ביקורת: Promising Young Woman

(הסרט שוחרר לצפיה בשרותי VOD שונים ב-15 בינואר 2021, אולם אין לו כרגע שם רשמי בעברית. מטעמי נוחות, אתיחס אליו כאן בתור "אישה צעירה ומבטיחה")

אחת האמיתות היותר מחורבנות שקיימות בעולם היא שכל אחד מאיתנו, לא משנה באיזה גיל או מאיזה רקע סוציו-אקונומי, מכיר מישהו.י שפגע.ה באדם אחר בצורה מינית. זה יכול להיות חבר, קרוב משפחה, עמיתה לעבודה, השכנים מלמעלה… סטטיסטית, זה תמיד בקרבתנו ואנחנו לא תמיד יודעים. או שאנחנו יודעים ולא מסוגלים להודות בזה כי מה זה אומר בעצם על יכולת השיפוט שלנו? כשהייתי בחטיבת הביניים, לקחו את השכבה שלנו לראות את ההצגה "משחקים בחצר האחורית", שנכתבה בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שמרת. כמה דקות מההתחלה, בזמן שהשחקנית הראשית עומדת על נדנדה, מספר לא ברור (אבל מאוד מורגש) של בנים בקהל שרקו וקראו לעברה קריאות חרמניות כי ראו לה את התחתונים. ההצגה הופסקה והודיעו שאם התגובות האלה ימשיכו, יבטלו את כל הערב. ההפרעות לא חזרו, אבל עד היום חקוקה לי בזכרון המבוכה של להיות חלק מקבוצה שאנשים מתוכה למעשה הטרידו מינית שחקנית שעומדת לגלם קרבן אונס. אני תוהה כמה משאר הצופים באותו ערב זוכרים את זה.

נתון סטטיסטי נוסף שלא נעים להודות בו הוא שכל אחת ואחד מאיתנו מכירים לפחות קרבן אחד של תקיפה מינית. גם אם אנחנו לא יודעים את זה, הסיכוי לחיות בתוך חברה אנושית ולא להיות בקשר עם אף אישה, נערה או ילדה שחוותה מינימום הטרדה מילולית שקשורה למיניות שלה, הוא אפסי. סיכוי טוב שיש בקרבתכם גם גבר, נער או ילד שעבר תקיפה מינית מסוג כלשהו, גם אם תמיד אמרו לכם שגבר אמיתי לא אומר לא להזדמנות ובטח שלא רץ לבכות על זה.

קסנדרה "קסי" תומאס בת שלושים, גרה עדיין עם ההורים, עובדת בבית קפה וכבר עידנים שלא הייתה לה מערכת יחסים. היא נשרה מלימודי רפואה יחד עם חברתה הטובה נינה, בעקבות אונס שנינה עברה. חלפו מאז שבע שנים, נינה כבר לא איתנו וקסי מחפשת נקמה. היא יוצאת בערבים למועדונים, מעמידה פני שיכורה, עוזבת את המקום עם גבר שמנסה לנצל את ההזדמנות ולאחר שלא נענה לבקשתה לעצור, קסי מפסיקה את ההצגה ומוכיחה אותו על היותו אנס בפוטנציה. זה נשמע כמו רעיון ממש מסוכן, אבל לקסי כבר יש רשימה ארוכה של גברים שתפסה על חם כשהם מוכנים לשכב עם אישה מחוסרת הכרה.

מפגש מקרי עם ראיין, שמזהה אותה מימי הקולג', מביא את קסי לגלות מידע חדש על הבחור שאנס את נינה ועל כמה מהאנשים שלא האמינו לה בבוקר המחרת וחשבו שהיא סתם מגזימה כי גם ככה יש לה מוניטין. ראיין, שאינו מודע לפרויקט הסודי של קסי, מזמין אותה לדייט, בעוד היא מעבירה את התמקדותה מגברים אקראיים בברים ומועדוני חשפנות, לאנשים שהיא רואה בהם אחראים ישירים לטרגדיה.

"אישה צעירה ומבטיחה" נשען כמעט לחלוטין על כתפיה של קרי מאליגן המגלמת את קסי. היא מופיעה כמעט בכל סצנה בסרט וסוחבת אותו יפה מאוד בין אם היא לבדה מול המצלמה או חולקת מסך עם שלל שחקני משנה שקובצו ממיטב סדרות הטלוויזיה של המאה הנוכחית (כולל שני שחקנים מ"ורוניקה מארס", שהעונה הראשונה שלה עוסקת בסיפור דומה). זו לא ההופעה הטובה ביותר של מאליגן בתור אישה צעירה וכועסת, התואר הזה מגיע לדמות שלה ב"בתוך לואין דיוויס", אבל היא בהחלט מספיק איתנה גם כאן בשביל להחזיק את הכובד הרגשי של העלילה.

זהו סרטה הראשון של אמרלד פנל כבמאית ותסריטאית. בעוד היא משיגה את התוצאה הרצויה מבחינת הזדהות עם העמדה של קסי והבנת הצד שלה בסיפור, צריך להודות שהכתיבה לוקה בחסר. הדיאלוגים בסדר גמור והנושא המרכזי בהחלט חשוב וראוי ליותר יצוג באמנות, אבל נדרשת כמות ניכרת של השהיית חוסר האמונה בשביל שהתסריט של אישה צעירה ומבטיחה לא ישאב לתוך החורים שהוא יוצר בעצמו. השעה הראשונה עוברת ברובה חלק, אולם ישנם רגעים בהם הנסיבות יותר משחקות לידיה של קסי מאשר מפגישות אותה עם הסכנה הטמונה בכך שאחד מה"בחורים הנחמדים" כהגדרתם לא יהיה כזה נחמד כשיגלה את האמת. במילים אחרות, הסרט שוכח להכיר בכך שמישהי לא חייבת להיות חצי מעולפת בכדי שמישהו ינסה לאנוס אותה. יש לקסי המון מזל שהגברים בהם היא נתקלת, כולל מישהו שרק מקלל אותה בכביש, הם פחדנים מטבעם ונמלטים ברגע שמעמתים אותם עם אישה חזקה.

ככל שהסרט מתקרב לסופו, נחשפים עוד חורים עלילתיים, והסיפור שאמור לעסוק בתופעה אמיתית ונפוצה להכעיס, הופך בשלב מסוים ליותר פנטזיית נקמה מאשר הצגה ריאליסטית של התמודדות עם אבדן. הבעיה הגדולה ביותר נוגעת לראיין, שפנל די נתקעת בלי לדעת מה בדיוק היא רוצה לעשות איתו. אני לא בטוח אם יש לו יותר מדי זמן מסך, או לא מספיק, אבל במינון הנוכחי, הוא בעיקר מפריע. הייתה הזדמנות להוציא אותו מוקדם מהעלילה ולומר בכך משהו על דרך החיים שקסי בחרה בעקבות מאורעות הקולג', או לשלב אותו ביותר סצנות ובכך להפוך את הסיום לחזק יותר (גם אם עדיין לא הגיוני). הבחירה של פנל ללכת על האמצע מביאה לכך שגם בו ברנהם הכריזמטי לא מצליח להפוך את ראיין לדמות שימושית.

עדיין, מדובר בסרט חשוב. הוא יוצא נגד התפיסה כאילו יש פשעים שנעשים פחות חמורים לאורך זמן, או שגיל ולחץ חברתי הם תרוץ להתנהגות קרימינלית. יש פה אזכורים לפחד של גברים שהחיים שלהם יהרסו אם יעשו להם שיימינג או ינקטו בצעדים משמעתיים נגדם, פחד שבתור גבר, אני יכול לומר שאמור להתקיים רק אצל מי שלא מעוניין לקלוט סימנים. הגעתי עד לנקודה הנוכחית בחיי מבלי שמישהי האשימה אותי במשהו שלא עשיתי, או שנסיון לחיזור תמים התפרש בצורה לא נכונה. כשמישהי שיכורה התחילה איתי, אמרתי לה שלא מתאים. כשידידה נרדמה על הספה שלי, אפשרתי לה לישון בלי הפרעה עד הבוקר. כשהייתי במסיבה ומישהי נרדמה בחדר חשוך, השגחתי על הדלת למרות שלא בקשו ממני, כי שמעתי סיפורים ואני לא רוצה שמשהו רע יקרה בזמן שאני מסוגל למנוע אותו. אם נראה שזו לא חכמה לדבר מהצד החזק יותר פיזית, דעו שכשגבר זר הציע לי הצעות מגונות באמצע הרחוב, קפאתי וחששתי שיעקוב אחרי הביתה, למרות שאני כנראה מסוגל לנצח אותו במכות. באף אחד מהמקרים האלה לא החמצתי הזדמנות או הייתי פחדן, רק עשיתי את המינימום שנדרש ממני בתור אדם נורמטיבי.

הפעולות של קסי קיצוניות וכך אמורים להתייחס אליהן. זה לא שהסרט קורא לנשים לצאת למסע חינוך מחדש לגברים במועדונים. אף על פי שהוא לא מבהיר כמה סיכון כרוך בזה באמת, אנחנו אמורים לראות בקסי מישהי שנדחפה לקיצונות בידי חברה אטומה שמעדיפה להשקיע בבני טובים עם עתיד מבטיח, מאשר להעמיד אותם מול התוצאות של מעשיהם. לפני כחצי שנה, מדינת ישראל סערה סביב הטענה לפיה שחקני מכבי תל אביב עומר אצילי ודור מיכה שכבו עם קטינות מתחת לגיל ההסכמה לאחר שפגשו אותן במסיבה. בתגובה, הקבוצה בטלה את חוזיהם של השניים, הם הפכו מוקצים ברחבי הכדורגל הישראלי ונאלצו למצוא קבוצות חדשות בקפריסין, מדינה ידידותית במידה מטרידה לזרים שחשודים באונס.

החרם הזה החזיק מעט מאוד זמן. לאחר שהפרקליטות החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשה, אנשי ספורט וציבור רבים דברו על איך הסיפור סתם נופח, זו לא אשמת הכדורגלנים שלא ידעו שהנערות קטינות, גם ככה כולם עושים את זה ועומר אצילי איש משפחה, אז מה זה כל הארס הזה שמופנה כלפיו. אחרי הגלות הקצרה בקפריסין, אצילי חזר לחפש קבוצה בארץ. בבית"ר ירושלים, במדיה שחק בעבר, היו נחושים לצרף אותו, אולם הוא בחר לבסוף לחתום במכבי חיפה. מכתבה באתר ערוץ הספורט, למדתי שהיו שני גורמים עיקריים לבחירה בחיפה: האחד הוא שהשכר הגבוה שבית"ר הציעה לאצילי כנראה דורש דיון בוועדה של ההתאחדות לכדורגל בישראל וזה היה מביא לעיכוב בתשלום. הגורם השני הוא הודעות מארגון האוהדים הירושלמי לה פמיליה, שקראו לאצילי שלא לחתום בבית"ר. מה שהפריע להם לא היה הכתם המוסרי שהחתמת שחקן ששמו נקשר להאשמות באונס תביא לקבוצה, אלא חוסר הרצון שיקלע לשיטסטורם שצפויה במאבק נגד רכישת מחצית מהקבוצה בידי שייח' ערבי.

זו המציאות, לא חלק מהסרט. כדורגלן שהואשם באונס ולא נשפט על כך, נדחה בידי אוהדים לא בגלל מעשיו, אלא כי הם מנסים להגן עליו ממה שיקרה כשהקבוצה לא תהיה "טהורה לעד". זו אותה מציאות שבה זמר שאביו הורשע בניצול קטינות לזנות, מקבל בכנסת את אות יקיר הזמר העברי, וזמרת שאביה הטריד מינית מעריצות שלה מואשמת בידי חברת כנסת שהיא חלק מתרבות האונס בגלל איך שהיא לבושה. לאף אחד מהאנשים האלה אין קסי שתבוא בעקבותיו, אבל יש להם רשת תמיכה של אנשים שמסרבים להכיר בפוטנציאל ההרסני שטמון במוסר הכפול. התמיכה אפילו לא נעשית בהכרח מתוך זדון. דמיינו איך אתם הייתם מגיבים אם אדם קרוב אליכם היה מואשם באונס, או אם מישהי שאתם גם ככה תופסים כלא זהירה, הייתה אומרת ששכבו איתה כשהייתה שיכורה.

עם כל הפספוסים הקטנים של אישה צעירה ומבטיחה, הנקודה המרכזית שלו נכונה ורלוונטית. אמרלד פנל הייתה צריכה להעביר את התסריט בעוד סבב של שכתובים לפני תחילת הצילומים, אבל זה לא מבטל את החשיבות של הקול שלה כשהיא מדברת דרך שפתיה של קרי מאליגן על חוסר צדק. נכון שאנשים הם מורכבים ושמוסכמות חברתיות יכולות לשבש את שיקול הדעת, מה גם שהאשמת הקרבן היא תופעה שנשים חוטאות בה לא פחות מגברים. עם זאת, בפרפרזה על ציטוט מסרט שונה לחלוטין, קסי תומאס היא לא הגיבורה שהעולם הזה צריך, אלא זו שמגיעה לו. עד שלא יעשה בדק בית רציני לגבי האופן בו אנחנו מתיחסים לקרבנות אונס ולתוקפים שלהם.ן, מגיעה לנו בריסטה נקמנית שמחפשת להפחיד את מי שלא אוהב לשמוע "לא".

פינגווין הזהב 2020

אתם לא צריכים אותי כדי לדעת ש-2020 הייתה שנה מאתגרת. סגרים, מגפות, בחירות, מהומות, בחירות, הפגנות, בחירות… הייתה לנו מנה גדושה של דברים לעסוק בהם. בינתיים, יותר ויותר סרטים חדשים נדחו לשנה הבאה, או מצאו להם בית בשרותי סטרימינג ו-VOD במקום באולמות הקולנוע שיושבים סגורים. כתוצאה מכך, ההגדרה מה בדיוק נחשב סרט מ-2020 קצת מסובכת ויש סרטים שיצאו במהלך השנה, אבל לא מתחרים על פינגווין הזהב כי עוד יש סיכוי סביר שיופצו רשמית בישראל במהלך החודשים הקרובים, באיזה פורמט שלא יהיה. מנגד, יש סרטים שהגיעו לארץ רק בזכות פסטיבלים ואתרים יעודיים של סינמטקים. מסיבה זו, פרסמתי לאורך השנה הרבה פחות ביקורות מבדרך כלל, כי היה קשה להחליט אלו סרטים יצאו רשמית בארץ ואלו דורשים VPN או קודי על מנת לצפות בהם בצורה חצי חוקית. השתדלתי להשלים כמה שאפשר לקראת סוף השנה ואני מתנצל על כך שחלק מהמועמדים מופיעים כאן ללא ביקורת מקדימה. אני מקווה שבעוד שנה, התמונה תהיה הרבה יותר ברורה מבחינת הפצה ודרכי צפיה לגיטימיות.

עוד עניין מנהלתי: זו השנה האחרונה בה פינגווין הזהב מכיל ארבע קטגוריות משחק. אני מרגיש שבעולם בו אנו חיים כיום, הפרדה בין הופעות של גברים ונשים הולכת ונעשית מיושנת מול תפיסות גמישות יותר, שגם מייצגות בצורה מדויקת יותר את המועמדים עצמם. החל משנה הבאה, יצומצמו קטגוריות המשחק לשתיים: ההופעה הראשית הטובה ביותר והופעת המשנה הטובה ביותר. נכון שברוב המקומות עדיין נהוג לערוך חלוקה מגדרית, אבל צריך לדעת מתי להתקדם ולשנות קונספציה. אני לא מתחיל את זה כבר השנה כי עם כמות השמות המועמדים, עדיף להפעיל שיטה של סינון מוקדם שעדיין לא הספקתי לפתח.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

ההתלבטות שלי הייתה מאיזה כיוון לגשת. יכולתי לבחור בסרט שזכה לשבחים, אבל אני חושב שהוא לא יותר מסביר ("פרה ראשונה", "אסיה", "בלתי נראה"), סרט שהיה יכול להיות מעולה בעיני אם רק היה בו אלמנט אחד שונה (כמו המשחק המונוטוני של יותר מדי דמויות ב"אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד"), או הסרט הגרוע ביותר של השנה בעיני, שמקבל משום מה ביקורות טובות בחו"ל ("אונדינה"). לבסוף, החלטתי לבחור בסרט שאמנם יש בו גם דברים שאני מעריך, אולם הביצוע הסופי הוא גרוע לטעמי.

