מחשבות על טקס האוסקר ה-91

10622f_91st-academy-awards-55324-charlie-wachtel-spike-lee-charlie-wachtel-left-640x481.jpg

 

  • "מן הסתם, כולנו נהיה חכמים יותר בתום הטקס, אבל כדי להבין למה רומא כנראה לא הולך לזכות באוסקר, רק צריך לצפות בו. הסרט איטי, כמעט נטול עלילה, משוחק בצורה מרוחקת ואנחנו כמעט ולא יודעים כלום על הדמות הראשית. האקדמיה אוהבת סיפורים והתפתחויות, בעוד קלאו מגלה מעט מאוד על עצמה. אנחנו יודעים שיש לה אמא עם בית בכפר ושהיא גדלה במקום דומה, אבל זה כל הרקע שניתן לנו על הדמות שהסרט מוצג דרך העיניים שלה. קלאו לא מביעה דעה על שום דבר, לא מתווכחת עם אף אחד, לא חושפת שום פרט אישי ומאפשרת לדברים פשוט לקרות סביבה. היא לא רובוט נטול רגשות, אבל קשה להתייחס אליה כדמות מלאה כאשר לפעמים בא לצעוק לעברה שלפחות תמצמץ בתגובה לגילוי מרעיש."
    את הפסקה הזו כתבתי בביקורת שלי על רומא. זה היה לפני שהסרט הוביל במספר המועמדויות לאוסקר ולפני שזכה בכל פרס מבקרים אפשרי. אפילו ציפיתי כבר, כמו רבים, שרומא יזכה הלילה בפרס הסרט ביותר. זה לא קרה והדברים שכתבתי עליו בדצמבר האחרון אכן התגשמו. נכון שאז חשבתי שכוכב נולד, ולא הספר הירוק, יהיה הזוכה הסופי, אבל זו תזכורת ללכת עם האינסטינקט ולא עם המספרים כשמדובר באוסקר.
  • הזכיה של הספר הירוק היא לא הפתעה, כמו שהיא אכזבה. כמה שלא אהבתי את רומא, האקדמיה החמיצה הזדמנות להעניק סוף סוף את הפרס החשוב ביותר שלה לסרט שאינו דובר אנגלית. אחרי כל ההזמנות שנשלחו לחברי אקדמיה חדשים על מנת להגדיל את המגוון המגדרי והאתני של המצביעים, הערב עדיין נסגר עם זוכה שנכתב לפי נוסחה הוליוודית מוכרת, מוצג מנקודת מבט של גבר לבן, בנוי מתחילתו ועד סופו על יצוג שטחי של קהילות שלמות ולא אומר שום דבר מעורר מחלוקת. 51 שנים אחרי שסידני פואטיה סתר לאדם לבן בכחום הלילה, האקדמיה למעשה נמצאת בנקודה שמרנית יותר מכפי שהייתה באותה שנה.
  • אם ההשוואות שהיו עד עכשיו להנהג של מיס דייזי לא הספיקו, גם הספר הירוק זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר מבלי להיות מועמד על בימוי. כמו כן, שנתיים אחרי אור ירח, שוב הפרס הוענק לסרט ששאר הזכיות שלו היו על תסריט ועל הופעת משנה (נגיד) של מהרשלה עלי.
  • ההפתעה האמיתית היחידה הייתה זכייתה של אוליביה קולמן באוסקר לשחקנית ראשית. גלן קלוז הייתה אמורה לזכות לפי כל הגיון. מועמדות שביעית ללא זכיות קודמות, שחקנית ותיקה, אהובה, רהוטה, אחת שדור שלם של חברי אקדמיה גדל על סרטים בהשתתפותה. עדיין, קולמן קטפה את האוסקר בנסיון הראשון וכמו שרון בורגונדי אמר, אני אפילו לא כועס, זה מדהים. הנאום של קולמן, שברור שבעצמה לא חשבה שתזכה, היה כל כך מקסים, מבדח וכן, שגם אם הרצון הראשוני הוא להתמרמר על כך ששוב דפקו את גלן קלוז, באמת שאי אפשר לכעוס.
  • גיא נתיב הפך לישראלי הראשון שזוכה באוסקר. אתם יודעים, אם מתעלמים מהזכיה של נטלי פורטמן על ברבור שחור ושל ניב אדירי על כוח משיכה.
  • עוד גאווה ישראלית: מקסיקו זכתה באוסקר ראשון לסרט בשפה זרה ובכך הבטיחה שישראל תשאר במקום הראשון במספר המועמדויות ללא זכיה לפחות לעוד שנה.
  • מה נסגר עם שמלות ורודות או אדומות מנופחות? מילא אחת או שתיים, אבל חצי מהנשים שעלו לבמה לבשו גרסה כלשהי של התפלצת הזו. כשהלן מירן התבדחה על כך שלא תאמו צבעים מראש, חשבתי שהתכוונה אליה ולג'ייסון מומואה (שלפי החליפה שלו, גם העלה לכולם את המזוודות לחדר), לא אליה ולכל אישה שניה באולם.
  • ברברה סטרייסנד עלתה להציג קטע מתוך שחור על לבן. אני מניח שהמחשבה מאחורי זה היא שיש גם שוטר יהודי בסרט. מה שהכי מוזר זה שהיא עלתה לבמה כמה דקות אחרי שליידי גאגא זכתה על השיר המקורי מתוך כוכב נולד, פרס שסטרייסנד זכתה בו בעצמה על הגרסה הקודמת של אותו סרט! איך מי שבחר את המגישים הצליח לפספס ככה?
  • אגב, לא נעים לומר, אבל הביצוע החי של Shallow במהלך הטקס היה מבוים טוב יותר מכל כוכב נולד. אפשר להבין למה בראדלי קופר לא היה מועמד על הבימוי.
  • איך ארבעה פרסים הולכים לסרטים של מארוול ואף אחד לא מודה לסטן לי?
  • מצד שני, ארבעה פרסים לרפסודיה בוהמית, הכי הרבה השנה. בכל זכיה, יכולתי לדמיין את המפיקים של הטקס מתפללים שאף אחד לא יזכיר את בריאן סינגר. לא הודו לו, אבל אני משוכנע שלפחות אחד מהזוכים נהנה לשחק על העצבים של ההפקה וכמעט להודות לסינגר כל הזמן.
  • אז איך היה טקס ראשון מזה שלושים שנה ללא מנחה? בסדר ובעיקר נשכח. ההופעה החיה של קווין הייתה פתיחה טובה ואנרגטית (וכנראה גם מאוד יקרה) והיו רגעים משעשעים עם מליסה מקארתי, סמואל אל. ג'קסון, טרוור נואה, קיגן מייקל קיי (שגדל זקן על מנת שנבדיל בינו לבין טום מורלו), מייק מאיירס ודיינה קארווי והפתיחה עם איימי פולר, טינה פיי ומיה רודולף. נאומי הזכיה התארכו ולא פעם, אנשים לא הספיקו לדבר מרוב שאחרים תפסו את המיקרופון. ידעתם שיחד עם ספייק לי זכו עוד שלושה תסריטאים? כנראה שגם הוא שכח.
    עדיין, משהו היה חסר. הטקס עבר חלק מדי, מפרס לפרס להופעה לפרס לקליפ מתוך סרט. שום דבר מעבר למה שיש בכל טקס, פרט להופעה הדי קצרה של קווין. מנחה היה נותן לטקס אופי ומאפשר לחרוג מהתבנית הרגילה. טקס האוסקר ה-91 היה מבדר, אבל זה פשוט לא אותו דבר כשאין את החוט המחבר בין חלקי הערב.
מודעות פרסומת

