נבואה לאוסקר: 1.7.2022

סרט

אמסטרדם

בבילון

בארדו

בלונד

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

רוצחי פרח הירח

איש ושמו אוטו

היא אמרה

אהבה בשחקים: מאווריק

בימוי

דיוויד או. ראסל – אמסטרדם

אלחנדרו גונזלס איניאריטו – בארדו

אנדרו דומיניק – בלונד

סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

מרטין סקורסזה – רוצחי פרח הירח

שחקן ראשי

בן אלדריג' – ספוילר: הגיבור מת

כריסטיאן בייל – אמסטרדם

דניאל חימנז קאצ'ו – בארדו

אדם דרייבר – רעש לבן

טום הנקס – איש ושמו אוטו

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר

ג'סי באקלי – נשים מדברות

אנה דה ארמס – בלונד

נאומי אקי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

פלורנס פיו – אל תדאגי מותק

שחקן משנה

אנדרה בראואר – היא אמרה

בובי קנאבלי – בלונד

רוברט דה נירו – רוצחי פרח הירח

ברנדן גליסון – הבאנשיות של אינשרין

ג'ון דיוויד וושינגטון – אמסטרדם

שחקנית משנה

לילי גלדסטון – רוצחי פרח הירח

סמנתה מורטון – היא אמרה

מרגו רובי – בבילון

אמה תומפסון – מטילדה

מישל ויליאמס – משפחת פבלמן

תסריט מקורי

דיוויד או. ראסל – אמסטרדם

ניקולס ג'יאקובונה, אלחנדרו גונזלס איניאריטו – בארדו

מרטין מקדונה  – הבאנשיות של אינשרין

דן קוון, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

אריק רות' – רוצחי פרח הירח

דיוויד מגי – איש ושמו אוטו

רבקה לנקיביץ' – היא אמרה

נואה באומבך – רעש לבן

סרט אנימציה

לא רעים בכלל

הבית

פינוקיו

עולם מוזר

אדומה אש

צילום

עמנואל לובצקי – אמסטרדם

לינוס סנדגרן – בבילון

יאנוש קמינסקי – משפחת פבלמן

ג'ון סיל – שלושת אלפים שנים של געגוע

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

פול רוג'רס – הכל בכל מקום בבת אחת

שרה ברושר – משפחת פבלמן

דיישה ברודוויי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

תלמה סקונמייקר – רוצחי פרח הירח

אדי המילטון – אהבה בשחקים: מאווריק

פסקול מקורי

סיימון פרנגלן – אווטאר: דרכם של המים

ג'סטין הורביץ – בבילון

ג'ון פאוול – אל תדאגי מותק

ג'ון ויליאמס – משפחת פבלמן

מייקל ג'יאצ'ינו – שנות אור

עיצוב אמנותי

בבילון

אל תדאגי מותק

אלביס

רוצחי פרח הירח

מטילדה

עיצוב תלבושות

אמסטרדם

בבילון

אל תדאגי מותק

אלביס

רוצחי פרח הירח

סאונד

אווטאר: דרכם של המים

אלביס

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר: דרכם של המים

מסירות

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

קרוקודיל לייל

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

בבילון

באטמן

בלונד

אני רוצה לרקוד עם מישהו

מלך הצפון

ביקורת: האדם הגרוע בעולם

אחת מתופעות הלוואי הפחות מוכרות של צפיה בסרטים לאורך שנים, היא היכולת לזהות כבר מהשוט הראשון האם אתחבר לסרט או לא. יש מקרים בהם הבמאי משנה גישה בשלב מאוחר יותר, אבל ברוב המקרים, אפשר להבין כבר מהקצב, המוזיקה ברקע, ההעמדה של הדמויות, הזמן שלוקח עד שמשהו קורה על המסך, מידת האמינות של המשפט הראשון שנאמר, אפילו הרקע של כתוביות הפתיחה, מכל אלה כבר מתפתחות ציפיות לגבי הסרט.

זה נשמע לא הוגן, אבל הפתיחה היא חלק מהסרט. זו בחירה של היוצרים כיצד להכניס את הצופים לעולם שעל המסך וזו הנקודה בה חוויית הצפיה מתחילה. "האדם הגרוע בעולם" מתחיל עם כתוביות על רקע צבעוני ובהנחה שלא מדובר בקומדיה משנות השבעים, יש סיבה לחשוד. כן, השימוש ביותר מצבע אחד לרקע עליו מוצגות מילים, זו הנקודה בה הסרט התחיל לאבד אותי. סליחה אם זה מוגזם, אבל כבר נכוויתי מסרטים שהשתמשו ברקע צבעוני ומוזיקה קלאסית כי לא היה להם משהו פחות יומרני להתחיל איתו. מצד שני, זה אומר שיש לבמאי יואכים טרייר עוד יותר משעתיים לקנות את אהבתי בחזרה.

ג'ולי היא אישה בשנות העשרים לחייה שמחפשת כיוון בחיים. היא מחליפה מקצועות לימוד כמעט באותה תדירות בה היא מחליפה בני זוג והמשפחה בסדר עם זה, כי היא נשמעת כל כך רצינית כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות רופאה, או צלמת. יש מספיק כסף לכל הגחמות שלה, אז ג'ולי מקבלת את מרחב הפעולה לנסות ולמצוא את עצמה בעיר הגדולה.

יום אחד, היא נפגשת עם אקסל, אמן קומיקס מבוגר ממנה שבטוח שפער הגיל ביניהם יהיה מכשול לקשר רציני. הם בכל זאת נשארים ביחד ובין סופ"ש עם החברים בעלי הילדים של אקסל, להשקה של הספר החדש שלו, ג'ולי ממשיכה להנות מהחופש לנסות להבין מה היא רוצה בחיים. היא הניחה בינתיים את החלומות בצד בעודה עובדת בחנות ספרים, אבל עדיין חסרה לה תחושת סיפוק. כניסה לא מתוכננת למסיבת חתונה של זרים, מפגישה אותה עם אייבינד, גבר שנמצא במערכת יחסים, אבל נהנה לשחק עם ג'ולי בבחינת גבולות ללילה אחד.

החיים של ג'ולי טובים. היא לא עשירה, אבל יש לה גב כלכלי קבוע מצד בן הזוג והמשפחה. היא לא מוכנה לילדים, ואקסל מוכן לחכות למתי שתרגיש מוכנה, אם בכלל. היא נכנסת למסיבה כדי להטריל אנשים ואף אחד לא שם לב שאינה מוזמנת, אז כמובן שיוצא לה מזה קראש על בחור שאין לה שום מחויבות כלפיו, בזמן שהיא ממשיכה במערכת יחסים יציבה בבית. אני אפילו לא בטוח אם היא משלמת שכר דירה.

אחרי שעבר קצת זמן מסצנת הפתיחה, הסיפור מתחיל להתגלגל באיטיות. אני עדיין לא נשבה בקסמיו של הסרט. ג'ולי היא דמות נינוחה מדי. אין לה משברים או קונפליקטים אמיתיים כי בכל פעם שהיא מרגישה קושי, הסביבה מתאימה את עצמה בכדי להקל עליה. זה גם לא גורר תגובות זועמות מצד מי שנפגע, כי ג'ולי כל כך בסדר שאין שום השלכות לפעולות שלה. סביר להניח שהיא יכולה לירות במישהו באמצע הרחוב וכולם יחמיאו לה על הדיוק.

יש כמה סצנות שעשויות טוב. יואכים טרייר בהחלט נגש לסרט עם חזון מסוים לגבי האופן בו הוא רוצה שסיפור יועבר. הבעיה היא שג'ולי אינה דמות מעוררת הזדהות ועל כן, כמה שישקיע בסצנה עצמה, היא לא אפקטיבית. בלתי אפשרי מבחינתי להזדהות עם מישהי שדברים תמיד הולכים כמו שהיא מעדיפה ושגם ההתלבטויות היותר גדולות שלה נוטות לפתור את עצמן מבלי שיש עליה אפילו שריטה (נפשית, זה לא ג'ון וויק). לקראת הסוף, התסריט מתחיל להעמיד בפניה שאלות יותר מורכבות, אבל התשובה עדיין שטחית וג'ולי עדיין עושה דברים בקצב שלה. למעשה, המערכה האחרונה של הסרט היא הכי מעניינת דווקא בגלל דברים שקורים לדמויות אחרות. ג'ולי עדיין גרועה מרוב מושלמות, אבל לפחות שאר העולם מתעסק לפעמים במשהו חוץ ממנה.

הסוף של הסרט הוא מעט מדי ומאוחר מדי. אם היה סיכוי שיהיה לי אכפת ממה שקורה בעלילה, הוא נכחד מזמן, אולי בפעם השלישית שג'ולי פוגעת במישהו ואין שום השלכה לכך. היא אדם גרוע, אבל לא לזה טרייר התכוון. בשמו של הסרט, הוא בכלל התכוון לתחושה שיש לאנשים כאילו אינם עושים מספיק בכדי לרצות את הסביבה. הרגשה שלא חשוב כמה ינסו, זה תמיד יגמר באכזבה. זה נושא שזר לג'ולי, כי בניגוד לטענות שלה, היא לא באמת מנסה לרצות אף אחד. ברגע שנהיה מסובך, היא פשוט עוברת הלאה, או שהקונפליקט נעלם בכוחות עצמו. אי אפשר להזדהות עם דמות שהכל מסתדר לה. זה כמו סרט של ריצ'רד לינקלייטר, מינוס השנינות. לפחות אצלו הדמויות מסוגלות לצחוק על עצמן מדי פעם, פה אנחנו אמורים לחבב את ג'ולי בלי שנוכל למצוא בה חולשה אנושית כלשהי.

את הסרט מלווה מדי פעם קריינות מיותרת לחלוטין. יש סרטים שמראים במקום לספר, יש כאלה שמספרים במקום להראות. האדם הגרוע בעולם מספר את מה שהוא מראה. ברגעים בהם ישנה קריינות, היא פשוט מתארת את השיחה שהדמויות מנהלות. יואכים טרייר למעשה הרגיש את הצורך לאמלק לקהל את הסצנה בזמן הצפיה. לא שהיה מזיק קיצוץ בזמן המסך, אבל מה הטעם בלתאר את המשפט שאפשר לשמוע ברקע? זה כמו להתחיל סרט עם "בונסרה אמר שהוא מאמין באמריקה", או להכניס באמצע "באותו הרגע, סקרלט נשבעה שלא תרעב עוד לעולם". הדברים האלה תורמים רק אם אותו המשפט בדיוק לא נאמר באותו רגע ונדרשת השלמה למי שלא נוכח בחדר.

כפי שאפשר לנחש, לא אהבתי את האדם הגרוע בעולם. כמו בהרבה מקרים, זה לא קשור למידת המאמץ או הרצון הטוב של הבמאי. יואכים טרייר באמת מנסה, אבל הוא יוצא מנקודת הנחה שגויה לגבי מה שאמור לעורר עניין בדמות. זה שמתרחשים סביבה דברים, לא הופך דמות לעמוקה באופן אוטומטי. היא צריכה להתקיים גם בלי קשר למה שאחרים עושים ולהותיר רושם של אדם שהייתי מתעניין בסיפור שלו גם אם לא היה מוצג בצורת סרט. ג'ולי היא דמות שטחית, מנותקת מהמציאות, שכל תפקידה הוא לשמוע אחרים מבטאים בקול את המונולוג הפנימי של שני תסריטאים שעוברים את משבר גיל המעבר ורוצים להרגיש צעירים שוב. אני מניח שהיה אפשר לעשות מזה משהו טוב יותר, אבל התוצאה היא רדיפה במשך שעתיים אחר נקודה שכמו הביקורת הזו, הועברה כבר בהתחלה ולא התפתחה מאז.

ביקורת: קדימה, קדימה

הורות היא דבר שמשנה אנשים. גם אני התחלתי לחוות סרטים בצורה שונה מאז שנהייתי הורה, במיוחד סרטים שעוסקים במשפחה. הרגישות לרגעים מחממי לב עלתה והסובלנות לדמויות של הורים מזניחים ירדה. אני מניח שזה הגיוני ששינוי גדול בחיים יוביל לשינוי גדול בתפיסה של יצירות בדיוניות. לא שפתאום יש מהפך ברשימת הסרטים האהובים עלי, אבל סצנות וקווי עלילה מסוימים בהחלט נראים אחרת כשאפשר להשוות אותם לחוויה אישית.

מייק מילס הוא יוצר שבהחלט מחובר למשפחתיות. סרטו הראשון, "מצוץ מהאצבע" הלא מספיק מוערך, עוסק במתבגר שמנסה ללא הצלחה לעשות סדר בעולם סביבו ובהתנהגות המוזרה של הוריו. "בגינרס" עוסק באב זקן המגדיר עצמו מחדש בסוף ימיו. "נשות המאה ה-20" מבוסס באופן חלקי על ילדותו של מילס והקשר עם אמו. כעת, "קדימה, קדימה" שוב מציג משפחה העומדת מול אתגר במהלכו המבוגרים לומדים על החיים לא פחות ממה שמנסים לחנך את הילד.