בזמן כתיבת שורות אלה, הזהב של נורמן קוטף עוד ועוד פרסים מטעם ארגוני מבקרים שונים ומוזכר לטובה בסיכומי שנה רבים. מבחינתי, מדובר בסרט הראשון של ספייק לי שממש לא אהבתי. לי מעולם לא היה חזק בכתיבת דמויות נשיות, או ברגישות לתרבויות אחרות, אבל בסרט הזה הוא מגיע לשיאים. כל הנשים שיש להן תפקידים מדברים נמדדות בלעדית לפי הנכונות שלהן לשכב עם גבר, כאשר לא מתאפשר מצב בו שתי נשים שאינן קרובות משפחה יחלקו מסך. ההצגה של נשים כנספח לגבר הפריעה לי קצת ב"שחור על לבן", אבל פה היא בוטה במיוחד. בנוסף, הסרט המתרחש כולו בווייטנאם, מציג את האוכלוסיה המקומית כמי שמתנהגים כאילו המלחמה המפורסמת ההיא מעולם לא הסתיימה, נוחים למניפולציות בידי גורמים זרים וקיימים רק בכדי לשרת את המבקרים מהמערב. ז'אן רנו לבוש בלבן כדי לייצג את הקולוניאליזם הצרפתי, זה שהסתיים לפני קרוב לשבעים שנה, אבל בעיני לי עדיין מכתיב מדיניות. דמיינו סרט המתרחש בישראל, בו יש דמות של קצין בריטי שמפקד על כח מג"ב (או סתם את הבלגן שהוא חצי השעה האחרונה של "המתים של יפו"). חמשת הגיבורים שמדברים ללא הרף על זכויות אזרח וטוענים שהאוצר שנשאר מאחור שייך להם כפיצוי על כך שנתנו את גופם לממשלת ארצות הברית, בעצם מנסים לגנוב זהב שנועד לקנות את תמיכת הווייטנאמים. אין שום הצדקה מוסרית לכך שחמשת הבלאדים יקחו את הזהב לעצמם, לא משנה מה המטרה בה הם רוצים להשקיע אותו. עזבו את הקושי להעביר דבר כזה במכס, או בכלל להוציא מווייטנאם, מדינה סוציאליסטית חד-מפלגתית שבה הממשלה מפקחת מקרוב על כל מה שקורה בגבולותיה. והם לא הגנבים היחידים. ספייק לי מכיר בכך שהוא שואל סצנות מ"אפוקליפסה עכשיו", אבל לא מתייחס באותה פתיחות לגנבה ישירה מקלאסיקה אמריקאית אחרת, "האוצר מסיירה מדרה". זה בסדר לבסס סיפור על רעיונות של אחרים אם מודים בכך, אבל לי תפר בגסות סיפור של מלחמה ונאומים בהשראת Black Lives Matter סביב עלילה דומה להחשיד לסרטו של ג'ון פורד מ-1948 ולרומן עליו הוא מבוסס.

לא הכל גרוע בהזהב של נורמן. העריכה והפסקול המוזיקלי מוצלחים ודלרוי לינדו באמת מעניק את אחת מתצוגות המשחק הטובות של השנה. רק חבל שהדברים האלה לא מספיקים בכדי להציל סרט מלא בחשיבות עצמית שמשתמש בתסריט גזעני וסקסיסטי על מנת למחות כנגד אפליה בעולם האמיתי. מה גם שעלילה מלאה בטוויסטים איכשהו עדיין לא ממלאת ביעילות זמן מסך של שעתיים וחצי, מה שהופך חלקים מהסרט למשעממים ורפטטיביים במידה כואבת.

העיצוב הטוב ביותר

לפעמים צריך להוריד את הכובע בפני סרט שהולך עד הסוף עם הגימיק שלו, גם אם זה לא קשור בכלל לעלילה, אלא סתם נראה מגניב. משפחת וילובי הוא סרט שנוצר באנימציה תלת-מימדית, אולם הבמאי כריס פירן החליט לעצב את כולו כמו סרט סטופ-מושן. הוא שחק עם המהירות של הפריימים, ארגן את הסצנות כך שלא יכילו יותר מדי פרטים שזזים בצורה עצמאית וממש ממש השתדל שהכל יראה כאילו נבנה ביד. יחד עם מעצב הדמויות קרייג קלמן, פירן דאג להפוך את המחשב לסדנת יצירה בחומרים שכאילו נלקחו מחנות לאמנים חובבים. הטקסטורה של הרקעים והתלבושות מחקה ביעילות מראה של בד גס, שבבי עץ וגזרי נייר שכוסו בצבעים מלאי חיים ונותנים תחושה של עולם חי. הדמויות עצמן כאילו נוצרו בפלסטלינה או בחומר כיור אחר ושיערן מזכיר צמר עד לרמת הסיבים. אם יש עננים או עשן על המסך, הם נראים כמו צמר גפן ומים נראים כמו פלסטיק מבריק. הדעות על הסרט עצמו חלוקות (אני אהבתי), אבל שווה לצפות במשפחת וילובי אפילו רק כדי לשפשף את העיניים בתדהמה מכך שאנימציית מחשב מסוגלת להראות עד כדי כך כמו טכניקת הנפשה שונה לחלוטין.

שאר המועמדים: 1917, אנולה הולמס, ג'וג'ו ראביט, ג'ירפה, מאנק, מוליכי הזאבים, משפט השבעה משיקגו, נשים קטנות, פרה ראשונה

האפקטים הטובים ביותר

אחת התוצאות היותר משמעותיות של סגירת בתי הקולנוע היא שיצאו השנה פחות סרטים שאפשר להתלהב מהאפקטים שלהם על מסך ענק. היו כמה שהספיקו בתחילת השנה, אבל רוב אלה שבנו על בכורה קיצית או על סוף השבוע של חג המולד, נאלצו להצניע לכת ולקוות שלפחות יחשבו שהם נראים טוב בקולנוע הביתי. מסיבה זו, יש יחסית מעט מועמדים השנה, וכמעט כולם יצאו לקולנוע לפני הפיכת משבר הקורונה למרכיב העיקרי בסדר היום העולמי. אולי בגלל זה בחרתי דווקא בסרט שלא הופץ בישראל על מסך ענק והיה זמין לצפיה רק דרך המחשב. ספוטניק הוא סרט מדע בדיוני צנוע יחסית, שאינו משוויץ באפקטים מיוחדים בכל הזדמנות. זה הופך אותו למותאם יותר לצפיה ביתית ולמותחן שמנצל כראוי את הסקרנות של הצופים. סצנת הפתיחה משתמשת ביעילות בצילום מתוך חללית סובייטית מצ'וקמקת על מנת לחסוך בצילומי חוץ יקרים. לאחר מכן, לוקח זמן מה עד שרואים לראשונה את היצור סביבו נוצר הפרויקט הסודי אליו הפסיכיאטרית טטיאנה קלימובה נשלחת. היצור לא גדול ומרשים, אבל הוא נראה כאילו הוא ממש שם, באותה מציאות כמו שאר הדמויות. זו תזכורת לכך שהאפקטים הכי טובים הם לא בהכרח היקרים או החדשניים ביותר, אלא האפקטים שמשתלבים בטבעיות בעולם אותו הסרט יוצר.

שאר המועמדים: 1917, בלתי נראה, סוניק – הסרט

הפסקול הטוב ביותר

לפני שאכריז על הזוכה, מגיע אזכור לטובה לסרט על האירוויזיון (אתם יודעים איזה). אמנם כקומדיה הוא מסמל בעיני את סוף הסוס שוויל פרל רוכב עליו כבר יותר מדי זמן, אבל יש בו כמה רגעים מוזיקליים מאוד מהנים. חלקם שירים מקוריים שנכתבו עבור הסרט ולא היו מביישים שום תחרות פופ אמיתית, אחד מהם הוא מחרוזת שירים בביצוע משתתפי אירוויזיון אמיתיים, ואחד הוא נסיון לרצות בחוסר ברירה את דרישותיו של איסלנדי שיכור לשמוע את "יא יא דינג דונג!".

עם זאת, יש סרט אחד שבו הפסקול הוא יותר מכמה רגעים נחמדים, אלא חלק בלתי נפרד מחוויית הצפיה. צלילי המטאל עוסק במתופף שמאבד את שמיעתו וצריך להתרגל לחיים כחרש. מעבר לקצת שירי מטאל בהתחלה, הסרט נעזר בעריכת סאונד מדהימה בכדי להציג את העולם דרך אוזניו של מי שרגיל לתקשר רק בקול ועדיין לא למד שפת סימנים או לקרוא שפתיים. אין כמעט רגעים של שקט מוחלט, אבל עוצמת הקול מעומעמת בכדי להמחיש את אבדן השמיעה, בעוד מוזיקה עדיין מתנגנת ותיפוף עדיין משמש דרך לתקשור, אולם הם לא ברורים כבעבר. באופן מעניין, דווקא הדגמה של מכשיר שמיעה מציגה את שיא התסכול עבור מי שמוזיקה ומי שמבצעת אותה היו במשך תקופה ממושכת הדבר היציב היחיד בחייו. הוא מפחד לאבד אחת בעקבות השניה ואנחנו מלווים את המסע שלו להבנת המצב החדש. שם הסרט אינו רלוונטי רק לצליליה של מוזיקת מטאל, אלא גם לנקישת המתכת שאת רעדיה יכול אדם חרש להרגיש כשרוצים למשוך את תשומת לבו. אפילו שאני נוהג לרוב להתמקד במוזיקה עצמה כשאני בוחר את הזוכים בקטגוריה הזו, צלילי המטאל נבחר גם בזכות עוצמת הקול והשינויים ביכולת הקליטה שלו, לא רק בגלל מה שמנוגן.

שאר המועמדים: 1917, אני חושבת לגמור עם זה, בוראט 2, ג'וג'ו ראביט, הזהב של נורמן, כל החיים לפניו, מאנק, מוליכי הזאבים, נשים קטנות, קג'יליונר, תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

הקומדיה הטובה ביותר

לא היה לי ספק שג'וג'ו ראביט יהיה סרט מצחיק. טאיקה ואיטיטי הוא אחד היוצרים הקומיים הטובים בעולם כיום ויש לו חוש יוצא דופן לבימוי קומדיה. השאלה הייתה עד כמה הסרט יהיה מצחיק. כשהדמות הראשית שלך היא ילד נאצי שהחבר הדמיוני שלו הוא אדולף היטלר, ואתה מגלם את היטלר בעצמך, אסור לך לזייף באף בדיחה, כי מילה אחת לא מדויקת ואתה יכול ליצור בטעות את הסרט האנטישמי של המאה. פה נמצא הכשרון הגדול של ואיטיטי, הוא הצליח לגלם את סמל הרוע הגדול ביותר בהיסטוריה, ועדיין לגרום לאנשים לחייך. לדבריו, בחר לגלם בעצמו את היטלר כי אין דבר שהיה יותר מחרפן את הפיהרר מאשר לגלות שהוא מגולם בסרט בידי יהודי פולינזי. זה בהחלט מתחרה בעובדה שב"הדיקטטור הגדול" הוא מגולם בידי קומוניסט.

ג'וג'ו ראביט משלב בין קומדיה פרועה, כמו ילד שמפעיל בטעות מטול רקטות באמצע הרחוב, משחקי מילים כמו רועים גרמנים וצחוק על פרטים קטנים כמו החובה לומר "הייל היטלר" בעת פגישה. פרט לתפקידים קטנים יחסית של סטיבן מרצ'נט ורבל וילסון, ואיטיטי הוא רוב הזמן הקומיקאי היחיד על המסך, כאשר שאר התפקידים ממולאים בידי שחקנים דרמתיים שאומרים ועושים דברים מגוחכים. זה טריק ששוכלל בידי ZAZ (צוקר-אברהמס-צוקר) בקומדיות שלהם משנות השמונים על מנת להדגיש את האבסורדיות של המצב ולא של הדמות. האנשים בג'וג'ו ראביט הם אנושיים, אבל הם חיים במצב בו גרמניה החבולה ממלחמה ממשיכה להתנהג כמו אימפריה, ילדים גדלים עם דימוי של היטלר כגיבור-על ובטוחים שהם יודעים כל מה שצריך על יהודים, מבלי להכיר אפילו יהודי אחד. זו מציאות עצובה והסרט מאוד מותח את הרעיון לפיו טרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה. חשוב לציין שאין כאן לעג לשואה, אלא על מי שאפשר לה לקרות מתוך אשליה שהעולם יהיה טוב יותר עם פחות גזעים. עולם שבו היטלר גדול כמו הביטלז ולצופים בסרט הכי חשוב שיורקי החמוד ישרוד עד הסוף, הוא מגוחך, אבל הוא משהו שבאמת קרה.

שאר המועמדים: בוראט 2, משפחת וילובי, סוניק – הסרט, פאלם ספרינגס, קג'יליונר

שחקן המשנה הטוב ביותר

אחד הדברים שיותר מכעיסים אותי בסרטים, זה כשמי שמקבל החלטות בהפקה מחליט לוותר על דמות מרתקת ומאתגרת לטובת קלישאה שטחית. הדוגמה הקבועה שלי לכך היא ב"משחק החיקוי", בו שאלכסנדר דניסטון מוצג כטיפוס צר אופקים שמנסה כל הזמן לחבל במאמציו של טיורינג לפענח את קוד האניגמה. במציאות, דניסטון היה תומך נלהב בעבודתו האקדמית של טיורינג והעניק לו חופש פעולה ככל הניתן. הם עבדו נגד השעון כדי להשיג יתרון מודיעיני על גרמניה הנאצית וטיורינג עצמו, במקום לקבל הכרה כגיבור אחרי המלחמה, זכה ליחס של פושע מסוכן בשל היותו הומוסקסואל. אז אני תוהה, הנאצים והממשל הבריטי לא היו נבלים מספיק גדולים שהיה צריך להמציא לדניסטון אישיות חדשה לחלוטין בשביל להכניס דרמה לסיפור?

מהסיבה הזו, שמחתי לגלות שהשופט ג'וליוס הופמן, המוצג כטיפוס מנותק, אגואיסט, שמרן ולחלוטין לא אובייקטיבי במשפט השבעה משיקגו, מגולם בצורה נאמנה למציאות בידי פרנק לנגלה. אף על פי שהסרט אינו מציג את המשפט כקרקס תקשורתי בקנה המידה שהיה באמת, כל מה שקראתי בעקבות הצפיה על השופט הופמן, כולל הנטיה שלו לשכוח פרטים שנאמרו רגע לפני, היחס המתנשא כלפי בובי סיל, הכמות המטורפת של פעמים בהן האשים אנשים בביזוי בית המשפט והזמן המיותר שהקדיש בכדי להבהיר שהוא והנאשם אבי הופמן אינם קרובי משפחה, הכל נכון. לנגלה לא רק תפס את צורת הדיבור והמניירות של השופט מעורר המחלוקת, אלא ממש גרם לי לשנוא אותו. הוא השתמש בחוסר המודעות העצמית של הופמן בכדי לייצר אנטגוניזם כלפיו, מה שמשרת באופן מושלם את האג'נדה של יוצרי הסרט. ג'וליוס הופמן היה טיפוס מעצבן וקטנוני עם יותר מדי כח ופרנק לנגלה מעביר היטב את הרושם הזה.

