ביקורת: בלתי נראה

TheInvisibleMan_teaser-2020_resize.jpg

 

בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אולפני יוניברסל קלטו שיש הרבה כסף במפלצות קולנועיות. הם התחילו עם פנטום האופרה ולאורך שלושים השנים הבאות, הביאו למסך את הרוזן דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה, היצור מהלגונה השחורה ואת האיש הבלתי נראה. כשרצו קצת לגוון את הסיפור, הפגישו בין המפלצות, או המציאו להן סיפורי המשך שלא הופיעו במקור הספרותי. בשלב מסוים, אפילו יצרו סדרה של מפגשים בין היצורים השונים לבין אבוט וקוסטלו, שבעצמם הכניסו לאולפן לא מעט כסף.

האיש הבלתי נראה הוא לא מהמפלצות היותר מפורסמות של יוניברסל, אבל הרעיון עצמו די מוכר. ג'יימס וייל ביים את הגלגול הקולנועי הראשון שלו ב-1933 ומאז, נעשה שימוש בדמות במגוון סרטים,  ספיישלים לטלוויזיה ובאופן מתבקש, בסדרות מצוירות, במה שאני מניח שהאנימטורים החשיבו ליום נוח יחסית בעבודה. מכיוון שלא צריכים ללהק שחקן מפורסם לתפקיד, שגם ככה נעשה רובו דרך אפקטים מיוחדים ותחפושות שמסתירות את הפנים, קצת מפתיע שאין יותר סרטים מפורסמים על רואים ואינם נראים. מצד שני, אולי דווקא זה שקשה לרתום פרצוף מפורסם לתפקיד מסביר את הרתיעה של אולפנים מפניו.

השנה היא 2020 ויוניברסל החליטו להמר שוב על האיש הבלתי נראה. עדיין לא ברור אם מדובר בחלק מהחיאה של יקום המפלצות הקלאסיות, או בסרט שיעמוד בפני עצמו, אבל נתוני ההכנסות בהחלט מעודדים את האפשרות הראשונה. הסרט החדש, שנקרא "בלתי נראה", שונה מהותית מסרטו של ג'יימס וייל וגם מהספר של ה.ג'. ולס שהיה ההשראה לדמות, כך שלפחות הבמאי לי ואנל מציע טוויסט שונה על הסיפור.

 

ססיליה מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, אדריאן. היא חומקת מהבית באישון לילה ונכנסת למכונית של אחותה לפני שאדריאן יבין מה קרה. אחרי שנים עם המפלצת שהתעללה בה, לססיליה לא נותרה סבלנות והיא לוקחת את הסיכון ובורחת אל ביתו המוגן של קרוב משפחה שהוא במקרה גם שוטר. ססיליה ממעטת לצאת מהחדר, שלא לומר מהבית, עד שמגיעות החדשות הגדולות. שבועיים לאחר שעזבה אותו, אדריאן נמצא מת במה שנראה כמו התאבדות. הוא כבר לא יכול לאיים עליה והשאיר לה בצוואתו סכום כסף נכבד, בעזרתו היא מתכוונת לממן את הלימודים של אחייניתה.

אלא שתחושת ההקלה נמשכת מעט מאוד זמן. דברים מוזרים מתרחשים בבית וססיליה בטוחה שזה אדריאן שחזר לרדוף אותה. לא כרוח רפאים, או זכרון פוסט-טראומתי, אלא אדריאן עצמו בגופו, מנסה לשגע אותה ולגרום לאחרים לפקפק בשפיותה. היא טוענת שזה בדיוק מסוג הדברים שיעשה והעובדה שאף אחד לא יכול לראות אותו בפעולה, לא מונעת מססיליה להשתכנע שהאקס המתעלל עדיין מאיים עליה.

במקור, האיש הבלתי נראה היה ספר שעסק בשאלה כיצד ינהג אדם כאשר הוא חופשי מביקורת חברתית. לא יכולים לראות אותו עושה דברים, אז מבחינתו הוא אינו כפוף לאותם חוקים ומוסכמות כמו שאר האנושות. הגרסה של ואנל רחוקה מהמקור הספרותי, לא רק בתוכן ובמה שעומד מאחורי האדם הבלתי נראה, אלא גם בכך שאדריאן די ראה עצמו פטור מאחריות למעשיו עוד כשהיה רשמית חי. אנחנו נחשפים מעט מאוד אליו כדמות ורוב המידע אודותיו מגיע מססיליה ומאחיו, האחראי על ביצוע הצוואה. לי ואנל בחר להציג את הסרט מנקודת מבטה של הקורבן ולא של התוקף, מה שמעניק לכל הסיפור מימד שהוא מעבר לבדיוני.

