ביקורת: תל אביב על האש

TelAvivonFire1_resize.jpg

 

הקלישאה אומרת שסרטים ישראלים זוכים להתעניינות בעולם רק אם הם עוסקים בסכסוך. לא משנה אם זה הסכסוך עם הפלסטינים, או דרום לבנון, או זכרונות מחטיפות בשנות השבעים, העיקר שידברו על הדבר הזה שהפך לשם נרדף עבור המזרח התיכון. מדי פעם, מגיח איזה "חתונה מאוחרת" או "הערת שוליים" ומזכיר לעולם שיש כאן גם עוד דברים, כמו דרמות משפחתיות, או דרמות משפחתיות, אבל הסיכוי למצוא מפיץ מחו"ל ולהתקבל לפסטיבלים נחשבים, עדיין גבוה יותר אם חלק מהדמויות מדברות ערבית ולפחות אחת הדמויות הראשיות היא חיל במדי צה"ל.

נראה שגם לפלסטינים יש את הבעיה הזו. אמנם תעשיית הקולנוע הפלסטינית מאוד קטנה, עניה, לא מאוגדת והבירוקרטיה שלהם גורמת לישראל להראות כמו נורבגיה, אבל יש רצון לספר סיפורים ולגעת באנשים, גם בלי לדבר על הדבר האחד הזה שכולם מצפים שידברו עליו. אז רוצים, אבל אם מעוניינים לקבל אישור לצלם בלוקיישן מסוים, עדיין צריך להבטיח שהתסריט משרת את הנרטיב הפלסטיני הלאומי ואם רוצים תמיכה ממשקיעים זרים, צריך לתת להם פתיון טוב על מנת שלא יקחו את הכסף להפקה על פליטים בגרמניה. אז כן, בשביל להגיע למקומות צריך כסף ובשביל כסף, צריך פיץ' טוב. המציאות של הסכסוך שלנו היא שפלסטינים חייבים להשתמש בו כחלק מהסיפור אם הם רוצים שהסרט שלהם יוקרן מחוץ למפגשים משפחתיים בבית של הסבתא משכם.

סלאם הוא פלסטיני בעל אזרחות ישראלית שנשכר לעבוד על הסרט של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "תל אביב על האש". במרכז הסדרה פלסטינית המתחזה לרחל, יהודיה צרפתיה ב-1967, על מנת לפתות את יהודה, גנרל בצבא הישראלי, ולהשיג ממנו מסמכים סודיים. למרות שאין לו נסיון ככותב, סלאם דובר עברית ומבין טוב יותר משאר האנשים בהפקה איך ישראלים נשמעים, אז הוא מגיע מדי יום לסט ברמאללה על מנת לתת הערות ותיקונים קטנים הקשורים לדמותו של יהודה. חוץ מזה, דוד שלו הוא המפיק.

כשסלאם רוצה לחצות את המחסום בחזרה לירושלים, הוא מעוכב לחקירה בידי אסי, מפקד המחסום שאשתו צופה אדוקה ב"תל אביב על האש". סלאם משקר שהוא התסריטאי של הסדרה ואסי מוכן לאפשר לו מעבר אם יכניס כמה שינויים. בפרט, מפריע לאסי האופן בו הקצין הישראלי מוצג והוא כותב לסלאם כמה שורות לעיון, שיוסיפו לדעתו אופי לדמות. למרבה ההפתעה, השינויים אכן מתקבלים בהערכה בידי ההפקה והשחקנים וסלאם מקודם לתפקיד הכותב האחראי על דמותו של יהודה. כך נמשכים המפגשים בין התסריטאי הפלסטיני לקצין היהודי שהופך שותף סודי לכתיבה, תוך שהוא מכריח את סלאם להפוך את סיפור האהבה המשני למרכז העלילה.

על פניו, תל אביב על האש נשמע כמו קונספט מצוין לקומדיה סאטירית. כלומניק פלסטיני מתקדם בעבודה בזכות דברים שמכתיב לו איש צבא ישראלי, שמצדו נהנה לראות את השקפת העולם שלו הולכת ומשתלטת על הסדרה. המסר, גם אם אינו מעודן במיוחד, עובר ככה בצורה יעילה מבלי לחנוק את התסריט, תוך שנשאר מקום להציג את החיים הפרטיים של הדמות הראשית. סלאם מנסה לקבל הזדמנות שניה עם שכנתו הרופאה, שמחפשת מישהו בוגר ורציני עם כיוון בחיים, בעוד אסי נהנה להשוויץ לאשתו שהוא מכיר את התסריטאי של הסדרה האהובה עליה.

הבמאי והכותב של הסרט, סאמח זועבי, רוצה להעביר מסר על חוסר הנכונות של הישראלים להרפות מהשליטה בחופש התנועה והתעסוקה של הפלסטינים ובזכותם להגדרה עצמית, אבל גם לבקר את ההתעסקות הכמעט אובססיבית של הפלסטינים בעבר, במקום לנסות ולהתקדם עם הזמן. לא סתם הסדרה שדוד של סלאם מפיק מתרחשת ב-1967 ולא בהווה. זה הרי הדבר הכי קל, לחזור למה שכבר היה ולמצוא שם אשמים. יש אפילו התיחסות לקונפליקט פנימי בתוך החברה הפלסטינית, כאשר הרומן בין "רחל" הפלסטינית לגנרל היהודי מרתק את הקהל משני צדי המחסום, אבל נותני החסות רוצים שמירה על הערכים המוכרים שמציבים את המאבק בציונים מעל הכל.

רוב הזמן, זועבי משיג את המטרה, אבל זה לא מחזיק מעמד לכל אורך הסרט. לצד דיבורים על צעידה עם הזמן, הדמויות הפלסטיניות מתיחסות לרעיון של אהבה בין אחת משלהם ליהודי, ועוד קצין בצבא הכיבוש, כדבר לא הגיוני. מהצד הישראלי, אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של אסי והוא מאוד מעוניין שהסדרה תתקדם לפי התנאים שלו. החיילים האחרים הם בעיקר ניצבים עם שורה או שתיים במקרה הטוב, אשתו של אסי רק מדברת על מה שקורה על המסך ולא ידוע שום דבר על החיים שלו שאינו קשור לעבודה של סלאם. יניב ביטון עושה כמיטב יכולתו לגלם את אסי כטיפוס מלא בעצמו וחסר סבלנות שמחפש להשליט את דעתו על אחרים, אבל התסריט לא באמת הופך אותו לאנושי, אלא דווקא לקריקטורה של מפקד מחסום דביל, שחושב שיש לערבים רדאר פנימי המאפשר להם לאתר חומוס איכותי. זה משהו שעובד כמערכון של כמה דקות ב"היהודים באים", אבל אסי הוא הדמות הלא פלסטינית עם הכי הרבה זמן מסך כאן, צריכים לתת לו משהו מעבר למצב ההתחלתי. במילים אחרות, למרבה האירוניה, תל אביב על האש מפשל עם הדמות של הקצין הישראלי שאמור לעזור להפקה ליצור דמות אמינה יותר של קצין ישראלי.

כמובן שאי אפשר גם להימנע מלדבר על הכיבוש, אבל אתן לסרט קרדיט שהוא מאוד ברור בכך שזו הפואנטה. זועבי מנסה להעלות את הנושא בצורה מיוחדת, בלי יריות והרוגים, או פגיעה בחפים מפשע, אלא בתור שגרה מבאסת עבור שני הצדדים, שדווקא סדרה סוג ג' על הכיבוש היא מה שמגשר ביניהם. שוב, הרעיון מצוין, אבל הביצוע לוקה בחסר. בשלב מסוים, המטפורה כבר לא נמצאת מתחת לפני השטח ואסי הולך ומתנהג כמו כובש אטום וחסר רחמים, בעוד סלאם מתפתח כדמות. קאיס נאשף מצוין בתפקיד הראשי ומצליח להציג את סלאם כנבך שנתפס בטעות כגאון ומנסה לנצל את ההזדמנות על מנת לתקן את חייו הפרטיים. הענוה שלו משכנעת מול הכוכבת הצרפתיה שמקשה על ההפקה, המלבישה שרק מחכה להזדמנות להחליף אותה כשחקנית ראשית, הדוד המפיק שקשוב לנותני החסות יותר מאשר לרשתות החברתיות, הבמאי שמנסה להיות יעיל בהפקה בה אמורים לצלם פרק חדש מדי יום, או התסריטאי הנוסף שמוכן להקריב יושר אמנותי תמורת משכורת יציבה. כולם דמויות מוצלחות שמעשירות את החיים על הסט, אבל סלאם מעורר הזדהות בכך שאינו משוכנע כמותם שיש לו את כל התשובות. זו גם הסיבה שכל כך הפריעה לי סצנה בה מגלים מדוע הוא לא אוהב חומוס. לאורך הסרט, סלאם מיחס את הסלידה מהמאכל המזוהה עם תרבותו לטראומת ילדות מסתורית. כאשר הוא סוף סוף מסביר מה קרה, זה כאילו בסאם זועבי קבל טלפון זועם מאחת הקרנות שתמכה בסרט ואיימה עליו שימצא סיבה שפחות משתלבת עם האופי של הדמות, או שיסתדר בלי מלחין.

אין הרבה לחדש בסרטים על הסכסוך, זו אחת הסיבות שגם לישראלים וגם לפלסטינים נמאס לפעמים לצפות בהם. תמיד יכולה להיות איזו יצירת מופת, אבל נדרשת גישה רעננה על מנת לבלוט. תל אביב על האש מנסה גישה מעניינת, אבל לא הייתי אומרת שיש פה חידוש כלשהו. הסיפור מנסה להראות את הדמיון והשוני בין הצדדים, אבל עדיין משטח את הדמות היהודית היחידה עם רקע ומוטיבציה לכדי קריקטורה של ישראלי עצבני. הגיבור מנסה להתעמת עם סביבתו, אבל לא באמת עושה זאת. הוא אחרי הכל נבך ואי אפשר שנבך יתקומם. המקסימום שהוא יכול לעשות זה למצוא פרצה מספיק רחבה בגדר על מנת להשתחרר לזמן קצר. התוצאה היא סרט שמכיל רגעים טובים ומתחיל עם הרבה הבטחה, אבל מסתבך בשלב מסוים עם הנסיון לרצות את כולם במקום לנקוט עמדה ברורה.

מודעות פרסומת

ביקורת: חורשות את הלילה

MV5BMjEzMjcxNjA2Nl5BMl5BanBnXkFtZTgwMjAxMDM2NzM@._V1__resize.jpg

 

את מספר המסיבות בהן נכחתי במהלך התיכון, אפשר לספור על יד אחת, קפוצה. לא הייתי בשום מסיבה, כי פשוט לא הוזמנתי לאף אחת. טוב, יכול להיות שהוזמנתי לשתיים-שלוש ולא הלכתי כי היה לי משהו אחר לעשות באותו יום, כמו לקרוא רשימה של 100 הרגעים המפחידים ביותר בקולנוע, או להעלות תרגום לשיר של ביורק לבמה חדשה. אוקי, אלה לא דברים שאי אפשר לעשות בפעם אחרת, אבל אפשר לומר שחיי החברה שלי בתקופת התיכון היו בעיקר וירטואליים ושלא באמת עשיתי יותר מדי כדי לשנות את המצב. גם אם לא הוזמנתי למשהו מסוים, ידעתי שיש בסביבה מועדונים שלא בודקים תעודת זהות בכניסה ושאנשים שאני פוגש בבית הספר ביום יום מגיעים לשם. רק לא בהכרח האנשים שאני יודע את שמם, כי הייתי בכיתה מלאה חנונים. בתור בדיחה, אפילו לכל אחד בכיתה (והיינו הכיתה הכי גדולה בשכבה) הוסיפו בספר המחזור את המשפט "החנון של השכבה".

זה היה בסדר גמור. אני שמח שהייתי בכיתה כזו כי כנראה שהייתי עוד יותר מתוסכל חברתית בכיתה בה שאר התלמידים פחות מוטרדים מציונים ולמעשה מקיימים יחסי מין לפני הצבא. חלק מהכיתה שלי כנראה הלכו למסיבות, אבל באמת שאין לי מושג מי, לאיפה ומתי. בסופו של דבר, הספיק לי להעביר את שישי בערב מול המחשב או הטלוויזיה (ספרים זה לאמצע השבוע) ורק הצטערתי שאני עושה את זה לבד ולא ביחד עם אחרים.

תריצו קדימה כמעט עשרים שנה, ותמצאו אותי עושה בדיוק את זה. מעביר את שישי בערב בצפיה בסרט, או משחק בסוויץ' עם חברים ונהנה מכל רגע. זה הגיע אחרי כמה שנים בהן דווקא התחילו להזמין אותי למסיבות ולחלק באמת הגעתי. מאף אחת מהן לא נהנתי, כי העומס החושי, חוסר היכולת לנהל שיחה בווליום שלא קורע את הגרון, המוזיקה שהיא ממש לא הטעם שלי וצפיה בחוסר אונים כיצד חברים הולכים ונהפכים מאנשים מוכרים לגרסה טורדנית ומסריחה מאלכוהול של עצמם, גרמו לי לחוש לא שייך. בשלב מסוים, הבנתי שלא באמת הפסדתי כלום מזה שלא הלכתי למסיבות בצעירותי, כי הייתי סובל שם ואז מעביר את הערב בנסיון להסביר לאנשים למה אני מבואס ושאני לא יכול לשתות מסיבות רפואיות, אז די לנסות לדחוף לי כוסות לא מזוהות.