ג'וני נע ברחבי ארצות הברית בכדי להקליט ראיונות עם ילדים של מהגרים, בעיקר בכדי להבין איך הם רואים את העתיד. הוא עוצר לכמה ימים בלוס אנג'לס בכדי לשמור על אחיינו ג'סי, בזמן שאמו של ג'סי מנסה לשכנע את בעלה הסובל מבעיות נפשיות להסכים לטיפול. למרות שהקשר בין ג'וני ואחותו לא התנהל על הצד הטוב ביותר בשנים האחרונות, אין מישהו אחר שיכול להשגיח על ג'סי בן התשע, שגם ככה מתקשה להשתלב בקרב בני גילו.

כשמצבו של האב מתגלה כקשה יותר לטיפול, וג'וני אמור לטוס לניו יורק להמשך העבודה, הוא מקבל אישור לקחת איתו את ג'סי ולהכיר לו את העולם שמחוץ לקליפורניה, בעוד השניים מפצים על נתק ממושך ולומדים להתרגל אחד לשני.

אין בקדימה, קדימה הרבה דרמה. יש רגעים בהם מישהו מרים את הקול, או משתף כמה המצב קשה, אבל הסרט מזכיר יותר קורס הדרכה להורים מאשר שורה של אתגרים קשים. למעשה, יש סצנה בה ג'וני קורא ישירות ממדריך כיצד לדבר עם ילדים על מה שמפריע להם וכיצד להפיג את המתיחות שנוצרה. זה מוצג כחצי בדיחה, אבל מייק מילס באמת מנסה למנוע ממשברים להשתלט על העלילה. אני מעריך את זה, כי החיים הם לא רק צעקות וטריקת דלתות. לפעמים מבוגרים טועים ואז צריכים להסביר לילדים שזה בסדר לטעות ושהם באמת מנסים להשתפר. לפעמים הילדים מבינים מצב בצורה לא נכונה וצריכים ללמוד איך לבטא את זה באופן שיהיה מובן לכל הצדדים.

הרבה מהסרט נשען על הכימיה בין חואקין פיניקס, המגלם את ג'וני, והשחקן הצעיר וודי נורמן, המגלם את ג'סי. בעוד תמיד מוזר לראות את פיניקס מגלם אדם רגוע ונורמטיבי, הוא מסוג השחקנים שמתייחסים לכל תפקיד באותה רצינות ולא מחפף בהכנה. זה לא רק השינוי הגופני, שכלל גידול כרס קטנה לשם אמינות, אלא גם היכולת שלו להתנהג כמו מי שתפקיד ההורה חדש לו, אולם הוא מוכן לעשות מה שצריך כדי לגרום לזה לעבוד. אם למדתי משהו מקריאה על ההורים של משפחת פיניקס, זו לא דוגמה שחואקין למד מהבית.

יש בסרט כמה דברים שלא רואים בדרך כלל בדרמות משפחתיות. קודם כל, הוא מצולם בשחור-לבן. לפי הבמאי מילס, הבחירה הזו נועדה לתת לקדימה, קדימה תחושה של אגדה ולהדגיש את הצד האמנותי שלו. בנוסף, הוא העריך שאנשים יקחו את הסרט יותר ברצינות ככה ולא יחשבו בטעות שזה סיפור לילדים. עוד משהו מיוחד הוא שילוב ראיונות אמיתיים עם ילדים ובני נוער בסצנות בהן ג'וני מקליט אותם. אלה לא שחקנים שמקריאים טקסט או מאלתרים לפי הנחיה. מדובר בראיונות אמיתיים שנערכו לתוך הסרט בכדי להזכיר את החשיבות של דור העתיד בעיצוב המציאות. פרט חריג נוסף הוא שהסרט מגיע עם ביבליוגרפיה. מדי פעם, ג'וני מקריא קטע מספר אמיתי המסייע לצופים לקבל רקע הקשור לדמויות, ושם הספר מוצג על המסך עבור מי שרוצה לחפש אותו.

יחד עם הנגיעות המקוריות, אני עדיין מרגיש שכוחו של מילס הוא יותר כתסריטאי מאשר כבמאי. לא שהוא במאי רע, אבל יש קטעים בהם נדמה שהוא קצת מתאמץ מדי. כל מיני זוויות צילום ובחירות עריכה שלא באמת תורמות לסיפור, אבל מהוות תזכורת לכך שמילס ממש מנסה להדגיש את הצד החזותי פה. הצילום נהדר, פרי עבודתו של רובי ראיין ("מחוץ למים", "המועדפת", "סיפור נישואים"), אבל במאי יותר בטוח בעצמו לא היה קופץ כל כך מהר בין שוטים, במיוחד בהתחשב בכמה שהסיפור נע באיטיות. מערכת היחסים בין הדוד לאחיין נבנית בהדרגה, אז היה הגיוני שגם הסצנות המשותפות להם יבנו בצורה יותר סבלנית.

למרות זאת, אולי החסרון הגדול של קדימה, קדימה הוא דווקא שהסרט ארוך מכפי יכולתו. העלילה די פשוטה ומבוססת ברובה על קטעים בהם ג'וני וג'סי מסתובבים ביחד ולומדים שיעורים קטנים על איך להיות משפחה. כל מה שקשור לנתק בין ג'וני ואחותו, כולל הוויכוחים שליוו את מות אמם, או ההתערבות הלא חכמה של ג'וני בנישואים של הוריו של ג'סי, מוצג בפלאשבקים, אם בכלל. לפעמים רק מדברים על משהו שהיה, בלי להראות בכלל. לא שחייבים להציג כל דבר על המסך, אבל אם מייק מילס כבר החליט שהסרט יהיה באורך הקרוב לשעתיים, היה בהחלט מקום להראות משברים ולא רק להזכיר אותם בדרך אגב.

להוציא את הבימוי המרים לעצמו והאורך הלא תואם את העלילה, קדימה, קדימה בהחלט מומלץ לצפיה. אני אוהב את זה שאין בו מחויבות להגיע לנקודות הרתיחה המקובלות בסרטים כאלה (תודה לאל, אף אחד לא שובר צלחת), כמו גם את זה שהסרט נטול דמויות שליליות. אף אחד לא מושלם, דבר שהמבוגרים נאלצים להודות יותר מפעם אחת, אבל מילס נמנע מלהכניס לסיפור נבל מזדמן או מישהו שמנסה לפגוע במשפחה. זו המציאות שמקשה ואין מה לעשות לגבי זה חוץ מלנסות להתמודד עם המצב ולהמשיך הלאה. התרומה הגדולה של הסרט היא בהדגמה כיצד ניתן להניח את האגו בצד ולדבר בפתיחות ובפגיעות מבלי שהדבר יעלה בנקודות זכות. מבוגרים יכולים לטעות, ילדים יכולים לטעות, הורים יכולים לחשוב שהם לא טובים מספיק, זה מותר. מה שחשוב בסופו של דבר זה מה שמוכנים לעשות כדי לגרום לדבר המורכב והלא הגיוני הזה שנקרא משפחה לעבוד.

ביקורת: שליטי המטאל

"אוקיי מיסטר, מה אתה חושב שאתה עושה? אתה קורא לזה חדר? זה דיר חזירים. אני רוצה שתסדר את האזור הזה עכשיו. אתה רפש מגעיל. עמוד ישר! הכנס את החולצה למכנסיים! סדר את האבזם הזה! שרוך את הנעליים! טוויסטד סיסטר? מה זה? מחק את החיוך הזה מהפנים שלך. האם אתה מבין?! מה זה, סיכה של טוויסטד סיסטר?! על המדים שלך?! איזה מין גבר אתה? אתה חסר ערך וחלש. אתה לא עושה כלום, אתה לא שווה כלום, יושב פה כל היום ומנגן במיתר החשמלי הזה. אני סחבתי אם-16 ואתה… אתה סוחב את ה… ה… גיטרה הזאת! מי אתה? מאיפה באת? אתה מקשיב לי? מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך?"

"אני רוצה לעשות רוק."

השיחה הזו תופסת חלק נכבד מהקליפ לשיר "We're not Gonna Take It" של טוויסטד סיסטר, קליפ שאיכשהו מצליח גם להראות חובבני וזול וגם להציג עבודה מאוד מרשימה מצד פעלולן שעבר יום צילומים ארוך. הקליפ עצמו, כמו ההמשך שלו, "I wanna Rock", הוא שילוב בין סלפסטיק ומאפיינים מפורסמים של תרבות המטאל. יש שיער ארוך, הד בנגינג, איפור פנים, בגדים קרועים, נעלי פלטפורמה, מיקרופון בגוון פוקסיה, נצנצים… אוקי, ספציפית מאפיינים של תרבות המטאל בשנות השמונים. המסר הוא שצעירים צריכים להשמיע את הקול שלהם ולא לכרוע תחת מגפו של האיש. אם צריך לנגן כל כך חזק שיעוף דרך חלון, כך יהיה. המטאל הוא כח משחרר עבור כל המדוכאים באשר הם. במיוחד אם הם בני נוער לבנים ממעמד הביניים.

כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. אמנם נוספו עוד 89 תת-ז'אנרים לעולם המטאל, אולם הבסיס נותר על כנו. מוזיקה כועסת, בועטת, רועשת, כזו שמגיעה לכל פינה על פני כדור הארץ ועדיין גורמת לאנשים מסוימים לקשר אותה בטעות לפולחן השטן. נכון שלהקות מטאל לא באמת מנסות להימנע מההקשר הזה עם אלבומים שעוסקים באפוקליפסה, מלאכים נופלים וכישוף, אבל זה חלק מהסצנה. הם לא אומרים שהשטן הוא טוב, זו ביקורת חברתית. אני חושב. האמת היא שאני די פוזר בכל הנוגע למטאל. אני נהנה לשלב שירי מטאל בפלייליסט שלי, אבל מאזן אותם עם קצת וט לג או פלורנס אנד דה משין. בתור ילד ניינטיז, ראיתי הרבה חולצות של איירון מיידן וגאנז אן רוזס בבית הספר (כמה טוב שלא הייתה לנו תלבושת אחידה), אפילו הדפסתי לי אחת בחנות. זה לא אומר שההכרות שלי עם הלהקות האלה היא מעבר לשטחית.

"שליטי המטאל" עוסק בלהקת המטאל סקאלפאקר, המורכבת כרגע משני תיכוניסטים לא מאוד פופולריים. האנטר על הגיטרה הוא הרוח המובילה של הלהקה וחולם להפוך לאחד מגדולי המטאל, קווין הוא מתופף מוכשר והחבר הטוב ביותר של האנטר. מתוך הבנה שהם צריכים לשפר את הביצועים שלהם, האנטר נותן לקווין שעורי בית להאזין למבחר שירי מטאל קלאסיים על מנת שיכנס טוב יותר לראש הנכון. יש להם זמן קצר למצוא בסיסט עד לקרב הלהקות, אחרת כל המאמצים שלהם לשווא.

קווין מוצא חברה שלישית פוטנציאלית ללהקה, נערה לא יציבה נפשית בשם אמילי. כשהיא נוטלת את התרופות שלה, אמילי די מתוקה ומפגינה כישורי נגינה מרשימים על צ'לו. רק שצ'לו זה לא מטאל ובנות זה… קצת מטאל, אבל לא מספיק לטעמו של האנטר. בזמן שקווין ואמילי מתקרבים וחוקרים את החיים שמחוץ ללהקה, האנטר הולך ונעשה אובססיבי לגבי התדמית שלו והרצון להיות מטאל באמת, גם אם זה אומר שכל השאר יצטרכו לשים את החיים שלהם על המתן בזמן שסקאלפאקר מוצאת את עצמה.

אחד הדברים שאני מאוד שמח שנעלמו מנוף סרטי הנעורים בשנים האחרונות, הוא החלוקה המעמדית. הרעיון שהתחיל בשנות השמונים לפיו התיכון הוא מיקרוקוסמוס המייצג סוגים שונים של בני נוער הנופלים כולם לקבוצות קלות להגדרה, הובא למנוחות במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 ופנה את מקומו ליצוג מציאותי יותר של מתבגרים. שליטי המטאל ממשיך את הקו ומציב את הדמויות הראשיות בפני אתגרים שבני נוער, או בכלל בני אדם, באמת מתמודדים מולם. יש בבית הספר בריון, אבל ההתנהגות שלו אינה מקובלת על רוב התלמידים והוא אף מעביר חלק ניכר מהסרט בהשעיה מחוץ למסך. הבחורה היפה שקווין מדבר איתה במסיבה אינה אשת חלומותיו או מישהי שהוא מנסה לעשות מייק אובר בכדי להשיג. היא מישהי חסרת בטחון שבטוחה שהחברה שלה הרבה יותר מעניינת בנים. הלהקה המתחרה, שהאנטר מרבה לרדת על הסגנון הפופי וחסר האמירה שלהם, הם חבר'ה ממש נחמדים. בלתי אפשרי לשנוא אותם. שליטי המטאל נמנע באלגנטיות מקלישאות של סרטי נעורים, כמו גם של סרטי תחרויות.

למעשה, האויב הגדול ביותר של האנטר וקווין הוא האגו של האנטר. יש לו תסביך עליונות, הוא משוכנע שכל מי ששונה ממנו יהיה אדם עלוב שאינו שווה התיחסות. הוא צעיר חלש פיזית ומלא כעס שרואה בהפיכה לכוכב מטאל את הנתיב היחיד שלו להגשמה עצמית. מי שעומד בדרכו, הוא אויב, גם אם אינו מתנהג ככה. כמובן שזה יוצר עומס עצום על קווין, שמכיר בקיומן של אפשרויות אחרות, אבל נאלץ לתפקד כסלע היציב בין האנשים סביבו. כשהוא שואל את אמילי אם היא מרגישה טוב יותר אחרי שהיא זורקת דברים בכעס, היא עונה שהייתה רוצה לא להרגיש צורך לזרוק דברים. זה כנראה התיאור הכי יפה שראיתי להפרעה נפשית בסרט קומי, לפחות מאז שמלווין אמר ב"הכי טוב שיש" שקרול גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר. המחלה לא מוצגת כבדיחה, אבל ההתמודדות איתה היא חלק מהאפיון של דמות.

