ביקורת: אנתרקס

Anthrax1_resize.jpg

 

הרשו לי לציין עובדה: צה"ל משקר. יש מקום לוויכוח האם מדובר בצבא המוסרי ביותר בעולם ועד כמה הוא מושפע מגורמים חיצוניים שמתערבים בהתנהלותו בשטח, אבל אין ספק שצה"ל משקר, לפחות על הפרטים הקטנים. הוא משקר כשאומרים לחיילים שאסור לעשות סלפי עם המטוס בבקו"ם, הוא משקר לגבי זה שאין אבטלה סמויה, הוא משקר לגבי זה שתהיה הקפצה מתישהו במהלך הטירונות, הוא משקר לגבי מספר החיילים שמנסים להתאבד מדי שנה, הוא משקר לגבי תהליך המיון עבור מי שאינו מיועד מראש ליחידה מסוימת, הוא משקר לגבי שעות שינה מטכ"ליות, אפילו הרס"פ משקר כשהוא אומר שאסור להביט לו בעיניים. במקרה שלי, עברו בערך שלוש שעות מאז ההגעה לבקו"ם ועד לשקר הראשון, כשקצין לא מוכר התעקש על כך שהיה בחדר ההלבשה מישהו שיעזור לנו להיות מדוגמים עם המדים, למרות שלא היה אף אחד כזה.

העניין הוא שממש לא צריך להיות חבר בארגון זכויות אדם, או בעל סיווג בטחוני גבוה על מנת לדעת שצה"ל נוהג לשקר. רוב השקרים האלה הם על דברים קטנים שלא יהרגו אף אחד. מצד שני, פעם בכמה זמן, נחשפת איזו פרשה מזעזעת בה מתברר שמקבלי ההחלטות בצה"ל כשלו בתפקידם, או שבטיחותם של חיילים ואזרחים אינה תמיד בראש סדר העדיפויות. מדי פעם, יש איזה אסון צאלים, או פרשת הקישון או קצין בכיר שנתפס מילולית עם המכנסיים למטה. צה"ל אינו צבא מושלם, אף צבא איננו. מזל שרוב הפשלות אינן חמורות יותר מבדיחה על אבקת חשמל.

"אנתרקס" מבוסס על אחד המקרים בהם צה"ל לא רק פשל, אלא גם ממש העמיד בסימן שאלה את  כל סדר העדיפויות העומד בבסיסו.

חמישה חברים ששרתו יחד בצבא שומרים על קשר הדוק גם באזרחות. שי נוהג להסתובב עם מצלמה לכל מקום ולתעד רגעים מחייה של החבורה, אביבי ויותם נשואים (לא זה לזה), כאשר יותם ואשתו מצפים לילד ראשון. רק דני נשאר בצבא, משרת בקבע ומחכה למינוי נחשק. במהלך שנת 2006, נפטר החבר החמישי בקבוצה, אלון. גם הוא היה איתם בצבא ופרט לפצעים מוזרים על העור, נראה בסדר רוב הזמן.

כשגם אביבי מתחיל להראות סימני מחלה, ארבעת החברים הנותרים מתחילים לחקור אם קיים קשר למחלה של אלון. הם חושדים שניסוי בו השתתפו במהלך שרותם הצבאי, בו הוזרק להם נסיוב נסיוני של חיסון נגד אנתרקס, גורם לתופעות לוואי מאוחרות. שי מתעד את הנסיונות שלו ושל חבריו להשיג מידע נוסף, אולם מתברר שאף אחד בצה"ל לא מוכן לעזור ושאין שום דרך בה יוכלו לקבל רשימה של מרכיבי החיסון על מנת שרופאים יוכלו לפענח מה גורם לתסמינים. ככל שהמחלה פוגעת עמוק יותר, עולות שאלות נוספות על הקף התופעה, עד כמה צה"ל ידע על הסיכונים, מי באמת נותן הוראות והאם נעשים נסיונות להשתיק את כל מי שמנסה לחשוף את הפרשה.

הסיפור בבסיסו של אנתרקס מבוסס על פרשה אמיתית שדי נשכחה. ב-1999, צה"ל אכן הזריק לחיילים שהתנדבו חיסון נסיוני נגד המחלה, מה שגרם לתופעות לוואי שנים לאחר מכן. כיום ידועים על כך פרטים רבים, אולם ב-2006, הסטודנט לקולנוע שי שרף התחיל לשאול את עצמו שאלות לגבי הניסוי שהיה עד לו ולהשפעה שלו על אותם חיילים. הסרט נבנה, בסיוע התסריטאית יעל אורון, כסיפור אימה שמתבסס על שאלות היפותטיות, אולם ככל שהתעמקו בנושא, הבינו אורון ושרף שהמציאות יותר מפחידה מכפי שחשבו.