ביקורת: יצירה ללא מחבר

0230552.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

כשאני נכנס לאולם קולנוע לראות סרט שאורכו מעל שלוש שעות, אני מכין את עצמי נפשית. סרט באורך כזה צריך להכיל תוכן שמצדיק את הזמן שהצופים משקיעים בו. ניתן לעשות זאת על ידי הצגת סיפור מלא פרטים, במהלכו דמויות עוברות מסע מנקודת ההתחלה ועד הסוף, כך שכאשר יעלו כתוביות הסיום, תחילת הסרט תראה רחוקה שנות אור מהסצנה האחרונה. כך מצליחים סרטים כמו "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "הסנדק", "רשימת שינדלר" וכל אחד מחלקי "שר הטבעות", לשמור על רעננות לאורך השנים. אם תתחילו את הצפיה באמצע, החוויה שלכם תהיה שונה מהותית מזו של מי שמלווה את הסרט בלי להחמיץ אף רגע. לא כל הסרטים מצליחים בכך, כמובן. חלקם, כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר" או "ניקסון", ארוכים רק לשם האורך ואין בהם מספיק תוכן או תהליך מספיק משמעותי בכדי להצדיק את מה שהבמאי תופס כניצול מוצלח של הזמן.

התרחיש הגרוע ביותר הוא להיכנס לסרט שאורכו מעל שלוש שעות ולהשתעמם. זה במיוחד רע אם אתם מתכוונים לכתוב עליו ביקורת ולא יכולים להרשות לעצמכם להחמיץ חלקים שלמים מתוכו. אולי דווקא רגע אחרי שנכנעתם מתרחש הטוויסט שהופך את כל העלילה על הראש? מה אם אחרי שטחן לכם את המוח במשך שעתיים וחצי, דווקא לקראת הסוף הבמאי מעביר הילוך ומציג את הנקודה הכי חשובה בסיפור? לא ידעתי הרבה על "יצירה ללא מחבר" לפני הצפיה בו, כך שהכנתי את עצמי נפשית לגרוע מכל. אני לא יכול לומר שמדובר ביצירה שתעמוד בהיסטוריה לצד כמה מהקלאסיקות שהזכרתי, אבל לפחות לא היה משעמם.

קורט ברנרט שאף להיות אמן מגיל צעיר. כשהיה קטן, בתקופת השלטון הנאצי, לקחה אותו דודתו אליזבת לתערוכה "אמנות מנוונת" בה הוקיעו הנאצים כמה מגדולי האמנים של תחילת המאה ה-20 כנטולי תרומה לאנושות, אולם קורט, בעידוד דודתו, דווקא חשב שהם מעניינים. לאחר שאליזבת מאובחנת כחולת סכיזופרניה, היא נלקחת מבית המשפחה לבית חולים, שם מחליטים שעליה לעבור עיקור ולאחר מכן, באישורו של מנהל בית החולים פרופסור זיבנד, היא נשלחת למקום אליו שולחים את מי שמוגדרים כמיותרים.

השנים חולפות, המלחמה נגמרה וכעת מזרח גרמניה נמצאת תחת שלטון קומוניסטי. קורט מתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות, שם הוא מתאהב בסטודנטית לאפנה שבמקרה, גם שמה הוא אליזבת, או אלי, כפי שקורט מעדיף לקרוא לה. השניים הופכים במהרה לזוג, למרות חשדנותם של הוריה, פרופסור וגברת זיבנד שחוזרים לעיר לאחר שהיה ממושכת בחלק אחר של המדינה. כשרונו הטבעי של קורט מביא את המורה באקדמיה לחבב אותו ולהציע לו עבודות מכובדות בציורי קיר שיבטאו את רוח הקומוניזם, בניגוד לכל מיני אמנים מודרניים שחושבים רק על עצמם ולא מבטאים את האידיאלים שירוממו באמת את האנושות. למרות שקורט מצטיין בלימודיו, הוא לא לגמרי מוצא את מקומו בין הססמאות הריקות ואחוות הפועלים המאולצת. הוא מאמין שיש בו משהו חזק יותר שרוצה לפרוץ החוצה, אבל השלטונות לא מאפשרים לאמן לבטא את תחושותיו האמיתיות.

מבחינת עלילה, יצירה ללא מחבר בהחלט מסוגל למלא 188 דקות. הוא מקיף תקופה של יותר משני עשורים, במהלכם העיר דרזדן הפכה ממקור גאווה למפלגה הנאצית, לגל חורבות ומשם לעיר זניחה ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, מדינה שרק אחת משלוש המילים בשם שלה מבטאת את אופיה האמיתי. לאורך הזמן הזה, קורט מתבגר, רואה איך משפחתו נהרסת בידי המלחמה, מתחיל ללמוד, מתאהב, נכנס למשפחה חדשה שקשורה ישירות לפשעי מלחמה ומחפש את זהותו האמיתית כאמן. התוכן קיים, אבל הסרט עצמו לא יודע מה לעשות עם כל זה.

הנושא המרכזי בעלילה משתנה כל כמה זמן, אבל החל מנקודה מסוימת, ברור שהרעיון הוא להציג כיצד אמן מיוסר מוציא מעצמו ומההיסטוריה האישית שלו את האמנות שמייצגת אותו, כזו שאף אחד פרט אליו לא מסוגל ליצור באותה כנות ובאותו להט. הבעיה היא שקורט הוא אולי אמן, אבל ממש לא מיוסר. למרות האסונות והאיומים שרודפים אותו, קורט תמיד משיג דברים בדרך הקלה. המשפחה שלו לא גרה בדרזדן בזמן שהעיר מופגזת מהאוויר, טרגדיות מבית לא מונעות ממנו להמשיך בעבודה באין מפריע, הוא מתקבל לאיזה מוסד שהוא רוצה, גם אם תנאי הקבלה קשים במיוחד וכל מה שהוא צריך בשביל למצוא את אהבת חייו ולעבור לגור איתה, זה לבקש. אומה שלמה עוברת טלטלה על גבי טלטלה סביבו, אבל קורט די חופשי לעשות מה שבא לו ושומע בתמורה כמה שהוא מוכשר ובעל פוטנציאל. הסרט מנסה לבנות מתח סביב ההיסטוריה המשותפת שלו עם פרופסור זיבנד, אבל השניים מעולם לא נפגשו לפני כן וקורט היה צעיר מכדי לדעת שזה מנהל בית החולים ששלח את דודתו לתא הגזים. זיבנד אינו דמות חיובית, אבל הוא אוהב את הבת שלו מספיק בשביל לא להקשות על קורט יותר מדי. גם כשהוא מנסה להפריד ביניהם, הסרט מצליח למצוא דרך לבטל את זה ולהרוס את הסיכוי לאירוניה מתוחכמת.