אפשר לחשוב על אדריאן, בין אם הוא אכן התוקף הבלתי נראה או לא, כמשהו שססיליה לעולם לא תשתחרר ממנו באמת. היא מזהירה אחרים ומנסה לברוח, אבל אדריאן תמיד יחזור, בגופו או ברוחו. אליזבת מוס מעבירה היטב את תחושת האימה והתסכול של מי שכמה שתנסה, תמיד מרגישה שהתוקף ממתין לה בין הצללים. הוא אפילו לא חייב לגעת בה בכדי לפגוע, כי אדריאן הוא הטיפוס שיגרום לבת זוג לפקפק בשפיותה בכדי שימשיך לשלוט בה. השילוב הזה של איום וגזלייטינג נעשה כל כך שכיח בקשר ביניהם, שססיליה למעשה פתחה סוג של חסינות מפניו ומבינה שמשהו קורה גם כאשר כל הראיות פונות נגדה.

עם הגישה הזו, בלתי נראה היה אמור להיות מותחן פסיכולוגי משובח. הוא היה אמור להראות איך אדם עם מספיק אכזריות ואובססיה לשליטה, לא צריך להופיע על המסך על מנת להשיג את מבוקשו. הוא היה יכול להפוך את אדריאן למפלצת החשובה של העשור הנוכחי בזכות הרלוונטיות שלו גם מחוץ למסך. למרבה הצער, זה לא המצב. בלתי נראה סובל ממספר בעיות שמונעות ממנו להפוך ליותר מסרט אימה גנרי שבמקרה מתפלקת לו מדי פעם אמירה בעלת משמעות בעולם האמיתי.

דבר ראשון, הוא סובל מבעיות קצב. הרבה מהסצנות נמשכות מעבר לזמן הרצוי, או בכלל לא תורמות לסיפור ויוצרות דקות ארוכות של שעמום. המצב מחמיר כשמשלבים את זה עם תסריט שמרבה לדלג על פרטים חשובים. הקשר בין הדמויות המסייעות לססיליה לא כזה ברור אם לא קוראים מראש את תקציר העלילה, ומחסור בתחושה יעילה של מעבר הזמן, מביא לכך שגילוי דרמתי באמצע הסרט גורם בלבול, כי צריך פתאום להתחיל לחשוב האם קרה לפני או אחרי שססיליה עזבה את אדריאן. ססיליה יוצאת ממקום אחד ומגיעה למקום אחר כשההגיון אומר שעברו לפחות כמה ימים בין הסצנות, אבל העריכה גורמת לזה להראות כאילו הכל מתרחש בערב אחד, מה שסתם מבלבל.

הבעיה הגדולה ביותר היא בחוסר התאמה בין המסר של הסרט לעלילה עצמה. הסיפור היה נסגר בצורה טובה בהרבה מבחינת זרימה אם היה סותר את המשל שיוצריו רוצים ללמד. המסר, המציב את ססיליה כדמות המפוכחת ביותר בסרט, מביא לכך שהסיפור צריך לבצע פניית פרסה פתאומית על מנת לשמור על קשר כלשהו עם המשל. לא אפרט, כי זה כבר יהיה ספוילר, רק אציין שהתסריט נאלץ ליצור חור עלילתי מאוד גדול על מנת לצאת מהפינה אליה הכניס את עצמו.

מבחינת אפקטים, התוצאה לא אחידה. כשעוסקים בדמות בלתי נראית, צריכים ליצור את האשליה כאילו יש מישהו במקום בו אמור להיות חלל ריק. לפעמים זה עובד, אבל הרגעים היותר מרשימים חזותית הם דווקא אלה שמאפשרים לנו לראות חלקים מאותו בלתי נראה. ישנו קטע אקשן אחד מוצלח, וסצנה במסעדה שהיא הרגע הטוב ביותר בסרט ואחד היחידים בהם הרעיון של איום בלתי נראה מנוצל בצורה יצירתית באמת. הסטיה מהמקור הספרותי, ויחד איתו גם מהגרסה הקולנועית הקלאסית של האדם הבלתי נראה, מאפשרת מפגן נחמד של פעלולים חזותיים, גם אם חלקם לא נראים גמורים וחושפים את התקציב הנמוך בו נוצרו.