הסרט מבוים בסגנון מוקומנטרי, כאשר משולבים בו קטעי ארכיון וסרטים ביתיים אמיתיים. עדיין, רוב הפרטים בעלילה בדויים ומהווים הקצנה של התחושות אותן הרגיש הבמאי כאשר התעמק בנושא. כל הדמויות מגולמות בידי שחקנים, כולל שי עצמו, אותו משחק עמית אפשטיין. הם עושים עבודה טובה ומייצרים אשליה של חברים ותיקים המוצאים עצמם במרוץ נגד הזמן. לא כל הסצנות עובדות חלק, כי בהעדר מקום רחב יותר לאלתור, חלק מהמשפטים בהחלט נשמעים משוחקים. קשה להתנהג טבעי בסיפור שבמרכזו קונספירציה בקנה מידה לא ידוע, אבל ישנם רגעים שסביר להניח שהיו מרוויחים מעוד כמה טייקים.

מעבר לכך, שרף ראוי לשבחים על היכולת ליצור תחושה של ריאליזם. ברגע שיש לו תרוץ לכך שהוא מסתובב כל הזמן עם מצלמה, המעבר האיטי של החבורה מאבל, לנסיון להמשיך בחיים, לבלבול ועד לכדי פרנויה ויאוש של ממש, נעשה בצורה מדויקת ומעצים את האמינות של הסיפור. יש פה ושם רגעים שמי שמכיר את הגאוגרפיה של תל אביב, או מבחין בתוצאות החיפוש בגוגל שהמצלמה קולטת, יעלה על כך שהם מזוייפים, אבל קל לתת לסיפור לזרום רוב הזמן.

הסרט לא היה עובד אם לא הייתה לשרף ואורון רגישות לשינויים קטנים בהתנהגות. התסמינים לא פוגעים בכולם באותה מידה, כך שכל דמות נמצאת ברמה אחרת של תפקוד. העובדה שאחד החברים עומד להפוך לאבא משחקת תפקיד בהליך קבלת ההחלטות שלו, כמו גם ההתעקשות של שי לחשוד במניעים של כל מי שאינו מכיר אישית. שי מייצג היטב את אבדן האמון במערכת ומכיוון שהוא האיש עם המצלמה, שאר החבורה מופיעה דרך נקודת המבט שלו. אין סיפור מסגרת שמציג את הצילומים כמסמך צבאי סודי בסגנון "קלוברפילד", או משהו שנמצא במקרה כמו ב"פרויקט המכשפה מבלייר". זה נחשב לסרט פאונד פוטג' פשוט כי אין מסגרת שתוחמת אותו. הצילומים כביכול נאים, מבלי שחלק מהמצולמים יודעים על נוכחות המצלמה. התסריטאים מצאו דרך חכמה לעבוד סביב ריבוי אתרים בהם כביכול אסור לצלם, או לשלב בעלילה רגעים בהם לא כל החברים נוכחים. גם אם המשחק מזכיר מדי פעם שמדובר בזיוף, התסריט מהודק ועוזר לשקוע באשליה.

יש לי פחד מסוים מכך שהסרט ינוצל למטרות פרופגנדה. העיסוק הרב בחיסונים מזיקים ובתאוריות קונספירציה סביבם, יכול לשמש נשק למתנגדי חיסונים. יהיה קל לנצל את סגנון הצילום של הסרט ולהציג אותו ללא הקשר כתעוד של המציאות. אני לא חושב שיוצרי הסרט מתנגדים לחיסונים, אלא שהם רוצים להפנות תשומת לב לכך שחיי אדם אינם תמיד מה שנמצא בראש סדר העדיפויות של ארגונים בעלי כח. לא צה"ל ולא אף ארגון אחר יכול לקבל תמיד את ההחלטה המוסרית ביותר ויש אנשים שנפגעים מכך. זה לא כתב אישום נגד הצבא, אלא נגד דמויות שפועלות במסגרתו. הסרט אינו מתיימר לחשוף את האמת, בשביל זה יש עיתונאים וסרטי תעודה אמיתיים. הוא כן מספר סיפור בהשראת המציאות, תוך שהוא מוציא ממי שנכח במקום אמוציות חזקות. כמו "ואלס עם באשיר" ששלח את ארי פולמן למסע בנבכי הזכרונות המודחקים שלו, אנתרקס שולח את שי שרף למסע בזמן, לנקודה בה התחיל לתהות מה הוא באמת יודע על תקופת השרות שלו ועל דברים שהותירה בו גם אחרי השחרור. אפשר להשוות את תסמיני המחלה להלם קרב שמלווה אנשים שנים לתוך האזרחות. בין אם לטובה או לרעה, צבא זה דבר שפוגע עמוק מאוד ואף אחד לא יוצא מצה"ל באותו מצב כפי שנכנס.

מודעות פרסומת

פרק 257 – מת לרוק

דוויין "הרוק" ג'ונסון נאבק בטרוריסטים ב"גורד שחקים"? למה זה נשמע מוכר כל כך? בהקשר אחר, החודש מציינים שלושים שנה ליציאת "מת לחיות" הראשון ואנחנו מדברים עליו.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: גורד שחקים

2386219-2_resize.jpg

 

לא הרבה זוכרים את זה, מכיוון שהוא כל כך פופולרי כיום, אבל כשדוויין ג'ונסון התחיל את דרכו בזירת ה-WWF (לפני שהארגון נאלץ לשנות את האות האחרונה בשמו מסיבות משפטיות), הקהל שנא אותו. הוא הופיע תחת השם רוקי מאיאבייה, מחווה לאביו ולסבו המתאבקים, והוצג כטיפוס חייכן, אתלטי ונטול פגמים. לקהל של סוף שנות התשעים, זה לא התאים. הם רצו דמויות מחוספסות יותר, כאלה שלא מפחדות ללכת נגד הזרם, לקלל, אפילו לרמות אם צריך. ג'ונסון היה כל כך שנוא על הקהל, שחלק מהאנשים למעשה קראו לעברו "Die, Rocky, Die!". זה ממש לא עזר שמקבלי ההחלטות בארגון ראו בו אלוף עתידי וקדמו אותו במהרה על חשבון מתאבקים אחרים.