שאר המועמדים: דיוויד ת'יוליס – אני חושבת לגמור עם זה, סם רוקוול – ג'וג'ו ראביט, ארליס האוורד – מאנק, קנדיד סנצ'ז – נבל, פול ראסי – צלילי המטאל

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הרבה תשומת לב מוענקת בימים אלה לשני גברים המשתתפים בסרט צלילי המטאל. ריז אחמד בתפקיד רובן המתופף ופול ראסי כג'ו, מנהל הבית לחרשים. בואו נדבר על אוליביה קוק, שחקנית שכבר כמה שנים נמצאת מתחת לרדאר וראויה להרבה יותר קרדיט ממה שניתן לה. קוק הייתה מועמדת לפינגווין הזהב לפני חמש שנים על הופעתה ב"אני וארל וזאת שעומדת למות", אבל גם אני לא עשיתי את הקישור עד שבדקתי לאחרונה את רשימת הקרדיטים שלה. היא הייתה שם כל הזמן, אבל די שכחתי ממנה. זה בערך משקף את התפקיד שלה כלו, בת הזוג של רובן. היא שם בתחילת הסרט, מרשימה, מרגשת, מצליחה לתת תחושה של תקוה למרות הנטיה שלה לפגוע בעצמה. היא משכה את רובן מהקרקעית והוא עזר לה להישאר עם ראש מעל המים. ואז היא נעלמת ואנחנו ממשיכים עם רובן, בלי לדעת כמעט כלום על לו. כשלו חוזרת לסרט, היא שונה. שלמה יותר, פחות מחפשת את מקומה בעולם, יותר רוצה להיות עצמה. היא פחות תלותית, אבל עדיין מפחדת להיות לבד. היא משתפת פעולה עם האנשים סביבה, אבל ממש רוצה להיות במקום אחר.

על העומק הנסתר של לו, זה שלא מודגש כמו התסביכים של רובן והאידיאליזם של ג'ו, אוליביה קוק ראויה לשבחים. כמו בסרט הזה וכמו בשאר הקריירה שלה, היא נוטה להישאר ברקע בזמן שאחרים מקבלים את התשבוחות. אם עוד לא ראיתם את צלילי המטאל, או שאתם מתכננים לצפות בו שוב, שימו לב ללו, הדמות שמספרת הרבה יותר ממה שנדמה.

שאר המועמדות: סקרלט ג'והנסון – ג'וג'ו ראביט, מייסה דאו – המתים של יפו, לילי קולינס – מאנק

השחקן הראשי הטוב ביותר

לפעמים פשוט אין לי משהו לומר על הזוכה עצמו. על התפקיד שהוא מגלם בנבל אפשר לדון על גבי פוסטים רבים, אבל אין לי שום הכרות קודמת עם פייר דלאדונשאן. יש לו כמה תפקידים בסרטים שהופצו מחוץ לצרפת והוא יחסית מוכר במולדתו, אבל ההכרות הראשונה שלי עם השחקן הייתה כשדז'ה המסתורי נוסע ברכבת, עטוי מעיל עם ברדס, ומנסה להתחיל עם אישה צעירה תוך שהוא גורם לה לחוסר נוחות. האופן בו דלאדונשאן מגלם את דז'ה הוא מה שהפך את נבל לסרט שהכי אהבתי בפסטיבל הקולנוע ירושלים השנה. הוא מגיע לעיר לאחר שהשתחרר מהכלא כשאין לו משפחה, כסף, כתובת מגורים, עבודה, או אפילו קצין מבחן. יש לו כתובת של מכר שיכול לסדר אותו לבינתיים ושפע של קסם אישי שמאפשר לו לרכוש את אמונם של זרים. דז'ה צריך רק עוד דבר אחד, אבל הסרט בכוונה ממתין עם הגילוי כדי שבינתיים נראה איזה איש מקסים הוא. פייר דלאדונשאן נותן חיים לדמות שיש לה סודות ומצליחה להסתיר אותם ביעילות. כולם מאמינים לו, הרבה סומכים עליו, אף אחד לא מכיר את דז'ה האמיתי. היכולת של דלאדונשאן להבין בדיוק כמה לחשוף בכל רגע, היא הנשק הסודי של הסרט.

שאר המועמדים: ג'ורג' מקיי – 1917, דלרוי לינדו – הזהב של נורמן, יוסף אבו ורדה – המתים של יפו, ויל מאדן – חיה חיה, זאק גוטסגן – חיים אחרים, גארי אולדמן – מאנק, אדי רדמיין – משפט השבעה משיקגו, מארק ריילנס – משפט השבעה משיקגו, אנדי סמברג – פאלם ספרינגס, ריז אחמד – צלילי המטאל, ריצ'רד ג'נקינס – קג'יליונר

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, פייר דלאדונשאן הוא סלב בקנה מידה עולמי ביחס לויקטוריה מירושניצ'נקו, אחת משתי השחקניות הראשיות בסרט הרוסי ג'ירפה. שם הסרט מתייחס לגובהה של אייה, הדמות אותה מירושניצ'נקו מגלמת. רצה הגורל ומימדיה הבולטים העניקו לה תפקיד שגם שחקנית מנוסה ממנה הייתה שמחה לקבל. תפקיד מאתגר, של אישה בעלת נכות ונטיה מינית שעד היום נחשבת לבעייתית בעיני החברה הרוסית. למרות שהסרט מתרחש באמצע המאה ה-20, חלקים ממנו רלוונטיים גם כיום ומירושניצ'נקו מבינה זאת היטב, בין אם מתוך אינטואיציה, או בעקבות הכוונה טובה של הבמאי. אייה היא מהות הסבל של אחרי המלחמה. אישה הסובלת מהתקפי שיתוק בעקבות הלם קרב, מטפלת בעצמה בילד לא שלה ושצריכה להתמודד עם טרגדיה בעוד האדם הכי יקר לה בעולם מנצל את רגשות האשם שלה. יש בג'ירפה סצנות קשות לצפיה, וזו שאולי הייתה הקשה ביותר עבור השחקנית היא סצנה שמותחת את מה שרוב האנשים מגדירים כאונס. זה לא אונס לפי ספר החוקים, אבל יש בו מן האילוץ שמביא את אייה האומללה רק לשקוע עוד יותר. שחקנית פחות רגישה הייתה נופלת למלכודות של מלודרמה ומפספסת את האפשרות לשמור על תחושה של ריאליזם, אבל מירושניצ'נקו חשה מה בדיוק עליה לעשות בכדי להעביר חלקים גדולים מהסיפור מבלי לדבר, רק במבט. אייה לא חזקה עם מילים, אבל עיניה הבולטות של השחקנית, דבר נוסף הקשור במבנה גופה, מבטאות המון.

שאר המועמדות: ג'סי באקלי – אני חושבת לגמור עם זה, מריה בקלובה – בוראט 2, תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט, רנה זלווגר – ג'ודי – מעבר לקשת, וסיליסה פרליגינה – ג'ירפה, אקוופינה – הפרידה, שירלי צ'ן – חיה חיה, סירשה רונאן – נשים קטנות, אוקסנה אקינשינה – ספוטניק, קריסטין מיליוטי – פאלם ספרינגס, אוון רייצ'ל ווד – קג'יליונר, ג'ינה רודריגז – קג'יליונר

התסריט הטוב ביותר

זה לא פשוט לקחת סיפור שכבר עובד מספר פעמים למסך ולהציג אותו בצורה מקורית. נשים קטנות עובד לתאטרון, לטלוויזיה, לאופרה ולפחות שש פעמים לקולנוע לפני שגרטה גרוויג התישבה לכתוב את הגרסה שלה. כמעריצה של הספר המקורי מאת לואיזה מיי אלקוט, גרוויג רצתה לעשות כבוד למקור, אבל בו זמנית להוסיף מסר משלה. מתוך אמונה שעוקצו של הסיפור הוקהה בידי מוציאים לאור של התקופה, גרוויג הוסיפה סיפור מסגרת בו ג'ו מארץ' מחפשת לפרסם את הספר אודות משפחתה בעולם הנשלט בידי מו"לים גברים. את תוכן הספר עצמו, גרוויג בחרה להציג בצורה לא לינארית, בחירה אמיצה בהתחשב בכמות המעריצים שיש למקור. זה לא שהיא חושבת שאלקוט לא עשתה עבודה מספיק טובה, כמו שגרוויג רצתה להשמיע את הקול שלה כנערה שגדלה על הספר וזוכרת פרטים ממנו לא לפי הסדר, אלא כרצף של קישורים. כשמדברים בסצנה אחת על נסיעה לחוף, הסצנה הבאה מציגה ביקור באותו חוף כמה שנים בעתיד. הדמות של לורי מוצגת לנו קודם כידיד של משפחת מארץ' ורק אחר כך רואים כיצד הכירו.

מה שגרטה גרוויג עשתה, על ידי פירוק ובניה מחדש של סדר ההתרחשויות, הוא לשתף את הקהל בנקודת המבט שלה כקוראת. כשהיא חושבת על הספר נשים קטנות, היא לא חושבת על רצף של מילים כתובות, אלא על דמויות, ארועים ומקומות והם מזכירים אחרים. היא בעצם משחזרת את הסיפור מתוך זכרון, לפי סדר שרק היא יכולה לחשוב עליו.

שאר המועמדים: צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה, אלייזה היטמן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד, טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט, לולו ואנג – הפרידה, דני מאדן – חיה חיה, ג'ק פינצ'ר – מאנק, ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו, פיטר דורונציס – נבל, אברהם מרדר, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הבימוי הטוב ביותר

האינסטינקט הראשוני בזמן צפיה בג'וג'ו ראביט, הוא לומר שזה נראה כמו סרט של וס אנדרסון. פלטת הצבעים העקבית, הדמויות שממוסגרות במרכז התמונה, השימוש בשיר מוכר בשפה שאינה אנגלית… זה בהחלט לא הסגנון שטאיקה ואיטיטי הראה בסרטים האחרונים בבימויו. אחרי כמה סצנות, מבינים שזה לא באמת חיקוי של וס אנדרסון, כי אנדרסון לא מביים שיחות בקצב הזה ולא שובר את המסגור המפורסם שלו כל כך הרבה פעמים. מתברר שבין שאר כישוריו, טאיקה ואיטיטי גם במאי מאוד מגוון. הוא מסוגל לביים מוקומנטרי אפל ("החיים בצללים"), אופרת חלל ("תור: ראגנארוק") ואם תלכו מספיק אחורה בפילמוגרפיה שלו, תגלו שג'וג'ו ראביט מזכיר בסגנון שלו את "עיט נגד כריש". במילים אחרות, הוא לא מעתיק מאף אחד, יש לו פשוט גישות שונות לסרטים שונים וזו אחת מהן ששלף מחדש.

הגדולה של ג'וג'ו ראביט היא לא רק בחלקים הקומיים שהזכרתי קודם לכן, אלא גם ברגעים הרציניים. הסרט לא צריך להראות מוות כדי שנבין שדמות מתה ולא צריך להראות נשיקות כדי שנבין שמישהו מאוהב. ואיטיטי מסוגל להחליף בין גישות לא רק מסרט לסרט, אלא גם בין סצנות. ג'וג'ו ראביט הוא סרט עם מצבי רוח. למרות שנדמה שתמיד נעשה שימוש באותה טכניקת צילום, באותו עיצוב רקעים, באותן תלבושות, התחושה שונה בכל פעם. סביב שולחן הארוחה יש תחושה שונה לחלוטין מאשר בקומה העליונה של הבית, או מהתחושה של הליכה ברחוב. כל סצנה נבנית בצורה אחרת מאותם חומרי גלם והתוצאה בהתאם, נוגעת כל פעם בנקודה אחרת בלב.

שאר המועמדים: סם מנדז – 1917, קנטמיר בלאגוב – ג'ירפה, דני מאדן – חיה חיה, דיוויד פינצ'ר – מאנק, טום מור, רוס סטיוארט – מוליכי הזאבים, פיטר דורונציס – נבל, גרטה גרוויג – נשים קטנות, דריוס מרדר – צלילי המטאל

הסרט הטוב ביותר

המועמדים הם…

אני חושבת לגמור עם זה – דרמה על זוגיות שמתגלה כמשהו אחר לגמרי בזכות מסע מבלבל על ציר הזמן.

ג'וג'ו ראביט – קומדיה בימי מלחמה על המשמעות האמיתית של להיות אמיץ.

נבל – סרט מטעה שמחזיק את הקלפים קרוב לחזה, עד שכבר מאוחר מדי לחזור מהימור לא נכון.

נשים קטנות – גרטה גרוויג מספרת סיפור קלאסי מנקודת מבט של קוראת ביקורתית.

צלילי המטאל – שיעור בהסתגלות, לא רק לשינויים פיזיים, אלא גם לדברים שאין מגע ישיר איתם.

הזוכה הוא…

קשה לאזן בין צחוק ודמעות. קשה לאזן בין טרגדיה על זמנית לבין אופטימיות זהירה. ג'וג'ו ראביט מצליח. זה סרט שגורם לנו לצחוק מהיטלר, לשמוע שקרים על יהודים, לכעוס על פעילי מחתרת, לשמוח על הופעתו של קצין נאצי לעימות מול בעלות הברית ועדיין, להרגיש שאנחנו בצד הנכון. לא כל מה שקורה על המסך הגיוני ובוודאי שלא מדויק היסטורית, כי הסרט מוצג דרך עיניו של ילד שכל מה שהכיר בחייו הוא תעמולה נאצית. הוא משוכנע שגרמניה היא הצד הטוב במלחמה, היטלר הוא האיש הכי מגניב בעולם ושאמא שלו לא בסדר כי היא לא מוכנה להיות כמו כולם. כשהנושא עולה, היא לא רוצה לדבר על פוליטיקה וכשהיא מסבירה לו על מה שעדיין יפה בעולם, ג'וג'ו לא מבין למה היא קוראת למה שהוא מעריץ מכוער.

כשנשאל על האופן בו גלם את היטלר, טאיקה ואיטיטי אמר שלא באמת נסה להיות מדויק, אלא יותר גרסה של עצמו עם שפם מטופש ומבטא גרוע. גם ג'וג'ו, כשהוא רואה את העולם, בעצם רואה את הגרסה שמייצגת אותו. הוא לא יודע את מה שאנחנו יודעים על מלחמת העולם ועל השואה וגם הילדים האחרים בגילו לא באמת מבינים. זה מה שהופך את תהליך הלמידה שלו למעורר אהדה. המעבר שלו מילד שטוף מוח שמתבייש בחוסר יכולתו לרצוח, למתבגר שמתחיל להטיל ספק במה שהכיר כעובדות, שומר עליו כדמות שהקהל רוצה בטובתה, גם אם הוא בכלל בצד של הרעים. ג'וג'ו ראביט הוא סרט על הצורך להיאחז באהבה מכל סוג שהיא, בין משפחה, חברים, או אוהבים, גם כשרחוקים והעולם מלא בשנאה, כי עדיף לשאוף לשינוי כמעט בלתי אפשרי להשגה מאשר להיתקע במקום שלא טוב בו.

ביקורת: הבלוז של מא רייני

במשך כמה שנים, הייתי מגיע בקביעות למסיבות בלוז שבועיות. במסיבות היינו רוקדים, לפעמים עושים תורות בבחירת הפלייליסט, לפעמים בסטודיו לריקוד, לפעמים בחדר אחורי של פאב ולפעמים בדירה של מישהו. זה לא היה מחתרתי כפי שאתם אולי מדמיינים, היינו פשוט קבוצה של תלמידי בית ספר לריקוד שנהנים לרקוד וללמוד על ההיסטוריה של המוזיקה ולא פעם מנסים לאתגר זה את זה עם בחירות מוזיקליות לא שגרתיות שעדיין התאימו לתנועות הריקוד.