הווידוי הזה הוא חוויה אישית שלי ואני מאוד שמח שהגעתי למסקנה שאני ומסיבות לא מסתדרים ביחד, במקום להמשיך להתבאס שאני לא יוצא לבלות. במחיר של להישמע מתנשא, לפחות היום אני עושה את מה שכיף לי ולא את מה שאחרים חושבים שאמור להיות לי כיף. אף אחד לא אומר את זה לדמויות ב"חורשות את הלילה", סרט שפחות או יותר יוצא מנקודת הנחה שמסיבה פרועה היא משהו שכל מתבגר.ת אמור.ה לחוות לפחות פעם אחת כדי לסיים את התיכון כמו שצריך.

איזה בולשיט.

 

איימי ומולי הן החנוניות הלא מקובלות של השכבה (זוכרים שאצלי הייתה כיתה שלמה? הן שתי החנוניות היחידות). לא שזה מונע ממולי להיבחר לנשיאת מועצת התלמידים, או מאיימי לא לסבול משום סוג של בריונות, אבל הן היחידות שמשקיעות בלימודים ולכן יהיו גם היחידות בשכבה שיתקבלו לקולג' טוב. רק שלא כך הדבר. מולי זוכה ליקיצה לא נעימה כאשר מתברר לה שגם התלמידים המופרעים, המופקרים, המעושנים והמה שלא יהיה שעובר על ג'יג'י, די מסודרים מבחינת העתיד. מתברר שבעוד מולי ואיימי השקיעו שעות נוספות בקבלת ציונים טובים ועמידה בכל תנאי הקבלה של ליגת הקיסוס, גם האחרים עשו את מה שצריך, הם פשוט מצאו זמן גם לבילויים.

מרוב תסכול, השתיים מבינות שאין להן בררה והן צריכות לעשות צעד נואש ו… ללכת למסיבה. זו המסיבה האחרונה לפני סוף השנה, שמשום מה נערכת בערב שלפני טקס הסיום ולא ביום שאחריו לא צריכים לקום מוקדם בבוקר, וכל מי שאפילו עשירית מקובל יהיה שם, כולל הבחורה שאיימי דלוקה עליה. עד פה, הכל טוב ויפה, רק שאין לאיימי ומולי את הכתובת של המסיבה ואף אחד לא מצפה שהן יגיעו, אז גם לא טורחים לענות כשהן שואלות. זה לא ששונאים או מחרימים אותן, פשוט מניחים שכששתי התלמידות שהעבירו את כל השנה בזלזול בעמיתיהן לספסל הלימודים, רוצות לדעת איפה המסיבה נערכת, הן כנראה מחפשות להכריח את כולם להכין שעורי בית.

יש בבסיסו של הסרט משהו מרושע. איימי ומולי מוצגות בתור שתי התלמידות הלא מובנות שעוברות את גיל ההתבגרות בבידוד חברתי, אבל הסרט די מבהיר שהבידוד מגיע רק מצדן. הן לא אנשים טובים וגם שאר הדמויות די מסריחות, אבל אף אחד לא כופה עליהן להיות מחוץ למעגל החברתי. יש אדם אחד בכל הסרט שלמעשה פועל מתוך מוסר וטוב לב אמיתי, והוא אפילו פחות מקובל מהחנוניות. שאחת מהן נבחרה ברוב דמוקרטי לנשיאת מועצת התלמידים. יש סיכוי שאף אחד לא התמודד מולה והסרט שכח לציין את זה?

כמובן שסרט לא חייב להציג דמויות מוסריות בתפקיד הראשי, אבל מדובר בקומדיה, כזו שמנסה לגרום לאנשים לחייך. קשה לעשות את זה כשהאפשרות היחידה שניתנת לי היא לאהוד מישהי דורסנית שמתייחסת לחיי חברה כאל רשימת מטלות ומשוכנעת שכולם פחות טובים ממנה, וחברתה הטובה שמתנהגת בסדר בסך הכל, אבל לא עוברת אפילו רגע אחד בו היא מרגישה שהחיים שלה סבבה כמו שהם, בלי מסיבות וסמים. היא לא יכולה סתם להיות מי שהיא, עם שאיפות גדולות לעתיד וקלישאות של פמיניזם מודרני (כי ברור שאם היא פמיניסטית, היא גם לא יודעת להשתחרר).

המסר של חורשות את הלילה הוא מיושן, כמעט כמו שהוא מסוכן. לפי הסרט, יש דרך אחת נכונה לחיות את החיים והיא לוותר על מה שהופך אותך לאדם יחודי וללכת אחר העדר. מי שמעדיף לבלות בספריה במקום למעוך פחיות בירה על הראש בהכרח טועה, ומי שחש לא נוח בסיטואציה חברתית לוחצת, הוא כנראה מניאק. זה כאילו אוליביה ויילד, בסרטה הראשון כבמאית, התייעצה עם ריצ'רד לינקלייטר ומומו מאסקימו לימון לגבי מאפיינים של חוויית התיכון. אין אינדבידואלים, בחירה חופשית זה רע ובעצם כולן רוצות אותו דבר. הסרט לא מגיע לרמה של הצדקה לתרבות האונס, אבל הוא לחלוטין מציג עולם בו מי שלא נמצא במסיבה הנכונה, הוא בהכרח אדם בודד שצריך לשאול אותו באמצע הרחוב למה הוא לא מחייך.

כל זה היה נסלח אם הסרט היה מבדר. יש איזו לולאה של צביעות שאני, כחובב סרטים, מנצל מדי פעם. אני יכול להתעלם מבעיות מוסריות בעלילה ככל שהצפיה מהנה. במקרה של חורשות את הלילה, לא רק שכמעט ולא צחקתי (יש 4-5 בדיחות טובות, למרות שאחת מהן נהרסת אחרי דקה וחצי כשהסרט מתיחס אליה ישירות), היו רגעים שממש התקשיתי להמשיך ולהביט אל המסך. כקומדיה שנוצרה ברוחו של ג'אד אפטאו, חורשות את הלילה מלא בהכנות ללא פאנץ', הסברים מה מוזר בסיטואציה ולמה אמורים לצחוק, רפרנסים תרבותיים שהספיקו להתישן בזמן העריכה, והיתקעות מאולצת על בדיחה צפויה, מתוך אמונה שאם חוזרים על משהו מלא פעמים ברצף, זה הופך אותו ליותר מצחיק. פה ושם, הסרט כן מפתיע, אבל אלה רגעים נדירים והוא נע רוב הזמן בין לא להיות פרוע מספיק, לבין להיות פרוע מדי. הרגע בו מולי שולפת טוש ומתקנת שגיאת כתיב בכתובת בשירותים הוא מצחיק, הקטע בו הבנות נכנסות לספריה בראש מורם וזו כביכול הבדיחה עצמה, לא מצחיק. ההופעות הלא צפויות של ג'יג'י המוזרה מצחיקות, ההסבר להתנהגות שלה לא מצחיק.

הסרט לא כולו רע, אבל רוב הקטעים היותר מוצלחים בו הם דווקא דרמתיים. הוא בקושי מצחיק, אבל יש רגעים בהם השחקנים, במיוחד קייטלין דבר, ביני פלדסטין וסקיילר גיזונדו שלא מקבל מספיק קרדיט מצד השיווק של הסרט, ממש טובים מול המצלמה. הבעיה היא שאלה רגעים לא קומיים בסרט ש-90% ממנו אמור להיות בדיחות. זאת אומרת שרק עשרה אחוזים מסרט של 105 דקות, מוציאים מהשחקנים ומהבמאית משהו ראוי. זה די מדהים כשחושבים על זה, אם הסרט היה נכתב כדרמה שיש בה הפוגות קומיות, כנראה הייתי נהנה ממנו יותר מאשר הנסיון המאולץ לקומדיה.

יש לציין שזו כנראה דעה לא פופולרית. רוב הקהל באולם צחק לכל אורך חורשות את הלילה, כאילו מדובר בקומדיה הקורעת של השנה. המבחן הוא בבדיחה הראשונה. מולי אוספת את איימי בדרך לבית ספר והשתיים מתחילות לרקוד ליד המכונית. אין לזה הסבר, או התיחסות כלשהי בהמשך הסרט והריקוד הזה נמשך די הרבה זמן ללא פואנטה. אם צחקתם בקטע הזה, כל מה שכתבתי בשלוש הפסקאות האחרונות לא רלוונטי ואתם מוזמנים להנות מהסרט.

ובכל זאת…

יש קומדיות שתעוזה היא מה שמשאיר אותן רעננות לאורך שנים. יש כאלה שמחזיקות מעמד בזכות כנות ומודעות עצמית. לחורשות את הלילה אין לא את זה ולא את זה. עשור וחצי אחרי ש"ילדות רעות" הפך ללהיט מפתיע שהביא לקומדיות הנעורים מסר של אינקלוסיביות וזריקת התפיסות הקודמות, חורשות את הלילה הוא נפילה אחורה לתוך ברכה, תוך גניבת בדיחה מסרט של קמרון קרואו. איימי ומולי לומדות בתיכון בו יש רק תלמידים בכיתה יב', מתוכם רק שני תלמידים שחורים, רק תלמיד היספאני אחד, רק תלמידה מזרח אסיאתית אחת (בלי טקסט), אפס נכים, אפס תלמידים בעלי צרכים מיוחדים ואפס מורים מעל גיל 45. מולי היא היחידה בעלת גזרה לא דקיקה ואיימי היא היחידה שבאופן ודאי נמצאת מחוץ לארון שלא למטרה קומית. השנה היא 2019 ועדיין יוצאות קומדיות על בני נוער שמחפשים לדפוק את הראש במסיבה שחייבים להיות בה, בעולם של חתיכים וחתיכות, בו להשקיע בלימודים ולהיות שונה זה רע. באמת שאני לא מבין איך עדיין נכתבים סרטים כאלה.

ביקורת: משפטו של טד בנדי

220px-Extremely_Wicked%2C_Shockingly_Evil%2C_and_Vile_poster_resize.jpg

 

הקריירה של זאק אפרון התחילה בגיל צעיר, כשעוד היה תלמיד תיכון. הוא התפרסם כשובר לבבות מקסים וכריזמטי, בעל קול זהב, חיבה עזה לריקוד ולב טהור. כך לפחות להקו אותו באותו הזמן, בין אם מדובר ב"היי סקול מיוזיקל", "שוב בן 17" או "היירספריי", אפרון לוהק בתור המאמי הלאומי של אמריקה. גם כשניסה לעבוד עם במאים פחות שגרתיים כמו ריצ'רד לינקלייטר ולי דניאלס, התדמית המושלמת לא נשברה.

השינוי התרחש כשאפרון הפסיק לנסות ופשוט התחיל להנות. הוא הופיע בשורה של קומדיות גסות ולא מותאמות לערוץ דיסני, לרוב בתפקיד משני לצד כוכבי תת-הז'אנר כמו סת' רוגן, דוויין ג'ונסון ובמבט מדאיג לעבר הפילמוגרפיה שלו בעשרים השנים האחרונות, רוברט דה נירו. בחיים האמיתיים, אפרון נאבק באלכוהוליזם ומערכות יחסים מתפרקות ואף הסתבך עם החוק בשל התנהגות אלימה. הוא הצליח לשבור את תדמית הילד הכי נחמד בעיר, אבל באופן שעדיין הקשה לקחת אותו ברצינות כשחקן, וזה הפספוס הגדול. האמת היא שזאק אפרון מסוגל להיות שחקן דרמתי ממש טוב, על סמך דגימות פה ושם. הוא פשוט לא קבל הזדמנות להראות זאת כמו שצריך. לפחות עד שלוהק לתפקיד הראשי ב"משפטו של טד בנדי".

בסוף שנות השישים של המאה שעברה, פוגשת סטודנטית בשם ליז קנדול בחור נאה במסיבה. הוא מציג עצמו כתאודור רוברט בנדי, או טד בקיצור והם מבלים את הלילה ביחד. אותו לילה ממשיך ליום ולשבוע ולפני שליז יכולה לומר "זה תיק ממש גדול בשביל סטודנט למשפטים", השניים הופכים לזוג. הם מגדלים ביחד את בתה של ליז ומדברים ברצינות על העתיד.

טד נעצר בידי שוטר בזמן נסיעה ביוטה ומהר מאוד מואשם בשורה של חטיפות ורציחות של נשים צעירות באיזור ובמדינות נוספות. טד טוען לחפותו ומכחיש שעשה עברה כלשהי מעבר להתעלמות מרמזור עצור, אבל רשויות החוק מתעקשות והבחור הצעיר מוצא עצמו במרכז רצף של משפטים בהם הוא נאשם בתקיפות מזוויעות והתעללות פיזית בקורבנות, שחלק מגופותיהן לא נמצאו עד היום. ככל שהמשפט נמשך, טד מוסיף לכפור באשמה ואומר שהוא רק רוצה לחזור אל ליז ולחיות את חייו בשקט, אולי במדינה ללא הסכם הסגרה עם ארצות הברית.

אם תאור העלילה נראה נאיבי מדי, אחרי הכל, טד בנדי נחשב לאחד הרוצחים האכזריים של חמישים השנים האחרונות, אני מתנצל. זהו נסיוני להעביר את רוח הסרט, המתעקש להראות את הסיפור בצורה כמעט סטרילית. הבמאי ג'ו ברלינגר נמנע מהצגה של מעשים אלימים על המסך, או מרמיזות של ממש לכך שמשהו לא בסדר בטד, להוציא כלב שנובח עליו, או סכין שהוא מחזיק ביד בשעה שהוא מכין ארוחת בוקר. מדובר באדם ששמו מקושר אוטומטית לשורה של רציחות, אבל הסרט מעדיף לשחק עם האפשרות שהוא לא כזה נורא.