פציעה שהושיבה אותו על המדף לכמה חודשים, הביאה לשינוי שג'ונסון נזקק לו. הוא חזר בתור דמות רעה, טיפוס ששונא את כל מי שלא דומה לו, מוכן לכופף את החוקים מתי שרק צריך והכי חשוב, הוא התחיל לפתוח את הפה. אם יש דבר אחד שדוויין ג'ונסון מפורסם בו, זה בכריזמה וביכולות האלתור שלו, אולם רק כשחזר מפציעה והחל להתייחס לעצמו בשחצנות בתור "הרוק", הדברים האלה באמת הפציעו ודרכו להפוך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם ההאבקות המקצוענית, ולאחר מכן בקולנוע, נסללה באמת.

השנה כעת היא 2018, דוויין ג'ונסון כוכב מספיק גדול בכדי שגם מי שאינו מבין דבר בהאבקות יזהה אותו מיד. הוא השחקן עם המשכורת הגבוהה ביותר בהוליווד, כוכב סרטים לכל המשפחה, לצד סרטי אקשן לקהל בוגר יותר. אין תכנית ארוח שלא עבר בה, אין טקס פרסים שלא הגיש בו לפחות פרס אחד. הוא כל כך יקר, שהביטוח לא מאפשר לו לחזור ולהיאבק למשך יותר מכמה שניות, כי מאמינים שאם יפצע, אין טעם לצלם את הסרט בלעדיו. עדיין, קול קטן בראש אומר לי שהאיש מתחיל להימאס. הוא מגניב, הוא מצחיק, הוא קשוח, אבל הוא לא שחקן מי יודע מה ובשלב הזה, גם את הפעלולים כבר קשה לו לעשות בעצמו. אחרי שהתעקש לשנות את הסוף של "פרא" כך שגם הרגע הרגשי האחד שהיה בו סולק לטובת בדיחה גרועה, אני ברצינות תוהה האם ההילה של דוויין ג'ונסון מתחילה לדהות והוא מתחיל להתדרדר בחזרה לדמותו של רוקי מאיאבייה השנוא.

ב"גורד שחקים", ג'ונסון מגלם את ויל סוייר, סוכן FBI לשעבר שהפך למומחה אבטחה. הוא פרש מהסוכנות בעקבות פעולה כושלת, במהלכה אבד את רגלו, אבל גם פגש בעקבות זאת את אשתו ומי שהפכה לאם שני ילדיו. כעת, הארבעה מתגוררים בהונג קונג בבניין "הפנינה", גורד השחקים הגבוה ביותר בעולם. חלקו התחתון כבר פתוח לציבור ומכיל מרכז קניות, משרדים ואף פארק ציבורי הנפרש על פני שלושים קומות (באסה לאבד שם כדור). החלק העליון מיועד למגורים, אבל עד שיאושרו כל אמצעי האבטחה, משפחת סוייר היא היחידה שנהנית מהזכות לשכון בו.

ביום האחרון של הבדיקה, פורצים לבניין כמה חבר'ה רעים. המנהיג שלהם, קורס בות'ה, מסוכסך עם מקים הבניין ומעוניין במשהו שהוא מחזיק. בשביל להשיג את המקגאפין המדובר, הצוות של בות'ה מנסה לחטוף מידיו של סוייר את הטאבלט דרכו ניתן לשלוט בכל אמצעי האבטחה של הפנינה. הייתי מנחש שהקלות בה הם חודרים לבניין ונעים בו ללא הפרעה היא סימן לכך שעוד יש לפני סוייר עבודה רבה, אבל הוא מבחינתו מעוניין לחלץ את המשפחה שלו כאשר הטרוריסטים מבעירים אש באיזור המגורים, כי יש אנשים שרק רוצים לראות את הפנינה נשרפת.

כל פרטי העלילה האלה היו יכולים להזין מותחן אקשן משובח. משהו בין "מת לחיות" הראשון ל"הפריצה" האינדונזי. אלא שמשהו השתבש כאשר הכתיבה והבימוי הובאו לידיו של רוסון מרשל ת'רבר. על פניו, ת'רבר הוא בחירה הגיונית לתפקיד. עוד לפני שעבד עם דוויין ג'ונסון ב"סוכן וחצי", ביים את "דודג'בול", אולי הקומדיה היותר נסבלת בכיכובו של וינס ווהן. על סמך "דודג'בול", מתקבל הרושם שת'רבר יודע לביים סצנות אקשן, לבנות מערכת יחסים בין דמויות יריבות ולשלב מדי פעם הומור עצמי. לצערי, גורד שחקים מרמז על כך שכל זה היה פוקס.

