פרק 1 – המשך יבוא

כבר הרבה זמן רציתי להקליט פודקאסט. אני אוהב את הגמישות של דיון בעל פה, במיוחד כאשר הוא נעשה בין שני אנשים בעלי צורת התבטאות שונה לגמרי וחיבה לנושא משותף, אבל התעצלתי להתעסק עם הצד הטכני. תום שפירא, כותב בבלוג עלילון וחבר בחיים האמיתיים, הרים את הכפפה והציע שנקליט ביחד פודקאסט על קולנוע. התוצאה היא "שורה שניה באמצע", שהפרק הראשון שלו זמין כעת להאזנה אונליין או להורדה. המתכונת הפחות או יותר קבועה של התכנית תהיה שיחה, כולל ספוילרים, על סרט אחד חדש, סרט אחד קלאסי ונושא כללי יותר המקשר ביניהם.

בפרק הראשון, אנחנו מדברים על "קיק-אס 2", "שליחות קטלנית 2" וסרטי המשך מהקיץ האחרון ששונים באופיים מקודמיהם בסדרה. יש ספוילרים לשתי סדרות הסרטים הנ"ל, כמו גם ל"שודדי הקריביים: תיבה של איש מת".

מודעות פרסומת

ביקורת: קיק אס 2

תמונה

כשיצא הסרט "ספיידרמן", לפני 11 שנים, הוא פתח את השער לגל של סרטי גיבורי-על הנמצא כעת בעיצומו. נכון, היו סרטים שקדמו לו, כמו "אקס-מן", "בלייד" וסרטי באטמן של טים ברטון וג'ואל שומאכר, אבל איש העכביש היה הלהיט הקופתי שהאולפנים נזקקו לו בכדי לאשר שורה של סרטים נוספים באותו סגנון. באופן טבעי, חלק מהסרטים לא התבססו על גיבורים מוכרים, אלא עסקו במהות הצלת העולם והשפעתה על הגיבור ועל סביבתו. "משפחת סופר-על" ו"השומרים" עסקו בזה יפה, אבל הסרט שבאמת שאל למה אין גיבורי-על בעולם שלנו, או לפחות אנשים שמנסים להיות, גם אם אין להם כוחות מיוחדים, היה "קיק-אס".

בעוד עולם הקולנוע נרגש לקראת פרויקטים בעלי הקף חסר תקדים – המשכים מרובי דמויות ל"הנוקמים" ו"אקס-מן: ההתחלה" וההכרזה על הסרט שיפגיש בין באטמן וסופרמן – "קיק-אס" היה אכזבה קופתית. הוא לא נחשב לכשלון, אבל לא הייתה לו פתיחה אדירה כמקובל בז'אנר ולקח לו כמה שבועות זמן לכסות את תקציבו שלא היה גבוה במיוחד (30 מיליון דולר). היו שהאשימו בכך את האפשרות שהסרט מתחכם מדי, או שהוא מסתיר את העובדה שלגיבור שלו אין שום כוחות-על. אולי הוא היה אלים מדי לחלק מהקל ואולי זה בכלל העיסוק בגיבור לא מפורסם שהרחיק צופים פוטנציאליים. אחרי הכל, משהו כמו חמשת או ששת גיבורי-העל הפופולריים ביותר באמריקה, נמצאים כרגע בהפקה של סרט המשך להופעתם הקודמת בקולנוע וכולם צפויים להכניס יותר ממה שהסרט הראשון בכיכובו של דייב ליזווסקי, המכונה "קיק-אס", הרוויח.

למרות זאת, הסרט הראשון על קיק-אס הרוויח מספיק כסף וצבר מספיק מעריצים בכדי להצדיק הפקה של סרט המשך, המבוסס על ההמשך לקומיקס עליו המותג מבוסס.

שנתיים לאחר מאורעות הסרט הקודם, דייס ליזווסקי עדיין תלמיד תיכון, עדיין לוזר בעיני הסביבה ועדיין יוצא בלילות בחליפת צלילה ירוקה במטרה להפוך את העולם למקום טוב יותר. הוא מתאמן עם מינדי, הידועה גם כ"היט גירל", הנערה הקשוחה והמגניבה ביותר בתולדות הקולנוע. מינדי לא מעוניינת להשתלב בבית ספרה ומעדיפה לנסוע על האופנוע הסגול שלה, לבושה בבגד גוף חסין כדורים, פאה ומסכה ולקרוע לפושעים את התחת. רק לחץ מצד אביה החורג, מביא אותה להבטיח שתפסיק להיות לוחמת במסכה ותשתדל להיות מתבגרת ממוצעת.

דייב לא אוהב את הכיוון החדש בחייה של מינדי, אבל נאלץ לקבל את בחירתה ומחפש גיבורים אחרים מטעם עצמם לחבור אליהם. קיק-אס התחיל טרנד של אנשים העוטים מסכות ונלחמים בפשיעה ללא הסמכה רשמית, גם אם רובם לא הכי מוצלחים בכך. באופן מצער, הוא גם הביא בעקיפין ליצירתו של נבל-על מטעם עצמו. כריס ד'אמיקו דווקא חבב את קיק-אס במהלך ההכרות הראשונה ביניהם. הוא קרא לעצמו "רד מיסט" והתחזה לגיבור-על עם מכונית מגניבה, בשרות אביו המאפיונר שרצה את קיק-אס וכל אדם אחר שיוצא לרחובות עם מסכה, מת. לאחר כשלון המזימה, פתח כריס שנאה עזה כלפי קיק-אס והחליט לרקום לעצמו זהות חדשה – המאדרפאקר.

עוברות בערך חמש דקות מתחילת הסרט, עד שמישהו מת בצורה מחרידה. זה בסדר, לסרט הראשון לקח בערך דקה להגיע לנקודה הזו, אלא ששם זה לא היה במסגרת העלילה, אלא כחלק מהסבר למה אנשים נורמליים לא לובשים תחפושת ויוצאים להציל את העולם. כאן, האלימות עלתה ברמה והיא לא הדבר היחיד שעושה את הסרט לקשה יותר לצפיה. בואו נגיד שאם אתם יודעים מה זה סיק סטיק, כדאי שתשקלו פעמיים אם לצפות בסרט. נוסף על האלימות, הסרט גם שם דגש רב יותר על המיניות אליה נחשפות הדמויות. חשפניות, רקדניות אקזוטיות ותלמידות בבית ספרה של מינדי שלא מדברות כמעט על שום דבר חוץ מסקס.

זה מטריד. אני מודה שגם כשהייתי בתיכון, לא היה לי מושג על מה התלמידים הממוצעים מדברים ומה הנסיון המיני שלהם, אבל "קיק-אס 2" שם דגש מטריד על העניין. אין כמעט סצנה המתרחשת בתיכון ולא קשורה איכשהו לאכזריות והאובססיה של התלמידים עם מין. זה לא שיש סצנות גרפיות במיוחד (לא של סקס, בכל אופן), אבל נדמה כאילו התסריטאי מעולם לא היה בעצמו בבית ספר ובסס את כל הידע שלו על סרטי תיכון ישנים (אותה תלונה שהייתה לי על יצוג הילדים ב"לצוד פילים"). הדמויות של בני הנוער שטחיות וסטראוטיפיות וגורמות ללחימה בפשע אל מול מטורפים וסוטים להראות כמו האופציה הפחות מצלקת נפשית. גם אם זו הייתה כוונת המשורר, לא יכולתי שלא לחוש באי-נוחות לגבי הקלוז-אפ על התחת של מישהי שאמורה להיות בת 16. שלא לדבר על כך שאת היט גירל אני מכיר מאז שהייתה ילדה ובעוד קלואי מורץ נותרה השחקנית הטובה ביותר בסרט, יותר ממוזר לי שיש עיסוק בצד הנשי שלה.

הדמות לה נעשה העוול הכי גדול, היא של כריס ד'אמיקו. נכון שהוא אמור להיות הרשע, אבל חוץ מזה שהוא מאוד עשיר ורוצה לקבל הערכה מהסביבה, אין קשר בין כריס שהופך למאדרפאקר לכריס שהפך לרד מיסט. הסרט הראשון אמנם יותר ממרמז שכריס יהפוך לנבל חדור נקמה, אבל אני מתייחס לדמות עצמה. ב"קיק-אס", כריס היה חנון בלתי מזיק שמנסה למצוא חן בעיני אביו, כפיצוי על הבידוד החברתי שנכפה עליו. הוא שמח לחבור לדייב, כי שניהם לא מקובלים חברתית ומתים על קומיקס וברור לכולם שהוא לא אדם רע, אלא בעיקר מתוסבך. בסרט השני, הוא כבר לחלוטין מרושע. אין לו רחמים, הוא מוכן לרצוח ולאנוס ואפילו שיש לו צוות שלם שעושה את הדברים האלה בשבילו, חסרה המסכנות האנושית שהייתה לו בגלגול הקודם. זו בעיה, כי סרט גיבורי-על תלוי בנבל טוב לא פחות משהוא תלוי בגיבור מוצלח ומאדרפאקר הוא נבל איום ונורא.

למעשה, כל הטון של הסרט שונה מזה של קודמו. בעוד בסרט הראשון, אלימות הוצגה כדבר שיש לו השלכות קשות והיה ברור למה אנשים זקוקים לשריטה ענקית במח כדי לקחת את החוק לידיים, כאן לבישת מסכה והתעמתות עם פושעים חמושים מוצגת כדבר חיובי. זה לא סתם טרנד של חקיינים בלתי מזיקים, אנשים ממש הופכים את עצמם לגיבורי-על ונאבקים במלוא הפסון. במקום עולם בו צריך להיות מאפיונר שעובד מתחת לשולחן כדי להוות איום אמיתי לגיבורים מטעם עצמם, פה כל אחד מוזמן להצטרף לאחד הצדדים והלחימה גלויה ומפורסמת בכל אמצעי התקשורת. אמא רוסיה, רוצחת שכירה הנשכרת לצוות של המאדרפאקר, אפילו לא טורחת להסתובב עם תחפושת. היא לובשת ביקיני שחושף את שריריה ואת פרצופה ועושה מה שבראש שלה, כי הכסף שוה את זה.

יש בסרט הרבה בדיחות ורובן עובדות. יש גם קטעי אקשן יפים וכוריאוגרפיית קרבות מרשימה. אז למה כבר באמצע הסרט הרגשתי שאני רוצה לצאת מהאולם וללכת הביתה? אולי כי ראיתי לפני ההקרנה את "קיק-אס" הראשון (במסגרת מרתון בסינמטק חולון) והוא רק משתפר בצפיה חוזרת. יש לו סטייל ופסקול שנותנים אווירה יוצאת דופן. הוא לא סתם מגניב, אלא גם מאזן יפה בין מציאותיות לבין פיזיקה של קומיקס. בסרט הראשון אין כמעט קיטש והמעט שיש, נעלם במהרה לטובת סצנת אקשן מסוגננת, או בדיחה טובה. הדמות של היט גירל הייתה מפתיעה וכריס ד'אמיקו עורר אמפתיה, בעוד קיק-אס עצמו נראה כמו טיפוס רגיל שרוצה למצוא משמעות לחייו. הסרט השני מנסה לעשות אותו דבר, רק מפספס את הגבול שבין קיצוני לבין טעם רע.

למרות כמה רעיונות בהחלט מוצלחים, סצנות האקשן מופרכות ביותר ובמיוחד לא ברור מדוע הסביבה לא מגיבה להן. הרי חלק נכבד מעלילת הסרט הראשון התמקד בניצול המדיה החברתית לשם פרסום והעברת מסרים. בקיק-אס 2, אנשים נלחמים במקומות ציבוריים וזה אפילו לא אייטם בצינור לילה. כל הבלגן שמסביב והמשטרה היא לא יותר משק חבטות עבור אמא רוסיה. בחירות הפסקול מוצלחות ברובן, אבל זה נראה יותר מדי כמו נסיון לרכוב על הסרט הראשון ולחקות את הבחירות המוזיקליות המשובחות שלו. חלק גדול מהשירים בקיק-אס 2 נשמעים כאילו ישבו מול עותק של הסרט הראשון וניסו לחשוב אילו עוד שירים ילהיבו את מי שרואה את הסרט, בלי לקחת בחשבון שהבחירות מיועדות לסרט אחר לחלוטין, שמתרחש באותו עולם ועם חלק מאותן דמויות, אבל בעל הגיון שונה לחלוטין.

