בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אולפני יוניברסל קלטו שיש הרבה כסף במפלצות קולנועיות. הם התחילו עם פנטום האופרה ולאורך שלושים השנים הבאות, הביאו למסך את הרוזן דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה, היצור מהלגונה השחורה ואת האיש הבלתי נראה. כשרצו קצת לגוון את הסיפור, הפגישו בין המפלצות, או המציאו להן סיפורי המשך שלא הופיעו במקור הספרותי. בשלב מסוים, אפילו יצרו סדרה של מפגשים בין היצורים השונים לבין אבוט וקוסטלו, שבעצמם הכניסו לאולפן לא מעט כסף.
האיש הבלתי נראה הוא לא מהמפלצות היותר מפורסמות של יוניברסל, אבל הרעיון עצמו די מוכר. ג'יימס וייל ביים את הגלגול הקולנועי הראשון שלו ב-1933 ומאז, נעשה שימוש בדמות במגוון סרטים, ספיישלים לטלוויזיה ובאופן מתבקש, בסדרות מצוירות, במה שאני מניח שהאנימטורים החשיבו ליום נוח יחסית בעבודה. מכיוון שלא צריכים ללהק שחקן מפורסם לתפקיד, שגם ככה נעשה רובו דרך אפקטים מיוחדים ותחפושות שמסתירות את הפנים, קצת מפתיע שאין יותר סרטים מפורסמים על רואים ואינם נראים. מצד שני, אולי דווקא זה שקשה לרתום פרצוף מפורסם לתפקיד מסביר את הרתיעה של אולפנים מפניו.
השנה היא 2020 ויוניברסל החליטו להמר שוב על האיש הבלתי נראה. עדיין לא ברור אם מדובר בחלק מהחיאה של יקום המפלצות הקלאסיות, או בסרט שיעמוד בפני עצמו, אבל נתוני ההכנסות בהחלט מעודדים את האפשרות הראשונה. הסרט החדש, שנקרא "בלתי נראה", שונה מהותית מסרטו של ג'יימס וייל וגם מהספר של ה.ג'. ולס שהיה ההשראה לדמות, כך שלפחות הבמאי לי ואנל מציע טוויסט שונה על הסיפור.
ססיליה מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, אדריאן. היא חומקת מהבית באישון לילה ונכנסת למכונית של אחותה לפני שאדריאן יבין מה קרה. אחרי שנים עם המפלצת שהתעללה בה, לססיליה לא נותרה סבלנות והיא לוקחת את הסיכון ובורחת אל ביתו המוגן של קרוב משפחה שהוא במקרה גם שוטר. ססיליה ממעטת לצאת מהחדר, שלא לומר מהבית, עד שמגיעות החדשות הגדולות. שבועיים לאחר שעזבה אותו, אדריאן נמצא מת במה שנראה כמו התאבדות. הוא כבר לא יכול לאיים עליה והשאיר לה בצוואתו סכום כסף נכבד, בעזרתו היא מתכוונת לממן את הלימודים של אחייניתה.
אלא שתחושת ההקלה נמשכת מעט מאוד זמן. דברים מוזרים מתרחשים בבית וססיליה בטוחה שזה אדריאן שחזר לרדוף אותה. לא כרוח רפאים, או זכרון פוסט-טראומתי, אלא אדריאן עצמו בגופו, מנסה לשגע אותה ולגרום לאחרים לפקפק בשפיותה. היא טוענת שזה בדיוק מסוג הדברים שיעשה והעובדה שאף אחד לא יכול לראות אותו בפעולה, לא מונעת מססיליה להשתכנע שהאקס המתעלל עדיין מאיים עליה.
במקור, האיש הבלתי נראה היה ספר שעסק בשאלה כיצד ינהג אדם כאשר הוא חופשי מביקורת חברתית. לא יכולים לראות אותו עושה דברים, אז מבחינתו הוא אינו כפוף לאותם חוקים ומוסכמות כמו שאר האנושות. הגרסה של ואנל רחוקה מהמקור הספרותי, לא רק בתוכן ובמה שעומד מאחורי האדם הבלתי נראה, אלא גם בכך שאדריאן די ראה עצמו פטור מאחריות למעשיו עוד כשהיה רשמית חי. אנחנו נחשפים מעט מאוד אליו כדמות ורוב המידע אודותיו מגיע מססיליה ומאחיו, האחראי על ביצוע הצוואה. לי ואנל בחר להציג את הסרט מנקודת מבטה של הקורבן ולא של התוקף, מה שמעניק לכל הסיפור מימד שהוא מעבר לבדיוני.