העניין עם ריקוד בלוז הוא שאין צעדים מסוימים שצריך ללמוד. התנועה היא ממרכז הגוף, לא מהרגליים, ומה שבאמת צריך לדעת זה איך לשפר את התקשורת בין מוביל ומובל לרמה שהיא כמעט טלפתית. ככל שנדרש פחות מאמץ להעביר לפרטנר את התנועה הבאה שרוצים לבצע, ככה הריקוד חלק ומהנה יותר. הבעיה היא שזה לא נראה מאוד מלהיב כלפי חוץ והיה קשה לגייס תלמידים חדשים. בניגוד לריקודים כמו לינדי הופ או סלסה שמאופיינים במוזיקה מהירה ושמחה ובתנועות בולטות לעין, בלוז אפשר לרקוד במקצבים מאוד קיצוניים, כשכל זוג רוקד לגמרי אחרת, לפי הפרשנות האישית שלו למוזיקה. אפשר לרקוד מהר יחסית, אפשר לרקוד ברדיוס של בלטה, לרוב רקדנו איפשהו באמצע. זה ממש כיף למי שמתחבר למוזיקה, אבל קשה לשיווק למי שהציפיה שלו מריקוד היא מחזה מוחצן יותר. בסופו של דבר, שילוב בין מחסור ברקדנים חדשים שנמצאים מעבר לרמה הבסיסית, לחוסר הכדאיות הכלכלית עבור בתי הספר השונים, גרמו למסיבות לדעוך.

למה אני מספר את זה בהקשר של "הבלוז של מא רייני"? לא בגלל המילה בלוז, או האופן בו הדמויות מדברות על חשיבות הבלוז עבורן. אני מתחיל עם סיפור על הריקוד כדי להגן על עצמי. יש טענות, במיוחד בצד הרחוק יותר של האוקינוס האטלנטי, שריקוד בלוז הוא ניכוס תרבותי, מאחר והשורשים שלו הם בקרב עבדים משוחררים וצאצאיהם בדרום ארה"ב, שהשתמשו במוזיקה כביטוי לכאב היומיומי שלווה את חייהם בעוני כפוי ובאיומים מתמשכים מצד אנשים לבנים. טוענים שמוזיקת הבלוז והריקוד לצליליה הם מורשת תרבותית של אפרו-אמריקאים שנגזלה מהם בידי מוזיקאים לבנים שהרוויחו כסף ממחיקת ההיסטוריה השחורה. זה לא טיעון שקרי, המון לבנים זכו להצלחה בזכות מוזיקה שהוקלטה במקור בידי אמנים שחורים שלא זכו לקרדיט ראוי. מצד שני, דווקא רקדני בלוז מודרניים הם לדעתי הפתח לתיקון העוול ההיסטורי. הרבה מורים לבלוז מקדישים זמן כדי ללמד על ההיסטוריה של המוזיקה, על הסיפורים מאחורי השירים והמבצעים, על הסצנות השונות, איך להבדיל בין דלתא בלוז לשיקגו בלוז, ואיך להשתמש בהיסטוריה העשירה של המוזיקה כדי לקבל השראה לריקוד שמגיע מתוכנו. אי אפשר לאהוב בלוז באמת בלי ללמוד על המקורות שלו, כי ככל שנחשפים ליותר שירים, ככה חוזרים יותר אחורה בזמן. בימינו, כשצעירים שחורים רבים מתעלמים מבלוז לטובת מוזיקה פופולרית יותר, דווקא לבנים מהצד השני של העולם הם אלה שבאופן אירוני מנסים לשמר את המורשת של המוזיקה.

עכשיו לסרט שלשמו התכנסנו.

ב-1927, מגיעה קבוצה של נגנים לאולפן הקלטות בשיקגו. קאטלר, טולדו, סלו דראג ולוי הם להקת הליווי הקבועה של מא רייני, "אם הבלוז". בזמן שהם עושים חזרות ומחכים שהסולנית המפורסמת תגיע, ארבעת הגברים מדברים ביניהם על פרנסה, היסטוריה אישית, אמונה והאם לטרוח בכלל לעבוד על הגרסה של לוי לשיר "Ma Rainey's Black Bottom", או לוותר מראש כי ברור שמא לא תסכים לחרוג מהביצוע הרגיל שלה.

כאשר מא רייני מגיעה סוף סוף, באיחור חצי אפנתי, היא מתנהגת כדיווה במובן הפחות חיובי של המילה. היא לא מוכנה להתחיל להקליט לפני שיובאו לה בקבוקי קוקה קולה, מאיימת שוב ושוב לעזוב את האולפן כשמשהו לא מסתדר, מסרבת לבצע שירים בעיבוד שבעל האולפן מבטיח שהצעירים אוהבים, ומתעקשת שהאחיין המגמגם שלה יקליט את קטע הדיבור שפותח את השיר. בעוד שאר חברי הלהקה מקבלים את הדרישות המתישות של מא כחלק מהעבודה, נוצרת התנגשות בינה לבין לוי, שבטוח שהשלב הבא עבורו יהיה הקמת להקה משלו והעבודה עם קאטלר והאחרים היא רק בשביל תלוש משכורת.

הסיבה שהבלוז של מא רייני זוכה לתשומת לב גדולה במיוחד כרגע, היא צ'דוויק בוזמן. זה הסרט האחרון אליו הספיק להצטלם לפני מותו באוגוסט האחרון ומאחר ורק לפני כמה שנים הגיע למעמד של כוכב, הרבה אנשים סקרנים לראות את הופעת הפרידה שלו, שגם מעוררת באז לאוסקר. התפקיד של לוי הוא בהחלט שינוי כיוון מ"הפנתר השחור" או מהתפקיד הקטן שלו ב"הזהב של נורמן". בוזמן לא מגלם הפעם דמות של מנהיג כריזמטי שתמיד יודע מה לעשות, אלא טיפוס מפוקפק ושחצן שלמרות כשרון מוזיקלי בלתי מבוטל, לא מסוגל לעבוד עם אחרים בלי לגרום בעיות. הוא עושה בחירות שבברור יסבכו אותו, אבל לא אכפת לו, כי הוא בטוח שיום אחד יביט לאחור ויצחק על כולם מתוך הקאדילק שלו. הוא מזכיר מאוד את לואין דיוויס מסרטם של האחים כהן, גם הוא מוזיקאי מוכשר שעושה בחירות שגויות ואז מאשים את שאר העולם בהימורים הגרועים שלו.

ההבדל הוא שלואין דיוויס לא נועד לייצג רעיון גדול יותר. הוא בסך הכל מישהו שגאווה ואשליה עצמית מונעות ממנו להפוך למה שהוא באמת רוצה, כי הוא מפספס הזדמנויות פז שנזרקות לעברו ורק מצריכות קצת התגמשות מצדו. לוי גרין לא מקבל את אותן ההזדמנויות. אם לוי רוצה להתפרסם, הוא לא יכול פשוט לבוא לאודישן ולקוות שיאהבו את השירים שלו, או לחיות מתמלוגים על שיר שעזר להקליט בתור טובה לחבר מקושר. לוי גרין הוא שחור בארצות הברית של 1927. מוכשר ככל שיהיה, תדרש ממנו המון עבודה קשה רק בשביל להתקרב לתקליט משלו. לואין דיוויס מנסה לגנוז תקליטים ישנים שהקליט כי הוא מאמין שהחומרים המוקדמים שלו לא טובים כמו החדשים. ללוי אין בכלל את הפריבילגיה למצוא מקום אחסון עבור פריטים שאינו נושא על גופו.

זה הסיפור האמיתי של הסרט. אמנם מפגש אגואים בין דיווה לבין חצוצרן פשוט עם שאיפות גדולות יכול היה לספק מספיק חומר לדרמה בפני עצמו, אבל יוצרי הסרט, המבוסס על מחזה של אוגוסט וילסון, בחרו להדגיש הבט נוסף בחייהם של מוזיקאים שחורים במאה ה-20. הם הוסיפו סצנה בסיום שלא מופיעה במחזה המקורי בכדי להדגיש למה מבחינתם לוי גרין הוא סימפטום ולא מחלה. הם רצו להראות שעם כל המתחים בין חברי הלהקה והסיפור האישי הקשה של לוי, זה רק קצה הקרחון של המצב אליו נקלעו השחורים בארצות הברית בתקופת חוקי ג'ים קרואו. אפילו שהסרט מתרחש בשיקגו, בה חוקים אלה לא היו בתוקף, אנשים שחורים עדיין חשים מאוימים מנוכחות של לבנים ומספיק בטוחים לומר את דעתם ולהיות עצמם רק בחדרים פרטיים. רוב הסרט מתרחש בין כותליו המוגנים של אולפן ההקלטות, כאשר כל יציאה ממנו היא כמו יציאה לספארי בחליפת בשר עבור הצבעונים.

יש לי בעיה עם סצנת הסיום, כי אני מרגיש שהיא מחבלת במסר במקום לחזק אותו. מכיוון שמדובר בספוילר חמור, תוכלו לקרוא על כך רק מעבר לקו שבסוף הביקורת הזו.

מיעוט המיקומים בהם העלילה מתרחשת וההתרכזות של הסרט בשיחות בין הדמויות ולא בארועים מחוץ לאולפן, מדגישים את העובדה שהוא מבוסס על מחזה. זה לא דבר רע, פשוט אל תצפו לחוויה קולנועית יוצאת דופן. מעבר לזה שהסרט גם ככה זמין לצפיה רק בסטרימינג, הוא נשאר מאוד מצומצם ואינטימי כמעט לכל אורכו. מעט הרגעים שמצולמים מחוץ לאולפן, נראים מזויפים במיוחד, תזכורת לכך שגם הבמאי ג'ורג' סי. וולף מגיע בעיקר מרקע של תאטרון ומעט הסרטים הקודמים שביים, היו רחוקים מלנצל כראוי את המדיום המצולם (יש סיכוי ש"לילות ברודנטה" הוא אחד הסרטים הסתמיים ביותר שאי פעם צולמו). מנגד, זה גם אומר שהצלחת הסרט תלויה קודם כל בשחקנים.

צ'דוויק בוזמן מצליח לעורר אמפתיה כשצריך, למרות שהוא עושה מה שאפשר כדי להרחיק ממנו את שאר הדמויות. הוא מפעיל משחק כפול בו הוא משתמש במילים יפות ובבטחון עצמי מופגן בכדי למשוך אליו אנשים ואז מכאיב להם כשהם קרובים מדי, כי כל דבר טוב שלוי הכיר נידון להיחרב בשלב כזה או אחר. ויולה דיוויס מצוינת כהרגלה בתפקיד מא רייני. למרות שהיא נראית כמו בחירה משונה לגילום כוכבת בלוז שבזמן התרחשות העלילה, הייתה צעירה מדיוויס ביותר מעשור, השחקנית המנוסה גורמת לזה לעבוד. היא מהשחקניות היותר מהימנות ויציבות שפועלות כיום בהוליווד והבלוז של מא רייני הוא דוגמה נוספת למחויבות שיש לה לכל תפקיד.

יש לי תלונה קצת משונה בהתחשב בשם הסרט, אבל באמת התאכזבתי מכך שאין בו יותר מוזיקה. לאור העובדה שרוב הסרט מתרחש בזמן הכנות להקלטת אלבום ושהדמויות מנהלות ביניהן שיחה על כך שהבלוז הוא לא רק מוזיקה, אלא דרך חיים, בואו פשוט נגיד שראיתי סרטים על דמויות לבנות שהכילו יותר בלוז מהסרט הזה. אולי הציפיות שלי היו מוגזמות, אבל זה משהו שכדאי לדעת לפני הצפיה: הבלוז של מא רייני מכיל כמה קטעי בלוז שיגרמו לכם לזוז, אבל הוא לא הולך ללוות אתכם במסע לאורך ההיסטוריה של סצנת הבלוז בשיקגו.

הבלוז של מא רייני מסתכל על מוזיקת בלוז בתור משהו שמאחד את הנרדפים והנדכאים תחת שלטון אימים של רוב לבן. הוא כל כך ממוקד במסר הזה, שהוא גובל בגזענות. אין בסרט אף דמות לבנה חיובית, למרות שגם השחורים לא יוצאים פה כולם מלאכים. רוב חברי הלהקה הם אנשים שקולים עם ראש על הכתפיים שמנסים להתפרנס ממשהו שהם באמת אוהבים לעשות, אבל כנהוג במחזות מסוג זה, לכולם יש נקודת שבירה. אמנם האופן בו הם מדברים על לבנים הוא כוללני ומתעלם מקיומם של אנשים שפעלו נגד אפליה, אבל זה נעשה לצורך המסר. אני לא חושב שיוצרי הסרט באמת מאמינים שכל הלבנים הם אנשים רעים, כמו שהוא רוצה להדגיש אי-צדק היסטורי שנוטים להתעלם ממנו. אולי לא נעים לחשוב על זה והאופן בו הרעיון של ניכוס תרבותי מוצג בסרט הוא שטחי ולא מדויק היסטורית, אבל זה עדיף על התעלמות מוחלטת כפי שנעשה במשך עשרות שנים. המחזה שיש לו מסר הפך למסר שיש לו סרט ונעזר בהופעות משחק טובות בכדי לכפר על הפגמים הטכניים וראיית העולם בשחור-לבן שהוא מאמץ. רוב הזמן, הוא מעניין וכתוב יפה, כאשר הבעיה הגדולה, זו שלא קיימת במחזה המקורי, מפורטת בפסקה הבאה עבור מי שספוילרים לא מרתיעים אותו.

——————————————————————————————————

ספוילר לסוף הסרט:

המחזה בנוי סביב השבירה ההדרגתית של לוי שנכנס לסיפור מלא בטחון ויוצא ממנו נבגד ועם צורך להוציא עצבים על מישהו. הכעס כל כך מעוור אותו שהוא דוקר אדם למוות ולא מפנים את ההשלכות של מעשיו. התרוץ לכך הוא דריכה על הנעליים היקרות שלוי קנה בתחילת הסרט, אבל ברור שזה רק הטריגר בסופו של סיפור חיים שמוביל לטרגדיה בלתי נמנעת. לוי למד בגיל צעיר שיש דברים שאפשר לפתור רק בעזרת נשק והוא כל כך מתוסכל בסוף הסיפור, שכבר אין לו את היכולת להבחין בין אויב לבין חבר.

הבעיה שלי היא עם התוספת של יוצרי הסרט רגע לאחר מכן. הסצנה האחרונה מראה לנו איך אחד השירים שלוי מכר למל סטרדיבנט מבוצע באולפן בידי להקה שכל חבריה לבנים, כדרך להראות שסטרדיבנט מעדיף לשווק לקהל שלו זמר לבן מאשר שחור, תוך שהוא מוחק את האמן המקורי מעל דפי ההיסטוריה. העניין הוא שמעבר לחוסר הדיוק ההיסטורי (אמנים לבנים החלו להקליט מוזיקת בלוז באופן מסחרי רק כשלושים שנה מאוחר יותר, וקשה להאמין שבעיר מעורבת כמו שיקגו תהיה להקה כל כך גדולה שאין בה אף חבר שחור, בטח בתקופה בה בלוז נחשבה למוזיקה בלעדית למבצעים שחורים), הסצנה הזו מנסה לגרום לנו לכעוס על המפיק, למרות שעשה את ההחלטה הנכונה בנוגע ללוי. עד לנקודה זו, לא נראה שיש לסטרדיבנט בעיה לשווק אמנים שחורים, הרי כל הסיפור קיים בזכות הכדאיות הכלכלית שהוא מוצא בעבודה עם מא רייני. זה אומר שהסרוב שלו להפיק אלבום עבור לוי לא נוגע בהכרח לצבע עורו, אלא לכך שסטרדיבנט לא רואה בו כוכב. הוא קונה מלוי את השירים במחיר של 5 דולר לאחד, שזה שווה ערך לכמעט 75 דולר היום. לא המון כסף, אבל יותר ממה שרוב המוזיקאים המתחילים מרוויחים בימינו על שירים לא מוקלטים. מאחר ולוי קונה בתחילת הסרט נעליים ב-11 דולר, אפשר להבין שיש לו כסף לבזבז בזכות העבודה עם מא רייני ושהתסכול נובע לא רק מהדחיה בידי המפיק הלבן, אלא גם כי הביא את עצמו לפיטורין בידי הזמרת שספקה לו הכנסה קבועה.