הרמזים לכך נמצאים כבר מהתחלה. הנאצים מוצגים כמי שאובססיבים לגבי טוהר הגזע, אבל זה מתבטא בסרט רק בהשמדת חולי נפש ובעלי פיגור שכלי. אין שום מילה לגבי נסיון להשמיד עם שלם, לכבוש יבשת במחיר של עשרות מיליוני הרוגים, או לשעבד נוצרים שאינם בני הגזע הארי. קומוניסטים הם פשוט אנשים שבאו אחר כך ולא קבוצה פוליטית נרדפת וכל הגברים נמשכים לנשים יפות וחטובות, אז אין מה לדאוג לגבי זה. המילה "יהודי" לא מוזכרת בשום שלב, כאילו כל מה שעניין את הנאצים היה לדלל את כמות חולי הנפש באוכלוסיה. ברור שמדובר בפשע נוראי בפני עצמו, אבל זה כאילו יש פיל ענק בחדר ולא רק שהסרט לא מדבר עליו, הוא גם מתחיל להתלונן על בעיית הטרמיטים בסביבה. הרצח של מי שהוגדרו כלא מתאימים להתרבות מבחינה רפואית ראוי להתיחסות בכל פעם שמדברים על זוועות השלטון הנאצי, אבל זה כל כך לא הדבר היחיד בגללו הנאצים ידועים לשמצה.

הסרט מחזיק מעמד בזכות דמויות משנה מגוונות. בעוד קורט הוא טיפוס משעמם שדברים פשוט מסתדרים לטובתו (עוד מאפיינים של האמן ה"מיוסר"), לפחות העולם שלו מלא באנשים שמייצגים גישות שונות וטרגדיות ונצחונות להם יש למעשה משמעות. אביו של קורט אינו תומך בנאצים, אבל משתכנע להצטרף למפלגה כערובה לאחרי המלחמה, בחירה שכמובן מתגלה כשגויה. הסטודנטים והפרופסורים שמכירים לקורט את עולם האקדמיה, הם תערובת בין סטירה על הצביעות של האמנות משני צדי המתרס, לבין תזכורת שהמצב הפוליטי המשתנה בגרמניה מהדהד גם שנים ארוכות לאחר מכן. הדמות המפותחת ביותר היא של פרופסור זיבנד שמוצא דרכים שונות לשרוד בזכות מיומנותו המקצועית, אף על פי שהעבר תמיד ירדוף אותו. על אף השתתפותו הפעילה במדיניות החיסול הנאצית, יש לזיבנד את היכולת לשכנע אנשים שלא הייתה לו ברירה ושאינו באמת תומך בנאציזם, שקר שהיה המציאות עבור אביו של קורט, אבל דווקא לזיבנד בוחרים להאמין.

למרות הנושאים הכבדים בהם הוא עוסק, יצירה ללא מחבר מוצא זמן להומור ולרומנטיקה מדי פעם. לפעמים הוא מצחיק בלי כוונה, לפעמים הוא לא מצחיק חרף כוונתו, אבל רוב הזמן האיזון עובד. ההשוואה בין הגישה הנאצית לאמנות לזו של הקומוניסטים היא בסיס מעניין לדיון והסרט אינו מתבייש בהצגת הדמיון בין שתיהן. אפילו שהחיים תחת משטר אחד שונים משמעותית מהחיים תחת האחר, שניהם אינם מתאימים לאמן שרוצה לבטא את עצמו. אם רק האמן עצמו היה אדם מעניין, או שהיה חווה על בשרו קשיים ומגבלות במקום לעשות מה שבא לו כשאחרים סובלים, המסר היה עובר בצורה מוצלחת יותר. זה לא שאין מקום להציג את ההשראות החיוביות לצד הרגעים הכואבים, אבל בתור סרט שכל כך מתעקש לתת תשובה מהי אמנות וכיצד אמן מוצא דרכה ביטוי לרגשות ולשדים הפנימיים שלו, יצירה ללא מחבר עושה לעצמו חיים קלים. הדמויות מדברות על דברים רעים, אבל רובן מוגנות מנזקים ארוכי טווח. קורט יודע כל חייו מה הוא רוצה לעשות ואין שום מכשול בדרך, פרט לממשלות שלא אוהבות אמנות מודרנית. זהו דיוקן של אמן לא סובל. אמן שלא תמיד הולך לו, אבל האתגר הגדול ביותר בחייו הוא להפוך למפורסם יותר. זו לא דמות שקל להזדהות איתה והאופן בו התסריט מבזבז את סבלם של מיליונים כלא יותר מסיפור רקע, מעלה בעיקר תהיות איך שלוש שעות הן לא זמן מספיק לפתח סיפור עם עומק. הסרט לא צריך להיות יותר ארוך, אבל הוא בהחלט נזקק לתסריט חזק יותר שמדבר ביותר מסיסמאות ריקות ולמעשה מעביר מסר בצורה עמוקה וחכמה, לא על ידי הצגה סתמית של רצף התרחשויות.

ביקורת: האם אי פעם תסלחי לי?

MV5BMjQzMzEzNDU2NV5BMl5BanBnXkFtZTgwMzQ4NTUwNTM@._V1__resize.jpg

 

בחיפוש שערכתי בעקבות צפיה ב"האם אי פעם תסלחי לי", הופתעתי לגלות שיש מעט מאוד סרטים מוכרים המבוססים על חייהם של נוכלים אמיתיים. יש את הסרטים עם דיקפריו, "תפוס אותי אם תוכל" ו"הזאב מוול סטריט", יש את "המתחזה הגדול" הנשכח ואת "21", שעכשיו עוד יותר מוזר לצפיה כי קווין ספייסי מפתה בו צעירים לעבור על החוק. אם ממש מתאמצים, "חלום אמריקאי" מבוסס על מקרה אמיתי, אבל הפרטים שונו עד שהוא בעיקר בדיוני. הוליווד תמיד אהבה סרטים על נוכלים, לפעמים עד כדי הפיכתם לגיבורים האמיתיים של הסיפור, אז איך זה שאין יותר סרטים כאלה המבוססים על אנשים אמיתיים מאשר סרטים על מעלליה של משפחת אושן?

