ביקורת: בוראט 2

ב-3 בנובמבר 2005, נערך בליסבון טקס פרסי המוזיקה האירופיים של MTV. זו הייתה אחת הפעמים האחרונות שצפיתי בטקס (הזדקנתי מאז), אבל אני זוכר אותו כאחד המוצלחים. המנחה היה טיפוס מוזר, גבוה עם שפם וחליפה, שדבר במבטא לא ברור, זרק מילים בשפה מזרח אירופית ופתח את הערב במילים "ברוכים הבאים לתחרות האירוויזיון". הוא הוצג בתור בוראט סגדייב ועד כמה שרשת MTV הלכה והתפצלה באותם ימים למגוון ערוצים מקומיים, נראה שגם אף אחד בקהל לא בדיוק יודע מי זה. לא היו תקלות מיוחדות, חוץ מהפרעה מתוכננת באמצע הופעה של פו פייטרז, אז גם לא היה משהו חריג לדווח עליו. הטקס התנהל כצפוי ואולי בפעם האחרונה בתולדותיו, למעשה התרכז במוזיקה ולא בנסיונות להמציא עצמו מחדש בעידן המדיה החברתית.

אחרי שהטקס הסתיים, עשיתי חיפוש מהיר וגיליתי שבוראט הוא בעצם דמות של סשה ברון כהן, כוכב הטלוויזיה הבריטי. זו הייתה הפעם השניה בה ברון כהן הנחה את הטקס של MTV, כשהראשונה הייתה ארבע שנים לפני כן, בדמותו של עלי ג'י. ההבדל הוא שעלי ג'י היה מוכר לצופי הערוץ מהופעתו בקליפ של מדונה, בעוד בוראט היה מוכר רק למי שצפה בתכנית הטלוויזיה בה הופיע. זמן קצר לאחר מכן, התברר שבוראט לא סתם נבחר להיות הדמות המנחה את הטקס, אלא שזה היה צעד ראשון במסע לקידום הסרט שיהפוך לתופעה בינלאומית שנה לאחר מכן.

אתם זוכרים איך זה היה. אנשים מחקים את הקאץ' פרייזים של בוראט, נרשמה עליה חדה בכמות הכיפים הניתנים ברחבי העולם וכולם דברו על כך שסשה ברון כהן הוא הדבר הגדול הבא בתחום הקומדיה. זה לא רק שהסרט היה מאוד מצחיק, הוא גם נתפס כסאטירה מצמררת על אמריקה השמרנית שבאמצע כהונתו השניה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש, הייתה כנראה בתקופה הכי מעוררת מחלוקת בתולדותיה, לפחות לעיניים זרות. ולפחות עד שטראמפ נבחר.

חלפו 14 שנים מאז שבוראט הפך לכוכב ושם את ארצו קזחסטן על המפה. לרוע המזל, מדובר במפת המקומות המביכים ביותר על פני כדור הארץ, מה שמאוד הרגיז את הממשלה והביא לפיטוריו של בוראט ושליחתו לעבודות כפיה. כעת, הוא זוכה לחנינה ונשלח שוב לאמריקה בשם ארצו. ראש ממשלת קזחסטן רוצה שבוראט יביא מתנה יוקרתית לסגן נשיא ארה"ב מייק פנס ויתעד את מסעו עם כמות לא ידועה של אנשי צוות. כשבוראט מגיע ליעדו, הוא מגלה שבמקום המתנה, מחכה לו בתו המתבגרת טוטאר, ממנה היה מנותק רוב חייה. לאחר התיעצות דרך פקס עם ראש הממשלה, מחליט בוראט להעניק את בתו כמתנה במקום ובכך גם לשפר את היחסים בין המדינות, גם להציל את עצמו מהוצאה להורג וגם להגשים את חלומה של טוטאר להתחתן עם אמריקאי עשיר כמו מלניה.

באופן טבעי, "בוראט 2" מכיל כמה הבדלים משמעותיים מהסרט הראשון. הסיבה שבמשך שנים ברון כהן לא חזר לדמותו של בוראט היא שהיו מזהים אותו בקלות. מאחר וכל הרעיון היה שאנשים מתייחסים אליו כאל כתב לגיטימי ממדינה זרה, לא ניתן להשיג את אותו אפקט כשאנשים ברחובות טקסס מזהים אותו ורוצים לצלם איתו סלפי. ההפקה מכירה בכך ועל כן בוראט מסתובב חלק גדול מהסרט בתחפושת, לרוב של מה שהוא תופס כאמריקאי ממוצע. זה מאפשר לו לצלם תגובות אמיתיות של אנשים, אם כי, ופה נמצא ההבדל הגדול השני, הוא בברור פחות מראיין אותם ויותר מנסה להוציא מהם תגובות לקומדיית ההלם שהוא מנסה ליצור.

זו הסיבה שההפקה הייתה חייבת את טוטאר. בעוד סשה ברון כהן הפך מאז הסרט הראשון לאדם מאוד מפורסם, במיוחד כשהוא מחופש לבוראט, השחקנית הבולגריה מריה בקלובה בקושי מוכרת אפילו במולדתה. למרות שלא ברור מאיפה טוטאר, שגדלה כביכול בכפר קטן במדינה בה לא נוהגים לספק לנשים אפילו לימודי ליבה, יודעת אנגלית באותה רמה כמו אביה, היא הקלף הסודי של הסרט. בזכות היותה בעלת מראה צעיר (השחקנית בת 24 במציאות), היא מסוגלת לגלם בת נוער שעדיין זקוקה לאישור מאביה בכדי לעשות דברים, אבל מספיק גדולה בשביל להגיע בעצמה למסקנות על נשיות ועל המרחק שגברים מוכנים לעשות בשביל לפתות מישהי. הסרט פחות מתעסק בשמרנות ובשנאת הזרים המובנית בחברה האמריקאית, ויותר בגילוי מה דומה ומה שונה בין אמריקה לבין הכפר הקטן. תומכי המפלגה הרפובליקנית ואנשי דת עדיין מוצגים באור נלעג, אבל יותר בעקבות מה שנאמר עליהם מאשר מה שהם עושים בעצמם.

כאן ההבדל האחרון ואולי המהותי ביותר בין הסרט הראשון לבוראט 2. בסרט הראשון, בוראט לא היה צריך להתאמץ כדי להוציא אנשים רע מול המצלמה. הם פשוט היו מתחילים להסביר לו איך דברים מתנהלים באמריקה והיו בעצמם מספקים אמירות גזעניות ונלעגות, או מביכים את עצמם בכדי לא להעליב את הזר חסר ההשכלה. הסרט גם הציג עד כמה רגש לאומני יכול להביא אנשים לתגובות אלימות כאשר הם חשים שמישהו לועג לארצם האהובה.

בבוראט 2, רוב המרואיינים יוצאים קודם כל אנושיים. אפילו שני חובבי הקונספירציות שבטוחים שדמוקרטים אוהבים לשתות דם של ילדים (ברצינות), הם אנשים חמים וחברותיים שלהוציא את האמונות המופרכות שלהם, מתנהגים בצורה די נורמטיבית. גם כשטוטאר מנסה לסחוט תגובות מתלהמות, זה מוביל בעיקר לרחמים כלפיה ולאנשים שמניחים שאו שמותחים אותם, או שמדובר בבחורה שצריכה עזרה. אחת המצולמות, בייביסיטרית מקצועית שמתבקשת לשמור על טוטאר, אפילו מוצגת כגיבורה שלא מועדת לרגע מול ההתנהגות המוזרה של ה"קזחים". כמה שמניחים בפניה מלכודות, היא יוצאת מהסרט כמודל לחיקוי עבור נשים צעירות. ברור שתורמת לכך השתיכותה לאוכלוסיה מוחלשת, אבל זה עדיין משהו שלא היה בסרט מ-2006, הנכונות להציג את האנשים הטובים שפוגשים בדרך ולא רק להביך בעלי שררה. שלא תטעו, עדיין יש פה רגעים בהם אנשים נראים ממש רע, כשגזענות והחפצת נשים הם דברים שנראים להם חלק טבעי מהחיים. עם זאת, ההפקה בחרה שלא לכלול בסרט את התגובות היותר אלימות שהתקבלו. אולי זו התרככות בגלל הזמן שעבר, אולי זה משבר הקורונה שגורם לברון כהן לחוש פחות זרות בקרב האמריקאים, או שאולי זה קשור לתאריך היציאה של הסרט.

מאחר ונכון לכתיבת שורות אלה, בתי הקולנוע בישראל עדיין סגורים בעקבות מגפה עולמית, אני מפרסם ביקורות לפי לוח זמנים פחות הדוק. חיי המדף של סרט חדש כבר לא נמדדים בשבועות, אלא בחודשים, והוא נותר זמין לאורך זמן בשרותי סטרימינג שונים. בוראט 2 יצא באופן רשמי באמזון פריים ב-23 באוקטובר 2020, כמעט חודש לפני שצפיתי בסרט בעצמי. תאריך ההפצה נבחר בכוונה כך שיהיה קרוב לבחירות לנשיאות ארה"ב, בתקוה להשפיע על אנשים לקחת ברצינות את הכח שנמצא בידיהם ולבחור איזו אמריקה הם רוצים לארבע השנים הקרובות, זו של טראמפ, או אחת שמתחייבת ללכת בדרכים אחרות. התאוריה שלי היא שבוראט 2 מתמקד יותר באנשים הפשוטים ובדברים על-זמניים כמו יחס לנשים, מכיוון שיוצרי הסרט לא רוצים להרחיק את בעלי זכות ההצבעה. במקום להציג את אמריקה כמקום חשוך שחי באשליות כמו בסרט הראשון, המטרה עכשיו היא להראות את המורכבות של המעצמה החזקה בעולם, שבה הפוליטיקאים משקרים במצח נחושה, בזמן שהאזרחים מנסים לחיות את חייהם. זה לא שבמציאות הכל הלך חלק ובוראט לא נתקל בגילויי שנאה, אבל הוחלט הפעם להשאיר אותם בחוץ. כן, אנשים עדיין גזענים ותעשיית הכנת הבנות לחתונה היא מזעזעת וראויה לסרט שלם משלה, אבל התגובות של רוב האנשים בסרט סובלניות באופן מפתיע להטרלות של סשה ומריה.

זו גם תזכורת למה סשה ברון כהן לא הפך בסופו של דבר לקומיקאי הגדול שחשבו שיהיה. הוא מצחיק ומסור לעבודתו, אין ספק, אבל ההומור הגס והגזעני-שוביניסטי שהפתיע בעבר, לא התקדם במילימטר ב-14 שנים. בוראט וטוטאר מנסים לזעזע אנשים וכשזה לא עובד, מציגים בפניהם תמונה של איבר מין, או מדברים על איברי המין של עצמם בנסיון נואש להוציא תגובה נסערת. אחרי חצי שעה, כבר שקלתי ברצינות להפסיק לצפות כי זה נראה כמו מחזור עצמי מינוס התזמון הקומי. רק אחרי שטוטאר מתחילה להתפתח כדמות, גם הסרט מתחיל לגדול ולהיות בעל משמעות. זה עדיין לא מוצלח כמו הסרט הראשון ולמען האמת, מריה בקלובה כנראה מצילה אותו מלהיות מיותר לחלוטין. יש מספר מוגבל של פעמים בהן אפשר לספר את אותה בדיחה ובמקרה של בוראט, המספר הזה היה סרט אחד. בשביל שסרט נוסף יעבוד, גם הבדיחות צריכות להתרענן. הקרבה לבחירות מוסיפה הקשר רלוונטי לפחות עד ינואר, והדיבורים על זכויות נשים מזעזעים בעיקר כי השנה היא 2020 ונשים עדיין צריכות להיאבק על זכויות בסיסיות ולסחור בגופן בשביל האשליה שהשיגו משהו בחיים. אלה הדברים שעוד נותנים לסרט רגליים, אבל כקומדיה או סאטירה פוליטית, אין לו משהו חדש להציע.

ביקורת: משפט השבעה משיקגו

בניגוד לאמונה הרווחת, הוליווד אינה מנותקת מהמציאות. הרבה פעמים נדמה שהיא עוסקת בנושאים שכבר נידונו למוות בחדשות, כאשר לציבור כבר קל לבחור את הצד המנצח בהם, וזה נכון חלק מהזמן. מצד שני, כמו בכל תעשיה, גם בעולם הקולנוע תזמון הוא מרכיב חשוב. הפקת סרט אורכת לפחות כמה חודשים ובזמן הזה, הרבה דברים משתנים. סרט שתוכנן לבכורה קיצית נוצצת, נדחה בשנה בגלל מגפה עולמית. אולפן שבנה על מומנטום מפסטיבלים נאלץ למכור את זכויות ההפצה לשרות סטרימינג כדי להספיק להוציא את הסרט בזמן לאוסקר. אדם שעובד על תסריט במשך יותר מעשור, מוצא את עצמו לבסוף בכס הבמאי כי עד שהסיפור משיג את התקציב הרצוי, כל הבמאים שהיו אמורים לעבוד עליו כבר המשיכו לפרויקטים אחרים.

"משפט השבעה משיקגו" נכתב לראשונה בידי ארון סורקין בשנת 2007. סטיבן ספילברג היה אמור לביים ולהפיק את הסרט, אבל שביתת תסריטאים הביאה לשינוי בלוחות הזמנים והפרויקט נדחה. במאים נוספים, בהם בן סטילר ופול גרינגרס (האם קיימים שני סגנונות יותר סותרים?), התעניינו בעבודת הבימוי, אבל המימון הנדרש לא הגיע והם ותרו על ההזדמנות. פתאום, בשנת 2020, עלתה מחדש ההתעניינות בסיפורם של מפגינים שעמדו למשפט פוליטי תחת שלטונו של נשיא רפובליקני שמייצג בעיני השמאל בארצות הברית איום ממשי על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי. הפרויקט נעשה פתאום מעניין וסורקין, שכבר הספיק לצבור מעט נסיון כבמאי, החליט לצלם את התסריט הכמעט גנוז בעצמו.

באוגוסט 1968, בעיצומה של מלחמת וייטנאם, נעצרים שמונה פעילים חברתיים באשמת הסתה לאלימות ברחובות שיקגו. עימות מול שוטרים שהותיר הרבה פצועים, בעיקר מהצד המפגין, גורם לכך שהתובע הכללי החדש מחליט להגיש כתב אישום נגד כל השמונה, למרות שאחד מהם בכלל לא הכיר את האחרים לפני המשפט. הנאשמים הם: טום היידן ורני דיוויס מארגון SDS (סטודנטים למען חברה דמוקרטית), אבי הופמן וג'רי רובין ממפלגת הצעירים הבינלאומית (ייפים), דיוויד דלינגר שעמד בראש קואליציית ארגונים אנטי-מלחמתיים, העובד הסוציאלי לי ויינר, מורה לכימיה בשם ג'ון פרוינס, ויושב ראש מפלגת הפנתרים השחורים בובי סיל.

כל השמונה הובאו למשפט בפני השופט ג'וליוס הופמן (שום קרבה לאבי הופמן), כאשר שבעת הלבנים שבהם יוצגו בידי עורכי הדין ויליאם קאנסטלר ולאונרד ויינגלס. עורך דינו של בובי סיל לא היה זמין מטעמים רפואיים ועל כן, סיל עמד למשפט ללא יצוג. לאורך החודשים הרבים של קיומו, עלו שאלות שונות על הכוונות מאחורי המשפט. האם מדובר במשפט פוליטי? האם בובי סיל צורף לשאר הנאשמים בכדי לפגוע בלגיטימיות של הפנתרים השחורים? אולי בכלל החיבור לפנתרים השחורים, המייצגים רוחות שאמריקה השמרנית מאוד לא אוהבת, נועד לגרום לאחרים לאבד לגיטימציה בעיני המושבעים? מה בכלל עושים פה ויינר ופרוינס שאינם מנהיגים בשום צורה ובברור לא היו בעמדה לעורר מהומה? והשאלה האחת שאמורה להכריע את המשפט: מי התחיל את האלימות?

ארון סורקין לא זר לדרמות משפטיות. התסריט הראשון שכתב היה עיבוד למחזה שלו עצמו "בחורים טובים". מאוחר יותר, הגיעו גם "הרשת החברתית" ו"המשחק הגדול" שהציגו אנשים אמיתיים שעמדו למשפט בסיטואציות שהתבססו באופן מאוד כללי על ארועים מחייהם. גם משפט השבעה משיקגו מבוסס על סיפור אמיתי, אבל סורקין לוקח הרבה חופש אמנותי בכל הנוגע להוספת דברים שלא התרחשו במציאות ויחוס משפטים ומעשים מסוימים לדמויות שונות מאלה שאחראיות להם בעולם האמיתי. זה צפוי ומתבקש ממישהו שזכה באוסקר שלו על עיבוד ספר ביוגרפי שאמינותו מוטלת בספק. אם כבר מעודדים אותו להציג ארועים בצורה לא כרונולוגית ולבדות מלבו את מעט הדמויות הנשיות שלמעשה מדברות בסרט, אין סיבה שלא ימשיך באותה גישה. מה גם שעם כל החיבה שלו לקלישאות, סורקין הוא תסריטאי ממש טוב. יש לו את היכולת לבנות סיפור מרובה דמויות מבלי שהצופים יאבדו את הדרך, והוא לא נופל בקלות למלכודת של חלוקה בין טובים לרעים, גם אם ברור באיזה צד הוא תומך. כשמסתכלים על הפרטים שסורקין בחר להשאיר בסרט, הנאשמים באמת עברו על החוק. העניין היותר רלוונטי לעלילה הוא כיצד ראוי להתייחס אליהם בעקבות העברה הזו.