זו הבעיה הגדולה של קיק-אס 2. הוא המשך של סרט טוב שמנסה להיות אותו דבר, רק יותר בגדול, בלי להבין מה הפך את הסרט הראשון למוצלח. אלה לא רק הקרבות וזה לא רק פסקול מפתיע והומור. אלה דמויות אנושיות והרעיון שרק אדם שאבד אחיזה במציאות, יהפוך לגיבור-על שלא מוצא עצמו עם סכין בבטן על הנסיון הראשון. היט גירל הייתה קשוחה במידה לא הגיונית לילדה בגילה. זה מה שעבד בדמות שלה. הנורמליזציה שהיא עוברת בסרט ההמשך, הורס את אחת מדמויות האקשן הנשיות הטובות בהיסטוריה. כריס ד'אמיקו היה שאפתן, אבל טיפוס חביב בסך הכל. להפוך אותו לנבל שכולם מקשיבים לו ועושים כדברו זמן קצר לאחר חשיפתו לעולם, זה לא הגיוני. יש בסרט קווי עלילה משניים שנזנחים במהרה והקסם האנושי של הדמויות, פשוט לא קיים. התסריט חלש ומלא חורים ובין קטעי האקשן המוצלחים, יש המון קיטש, קלישאות, דיאלוגים צפויים וסיפור התבגרות שגרתי שהשתרבב לסרט הלא נכון. התחושה היא שיוצרי הסרט לחלוטין פספסו את המסר של קיק-אס הראשון וכתבו המשך ישיר לסיפור, בלי להבין למה הוא לא תואם את מה שכבר ידוע על המותג. זה כמו שמישהו יכתוב סרט המשך ל"מועדון קרב" שהפוקוס שלו יהיה בכמה הקרבות ומעשי הונדליזם מגניבים, תוך התעלמות מהמסר האמיתי של הסרט המקורי.

ביקורת: מי מפחד מהזאב הרע

תמונה

אל תעברי לבד ילדה ברחוב
בשיער גולש
אל תעברי לבד ילדה ברחוב
זה משחק באש

כל הגברים כולם יביטו בך
במבט רעב
כל הגברים כולם יביטו בך
בעיני זאב

הקשיבי
מה יהיה אם אחד פתאום ישבור
את לבך הרך
אל מיטתו לעד אותך יקשור
למה, למה לך

אני לא חושב שהיה אי פעם סרט ישראלי שחכיתי לו כמו ל"מי מפחד מהזאב הרע". סרטים מחו"ל יש גם יש. אני ממתין בקוצר רוח ל"סוף העולם" של אדגר רייט ול"בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן, אבל עם סרטים ישראלים זה נדיר יותר. אחת הסיבות לכך היא שקולנוע ישראלי לרוב מקודם רק ברגע האחרון, כשהוא עוד שניה עולה על המסכים. נדיר למצוא טריילרים, פוסטרים, ראיונות עם היוצרים והשחקנים ומרצ'נדייזינג מהסרט יותר מכמה ימים לפני בכורתו הארצית. אם הסרט זוכה בשבחים בפסטיבלים, זה עוזר, אבל את ההשקעה בפרסום, לרוב משאירים לסוף.

מי מפחד מהזאב הרע שונה, כי כל מה שהסרט עשה מאז בכורתו העולמית בפסטיבל טרייבקה באפריל האחרון, זה להעלות ציפיות. הוא קטף שבחים, נרכש להפצה באמריקה וזכה למחמאות אדירות גם כשהגיע לביקור בפסטיבל קאן. חלק מהמבקרים זכו לראות אותו כבר לפני כמה שבועות ורק מספרים כמה הם מתאפקים לא לפרסם עליו ביקורת טרם הזמן. כל שנה יש את הסרט הישראלי האחד שכולם מדברים עליו כסרט שחובה לראות, אבל מי מפחד מהזאב הרע כנראה שובר שיאים של הייפ. אפילו באווירה הלא כל כך מפרגנת שקיימת בתעשיית הקולנוע הישראלית (רשף לוי עוד מאיים בהפיכה צבאית), לא שמעתי עליו מילה אחת רעה טרם ההקרנה. מאוד השתדלתי לארוז את הציפיות בקופסה אטומה ולהניח אותה בצד בזמן הצפיה, מה שהיה לא פשוט כי חצי השעה שלפני ההקרנה הייתה מלאה בדיבורים עד כמה הסרט גדול.

מיקי הוא בלש מהסוג שקיים בעיקר בסרטים. הוא קשוח ולא מפחד להשתמש באלימות ובחריגות נוספות מסמכותו בכדי לשבור חשוד והוא לא עושה את זה משום סיבה חוץ מאשר בכדי ללכוד את הפושע ולמנוע ממנו לפגוע בקרבנות נוספים. במקרה הנוכחי, הנחקר הוא דרור, מורה מתל אביב שחשוד בסדרת חטיפות של ילדות והתעללות קשה בהן. החקירה מדברת על אונס, עינויים וכנראה שגם רצח, אולם דרור נשבע שזה לא הוא. לא שזה מונע ממיקי להוציא עליו ספר טלפונים.

בשל שיטותיו הלא קונבנציונליות של הבלש, משוחרר החשוד ומיקי מועבר מתפקידו כאשר עליו מופלת האחריות לכשלון החקירה. כאשר נמצאת גופה, מיקי מקבל אור כתום לפעול בצורה עצמאית. הוא לא יודע שבאותו הזמן, אביה של אחת הילדות החטופות מנהל חקירה משל עצמו ומתכוון לנקום בדרור על מה שעשה, או לא עשה לטענתו, לבת שלו. הרעיון שאדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו לא תקף בעיני שני הגברים שרוצים לתפוס את המפלצת, גם אם זה אומר שעליהם להפוך למפלצות בעצמם.

כצפוי, מי מפחד מהזאב הרע הוא סרט לא קל לצפיה. השקעה נדירה באיכותה (במונחים מקומיים) באפקטים ובאיפור, מביאה לכך שכאשר קורה משהו כואב, אפשר ממש לראות ולהרגיש את הכאב, את העצמות השבורות ואת הדם הניגר. עבודה טובה של מחלקת הסאונד מבטיחה אמינות גבוהה בכל הנוגע לשימוש בנשק ובאלימות פיזית וכפי שדו"ח המשטרה מנבא, יש הרבה מזה לאורך הסרט.

מצד שני, מדובר גם בסרט מאוד משעשע. לא משעשע מתוך אי נעימות, או מתוך טיפשיות מוגזמת, אלא משעשע לגמרי בכוונה. מי מפחד מהזאב הרע הוא קומדיה שנונה ואפקטיבית שמכילה כמה מהרגעים היותר מצחיקים של השנה. בין אם אלה טלפונים שגורמים לדמות קשוחה להתעסק פתאום בצרות פולניות, ירידה על אוצר המילים המוגבל של מיקי, או כינויים שמוענקים לדמות בכדי לאפיין מה בדיוק היא עושה לא נכון. השחקנים מפגינים תזמון קומי מושלם והם בכלל לא מתאמצים. מכיוון שהטון הכללי של הסרט כל כך קודר, הבדיחות מפתיעות בכל פעם מחדש ויוצרות ניגוד שמחזיק היטב את העלילה, גם כשהיא מתקדמת כל כך לאט שהיא כמעט עומדת במקום. אין כאן חקירה ממושכת ומרובת התפתלויות, אבל יש כאן סרט מינימליסטי שהופך כל מפגש בין דמויות לשילוב של מתח ואימה עם בדיחה על חשבון אחד הנוכחים על המסך.

הפסקול שמלווה את הסרט תורם לקביעת העלילה. זה אמור להיות מובן מאליו, כי זה תפקידו של פסקול מוזיקלי, אבל מעטים עושים זאת באותה יעילות כמו המוזיקה של חיים פרנק אילפמן. הוא מעצים את המתח כשהדמויות עושות ולא מדברות וכבר מכתוביות הפתיחה, עוזר להבהיר שיש כאן עסק עם נושא רציני ושהסרט לא מפחד להיות סרט ז'אנר. אני לא בטוח לחלוטין איזה ז'אנר, אגב. ניתן להגדיר את מי מפחד מהזאב הרע כסרט אימה, מתח, או קומדיה שחורה. נראה שהוא שילוב של הכל והמוזיקה ברקע מתאימה עצמה בהתאם לחלק שמוביל כעת את עלילה. היא כמעט ולא קיימת ברגעים המבדרים ומשתלטת על החלל כשמשהו רע עומד לקרות.

בגזרת השחקנים, כולם עושים את עבודתם. עם זאת, קשה לי לציין מישהו מהצוות כבולט במיוחד לטובה. ליאור אשכנזי מגלם קשת רגשות נרחבת יותר משאר השחקנים ועושה זאת ביעילות, אבל נראה שהוא מפספס את ההזדמנות להפוך את הדמות ליותר ממה שנכתב בתסריט. הוא מעביר את התחושות הרצויות, אבל חסר מגע אישי שיגרום לי להאמין ששחקן אחר לא היה עושה עבודה טובה באותה מידה. צחי גראד מפחיד ומתוסכל, אבל שוב, לא בצורה שלא הייתי מצפה מכל שחקן טוב שהיה מקבל את התפקיד. אותו דבר לגבי דובל'ה גליקמן שבתפקיד משני אמנם מספק כמה מהרגעים הבלתי נשכחים של הסרט, אבל כל הזמן נראה קצת עצור, כאילו הוא עדיין מחפש את טון הדיבור או שפת הגוף הנכונים בשביל הדמות וטרם הגיע להחלטה. רותם מימון הוא פרצוף פחות מוכר ועל כן, קל יותר לחבר אותו לדמות אותה הוא מגלם. אני לא אוהב את הדיקציה שלו, היא מושלמת מדי וזה פוגע באמינות של הדמות, אבל מעבר לכך, גם הוא מבצע את תפקידו ביעילות.

הסיבה ליעילות של כולם, צוות השחקנים, המלחין, הצלם, העורך, איש הסאונד וכל שאר המעורבים, היא כמובן שני הבמאים/תסריטאים של הסרט. אהרן קשלס ונבות פפושדו הפגינו שליטה מרשימה בצד הטכני של העשיה הקולנועית בסרטם הקודם "כלבת", אולם מי מפחד מהזאב הרע מאופיין גם בתסריט חכם ולא מתפשר ובבימוי שמאמין מהרגע הראשון שהסרט ידבר לא רק לקהל מקומי מצומצם ועל כן, אין לחפף בשום פינה ויש להקפיד על כל פרט ופרט. כסרט ביכורים, "כלבת" הביע פוטנציאל שלטעמי, לא נוצל כראוי בגלל חוסר הנסיון של היוצרים. למי מפחד מהזאב הרע, קשלס ופפושדו ניגשים עם הכרות מעמיקה יותר עם תהליך ההפקה והבסיס היציב שכתבו, מתורגם לעבודת בימוי חזקה שקולעת בדיוק לשתי המטרות שלה: לבדר ולזעזע.

יש בסרט כמה רגעים צפויים, זה מתבקש מתסריט שכל הזמן בונה על החזקת הצופים במתח. הדמויות לא קלישאתיות, אבל את כולן ניתן להגדיר במשפט אחד, לא ארוך במיוחד. את כולן, חוץ מדרור, כי חמישים אחוז מהסיבות שהסרט מותח לכל אורכו, נובעות מכך שלא ידוע האם הוא רוצח אכזר או קרבן של נסיבות. אין סצנה שמבהירה מראש שתפסו את האדם הנכון והוא שוחרר בגלל רשלנות משטרתית. מנגד, כשהוא טוען בתוקף שהוא לא עשה שום דבר, הרי זה בדיוק מה שיגיד פדופיל פסיכופת המואשם ברצח. המחצית השניה של המתח בנויה על שאר הדמויות. הן מחליטות באיזו עוצמה להגיב ומה יחשב לחציית קו אדום. לכל דמות יש הגדרות משלה, אבל הדינמיקה ביניהם גורמת לגבולות להטשטש, עד שלא לחלוטין ברור מי המופרע האמיתי בסיפור.

ביקורת: פסיפיק רים

תמונה

בואו נעיף לרגע מבט על שוברי הקופות הגדולים של הקיץ הנוכחי. "איש הפלדה", "האויב שבפנים – סטארטרק", "מלחמת העולם Z", "בית ספר למפלצות", "איירון מן 3", "גנוב על המיניונים", "גטסבי הגדול", "מגודלים 2", "מהיר ועצבני 6". מה משותף לכולם וגם לסרטים פחות מצליחים כמו "הפרש הבודד" ו"ג'י איי ג'ו: סוגרים חשבון"? כולם מבוססים על רעיונות שפורסמו בעבר, בין אם בקומיקס, בטלוויזיה, בספר או כחלק מסדרת סרטים. אף אחד מהם אינו מנסה לראשונה לבדוק האם הרעיון מאחוריו יתפוס. כולם מחזקים את הטענות שהוליווד לא משקיעה בסיפורים חדשים ודמויות שטרם נראו, כי מעדיפים ללכת על בטוח ולנצל הצלחה קודמת בכדי למשוך קהל לאולמות.