ובכן, אחד מהדברים שנוכל מוצלח באמת יכול לזקוף לזכותו, היא שלא מצליחים לתפוס אותו. אם הצליח לחמוק מרודפיו, בין אם מדובר ברשויות החוק או בעולם התחתון, הוא ישרוד להונות יום נוסף. אלה שאפשר לדבר על סיפורם האמיתי, הם אלה שנתפסו ואז דאגו גם לקדם את עצמם. במילים אחרות, הם לא היו נוכלים כאלה מרשימים בסופו של דבר. כך גם לי יזראל עליה מבוסס האם אי פעם תסלחי לי, סיפור נוכלות שהצליח לעניין מספיק אנשים בכדי להפוך לסרט, מכיוון שיזראל עצמה כתבה את הספר על המקרה. כשחושבים קצת לעומק, לא הייתה שום סיבה שמישהו מחוץ לחוג מאוד מצומצם בכלל ישמע על הסיפור לולא היה מעובד לספר בידי הנוכלת עצמה.

בתחילת שנות התשעים, מצאה עצמה לי יזראל ללא עבודה. היא הייתה כותבת מוערכת עבור חברה המוציאה לאור ביוגרפיות של מפורסמים, אולם כשלונו של הספר האחרון שכתבה, בשילוב עם גילה המתקדם, מביאים את הבוס להודיע לה כי שרותיה אינם נחוצים עוד. בהעדר מקור פרנסה, לי מתחילה למכור חפצים ישנים, בהם ספרים ומזכרות. לאחר שמכתב אישי מקתרין הפבורן משיג לה סכום נאה, היא מנסה למכור מכתב נוסף, אותו היא מוצאת במקרה. כאשר מתברר שללא תחושה של מגע אישי, המכתב שווה הרבה פחות, לי מחליטה להתבסס על יכולות המחקר והכתיבה שלה ולזייף מכתבים נוספים של מפורסמים מן העבר. כאלה שכבר לא יכולים לומר שום דבר אם כותבים משהו בשמם.

היחיד שיודע על מבצע ההונאה, הוא ג'ק הוק, מכר בו לי נתקלת בעודה מטביעה יגונה במשקה. ג'ק הוא לא בדיוק האדם הכי חשאי במנהטן, אבל העובדה שהצליח להישאר רוב חייו מחוץ לכלא היא מרשימה בפני עצמה. השניים הופכים שותפים לפשע, כאשר לי מזייפת מכתבים ומוכרת אותם וג'ק מראה לה מה אפשר לעשות עם הכסף, חוץ מלשלם חשבונות אצל הווטרינר.

ממבט על העלילה, רוב האנשים יתהו למה בכלל יש שוק למכתבים של אנשים מפורסמים מפעם. ברור שיש להם ערך היסטורי, אבל מדובר בתכתובות אישיות של אנשים שחלקם מתים כבר הרבה מאוד זמן. איך יש לזה מספיק אספנים בכדי שיהיה ניתן להתקיים ממכירת זיופים? אז מתברר שיש שוק והאנשים ששותפים בו הם אנשים שמלכתחילה יכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים גדולים על פיסת נייר חתומה. השוק הזה גם מאוד תחרותי, כפי שמעידה כמות הקונים שלא מוכנים לקחת את הסיכון ומשלמים ללי עוד לפני שבדקו בעצמם את אמיתות המכתבים. זה לא מרשים כמו לרוקן כספת של קזינו בערב פתיחה חגיגי, או להשיג מעטפה בעזרתה ניתן לסחוט את מנהל הבנק, אבל לי יזראל גם לא מנסה להתעשר, רק לחיות בכבוד. אף מכתב אינו נמכר תמורת יותר מכמה מאות דולרים וגם זה ניפוח לעומת הסכומים האמיתיים ששולמו עבורם. כדי להפוך את הסיפור למעניין, נדרשים תכסיסים שיסיחו את הדעת ממעשה ההונאה עצמו, לעבר האישה שעומדת מאחוריו.

לי יזראל היא טיפוס לא חברותי, בעלת סטנדרטים מפוקפקים של נקיון, אגו שברירי וחוסר יכולת לשמור על קשר עם האנשים הקרובים אליה. הסרט עוסק מעט במערכת היחסים שלה שהסתיימה שנים לפני תחילת העלילה ובאפשרות לקשר רומנטי חדש, אבל הדגש העיקרי הוא על הרצון של לי להתקיים בזכות משהו שהיא טובה בו. במקרה הזה, היא כותבת כל כך טובה, שאנשים מאמינים לסיפורים אותם היא טווה על גבי ניירות של אחרים, אפילו אם מדובר בשקר מוחלט. יש לה מספיק ידע על חייהם הפרטיים של מושאי הכתיבה בכדי שהתוכן יראה אמין במבט שטחי והיא עצמה חשה סוג של גאוה ביכולת למכור בסכומים גבוהים דברים שיצרה, גם אם אסור לה בשום אופן לקחת עליהם קרדיט.

ג'ק, לעומתה, הוא טיפוס שחי את הרגע. הוא מתחיל עם גברים אקראיים, מוכר סמים באמצע היום ומדבר בנוסטלגיה על הפעם בה עשה צרכים בארון בגדים באמצע מסיבה. למרות שהוא אדם מבוגר, ההתנהגות שלו היא כמו של ילד שהרגע גלה צעצוע חדש ורוצה לשחק איתו כמה שאפשר. במקרה הזה, הצעצוע הוא הפרנסה החלופית של לי, שמאפשרת לו לשמור על קשר עם אישה שלא באמת מעוניינת בחברים פרט לחתולה שלה.

מליסה מקרתי מזכירה שהיא יכולה להיות שחקנית דרמתית טובה בהינתן תפקיד נכון. הדמות של לי יזראל היא בו זמנית שונה מהדמויות הגסות והצעקניות שמקרתי מגלמת בדרך כלל (למרות שבשבילי, היא תמיד תהיה סוקי) וגם דומה להן. מדובר באישה שמאוד קנאית לפרטיותה ובאופן כללי, משתדלת שלא להתבלט. היא לבושה בצבעי אדמה, מסדרת את שיערה באופן נטול עניין, מעבירה את זמנה בין דירתה לבין חנויות ספרים שקטות ופאבים שוממים, וסרובה לערוך ראיונות בתקשורת ולקדם את ספריה, הביא גם את הסוכנת שלה להרים ידיים.

מנגד, לי מכילה את אותה תחושה של עליונות על פני המין האנושי שהרבה מהדמויות הקומיות של מקרתי מכילות. היא מוכנה לעזור לאב הבית ולאמא שלו ואוהבת את החתולה שלה מכל הלב, אבל מסוגלת בקלות לשרוף גשרים ברגע שראתה מי מחכה בצד השני. היא שונאת את טום קלנסי, המצליח משמעותית יותר ממנה ומזלזלת בספריו. היא מתיחסת לג'ק כאל נטל יותר מאשר חבר ולא נמנעת מפגיעה ברגשותיו במידה ועשה משהו לא נכון. לא שג'ק הוא כזה מלאך, אבל היכולת של לי להרחיק ממנה אנשים תוך שהיא מחזרת אחר כספם של זרים, יוצרת דמות מלאה ניגודים.