כן, זו קומדיה. לא פרועה במיוחד, אבל היו רגעים שבהחלט צחקתי בקול רם. השחקנים מגיעים ללא רקע קומי והתזמון שלהם הוא שילוב בין התסריט של די.בי. וייס ("משחקי הכס") והבימוי של פיטר סולט, שכבר הפתיע לטובה עם קומדיה רומנטית על צעירים חובבי מוזיקה ב"הלילה של ניק ונורה". כמובן שמגיע קרדיט להופעה של אדריאן גרינסמית, ג'יידן מרטל ואייזיס היינסוורת' בתור האנטר, קווין ואמילי, שנותנים לדמויות פנים, שיער ארוך וגם חיים. הליהוק של בני נוער אמיתיים לתפקיד, ולא שחקנים בני עשרים פלוס שמנסים להיראות צעירים יותר, מוסיף להם שבריריות שהופכת את המסע להגדרה עצמית ליותר אמין.

ציינתי שאת התסריט כתב די.בי. וייס, אז לא ממש מפתיע שהחלק החלש של שליטי המטאל הוא לקראת הסוף. הוא לא מתדרדר בפתאומיות כמו העונה האחרונה של "משחקי הכס", אולם רואים שמר וייס נתקע בנסיון להוסיף יותר מכשולים מהנדרש לקראת קרב הלהקות המתקרב. הוא גם רוצה שהדמויות ילמדו משהו מהחוויה ויגיעו למסקנה בסוף הסיפור, רק שזה הולך בניגוד לרוח הסרט. סקאלפאקר היא להקה של תיכוניסטים ואני לא שמעתי אפילו על אדם אחד שהגיע למסקנה סופית לגבי משהו בעודו בגיל ההתבגרות. זה בדיוק השלב בחיים בו מותר עדיין לעשות טעויות ולהמשיך לחפש.

פסקול הסרט מורכב בעיקר משירים מוכרים, לצד שיר מקורי וקליט להפליא שטום מורלו היה מעורב בכתיבתו. אם אתם אוהבים מטאל, אפילו לא כדרך חיים, אתם תהנו משליטי המטאל. למרות שיש פה ושם עומס מיותר על העלילה, זה סרט מהנה ורגיש שנכתב בשפה של בני אדם. הוא מרענן בתור סרט נעורים וגורם בתור סרט על מוזיקאים לגוף לזוז בכיף. בעיקר לראש, בתנועות מהירות למעלה ולמטה.

נבואה לאוסקר – 13.4.2022

סרט

בבילון

בלונד

זכוכית קנטרברי

אל תדאג דארלינג

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

רוצחי פרח הירח

איש ושמו אוטו

היא אמרה

רעש לבן

בימוי

דמיאן שאזל – בבילון

אנדרו דומיניק – בלונד

סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

מרטין סקורסזה – רוצחי פרח הירח

מריה שרדר – היא אמרה

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – זכוכית קנטרברי

אדם דרייבר – רעש לבן

טום הנקס – איש ושמו אוטו

חואקין פיניקס – שדרות האכזבה

בראד פיט – בבילון

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – טאר

אנה דה ארמס – בלונד

נאומי אקי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

פלורנס פיו – אל תדאג דארלינג

מישל ויליאמס – משפחת פבלמן

שחקן משנה

אנדרה בראואר – היא אמרה

רוברט דה נירו – רוצחי פרח הירח

ג'ואל אדגרטון – שלוש עשרה נפשות

אדי רדמיין – האח הטוב

ג'ון דיוויד וושינגטון – זכוכית קנטרברי

שחקנית משנה

לילי גלדסטון – רוצחי פרח הירח

אליסון ג'ני – האנשים שאנחנו שונאים בחתונה

פטרישה קלרקסון – היא אמרה

אמה תומפסון – מטילדה

סיגורני ויבר – התקשרי לג'יין

תסריט מקורי

דמיאן שאזל – בבילון

דיוויד או. ראסל – זכוכית קנטרברי

קייטי זילברמן, קרי ון דייק, שיין ון דייק – אל תדאג דארלינג

דן קוון, דניאל שיינרט – הכל בכל מקום בבת אחת

טוני קושנר, סטיבן ספילברג – משפחת פבלמן

תסריט מעובד

אנדרו דומיניק – בלונד

אריק רות' – רוצחי פרח הירח

דיוויד מגי – איש ושמו אוטו

רבקה לנקיביץ' – היא אמרה

נואה באומבך – רעש לבן

סרט אנימציה

לא רעים בכלל

הבית

שנות אור

פינוקיו

אדומה אש

צילום

לינוס סנדגרן – בבילון

עמנואל לובצקי – זכוכית קנטרברי

יאנוש קמינסקי – משפחת פבלמן

ג'ון סיל – שלושת אלפים שנים של געגוע

קלאודיו מירנדה – אהבה בשחקים: מאווריק

עריכה

טום קרוס – בבילון

שרה ברושר – משפחת פבלמן

דיישה ברודוויי – אני רוצה לרקוד עם מישהו

תלמה סקונמייקר – רוצחי פרח הירח

מוניקה וילי – טאר

פסקול מקורי

סיימון פרנגלן – אווטאר 2

ג'סטין הורביץ – בבילון

ג'ון פאוול – אל תדאג דארלינג

ג'ון ויליאמס – משפחת פבלמן

מייקל ג'יאצ'ינו – שנות אור

עיצוב אמנותי

אל תדאג דארלינג

אלביס

משפחת פבלמן

מטילדה

בית הספר לטוב ולרע

עיצוב תלבושות

בבילון

אל תדאג דארלינג

אלביס

רוצחי פרח הירח

הטיית לב

סאונד

אווטאר 2

אלביס

משפחת פבלמן

אני רוצה לרקוד עם מישהו

אהבה בשחקים: מאווריק

אפקטים חזותיים

אווטאר 2

מרוחקים

דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

פינוקיו

אהבה בשחקים: מאווריק

איפור ועיצוב שיער

בבילון

באטמן

בלונד

אני רוצה לרקוד עם מישהו

מלך הצפון

טעויות נפוצות לגבי האוסקר

אחת התופעות התמוהות בעיני היא אנשים ששונאים את האוסקר. אני לא מתכוון לכאלה שסתם לא מתעניינים או לא עוקבים, אלא ממש שונאים, כאילו מאלצים אותם לצפות בטקס מדי שנה ולהיות מעורבים בדיונים עליו. זו המקבילה של עולם הבידור לכאלה שרואים דיון על המונדיאל ומגיבים שזה סתם משעמם לראות אנשים רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות. מי שאוהב כדורגל, יודע שיש הרבה מעבר לזה. יש היסטוריה וסיפורים אישיים והרבה רגשות שמעורבים בכל שניה במשחק. זה לא סתם לשבת מול מסך ולבהות בשעון בתקוה שחפץ עגול יבעט מעבר לקו בתוך מלבן תלת-מימדי. זה גם ממש מעצבן לקבל הערות ארסיות בלי שמבקשים על משהו שאוהבים, רק כי הדיון מתקיים בפורום פתוח. זו התחושה שלי לגבי הייטרים של אוסקר, אלה שלא יודעים כמעט כלום על הטקס ועל מה שהופך אותו למרתק עבורי ועבור רבים אחרים, אבל מרגישים צורך מתמיד לציין כמה זה לא משמעותי עבורם.

האקדמיה היא גוף ותיק וחזק והאוסקר הוא ללא ספק הפרס הנחשב ביותר בעולם הבידור. אפשר להתווכח על ההחלטות של חברי האקדמיה ובאמת שגם לי יש לא מעט תסכול מחלק מהבחירות שלהם, אבל עדיין מדובר באלפי אנשי תעשיה שיודעים יותר טוב ממני ומרוב המין האנושי כמה עבודה מושקעת ביצירת סרטים וכמה זה מיוחד לקבל הערכה מצד עמיתיהם מול מיליוני צופים בשידור חי. הם ממש לא צריכים אותי שאגן עליהם ולכן מה שמציק לי במיוחד, אלה טעויות נפוצות שעולות בדיונים על הפרס ועל הגוף שמעניק אותו. טענות אלה נאמרות בעיקר מצד אנשים ששמעו אותן דרך צד שלישי ואפילו לא טרחו לבדוק בעצמם אם הטענה נכונה או לא, אבל עדיין מתעקשים להסית דיונים לשיחה על מה הם חושבים על הטקס.

אז גם כדי לפרוק קצת תסכול וגם כדי לחסוך לעצמי דיונים מסיחי דעת בעתיד, הנה טעויות נפוצות שאנשים עושים לגבי האוסקר:

1. במאי X מעולם לא זכה באוסקר

 יש כמה במאים מאוד מוערכים ששמם עולה שוב ושוב כדוגמה לפספוס רציני של האקדמיה. לרוב מתוך נסיון להוריד מהרלוונטיות של האוסקר, נוטים להזכיר אותם כדי להראות שהפרס לא באמת מעריך חשיבות של יוצר משפיע, אלא מונע מתוך פוליטיקות פנימיות. עכשיו, מן הסתם, פרס שמוענק לבמאי.ת אחד.ת מדי שנה, יפספס לא מעט שמות מוערכים. עם זאת, יש הבדל בין לא לזכות באוסקר על בימוי לבין לא לזכות בכלל. אלפרד היצ'קוק, אינגמר ברגמן, פדריקו פליני ואקירה קורוסאווה לא זכו באוסקר תחרותי, אבל כולם קבלו פרס מיוחד שנועד ספציפית להביע הערכה על ההשפעה שלהם לאורך זמן. מה גם שכולם ביימו סרטים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר (היצ'קוק) או לסרט הטוב ביותר בשפה זרה (שלושת האחרים), אבל בשל תקנון הקטגוריה, הזכיה לא רשומה על שמם. סטנלי קובריק הוא גם דוגמה נפוצה, אולם בדיקה מהירה בוויקיפדיה או IMDb תגלה שהוא אכן זכה באוסקר, על האפקטים החזותיים של "2001: אודיסאה בחלל". נדיר שהבמאי עצמו מועמד בקטגוריה זו, אז במקרה הזה אני מבין למה נוטים לפספס. להערכתי, אם קובריק לא היה נפטר בפתאומיות ב-1999, היה מקבל זמן קצר לאחר מכן פרס מיוחד, אבל זו רק השערה.

צ'רלי צ'פלין הוא אולי הדוגמה הכי פופולרית לשם גדול שמעולם לא זכה באוסקר, שזה ממש מוזר כי לא רק שצ'פלין זכה באוסקר, הוא זכה בו שלוש פעמים. למעשה, כבר בטקס האוסקר הראשון הוא קבל פרס מיוחד על "הקרקס". מאחר והיה מעורב בסרט גם כבמאי, גם כתסריטאי, גם כשחקן וגם כמפיק, האקדמיה החליטה לא לתת לו פרס בקטגוריה מסוימת, אלא להביע הוקרה על כלל עבודתו. הוא זכה בעוד פרס מיוחד, על מפעל חיים, ב-1972 ושנה לאחר מכן, זכה גם בפרס תחרותי על הפסקול המקורי של "אורות הבמה", שהיה אז כשיר משום שהופץ בלוס אנג'לס באיחור משמעותי.

ברור שיש הרבה במאים גדולים וראויים שלא זכו באוסקר. יש גם הרבה שאפילו לא היו מועמדים. עם זאת, כמעט כל במאי שנחשב לאחד הגדולים בהיסטוריה היה לפחות מועמד או קבל פרס מיוחד. האקדמיה לא מתעלמת מהשגים ומחשיבות היסטורית, אבל בתור ארוע שנתי, הפרס הולך למי שיותר מצביעים  אהבו את העבודה שלו באותה מסגרת זמן מצומצמת, לא בהכרח למי שהכי השפיע לאורך חייו.

2. פרס על מפעל חיים שווה פחות

בהחלט ישנם גופים המעניקים פרס מיוחד רק על סמך ותק או בנסיון לרצות מישהו שלא זכה לפני כן. האקדמיה היא לא גוף כזה. בערך. כפי שכבר ציינתי, כמה מהבמאים הגדולים בהיסטוריה זכו בפרס מיוחד מהאקדמיה (אוסקר מיוחד או פרס אירווין ג'י. ת'אלברג המוענק למפיק מצטיין), לאחר שלא זכו בפרס תחרותי הרשום על שמם. אפשר לראות בכך פיצוי על הפסדי העבר, או על התעלמות ממושכת, אבל יש מי שבעיניו מדובר בכבוד גדול עוד יותר. זה עניין של תפיסה אישית. קחו בחשבון שפרס מיוחד מהאקדמיה מוענק למי שכבר מוכר כאדם משפיע ומוערך ביותר בתחומו, בעוד אוסקר תחרותי ניתן רשמית על השג בודד. יש שמקבלים את הפרס כסוג של מחוה על הפסדי העבר, אבל אלה נעשים יותר ויותר נדירים. פרס מיוחד הוא הוקרה על שנים של תרומה לתעשיה, ברמה בה אפילו לא נדרשת תחרות בכדי להכריע. רוברט אלטמן, שהיה מועמד לאוסקר על בימוי חמש פעמים מבלי לזכות, אמר בנאום הזכיה שלו בפרס מיוחד "אני רואה בכך מחוה לכל הסרטים שלי כי, עבורי, פשוט יצרתי סרט אחד ארוך. ואני יודע שחלקכם אהבו כמה מהפרקים, ואחרים… בכל אופן, זה בסדר". המילים האלה, של אדם שהאמין לפני כן שפרס על מפעל חיים נותנים רק למי שכבר גמר את הסוס, מבטאות אולי הכי יפה עד כמה ערכו האמיתי של פרס הוא עניין אישי.

