מה עדיף? ארגנטינאי יחסית לא מוכר שמספר על אלימות, או שלושה אמריקאים ואוסטרלי אחד מפורסמים שמספרים על העל-טבעי? הפרק השבועי של הפודקאסט מוקדש ל"סיפורים פרועים" החדש ול"איזור הדמדומים: הסרט" הידוע לשמצה.
ספוילרים פרועים לשני הסרטים.
חודש: מרץ 2015
ביקורת: סיפורים פרועים
אישה עולה למטוס. בשיחת חולין שפותח איתה הנוסע שלידה, מתברר כי היא דוגמנית והוא מבקר מוזיקה. קלאסית. השניים מדברים, אולי אפילו מפלרטטים, כאשר נזרק לחלל השיחה השם פסטרנק. בצרוף מקרים מדהים, החבר לשעבר של האישה, היה גם התלמיד של המבקר ושניהם זוכרים היטב את הסיפור שלהם איתו. נוסעת שלישית מזהה את השם.
ככה מתחיל "סיפורים פרועים", עם הראשון מתוך שישה קטעים שאינם קשורים זה לזה עלילתית, אולם חולקים נושא כללי משותף. האם הנושא הוא אלימות? צדק? נקמה? האדם כחיית פרא? נראה שכל סיפור מושך לכיוון קצת שונה, אבל כולם מתקיימים ביקום שבו לקח הבמאי והתסריטאי דמיאן ציפרון מקרי מבחן, בודד אותם מהחברה ובדק מה יקרה אם יאפשרו להם להתמודד ישירות עם ההשלכות של מעשיהם. אין לדעת מראש אם הסוף יהיה טוב, רע, או משהו באמצע.
לאחר הסיפור במטוס, ממשיך הסרט להציג בפנינו את גיבוריו המפוקפקים. מלצרית שמגלה כי הלקוח היחיד במסעדה הוא האדם השנוא עליה, שני נהגים על כביש מבודד שלא מחבבים זה את זה, אדם שחייו מתדרדרים החל מהרגע בו גוררים לו את המכונית, הורים עשירים שמנסים למנוע מבנם ללכת לכלא וכלה שמגלה את הדבר האחרון שהייתה רוצה על בעלה הטרי.
זהו בהחלט סרט אלים, אולם מדובר באלימות מענגת. כזו שיודעת לנצל היטב את המדיום הקולנועי ולשלב בין צילום יפה, פסקול משובח וצוות שחקנים שנראה שנהנים מהחוויה בסך הכל. אופיים של הסיפורים שונה, כאשר חלקם יותר קלילים מהאחרים. אחד מזכיר טלנובלה, כולל וידוי שנשמע כאילו נכתב בידי תסריטאי להשכיר. פרק אחר רווי באקשן, בעוד שלישי הוא סיפור קפקאי למהדרין. אלה לא שישה סגנונות שונים לחלוטין, אבל כל סיפור עומד איתן בזכות עצמו ומנפיק חוויה חדשה, כמו מאפס.
כתוביות הפתיחה משוות בין השחקנים וצוות ההפקה לחיות פרא. אכן, הקונפליקטים המוצגים בסרט, נוצרים כאשר מפרידים דמות אנושית מהנורמות המקובלות בחברה המערבית ונותנים לה לרוץ חופשי עם האינסטינקטים והרגשות שלה. התוצאה היא שישה ניסויים מחשבתיים שנוצרו בידי מספר סיפורים מוכשר במיוחד. לא ראיתי עבודות קודמות של ציפרון, אבל בהחלט אתחיל לעקוב אחריו החל מעכשיו.
מאוד קשה לתאר מה עובד כל כך טוב בסיפורים פרועים מבלי לספיילר אותו. זו הבעיה עם מקטעים שאף אחת מהם אינו עולה באורכו על חצי שעה. אפשר לספר מי הדמות הראשית, אבל כבר מהפעולה הראשונה שלה, מתחילה שרשרת התרחשויות שאין לדעת מראש כיצד תסתיים. האופי המתחלף הזה שומר על רעננות והופך כל סיפור להתחלה חדשה. רובם לא היו מחזיקים כסרטים באורך מלא, אולם הם מנצלים היטב את הזמן המוקצב להם וכולם מרתקים, מותחים ומפתיעים.
