפעם האחרונה בחיים אחרי המוות, הם דבקו במסורת המקסיקנית של, ובכן, חיים אחרי המוות, רק בתור שלדים שיכולים פעם בשנה לבקר בעולם שלנו אם מישהו השאיר תמונה שלהם.

"נשמה" הוא עוד נסיון של פיקסאר לדבר על מה שקורה אחרי המוות, רק שהפעם הסרט מתמקד יותר במה שקורה לפני כן, כשחיים. ג'ו גרדנר הוא מורה למוזיקה שחולם לנגן ג'אז בלהקה. למרות שאמו אומרת שלהיות מוזיקאי זו לא פרנסה ובית הספר מציע לו קביעות, ג'ו מקבל הזדמנות נדירה להופיע עם להקתה של דורותיאה ויליאמס ולחיות את החלום שלו, לפחות לערב אחד.

בעודו חוגג את החדשות הטובות, ג'ו נופל לפתח ביוב ומת. הוא מוצא את עצמו בדרך לעולם הבא, אבל נמלט מהתור ומזוהה בטעות כאדם אחר שמיועד להיות מדריך עבור נשמה שטרם נולדה. הנשמה אליה הוא מצוות, המוכרת בתור 22, לא מעוניינת להיוולד וכבר הצליחה לייאש שורה של מנטורים מפורסמים. היא אמורה למצוא את הניצוץ שיתן לה את אישור המעבר לכדור הארץ וג'ו מעוניין באישור הזה על מנת לחזור לחיים ולהגיע בזמן להופעה, כי למרבה המזל הזמן בעולם הבא עובד בדיוק כמו הזמן בעולם שלנו. השניים מחליטים שג'ו יעזור ל-22 למצוא ניצוץ והיא תעזור לו לחזור לכדור הארץ, אולם התכניות לא בדיוק מסתדרות כפי שהם מצפים.

יותר מכל סרט אחר שפיקסאר חתומים עליו, נראה שנשמה מיועד לקהל מבוגר יותר משהוא מיועד לצעירים. עדיין יש לו דרוג גיל לכל המשפחה ופוטנציאל להיות השראה להרבה צעצועים בארוחות ילדים, אבל נראה שיותר מתמיד התסריט מדבר בשפה של גדולים. הוא לא עוסק רק בחלומות ושאיפות, אלא גם בהשלמה והבנה שלא תמיד משיגים מה שרוצים וזה בסדר. כל עוד מתנהגים כמו בני אדם ולא הופכים את הצרות האישיות שלכם לבעיה של כולם, תחיו את החיים שלכם, גם אם לא עמדתם בציפיות של עצמכם מלפני עשרים שנה. גיבור הסרט הוא גבר ניו יורקי מודרני שחלק משיערותיו כבר מלבינות, ונראה שזה בדיוק מי שהסרט הכי פונה אליו. מילניאלז מבוגרים, או ג'נאקסרים צעירים, שהגיעו לשלב בחיים בו החיפוש אחר יציבות כלכלית חשוב יותר מחיפוש אחר אהבה חדשה, או עבודת חלומות. אנשים שעדיין מקבלים הטפות מהורה אחד, בעודם מפחדים להפוך להורה השני. אנשים שמעדיפים שיעריכו אותם על פני שיעריצו אותם.

ג'יימי פוקס מספק את קולו לג'ו שמסרב להשלים עם האפשרות שלא יגשים את מה שהוא תופס כיעודו בחיים, עד שהוא מילולית נקלע למשבר קיומי. למרות שנראה שמעריכים אותו כמורה, וגם 22 הפרועה מקשיבה להסבריו, ג'ו מתעקש שעליו לנגן במועדון בכל מחיר. הוא לא רוצה להרגיש שבזבז את חייו בלי שלפחות קבל הזדמנות להיות משהו מעבר למורה בבית ספר ציבורי. זאת למרות שמכל בחינה, נראה שאנשים מחבבים אותו ולפחות אחד הפך למוזיקאי מקצועי בהשראתו. הבעיה היא שג'ו, כמו רוב האנשים, לא מסוגל להיות מרוצה באופן קבוע. זה טבע האדם לשאוף ליותר וג'ו עדיין מאמין שהערב האחד הזה על הבמה ישנה את מסלול חייו. אולי זו אפילו ההזדמנות האחרונה שלו לשינוי לפני שיתפשר על חיים נוחים ויציבים, אולם לא מספקים.