כל זה עניינים טכניים, והיה אפשר לשלב אותם בסיפור בצורה יותר חכמה. הבעיה האמיתית בעיני היא שהסצנה על ניכוס תרבותי שדוחק את לוי מדפי ההיסטוריה לטובת זמר לבן, מגיעה רגע אחרי שרצח מישהו שדרך לו על הנעל. אין לי שום סימפתיה כלפי לוי בשלב הזה. בקושי נותרה לי עוד קודם עם החיפוש המתמיד שלו אחר צרות, אבל הרעיון לפיו אני אמור להזדהות עם רוצח כי קנו ממנו שירים במקום להפיק לו אלבום, לא תופס. ניכוס תרבותי הוא נושא רציני שאפשר לדון בו שעות, אבל יוצרי הסרט עושים הנחה רצינית ללוי מכיוון שהוא שחור. במקום להתיחס לאבדן הקרדיט וההכנסה הקבועה מחוזה הקלטות כפועל יוצא של האופי הבעייתי של לוי והעובדה שהוא, אני חוזר על זה, רצח בן אדם, הקהל אמור לשכוח לו את זה כי הוא קרבן של הנסיבות והרבה יותר גרוע שלבנים גונבים משחורים את התרבות שלהם. סליחה, אבל Two wrongs don't make a right ועם כל הצער על מה שקרה לאנשים ראויים ממנו, להציג את לוי כקרבן רגע אחרי שלקח את חייו של אדם חף מפשע, לא באמת עובד לטובת הסרט.

תשובות למונחי חיפוש מ-2020

ישנן מספר דרכים להגיע לבלוג הזה. הרוב מגיעים דרך חיפוש אחר ביקורת על סרט מסוים, או מידע עליו, או קישור לצפיה ישירה (מצטער, את זה אין כאן). אחרים מגיעים דרך פייסבוק, בעקבות הפניה אישית שלי. לצד אלה, יש מיעוט של חיפושים שאני לא ממש בטוח איך הם הובילו דווקא לפוסט בבלוג הזה. עדיין, כדי שאנשים לא יצאו מאוכזבים, אנסה לענות על כמה מהחיפושים הפחות שגרתיים שהביאו אנשים לבשביל הזהב במהלך שנת 2020.

"בלוג עבד לובש בגדי נשים סיפור אמיתי" – לא ממש תחום המומחיות שלי, למרות שסביר להניח שבשיחת טלפון אחת אני יכול להשיג רשימה של אנשים שיותר מבינים בזה. בינתיים, אם אתם מעל גיל 18, אפשר לחפש באתר כמו "הכלוב" שבו אנשים יוכלו לעזור. אם החיפוש הוא אחר סרט שמבוסס על סיפורו האמיתי של עבד לובש בגדי נשים המנהל בלוג, סביר להניח שקיים משהו כזה, אבל לא נתקלתי בו בעצמי.

"באטגירל חשפנית" – חשפנות היא עיסוק מפוקפק שפעמים רבות כולל ניצול מיני ונפשי של נשים הנמצאות במצוקה. ברור שיש כאלה שיותר בשליטה ואני מניח שבאטגירל מספיק קשוחה בשביל להחליט בעצמה בפני מי היא מעוניינת להתפשט, אבל באופן כללי, זו תעשיה שאני לא תומך בקיומה. בנושא אחר, כאן לא מוכרים תחפושות לפורים.

"מלאכי ברטון" – אני מניח שמדובר במלאכים שלבושים בחליפת פסים שחורה-לבנה, מנגנים לחנים של דני אלפמן על נבל ומקבלים שוב ושוב הזדמנות, למרות שהם כבר מזמן מעבר לשיא.

"בות פופ מפחידה" – אולי בובה של מלאך ברטון? נשמע די מטריד.

"מי מחזיק בהכי הרבה אוסקרים" – זו דווקא שאלה שהגיוני שתוביל לכאן, אבל התשובה לא פשוטה. וולט דיסני הוא האדם שזכה בהכי הרבה פרסי אוסקר, אולם במצבו הנוכחי, אני בספק אם הוא מחזיק בהם בעצמו. מבין האנשים החיים, איש האפקטים המיוחדים דניס מארן הוא שיאן הזכיות, עם תשעה פרסים, רובם במהלך שנות השמונים. במידה ולא מתעקשים לייחס את ההשג לאינדיבידואל, איטליה זכתה 14 פעמים באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

"מה צריך בשביל בלשים" – קודם כל, צריך חקיקה שתגדיר מה הבלשים יכולים לחקור. לאחר מכן, צריך פושעים שיעברו על החוק כדי שיהיה לבלשים מה לחקור. לבסוף, צריך מערכת שתדאג לגייס ולתקצב אנשים שיועסקו כבלשים תחת רשיון. אם אתם גרים בישראל ורוצים להיות בלשים בעצמכם, עליכם לגשת לאתר האינטרנט של לשכת גיוס משטרת ישראל, לבדוק אם אתם עומדים בתנאי הסף ולהגיש מועמדות לתפקידי שטח במחוז ירושלים או במחוז תל אביב. שימו לב שניתן להגיש מועמדות רק למשרה אחת, אז תחשבו טוב איזה מחוז עדיף לכם.

" " – החיפוש הכי אקזיסטנציאליסטי שנתקלתי בו. אני לא יודע מה האלגוריתם של גוגל הבין מזה, אבל מישהו למעשה הגיע לבלוג על ידי זה שהשאיר את שורת החיפוש ריקה. כנראה הרגיש בר מזל.

"אדגר ההקפצות כדור" – יש לידידה שלי ארנב בשם אדגר, אבל אני לא חושב שהוא נוהג להקפיץ כדורים. מצד שני, פה זה בלוג על קולנוע ואדגר זה אדגר רייט. צר לי לאכזב את המחפש.ת היקר.ה, אבל ממה שאני מבין, אדגר רייט לא מתעניין בכדורגל. אפילו שהוא בריטי, הוא מצליח להביע חוסר עניין בכדורגל מבלי להיכלא בטאוור של לונדון. מי ידע שזה בכלל חוקי אצלם?

"2016?" – יותר גרוע, 2020.

"גדזילה 2014" – אני יודע שבטח התכוונו לסרט הנורא שבו יש לגודזילה פחות זמן מסך מאשר לאוקינוס השקט, אבל בחרתי לדמיין שמישהו מחפש סרט על בחור בשם גד שיוצא מהים בעקבות ניסוי גרעיני ומתחיל להשמיד את קריית אתא.

נבואה לאוסקר: 24.12.2020

סרט

הזהב של נורמן

האב

פרה ראשונה

הבוגד והמשיח השחור

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם

ארץ נוודים

אישה צעירה ומבטיחה

משפט השבעה משיקגו

בימוי

ספייק לי – הזהב של נורמן

קלי רייכארט – פרה ראשונה

דיוויד פינצ'ר – מאנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נוודים

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – הזהב של נורמן

ג'ק פינצ'ר – מאנק

אלייזה היטמן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

אמרלד פנל – אישה צעירה ומבטיחה

ארון זורקין – משפט השבעה משיקגו

תסריט מעובד

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ג'ונתן ריימונד, קלי רייכארט – פרה ראשונה

צ'רלי קאופמן – אני חושבת לגמור עם זה

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נוודים

שחקן ראשי

צ'דוויק בוזמן – הבלוז של מא רייני

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

דלרוי לינדו – הזהב של נורמן

גארי אולדמן – מאנק

שחקנית ראשית

ויולה דיוויס – הבלוז של מא רייני

סידני פלנגן – אף פעם, נדיר, לפעמים, תמיד

ונסה קירבי – קרעים של אישה

פרנסס מקדורמנד – ארץ נוודים

קרי מאליגן – אישה צעירה ומבטיחה

שחקן משנה

סשה ברון כהן – משפט השבעה משיקגו

דניאל קאלויה – הבוגד והמשיח השחור

לזלי אודום ג'וניור – לילה אחד במיאמי

פול ראסי – צלילי המטאל

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

שחקנית משנה

מריה בקלובה – בוראט 2

אלן בורסטין – קרעים של אישה

אוליביה קולמן – האב

אמנדה סייפריד – מאנק

הלנה זנגל – חדשות העולם

סרט אנימציה

הקרודים: עידן חדש

מעל ומעבר לירח

נשמה

בית הזאב

מוליכי הזאבים

סרט בינלאומי

עוד סיבוב (דנמרק)

טובה (פינלנד)

לה יורונה (גואטמלה)

לעולם לא ירד שוב שלג (פולין)

דו"ח אושוויץ (סלובקיה)

צילום

אן רות' – הבלוז של מא רייני

אריק מסרשמידט – מאנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

ג'ושואה ג'יימס ריצ'רדס – ארץ נוודים

הויטה ון הויטמה – טנט

עריכה

אדם גוף – הזהב של נורמן

יורגוס למפרינוס – האב

קירק בקסטר – מאנק

קלואי ז'או – ארץ נוודים

אלן באומגרטן – משפט השבעה משיקגו

פסקול מקורי

טרנס בלנצ'רד – לילה אחד במיאמי

ג'יימס ניוטון – חדשות העולם

ג'ון בפטיסט, טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

דניאל פמברטון – משפט השבעה משיקגו

עיצוב אמנותי

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

טנט

וונדר וומן 1984

עיצוב תלבושות

אמה

הבלוז של מא רייני

מאנק

חדשות העולם

משפט השבעה משיקגו

איפור ועיצוב שיער

יומני האפלצ'ים

הבלוז של מא רייני

מאנק

לילה אחד במיאמי

משפט השבעה משיקגו

סאונד

הבלוז של מא רייני

מאנק

נשמה

צלילי המטאל

טנט

אפקטים חזותיים

בלתי נראה

מולאן

סוניק – הסרט

טנט

וונדר וומן 1984

ביקורת: מאנק

זה לא סוד שאיני מאוהדיו הגדולים של "האזרח קיין". לפני שאני מתבקש להחזיר את תעודת המבקר שאין לי (צריך להשלים ציון במתמטיקה כדי לקבל אותה), אבהיר שאני לא מתכחש לכך שמדובר באחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בכל הזמנים, או שאורסון ולס היה קולנוען ממדרגה ראשונה. אני פשוט לא אוהב את הסרט הזה באופן אישי. הוא לא תפס אותי באף אחת מהפעמים שצפיתי בו, למרות שאני כן מעריך את החדשנות הטכנית שלו ואת אופן העברת הסיפור החריג. הבעיה עבורי תמיד הייתה שהסרט לא הצליח לגרום לי להתעניין בדמות הראשית, או בנסיון לגלות מה משמעות דבריה האחרונים. יש לי את אותה הבעיה עם "הסנדק" ועם "זה יגמר בדם" וזה לא מוריד מחשיבותם ההיסטורית. אני מעריך את האיכות הטכנית של הסרטים האלה, אבל לא הצלחתי לפתח עניין אמיתי בתוכן.

עכשיו שהוצאתי את זה מהמערכת, בואו נדבר על "מאנק", סרט שעוסק בשם הפחות מפורסם שרשום על התסריט של "האזרח קיין". הסרט מתחיל עם הגעתו של הרמן ג'יי. "מאנק" מנקייביץ לעיירה המדברית ויקטורוויל, קליפורניה. מאנק שוכר שם בית על מנת להתאושש מתאונת דרכים שהותירה אותו עם רגל שבורה ולעבוד בינתיים על תסריט אותו הבטיח לאורסון ולס שישלים בקרוב. לצדו נמצאים מזכירה אנגליה בשם ריטה אלכסנדר, אחות גרמניה בשם פראוליין פרידה ומאגר אלכוהול שלא בהכרח נועד לחיטוי.

הסרט מדלג בין תקופת הכתיבה של קיין לבין רגעים בחייו של מאנק שקדמו למצב הנוכחי. אנחנו נחשפים לארועים שונים במהלך שנות השלושים, כאשר עבד כתסריטאי עבור MGM ולאחר מכן, עבור פרמאונט. ברגעים בהם לא היה עסוק בהימורים ובטיפוח התמכרותו לטיפה המרה, יצר מאנק קשר עם השחקנית מריון דיוויס ועם בן זוגה, איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. בעוד אירופה נערכת למלחמה הקשה בתולדותיה, קליפורניה, והוליווד בפרט, נערכת למלחמה בין שני מועמדים למשרת המושל: הסופר אפטון סינקלר, המבקש לגבש מדיניות סוציאליסטית שמטרידה את עשירי לה לה לנד, והמועמד הרפובליקני פרנק מרים, הנתמך כספית בידי הרסט ופוליטית בידי לואי בי. מאייר וכל מי שרוצה להמשיך לעבוד בעיר הזאת.

בראיון בתכנית של דיק קאבט, הסביר אורסון ולס כיצד חשב על כל כך הרבה רעיונות חדשניים ופורצי דרך בזמן בימוי קיין. הוא הסביר שמדובר היה בעיקר בחוסר נסיון ששחק לטובתו. הוא לא ידע שלא אמורים לעשות דברים מסוימים בסרט ולא היה על הסט אף אחד שיעצור אותו, אז כל מיני רעיונות שעלו על הדרך ולא נעצרו בידי מבוגר אחראי עזרו להעניק לסרט מראה יחודי. הוא היה מסוגל לצחוק על זה ממרחק של שנים, כמו גם על פגישה מקרית בה הציג את עצמו בטיפשותו להרסט מכל האנשים. ידוע שהרסט פרש את "האזרח קיין" כמתקפה אישית נגדו ולמרות שוולס תמיד הקפיד לומר שהדמות הראשית מבוססת על אוסף של אנשים אמיתיים ולא רק עליו, איל העיתונות עשה כל שביכולתו למנוע את הפצת הסרט. מעט מאוד מזה מוזכר בכלל במאנק. יש אנשים שמנסים לשכנע אותו לגנוז את הפרויקט, אבל התסריטאי מוצג כאנטי-גיבור שעומד מול המכונה, בעוד אורסון ולס הוא יותר איש הקשר האחרון שלו עם הוליווד מאשר שותף ליצירה. נלקח חופש רב בהצגת הרמן מנקייביץ כמבקר העיקרי של הרסט וכמי שבנה את התסריט ספציפית סביב דמותו של המושך בחוטים בקליפורניה. בחירה זו מעוררת מחלוקת מכיוון שנעשה שימוש במאנק כדרך להסביר את הקשר בין הרסט לקיין, אף על פי שמאנק האמיתי כנראה לא היה כזה מעורב פוליטית והתרחק מפרנסי העיר בגלל נטייתו להשתכר ולא בגלל התערבותם בבחירות.