3. רוב חברי האקדמיה הם לבנים זקנים שמצביעים אחד לשני

הטענה הזו לא לחלוטין שגויה, אבל חסר בה עדכון חשוב. האקדמיה אינה מפרסמת את שמות החברים הפעילים בה, אבל מספקת פרטי מידע מסוימים לגבי הרכבה. בשנת 2006, במהלך סערת Oscar so White, התברר ש-93% מחברי האקדמיה הם לבנים, 76% מחברי האקדמיה גברים והגיל החציוני שלהם הוא 63. במילים אחרות, כדי שסרט יזכה באוסקר, הוא היה צריך שגבר לבן מעל גיל שישים יאהב אותו. זה היה המצב והוא אכן השתקף ברשימת המועמדים והזוכים. עם זאת, נשיאת האקדמיה דאז, שריל אייזק בון (אישה שחורה שנשואה ליהודי), יזמה תכנית להפיכת האקדמיה ליותר אינקלוסיבית והפרויקט המשיך להתפתח גם בתום הכהונה שלה. לפי התכנית, יוגדלו מספר ההזמנות להצטרף לאקדמיה כך שיכללו מגוון גדול יותר של מגדרים, רקעים אתניים, תרבויות וקבוצות גיל. בנוסף, הוחלט כי חברי אקדמיה שלא עבדו בתעשיה במשך עשור יאבדו את זכויות ההצבעה על מנת להבטיח שהמועמדים והזוכים נבחרים בידי אנשים שעדיין מהווים חלק מעולם הקולנוע.

התוצאה היא הצטרפות של יותר מ-3,000 חברי אקדמיה חדשים, שכמחציתם נשים ו/או צבעוניים (כל מי שאינו ממוצא אירופי לבן) בתוך חצי עשור. כמו כן, למרות שלא שוחרר נתון רשמי בנושא, סביר להניח שהגיל החציוני ירד במקצת, אם כי לא מספיק בשביל שסרטי גיבורי-על יתחילו לקבל את אותו יחס כמו דרמות אנושיות.

לגבי הטענה שהם מצביעים אחד לשני, מן הסתם אנשים רוצים שחברים שלהם יקבלו הזדמנות לזכות באוסקר. מה שמאזן את זה היא העובדה שיש קרוב לעשרת אלפים בעלי זכות הצבעה שמצביעים בצורה חשאית ואין שום דרך לדעת בוודאות מי הצביע עבור מי מאחר והנתון הזה נשמר בסוד גם מהאקדמיה עצמה.

4. אפשר לקנות קולות, או לפחות להטות את הכף באמצעות שוחד וטובות הנאה

אחת ההאשמות החוזרות לגבי גלובוס הזהב היא שהתוצאות מוטות בידי גורמי לחץ, לרוב דרך מתנות לא רשמיות ורצונם של המארגנים להביא כמה שיותר פרצופים מוכרים לטקס חלוקת הפרסים. ככל הידוע לי, מעולם לא הוכח שהקולות של חברי תא העיתונאים הזרים בהוליווד ניתנים לקניה, אבל הם גם עושים עבודה די גרועה בלא להיראות אשמים.

האוסקר הוא סיפור אחר. אין ספק שנעשו ועוד נעשים נסיונות להשפיע על המצביעים בדרכים שונות. בדיוק בגלל זה האקדמיה מעדכנת פעם בכמה שנים את התקנות לגבי מה מותר לעשות במסגרת קמפיין לאוסקר. אחד השינויים הגדולים ביותר נעשה בזכות התמנון האנושי הארווי ויינסטין. מעבר לתקיפות מיניות של נשים ואיומים באלימות וחיסול הקריירה של מי שלא בא לו טוב (ברצינות הוליווד, כמה זמן הסתרתם את זה?), ויינסטין גם היה ידוע בטקטיקות מפוקפקות לקידום הסרטים אותם הוא מפיץ. נכון שהיה לו חוש לזיהוי סרטים עם פוטנציאל לקטוף הרבה פרסים, אבל לא הזיק שגם ארגן מסיבות מיוחדות לכבוד במאים ושחקנים אותם רצה לקדם, הוציא מיליונים על פרסום בכלי התקשורת ואף פנה ישירות אל חברי האקדמיה במטרה לגרום לסרטים שלו להראות חשובים וראויים בעודו משמיץ את המתחרים. ויינסטין ממש לא היה היחיד שנקט בשיטות כאלה על מנת לקדם סרטים, אבל האינטנסיביות בה פעל שכנעה את האקדמיה להטיל מגבלות על צורות הקמפיין המותרות. בעוד המתחרים נוטים לשמור על הכללים, לפחות מועמדות אחת לשיר הטוב ביותר הוסרה בגלל התנהלות בניגוד לתקנון לגיוס קולות, ואחד המפיקים של "מטען הכאב" (שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר) לא הורשה להגיע לטקס בשל פניה אישית לחברי אקדמיה בבקשה שיצביעו לסרטו.

זו תהיה תמימות להניח שלא משתמשים עדיין בכל מיני שיטות כדי להטות את ההצבעה, אבל המגבלות שהאקדמיה מטילה מבטיחות תחרות הוגנת יותר מבעבר. מה גם ששוב, ההצבעה לגמרי חשאית, אז מה הטעם להציע מתנות אם לא יודעים למי כל אחד מצביע?

5. האוסקר לא באמת חשוב

למי? לכם מול המסך? כנראה שלא במיוחד. אלא אם אתם מהאנשים שבוחרים מה לראות על סמך טריילרים והמלצות של חברים, או במילים אחרות, אם אתם רוב האנשים. אני חושב שהקבוצה היחידה שזוכה ליותר שנאה מהאקדמיה לגבי העדפות הצפיה שלה, היא מבקרים. אני מבקר ואני לא אוהב לקרוא מבקרים. אז מה עושים רוב האנשים? או שמסתכלים ישר על הציון שמבקר נתן לסרט כדי שיהיה את מי לקלל אחרי שצופים ברוני מארה אוכלת פאי במשך עשר דקות, או שהולכים על סמך המלצה של מישהו שמכירים וסומכים על הטעם שלו, או שבוחרים לבד על סמך שמות מוכרים. אתם יודעים, השמות האלה שהמפיצים דואגים לציין שהיו מועמדים לאוסקר (על סרט אחר), זכו באוסקר (לפני עשרים שנה) או בכל פרס אחר שיש סיכוי ששמעתם עליו.

האוסקר משנה קריירות. לא את של הצופים, אבל כן של הזוכים. רק להיות מועמד שווה עוד ספרה בתלוש המשכורת וזכיה בכלל מעלה את המחיר שאפשר לדרוש עבור עבודה באחת התעשיות התחרותיות ביותר בעולם. כמו שתואר אקדמי לא בהכרח הופך מישהו לחכם או מוכשר יותר, אבל מאפשר לו לדרוש שכר גבוה יותר, גם האוסקר נותן קרדיביליטי למי שיכול להצמיד את הפרס לשמו. בדומה לעלים המוזרים האלה ששמים ליד שם של פסטיבל שהסרט הוצג בו, גם המילים "מועמד לאוסקר" או "זוכה האוסקר", יגרמו לאנשים לשים לב יותר ולצפות למשהו טוב מהמעורבים. ככה הראש שלנו עובד. זו הסיבה שקודם בודקים ציון לסרט ורק אז במה הוא עוסק ושממשיכים ללכת לסרטים שרותם וענבר אהבו, למרות שההמלצה האחרונה שלהם הייתה ל"ספייס ג'אם: אגדה חדשה".

6. האקדמיה שונאת שוברי קופות

עולם הסרטים של המאה ה-21 שונה באופן מהותי ממה שקדם לו. בעבר, הצלחה מסחרית הייתה כמעט תנאי הכרחי למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר, כי האולפנים השקיעו הרבה כסף וזמן בקידום הסרטים שהאמינו שחברי האקדמיה יאהבו. כיום, אולפנים משקיעים בעיקר בפרנצ'ייז. חמישה מששת הסרטים המצליחים ביותר בארה"ב בשנת 2021 מבוססים על דמויות של מארוול. היחיד שחוצץ ביניהם הוא הסרט התשיעי בסדרת מהיר ועצבני. אחרי זה, סוגרים את עשרת הגדולים סרט ההמשך ל"לשיר", הסרט ה-25 של ג'יימס בונד, המשך ל"מקום שקט" והמשך ל"מכסחי השדים" שמתעלם מהנסיון לעשות לסדרה ריבוט לפני כמה שנים. הסרט הראשון ברשימה שמבוסס על רעיון מקורי, "לשחרר את גאי", נמצא במקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות של השנה. תוך סיכון להישמע כמו המילניאל הכי בומר, פעם אולפנים היו מהמרים על תסריטים מקוריים או רכישת זכויות הפקה לסיפור שטרם הוצג על המסך הגדול, כיום הם רוצים כסף בטוח. סרטים שאינם מבוססים על מותג מוכר מופקים כמעט בלעדית בידי חברות קטנות ורק אז נרכשים להפצה בידי חברות גדולות יותר שמחליטות כיצד לשווק אותם ולמי. האולפנים עצמם מעדיפים ללכת על בטוח ולהשקיע את התקציבים הגדולים במשהו שהקהל כבר הראה עניין בו וניתן למכור הרבה מוצרים נלווים בזכותו.

האקדמיה תמיד הראתה העדפה לסרטים שאינם חלק מסדרה, כאשר יוצאי הדופן הם "הסנדק 2" ו"שר הטבעות: שיבת המלך", שני סרטי ההמשך היחידים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר. שניהם גם היו שוברי קופות בשנים בהם יצאו. למעשה, להוציא את "קודה" שהופץ כמעט בלעדית בסטרימינג ועל כן קשה להעריך כמה אנשים באמת צפו בו, כל הזוכים בפרס במאה הנוכחית היו הצלחות כלכליות. לא כולם באותה מידה, אבל בעולם בו האולפנים היו מקדמים אותם כמו שמקדמים את "ספיידרמן: אין דרך הביתה" או את "באטמן", הם היו מגיעים למספרים גבוהים עוד יותר.

הסלידה של חברי האקדמיה אינה מכך שסרט זוכה להצלחה קופתית, אלא משוברי קופות כגישה שיווקית. המצביעים אוהבים סרטים שאינם חלק ממותג גדול וכן, הרבה מהם מזלזלים בסרטים שאינם דרמות או סיפורים אנושיים מחממי לב. זה נכון גם לגבי הרבה מקוני הכרטיסים ומנויי הסטרימינג. מבחינתם סרט גיבורי-על, או אנימציה, או קומדיה פרועה, פשוט לא מתאימים לתפיסה של מהו הסרט הטוב של השנה. זה מעצבן וחבל, אבל היי, גם פינגווין הזהב לסרט הטוב ביותר הוענק עד כה רק לסרט גיבורי-על אחד וזה היה "דדפול", שמאוד שונה באופיו מהמקובל בז'אנר. זה לא שאין לי חיבה לז'אנר, כמו שגם אני נוטה יותר להעניק את התואר לסרטים שמחדשים לי ועומדים בפני עצמם.

7. האקדמיה עושה חשבונות

בואו נגיד שזו לא לחלוטין טעות, אבל מדובר בתופעה הרבה פחות נפוצה מכפי שנדמה. כשמישהו שהיה מועמד כמה פעמים והפסיד, זוכה סוף סוף באוסקר, הנטיה היא לחשוב שהנה חברי האקדמיה מרגישים לא נעים שלא הצביעו לו קודם ועכשיו מתחשבנים ועושים כבוד בדיעבד. בעוד זה כנראה דבר שבאמת קורה מדי פעם, נראה שברוב המקרים השיקולים מורכבים יותר. גלן קלוז הוותיקה נראתה כמו זוכה בטוחה על "האישה" אחרי שהפסידה בכל הפעמים הקודמות בהן הייתה מועמדת. בסוף האוסקר הלך לאוליביה קולמן שהייתה מועמדת לראשונה בזכות "המועדפת". מרטין סקורסזה היה אמור לזכות על בימוי "הטייס", אבל הוא הפסיד לקלינט איסטווד (שכבר היה לו אוסקר על בימוי "בלתי נסלח") וזכה בעצמו רק שנתיים לאחר מכן, על "השתולים". תומס ניומן , במועמדות ה-15 שלו, היה צפוי לזכות על הפסקול שחבר עבור "1917", אולם הפסיד לאיסלנדית צעירה שהייתה מועמדת על "ג'וקר" ואפילו לא אתיימר לנסות לבטא את שם המשפחה שלה. דיאן וורן מועמדת כמעט כל שנה על שיר אחר ותמיד מפסידה, בפעם האחרונה לבילי אייליש, שעוד לא נולדה כשוורן הייתה מועמדת על "I Don't Want to Miss a Thing".

