הרשו לי לציין עובדה: צה"ל משקר. יש מקום לוויכוח האם מדובר בצבא המוסרי ביותר בעולם ועד כמה הוא מושפע מגורמים חיצוניים שמתערבים בהתנהלותו בשטח, אבל אין ספק שצה"ל משקר, לפחות על הפרטים הקטנים. הוא משקר כשאומרים לחיילים שאסור לעשות סלפי עם המטוס בבקו"ם, הוא משקר לגבי זה שאין אבטלה סמויה, הוא משקר לגבי זה שתהיה הקפצה מתישהו במהלך הטירונות, הוא משקר לגבי מספר החיילים שמנסים להתאבד מדי שנה, הוא משקר לגבי תהליך המיון עבור מי שאינו מיועד מראש ליחידה מסוימת, הוא משקר לגבי שעות שינה מטכ"ליות, אפילו הרס"פ משקר כשהוא אומר שאסור להביט לו בעיניים. במקרה שלי, עברו בערך שלוש שעות מאז ההגעה לבקו"ם ועד לשקר הראשון, כשקצין לא מוכר התעקש על כך שהיה בחדר ההלבשה מישהו שיעזור לנו להיות מדוגמים עם המדים, למרות שלא היה אף אחד כזה.
העניין הוא שממש לא צריך להיות חבר בארגון זכויות אדם, או בעל סיווג בטחוני גבוה על מנת לדעת שצה"ל נוהג לשקר. רוב השקרים האלה הם על דברים קטנים שלא יהרגו אף אחד. מצד שני, פעם בכמה זמן, נחשפת איזו פרשה מזעזעת בה מתברר שמקבלי ההחלטות בצה"ל כשלו בתפקידם, או שבטיחותם של חיילים ואזרחים אינה תמיד בראש סדר העדיפויות. מדי פעם, יש איזה אסון צאלים, או פרשת הקישון או קצין בכיר שנתפס מילולית עם המכנסיים למטה. צה"ל אינו צבא מושלם, אף צבא איננו. מזל שרוב הפשלות אינן חמורות יותר מבדיחה על אבקת חשמל.
"אנתרקס" מבוסס על אחד המקרים בהם צה"ל לא רק פשל, אלא גם ממש העמיד בסימן שאלה את כל סדר העדיפויות העומד בבסיסו.
חמישה חברים ששרתו יחד בצבא שומרים על קשר הדוק גם באזרחות. שי נוהג להסתובב עם מצלמה לכל מקום ולתעד רגעים מחייה של החבורה, אביבי ויותם נשואים (לא זה לזה), כאשר יותם ואשתו מצפים לילד ראשון. רק דני נשאר בצבא, משרת בקבע ומחכה למינוי נחשק. במהלך שנת 2006, נפטר החבר החמישי בקבוצה, אלון. גם הוא היה איתם בצבא ופרט לפצעים מוזרים על העור, נראה בסדר רוב הזמן.
כשגם אביבי מתחיל להראות סימני מחלה, ארבעת החברים הנותרים מתחילים לחקור אם קיים קשר למחלה של אלון. הם חושדים שניסוי בו השתתפו במהלך שרותם הצבאי, בו הוזרק להם נסיוב נסיוני של חיסון נגד אנתרקס, גורם לתופעות לוואי מאוחרות. שי מתעד את הנסיונות שלו ושל חבריו להשיג מידע נוסף, אולם מתברר שאף אחד בצה"ל לא מוכן לעזור ושאין שום דרך בה יוכלו לקבל רשימה של מרכיבי החיסון על מנת שרופאים יוכלו לפענח מה גורם לתסמינים. ככל שהמחלה פוגעת עמוק יותר, עולות שאלות נוספות על הקף התופעה, עד כמה צה"ל ידע על הסיכונים, מי באמת נותן הוראות והאם נעשים נסיונות להשתיק את כל מי שמנסה לחשוף את הפרשה.
הסיפור בבסיסו של אנתרקס מבוסס על פרשה אמיתית שדי נשכחה. ב-1999, צה"ל אכן הזריק לחיילים שהתנדבו חיסון נסיוני נגד המחלה, מה שגרם לתופעות לוואי שנים לאחר מכן. כיום ידועים על כך פרטים רבים, אולם ב-2006, הסטודנט לקולנוע שי שרף התחיל לשאול את עצמו שאלות לגבי הניסוי שהיה עד לו ולהשפעה שלו על אותם חיילים. הסרט נבנה, בסיוע התסריטאית יעל אורון, כסיפור אימה שמתבסס על שאלות היפותטיות, אולם ככל שהתעמקו בנושא, הבינו אורון ושרף שהמציאות יותר מפחידה מכפי שחשבו.