אפשר לחשוב על אדריאן, בין אם הוא אכן התוקף הבלתי נראה או לא, כמשהו שססיליה לעולם לא תשתחרר ממנו באמת. היא מזהירה אחרים ומנסה לברוח, אבל אדריאן תמיד יחזור, בגופו או ברוחו. אליזבת מוס מעבירה היטב את תחושת האימה והתסכול של מי שכמה שתנסה, תמיד מרגישה שהתוקף ממתין לה בין הצללים. הוא אפילו לא חייב לגעת בה בכדי לפגוע, כי אדריאן הוא הטיפוס שיגרום לבת זוג לפקפק בשפיותה בכדי שימשיך לשלוט בה. השילוב הזה של איום וגזלייטינג נעשה כל כך שכיח בקשר ביניהם, שססיליה למעשה פתחה סוג של חסינות מפניו ומבינה שמשהו קורה גם כאשר כל הראיות פונות נגדה.
עם הגישה הזו, בלתי נראה היה אמור להיות מותחן פסיכולוגי משובח. הוא היה אמור להראות איך אדם עם מספיק אכזריות ואובססיה לשליטה, לא צריך להופיע על המסך על מנת להשיג את מבוקשו. הוא היה יכול להפוך את אדריאן למפלצת החשובה של העשור הנוכחי בזכות הרלוונטיות שלו גם מחוץ למסך. למרבה הצער, זה לא המצב. בלתי נראה סובל ממספר בעיות שמונעות ממנו להפוך ליותר מסרט אימה גנרי שבמקרה מתפלקת לו מדי פעם אמירה בעלת משמעות בעולם האמיתי.
דבר ראשון, הוא סובל מבעיות קצב. הרבה מהסצנות נמשכות מעבר לזמן הרצוי, או בכלל לא תורמות לסיפור ויוצרות דקות ארוכות של שעמום. המצב מחמיר כשמשלבים את זה עם תסריט שמרבה לדלג על פרטים חשובים. הקשר בין הדמויות המסייעות לססיליה לא כזה ברור אם לא קוראים מראש את תקציר העלילה, ומחסור בתחושה יעילה של מעבר הזמן, מביא לכך שגילוי דרמתי באמצע הסרט גורם בלבול, כי צריך פתאום להתחיל לחשוב האם קרה לפני או אחרי שססיליה עזבה את אדריאן. ססיליה יוצאת ממקום אחד ומגיעה למקום אחר כשההגיון אומר שעברו לפחות כמה ימים בין הסצנות, אבל העריכה גורמת לזה להראות כאילו הכל מתרחש בערב אחד, מה שסתם מבלבל.
הבעיה הגדולה ביותר היא בחוסר התאמה בין המסר של הסרט לעלילה עצמה. הסיפור היה נסגר בצורה טובה בהרבה מבחינת זרימה אם היה סותר את המשל שיוצריו רוצים ללמד. המסר, המציב את ססיליה כדמות המפוכחת ביותר בסרט, מביא לכך שהסיפור צריך לבצע פניית פרסה פתאומית על מנת לשמור על קשר כלשהו עם המשל. לא אפרט, כי זה כבר יהיה ספוילר, רק אציין שהתסריט נאלץ ליצור חור עלילתי מאוד גדול על מנת לצאת מהפינה אליה הכניס את עצמו.
מבחינת אפקטים, התוצאה לא אחידה. כשעוסקים בדמות בלתי נראית, צריכים ליצור את האשליה כאילו יש מישהו במקום בו אמור להיות חלל ריק. לפעמים זה עובד, אבל הרגעים היותר מרשימים חזותית הם דווקא אלה שמאפשרים לנו לראות חלקים מאותו בלתי נראה. ישנו קטע אקשן אחד מוצלח, וסצנה במסעדה שהיא הרגע הטוב ביותר בסרט ואחד היחידים בהם הרעיון של איום בלתי נראה מנוצל בצורה יצירתית באמת. הסטיה מהמקור הספרותי, ויחד איתו גם מהגרסה הקולנועית הקלאסית של האדם הבלתי נראה, מאפשרת מפגן נחמד של פעלולים חזותיים, גם אם חלקם לא נראים גמורים וחושפים את התקציב הנמוך בו נוצרו.
למרות הנסיון להיות מקורי ובעל מסר חשוב, בלתי נראה הוא רוב הזמן סתם עוד סרט אימה, וגם לא אחד מפחיד או מקורי במיוחד. פה ושם מגיע רעיון מוצלח, אבל הרגעים המתים שלא באמת תורמים לבניית המתח, לצד תגובות לא טבעיות של הסביבה, ההתיחסות לאיום המרכזי בעיקר דרך דיבורים של אחרים והסוף שמסבך את העלילה סביב עצמה, פשוט הורסים את האפשרות לשקוע לתוך הסרט. אין מספיק משחק על השאלה האם ססיליה באמת מאבדת את שפיותה וחסרה עקביות בכל הנוגע לכוחו הפיזי של אדריאן. יחד עם החורים בעלילה והעריכה המבלבלת, הסרט הזה הוא בעיקר פספוס. יש לו דברים מאוד חשובים לומר, אבל הוא לא מצליח לנסח אותם בצורה קוהרנטית.
בשביל הזהב 