זה לא שההתחשבנות בכלל לא קיימת, אבל ברוב המקרים, הזוכה הוא פשוט מי שחברי האקדמיה הכי אוהבים באותה שנה. אחרת ישראל כבר הייתה זוכה על הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

8. ישראל לא זוכה בגלל אנטישמיות

הוליווד, המקום שבכלל לא מפורסם בכך שיהודים מהווים את עמוד השדרה שלו מאז ימי הראינוע ונחשב עד היום לתחום העבודה עם האחוז הגבוה ביותר של אנשים שעברו ברית מילה פרט להובלות ומכירת נשק. כן, זה המקום להאשים באנטישמיות. תראו, זה לא סוד שמעמדה של ישראל בעולם נע בין "רק שלא יעשו פדיחות" לבין "לפחות הם לא רוסיה". מה גם שדווקא ראשי האולפנים היהודים בתור הזהב של הוליווד נמנעו בכוונה מלקדם סיפורים הנוגעים ליהדות מתוך חשש שהקהל הנוצרי לא יתעניין בהם. אבל ישראל הייתה מועמדת לאוסקר עשר פעמים והסיבה היחידה שלא זכינו עד עכשיו היא שתמיד היה לפחות סרט אחד אהוב יותר ברשימה. לצורך השוואה, פורטוגל, מדינה שלאף אחד בעולם המודרני אין בעיה איתה (היסטוריה זה כבר סיפור אחר), שולחת סרט מדי שנה ומעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. זה עניין של מזל, צריך לשלוח סרט שמספיק מצביעים יאהבו ולקוות שאף מדינה אחרת לא תשלח משהו יותר טוב. חוץ מהזכיה של "פרידות" היפני על חשבון "ואלס עם באשיר". זה סתם היה מוזר.

9. מצביעים לסרטים בלי לטרוח בכלל לצפות בהם

עקרונית, זה אפשרי. יש כמה קטגוריות בהן מצביעים רק מי שנכחו בהקרנות של כל המועמדים, כמו הסרט הבינלאומי הטוב ביותר והסרט התעודי הטוב ביותר. עם זאת, ברוב הקטגוריות אין בדיקה כזו ואפשר תאורטית להצביע לסרט בלי לראות אפילו דקה מתוכו. לא שיש סיבה לעשות את זה. המטרה של האוסקר היא לפרגן לסרטים ולאנשים שיצרו אותם וההשתתפות בהצבעה אינה חובה. אם מישהו לא טרח לראות אף מועמד, הוא יכול פשוט לא להצביע. יתכן שמצביעים על סמך באז או על סמך שם מוכר בקטגוריה בה במקרה לא יצא לראות את כל המועמדים (חייבים לבחור זוכה בכל הקטגוריות כדי שהטופס יחשב כשיר), אבל זה גם לא כאילו מועמדים כאן סרטים שלא הוקרנו לפני כן בשום מקום. ההנחה הרווחת היא שחברי אקדמיה מצביעים לסרטים שהם אהבו, לא לסרטים שמישהו אחר אהב. אם מספיק אכפת להם בשביל להצביע, מספיק אכפת להם גם לבחון את המועמדים. מדי פעם עולה ראיון עם חבר אקדמיה אנונימי שמספר איך הצביע לסרט שלא צפה בו, אבל האנונימיות לא מאפשרת לבדוק את אמינות הדיווח ובכל אופן, סיפורים כאלה הם נדירים ולרוב יותר מסבירים למה לא הצביעו לסרט מסוים מאשר למה כן הצביעו לאחר.

10. הפוליטיקלי קורקט הורס את התחרות

מהאנשים שהביאו לכם את "זקנים לבנים שמצביעים לעצמם", מגיע אחיו החורג "לגברים לבנים אין סיכוי לזכות בפרס". מעבר לקלות בה ניתן להפריך את הטענה (בודקים מי זכה באוסקר ורואים שהרשימה כוללת גם גברים לבנים), היא נובעת מראיית עולם שמרנית שרואה בכל שינוי תפיסתי איום על שלמות הקיום. הטענה הזו התגברה בשנתיים האחרונות בעקבות החלטה של האקדמיה על צעדים בסופם לא רק שמאגר המצביעים יהיה מגוון מבחינת אתנית ומגדרית, אלא גם סרט יהיה חייב לעמוד בכמה תנאי אינקלוסיביות בכדי לקבל מועמדות. אוי לא, האם זהו סופו של האדם הלבן?

לא. עיון בתקנון מגלה שלא רק שרוב הסרטים גם ככה עומדים בדרישות בלי לנסות בכלל, למעשה נדרשת יותר עבודה להפוך את הסרטים ללא כשירים מאשר פשוט למלא את הדרישות. מן הסתם, יופעל שיקול דעת לגבי סיפורים שמצריכים ליהוק הומוגני, והאינקלוסיביות אפילו לא חייבת להיות על המסך. אפשר גם להעסיק א.נשים צבעוניים.ות או נכים.ות מאחורי הקלעים, אפילו רק בתור התמחות. הנה, אפילו לא חייבים לשלם להם. כל הרעיון הוא לפתוח את התעשיה לאוכלוסיות שכיום הדלתות סגורות בפניהן, לא למנוע ממי שכבר בפנים לעבוד. אם מישהו עושה מאמץ מיוחד להרחיק מהסרט שלו, מכל צד אפשרי של ההפקה, אנשים שאינם גברים סטרייטים לבנים נטולי מגבלה גופנית, אני חושב שמגיע לו יחס פחות אוהד.

11. ממילא יודעים חודשים מראש מי יזכה

בטקס האוסקר הראשון, הזוכים פורסמו שלושה חודשים לפני הארוע. בטקס השני, לא היו מועמדים רשמיים, אז מי שצריך לבוא לאסוף פרס קבל על זה הודעה מראש. בכמה שנים הבאות, שמות הזוכים הודלפו לעיתונות זמן קצר לפני הטקס. המצב השתנה כאשר באקדמיה החליטו שקצת מתח לא יזיק והאחריות על ספירת הקולות עברה לחברת השרותים הפיננסיים פרייסווטרהאוס-קופרז. מזה יותר משמונים שנה שהיחידים שיודעים את זהות הזוכים לפני ההכרזה הרשמית הם שני עובדי החברה האמונים על ספירת הקולות בצורה ידנית. הם אחראים להכניס למעטפות את שמות הזוכים, להעביר אותן למגישי הפרסים ולהודיע מהר להפקה במידה ונעשתה טעות. הם גם אלה ששניה של חוסר ריכוז מצדם גרמה להכרזה על "לה לה לנד" בתור הסרט הטוב ביותר, שגיאה שתוקנה בתוך כמה דקות כאשר ההכרזה תוקנה ל"אור ירח" (ארוע שלפחות קבר סוף סוף את השמועה שמריסה טומיי הוכרזה כזוכה בטעות).

זה נכון שיש מי שמדברים עליהם חודשים מראש כמנצחים, מה שבכלל לא מבטיח זכיה. חלקם אכן ממשיכים לרכוב על הגל עד הסוף, אחרים מצטרפים ברגע האחרון. לא בכל טקס יש הפתעות, תוצאה של ריבוי הפרסים המקדימים בשבועות שלפני שלא משאירים הרבה ספק לגבי מי שיעלה לקבל את האוסקר. אמנם אני בעד שכל מי שרוצה לעשות כבוד למצטיינים בתחום החביב עליו יעשה זאת, אבל גם הייתי שמח למגוון גדול יותר בבחירות כדי שלפחות לטקס האוסקר נגיע עם פחות ודאות לגבי השם במעטפה.

12. אף אחד לא צופה באוסקר

אפילו כשהרייטינג של טקס האוסקר נמצא בשפל, עדיין צופים בו מיליוני אנשים בארצות הברית ועוד עשרות אם לא מאות מיליונים ברחבי העולם. זה בלי לספור את מי שצופים בשידור ערוך מאוחר יותר, או רק בקטעים מהטקס ברשתות חברתיות. רשת ABC נמצאת בפניקה מתמדת מהירידה בכמות הצופים בשידור החי, שם נמצאים המפרסמים הגדולים. היא לא מרוויחה מהקליקים שלכם ביוטיוב או מהממים על ויל סמית סותר לכריס רוק. זה לא אומר שאנשים לא צופים באוסקר, אלא שפחות צופים בשידור החי. לאנשים כמוני וכמו חובבי אוסקר נוספים, יש הנאה מצפיה בכל הארוע מתחילתו ועד סופו. אני אפילו צופה לפעמים בטקסים ישנים בשביל הכיף, אבל זה כבר מצב קיצוני. עבור רוב האנשים, טקס האוסקר הוא פשוט משהו שקורה, עושה כותרות לכמה ימים ואז הולך בדרכו של כל ארוע חדשותי. האקדמיה עושה טעות עם הנסיון למשוך קהל חדש, כי היא פונה לאנשים שמראש לא מתעניינים בטקס, ובינתיים מרחיקה את מי שכן נהנה ממנו כשהיה מספיק מבדר.

טקס האוסקר הנצפה בכל הזמנים שודר ב-1998. הפחות נצפה בכל הזמנים שודר ב-2021. יש לא מעט אנשים חיים שיצא להם לצפות בשני הארועים האלה בזמן אמת. הרייטינג לא ירד בצורה חדה, אלא בהדרגה לאורך עשרים ושלוש שנים. בזמן הזה, הטקס שנה מיקום בלוח השנה, המפיקים התחלפו, הצפיה בשידורים חיים ירדה באופן כללי (חוץ משידורי ספורט) וגם הדחיפות לראות משהו בזמן אמת ירדה עבור מי שמסתפקים בדיווח בדיעבד עם דגש על הנקודות הבולטות לשיחה. האוסקר זה לא הסופרבול, ארוע שגם מי שלא מתעניין במשחק סביבו הוא בנוי, עדיין צופה בו בשביל השואו. אני לא יודע אם המצב ישתפר, או שהאקדמיה תצטרך לעשות שינוי תפיסתי ולהפסיק לנסות להביא קהל חדש. בכל אופן, מספיק אנשים צופים כדי שידעו להתלונן אחר כך על הסיקור של הטקס. זה בסדר, לא מחייבים אף אחד לצפות. אני לא צופה בתוכניות ריאליטי ועדיין מודע לקיומן, כי זה שאני לא צופה במשהו, לא אומר שאף אחד לא צופה בו.

13. הסרט הלא נכון זכה

האוסקר מבוסס על טעם אישי. במקרה הזה, מדובר בטעם האישי של 9300 אנשי תעשיה שמכירים את התחום מגוף ראשון. אבל כן, יוטיובר שעורך הכל על המחשב הביתי, או מגיב אקראי בפייסבוק הם אלה שיחליטו אם הבחירה של אותם אלפים נכונה. האוסקר לא אמור לרצות את כולם, הוא פרס פנימי של התעשיה שמשודר עבור הקהל הרחב. אני הרבה פעמים לא מסכים עם בחירת האקדמיה, כמו שאני לא מסכים לגבי הזוכים בדקל הזהב, בפרס בחירת הקהל או בסקר המבקרים של סייט אנד סאונד. לאנשים שונים יש טעם שונה. בגלל זה אני כבר עשרים שנה עושה את פינגווין הזהב, כדי לתת מקום לבחירות שלי. זה לא הופך את הבחירה של אחרים לפחות ראויה, רק לשונה.

מחשבות על טקס האוסקר ה-94

1. אתחיל במשהו חיובי לפני שאדבר על הפיל בחדר. למעשה, יש כל כך הרבה פילים בחדר שצריך להביא במיוחד מטפל מהספארי כדי לעזור. רק תנו לי להוציא את זה קודם מהמערכת: "קודה" הוא סרט מקסים ואני שמח שזכה באוסקר. הוא לא סרט השנה שלי, אבל בהחלט החביב עלי מבין עשרת המועמדים, שהתחושה שלי כלפי רובם נעה בין אכזבה לבין סבל בזמן שהמוח שלי נוזל בסגנון שודדי התיבה האבודה. לזכות "קודה" שבירה של תקרת זכוכית כפולה השנה. זה גם הזוכה הראשון באוסקר לסרט הטוב ביותר שמופץ בלעדית בסטרימינג (כולם זוכרים איך אומרים "אפל" בשפת הסימנים?) וגם יוצא פסטיבל סאנדאנס הראשון שזוכה בפרס הגדול של האקדמיה. דווקא כשנדמה היה שהכניסה של חברות סטרימינג למשחק דוחקת החוצה את הקולנוע העצמאי האמריקאי, השנתיים האחרונות הראו שעוד יש מקום ליוצרים שפועלים מחוץ לחברות הגדולות ועושים סרטים בדרך הקשה.