אפשר להבין את השיקול המסחרי מאחורי זה, אבל אני בכל זאת שמח שלפחות סרט גדול אחד שאינו מבוסס על רעיון קודם, יוצא הקיץ לקולנוע. "פסיפיק רים" הוא אחד מסרטי האקשן המקוריים היחידים שיצאו במהלך 2013 ולמען האמת, הוא די מאכזב מבחינת הכנסות. לא שמדובר בכשלון מסחרי, אבל כשהוא פותח רק במקום השלישי בארצות הברית, אחרי המיניונים (סרט המשך) ו"עצבניות אש" (טייק מקורי על קונספט משנות השמונים), קצת יותר ברור למה האולפנים הגדולים לא ממהרים לשים כסף על משהו חדש. הי, אפילו "קיסר חייב למות" הוא סוג של רימייק.

המלחמה נגד הקאיג'ו החלה בערך עכשיו. בשנים 2013-2020, פלשו לכדור הארץ מפלצות ענק שעלו מקרע בין מימדי בקרקעית האוקינוס ויצאו להשמיד את ערי החוף שלנו. בלי לדעת מה בדיוק הקאיג'ו רוצים והאם ניתן להגיע איתם להבנה, המין האנושי כולו מצא עצמו תחת מתקפה שנגדה ניתן להתמודד רק בדרך אחת: רובוטים ענקיים.

אל תעקמו את האף, גם אתם הייתם מעדיפים רובוט בגובה עשרות מטרים מצויד ברובה פלזמה, על פני מתקפה משולבת של כוחות אוויר ויבשה שלא מצליחים לגרום למפלצת יותר מחוסר נעימות זמני.

לרובוטים הענקיים האלה קוראים יגרים ("ציידים" בגרמנית) וכדי להפעיל אותם, נדרש חוסן מנטלי לא פחות משנדרשות יכולות פיזיות. היגרים מונעים בידי מערכת שמקשרת את מוחו של החייל למחשב של הרובוט, כך שהם הופכים לישות אחת. מה שהמפעיל עושה, היגר עושה וכשהיגר נפגע, המפעיל מרגיש זאת כאילו ספג בעצמו מכה קשה בחלק מגופו. אלא שטכניקת ההפעלה יוצרת עומס רב על ראשו של המפעיל ואף אדם אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו מבלי שיגרם לו נזק מוחי. לשם כך, מצוותים לכל יגר שני מפעילים שהקשר ביניהם חזק במיוחד. כך, למשל, האחים ריילי ויאנסי בקט מצוותים לשלוט ברובוט המכונה ג'יפסי דיינג'ר. השניים חסלו כבר ארבעה קאיג'ו, אבל בנסיון החמישי, דברים משתבשים ומתחילה ירידת קרנם של היגרים והעדפת דרכי התגוננות הנחשבות ליעילות יותר.

בעולם של הסרט, מאחר ונדרשים אנשים יוצאי דופן להפעלת יגרים ולהתמודדות מול הקאיג'ו, המפעילים הפכו לסוג של כוכבי רוק. זה לא חיל האוויר שמנסה להסתיר את זהות טייסיו. כשכוכב לכת שלם נמצא בסכנת הכחדה, אנשים רוצים להכיר את הפרצופים מאחורי המגן המכני הענק שלהם. פסיפיק רים לא עוסק בצד הזוהר של הלחימה, אבל הוא מכיר בו בכדי להסביר את השאננות שבאה בעקבות רצף נצחונות. כשמתייחסים לאויב כלא יותר משק חבטות חסר דעת, חושפים בטעות נקודות תורפה עצמיות וזה בדיוק מה שקרה לאחים בקט. רק שנים לאחר התקרית, מוכן ריילי לשקול חזרה לכח היגרים, כאשר מפקדו לשעבר, מרשל סטייקר פנטקוסט, עושה מאמצים אחרונים להחיות את התכנית כנגד אבדן האמון והתקציב מצד ממשלות העולם.

מתבקש לומר שאני חוטא לסרט ומתאר את העלילה שלו בצורה שטחית מדי, אבל דווקא ההפך הוא הנכון. כל דמות או תפנית עלילתית בפסיפיק רים, כאילו נלקחו ממקום אחר, מוכר ונדוש ופשוט זכו לאריזה חדשה במסווה של סיפור מקורי. גם המילה קאיג'ו לקוחה מהקולנוע היפני, מסרטי מפלצות כדוגמת "גודזילה" ו"גמרה" שכל עניינם הוא להראות יצור ענק מאיים להרוס ערים שלמות, עד שנמצא איזה פתרון יצירתי לחסלו. גם אם לא ראיתם אף סרט קאיג'ו, אתם בוודאי מכירים את הקונספט ולו מהפארודיות הרבות שנעשו עליו, או מהקליפ המפורסם של ביסטי בויז.

בשנים האחרונות, נעשו נסיונות להפוך את הקאיג'ו לרציני יותר, על ידי הצגה גרפית יותר של הנזק לו המפלץ גורם. הדוגמה הבולטות ביותר היא "קלוברפילד", גרסה אמריקאית מוצלחת למדי לרעיון, אך גם סרטים ותיקים יותר, כמו "מכסחי השדים" ו"פארק היורה: העולם האבוד", הושפעו מז'אנר הקאיג'ו במידה ניכרת. פסיפיק רים משדרג את הרעיון וכמו ביסטי בויז, מבין שאין שום סיבה לא לשלב רובוטים ענקיים בעלילה מופרכת גם ככה. הי, אם "שארקנדו" הפך בתוך שבוע לסרט קאלט, כנראה שמשהו בשילוב דבר שגורם הרבה נזק עם דבר אחר שגורם הרבה נזק, יכול לעבוד.

בניגוד לסרטי הקאיג'ו הקלאסיים, פסיפיק רים נעשה בתקציב גבוה ועם במאי מוערך. גיירמו דל טורו מוכר בעיקר מבימוי סרטי הלבוי ו"המבוך של פאן", כך שכבר יש לו נסיון במפגשים אלימים בין עולמנו ליצורים מוזרים. בניגוד לסרטיו הקודמים, הפעם דל טורו הולך באמת בגדול. אם יש תחושה שהלבוי הוא צנוע ביחס למידת האסונות שגיבורי-על אחרים נדרשים למנוע, פסיפיק רים נותן פייט צמוד ל"איש הפלדה" ו"מלחמת העולם Z" בכמויות הנזק ההקפי שסצנה אחת מסוגלת להותיר אחריה. כשאומרים שהמפלצות מגיעות בכדי להחריב ערים שלמות, מתכוונים לערים שלמות ורובוט לחימה במשקל מאות טונות, גם לא פוסע בצעדי בלט כשצריך להציל חיים. העולם כפי שהוא מוצג בסרט, נמצא במיתון כלכלי מתמשך בגלל הלחימה. מעבר לפגיעה באספקה, במפעלים ובנתיבי השיט הבינלאומיים, בניית ותחזוק יגרים עולים הרבה כסף. בעוד גופות הקאיג'ו משמשות תחליף ראוי ללא מעט משאבי טבע שהולכים ונעלמים, רוב האוכלוסיה נמצאת תחת משטר צנע וכספי המסים שלה מופנים בעיקר למיגון ולתיקון נזקים.

פסיפיק רים הוא סרט כיפי. זה מה שהוא מתכוון להיות וזה מה שהוא מצליח לעשות רוב הזמן. גיירמו דל טורו הבין מראש מה הקהל רוצה. מעבר לתאור פשוט כמו רובוטים נגד מפלצות ענק – מה יכול להיות יותר מגניב מזה? (תשובה: רובוטי נינג'ה נגד מפלצות ענק עם משקפי שמש) – הקרבות הולכים ונעשים מאתגרים עבור שני הצדדים, כאשר נחשפות עוד ועוד שיטות לחימה שאין הסבר הגיוני לקיומן, פרט לכך שזה נראה טוב על המסך.

יחד עם זאת, חסרה לסרט יצירתיות בפן החזותי. למרות עיצוב מגניב ושפע אפקטים, אין לאקשן בסרט סגנון של ממש. רוב הזמן, המצלמה קרובה מכדי שיהיה ברור מה קורה, שלא לדבר על כך שרוב קטעי האקשן מתרחשים בלילה, כך שבאופן כללי קשה לראות. אין את הטאץ' הנוסף סטייל "מטריקס" או "שליחות קטלנית 2" שיהפוך את הקרבות למרהיבים במיוחד. בגלל האופן בו דל טורו בחר לצלם, חלק מהזמן בכלל לא ברור מה מרביץ למה ואיזה נזק זה גורם.

בעיה נוספת של הסרט, אם כי לחלק ניכר מהאנשים אני לא חושב שזה יפריע, היא שאין בו כמעט אף רגע של מקוריות. למרות שהוא לא מבוסס על מותג שפורסם בעבר, פסיפיק רים נראה כאילו נעשה עבור מעריצים של סדרת אנימה או נובלה גרפית מוכרת. הדמויות שטחיות וממלאות בדיוק את התפקיד הצפוי, כולל יריבות בין מפעילי יגר נוסח "אהבה בשחקים", עד שנדמה כאילו חלקן נמצאות שם רק כי הופיעו בחומר מקור שיוצרי הסרט שכחו לדווח על קיומו ולא נעים להם לאכזב את המעריצים. אין בעלילה אפילו רגע אחד מפתיע. גם כשאמורה לבוא הפתעה, ההכנה אליה מספיק ארוכה בכדי שיהיה ברור מה עומד לקרות. מזלו של הסרט שגם אם הוא לא מסוגנן או חדשני בשום צורה, הוא לפחות לא מנסה לעבוד על אף אחד כאילו כן.

ריילי בקט סובל מאותה בעיה בה לוקים גיבורים רבים של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. הוא דמות משעממת ולא מעוררת הזדהות. כמו ב"אווטאר" ובשלושת סרטי "שודדי הקריביים" הראשונים, קשה מאוד לחבב את הדמות הראשית, כי היא פשוט חסרת עומק. מתרחשים מסביב כל מיני דרמות ואסונות, אבל יותר קל להזדהות עם הקאיג'ו מאשר עם ריילי. לפחות הם מביעים כאב וכעס כמו שצריך. מי שבאמת מציל את הסרט, אלה שחקני המשנה. לתפקידים הראשיים מלוהקים צ'רלי הונם האנמי, אידריס אלבה שעושה את השטיקים הרגילים של הבכיר המיוסר ורינקו קיקוצ'י, בתפקיד הדמות הכי לא מרומזת בצד הזה של האוקינוס. אם הסרט היה תלוי רק בשלושה האלה, כל סצנה שאינה כוללת קרב מול מפלצת שעולה מן הים, הייתה עינוי מתמשך.

אלא שפסיפיק רים מכיל מספר דמויות משנה חביבות במיוחד. טנדו צ'ואי מפעיל את היגרים ממרחק בטוח, חמוש בעניבת פרפר וחוש הומור ציני. כטכנאי, הוא מבין הרבה יותר טוב מאנשי הצבא את הפרטים הטכניים שעלולים לפגוע במשימה, אך נאלץ להתמודד שוב ושוב עם התעלמות מאזהרותיו. גם צמד המדענים החוקרים את הקאיג'ו, אחד צעקני וחובב סיכונים (צ'רלי דיי בדמות הקבועה שלו) ואחד אנגלי ומאופק (ברן גורמן), מפגינים כימיה נהדרת ומהווים מדי פעם את ההפוגה הקומית שהסרט זקוק לה. מקס מרטיני עושה עבודה טובה כאיש צבא ותיק המפעיל את היגר האוסטרלי עם בנו השחצן ומכיר בצער באחריות על אופיו הרקוב של בנו. מעל כולם בולט התפקיד הקטן והמשובח של חניבעל צ'או שרק ההסבר אודות שמו, הספיק בכדי להפוך אותו לדמות המוצלחת ביותר בסרט.

מתבקש לומר שהתמקדות בכל אחת מהדמויות האלה, במקום בגיבורים הפלקטיים, הייתה הופך את הסרט למוצלח יותר. אולי זה נכון, אבל זה כמו שג'ק ספארו היה דמות מצוינת, עד שקבל סרט משלו והמניירות שלו החלו למצות את עצמן. לפעמים, גיבור משעמם נחוץ בכדי לא לשחוק את הדמויות הטובות באמת.