באופן מפתיע, סורקין דווקא הפך את המשפט למתון ביחס למה שהיה באמת. הוא פחות התיחס לקרקס התקשורתי שהתחולל מחוץ לכותלי בית המשפט, לפרובוקציות המכוונות של ההגנה, ליחס המתנשא של פרקליטי התביעה, או לכמות העדים המפורסמים שהוזמנו לדוכן. לכאורה, אין בכך צורך כי מספיק מהדברים החריגים שהתרחשו במשפט האמיתי נכנסו לסרט. זה כולל את התנהגותו מעוררת המחלוקת של השופט שעל פי הרשומות, יוצג באופן מדויק להפליא בידי פרנק לנג'לה כאדם שאינו מודע לדעות הקדומות של עצמו ופועל באופן לא חוקתי על סמך תקדים קיצוני במיוחד. מצד שני, רוב הדברים שסורקין המציא עבור התסריט, מציגים את המעורבים באור יותר הרואי מכפי שנהגו במציאות. ג'רי רובין מוצג כגיבור מול קבוצה של תוקפים שאין עדות לקיומם מחוץ לסרט, טום היידן מוצג כטיפוס מרובע וקונפורמיסטי בהרבה מכפי שהיה במציאות, על מנת להנגידו לייפים שתמכו בתרבות הנגד ובגיחוך של המשפט כולו. גם התובע ריצ'רד שולץ, טיפוס אפור שידוע מעט מאוד אודות אישיותו, מוצג כמי שמנסה שוב ושוב למתן את טיעוני התביעה בשם השפיות והאנושיות.

כל אלה הם טריקים שנועדו להציג את המעורבים במשפט כאוסף מגוון של דמויות, המייצגות עמדות שונות ועדיין נתונות לאותה מערכת של איזון בין חוק ומוסר. הבעיה היא שכאמור, המשפט האמיתי היה עוד יותר פרוע מאיך שסורקין בחר להציגו והנאשמים היו כולם מעוררי מחלוקת באופן שהיה יכול לפגוע ברצון של הבמאי ליצור אהדה כלפיהם. העובדה שחלק מהנאשמים פנו בהמשך חייהם נגד העקרונות שהסרט מקדם, לא משרתת את הנרטיב שסורקין מעוניין לתמוך בו, אז הוא משתדל להפוך אותם לקורבנות מובהקים בזמן אמת. שוב, הרבה ממה שמוצג בסרט באמת קרה, כולל היחס המחפיר לו זכה בובי סיל. זה פשוט ששאר הדמויות מוצגות כמתונות ביחס למקור.

פה חבויה האמת הצבועה מאחורי הסרט. הוא מציג את הרדיפה הפוליטית שהממשל הפעיל כנגד מי שהתנגד למלחמה ואת האפליה הממוסדת שגם שופטים מכובדים אינם חסינים בפניה. אלא שדרך ההצגה מכילה ניצוץ בעייתי משלה. בובי סיל באמת הופלה לרעה בידי השופט הופמן והדבר הובא לתשומת לב בית המשפט פעמים רבות. אבל הסרט לא עוסק בבובי סיל, אלא בשבעה משיקגו, השבעה שצבע עורם נעם יותר לחבר המושבעים. סורקין מדגיש את חופש ההתארגנות וחופש הביטוי כערכים שעמדו למשפט, אבל הוא מרפרף על כך שאפילו שבעה פעילים פוליטיים-חברתיים שיוצאים בגלוי נגד הממשלה, עדיין נמצאים בעמדה טובה יותר מהאחד שעורו שחום. התסריט מתיחס לסיל בתור הסחת דעת שצריך להתגבר עליה ולא בתור סיפור משל עצמו. היו נגדו עוד האשמות, אחת מהן הייתה יכולה להוביל לסיום חייו נכון לשנה בה הסרט מתרחש. סורקין זורק כמה מילים על הנושא, אבל מצפה מהצופים לחשוב על אלה שלא יכולים לטעון לגזענות כנגדם כאילו הם באותה סירה עם סיל.

אני נמצא בהתלבטות מבחינת פסק הדין שלי כלפי הסרט. ארון סורקין כתב וביים דרמה משפטית מרתקת שמעלה נקודות חשובות לדיון. במיוחד היום, כשגם בישראל אנחנו רואים איך אלימות משטרתית ושימוש לרעה בכח מגיעים לרמה חסרת תקדים, בעוד הצד השני טוען לעודף פוליטיזציה של מערכת המשפט. מצד שני, הסרט הופק ומתרחש בארצות הברית, שם גורם הגזע והמעמד הכלכלי עוד יותר משמעותיים בהתנהלות הממסד. עשרות שנים מעכשיו, היסטוריונים יסתכלו על התקופה הנוכחית ויראו כיצד היא מעידה על כשלונה של המהפכה החברתית ששמונת הנאשמים רצו לקדם. היו הצלחות נקודתיות, כמו העברת דעת הציבור מתמיכה במלחמת וייטנאם להתנגדות נרחבת וחשדנות כלפי המניעים האמיתיים מאחוריה. יש כיום גם פחות אפליה ממוסדת כלפי מיעוטים וכלפי מעוטי יכולת, אבל כמו שהשופט ג'וליוס הופמן בטוח שדעתו אינה משוחדת, כך גם ארון סורקין ורוב מי שיצפה בסרט. בתוך העולם הפנימי שלו, משפט השבעה משיקגו עשוי היטב ורק חוטא מדי פעם באקספוזיציה מיותרת על חשבון הצגה הדרגתית של דמויות. הבעיה היא שכאשר מביטים מהחלון ורואים את העולם המוכה שבחוץ, הסרט אינו תמונת מראה של המציאות, אלא ריכוך שלה לטובת מי שרוצה להרגיש פעיל, אבל חושש לעשות זאת.

ביקורת: אנולה הולמס

ב-1975, ככב ג'ין ויילדר בסרט "הרפתקאות אחיו החכם יותר של שרלוק הולמס", אותו גם ביים. הסרט התמקד בשאלה איך זה לחיות בצלו של הבלש המפורסם ביותר בהיסטוריה ועדיין להצליח באותו תחום בזכות עצמך. ויילדר לא גלם את מייקרופט, אחיו הגדול של שרלוק, אלא אח צעיר בשם זיגרסון, שהומצא במיוחד עבור הסרט. בעוד במקור הספרותי נאמר על מייקרופט כי חכמתו ויכולת הסקת המסקנות שלו עולות על אלה של שרלוק, אולם הוא נעדר את המרץ והנכונות לפתור מקרים עד הסוף, זיגרסון נוצר במכוון כפאנץ' ליין. הוא בלש מוכשר, אבל התחרות הלא הוגנת מול שרלוק, הביאה אותו להתמחות במקרים זניחים שאינם מייצרים כותרות ודנים אותו להישאר אלמוני. ג'ין ויילדר יצר את הסרט כקומדיה פרועה שכוללת רגעים מוזיקליים לא קשורים וכמה מהשחקנים היותר מזוהים עם סרטיו של חברו מל ברוקס, בלי שאיפות להיות משהו מעבר.

בואו נריץ את קו הזמן 45 שנים קדימה. לאחר שנסיים לתהות מה זה נטפליקס, למה נשארים בבית לצפות בזה במקום לצאת לקולנוע ולמה אנשים מסתובבים עם מסכות רפואיות על הסנטר, נגיע ל"אנולה הולמס". הרעיון מאחורי אנולה הולמס דומה לזה שמאחורי זיגרסון הולמס, רק שהדמות אינה קומית, הכוכבת הראשית הפיקה את הסרט ולא ביימה אותו בעצמה, ויש מאחורי קיומה של הדמות רעיון שהוא מעבר למחווה פשוטה לספריו של ארתור קונאן דויל.

אנולה גדלה בבית משפחת הולמס, כאשר רוב הזמן אין נוכחות גברית בבית. אביה נפטר כשהייתה קטנה ואחיה הגדולים ממנה בהרבה, מייקרופט ושרלוק, עזבו מזמן בכדי לפתח קריירה משלהם בלונדון. מי שנותרה האחראית הבלעדית לחינוכה של אנולה היא אם המשפחה, יודוריה, שדאגה לספק לבתה את מיטב הספרות הזמינה, ידע מדעי נרחב, אתגרים בפתירת צפנים וחידות ואימונים בענפי ספורט בהם טניס, חץ וקשת וג'ו ג'יטסו. זה נשמע הרבה, אבל ממה שיצא לי לקרוא על אנגליה הוויקטוריאנית, לגמרי סביר שנשים עשירות שגרו לבד התאמנו באמנות לחימה יפנית בזמנן החופשי.

מה שלא הספיקה ללמד את בתה, הוא כיצד מתנהל העולם שבחוץ. כאשר יודוריה נעלמת ללא הסבר, אנולה ושני אחיה נפגשים על מנת לחפש את אמם. מאחר ומייקרופט טרוד יותר במציאת מסגרת חינוכית ראויה לאנולה והכנתה של בת ה-16 להפוך לאישה טובה ומוכוונת חתונה, אנולה מחליטה לנסוע בעצמה ללונדון בחיפוש אחר האם האובדת. על הרכבת, היא פוגשת בוויקונט טוקסברי, מרקיז בזילוות'ר, הגורם למסע שלה לקבל תפנית לא צפויה ולתעלומה הראשונה שהיא מנסה לפתור, להיות יותר מסוכנת מכפי שתכננה.

הסרט מבוסס בצורה מאוד חופשית על "תעלומת המרקיז הנעלם", הספר הראשון בסדרת אנולה הולמס שחברה ננסי ספרינגר. המטרה של הסדרה הייתה להביא לעולם של שרלוק הולמס דמות ראשית שקוראות צעירות יוכלו להזדהות איתה. זה בהחלט עבד על מילי בובי בראון, שרצתה לככב בסרט על פי הספר מזה שנים. שלוש עונות של "דברים מוזרים" לאחר מכן, היא גם השיגה את מבוקשה וגייסה לפרויקט את הבמאי הארי בראדיר שאחרי שנים כבמאי בטלוויזיה, זה היה אמור להיות סרטו הראשון שמגיע לקולנוע. כפי ששמתם לב, ההפצה לא התנהלה כמתוכנן, אבל הסרט אכן הושלם ונעשה זמין לצפיה.

אם קהל היעד העיקרי של ספרי אנולה הולמס הוא בנות ובני נוער, עושה רושם שהסרט מחזר אחר היותר צעירים שבהם. למרות עיסוקה המפורסם של משפחת הולמס בפתירת תעלומות מורכבות במיוחד, העיבוד הקולנועי של אנולה הולמס מפשט הכל עבור הצופים וגם דואג שלא יפספסו שום רמז או התיחסות למשהו שנאמר לפני כן. לבקשתה של בראון, אנולה כל הזמן שוברת את הקיר הרביעי ומדברת אל המצלמה. גם כשאינה מסתכלת ישירות לעבר הקהל, קריינות בקולה מוודאת שלא יפספסו כלום. אם עוד נותרה טיפה של מסתורין בסיפור, עריכה מאוד אגרסיבית מבטיחה שכל כמה דקות יהיה פלאשבק לסצנה מוקדמת יותר כדי שאף אחד לא יגרד בטעות את הראש מתוך בלבול. גם פעולות שאנולה אמורה להיות מסוגלת לעשות בראשה, היא מבצעת בחדר אחר באמצעות עזרים חזותיים, מה שהופך אותה פחות לבלשית מלידה ויותר לשחקנית השבץ נא האיטית ביותר בעולם.

למרות שהופק במקור כסרט קולנוע, אנולה הולמס נראה יותר כמו פיילוט לסדרת טלוויזיה בינונית. אין ספק ששרלוק הולמס הוא דמות מאוד פופולרית לעיבוד, במיוחד בשנים האחרונות, כך שהופעת הבכורה של אחותו על המסך, הייתה צריכה לתת תחושה של ארוע משמעותי יותר. גם אם הסרט מיועד לקהל צעיר יחסית, הוא עוסק דמות שנועדה להיות מקבילה נשית לגדול הבלשים שאינו מחופש לעטלף או פוסל באופן עקבי את האפשרות שאנשים חולים בזאבת. היא צריכה במה רצינית יותר מסיפור שמורכב מאקספוזיציה מהירה, אמא שמדברת רק בסיסמאות, אח גדול שמייצג את הפטריארכיה, ועלילה שמורכבת יותר מצרופי מקרים והחלפת תחפושות מאשר חיפוש אחר רמזים והבחנה בפרטים שהאדם הממוצע נעדר את היכולת להבחין בהם. ישנם רגעים בהם אנולה מזכירה את התכונות ששרלוק התפרסם בזכותן (להוציא את האופי הקר שלו), אבל נעשה מעט מדי שימוש בהן. בסופו של דבר, יש יותר דיבורים על היכולות שלה מאשר הדגמה שלהן בפועל.

האשמה נופלת במידה רבה על מילי בובי בראון, שהתעקשה להנגיש את הסיפור מעבר לנדרש. היא שחקנית טובה מספיק בכדי שהדמות של אנולה תהיה בכל מקרה מעוררת חיבה, אבל בתור הכח המניע מאחורי ההפקה, האחריות על הזלזול בצופה נופלת במידה רבה עליה. זה מפתיע כי דווקא בשבילה, גילום דמות שכזו אמור להיות דבר שהיא כבר מנוסה בו. היא הרי התפרסמה בזכות גילום נערה שגדלה בבידוד, נחשפה לעולם הגדול בשלב מאוחר יחסית, מצאה עניין מיוחד בבן גילה שעושה רושם ראשוני לא מרשים, וצריכה להסתיר את היכולות יוצאות הדופן שלה בכדי לא לעורר חשד. אולי בראון רצתה בכוונה להימנע מקישור בין הדמויות, אבל בתור אילוון מ"דברים מוזרים", היא הראתה כמה עומק ורגש יש ביכולתה להכניס לתפקיד שכזה. אפילו שאנולה הולמס נועד להיות סיפור קליל יותר, היה מקום להציג את הגיבורה שלו בתור מישהי עם יותר אישיות ופחות כרשימת מכולת של דברים שלמדה מאמה.

יאמר לזכות הסרט שהוא מאוד ברור במסרים הפמיניסטיים שלו ובתור יצירה שמיועדת לקהל צעיר, טוב להשמיע קולות ששוברים את הרעיון לפיו גורלה של הדמות הנשית חייב להיות תלוי ביחסים שלה עם דמויות זכריות. העמדות המושמעות בסרט אמנם שטחיות ומתעלמות מכך שהמאבק לשוויון מגדרי לא הסתיים לפני מאה ומשהו שנה, אבל לפחות אין ספק בקיומן. דמותה של יודורה סובלת מהעדר זמן מסך. במעט הסצנות שלה, היא יותר שילוב של שרה קונור ועמוד הפייסבוק של זהבה גלאון מאשר דמות עצמאית. בין האימון של אנולה לקראת מצבים מאוד ספציפיים שאיכשהו באמת מתרחשים בהמשך הדרך, לבין דיבור במסרים קצרים על שוויון זכויות ושחרור האישה, אין שום אמצע. זה בזבוז של שחקנית אדירה כמו הלנה בונהם קרטר על תפקיד שכל אחת הייתה יכולה לבצע באותה בנליות. מה גם שהסרט רומז לגבי צדדים מאוד אפלים בחייה של יודוריה שלא זוכים להרחבה, כי בניגוד מוחלט לרעיון המרכזי של הסרט, אנולה שוב ושוב נמשכת לחקירת סיפורו של טוקסברי במקום לחצוב לעצמה דרך עצמאית.

בהתחשב ברף שאנולה הולמס מציב לעצמו, מדובר באכזבה. אם הסרט היה מגיע ללא יומרות ובוחר מראש בין בידור בלתי מזיק לבין מסמך פמיניסטי שמלווה ארוע מכונן בתולדות הדמוקרטיה המערבית, היה קל יותר לצלוח אותו. גם אם היוצרים היו בוחרים להתמקד בתעלומות עצמן ולא לטשטש שוב ושוב את היחוד של אנולה על ידי התיחסות להיותה קודם כל נערה מתבגרת ורק אחר כך בלשית, היה עדיף. שוב, מתבקש להשוות ל"דברים מוזרים", שם אילוון נמצאת בקונפליקט ממשי בתור מישהי שרוצה להיות מתבגרת רגילה ולא יכולה בגלל העבר שלה. אנולה הולמס היה יכול להיות סרט הרבה יותר מעניין לו רק היה נבחר עבורו כיוון ברור, בין אם בתור יצירה קלילה, אפלה, דרמתית או רוויית אקשן. בסופו של דבר, חוסר ההחלטיות מונע מהדמות הראשית להיות משהו מעבר לגרסה פחות מוצלחת של שרלוק הולמס.

ביקורת: אני חושבת לגמור עם זה

הפחד הכי גדול שאי פעם היה לי, הוא להישכח.

"אני חושבת לגמור עם זה" הוא סרטו החדש של צ'רלי קאופמן, מי שהתחיל את דרכו כתסריטאי של סרטים מוזרים שמשחקים עם תפיסת המציאות של הדמויות ושל הצופים, ואז נעשה במאי של סרטים עוד יותר מוזרים. הייתם חושבים שמאחר והסרט הזה מבוסס על ספר שמישהו אחר כתב, הוא לא יראה כל כך קאופמני, אבל מתברר שאת המגע של צ'רלי אפשר להרגיש גם על רעיון שפותחו בראש של מישהו אחר.

זה מסוג הסרטים שעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני הצפיה, כי כמעט כל פרט עלילה יכול להיחשב ספוילר. לכן הביקורת הזו קצרה יחסית, בכדי שלא לחשוף שום מידע שיכול לפגוע בחוויית הצפיה. המעט שאפשר לגלות הוא שהסרט מוצג מנקודת המבט של אישה צעירה שנוסעת עם החבר שלה לפגוש לראשונה את הוריו בחווה מרוחקת. אם אתם מקבלים וייב של סרט אימה, אתם צודקים, למרות שזה לא סרט אימה. כלומר, הוא בהחלט מטריד, אבל אני חושבת לגמור עם זה לא מנסה להפחיד, אלא לסחוף לתוך חוויה קולנועית לא שגרתית. ואני לא כותב את זה רק כי הוא מופץ בידי נטפליקס בשנה שבה בתי הקולנוע נסגרו למשך חודשים בעקבות מגפה עולמית. גם בשנה פחות מתוסבכת, אחלע"ז (אחלה עז?) היה חריג בסביבתו.

מה שקאופמן מנסה לעשות, בדומה לסרטים קודמים אותם כתב כמו "שמש נצחית בראש צלול" ו"אנומליסה", הוא לספר סיפור בדיעבד. רק אחרי שהסרט מסתיים, יש מספיק חתיכות בשביל להרכיב פזל ולזהות תמונה, בהנחה שהצלחתם לארגן את כל החלקים בסדר הנכון. זו לא הזיה אניגמטית בסגנון דיוויד לינץ', אבל קאופמן בהחלט מנסה לעשות מסז' למוח שלכם בזמן הצפיה. הוא משנה את סגנון הסרט, או פרטים בולטים בסצנה, מבלי שהדמויות מגיבות לכך. הוא משחק עם הציפיות של הקהל על ידי רמיזה לקו עלילה אחד, כאשר בעצם הכוונה הייתה בכלל למשהו אחר. אפשר להבין מה קורה על המסך, אבל ההבנה הזו מגיעה לרוב רק באיחור של כמה דקות, כך שהצופה תמיד נמצא כמה צעדים מאחורי הסרט.