בזמן שאני כותב את השורות האלה, אני נמצא בעצמי בתהליך של תובנה. עם בת זוג וילדה, עבודה שמתאימה לכישורים שלי, דירה שכורה בשכונה טובה והרבה חברים וקרובי משפחה, אין לי באמת תלונות. בגיל 37, אני נמצא איפה שרצוי להיות בגיל הזה עבור אדם שלא אוהב להתבלט ובאמת שטוב לי. עדיין, אני לא יכול שלא לחשוב על כך ששנים של כתיבת ביקורות, סיקורי אוסקר והקלטת פודקאסט על קולנוע, לצד הרצאה או ארוע מזדמנים בכנסי גיקים לאורך העשור שעבר, לא הביאו להרבה תוצאות. מעט מאוד אנשים קוראים או מאזינים לי, ההרצאה שלי באייקון שעלתה בחינם ליוטיוב בקושי משכה צפיות כלשהן ובשש שנים וחצי של הקלטת "שורה שניה באמצע" מדי שבוע, לא התקרבנו לרבע מכמות המאזינים הקבועים של כמה פודקאסטים שאנשים שאני מכיר אישית מקליטים. אפילו כשבקשו לצטט ביקורת שלי בספר אקדמי, הבנתי די מהר שהסיבה לא הייתה הביקורת עצמה, אלא משפט בודד בו השתמשתי בשפה מגדרית מסוימת. בקיצור, אני אוהב את החיים האמיתיים שלי, אבל יתכן ותמיד ארגיש שלא עמדתי בציפיות בכל הנוגע לעבודת החלומות שלי. אני ממשיך לכתוב ביקורות כי אני נהנה מזה וכי אני מאמין שאף פעם לא מזיק שיהיה מידע נוסף זמין למי שעורך חיפוש, אבל לא נראה שהיעוד שלי הוא להפוך למבקר מוכר.

עדיין, למרות ההזדהות שלי עם הדמות הראשית בסרט, נשמה פחות רגש אותי מרוב סרטי פיקסאר. יש לחברה הזו יכולת לסחוט ממני דמעות בקלות מגוחכת (אני לא מסוגל לא לבכות כשאני חושב על המשפט "קחי אותה לירח בשבילי") ועדיין, נשמה עבר אצלי יותר כצפיה קלילה ומבדרת מאשר כחוויה רגשית. למרות שהוא עוסק בנושא שאדם בגילי ישר מוצא את עצמו נקשר אליו, לא היה פה האגרוף לבטן שכבר למדתי לצפות לו. אולי זה דבר טוב, כי אם כל סרט של פיקסאר היה בנוי סביב הרגע המרגש במיוחד הזה, הם היו מאבדים את היחוד שלהם. במקרה של נשמה, מאוד נהנתי מההומור, שחלק ממנו יעבור לילדים גבוה מעל הראש, לצד הערכה להצגה של נקודת מבט אפרו-אמריקאית מבלי ליפול לקלישאות וסטראוטיפים, אבל עם כמה קריצות מאוד ברורות להבדלים היומיומיים. הערה על נסיון לעצור מונית בניו יורק מקבלת הקשר נוסף בזכות צבע עורה של הדמות שאומרת אותה, כמו גם התחושה שהרדיפה אחר היעוד בחיים מתעצמת כאשר לוקחים בחשבון שלג'ו ומשפחתו היו מראש פחות סיכויים לשבור את תקרת הזכוכית.

הסצנות שמתרחשות בעולם הבא (והעולם שלפני) הן ברובן משעשעות וכוללת שימוש פושע במדבבים מפורסמים לתפקידים פיציים. העיצוב נפלא, הבדיחות קולעות והפילוסופיה בגרוש איכשהו עובדת. יש חורים די רציניים בעלילה, או לפחות פרטים שאם קצת חושבים עליהם, מעוררים הרבה שאלות. עדיין, התוצאה משעשעת ומציגה את אחת הפרשנויות היותר מקוריות למה שמחכה אחרי המוות. סוף הסרט קצת עצבן אותי כי הרגשתי שהוא מאולץ ונוסף ברגע האחרון בניגוד למסר שהנחה את הסיפור עד לאותו רגע. לא אפרט כאן לגביו, אבל הוא הזכיר לי את הנטיה של פיקסאר לא ללכת עד הסוף עם רעיונות מסוימים, גם כשהם היו עושים את הסרט לשלם יותר.

עם כל ההשלכות המטרידות של פרטים שהסרט לא מסביר, זו עדיין הייתה חוויית צפיה מוצלחת. מדבבים טובים, הומור משובח ורעיונות שלמעשה מדברים למבוגרים בצורה כנה, בגיבוי מוזיקה לא רעה בכלל (למרות שכמו במקרה של "לה לה לנד", לדבר על ג'אז במקום להשמיע יותר ממנו לא יגרום לאנשים להתאהב בסגנון), מזכירים שגם סרט שהוא לא בחמישיה הגדולה של הפקות פיקסאר הוא עדיין מוצר מלוטש ומשובח. אולי הייתי אמור לצאת עם יותר תובנות על החיים. בטוח היו אמורות לנזול לי יותר דמעות במהלך הצפיה. בכל מקרה, הנשמה בסרט היא לא רק זו שנמצאת בנגינה או היצוג החזותי של נשמות ללא גוף, אלא גם הרצון הטוב האמיתי שהושקע ביצירה ועוזר למסר שטחי יחסית לעבור בלי לזלזל בקהל.