האקשן בגורד שחקים איום. המצלמה מתמקדת בחלקי גוף אקראיים, העריכה חסרת הגיון ותוספת של רעידות מביאה לכך שלא רק שבלתי אפשרי להבין מה קורה במהלך קרב, גם מאוד קשה בכלל להביט על המסך. הייתי צריך להפנות את מבטי כל כמה שניות במהלך סצנות הלחימה בכדי לא לקבל כאב ראש. גורד שחקים לא מצולם כמו סרט שנועד למסך הגדול, אלא כמו ניסוי לא מוצלח בתוכנת עריכה. בנוסף, כוריאוגרפיית הקרבות משעממת, למרות שהנכות של ויל סוייר הייתה אמורה דווקא לעודד יצירתיות. להזכירכם, יש לדמות רגל אחת תותבת, מה שמן הסתם, אמור להשפיע על התנועה ולהוסיף אתגר במידה ופרט זה מנוצל בידי אויבים. חבל שלא הזכירו את זה גם לדוויין ג'ונסון שפעמים רבות שוכח שהדמות שלו אבדה רגל ונע לחלוטין כרגיל. זה לא היה מפריע אם הסרט היה מתרחש כולו באותה קומה, אבל סוייר מצליח איכשהו לעבור עשרות קומות בתוך כמה דקות, כאשר ידוע לנו שהמעליות לא עובדות וכאשר שרפת ענק משתוללת בתוך הבניין וממלאת אותו בעשן.

זו בעצם כבר תלונה נפרדת ליוצרים של הסרט. למה למקם את העלילה בתוך גורד שחקים ענק ואפילו לקרוא כך לסרט, אם כמעט כל האקשן מתנהל לאורך משהו כמו שלוש קומות? איפה היתרונות והחסרונות של עשרות קומות נוספות? מה התכנית של הטרוריסטים חוץ מלירות בכל דבר שלא נראה להם? עד כמה סוייר גרוע בעבודה שלו, שהוא לא ראה כל כך הרבה פרצות בבניין שהטרוריסטים ידעו עליהן מראש? זה גורד שחקים ענק, מחולק למספר חלקים, אבל רוב העלילה מתרחשת דווקא בחלק שאין בו שום דבר מעניין. האש שורפת חמצן וזה בערך כל מה שטרחו לשים שם.

יאמר לזכות הסרט שלפחות האפקטים טובים. הרגל התותבת של סוייר נראית אמיתית (במיוחד ברגעים בהם הרוק זוכר שיש לו אחת), האש משכנעת ואכן נדמה שהיא עוטפת את הקומה מכל עבר, חדר המסכים בראש הבניין אמנם חסר פואנטה, אבל לפחות עשוי היטב וכן, אפשר למעשה להאמין שרוב הסרט מתרחש בגובה של מאות מטרים מעל פני הקרקע. עד כמה שהתסריט מחורר והאקשן גרוע, לפחות מישהו בהפקה עשה את העבודה שלו כמו שצריך.

זו לא אשמתו המלאה של דוויין ג'ונסון שהסרט גרוע, אבל בתור הכוכב הראשי, מפיק שותף ואחת הסיבות שהתקציב גבוה מכדי שיוכל להחזיר את ההשקעה, יש לו חלק משמעותי בכשלון. בזירה, הוא מומחה בטוויסטים ובחידושים דרמתיים וקומיים, אבל אחרי כמעט עשרים שנה בקולנוע ובטלוויזיה, הגיע הזמן שילמד לגלם יותר מדמות אחת. הוא מקבל פה אתגר אמיתי, לשחק קטוע רגל, ולא עושה עם זה כמעט שום דבר מעניין. מוסיפים לו מניע דרמתי, כאיש משפחה שדואג לאשתו וילדיו, אבל הם דווקא מסתדרים רוב הזמן בלעדיו. בתור מתאבק, הוא יכול להיות נבל, גיבור, דמות טרגית או קומית. בקולנוע, לעומת זאת, זה תמיד אותו דוויין ג'ונסון ויהי מה.

היו לגורד שחקים את רוב המרכיבים הנחוצים ליצירת סרט קיץ מבדר. הדבר היחיד שחסר הוא גישה. משום מה, הסרט הזה לוקח את עצמו ברצינות מלאה, מה שלא מסתדר עם כמה שהעלילה מטופשת, או שהדמויות גנריות. מישהו בכלל שם לב כמה טרוריסטים יש בסרט ומה קורה עם חצי מהם? יש מקום כלשהו לחבב את משפחת סוייר כשכל השיחות ביניהם הן אקספוזיציה לסיפור? זה כאילו הם מנהלים תחרות פנימית מי יכול לזרוק לשיחה יותר פרטי מידע על שאר בני המשפחה. בלי דאגה אמיתית לסויירים, ניצול חכם של הגאוגרפיה של הסרט, או אפילו סצנות אקשן בהן אפשר לעקוב כמו שצריך אחרי מה שקורה, אין לגורד שחקים שום דבר להציע פרט לעוד צ'ק שמן לזכותו של רוקי.