רוב השחקנים אינם מוכרים בשמם לקהל הישראלי, אולם יש פה כמה פרצופים שנתקלנו בהם לא פעם. איכשהו, ארגנטינה, מדינה של 43 מיליון תושבים, שולחת לאוסקר שוב ושוב סרטים עם אותם שלושה משה איבגיים מקומיים. הקל ביותר לזיהוי הוא ריקרדו דארין, המככב בסיפור הרביעי ומקבל אולי יותר זמן מסך מכל שחקן אחר בסרט. הוא גם נותן את ההופעה הזכורה ביותר, כנראה כי דמותו נדרשת למגוון הרחב ביותר של רגשות. זה גם הסיפור היחיד שממוקם לאורך יותר מיום אחד ויותר מאתר צילומים אחד. לא הבחנתי בכך בזמן הצפיה, אבל כמעט כל הסיפורים כאן מינימליסטיים להפליא.
אולי לא שמתי לב כי הבימוי, בליווי המוזיקה שכתב גוסטבו סנטאוללה, הופכים הכל לאפי יותר. להוציא את הסיפור הראשון, יש כל הזמן תחושה שמשהו גדול מהחיים קורה. כאילו כל העולם עצר בכדי להתבונן בכמה אנשים שבדיוק עושים משהו לא מקובל. ההתמקדות של רוב הסיפורים בלוקיישן בודד, בהחלט גורמת לדברים המוצגים בו להיראות רלוונטיים בהרבה מכל מה שקורה בחוץ.
אני חוזר בביקורת על ביטויים כמו "להוציא את" ו"רוב", כי כמה שלא אנסה לשכן את כולם תחת הגדרה אחת, תמיד ימצא סיפור ששובר את התבנית. כמעט כולם עוסקים בנקמה, אבל יש אחד שלא. כמעט בכולם מישהו שוקל לקחת את החוק לידיים, אבל באחד לא. כמעט כולם מתרחשים במיקום אחד לאורך פחות מיממה, אבל יש אחד שהולך נגד הקונספט הזה. דמיאן ציפרון כאילו משחק עם הצורך של הצופה לסווג דברים בצורה פשוטה, רק כדי להרוס לו את האפשרות לעשות זאת ולאלץ אותו לחשב מסלול מחדש. הדבר היחיד שבטוח לגבי כל אחד מששת הסיפורים, הוא שהעלילה מתאפשרת בזכות מישהו שעושה דברים קצת אחרת. אפילו אם זה מה שמצופה מהדמות, זה באמת המכנה המשותף היחיד שמתאים לכולם וזו לא חכמה לעלות עליו, כי כל עולם הקולנוע מתבסס על אנשים שלא מתנהגים בדיוק כמו הקהל באולם.
עוד חלק מסוד הצלחתו של סיפורים פרועים, הוא הבחירה בסיטואציות שאינן אופייניות ספציפית לארגנטינה. כל אדם בעולם המערבי חושב שהביורוקרטיה במדינתו מושחתת וחסרת תועלת. כל אחד שונא נהגים חסרי אחריות. כל אחד שואל את עצמו מה היה עושה בסיטואציה המוצגת. הסרט מתבסס על הנטיה הטבעית לחיות לצד מי שדופק אותנו, כי מי יודע מה יקרה אם נתקומם מולו. החיה האנושית, כפי שציפרון רואה אותה, מסוגלת להיות אלימה ומסוכנת, אבל מכילה גם רגשות חמלה וצער. זו רק שאלה של נסיבות. בסופו של דבר, אנחנו שואפים להגיע למצב הטוב ביותר עבורנו, אבל לא תמיד יודעים לזהות את הדרך הנכונה.
מתוך שילוב בין קומדיה שחורה, אימה ומתח, יצא סרט מבדר באותה מידה שהוא אלים. הוא מצליח לייצר הזדהות עם הדמויות בתוך דקות ספורות, על ידי הצבתן מול פחדים אמיתיים של מי שנמצא באולם. אף אחד פה לא צריך להתמודד מול לטאה פרהיסטורית בגובה בניין, או עם עליה מטאורית מאלמוניות לצמרת מצעד הפזמונים. הסיפורים מציגים אנשים פשוטים שמתמודדים מול מה או מי שמתסבך אותם, מי בצורה יותר ישירה ומי מבין הצללים. בלי להכריז מראש אם הוא אופטימי או פסימי, סיפורים פרועים מציג רעיונות וחוקר אותם בסקרנות ובהנאה.