ג'ק פינצ'ר, אביו המנוח של הבמאי דיוויד פינצ'ר, כתב את התסריט למאנק לפני יותר משלושים שנה. בניגוד לאורסון ולס, שבחן כל מיני רעיונות במהלך הצילומים, פינצ'ר הבן ידוע כבמאי החלטי ביותר. הוא בחר לצלם את מאנק בשחור-לבן, עם סאונד שמוקלט במונו ובימוי ששואב השראה ישירה מ"האזרח קיין" ומסרטים נוספים בני זמנו. ההחלטיות הזו גם הביאה לעיכוב הצילומים במשך עשורים, כי פינצ'ר המתין לטכנולוגיה שתחקה ביעילות תחושה של 1941, וגם היה צריך לצבור לעצמו מספיק מוניטין וכח בכדי למצוא אולפן שיסכים להפיץ סרט כזה. בסופו של דבר, הסרט מופץ בידי נטפליקס, מה שבכל זאת קצת שבש את החזון של הבמאי, כי לפני 79 שנים לא היו שרותי סטרימינג.

כרגיל אצל דיוויד פינצ'ר, התוצאה היא סרט שכל פרט קטן בו מחושב ומעוצב כך שיתאים לתמונה הגדולה. אפילו נוספו "סימני סיגריה" – עיגולים המסמלים למקרין מתי להחליף גלגל – בצד התמונה, ואם אתם מכירים את הפילמוגרפיה של פינצ'ר, גם לכם זה ישר גרם לחשוד שהושתלו פריימים מסרט פורנו במהלך ההקרנה. העיצוב האמנותי מצטרף לשאר ההבטים הטכניים ביצירת התחושה התקופתית, אולם מה שהכי מחזק את האשליה הוא קצב הדיבור. הרמן מנקייביץ נודע גם במציאות כאדם שנון בעל חשיבה מהירה, וגארי אולדמן מגלם אותו תוך התענגות על הצד הזה באישיותו. גם כשהוא שיכור לגמרי, יש לו הערה בשלוף על טיב הארוע בו הוא נמצא, או בדיחה עוקצנית על חשבון אנשים חזקים ממנו. לצד הצילום, הסאונד והתפאורה, מה שהכי מוכר את הסרט כמתרחש בתור הזהב של האולפנים, הוא העובדה שאנשים מדברים כמו בקומדיית סקרובול. זה קצב מהיר שקיים היום רק בהפקות של ארון סורקין או איימי שרמן-פלדינו, אבל היה נפוץ בהרבה בתקופה בה לואי בי. מאייר שלט בעיר הסרטים.

אפרופו מאייר, למרות שמאנק מדגיש את השחיתות ומכירת העקרונות שהפכו את ויליאם רנדולף הרסט למודל לדמותו של קיין, הוא בהחלט לא חוסך ביקורת מראש MGM באותה תקופה. לואי בי. מאייר, המשוחק במיומנות בידי ארליס האוורד, מתואר כשקרן מניפולטיבי שנאמנותו להרסט ולכסף הפכו אותו לנבל שמדבר בחמימות כלפי מי שעושה כדברו, בעודו נוקם בבעלי העמדות העצמאיות. הוא מקצץ במשכורות ללא כוונה לפצות את העובדים, מפיץ שמועות על מעבר האולפנים לפלורידה כדי ליצור אנטי ציבורי כלפי אפטון סינקלר ובסצנה סמלית במיוחד, מחליט שלא לאפשר לעליית הנאציזם למנוע ממנו להפיץ סרטים בגרמניה, כי מדובר בשוק גדול שחבל לוותר עליו. זאת בעוד מאנק מוצג כהפך המוחלט ממנו: אדם המרחיק את אוהביו, אך נלחם על עקרונות, מבקר בחריפות את כל מי שנתפס בעיניו כזיוף ופועל בסתר לטובת אנשים נזקקים שאינם מוכרים לקוני הכרטיסים. הוא נתפס בעיני הפינצ'רים כמעין יוסל'ה קמצן קדוש, הנותן בסתר ונמנע מלפרסם זאת, בעוד המוניטין שלו סופג את הקנס.

מנקודת מבט היסטורית, רוב הארועים המוצגים בסרט אכן התרחשו ורבים מהציטוטים המיוחסים למאנק אכן מתועדים כאמירות שלו. למרות זאת, הזמן הרב שעבר מכתיבת התסריט ועד תחילת הצילומים, הביא לכך שהפוקוס בסיפור השתנה. הגרסה המקורית, שנכתבה כשג'ק פינצ'ר עוד היה בחיים, התמקדה יותר בשאלה מי באמת כתב את "האזרח קיין". ככל שההפקה התעכבה והתסריט עבר שכתובים, הופנה חלק גדול יותר מהסיפור להתחקות אחר ההשראה לקיין, כאשר מאנק משמש כמבקר של בני תקופתו ומפתח בעקבות ההכרות איתם את התסריט הלא מחמיא. עם כל חיבתי לדיוויד פינצ'ר, מרגישים שמאנק הודבק באופן מלאכותי בעמדת הצדיק בסדום, אולי בהשראת ארועים אמיתיים באמריקה של טראמפ, תוך הקטנת חלקם של אחרים ביצירה. זה מרתק לראות עד כמה הקשר בין הון ושלטון היה חזק באותה מערכת בחירות ועד כמה ראשי האולפנים יכלו להרשות לעצמם לפגוע בעובדים ולזלזל בקהל מבלי לחוות השלכות. עם זאת, ישנן דרכים מעודנות יותר להראות זאת מאשר להציג את כל מי שאינו מאנק, כולל אחיו ג'וזף (שהפך בעצמו לבמאי ותסריטאי מפורסם) ואורסון ולס, כחלק מהמערכת המדכאת.

מאנק הוא סרט בינוני פלוס בסטנדרטים של דיוויד פינצ'ר, שזה עדיין טוב בהרבה מציון דומה בסטנדרטים של רוב הבמאים. גארי אולדמן סוחב בקלילות יחסית את הסרט על גבו, השחזור התקופתי והמחוות הגלויות לקיין תורמים למראה היחודי של ההפקה והסיפור הלא לינארי מעניין ומספק הזדמנויות רבות לחובבי קולנוע קלאסי לזהות את כל השמות הנזרקים לחלל הסצנה. הרמן מאנקייביץ היה ככל הנראה אדם מרתק גם במציאות והסיפורים מאחורי הקלעים של "האזרח קיין" מעניינים לא פחות מהסרט עצמו (או יותר ממנו, לדעתי הלא פופולרית). התסריט של פינצ'ר האב מספק טעימה מכל זה, אבל בוחר בנקודת מבט מעוותת, בה מאנק הוא השורק במשרוקית שמנסה שוב ושוב לגנוב את אור הזרקורים מהאנשים שההיסטוריה זוכרת, או לפחות זוכרת את היצוג הקולנועי שלהם.

ביקורת: בוראט 2

ב-3 בנובמבר 2005, נערך בליסבון טקס פרסי המוזיקה האירופיים של MTV. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שצפיתי בטקס (הזדקנתי מאז), אבל אני זוכר אותו כאחד המוצלחים. המנחה היה טיפוס מוזר, גבוה עם שפם וחליפה, שדבר במבטא לא ברור, זרק מילים בשפה מזרח אירופית ופתח את הערב במילים "ברוכים הבאים לתחרות האירוויזיון". הוא הוצג בתור בוראט סגדייב ועד כמה שרשת MTV הלכה והתפצלה באותם ימים למגוון ערוצים מקומיים, נראה שגם אף אחד בקהל לא בדיוק יודע מי זה. לא היו תקלות מיוחדות, חוץ מהפרעה מתוכננת באמצע הופעה של פו פייטרז, אז גם לא היה משהו חריג לדווח עליו. הטקס התנהל כצפוי ואולי בפעם האחרונה בתולדותיו, למעשה התרכז במוזיקה ולא בנסיונות להמציא עצמו מחדש בעידן המדיה החברתית.

אחרי שהטקס הסתיים, עשיתי חיפוש מהיר וגיליתי שבוראט הוא בעצם דמות של סשה ברון כהן, כוכב הטלוויזיה הבריטי. זו הייתה הפעם השניה בה ברון כהן הנחה את הטקס של MTV, כשהראשונה הייתה ארבע שנים לפני כן, בדמותו של עלי ג'י. ההבדל הוא שעלי ג'י היה מוכר לצופי הערוץ מהופעתו בקליפ של מדונה, בעוד בוראט היה מוכר רק למי שצפה בתכנית הטלוויזיה בה הופיע. זמן קצר לאחר מכן, התברר שבוראט לא סתם נבחר להיות הדמות המנחה את הטקס, אלא שזה היה צעד ראשון במסע לקידום הסרט שיהפוך לתופעה בינלאומית שנה לאחר מכן.

אתם זוכרים איך זה היה. אנשים מחקים את הקאץ' פרייזים של בוראט, נרשמה עליה חדה בכמות הכיפים הניתנים ברחבי העולם וכולם דברו על כך שסשה ברון כהן הוא הדבר הגדול הבא בתחום הקומדיה. זה לא רק שהסרט היה מאוד מצחיק, הוא גם נתפס כסאטירה מצמררת על אמריקה השמרנית שבאמצע כהונתו השניה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, הייתה כנראה בתקופה הכי מעוררת מחלוקת בתולדותיה, לפחות לעיניים זרות. ולפחות עד שטראמפ נבחר.

חלפו 14 שנים מאז שבוראט הפך לכוכב ושם את ארצו קזחסטן על המפה. לרוע המזל, מדובר במפת המקומות המביכים ביותר על פני כדור הארץ, מה שמאוד הרגיז את הממשלה והביא לפיטוריו של בוראט ושליחתו לעבודות כפיה. כעת, הוא זוכה לחנינה ונשלח שוב לאמריקה בשם ארצו. ראש ממשלת קזחסטן רוצה שבוראט יביא מתנה יוקרתית לסגן נשיא ארה"ב מייק פנס ויתעד את מסעו עם כמות לא ידועה של אנשי צוות. כשבוראט מגיע ליעדו, הוא מגלה שבמקום המתנה, מחכה לו בתו המתבגרת טוטאר, ממנה היה מנותק רוב חייה. לאחר התיעצות דרך פקס עם ראש הממשלה, מחליט בוראט להעניק את בתו כמתנה במקום ובכך גם לשפר את היחסים בין המדינות, גם להציל את עצמו מהוצאה להורג וגם להגשים את חלומה של טוטאר להתחתן עם אמריקאי עשיר כמו מלניה.

באופן טבעי, "בוראט 2" מכיל כמה הבדלים משמעותיים מהסרט הראשון. הסיבה שבמשך שנים ברון כהן לא חזר לדמותו של בוראט היא שהיו מזהים אותו בקלות. מאחר וכל הרעיון היה שאנשים מתייחסים אליו כאל כתב לגיטימי ממדינה זרה, לא ניתן להשיג את אותו אפקט כשאנשים ברחובות טקסס מזהים אותו ורוצים לצלם איתו סלפי. ההפקה מכירה בכך ועל כן בוראט מסתובב חלק גדול מהסרט בתחפושת, לרוב של מה שהוא תופס כאמריקאי ממוצע. זה מאפשר לו לצלם תגובות אמיתיות של אנשים, אם כי, ופה נמצא ההבדל הגדול השני, הוא בברור פחות מראיין אותם ויותר מנסה להוציא מהם תגובות לקומדיית ההלם שהוא מנסה ליצור.

זו הסיבה שההפקה הייתה חייבת את טוטאר. בעוד סשה ברון כהן הפך מאז הסרט הראשון לאדם מאוד מפורסם, במיוחד כשהוא מחופש לבוראט, השחקנית הבולגריה מריה בקלובה בקושי מוכרת אפילו במולדתה. למרות שלא ברור מאיפה טוטאר, שגדלה כביכול בכפר קטן במדינה בה לא נוהגים לספק לנשים אפילו לימודי ליבה, יודעת אנגלית באותה רמה כמו אביה, היא הקלף הסודי של הסרט. בזכות היותה בעלת מראה צעיר (השחקנית בת 24 במציאות), היא מסוגלת לגלם בת נוער שעדיין זקוקה לאישור מאביה בכדי לעשות דברים, אבל מספיק גדולה בשביל להגיע בעצמה למסקנות על נשיות ועל המרחק שגברים מוכנים לעשות בשביל לפתות מישהי. הסרט פחות מתעסק בשמרנות ובשנאת הזרים המובנית בחברה האמריקאית, ויותר בגילוי מה דומה ומה שונה בין אמריקה לבין הכפר הקטן. תומכי המפלגה הרפובליקנית ואנשי דת עדיין מוצגים באור נלעג, אבל יותר בעקבות מה שנאמר עליהם מאשר מה שהם עושים בעצמם.

כאן ההבדל האחרון ואולי המהותי ביותר בין הסרט הראשון לבוראט 2. בסרט הראשון, בוראט לא היה צריך להתאמץ כדי להוציא אנשים רע מול המצלמה. הם פשוט היו מתחילים להסביר לו איך דברים מתנהלים באמריקה והיו בעצמם מספקים אמירות גזעניות ונלעגות, או מביכים את עצמם בכדי לא להעליב את הזר חסר ההשכלה. הסרט גם הציג עד כמה רגש לאומני יכול להביא אנשים לתגובות אלימות כאשר הם חשים שמישהו לועג לארצם האהובה.

בבוראט 2, רוב המרואיינים יוצאים קודם כל אנושיים. אפילו שני חובבי הקונספירציות שבטוחים שדמוקרטים אוהבים לשתות דם של ילדים (ברצינות), הם אנשים חמים וחברותיים שלהוציא את האמונות המופרכות שלהם, מתנהגים בצורה די נורמטיבית. גם כשטוטאר מנסה לסחוט תגובות מתלהמות, זה מוביל בעיקר לרחמים כלפיה ולאנשים שמניחים שאו שמותחים אותם, או שמדובר בבחורה שצריכה עזרה. אחת המצולמות, בייביסיטרית מקצועית שמתבקשת לשמור על טוטאר, אפילו מוצגת כגיבורה שלא מועדת לרגע מול ההתנהגות המוזרה של ה"קזחים". כמה שמניחים בפניה מלכודות, היא יוצאת מהסרט כמודל לחיקוי עבור נשים צעירות. ברור שתורמת לכך השתיכותה לאוכלוסיה מוחלשת, אבל זה עדיין משהו שלא היה בסרט מ-2006, הנכונות להציג את האנשים הטובים שפוגשים בדרך ולא רק להביך בעלי שררה. שלא תטעו, עדיין יש פה רגעים בהם אנשים נראים ממש רע, כשגזענות והחפצת נשים הם דברים שנראים להם חלק טבעי מהחיים. עם זאת, ההפקה בחרה שלא לכלול בסרט את התגובות היותר אלימות שהתקבלו. אולי זו התרככות בגלל הזמן שעבר, אולי זה משבר הקורונה שגורם לברון כהן לחוש פחות זרות בקרב האמריקאים, או שאולי זה קשור לתאריך היציאה של הסרט.