הגישה הזו לבימוי הופכת צפיה בסרט של צ'רלי קאופמן להימור. יכול להיות שיבלבל וישעמם אתכם ללא טעם, או שיסחף אתכם בטלטלה רגשית שלא תבינו מאיפה היא מגיעה. הסרט יכול להיות שנון, ועם זאת מאוד מלנכולי. או שהוא יכול להיות מהורהר ומתפלסף, אבל להסתיים עם מסר רומנטי. אני חושבת לגמור עם זה הוא לא ככה ולא ככה. הוא לא מאוד שנון, הדיאלוגים בו די ישירים, והוא לא ממש רומנטי, למרות העיסוק בזוגיות. הוא קצת מהכל ושום דבר ממה שחשבתם שיהיה.

רוב הזמן, זה עובד. הרצון להבין מה קורה מחזיק את העניין בסרט והמשחק של ג'סי באקלי וג'סי פלמונס עוזר לבסס את התסריט סביב דמויות חזקות ועגולות. טוני קולט ודיוויד ת'יוליס בתפקיד ההורים אמנם לא אחידים מבחינת אמינות, במיוחד ת'יוליס שהמבטא כל הזמן בורח לו, אבל עבודת איפור מצוינת עוזרת למכור את האשליה. הבעיה היחידה שלי עם הסרט היא שהוא נשען חלק גדול מהזמן על קריינות של הדמות הראשית, דבר שקאופמן מאוד מתקשה להימנע ממנו, למרות שירד עליו בעצמו ב"אדפטיישן". שתי הסצנות החלשות בסרט, שביחד ממלאות קרוב לשליש מתוכו, מלוות בקריינות של ג'סי באקלי שמייצגת את המחשבות של דמותה בזמן אמת. בעוד ניתן ללמוד מכך עוד קצת על הדמות שלה, מדובר באמצעי מיותר, כי הוא נעשה במקביל לשיחה שהרבה יותר עוזרת להבין את הסיטואציה. למעשה, מאוד אהבתי כל חלק בסרט שאינו מכיל קריינות, אבל שתי הסצנות האלה הן מבחן סיבולת לא קל.

עד כמה שהוא תסריטאי יחודי ונטול פשרות, צ'רלי קאופמן נמצא לרוב במיטבו כשמישהו אחר מביים את הסרט. בין אם מדובר בספייק ג'ונז, מישל גונדרי או ג'ורג' קלוני, התסריטים של קאופמן מרוויחים מהתערבות של במאי שמכניס אותם לתוך עולם עם חוקים פנימיים ומשהו שמזכיר עלילה. עם זאת, אני חושבת לגמור עם זה הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי שקאופמן מסוגל להחזיק סרט שלם בכוחות עצמו. הוא אמנם קצת ארוך מדי ושתי הסצנות מרובות הקריינות יותר פוגעות ברצף התודעתי מאשר תורמות לו, אבל בסוף הצפיה, המבט המבולבל על פני החל להתחלף בהבנה והערכה. זה סרט ממש טוב, עם כמה דקות עודפות וטרופ שבאמת הגיע הזמן שקאופמן יפסיק להשתמש בו. אני לא יכול להבטיח לכם שהצפיה תהיה מהנה, אבל מדובר באתגר מעולה למי שאוהב שלא מאייתים לו את המסר, אלא נותנים לו מקום להבין לבד מה קרה. יש תחושה של סיפוק אם מצליחים לקלוט בסופו של דבר מה בדיוק התרחש על המסך.

כמובן, אתם יכולים תמיד לרמות ולקרוא את הספר עליו אחלע"ז מבוסס. רק קחו בחשבון שבפעם הקודמת שצ'רלי קאופמן עבד ספר לקולנוע, זה הוביל למועמדות לאוסקר לתאום הדמיוני שלו, אז בכל אופן דברים מקבלים משמעות אחרת כשהשם קאופמן חתום עליהם.

מחשבות על "מציצים" דרך עיניים של מבקר

שימו לב! פוסט זה מכיל ספוילרים לסרט "מציצים". ונשמרתם לנפשותיכם!

"מציצים" של אורי זוהר הוא אחד מהסרטים האהובים בתולדות הקולנוע הישראלי. גם אם לא מצא קהל אוהדים גדול בזמן אמת, צבר לאורך השנים מעמד של סרט פולחן ומקום קבוע בלוח השידורים במהלך חגי ישראל, לצד יצירות מונומנטליות כמו "חגיגה בסנוקר" ו"גבעת חלפון אינה עונה".

עדיין מוזר לקרוא את המשפט האחרון בלי לחפש בו נימה עוקצנית, או לתהות אם הפוסט הבא שאפרסם יהיה על כך שדמדומים הוא סיפור אהבה ממש טוב. אחרי הכל, מה יש לסרטי פולחן לחפש לצד מילים מפוצצות שמבקרים אוהבים להשתמש בהן? התשובה היא: בדיוק מה שיש לכל סרט אחר. הפיכה לקאלט מייצגת מסלול שיצירה הלכה בו שאמנם שונה מזה שתעבור יצירה שחשיבותה התרבותית מוכרת עוד מערב הבכורה, אבל ההכרה בסופו של דבר היא עדיין שמדובר בחלק בלתי נפרד מהתרבות אותה אנו צורכים. אפשר לראות את התהליך הזה מתרחש עם סרטים הוליוודיים כמו "בחזרה לעתיד", "מכסחי השדים", "לקום אתמול בבוקר", "שכחו אותי בבית" ולאחרונה, גם עם "הנסיכה הקסומה". סרטים שנתפסו בהתחלה כקומדיות שגרתיות שכיף לצפות בהן שוב ושוב ולעשות להן מחוות מתוך נוסטלגיה, עוברות תהליך קנוניזציה שבמהלכו ההגדרה שלהן משתנה מקאלט, מילה המעידה על חשיפה מוגבלת, לקלאסיקה, מילה המעידה על ערך על-זמני ונוגעת לקהל רחב ככל הניתן. זה כמובן לא דבר חדש. "אלו חיים נפלאים" היה פעם הסרט הפחות מוכר של פרנק קפרה, "שיר אשיר בגשם" היה עוד מחזמר שבמקרה הצליח מסחרית וטרילוגיית האיש ללא שם של סרג'יו ליאונה הייתה סתם סדרה של מערבוני ספגטי לקהל מצומצם. התפיסה שלנו משתנה ככל שניתן לשפוט סרט הרחק מההתלהבות הראשונית וכאשר הקהל עצמו, כולל המבקרים שונאי הכיף, מתחלף ודור חדש משתלט על סדר היום.

מציצים חזר לאחרונה לכותרות בעקבות ההחלטה של עיריית תל אביב-יפו למחוק את ציור הקיר של רמי מאירי, המציג גברים מציצים למלתחות הנשים בחוף שנקרא על שם הסרט. ההחלטה עוררה ביקורת מצד מי שראה בכך תקיפה של הסרט עצמו, אם כי די מהר הובהר שהבעיה לא הייתה בסרט, אלא במחווה כלפיו. הציור משקף את תרבות האונס, לא מנקודת מבט ביקורתית, אלא כזו שרואה בהצצה למלתחות אקט תמים ולא מזיק במקום פגיעה מינית לכל דבר. רמי מאירי עצמו טען שהציור הוא הד לתקופה יותר נאיבית, אבל בו-זמנית גם הבין את ההחלטה להסירו. כמובן שעלו גם לא מעט הערות על כך שהעירייה צריכה להפסיק להתייחס לחוף עצמו בתור חוף מציצים, על שם הסרט שצולם בו, אולם העירייה הגיבה שזה רק כינוי נפוץ וששמו הרשמי של החוף הוא חוף שרתון, שזה למען האמת לא הרבה יותר מוצלח.

השיח סביב הסרט העלה בי את המחשבה שלמרות מעמדו כקאלט ו/או קלאסיקה, אני לא זוכר שאי פעם צפיתי במציצים במלואו. ראיתי את רובו, אבל במקטעים, מתי ששודר במקרה בטלוויזיה. אני לא חושב שראיתי אותו ברצף מתחילתו ועד סופו ואם כן, זה היה לפני שנים ארוכות, כשעוד הייתי מקסימום מתבגר. בעקבות זאת, החלטתי לראות את הסרט במלואו, חמוש בידע אודות הפולמוס סביבו וסביב אורי זוהר, שלפי טענות מסוימות נצל מינית צעירות שבקשו להשתתף בסרט ואת השחקנית מונה זילברשטיין המגלמת את דינה. אני לא יודע אם יש אמת בטענות, אבל בהתחשב במה שאני יודע על העולם ולא ידעתי בגיל ההתבגרות, זה לא לחלוטין בלתי נתפס מבחינתי.

אז הנה מחשבות שעלו לי בעקבות צפיה במציצים, לראשונה מנקודת מבט של מבקר:

הסרט חי את תרבות האונס

נתחיל עם הפיל בצריף. האם הסרט מציג התנהגות שמזוהה כיום עם תרבות האונס? חד משמעית, כן. אלי (אריק איינשטיין) חוזר מהופעה עם דינה (מונה זילברשטיין) ולא מסתיר את רצונו לשכב איתה. הוא מכבד את הגבולות שהיא מציבה, אבל עדיין מנסה לבחון אותם כדי לראות האם היא בעניין. בינתיים, הוא וגוטה (אורי זוהר) מתכננים ביניהם איך תורו של גוטה יגיע למחרת, אחרי שאלי ילך. הם לא משתפים בזה את דינה והדבר מוביל לסצנה שבה גוטה מנסה לכפות את עצמו עליה, אך היא הודפת אותו ועוזבת. מעבר לכך, הסרט מציג הליכה לזונות, עם דגש על רותי, הזונה האהובה על גוטה, כעניין שבשגרה עבור פוקדי החוף ולמרות שהוא מבריח שוב ושוב את החרמנים המציצים למלתחות הנשים, גוטה עצמו מציץ כאשר אלי ודינה מתייחדים בחדר ליד וכאשר דינה מבקשת להתקלח בבוקר. הדמויות הגבריות בסרט הן בהחלט חלק ממה שאנחנו קוראים לו תרבות האונס, גם אם אינן מגיעות לשלב הביצועי שסרטי אסקימו לימון הגיעו אליו יותר מפעם אחת.

מצד שני, ההתנהגות הזו לא מיוצגת באופן תמים כפי שמגני הציור שהוסר טוענים. המציצים נחשבים מטרד, דינה מוצגת כזו שקובעת מה מותר ומה אסור והיא עוזבת את הסרט ולא שבה לאחר שגוטה מנסה לשכב איתה בניגוד לרצונה, תוך שהיא בברור זועמת וגם מוציאה ממנו תגובות מילוליות אלימות. גם הזנות, שבאופן מסורתי קולנוענים עושים לה רומנטיזציה, היא משהו שבברור נכפה על הנשים העוסקות במלאכה. בשיחה הראשונה עם רותי, גוטה מנסה לשכנע אותה לעזוב את העמדה שלה ולבוא איתו למקום אחר, אבל היא עונה שאם בעלה יעבור ויראה שהיא לא שם, יהרוג אותה. אפשר לראות בזה סתם צורת התבטאות, אבל אולי הכוונה היא דווקא פשוטו כמשמעו, שהזונות נמצאות שם תחת איומים ברצח.

זונה היא לא רק זונה

יחד עם העדר הרומנטיזציה של הזנות בסרט, נראה שרותי מייצגת עוד משהו עבור גוטה. הוא אדם מבוגר שעדיין מסתובב וחי באותו חוף אליו הגיע לפני שנים. זאת בזמן שלחברו הטוב ביותר יש אישה וילדה והוא מנסה לפתוח מועדון הופעות על מנת שיצליח להתפרנס בכבוד במקום לנגן עבור זמר שהוא שונא. גוטה לא סתם מעדיף את רותי, היא הדבר הכי קרוב שיש לו לבת זוג קבועה. זה נרמז בנסיון שלו לקחת אותה מהרחוב בו היא עובדת למקום אינטימי יותר. ברור שזה לא הולך לקרות, אבל גוטה מנסה, אולי כדי להרגיש לפחות לרגע שהוא נמצא בזוגיות.

הרצון שלו במשהו יציב ובוגר יותר מודגש באופן בו הוא מתנהג ליד אלי ואשתו מילי. יותר מנרמז שגוטה מקנא באלי וחולם שמילי הייתה בוחרת בו במקום, אבל הסטטוס איתה נשאר לכל אורך הסרט של חברים טובים ללא שום קשר פיזי או רומנטי. גם כשמילי הולכת לשוט עם הבלונדיני שמתחיל איתה בים מתוך כעס על העדרו של אלי מהבית (והחשד שלה שהוא מתפרפר), היא עושה זאת עם אדם זר ולא עם גוטה המוכר שנשאר בינתיים להשגיח על הילדה. לקראת סוף הסרט, זה נעשה ברור לחלוטין שגוטה מקנא באלי והיה רוצה חיים כמו שלו, אבל הוא לא יכול, זה לא מה שהמציאות יעדה לו. אלי מדבר עם מילי על לעשות עוד ילד, בעוד גוטה מכין לאלטמן הקטן בן ה-15 קפה לאחר שגלה שאבד את הבתולין שלו עם רותי מכל הנשים. זו חוויה מפכחת עבור גוטה שגם מבין שרותי היא לא יעד מתאים לפנטזיות שלו על זוגיות, וגם מכיר בכך שהדור הבא מתחיל לתפוס את מקומו. בתמונה האחרונה לפני כתוביות הסיום, אלטמן הקטן לועג לאלי וגוטה, בזמן ששני הפושטקים הצעירים שגוטה שלט בהם ביד רמה עד כה, מגרשים אותו באופן סמלי מעמדתו בעזרת נפצים.

המעבר מהמערכה הראשונה לשניה גאוני

אחד מהדברים שאני נוטה לחפש בסרטי פולחן, הוא הדבר שמחזיק אותם מעניינים ומרגשים גם כשיודעים לדקלם את כל התסריט בעל פה. דוגמה מצוינת לכך אפשר למצוא במציצים כאשר אלי מגיע לראשונה הביתה. חצי השעה הראשונה של הסרט מציגה את אלי כגיטריסט מתוסכל שחוזר לתל אביב עם דייט שהופך לסטוץ בצריף של חברו המציל גוטה, שבדיוק חוזר מדיג עם שני המיניונים שלו. אלי וגוטה מתכננים ביניהם את יום המחרת ובאופן כללי, יש אווירה של צעירים תל אביבים הוללים שהדבר שהכי מטריד אותם זה עם מי לשכב ובאיזה סדר. כשדינה מנסה לנחש את הגיל של גוטה, הוא נעלב וטוען שהוא בשנתו ה-24 (אולי בדיחה על כך שזה היה גילה של מדינת ישראל בזמן צילומי הסרט), וכשהיא שואלת את אלי אם הוא גר בצריף עם גוטה, אלי עונה בשלילה מבלי לפרט. בבוקר, אלי עוזב את החוף ודינה נשארת לבד עם גוטה.

קאט

יום – פנים – דירה בתל אביב

השוט הבא מראה את אלי נכנס לדירה בה נמצאת ילדה קטנה המשחקת בלול. משם, המצלמה חושפת את מילי, אשתו של אלי, מכינה אוכל. עד לרגע הזה, לא רק שאורי זוהר נמנע מלציין שאלי נשוי פלוס ילדה, התסריט אפילו רמז לכך שהוא רווק הולל שאין לו אחריות כלפי אף אחד מלבד עצמו. זה טריק שאני מאוד מעריך אצל יוצרים, היכולת לחכות עד לרגע האחרון עם חשיפת מידע שמשנה את כל התפיסה של העלילה או של דמות. פתאום, חצי שעה לתוך הסרט, אלי הוא לא רווק שיצא לו סטוץ אחרי הופעה כושלת. פתאום הוא גבר בוגד שזונח את המשפחה לטובת בילוי לילי ואפילו לא טורח להודיע שיגיע מאוחר. הוא מספר למילי שחטף מכות בהופעה והתנחם עם בקבוק קוניאק אצל גוטה, אבל מהתגובה של מילי ניכר שזו לא הפעם הראשונה שאלי נעלם ללילה שלם. המתח בסצנה הזו מורגש היטב ומשקף במידה מסוימת את המתיחות בין איינשטיין לאשתו באותו הזמן אלונה. אריק איינשטיין מקבל לצד אורי זוהר קרדיט על הדיאלוגים, כך שאני מניח ששאב מנסיונו האמיתי בעימות הקשה בין אלי ומילי. באופן אירוני, את מילי מגלמת סימה אליהו, שהפכה לזוגתו של איינשטיין אחרי שהתגרש מאשתו, כשנה לאחר צאת הסרט.

גוטה לא גומר

עד כמה שהוא עבריין מין במונחים מודרניים וצרכן זנות בכל מונח, גוטה לא נהנה ממין במהלך הסרט. העלילה נפרשת על פני פחות מ-48 שעות, במהלכן גוטה מנסה לשכב עם דינה, שמתנגדת בכח ועוזבת בהחלטיות, מתחיל לקיים יחסי מין עם רותי, אבל היא בורחת באמצע כשמגיעה משטרה, ובנסיון הנוסף שלו להתנחם אצל רותי בעוד אלי ומילי משלימים ומבינים כמה הם בעצם רוצים להיות ביחד, גוטה פוגש את אלטמן הקטן בדרכו ממפגש עם הזונה המוכרת. זה גורם לגוטה לוותר על הרעיון וכאמור, להבין שזמנו חלף.

