איך נשמע פרק של שורה שניה באמצע כשאביעד חולה ותום בג'ט לג? היכנסו לקישור ותגלו. מתחילים עם "סוף הטור" ואז חוזרים בזמן ל"מיזרי".
ספוילרים לשני הסרטים ומתברר שגם ל"אירייזר".
חודש: נובמבר 2015
פרק 117: ברברה והברוקולים
השבוע בשורה שניה באמצע, אחד הוא סרט שמתייחס בזלזול לסרטי ג'יימס בונד ועושה צחוק מהמורשת של הדמות, השני הוא פרודיה. "ספקטר" ואז "אוסטין פאוורס".
ספוילרים מנוערים, לא מעורבבים.
ביקורת: סטיב ג'ובס
ב-1999, שודר בערוץ טי.אן.טי סרט טלוויזיה בשם "שודדי עמק הסיליקון". הסרט הציג את תחילת דרכם של שלושה מהאנשים החשובים ביותר בתולדות המחשב, ביל גייטס, סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק. הראשון היה באותו הזמן מפורסם לא רק כמפתח תכנת ווינדוז, אלא גם כאדם העשיר ביותר בעולם. השניים האחרים הם מקימיה של חברת אפל שזכתה להצלחה בשנות השמונים, אבל בעת צילומי הסרט, נחשבה לשחקנית משנית בתחום החומרה, אחרי מיקרוסופט של גייטס. הרבה דברים קרו מאז, מה שהפך את "שודדי עמק הסיליקון" במהירות ללא עדכני ואף נאיבי. למרות זאת, הוא עשה עבודה טובה בהפיכת ענקי המחשוב לדמויות דרמתיות מעניינות.
אם תחפשו פוסטר של הסרט, תגלו שמופיעות בו רק שתי דמויות, גייטס וג'ובס. סטיב ווזניאק, למרות שיש שיטענו כי עבד קשה יותר מכל אחד אחר במהפכת המחשב האישי, אינו מפורסם כמו השניים האחרים ועל כן, לא תמצאו סרט שמתמקד בו כדמות הראשית. על סטיב ג'ובס, לעומת זאת, יצאו שני סרטי קולנוע בשלוש השנים האחרונות.
"סטיב ג'ובס" הסרט, מתחיל מאמצע הדרך. הוא לא מציג את חייו המוקדמים של גיבורו, או את הדרך להצלחה, אלא מתחיל ב-1984, כשהבאז סביב מחשב המקינטוש החדש היה בשיאו. סטיב מתכונן להציג את הבייבי החדש שלו לעולם, בעוד הבייבי אליה הוא מתכחש, ילדה בשם ליסה שחושבת שהוא אביה, מופיעה עם אמה מאחורי הקלעים. הרבה דמויות חולפות לפני שסטיב מוכן לעלות לבמה, כולל ווזניאק, מנכ"ל אפל ג'ון סקאלי, המתכנת אנדי הרצפלד והאישה שבזכותה הכל מחזיק מעמד בשיא הלחץ, ג'ואנה הופמן.
למרות שסטיב ג'ובס הוא הדמות הראשית בסרט, ג'ואנה לא פחות דומיננטית ממנו בעבודה מאחורי השיווק האגרסיבי של מכשירי אפל. קשה להגדיר את התפקיד המדויק שלה. היא עובדת עבור סטיב, אבל גם משמשת אשת סוד, חברה לעת צרה, אסיסטנטית, מנהלת במה, פסיכולוגית, מנהלת שיווק ועוד מגוון תפקידים בהתאם לצורך. בלעדיה, העסק לא היה מתקתק באותה יעילות, במיוחד כשאף אחד לא מבין את הגחמות של סטיב והיא היחידה שמסוגלת לדבר אל לבו.