פרק 83 – עניין של זמן
איתן הוק מנסה לשנות את העבר, טום קרוז מנסה למנוע את העתיד. פרק של שורה שניה באמצע על "ידוע מראש" (Predestination) ועל "דו"ח מיוחד.
ספוילרים לשני הסרטים ולטכניקת הריצה של טום קרוז.
פרק 82 – קיץ על החוף
כאן בשורה שניה באמצע, אנחנו לא מתקפלים בפני עונת המעבר היבשה העוברת עלינו. חודש לפני שהם מתחילים להפציע, קבלו פרק הצופה אל עבר הסרטים העומדים לצאת במהלך הקיץ הקרוב. בונוס: משחקי מילים גרועים על מהיר ועצבני.
פרק 81 – פשוט אמרו לא!
בפרק החדש של הפודקאסט, נסיון לדבר על "מידות רעות" מביא להרבה ציטוטים מסרטים אחרים. נסיון לדבר על "ביג ליבובסקי" מביא להרבה ציטוטים מ"ביג ליבובסקי".
יש כאילו, מלא ספוילרים, בן אדם.
ביקורת: עדיין אליס
כששואלים מה הכח של זכיה באוסקר, צריך לקחת את "עדיין אליס" כדוגמה. סרט דל תקציב, צנוע, שנוצר בידי צמד במאים לא מוכרים ויצא להפצה מסחרית רק בסוף השנה. הוא השיג בדיוק מועמדות אחת לאוסקר ועל המועמדות הזו גם זכה. אחרי ארבעה נסיונות כושלים, ג'וליאן מור זכתה סוף כל סוף באוסקר וזו הסיבה העיקרית שבכלל טרחתי לצפות בסרט.
אני לא מת על ג'וליאן מור. אני חושב שיש לה תפקיד נחמד פה ושם, אבל מעולם לא נמניתי על עדת מעריציה. היא שחקנית מוגבלת בעיני, שנוטה לגלם דמויות שעושות כאילו בכוונה את כל הטעויות האפשריות, לשם הדרמה. יוצא הדופן היחיד הוא תפקידה ב"ביג ליבובסקי", שם היא חושפת באופן נדיר, את הפן הכמעט קומי שלה.
עדיין אליס אמור להיות נמוך בסולם העדפות הצפיה שלי, אבל הזכיה של מור באוסקר, עוררה את סקרנותי. למרות טריילר לא מבטיח והעדר שמות שבהכרח הייתי רוצה לראות על המסך הגדול, אני מעוניין לפחות להיות מסוגל לשפוט בעצמי האם היא נותנת הופעה הראויה לפרס.
אליס האולנד היא מסוג הנשים שאומרים שיש להן הכל. היא חוקרת ומרצה מוערכת בתחום הבלשנות, נשואה בעושר לאלק בולדווין ויש להם שלושה ילדים בריאים ויפים, שניים מהם עם קריירה מבטיחה ואחת עם שאיפות להצליח כשחקנית. אליס גרה בבית גדול בניו יורק ומעבירה את זמנה החופשי בג'וגינג ובישול לאורחים בליווי כוס יין אדום.
זמן קצר לאחר יום הולדתה החמישים, מבחינה אליס כי היא מתקשה לזכור דברים מסוימים. היא שוכחת מילים באמצע משפט, הולכת לאיבוד בסביבה מוכרת, מפספסת תאריכים וצריכה לפעמים עזרה בלזכור שמות. בעוד הדברים האלה עשויים לקרות לכל אדם בגילה, בדיקות נוירולוגיות מאשרות שהיא לוקה באלצהיימר נדיר, הפוגע כבר בגיל צעיר יחסית.