יחד עם זאת, יוצרי הסרט לא הצליחו להחליט על הטון איתו הם רוצים להתיחס לעניין ההונאה. הבמאית מריאל הלר והתסריטאים ניקול הולופסנר וג'ף ויטי עוברים בין הצגת לי כאישה טובת לב ולא מובנת שהנסיבות הובילה אותה לחיי פשע, לבין אפיונה כמוח קרימינלי נטול חרטה. לפעמים היא מצטערת על מה שעשתה, ולפעמים רק על כך שאין לה אפשרות לפרסם את המכתבים בשמה. היא אדם מורכב, אבל הטיפול של הסרט הוא פחות נסיון לגשר בין הסטירות באופיה של לי ויותר יצירת רצף של סצנות לא עקביות, בהן לי יזראל היא גם הגיבורה, גם הנבל וגם הצופה מן הצד שאמור לשמש מצפן מוסרי לשני הצדדים. בהתחשב בכך שהתסריט נכתב על פי גרסתה של לי האמיתית לארועים, מוזר שהוא כל כך דליל בהסברים למעשיה ולשינויים באופיה. אם האישה שעמדה בלב הפרשה לא מספקת מספיק מידע בכדי להפוך לדמות בעלת ניואנסים, אין מי שיעשה את זה במקומה.

יש לסרט תחושה כללית של התקופה בה הוא מתרחש. מוזיקת ג'אז מלווה את המקומות השונים בהם לי וג'ק מסתובבים ונותנת תזכורת לניו יורק כפי שוודי אלן ומרטין סקורסזה אוהבים להציג אותה. התקציב הנמוך אלץ את ההפקה לצלם במקומות סגורים ובזוויות שלא יחשפו שום מבנה שלא היה קיים בעיר לפני כמעט שלושים שנה. המדפים בחנויות הספרים נראים אינסופיים בתאורה העמומה שמלווה אותם והאופן בו יש להגיע אישית למישהו על מנת להציע לו מכתב מזויף, מתאים לשנים האחרונות שלפני מהפכת האינטרנט. יש בזה משהו נעים ומחמם, גם למי שלא חי בניו יורק באותו הזמן. ניו יורק היא עיר שמאוהבת בהיסטוריה של עצמה והצליחה להדביק את שאר העולם באהבה הזו. האם אי פעם תסלחי לי אינו סרט היסטורי כפי שהוא משתדל למקם את עצמו בנקודה הנכונה על ציר הזמן על מנת שהעלילה תעבוד. בכך הוא מספק חלון לבירת התרבות המערבית כשעוד לא חוותה את הארוע המצלק בתולדותיה והייתה מסוגלת לסעור בגלל מכתבים מזויפים.

השאלה בשמו של הסרט היא ציטוט מאחד המכתבים שלי יזראל מנסה למכור והופך לתהיה המהדהדת בראש הצופה לשארית ההקרנה. האם לי עשתה משהו נורא כפי שחלק מהאנשים יגידו? האם בכלל פגעה במישהו באופן בלתי הפיך? האם לי מבקשת סליחה ממישהו, או שאנחנו כחברה מבקשים שתסלח לנו על היחס המזלזל ביכולותיה? זו לא שאלה שאמורים לענות עליה והיא משתלבת בסיפור בצורה כמעט אקראית. זו כן הכותרת שלי יזראל בחרה לספר שכתבה על הפרשה ושמפיקי הסרט החליטו להשאיר בכתוביות הפתיחה ובכל החומר הפרסומי הנלווה. כמו שאר הסרט, גם בשאלה הזו התסריט לא מתעמק וזה אולי חבל, אבל גם חוסך סחיטת רגש מיותרת. לי יזראל היא כותבת וזו הזהות שלה. אם היא כותבת טובה או לא, היא עונה בעצמה. האם היא אדם טוב או לא, זו שאלה שהסרט החביב והמעט נוסטלגי הזה מסרב ואולי גם מפחד לתת לה תשובה רצינית.

ביקורת: הספר הירוק

MV5BMjMyNzExNzQ5OV5BMl5BanBnXkFtZTgwNjM2MjIxNjM@._V1__resize.jpg

 

אי שם בשנות השבעים: "שמעו, הוודי אלן הזה מאוד מצחיק ואנשים אוהבים את הסרטים שלו. עדיין, אין סיכוי שמישהו שתחום ההתמחות שלו הוא קומדיות פרועות על סקס ויהדות יגיע אי פעם לכדי מועמדות לאוסקר, שלא לומר זכיה."

אי שם בשנות השמונים: "בטח, גם אני אוהב קומדיות של האחים צוקר. זה עדיין לא אומר שמישהו מהם יביים אי פעם סרט שיהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ויזכה על תסריט ושחקנית משנה. עוד מעט תגידו לי שהאקדמיה גם אוהבת מותחן קומי על רוחות רפאים."

אי שם בעשור שעבר: "אדם מקיי? זה לא ההוא שכל הקריירה שלו מביים סרטים של ויל פארל ואף אחד אפילו לא שם לב שיש להם את אותו במאי? כן, אני ממש רואה אותו מועמד לאוסקר על שני סרטים שונים שעוסקים בנושאים טעונים פוליטית."

בקיצור, סרט אוסקר מבית היוצר של האחים פארלי היה רק עניין של זמן.

 

בעשרים וחמש השנים האחרונות, האחים פארלי ביימו כמה מהקומדיות הפופולריות, אבל גם יותר שנויות במחלקות שיצאו. "טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מרי" ו"הפנטזיה של הל" היו הצלחות כלכליות, אבל גם העלו שאלות לגבי כמה נמוך האחים מוכנים לרדת בשביל בדיחה. הסרטים האלה, לצד הפחות מוכרים שלהם, לקחו נכויות, סטיות מיניות, מוסריות מפוקפקת, אינטליגנציה נמוכה ואף מוות ובנו סביבן קומדיות. לפעמים הם חשבו שלצחוק על זה שמישהי שמנה יעביר מסר על הסתכלות מעבר לקליפה החיצונית. לפעמים בחרו בפיצול אישיות כמקור לצחוק ולפעמים בתאומים סיאמיים. גם מכות לביצים, נוזלי גוף במיקום לא ראוי ופגיעה בזנים בסכנת הכחדה אינם טבו עבור הפארלים. הם מעולם לא ירדו עד לרמת הגועל נטול ההקשר של טום גרין בשיאו, אבל בהחלט התקרבו.

בהתחלה, הקהל אהב את זה והסרטים שלהם הפכו לקאלט. פחות הצליח להם בקרב מבקרים, אבל הם גם ככה לא היו קהל היעד של הסרטים. יש מי שמביים בשביל האמנות ויש מי שמביים כי לגרום לשחקנים מפורסמים לעשות דברים משפילים לעיני המצלמה זה משהו שהוא מתמחה בו. ההצלחה הלכה ופחתה עם השנים, כשהאחים פארלי פשוט הפסיקו להצחיק. השיא היה ב"סרט 43", שהיה כל כך רדוד ונצלני, שפיטר פארלי למעשה עבד על במאים ושחקנים על מנת שיסכימו להשתתף בפרויקט. קשה למצוא אדם אחד שקשור לסרט הזה ולא שונא את פארלי ושאר המפיקים על שהוסיפו את הכתם המצחין הזה לרזומה שלהם.