זה לא מקרי שגוטה לא גומר וצובר תסכול בעקבות זאת. אורי זוהר מציג את גוטה ואלי כהפכים. אלי מעמיד פני רווק כדי להתחמק מהמתיחות בבית, לבוש מכף רגל ועד ראש גם בחוף הים ומנסה לקדם שינוי מקצועי כשהוא מואס במצבו הכלכלי. גוטה הולך לזונה כדי להרגיש סוג של קביעות, מסתובב רוב הזמן בלי חולצה ולא יכול לחשוב בכלל על להיות משהו חוץ ממציל. הוא גם זוכה לביקור מהמנטור הוותיק שלו, בגילום אהרונצ'יק המציל המיתולוגי, רק כדי לקבל ממנו נזיפה על כך שאינו עושה שום דבר עם החיים שלו. גוטה, למרות החופש והקלילות שהוא כביכול משדר, הוא גבר לא מרוצה שמקנא בחברו הנשוי ולא מבין איך אלי מוכן לסכן את מה שהשיג בחייו לטובת סטוץ חסר חשיבות. בניגוד למציצים שרק מסתכלים, גוטה מנסה לקיים יחסי מין, אבל זה אף פעם לא הזמן הנכון, או אישה שמעוניינת בו. הוא נמצא במקום לא מספק בחייו ומצב האורגזמות שלו משקף זאת היטב.

אורי זוהר התחיל לחזור בתשובה עוד לפני שידע

אני לא בטוח באיזו שנה התחיל אורי זוהר באופן רשמי את תהליך החזרה בתשובה שלו. זה היה מתישהו באמצע שנות השבעים, אבל לא מצאתי תאריך מדויק לפגישה שלו עם הרב שהובילה להחלטה על שינוי באורח חייו. מה שכן, גם אם זוהר עצמו עוד לא ידע על כך, ברור לצופה מהצד שמציצים צולם כשהוא בשלבים הראשונים של זניחת חיי ההוללות והעדפה של דרך התורה. מקובל לראות בשלושת הסרטים האחרונים שביים – מציצים, עיניים גדולות והצילו את המציל – טרילוגיה תמטית המלווה את החזרה בתשובה של זוהר. בעוד את הסרט האחרון ביים כשהוא כבר עמוק בתוך התהליך, מציצים רק רומז לכך.

אין שום עידון בכל הנוגע למסר של מציצים. זה לא סרט על הכיף שבחיי החוף ובנעורים הנצחיים, אלא ביקורת עצמית נוקבת של זוהר על הבחירות שעשה בחייו ועל הקושי להתרחק מהן ולפתוח דף חדש. זה לא רק גוטה שמקנא במי שמצא אהבה ובנה בית בישראל, אלא גם זוהר עצמו שלמרות שהיה איש משפחה בשלב הזה, חי שגרה הרסנית של סקס, סמים ורוקנרול, כאשר רק האחרון שבהם למעשה תרם משהו לסביבה. שנתיים לאחר צאת הסרט, זוהר עוד התפרע בבית המשפט כאשר הועמד לדין על החזקת סם ואת אשתו השניה, זו שנשארה איתו עד היום, הכיר רק במהלך העבודה על "הצילו את המציל". קל לראות איך רצף הארועים יוצר במוחו של זוהר קשר בין התרחקות מחייו הפרועים ומציאת האהבה ותחושת השליחות שכל כך יחל להן. גם אם העמדות שהביע מאז חזרתו בתשובה מרגיזות לא מעט אנשים, הוא נלחם עליהן באותו להט שבו נלחם בצעירותו על הזכות למרוד. גוטה הוא יצור כלאיים שמערב בין העבר וההווה החילוניים לעתיד החרדי וישנם רגעים בהם הוא ממש נושא דרשה כמו רב שמנסה להחזיר בתשובה את אלי שאינו מעריך את מה שניתן לו. התסריט אמנם נכתב בשפה חילונית, אבל בשלב שבו לאורי זוהר כבר נמאס לחלוטין מהתרבות איתה הוא מזוהה וכמו גוטה, גם הוא חשק בשינוי שימלא את החור הענק בלב.

תל אביב ממש מכוערת בסרט

כמי שגר כמעט עשור מחייו הבוגרים בתל אביב (פלוס שש שנים וחצי בתור ילד), יצא לי לבקר לא מעט באזור בו מציצים צולם. הצפון הישן, במיוחד סביב חוף שרתון ושפך הירקון, עם גיחה מזדמנת לרחובות הסובבים, נראה איום ונורא דרך מצלמתו של אדם גרינברג. כיום, מדובר באזור יפהפה, אחד מהמטופחים ביותר בעיר, שנחשב פופולרי בקרב משפחות ובליינים כאחד. מצד שני, גם חוף תל ברוך היה מפורסם פעם בזונות ולא בטיילת שלו.

אחת האמיתות הכואבות להן נחשפתי במהלך מגורי בתל אביב, היא שהעיר עד היום מתאוששת מהטעויות התכנוניות והלוגיסטיות הקשות שנעשו בה, במיוחד במהלך שנות השבעים והשמונים. אוהבים את שדרות בן גוריון? הנה כיכר מכוערת עם פסלים בצורת פטריות ומועדון חשפנות ענק במרכזה, שחוסמת גישה ישירה לים. התלהבתם מפסל אחד של יעקב אגם? בואו נבקש ממנו גם לעצב בניינים שממוקמים בצורה אקראית בקרבת הים, אין סיכוי שזה מראה שיתיישן בקלות. שכונת מגורים חדשה בסמוך לפארק הירקון? אחלה, בדיוק חיפשנו מה אפשר לשים מאחורי תחנת דלק.

שיהיה ברור שאני חושב שתל אביב היא עיר יפה, ושגם המבנים שפחות משתלבים בנוף נותנים לה אופי יחודי. מצד שני, הרבה מהיופי של העיר נובע מעבודה נרחבת שהושקעה יחסית לאחרונה ומבוססת על שילוב בין תפיסה ריאליסטית יותר של שילוב בין צרכי התושבים למשיכת מבקרים, לבין שחזור קפדני של מבנים שישבו מוזנחים במשך עשרות שנים בזמן שרוב המשאבים הופנו לטיפוח הצד הרחוק של הירקון. מציצים תופס את תל אביב בתקופה הכי מכוערת שלה, התקופה שבה היא נראתה כמו חלטורה של עיר. מאורת טיח נואשת, כפי שכתב מאיר ויזלטיר. הרבה מהמקומות מוכרים: הארובה של רדינג מזוהה בקלות רק מהאורות שעוטפים אותה בלילה, גשר ווקופ תחתיו צועק אלטמן הקטן "הפוך, גוטה" עדיין שם, עם כל הצדפים והאצות מסביב. גם המלתחות הידועות לשמצה בחוף עוד שם, רק שהיום הן איכשהו נראות חדשות יותר. החוף אפילו מחזיק בתו דגל כחול בינלאומי, שהוא מתברר עניין די רציני לערים שמנסות לשכנע תיירים לבלות בחוף שלהן.

לא הייתם מנחשים את זה מצפיה במציצים. לצד הבניינים המוזנחים והחצי נטושים, הקפה של אלטמן שנראה יותר כמו מטבחון מאולתר מאשר מקום שמחזיק באישור למכירת מזון ושפך הירקון שהיה מספיק ריק מאנשים בשביל שצבי שיסל ומוטי לוי יוכלו להצטלם שם בעירום מלא (היום נראה אתכם מוצאים אפילו חצי דקה שלא עובר שם מישהו), החוף עצמו מכוער. יש בו כל מיני גדרות שלא ברור לאן הן מתחברות, מעברים מלאי חול ושברי אבנים, כמו אתר בניה שננטש באמצע העבודה. לא ברור איך החליטו שזה מקום לשים בו בית מלון. גם האנשים מכוערים, חלקם במראה, רובם באישיות. הערס הבלונדיני שמתחיל עם מילי בזמן שהוא מעשן ותוקע לה גרפס בפנים ואז מביא את החברים שלו שידפקו מכות לגוטה, כי מילי לא זרמה על החסקה, הוא רק דוגמה לאנשים שאורי זוהר בחר כמייצגים של החוף התל אביבי (אם כי יש לציין שהבלונדיני הוא בכלל מרמת גן). נראה שהוא מקבל בשלום את הזקנים בחוף, ושנשים מבוגרות מחבבות אותו בזכות לחימתו במציצים. עם זאת, יש יותר זמן מסך לאישה ההיסטורית (והמאוד מצחיקה) שצועקת "פת"ח!" למשמע נפצים, מאשר לגברת החביבה שמודיעה לגוטה בשלווה על הימצאות מציצים בקרבת המלתחות. אם לא הייתי מסתובב באזור די הרבה בעצמי, לא הייתי מזהה אותו מרוב שהשתנה. קשה לומר כמה מזה מכוון, כחלק מהשנאה של זוהר כלפי הבוהמה שהקיפה אותו במציאות, וכמה היה תוצאה של מדיניות לקויה מצד העירייה. בכל מקרה, יש משהו מרתק בשוני בין העולם של מציצים לעולם האמיתי.

בסופו של דבר, זה סרט טוב

בשורה התחתונה, נקודת המבט הביקורתית איתה ניגשתי לצפיה, דווקא גרמה לי להעריך יותר את מציצים בתור סרט. יש לו בעיות מסוימות, בעיקר בצורה המכובסת בה הזנות משמשת ביטוי לחיפוש אחר זוגיות, בעוד נקודת המבט של הנשים העוסקות בה נדחקת החוצה. יש שגם ירגישו לא נוח עם זה שגוטה כמעט אונס מישהי ועדיין מוצג בתור גיבור הסרט (גם אם גיבור שמודע לפגמיו). אלה טענות נכונות וסביר להניח שבסרט חדש יותר, הפרטים האלה היו מטופלים בצורה יותר ראויה. עם זאת, הסרט עצמו באמת טוב. לאורי זוהר הייתה אז יכולת מרשימה לשלב בין הומור עממי לצורת דיבור עאלק פורמלית וזה יצר כל כך הרבה משפטים שכיף לצטט ולומר. זה גם נתן לדמויות יותר עומק, כי הן לא סתם מדברות, יש להן אוצר מילים מורכב והשפעות חיצוניות שמשתלבות בשפה, דבר שעד היום חסר בהרבה סרטים ישראלים.

באותו הזמן, מציצים מכיל גם רגעים דרמתיים המבויימים ומשוחקים היטב. המריבה בין אלי ומילי, בזמן שהבכי של הילדה ברקע הולך ומתגבר, היא רגע שבלתי אפשרי להישאר אדיש כלפיו. זה לא משהו שיצא בפוקס, יש כאן שימוש בחלק טבעי לחלוטין מהסצנה על מנת לשקף את המתח ההולך וגובר בין בני הזוג. אורי זוהר עצמו מעביר בצורה מעולה את המהלכים הפנימיים שגוטה עובר בעודו מבין שחייו ריקים מתוכן ושבזבז זמן יקר בעמידה במקום. לא מדברים על זה כל כך, אבל זוהר הוא לא רק במאי ותסריטאי מוכשר, אלא גם שחקן מצוין. זה די נשכח בגלל הזיהוי שלו עם קומדיות פרועות, אבל מעבר לציטוטים ולנוסטלגיה, אחד הדברים שבזכותם מציצים הפך מקאלט לקלאסיקה הוא היכולת של זוהר לבנות סיפור פשוט יחסית סביב דמות מורכבת שמעוררת בצופה מגוון של רגשות. אפשר לסלוד מהיחס שלו לנשים, או לראות בו גיבור לא צפוי בגלל ההגנה שלו על החוף. אפשר למצוא בו מישהו שגורר את החבר הכי טוב שלו לסיטואציות מפוקפקות, או את היחיד שיכול להבהיר לו עד כמה מה שכבר יש לו אינו מובן מאליו. זו המורכבות שעוזרת לסרט להחזיק עוד ועוד צפיה, לא רק בגלל מה שצפוי בו, אלא גם בזכות היכולת להבחין פתאום בפרטים חדשים.

ביקורת: ספוטניק

חוק לא כתוב בקולנוע: אם הסרט מתחיל עם חללית שנמצאת בדרכה בחזרה לכדור הארץ, זה לא יגמר טוב. אחת הדרכים היותר נפוצות להציג פולש לא רצוי שמגיע לכדור הארץ, היא לפתוח את הסרט בהצגת הכלי איתו נחת בכוכב הלכת שלנו. ראינו את זה עם "פרא", "ונום", "הטורף" וזה רק מהשנים האחרונות. "ספוטניק" משתמש באותה קלישאה, אבל האופן בו הסיפור מתפתח, שונה מהסרטים הנ"ל.

ב-1983, חוזרים שני קוסמונאוטים ממשימה בחלל. הכל מתנהל כשורה עד שתקלה מסתורית משבשת את הליך הנחיתה ואחד הטייסים נמצא מת באתר הנחיתה, בעוד השני מתבוסס בדם. בנסיון לחקור מה בדיוק קרה, מגייס קולונל סמירדוב את טטיאנה קלימובה, פסיכיאטרית העומדת לשימוע בעקבות גישתה המסוכנת לריפוי. סמירדוב מחליט שהחשיבה של טטיאנה מחוץ לקופסה היא בדיוק מה שחסר בחקירה של קונסטנטין, הקוסמונאוט ששרד, ומזמין אותה להתלוות ליחידתו במתקן צבאי סודי.

טטיאנה מראיינת את קונסטנטין, מנסה להבין מה כל כך מיוחד במקרה שלו, אבל לא מזהה משהו יוצא דופן. התגובות שלו הגיוניות עבור אדם ששהה במצב לחץ וכעת מוחזק בבידוד מהעולם החיצון ואפילו לא יכול להתקשר לאמא שלו ולהודיע לה שהוא בסדר. לא רק זה, גם קונסטנטין יודע שהוא נחשב בזכות הטיסה לחלל לגיבור העם הסובייטי ומתגאה בחוסן הפיזי והנפשי שלו שמבלבל את הרופאים. הכל משתנה במהלך הלילה, כשטטיאנה מגלה לראשונה שהקוסמונאוט חזר ללא ידיעתו עם טפיל לא רצוי בתוכו, טפיל שמתחזק את בריאותו של המארח, אבל לאף אחד בכדור הארץ אין מושג מה כוונותיו, למה הוא מסוגל והאם מדובר בסכנה לשלום הציבור.

התיאור הנפוץ של ספוטניק כסרט אימה הוא שגוי. נכון יותר להגדיר אותו כמותחן מד"ב מכיוון שהוא פחות עוסק בהפחדות ויותר בסיפור שהולך ומתגלגל. טטיאנה והצופים מתחילים את הסרט בלי שום תשובות ומקבלים אותן בהדרגה, כאשר חלקן משתנות בדיעבד בעקבות חשיפת מידע חדש. זה פחות סרט שעוסק בקרב הישרדות נגד אויב מסוכן במיוחד, ויותר דיון מתמשך על אתיקה מקצועית ומידת הסיכון שצריך לקחת בכדי להסיר את הערפל מעל התעלומה. ההכרות הראשונה שלנו עם טטיאנה היא כאשר ועדה מתשאלת אותה על הליך רפואי מעורר מחלוקת שלטענתה היה הדרך היחידה להציל את המטופל. עם הזמן, המשחק של טטיאנה על הקו שבין מקצוענות לבין אינטואיציה הופך למנוע העיקרי של העלילה.

לצד השאלות על אתיקה, שעולות לגבי כל הפעילות הסודית ולא רק כלפי התנהלותה של הדמות הראשית, דמויות בסרט מרבות להשתמש במילה "גיבור". קונסטנטין הוא גיבור כי טס לחלל, הקוסמונאוט השני מת כמו גיבור לפי סמירדוב, טטיאנה מזכירה נושאים אישיים כואבים כדרך להעלות סימני שאלות כלפי מה שבאמת הופך אדם לגיבור. יוצרי הסרט נהנים מהמרחק מימי הקומוניזם בכדי לבקר באופן ישיר את הממשל של אותם ימים. הסתרת גורלם האמיתי של הקוסמונאוטים מהציבור מוצג בצורה פשוטה ויפה, באופן המתנגש עם רצונו של קונסטנטין להנות ממעמד הגיבור. איום שלילת הרשיון שטטיאנה מתמודדת איתו בתחילת הסרט הוא דבר שאיש צבא מספיק בכיר יכול להפוך על ידי הפעלת קשרים וכל העיסוק במה מותר לצבא לעשות בכדי לחקור גורם חייזרי ועד כמה הממשל בכלל מודע למתרחש, הם דברים שמאפיינים מעצמה בשלבי הפירוק הסופיים שלה. ברית המועצות של ספוטניק היא מקום מבולגן ונטול בעל בית שבו יספקו לך חדר עם טלוויזיה על חשבון הצבא, אבל את האנטנה צריך לאלתר לבד.

רוב הזמן, ספוטניק מצליח לשמור על מתח וכל אמת חדשה שנחשפת אכן נראית כמו גילוי משמעותי. זה עובד יותר טוב בחצי הראשון של הסרט, כאשר עדיין יש המון מסתורין סביב מצבו של קונסטנטין וטטיאנה רק מתחילה להתעמק בחקירה. החצי השני מאופיין בקצב מהיר יותר ובהרבה טוויסטים עלילתיים שמקשים לעקוב אחר הפרטים. די קל ללכת לאיבוד במערבולת הפרטים שהסיפור זורק פתאום כשמתקרבים לסופו. כל דמות משנה את אופן ההתנהגות שלה לפחות פעם אחת במהלך הסרט וחלק מהתשובות שניתנות רק מקשות עוד יותר למצוא סיום שיסגור את הסיפור כמו שצריך. בנוסף, הסרט קופץ מדי פעם לקו עלילה משני המתרחש בבית יתומים ומשמעותו מתבררת רק אחרי שהסיפור הראשי כבר הסתיים. חבל שלא הצליחו לשמר את הקצב המתון והמותח של החצי הראשון, כי הוא זה שמבדיל את ספוטניק מעוד מותחן גנרי.