קשה לתאר במדויק את חווית הצפיה בפסיפיק רים. זה סרט שדורש המשך, כי יש בסיפור המון פוטנציאל לתוספות, אבל לשם כך ידרש שינוי משמעותי בגישה. כפי שהוא כרגע, מדובר במפגש רווי אקשן וקלישאות שמחזיק מעמד בעיקר בעזרת הדמויות שאינן נוטלות חלק בלחימה. לא קל ליצור דמויות של חיילים עשויים ללא חת שיהיה אפשר להזדהות איתן וגיירמו דל טורו אכן מתקשה בכך. הקאיג'ו אינם דמויות בכלל, אלא פשוט אתגר שהיגרים צריכים להתמודד מולו. יש בפסיפיק רים פחות עומק רגשי מאשר בשלב הראשון של "דום", לפחות שם אכפת לנו אם הגיבור נפגע. מצד שני, הסרט מהנה, בצורה קצת עקומה. נראה כאילו הוא שווה צפיה דווקא בגלל הדברים שהיו אמורים להיות שוליים, כל מיני בדיחות קטנות ורעיונות עלילתיים שלא באמת מנוצלים כמו שצריך. קטעי האקשן טובים, אבל קשים למעקב. הסרט טוב יותר כשהוא מודה שהוא לא מתוחכם ופשוט מראה את מה שבאנו לראות: רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות.

ביקורת: RED 2

תמונה

RED היה אחת ההפתעות היותר נעימות שנתקלתי בהן בקולנוע. סתיו 2010, אני נכנס עצבני לקולנוע גת, אחרי שידידה שלי הגיעה באיחור משמעותי ופספסנו כמה שניות מתחילת הסרט. זה אפילו לא נראה כמו סרט ששווה להתעצבן עבורו. עוד סרט אקשן מטופש עם ברוס ויליס שיכול לעצור כל דבר בעזרת זיפיו המסוקסים. גם ג'ון מלקוביץ' משתתף? בכלל סימן לאיכות. גם מורגן פרימן… והלן מירן… וארנסט בורגנין… רגע, זה היה בעצם קטע די מגניב. הי, זו היתה בדיחה ממש טובה. ברוס ויליס לא סתם יורה באנשים ומפוצץ דברים, זה מוגזם בכוונה ומסוגנן כמו הגיהנום.

וואו, זה סרט בכלל לא רע.

למרות העצבים איתם נכנסתי לאולם, יצאתי ממנו עם חיוך גדול. ל-RED היו אמנם נתוני פתיחה לא מרשימים והוא נראה בתחילה כמו בזבוז זמן, אבל מהר מאוד התברר לי שמדובר בקומדיית אקשן נפלאה שמשתבחת מצפיה לצפיה. הו כן, היו עוד צפיות.

חלפו שלוש שנים ואל מסכינו מתגלגל RED 2, שכפי ששמו מרמז, ממשיך את ארועי הסרט הקודם. בערך. אין קשר עלילתי של ממש בין הסרטים, פרט לדמויות חוזרות, כמה קריצות לסרט הקודם והזוגיות של פרנק ושרה. ב-RED הראשון, פרנק מוזס הוא מחסל בגמלאות של ה-CIA שמגלה שהפך בעצמו ליעד לחיסול, בעוד הוא מפתח חיבה מיוחדת כלפי הטלפנית שאחראית על שליחת כספי הפנסיה שלו. כעת, הזוגיות קצת תקועה. פרנק רוצה להנות מהפרישה כמו שצריך ולהשקיע בדברים כמו מנגל בחצר ושואב אבק לבית, בעוד שרה רוצה אקשן. היא אוהבת את פרנק, אבל החיים הפשוטים משעממים אותה. היה לה מספיק מזה לפני שנפגשו והיא צריכה ריגושים.

לשמחתה, פרנק שוב מגלה שהוא יעד לחיסול, הפעם בגלל משהו שנקרא "צל הלילה". בלי לדעת הרבה על הנסיבות שהביאו בכירים במערכת הבטחון לרצות אותו מת, פרנק מבין שאפשר לשכוח כרגע מלשבת עם כוס תה צונן במרפסת והוא נשאב שוב למרוץ על חייו. שרה מתלווה אליו למסע בארבע ארצות, דרך לא מעט אנשים מסוכנים. אחד מהם, שנחשב לרוצח השכיר הטוב בעולם, שונא את פרנק באופן מיוחד.

בהתאם למצופה מסרט המשך, RED 2 מנסה לעשות הכל יותר בגדול. יש הרבה יותר פיצוצים וגופות שנערמות בדרך. אני חושב שרק ברבע השעה הראשונה, מחוסלים יותר אנשים מאשר בכל הסרט הראשון. גם הסיכון שפרנק מתמודד מולו, גדול פי כמה וכמה מזה שהיה לפני שלוש שנים. ב-RED, הוא ומרווין, עמיתו הפרנואיד, נמלטו על חייהם בגלל עניין שלא קשור ישירות לרוב המעורבים בעלילה. הם היו יעד לחיסול ובזה התמקדה העלילה. בסרט ההמשך, הם אמנם קשורים ל"צל הלילה", אבל מתברר במהרה שהרבה יותר אנשים נמצאים הפעם בסיכון. הסרט מדגיש שמה שמעניין את פרנק, אדם שהעביר לפחות מחצית מחייו בלהרוג אנשים ולהפיל משטרים תמורת כסף, זה לעשות את הדבר הנכון. לא ברור האם מדובר בעניין של השנים האחרונות, או משהו שתמיד היה חלק ממנו וזכה לדגש מיוחד כעת שהוא בפנסיה. בכל מקרה, החזרה על המסר הזה היא הסיבה שפרנק מוזס הוא עדיין האיש הטוב בסיפור ושאפשר לקבל את האלימות המוקצנת בה הוא נוקט לשם השגת המטרה.

בדומה לקודמו, RED 2 הוא סרט אקשן שלא לוקח את עצמו ברצינות. הוא נבדל מהסרט הראשון בכך שכמות הבדיחות ירדה לטובת יותר אקשן. זה עדיין כיף, רק בצורה אחרת. כמו ש"מת לחיות 3" עדיין מהנה, למרות שהוא כמעט ולא קשור לסרט הראשון בסדרה ומחליף מתח וקרבות פנים אל פנים בחידות ומרדפים בהילוך מהיר. RED 2 מנפח הכל, גם רמת הסיכון, גם כמות וגודל ההרס הסביבתי, גם מספר המשתתפים בכל סצנה (נראה שלאף אחד כבר לא אכפת מסודיות) וגם צד שבכלל לא קשור לאקשן, אלא דווקא לזוגיות.

בעוד בסרט הראשון, הרצון של פרנק לפגוש את שרה וההכרות שלה עם עולמו, היו חלק משני בעלילה, אבל כזה שמלמד לעומק על דמותו של פרנק, ב-RED 2 שרה היא דמות ראשית לכל דבר והסרט סובב סביבה לא פחות משהוא עוסק בפרנק. ליתר דיוק, הוא סובב סביב מערכת היחסים שלהם שעומדת למבחן כשפרנק לא לחלוטין יודע איך לשלב בינה לבין סודות מן העבר. שרה הופכת מדמות פסיבית, לאחת שבאמת משפיעה על הנעשה וגם אם אינה מסוגלת להנהיג מבצע חיסול סודי, או לתכנן פריצה למתקן שמור היטב, היא בהחלט דורשת לקבל חלק מהאקשן.

באופן מפתיע, זה עובד לטובת הסיפור. שרה הייתה אמורה להיות זו שתמשוך את פרנק לעבר החיים הנוחים ותרחיק אותו מהסכנה. זה תפקידה המקובל של בת הזוג של הגיבור. אלא שכאן, היא זו שיותר רוצה לחוש את האדרנלין. היא לא מכירה את האכזריות של הריגול הנגדי כמו פרנק ומרווין ועל כן, חושבת שדווקא יהיה כיף לשבור שגרה וכמה עצמות, רצוי של אחרים. עד שדברים כאלה קורים באמת ושרה קולטת עד כמה אין לה מושג איך זה לחיות את הדברים האלה על בסיס יומיומי. הסרט מציב בפניה את העובדות בצורה ישירה יותר ומתיחס לעלילת צל הלילה כמבחן לזוגיות.

מרבית השחקנים הבולטים של הסרט הקודם, חוזרים גם הפעם. ברוס ויליס ומארי לואיז פרקר כפרנק ושרה, ג'ון מלקוביץ' כמרווין, הלן מירן כסוכנת האנגליה ויקטוריה ובריאן קוקס כסוכן ה-ק.ג.ב שהפך לדיפלומט בכיר. יותר מכולם, נראה שקוקס ממש נהנה מהתפקיד. מצטרפים לצוות שלל פרצופים מוכרים יותר ופחות, כמו קתרין זיטה ג'ונס, דיוויד תיוליס וניל מקדונה בתפקידים משניים, אך משמעותיים. שניים שבולטים במיוחד לטובה הם אנתוני הופקינס וכוכב האקשן הקוריאני ביאנג-האן לי, שמצליח לשמור על מבט של רצח בעיניים גם בסצנות מבדרות להפליא.

האקשן, לשמו התכנסנו, מוצלח ומצטלם היטב. זה דבר אחד שנשמר מהסרט הראשון כמו שצריך. בעוד ההומור פחות שנון, הסיפור מסובך יתר על המידה (בשלב מסוים, רודפים אחרי פרנק שלושה אנשים במקביל) ומערכת היחסים בין פרנק ושרה תופסת הרבה יותר מקום, האקשן שודרג כמו שצריך. לא תמיד האפקטים אמינים, אבל הקטעים ה"מסורתיים", של מכות, יריות ודברים מתרסקים לתוך דברים, משובחים ועושים חשק לעוד. עד כמה שהסרט חוטא לפשטות של קודמו, הוא לפחות יודע לגרום לשחקנים בני חמישים-שישים פלוס להראות כמו מכונות הריגה מיומנות. לאנשים כמו ברוס ויליס והלן מירן יש בדיוק את הפרצוף בשביל סרט אקשן עם סטייל ומארי לואיז פרקר מותאמת לרגעים קומיים של חוסר נוחות. גם אם צריך טיפה להוריד ציפיות בכדי להנות מהסרט כמו שצריך, הוא עדיין מראה שאקשן זו אמנות. בעוד מרבית סרטי הפעולה בקיץ הנוכחי לוקים מבחינת סגנון ומודעות עצמית, RED 2 מראה שלא צריך להתחכם יותר מדי בשביל להיות פשוט מהנה.

ביקורת: קיסר חייב למות

תמונה

ב-1953 ביים ג'וזף ל. מנקייביץ את הסרט "יוליוס קיסר". הסרט, על פי מחזהו של ויליאם שייקספיר, היה אפוס היסטורי מרשים ולא זול להפקה, שהפגיש בין שחקנים הוליוודיים מפורסמים לבין טקסט שנכתב 350 שנה לפני כן. לא בוצעו שום שינויים בתסריט, פרט לעריכתו כך שיתאים לסרט באורך שעתיים ולמרות ששייקספיר עצמו לא היה מועמד לאוסקר, הסרט היה מועמד ואף זכה בפרס על העיצוב האמנותי. מרלון ברנדו, שגלם בסרט את מרקוס אנטוניוס, היה מועמד לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר.

חמש שנים לפני, זכה "המלט", בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, באוסקר לסרט הטוב ביותר. שייקספיר שוב לא היה מועמד, אף על פי שהסרט היה מבוסס לחלוטין על המילים שכתב. הוא גם לא היה מועמד על אף עיבוד של "רומיאו ויוליה" או "מהומה רבה על לא דבר" וכש"המלט" של קנת' בראנה היה מועמד לאוסקר לתסריט מעובד, בראנה עצמו נרשם כתסריטאי, אף על פי שהתבסס על מילותיו של המחזאי המפורסם. זה מעניין, כי כל הסרטים האלה מצליחים קודם כל בזכות הטקסט של שייקספיר והעוצמות שהוא מוציא מהשחקנים ומהבמאי. המחזות שלו עדיין זוכים להצלחה לא רק בגלל שמו של המחבר, אלא גם כי הוא ידע לחדור למעמקי הנפש ולחלץ משם את הרגשות הפיוטיים והכנים ביותר שניתן להעלות מול קהל. נכון שהוא לא היה מעורב ישירות בכתיבת אף אחד מהסרטים המבוססים על כתביו, אבל רבים מהתסריטאים שעבדו אותם, פשוט השאירו את הטקסט כמו שהוא ולא העזו, או חשו צורך, להחליף אפילו מילה אחת.