מאחר ונכון לכתיבת שורות אלה, בתי הקולנוע בישראל עדיין סגורים בעקבות מגפה עולמית, אני מפרסם ביקורות לפי לוח זמנים פחות הדוק. חיי המדף של סרט חדש כבר לא נמדדים בשבועות, אלא בחודשים, והוא נותר זמין לאורך זמן בשרותי סטרימינג שונים. בוראט 2 יצא באופן רשמי באמזון פריים ב-23 באוקטובר 2020, כמעט חודש לפני שצפיתי בסרט בעצמי. תאריך ההפצה נבחר בכוונה כך שיהיה קרוב לבחירות לנשיאות ארה"ב, בתקוה להשפיע על אנשים לקחת ברצינות את הכח שנמצא בידיהם ולבחור איזו אמריקה הם רוצים לארבע השנים הקרובות, זו של טראמפ, או אחת שמתחייבת ללכת בדרכים אחרות. התאוריה שלי היא שבוראט 2 מתמקד יותר באנשים הפשוטים ובדברים על-זמניים כמו יחס לנשים, מכיוון שיוצרי הסרט לא רוצים להרחיק את בעלי זכות ההצבעה. במקום להציג את אמריקה כמקום חשוך שחי באשליות כמו בסרט הראשון, המטרה עכשיו היא להראות את המורכבות של המעצמה החזקה בעולם, שבה הפוליטיקאים משקרים במצח נחושה, בזמן שהאזרחים מנסים לחיות את חייהם. זה לא שבמציאות הכל הלך חלק ובוראט לא נתקל בגילויי שנאה, אבל הוחלט הפעם להשאיר אותם בחוץ. כן, אנשים עדיין גזענים ותעשיית הכנת הבנות לחתונה היא מזעזעת וראויה לסרט שלם משלה, אבל התגובות של רוב האנשים בסרט סובלניות באופן מפתיע להטרלות של סשה ומריה.

זו גם תזכורת למה סשה ברון כהן לא הפך בסופו של דבר לקומיקאי הגדול שחשבו שיהיה. הוא מצחיק ומסור לעבודתו, אין ספק, אבל ההומור הגס והגזעני-שוביניסטי שהפתיע בעבר, לא התקדם במילימטר ב-14 שנים. בוראט וטוטאר מנסים לזעזע אנשים וכשזה לא עובד, מציגים בפניהם תמונה של איבר מין, או מדברים על איברי המין של עצמם בנסיון נואש להוציא תגובה נסערת. אחרי חצי שעה, כבר שקלתי ברצינות להפסיק לצפות כי זה נראה כמו מחזור עצמי מינוס התזמון הקומי. רק אחרי שטוטאר מתחילה להתפתח כדמות, גם הסרט מתחיל לגדול ולהיות בעל משמעות. זה עדיין לא מוצלח כמו הסרט הראשון ולמען האמת, מריה בקלובה כנראה מצילה אותו מלהיות מיותר לחלוטין. יש מספר מוגבל של פעמים בהן אפשר לספר את אותה בדיחה ובמקרה של בוראט, המספר הזה היה סרט אחד. בשביל שסרט נוסף יעבוד, גם הבדיחות צריכות להתרענן. הקרבה לבחירות מוסיפה הקשר רלוונטי לפחות עד ינואר, והדיבורים על זכויות נשים מזעזעים בעיקר כי השנה היא 2020 ונשים עדיין צריכות להיאבק על זכויות בסיסיות ולסחור בגופן בשביל האשליה שהשיגו משהו בחיים. אלה הדברים שעוד נותנים לסרט רגליים, אבל כקומדיה או סאטירה פוליטית, אין לו משהו חדש להציע.

ביקורת: משפט השבעה משיקגו

בניגוד לאמונה הרווחת, הוליווד אינה מנותקת מהמציאות. הרבה פעמים נדמה שהיא עוסקת בנושאים שכבר נידונו למוות בחדשות, כאשר לציבור כבר קל לבחור את הצד המנצח בהם, וזה נכון חלק מהזמן. מצד שני, כמו בכל תעשיה, גם בעולם הקולנוע תזמון הוא מרכיב חשוב. הפקת סרט אורכת לפחות כמה חודשים ובזמן הזה, הרבה דברים משתנים. סרט שתוכנן לבכורה קיצית נוצצת, נדחה בשנה בגלל מגפה עולמית. אולפן שבנה על מומנטום מפסטיבלים נאלץ למכור את זכויות ההפצה לשרות סטרימינג כדי להספיק להוציא את הסרט בזמן לאוסקר. אדם שעובד על תסריט במשך יותר מעשור, מוצא את עצמו לבסוף בכס הבמאי כי עד שהסיפור משיג את התקציב הרצוי, כל הבמאים שהיו אמורים לעבוד עליו כבר המשיכו לפרויקטים אחרים.

"משפט השבעה משיקגו" נכתב לראשונה בידי ארון סורקין בשנת 2007. סטיבן ספילברג היה אמור לביים ולהפיק את הסרט, אבל שביתת תסריטאים הביאה לשינוי בלוחות הזמנים והפרויקט נדחה. במאים נוספים, בהם בן סטילר ופול גרינגרס (האם קיימים שני סגנונות יותר סותרים?), התעניינו בעבודת הבימוי, אבל המימון הנדרש לא הגיע והם ותרו על ההזדמנות. פתאום, בשנת 2020, עלתה מחדש ההתעניינות בסיפורם של מפגינים שעמדו למשפט פוליטי תחת שלטונו של נשיא רפובליקני שמייצג בעיני השמאל בארצות הברית איום ממשי על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי. הפרויקט נעשה פתאום מעניין וסורקין, שכבר הספיק לצבור מעט נסיון כבמאי, החליט לצלם את התסריט הכמעט גנוז בעצמו.

באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, נעצרים שמונה פעילים חברתיים באשמת הסתה לאלימות ברחובות שיקגו. עימות מול שוטרים שהותיר הרבה פצועים, בעיקר מהצד המפגין, גורם לכך שהתובע הכללי החדש מחליט להגיש כתב אישום נגד כל השמונה, למרות שאחד מהם בכלל לא הכיר את האחרים לפני המשפט. הנאשמים הם: טום היידן ורני דיוויס מארגון SDS (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), אבי הופמן וג'רי רובין ממפלגת הצעירים הבינלאומית (ייפים), דיוויד דלינגר שעמד בראש קואליציית ארגונים אנטי-מלחמתיים, העובד הסוציאלי לי ויינר, מורה לכימיה בשם ג'ון פרוינס, ויושב ראש מפלגת הפנתרים השחורים בובי סיל.

כל השמונה הובאו למשפט בפני השופט ג'וליוס הופמן (שום קרבה לאבי הופמן), כאשר שבעת הלבנים שבהם יוצגו בידי עורכי הדין ויליאם קאנסטלר ולאונרד ויינגלס. עורך דינו של בובי סיל לא היה זמין מטעמים רפואיים ועל כן, סיל עמד למשפט ללא יצוג. לאורך החודשים הרבים של קיומו, עלו שאלות שונות על הכוונות מאחורי המשפט. האם מדובר במשפט פוליטי? האם בובי סיל צורף לשאר הנאשמים בכדי לפגוע בלגיטימיות של הפנתרים השחורים? אולי בכלל החיבור לפנתרים השחורים, המייצגים רוחות שאמריקה השמרנית מאוד לא אוהבת, נועד לגרום לאחרים לאבד לגיטימציה בעיני המושבעים? מה בכלל עושים פה ויינר ופרוינס שאינם מנהיגים בשום צורה ובברור לא היו בעמדה לעורר מהומה? והשאלה האחת שאמורה להכריע את המשפט: מי התחיל את האלימות?

ארון סורקין לא זר לדרמות משפטיות. התסריט הראשון שכתב היה עיבוד למחזה שלו עצמו "בחורים טובים". מאוחר יותר, הגיעו גם "הרשת החברתית" ו"המשחק הגדול" שהציגו אנשים אמיתיים שעמדו למשפט בסיטואציות שהתבססו באופן מאוד כללי על ארועים מחייהם. גם משפט השבעה משיקגו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סורקין לוקח הרבה חופש אמנותי בכל הנוגע להוספת דברים שלא התרחשו במציאות ויחוס משפטים ומעשים מסוימים לדמויות שונות מאלה שאחראיות להם בעולם האמיתי. זה צפוי ומתבקש ממישהו שזכה באוסקר שלו על עיבוד ספר ביוגרפי שאמינותו מוטלת בספק. אם כבר מעודדים אותו להציג ארועים בצורה לא כרונולוגית ולבדות מלבו את מעט הדמויות הנשיות שלמעשה מדברות בסרט, אין סיבה שלא ימשיך באותה גישה. מה גם שעם כל החיבה שלו לקלישאות, סורקין הוא תסריטאי ממש טוב. יש לו את היכולת לבנות סיפור מרובה דמויות מבלי שהצופים יאבדו את הדרך, והוא לא נופל בקלות למלכודת של חלוקה בין טובים לרעים, גם אם ברור באיזה צד הוא תומך. כשמסתכלים על הפרטים שסורקין בחר להשאיר בסרט, הנאשמים באמת עברו על החוק. העניין היותר רלוונטי לעלילה הוא כיצד ראוי להתייחס אליהם בעקבות העברה הזו.

באופן מפתיע, סורקין דווקא הפך את המשפט למתון ביחס למה שהיה באמת. הוא פחות התיחס לקרקס התקשורתי שהתחולל מחוץ לכותלי בית המשפט, לפרובוקציות המכוונות של ההגנה, ליחס המתנשא של פרקליטי התביעה, או לכמות העדים המפורסמים שהוזמנו לדוכן. לכאורה, אין בכך צורך כי מספיק מהדברים החריגים שהתרחשו במשפט האמיתי נכנסו לסרט. זה כולל את התנהגותו מעוררת המחלוקת של השופט שעל פי הרשומות, יוצג באופן מדויק להפליא בידי פרנק לנג'לה כאדם שאינו מודע לדעות הקדומות של עצמו ופועל באופן לא חוקתי על סמך תקדים קיצוני במיוחד. מצד שני, רוב הדברים שסורקין המציא עבור התסריט, מציגים את המעורבים באור יותר הרואי מכפי שנהגו במציאות. ג'רי רובין מוצג כגיבור מול קבוצה של תוקפים שאין עדות לקיומם מחוץ לסרט, טום היידן מוצג כטיפוס מרובע וקונפורמיסטי בהרבה מכפי שהיה במציאות, על מנת להנגידו לייפים שתמכו בתרבות הנגד ובגיחוך של המשפט כולו. גם התובע ריצ'רד שולץ, טיפוס אפור שידוע מעט מאוד אודות אישיותו, מוצג כמי שמנסה שוב ושוב למתן את טיעוני התביעה בשם השפיות והאנושיות.

כל אלה הם טריקים שנועדו להציג את המעורבים במשפט כאוסף מגוון של דמויות, המייצגות עמדות שונות ועדיין נתונות לאותה מערכת של איזון בין חוק ומוסר. הבעיה היא שכאמור, המשפט האמיתי היה עוד יותר פרוע מאיך שסורקין בחר להציגו והנאשמים היו כולם מעוררי מחלוקת באופן שהיה יכול לפגוע ברצון של הבמאי ליצור אהדה כלפיהם. העובדה שחלק מהנאשמים פנו בהמשך חייהם נגד העקרונות שהסרט מקדם, לא משרתת את הנרטיב שסורקין מעוניין לתמוך בו, אז הוא משתדל להפוך אותם לקורבנות מובהקים בזמן אמת. שוב, הרבה ממה שמוצג בסרט באמת קרה, כולל היחס המחפיר לו זכה בובי סיל. זה פשוט ששאר הדמויות מוצגות כמתונות ביחס למקור.

פה חבויה האמת הצבועה מאחורי הסרט. הוא מציג את הרדיפה הפוליטית שהממשל הפעיל כנגד מי שהתנגד למלחמה ואת האפליה הממוסדת שגם שופטים מכובדים אינם חסינים בפניה. אלא שדרך ההצגה מכילה ניצוץ בעייתי משלה. בובי סיל באמת הופלה לרעה בידי השופט הופמן והדבר הובא לתשומת לב בית המשפט פעמים רבות. אבל הסרט לא עוסק בבובי סיל, אלא בשבעה משיקגו, השבעה שצבע עורם נעם יותר לחבר המושבעים. סורקין מדגיש את חופש ההתארגנות וחופש הביטוי כערכים שעמדו למשפט, אבל הוא מרפרף על כך שאפילו שבעה פעילים פוליטיים-חברתיים שיוצאים בגלוי נגד הממשלה, עדיין נמצאים בעמדה טובה יותר מהאחד שעורו שחום. התסריט מתיחס לסיל בתור הסחת דעת שצריך להתגבר עליה ולא בתור סיפור משל עצמו. היו נגדו עוד האשמות, אחת מהן הייתה יכולה להוביל לסיום חייו נכון לשנה בה הסרט מתרחש. סורקין זורק כמה מילים על הנושא, אבל מצפה מהצופים לחשוב על אלה שלא יכולים לטעון לגזענות כנגדם כאילו הם באותה סירה עם סיל.

אני נמצא בהתלבטות מבחינת פסק הדין שלי כלפי הסרט. ארון סורקין כתב וביים דרמה משפטית מרתקת שמעלה נקודות חשובות לדיון. במיוחד היום, כשגם בישראל אנחנו רואים איך אלימות משטרתית ושימוש לרעה בכח מגיעים לרמה חסרת תקדים, בעוד הצד השני טוען לעודף פוליטיזציה של מערכת המשפט. מצד שני, הסרט הופק ומתרחש בארצות הברית, שם גורם הגזע והמעמד הכלכלי עוד יותר משמעותיים בהתנהלות הממסד. עשרות שנים מעכשיו, היסטוריונים יסתכלו על התקופה הנוכחית ויראו כיצד היא מעידה על כשלונה של המהפכה החברתית ששמונת הנאשמים רצו לקדם. היו הצלחות נקודתיות, כמו העברת דעת הציבור מתמיכה במלחמת וייטנאם להתנגדות נרחבת וחשדנות כלפי המניעים האמיתיים מאחוריה. יש כיום גם פחות אפליה ממוסדת כלפי מיעוטים וכלפי מעוטי יכולת, אבל כמו שהשופט ג'וליוס הופמן בטוח שדעתו אינה משוחדת, כך גם ארון סורקין ורוב מי שיצפה בסרט. בתוך העולם הפנימי שלו, משפט השבעה משיקגו עשוי היטב ורק חוטא מדי פעם באקספוזיציה מיותרת על חשבון הצגה הדרגתית של דמויות. הבעיה היא שכאשר מביטים מהחלון ורואים את העולם המוכה שבחוץ, הסרט אינו תמונת מראה של המציאות, אלא ריכוך שלה לטובת מי שרוצה להרגיש פעיל, אבל חושש לעשות זאת.

ביקורת: אנולה הולמס

ב-1975, ככב ג'ין ויילדר בסרט "הרפתקאות אחיו החכם יותר של שרלוק הולמס", אותו גם ביים. הסרט התמקד בשאלה איך זה לחיות בצלו של הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה ועדיין להצליח באותו תחום בזכות עצמך. ויילדר לא גלם את מייקרופט, אחיו הגדול של שרלוק, אלא אח צעיר בשם זיגרסון, שהומצא במיוחד עבור הסרט. בעוד במקור הספרותי נאמר על מייקרופט כי חכמתו ויכולת הסקת המסקנות שלו עולות על אלה של שרלוק, אולם הוא נעדר את המרץ והנכונות לפתור מקרים עד הסוף, זיגרסון נוצר במכוון כפאנץ' ליין. הוא בלש מוכשר, אבל התחרות הלא הוגנת מול שרלוק, הביאה אותו להתמחות במקרים זניחים שאינם מייצרים כותרות ודנים אותו להישאר אלמוני. ג'ין ויילדר יצר את הסרט כקומדיה פרועה שכוללת רגעים מוזיקליים לא קשורים וכמה מהשחקנים היותר מזוהים עם סרטיו של חברו מל ברוקס, בלי שאיפות להיות משהו מעבר.

בואו נריץ את קו הזמן 45 שנים קדימה. לאחר שנסיים לתהות מה זה נטפליקס, למה נשארים בבית לצפות בזה במקום לצאת לקולנוע ולמה אנשים מסתובבים עם מסכות רפואיות על הסנטר, נגיע ל"אנולה הולמס". הרעיון מאחורי אנולה הולמס דומה לזה שמאחורי זיגרסון הולמס, רק שהדמות אינה קומית, הכוכבת הראשית הפיקה את הסרט ולא ביימה אותו בעצמה, ויש מאחורי קיומה של הדמות רעיון שהוא מעבר למחווה פשוטה לספריו של ארתור קונאן דויל.