יאמר לזכות אוקסנה אקינשינה המגלמת את טטיאנה, שהיא מצליחה להישאר הקול היציב בכל הבלגן. למרות שגם הדמות שלה עושה כמה תפניות במהלך הסרט, אפשר תמיד להבין מה עומד מאחורי מעשיה ואקינשינה מעבירה היטב את תחושות הגילוי של משהו שנדמה היה כלא אפשרי עד לאותו רגע. היא דמות מורכבת שמשדרת קרירות וריחוק כלפי חוץ, אבל מסוגלת להביע חמלה ואמפתיה כשמסתכלים יותר מקרוב. בעוד הדמויות סביבה מתפזרות לפעמים ומתנהגות באופן לא עקבי, אקינשינה שומרת על טטיאנה אנושית ואמינה חרף הטלטלות המתוסרטות.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט מרשים. לא כל כך יצא לי לראות סרטי מדע בדיוני רוסיים מהמאה הנוכחית, כך שאני לא בטוח מה הסטנדרטים בכל הנוגע לאפקטים, אבל האחראים על התחום בספוטניק עשו עבודה טובה יותר מרוב ההפקות האמריקאיות שנעשות בתקציב דומה. האפקטים הממוחשבים משתלבים היטב בעיצוב המינימליסטי (בכל זאת, ברית המועצות) של הסביבה וכמעט שלא מרגישים מתי משהו באמת נמצא מול המצלמה ומתי נוסף בשלב מאוחר יותר. האפקט המרשים ביותר הוא דווקא פשוט יחסית לביצוע, כאשר החללית נקלעת בתחילת הסרט לסחרור בדרכה חזרה לכדור הארץ. הסצנה מצולמת כולה מתוך החללית, כך שהעין מתמקדת בשני הקוסמונאוטים המנסים להתמודד עם התקלה ולא בנוף המתחלף בחוץ. זה טריק של מתחילים, אבל הוא עובד מצוין ועוזר להישאב בקלות לתוך הסיפור כי השניים אכן נראים כמו טייסי חלל במצוקה.

ספוטניק שייך לאותה קטגוריה כמו "ארץ אחרת", "מלנכוליה", "ירח", "אקס מכינה" ו"Annihilation", כולם סרטי מדע בדיוני צנועים יחסית שנוצרו לא כחלק ממותג או סדרה, אלא עומדים בפני עצמם. ספוטניק אמנם לא מוצלח באותה מידה, אבל הוא יוצא מנקודת ההנחה שסרט שיש בו את המילה חייזר לא חייב להיות סרט אימה או אקשן שעוסק באיום על גורל המין האנושי. הבמאי איגור אברמנקו מצליח לשמור רוב הזמן על קצב טוב שמאפשר לסיפור להתפתח מבלי לחשוף יותר מדי בבת אחת. הוא מאבד אחיזה לקראת סוף הסרט והעלילה מתחילה להתפזר, אבל עדיין מובילה למסקנה שלא מזלזלת בצופה. חשוב שיהיה אפשר להבחין בין סרטים כאלה לבין סרטים מסחריים יותר, שמנסים להפוך כל דבר לרגע החשוב ביותר בתולדות הקולנוע. אין שום דבר רע בבלוקבאסטרים גדולים, אבל לפעמים צריך סרט שמשאיר את הצופים באפלה יותר זמן ממה שרגילים ויודע שגיבורים הם לא בהכרח אלה שנמצאים בקדמת המערכה, אלא לפעמים מי שבוחרים להישאר מאחור ולנסות גישה אחרת.

ביקורת: פאלם ספרינגס

Palm-Springs-Hulu-poster_resize.jpg

 

יש סרטים שהפכו לכל כך איקוניים, שגם אם אינם הראשונים לעסוק בנושא מסוים, הם נתפסים בתודעה כנקודת ההשוואה לכל הפקה עתידית שתכיל רעיון עלילתי דומה. כך למשל כל סרט שיעסוק בנסיון להשיב מישהו מהמתים באמצעים מדעיים, יעמוד בהשוואה ל"פרנקנשטיין" מ-1931. כל סרט שבמרכזו מסע בזמן, נידון לכך שיחפשו בו הקבלות לסדרת "בחזרה לעתיד", וכל סרט שיש בו דמות הסובלת מאבדן זכרון לטווח קצר, ישר חושבים עד כמה הוא כמו "מוצאים את דורי".

בזאת נצלתי את הקרדיט האחד שהיה לי לבדיחת "ברוקלין 99" בפוסט הזה.

במהלך העשור האחרון, הופיעו על המסך ובשרותי הסטרימינג כמה סרטים שבמרכזם דמות הלכודה בלולאת זמן. באופן מתבקש, כולם נמדדים ביחס ל"לקום אתמול בבוקר", הסרט המפורסם והאהוב ביותר שהשתמש בקונספט. "קצה המחר"?, זה לקום אתמול בבוקר באקשן. "מז"ל טוב"? לקום אתמול בבוקר באימה. עכשיו הגיע תורו של "פאלם ספרינגס" לעמוד למבחן, איך הוא בתור לקום אתמול בבוקר בקומדיה רומנטית.

ניילס מתעורר בבוקר החתונה של טאלה. הוא לא ידיד קרוב של המשפחה והם מכירים אותו רק בתור החבר של מיסטי, בעקבותיה נגרר לארוע המשמים בפאלם ספרינגס, אבל ניילס יודע עליהם הכל. הוא מעביר את היום בשתיה בברכה, תחושת ריחוק מזוגתו, עוד שתיה, ולבסוף החתונה עצמה. למרות שאינו טורח להתלבש במיוחד לארוע, ניילס נושא נאום שכובש את כולם ואז הולך לשתות עוד קצת. הוא פונה לשרה, אחותה של הכלה והכבשה השחורה במשפחה. שרה נחשבת מבוכה להוריה, מה שמשתקף בחוסר הנוחות שלה מתפקיד השושבינה והמרמור הכללי שמלווה אותה לאורך הערב. עם זאת, ניילס מצליח לעורר בה סקרנות והשניים מתרחקים לעבר נקודה מבודדת במדבר. הרגע האינטימי מופר בידי אדם מסתורי שמבריח את ניילס לתוך מערה מסתורית.

שרה מתעוררת בבוקר החתונה של טאלה.

אחת השאלות הגדולות לגבי עלילת "לקום אתמול בבוקר" היא על פני כמה זמן היא מתפרשת. אמנם הדמות הראשית חוזרת שוב ושוב על אותו יום, אבל בנסיון לגלות כמה שעות חיים במצטבר שוה החזרה הזו, הגיעו הבודקים לתשובות מגוונות החל מכמה חודשים ועד לאלפי שנים. פאלם ספרינגס לא מנסה לספק תשובה משום שבניגוד לסרטו הקלאסי של הרולד רמיס, הוא מתחיל כשלפחות שני אנשים כבר אבדו ספירה לגבי מספר הפעמים בהן התעוררו באותו יום, ודמות שלישית שחווה זאת לראשונה מתחילה ספירה משל עצמה. זו לא תופעה שפוקדת אדם אחד, אלא מצב שאנשים נוספים יכולים להיתקע בו ועל כן, אין טעם בחישוב הזמן. ניילס רק יודע שעבר את אותו היום עשרות אלפי פעמים, אם לא יותר, וכל נסיון לצאת מהלולאה הסתיים בכשלון. אלה החיים שלו ומעכשיו, גם של שרה.

כאן מתחילה הדינמיקה המעניינת בין הדמויות הראשיות. ניילס כל כך מנוסה בחזרתיות, שכבר לא נותרו דברים נסתרים ממנו, בעוד שרה לומדת הכל מאפס, ואיתה גם הצופים. עבור ניילס, יש ברכה בכך שהוא לא לבד לאורך היום ויש לו עם מי לשתף את העולם המצומצם גאוגרפית שעומד לרשותו. עבור שרה, זו קללה שטומנת בחובה הזדמנות מפתיעה להכיר את עצמה מחדש ולייצר נקודת מבט חדשה על החיים הדפוקים שלה. ליתר דיוק, היא מגלה עד כמה היא לא האדם הדפוק ביותר שהגיע לחתונה. מכיוון שהמפגש בין השניים בתחילת הסרט מתבסס על שאלה של האם יהיה ביניהם משהו או לא, התחושה הזו נכנסת יחד עם שרה ללופ ומשפיעה על המשך הקשר עם ניילס.

יש בסרט נקודות מעודנות שנעשות ברורות יותר ככל שמתגלים פרטים נוספים. הסקס הפתטי בין ניילס למיסטי בתחילת הסרט, השנאה של שרה לחדר בו היא מתעוררת ואפילו מחמאה גנרית שנאמרת בנוכחותם בחתונה, כולם זוכים למשמעות נוספת ככל שהסיפור מתקדם. עם זאת, התסריט הוא גם הנקודה החלשה של הסרט. למרות שפאלם ספרינגס מספיק מודע לעצמו בכדי לענות מראש על שאלות שעלולות לצוץ לגבי לולאת הזמן ומכיל רגעים שזוכים למשמעות עמוקה יותר בהמשך, הוא גם מפספס לא מעט הזדמנויות להפתיע ולחדש. התסריטאי אנדי סיארה מנסה לשלב תובנות רציניות לגבי החיים בין רגעי הקומדיה, אבל הוא אמין יותר דווקא כשהדמויות נוטות לניהיליזם ומאמינות שאין מטרה לקיום. כל נסיון להסביר מה קורה, או לייצר התקדמות לעבר פתרון, נראה כאילו סיארה לא באמת חשב לעומק על המכניקה של לולאת הזמן ומהר לשנות נושא ולהסיח את הדעת בשיחה על רגשות. זה לא בהכרח רע אם הסחות הדעת עובדות, אבל פאלם ספרינגס לא מספיק פרוע בכדי להשכיח את הגורם המאוד מורכב שמניע את העלילה.

דוגמה לכך היא בדמותו של רוי, האדם הנוסף שנתקע בלולאת זמן. הוא מנסה להרוג את ניילס, אולי מתוך נקמה על כך שלא מנע ממנו להיתקע, אולי בשל בעיה נפשית ואולי מתוך הנאה מציד אנשים בסגנון ואן פלט מ"ג'ומנג'י". למרות שהוא יכול להופיע בכל רגע ולירות בניילס חץ, או לנסות לדרוס אותו עם בולדוזר, רוי נעלם למשך רוב הסרט. הוא קיים בעיקר כדי להראות שגם חיי נצח מכילים סכנות, רעיון מיותר בסרט שבאותה נשימה מסביר עד כמה ההשלכות של קיום נצחי הן איומות גם ככה. בתחילה, נראה שרוי יהיה חלק משמעותי מהסיפור, אולי תוספת אקשן ומרדפים משעשעים, אבל רוב הזמן סיארה שוכח מקיומו ומחזיר אותו רק אחרי שכמעט שכחנו מקיומו.

גם הדברים שניילס ושרה לומדים בעקבות החזרה המתמשכת לא משולבים בתסריט בצורה מעניינת. אם "לקום אתמול בבוקר" או "קצה המחר" התבססו על כך שהדמות הראשית לומדת כל פעם עוד קצת על ארועי היום שחוזר על עצמו ומתקרבת בכך להשגת שינוי, פאלם ספרינגס מאוד חסכוני בלמידה מועילה. הוא נזכר בשלב מסוים להראות מה היתרון בזמן בלתי מוגבל, אבל נראה שניילס העביר מי יודע כמה זמן רק בללמוד עד כמה האנשים סביבו גרועים וקלים להשפעה. במילים אחרות, היה לו נצח להתנסות ולטעות וההתפתחות הכי רצינית שעבר הייתה להפסיק להגיע לחתונה בחליפה.

למרות זאת, מדובר בסרט חביב שגם מצליח ממש להצחיק לפעמים. אין הרבה בדיחות של צחוק בקול רם, אבל החיוך נשמר לאורכו. למרות שהיה מקום לתסריט משויף יותר ולשימוש יותר מתוחכם בלולאת הזמן כאמצעי סיפורי, פאלם ספרינגס הוא סרט פיל-גוד שמצליח להעלות חיוך, אפילו אחרי שנאמרים בו משפטים מאוד מבאסים על מהות הקיום. אנדי סמברג וקריסטין מיליוטי מעניקים חיים לדמויות הראשיות והכימיה ביניהם שומרת על המתח המיני בין ניילס לשרה אמין. בלי להיות חדשני בשום צורה, או להעז להתפרע באמת, זו עדיין חוויית צפיה נעימה שמחדירה קצת תקוה בזמן בו היא נחוצה במיוחד. כשכל יום נראה אותו דבר ואין לאן לברוח, הסרט מזכיר שאפשר למצוא משהו יפה בשותפות לצרה.

ביקורת: תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga

eurovision_resize.jpg

 

יש שני סוגים של אנשים שצופים באדיקות בתחרות האירוויזיון: אלה שנהנים מהמוזיקה, ואלה שנהנים למרות המוזיקה. אני משתייך לקבוצה השניה. רוב השירים המתחרים, ולמען האמת גם רוב הזוכים, חולפים לידי ולא נשארים לי בזכרון, אבל תהיו בטוחים שאעריך את מי שמעלה לבמה רקדן בתחפושת גורילה ללא סיבה נראית לעין. העניין הוא שגם אם כותבים שיר סופר קליט, הוא עדיין רק אחד מתוך ארבעים ומשהו שמנסים להשיג את תמיכת הקהל במגבלת זמן של שלוש דקות. זה מביא לכך שחלק מהמדינות מחפשות גימיקים שיעזרו להבדיל את ההופעה משאר המתחרים, בין אם זה משהו שקשור לתלבושת ולמגדר של המבצע.ת, לבין אם מדובר בהפקת קליפ שלם על הבמה, כולל כוריאוגרפיה מוגזמת ותפאורה שנראית יותר כמו הבית של ברבי, לו עוצב בידי ה.ר. גייגר.

האמת היא שזה לא כזה משנה. הופעה יוצאת דופן יכולה לעזור לעלות לגמר, או להפוך למם פופולרי, אבל הזוכה הוא עדיין השיר שהכי הרבה אנשים מתחברים אליו. זה אפילו יותר בולט כיום, כשכל המתחרים זמינים לשמיעה לפני התחרות וההימורים על הזוכים מתחילים יותר מחודש לפני התחרות. גם הגימיק הכי מוגזם מלווה שיר שחובבים אמיתיים שמעו כבר עשרות פעמים. אפשר לטעון שפינלנד זכתה כי לורדי הם מופע כל כך גרוטסקי עם שיר כל כך לא אירוויזיוני, שפשוט אי אפשר היה להתעלם מהם, אבל זה לא מסביר את הזכיה של מריה שריפוביץ' הסרבית שנה לאחר מכן, באחת ההופעות הפחות מיוחדות של הערב, אבל עם ביצוע ווקלי חזק. בסופו של דבר, צריך להודות ש-Hard Rock Hallelujah הוא פשוט שיר שממש כיף לשמוע.

יוצרי הסרט "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של Fire Saga", שמטעמי נוחות יכונה מעתה "הסרט על האירוויזיון", השם בו גם ככה יזכרו אותו, הם סוג מיוחד של חובבי אירוויזיון. נראה שהם מודעים למוזרות של חלק מהמופעים, לקשר החזק לקהילה הגאה ולפוליטיקה המקומית שמניעה את בחירת השיר המתחרה בכל מדינה, אבל הם מטאטאים את הנושאים האלה לצד הדרך בכדי לנסות לשווק פסקול של שירים שהיו יכולים להתחרות בתחרות האמיתית. אני מניח שזה קשור לשיתוף הפעולה של ההפקה עם איגוד השידור האירופי, שלא מעוניין שהסרט על האירוויזיון ילכלך על התחרות הכי יוקרתית שלו.

פאייר סאגה הם צמד מוזיקלי מהוסאוויק, שהוא למעשה כפר דייגים באיסלנד, כמו הקלישאה החביבה על שדרי ספורט ישראלים משנות התשעים. חברי הצמד, לארס אריקסונג וזיגריט אריקסדוטיר (כנראה לא אח ואחות), חולמים לייצג את מדינתם בתחרות האירוויזיון. ליתר דיוק, לארס חולם על זה, בעוד זיגריט חולמת בעיקר על לארס. התמקדותו של לארס בתחרות עושה אותו עיוור לרגשותיה האמיתיים של זיגריט וגם הופכת אותו לבושה בעיני אביו ולבדיחה של העיירה. במקום למצוא עבודה אמיתית, הוא מקליט שירים שאף אחד לא אוהב, מעצב תלבושות מגוחכות ומונע מזיגריט את האפשרות לממש את הפוטנציאל האמיתי שלה. מה שהפוטנציאל האמיתי לא יהיה, הסרט קצת לא ברור בקטע הזה.

סעיף טכני שהאיסלנדים אנאלים מכדי להתעלם ממנו, מביא לכך ששירם של פאייר סאגה מתקבל לתחרות הלאומית, שם הם כושלים. אלא שטרופ קומי משומש אחד לאחר מכן, לארס וזיגריט בכל נבחרים לייצג את איסלנד בתחרות האירוויזיון שתערך השנה ב… אדינבורו. זה השלב בו אלו מכם שצופים בסרט כי אמרו להם שהוא צולם בישראל, רשאים לעזוב. חוץ מכמה צילומים של קהל שנערכו אחר כך לתוך הסרט, אין בו שום דבר שצולם במהלך התחרות שנערכה בתל אביב. אפילו הבמה נבנתה מחדש באולפן בלונדון במקום להשתמש בזו שכבר הייתה קיימת בגני התערוכה.

הכח המניע מאחורי הסרט על האירוויזיון הוא ויל פרל וזה מוביל בדיוק לכל הבעיות הצפויות. למרות שמאוד התלהבו ממנו בעבר, נראה שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מתחילים להכיר בכך שהרבה מהסרטים של ויל פרל הם די אותו דבר. הוא מגלם מישהו שעוסק באובססיביות במקצוע מסוים, מצליח למרות שהוא אידיוט מוחלט, נכנס ליריבות עם מישהו בעל כשרון זהה אבל תפיסת עולם שונה ועל הדרך יש גם סיפור אהבה עם האחת שמאמינה בו כשהוא נקלע למשבר. זה לא חדש ששחקנים קומיים עובדים לפי נוסחה, מצ'רלי צ'פלין, דרך ג'רי לואיס ועד לאדם סנדלר, חולבים את הנוסחה הזו כמה שאפשר. העניין היא שצ'פלין, לואיס ואפילו סנדלר מעורר המחלוקת, הם בעצמם הסיבה שאנשים צופים בסרט. עד כמה ששמו של ויל פרל שווה הרבה כסף, הוא מעולם לא היה הדבר המצחיק ביותר על המסך. הדמות של האידיוט השחצן היא לא רק מאוסה, אלא גם מונעת חיבור רגשי לסיפור, כי למה שנהיה בעד אידיוט שחצן? פרל מגלם בקומדיות שלו את הדמות שבסרט טוב יותר הייתה בדיחה של כמה שורות וזהו. לצערי, הוא מתעקש שוב ושוב לדחוף את הדמות הזו למרכז העלילה.