כל זה רק מדגיש עד כמה מפתיע שארבע שנים אחרי "סרט 43", פיטר פארלי הוא אחד השמות החמים בהוליווד. "הספר הירוק" שונה משמעותית מכל דבר שהוא ואחיו נגעו בו עד כה. זה סרט רציני, עם נגיעות קומיות לא מאולצות, המבוסס על סיפור אמיתי, במרכזו שני שחקנים מוערכים שנושאים את רוב העלילה על כתפיהם והעיסוק שלו בנושא חברתי רציני למעשה נראה מכובד. אין בדיחות גועל, אין השפלה, אין אפילו דיווחים על כך שהבמאי חשף את איבר מינו בפני שחקנים (למקרה שתהיתם למה קמרון דיאז לא עבדה איתו שוב). הספר הירוק הוא סרט… טוב?

בשנות השישים של המאה שעברה, טוני ואללונגה, המכונה טוני ליפ, עובד בתור באונסר במועדון הקופה קבאנה. לאחר שהמועדון נסגר זמנית לשיפוצים, טוני מחפש עבודה חדשה ומגיע לראיון בתור נהג עבור הפסנתרן דוקטור דון שירלי. למרות ההבדלים התהומיים ביניהם, שירלי מחליט לשכור את טוני למסע הופעות בן חודשיים בדרום ארצות הברית. בתקופה בה חוקי הפרדה גזעיים עוד היו הנורמה במדינות הדרום, שירלי מודע היטב לסיכון אותו הוא לוקח בתור אדם שחור שנוסע במטרה להופיע בפני קהל לבן. הוא סומך על טוני שידאג לדברים נוספים סביב הנסיעות, למשל שהפסנתר הנכון מוצב על הבמה, או שישלח לחדרו של שירלי בקבוק יין מדי ערב, וטוני מסכים מדי פעם לעשות דברים שמחוץ להגדרה הישירה של עבודתו כנהג.

במהלך הנסיעה, השניים לומדים להכיר זה את זה. טוני העממי וחסר ההשכלה מלמד את שירלי להעריך דברים חסרי תחכום, בעוד דון שירלי מנסה להפוך את טוני ליותר יצוגי ומזכיר לו מדי פעם שגם בתור נהג, יש לו יותר זכויות מלבוס שלו בחלקים גדולים מהמדינה.

את הסרט כתב ניק ואללונגה, בנו האמיתי של טוני. לטענת ואללונגה הבן, כמעט כל מה שמוצג בסרט מבוסס על האינטראקציה האמיתית בין אביו לבין דון שירלי. משפחתו של שירלי דווקא טוענת שהרוב מומצא ושהיחסים בין השניים היו מקצועיים גרידא. על כל מקרה, הסרט מוגדר כמבוסס על סיפור אמיתי ולא כשיקוף מלא של המציאות. הספר הירוק נועד לרגש, לעורר מחשבה וגם להצחיק מדי פעם ואת כל אלה הוא עושה, גם אם לא ברמה אליה יוצריו כוונו.

ויגו מורטנסן עשה כמעשה כריסטיאן בייל והוסיף למשקל גופו קילוגרמים חדשים על מנת לסגל לעצמו פיגורה של אדם פחות רזה. הוא גם אמץ מבטא איטלקי כבד ודרך עבודת איפור מרשימה, נדמה שהוא תמיד מיוזע, גם כשאין סיבה לכך מבחינת הסיפור. משהו בשפת הגוף של מורטנסן ובעבודת האיפור, יוצר את התחושה שטוני תמיד עובד ותמיד מתאמץ, אפילו כשהוא לוקח את הזמן. לעומת זאת, מהרשלה עלי מגלם את דון שירלי כאליטיסט ששונא ללכלך את הידיים, זקוק לזמנים של שקט במהלך היום, נוהג להתבודד ומקפיד להתבטא בשפה גבוהה. בניגוד לטוני שחי עם משפחתו בדירה שבה תמיד ישנם אורחים, שירלי חי בגפו מעל קרנגי הול בדירת סטודיו מלאה במזכרות ובסממנים אפריקאים.

הפרט האחרון מוצג כאירוני בהקשר של הסרט מכיוון שדון שירלי אמנם שחור, אבל טוני שוב ושוב מציב בסימן שאלה את הכרותו עם התרבות האפרו-אמריקאית. שירלי לא שומע מוזיקה פופולרית, חושב שנגני ג'אז במועדונים אינם ראויים לכבוד משום שאינם מכבדים את עצמם, לא מדבר בסלנג, יודע רוסית ומופיע מול קהל לבן בעוד שאר השחורים בסביבה ממתינים מחוץ לבניין לבוסים שלהם. ברגע מעורר מחלוקת במיוחד, טוני מנסה לשכנע את שירלי לאכול עוף מטוגן, מאכל שמזוהה במידה פוגענית עם השחורים בארצות הברית, ולא מבין את הבעיה שבאימוץ סממן גזעני שכזה.

כאן טמונה הבעיה שמלווה את הסרט לכל אורכו. למרות שהוא נושא מסר של סובלנות ומציג את אפליה על רקע גזעני כדבר שיש להתנגד לו, הוא עדיין מתבסס על סטראוטיפים. טוני, משפחתו וחבריו הם כולם סטראוטיפים של אמריקאים ממוצא איטלקי, ועוד מניו יורק, אז בכלל. אין אפילו אדם אחד בקרבתם שאינו איטלקי עם מבטא כבד, שיער משוך לאחור והכרות עם כל איטלקי אחר בעיר. מילא אם זה היה המאפיין של טוני, שאכן מצא במציאות קריירה מאוחרת כשחקן בתפקידים קטנים של איטלקים-אמריקאים, אלא ש-100% מהאיטלקים בסרט מוצגים כחלק מאותו סטראוטיפ, מה שרק יותר פוגעני כשחושבים על כך שמורטנסן הוא בכלל ממוצא נורדי.

גם בדרום, הדמויות מחולקות לשתי קבוצות בלבד. או שמדובר בלבנים גזענים שבין אם בנימוס או באלימות, מנסים לאכוף את ההפרדה הגזעית מבלי לחשוב אפילו לרגע שיש בה משהו לא צודק, או שמדובר בשחורים חסרי השכלה שעובדים בשדה במהלך היום ומשחקים בקוביות וזריקת פרסות במהלך הלילה. להוציא סצנה אחת לקראת סוף הסרט, אף דמות שחורה חוץ מדון שירלי לא זוכה ליותר משורת דיאלוג אחת. עד כמה שחשוב להראות כיצד אפליה מסלילה אנשים ודוחפת אותם לראות דברים בשחור ולבן (תרתי משמע), הספר הירוק מתקיים בעולם בו כולם חוץ מדון שירלי הם חלק מקבוצה נוחה להפליא לאפיון וגם שירלי עצמו מגלה שאין בכוחו לשבור סטראוטיפים.