במשך מאה דקות, נמנעת מהצופים הוכחה כלשהי לכך שטד הוא מה שטוענים שהוא. למעשה, ניתן הרבה זמן מסך לטענה שלו כי מדובר בטעות בזיהוי שהמשטרה אינה מוכנה להודות בה. זו דרך מעניינת להציג את הסיפור, אבל היא לא עובדת כאשר מדובר במישהו שאשמתו היא דבר כל כך מפורסם. זה כמו שאדולף היטלר יטען שבעלות הברית מנסות להסתיר תופעה מדאיגה של התאבדות המונית בקרב יהודים, צוענים, קומוניסטים, חולי נפש והומוסקסואלים. כאשר מי שאומר זאת קיים בתודעה הציבורית כיצוג של הרשע על פני אדמות, הגישה הזו היא אבסורדית.

גישה זו מנסה גם להצדיק את הליהוק של זאק אפרון לתפקיד בנדי. כמו הנאשם, גם אפרון הוא גבר נאה ובעל קסם אישי, שאף אחד לא חושד בו על סמך הכרות שטחית, אבל עמוק בתוכו רוחשים שדים חסרי מנוחה. אמנם אפרון, נכון לכתיבת שורות אלה, מעולם לא הואשם ברצח, אבל הוא נראה, נשמע ומתנהג כמו שטד בנדי הציג את עצמו לתקשורת. בחור מצודד וחייכן שטוען לחפותו גם מול לחץ הולך וגובר של מערכת המשפט. מישהו שאנשים למעשה מסוגלים להאמין שאינו אשם, רק כי הוא אומר זאת בצורה כה חביבה. לצורך השוואה, לוהק מולו ג'ים פרסונס לתפקיד אחד מפרקליטי התביעה. פרסונס מוכר בעיקר מגילום שלדון בסדרה "המפץ הגדול" ובאופן כללי, מזוהה עם דמויות אפורות ונוקשות שאינן מבינות סיטואציות חברתיות. כך הוא מתנהג גם כאן וזה רק מדגיש עד כמה בנדי, בגילום אפרון, לא תואם את התיאור המקובל של רוצח בתקופה בה הסרט מתרחש.

למרבה הצער, כמו שהסרט בוחר בגישה בעייתית לסיפור כולו, כך גם זאק אפרון אינו מנוצל כראוי. אני מאמין שהוא בהחלט מסוגל לגלם רוצח מטורף שמסתיר את אשמתו תחת מעטה של נחמדות והיתממות של טלה, אבל אין לו יותר מדי מה לעשות עם זה פה. ההחלטה למקד את הסרט ברגעים בהם בנדי נראה כמו אדם נורמטיבי, ללא אף סצנה שמציגה התנהגות חריגה מצדו, מביאה לכך שגם אפרון לא עושה הרבה מעבר לנשיאת נאומים. ישנם רגעים בהם הטון הכללי נואש יותר, ואפרון מנסה להגביר את הדרמה, אבל כמה אפשר לעניין כשאתה בחור חתיך וכריזמטי שההוראה אותה הוא מקבל מהבמאי היא להיות בחור חתיך וכריזמטי, במיוחד כאשר הקהל מראש לא קונה את ההצגה?

משפטו של טד בנדי נעשה מהכיוון ההפוך לזה שנדרש. זהו סרט שמנסה לעורר ספק באשמתו של אחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה, אבל במקום להראות איך בנדי מנסה לשלב בין נטיותיו הפסיכוטיות לבין תדמית הילד הטוב בה הוא משתמש בכדי לנסות ולשכנע את חבר המושבעים, מוצג רק הצד החביב שלו. כאילו מישהו יראה את הסרט ויחשוב "הי, אולי באמת סתם הפלילו אותו". יש אמנם אנשים שזו ההכרות הראשונה שלהם עם הסיפור, אבל זה כמו לראות את אנאקין סקייווקר ולא לחשוב על כך שהוא יגדל להיות דארת' ויידר. זה לא נראה ככה מנקודת המבט שלו, אבל מדובר בצל כל כך גדול, שהוא מופיע על הפוסטר של הסרט.

"זודיאק" מציג מרדף נגד הזמן אחר רוצח שזהותו לא ידועה, "פחד ראשוני" עוסק בשאלה כיצד נשמה תמימה יכולה לבצע רצח נתעב, "אמריקן פסיכו" מציג את המורכבות שבניהול חיים כפולים ו"12 המושבעים" ו"JFK" מטילים ספק בהתנהלותה של מערכת אכיפת החוק ובאפשרות שמאשימים את מי שנוח במקום מי שקשה למצוא. משפטו של טד בנדי לא עושה אף אחד מהדברים האלה. הוא מביא בפנינו אדם הטוען לתמימותו, תוך שאחרים אומרים שעשה דברים איומים וזהו, אין עומק. שום משחק בין גרסאות שיכול באמת לגרום לצופה לפקפק בשיטות החקירה, שום התיחסות לנקודת המבט של אנשי החוק או הקורבנות, שום תצוגת משחק מאתגרת הדורשת להציג שני צדדים כל כך שונים זה מזה, אפילו לא קצת דרמה משפטית כמו שצריך. הסרט טיפה גואל את עצמו כשהוא מתיחס לשכנוע העצמי של ליז, המעדיפה להאמין שלא באמת פתחה את ביתה ואת מיטתה לרוצח סדרתי, אבל גם זה מוצג בצורה שטחית ותוך התמקדות באיך טד מרגיש לגבי זה.

הדמות של טד בנדי היא דמות מרתקת. הוא עשה דברים בלתי נסלחים, אבל יש מקום לחקור את מה שהניע אותו וכיצד הידע האישי שלו במשפטים מסייע לו להגן על עצמו במשפט. סרטו של ברלינגר לא מנצל זאת ומסתפק בעיניים היפות של זאק אפרון ככלי שכנוע. לו הייתה ננקטת גישה אחרת לסיפור, כזו שלא מסתמכת לחלוטין על כך שבנדי לא נראה כמו רוצח, אולי הייתה מתקבלת תוצאה יותר מעניינת. למעשה, כל גישה שהייתה מוסיפה עוד ממד לסיפור הייתה רק עוזרת.

טקס האוסקר ה-75: מבט מוטרד לאחור

2002_title_resize.jpg

 

טקס האוסקר ה-75, אשר סכם את שנת 2002 בקולנוע, היה טקס יוצא דופן לזמנו. מהצד הטכני, זהו הטקס הראשון ששודר ב-HD. המפיקים גם מאוד השתדלו שיהיה קצר יותר מהטקס שקדם לו ואכן, השידור הסתיים בתום שלוש שעות וחצי, מה שמעיד עד כמה הטקס של השנה הקודמת היה ארוך. בנוסף, זו הייתה הפעם האחרונה בה האוסקר הוענק בסוף מרץ. החל מהשנה הבאה, הטקס הוקדם לפברואר מתוך רצון להיות קרוב יותר לסוף השנה החולפת ולרסן במידה מסוימת את היכולת של אולפנים גדולים לדחוף את הסרטים שלהם על חשבון קולנוע עצמאי שמפיקיו לא יכולים לנהל קמפיין יקר וממושך.

היו עוד כמה דברים חריגים בטקס הזה, שנחשב למוצלח בסך הכל ולפתיחה של דף חדש ביחס האקדמיה להפקות חוץ-הוליוודיות. "המסע המופלא" של הייאו מיאזאקי זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, בעוד פדרו אלמודובר (שהיה מועמד גם על הבימוי) קטף את פרס התסריט המקורי הטוב ביותר על סרטו דובר הספרדית "דבר אליה". אחד המועמדים אותם הביס היה סרט נוסף בספרדית בשם "ואת אמא שלך גם" אותו כתב וביים אחד אלפונסו קוארון. אולי עוד תשמעו עליו.

לצד העניינים הפשוטים האלה, מבט לאחור מגלה טקס קשה לצפיה עבור עיניים מודרניות. לא מסיבות טכניות, אלא בגלל מה שהוא מלמד על זמן התרחשותו. בעוד כל ארוע בסדר גודל כזה יראה אחרת לאורך השנים, טקס האוסקר ה-75 מכיל כמה רגעים מאוד מטרידים שאת המשמעות של חלקם הבנו באמת רק הרבה יותר מאוחר.

 

מה שכולם דברו עליו

הנושא הבוער בחדשות בזמן קיום הטקס, היה הפלישה האמריקאית לעירק. הנשיא ג'ורג' וו. בוש החליט להרחיב את הלחימה נגד אל-קאעידה באפגניסטן אל תוך תחומי ארצו של סדאם חוסיין, באחד הצעדים היותר מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של ארצות הברית. לכולם הייתה עמדה בנושא וגם האקדמיה הושפעה מכך. ויל סמית, ג'ים קארי וקייט בלאנשט בטלו את השתתפותם בטקס האוסקר במחאה על המלחמה והייאו מיאזאקי לא הגיע לקבל את הפרס בו זכה, מאחר והופעה באמריקה באותו הזמן התנגשה עם דעותיו הפוליטיות. האקדמיה, מתוך חשש לפעולות נקם של ארגוני טרור, בטלה את המושבים המיוחדים שנמכרו לקהל הרחב סביב השטיח האדום ורבות מהמגישות והמועמדות בחרו להגיע בשמלות צנועות יחסית, מתוך תחושה שלא צריך לחגוג יותר מדי בזמן מלחמה. רשת ABC, המשדרת את הטקס אף הציעה לאקדמיה לדחות את הארוע או לפחות להעביר אותו למקום אחר, אבל האקדמיה סרבה מתוך שיקולים כספיים ומתוך אמונה שההצגה חייבת להימשך.

הרגע הזכור ביותר בהקשר המלחמתי של אותו ערב, היה נאומו של מייקל מור. כאשר עלה לקבל את האוסקר לסרט התעודי הטוב ביותר על "באולינג לקולומביין", מור נצל את הבמה בכדי למחות כנגד הנשיא בוש, לו קרא נשיא פיקטיבי שנבחר בבחירות פיקטיביות ושולח אנשים למלחמה מסיבות פיקטיביות. התגובות המעורבות בקהל, שכללו קריאות בוז לצד מחיאות כפיים, הדגישו עד כמה הנושא היה נפיץ באותו הזמן. העובדה שהשנה, היה מועמד לאוסקר "סגן הנשיא", סרט שאחת הטענות העיקריות שלו מיישרת קו עם דבריו של מייקל מור על הסיבות למלחמה, מראה שהוליווד בחרה צד בסופו של דבר.

 

מה שהיו צריכים לדבר עליו

מלחמה היא דבר מבלבל, במיוחד כשהיא מגיעה שנה וחצי אחרי ארוע הטרור הקשה ביותר בתולדות המין האנושי, וחלק גדול מהציבור שמתווכח לגביה משתייך לדור שלא ידע מלחמה מרובת הרוגים מימיו. עדיין, רשימת המועמדים לאוסקר מעידה על משהו לא פחות רציני שהתנהל מאחורי הקלעים והרבה אנשים ידעו עליו, אבל אף אחד לא דבר על זה.

חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר היו "שיקגו" (הזוכה), "השעות", "כנופיות ניו יורק", "הפסנתרן" ו"שר הטבעות: שני הצריחים". היה ידוע כבר אז שרומן פולנסקי שביים את "הפסנתרן", לא יכול להגיע לטקס מכיוון שהוא עדיין מבוקש על אונס וחי באירופה מאז סוף שנות השבעים על מנת שלא להישלח לכלא בארצות הברית. על כן, הייתה זו הפתעה כאשר הוכרז כזוכה באוסקר על בימוי. "הפסנתרן" נחשב גם אז וגם היום לסרט מעולה, אבל התחושה כאשר נשמעו המילים "והאוסקר הולך ל… רומן פולנסקי", הייתה שהוליווד החליטה על דעת עצמה להחיל סעיף התישנות ושהסרט מצדיק הענקת פרס לעבריין מין נמלט. הפרס לבסוף נשלח אל פולנסקי והוענק לו מחוץ לתחום השיפוט של ארצות הברית. שנים לאחר מכן, בוטלה חברותו של פולנסקי באקדמיה כי הגיעו למסקנה שבכל זאת עבר קו אדום שלא סולחים עליו. למה נזכרו להעניש אותו כל כך הרבה זמן לאחר שהוענק לו פרס? בגלל מה שלא דברו עליו ב-2003.

שלושה מחמשת המועמדים שהזכרתי קודם, הופצו בידי חברת מירמקס, שנחשבה בזמנו לכוח המשפיע והמניע בהוליווד. ראשי החברה, בסיוע כספי של חברת וולט דיסני, נהנו מחופש פעולה ומגב כלכלי יוצאי דופן בכל הנוגע לשיווק סרטים וקידומם לאוסקר. הזכיה של "שיקגו", לצד המועמדויות של "השעות" ו"כנופיות ניו יורק", היו התוצאה של הכוח הזה. 60% מהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הופצו בידי אותה חברה. במידה ואתם לא יודעים מי עמדו בראש מירמקס באותו הזמן, אלה היו שני אחים בשם בוב והארווי ויינסטין.

עכשיו נופל האסימון, אבל תזהרו לא להרים אותו כשהארווי בחדר. ההדחה של רומן פולנסקי מחברותו באקדמיה הייתה חלק מתהליך התפכחות שהחל לפני כשנתיים וחצי, כאשר נחשפו האשמות כלפי התנהלות מינית טורפנית מצד הארווי ויינסטין. עוד ועוד עדויות עלו על כך שנצל את כוחו ומעמדו בכדי לאיים על נשים אותן תקף מינית ועל כל מי שחשב לצייץ משהו בנושא. בעקבות החשיפה, היה ויינסטין לאדם השני בהיסטוריה שחברותו באקדמיה בוטלה (הראשון היה השחקן קרמיין קרידי, שסייע בהפצת עותקים פיראטיים של סרטים) ונחשפו סיפורים נוספים על אישים מוכרים בתעשיית הקולנוע שהיוו סכנה לסביבתם.