במקרה של הסרט על האירוויזיון, לארס הוא שתלטן שמסרב לקחת אחריות ולהפסיק להיות נטל על אחרים, מתעלם מהרגשות של זיגריט ומדעת הקהל בהופעות, דבר שדווקא אמור להיות חשוב למי שמנסה לזכות בתחרות בה נערכות הצבעות מהבית, ולא פעם חושף צדדים אלימים ומזיקים שבנס אינם גורמים יותר נזק לסביבה. הוא לא הנבל בסיפור, אלא הגיבור במין ראיית עולם מעוותת בה האדישות שלו לסבל הזולת היא תכונה מעוררת הזדהות. זה עוד יותר בולט כשאנחנו פוגשים את דמותו של אלכסנדר למטוב, נציג רוסיה לאירוויזיון המחזר אחר זיגריט וככל הנראה לא לבש חולצה מימיו. למטוב נראה מכל בחינה אפשרית כמו האנטגוניסט שלארס יצטרך להתמודד מולו, אבל נעשה פה משהו יותר מתוחכם מזה, כי למטוב למעשה צודק באבחנות שלו. הוא לא אומר שום דבר לאורך הסרט שאינו נכון לגבי הכשרון של זיגריט וזה שלארס מושך אותה כלפי מטה ולא מאפשר לה לבטא את עצמה. הטעות היחידה שלו היא המחשבה שזיגריט רוצה את חיי הזוהר ולא נשארת בעסק רק בגלל לארס. גם חיי ההוללות שלו נראים מקובלים על כל שאר משתתפי התחרות, כך שאפשר להבין למה הוא פופולרי ובנוסף לכל, הוא זמר הרבה יותר טוב מלארס.

זו דוגמה לאופן בו הבניה סביב פרל כגיבור הסרט מכשילה את עצמה. למרות שלמטוב, בגילומו של דן סטיבנס, הוא הדמות המעניינת ביותר כאן, אנחנו אמורים לראות בו מכשול. עד כמה שהוא מורכב  ביחס לדמויות הראשיות, למטוב מאיים על המשך הקיום של פאייר סאגה וזה משהו שהצמד אמור להתגבר עליו. נוצר מצב בו הצורך להצדיק את מיקומו של לארס כדמות הראשית, כי זו הדמות שפרל יצר לעצמו, מביא לכך שהדמויות שמתנהגות בצורה שיותר מקדמת את העלילה ומייצגות את גודלו ויוקרתו של האירוויזיון, נדחקות לתפקידים פחות מרכזיים. זה משפיע לרעה על גודל התפקיד של למטוב, זה משפיע לרעה על פיתוח דמות אביו של לארס (בגילומו של פירס ברוסנן שמפתיע עם מבטא איסלנדי משכנע), זה משפיע לרעה על זיגריט. זה אפילו משפיע לרעה על החבר האחד באיגוד השידור האיסלנדי שלא מעוניין לנצח באירוויזיון. יש שם סיפור שלם שהסרט בקושי נוגע בו. לארס תקוע במרכז העלילה ולא מאפשר לאחרים מרחב פעולה.

ויל פרל הוא שחקן טוב והוכיח זאת שוב ושוב לאורך עשרים השנים האחרונות. רק שהוא שחקן דרמתי טוב, לא קומי. כשפרל מנסה להצחיק, הוא חוזר לשטיקים קבועים, מסביר בדיחות, מגיב בצורה לא החלטית לסיטואציות חריגות ונתקע שוב ושוב עם אותה דמות מעצבנת. בסרט על האירוויזיון, הוא החליט להישאר תמיד בדמות הקומית, גם כשקורה משהו מאוד עצוב שאמור למוטט את עולמו של אדם נורמטיבי. זה אולי היה מצחיק אם התגובות הפושרות היו חלק ממה שמאפיין את הדמות, אבל לאס מגיב באובר דרמתיות למצבים הרבה פחות קשים לאורך הסרט. זה מה שקורה כששחקן שלא מבין שהוא טוב יותר בדרמות מאשר בקומדיות, מעורב במספר הבטים של ההפקה ובונה את הסיפור סביב הדמות הפחות מרגשת בסרט.

ומה לגבי האירוויזיון? איך מוצגת התחרות שידועה בהופעות בלתי נשכחות ובהצבעות גאוגרפיות מעצבנות? בסדר. הסרט מכיל מחוות לכמה מהמופעים היותר בולטים של המאה הנוכחית, כמו גם קטע סונג אלונג בהשתתפות מתחרי אירוויזיון אמיתיים לצד פרל, סטיבנס, רייצ'ל מקאדמס והקול של מולי סאנדן ששולב עם זה של מקאדמס כדי לגרום לה להישמע יותר כמו זמרת מיוחדת במינה. הסצנה הזו, שאינה קשורה ישירות לעלילה ומהווה כולה מחווה לבינלאומיות והאינקלוסיביות של האירוויזיון, היא הרגע הכי טוב בסרט. למעשה, היא מהנה לצפיה גם אם אתם לא יודעים שום דבר על העלילה, כי בסצנה הזו נמצאת כימיה מעולה בין אנשים שתחרות האירוויזיון שנתה את חייהם. גם  המוזיקה המקורית כאן לא רעה וחלק מהשירים בהחלט נשמעים כאילו היו יכולים להתברג בעשיריה הראשונה בתחרות האמיתית. אני חושב שהסרט מפספס הזדמנות לצחוק על המרחק אליו מדינות מוכנות להגיע בכדי לזכות, כמו גם על כך שבמציאות, איסלנד כנראה הייתה מקבלת נקודות מקרובותיה הסקנדינביות בלי קשר לאיכות המופע. ברור שקשה להתעלות על הדבר האמיתי, רק תראו את מופע הסאדו-נפחות האנטי ציוני שאיסלנד באמת שלחה לתל אביב בשביל להבין כמה רף המוזרות גבוה. עדיין, הסרט בהחלט היה מקבל ממני נקודות זכות אם חוץ מחיקוי סביר למופעים באירוויזיון, היה גם מנסה ללכת כמה צעדים רחוק יותר. האירוויזיון, עם כל התאטרליות והרדיפה אחר גימיקים, הוא עדיין ארוע שנשאר מה לצחוק עליו ואיתו. הסרט על האירוויזיון הוא יותר הכרות עם התחרות לקהל חוץ-אירופי מאשר אמירה כלשהי עליה.

סיכום אתגר לטרבוקסד 2019-2020

מדי שנה, נערך באתר Letterboxed אתגר במהלכו מרכיבים רשימה של 38 סרטים (חמישה מתוכם בונוס) וצופים באחד מהם מדי שבוע. לכל שבוע יש קטגוריה מסוימת ממנה צריך לבחור, וזה חייב להיות סרט שרואים בפעם הראשונה. החלטתי להצטרף למהדורה החמישית של האתגר בשביל הכיף. לא הייתי בטוח בהתחלה אם אצליח להספיק לראות את כל הרשימה, אבל המשכתי לנסות ולבסוף סיימתי בזמן. מכיוון שאנחנו חיים בעידן של שיתופים חסרי תקנה, אני מפרסם כאן את התרשמותי בקצרה מכל אחד מהסרטים. שימו לב שבניגוד למנהגי, הוספתי כאן גם את הציון שנתתי לכל סרט באתר (עד 5 כוכבים), כי זה חלק מהפורמט.

 

ל'אטלנט (ז'אן ויגו, 1934) – האתגר הראשון היה לראות סרט מתוך אחת משתי רשימת פרטיות שפורסמו באתר. ל'אטלנט הפתיע אותי בבימוי ובצילום שנראים הרבה יותר מודרניים מגילו האמיתי של הסרט. למרות שהעלילה עצמה מקרטעת לפעמים, הרמה הטכנית הכוללת והמשחק של מישל סימון יותר ממפצים על כך. הציון שלי: 4 כוכבים

סוניה האדומה (ריצ'רד פליישר, 1985) – האתגר היה לראות סרט חרבות וכשפים, כלומר סרט המתרחש בעולם פנטזיה נטול טכנולוגיה מודרנית. הייתה לי אפשרות לבחור בסרט קצת יותר איכותי, אבל בי-מוביז אירופים דוברי אנגלית משנות השמונים הם גילטי פלז'ר מאוד ספציפי שלי. סוניה האדומה הוא סרט קלישאתי ולא מאוד הגיוני. במיוחד מוזר שבתור סיפור פמיניסטי כביכול, יש כמות מגוחכת של מקרים בהם ארנולד שוורצנגר מציל את הגיבורה. לא ציפיתי למשהו מתוחכם ועל כן גם לא התאכזבתי. הציון שלי: 2.5 כוכבים

סיפור טוקיו (יאסוג'ירו אוזו, 1953) – השניים הראשונים היו רק חימום לקראת השלמת חור רציני בהשכלה. האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של המגזין "מחברות הקולנוע". סיפור טוקיו נבחר בסקרים שונים כאחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע בזכות עבודת הבימוי פורצת הדרך של אוזו. בימינו, הוא לא נראה כזה יוצא דופן, למרות שזה בהחלט סרט של במאי. הכל מסודר בדיוק בנקודה הנכונה על המסך, הדיאלוגים משניים לאווירה והסיפור מועבר באמצעים מינימליסטים, אבל הטכניקה עדיין יעילה. מנקודת המבט שלי, זו דרמה משפחתית קצת ארוכה מדי, אך בעלת אסתטיקה יפה. הציון שלי: 3.5 כוכבים

העטלף (רולנד וסט, 1926) – האתגר היה לראות סרט אימה אלם. העטלף נחשב לסרט שהיה ההשראה לדמותו של באטמן, כמו ש"האיש הצוחק" שיצא שנתיים אחריו הוא ההשראה לג'וקר. עם זאת, ההשראה היא במראה בלבד, כי העטלף הוא בעצם הנבל בסיפור. בתור סרט אימה, או אפילו מותחן בלשי, העוצמה של הסרט חלפה לפני עשרות שנים. יש בו סצנות שמשחקות יפה עם אור וצל, אבל לא הרבה מעבר. הציון שלי: 2 כוכבים

העגורים עפים (מיכאיל קאלאטוזוב, 1957) – האתגר היה לראות סרט המבוסס על מחזה. העגורים עפים הוא אחד הסרטים האהובים עלי באתגר. למרות שהוא בבסיסו כלי תעמולה סובייטי, הסיפור עדיין מעורר הזדהות והרמה הטכנית מרשימה. יש כמה סצנות שגם היום יהיה מאוד מסובך לצלם וקאלאטוזוב גורם להן להראות כמו שיא הקלילות. נוסף לכך גם משחק מצוין של טטיאנה סמוילובה בעלת העיניים המהפנטות, שנושאת על כתפיה את עיקר הכובד הרגשי של הסרט. הציון שלי: 4.5 כוכבים

אורפאו נגרו (מרסל קאמי, 1959) – האתגר היה לצפות בסרט מברזיל, צ'ילה או קולומביה. אורפאו נגרו הוא אולי הסרט הברזילאי הכי מפורסם מהמאה ה-20, אבל אני ממש לא התחברתי אליו. הוא מבוסס על הסיפור של אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית, לו היה מתרחש בריו דה ז'נרו המודרנית (נכון לשנת יציאת הסרט). עד כמה שהייתה הזדמנות להעביר מסר חברתי דרך הסרט, או לקשור אלמנטים מיתיים למציאות האפלה, התוצאה בעיקר משעממת וטרחנית. זה גם ממש לא עוזר שאני לא חובב סמבה, הסגנון המוזיקלי שמרכיב את רובו של פסקול הסרט. הציון שלי: 1.5 כוכבים

הקונפורמיסט (ברנרדו ברטולוצ'י, 1970) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת הסרטים שכל במאי מתחיל צריך לראות על פי ספייק לי. הקונפורמיסט הוא מסוג הסרטים שאני מאוד מעריך קטעים מסוימים בהם, אבל לא מתחבר אל המכלול. יש בו סצנות גאוניות, לצד שיחות ארוכות שלא הולכות לשום מקום, דמויות שהפיתוח שלהן נעצר באמצע והמון מריחת זמן שאמורה לבנות מתח, אבל יותר פוגעת בקצב של הסרט. מה שכן, אני מסכים שיש בו כמה סצנות ששווה לבמאים מתחילים לצפות בהן בפני עצמן, כמו סצנת המארב, כדי ללמוד את הבניה שלהן. בשאר הזמן, ברטולוצ'י דחס לסרט יותר מדי אלמנטים מכדי להרכיב משהו אחיד. הציון שלי: 2.5 כוכבים

Let the Right One In (תומס אלפרדסון, 2008) – האתגר היה לראות סרט אימה ממדינה שאני לא חי ו/או נולדתי בה. מאחר ורוב סרטי האימה שנחשפתי עליהם הופקו בארצות הברית, החלטתי להחשיב אותה כמדינה שלי לצד ישראל בשביל האתגר. LTROI הוא סרט שבדי שלא לחלוטין תואם את מה שהייתי מגדיר כסרט אימה. הוא לא ממש מפחיד, אבל כן עוסק בקשר בין ילד אנושי ומפלצת, ערפדית צעירה במקרה הזה. רוב הזמן לא אהבתי את הסיפור, לאור ריבוי החורים בעלילה, אבל היו גם רגעים בהם הוא למעשה מרגש. שוב, לא ממש אימה, אבל כן חיבור מוצלח באופן חלקי בין עולם החיים לעולם העל-טבעי. הציון שלי: 3 כוכבים

ימים ברקיע (טרנס מליק, 1978) – האתגר היה לראות סרט מרשימת מאה אבני הדרך בקולנוע לפי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). ימים ברקיע בהחלט מרשים מבחינת הצילום. טרנס מליק, כהרגלו, העדיף להשתמש באור טבעי בלבד, והצלמים נסטור אלמנדרוס והזקל וקסלר נצלו את התנאים המגבילים בצורה האידאלית ויצרו סרט יפהפה לעין. לצערי, שוב כרגיל אצל מליק, הסרט עצמו דליל בהתפתחויות או בדמויות מעוררות עניין והסיפור די נעלם על רקע הפרטים הטכניים. במילים אחרות, מצולם יפה, נוראי מכל בחינה אחרת. הציון שלי: 2 כוכבים

האיש עם מצלמת הקולנוע (דז'יגה ורטוב, 1929) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת סינמה וריטה. למי שלא מכיר, מדובר בסגנון תעודי שבו הבמאי מתערב כמה שפחות בנעשה על המסך ובעיקר מציב את המצלמה כעדות למציאות הגסה. האיש עם מצלמת הקולנוע הוא טכנית לא חלק מהאסכולה, אבל רבים מחשיבים אותו לסרט שהמציא את הסגנון. זו גישה מעניינת, כי ורטוב דווקא מתערב לא מעט בכדי ליצור נרטיב מאותה עדות. כל מה שהוא מצלם אמנם מבוסס על המציאות ולא מבוים, אבל טריקים של עריכה יוצרים הקבלות, אשליות אופטיות ומיני סיפורים שלא היו שם במקור. למען האמת, זה מה שהפך את הסרט ליותר מעניין עבורי, כי סתם לראות אנשים הולכים ברחוב זה לא משהו שיכול להחזיק 68 דקות. הציון שלי: 3 כוכבים

יציאה דרך חנות המזכרות (בנקסי, 2010) – האתגר היה לראות סרט של חברת ההפקות אוסקילוסקופ. יציאה דרך חנות המזכרות הוא ההפך מסינמה וריטה. לא רק שיש הרבה התערבות של הבמאי, אפילו לא ברור אם מדובר באמת בסרט תעודי. אם כן, הסיפור מעורר השראה ומתסכל בו זמנית, שזה בדיוק מה שבנקסי רצה כנראה שאחוש. אם מדובר בזיוף, זה עדיין מתאים לאישיות החמקמקה של בנקסי שמצליח איכשהו לשמור את זהותו האמיתית בסוד, חרף היותו אמן הרחוב המפורסם ביותר בעולם. בכל מקרה, התוצאה מבדרת. הציון שלי: 4 כוכבים

אורות הגז (ג'ורג' קיוקור, 1944) – האתגר היה לראות סרט בכיכובה של אינגריד ברגמן. אורות הגז מוכר כיום כמקור לביטוי גזלייטנינג (ליתר דיוק, המחזה עליו הסרט מבוסס הוא המקור). זה והאוסקר שברגמן זכתה בו על משחקה כאן הם שתי הסיבות שהחלטתי לצפות בסרט. לצערי, מדובר היה באכזבה מרה. האמצעים הסיפוריים נדושים, הגילוי המפתיע כביכול נהרס בגלל שם הסרט והמשחק המאוד לא מעודן, וקיוקור כאילו נסה לביים את הסרט בצורה הכי בנלית וחסרת יצירתיות שאפשר. גם המשחק של ברגמן לא הרשים אותי, מה שהוציא לא יותר מפיהוק גדול מצדי בתגובה. הציון שלי: 1.5 כוכבים

גו פיש (רוז טרוש, 1994) – האתגר היה לראות סרט מאסכולת ניו קוויר סינמה. גו פיש הוא בהחלט סרט מאמצע שנות התשעים. אין שום דרך לטעות בכך כשרואים את הצילום בשחור-לבן, העריכה הכמו הזייתית ומיקום העלילה בעיקר בדירות ובבתי קפה. זה לחלוטין צועק סרט אינדי מאלף תשבע מאות תשעים ומשהו. הסרט עצמו לא רע, אם כי חסר לו משהו שישקע בסיום. הוא כמעט מתפוגג מהזכרון לאחר הצפיה וזו לא אשמתה של אף אחת ספציפית, רק שילוב מרכיבים שאיכשהו נעדר את הניצוץ הנוסף שימשיך להבהב אחרי כתוביות הסיום. הציון שלי: 3 כוכבים

אנשים ומקומות (אנייס ורדה, ג'יי.אר, 2017) – האתגר היה לראות סרט בבימוי אנייס ורדה או שנטל אקרמן. אנשים ומקומות הוא הסרט הלפני אחרון שאנייס ורדה ביימה לפני מותה וכנראה זה שהכי התקרב להכרה מהמיינסטרים. הוא לא ממש סרט תעודי, כי חלק גדול ממנו מתנהל דרך שיחות על היוצרים שלו ולא על מה שמוצג מול המצלמה. בנוסף, סיפורם של האנשים שפוגשים בדרך נדחק לטובת ניפוח האגו של JR והדפסי הענק שהוא יוצר. זה לא שתהליך העבודה לא מעניין, כמו שהסרט אינו עוסק באנשים ומקומות כפי ששמו מרמז, אלא באנשים ש-JR מצלם ומקומות עליהם הוא מדביק את התמונה. עשר הדקות האחרונות, שהיו יכולות להיות בסיס לסרט אחר לגמרי, הן החלק הטוב ביותר בו. הציון שלי: 3 כוכבים