למרות הנסיון להיות מקורי ובעל מסר חשוב, בלתי נראה הוא רוב הזמן סתם עוד סרט אימה, וגם לא אחד מפחיד או מקורי במיוחד. פה ושם מגיע רעיון מוצלח, אבל הרגעים המתים שלא באמת תורמים לבניית המתח, לצד תגובות לא טבעיות של הסביבה, ההתיחסות לאיום המרכזי בעיקר דרך דיבורים של אחרים והסוף שמסבך את העלילה סביב עצמה, פשוט הורסים את האפשרות לשקוע לתוך הסרט. אין מספיק משחק על השאלה האם ססיליה באמת מאבדת את שפיותה וחסרה עקביות בכל הנוגע לכוחו הפיזי של אדריאן. יחד עם החורים בעלילה והעריכה המבלבלת, הסרט הזה הוא בעיקר פספוס. יש לו דברים מאוד חשובים לומר, אבל הוא לא מצליח לנסח אותם בצורה קוהרנטית.

ביקורת: ג'ירפה

MV5BZDcxZDU1NWEtMDU4NC00ZTJmLWE1NWUtM2Y2ZjEyZjliZTUzXkEyXkFqcGdeQXVyMjI3NDAyNg@@._V1__resize.jpg

 

כשצפיתי ב"רומא" לפני שנה וקצת, הרגשתי שהסרט מקלף בהדרגה את כל שכבות האופטימיות מחייהן של הדמויות. עוד ועוד דברים שנראו בהתחלה חיוביים, הפכו לבעיתיים והכל כחלק מבניה לקראת רגע אחד של אהבה טהורה שאמור לתת תקווה זהירה לעתיד. זה המצב גם בסרטים קודמים של קוארון, כמו "הילדים של מחר" ו"כוח משיכה", בהם המצב רק הולך ומתדרדר עד שקורה משהו שמשנה את המגמה. ב"פרזיטים" של בונג ג'ון הו חשתי במצב הפוך. הסרט בונה לקראת שיפור מתמיד במצבן של הדמויות, עד שהשטיח נשלף תחת רגליהן והמסר הסופי הוא די פסימי.

אחרי הצפיה ב"ג'ירפה", סרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר באלאגוב, ניסיתי להבין מה הוא יותר מזכיר לי. את החיוביות של הרגע האחרון של קוארון, או את הציניות הבלתי נמנעת של בונג. נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין לא בטוח.

איה עובדת כאחות בבית חולים בלנינגרד זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה. היא הייתה לפני כן חיילת קרבית, אבל הועברה במהלך המלחמה לתפקיד אזרחי. חוויות המלחמה גם הותירו אותה עם פוסט-טראומה שגורמת לאיה לקפוא מדי פעם לכמה דקות ולא להגיב בכלל לסביבה. נראה שהאנשים בעבודה ובבניין בו היא מתגוררת התרגלו לכך, כי הם לא נותנים יותר מדי חשיבות להתנהגות המוזרה של עמיתתם הגבוהה.

הקפאון מוביל בשלב מסוים לאסון כאשר איה משחקת עם פשקה, בנה של חברה לנשק שגדל כילד של איה לכל דבר. זמן קצר לאחר מכן, מאשה, אמו הביולוגית של הילד, באה לביקור וכאשר היא מגלה מה קרה, מחליטה שהיא רוצה עוד ילד, כזה שתוכל לגדל בעצמה. כפי שהמלחמה הותירה את איה מצולקת נפשית, היא גם גבתה מחיר גופני ממאשה, שכבר לא מסוגלת להיכנס להריון. בשל כך, היא משכנעת את איה לשאת עבורה תינוק שתגדל כשלה במין היפוך של ההסדר הקודם בין השתיים.