ביקורת: אנטמן והצרעה

ant-man-and-the-wasp-poster_resize.jpg

 

מארוול עשו לנו חתיכת רכבת הרים רגשית לאחרונה. אחרי שספיידרמן ותור שעשעו אותנו, והפנתר השחור גרם לכולנו להרגיש יותר מוסריים כי אשמה לבנה או משהו דומה, מלחמת האינסוף די קרע לכולם את הלב. זה היה סרט עמוס רגשית, קשה לצפיה ומאוד מסקרן לגבי המשך העולם הקולנועי של מארוול. מצד שני, אנחנו רק בתחילת יולי ו"קפטן מארוול" יוצא רק ב-2019, אז יש מקום להכניס עוד סרט גיבורי-על ללוח הזמנים. מכיוון שכל השאר עסוקים כרגע עם תאנוס, הסרט החדש עוסק בגיבור-העל שלא הופיע במלחמת האינסוף. לא, לא הוקאיי, השני.

שנתיים אחרי ארועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", סקוט לאנג, הידוע גם כאנטמן, עומד לסיים עונש מאסר בית שנגזר עליו. הוא משתדל לבלות כמה שיותר זמן עם בתו קאסי ולנהל את העסק שהקים עם חבריו הפושעים לשעבר, מבלי לעזוב את שטח הבית. אם יצא מתחומי המבנה, האזיק האלקטרוני על רגלו יזעיק את ה-FBI והם ירצו לדעת מה בדיוק יש לסקוט לחפש ברחובות סן פרנסיסקו וכמה זמן יהיה מעוניין לבלות בכלא בעקבות זאת.

שלושה ימים לפני סיום העונש, סקוט מתעורר מחוץ לביתו, ללא אמצעי מעקב. הוא נלקח בידי האנק פים, יוצר חליפת אנטמן, ובתו הופ ואן דיים, שבזכות חליפה משלה, ידועה כעת גם בתור הצרעה. השניים מתעבים את סקוט בגלל מעשיו במלחמת האזרחים, אבל מאמינים כי יוכל לעזור להם להתחקות אחר מיקומה של ג'נט, אשתו של האנק שנעלמה לפני שנים כאשר התכווצה לגודל קוונטי. האנק והופ מאמינים כי יתכן והאם שרדה ומנסה להעביר להם מסר דרך סקוט, שכבר הוכיח כי ניתן להיכנס לממלכת הקוונטים ולחזור לגודל נורמלי ללא נזק. הם אוספים רכיבים לבניית מנהרה קוונטית, אבל נתקלים בשני מכשולים לא צפויים. האחד הוא סוני ברץ', סוחר אלקטרוניקה בשוק השחור שחבר שלו ב-FBI מסר לו מידע שמסכן את משפחת פים. השניה היא גוסט, אישה צעירה שבשל הפרעה קוונטית, הפכה למתנקשת מיומנת ורוצה בעצמה לנצל את הטכנולוגיה של האנק בכדי לשרוד.

קוונטים קוונטים קוונטים קוונטים

הנה, הוצאתי את זה.

 

לומר ש"אנטמן והצרעה" מלא בטכנובאבל חסר משמעות, זה כמו לומר שפול ראד נראה בן אדם נחמד. זה נכון, אבל ברמות שלא מוצאים בהרבה מקומות אחרים. הדבר הראשון שתצטרכו לעשות לפני צפיה בסרט הזה, הוא לשכוח כל מה שאתם יודעים על פיזיקה, כי יוצרי הסרט בונים על כך שלא תתעכבו לשאול שאלות. זו גם הגישה שהם דורשים לגבי העלילה, שמבצעת קפיצות קוונטיות ללא הסבר, כאשר חלק גדול מהסיבוכים בה היו נפתרים בקלות אם התסריט לא היה מתעקש ללכת נגד השכל הישר.

זו גישה יחסית נסלחת בסרט קיץ שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. סקוט רחוק מלהיות גיבור מרשים, האנק פים באמת שונא אותו ונאלץ לשתף איתו פעולה בניגוד לרצונו, סוני ברץ' הוא טיפוס נכלולי מהסוג שרק וולטון גוגינס מסוגל לגלם ללא מאמץ וכשמלהקים את מישל פייפר לתפקיד אישה שאבדה לפני שלושים שנה, אתם לא באמת מצפים שכל התפקיד שלה בסרט יתמצא בסצנה אחת בה משתמשים באפקטים מיוחדים בכדי להצעירה. היו יכולים פשוט לקחת שחקנית צעירה יותר אם בזאת היה מתמצא התפקיד שלה.

מצד אחד, זה מובן, כי הגישה חסרת ההתחשבות בהגיון סוללת את הדרך לסצנת מרדף מגניבה במיוחד, קרבות בכלל לא פשוטים לצילום והרבה בדיחות שאנחנו בהחלט צריכים אחרי הסרט הקודם של מארוול. מצד שני, יש גבול כמה זמן אפשר להתאפק בלי לתהות למה הטכנולוגיה של האנק פים לא משמשת להצלת איזורים מוכי רעב, לחימה בזיהום סביבתי, או אפילו רק כפתרון למצוקת חניה. למה סרט שמתבסס על שימוש יצירתי ביכולת להגדיל ולהקטין דברים, לא מתיחס לכך שהגיבורים שלו הם אנשים מאוד אנוכיים שלא מוכנים לחלוק את הטכנולוגיה שלהם עם אף ארגון ממשלתי, בארה"ב או בארצות אחרות? הטכנולוגיה עוד לא מספיק אמינה? לא מפריע לכם להשתמש בה כל סצנה שניה ובמקומות ציבוריים. מפחדים שזה יהפוך לנשק? תגידו את זה לכל מי שצפה במלחמת האינסוף, היינו שמחים לנשק כזה. אפילו הסצנה באמצע כתוביות הסיום לא מסתדרת עם מה שכבר ידוע על היכולות של אנטמן (וכן, יש עוד אחת אחרי הכתוביות).