גבעה 24 אינה עונה (ת'ורולד דיקינסון, 1955) – האתגר היה לראות סרט מאחת משתי רשימות שעוסקות בקולנוע יהודי. הבחירה הייתה מאוד קלה עבורי, כי כבר ראיתי כמעט את כל הסרטים שהוצעו לבחירה. גבעה 24 אינה עונה מוכר כיום בעיקר בזכות הפרודיה על שמו בסרטו של אסי דיין ובזכות אזכור בשיר של יוסי בנאי. מעבר לכך, הוא די נשכח וזה חבל, כי מדובר בסרט הרבה יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. לא צריך להיות היסטוריון כדי לראות שמדובר בתעמולה ציונית שמדגישה את הקשר של היהודים לארץ ישראל ולא מבחינה בין צבאות ערב לבין צוררי ישראל האחרים. מן הסתם, דמויות פלסטיניות לא מקבלות כאן תפקידים מוחשיים, חוץ מרקע ברחוב או בשדה הקרב. למרות זאת, הסרט די טוב מבחינה טכנית ולמעשה מצליח להציג את הנרטיב הציוני בצורה סינמטית יפה. אריק לביא בולט לטובה בקרב השחקנים, אם כי זה מצחיק שהסרט מחפש כמה שיותר תרוצים לגרום לדמויות לדבר אנגלית בכדי לקרוץ לקהל בינלאומי. נקודת המבט שהסרט מקדם היא חד-צדדית ולא הייתה עוברת היום בשקט, אבל לפחות אפשר לרשום לזכותו קביעת רף טכני גבוה להפקות בינלאומיות בארץ. הציון שלי: 3.5 כוכבים

אקירה (קצוהירו אוטומו, 1988) – האתגר היה לבחור סרט עתידני שמתרחש בשנה שכבר קרתה במציאות. אקירה מתרחש בשנת 2019 ובזמן הצפיה, השתעשעתי מכך שהדבר היחיד שחזה נכון הוא שטוקיו תארח את האולימפיאדה ב-2020. ואז המציאות הגיעה והרסה גם את זה. הסרט נע כל הזמן בין מתח לבין אקשן, לא בהכרח בצורה הכי ברורה מבחינה עלילתית. בסוף אפשר לחבר בראש את כל הפרטים, אבל קשה לעקוב בזמן הצפיה. האנימציה מרשימה והתסריט דואג לשמור על תחושה שהכל יכול לקרות. הקלימקס קצת ארוך מדי ומתחיל להתיש בשלב מסוים, אבל חוץ מזה, עשוי טוב. הציון שלי: 3.5 כוכבים

משחקים אסורים (רנה קלמאן, 1952) – האתגר היה לראות סרט שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. משחקים אסורים הוא סרט אכזרי. הוא מתחיל עם ילדה שמאבדת הכל ומצבה לא באמת משתפר משם. האובססיה של הדמויות עם מוות וכבוד אולי תואמת את האווירה ששררה בצרפת בעקבות מלחמת העולם השניה, אבל גם מובילה לסרט שאין בו אף דמות מעוררת הזדהות. קלמאן כל הזמן עושה טיזינג שיהיה טוב, רק כדי לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי הצופה ולהראות שהמציאות היא חרא. אני בו זמנית מעריך אותו על ההתמדה ושונא אותו על ההתעללות הרגשית. הסרט מאבד ניקוד על ליהוק שחקנית ראשית צעירה מכדי להבין את המורכבות של הדמות שלה, מה שמוביל לכך שהיא הורסת חלק מהסצנות היותר רציניות בסרט (או גרוע מכך, מעוררת את המחשבה מה הבמאי עשה כדי לגרום לה להגיב בהתאם לתסריט). הציון שלי: 3.5 כוכבים

המתנקשת (הו שייאו-שיין, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט וושיה, כלומר סרט אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק. המתנקשת הוא לא סרט וושיה ושנאתי הנצחית נתונה למי שהכניס אותו לרשימה של סרטים כאלה. סרטי וושיה, לפחות מהרושם שאני קבלתי, מציגים אמנויות לחימה כחלק מהעלילה ונותנים לכוראוגרפיה ולכשרון הפיזי של השחקנים לבלוט. במקרה של המתנקשת, נעשו הרבה קאטים כדי להסתיר את זה שהשחקנים לא ממש נלחמים, אלא בעיקר עושים תנועה רגע לפני שהמצלמה עוברת לדמות אחרת. תוסיפו לכך קצב איטי במידה בלתי נסבלת ועלילה שנאמרת במקום להיות מוצגת על המסך, ותבינו למה אני לא מתכוון לחזור לצפיה נוספת. הציון שלי: כוכב 1

הזוג המוזר (ג'ין סקס, 1968) – האתגר היה לראות סרט בכיכובו של צמד קומי שהופיע בלפחות שלושה סרטים ביחד. הזוג המוזר הוא שיתוף הפעולה המפורסם ביותר של וולטר מתאו וג'ק למון, שני שחקנים שהצטיינו בקומדיה לא פחות משהצטיינו בדרמה. למרות שלא כל הבדיחות התישנו טוב ויש לפחות סצנה אחת לא נעימה בה אחת הדמויות מטרידה מלצרית, די נהנתי מהסרט. הכימיה בין השחקנים והתסריט השנון (ניל סיימון בעיבוד למחזה של עצמו) עובדים היטב והעובדה שהם עוברים לגור ביחד דווקא בגלל מאורע קשה כמו נסיון התאבדות, איכשהו הופך את הקומדיה ליותר משחררת, כאילו כל עוד הסרט מרשה לצחוק, אין ממה לחשוש. הציון שלי: 4.5 כוכבים

מסעות סאליבן (פרסטון סטרג'ס, 1941) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימת זוכי אוסקר אלטרנטיבים שהכין המבקר דני פירי. מסעות סאליבן הציג את אמריקה השניה, דווקא בזמן בו הציבור היה צמא לפטריוטיזם. עם מלחמת עולם שארצות הברית בדיוק הצטרפה אליה, אני מבין למה הסרט הזה התקשה למצוא קהל כשיצא. מבקרים תמיד אהבו אותו, אבל הביקורת שלו כלפי ההתעלמות של הציבור האמריקאי מהסבל סביבו, לא תוזמנה היטב. מנקודת מבט מודרנית, אני מרגיש דווקא שהסרט חוטא באותה התעלמות הוליוודית שהוא מבקר. בין כל העניים והמופלים לרעה, אין פה אנשים צבעוניים, חולי נפש, נכים שאינם מסוגלים לעבוד, או נרקומנים. יש שודדים פה ושם, אבל הסרט כל כך סניטרי במונחים של היום, שהוא נראה כמעט כאילו נועד להעביר מסר הפוך, שהפערים הכלכליים באמריקה לא כאלה גדולים. תוסיפו לזה את תמונתה של ורוניקה לייק הזוהרת על הפוסטר, ונראה שגם האולפן לא רצה להטריח יותר מדי. הציון שלי: 3.5 כוכבים

השם שלך (מקוטו שינקאי, 2016) – האתגר היה לראות סרט רומנטי משנת 2015 ואילך. השם שלך הוא אחד מסרטי האנימה הטובים ביותר שראיתי, להוציא את החלק האחרון שלו. דווקא הפן הרומנטי הוא שמונע ממנו להיות סרט טוב יותר. העלילה נבנית בסבלנות ובצורה חכמה, כאשר הדמויות לומדות זו על זה ולהפך תוך נסיון להתמודד עם המצב המוזר אליו נקלעו. הכל מוביל לטוויסט מושלם שמוסיף ממד חדש לחלוטין לסיפור וסוגר אותו בצורה מצוינת. לצערי, יש לו עוד מערכה שלמה שרק הולכת ומדרדרת את מה שהיה סרט ממש טוב קודם לכן. הציון שלי: 4 כוכבים

מטריות שרבורג (ז'אק דמי, 1964) – האתגר היה לראות סרט מוזיקלי בשפה שאני לא דובר. מה לעשות, מעולם לא למדתי צרפתית כמו שצריך. מטריות שרבורג נראה כאילו הבמאי קרא פעם על הקונספט של מחזמר והחליט שהוא רוצה לנסות בלי לטרוח לראות אפילו סרט מוזיקלי אחד לפני כן. זה ההסבר שלי לכך שבמקום שירים עם מבנה מוגדר, סרטו של דמי מכיל דיאלוגים רגילים שפשוט מושרים לצלילי מוזיקה לא קליטה. יש בדיוק מנגינה אחת יפה בכל מטריות שרבורג, אבל השאר נראה כמו נסיון להרדים את הצופים במקום לעורר רגש כלשהו. תוסיפו לכך עלילה קלישאתית ואפס שימוש ברקע או באביזרים לשם הגברת המוזיקליות וקבלתם משהו שלא היה צריך לצאת מחדר העריכה. הציון שלי: 2 כוכבים

אהבה נושכת (אלחנדרו גונזלס איניאריטו, 2000) – האתגר היה לצפות בסרט בכיכובו של גאל גרסיה ברנל. אהבה נושכת היה הסרט היחיד באורך מלא של איניאריטו שלא ראיתי, אז זו הייתה הזדמנות להשלים את הפילמוגרפיה של במאי שאני עדיין לא בטוח אם הוא גאון או אוברייטד. כמו "21 גרם" ו"בבל", גם אהבה נושכת מחולק לשלושה קווי עלילה. הראשון, בו ברנל מגלם דמות מרכזית, הוא החלש ביניהם ונגוע בקלישאות לכל אורכו. החלק השני אמנם בנוי סביב דמות די מעצבנת, אבל מבוים היטב ועושה שימוש יצירתי בתפאורה כסמן להתקדמות הסיפור. החלק השלישי הוא המוצלח ביותר ומגובה בתצוגת משחק מרשימה של המעורבים. הציון שלי: 4 כוכבים

טעם הדובדבן (עבאס קיארוסטמי, 1997) – האתגר היה לצפות בסרט של עבאס קיארוסטמי או אסגאר פרהאדי. בסוף שנות התשעים, הייתה בדיחה לפיה סרט איראני ממוצע מכיל אפס עלילה, אפס קונפליקטים ודמות ראשית שכל הזמן נוהגת ממקום למקום. טעם הדובדבן הוא כנראה המקור לבדיחה הזו, כי זה פחות או יותר מה שיש בו. זו הגזמה, כמובן, חלק מהתנועה נעשה ברגל. כמו כן, זה לא שאין עלילה כמו שהיא ממלאת תפקיד משני לשיחות בין הדמויות על משמעות החיים. מאחר והסרט בכל זאת הופק במדינה בה קיימת צנזורה על תכנים שחכמי הדת מוצאים לא ראויים, קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט עוצר את עצמו לא מעט מלהביע ביקורת על הממסד, או לאפשר לדמות נשית לומר משהו בעל טעם. זה פוגע בריאליזם, אבל לא ברעיון המרכזי. מצד שני, זה גם ממש לא מצדיק זמן מסך של שעה וחצי. היה עובד טוב יותר בתור סרט קצר. הציון שלי: 2.5 כוכבים

טנג'רין (שון בייקר, 2015) – האתגר היה לצפות בסרט מתוך גרסת 2018 של הספר "1001 סרטים לראות לפני שאתה מת". טנג'רין הוא סרטו השני של בייקר שאני רואה וכמו "פרויקט פלורידה", גם הסרט הזה מעיד עליו כאחד היוצרים היותר הומניים ורגישים בשטח. הסרט צולם בתנאים של סרט עצמאי, עם שחקנים לא מוכרים וסיפור שאולפן גדול היה מהסס להשקיע בו. הבחירה לתת לטרנסג'נדריות אמיתיות לגלם את התפקידים הראשיים מספקת אמינות לא רק לעלילה, אלא גם לסבל והתסכול שהן מביעות. אנחנו רק עכשיו מגיעים לשלב בו מפיקים מתחילים להפנים שהתפיסות המגדריות של פעם כבר לא רלוונטיות, וטנג'רין מציג זאת בצורה מוצלחת. נכון לעכשיו, שון בייקר הוא אחד הבמאים הטובים בעולם שטרם חצו את הקווים לאיזה פרויקט יוקרה עטור כוכבים. הציון שלי: 4 כוכבים

All You Need Is Cash (אריק איידל, גרי וייס, 1978) – האתגר היה לראות סרט רוקומנטרי או מוקומנטרי. החלטתי לשלב בין שתי הקטגוריות. AYNIC הוא סרט טלוויזיה שעוסק בראטלס, להקה פיקטיבית בעלת מאפיינים דומים להפליא לביטלס. באופן מפתיע, הסרט מוצלח יותר כפרודיה על סרטי תעודה מאשר על ארבעת המופלאים מליברפול. השירים של הראטלס דומים לאלה של הביטלס בלי באמת לספר אף בדיחה וכך גם המראה המשתנה של חברי הלהקה. רק לקראת הסוף, כשהסרט עוסק בימיה האחרונים של הראטלס, הבדיחות מתחילות לעסוק גם בדברים שהביטלס עשו מחוץ לאולפן. הציון שלי: 3.5 כוכבים

כס הדמים (אקירה קורוסאווה, 1957) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של הסרטים היפנים הגדולים בכל הזמנים. כס הדמים הוא העיבוד של קורוסאווה ל"מקבת" של שייקספיר. זה בפני עצמו היה אמור לספק סרט מרהיב ומרתק לפחות כמו "ראן", העיבוד של קורוסאווה ל"המלך ליר". התוצאה בינונית. אני חושב שזה קשור למשחק, הוא ממש מוגזם כאן ומפספס את הדקויות של המחזה. קטעי הלחימה מרשימים, אבל המסרים הסותרים לגבי שליטה בגורל והפוליטיקה המבלבלת של יפן הפאודלית מנעו ממני להתחבר כמו שצריך. הציון שלי: 3 כוכבים

ספינת השוטים (סטנלי קריימר, 1965) – האתגר היה לראות סרט בבימוי מייק לי, או בכיכוב ג'נט לי, ג'ניפר ג'ייסון לי, או ויויאן לי. בחרתי באחרונה, עם תוספת על דעת עצמי של לי מארווין. ספינת השוטים בוים בידי סטנלי קריימר, אחד הבמאים האהובים עלי ולדעתי גם אחד הלא מספיק מוערכים. הסרט הזה הוא דוגמה נוספת לגדולתו לא רק כבמאי, אלא גם כמפיק. עם צוות שחקנים מרשים, קריימר ביים סרט שמציג חתך של אוכלוסיית אירופה וארצות הברית בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. גם כאן נעדרים שחקנים שחורים, אבל יש צוענים ופועלים בספינה שלפחות מבטאים את הפערים בין המעמדות. לוקח קצת זמן עד שלומדים את הסיפור של כל דמות, אבל ברגע שעוברים את המשוכה הראשונה, הסרט זורם בלי בעיה. העובדה שכולם שטים לעבר מה שללא ידיעתם עומד להיות המקום האחרון שרוצים לשהות בו בתקופה הזו, מכניסה את הכל לפרופורציה אחרי שליווינו את נוסעי הספינה במשך שעתיים וחצי. הציון שלי: 4 כוכבים

חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד (אליו פטרי, 1970) – האתגר היה לראות סרט פוליציוטצ'י, כלומר סרט איטלקי משנות השישים-שבעים שעוסק בעולם הפשע והמשטרה. חקירתו של… היה הבחירה של כנראה רוב מי שהגיע לשלב הזה באתגר. הוא משמעותית מוכר יותר משאר הסרטים שהוצעו לבחירה. רוב הזמן, הסרט עובד בזכות הופעה נהדרת של ג'אן מריה וולונטה כקצין משטרה בכיר שרוצח את המאהבת שלו ומשאיר רמזים על מנת להוכיח שהמשטרה לא תאשים אדם במעמדו. מעבר לביקורת החברתית המובנת משם הסרט, יש כאן הרבה דוגמאות של משטרה מושחתת מהיסוד שנהנית מחופש פעולה בלתי מובל בחסות רדיפת קומוניסטים והומוסקסואלים בידי השלטון. אם היה לסרט במאי עם קצת יותר חוש קצב, היה מקבל ציון גבוה יותר. הציון שלי: 3.5 כוכבים

מרכבת הדואר (ג'ון פורד, 1939) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שהרכיב מרטין סקורסזה. מרכבת הדואר הוא האבא של המערבונים כפי שאנחנו מכירים אותם. פורד לקח אוסף של דמויות מהמערב הישן, קבץ אותן יחדיו למסע מסוכן דרך טריטוריה אינדיאנית עוינת, הוסיף פורע חוק טוב לב עם ונדטה אישית, קצת רומנטיקה, הרבה יריות וכמה מהפעלולנים הנועזים ביותר שנראו על המסך. הסרט לא רק פתח את הדלת עבור ג'ון ויין להפוך לכוכב, אלא גם השפיע עמוקות על במאים כמו אקירה קורוסאווה וסרג'יו לאונה, שבסס את מערבוני הפסגטי שלו על נוסטלגיה לעבודתו המוקדמת של פורד (ולפחות בהתחלה גם על גניבה ישירה מקורוסאווה). יש משהו מספק במרכבת הדואר, כאילו כל הפרטים בסיפור מיושמים כמו שצריך והוא מצליח לדלג מעל המון מלכודות שמערבונים מאוחרים יותר נפלו אליהן שוב ושוב. הציון שלי: 5 כוכבים

פאריה (די ריס, 2011) – האתגר היה לראות סרט משנת 2010 ואילך שבוים בידי אישה. פאריה מבוסס במידה רבה על החוויות של די ריס עצמה כלסבית אפרו-אמריקאית. זה מה שנותן לו תחושה כל כך מציאותית, למרות שהסיפור נראה על פניו צפוי לחלוטין. מה שמעניין זה שהוא צפוי ובו זמנית מתקיים כל הזמן רצון שלא יהיה ככה, כי נוצר קשר אמיתי עם הדמות הראשית. יש בסרט זמזום של כפה כואבת שיכולה להגיע בכל רגע, אבל עם שובל של אופטימיות שמלווה אותו בקטנה לכל אורך הדרך. הציון שלי: 4 כוכבים