הרבה אנשים ידעו על כך במרץ 2003 ופחות או יותר כולם שתקו. בין אם מדובר במקורבים להארווי ויינסטין שרצו להגן עליו, אנשים שהיו חייבים לו את הפריצה שלהם ולא רצו לירוק לבאר ממנה שתו, כאלה שאוימו בידי ויינסטין שהקריירה שלהם תגמר ברגע שיפתחו את הפה, או אפילו נשים שהותקפו בידיו וחששו שאם ידברו על כך, יהיו קרבן להתנכלות ולחרם מצד מפיקים. שלא לדבר על האופן בו יוצגו בתקשורת. ב-2003, העולם היה אובססיבי לא רק לגבי מלחמה, אלא גם לגבי סקס. אחרי הפוריטניות של שנות השמונים והחשיבות העצמית של שנות התשעים, תעשיית הבידור של המילניום החדש רק רצתה לדעת כמה צריך לשלם להאלי ברי על מנת שתחשוף את שדיה לעיני המצלמה. לא דברו על כך שכאשר ברי העניקה את האוסקר לשחקן הטוב ביותר לאדריאן ברודי, לא הייתה לה שום ידיעה על כך שהוא עומד לנשק אותה כחלק מחגיגת הנצחון. התייחסו לזה בתור בדיחה, משהו שעושים זוכים צעירים ברגע הגדול והמרגש בחייהם ואם בא לו לנשק את המגישה באותו רגע, שילך על זה. לא חשבו על כך שהאלי ברי למעשה הותקפה על הבמה. היא לא תאמה מראש עם ברודי שאם יזכה, יקבל נשיקה. היא לא הבטיחה נשיקה לזוכה ובראיונות מאוחרים יותר, אמרה שהייתה בהלם וזרמה עם הנשיקה רק כי לא ידעה כיצד להגיב.

אם מישהו היה עולה לקבל אוסקר ומנשק את המגישה ללא הסכמתה כיום, הייתה נגרמת שערוריה והוא היה צריך לעבוד קשה מאוד בכדי לסלק מעצמו את הכתם המלווה התנהגות שכזו. במרץ 2003, עיקר התגובות לאדריאן ברודי היו "איזה גבר". הוא גם זכה באוסקר על המועמדות הראשונה שלו, גם עשה זאת בגיל הצעיר ביותר בתולדות הקטגוריה, גם גבר על ארבעה מועמדים ותיקים ומנוסים שלכל אחד מהם לפחות אוסקר אחד מקודם, וגם נשק על הפה את אחת הנשים היפות בעולם. זה אולי זניח ביחס לדברים אחרים שהוזכרו בפוסט הזה, אבל קחו בחשבון שמדובר בדבר הפחות מזיק מכל מה שכתבתי כאן. זה הטקס שבו הארווי ויינסטין היה מועמד כמפיק על אחד מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר והיה חתום על הקידום של שניים נוספים. זה הטקס שבו אנס מורשע שנמלט מהחוק כבר 25 שנה הוכתר כבמאי הטוב ביותר. זה הטקס שבו מלחמה בעירק גרמה לעיתונאים להתאכזב מכך שיש הפעם פחות מחשופים ביחס לשנים קודמות.

 

ובכל זאת משהו טוב

המקרה של הארווי ויינסטין הוא, אני מאוד מקווה, חריג בהקפו. בדרך כלל, כשהאקדמיה עושה כבוד למישהו, זה מתוך אמונה שהוא ראוי לכך ולפחות כיום, היא ממהרת להתאים את עמדותיה למציאות. כך, למשל, קייסי אפלק לא הוזמן להעניק פרס שנה לאחר שזכה, בעקבות אישומים כנגדו על תקיפה מינית. לצד רומן פולנסקי, גם ביל קוסבי סולק מהאקדמיה בעקבות הרשאתו באונס ואין שום סיבה לחשוב שאותה גישה לא תנקט כלפי מי שעוד יתגלו כטורפים מיניים.

למרות הסודות שרחשו מתחת לפני השטח והמלחמה החמה שהסיחה את הדעת מהם, טקס האוסקר ה-75 גם היה סימן לכמה שינויים מבורכים בתולדות הפרס. רשימת המועמדים הייתה מעניינת ומגוונת והיה מקום לסרטים נסיוניים כמו "אדפטיישן" ו"דבר אליה" ברשימת הזוכים. ניקול קידמן פתחה את הדלת למה שנחשב כיום קלישאה – שחקנית יפה שמכערת את עצמה על מנת לזכות בהערכה ביקורתית, אבל זה עבד לה והיא הוכיחה שערכה נמצא הרבה מעבר למראה החיצוני. הזכיה של "שיקגו" הייתה שינוי מרענן לאחר שנים בהן האקדמיה בחרה שוב ושוב בסרטים מדכאים ומטיפנים, וראיה לכך שיש מקום גם לקומדיות ולסרטים מוזיקליים להתמודד על הפרס ברצינות. "הפסנתרן", למרות האנשים הבעיתיים המעורבים בו, נחשב עד היום לאחד הסרטים היותר טובים שהיו מועמדים לאוסקר במאה הנוכחית וכמה שלא נעים להודות בכך, פולנסקי וברודי בהחלט הציגו עבודה ראויה להערכה, גם אם מעשיהם מחוץ לסט הצילומים הצדיקו החרמה.

נוסף על כך, רגע לפני הקדמת הטקסים לחודש פברואר, שני סרטים דוברי ספרדית התחרו על פרס התסריט המקורי, כאשר אחד המועמדים הפך מאז לאחד הבמאים המוערכים בעולם. הייאו מיאזאקי, מפיק האנימציה החשוב ביותר מאז וולט דיסני, היה לזוכה השני בתולדות קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא, מה שעזר לבסס אותה כקטגוריה רצינית עם סטנדרטים גבוהים. אמינם זכה על השיר המקורי הטוב ביותר בזכות "Lose Yourself" מתוך "8 מייל", שיר ההיפ-הופ הראשון שבכלל מועמד לאוסקר.

האירוניה הצורמת היא שבטקס הזה, הייתה נוכחות גבוהה מהרגיל לסרטים המציגים נקודת מבט נשית. לצד "שיקגו" ו"השעות", היו מועמדים לפרסים שונים גם "הרחק מגן עדן", "פרידה", "החתונה היוונית שלי", "לילו וסטיץ'" ו"אי שם באפריקה" שכולם הביאו קול נשי לקדמת הבמה. למרבה הצער, חלק גדול מהיצוג הנשי היה בזכות הקידום הדורסני של האחים ויינסטין, אבל חשוב לזכור שלכל אחד מהסרטים האלה יש קיום משל עצמו וסביר להניח שהיו מגיעים לתשומת לב האקדמיה גם בידי מפיץ פחות זדוני.

הטקס שהתנהל על רקע מלחמה שקרעה את דעת הציבור לשניים ושנתה ללא הכר את הפוקוס בפוליטיקה האמריקאית, התנהל בעצם גם על רקע טרור מיני שהושלט בידי אחד האנשים החזקים בתעשיה. לא כולם ידעו מזה, אבל רבים ידעו ושתקו. כעת, כשהאמת ידועה לכל, אי אפשר להסתכל על הארוע הנוצץ הזה באותו אור. אפשר ללמוד ממנו הרבה על הוליווד של התקופה, אבל קשה להביט ולא לחוש בושה על כך שלא הבנו מה קורה בזמן אמת.

ביקורת: ואן גוך: בשערי הנצח

268x0w_resize.jpg

 

וינסנט ואן גוך הוא, שלא מבחירתו, נער הפוסטר של דמות האמן המיוסר. אחד הציירים המפורסמים והמשפיעים בכל הזמנים, שהיה אלמוני בתקופתו, חי בעוני והצליח כל חייו למכור רק ציור אחד. אדם רווי סבל והפרעות נפשיות שגבו ממנו מחיר יקר וכנראה שגם את חייו. הג'ינג'י עם הזקן שכל אחד בעולם המערבי נתקל לפחות פעם אחת בדיוקנו, אבל גם שכניו לא חשבו שיצא ממנו משהו. מאה שנים לאחר מותו, ציוריו שווים עשרות מיליוני דולרים, אבל בתור ערירי נטול צאצאים, לא הותיר אחריו מי שיאסוף את הסכום בשם המשפחה.

הטרגדיה שהיא חייו של ואן גוך עומדת במרכז "בשערי הנצח", סרטו של ג'וליאן שנאבל. כמי שבעצמו עוסק בציור, שנאבל הושפע לא מעט מסגנונו של ואן גוך, המאופיין במשיחות מכחול מהירות ועבודה ללא הפסקה, כמו נסיון ללכוד מראה כלשהו באותו הרגע, מבלי להסתכן באפשרות שישתנה פתאום והרגע יאבד לנצח. שנאבל אמנם מפורסם בעיקר בזכות עבודתו כבמאי (במיוחד בזכות הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה"), אבל קשה לחשוב על מישהו מתאים יותר ליצור סרט ריאליסטי על אמן, מאשר מי שעוסק באותה אמנות בעצמו. עד שנזכרים כמה סוריאליסטיים הסרטים שאנדי וורהול וסלבדור דאלי היו מעורבים ביצירתם.

וינסנט ואן גוך, אשר נדחה שוב ושוב בידי גלריות וסוחרי אמנות בפריז, מחליט לעזוב את העיר הגדולה. בעידוד חברו פול גוגן, ואן גוך נוסע דרומה, אל עבר הכפר, שם יוכל לצייר בשקט טבע ורועות צאן. ההתרחקות מהערפילים והבורגניות של פריז אכן מעניקה לואן גוך שלוה זמנית, אולם הוא עדיין מתקשה לתקשר עם האנשים סביבו ומוצא עצמו מומלץ לאשפוז במוסד לחולי נפש יותר מפעם אחת. זאת בעוד גוגן מקסים את הנשים ומבוקש בידי אספני האמנות.

ואן גוך נתמך כספית בידי אחיו, תיאו. חרף עבודתו כסוחר אמנות, גם תיאו לא מצליח למכור את ציוריו של וינסנט, אך מבטיח שתמיד יעמוד לצדו. תיאו יודע שוינסנט גאון. גוגן יודע שוינסנט גאון. אפילו וינסנט יודע שהוא גאון. אז למה כל מי שמביט בציוריו חש מיד באי-נוחות ומבקש לראות משהו של דגה או מאנה במקום?

בשערי הנצח הוא סרט שמאתגר לעשותו, מכיוון שעליו לעמוד בשתי משימות לא פשוטות. האחת היא להציג את העולם דרך עיניו של צייר מבריק, בעוד השניה היא להציג את העולם דרך עיניו של אדם מעורער בנפשו. מאחר ושתי נקודות המבט האלה הן של אותה דמות, ג'וליאן שנאבל התבקש לשלב את שתי הגישות בכדי להסביר גם מה עושה את ואן גוך לצייר כל כך מיוחד, וגם כיצד הסבל האישי שלו השפיע על חייו ועל יצירתו.

שנאבל בהחלט מנסה לעשות זאת, אולם נראה שהוא נמנע מללכת עד הסוף עם גישה כלשהי. השימוש בצבע הצהוב לאורך הסרט מנסה להראות כיצד ואן גוך הרבה להשתמש בצבע זה בציוריו, כאילו כך ראה את העולם. הרעיון עצמו מעניין, אולם אינו עקבי וחלק גדול מהזמן, הסרט מצולם בכלל באור טבעי ובמגוון צבעים אחרים. אם כל הסצנות המוצגות דרך עיניו של הצייר היו צבועות בצהוב, היה אפשר לראות בכך נסיון להצביע על מקור ההשראה שלו, כפי שנעשה בסרטים כמו "פרידה" ו"מר טרנר", הבונים סצנות סביב תמונה שנחרטת בראש האמן והופכת בעקבות זאת ליצירה מוכרת. בשערי הנצח עושה זאת רק חלק מהזמן ובכל אופן, אינו מראה את העולם כציור של ואן גוך, אלא מסביר שהציורים יוצאים כפי שהם יוצאים בגלל חפזון וחוסר הקפדה על כללים בסיסיים.

ההסבר הזה הוא חלק מגישה בעייתית שאופפת את הסרט. ג'וליאן שנאבל בברור מעריץ את וינסנט ואן גוך, מה שמוביל אותו לאמץ מדי פעם תאוריות פחות מקובלות אודות המניעים להתנהגות אלימה מצדו. הסרט אינו מכחיש שיש לואן גוך בעיות נפשיות, אולם הוא מקטין אותן כך שחלקן נראות יותר כמו אי-הבנה מאשר כמו ביטוי לערעור מנטלי. על כן, חלק גדול מה"טרוף" של ואן גוך מוצג דרך שיחות ממושכות בהן הוא מסביר מה הוא מרגיש, במקום שנראה ביטוי לכך בהתנהגותו או בנקודת המבט שלו. למעשה, וינסנט ואן גוך של הסרט הוא אדם אינטליגנטי, רגיש, מתחשב ורהוט. אני לא יודע איך היה האמן האמיתי, אולם כאשר הפסיכוזה שלו מתבטאת בעיקר בכך שהוא מספר עליה באופן שקול וסבלני, קשה יותר להבין כיצד היא משפיעה על התנהלותו בעולם.