הסרט מתרחש כולו מאחורי הקלעים של הכרזות על מכשירים חדשים. הוא מציג את התפתחותו של סטיב ג'ובס כאדם וכאיש עסקים דרך הפיתוחים הטכנולוגיים להם הוא אחראי, כאשר תמיד יש לחץ לפני הופעה מול קהל. סטיב לא מוצג כמתכנת הטוב ביותר, כמנהל הטוב ביותר, או אפילו כמעצב הכי מוצלח, אבל הוא מוצג כגאון שיווק שתמיד נמצא צעד אחד לפני הקהל. באמצע שיחת נפש חשובה, הוא מקבל פתאום רעיון שירשים את כולם ומסרב בתוקף להזכיר מכשירים ישנים יותר, כדי למנוע קישור בין מושא החשיפה העולמית לבין טכנולוגיה לא עדכנית.
האנשים שמסביב מושפעים לא פחות מסטיב מהתנהלותו הקפריזית למראה, אך מחושבת וקרה כלפי פנים. בין אם מדובר במשפחה לה הוא מתכחש, או בקולגות לעבודה, סטיב מוליך את כולם על חבל דק ומנסה להשיג את התוצאה הטובה ביותר, לפחות עבור עתידה של החברה. קייט וינסלט, המגלמת את ג'ואנה הופמן, תארה אותה בתור היחידה שלא הייתה צריכה שום דבר מסטיב ג'ובס וזה מגדיר היטב את הדמות כפי שהיא מוצגת על המסך. אישה חזקה ורגישה שתמיד נמצאת שם כשזקוקים לה, אך מעולם לא דורשת דבר בתמורה, רק שהכל יתנהל כמו שצריך ושסטיב לא יעשה דברים שיצטער עליהם מאוחר יותר.
מייקל פסבנדר מרשים בתפקיד ג'ובס. אם להסתמך על התיעודים הרבים של הופעותיו של סטיב מול קהל, פסבנדר מחקה בדייקנות את טון הדיבור ושפת הגוף של האיש מאפל. הוא מציג בצורה אמינה את האבולוציה הרגשית שסטיב עובר, מבלי לפספס אף מעבר בין מנהל ממולח שמנסה לשלוט בכל דבר, לבין מישהו שממש משתדל לא לאבד את קור רוחו כשהעולם מסרב להתנהג כפי שהוא מצפה ממנו. היחסים שלו עם כמעט כל דמות נעים בין מתוחים לחמימים ופסבנדר תמיד קולע לרגש הנכון.
התסריט נכתב בידי ארון סורקין והוא אכן סורקיני להפליא. שעתיים של דיבורים כמעט בלי הפסקה והרבה נתונים שנזרקים לאוויר כאילו כל הדמויות קראו את הוול סטריט ג'ורנל רגע לפני שהופיעו על המסך. בדומה לתסריטים שכתב ל"הרשת החברתית" ו"מאניבול", שטף הדיבור מלאכותי, אבל יוצר דמויות טובות. כשמישהו מדבר מספיק זמן, הוא יחשוף יותר מפן אחד של דמותו וזה עובד מצוין בסטיב ג'ובס. גם כשנדמה שמכירים מישהו, הסרט דואג שיהיה תמיד עוד מה ללמוד, כי סורקין יודע שבני אדם הם מורכבים ועושים טעויות, גם אם הם מושלמים בעיני עצמם. סורקין לא מאוהב באף דמות ולא חושש להציג את הפגמים באישיות שלהן, אבל הוא נותן לכולם את החסד שבלהיות אנושיים ולהיות מסוגלים להביע מגוון של תגובות ומצבים מנטליים.
מנגד, אני חייב להודות שהבימוי של דני בויל רחוק מלהיות מתוחכם. סטיב ג'ובס לא מפורסם בעידון שלו כשזה מגיע לקידום מוצרים של אפל ונראה שבויל אמץ גישה דומה. הוא לא מתבייש להשתמש בגשם כרקע להודעה דרמתית, או במוזיקה חזקה שמגיעה משום מקום על מנת להזכיר למי שלא שם לב שמדובר בסצנה חשובה. בעוד הבימוי לא מזיק רוב הזמן, ישנם רגעים בהם הרעיון נדחף יותר מדי בכח. זה כולל רגע שבו הסאבטקסט למעשה מופיע על מסך ענק מאחורי הדמויות, למקרה שמישהו פספס.