2. נתחיל עם הפילים? ויל סמית סתר לכריס רוק על הבמה, בשידור חי, בעקבות בדיחה של רוק על נשירת השיער של ג'אדה פינקט סמית. מאז הבוקר, זה הדבר העיקרי שמדברים עליו בהקשר של האוסקר וברכותי, הנה הרגע הוויראלי שהאקדמיה כל כך רצתה לייצר. בכנות, הייתי משוכנע בהתחלה שכל הקטע הזה מבוים. רמת ההומור בטקס הייתה גם ככה רדודה והתגובה של רוק לסטירה הייתה כל כך מאופקת, שברצינות לקח לי זמן להשתכנע שהעניין לא תוכנן מראש רק בשביל שוק וליו. אני גם לא רוצה להקדיש לזה הרבה מילים, כי אין הצדקה להתנהגות כזו משני הצדדים. רוק, שיש לו היסטוריה של בדיחות פוגעניות באוסקר, היה צריך לחשוב פעמיים וסמית היה צריך לשלוט בעצמו ולחפש בינתיים תגובה הולמת עבור נאום הזכיה הדי ודאי שלו בהמשך הערב. אני גם חושב שבעקבות התקיפה, האקדמיה הייתה צריכה להוציא את ויל סמית מהאולם ולהודיע שאם יזכה באוסקר, יקבל אותו במועד אחר, לא מול המצלמות. אחרי הכל, לא הפריע להם להעניק פרסים אחרים מחוץ לשידור החי.

3. כאן מגיע הפיל השני, זה שבמקור היה אמור להיות הדבר הכי מעורר מחלוקת בטקס השנה. האקדמיה החליטה, בלחץ רשת ABC שמשדרת את הטקס, להעביר שמונה קטגוריות, יותר משליש מכלל הפרסים, לשעה שלפני השידור החי ואז להציג את הזכיות לאחר עריכה. המטרה הייתה לחסוך זמן ולפנות מקום לדברים יותר מבדרים. לגבי הדבר השני, יש על מה להתווכח. לגבי הראשון, העובדה שהטקס עדיין היה ארוך יותר מהשלושה שקדמו לו, היא הוכחה שהשיטה הזו לא הצליחה. בכלל, יש לאקדמיה אובססיה עם קיצור הטקס וזה אף פעם לא עובד. יש 23 קטגוריות, פלוס נאומים, פלוס קטעי מעבר, פלוס הופעות מוזיקליות חיות, פלוס המחווה הכל כך הכרחית ל"גברים לבנים אינם יכולים", פלוס חצי שעה שלוקח לקווין קוסטנר להגיש פרס, פלוס המחווה הלא צפויה של ויל סמית ל"השור הזועם"… אי אפשר באמת לדחוס את הכל למסגרת הזמן שלמארגני הטקס נדמה שאפשר. במקום לפגוע בשליש מהזוכים על ידי קיבוע הפרדה מעמדית בין אנשי התעשיה השונים בשביל שנוכל לקבל את הביצוע הגרוע בהיסטוריה ל"אל תזכירי את ברונו", עדיף להכיר מראש בכך שהטקס יארך יותר משלוש שעות ולהפוך אותו לחגיגה מתמשכת של קולנוע.

4. הפיל השלישי ואיכשהו הפחות מביך, קשור להחלטה הכל כך מטופשת להוסיף את בחירת הקהל לשידור. אין לי בעיה עם זה שנותנים במה לסרטים פופולריים בטקס שרובו עוסק בטעמם של אנשי תעשיה, אבל צריכים לקבוע סטנדרטים כלשהם. באקדמיה קיוו שלתת לגולשים בטוויטר לבחור את סרט השנה שלהם יביא לרגע בו "ספיידרמן: אין דרך הביתה" יבחר. בפועל, הוא הגיע למקום הרביעי, אחרי "צבא המתים", "סינדרלה" ו"מינמטה". לא רק ששלושת המקומות הראשונים נתמכו בצורה חזקה בידי טרולים שלא התאפשר להם להצביע ל"פילמי מקפילמפייס", הם גם לא סרטים פופולריים במיוחד. היו להם צופים, אבל בואו נגיד שהאימפקט התרבותי שלהם גדול בערך כמו של "סמטת הסיוטים". זה אפילו לא הביא קהל חדש כי מספר הצופים באוסקר השנה היה כמעט חצי ממספר הצופים לפני שנתיים, כשקורונה עוד הייתה מוכרת בעיקר בתור בירה. אולי פשוט נסכים להפסיק לחזר אחרי אנשים שגם ככה לא באמת אכפת להם מהטקס, ובמקום זה להתמקד בלהחזיר את הצופים שזה כן מעניין אותם?

5. היו לטקס שלוש מנחות. שלוש. אני מדגיש את זה כי ביחד הן היו על הבמה פחות זמן ממנחה ממוצע אחד. וונדה סייקס ואיימי שומר היו מצחיקות רוב הזמן, בעיקר כשנתנו להן במה לבד. בכל פעם שנדרש שיתוף פעולה, שתי הקומיקאיות שמתמחות יותר בהופעות סולו לא הראו הרבה כימיה. בנוסף, רג'ינה הול, שאינה קומיקאית, הייתה אחראית לרגע קרינג'י במיוחד כשהעלתה כמה מהגברים היותר חתיכים באולם לבמה ולקחה אותם לאחורי הקלעים ל"בדיקת קורונה", אבל לא לפני שזרקה הערה לגבי מצב הנישואין של ויל וג'אדה פינקט סמית (אולי זה מה שבאמת חמם אותם כל כך?) ומששה בידיה את ג'וש ברולין שעלה להגיש פרס. אם זה לא נשמע בעייתי, דמיינו שגבר היה מעלה קבוצה של נשים לבמה ועושה בדיוק אותו דבר.

6. למקרה שלא ידעתם, רשת ABC נמצאת בבעלות חברת וולט דיסני. לא שהיה אפשר לפספס את זה דרך הופעה חיה של שני שירים מתוך "אנקאנטו" (שרק אחד מהם בכלל מועמד), הגשת פרס בידי שלוש נסיכות דיסני, או קטע תמוה שבו חברי להקת BTS מדברים על האהבה שלהם למוזיקה ב"קוקו" וב"אלאדין". שפשוט ישדרו את הטקס בדיסני פלוס בשנה הבאה וזהו.

7. קצת על הזוכים עצמם: "כוחו של הכלב" הוא הסרט הראשון מאז "הבוגר" (1967) שזוכה באוסקר רק בקטגוריית הבימוי. "קודה" הוא הראשון מאז "גרנד הוטל" (1932) שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בלי מועמדות על בימוי או עריכה. מצד שני, זו הפעם השלישית בתוך עשור שהסרט הטוב ביותר אינו מועמד על בימוי, מה שבעבר נחשב לארוע חריג ביותר. שני פרסי המשחק המשניים הוענקו לשחקנים שעשו את הפריצה הגדולה שלהם השנה, טרוי קוטסור ואריאנה דבוז. שניהם מייצגים קבוצות שגם כיום מתקשות לקבל תפקידים טובים בסרטים. קוטסור הוא חרש ודבוז היא אפרו-לטינה (ורבע איטלקיה) מחוץ לארון. העובדה ששניהם חלקו במה עם כוכבים מבוססים בהרבה כמו ויל סמית וג'סיקה צ'סטיין בלי שהייתה הרגשה שהזכיות שלהם נבעו מרחמים או מניעים פוליטיים, מדגישה עד כמה עולם הקולנוע הולך ונעשה מגוון, גם אם בצעדים ממש קטנים.

8. באופן מפתיע, לא היה כמעט אזכור למלחמה באוקראינה, אף על פי שמדובר בנושא החדשותי החם ביותר בכדור הארץ בחודש האחרון. חלק מהמועמדים והמגישים ענו סיכה או סרט בצבעי דגל אוקראינה, אבל לא היה אזכור ישיר של המלחמה בנאומי הזכיה או בהצגת המועמדויות. אפילו מילה קוניס, ילידת אוקראינה שהייתה מאוד ווקלית בנושא מאז פרוץ המלחמה, נמנעה מהתבטאויות ישירות. הייתה שקופית אחת שהזמינה אנשים לתרום לפליטים מאוקראינה וג'סיקה צ'סטיין רמזה לנושא, אבל היחידה שהייתה מספיק אמיצה להזכיר את המלחמה ישירות הייתה איימי שומר. לקראת סוף הטקס, אחרי כמה בדיחות עבשות שלא ממה קלעו, היא ציינה ש"כמו כן, יש רצח עם באוקראינה", מהר לפני שהמפיקים יספיקו לקלוט. אני לא טוען שצריך לשלב בשידור נאום של זלנסקי כפי שחלק הציעו. זה בכל זאת האוסקר, לא העצרת הכללית של האו"ם. עדיין, בתור תעשיה שמחזיקה מעצמה מאוד מעורה במצב, לא נראה שהיה לאנשים דחוף להזכיר את מה שקורה מחוץ לבועה.

9. השנה היה לי קשה מהרגיל לפתח ציפיות לקראת האוסקר. אני לרוב נהנה מהשידור, לצד הערות וירידות מתבקשות, אבל השנה בקושי היה לי כח לזה. אולי זו הדחיה לסוף מרץ שהוסיפה עוד חודש שלם של המתנה. אולי התחושה שכל הזוכים ידועים מראש (ואכן, לא נרשמו הפתעות כמו בשנה שעברה), או השינויים המיותרים בפורמט והחיזור המתיש אחר קהל צעיר. אולי זה האנשים סביבי שטורחים לציין כמה האוסקר מיותר וחסר טעם בעיניהם, כאילו מישהו מכריח אותם לצפות. פשוט תנו למי שנהנה מזה להנות, אני לא מחפש פוסטים על התוכניות האהובות עליכם רק בשביל לכתוב שהן מיותרות. אני מניח שזה כל הדברים האלה, בתוספת מיעוט האפשרויות לצפות בטקס בשידור חי בארץ. כבר כמה שנים שאני מבקש מההורים שלי שיקליטו את השידור ביס ואז מנסה להספיק לצפות בו בבוקר לפני שאחשף בטעות לספוילרים. זה מתיש וטקסים מבולבלים כמו שהיו בשנתיים האחרונות לא משפרים את ההרגשה. ברור שאמשיך לצפות ולחפור על האוסקר גם בעתיד. אני למעשה רוצה כבר להתחיל לעבוד על תחזיות לשנה הבאה. רק הייתי שמח לקבל מהצפיה בשידור החי משהו מעבר להזדמנות נדירה לשמוע את ויל סמית מקלל.

10. לקחים שצריכים להיות מופקים לקראת שנה הבאה:

– טקסים כאלה לוקחים זמן. במקום לנסות לקצר בכח, אמצו את האורך שהשידור החי מאפשר לכם ונסו למלא אותו בדברים יותר מושקעים מכמה מחוות ריקות מתוכן. גם אם כבר עושים מחווה לסרט או סדרת סרטים, שווה להשקיע ביותר מקליפ ערוך לצלילי מוזיקה שבכלל לא קשורה לסרט אותו אתם חוגגים. גם נסו שהמחוות יהיו פחות אקראיות מ"15 שנים לג'ונו".

– אם מישהו זוכה באוסקר, מגיע לו לזכות באותם תנאים כמו כולם. אין תעשיית קולנוע בלי צילום, עריכה, סאונד, מוזיקה מקורית, עיצוב אמנותי, איפור ועיצוב שיער. אפשר לחשוב על להעביר את הסרטים הקצרים לטקס משלהם (ולחלק שם פרסים בקטגוריות נוספות), אבל הזלזול שבחלוקת פרסים לפני השידור לא תורם לאף אחד.

– טוויטר לא יפתור את הטענות לניתוק מהקהל. למעשה, לבקש מהמבקרים שלכם לבחור זוכה זו יותר דרך לגרום לעצמכם להראות פחות רלוונטיים. אם כל כך חשוב לכם לשתף את העם, נסו לחשוב על דרך בה ההצבעה היא לא גן עדן לטרולים שהפכו ללילה אחד את זאק סניידר לבמאי הגדול ביותר בעולם.

– מנחים נועדו להנחות ארוע שלם, לא רק לקפוץ לקטעי ביניים שלא קשורים למה שקורה על הבמה. בילי קריסטל החזיק מאחורי הקלעים צוות של כותבים שחשבו במהירות על בדיחות שמתיחסות למה שקורה על הבמה. איימי שומר, וונדה סייקס ורג'ינה הול נתנו לדברים די משמעותיים לקרות בלי להכיר בכלל בקיומם.

– להושיב את המועמדים רחוק יותר מהבמה. מתברר שממש קל לעלות אליה מהשורה הראשונה ולהרביץ למישהו.

ביקורת: אדומה אש

בזמן האחרון, נראה ששיתוף הפעולה ההדוק בין דיסני ופיקסאר מביא לכמה צרופי מקרים מוזרים. למרות שמדובר למעשה באותה חברה, שתי חטיבות האנימציה מתנהלות בנפרד זו מזו ולכאורה לא מתערבות אחת בעבודתה של השניה. בגלל זה מוזר איך סרטים של שתיהן מכילים קווי דמיון לא צפויים. למשל, גם "ריה והדרקון האחרון" וגם "אדומה אש" עוסקים ברוחות קדומות שמקורן בסין וגורמות לשינוי צורה. גם "לוקה" וגם "אדומה אש" עוסקים בדמות מתבגרת שמתקשה לשלוט בשינוי הצורה שלה. גם "אנקאנטו" וגם "אדומה אש" מכילים התמודדות של דמות מתבגרת עם קסם שעובר במשפחה ויוצר מתח עם דמות מטריארכלית, וגם "לוקה" וגם "אנקאנטו" קוראים להשתקה בכל הנוגע לברונו.