הספר הירוק הוא סרט טוב במהותו. אין בו כוונה רעה והמסר שלו באמת חיובי. הוא גם נכתב מתוך אהבה של התסריטאי לשני אנשים שמאוד השפיעו על חייו. הוא מרגש ומבדר ומשוחק היטב. הבימוי של פיטר פארלי אינו מבריק, אבל בהחלט מראה את מה שצריך להראות ולא מתעכב על סצנות מיותרות שאינן תורמות לסיפור. זה סרט שבברור נוצר בכדי להביא לידיעת העולם על אישיותו הכובשת של טוני ליפ והוא מצליח בכך. טוני, למרות אינספור תכונות שליליות, מצליח לעבור כדמות חיובית שאפשר ללמוד ממנה. אפילו שהוא לפעמים משתמש באלימות בתור פתרון, מעשן בכל מקום, מגלה בעצמו גזענות כלפי שחורים, או לא מבין שהוא אומר דברים פוגעניים, תצאו מהסרט עם חיבה לאיטלקי שמעיד על עצמו כי הוא מסוגל לצאת מכל תסבוכת בעזרת אמנות הבולשיט. כנראה שחלק מזה עבר לבנו, כי לא הייתי אמור לחבב את טוני, אבל התסריט, בתוספת המשחק של מורטנסן, גרמו לי לסלוח על התנהגות שהייתי מוצא מאוד בעייתית במציאות.

ביקורת: המועדפת

the-favourite-poster_resize.jpg

 

זה נחמד שבמאים מגוונים מדי פעם. האחים כהן ידועים בחיבה שלהם לקולנוע ניהיליסטי שאינו פועל לפי הכללים המקובלים של שכר ועונש, אבל הבחירה שלהם בסיפור מסורתי יותר כמו "אומץ אמיתי", הראתה שהם יוצרים מצוינים גם במסגרת החוקים. וס קרייבן הוא אחד הבמאים החשובים ביותר בז'אנר האימה, אבל הקפיצה הנדירה שלו לתחום הדרמה עם "מוזיקה מהלב" לפחות גרמה לכך שאחד מסרטיו הוזכר בטקס האוסקר כיותר מבדיחה. ג'ורדן פיל יצא מעולם הקומדיה ויצר את "תברח" שאמנם איני נמנע על מעריציו, אבל זה בהחלט היה הימור שנתן לפיל חיים חדשים בעולם הקולנוע.

על פניו, "המועדפת" הוא שינוי משמעותי מסוג הקולנוע שאנחנו רגילים לקבל מיורגוס לנתימוס. קודם כל, הוא לא כתב את התסריט, לראשונה מאז החל לביים סרטים בעצמו. את המועדפת כתבו דבורה דיוויס וטוני מקנמרה, שניהם יחסית לא מוכרים. בנוסף, לא מדובר בדרמה איטית המתרחשת בגרסה מעוותת של המציאות שלנו, אלא בסרט היסטורי עם כל המשתמע מכך – תלבושות מרהיבות, סטים מקושטים בהתאם לתקופה, מוזיקת בארוק, מבטא בריטי, כל העסק. לבסוף, המועדפת הוא סרט נגיש בהרבה לקהל הרחב מסרטיו הקודמים של לנתימוס. אין פה עינויים פסיכולוגיים, או אנשים שמנסים להביע כמה שפחות רגש, אלא דרמה-קומית מאוד ישירה בכוונותיה. כמו כן, אין חיה בשם הסרט, שזה נדיר אצל לנתימוס. כל זה על פניו, אבל האם מדובר באמת בכיוון חדש עבור הבמאי היווני?

הסיפור מתרחש בחצרה של המלכה אן, בתחילת המאה ה-18. בריטניה, שאוחדה לאחרונה בזכות הסכם היסטורי בין אנגליה וסקוטלנד, מעורבת במלחמה באירופה שאינה מאיימת ישירות על הממלכה, אולם נצחון בה עשוי להביא לא מעט נכסים ראויים לידי הבריטים. אן מנהלת ישיבות ודיונים עם ראש הממשלה ועם נציג האופוזיציה, אבל נראה שהיא פחות ופחות מוצאת את מקומה בין הפוליטיקאים. הדימוי העצמי הנמוך של המלכה מביא אותה לחשוד שלועגים לה מאחורי הגב ולהתקפי זעם והיסטריה תכופים. המפלט היחיד שלה הוא אצל חברתה הקרובה שרה צ'רצ'יל, דוכסית מרלבורו, האחראית על ענייני הכלכלה של הארמון, ומשמשת תמיכה נפשית ואשת סוד למלכה.

דודניתה של שרה, אביגיל היל, מגיעה לארמון בתקווה למצוא עבודה. שרה שוכרת אותה בתור עובדת מטבח ונקיון זוטרה ומניחה שבזאת לא תצטרך לדאוג לה יותר. ביקור לא מורשה אצל המלכה הסובלת משיגדון, מביא את קיומה של אביגיל לתשומת לבה. מאחר והתרופה שאביגיל מרחה על רגלה של המלכה עזרה להרגיע את הכאב, שרה ממנה אותה לתפקיד ליידי של חדר המיטות, שזו דרך מרשימה לומר משרתת אישית של המלכה. רוברט הארלי, איש המפלגה הטורית, רואה בכך הזדמנות ומנסה לשכנע את אביגיל לרגל עבורו ולספר לו פרטים שיכולים להביא להפעלת לחץ על המלכה לשנות את עמדותיה בעניין המלחמה והמס אותו היא מעוניינת להטיל.

מבחינת העלילה, המועדפת נראה כמו סרט תקופתי רגיל. תככים ומזימות פוליטיות בארמון, לצד שיחות ארוכות על ענייני הנפש והרבה אנשים שמאוד משתדלים לנהוג על פי כללי הטקס, כולל לחבוש פאות נפוחות במיוחד. עדיין, המועדפת הוא ממש לא סרט תקופתי רגיל. אני לא יודע אם זה התסריט עצמו, הבימוי של לנתימוס, או שילוב בין שניהם, אבל זה בהחלט לא האופן השגרתי בו נהוג להציג את העולם של פעם. נתחיל בכך שהעלילה מבוססת ברובה על המצאות של דיוויס ומקנמרה ולא על ארועים אמיתיים. הדמויות אמנם התקיימו במציאות, אבל הרבה מרכיבים בסיפור, כמו נסיבות הגעתה של אביגיל לארמון, משך ההכרות בין שרה למלכה, חולשתה המנטלית של אן והעדרו המוחלט מהסיפור של בעלה, שעדיין היה בחיים באותה תקופה, הם חלק מבחירה של התסריטאים להתעלם מהאמת ולהחליפה בפארסה המבוססת באופן חלקי על שמועות ותאוריות שהופרכו בידי חוקרים של התקופה.