"קיסר חייב למות" הוא דוגמה לכוחן של המילים שכתב שייקספיר. הסרט מתרחש בכלא רביביה באיטליה, שם מוחזקים אסירים המרצים עונשי מאסר כבדים במיוחד. יש שם רוצחים, סוחרי סמים, מאפיונרים וכאלה שסיבת הרשעתם מוגדרת כ"עברות שונות". לא מגיעים לשם על גניבת מסטיק, אלא אם המסטיק היה בכיס של מישהו שכרגע ירית בו בין הצלעות והייתה חסרה לך תחושה של רעננות בפה. בית הסוהר מפעיל תכנית בה האסירים יוצרים קבוצת תאטרון ומעלים מחזה קלאסי שמוצג בפני קהל מבקרים. המחזה מועלה בתחומי הכלא, אבל הצופים מגיעים מכל רחבי האיזור בכדי לצפות בהצגה עם בימוי, שחקנים מיומנים, תפאורה ותלבושות, כמו בכל תאטרון.

האחים ויטוריו ופאולו טביאני שמעו על התכנית הזו והחליטו להשתמש בה כבסיס לסרטם הבא. הם הציעו למנהלי הכלא להעלות את "יוליוס קיסר" של ויליאם שייקספיר, רק שבמקום לתעד את החזרות והעבודה מאחורי הקלעים, האחים טביאני יביימו אותן. האסירים אמיתיים, במאי ההצגה אמיתי והכלא בו הסרט מצולם הוא אכן בית הסוהר בו החזרות מתרחשות, רק שהכל מבוים. במקום לעבוד רק על הצגה, מצלמים בעצם סרט על איך יוצרים הצגה כזו. זה לא מבלבל כמו שזה נשמע.

הסיבה שלא תתבלבלו מהטשטוש בין מציאות לדמיון, היא שקיסר חייב למות הוא סרט עלילתי לכל דבר. הוא אמנם משתמש באסירים אמיתיים כשחקנים, אבל הם עובדים עם תסריט והוראות בימוי. נוסף על כך, מרבית הסרט הוא פשוט החזרות להצגה. אחרי שלב אודישנים קצר, במהלכו מוצגות הנפשות הפועלות, כמעט כל הסרט מציג את האסירים עושים חזרות למחזה ולא שום דבר אחר. למעשה, רוב התסריט של הסרט, כמו עיבודים קודמים לכתביו, נכתב בידי שייקספיר.

כאן מסתתרת אכזבה קטנה. "יוליוס קיסר" הוא מחזה נפלא ועוצמתי שמדגיש עד כמה שייקספיר ידע לכתוב דמויות עמוקות ומסובכות, גם כשהן מבוססות על מנהיגי אימפריות ומתנקשיהם. הבעיה היא שהאחים טביאני מבטיחים ערך מוסף שלא באמת קיים. נכון, לחשוף אנשים לתכנית התאטרון בכלא זה מיוחד ושימוש בתפאורה האוטנטית נותן טוויסט חריג למחזה שאמור להתרחש ברומא העתיקה. רק שכל עניין האסירים די מבוזבז. כמעט ולא מציגים את הרקע של המשתתפים במחזה, אין ביניהם כמעט שום אינטראקציה פרט לזו של שחקנים שעושים ביחד חזרה ובסך הכל, כלא רביביה נראה מקום מאוד נחמד, שמזכיר יותר בית מרגוע לשחקנים שייקספירים, מאשר מתקן ענישה. השימוש באסירים אמיתיים המגלמים את עצמם, הוא תרוץ בשביל הבמאים לא לכתוב להם דמויות משלהם. הם משחקים במבטא הרגיל שלהם, מכניסים למחזה רעיונות בהשראת חייהם מחוץ לחומות, אבל כמעט ולא אומרים שום דבר על עצמם.

הסרט עצמו מבויים ומצולם בצורה יפה. הטביאנים מגלים יצירתיות בניצול הארכיטקטורה של הכלא כרקע שהשחקנים יכולים להתאמן עליו ואסירים שאינם במחזה, משתלבים כניצבים במהלך החזרות. רק ששוב, אין שום דבר מעבר. "יוליוס קיסר" הוא מחזה טוב שעובד כאשר הוא מוצג בידי שחקנים טובים המונחים בידי בימוי שבאמת מבין את כוונת המשורר. קיסר חייב למות מעניין כי הוא בנוי בעיקר על הטקסט המקורי של שייקספיר ומהווה למעשה גרסה מוסרטת למחזה. אין בו הקבלה לחיים האמיתיים של האסירים, או יותר משתי סצנות בהן אחד מהם שובר דמות בכדי לחשוף משהו על עצמו. מבחינת הסרט, עצם זה שלא מדובר בלהקת תאטרון רגילה, זה תחליף לעומק.

באחת הסצנות, תוהה אסיר-שחקן מדוע המחזה מתעכב על שיחה מאיזה כיוון זורחת השמש. זה הרי לא קשור לעלילה המרכזית ואפילו "מבזבז זמן". מה שהוא לא מבין, זה ששיחה לא קשורה כזו, היא בדיוק מה שנותן מימד של אמינות לדמויות ולעלילה. הן לא עוסקות רק בנרטיב העיקרי, אלא גם חורגות ממנו מדי פעם בשביל להיות יותר אנושיות. המחזה "יוליוס קיסר" דורש משחקניו מנה מרוכזת של רצינות ופאסון ושיחה קטנה על הזריחה מאפשרת להם להראות כמו בני אדם ולא כמו דמויות פלקטיות.

את זה, האחים טביאני לא הפנימו. גם כשהאסירים לא מנהלים חזרות על המחזה ומדברים על עצמם, הם לא באמת מדברים כמו אסירים, או אפילו כמו בני אדם. הם מקבלים טקסט שבעצמו נשמע כאילו נלקח מתוך מחזה. "יוליוס קיסר" הופך למחזה בתוך מחזה פחות מוצלח ומימד המציאות אובד בטקסט מליצי להחריד. אפילו שהבנתי שמדובר באסירים אמיתיים שלוהקו לגלם את עצמם, הם נראו יותר כמו שחקנים שפשוט נתנו להם תפקיד של אסיר כדי לגוון את החזרות. כשאחד מהם חוזר על הטקסט בעודו שוטף את הרצפה, זה פשוט שחקן שייקספירי שעושה ספונג'ה. אני לא מרגיש שם כאילו יש אמירה על חיי הכלא, או על הנסיבות שהביאו אותו לשם. הוא פשוט חוזר על טקסט. אותו דבר לגבי כל סצנה שמציגה את האסירים עושים חזרות בנסיבות יוצאות דופן. זה רעיון נחמד והם מגלים יכולת משחק טובה להפליא, אבל איפה האמירה?

קיסר חייב למות הוא שילוב בין רעיון מצוין לביצוע חלש. הבימוי והצילום טובים והאסירים מתגלים כשחקנים מוצלחים, אף על פי שרובם אינם מקצוענים. חסר מרכיב שינצל את כל זה לאמירה מעבר לכך ש"יוליוס קיסר" הוא מחזה טוב, כי את זה כבר ידעתי. למעשה, הסרט מוכיח שהמחזה טוב כי זה מה שמחזיק את העניין בו. הסיפור של האסירים כמעט ולא קיים, אז מוקד העלילה הוא בעצם סיפורם של קיסר והקושרים נגדו. ויליאם שייקספיר אחראי לחלק היצירתי והמעניין של התסריט, בעוד הבמאים של הסרט, בעיקר השתדלו לא להרוס. קיסר חייב למות הוא הפקה דלת תקציב נאה של "יוליוס קיסר", אבל הוא לא שום דבר מעבר.

ביקורת: עצבניות אש

תמונה

כשאני חושב על הביטוי "Buddy Cop Movie", אני חושב קודם כל על שנות השמונים. זה לא שסרטים בהם שני אנשים שונים לחלוטין משתפים פעולה בפענוח פשע, הוא רעיון שהיה קיים רק באייטיז. למעשה, ממש בקרוב יצא "אקדח כפול", בו מארק וולברג ודנזל וושינגטון ממלאים בדיוק את הנישה של באדי קאפ. זה פשוט שמשהו בניגודים שלרוב עומדים במרכז הסרטים האלה, במיוחד כשאחד השחקנים הראשיים הוא שחור והשני לבן, נראה טיפה מיושן. זה עובד ב"נשק קטלני", "48 שעות" או "לא ראית לא שמעתי", אבל בשנת 2013, מאוד קשה לשחק בצורה אמינה על פער עדתי בכוחות המשטרה בארצות הברית.

אולי משום כך, הסרטים האלה החלו מהר מאוד לגוון בניגודים. סילבסטר סטאלון השרירן שחק לצד אסטל גטי הזקנה הפריכה ב"עצור או שאמא שלי יורה", טום הנקס שתף פעולה עם כלב ב"טרנר והוץ' " ובקנדה, הופק לפני כמה שנים הסרט "Bon Cop, Bad Cop", בו שוטר מאונטריו שהולך לפי הספר, נאלץ לשתף פעולה עם שוטר קשוח וחסר מעצורים ממונטראול. כבר ראינו שיתוף פעולה בין גיבורים בני אותו גזע ("בחורים רעים"), בין שוטרים לאנשים שהצטרפו לגמרי במקרה ("קיס קיס בנג בנג", "מת לחיות 3") ואפילו מערבונים ("פרוע על המערב", "שנחאי נון"). רק דבר אחד, באופן מוזר, לא ראיתי בתחום הבאדי קאפ עד השבוע – שתי נשים.

"עצבניות אש", למרבה המבוכה של המין האנושי, למעשה שובר תבנית כאשר הוא מציב שתי נשים בתפקידים הראשיים בקומדיית באדי קאפ. הנוסחה קבועה: אחת מסודרת וחולת שליטה, אחת פרועה ומגרדת את הגבול שבין שמירה על החוק להפרתו. שתיהן לא רוצות לעבוד ביחד, אבל אין להן ברירה. Hilarity ensues.

סנדרה בולוק מגלמת את הסוכנת אשבורן מה-FBI. היא קשוחה ומקצוענית, אולי יותר מדי מקצוענית. עמיתיה לעבודה שונאים אותה כי היא תחרותית, שחצנית ומתעלמת מכל מה שלא נעשה בדיוק לפי הכללים. אפילו הקללות שלה נשמעות כמו קטע מרחוב סומסום. מליסה מקארתי מגלמת את מאלינס, שוטרת מבוסטון שכולם יודעים פשוט לפנות את הדרך כשהיא בסביבה. היא אלימה, עצבנית, שותה ומקללת כמו מלח אלכוהוליסט עם תסמונת טורט וגם מפקד התחנה מתכווץ בכסאו כאשר מישהו מביא למאלינס את הסעיף, מה שקורה בערך אחת לחמש דקות.

לרוע מזלן ובניגוד לרצונן, עציר של מאלינס הופך לעד בחקירה של אשבורן ובלחץ הממונים, השתיים נאלצות לשתף פעולה. לאשבורן זה חשוב בכדי לקבל מינוי נחשק ולמאלינס זה חשוב כי אף אחד לא יגיד לה איך לחקור את העצירים שלה. היא תגרום לאישה לגדל אשכים רק כדי שתוכל למלוק לה אותם ולצחוק עליה שאין לה אשכים.

קשה בשנים האחרונות למצוא קומדיות טובות שאינן סרטי אנימציה. הרבה טוענים ש"רחוב ג'אמפ 21", שגם הוא סרט באדי קאפ, הוא אחד הסרטים המצחיקים של העשור, אבל אני בדעת המיעוט שהוא מעפן. עצבניות אש מזכיר אותו בהרבה דרכים, כולל סצנה אחת ספציפית לקראת הסוף. עם זאת, עצבניות אש גם הרבה יותר מוצלח ממנו. גם כאן יש הרבה בדיחות מודעות לעצמן ולא מעט התיחסויות לתרבות פופ. למעשה, כמה מהבדיחות המוצלחות ביותר הן פשוט אזכורים לסרטים שונים והסרט לא מדלג אפילו על מחוה מתבקשת ל"קומנדו". זה פשוט עובד יותר טוב הפעם. גם ביחס לסרטי באדי קאפ אחרים, התזמון הקומי של עצבניות אש והכימיה בין השחקניות, יוצרים קומדיה מהנה יותר מרוב נסיונות ההצחקה של השנים האחרונות.