על הצד החיובי, בכל הנוגע להצגת הסימפטומים של אלצהיימר מוקדם והאופן בו המחלה פוגעת בתפקוד היומיומי, הסרט עושה עבודה טובה. בלתי אפשרי לסיים את הצפיה מבלי לצבור ידע אודות המחלה ולתהות מה אפשר לעשות בכדי להתמודד איתה. בנוסף, נראה אתכם יוצאים מהאולם ולא מתחילים לעשות לעצמכם כל מיני מבחני זכרון, ככה ליתר בטחון.
הליקויים של עדיין אליס נמצאים בצד האנושי של הסיפור. בעוד הוא יעיל כתשדיר חינוכי, יש לו גם בערך את אותה רמת תחכום ומקוריות כשזה מגיע לבניית דמויות. לא רק החיים של אליס נראים כמו קלישאה, גם האנשים סביבה מדברים אך ורק במשפטים שכאילו לקוחים מסרטים אחרים. השיחות פה כל כך לא טבעיות, שאני תוהה האם התכנה בעזרתה כתב ריצ'רד גלייצר (החולה ב-ALS) את התסריט, לא הייתה גם מדריכה השחקנים. הטקסט מלא שורות שכל אחת מהן יכולה להשתלב במהלך שיחה אמיתית, אבל כל השיחות בסרט מוצגות דרך שורות כאלה בלבד, בלי אף מילה שאינה תכלס. אם הייתה קטגוריה באוסקר לתסריט הגרוע הטוב ביותר, עדיין אליס היה צריך לזכות. מזמן לא ראיתי יצירה המכילה כל כך הרבה מילים שיכולות לעבוד בתאוריה, אבל שולבו בעדינות האופיינית יותר לטומי ויסו.
זה לא עוזר שג'וליאן מור מדקלמת את הטקסט בחוסר רגש מוחלט. המשחק שלה משתפר ככל שהעלילה מתקדמת, אבל בבדיקת הזכרון הראשונה שמוצגת על המסך, היא עונה לשאלות הרופא מבלי לחשוב לרגע באופן שיעניק תחושה של מציאותיות. אם המכונות ממטריקס היו מנסות לעבור את מבחן טיורינג, ככה הן היו נשמעות. ג'וליאן מור מתאמצת לומר את הטקסט בצורה מושלמת וללא היסוס, מה שהופך את כל הרעיון שיש לדמות שלה קשיי זכרון, להרבה פחות אמין. לצורך השוואה, כאשר אלק בולדווין נדרש לענות על שאלות דומות, הוא למעשה חושב לרגע לפני שהוא יורה את התשובה. אין לו אלצהיימר מוקדם, ככה פשוט בני אדם אמיתיים מגיבים.
גלייצר ועמיתו לבימוי ווש וסטמורלנד, משלבים מדי פעם משחק עם הפוקוס בכדי להדגיש את הניתוק שאליס חשה מהסביבה. זה טריק פשוט, אבל הוא מבוצע היטב. כך גם הנטיה לצלם סצנות שלמות בשוטים רציפים, שהולכת ונעלמת לטובת עריכה מהירה ככל שהמחלה מתקדמת. גם אם רוב הזמן, עדיין אליס מבוים בצורה סטנדרטית למדי, רגעים כאלה מספקים ניגוד יצירתי לעומת התסריט העבש. נראה שגלייצר את וסטמורלנד הבינו שבכדי להעביר בצורה יעילה יותר את הבלבול וחוסר העקביות שאלצהיימר גורם, צריכים לספק את נקודת המבט של החולה במחלה ולא רק של משקיף מהצד.
הסרט הזה לא גרם לי להעריך יותר את ג'וליאן מור כשחקנית. למרות שיש לה רגעים מוצלחים במערכה האחרונה, הדרך לשם רצופה בדקלום לא מתוזמן של שורות מהתסריט, חוסר יכולת להביע רגש ללא מילים ויותר מסצנת בכי לא משכנעת אחת. אני לא טוען שהיא קבלה אוסקר רק בגלל הוותק והפסדי העבר, אבל נראה שאת התחושה שהגיע לה לזכות כבר, חשים רק מי שמתחברים לסגנון המאוד טכני שלה. אני לא נמנע עליהם ועל כן, היא לא נראית לי כמו ליהוק מוצלח במיוחד.