סטיב ג'ובס בנוי כמו הצגה. קיים רצף בלתי פוסק של אינטארקציות בין דמויות וכמעט הכל מוצג בזמן אמת, כשהדמויות מתכוננות להכרזה מול קהל. המסגרת הזו כמעט ואינה נשברת ואותם אנשים מופיעים שוב ושוב בתקופות שונות בחייהם, תמיד נזכרים רגע לפני השקה שיש להם משהו חשוב לומר. אני אוהב את הגישה הזו, היא מבוצעת היטב בידי כל צוות השחקנים שזכו לתסריט שנון ומדויק. התחושה היא שתמיד קיים לחץ להספיק הכל בזמן, וזה כשבכלל לא ידוע כיצד המוצר החדש יתקבל. הכל הוא הכנה למופע של סטיב, אדם שלמעשה הפך את עצמו לחלק מהמארז איתו המכשיר מגיע.
בניגוד ל"שודדי עמק הסיליקון", הסרט סטיב ג'ובס יודע מה קרה אחרי 1999. הוא יודע שלא רק שהסיפור לא מסתיים שם, אלא יש שיאמרו שהוא רק מתחיל. אולי משום כך, אני אמביוולנטי לגבי הנקודה בה הסרט מסתיים. זה לא סיום רע, אבל הוא מדגיש מה באמת עניין את בויל וסורקין בסיפור חייו של ג'ובס וקצת מעקר את הפואנטה של התמקדות דווקא בו ולא בכל אדם מפורסם אחר. למרות הקפדה על דיוק בפרטים ושמירה על פורמט קבוע לכל אורך הסרט, הדגש שלו מתגלה בסופו של דבר כשונה מזה שציפיתי ואני מרגיש שמדובר בבחירה שעושה את ג'ובס לדמות גנרית יותר מכפי שהסרט הציג אותו עד לאותו רגע. לא החלטה גרועה, אבל די תמוהה.
אולי זו בכלל נקודה לזכות הסרט, שהוא עובד ממש טוב, גם עם הטעיה לא צפויה לגבי המוקד האמיתי שלו. אולי זה שהכתוביות הגיעו לי מוקדם מדי, מראה עד כמה הסרט שומר על עניין, למרות שרובו דיבורים וחזרה על אותם רעיונות. הכימיה בין מייקל פסבנדר וקייט וינסלט מצוינת וגם שחקני המשנה עושים עבודה טובה, כולל ג'ף דניאלס בתפקיד ג'ון סקאלי וסת' רוגן, אותו אני לרוב לא מחבב, שמצליח לעורר אהדה בתור סטיב ווזניאק.
היחידים להם לא הייתי ממליץ על הסרט, הם אנשים שלא אוהבים את סגנון הכתיבה של ארון סורקין, כי סטיב ג'ובס הוא אקסטרה-סורקיני. לכל השאר, מדובר בדרמה חכמה ומשוחקת היטב שלמרות סיום שעורר בי רגשות מעורבים, אני לא יכול שלא להמליץ עליה.
פרק 116 – בטיב טעם
השבוע החלטנו לדבר על שני סרטים שלא יצאו להקרנות מסחריות בארץ. במקרה של "Bone Tomahawk", אנחנו לא בטוחים למה. במקרה של "שואת הקניבלים", זה קצת יותר ברור.
ספוילרים קשים לצפיה.
ביקורת: ספקטר
כאשר כבו האורות, רגע לפני שהחלה הקרנת "ספקטר", קלטתי פתאום משהו מפתיע. זו הפעם הראשונה שאני רואה סרט ג'יימס בונד בקולנוע. את סוף העידן של רוג'ר מור והעידן הקצר של טימותי דלטון פספסתי, כי הסרטים שיותר עניינו אותי באותה תקופה היו "מותק הילדים התכווצו" ו"המסע לעמק החלומות" (תודה על הטראומה, דון בלות') ועל הסרטים עם פירס ברוסנן דלגתי בביטול כי מי זה בכלל הבונד הזה שאני אומר להתלהב ממנו.