זה מוזר שאדם כמו שנאבל, העוסק בציור ומעריץ את התפיסה החזותית של מושא סרטו, מביים סרט שכל כך מתחמק מלהתנהג כמו ציור. מעבר לכך שהרבה דברים נאמרים בעל פה במקום להיות מוצגים על המסך, הקנבס עליו הבמאי מצייר את הסרט, גם הצילום של בנואה דלהום בוגד בעקרונות המדיום. המצלמה מוחזקת רוב הזמן ביד ומתנדנדת אנה ואנה כאשר היא מלווה את הדמויות. אם מישהו רץ, גם הצלם רץ ואם מישהו יושב, דלהום ממשיך לטלטל את המצלמה ולעתים אף מסובב אותה על צדה. אפשר לטעון שמדובר בנסיון להציג עד כמה העולם מעוות וחסר שקט עבור ואן גוך, אבל זה עדיין סרט על צייר. אם יש דבר אחד שמאפיין בוודאות את עבודתם של ציירים, זה שהתמונה לא זזה כל הזמן, אלא מציגה את הפרטים הרלוונטיים מנקודת מבט סטטית. זה לא שואן גוך צייר נופים ופורטרטים ריאליסטיים בהם דאג שכל משיכת מכחול נאמנה למציאות ואף צבע אינו חורג ממה שנמצא לנגד עיניו, אבל הוא עדיין ישב בשקט כשצייר, כי היה לו חשוב שיצליחו להבין מה מצויר.

על הצד החיובי, וילם דפו עושה עבודה נפלאה בתפקיד הראשי. זו לא חכמה עבורו, מדובר בשחקן שנכנס במלוא הרצינות לכל תפקיד, ולרוב מבצע אותם במיומנות מרשימה. גם כאן הוא מצטיין, עם גילום וינסנט כטיפוס מלא אהבה לחיים, שאינו יודע להתמודד כמו שצריך עם סרוב. הוא אינו נעים לסביבתו, בלי להתאמץ יותר מדי. דפו פשוט מעניק לואן גוך קמצוץ של חריגות שנסתר מהעין, אבל עדיין מורגש באוויר סביבו. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכמה שדפו הוא ליהוק שגוי לחלוטין לדמות. וינסנט ואן גוך מת בגיל 37, בעוד וילם דפו כבר נכנס לשנות השישים של חייו כאשר הסרט צולם. זה גורם לדיסוננס בין האופן בו ואן גוך מתנהג, כמו צעיר נאיבי וחסר נסיון שאף אחד לא שמע עליו, לבין המראה המבוגר והמנוסה של השחקן המגלם אותו. וילם דפו שחקן טוב, אבל זה לא מסביר את ההחלטה לתת לו לגלם דמות שגילה כמעט חצי משלו, בזמן ששאר הדמויות מגולמות בידי שחקנים בגילאים קרובים יותר לשלהן. למעשה, רופרט פרנד, המגלם את תיאו ואן גוך, הוא עכשיו בן 37. זאת אומרת שבזמן הצילומים, הוא היה בדיוק בגיל של וינסנט ואן גוך בתקופה המתוארת. למה הוא לא לוהק לתפקיד הראשי? ברור שגם אני לא הייתי מוותר על הזדמנות לעבוד עם וילם דפו, אבל יש מספיק תפקידים אחרים שהיה יכול לגלם.

אין רע בקיומו של בשערי הנצח. לצד הופעת משחק טובה של דפו, הוא נהנה משחזור תקופתי משכנע, פסקול נעים לאוזן ותחושה שהושקע מחקר רציני ביצירת האווירה בה אמן משמעותי כמו וינסנט ואן גוך נותר אלמוני. אולי הוא עבד בסביבה הלא נכונה, איפה שאנשים לא מעריכים חדשנות. אולי מצבו הנפשי מנע ממנו להתחבר לאנשים הנכונים. אולי בכלל האשמה היא בתיאו שלא הצליח למכור את ציוריו. יש הרבה אפשרויות וסרטו של שנאבל מתעכב על חלקן ומציע מגוון הסברים מבלי לכפות מסקנה אחת. הוא אינו מסתיר את אהבתו לואן גוך, אבל לפחות עושה זאת בצורה בה אפשר להבין מהיכן האהבה הזו נובעת ולמה כל כך חשוב לשנאבל לחלוק אותה עם העולם.

חסרונו של הסרט הוא בהעדר הנכונות להתחייב לשום דבר. המחלה של וינסנט מוצגת בשיחות רגועות ולא דרך התנהגות שעלולה להפוך להרסנית או אלימה. הקרבה שלו לתיאו משוטחת, אף על פי שהיה מקום להרחיב על טיב הקשר בין האחים. ההשראה של ואן גוך לכמה מציוריו המפורסמים ביותר מיוצגת בידי אור צהוב איתו הצלם של הסרט בקושי מצליח להתמודד, במקום להראות את רגעי ההשראה כיותר מהחלטה אימפולסיבית לצייר משהו. וילם דפו מצוין בתפקיד הראשי ובו זמנית מסיח את הדעת יותר מדי. כך גם סוף הסרט שבחר נרטיב מפוקפק במקום מה שנחשב בעיני רוב העולם לאמת ידועה. אין ספק שהושקע הרבה רצון טוב ביצירת בשערי הנצח, הוא רק לא תמיד מוסב לנתיבים הנכונים. התוצאה היא ערבוביה של רגעים טובים עם רגעים מביכים, שכולם מוקפים סרט על ציור המתעקש לדבר במקום להראות.

ביקורת: הנוקמים: סוף המשחק

dHjLaIUHXcMBt7YxK1TKWK1end9_resize.jpg

 

צריך לדעת מתי לסיים. צריך לדעת גם איך לסיים. שנתיים אחרי הופעת הפרדה שלו ב"לוגאן", יו ג'קמן לא עושה סימנים של חזרה לדמותו של וולברין וטוב שכך, כי כל דבר מכאן והלאה, יהיה כבר אנטיקליימקס. גם יוצרי "בחזרה לעתיד" מסרבים כבר קרוב לשלושים שנה לעבוד על סרט נוסף בסדרה, כי בלי קשר למצבם הבריאותי של השחקנים, הם מרגישים שמיצו את הסיפור. מנגד, הטריילר ל"צעצוע של סיפור 4" היה יכול לעורר בי התלהבות, אם הסרט השלישי לא היה מהווה סגירה טובה כל כך של הסדרה. למה צריכים סרט רביעי? מה כבר נשאר לספר שלא הושג בשלושת הסרטים הראשונים?

אנשים תוהים כבר שנים עד מתי מארוול יצליחו למשוך את סרטי הנוקמים מבלי שימאסו. זה התחיל ב-2008 כהימור והפך מאז לפרויקט השאפתני והרווחי ביותר בתולדות הקולנוע. תחשבו על זה, בערך באותו זמן שלקח לריצ'רד לינקלייטר לצלם את "התבגרות", מארוול הפיקו 22 סרטים ו-11 סדרות טלוויזיה, נרכשו בידי חברת וולט דיסני, הכניסו מיליארדי דולרים ברחבי העולם, הביאו למיינסטרים דמויות שנחשבו בעבר שוליות מכדי להצדיק סרט משלהן ואפילו שברו את תקרת הזכוכית של האוסקר עם מועמדות אחת לסרט הטוב ביותר. אוקי, אז זו לא השוואה הוגנת, כי לינקלייטר עקב בסבלנות אחר חייו של אדם מילדות ועד בגרות חוקית, תוך שהוא מקפיד שהפרויקט ישאר אישי ופתוח לשינויים לכל אורכו. עדיין, תחשבו על זה שכשצילומי "התבגרות" יצאו לדרך, אף סרט גיבורי-על לא היה בין עשרת שוברי הקופות הגדולים של השנה, וכאשר הצילומים הסתיימו, "איירון מן 3" היה הסרט השישי הכי מצליח בכל הזמנים.

"הנוקמים: סוף המשחק" אמור להיות הפרק האחרון בסדרה. עוד צפוי לצאת השנה סרט של ספיידרמן, שיסיים רשמית את שלב 3 ביקום הסינמטי של מארוול, אבל אל תדאגו, אין סיכוי שזה באמת נגמר שם. מארוול כבר הכריזו על כוונה להפיק סרט על שאנג-צ'י, שיהיה הראשון שלהם עם דמות מזרח אסיאתית בתפקיד הראשי, בנוסף לחזרתו של ג'יימס גאן לעבוד על פרק שלישי לשומרי הגלקסיה. שלא לדבר על דמויות כמו דוקטור סטריינג', הפנתר השחור וקפטן מארוול שקבלו רק סרט סולו אחד ויש עוד הרבה מה להתעמק בסיפורים שלהן. בקיצור, אולי הנוקמים כקבוצה שמתבססת על ששת הגיבורים שהתאספו ב-2012 להגן על ניו יורק כבר לא יחזרו באותו פורמט, אבל כל עוד יש כסף בסרטי גיבורי-על, נקבל עוד מהם.

סוף המשחק מתרחש לאחר ארועי מלחמת האינסוף. תאנוס השתמש באבני האינסוף על מנת להכחיד מחצית מהחיים ביקום, כולל כמה דמויות אהובות, בטרם החליט לפרוש מתוך אמונה שהביא לאיזון אמיתי כשפטר את העולם מצרותיו. בצרוף מקרים מדהים, הוא הותיר בחיים את ששת הנוקמים שעצרו את צבאו לפני שנים, בתוספת גיבוי. איירון מן, קפטן אמריקה, תור, האלמנה השחורה, הענק והוקאיי עדיין כאן ומנסים להתמודד עם המציאות האיומה. לצדם עומדים רוקט דמוי הרקון, נבולה בתו הסייבורגית של תאנוס, רודי רודס המוכר גם כ"וור מאשין", הלוחמת הווקאנדית אוקויה וקפטן מארוול שמעבירה את רוב הזמן בסיוע לכוכבי לכת אחרים ומבקרת בכדור הארץ רק מדי פעם.

חלק מהנוקמים שנותרו מאתרים את תאנוס ויוצאים להשיג ממנו את אבני האינסוף בכדי לבטל את מה שעשה, אולם מתברר שהאבנים הושמדו ואין שום פתרון חלופי. חמש שנים חולפות בטרם סקוט לאנג, המוכר גם כאנטמן, מופיע במטה הנוקמים ומספר להם על שהותו בממלכת הקוונטים, מה שמעלה את הרעיון להשתמש בטכנולוגיה שהותיר אחריו האנק פים (ממציא הטכנולוגיה בזכותה אנטמן מתכווץ, למקרה שהלכתם לאיבוד), בכדי ליצור מכונת זמן, לאסוף את האבנים לפני שתאנוס הגיע אליהן ולהחזיר לחיים את מי שהועלם, גם אם באיחור של חצי עשור.

כפי שניתן להבין מתיאור העלילה, סוף המשחק מצריך ידע קודם. לא רק שהוא המשך ישיר לעלילת מלחמת האינסוף, הוא גם מכיל התייחסויות ישירות לפרטים ודמויות שהופיעו או הוזכרו בסרטים הקודמים. לא חייבים לראות את כל 21 הסרטים הקודמים, אבל זה בהחלט יעזור. מתברר שהנוקמים הוא פרויקט שאפתני לא רק על הנייר, אלא גם בפועל. אם אתם לא יודעים מי זה באקי, מה ההיסטוריה של טוני סטארק עם אביו ועם פיטר פארקר, איך מתנהלת שיטת המלוכה באסגארד, או למה חשוב לכוון לראש, עדיין תבינו את הסרט, אבל תפספסו הרבה פרטים קטנים שהופכים את היקום הסינמטי הזה לשלם.

שלוש השעות הסופיות (לכאורה) של מותג הנוקמים הן משהו שונה לחלוטין מרוב סרטי הז'אנר. במקום הנוסחה הרגילה של אקספוזיציה – הגיבור מקבל על עצמו את המשימה / לומד להשתמש בכוחות – הנבל נראה מובס לרגע – הנבל בורח ומכה שוב – רגע דרמתי של יאוש ההופך למוטיבציה מחודשת – עימות סופי בין הטוב לרע – כתוביות – סצנה אחרי הכתוביות, סוף המשחק בנוי משלושה חלקים מאוד שונים זה מזה. הוא מתחיל באווירה של אבל ונסיון למצוא הגיון בעולם חצי ריק, הופך לנסיון פעיל לשנות את המצב ומגיע לשיא האפי אשר לבנייתו הוקדש העשור האחרון. בניגוד לרוב הסרטים הקודמים בסדרה, שלעתים נראים מואצים מדי, סוף המשחק לוקח את הזמן כדי לשלב כל דמות במקום הנכון שלה בסיפור.

היוצרים של הסרט בהחלט מודעים לכך שהם לא הראשונים שמתעסקים ברעיון של חזרה לעבר בכדי לתקן את ההווה. אפילו אקס-מן כבר עשו את זה. מתוך הבנה שהצופים כבר נתקלו בכלי העלילתי הזה, מסתפקים בהסבר בסגנון שהזמן הוא יותר כמו כדור של ויבלי וובלי טיימי וויימי סטאף, במקום להיכנס להסברים פיזיקליים מורכבים. אז כמו שבזיל אקספוזישן הציע, אל תדאגו לגבי דברים כאלה ופשוט תהנו. רק שזה לא ממש פשוט. בהתחשב בכמה שהסרט נזהר שלא ליצור פרדוקסים בזמן, הוא מותיר כמה חורים גדולים ככל שהסיפור מתמשך. אפשר להתעלם מהם ולהנות ממה שקורה על המסך, אבל זה פחות קל כשהדמויות עצמן אומרות שהן לא יכולות באמת לשנות את העבר, למרות שלפחות קו עלילה אחד נוצר בגלל שינוי שכזה.