גם אלק בולדווין מתקשה להיות אמין, אבל במקרה שלו, אני יותר מאשים את התסריט שהעניק לו אפס אישיות, מאשר את יכולותיו כשחקן. הוא בהחלט מנסה לסחוב את הסצנות בהן נדרש ממנו רגש וזו לא אשמתו שהדמות שלו כתובה רע. קריסטן סטיוארט, שכל כך אוהבים לרדת על האנמיות שלה בסרטי דמדומים, דווקא מציגה את הדמות היותר עגולה בסרט. היא היחידה שאפשר ממש להזדהות איתה ולו מכיוון שבחרה לחיות במסלול כה שונה משאר בני המשפחה.
החשיבות של עדיין אליס היא לא בהופעה של השחקנית הראשית ולא בתרומתו להיסטוריה של עולם הקולנוע. הוא מנסה לעורר הזדהות עם דמויות קלישאתיות ולהציג את האירוניה הכי קלה ושטחית שאפשר, על ידי הענקת אלצהיימר לפרופסור לשפות. הסיבה היחידה שאני ממליץ לראות את הסרט, גם אם לא בקולנוע, היא בכדי ללמוד על המחלה עצמה. את השחקנים היה אפשר להחליף בצוות אחר לגמרי והעלילה הייתה יכולה לעסוק גם במשפחה ענייה שנאבקת לשרוד. זה לא היה משנה את הדבר היחיד שחשוב בסרט והוא התזכורת שאלצהיימר היא מחלה חשוכת מרפא שהלוקים בה זקוקים לתמיכה וסבלנות אין קץ מסביבתם. לאליס יש מזל שהמשפחה שלה איתה, אבל להרבה אנשים בעולם האמיתי, אין אפילו את זה.
פרק 80 – איקס מסמן את האוצר
בפרק החדש של הפודקאסט, אנחנו לובשים חליפות ויוצאים להרביץ נאומים על שוויון זכויות לאפרו-אמריקאים ועל התנגדות לאדם הלבן. או שאנחנו פשוט יושבים לדבר על "סלמה" ועל "מלקולם אקס".
ספוילרים גאים וזקופים לשני הסרטים.
פוסט אוסקרום – מסקנות מטקס האוסקר ה-87
לקחתי את הזמן השנה ונתתי לתוצאות טקס האוסקר האחרון לשקוע כמו שצריך. המרוץ עצמו היה שגרתי, אולם הסרטים שהתחרו בו, היו יוצאי דופן ביחס למה שנהוג לדמיין כסרטי אוסקר. אחרי שבוע של רגיעה, הנה הפוסט האחרון שלי על טקס פרסי האוסקר ה-87, לפני שאתחיל להתעסק בפרסים של שנה הבאה.
הזוכים
לא הייתה שום הפתעה בזכיה של בירדמן בפרס הסרט הטוב ביותר. אחרי שזכה אצל גילדות המפיקים, השחקנים והבמאים, כל תוצאה אחרת הייתה בגדר הפתעה. הגילדות השיבו את כוחן לאחר שלא הצליחו ליצור קונצנזוס בשנה שעברה. היחידה שלא נבאה את הזוכה באוסקר היא גילדת התסריטאים, שם בירדמן לא היה כשיר להתמודד על פרס התסריט המקורי הטוב ביותר.
בתוך שנתיים, זכו שניים משלושת האמיגוס – אלפונסו קוארון, אלחנדרו גונזלס אינייריטו וגיירמו דל טורו, באוסקר לבימוי. מעבר לכך שזה הולך להקפיץ את המניות של Crimson Peak, סרטו הבא של דל טורו, מדובר בחלק ממגמה שהאקדמיה עוברת בשנים האחרונות. עדיין זוכים בעיקר סרטים דוברי אנגלית, אבל רק אחד מחמשת הזוכים האחרונים בוים בידי במאי אמריקאי, שלא היה מועמד בעצמו. נראה שהמאמצים להכניס יותר מגוון אתני ויותר רקעים מקצועיים בקרב חברי האקדמיה, מתחילים להשתלם והאוסקר נעשה פחות ממוקד בהוליווד.
מנגד, זה זוכה שלישי בארבע שנים שעוסק בתעשיית הקולנוע, גם אם השנה נוספה הזווית של ברודוויי. נראה שהאקדמיה פחות ופחות מתביישת להודות שעיסוק עצמי עושה לה טוב. אפשר רק לתהות כיצד "מפות לכוכבים", העוסק בקרביים המכוערים של הוליווד, היה מתקבל לו היה יוצא לפני סוף השנה.