האווירה בג'ירפה מאוד קודרת. גם בלי להתיחס לדברים שהדמויות עצמן עוברות, לנינגרד ההרוסה מוצגת כמקום עצוב אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות בזמן סטאלין. הצבע מתקלף מכל הקירות, אין תמונות או קישוטים בשום מקום, כולם לבושים בצניעות, המטבח המשותף מטונף ואפילו בית המרחץ נראה כאילו לא שטפו אותו כבר שנה. בתוך החברה הרעועה שספגה כל כך הרבה אבדות במלחמה, החיוך התמידי של מאשה נראה כמעט לא טבעי.

איה עובדת בדאגה לפצועים משדה הקרב, כאשר אין מי שבאמת יעזור לה. נראה שאנשים סביבה לוקחים די באגביות את הטרגדיה שעברה ואף אחד לא חושב אפילו לרגע שהיא זקוקה לעזרה מקצועית או להשגחה צמודה. אם היא לא פותחת את הדלת, זה בטח סתם עוד התקף, לא משהו שצריך לדאוג לגביו. התכנית של מאשה לתינוק משותף היא הדבר האחרון שאיה באמת צריכה, לחוות את כל רכבת ההרים ההורמונלית של הריון רק כדי לראות מישהי אחרת טוענת שהילד שלה. עם זאת, מדובר ביותר מרצון של האחת להיות אמא ושל השניה לכפר על מה שקרה.

באלאגוב מנחה את העלילה לעבר הרעיון ששתי החברות בעצם רוצות להיות תא משפחתי שיתפס כנורמטיבי בעיני החברה. הן לא יכולות כי בלנינגרד של 1946, תרומת זרע אינה אופציה וכי מאשה לא מסוגלת יותר להיכנס להריון, גם אם ממש תנסה. כאשר נכנס גבר למשוואה, משהו באיזון מתעקם. לא חשוב מה הכוונות שלו, איה ומאשה לא באמת משאירות מקום לעוד מבוגר בבית. מהבחינה הזו, עולות שאלות על הבחירה בתקופה בה הסרט מתרחש. האם זה נעשה רק כדי למצוא תרוץ עלילתי לקושי להיכנס להריון, או שיש רצון להשוות בין המלחמה הקשה ביותר בתולדות העולם המערבי לבין המאבק של מי שאינו הטרונורמטיבי להקים משפחה? האם באלאגוב בעצם אומר שרוסיה המודרנית זקוקה לזעזוע בסדר גודל של מלחמת עולם בכדי ששתי נשים יוכלו לגדל תינוק ביחד? אחרי הכל, אין לחברה שום בעיה עם זה שאיה מגדלת לבד ילד כאשר יש לה התקפי קפאון לא מטופלים, או שמאשה תציע עצמה לגבר מספיק עשיר בשביל להבטיח שלילד הבא יהיה עתיד כלכלי מובטח. הדברים האלה נתפסים כמקובלים חברתית, אבל לא האפשרות שיהיו לתינוק שתי אמהות ואפס אבות.

השחקניות הראשיות מוכרות היטב את הקשר הלא פשוט בין הדמויות. ויקטוריה מירושניצ'נקו בתפקיד איה וואסיליסה פרליגינה בתפקיד מאשה אמנם חסרות נסיון קודם במשחק, אבל מבינות היטב את המורכבות שעליהן להציג. האחת שקטה ומאופקת, אבל גם מסוגלת להיות מאוד אלימה, בעוד השניה חייכנית ודברנית, למרות שהחיים חלקו לה את הקלפים הגרועים ביותר שאפשר. בעוד נעשות כמה בחירות מפוקפקות בהצגת הקשר ביניהן, כולל רגעים שיכולים להיתפס כהצדקה לאלימות מינית, הזיגזוג של מאשה שומר על עניין ועוזר לקלוט את ריבוי הלבטים והרגשות הסותרים שמלווים את הקשר.