כיום, אני רואה בסרטים משנות השבעים והשמונים יצירות קאמפיות שכיף לצחוק עליהן ולראות כמה נואשים היו היוצרים למצוא רעיונות חדשים לסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם. לעומת זאת, העידן הנוכחי, עם דניאל קרייג בתפקיד הראשי, אמור לתת לדמות רובד מציאותי יותר, עם נבלים יותר מתוחכמים וגיבור שלמעשה מדמם כשיורים בו. הסרטים החדשים אכן הציעו שילוב בין אקשן מלהיב לדמות שיותר קל להזדהות איתה, עד כמה שאפשר להזדהות עם אדם שפרופיל נמוך עבורו אומר ללבוש טוקסידו ולנהוג במכוניות יוקרתיות לכל מקום, תוך שהוא מוסר את שמו לכל מי ששואל ומנצל מצוקה נפשית של נשים סביבו על מנת להכניסן למיטה.
ואז הגיע ספקטר.
הסרט מתחיל כשג'יימס בונד, סוכן 007, מבצע משימת גרילה במקסיקו. הוא ממלא על דעת עצמו בקשה אחרונה לחסל אדם מסוים ולהגיע ללווייתו. הסיבה לכך נחשפת עם הזמן, כשבונד מגלה שלכל הדברים שקרו לו בשלושת הסרטים הקודמים, יש קשר לאיש אחד מסתורי, העומד בראש ארגון רשע מסתורי. זאת אומרת, בהנחה שלא שמתם לב לשם הסרט, לא נתקלתם ברשימת השחקנים ולא ראיתם את הטריילר לפני הצפיה. אחרת, אין פה יותר מדי תעלומה.
בזמן שג'יימס עושה לו בושות, ראש ה-MI6 נלחם לשמור על תכנית ה-00 בחיים, מול פקיד מתחרה שרוצה ליצור רשת מעקב בינלאומית שתהפוך סוכני שטח למיותרים. אף על פי שסצנת הפתיחה ובערך כל דבר שקורה אחריה, מוכיחים שיש דברים בגו, הסרט מצפה שנהיה בעד ג'יימס בונד והמשך העסקתו, במיוחד כשהוא עושה איתן האנט ופועל בניגוד מוחלט להוראות הממונים עליו, כי יש לו תחושה.
הבעיה היא שבניגוד ל"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" שיצא לפני כמה חודשים ונושא לא מעט קווי דמיון עלילתיים, ספקטר לא יודע איזה מין סרט הוא. העלילה מטופשת ולא הגיונית במידה מעליבה, ממש כמו סרטי בונד עם מור ודלטון. למעשה, בדומה לסרטים ההם, אני לא לחלוטין בטוח אם בונד הוא הגיבור או הנבל הראשי בעלילה. הוא עושה דברים מפוקפקים למדי ומפגין קור רוח מפחיד לגביהם. אלא שבעוד הסרטים ההם, כמו משימה בלתי אפשרית החדש, הם קודם כל בידור לא מזיק, ספקטר לוקח את עצמו כל כך ברצינות, שאני תוהה אם לא הביאו את ג'ון לה קארה בתור תסריטאי אורח, שיוודא שהסרט לא מהנה מדי.
בונד עוקב אחרי כל הקלישאות המזוהות עם דמותו. טוקסידו, מרטיני, מכונית ספורט, אקדח, גאדג'ט שמופיע במערכה הראשונה, נשים, מחסל מקצועי עם ציפורניים ממתכת. זה כבר לא הדור החדש, זו מחווה לדור הקאמפ, רק בלי לקרוץ ברגעים המתאימים. הסרט הזה מנסה לתת טוויסט ריאליסטי לרעיונות שהפסיקו להיות אמינים לפני נפילת חומת ברלין. זה לא עובד, אלא רק הופך את הסרט לפחות נעים לצפיה. אם יש רעיון מטופש, אפשר לפחות להציג אותו בצורה מודעת לעצמה, עם דגש על מה שעושה את הרגע למיוחד. ספקטר מציג את הרעיונות האלה בעזרת דיבורים. הרבה מאוד דיבורים. הגיבור לא כריזמטי והנבל לא מפחיד, הם רק חופרים בלי הפסקה.