כשאני כותב "כימיה", אני מתכוון בעיקר למליסה מקארתי שהכימיה שלה עם שאר העולם, היא פשוט מופלאה. סנדרה בולוק חביבה ומתאימה לתפקיד מבחינת המראה, אבל אין אף רגע בסרט בו הרגשתי שיש הצדקה ללהק דווקא אותה בתור אשבורן. מליסה מקארתי, לעומת זאת, לא משאירה סיכוי לאף אחת אחרת להיות מאלינס מוצלחת. היא נטמעת בתוך התפקיד ומדקלמת את השורות שלה בטבעיות מרשימה, בין אם אלה התפרצויות זעם גסות במיוחד, או רגעים של רגישות לא אופיינית. היא הייתה השחקנית החביבה עלי ב"בנות גילמור", סדרה שבנויה כולה על אנשים חביבים ולמרות שלא אהבתי את ההופעה של ב"מסיבת רווקות", זה היה יותר בגלל הבימוי והכתיבה ופחות בגלל המשחק. קשה להאמין שזו אותה אישה שמככבת בסיטקום הבלתי מזיק "מייק ומולי". כעת, היא שבה לשתף פעולה עם במאי "מסיבת רווקות", פול פייג והוא נותן לה הפעם הרבה יותר מקום להשתלט על המסך ולהכתיב בעצמה את הקצב לכל סצנה בהשתתפותה. הכריזמה שלה היא בדיוק מה שהסרט הזה צריך בשביל לעבוד כקומדיה והנוכחות של סנדרה בולוק מצליחה לא להפריע למקארתי להיות הכוכבת האמיתית של הסרט.

אין כאן הרבה אקשן, אבל מה שיש, עשוי טוב. הסרט מתמקד יותר ביחסים של הדמויות הראשיות זו עם זו ועם סביבתן ומצליח להיות מותח ומלהיב במעט הזמן שנותר. לשתיהן יש סיפורים אישיים לא פשוטים ויחסים מקצועיים מורכבים עם הממונים עליהן. טום וילסון מעורר נוסטלגיה כמפקדה של מאלינס ואני מודה שאחד הדברים שמשכו אותי לרצות לראות את הסרט, זו ההזדמנות לראות את ביף מ"בחזרה לעתיד" בקומדיה חדשה. הוא די נעלם מהעין, כאשר רוב התפקידים שלו בשנים האחרונות היו כמדובב. נחמד לראות שלא חסר לו תזמון קומי, גם כשהדמות שלו לא מספרת בעצם אף בדיחה ופשוט מגיבה בחוסר אונים לעקיצות של מאלינס. פרצופים מוכרים נוספים מקשטים את המסך בתפקידי משנה ואני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שלמעשה חשתי חיבה כלפי דמות של מרלון ואייאנס. מתברר שהוא שחקן בכלל לא רע כשהוא מאופק.

אני לא מאוכזב מהטיפול בדמותה של אשבורן, אבל היו יכולים לעשות איתה יותר. כפי שבוודאי הבחנתם, השבחים בביקורת מוענקים בעיקר למליסה מקארתי ולדמות של מאלינס. זאת מכיוון שמעבר להיותה של סנדרה בולוק שחקנית בינונית ביום טוב, התסריט נכתב בעיקר מנקודת מבטה של אשבורן. זה אומר שהיא זו שצריכה לעבור שינוי וללמוד לשחק עם אחרים ולא מאלינס, המהירה והעצבנית. חבל לי שאשבורן לא זוכה ליחס יותר הוגן מצד התסריט, שמציג אותה כדמות פגומה דווקא כשהיא מנסה להיות עצמה ולא להיכנע לתכתיבי החברה. הסרט מאזכר את הקושי של אישה להתקדם בסולם הדרגות הפטריארכלי ושאנשים שמבכרים קריירה על פני חברה ומשפחה, לעתים רחוקות זוכים לנחת. עדיין, קצת יותר סימפתיה לבחירות של אשבורן הייתה עוזרת להזדהות איתה. עם מאלינס, אני בטח לא מזדהה. היא דמות מוקצנת שמגיעה מבית שגורם לדמויות מ"פייטר" להראות כמו משפחת בריידי. אני אמור לחוש יותר קרבה לאשבורן, אבל הסרט לא נותן לה מספיק קרדיט ובעיקר מבקר אותה. זה מתאים בשביל ליצור את הניגוד מול מאלינס, אבל קצת מוגזם כשאשבורן אפילו לא מוצגת כטובה במיוחד בעבודתה. אשבורן נעשית לעתים חסרת אופי, כאשר האופי הרגיל שלה לא מקדם את העלילה וזה פספוס של דמות שהייתה יכולה להיות מרתקת בהרבה.

מעבר לכך, אין לי כמעט תלונות על הסרט. יש כמה סצנות שהיו יכולות לרדת בעריכה. הן לא תורמות להבנת הדמויות, לא מקדמות את העלילה וגם לא מצחיקות במיוחד והסרט היה זורם יותר בטבעיות בלעדיהן. ניחא, אי אפשר לקבל הכל. מספיק קשה ליצור קומדיה שתהיה מוצלחת מתחילתה ועד סופה, עם דמויות מעניינות ושחקנית אחת שראויה בעיני למועמדות לאוסקר על התפקיד הזה, הרבה יותר מאשר על התפקיד שהביא לה מועמדות לפני שנתיים. זה סרט שלא מאמץ את הראש, אבל גם לא מזלזל בצופה. חלק מהבדיחות קטנות ומעודנות, בעוד חלקן קורעות את עור התף מרוב קולניות. בסופו של דבר, השילוב של מקארתי ובולוק עובד והתסריט מספק להן שפע של הזדמנויות להוכיח זאת.

ביקורת: מלחמת העולם Z

תמונה

אני לא אוהב סרטי זומבים. הנה, כתבתי את זה. עד כמה שיש להם פוטנציאל למשהו מעבר, רוב סרטי הזומבים שראיתי נוטים לנוסחאתיות ומתבססים יותר על הקפצות של רגע מאשר על בניית מתח ואימה של ממש. ההקפצות האלה יעילות לזמן מוגבל בלבד, כי אחרי כמה פעמים כבר לומדים לצפות להן. סרטי זומבים, מעבר להיותם מאוד דומים זה לזה, מעוררים בי איזה שהוא אנטגוניזם. הם גורמים לי אי-נוחות עוד לפני שהתחילו וצריכים לחרוג בצורה משמעותית מהנוסחה הקבועה בכדי שאתלהב מהם. עד כה, רק שני סרטי זומבים הותירו עלי רושם חיובי באמת. הראשון הוא הרימייק של זאק סניידר ל"שחר המתים" שהציג גיוון יפה באווירה ובדמויות (אבל נהיה נוסחאתי לקראת סופו) והשני הוא "Shaun if the Dead", של אדגר רייט, שהוא יותר קומדיה על לוזרים בריטים שמתמודדים מול זומבים, מאשר סרט זומבים שגרתי. אני יודע שהייתי אמור לתת גם את "זומבילנד" בתור דוגמה לסרט זומבים מוצלח, אבל לא ראיתי אותו במלואו.

"מלחמת העולם Z" מבוסס על ספר שמציע גישה שונה לחלוטין לתת-ז'אנר הזומבים. הוא לא עוסק בחבורה של אנשים שמנסים לשרוד בעוד אין להם מושג מה גרם למגפה ולאן עוד אפשר להימלט. הספר מתאר את כדור הארץ לאחר המלחמה הגדולה שגבתה מספר חסר תקדים של קורבנות ובנוי כסדרה של ראיונות והערכות בדיעבד של מה בדיוק קרה ואיך מדינות שונות התמודדו עם האיום.

הסרט לוקח פניה חדה לכיוון ההפוך, אל תחילת המלחמה. בראד פיט מגלם את ג'רי ליין, חוקר מטעם האו"ם שפרש והפך לאיש משפחה בפילדלפיה. מתקפה של אנשים בעלי עור נרקב, שיניים חדות ותאווה לא מוסברת לנעוץ אותן באנשים אחרים, מפרה את השלוה והעולם כולו מוצא את עצמו במהרה במלחמת השרדות. בתוך הבלגן, הופך ארגון האומות המאוחדות לרלוונטי, כנראה לראשונה מאז הקמתו ומשמש כממשל צבאי שמנהיג את הלחימה על עתיד המין האנושי. ג'רי מגויס מחדש, לא ברצון רב, כדי לצאת לשטח ולגלות את הגורם למחלה שהופכת אנשים לזומבים. אם אפשר גם לגלות איך לעצור אותה, בכלל יהיה נחמד.

השימוש של הסרט במילה "זומבי" לא מדויק. מקור המושג הוא באמונות מערב אפריקאיות, שם נזמבי הוא שמו של אל דמוי נחש. זהו גם כינויו של מי שמת והוחזר לחיים באמצעות כישוף. רעיונות דומים היו קיימים גם בפולקלור המזרח אירופאי ואפילו בתנ"ך ובברית החדשה (שם ההחיאה יוחסה לנס אלוהי), אולם השם זומבי חדר לתרבות המודרנית דרך דת הוודו ששגשגה בהאיטי ובדרום ארצות הברית. ה"זומבים" במלחמת העולם Z, אינם מתים שהוחזרו לחיים. מדובר בבני אדם שהועבר אליהם נגיף שגורם להם להפוך ליצורים פראיים חסרי תודעה שמשמשים בעיקר ככלי להעברת הנגיף מגוף לגוף. הם זומבים במובן שהתרגלנו אליו בקולנוע – אנשים שאבדו צלם אנוש או יכולת לחשוב בעצמם. הם לא מתים לפני ההפיכה לכאלה, אבל ההתנהגות שלהם תואמת את זו של הזומבים שמסתובבים בקולנוע עוד מסוף שנות השישים.

פה נמצאת הבעיה הגדולה של מלחמת העולם Z. למרות שהדקות הראשונות והספר עליו הוא מבוסס, מבטיחים גישה רעננה לנושא, הוא הופך מהר מאוד לסרט זומבים לפי הכללים המוכרים. בהתחלה, יש כאוס ולא יודעים מה קורה. אחר כך, דמות חדשה מסבירה יותר בפרוט מה גורם לתופעה ואז, מתחיל מאבק השרדות. במקרה של ג'רי ליין, המאבק הזה לוקח אותו למרחקים חסרי תקדים עבור סרט זומבים ונדמה שהוא תמיד מגיע למקומות בתזמון הכי גרוע שאפשר. זה כמו חוק מרפי, רק שמרפי מנסה כל הזמן לנשוך אותך.

למרות שהמערכה הראשונה מציגה איזון לא רע בין אקשן לבין דיבורים שמנסים להבין מה בדיוק קורה לעולם, החל משלב מסוים, הסרט פשוט מפסיק להיות הגיוני. אני אדייק, הוא לא הגיוני במיוחד מלכתחילה, אבל בהתחשב בכך שקיימות בטבע פטריות שנוהגות בצורה המזכירה את הנגיף במלחמת העולם Z, אפשר לוותר על הניטפיקינג בהתחלה. הבעיה היא שכדי לשמור על מתח ואקשן לאורך זמן, סרטי זומבים נוטים לגרום לדמויות שלהם לעשות את הטעויות הכי מטופשות. במלחמת העולם Z, זה מתחיל בנקודה ספציפית בסרט ולא נגמר עד הסוף. אם אתם עדיין רוצים להנות מהסרט, פשוט זכרו שהרגע בוא מישהי לוקחת מיקרופון ליד ואומרת "זה בסדר", הוא הרגע בו צריכים לכבות את המח ולהפסיק לנסות להבין מה לעזאזל הסרט רוצה מאיתנו.

מבחינת אפקטים, נעשתה עבודה טובה. הסרט מכיל מספר סצנות המוניות שלא היו מתאפשרות ללא פעלולים דיגיטליים טובים ולמרות שלא ברור מאיפה מגיעים כל הזמן פיצוצים ברקע, הם משתלבים יפה עם סביבתם. האיפור על הזומבים, אף על פי שאינו חדשני או מפתיע בשום צורה, עוזר להבדיל בקלות בינם לבין אנשים שאינם נגועים ועדיין להותיר בהם מראה אנושי, או לפחות של בעל חיים תבוני יחסית. חלק מאתרי ההתרחשויות, במיוחד בסיס צבאי בדרום קוריאה, מעוצבים באופן שמעביר היטב את הזוועה והצמרמורת שמפגש עם אפוקליפסת זומבים אמור להעביר. גופות תלויות על גדר תיל בלילה גשום, הן בדיוק המראה הדרוש ליצירת המסר שנגמרו המשחקים וזה הדבר האמיתי.