"אנטמן" הראשון הוא מהסרטים הפחות חביבים עלי של מארוול. יש לו רגעים משעשעים ואקשן סביר, אבל העלילה גנרית, הדמות הראשית מעצבנת והעלילה יותר מדי מבוססת על צרופי מקרים. לאנטמן והצרעה יש בעיות דומות, אם כי הוא מאזן אותן עם שימוש יותר יצירתי בשינויי הגודל ובעזרת דמויות משנה בעלות עומק. גם העובדה שסקוט לא מסתיר ממשפחתו וחבריו את היותו אנטמן מאוד מקלה. נחסך כל החלק של גילויים דרמתיים ונסיונות נואשים להסתיר סודות (להוציא את הסוכן שמשגיח עליו). זה טוב שהכל גלוי, כי זה עובד טוב יותר בעולם שבשלב הזה, כבר רגיל לנוכחותם של גיבורי-על ושל אויבים בעלי כח דומה.

עדיין, יש דברים שפשוט לא עובדים. כל המתח המיני בין סקוט והופ, שאפילו לא זכרתי שהיה קיים בסרט הראשון, נראה מזויף ולא תורם כלום לעלילה. הדמות של גוסט מתפספסת עם סיפור רקע נדוש ותנודות מתישות בין טובה לרעה. שותפיו העסקיים של סקוט הם עדיין אוסף של סטראוטיפים גזעניים ומייקל פניה ממש לא מצחיק כמו שהבמאי חושב. יותר מהכל, סקוט בקושי עושה משהו מועיל מיוזמתו. זה לגמרי לגיטימי שהוא רק רוצה להיות בבית כדי לא לדפוק את השחרור הקרב, אבל כשהוא כבר בחוץ, הוא מקבל הרבה החלטות שגויות שאדם חכם יותר היה נמנע מהן. יש לו חן, אבל זה לא מספיק, הוא צריך גם שכל בשביל לעורר הזדהות, ואת זה לא נתנו לו בכמות מספקת.

קיים שיפור מהסרט הראשון, בין השאר כי סיום ההפקה של אנטמן והצרעה לא היה מזורז כמו קודמו וכי הפעם לא פטרו את אחד הבמאים הטובים בעולם באמצע הסרט. אין את אותה תחושה שזה היה יכול להיות טוב יותר אם מארוול לא היו עקשנים כל כך ולמעשה, נראה שגם בחברה מודים שזה סרט שפשוט נועד להחזיר את החיוך אחרי שני סרטים רציניים. מהבחינה הזו, המטרה הושגה. אנטמן והצרעה הוא סרט אקשן מבדר שלא דורש הרבה השקעה רגשית או אינטלקטואלית. סתם משהו לראות בשביל הכיף. זה רחוק מהרמה שמארוול מסוגלים להגיע אליה, אבל מספיק טוב בשביל למלא חלל בלוח השנה.

פרק 255 – ג'ו נגד החנות שמעבר לפינה

היום, נראה לנו הגיוני לחלוטין להתחיל קשר עם אנשים דרך האינטרנט. לפני עשרים שנה, זה היה רעיון הרבה יותר חדשני ומיוחד. בפרק הזה אנחנו בוחנים שני דורות של אנשים שמחפשים אהבה דרך מייל. "באהבה, סיימון" לצעירים ו"יש לך הודעה" למבוגרים.

ספוילרים לשני הסרטים.

ביקורת: באהבה, סיימון

810CfXtnDZL._SY606__resize.jpg

 

ב-1985, קבע ג'ון יוז בסרטו "מועדון ארוחת הבוקר" את התבנית שתהיה מקובלת לסרטי תיכון לשני העשורים הבאים. הסרט מציג חמישה טיפוסים של בני נוער שנמצאים כביכול בכל בית ספר באמריקה, והטיפוסים האלה אומצו בחום בידי תסריטאים כנוסחה מנצחת לסיפורים העוסקים בבני נוער. יש את החנון, האתלט, הבסקט קייס, הנסיכה והעבריין. חמש דמויות שפותחו לאחר מכן לקליקות שלמות שהדמות הראשית בסרט חייבת להשתייך לאחת מהן, להתאהב בדמות מקליקה שניה ולהסתבך בקו עלילה קומי עם דמות מקליקה שלישית. החנון מאוהב בחברה של האתלט ונעזר בעבריין בכדי להשיג אותה. הבסקט קייס מאוהבת בסתר בחבר של הנסיכה, למרות שהידיד החנון שלה מאוהב בה מאז הגן. תמיד איזו קומבינציה בהתאם להנחיות שהותיר ג'ון יוז בצוואתו.