כל השחקנים הזוכים היו צפויים והם אותם ארבעה שזכו גם בפרס גילדת השחקנים. שני הזוכים על תפקידים ראשיים, גלמו חולים במחלה חשוכת מרפא, בעוד שחקן המשנה הטוב ביותר הוא הנבל הקולנועי האלים שהאקדמיה כה מחבבת. שחקנית המשנה הטובה ביותר, זכתה על גילום אישה ממוצעת יחסית, אולם נראה שהזכיה של פטרישיה ארקט הייתה בשם כל הצוות שעמל על התבגרות במשך 12 שנה, אבל לא יכל מול הסחף של בירדמן.
ההפתעה הגדולה ביותר היא כנראה הזכיה של ויפלאש בשלושה פרסים ובמיוחד, בקטגוריית העריכה. התחושה הייתה שהתבגרות יזכה, אבל העריכה הסוערת של ויפלאש, חטפה את הפרס מהסרט המסכם יותר מעשור לתוך שעתיים וחצי. יאמר לזכות האקדמיה שהתבגרות מכיל כמה סצנות שלא מתחברות לשום דבר, בעוד העריכה של ויפלאש (לצד הסאונד וההופעה של סימונס, שזכו גם הם) היא מה שמאפשר להבין עד כמה העבודה שבמרכז הסרט היא מפרכת.
הזכיה של 6 גיבורים באוסקר לסרט האנימציה היא תזכורת לכך שלא מספיק שהסרט יהיה טוב, צריך גם שמספיק אנשים יראו אותו. שירת הים נחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים של השנה, אבל אין מה להשוות את מידת החשיפה לה זכה, לזו של שיתוף פעולה בין דיסני למארוול. דווקא כשנראה שהזכיה של בין כוכבים בפרס האפקטים, על חשבון קפטן אמריקה, שומרי הגלקסיה ואקס-מן, מסמלת סלידה של האקדמיה מגיבורי-על, 6 גיבורים הציל את כבודו של הז'אנר.
אז בירדמן התחיל לקטוף פרסים. כל הזכיות שלו היו במחצית השניה של הטקס, אחרי שויפלאש ומלון גרנד בודפשט כבר פתחו פער. לפני כמה חודשים, החשש הגדול שלי לגבי בירדמן היה שהאקדמיה תפנה עורף לסרט העוסק בגיבורי-על. אחרי צפיה בסרט, הבנתי עד כמה הוא שונה מסרטי הז'אנר ועד כמה הוא בנוי סביב עלילה מורכבת וצוות שחקנים גדול, כמו שנהוג בקרב זוכי אוסקר. צורת העשיה החריגה שלו, ממקמת אותו לצד הארטיסט, כזוכה שחייב רבות לצורה שלו ולא רק לתוכן בכל הנוגע למשיכת תשומת לב. מנגד, העלילה קרובה יותר לזוכים אפלים כמו מיליון דולר בייבי וארץ קשוחה, שלא באו לרצות אף אחד, רק לספר סיפור.
כמי שמתעסק רבות בסטטיסטיקה סביב הטקס, אציין שבירדמן שבר רצף של 34 שנים, בהן הסרט הטוב ביותר תמיד מועמד גם על עריכה. השתמשו בזה כטיעון למה הר ברוקבק לא זכה, למרות מה שנראה כתמיכה עצומה מצד התעשיה. סרטים זכו בפרק הזמן הזה מבלי להיות מועמדים על בימוי, תסריט, או משחק, אבל בין אנשים פשוטים לבירדמן, זכו רק מועמדים על העריכה.