צא וראה (אלם קלימוב, 1985) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה של 366 סרטים מוזרים. צא וראה רחוק מלהיות הסרט המוזר ביותר ברשימה. למעשה, הוא מפורסם דווקא בריאליזם המזעזע שלו. הוא כן חריג באופן בו הזמן עובר על המסך. הסרט נמשך לאורך מלחמת העולם השניה בבלארוס הכבושה בידי הנאצים, אבל אין דילוגים ברורים בין ארועים, אלא רצף כמו בחלום. הזהירו אותי מראש שהסרט עוכר שלוה וצדקו. למרות לא מעט רגעים מתים, הוא בהחלט אפקטיבי כשזה מגיע להצגת המלחמה כגהנום. הציון שלי: 4 כוכבים

ריפיפי (ז'ול דאסן, 1955) – האתגר היה לראות סרט מרשימה שהכין אותו משתמש שערך את האתגר עצמו. ריפיפי ידוע בזכות סצנת שוד ממושכת שמוצגת פחות או יותר בזמן אמת ואין בה כמעט קול. זו אכן סצנה מגניבה, אבל היא עטופה בסרט בינוני להחריד. ז'ול דאסן חוטא בחוסר החלטיות לגבי הדמות הראשית, ספציפית לגבי השאלה האם הוא גיבור שהקהל אמור להיות בעדו, או פושע שצריך להיענש. כשרואים את ההתלבטות הזו על המסך, זה בעיקר מפריע לסרט עצמו להתנהל. הציון שלי: 2.5 כוכבים

פדינגטון 2 (פול קינג, 2017) – האתגר היה לראות את אחד מ-250 הסרטים בעלי הדרוג הגבוה ביותר בלטרבוקסד. פדינגטון 2 הדהים מבקרים רבים בכמה שהוא מתוחכם ופוליטי ו… עוד דברים שהוא לא באמת. כלומר, זה סרט חביב, וקודמו בסדרה הפתיע גם אותי לטובה, אבל הסרט השני קצת מנסה יותר מדי. התוספת של יו גרנט כנבל וברנדן גליסון כאסיר אלים מבדרות בפני עצמן, אבל דוחקות את רוב הדמויות האחרות לשולי העלילה. הנפגעים העיקריים הם משפחת בראון והשכנים ברחוב שפשוט לא נמצא להם מה לעשות רוב הזמן. ישנם רגעים בהם הסרט לוחץ יותר מדי בכח על הרגש, לעומת קטעים קומיים שעובדים כי זו בסופו של דבר אמורה להיות קומדיה. באופן כללי, הסרט מוצלח יותר כשהוא זוכר שהוא עוסק בדב מדבר עם התמכרות לכריכי ריבה, ולא כשהוא מנסה להיות משהו מעבר. הציון שלי: 3 כוכבים

שיין (ג'ורג' סטיבנס, 1953) – האתגר היה לראות סרט מרשימת 100 הסרטים הגדולים של מכון הקולנוע האמריקאי. שיין הוא לא סרט אנטי-קפיטליסטי. זו לפחות הגרסה הרשמית. לא משנה שהבמאי ג'ורג' סטיבנס ידוע בסרטים שמבקרים קפיטליזם, התנגד נחרצות לרדיפת קומוניסטים או ששיין עוסק בקהילה צנועה שמאוימת בידי חוואי עשיר שרוצה להשתלט על שטחיה בעזרת בריונים להשכרה, רשמית זה מערבון ולא משהו מעבר. יש לשיין רגעים טובים ודמויות מעניינות, אם כי הוא גם מכיל את אחת ההופעות הגרועות ביותר שהיו אי פעם מועמדות לאוסקר (ברנדון דה-ויילד, שהיה בן עשר בזמן הצילומים). הציון שלי: 3 כוכבים

שלום לפילגש (צ'ן קייג', 1993) – האתגר היה לראות סרט בשפה סינית. שלום לפילגש הוא אפוס בן כמעט שלוש שעות על אופרת בייג'ינג. אם אתם עוד פה אחרי המשפט האחרון, יש סיכוי שתאהבו אותו. הוא מצולם יפה מאוד ומשוחק היטב, כאשר הדבר היחיד שפועל לרעתו הוא התסריט. הסרט עוסק בשני שחקני אופרה שמכירים מילדות, אבל אין שום הבדל בין ההתנהגות וצורת הדיבור שלהם על הבמה ובחיים האמיתיים. זה פספוס כי אני חושב שהייתי מעריך הרבה יותר את העבודה שלהם אם היינו רואים מה היא דורשת מהם לשנות מהאני אמיתי שלהם. הציון שלי: 3.5 כוכבים

הפיתוי האחרון של ישו (מרטין סקורסזה, 1988) – האתגר היה לראות סרט מתוך רשימה שערך רוג'ר איברט. הפיתוי האחרון של ישו הוא פסגת היצירתיות של סקורסזה כבמאי ואחת מתצוגות השיא של וילם דפו מול מצלמה. מנגד, הוא חדגוני להחריד וכמי שיודע דבר או שניים על ההיסטוריה והגאוגרפיה של ארץ ישראל, הבחנתי במלא טעויות שהיה מאוד קל לתקן באמצעות תחקיר. בנוסף, דמויות המשנה אינן מפותחות ופשוט הולכות בעקבות ישו או מתנגדות לו, בלי אמצע. זה לא סרט רע, אבל הוא לא מכיל מספיק בכדי להצדיק את אורכו. הציון שלי: 3 כוכבים

ליצנים רצחניים מהחלל החיצון (סטיבן קיודו, 1988) – האתגר היה לראות סרט מאחת משלוש רשימות של סרטים גדולים לא מוכרים. רציתי לסיים את האתגר במשהו קליל, במיוחד אחרי השבועיים הקודמים בהם צפיתי בסרטים ארוכים ומאוד רציניים. ליצנים רצחניים מהחלל החיצון הוא בדיוק ההפך מהסרטים האלה. הוא מטופש, קצר יחסית, לא באמת נחשב צפיית חובה בידי אף מבקר בכיר ובאופן כללי, משהו שלא דורש הרבה חשיבה. אולי בגלל זה התאכזבתי ממנו, כי הוא דבילי, אבל לא מספיק בשביל להיות משעשע. הבמאי מפגין מחויבות לגימיק עם הדרכים השונות בהן הליצנים צדים בני אדם, אבל זה כל מה שבאמת מעניין כאן. ג'ון ורנון, השחקן המוכר היחיד בסרט, נותן הופעה לא רעה בתור שוטר אלים, אבל הדמות שלו נעשית כל כך מטומטת לצורכי העלילה, שגם זו לא באמת נקודה חיובית. זה אכן טראש, אבל לא כזה שכיף לחזור אליו שוב ושוב. הציון שלי: 2 כוכבים

ביקורת: הזהב של נורמן

 

da_5_bloods_resize

 

לפני כעשור וחצי, אמא שלי טסה לטיול מאורגן בווייטנאם. כמו רוב הישראלים, היא לא ידעה הרבה על המדינה מחוץ להקשר של המלחמה שהתחוללה שם במשך קרוב לעשרים שנה. היא ידעה שהממשלה קומוניסטית ושהרבה אנשים עם כובעים מצחיקים מגדלים שם אורז, אבל רוב הטיול היה מבחינתה לגלות עולם חדש. כמעט אפשר לשכוח שהייתה שם מלחמה.

הטיול בכל זאת הכיל תזכורת אחת מאוד ברורה בדמות ביקור במחילות קו צ'י. המחילות שמשו לוחמים מקומיים למתקפות גרילה, תחילה נגד הכובשים הצרפתים ואחר כל נגד פלוגות מדרום וייטנאם ומארצות הברית. כך קרה ששלושה עשורים אחרי שאחרון החיילים האמריקאים עזב את האזור, אמא שלי זכתה לראות ממרחק בטוח את מלכודות המוות שהוכנו לצד הכניסה למחילות ואת תנאי המגורים בהם שהו אנשי וייטקונג במשך חודשים ואף שנים בכל פעם, מחכים למתקפה הבאה במה שהם מכירים בתור המלחמה האמריקאית.

סרטו החדש של ספייק לי, "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods" במקור) מתרחש בווייטנאם המודרנית, אבל הסיפור שלו מתחיל בסוף שנות השישים. ארבעה יוצאי צבא אפרו-אמריקאים ששרתו ביחד במלחמה, ויחד עם חברם שנפל נורמן נודעו בתור הבלאדז, מתאחדים בהו צ'י מין סיטי. השנים הביאו איתן הרבה שינויים וכמו שווייטנאם הפכה למוקד תיירות פופולרי, גם הבלאדז מאוד שונים מכפי שהיו בשדה הקרב. אחד מהם אפילו הצביע לדונלד טראמפ. כך מתייצבים פול, אוטיס אדי ומלווין במדינה אותה ראו לאחרונה בצעירותם, אבל הותירה בהם צלקות שגם הגיל לא הצליח למחוק.

מטרת הביקור של הבלאדז היא לאתר את שרידיו של נורמן על מנת להביאו לקבורה בארצות הברית. זה, לפחות, התרוץ הרשמי לביקור. בפועל, הם מעוניינים גם לחפש אוצר של מטילי זהב בו נתקלו במהלך המלחמה ואבד במשך שנים, עד ששינוי בתנאי השטח העלה את התקוה לאתרו מחדש. בזמנו, נורמן הציע שיתרמו את הזהב לקהילות שחורות ולמאבק לזכויות אזרח. מטרה נעלה שהבלאדז עדיין מאמינים בה, אבל מכיוון שמדובר בכל זאת ברכוש ממשלתי גנוב, אוטיס מארגן דיל עם מישהי מהעבר ועם איש קשר צרפתי על מנת שיוכלו להעביר את האוצר מבלי לעורר חשד. רגע לפני הנסיעה לתוך הג'ונגל, מצטרף במפתיע גם בנו של פול, שרוצה להבין מה אביו הזקן עושה פתאום בצד השני של העולם.

תזמון ההגעה של הסרט לשרות הסטרימינג של נטפליקס לא יכול להיות יותר רלוונטי. בזמן שברחבי ארצות הברית נערכות הפגנות כנגד הזלזול בחיי שחורים ובבית הלבן יושב האדם האחרון שאכפת לו מהנושא, ספייק לי מביא לעולם סיפור שמשכשך עמוק בתוך ההיסטוריה העגומה של השחורים באמריקה. הסרט נפתח עם תזכורת לכך שבעוד אזרחים כהי עור נאבקו לקבל בארצות הברית יחס שוויוני, לא הייתה לממשלה שום בעיה לשלוח אותם להילחם עבורה בארץ רחוקה ומלאה אויבים. לי דואג להדגיש שזו מלחמה של לבנים שהתערבו בסכסוך פנימי של וייטנאמים שבשלב הזה, כבר ממש לא אכפת להם מה צבע העור של המטרה. ישנן תזכורות מרובות להשפעה שהצרפתים והאמריקאים הותירו בארץ שסועת הקרבות, ולא מדובר רק בסניף של מקדונלדס באמצע עיר הבירה.

ספייק לי הוא לא הבמאי הכי מעודן בעולם. אם תבקשו ממנו להשחיל חוט דרך חור מחט, סביר להניח שכעבור דקה יטען שהמחט מדכאת את העם שלו כבר ארבע מאות שנה והשחלת חוטים היא הדרך שלה לפגוע בהזדמנות שלהם לשרוד, אז הוא לא צריך לעשות את זה. המטרות לשמן הוא נאבק מוצדקות, זה פשוט שהדרך בה הוא בוחר להציג אותן לא משאירה שום מקום לספק לגבי עמדותיו. הזהב של נורמן מלא ברגעים כאלה. פרט לפתיחה שמציינת עד כמה השחורים בארה"ב מתקשים להזדהות עם מדינה שמעריצה בעלי עבדים כגיבורים לאומיים, הסרט דואג מדי פעם לציין אדם שחור כזה או אחר שתרומתו להיסטוריה נדחקה לטובת השגים של אדם לבן פחות מרשים. הבלאדז עדיין מדברים על נורמן כעל האדם המדהים ביותר שפגשו, בזכות העקרונות בהם האמין וחוסר הנכונות שלו להתכופף לפי דרישות הרוב הלבן. הסרט גם מכיל לא מעט תזכורות לכך שמנקודת מבט וייטנאמית, כל האמריקאים הם פולשים שרצחו מאות אלפים, בהם גם נשים וילדים.

מצד שני, עד כמה שהעמדות האישיות של ספייק לי ברורות, קשה לומר מה בדיוק הסרט רוצה. הבלאדז יוצאים למסע מסוכן מתוך בחירה, כשכמעט בכל רגע נתון הם יכולים פשוט לחזור אחורה ולוותר על הזהב. הווייטנאמים מתנהגים כאילו המלחמה הסתיימה לפני רגע ולא לפני 45 שנה. המתיחות בין פול לבנו דיוויד תופסת הרבה זמן מסך, אבל אז בכלל עוברים לעסוק בהלם קרב ואז בסכנות שבג'ונגל ואז יש איזה מונולוג על זכויות השחורים ואז מדברים על הצרפתים. התסריט מבולגן ולא החלטי לגבי המסר שהוא אמור להעביר. האם נכון לחפש את הזהב, או שהוא צריך להישאר קבור עם העבר? האם החיילים השחורים מייצגים את האגרסיביות האמריקאית, או שהם בעצמם קורבנות? האם ההזדקנות פוגעת ביכולת של הדמויות לתפקד בשטח, או שהם בעצם בדיוק כמו שהיו פעם? יותר מדי כיוונים סותרים הופכים את הסרט למבולגן. אם זה לא מספיק, הנסיון להקיף הכל בחוט המקשר בין התנועה לזכויות אזרח בשנות השישים לבין Black Life Matters רק מדגיש עוד יותר עד כמה הדמויות לא באמת מייצגות משהו גדול כפי שהבמאי חושב. קיים קשר היסטורי ברור בין המאבקים, אבל חסר חיבור לסיפור של הבלאדז עצמם.

עוד בעיה היא שבסופו של דבר, אנחנו לומדים מעט מאוד על הדמויות. לאוטיס יש בת שלא ידע על קיומה, אדי אוהב להראות כמה הוא מסודר כלכלית, מלווין הוא… בעצם אין לנו שום מידע על מלווין. אפילו נורמן, ממנו החבורה כל הזמן שואבת השראה, הוא דמות די פלקטית. חוץ מלדבר פעם אחת על אחווה שחורה, הפלאשבקים בהם נורמן מופיע לא מספרים עליו כאדם, או כמנהיג בשטח. הוא פשוט שם, זכרון של מי שלא חזר מהמלחמה ועד היום מדברים עליו כאילו היה גיבור. גם הדמויות האחרות לא מקבלות הזדמנות להציג משהו שמזכיר אישיות. דיוויד משעמם ונטול כריזמה, הפעילה לפינוי מוקשים אותה הוא פוגש היא עוד דוגמה לקושי של ספייק לי לכתוב דמויות נשיות, איש הקשר הצרפתי לבוש בלבן כסמל לקולוניאליזם וזה כבר יותר מידע ממה שמישהו מספק עליו. אפילו המדריך המקומי שמביא את הבלאדז עד לאזור המסוכן, לא מספר על עצמו שום דבר בעל ערך. הוא פשוט שם כשצריכים עוד דמות בסצנה.

יוצא הדופן היחיד, שכן מתפתח מול המצלמה, הוא פול. הלוחמני בחבורה, שהחזרה לווייטנאם מוציאה ממנו את הטראומות הקשות ביותר, צריך גם להתמודד עם הופעה לא מתוכננת של בנו, האדם האחרון איתו הוא רוצה להתעמת בסיטואציה הזאת. עם כפפה שחורה ביד אחת וכובע MAGA על הראש, פול מייצג את הקרע הפנימי בתוך אמריקה ואת הקונפליקט הקיומי של אדם שחור הרוצה להרגיש שייך במדינה שמסרבת להכיר בו כשווה. הוא משקף כיצד בייבי בומרים שהפגינו נגד מלחמה בצעירותם, הפכו ברבות השנים לסמל השמרנות. תצוגת משחק מרשימה של דלרוי לינדו הופכת את פול לדמות המעניינת היחידה בסרט. הוא מלחיץ, מפחיד ומעורר רחמים בו זמנית ונלחם מלחמה אבודה נגד השדים הפנימיים שלו.

המשחק של לינדו הוא נקודת האור העיקרית בסרט. כל סצנה שאינה מובלת בידי דמותו של פול היא חלק מבלגן שלא נסגר על עצמו. זה ממש לא עוזר שהדמויות מצטטות ישירות מסרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"האוצר מסיירה מדרה". נכון, ספייק לי ביים סרט על חבורה של יוצאי צבא שחוזרים לג'ונגל בו הטרוף שולט, וזה גם סרט על אנשים שמחפשים זהב בארץ זרה. עדיין, הציטוטים האלה לא מצביעים על תחכום או מודעות עצמית, כמו שהם מדגישים שלא היה ללי שום דבר מקורי לומר. הנסיונות לקשור את הסיפור למצבם של השחורים בארה"ב לא עובדים כאשר כל כך מעט ידוע על רוב הדמויות הראשיות, שבאותה מידה זה היה יכול להיות סיפור על ארבעה רדנקים לבנים או על פליטים וייטנאמים שמתגוררים כיום בפראג וחוזרים לחפש אוצר שנעלם במלחמה. עכשיו שאני חושב על זה, דיוויד או. ראסל כבר עשה את הסיפור הזה טוב יותר עם "שלושה מלכים", רק שבמקום הזווית האתנית, הוא הציב את העלילה בתוך הקשר היסטורי שאתגר את האופן בו אמריקאים תופסים את עצמם כמגיני העולם החופשי.

בסרטים כמו "עשה את הדבר הנכון" ו"שחור על לבן", הייתה לצבע העור של הדמויות משמעות בהקשר רחב יותר מהסיפור הפרטי שלהן. בהזהב של נורמן, חסר חוט מחבר בין החיפוש שלהם אחר מטמון, טראומות המלחמה והעובדה שכולם שחורים. אפשר לטעון שעצם היותם של הבלאדז אפרו-אמריקאים כבר מספק את הקשר הנחוץ, אבל לא הרגשתי את זה במהלך הצפיה. יותר הרגשתי כאילו הסרט מפנה אותי לעשות חיפוש בוויקיפדיה פעם בעשר דקות כדי להצביע על כך שהוא עוסק במשהו חשוב, במקום לשלב זאת בצורה טבעית בסיפור.