מקס ברוקס, שעל ספרו מבוסס הסרט, שבח בזמנו את הגרסה הראשונית של התסריט. הוא אמר שאף על פי שאין לו שום שליטה אמנותית על העיבוד, הוא מרוצה מהאופן בו התסריטאי ג'יי. מייקל סטרצ'ינסקי תרגם את הספר לעלילה מרתקת ועמוקה שמעלה את השאלה האם ההשרדות הייתה שווה את מחירה. עותק של התסריט שהודלף לאינטרנט, זכה גם הוא לשבחים ותואר כסרט פורץ דרך. אז איך מה שהיה אמור להיות סרט חכם על טבע האדם והתנגשות בין דילמות מוסריות והצורך לשרוד, הפך בתוך כמה שנים ללא יותר מסרט זומבים יקר במיוחד?

התשובה קשורה כנראה לקשיי המימון של הסרט. התקציב שלו הלך וטפח, אולם ההפקה נקלעה לעוד ועוד עיכובים. סטרצ'ינסקי עזב את הפרויקט ומספר תסריטאים חדשים הובאו במקומו, להפוך את הסרט לנגיש יותר לקהל רחב. סצנות אפיות שצולמו, נשארו על רצפת חדר העריכה (או יותר נכון, בכונן של המחשב). שחקנים מוכרים שנשכרו לתפקידים קצרים בסרט, בטלו את השתתפותם והאולפן כמעט ועצר את ההפקה כאשר הרגיש שהיא נעשית יקרה מדי. מכל הבלגן, התקבל סרט שונה לחלוטין מזה שנכתב בתחילה. הוא לא חכם או מהורהר, הוא אקשן-אקשן-הפחדה-אקשן, עם כמה קטעים של דברת באמצע.

פתאום הבנתי מה הכי מפריע לי בסרטי זומבים. זה לא הנושא, מטריד ככל שיהיה ולא הטמטום המובנה של רבות מהדמויות. מפריע לי שלסרטים כאלה יש רק שני מצבים. או שיש אקשן בקצב גבוה שלא מאפשר אפילו רגע לנשום ולחשוב על הצעד הבא, או שיש קטעים מתים בהם הדמויות מספרות כמה קשה להתמודד עם אפוקליפסת זומבים וכמה הם מתגעגעים למשפחה ולחיים השלווים. חסר אמצע שיקשר בין המצבים ויגרום לדמויות עצמן להיות יותר מעניינות. חסר משהו שיהפוך את התרחיש המוצג בסרט ליותר מציאותי ולמרות שמלחמת העולם Z מנסה לעשות זאת, הוא מכיל חורים עלילתיים עצומים שמונעים כל סיכוי ליצור את האשליה שכל זה יכול באמת לקרות.

הסרט לא שפר את עמדתי לגבי סרטי זומבים. אני עדיין חושב שהפוטנציאל שלהם נזרק לטובת אקשן והחלטות גרועות. מה שאדגר רייט הצליח לעשות עם "Shaun of the Dead" התאפשר על ידי לקיחת צעד אחורה והתיחסות לדמויות עצמן ולא רק לסיכויי ההשרדות שלהן. מלחמת העולם Z עושה את אותה טעות שכמעט כל סרט זומבים בהיסטוריה עשה והופך החלטות גרועות ולא עליונות אבולוציונית או יעילות, לנשק החזק ביותר של האויב.

ביקורת: לצוד פילים

תמונה

אם הייתה לכם אפשרות ללהק לסרט שלכם שחקן בריטי ותיק כלשהו, את מי הייתם מלהקים? אם התשובה הראשונה שלכם היא כל אדם מלבד פטריק סטיוארט, גשו להיבדק. פטריק סטיוארט הוא אדם מרתק, בעל חוש הומור נפלא, קול רדיופוני, מנעד מגוון להפליא של דמויות אותן הוא יכול לגלם ויש לו אפילו תואר אבירות. הוא היה ב"מסע בין כוכבים: הדור הבא" וב"אקס-מן" וגם בגיל 73, מצליח להישאר רענן ומשעשע, יחד עם האצילות השייקספירית הנוטפת ממנו. משום כך, לא משנה מה אכתוב על "לצוד פילים", הסרט תמיד יוכל לנפנף בעובדה שמשתתף בו סר קפטן ז'אן לוק פיקארד פטריק פרופסור אקסבייר סטיוארט. זו בכל אופן תהיה נקודה לזכותו.

עוד לפני שסטיוארט נכנס לתמונה, הסרט מספר על יונתן, נער בעל אינטליגנציה גבוהה ובעיות חברתיות, שלהוריו אין כסף לשלוח אותו לבית ספר למחוננים. בעוד הוא נאלץ להסתפק במערכת לימודים שלא תאפשר לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו, כאשר היחידים שמכירים ביכולותיו הם הבריונים שמתעללים בו, יונתן מעביר לילה עם אביו, אחראי האבטחה בבנק. לאחר שהדגים את מערכת האבטחה החדישה שתכנן, לוקה האב בלבו ויונתן ואמו נותרים לבד. הבנק לא משלם פיצויים או מפעיל את הביטוח בגלל האותיות הקטנות בחוזה וחיוכו המלחיץ של מנהל הסניף, בטח לא תורם לאף אחד.

בלית ברירה, מגיע יונתן לבית אבות, לפגוש את סבו, אותו לא ראה מעולם. למעשה, הוא בכלל לא ידע שסבא שלו בחיים, כי אליהו הזקן הסתכסך עם בנו וכלתו עוד לפני שיונתן נולד. לאחר התחלה פושרת, מתחיל אליהו להתרגל לנוכחותו של הנכד ויונתן מבלה יותר ויותר זמן איתו ועם חברו לנשק לשעבר, ניק. באחד הימים, מופיע בבית האבות לורד מייקל סימפסון, שחקן אנגלי וגיסו של אליהו, שגם איתו התגלע סכסוך עמוק לפני שנים. ללא כסף, ללא חברים וללא משפחה יציבה, יונתן חושב על תכנית להשיג גב כלכלי, המערבת את שלושת הזקנים החדשים בחייו.

הבעיה הראשונה שעולה ב"לצוד פילים", נמצאת כבר בסצנות הראשונות. הוא לא יודע איזה סרט הוא רוצה להיות. הוא מתחיל עם כמה בדיחות, עובר לראיון מוקומנטרי על ארועי הסרט, הופך לדרמת התבגרות ונהיה שוב קומדיה על זקנים חסרי מנוח. בפעם הראשונה שרואים את יונתן בבית ספר, העריכה קופצנית ומקשה על מעקב אחר העלילה. בפעם הבאה, הסצנה איטית ונטולת קצב. ככה זה לכל אורך הסרט. חלק מהסצנות מהירות מכדי שיוכלו לבסס משהו על הרקע של הדמויות וחלק נמרחות בלי סיבה. לא תמיד ברורה מטרתה של סצנה, חוץ מלספר עוד בדיחה על זקנה, בעוד הרגעים הדרמתיים הם ברובם מאולצים מכיוון שאין שום הכנה לבואם. למעשה, העלילה עצמה מתפתחת בקפיצות לוגיות וחסר הסבר להחלטות שהדמויות מקבלות, או לשינויים קיצוניים בהתנהגות שלהן.

זה כבר מתקשר לבעיה הגדולה הבאה – התסריט. בעוד אני יכול לתת לרשף לוי קרדיט על יצירתיות בבימוי ובבחירת זוויות הצילום, זה נראה כמו תמונות יפות ללא מסגרת. הצלם ירון שרף עושה כהרגלו עבודה טובה, אבל התסריט של לוי שטחי והדמויות פשוט אומרות מה הן חושבות ומרגישות, ללא שמץ של עידון או רמיזה. הכל נמצא על פני השטח ולא נשארת שום נימה של מסתורין, מה שהופך את הדמויות עצמן לדי משעממות. כל הדרמה ביחסים בין אליהו ויונתן לשאר הדמויות, או העבר הלא פשוט של ניק, או המוזרות של לורד סימפסון, הכל פשוט נאמר בחדגוניות ואין שום תחושה שמישהו אולי מסתיר משהו שיתגלה בהמשך.

הליהוק של פטריק סטיוארט, כאמור, הוא ההשג הגדול של הסרט. התפקיד יועד במקור לג'ון קליז, שפרש מסיבות רפואיות, אבל במוצר הסופי, נדמה כאילו תפקיד הלורד נכתב במיוחד עבור סטיוארט. מייקל הוא שחקן שייקספירי כושל, עם תואר חסר משמעות פרקטית ושנאה לטרוריסטים יהודים, כפי שהוא מכנה את אליהו, ניק וחבריהם למחתרת. האמת היא שדי מוזר שהוא לוקח כל כך ברצינות ארועים שהתרחשו לפני יותר מ-65 שנה, אבל לא אומר כמעט דבר על הזמן שעבר מאז, במהלכו אחותו הייתה נשואה לישראלי מירושלים ששרף כל גשר שעלה עליו. בכלל, יש משהו אנכרוניסטי בסרט שמצד אחד מציג את הרכבת הקלה בירושלים ומצד שני, ילד עם נגן MP3 שכבר אינו נמצא בשוק. שלא לדבר על חוסר הנוחות מכך שעופר שלח מוצג בסרט כ"עיתונאי לשעבר" ולא כחבר כנסת.

כמו פטריק סטיוארט, גם הגריאטרים האחרים עושים עבודה טובה. ששון גבאי ומוני מושונוב הוזקנו בכדי לגלם את אליהו וניק והם בהחלט נשאבים לתוך התפקידים ועושים כמיטב יכולתם להתמודד עם התסריט הבנלי. חברי הצוות האחרים, לעומתם, פחות מוצלחים. גיל בלנק לא מעורר הזדהות בתור יונתן, שזו בעיה כאשר מדובר בדמות הראשית. יעל אבקסיס ותיקי דיין שכחו שהן ידעו פעם לשחק ורותם זיסמן-כהן, שחקנית טובה בסך הכל, מגלמת את הפרחה חסרת המודעות העצמית עם המחשוף הגדול שכולם מריירים עליה, כי זו דמות שלא מיצתה את עצמה עוד בשנות התשעים. משה איבגי בעיקר מעצבן בתור מנהל הבנק. הסרט נורא מתאמץ להפוך אותו לאיש הרע בסיפור, אבל הוא בסך הכל פקיד, די מעורר רחמים למען האמת, שיונתן לא מחבב מסיבות לגיטימיות, למרות שהוא לא באמת עושה שום דבר רע. הוא יותר אופורטוניסט מנבל והסרט לא כל כך מבין את ההבדל.

בסופו של דבר, לצוד פילים הוא תסריט גרוע שבוזבז על אנשים טובים. השחקנים הוותיקים עושים עבודה טובה, סר פטריק סטיוארט מלהיב ככל שניתן מהדמות המבולגנת שנכתבה עבורו ולפחות בצד הטכני (במיוחד הצילום והסאונד), הסרט עשוי ברמה גבוהה. רשף לוי הוא קומיקאי, כך שבלתי נמנע מצדו לשלב הומור מדי פעם. רוב הבדיחות חביבות ובמיוחד הפתיע אותי למצוא שתי בדיחות גיקיות להפליא שנדיר לראות בסרטים ישראלים. מצד שני, יש כמה רגעים שיותר מטרידים ממצחיקים ואומרים יותר על האופן הציני בו הכותב תופס את העולם, מאשר על הדמויות עצמן.

לוי הוא גם מחזאי ותסריטאי מוערך, אבל איכשהו, דווקא בקולנוע זה לא עובד לו. סרטו הקודם, "איים אבודים", סבל מאותם פגמים כמו לצוד פילים. הוא היה פשטני, עם דמויות חסרות עומק ועלילה שנראתה יותר כמו תקציר מאשר משהו שנכתב עבור סרט באורך מלא. מעט הסצנות בסרטו החדש שמציגות את יונתן בבית ספר, לא מובילות לשום מקום. יש שם קו עלילה אחד שנפתח ולא מתייחסים אליו יותר, לצד אחר שנסגר בצורה איומה ונוראה. גם דמויות הילדים כמו נלקחו כולן מסרט אמריקאי בן שלושים שנה ומתנהגות כאילו לא יצא בכל התקופה הזו אף סרט חדש על קשיים בבית ספר. בעוד הילדים תבניתיים וצפויים, המבוגרים טיפשים בצורה קלינית ועושים החלטות לא הגיוניות שמשרתות את הסיפור ותו לא. אפילו התגובה של יונתן להתקף שעובר אביו, או העובדה שהמשטרה לא נוכחת בהרבה סצנות בהן הייתה צריכה להיות מעורבת, אלה פרטים קטנים שעושים את הסרט לפחות אמין. המסר היחיד איתו יצאתי מלצוד פילים הוא שהאותיות הקטנות זה לא רק משהו שדופק אנשים שחותמים על חוזה. לפעמים הן מספקות תוכן חיוני להבנת המסמך ולצערי, בדיוק מזה לצוד פילים נמנע.