המועמדים
מה שמייחד את 2014, כפי שהיא משתקפת בפרסי האוסקר, הוא מבחר קטן יחסית של סרטים טובים ביחס לשנתיים הקודמות, אבל כאלה המאופיינים בתעוזה ואקספרמנטליות. בירדמן מצולם כאילו בשוט אחד, התבגרות צולם באמת במשך 12 שנים, ויפלאש דוחף לקצה את היכולות הטכניות של סרט דל תקציב, מלון גרנד בודפשט משלב בין אפיות מיושנת לקצב של סרט מצויר. התיאוריה של הכל אמנם שגרתי, אבל מציג שחקן צעיר שמוכן ללכת עד הסוף עם התפקיד אותו הוא מגלם. סלמה מספר על מאבק בן שנים, דרך פרק זמן של שבועות בודדים ולא נופל לפיתוי להראות מעבר לכך. צלף אמריקאי מעורר מחלוקת בגלל חוסר הנכונות שלו לבחור צד בשאלה על צדקת המלחמה. רק משחק החיקוי הוא קולנוע הוליוודי לפי הספר, מה שמצחיק בהתחשב בכך שמדובר בכלל בסרט בריטי שבויים בידי נורבגי.
האקדמיה רכשה לעצמה כמה שנים של שקט מהמבקרים בעזרת רשימת מועמדים נועזת במיוחד. בשנה בה קטגוריית השחקן הראשי היא היחידה מבין קטגוריות המשחק שנראתה תחרותית באמת, התמודדו בה מייקל קיטון, סטיב קארל ובראדלי קופר, שלושה אנשים שהגיעו מרקע קומי ועד לפני כמה שנים, לא נראו כמו חומר לאוסקר בשום צורה. שלושתם הפסידו לאדי רדמיין הצעיר, זה סימן מעודד לכך שלהיות קומיקאי, או לדובב רקון מונפש, כבר אינו דבר שיוצר סטיגמה על הקריירה של שחקן. בכלל, העובדה שקופר מועמד לאוסקר שנה שלישית ברציפות, מראה שהגיע הזמן שגם שאר העולם יקח אותו ברצינות.
סביר להניח שיקח זמן עד שתוצג שוב רשימת מועמדים שתהיה כל כך אהובה על המבקרים. האקדמיה תמיד בוחרת בשורה של סרטים שנחשבים לטובים, אבל נוטה לברוח מהכרה בסרטים היותר חדשניים שמקשטים את המסך. חבל לי שמר טרנר ונעלמת, שניים מהסרטים האהובים עלי של השנה, לא היו מועמדים, אולם לפחות חמישה מתוך השמונה שכן הועמדו לשיקול המצביעים, הם סרטים שבברור יזכרו לטובה לאורך זמן.
הטקס והמנחה
מה שמאוד אהבתי בטקס של שנה שעברה, היה הטון הקליל שלו. בהשראת עם האופטימיות הלא מחייבת של אלן דג'נרס, הקהל המעונב רקד, צחק ואף נהנה מפיצה שהוזמנה ללא תיאום מראש. הייתה תחושה של מסיבה ולא של ארוע מלא בחשיבות עצמית וזה עבד נהדר. בילי קריסטל אמר שכאשר הגיע לראשונה להנחות את טקס האוסקר, הבין שהוא צריך לבדר את האנשים באולם, לפני שהוא יכול לבדר את האנשים בבית. גם בוב הופ ידע את זה בכל 14 הטקסים אותם הנחה. זה הביא ללא מעט בדיחות תעשיה ואלתורים, מה שהביא לתגובות מאוד חיוביות מצד כולם.
ניל פטריק האריס, או לפחות מי שניווט אותו מאחורי הקלעים, לא הפנים את זה. קטע הפתיחה המוזיקלי בוצע היטב והיה משעשע, אולם רוב הטקס עבר בכובד ראש לא ברור. אני לא מצפה שכל מנחה יזמין פיצה, או יצלם סלפי שיקריס את טוויטר, אבל נפ"ה בברור היה נרגש והתאמץ להרשים את הקהל בבית, במקום את הקהל באולם. התוצאה הייתה הנחיה מבדרת, אבל חסרת יחוד. הדבר היחיד שזוכרים מלבד קטע הפתיחה, הוא הפרודיה המשותפת על בירדמן וויפלאש, בה הפך האריס למנחה האוסקר הראשון (אם אני לא טועה), שמגיש חלק מהטקס בתחתונים. זה היה רגע מוצלח, כי הוא פנה למי שראה את הסרטים ועבד כקטע שלם ולא כהערה הנזרקת בין חלוקות הפרסים.