גם מידת הציניות בה נוהגות הדמויות כנראה הועלתה בכמה רמות מזו שהייתה באמת. אין שום עדויות מוצקות לכך שאביגיל הייתה תאוות כח, או שהיחסים בין שרה למלכה הכילו רבדים שלא הוצגו כלפי חוץ. המועדפת מציג את הנשים במרכזו בתוך משולש של מאבקי שליטה שמתדרדר לעתים לאלימות של ממש. אביגיל עצמה מוצגת כאישה חדת לשון ומניפולטיבית מטבעה, בעוד שרה היא קשוחה וכמעט גברית בהתנהגותה ובסגנון לבושה. הדבר אינו מקרי, אולם ישנם לא מעט רגעים בהם החופש האמנותי של הסרט סותר בצורה קשה את הידוע על הדמויות האמיתיות. זה לא בהכרח דבר רע, אבל סטיה שכזו מהסיפור האמיתי מצריכה הצדקה כלשהי, משהו שיהיה מעבר ליצירת דרמה רגעית. כמו ש"אמדאוס" מעוות את היחסים בין סליירי ומוצארט על מנת לספר על קנאה ואובססיה, או ש"שחור על לבן" מתעלם מדבריו של האדם עליו הסרט מבוסס בכדי לשים יותר דגש על המאבק למען זכויות האזרח. לא תמיד חייבים להיצמד למציאות, אבל נדרש תרוץ טוב בכדי לא לעשות זאת.

התרוץ של המועדפת הוא, פחות או יותר, הצגת סיפור על שליטה ועל ההבדל בין הדרכים השונות להשגתה. יש מי שנולד עם כח, יש מי שצריך להילחם בשבילו ויש מי שמעולם לא נועד לאחוז במושכות. הגברים בסרט מוצגים כחלשי אופי, המתהדרים במראה מגונדר עד גיחוך ומנוצלים בקלות בידי הנשים בחייהם. בינתיים, שרה ואביגיל מכוונות את הסובבים אותן כך שיפנו להן דרך לעבר יעדן. הגברים יוצאים לקרב, אולם אין שום סצנה שמתמקדת במלחמה עצמה. הנשים מתחרות זו בזו בירי ביונים, בעוד את הגברים מעניין יותר עיסוק נטול סיכונים כמו מרוץ ברווזים. אם היחס השונה לעופות אינו סימן מספיק ברור, שרה משפיעה על החלטות שיקבעו האם בעלה ישלח לחזית או לא, בעוד אביגיל מחליטה עבור מחזרה עד כמה מותר לו להתקרב ומתי מותר לו לגעת בה. המועדפת מספר על נשים חזקות בעולם שתוכנן ועוצב בידי גברים שמרוב שהתרגלו להיות מוגנים מפגעי העולם, השאירו לנשותיהם את רוח הלחימה האמיתית.

אחת הבחירות היותר מעוררות מחלוקת בסרט, קשורה בעבודתו של הצלם רובי ראיין. בהחלטה משותפת עם הבמאי, מרבה ראיין לצלם סצנות בהן המצלמה נעה על צירה, מצד אחד של החדר לצד השני, במקום בו רוב הסרטים חותכים בכדי לחסוך זמן. לא מדובר בתנועה איטית שנועדה לסרוק את כל הפרטים בחדר, אלא בסיבוב מהיר שיכול להיות לא נעים לעין כשלא מצפים לו. בנוסף, הסרט מצולם לרגעים במצלמת עין הדג שמעוותת את התמונה. בהתחשב בכמה הצילום של ראיין יפה ללא הגימיקים האלה, כולל שוטים שנראים לרגע כמו ציורי שמן משומרים היטב, ההחלטה של לנתימוס להוסיף טכניקות שמדגישות עד כמה מדובר בזיוף ולא בהצצה דרך חלון אל העבר, מתמיהה. יתכן וזו דרכו של הבמאי להזכיר את ההבדלים מהסיפור האמיתי, או להבהיר שמשהו אינו כשורה. יכול גם להיות שהוא פשוט התלהב מהרעיון לתת לסרט מראה קצת שונה. בכל אופן, מדובר בבחירה שיכולה להביא לניתוק רגשי מהסרט ואני לא חושב שזו הייתה המטרה.

מבחינת מה שכן מדויק היסטורית, המועדפת הוא תענוג לעיניים. הבגדים, האיפור והרקעים אמנם אינם צבעוניים במיוחד, אבל הם מצליחים להציג שחזור מרשים של התקופה. זמן שלטונה של אן אינו מוצג באור חיובי או רומנטי, אלא כבועה בתוך עולם מכוער ומעוות שבו גם האנשים המהודרים ביותר נוהגים באכזריות אחד כלפי השני. זה עולם בו הראות בלילה מוגבלת במיוחד, הדרכים לארמון מלאות בוץ, המטבח מכיל חומרים מסוכנים לעור, האיפור של המלכה מזכיר גירית ובני מעמד האצולה גסים וחרמנים לא פחות מפשוטי העם. יורגוס לנתימוס לא מנסה ליפות את התקופה כנהוג בסרטים היסטוריים, אלא להראות שגם סביב קירות מקושטים ושמלות מרהיבות, הסרחון הוא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו.

שלוש השחקניות במרכז הסרט עושות עבודה טובה. אוליביה קולמן מנצלת את היכולות הקומיות שלה בכדי לגלם מלכה שברירית וילדותית ששונאת את עצמה. רייצ'ל וייס מציגה קרירות ואינסטינקטים רצחניים שמסבירים כיצד שרה צ'רצ'יל לא רק הגיעה למעמדה בעקבות שנים של תכנון זהיר, אלא גם מתכוונת להישאר בו לאורך זמן. אמה סטון מצליחה לזייף מבטא אנגלי אמין ולהיות מקסימה וכובשת, למרות שאביגיל מוצגת כתחמנית שתעשה הכל בשביל לשרוד.

כמות הפרטים שמספרים סיפורים קטנים משלהם בסרט, מצדיקה את החריגה המשמעותית מהמציאות. אני לא חושב שהתוצאה מרתקת יותר מחייה האמיתיים של שרה צ'רצ'יל, אבל אני מבין את השימוש בה ובהשפעתה על הממלכה כבסיס לסרט על נשים חזקות והגברים שמסתובבים להן בין הרגליים. יש פה את האכזריות והביזאריות שהופיעו בסרטים קודמים של יורגוס לנתימוס, אולם הפעם ניתן למצוא יותר רגש ונסיון כן לתפוס אווירה כפי שהיא, ללא הגזמות לכאן או לכאן. המועדפת דורש מידה של סבלנות, חרף הקצב המהיר בו הוא מתנהל, פשוט כי גם לדברים הכי אקראיים יהיה בסופו של דבר קשר לסיפור. לפעמים לוקח זמן עד שקולטים את הכוונה ולפעמים הסרט ישיר במידה שכמעט לועגת לצופה. בתור מסמך היסטורי, הוא כמעט חסר ערך, אבל המועדפת כן ממלא את תפקידו כסיפור על עליות ומורדות במלחמת המינים, כמו גם במאבק בין הנשים עצמן.