נראה שבהפקה התייאשו מהרצון להפוך את בונד לדמות רלוונטית. אם עד עכשיו, הדגש היה על ריאליזם ורגש, בספקטר, בונד נוהג כפסיכופת. הוא לא מביע שום רגש, מנצל את האנשים הקרובים אליו לצרכיו האישיים, שוכב עם נשים במצב שביר, יורה באויבים מבלי להניד עפעף ורק כשזה טיפה נוח לסיפור, טורח להראות כאילו אכפת לו ממישהו חוץ מעצמו. דניאל קרייג, שזכה למחמאות על האופן בו נתן לבונד אישיות פחות קלישאתית, הפסיק לשחק. אולי נמאס לו מהדמות, אולי הוא קרא את התסריט והבין עד כמה הוא הולך נגד הכיוון שנבנה בסרטים האחרונים ואולי זו הוראה של הבמאי. מה שלא תהיה הסיבה, קרייג נראה כאילו כל ההכנה שלו לסרט הייתה לשנן שורות ואז אפילו לא לדקלם אותן, כי בדקלום יש מצלול כלשהו. הוא פשוט פולט רצף של מילים שמתחבר למשפט שאולי ואולי לא סותר את כל מה שידוע על העלילה עד כה. הנבל לא יותר טוב, חוץ מזה שמדובר בבזבוז של שחקן חביב עלי במיוחד שמקבל את אחד המניעים היותר עצלים תסריטאית בתולדות המותג.
מישהו במשפחת ברוקולי, שהפיקה את כל סרטי הסדרה, הגיע כנראה למסקנה שבונד אמין מדי. שהקהל לא רוצה גיבור רגיש ופגיע, אלא רובוט שתמיד מוצא פתרון ואפילו לא נשרט כשהוא נמלט מפיצוץ, או מתרסק עם כלי טיס. יש בסרט בדיוק קטע אחד טוב, ממש בתחילתו ומשם, זו נפילה חופשית לתהומות הזלזול באינטליגנציה. אם המטרה בהפקת "קזינו רויאל" לפני תשע שנים הייתה להביא את בונד לקהל חדש ומתוחכם יותר, ספקטר הוא הצעד הגדול לכיוון ההפוך, להנמיך את הקהל ליצירה שאפילו לא מנסה להיות מקורית. קלישאה אחר קלישאה, מבלי לחדש שום דבר ומבלי להפתיע אפילו לרגע.
ספקטר הוא סרט ג'יימס בונד הראשון שאני רואה בקולנוע. אם הוא מסמל את הכיוון אליו המותג ממשיך מכאן, זה גם יהיה האחרון שאטרח לצאת מהבית עבורו. הסדרה הייתה במגמה חיובית, עם כוונה אמיתית לחדש ולהראות שלא נאמרה המילה האחרונה על המרגל הנודע. כעת, נדמה שאין ליוצרים אפילו את מעט ההבנה איך לא להרוס את השורה הטובה ביותר בסרט על ידי הוספת מילה אחת שמוציאה לה את כל העוקץ. זה סרט למבוגרים עם תעוזה של ערוץ ניק ג'וניור. תחליפו את הנבל בחטפני השועל והסיפור יהיה הגיוני באותה מידה. פשוט חבל לראות את המפיקים מרימים ידיים ממה שהיה מסע נחמד לעבר ג'יימס בונד משופר והופך כעת לסרט לעוס ומיותר.
פרק 115 – זומבי פישר
בפרק החדש של הפודקאסט, אנחנו מדברים על ילדים גאונים והמבוגרים המעצבנים שיצאו מהם. "שובר את הכלים" פותח עם צוקהרה כפולה, "אמדאוס" מגיב בהגנת בבירוסה.
ספוילרים לשני הסרטים.
בשביל הזהב 