אלא שיוז בכלל לא התכוון לכך. הרעיון ב"מועדון ארוחת הבוקר" הוא לא שניתן לחלק את כל בני הנוער לאחת ממספר מצומצם של קליקות וזה מה שיגדיר את כל הדמות שלהם. כל המסר בסרט הוא שהחלוקה הזו היא מלאכותית ונעשית בעיני המורים, בעוד התלמידים עצמם מורכבים יותר וחולקים תכונות משותפות, חרף הרקעים השונים מהם הגיעו.

בעוד ישנם סרטי תיכון שעשו עבודה טובה עם רעיון הקליקות, כמו "קלולס", "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך" וסדרת הטלוויזיה "ורוניקה מארס", הרעיון מצה את עצמו בשלב מסוים. אני חושב שטינה פיי היא זו ששמה סוף לחלוקה הקלישאתית. בתסריט שכתבה ל"ילדות רעות", היא לעגה לעצם הצורך בקליקות וכמה מוזר הן נראות לנערה שגדלה מחוץ למערכת החינוך האמריקאית. הסרט אינו מבטל את הרעיון, אבל מקצין אותו לרמה בה חברות הקליקה הנחשקת ביותר לובשות ורוד פעם בשבוע כי ככה החליטה נקבת האלפא, בלי שום סיבה אחרת. אחרי "ילדות רעות", סרטי התיכון החלו להתרחק מהרעיון ולהתבסס יותר על דמויות אינדיבידואליות שאינן נופלות לארכיטיפ מוכן מראש, אלא מוגדרות בידי התחביבים, השאיפות, המשפחה, החברים והאופן בו הן תופסות את עצמן מול שאר העולם. סרטים כמו "באה בקלות", "מתויגת" ו"אני וארל וזאת שעומדת למות" הם הוכחה לכך שבית הספר הבדיוני יכול להתקיים גם ללא אתלטים שמציקים לחנונים, או עבריין שמעסיק את סגן המנהל בזמן שהדמות הראשית עושה משהו לא אופייני. אפשר שכל דמות תהיה אדם עצמאי שמוגדר בזכות מי שהוא ולא בגלל פרשנות שגויה של סרטים משנות השמונים. זה המקום בו "באהבה, סיימון" מצטרף לרשימה.

סיימון ספייר הוא, לפי הגדרתו האישית, נער ממוצע. יש לו שני הורים אוהבים וליברלים, אחות קטנה שאוהבת לבשל, ושלושה חברים שנוסעים איתו כל בוקר לבית הספר ואוספים בדרך אייס קפה. הוא לא תלמיד טוב או רע במיוחד, הוא לא הכוכב הראשי של הצגת בית הספר, הוא לא מסתבך בצרות ועבור רוב התלמידים האחרים הוא עוד פרצוף במסדרון. סיימון ספייר הוא גם הומוסקסואל, אבל אף אחד לא יודע מזה. הוא מפחד לצאת מהארון, למרות הסביבה התומכת והעובדה שתלמיד אחר כבר יצא מהארון והדבר עבר די בשקט. היחיד שסיימון מוכן להיפתח בפניו הוא "בלו", נער שכותב בשם בדוי על היותו הומוסקסואל בארון וסיימון חש קשר מיידי אליו. הוא אפילו מתחיל להתאהב בו, למרות שבלו אינו מעוניין לחשוף את זהותו.

המצב מסתבך כאשר תלמיד אחר מגלה על ההתכתבות בין סיימון ובלו וסוחט את סיימון על מנת שיסדר לו דייט עם ידידתו אבי. הפתרון הפשוט יהיה לצאת מהארון ולנטרל את הסוחט מנשקו, אבל סיימון חושש מדי ומתחיל לשקר גם לחבריו הקרובים על מנת שלא ידעו מה מניע אותו לצרף חבר חדש לחבורה, או לחסום את נסיונותיו של חבר קרוב יותר להתחיל עם אבי, למרות הניצוצות הברורים ביניהם.

סיימון הוא דמות שמעלה הרבה שאלות. הפחד שלו לצאת מהארון, אפילו בסביבה שאמורה להיות לגמרי בסדר עם זה, מעיד עד כמה לא מדובר בהליך פשוט. הוא לא חושש רק מהתגובות, אלא גם מהאפשרות להפוך לסמל, מה שממש לא מתאים לטיפוס חובב שגרה שכמותו. חוסר היכולת לספר את האמת למשפחתו או לחבריו הקרובים ביותר, גורם לו לעשות דברים איומים, אבל הוא מחליט שזה שווה את חשבון הנפש שיצטרך לעשות עם עצמו אחר כך. מתבגרים אינם ידועים כמי שנוטים בהכרח לבחור בדרכי הפעולה הפשוטות וההגיוניות ביותר, אבל יש רגעים בהם סיימון נעשה כמעט בלתי נסבל מרוב הנכונות לסרסר בחברים שלו, גם אם זה תחת איומי סחיטה.