לג'ירפה יש נטיה לפעמים להאריך יותר מדי במילים. חלק מהסצנות נמשכות הרבה אחרי שהנקודה הובנה, מה שהופך את הסרט כולו לקצת ארוך מדי ביחס לתוכנו. מצד שני, הסיפור שבמרכזו דורש טיפול כל כך עדין, שגם שעתיים ורבע לא באמת מכילות את כל הגורמים הדרושים. האורך הסופי הוא פשרה בין נסיון להציג את האנושיות של איה ומאשה לבין הצגת החברה הסובייטית הפגועה כמקום שאין בו טובים ורעים, אלא רק מוסכמות חברתיות. הסרט לא מציג נבל בודד שמאיים להרוס הכל, אם כי הוא בהחלט מאיר דמויות מסוימות באור ביקורתי בשל התפיסות המיושנות שלהן. או שאולי מדובר בעצם בדברים שצריכים להיאמר בקול רם בכדי למנוע אסון? קשה מאוד למקם את ג'ירפה על הסקאלה שבין אופטימיות לפסימיות. הוא קודר ומדוכדך, אבל בו זמנית יש תקוה לעתיד טוב יותר שכל הזמן מניעה את הדמויות ועוצרת אותן מלהתיאש סופית. הרבה סיפורים כאלה היו מסתיימים בנקודה קיצונית מדי, אבל ג'ירפה מוצא מקום טוב באמצע שמצליח איכשהו להיות גם חיובי וגם שלילי מבלי ליצור תחושה של חוסר החלטיות.

להוציא את האורך המוגזם ביחס לקצב האיטי של הסרט, יש כאן סיפור מעניין ומרובה רבדים. אין אמת מוחלטת שהצופה אמור לאמץ בסופו של דבר, אלא אוסף של פרטים שכל אחד יכול לפרש בהתאם להשקפת עולמו. יש לתסריט רגעים של צרופי מקרים נוחים מדי, או קטעים בהם גם הדמויות הראשיות קצת לא נסבלות, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מאוד שלם, שנעזר בסיפור מן העבר בכדי להיות רלוונטי גם כיום.

נבואה לאוסקר – 2.3.2020

סרט

חמשת הדמים

חולית

ארבעה ימים טובים

המשלוח הצרפתי

קינת יחפנים

מנק

חדשות העולם

ארץ נדודים

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

 

בימוי

ספייק לי – חמשת הדמים

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

דיוויד פינצ'ר – מנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

 

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – חמשת הדמים

רודריגו גרסיה, אלי ססלו – ארבעה ימים טובים

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

ג'ק פינצ'ר – מנק

ארון זורקין – המשפט של השביעיה משיקגו

 

תסריט מעובד

אריק רות', ג'ין ספייטס, דני וילנב – חולית

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ונסה טיילור – קינת יחפנים

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נדודים

 

שחקן ראשי

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

גארי אולדמן – מנק

ויל סמית – המלך ריצ'רד

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של טמי פיי

אוליביה קולמן – האב

ג'ניפר הדסון – רספקט

מילה קוניס – ארבעה ימים טובים

פרנסס מקדורמנד – ארץ נדודים

 

שחקן משנה

ג'ון ברנתל – הקדושים הרבים של ניוארק

טימותי שאלאמה – המשלוח הצרפתי

פול וולטר האוזר – חמשת הדמים

ביולה קואלה – הגול הבא מנצח

מארק ריילנס – המשפט של השביעיה משיקגו

 

שחקנית משנה

גלן קלוז – קינת יחפנים

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

וירה פרמיגה – הקדושים הרבים של ניוארק

אודרה מקדונלד – רספקט

סירשה רונן – אמוניט

 

סרט אנימציה

מחוברים

הקרודים 2

מלך האיילים

ראיה והדרקון האחרון

נשמה

 

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט יאומן – המשלוח הצרפתי

אריק מסרשמידט – מנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

 

עריכה

אדם גוף – חמשת הדמים

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

קירק בקסטר – מנק

ג'ניפר ליים – טנט

אלן באומגרטן – המשפט של השביעיה משיקגו

 

פסקול

האושקה, דסטין אוהלורן – אמוניט

האנס זימר – חולית

אלכסנדר דספלה – המשלוח הצרפתי

טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

 

עיצוב אמנותי

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מנק

סיפור הפרברים

 

עיצוב תלבושות

אמוניט

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מולאן

 

איפור ועיצוב שיער

חולית

המשלוח הצרפתי

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

המכשפות

 

מיקס סאונד

חולית

רספקט

נשמה

טנט

סיפור הפרברים

 

עריכת סאונד

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

אהבה בשחקים: מאבריק

סיפור הפרברים

 

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

וונדר וומן 1984