מעבר לכך, הסרט טוב. הוא לא מהודק כמו "הנוקמים" מ-2012, אבל גם לא מפוזר כמו "עידן אולטרון". ההחלטה של תאנוס להעלים מחצית מהיצורים החיים למעשה עזרה להוסיף פוקוס לעלילה, מבלי לפגוע בעומק של הדמויות. בעוד בסרטים יותר מרובי נוקמים, היו קפיצות לא ברורות בסיפור ושינויי אופי פתאומיים שנבעו מקוצר זמן, סוף המשחק מאפשר לנו לגלות למה הוקאיי הוא יותר בד-אס מכפי שהוצג עד כה, עד כמה קפטן אמריקה חי בקונפליקט, כיצד ברוס באנר והענק מתמודדים עם כשלון, למה האלמנה השחורה כל כך ממוקדת במציאת האבנים ועד כמה הנוקמים תמיד יהיו חלק מתור וטוני סטארק, גם אם ינסו להשאיר את העבר מאחוריהם.

הדבר גם מאפשר לרוב השחקנים לתת את ההופעה הטובה ביותר שלהם בסדרה. במיוחד רוברט דאוני ג'וניור שמציג בצורה נפלאה את חוסר היכולת של טוני להמשיך הלאה, למרות שזה בעצם מה שהוא רוצה. טוני דכאוני בתחילת הסרט, אולם כאשר מתברר מה גורם לו להמשיך הלאה, דאוני מצטיין בלהראות עד כמה הסיכון שבמסע בזמן גדול עבורו אישית. כריס המסוורת' מקבל הזדמנות להציג שוב את הכישורים הקומיים המופלאים שלו, בעוד פול ראד, שמשמש כסוג של הפוגה קומית חלק מהזמן, נמצא בשיאו דווקא כשהוא מגלה מה קרה בחמש השנים בהן אנטמן נעדר. זה באמת עושה חשק לראות את ראד מגלם יותר תפקידים דרמתיים, כי בהחלט יש לו את היכולת להתמודד עם האתגר.

בהנוקמים: סוף המשחק, ניתן למצוא הפקת לקחים נכונה של מארוול, החל מהבנה מתי לתת למעריצים את מה שחיכו לו ומתי להכאיב להם, ועד להודאה בכך שהיחס לנשים השתנה לאורך העשור החולף. בעוד תאנוס הוא דמות פחות מרכזית ועל כן, פחות מרשימה כאן ביחס למלחמת האינסוף, הסרט הזה לא מרוכז בעימות ישיר מול נבל כמו רוב סרטי גיבורי-העל. ההתמקדות היא בתיקון ולא בנצחון, מה שמהווה שינוי מרענן. החלק החלש יחסית הוא המערכה האחרונה שגם בוגדת בהגיון העלילתי של מה שקדם לה וגם מתחרה ב"שר הטבעות: שיבת המלך" במספר הסופים שלה. כל סוף הוא מוצלח בפני עצמו, אבל הסרט מאוד מתגרה בכל מי שישב שלוש שעות פלוס פרסומות וטריילרים מבלי ללכת לשירותים. זו לא שהמערכה האחרונה גרועה או מיותרת, היא פשוט קצת נמרחת. עדיין, היא חלשה ביחס לשאר הסרט הספציפי הזה ולא ביחס לסרט גיבורי-העל הממוצע. בעוד אני לא חושב שהוא הסרט הטוב ביותר ביקום הסינמטי של מארוול, הנוקמים: סוף המשחק הוא בהחלט סיום חזק וראוי ליוזמה שעד לפני קצת יותר מעשור, נחשבה לבלתי אפשרית בעולם הקולנוע.

ביקורת: כולם יודעים

Everybody_Knows_(film)_resize.jpg

 

הקריירה של אסגאר פרהאדי התנהלה בצורה די נינוחה עד לשנת 2011. הוא כתב סרטים בקצב של אחד לשנה ואת חלקם גם ביים. הוזמן לכל מיני פסטיבלים, צבר כל מיני פרסים וקהל אוהדים מצומצם בקרב מבקרים וכמו כל במאי איראני לפניו, לא זכה לחשיפה של ממש לקהל הרחב.

כל זה השתנה בפסטיבל ברלין ה-61. סרטו של פרהאדי, "פרידה", הגיע לפסטיבל בתקווה להשיג חוזה הפצה מוצלח להמשך השנה. הוא יצא משם עם ארבעה פרסים, כולל דב הזהב, אחד הפרסים היוקרתיים בעולם הקולנוע. משם, "פרידה" הפך לכדור שלג שעובר מפסטיבל לפסטיבל, ממדינה למדינה, סוחף אחריו מבקרים וצופים מן השורה כאחד, מופיע ברשימות סיכומי שנה של עיתונים ואתרים נחשבים ולבסוף, אפילו מביא לאיראן את האוסקר הראשון שלה לסרט בשפה זרה. פרהאדי, שגם היה מועמד בעצמו לאוסקר על התסריט באותו טקס, הפך בתוך שנה מעוד עכבר פסטיבלים שאף אחד לא בטוח איך מבטאים את שמו, לאחד היוצרים האהובים בעולם, כולל בקרב אנשים שלרוב נמנעים מסרטים איראניים כמו מאש.

הסרט הבא של פרהאדי, "העבר", פחות תפס, אבל עדיין התקבל באהבה בידי המבקרים והיה מועמד לכמות נכבדת של פרסים ברחבי העולם. ואז דונלד טראמפ נבחר לנשיא ארצות הברית, הנהיג מדיניות שהקשתה על פרהאדי להגיע לקליפורניה על מנת לשתתף בטקס האוסקר בה היה שוב מועמד לפרס הסרט בשפה זרה, הפעם על "הסוכן", וגם גרמה לכל הוליווד לעמוד לצדו של הבמאי האיראני שרק רצה לקדם את סרטו כמו כל יוצר אחר. "הסוכן" זכה באוסקר, פרהאדי שהורשה לבסוף להיכנס לארץ האפשרויות, לא הגיע לטקס במחאה והסרט יצא לסיבוב נצחון ברחבי העולם. ציפור קטנה אפילו לחשה לי שהוא נבחר לסרט השנה בידי בלוג קולנוע מסוים שאתם קוראים ברגע זה ממש.

עם כל הציפיות האלה, הגיע לאקרנים אצלנו "כולם יודעים", סרטו החדש של פרהאדי. אמנם כמעט שנה לאחר שפתח את פסטיבל קאן (אני מאוד מקווה של"המתים לא מתים" של ג'ים ג'רמוש לא יקח כל כך הרבה זמן), אבל עדיין יש מקום לסקרנות האם יהיה זה יותר דרמה משפחתית כמו "פרידה", או מותחן מורט עצבים כמו "הסוכן". אולי בכלל משהו שונה, מאחר ופרהאדי יצא הפעם ממולדתו על מנת לביים לראשונה סרט בספרדית. זה בוודאי אתגר לא פשוט לבמאי לעבוד בשפה זרה לו.

לאורה מגיעה עם שני ילדיה לעיירה בה גדלה בספרד בכדי להשתתף בחתונה משפחתית. בעלה של לאורה, אלחנדרו, נשאר בבואנוס איירס להפתעת כולם, אולם לאורה מבטיחה שיש לכך סיבה מוצדקת. בין הנוכחים בחתונה נמצא גם פאקו, ידיד המשפחה שלו עבר מורכב עם לאורה. הם גדלו ביחד כילדים, התאהבו כמתבגרים ונפרדו כמבוגרים. באחת הפעמים האחרונות בהן התראו, לאורה מכרה לפאקו את החלקה של אביה במחיר נמוך משוויה האמיתי, מה שהותיר משקעים בין פאקו לבין המשפחה. מה גם שפאקו הפך את החלקה לכרם משגשגת שהניבה לו ולאשתו רווחים.

אירנה, בתה של לאורה, הולכת לישון מוקדם במהלך החתונה. לאחר שנהנתה בחברת אחיינו של פאקו וחגגה קצת יותר ממה שהוריה מרשים, אירנה מרגישה לא טוב ועולה לחדר השינה. כשלאורה באה לבדוק מה מצבה של בתה, היא מגלה שאירנה נעלמה. זמן קצר לאחר מכן, גם לאורה וגם אשתו של פאקו מקבלות מסרון לפיו אירנה נחטפה ודורשים כופר של 300,000 אירו תמורת שחרורה. המסרון גם מזהיר שאם יפנו למשטרה, אירנה תמות.

כולם יודעים מתחיל כדרמה משפחתית, עם התכנסות החוגגים לבית אחד, בו עולים זכרונות מן העבר ונגלים סודות ישנים וחדשים. כאשר נוספת לסיפור החטיפה, נדמה שפרהאדי חוזר למה שהצטיין בו ב"הסוכן" – יצירת אווירת אימה ומתח ללא צורך בטריקים מיוחדים. אלא שמהר מאוד, כולם יודעים חוזר לדרמה ומוריד משמעותית את מפלס המתח. אמנם ממשיכים להעלות סימני שאלה לגבי זהות החוטפים, או האם מדובר בכלל במתיחה או נסיון של אירנה לברוח מהבית, אבל הפוקוס הולך ונע לכיוון לאורה ופאקו, שני הנאהבים שהפכו לידידים עד שהחיים ועניינים כספיים הפרידו ביניהם.

המתיחות לגבי מכירת החלקה גדלה בכל פעם שמישהו בסרט מעלה את הצורך בכסף. ללאורה ולאלחנדרו אין יציבות כלכלית כמו שאנשים נוטים לחשוב, בעוד אבא של לאורה כועס עד היום על מכירת החלקה ומרשה לעצמו להיכנס לעתים קרובות להתקפי זעם מתודלקים ביין. העדרו של אלחנדרו מעלה כל מיני סימני שאלה, בעוד גילויים מאוחרים יותר רק מוסיפים למתיחות בין פאקו לבין האחרים. רוב הגילויים האלה לא מפתיעים כי, כפי שהסרט עצמו אומר לנו בצורה מאוד ישירה, כולם יודעים. זו רק שאלה של מה עושים עם הידע הזה ואיך הוא מתקשר לחטיפה.

אחת הסיבות שמבין סרטיו הקודמים של פרהאדי, יותר אהבתי את "הסוכן" מאשר את "פרידה", היא שיש הרבה דרמות משפחתיות סבירות ומעלה, אבל נדיר למצוא סרטי מתח טובים באמת. "הסוכן" הוא תצוגת כח של במאי שבחר בקפידה מה לספר לצופים ומה לא וגם הציג לא מעט הברקות באופן בו המצלמה משתתפת בהעברת הסיפור. כולם יודעים נראה כאילו כל אחד היה יכול לביים אותו. הוא עשוי במקצוענות, אולם אין בו שום ניצוץ של גאונות שיבדיל אותו מסרט של במאי אקראי אחר. הכל מצולם כמו דרמה סטנדרטית ואפילו הגילוי אודות החטיפה נראה כמעט אגבי מרוב שלא נעשה שום שינוי באופן הבימוי. הרגע היחיד שבאמת מרשים הוא כאשר לאורה מקבלת את המסרון הראשון. זה באמת שימוש נהדר באמצעים העומדים לרשות הבמאי, אבל זהו רגע בודד ביותר משעתיים של דרמה חסרת יחוד.

הטעות הגדולה של פרהאדי הייתה להשתמש בחטיפה בתור תרוץ לגילויים הדרמתיים במקום להתמקד בה. סצנות בהן שוטר לשעבר מנסה לעזור למשפחה, הרבה יותר מוצלחות מכל סצנה שמציגה עוד ויכוח על החלקה, או נסיון להיזכר מי בדיוק בן דוד של מי בין כל הדמויות. נכון שהכוונה הייתה להראות כיצד קשרים מן העבר נשארים איתנו לכל החיים ואי אפשר פשוט לעבור הלאה בלי שיהיו משקעים, אבל זה לא נושא כזה מעניין לסרט. לפחות לא לסרט של מי שכבר הוכיח את יכולתו ביצירת מותחן משובח. יש הרבה מאוד סרטים שעוסקים בחטיפה של קרובי משפחה ורובם המוחלט לא משהו. חבל שפרהאדי לא נצל את ההזדמנות להחזיר קצת כבוד לקו העלילה השחוק הזה, ובחר במקום זה לעסוק בקו עלילה שחוק עוד יותר.

נקודת האור העיקרית של הסרט היא פנלופה קרוז. בעוד היא לא תמיד מבריקה על המסך, דרמות הן השטח החזק שלה והיא מצילה לא מעט סצנות מלהפוך לטלנובלה זולה בזכות תוספת עומק ועוצמה נפשית לדמות שמאבדת את האמונה בעתיד טוב יותר. לאורה היא אישה חזקה ונבונה, דבר שאינו מובן מאליו בהתחשב בכך שהסיפור נשען על חוסר הצלחתה לשמור על הבת שלה ועל ההתפרקות הרגשית שהחטיפה גוררת. פנלופה קרוז מצליחה להוציא את המיטב מהתפקיד ומונעת מלאורה להפוך לדמות בלתי נסבלת, אפילו שהיא אינה כתובה באופן עקבי במיוחד.