האחרון הוא כנראה באמת צרוף מקרים, אבל לשאר דווקא יש הסבר פשוט. דיסני ופיקסאר מפיקות סרטי אנימציה המיועדים לכל המשפחה. זאת אומרת שהדמות הראשית צריכה לעורר הזדהות וגיל ההתבגרות הוא בדיוק שלב הביניים שגם ילדים וגם הוריהם יכולים להתחבר אליו בעלילה. בנוסף, פער בין הדורות הוא מוטיב חוזר בסרטי דיסני לפחות מאז "בת הים הקטנה" וגיל ההתבגרות עצמו הוא משל נוח לתחושת שונות ולאבדן התמימות. בעניין הדמויות הסיניות, ידוע ששוק הקולנוע בסין הוא עצום ודיסני משקיעה בהפקות שימשכו שם קהל, כך שבנוסף לשני סרטי אנימציה העוסקים בדמויות ממוצא סיני, יצא לאחרונה גם "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות" שהצטרף ליקום הסינמטי של מארוול (בבעלות דיסני) והבמאית הסינית קלואי ז'או ביימה את "נצחיים" עבור אותו יקום. למרות שהביקורת של ז'או כלפי הממשלה הסינית אולי דווקא עלתה לסרט בלא מעט צופים.

במילים אחרות, שום דבר כמעט אינו מקרי בחברות בסדר הגודל של דיסני-פיקסאר. זה לא אומר שהפניה לשוק הסיני מונעת מקהלים אחרים את היכולת להזדהות עם הדמויות, או שהבמאים נבחרים בלי קשר לכישוריהם. דומי שי, שביימה את "אדומה אש", עובדת בפיקסאר כבר שנים וזכתה באוסקר על סרטה הקצר "באו" בטרם קבלה לידיה הפקה באורך מלא. שותפתה לכתיבת התסריט, ג'וליה צ'ו, היא מחזאית מוערכת שזכתה לפני שנתיים בפרס וינדהם-קמפבל היוקרתי וצברה נסיון גם כעורכת תסריט וכמפיקה בטלוויזיה. אני מציין את כל זה כדי להדגיש שלמרות שאני חושד ש"אדומה אש" קבל קדימות על פני פרויקטים אחרים בכדי לאפשר יותר יצוג לדמויות ממוצא סיני, היוצרות שלו עבדו קשה והרוויחו ביושר את האמון שהתאגיד שבראשו עכבר ומנורת שולחן נתן בהן.

לפני זמן לא רב… בארץ המסתורית… טורונטו, קנדה…

הסרט מתרחש בשנת 2002 וכן, עבר מספיק זמן בשביל שזה יחשב לסרט תקופתי. רק תראו איך כולם שם משתמשים בטלפונים של נוקיה ולהקות בנים זה דבר. מיי לי היא נערה בת 13 שאוהבת את החיים. יש לה שלוש חברות טובות, טמגוצ'י שהיא מטפלת בו במסירות, היא תלמידה מצטיינת ועוזרת להוריה בתחזוק המקדש המשפחתי שמשמש גם כאטרקציה תיירותית. מצד שני, היא משקיעה את כל מרצה בנסיון לרצות את אמה הקפדנית, שמנסה לשלוט בכל הבט בחייה של מיי. היה קל ללהטט בין הבית לחברות עד עכשיו, אבל כעת מיי מתחילה להבחין בשינויים שמתרחשים בגופה. שינויים שכל ילדה במשפחתה עברה כאשר הגיעה לגיל ההתבגרות. מיי הופכת לפנדה אדומה ענקית.

זה מלחיץ בהתחלה, והבושות שאמא שלה עושה במקומות ציבוריים ממש לא עוזרות, אבל מיי מוצאת דרך לשלוט בשינוי הצורה. היא אמורה להחזיק מעמד עד שיגיע הירח האדום הבא שלמרבה המזל, צפוי בעוד חודש (קרדיט לתסריטאיות שחרגו רק ביממה מהתאריך של ליקוי ירח אמיתי). אז יבוצע טקס שיאפשר למיי לשלוט בפנדה וללכוד אותה בתוך תכשיט כפי שעשו בנות המשפחה בדורות הקודמים.

דומי שי נולדה בסין, אבל הגרה עם משפחתה לקנדה בגיל שנתיים וגדלה בטורונטו. בתקופה בה הסרט מתרחש, היא הייתה בגיל ההתבגרות וחייתה תחת השגחה מתמידה של אם מסורתית. את ההשפעה של השגחה אמהית מעיקה, שי הציגה גם בסרטה זוכה האוסקר "באו", שעוסק במתיחות בין אישה סינית למאפה שמשמש בעיניה תחליף לבנה המרוחק. בניגוד למיי, שאמה שולטת בבית ביד רמה, הבמאית דווקא הושפעה במידה רבה גם מאביה, שחשף אותה לצורות שונות של אמנות, כולל קולנוע וביחוד אנימה. כך, למרות שמדובר בסגנון המזוהה יותר עם תרבות יפן, אדומה אש בהחלט מושפע מסרטי וסדרות אנימה מוכרים, בהם "השכן הקסום שלי טוטורו", "אקירה" ו"סיילור מון". נראה שבדרך זו, שי התחברה יותר בקלות לעצמה של גיל ההתבגרות.

אפשר לקרוא המון לתוך הסימבוליזם של ההפיכה לפנדה אדומה. ההשוואה המתבקשת, שגם מוזכרת ישירות בסרט, היא למחזור הראשון, סמל למעבר לגיל ההתבגרות. צריך לתת לפיקסאר קרדיט על כך שהתיחסו בלי שום צנזורה לאפשרות, כי רוב האולפנים, וחלק משמעותי מהדתות והתרבויות בכדור הארץ, עדיין רואים בתהליך הביולוגי הטבעי לחלוטין הזה טאבו שאין לו מקום בסרטים לכל המשפחה. עם זאת, כפי שכל סטודנט מתחיל לקולנוע יודע, אם הטקסט עושה בגלוי השוואה למשהו, כנראה שיש גם סאבטקסט. ראיתי יוטיוברים ומבקרים שמשווים את ההפיכה לפנדה לגילוי זהות מינית, או מחאה כלפי הנסיון של תרבות המערב להגביל ולמשטר מהגרים דרך לעג ואיום על מאפיינים אתנו-תרבותיים שהביאו עמם ולא תואמים את התקן המקומי. אוסיף שהסרט גם מאזכר בירוא יערות כדוגמה לדבר שמעורר רגשות חזקים, מה שפותח את האפשרות שהעלילה בעצם עוסקת בשימור הסביבה ובסכנה הקיומית שהפיתוח והתיעוש המהירים, במיוחד בסין, מביאה על בעלי חיים נדירים כמו הפנדה האדומה.

כל אלה פרשנויות לגיטימיות ויתכן שכולן חלק מכוונת היוצרות, אולם בהסתמך על האופן בו מיי בוחרת להתמודד עם הקללה/ברכה החדשה שלה, אני מנחש שהדגש העיקרי הוא על זהות עצמית. יש פה גם מסר נגד נסיונות של הממסד לתפוס בעלות על גוף האישה, אבל כאשר מגלים כיצד מתנהל טקס הירח האדום, מתברר שקיימת בחירה. יש טיעונים הוגנים בעד ונגד ההפיכה לפנדה (משפט שלמעשה כתבתי הרגע ברצינות), אבל אם לזקק את האמירה של אדומה אש לרעיון אחד, זה שהחיים הם דבר מורכב. כן, זה מה שהלכתי עליו. לא מחאה, לא העצמה, לא מטפורה חבויה. הלכתי על הלקח הכי ערטילאי שאפשר. כי זה מה שהבנתי מהסרט ואולי אני טועה, אבל יחד עם "באו", אני מרגיש שדומי שי רוצה קודם כל להשתחרר מכבלי העבר. היא רוצה להיות במצב בו מקשיבים לה ולוקחים אותה ברצינות, גם אם זה אומר ללכת נגד המסורת ולהיכנס לתאקל עם המשפחה. יש בתסריט של אדומה אש הרבה חורים, אבל דבר אחד שאין שאלה לגביו, זה כמה הבמאית מאמינה שכל אדם הוא עולם ומלואו ולא כדאי להגביל אותו להגדרות שנוחות עבור מישהו אחר. אצל מיי, הנסיון תמיד למצוא חן בעיני אמה, מוביל להתנגשות בלתי נמנעת שמשחררת את הפנדה שבה. כפי שאנחנו לומדים מאוחר יותר, זו ממש לא הפעם הראשונה שפנדה התפרצה בגלל נסיון מוגזם לשליטה והנסיון לרצות דרך סטנדרטים לא מציאותיים.

אדומה אש הוא סרט מבדר ומרגש, שהבמאית מביעה דרכו לא מעט דברים שהיא מרגישה צורך לחלוק עם העולם. אנחנו לא רגילים לזה מסרט של אולפן גדול. נכון, יוצרים תמיד מכניסים משהו מהחיים האמיתיים לעבודתם, ופיקסאר תמיד היו חזקים ביצירת רגעים מרגשים, אבל אדומה אש נראה כמו פרויקט אישי יותר מכל דבר שהאולפן המהולל נגע בו עד כה. הוא לא מסחטת דמעות, ודווקא הדרמה יחסית מאופקת כאן ועדיין, נשמע מכיוון המסך קול מאוד ברור. קול של אישה סינית-קנדית שעובדת עבור אולפן אנימציה גדול ועדיין מרגישה שהמילים הכי נכונות יצאו מגרונה של בת 13. לא מישהי מהעבר הרחוק, אבל כן מההיסטוריה האישית. אחת שאוהבת להקת בנים גנרית ומגדלת טמגוצ'י, צעצוע ששיא הפופולריות שלו היה כמה שנים קודם לכן, אבל לא אכפת לה כי הוא שלה.

ביקורת: לברוח

נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יותר משני מיליון אזרחים אוקראינים נמלטו מארצם בעקבות פלישת רוסיה והמלחמה שפרצה בעקבות זאת. הערכות מדברות על כך שעד הקיץ, מספר הפליטים יגדל פי שלושה או אולי ארבעה. הם נמצאים במצב מסובך, גם כי אוקראינה אינה חברה באיחוד האירופי ועל כן קשה לאזרחיה לחצות את הגבול ולמצוא מקלט בתוך מדינות האיחוד, וגם כי רבים אינם מורשים לעזוב מאחר והם נדרשים למאמץ המלחמתי. במערב שולחים סיועים שונים, מטילים סנקציות על רוסיה ומנהלים דיונים סוערים, אולם בעוד כולם מסכימים שהמלחמה היא דבר נוראי, אין עמדה אחידה לגבי הטיפול בפליטים. ברור שצריך לדאוג להם למגורים זמניים ולאוכל ולבגדים חמים ולשרותים רפואיים, אבל נראה שהרבה מדינות מעדיפות לשלוח את הדברים הנחוצים אל הפליטים, במקום לקלוט אותם בעצמן.

גם בישראל יש ויכוח, כאשר הוא חושף לא מעט התבטאויות שמזכירות את נימוקי הבריטים והערבים נגד קליטת פליטים יהודים אחרי השואה. זה כמובן לא ארוע באותו סדר גודל, ועם כל ההשוואות המהירות שנעשו, קנה המידה בו ולדימיר פוטין פועל לא מתקרב אפילו לשאיפות המגלומניות של היטלר, אבל הרבה אנשים אצלנו יוצאים די, איך לומר את זה, צבועים כשזה מגיע לסוגיית הפליטים מאוקראינה. אנחנו תומכים ומחבקים ומפגינים אצלנו, איפה שבטוח, אבל גם מאוד מקשים על אותם אנשים שברחו מהתופת להיכנס לשטח שלנו ואפילו לא סגורים אם לתת להם מעמד של פליטים. זה לא כי ישראל היא מקום נוראי שפועל נגד כל רגש הומניטרי קיים. זה כי ישראל היא מדינה שמגיבה למצב בדומה לרוב המדינות שלא רוצות לתמוך בתוספת פתאומית של תושבים מוחלשים.

תזמון העליה של "לברוח" לאקרנים בארץ הוא מקרי מהבחינה הזו. הוא לא מקרי מבחינת התאריך כי עם שלוש מועמדויות לאוסקר, שבועיים וחצי לפני הטקס זה בדיוק הזמן למכור כרטיסים, אבל אף אחד לא תכנן שסרט שעוסק בקשיי המעבר של פליטים, יצא דווקא כשהעולם מתמודד עם מחפשי מקלט ממדינה שרוב האירופים למעשה יודעים למצוא על המפה.

הסרט מציג באמצעות אנימציה את סיפורו האמיתי של אמין נוואבי. הבמאי יונאס פוהר ראסמוסן מראיין את חברו על הילדות באפגניסטן, ההתבגרות בצל מלחמת אזרחים, ההעלמות המסתורית של האב לאחר שנלקח למעצר בידי המפלגה הקומוניסטית, והנסיון של להגר לשבדיה, שם חי אחיו הגדול של אמין. מאחר והראיונות נערכים כשאמין חי מזה זמן מה בדנמרק, ניתן להניח שהמסע לא התנהל כמתוכנן.