אנולה גדלה בבית משפחת הולמס, כאשר רוב הזמן אין נוכחות גברית בבית. אביה נפטר כשהייתה קטנה ואחיה הגדולים ממנה בהרבה, מייקרופט ושרלוק, עזבו מזמן בכדי לפתח קריירה משלהם בלונדון. מי שנותרה האחראית הבלעדית לחינוכה של אנולה היא אם המשפחה, יודוריה, שדאגה לספק לבתה את מיטב הספרות הזמינה, ידע מדעי נרחב, אתגרים בפתירת צפנים וחידות ואימונים בענפי ספורט בהם טניס, חץ וקשת וג'ו ג'יטסו. זה נשמע הרבה, אבל ממה שיצא לי לקרוא על אנגליה הוויקטוריאנית, לגמרי סביר שנשים עשירות שגרו לבד התאמנו באמנות לחימה יפנית בזמנן החופשי.

מה שלא הספיקה ללמד את בתה, הוא כיצד מתנהל העולם שבחוץ. כאשר יודוריה נעלמת ללא הסבר, אנולה ושני אחיה נפגשים על מנת לחפש את אמם. מאחר ומייקרופט טרוד יותר במציאת מסגרת חינוכית ראויה לאנולה והכנתה של בת ה-16 להפוך לאישה טובה ומוכוונת חתונה, אנולה מחליטה לנסוע בעצמה ללונדון בחיפוש אחר האם האובדת. על הרכבת, היא פוגשת בוויקונט טוקסברי, מרקיז בזילוות'ר, הגורם למסע שלה לקבל תפנית לא צפויה ולתעלומה הראשונה שהיא מנסה לפתור, להיות יותר מסוכנת מכפי שתכננה.

הסרט מבוסס בצורה מאוד חופשית על "תעלומת המרקיז הנעלם", הספר הראשון בסדרת אנולה הולמס שחברה ננסי ספרינגר. המטרה של הסדרה הייתה להביא לעולם של שרלוק הולמס דמות ראשית שקוראות צעירות יוכלו להזדהות איתה. זה בהחלט עבד על מילי בובי בראון, שרצתה לככב בסרט על פי הספר מזה שנים. שלוש עונות של "דברים מוזרים" לאחר מכן, היא גם השיגה את מבוקשה וגייסה לפרויקט את הבמאי הארי בראדיר שאחרי שנים כבמאי בטלוויזיה, זה היה אמור להיות סרטו הראשון שמגיע לקולנוע. כפי ששמתם לב, ההפצה לא התנהלה כמתוכנן, אבל הסרט אכן הושלם ונעשה זמין לצפיה.

אם קהל היעד העיקרי של ספרי אנולה הולמס הוא בנות ובני נוער, עושה רושם שהסרט מחזר אחר היותר צעירים שבהם. למרות עיסוקה המפורסם של משפחת הולמס בפתירת תעלומות מורכבות במיוחד, העיבוד הקולנועי של אנולה הולמס מפשט הכל עבור הצופים וגם דואג שלא יפספסו שום רמז או התיחסות למשהו שנאמר לפני כן. לבקשתה של בראון, אנולה כל הזמן שוברת את הקיר הרביעי ומדברת אל המצלמה. גם כשאינה מסתכלת ישירות לעבר הקהל, קריינות בקולה מוודאת שלא יפספסו כלום. אם עוד נותרה טיפה של מסתורין בסיפור, עריכה מאוד אגרסיבית מבטיחה שכל כמה דקות יהיה פלאשבק לסצנה מוקדמת יותר כדי שאף אחד לא יגרד בטעות את הראש מתוך בלבול. גם פעולות שאנולה אמורה להיות מסוגלת לעשות בראשה, היא מבצעת בחדר אחר באמצעות עזרים חזותיים, מה שהופך אותה פחות לבלשית מלידה ויותר לשחקנית השבץ נא האיטית ביותר בעולם.

למרות שהופק במקור כסרט קולנוע, אנולה הולמס נראה יותר כמו פיילוט לסדרת טלוויזיה בינונית. אין ספק ששרלוק הולמס הוא דמות מאוד פופולרית לעיבוד, במיוחד בשנים האחרונות, כך שהופעת הבכורה של אחותו על המסך, הייתה צריכה לתת תחושה של ארוע משמעותי יותר. גם אם הסרט מיועד לקהל צעיר יחסית, הוא עוסק דמות שנועדה להיות מקבילה נשית לגדול הבלשים שאינו מחופש לעטלף או פוסל באופן עקבי את האפשרות שאנשים חולים בזאבת. היא צריכה במה רצינית יותר מסיפור שמורכב מאקספוזיציה מהירה, אמא שמדברת רק בסיסמאות, אח גדול שמייצג את הפטריארכיה, ועלילה שמורכבת יותר מצרופי מקרים והחלפת תחפושות מאשר חיפוש אחר רמזים והבחנה בפרטים שהאדם הממוצע נעדר את היכולת להבחין בהם. ישנם רגעים בהם אנולה מזכירה את התכונות ששרלוק התפרסם בזכותן (להוציא את האופי הקר שלו), אבל נעשה מעט מדי שימוש בהן. בסופו של דבר, יש יותר דיבורים על היכולות שלה מאשר הדגמה שלהן בפועל.

האשמה נופלת במידה רבה על מילי בובי בראון, שהתעקשה להנגיש את הסיפור מעבר לנדרש. היא שחקנית טובה מספיק בכדי שהדמות של אנולה תהיה בכל מקרה מעוררת חיבה, אבל בתור הכח המניע מאחורי ההפקה, האחריות על הזלזול בצופה נופלת במידה רבה עליה. זה מפתיע כי דווקא בשבילה, גילום דמות שכזו אמור להיות דבר שהיא כבר מנוסה בו. היא הרי התפרסמה בזכות גילום נערה שגדלה בבידוד, נחשפה לעולם הגדול בשלב מאוחר יחסית, מצאה עניין מיוחד בבן גילה שעושה רושם ראשוני לא מרשים, וצריכה להסתיר את היכולות יוצאות הדופן שלה בכדי לא לעורר חשד. אולי בראון רצתה בכוונה להימנע מקישור בין הדמויות, אבל בתור אילוון מ"דברים מוזרים", היא הראתה כמה עומק ורגש יש ביכולתה להכניס לתפקיד שכזה. אפילו שאנולה הולמס נועד להיות סיפור קליל יותר, היה מקום להציג את הגיבורה שלו בתור מישהי עם יותר אישיות ופחות כרשימת מכולת של דברים שלמדה מאמה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מאוד ברור במסרים הפמיניסטיים שלו ובתור יצירה שמיועדת לקהל צעיר, טוב להשמיע קולות ששוברים את הרעיון לפיו גורלה של הדמות הנשית חייב להיות תלוי ביחסים שלה עם דמויות זכריות. העמדות המושמעות בסרט אמנם שטחיות ומתעלמות מכך שהמאבק לשוויון מגדרי לא הסתיים לפני מאה ומשהו שנה, אבל לפחות אין ספק בקיומן. דמותה של יודורה סובלת מהעדר זמן מסך. במעט הסצנות שלה, היא יותר שילוב של שרה קונור ועמוד הפייסבוק של זהבה גלאון מאשר דמות עצמאית. בין האימון של אנולה לקראת מצבים מאוד ספציפיים שאיכשהו באמת מתרחשים בהמשך הדרך, לבין דיבור במסרים קצרים על שוויון זכויות ושחרור האישה, אין שום אמצע. זה בזבוז של שחקנית אדירה כמו הלנה בונהם קרטר על תפקיד שכל אחת הייתה יכולה לבצע באותה בנליות. מה גם שהסרט רומז לגבי צדדים מאוד אפלים בחייה של יודוריה שלא זוכים להרחבה, כי בניגוד מוחלט לרעיון המרכזי של הסרט, אנולה שוב ושוב נמשכת לחקירת סיפורו של טוקסברי במקום לחצוב לעצמה דרך עצמאית.

בהתחשב ברף שאנולה הולמס מציב לעצמו, מדובר באכזבה. אם הסרט היה מגיע ללא יומרות ובוחר מראש בין בידור בלתי מזיק לבין מסמך פמיניסטי שמלווה ארוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה המערבית, היה קל יותר לצלוח אותו. גם אם היוצרים היו בוחרים להתמקד בתעלומות עצמן ולא לטשטש שוב ושוב את היחוד של אנולה על ידי התיחסות להיותה קודם כל נערה מתבגרת ורק אחר כך בלשית, היה עדיף. שוב, מתבקש להשוות ל"דברים מוזרים", שם אילוון נמצאת בקונפליקט ממשי בתור מישהי שרוצה להיות מתבגרת רגילה ולא יכולה בגלל העבר שלה. אנולה הולמס היה יכול להיות סרט הרבה יותר מעניין לו רק היה נבחר עבורו כיוון ברור, בין אם בתור יצירה קלילה, אפלה, דרמתית או רוויית אקשן. בסופו של דבר, חוסר ההחלטיות מונע מהדמות הראשית להיות משהו מעבר לגרסה פחות מוצלחת של שרלוק הולמס.

ביקורת: אני חושבת לגמור עם זה

הפחד הכי גדול שאי פעם היה לי, הוא להישכח.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרטו החדש של צ'רלי קאופמן, מי שהתחיל את דרכו כתסריטאי של סרטים מוזרים שמשחקים עם תפיסת המציאות של הדמויות ושל הצופים, ואז נעשה במאי של סרטים עוד יותר מוזרים. הייתם חושבים שמאחר והסרט הזה מבוסס על ספר שמישהו אחר כתב, הוא לא יראה כל כך קאופמני, אבל מתברר שאת המגע של צ'רלי אפשר להרגיש גם על רעיון שפותחו בראש של מישהו אחר.

זה מסוג הסרטים שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני הצפיה, כי כמעט כל פרט עלילה יכול להיחשב ספוילר. לכן הביקורת הזו קצרה יחסית, בכדי שלא לחשוף שום מידע שיכול לפגוע בחוויית הצפיה. המעט שאפשר לגלות הוא שהסרט מוצג מנקודת המבט של אישה צעירה שנוסעת עם החבר שלה לפגוש לראשונה את הוריו בחווה מרוחקת. אם אתם מקבלים וייב של סרט אימה, אתם צודקים, למרות שזה לא סרט אימה. כלומר, הוא בהחלט מטריד, אבל אני חושבת לגמור עם זה לא מנסה להפחיד, אלא לסחוף לתוך חוויה קולנועית לא שגרתית. ואני לא כותב את זה רק כי הוא מופץ בידי נטפליקס בשנה שבה בתי הקולנוע נסגרו למשך חודשים בעקבות מגפה עולמית. גם בשנה פחות מתוסבכת, אחלע"ז (אחלה עז?) היה חריג בסביבתו.

מה שקאופמן מנסה לעשות, בדומה לסרטים קודמים אותם כתב כמו "שמש נצחית בראש צלול" ו"אנומליסה", הוא לספר סיפור בדיעבד. רק אחרי שהסרט מסתיים, יש מספיק חתיכות בשביל להרכיב פזל ולזהות תמונה, בהנחה שהצלחתם לארגן את כל החלקים בסדר הנכון. זו לא הזיה אניגמטית בסגנון דיוויד לינץ', אבל קאופמן בהחלט מנסה לעשות מסז' למוח שלכם בזמן הצפיה. הוא משנה את סגנון הסרט, או פרטים בולטים בסצנה, מבלי שהדמויות מגיבות לכך. הוא משחק עם הציפיות של הקהל על ידי רמיזה לקו עלילה אחד, כאשר בעצם הכוונה הייתה בכלל למשהו אחר. אפשר להבין מה קורה על המסך, אבל ההבנה הזו מגיעה לרוב רק באיחור של כמה דקות, כך שהצופה תמיד נמצא כמה צעדים מאחורי הסרט.

הגישה הזו לבימוי הופכת צפיה בסרט של צ'רלי קאופמן להימור. יכול להיות שיבלבל וישעמם אתכם ללא טעם, או שיסחף אתכם בטלטלה רגשית שלא תבינו מאיפה היא מגיעה. הסרט יכול להיות שנון, ועם זאת מאוד מלנכולי. או שהוא יכול להיות מהורהר ומתפלסף, אבל להסתיים עם מסר רומנטי. אני חושבת לגמור עם זה הוא לא ככה ולא ככה. הוא לא מאוד שנון, הדיאלוגים בו די ישירים, והוא לא ממש רומנטי, למרות העיסוק בזוגיות. הוא קצת מהכל ושום דבר ממה שחשבתם שיהיה.

רוב הזמן, זה עובד. הרצון להבין מה קורה מחזיק את העניין בסרט והמשחק של ג'סי באקלי וג'סי פלמונס עוזר לבסס את התסריט סביב דמויות חזקות ועגולות. טוני קולט ודיוויד ת'יוליס בתפקיד ההורים אמנם לא אחידים מבחינת אמינות, במיוחד ת'יוליס שהמבטא כל הזמן בורח לו, אבל עבודת איפור מצוינת עוזרת למכור את האשליה. הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שהוא נשען חלק גדול מהזמן על קריינות של הדמות הראשית, דבר שקאופמן מאוד מתקשה להימנע ממנו, למרות שירד עליו בעצמו ב"אדפטיישן". שתי הסצנות החלשות בסרט, שביחד ממלאות קרוב לשליש מתוכו, מלוות בקריינות של ג'סי באקלי שמייצגת את המחשבות של דמותה בזמן אמת. בעוד ניתן ללמוד מכך עוד קצת על הדמות שלה, מדובר באמצעי מיותר, כי הוא נעשה במקביל לשיחה שהרבה יותר עוזרת להבין את הסיטואציה. למעשה, מאוד אהבתי כל חלק בסרט שאינו מכיל קריינות, אבל שתי הסצנות האלה הן מבחן סיבולת לא קל.

עד כמה שהוא תסריטאי יחודי ונטול פשרות, צ'רלי קאופמן נמצא לרוב במיטבו כשמישהו אחר מביים את הסרט. בין אם מדובר בספייק ג'ונז, מישל גונדרי או ג'ורג' קלוני, התסריטים של קאופמן מרוויחים מהתערבות של במאי שמכניס אותם לתוך עולם עם חוקים פנימיים ומשהו שמזכיר עלילה. עם זאת, אני חושבת לגמור עם זה הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי שקאופמן מסוגל להחזיק סרט שלם בכוחות עצמו. הוא אמנם קצת ארוך מדי ושתי הסצנות מרובות הקריינות יותר פוגעות ברצף התודעתי מאשר תורמות לו, אבל בסוף הצפיה, המבט המבולבל על פני החל להתחלף בהבנה והערכה. זה סרט ממש טוב, עם כמה דקות עודפות וטרופ שבאמת הגיע הזמן שקאופמן יפסיק להשתמש בו. אני לא יכול להבטיח לכם שהצפיה תהיה מהנה, אבל מדובר באתגר מעולה למי שאוהב שלא מאייתים לו את המסר, אלא נותנים לו מקום להבין לבד מה קרה. יש תחושה של סיפוק אם מצליחים לקלוט בסופו של דבר מה בדיוק התרחש על המסך.

כמובן, אתם יכולים תמיד לרמות ולקרוא את הספר עליו אחלע"ז מבוסס. רק קחו בחשבון שבפעם הקודמת שצ'רלי קאופמן עבד ספר לקולנוע, זה הוביל למועמדות לאוסקר לתאום הדמיוני שלו, אז בכל אופן דברים מקבלים משמעות אחרת כשהשם קאופמן חתום עליהם.