רוב מנחי האוסקר, חסרים את הדבר הנוסף שגורם לרצות לשים בידיהם טקסים נוספים. בוב הופ הוא האב הרוחני של התפיסה הזו, הראשון שהבין איך לנצל את הפורמט הטלוויזיוני מבלי לפספס את האנשים היושבים מולו. בילי קריסטל הפך את זה למופע משלו, עם שטיקים קבועים שהיה שווה לצפות להם לא פחות מאשר לחשיפת הזוכים. ג'ון סטיוארט היה שנון ויוזם, בעוד אלן דג'נרס הרוויחה ביושר את החזרה למרכז הבמה, שבע שנים לאחר שהנחתה את הטקס לראשונה.
למרות שאני חושב שהוא אדם מבדר ומאוד מוכשר, ניל פטריק האריס לא מתאים לארוע מסוג זה. הוא נבלע באווירה המלנכולית שיצרו דיבורים על ALS ועל אלצהיימר ועל זכויות אדם. לא שצריך להתעלם מהנושאים האלה, אבל תפקידו של המנחה לאזן ולשמור על קצב והאריס הצליח בעיקר לסחוט צחוק חצי מאולץ פה ושם. אשמח לראות אותו משולב בטקסים עתידיים, אבל לא נראה שהוא מוכן להחזיק ארוע באורך שלוש שעות וחצי על כתפיו.
עוד דבר קטן, בעניין האורך, הטקס השנה לא היה ארוך יותר מזה של שנה שעברה, אולם הוא נראה ככה. היו פערים ארוכים בין חלק מהפרסים והבמה ניתנה בעיקר לדיבורים על מה שחשוב באמת ואיך אתם יכולים להביא שינוי. קטע לזכרם היה מצד אחד ארוך, עם שיר שלא זיהיתי בעקבותיו, אבל מצד שני, מותו של רובין ויליאמס לא זכה לשום התיחסות מעבר. זה בעיני פספוס, מאחר ומחווה לויליאמס הייתה הדבר העצוב האחד שהיה משפר את הטקס. בנוסף, שנה שניה כבר שיש לקראת הסוף מחווה לסרט מוזיקלי, בעזרת ביצוע סתמי של שיר מתוכו. לא ברור את מי זה מבדר והרייטינג, שצנח משמעותית ביחס לשנה שעברה, מבהיר זאת.
מפיקי הטקס והמנחה מקבלים הנחה בכך שהרייטינג תמיד נמוך יותר כשרוב המועמדים הם סרטים מיוחדים. ג'ון סטיוארט היה עד לכך, כאשר הנחיה מצוינת שלו, לא הצליחה למשוך צופים שג'ונו היה היחיד מבין המועמדים שבכלל ידע עליו משהו. כמה שטקס האוסקר הכיל השנה זוכים שיזכרו לטובה בעתיד, הם לא אטרקטיביים לצופה הממוצע בהווה. לא סתם הרייטינג הגבוה ביותר בעשרים השנים האחרונות, היה כשטיטאניק זכה. הצלחה קופתית שווה רייטינג. מבין המועמדים השנה, כפי שניל פטריק האריס ציין בעצמו, חצי מההכנסות בקופות היו של צלף אמריקאי. שבעת המועמדים האחרים, לא מתקרבים אליו בכלל.
מה הלאה
הגיע הזמן לארוז את 2014 ולהתחיל להתמקד בסרטים של 2015. בקרוב, אעלה פוסט עם רשימה של מועמדים פוטנציאליים, כאשר כמו תמיד, חלק נכבד מהסרטים שיהפכו לגורמים משמעותיים במרוץ לאוסקר, עוד לא נמצאים על הרדאר. זו הולכת להיות שנה מרתקת, כמו כל שנה. אני מקווה שיותר. טקס האוסקר ה-87 הציב רף גבוה של פתיחות מצד האקדמיה לקולנוע נסיוני ולא מתפשר, אולם הרייטינג הנמוך יביא כנראה ללחץ מצד רשת השידור לתת יותר מקום לסרטים מצליחים מסחרית. האוסקר תמיד היה נקודת מפגש בין טעם ההמונים לטעם האליטיסטים וזה מה שהופך אותו למעניין בכל פעם מחדש.
בשביל הזהב 