זה לא שכולם יודעים הוא סרט רע. הוא אפילו די טוב, רק שקשה להתעלם מהפוטנציאל המבוזבז סביבו. אסגאר פרהאדי הוא אחד הבמאים המבטיחים של העשורים הקרובים וסרטיו הקודמים הראו שהוא מסוגל ליותר מדרמה משפחתית סבירה. זה שהוא משלב בסיפור חטיפה ולא הופך אותה למוקד של הסרט, זה כמו שאלפרד היצ'קוק יביים סרט בו מזימת רצח היא רק תרוץ לחזרתו של אב אובד אל חיק משפחתו. זה יהיה כנראה מוצלח, אבל לא בדיוק הכיוון שרוצים שהסרט ילך אליו. כולם יודעים נשען על הופעה טובה של פנלופה קרוז, הופעות סבירות של חוויאר ברדם וריקרדו דארין המוכרים והרבה פרצופים שצריך אילן יוחסין שיוצג במקביל לסרט על מנת להבין מי זה מי. לא מדובר במותחן שפרהאדי היה יכול לכתוב ולביים בעקבות "הסוכן", אלא בדרמה המשפחתית שהוא יצר שנים לאחר "פרידה". יש מי שאוהב את הסוג השני, אבל בעיני, זה פספוס שלא קבלנו משהו יותר מקורי ומרתק ממי שבברור מסוגל לכך.

ביקורת: שהאזאם!

Shazam!_theatrical_poster_resize.jpg

 

סביר להניח שכבר העלתי בעבר את ההבדל הבולט בין סרטי גיבורי-העל של די.סי לבין אלה של מארוול. אלה של די.סי נוטים להיות אפלים ורציניים, חסרי מודעות עצמית ולפחות בעשר השנים האחרונות, מאוד לא עקביים מבחינת הגיון עלילתי. מארוול, בינתיים, הם אלה שמפיקים סרטים מלאי צבע, עם הקפדה על הפרטים הקטנים, מסר אופטימי ותחושה כללית שהעולם, ולא נקמה, הוא משהו ששווה להילחם בשבילו. כך היה לפחות עד לפני שנה, כש"הנוקמים: מלחמת האינסוף" גרם לאנשים לתהות אם מארוול צריכים חיבוק. מצד שני, "קפטן מארוול" שיצא לפני כחודש, החזיר את החיוך ואת הצבע לפנים ולמסך.

אפרופו קפטן מארוול, זה היה שמו המקורי של "שהאזאם", גיבור-העל החדש ש-די.סי הביאו לקולנוע ומה אתם יודעים, הם מנסים לעשות משהו אחר לגמרי ממה שעשו עד כה. במקום נקמנות ואבדן זהות, הסרט מדבר על מציאת הגדרה עצמית. במקום קרבות מבלבלים בין יצירי מחשב אפלים בחשכה, יש קרב לא מבלבל בין שחקנים לבין יצירי מחשב אפלים בתאורה חלקית (הם עובדים על זה). במקום להיות הבדיחה של המבקרים, די.סי החליטו להיות הפעם אלה שצוחקים על עצמם.

בילי בטסון בן ה-14 בורח שוב ושוב מבתים אומנים בנסיון למצוא את אמו, ממנה הופרד בידי המון של אנשים כשהיה זאטוט. שרותי הרווחה הנואשים מעבירים אותו לחסותם של ויקטור ורוזה ואסקס, זוג מקסים שמגדל אצלו חמישה ילדים מאומצים, המקבלים מיד את בילי כאחד מהשבט. במיוחד מתחבר אליו פרדי, נער נכה בן גילו שצבר ידע נרחב במיוחד אודות גיבורי-על, בעולם בו סופרמן ובאטמן אמיתיים לחלוטין. בעוד הוא שוב מתכנן כיצד לחמוק בגפו, בילי מועבר למימד אחר, בו קוסם קדמון מעניק לו כוחות על-אנושיים. אם רק יאמר את השם "שהאזאם", יהפוך בילי למבוגר בעל החכמה של שלמה, הכח של הרקולס, הסיבולת של אטלס, השליטה בברקים של זאוס, האומץ של אכילס, המהירות של מרקורי (אז הוא קצת מערבב מיתולוגיות. העיקר שיוצאים ראשי תיבות) ואת הפרצוף של צ'אק, כי אין שחקן שנראה יותר כמו גיבור-על מאשר זאכרי לוי.

בילי אינו הבחירה הראשונה של הקוסם. לפני 45 שנים, רצה להעניק את הכוחות לילד בשם תאדאוס סיוואנה, אולם "תאד" נכשל במבחן הטוהר והוחזר לעולם שלנו עם הידיעה שגם הקוסם, כמו אביו ואחיו הגדול, חושב שאינו טוב מספיק. יותר מחמישים נסיונות כושלים לאחר מכן, הבין הקוסם שצריך להיות פחות בררן ובחר את בילי על מנת שיגן על העולם מפני שבעת החטאים הקטלניים. הצורך בכך גובר לאחר שתאדאוס, כעת כמבוגר בעל אמצעים, חוזר למימד הקסם, גונב את העין השולטת בחטאים והופך לכלי קיבול עבורם אל עולם בני האנוש.

בדרך כלל, הייתי טוען שסרטים של די.סי אינם מספקים הסבר מפורט מספיק למניעים של הנבלים ולרקע של הגיבורים, אבל שהאזאם בהחלט לוקח את הזמן. אנחנו זוכים להכיר את בילי כמו שצריך לפני שהוא הופך לגיבור-על והמניע של תאדאוס אמנם שטחי ומוצג באופן רווי קלישאות, אבל לפחות ברור מה גורם לו לחפש את עוצמתה של העין. זאת בניגוד לנבלים כמו אנצ'נטרס, או סטפנוולף שפשוט מחפשים מקום לשגר ממנו קרן אור גדולה לשמים. זה לא שהסרט אינו חוטא בשטחיות בכל הנוגע לחלק ניכר מהדמויות. האדישות של תאדאוס למישהי שמתה לו מול העיניים בלי הסבר, או קיומם של שני בריונים שכאילו יצאו מסיטקום כושל משנות השמונים, הם תוצאה של חפיפניקיות תסריטאית, אבל לפחות יש כאן נסיון לאזן אותם עם דמות ראשית אנושית לשם שינוי.

בכל הנוגע להומור, שהאזאם קולע בחלק מהמקרים ומפספס באחרים. הוא בהחלט מתייחס לעובדה שבילי, גם עם כוחות-על, הוא עדיין נער מתבגר בלי עבודה, בית משלו, או כסף. האופן בו הוא משתמש בכוחות על מנת להשיג מזומנים אמנם מטיל בספק את הבחירה בו כנציג הטוב עלי אדמות, אבל חייבים להודות שהדבר מתבקש לאור היותו בן 14. מה גם שאם למדתי משהו מסרטים על גיבורי-על שמתרחשים בפילדלפיה, זה לא בדיוק עיסוק משתלם כלכלית.

ההומור העצמי לא מגיע לרמות של "דדפול" או "ספיידרמן: מימד העכביש", אבל ישנם כמה רגעים מאוד מוצלחים של קריצות לחובבי הקומיקס עליו שהאזאם מבוסס, או לגלוג לקלישאות של סרטים מהז'אנר. מנגד, אנחנו מקבלים לא מעט תזכורות לכך שמדובר בעולם קר ואפל כאשר נראה שהתנהגויות אלימות או הזנחה מתקבלות כחלק משגרת חיים שאין מה לעשות לגביה. כלומר, זה סרט קליל ביחס ליקום הסינמטי של די.סי והוא עדיין נפתח עם ילד שמשפחתו משפילה אותו, קוסם שמחזיק בקושי את שבעת החטאים הקטלניים מלשוב ולהשליט אימה בעולם, תאונת דרכים כמעט קטלנית, יתום שאמו נעלמה באמצע יריד וסצנה מטופשת במיוחד בה שני הבריונים מבית הספר פוגעים בפרדי הנכה עם המכונית שלהם ואז מרביצים לו לעיני כל, בלי שמישהו חוץ מבילי מנסה להפריד. לוקח לסרט זמן עד שהוא מסיים לבדוק את המים ומחליט שאפשר לצלול לעבר רגעים מבדרים יותר.

זה גם מוביל לבעיה הגדולה בעלילת הסרט. לפי הקוסם, כששבעת החטאים היו חופשיים לפני אלפי שנים, הם גרמו למלחמות, לרצח עם, למחיקת תרבויות ולמותם של מיליונים. אני די בטוח שזה משהו שקרה גם במהלך הזמן שהחטאים היו לכודים. בדיוק כמו שוונדר וומן יצאה לעצור את ארס כדי להביא סוף למלחמות, בסרט שמתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה. הרעיון של לתלות את כל הרע שבעולם בדמות מסוימת לא ממש עובד, במיוחד כשהמצב לפני שהחטאים משתחררים כולל שני בריונים מרביצים לילד נכה לעיני קהל. בנוסף, יוצרי הסרט לקחו יותר מדי מילולית את הרעיון של שבעה חטאים קטלניים. במקום שכל אחד מהם ישפיע על אנשים בהתאם לחולשה אותה הוא מייצג, למשל שגרגרנות יגרום למישהו לאכול יותר מדי או שתאווה יגרום למישהי למות בעזרת סקס… ראיתם את "שבעה חטאים", אתם יודעים למה הכוונה. במקום לעשות את זה, החטאים בשהאזאם פשוט הורגים אנשים בכח פיזי. הם לא נקראים קטלניים כי העונש עליהם הוא מוות, אלא כי הם מרביצים ממש חזק. הם מאבדים עוד מהעומק האפשרי שלהם כשחושבים על כך שתאדאוס היה מניאק חסר רחמים עוד לפני שהם השתלטו עליו, מה שבעצם מרמז שחוץ מלהפוך אותו לחזק במיוחד ולאפשר לו לעוף, שבעת החטאים לא באמת יצרו אצלו שום שינוי.

הגישה השטחית הזו היא אותה אחת שגם מביאה לכך שגיבורי-על מאופיינים כבעלי שרירים מנופחים וגוף חטוב במידה קריקטוריסטית, כאילו אדם לא יכול להיות גיבור בלי להראות כמו דוגמן של מכשירי כושר. זהו ניגוד צבוע לשבעת החטאים, שכולם יצירי מחשב אפורים שקשה להבדיל ביניהם בגלל מעט זמן המסך לו הם זוכים והתנהלותם כיחידה אחת ולא כשבע ישויות נפרדות. אני יודע שניסו לחקות את הסגנון של הקומיקס, אבל מיקום העלילה בפילדלפיה לא מאפשר לי להימנע מלהיזכר בסרטים של מ. נייט שאמאלאן שעם כל הבעיות שלהם, עדיין היו מתקדמים יותר מבחינת ההבנה שכוחות-על לא חייבים בהכרח להיות מגובים במראה פיזי מסוים. מישהו יכול להיות חזק במיוחד ועדיין להראות כמו ברוס ויליס מזדקן, או כמו ג'יימס מקאבוי.

שהאזאם הוא סרט מבדר, שמצליח לקלוע מדי פעם עם אבחנה על קלישאות של גיבורי ונבלי-על. הוא מגובה בדמות ראשית בעלת עומק, אותה מגלמים בכשרון גם אשר אנג'ל וגם זאכרי לוי. הסיפור לא תמיד עקבי, למעשה הוא מלא חורים, אבל נהנה מהאפשרות להתמקד בצד היותר אישי של הפיכה לגיבור-על, כיצד זה משפיע על המשפחה ועל פעולות יומיומיות, במיוחד בעידן השיתופים המיידיים. הרבה מהאפקטים המיוחדים דורשים שיפור, בעיה שהולכת ונעשית נפוצה בסרטי גיבורי-על, אולי בגלל הלחץ לסיים אותם בזמן לתאריך ששוריין מראש (די.סי ומארוול מתחרות ביניהן גם על תפיסת תאריכים להוצאת סרטים). אין לשהאזאם את האיזון החכם בין מודעות עצמית לאקשן מגניב כמו ב"דדפול" ו"קיק-אס", אבל הוא לפחות מנסה להיות שונה מהסרטים האפלים שנעשו מזוהים עם די.סי בשנים האחרונות. בהתחשב במה שראינו מכיוון ליגת הצדק עד עכשיו, בהחלט מדובר בשיפור.