הסרט מבוים בסגנון מוקומנטרי, כאשר משולבים בו קטעי ארכיון וסרטים ביתיים אמיתיים. עדיין, רוב הפרטים בעלילה בדויים ומהווים הקצנה של התחושות אותן הרגיש הבמאי כאשר התעמק בנושא. כל הדמויות מגולמות בידי שחקנים, כולל שי עצמו, אותו משחק עמית אפשטיין. הם עושים עבודה טובה ומייצרים אשליה של חברים ותיקים המוצאים עצמם במרוץ נגד הזמן. לא כל הסצנות עובדות חלק, כי בהעדר מקום רחב יותר לאלתור, חלק מהמשפטים בהחלט נשמעים משוחקים. קשה להתנהג טבעי בסיפור שבמרכזו קונספירציה בקנה מידה לא ידוע, אבל ישנם רגעים שסביר להניח שהיו מרוויחים מעוד כמה טייקים.
מעבר לכך, שרף ראוי לשבחים על היכולת ליצור תחושה של ריאליזם. ברגע שיש לו תרוץ לכך שהוא מסתובב כל הזמן עם מצלמה, המעבר האיטי של החבורה מאבל, לנסיון להמשיך בחיים, לבלבול ועד לכדי פרנויה ויאוש של ממש, נעשה בצורה מדויקת ומעצים את האמינות של הסיפור. יש פה ושם רגעים שמי שמכיר את הגאוגרפיה של תל אביב, או מבחין בתוצאות החיפוש בגוגל שהמצלמה קולטת, יעלה על כך שהם מזוייפים, אבל קל לתת לסיפור לזרום רוב הזמן.
הסרט לא היה עובד אם לא הייתה לשרף ואורון רגישות לשינויים קטנים בהתנהגות. התסמינים לא פוגעים בכולם באותה מידה, כך שכל דמות נמצאת ברמה אחרת של תפקוד. העובדה שאחד החברים עומד להפוך לאבא משחקת תפקיד בהליך קבלת ההחלטות שלו, כמו גם ההתעקשות של שי לחשוד במניעים של כל מי שאינו מכיר אישית. שי מייצג היטב את אבדן האמון במערכת ומכיוון שהוא האיש עם המצלמה, שאר החבורה מופיעה דרך נקודת המבט שלו. אין סיפור מסגרת שמציג את הצילומים כמסמך צבאי סודי בסגנון "קלוברפילד", או משהו שנמצא במקרה כמו ב"פרויקט המכשפה מבלייר". זה נחשב לסרט פאונד פוטג' פשוט כי אין מסגרת שתוחמת אותו. הצילומים כביכול נאים, מבלי שחלק מהמצולמים יודעים על נוכחות המצלמה. התסריטאים מצאו דרך חכמה לעבוד סביב ריבוי אתרים בהם כביכול אסור לצלם, או לשלב בעלילה רגעים בהם לא כל החברים נוכחים. גם אם המשחק מזכיר מדי פעם שמדובר בזיוף, התסריט מהודק ועוזר לשקוע באשליה.
יש לי פחד מסוים מכך שהסרט ינוצל למטרות פרופגנדה. העיסוק הרב בחיסונים מזיקים ובתאוריות קונספירציה סביבם, יכול לשמש נשק למתנגדי חיסונים. יהיה קל לנצל את סגנון הצילום של הסרט ולהציג אותו ללא הקשר כתעוד של המציאות. אני לא חושב שיוצרי הסרט מתנגדים לחיסונים, אלא שהם רוצים להפנות תשומת לב לכך שחיי אדם אינם תמיד מה שנמצא בראש סדר העדיפויות של ארגונים בעלי כח. לא צה"ל ולא אף ארגון אחר יכול לקבל תמיד את ההחלטה המוסרית ביותר ויש אנשים שנפגעים מכך. זה לא כתב אישום נגד הצבא, אלא נגד דמויות שפועלות במסגרתו. הסרט אינו מתיימר לחשוף את האמת, בשביל זה יש עיתונאים וסרטי תעודה אמיתיים. הוא כן מספר סיפור בהשראת המציאות, תוך שהוא מוציא ממי שנכח במקום אמוציות חזקות. כמו "ואלס עם באשיר" ששלח את ארי פולמן למסע בנבכי הזכרונות המודחקים שלו, אנתרקס שולח את שי שרף למסע בזמן, לנקודה בה התחיל לתהות מה הוא באמת יודע על תקופת השרות שלו ועל דברים שהותירה בו גם אחרי השחרור. אפשר להשוות את תסמיני המחלה להלם קרב שמלווה אנשים שנים לתוך האזרחות. בין אם לטובה או לרעה, צבא זה דבר שפוגע עמוק מאוד ואף אחד לא יוצא מצה"ל באותו מצב כפי שנכנס.
בשביל הזהב 