מצד אחד, הדבר מבהיר עד כמה החוויה מטלטלת עבורו, אבל זה גם מתנגש עם הרעיון שסיימון הוא, כאמור, נער ממוצע להחריד. הוא לא מתוסכל בגלל חוסר הערכה מהסביבה, המשפחה שלו מתפקדת היטב, סגן המנהל יותר מעצבן ממאיים ושני הבריונים היחידים בבית הספר גם ככה אינם פופולריים ואף אחד לא שם על נסיון ההקנטה שלהם. הבחירה של סיימון אמנם מובנת, אבל בהעדר מאפייני אישיות יחודיים יותר, הוא הופך מסתם נער ממוצע, לסתם נער ממוצע שמוכן לשחק ברגשות של החברים שלו ולהקריב את האושר שלהם תמורת השקט הנפשי שלו. זו לא תכונה מעוררת אהדה והיא יוצרת אפילו רצון שבלו ימשיך לחמוק ממנו, כי מי רוצה להיות עם בחור שזה סדר העדיפויות שלו?

עדיין, אני לא באמת בעמדה לשפוט את נקודת המבט של סיימון. גם אני מאוד לא רציתי להתבלט בבית הספר, אבל גם לא היה לי סוד שחשיפתו תהפוך אותי לשיחת היום. שלא לדבר על כך שמעולם לא היה לי ספק לגבי הנטיות המיניות שלי ולא הייתי צריך לעבור טקס וידוי מול המשפחה אודותיהן. הסרט למעשה מתיחס לנקודה האחרונה כאחד הנימוקים נגד יציאה מהארון בתזמון הנוכחי. זה לא נעים להיות בעמדה בה עליך להסביר לאנשים היקרים לך שאתה לא מה שהם מצפים שתהיה.

הביקורת שלי יותר נוגעת לפרטים הקטנים בסרט. לדברים כמו הדמות המיותרת לחלוטין של סגן המנהל. טוני הייל הוא שחקן מצחיק שיכול לגלם דמויות מגוונות, אבל הליהוק שלו כמר וורת' המעצבן, שם אותו בעמדת מלכוד. אין לדמות הזו שום תרומה לעלילה והנסיון שלו לדבר בשפה של הצעירים, תוך שהוא מנהיג מדיניות נוקשה נגד שימוש במכשירים סלולריים במסדרונות וחושף יותר מדי מידע אישי מול תלמידים, סתם מעיק. יש סצנה אחת בה הוא מציג עוד דרך בה הסביבה לא מבינה שהיא מקשה על יציאה מהארון, אבל כל דמות אחרת של מבוגר אחראי הייתה יכולה לומר את השורה הזו. אין שום צורך בהומור המבוכה שמר וורת' כופה על הסרט.

מפריע לי גם שהסרט נופל לקלישאות החדשות של סרטי נעורים. סיימון וחבריו אוהבים לראות סרטים ישנים מטופשים, הוא שומע תקליטים בעזרת פטפון שהשתמר במצב מצוין, ההורים שלו מביכים כי הם יותר מדי ליברלים ולאף הורה בשכונה לא מפריע שהילדים מציגים במסגרת בית הספר את "קברט", מחזה בו חלקם צריכים לגלם דמויות משוחררות מינית, או חיילים נאצים במדים. אני מתקשה להאמין שאף הורה באטלנטה של 2018 לא פתח דיון חרום בוואטסאפ על בחירת המחזה. עד כמה שאני משבח את הסרט על כך שלא נפל לחלוקה המיושנת לקליקות, הוא חוזר על אותם מאפיינים שיש לכל כך הרבה דמויות מתבגרות בקולנוע, לפחות מאז "ג'ונו". סיימון הוא לא מתבגר ממוצע מהעולם האמיתי, הוא מתבגר קולנועי ממוצע.

יחד עם זאת, "באהבה, סיימון" הוא סרט טוב. עד כמה שהדמות הראשית בעייתית וישנם רגעים מביכים שלא עובדים, רוב הזמן מדובר בתסריט שנון, עם דמויות עגולות ומעניינות שחיות בתוך בועה ועדיין מצליחות להיות אנושיות. זה לא סרט על החיים האמיתיים, לא תמצאו בתיכון הזה תלמידים בעלי משקל עודף, או נערות בעלות מראה ממוצע ומטה. גם פה הרפרנסים לתרבות הפופ הם יותר זריקה של שמות שמצליחים בשנים האחרונות ולא אמירה שתחזיק מעמד לאורך זמן. גם סיימון חושב שהוא ממוצע, למרות שאת הטעם המוזיקלי שלו לא היה לאף תלמיד ממוצע גם כשהתקליטים שהוא מאזין להם היו חדשים. זה סרט על מצב קיומי שרוב הצופים לא מכירים מנסיון אישי ועל כן, טוב שקצת מחזיקים לנו את היד כדי להבהיר מה הקושי בסתם לצאת מהארון. השחקנים, להוציא את טוני הייל המסכן, עושים עבודה טובה בסך הכל וצוותי האיפור וההלבשה הצליחו לגרום לבני עשרים פלוס להיראות כמו תיכוניסטים אמיתיים. זה סיפור שחשוב לשמוע. גם אם לא מסכימים עם הבחירות שנעשות במהלכו, הוא עדיין מייצג קול שכמעט ואינו זוכה להיות יותר מדמות משנית בסרטים אחרים.