באופן מעניין, ראסמוסן בחר לא לקריין את הסרט בעצמו ולא לחשוף כמעט שום פרט על חייו של אמין כאדם בוגר. רואים קצת רגעים מחיי הזוגיות שלו ויש דיבורים על הנסיעה לניו יורק במסגרת העבודה, אבל אין פירוט לגבי העבודה עצמה, או כמה זמן אמין ובן זוגו ביחד, או מה דעתו על מצב הפליטים ועל אפגניסטן כיום. לברוח הוא שעה וחצי שכמעט כולה ראיון עם אמין שמנסה לשחזר מהזכרון את התנהלותו כפליט. יש לסייג שמדובר בתיאור סובייקטיבי ולא מוצג שום תיעוד מצולם של הארועים המוזכרים, פרט לקטעי ארכיון קצרים של דיווחים על ארועים חדשותיים. רוב הסרט מורכב מזכרונות שמן הסתם, שמים את הדגש יותר על המצב בסביבה הקרובה ופחות מתעסקים בניתוח של ארועים היסטוריים.

רבים משווים בין לברוח לבין "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן וההשוואה אכן מתבקשת. אמנם פולמן נתן הרבה יותר חופש לדמיון בתאור סצנות סוריאליסטיות ושלב ראיונות עם מומחים ועדים שעוזרים ליצור נקודת מבט מדויקת יותר, אבל שני הסרטים מתבססים על זכרונות. השנאה של אמין למבריחים או לשוטרים מושחתים אינה מעידה עליהם כקבוצה, אלא מייצגת את החוויה דרך העיניים שלו. גם האופן בו הוא תופס את דנמרק כמקום פתוח ומקבל יחסית, מבוסס במידה רבה על השוואה ליחס לו זכה לפני כן. אין אמירה לגבי מצבם של מהגרים ופליטים אחרים שמנסים להגיע לשם, רק למה שאמין ראה בעצמו.

זו גם הסיבה שלנטיה המינית של נוואבי יש משקל חשוב בסיפור. אם זה היה פשוט סרט על מצבם של מהגרים בצפון אירופה, השאלה למי הם נמשכים ובאיזה גיל הבינו את זה, פחות רלוונטית. אמין ידע שהוא נמשך לגברים מגיל צעיר, כשעדיין חי במדינה בה להיות הומוסקסואל זה פשע שדינו מוות ולא מדברים עליו אפילו בסודי סודות. בהתחשב בכמה שרוב הסרט מבוסס על דברים שאמין בחר להדחיק במשך רוב חייו הבוגרים, היכולת לדבר בפתיחות על הנטיה המינית שלו מוסיפה נקודות של אושר. הסצנה בה הוא מספר על הסלבריטי קראש הראשון שלו משעשעת במיוחד בזכות ההנאה שהוא שואב מהזכרון וכל סצנה נוספת שמדברת על כך שהוא נמשך לגברים, מלווה ברגש שונה משאר הסיפור. רגש יותר חם ומלא חיים. לא היה פשוט לגדול עם התחושות האלה ומשהו בידיעה שהוא נמצא עכשיו במקום שלא שופט אותו על מה שהוא, משתקף באופן בו הוא מספר את סיפורו.

האנימציה בלברוח לא נראית מיוחדת, אבל הושקעה בה הרבה עבודה. ראסמוסן ישב עם צוות של מאיירים על מנת לתפוס בדיוק את האווירה הרצויה מחלקים שונים בראיון. התוצאה מזכירה לפעמים אנימה משנות השמונים, עם דמויות ורקעים ריאליסטיים יחסית ותנועה מקוטעת שאינה תואמת את מספר הפריימים לשניה שהעין רגילה להם. לפעמים, אין רקע ודמויות, אלא רק סקיצות, רמז לכך שמדובר בזכרון פחות חד או במצב שהראיון הנוכחי לא באמת מסוגל לתאר בקנה מידה נכון. זה בו זמנית מרשים ולא מרשים. לא מרשים כי כבר ראינו סרטים שגם בלי תקציב גבוה, היו מושכים יותר לעין ומשחקים יותר עם הדמיון. מרשים כי בעזרת אנימציה ידנית לא חלקה, התחושה של הסצנה עדיין עוברת בצורה ברורה, בלי גימיקים מיוחדים. אמין אינו מספר מוכשר בצורה יוצאת דופן, אבל הוא מדבר בכנות וזה משתקף בסגנון האיור הישיר יחסית.

לברוח נועד להיות סרט פוליטי. אולי לא בעיני היוצרים, כי המטרה הייתה להעביר את סיפורם של פליטים דרך נסיון של אדם אחד, אבל מדובר בכל זאת בנושא הנפיץ ביותר בעולם המערבי המודרני. אפילו כשמציגים חזית אחידה נגד רוסיה, מעטות המדינות שפשוט יפתחו את שעריהן בפני פליטים מאוקראינה בלי לפחות לקיים על זה דיון ממושך ורווי סתירות לפני כן. לאמין היה מזל שהצליח להגיע לנקודה בה הוא מסוגל לדבר בפומבי על חייו מבלי לפחד שהדבר יוביל לכליאה ממושכת או לקליע בעורף. בניגוד אליו, לרוב הפליטים אין אפילו מיקרופון לדבר אליו. מה שלא תהיה העמדה שלכם לגבי משבר הפליטים מאוקראינה, או פליטים ומהגרים ממקומות פחות לבנים, כדאי לראות את לברוח אפילו רק כדי לקבל את נקודת המבט של מי שחווה את המסע מהצד הכי קשה שלו.

ביקורת: אמא קטנה

המפגש בין קולנוע מהסוג שנוטה לככב בפרסי מבקרים, לקולנוע שנוטה למשוך קהל שאוהב דברים פחות ריאליסטיים, הוא נדיר. אלה שני סוגים שונים של גישות, האחת מנסה למזער ככל הניתן את האלמנטים הפנטסטיים, בעוד השניה נמשכת אליהם ורוצה אותם כחלק מרכזי בסיפור. בגלל זה צריך תמיד לקחת בערבון מוגבל תיוג של סרט לפי ז'אנר מסוים כאשר מצורפת אליו רשימת המלצות מפסטיבלים וסיכומי שנה של מגזינים נחשבים. ההמלצות האלה נוטות להתרחק ממה שנתפס כקולנוע מסחרי ולהתמקד בדברים יותר קטנים וכביכול מציאותיים. כלומר, לא פנטזיה. מי שמחפש מסע קסום לעולם מלא יצורים מופלאים, או הרפתקה אפית להצלת העולם, לא סביר שימצא אותם ברשימות האלה.

"אמא קטנה" הוא מהסרטים הנדירים שמצליחים, בערך, לגשר בין הקהלים. הוא מבוים בצורה צנועה ואינטימית, אבל סובב סביב סיפור פנטזיה שכל חובב של הז'אנר לפחות יסתקרן לצפות בו. לא מובטח שהסקרנות תשתלם, אבל הרצון לחרוג מהשגרה במידה מורגשת, נוכח לכל אורך הדרך.

נלי בת השמונה נוסעת עם הוריה לבית סבתה שנפטרה על מנת לפנות אותו מהחפצים והרהיטים שנותרו מאחור. החוויה קשה במיוחד עבור אמה של נלי, שעוזבת לכמה ימים בלי להסביר לאן. בזמן שאביה מטפל בעצמו בפינוי, נלי נכנסת ליער הסמוך ורואה שם ילדה בשם מריון, שנראית ממש כמותה. מריון בונה בית עץ ביער, ממש כמו שאמה של נלי בנתה כשהייתה ילדה וכשנלי עוזרת לילדה המסתורית, היא מוזמנת לביתה, שנראה באופן חשוד כמו בית הסבתא. אחרי עוד מפגש או שניים, נלי מחברת את הנקודות והיא ומריון מבלות ימים מלאי כיף ביחד.

למרות שחלקכם כבר מבינים לבד את הפתרון לתעלומה, אכבד את אורכו המצומצם של הסרט (72 דקות) ולא אחשוף כאן את כל הפרטים. דעו רק שהסיפור לא מתמקד בשאלה איך המצב הבלתי אפשרי הפך למציאות, אלא בקשר בין הילדות. התגובות שלהן למצב נעות בין אי-נוחות רגעית לקבלה מוחלטת של הנתונים. גם מעט הדמויות האחרות בסרט נראות די אדישות להופעה של ילדה חדשה בבית, או לכמה שהשתיים דומות.

לתפקידים הראשיים לוהקו התאומות ז'וזפין וגבריאל סאנז. הן מאוד חמודות, אבל לא שחקניות טובות במיוחד, לפחות על פי אמא קטנה. קצת לא הוגן לשפוט את יכולת המשחק שלהם כשהוראות הבימוי אומרות להן להיות סטואיות ולא להתרגש ממצבים בלתי שגרתיים. הבמאית סלין סיאמה רצתה שהסרט יעסוק בחברות ובקשר המיוחד בין השתיים ובחרה שלא להתעכב על דברים כמו תגובות הגיוניות, או סקרנות בריאה. גם המבוגרים לא נדרשים לשחק יותר מדי, מה שחושף את הבעיה הגדולה בליהוק תאומות זהות. הקהל יודע שהן נראות אותו דבר, יש להן אפילו את אותה תספורת. זה שדמויות אחרות לא מכירות בכך, או אפילו מעירות בדרך אגב שהן מזכירות אחת את השניה, זה פשוט מבלבל. למה ללהק תאומות ולא סתם שתי שחקניות באותו גיל, אם אף אחד בסרט לא מתיחס לדמיון ביניהן? האם זו דרך להראות שהן נשמות תאומות ולא באמת זהות כלפי חוץ, או שאנחנו פשוט מקבלים את זה שעיוורון פרצופים זו תופעה נפוצה בחלק המסוים הזה של צרפת? זה עוד יותר מעורר שאלות כי שתי דמויות אחרות שיש ביניהן את אותו קשר, מגולמות בידי שחקניות שונות, למרות שאין בתסריט שום דבר שמונע מאותה שחקנית להופיע בשני התפקידים עם איפור אחר.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות רעיון מצוין, הביצוע נמצא בידיים הלא נכונות. סרטה הקודם של סיאמה, "דיוקן של נערה עולה באש" התאפיין גם הוא בקשר מיוחד בין דמויות נשיות, שמבוטא בעיקר בשתיקות וקבלה של המצב למרות השאלות העולות סביבו. במקרה ההוא, עוד היה תרוץ לתגובות המתונות בגלל הנורמות החברתיות של התקופה בה העלילה מתרחשת. במקרה של אמא קטנה, אין לזה הסבר. אם קורה משהו חריג במיוחד שאין לו הסבר הגיוני והוא מוצג מנקודת המבט של ילדות שחוו לאחרונה טלטלה משפחתית, מתבקש שיזרקו כמה רגשות לאוויר. אפילו פחד או חשד במפגש הראשוני. במקום זה, סיאמה מונעת מהילדות להגיב בצורה טבעית ודוחפת בכח את הטקסט על חשבון הרגש. זה בולט במיוחד בזכות הסצנות המעטות בהן נתנו לתאומות להיות עצמן ולעשות דברים מול המצלמה בלי לקרוא ישירות מהתסריט. כשהן פשוט עצמן, יש על המסך שתי ילדות מקסימות שנהנות ביחד ומתנהגות בהתאם לגילן. מסיבות השמורות לה, זה משהו שסלין סיאמה לא מציגה על המסך לאורך רוב הסרט, למרות שבהחלט הייתה לה האפשרות.

חבל לי להיות נוקשה כלפי אמא קטנה, כי אני באמת אוהב את הרעיון עליו הוא מבוסס. יש בין הדמויות קשר עמוק שנדיר להציג בצורה כל כך מרתקת על המסך בלי להעמיס בהסברים על מכניקות ופורטלים ומה שלא יהיה. אמור להיות מאוד קל להזדהות עם הדמויות הראשיות ועם מה שעובר עליהן. העניין הוא שסרט כזה היה רק מרוויח אם היה ניתן לשחקנים יותר חופש, במיוחד לשתי הילדות שצריכות לסחוב את עיקר העלילה על כתפיהן. הבמאית בחרה להגביל את התווך הרגשי שלהן ובכך, הפכה את הסיפור עצמו לפחות אמין. דווקא בשם הריאליזם, משהו כאן לא עובד. תחשבו על "השכן הקסום שלי טוטורו", רק שבמקום להיבהל או להיות מוקסמות מהדברים המופלאים שנמצאים ביער, סצוקי ומיי היו נתקלות בהם ופשוט מתיישבות ברוגע באוטובוס-חתול בלי לשאול שאלות. זה עדיין סרט יפה ועשיר בפרטים, אבל הדמויות עצמן פחות מעניינות.

זה אמא קטנה, סרט פנטזיה שמנסה בכח להפוך רעיון מקסים לחוויה אינטלקטואלית קרה. הכוונה אולי לא קיצונית עד כדי כך, אבל ממש הייתי שמח לראות את אותו סיפור מבוצע בידי במאית שיודעת יותר לשחרר ולאפשר לבני אדם להתנהג כמו בני אדם ולילדות בנות שמונה להתנהג כמו ילדות בנות שמונה. הרי כל הקסם של הסיפור נובע מהחיבור שלהן שאינו אפשרי בנסיבות רגילות, אז בואי תאפשרי לסצנות המשותפות שלהן להיות לא רגילות ולהציג אותן כניגוד לשגרה המשעממת. הן לא צריכות לצאת לטיסה על גבי דרקון מזל או להיעזר בפיראטים מעופפים על מנת להשיג כוכב, מספיק שיתנהגו כאילו הן למעשה מסוקרנות מהחוויה יוצאת הדופן.