נבואה לאוסקר: 11.4.2019

סרט

יום יפה בשכונה

הוגן ומאוזן

פורד נגד פרארי

השקרן הטוב

הארייט

חיים נסתרים

האירי

סכינים שלופות

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

בימוי

ג'יימס מנגולד – פורד נגד פרארי

קסי למונז – הארייט

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

 

תסריט מקורי

מיכה פיצרמן-בלו, נואה הרפסטר – יום יפה בשכונה

צ'רלס רנדולף – הוגן ומאוזן

ג'יימס מנגולד, ג'ייסון קלר, ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' – פורד נגד פרארי

ריאן ג'ונסון – סכינים שלופות

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

 

תסריט מעובד

פיטר סטרוהן – החוחית

ג'פרי האצ'ר – השקרן הטוב

סטיבן זייליאן – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

טרייסי לטס – האישה בחלון

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

אוגוסט דייל – חיים נסתרים

טארון אגרטון – רוקטמן

איאן מק'קלן – השקרן הטוב

 

שחקנית ראשית

איימי אדמס – האישה בחלון

סינתיה אריבו – הארייט

אן האת'וויי – הדבר האחרון שרצה

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – הוגן ומאוזן

 

שחקן משנה

מאט דיימון – פורד נגד פרארי

וילם דפו – הדבר האחרון שרצה

מייקל ניקוויסט – חיים נסתרים

אל פאצ'ינו – האירי

מייקל שאנון – סכינים שלופות

 

שחקנית משנה

אליסון ג'ני – הוגן ומאוזן

טוני קולט – סכינים שלופות

הלן מירן – השקרן הטוב

מריל סטריפ – נשים קטנות

מריין פלאנקט – יום יפה בשכונה

 

סרט אנימציה

משפחת אדמס

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

דרקון משאלות

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

פדון פאפאמיכאל – פורד נגד פרארי

לורנס שר – ג'וקר

דיק פופ – ברוקלין היתומה

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

 

עריכה

אן מק'קייב – יום יפה בשכונה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

ניק וויי – נשים קטנות

קוונטין טרנטינו (?) – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

מקס ריכטר – אד אסטרה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

נייתן ג'ונסון – סכינים שלופות

ברייס דסנר – האפיפיור

 

עיצוב אמנותי

1917

ברוקלין היתומה

פורד נגד פרארי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

דמבו

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד

רוקטמן

 

מיקס סאונד

חתולים

פורד נגד פרארי

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

יסטרדיי

 

עריכת סאונד

פורד נגד פרארי

מלך האריות

היו זמנים בהוליווד

רוקטמן

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

אפקטים חזותיים

הנוקמים: סוף המשחק

איש התאומים

מלך האריות

פוקימון: הבלש פיקאצ'ו

מלחמת הכוכבים: פרק 9

 

איפור ועיצוב שיער

המתים לא מתים

ג'ודי

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: דמבו

dumbopayoffpostersku86531547590284225_resize.jpg

 

אם אי פעם ישאלו אתכם אלו סרטי אנימציה של דיסני אתם מכירים, יש סיכוי טוב ש"דמבו" יהיה אחת התשובות הראשונות. מי לא מכיר את הפיל המעופף, ששמו הפך גם כינוי גנאי נפוץ לאנשים עם אוזניים גדולות? דמבו הוא סמל תרבותי מוכר וכמעט כל ילד בעולם המערבי שמע עליו.

מצד שני, אם תתבקשו לדרג את סרטי דיסני האהובים עליכם, אני מוכן להמר שרובכם לא יזכיר את דמבו מ-1941 בין עשרת, או אפילו עשרים הגדולים. עד כמה שמכירים את שמו של הסרט ושל הדמות הראשית בו, הוא לא באמת מהקלאסיקות היותר נצפות של דיסני. יתכן שזה אפילו הסרט של החברה עם הפער הגדול ביותר מספר האנשים ששמעו עליו לבין מספר האנשים שלמעשה יכולים לתאר את העלילה שלו מעבר ל"פיל מעופף עם אוזניים גדולות. נדמה לי שיש שם קרקס". הקטעים המוזיקליים בסרט מוכרים יחסית, אבל אף אחד מהם לא קופץ ישר לראש כמו שירים מ"שלגיה ושבעת הגמדים", "פינוקיו", "היפהפיה הנרדמת", "ספר הג'ונגל", "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות", "מולאן" או "לשבור את הקרח". דמבו הוא מין חריגה משונה ברזומה של דיסני. סרט שכולם מכירים, אבל מעטים באמת זוכרים מה קורה בו.

זו אמורה להיות קרקע נוחה עבור טים ברטון, שביים גרסת לייב-אקשן (סוג של) לקורותיו של הפיל המפורסם. בניגוד לוויל סמית ב"אלאדין" שיצא בקרוב ונידון להשוואות בלתי פוסקות לרובין ויליאמס בגרסה המצוירת, אף אחד לא יראה את הסרט של ברטון ויחשוב שדמבו הממוחשב פחות מתאים לתפקיד מזה שצוייר לפני 78 שנים. גם מעטים יגידו שהביצוע של שיר הנושא בידי ארקייד פייר מחוויר ביחס לביצוע הנשכח של בטי נויס, או שהגרסה החדשה לסצנת הפילים הוורודים לא פותרת פרט מאוד בעייתי מוסרית בגרסה הישנה. יחד עם זאת, אפילו אני, שהערצתי את טים ברטון בילדותי, חייב להודות שהוא ועיבודים מחודשים לסרטים מצוירים של דיסני זה לא שילוב חכם.

העלילה מתרחשת ב-1919. הקרקס הנודד של האחים מדיצ'י מתקשה להתקיים בעקבות הנזקים הכלכליים שהותירה אחריה מלחמת העולם ואבדנם של חלק מאנשי הקרקס למגפת השפעת הספרדית. אחת הנפגעות הייתה אמם של מילי וג'ו, שגודלו בידי אנשי הקרקס עד שובו של אביהם הולט מהמלחמה. הולט, שאבד לא רק את אשתו ושותפתו להופעה, אלא גם יד במלחמה, נאלץ למצוא תפקיד חלופי בקרקס. מקס מדיצ'י, המנהל, ממנה אותו לאמן את הפילים ובמיוחד לדאוג לגור החדש שעומד להיוולד.

אלא שכאשר הפילון נולד, מתברר שיש לו אוזניים גדולות באופן גרוטסקי ומקס מטיל ספק ביכולתו למשוך קהל שרוצה לראות חיות חמודות. הקרקס מנסה להסתדר עד שימצא פתרון, אלא שאמו של הפילון הורגת בטעות אדם ונשלחת לבידוד. כעת, כשהוא מופרד מאמו, מילי וג'ו מנסים לעודד את דמבו הקטן, מה שמוביל אותם לגלות כי הוא מסוגל לעופף בעזרת אוזניו. השמועה פורשת כנפיים (סליחה) ומגיעה עד ל-וי.איי. ונדוויר, יזם מיליונר שמעוניין לרכוש את הפיל המופלא ואת הקרקס סביבו ולשלב אותם באימפריית הבידור שלו.

דמבו יוצא לאקרנים בעיצומו של גל גרסאות לייב-אקשן של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם והדעות על התופעה הזו חלוקות. עם חידושים ל"אלאדין" ו"מלך האריות" והמשך ל"מליפיסנט" שעוד מתוכננים לצאת השנה, הרעיון יצא לאנשים מהאף ממש בקרוב. ברור שזה נעשה בשביל כסף, כי הסרטים האלה רווחיים להחריד, אבל יש הבדל בין ליצור גרסה כמעט זהה לסרט מוכר, לבין לנסות ולחדש משהו בעזרת המצאה מחדש של הסיפור. דמבו משתייך לסוג השני, גם כי הוצאו ממנו קטעים שהופיעו ב-1941 ונחשבים בעיתיים כיום, וגם כי הסרט המקורי הוא בערך חצי מאורכו של החידוש.

טים ברטון נמצא כבר הרבה זמן מעבר לשיא. מבחינתי, הוא לא ביים סרט טוב באמת מאז "סיפורי דגים", אבל כן היו לו רגעים מוצלחים לפני הנפילה הגדולה שהיא "אליס בארץ הפלאות". כמו דמבו, גם אליס הוא עיבוד מחודש בהפקת דיסני לסיפור שכבר הפיקו בעבר באנימציה וכמו אליס, גם דמבו התרחק מאוד מהסיפור הוותיק יותר. בעוד הסרט המצויר הציג עכבר מדבר כחברו הטוב של דמבו, בגרסה החדשה יש רק קריצה לדמות ובני אדם עושים את כל הדיבורים. בעוד הסרט המקורי נשאר בגבולות הקרקס המקורי, הגרסה החדשה מביאה את הדמויות מהר מאוד לפארק שעשועים ענק שמייצג את מותו של העולם הישן ועלייתו של הדולר כמקבל ההחלטות היחיד. בעוד הסצנות המוכרות ביותר בסרט המצויר כללו עורבים שמתנהגים כמו סטראוטיפים של אפרו-אמריקאים וסצנה בה פיל קטין משתכר… טוב, יש דברים שלא הזדקנו כל כך טוב.

מה שמעניין במיוחד בדמבו, הוא הדמות של ונדוויר. טייקון בידור שקונה את המתחרים על מנת שיוכל להשתמש בנכסים היותר אטקרטיביים שלהם, מפעיל פארק שעשועים בו ישנן גם תצוגות של העתיד, דגם של חללית ובובות שמדגימות את הטכנולוגיה שצפויה להשפיע על חיינו, ומעדיף לחזר אחר המשקיעים ואחר גימיקים שימשכו קהל מאשר להשקיע בתוכן מקורי. האם ונדוויר הוא בעצם בוב אייגר, המנכ"ל הנוכחי של דיסני? אם כן, זה מאוד מוזר שהחברה אפשרה לדמות בעלי קווי דמיון להתנהלות שלה עצמה להיות מוצגת באור כל כך ביקורתי. מייקל קיטון אמנם מגלם את זכה בתפקיד, אבל זה שהבחירה המקורית לגילום ונדוויר הייתה טום הנקס, שגלם את וולט דיסני בסרט לפני כמה שנים, באמת נראה כאילו הצליחו להשחיל פה כמה דברים די רציניים בלי שהמנהלים של האולפן ישימו לב. לחילופין, יש סיכוי שהם פשוט בונים על זה שעדיף להוציא את הטענות בצורה מבוקרת ולסמוך על זה שהקהל בכל אופן יקנה מוצרים של החברה, מאשר להישאר פתוחים לביקורת מצד אחרים.

דמבו הוא פחות או יותר מה שמצפים מטים ברטון בימינו. אפקטים ברמה לא אחידה, צוות שחקנים שמנסה ולא תמיד קולע, פסקול מוזיקלי של דני אלפמן, סיפור מלא חורים, אבל עיצוב מהמם. למרות שאנימציית המחשב לא תמיד משתלבת כמו שצריך ברקע (היה עוזר, למשל, אם דמבו היה נראה כאילו הוא באותו יקום עם השחקנים האנושיים), קולין אטווד עשתה עבודה נפלאה בעיצוב תלבושות יחודיות לכל דמות. יש הרבה ביקורת על הנטיה של ברטון לעבוד שוב ושוב עם אותם אנשים, אבל אטווד משתפת איתו פעולה מאז תחילת שנות התשעים ובכל סרטיו של ברטון, גם הפחות אהודים, איכות התלבושות היא הדבר היציב ביותר. עם 12 מועמדויות לאוסקר וארבע זכיות, אל תתפלאו אם שמה של אטווד יוזכר שוב בטקס הקרוב בזכות עבודתה על דמבו.

השחקנים הם כבר סיפור אחר. רובם נעים לאורך הסקלה שבין גרוע לאיום ונורא. מייקל קיטון מגזים בכוונה כל תגובה אפשרית של ונדוויר, כאילו כהכנה לצילומי "ביטלג'וס 2", בעוד אלן ארקין בתפקיד קטן יחסית נראה כאילו הוא בא רק כדי לאסוף את הצ'ק שאחד המפיקים חייב לו. אווה גרין, המוזה הנוכחית של ברטון, לא מצליחה לדבר במבטא צרפתי אמין, למרות שהיא צרפתיה. עדיין, כל אלה מתגמדים לעומת ניקו פרקר, המגלמת את מילי. פרקר היא תזכורת לקיומה של הסדרה "וסטוורלד", לא רק כי היא העתק מושלם של אמה תנדי ניוטון, אלא גם כי היא משחקת כמו רובוט. אני לא יודע אם טים ברטון גרם לה איכשהו לחשוב שזה שמילי מתעניינת במדע אומר שהיא לא אמורה להפגין שום רגש אנושי, אבל היא אפילו לא עושה את המינימום של לנסות לדבר באותו מבטא כמו אביה ואחיה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מלא בכוונות טובות. טים ברטון והתסריטאי ארן קרוגר, שהפילמוגרפיה שלו כוללת בעיקר פנינים כמו סדרת הצלצול, הרובוטריקים ואת גרסת הלייב-אקשן המזעזעת ל"הרוח במעטפת", באמת ניסו ליצור סיפור עם משמעות ומסר מעודד. הם באמת מנסים להביא רוח נוסטלגית אל מול התאגיד הדורסני ולחפור מהקבר את אמריקה של פעם כגיבורה נסתרת של הסיפור. דני דה-ויטו, בתפקיד מקס מדיצ'י, מנסה להוציא מהתפקיד את המיטב והוא עושה זאת למרות תסריט שכופה על הדמות שלו סדרה של החלטות הזויות. קולין פארל הולך ומאבד עניין בסרט מרגע לרגע, אבל הוא פה כי מאוד רצה להופיע בסרט של ברטון. יש הרבה טוב לב מאחורי ההפקה הזו, אפילו שעצם קיומה נובע מנסיון של חברה השולטת על נתח עצום משוק הבידור להרוויח כסף על ידי הוצאה מחדש של מותג ישן. באמת מדהים עד כמה המסר האנטי-תאגידי מנחה את ההפקה הזו שנשלטת כולה בידי תאגיד ענק.

טים ברטון אוהב לקחת רעיונות מוכרים ולהמציא אותם מחדש. הוא עשה את עם "באטמן", "הפלישה ממאדים" (שמבוסס על סדרת קלפים), "סליפי הולו", "כוכב הקופים", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "אליס בארץ הפלאות" ואפילו עם "פרנקנוויני" המבוסס על סרט קצר שברטון עצמו ביים בתחילת דרכו. לפעמים זה עובד ולפעמים לא, אבל חבל לי לראות איך ככל שהזמן עובר, ברטון יותר ויותר נמנע מרעיונות מקוריים. בברור עוד יש לו קול שהוא רוצה להשמיע, אבל כבר יותר מעשור שהוא לא ביים משהו שלא מבוסס על יצירה קיימת או על סיפור אמיתי. אני מחכה לשובו של הבמאי המקורי והיצירתי שהותיר חותם עצום על המראה של הקולנוע בשלושים השנים האחרונות. אם דמבו מעיד על משהו, זה שעוד קיימת בברטון השאיפה לספר סיפור בדרך שלו, הוא רק צריך להפסיק לעשות את זה דרך רעיונות של אחרים ולחזור לברוא עולם לפי החוקים שלו.