ביקורת: בית ספר למפלצות

תמונה

במהלך שני העשורים האחרונים, השילוב של החברות דיסני ופיקסאר הניב רצף מרשים של סרטי אנימציה מוצלחים. החל מ"צעצוע של סיפור", דרך "מוצאים את נמו" ו"משפחת סופר-על" והלאה עד ל"אמיצה" שיצא בשנה שעברה. במקביל, נוצרה גישה כמעט מהופכת בין שתי החברות בכל הנוגע לשימוש במותגים להגדלת רווחים. דיסני הלכו והתרחקו מיצירות מקוריות והשקיעו יותר ברימייקים לסרטים ישנים, הפקות שמבוססות על מתקנים בפארק השעשועים שלהם והמשכים לסרטים היותר מצליחים שלהם. אני חושב ש"במבי 2" היה נקודת השפל הגדולה, בעקבותיה נעשה ברור שאין קלאסיקה שדיסני לא ינסו בכח לסחוט ממנה עוד כמה דולרים בעזרת המשך דל תקציב שיצא הישר לוידאו.

פיקסאר, לעומת זאת, המשיכו בקו ברור של התיחסות לכל סרט חדש שיוצא תחת אמתחתם כאל יצירת אמנות שלא מעגלת פינות ומציגה עולם שלם חדש בכל פעם, עם דמויות עמוקות ועלילה מקורית באמת. היה חריג אחד, "צעצוע של סיפור 2", שהיה אמור לצאת בסוף שנות התשעים הישר לקולנוע הביתי, אבל התברר כמוצלח מכדי לוותר על הפצה מסחרית. זו אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לסרט המשך שאינו נופל במאום מקודמו ויש שיגידו שאף מתעלה עליו. ב-2010, יצא "צעצוע של סיפור 3" שלמרות שכבר נשמע כמו הגזמה, התברר כעוד יותר מוצלח משני החלקים הקודמים בסדרה ויש הרואים בו את אולי הסרט הטוב ביותר שפיקסאר הוציאו אי פעם. אז יצא "מכוניות 2", המשך למה שנחשב לסרט הפחות טוב של פיקסאר. בעוד מכוניות הראשון היה מאכזב, אבל עדיין סרט טוב, ההמשך נחשב לפשוט לא מוצלח. כדי להבין עד כמה מכוניות 2 לא עומד בסטנדרטים שהתרגלנו לדרוש מפיקסאר, זה הסרט היחיד של החברה שלא היה מועמד לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר מאז יסוד הקטגוריה. אגב, הסרט האחרון של פיקסאר שהיה מועמד ולא זכה, הוא "מכוניות". היחיד שעשה זאת לפניו, הוא "מפלצות בע"מ", אבל הוא היה מועמד מול "שרק", הסרט שבגללו האקדמיה בכלל חשה הצדקה לקיום הקטגוריה, כך שלאף סרט אחר לא היה סיכוי לזכות.

כשנודע שהסרט הגדול של פיקסאר לשנת 2013 יהיה פריקוול למפלצות בע"מ, הורמו לא מעט גבות. האם אחרי כשלון ביקורתי כמו "מכוניות 2", יש באמת מקום לעוד סרט לא מקורי? נכון שהפעם מדובר בסדרה שהחלק הקודם בה נחשב למוצלח ואולי לסרט המצחיק ביותר שפיקסאר הפיקו, אבל לאור תחושת ההתמסחרות שנובעת מסדרת מכוניות (שבהמשך השנה יצא לה גם ספין-אוף בשם "מטוסים"), תזמון היציאה של עוד סרט שמבוסס על מותג מלפני יותר מעשור, יוצר אי-נעימות מצד מעריצי החברה. המשימה הגדולה של "בית ספר למפלצות", אם כן, היא לא רק להיות קומדיה מוצלחת ומקורית, אלא גם להראות שהכל בפיקסאר עוד תקין ולא נותנים לכסף הגדול לבוא על חשבון יצירתיות.

העלילה מתחילה בילדותו של מייק ווזובסקי, המפלצון הירקרק בעל העין האחת שתמיד חלם להיות מפחידן. בעולם המפלצות, יוצאים מפחידנים אל עולם בני האדם בכדי להבהיל ילדים ולגרום להם לצרוח באימה. הצרחות מאוחסנות במיכלים ומשמשות כמקור האנרגיה העיקרי של המפלצות שחוץ מהעניין הזה, מקיימות חיים די דומים לאלה של בני האנוש. הן הולכות לבית ספר, לאוניברסיטה ואז משתלבות בשוק העבודה. יש להן חיי חברה, מערכות יחסים, חשבונות לשלם, משברים של גיל המעבר, כל הדברים שמרכיבים חיים בעת המודרנית, רק שלחלק יש ראש נוסף, או נחשים במקום שיער. הביקור בתחנת הכח של העיר מונסטרופוליס, נותן למייק הקטן השראה ללמוד באוניברסיטת המפלצות ולהפוך בעצמו למפחידן.

השנים חולפות ומייק מגיע לאוניברסיטה, עדיין חנון קטן מידות, אבל נחוש להפוך לאלוף הפחדות, או לפחות לסיים את הקורס בהצטיינות. לשם כך הוא לומד. הרבה. גם כשיש מסיבה במעונות, מייק מעדיף לשבת עם הספרים וללמוד על כל סוגי ההפחדות וכיצד יש לבצען. לא אכפת לו שמזלזלים בו ואומרים שהוא לא מפחיד, מייק סמן לעצמו את המטרה והוא לא מוכן לוותר עליה. ג'ימי סאליבן, לעומת זאת, לא מתאמץ בכלל. הוא שייך למשפחת מפחידנים מפורסמת ושמו הולך לפניו. אפילו שהוא רק בסמסטר הראשון, סאליבן בטוח שאין סיכוי שלא יהפוך בעצמו לאחד המפחידנים הגדולים בעולם. הוא גבוה, שעיר ובעל שאגה אדירה. הוא אפילו לא מתאמן. מייק אינו רואה בעין יפה את הזרקנות של סאליבן, אבל אף אחד לא מקשיב. כולם רוצים שהמפלץ המפורסם יהיה בחבורה שלהם ושהחנון הנמוך ששקוע כל היום וכל הלילה בלימודים, יזוז מהדרך.

בית ספר למפלצות אינו שונה בהרבה מסרט קולג' רגיל. הוא מתרכז סביב חייהם של התלמידים, הסגל האקדמי נע בין מוזר לנוקשה במידה בלתי סבירה והיריבות בין האחוות קובעת את מעמדו החברתי של כל סטודנט ואת סיכוייו להשיג את מטרתו. יש אחוה של מפחידנים מלאים בעצמם, דמויי ספורטאים בקולג' אמריקאי, יש את האחווה של הלוזרים הדחויים חברתית שלא מוזמנים לאף מסיבה ויש מספר אחוות באמצע שמאופיינות בסימני הכר שטחיים שמשמשים בעיקר מקור לבדיחות ותרוץ לתחרותיות. מעט מאוד מהסטודנטים משקיעים זמן בללמוד ונדמה שמייק הוא בין היחידים שבכלל מודעים לקיומו של לחץ לקראת תקופת בחינות. כל פיתולי העלילה והדמויות, בין אם אלו תלמידים או אנשי סגל, כאילו נלקחו מגרסה לכל המשפחה של "נקמת המרובעים".

לא שיש בזה משהו רע. בית ספר למפלצות הוא סרט קולג' וככזה, הוא עושה עבודה נפלאה. הרי ברור שאף מוסד אקדמי מכובד לא באמת נע סביב מסיבות ותחרויות, תוך הזנחה כמעט מלאה של תכנית הלימודים. כדי להצדיק את המשקל של דברים כאלה בעלילה, הסרט צריך צריכה להחזיק עניין רציף במאזן הכוחות בין האחוות ולשכנע במהירות למה כל כך חשוב גם לקטנצ'יק כמו מייק להוכיח שהוא יכול להיות מפחידן. הסרט מנצל את הקלישאות לטובתו ומסביר ממש מהסצנה הראשונה, מה מניע את מייק ומאיפה נובע הצורך להצטיין דווקא בתחום שכולם מצפים שיכשל בו. הסרט נותן הקדמה טובה למפלצות בע"מ, שם התחרותיות שהתחילה באוניברסיטה ממשיכה להעסיק את המפחידנים גם בבגרותם. האנרגטיות של מייק והנסיון המתמיד של סאליבן להיות הטוב ביותר, כפי שמשתקפים בסרט הקודם, נראים הרבה יותר ברורים כשמבינים את הרקע בו גדלו. מתברר שהחברה המפלצתית לא סתם מעודדת תחרותיות, אלא גם לועגת מגיל צעיר למי שאינו עומד בה ומותירה לו שתי ברירות: להאמין שהוא כשלון שנועד לעבודות אפורות בעוד אחרים קוצרים תהילה, או להילחם כדי להוכיח שכולם טעו והוא יכול להיות הטוב ביותר בכל תחום שיבחר.

אחד הדברים שיוצרי מפלצות בע"מ הכי התלהבו ממנו בזמנו, היה האנימציה. הם התגאו במיוחד בכך שהצליחו לגרום לכל שערה בפרווה של סאליבן לזוז בנפרד, מה שנחשב השג פורץ דרך בזמנו. זה היה בשנת 2001. בשתיים עשרה השנים שחלפו, עולם האנימציה המשיך להציב לעצמו אתגרים ולעמוד בהם ובית ספר למפלצות קובע שיאים חדשים של מציאותיות. בעוד הדמויות נראות קריקטוריסטיות בכוונה, הרקעים ועצמים כמו האוטובוס בו מייק מגיע ליום הראשון ללימודים, נראים כמעט מצולמים. יש סצנות שלא הייתי בטוח האם נעשו על גבי רקע ממוחשב, או שיוצרי הסרט יצאו לצלם באתרים אמיתיים ושלבו אותם בסרט. הארכיטקטורה של האוניברסיטה, מים באגם, אפילו רהיטים, כולם נראה אמיתיים כפי שלא ראיתי באף סרט בעבר. ראיתי רמה דומה של אנימציה במשחקי מחשב ובסרטים קצרים (כולל "המטריה הכחולה" שמוקרן לפי בית ספר למפלצות), אבל זו הפעם הראשונה בה אני נתקל בכמות כזו של עצמים ורקעים שעשויים בכזו דיקנות בסרט באורך מלא.

עוד אתגר שבית ספר למפלצות נדרש לעמוד בו, הוא להיות קומדיה טובה. בעיני, מפלצות בע"מ הוא אולי לא הסרט הטוב ביותר שפיסקאר הפיקו, אבל הוא בהחלט המצחיק ביותר. אין בו כמות גבוהה של בדיחות, כמו שהאיכות והקצב הופכים רבים מהרגעים הקומיים לבלתי נשכחים. בית ספר למפלצות עומד בציפיות. זו לא סתם קומדיה, אלא בקלות הסרט המצחיק ביותר שראיתי מזה זמן רב. מעבר לרמיזות לסרט הקודם, הסרט מלא ברגעים קטנים שנעזרים באנטומיה והאופי היחודיים של כל מפלצת בכדי ליצור אוסף של בדיחות מעולות. חלקן יהיו צפויות, אבל עדיין מתוזמנות היטב, בעוד מדי פעם נזרק משפט לחלוטין לא צפוי שפשוט משתלב בצורה מושלמת עם מיקומו בסצנה. אני לא מביא דוגמאות כדי לא להרוס, אבל למרות התחלה קצת איטית ורגועה, בית ספר למפלצות לא נזקק לזמן רב בכדי לנער מעליו את ההקדמה הרגשנית ולהפוך לחגיגה של צחוק וצבע. יחד עם פסקול סוחף שנכתב בידי רנדי ניומן (אם כי אחת הנגינות דומה באופן חשוד ל-Every Sperm Is Sacred של מונטי פייתון) וכימיה טובה בין המדובבים בילי קריסטל וג'ון גודמן, שכאילו לא עבר יותר מעשור מאז עבדו בפעם הקודמת כמייק וסאלי, בית ספר למפלצות הוא קומדיה מענגת וחכמה שלוקחת את קלישאות סרטי הקולג' ומנצלת אותן כדי להרחיב על העולם בו היא מתרחשת ולהפוך אותו למבדר אפילו יותר מכפי שהיה עד עכשיו.