ביקורת: סינמה סבאיא

במהלך השנים האחרונות, בלי לפרט איפה ומתי מטעמי צנעת הפרט, יצא לי להיות עד לשעורים מעורבים לסטודנטים יהודים וערבים. השעורים נועדו לתת לנוכחים את הכלים לרכוש מקצוע באותו תחום בעתיד, אולם היה ברור ששפת האם והרקע האישי משפיעים במידה מסוימת על ההצלחה בקורס. מאחר והיהודים לא ידעו ערבית, השעור התנהל בעברית, מה שהקשה על חלק מהסטודנטים שעברית אינה שפת האם שלהם (כולל סטודנטים יהודים שלא נולדו בארץ). מרצים דוברי ערבית יכלו לתרגם או להסביר באופן אישי לדוברי ערבית, אבל אז היהודים הרגישו מחוץ לעניינים, כי חששו שנאמרים דברים שפספסו בשעור עצמו. עם זאת, לסטודנטים היהודים היה הרבה יותר קל לשאול את המרצים שאלות כי גדלו בסביבה בה מורה הוא אדם מן השורה ולא מישהו שצריך לקבל יחס של כבוד כמו בחלקים מהחברה הערבית.

כשהסטודנטים התבקשו לתאר בעצמם את החוויה, כולם היו מאוד חיוביים כלפי המרצים ועמיתיהם לכיתה. הם התיחסו זה לזה כחברים, בלי קשר ללאום או לשפת אם, אבל הרשו לעצמם לספר בפרטי על חוסר נוחות כאשר הם מרגישים שמדברים עליהם מאחורי הגב, או בכל פעם שיש עליה במתיחות הבטחונית בארץ. בנוסף, מי שבאו מרקע יותר שמרני, גם התיחסו לאחרים דרך פילטר של אנחנו והם, בעוד היותר חילוניים נטו להתעלם מפרטים שאחרים ציינו כלא נוחים. כולם גם התעלמו מכך שהם עצמם עשויים להיות גזענים, גם כאשר הדבר ברור למביט מהצד.

בקיצור, תמיד היה משהו מעבר למה שנראה כלפי חוץ. תחשבו על ההבדל לעומת כיתה בבית ספר בה כל התלמידים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה. אין חשדות, אין הנחות מוקדמות, אם כבר יש נטיה להניח שכולם בדיוק כמוכם, כי ככה זה נראה. לעומת זאת, יהודי שרואה ערבי ברחוב, או אדם לבן שרואה אדם שחור, ישר נעשה מודע לכך. לא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך הרגל. אם הוא כמוני, הוא גם יחפור לעצמו אחר כך במחשבות למה אין לו חברים מרקעים יותר מגוונים ויקווה שלא עשה בטעות משהו שגרם לצד השני להרגיש חוסר נוחות באותו מפגש רגעי.

"סינמה סבאיא" נמצא במקום הזה, המפגש בין תרבויות בשטח נייטרלי, במציאות שבה בלתי ניתן להתעלם מההבדלים. שמונה נשים מגיעות לסדנת צילום בווידאו שמארגנת עיריית חדרה. את הסדנה מנחה רונה, במאית צעירה שמלמדת את הנשים מונחי יסוד בקולנוע ונותנת להם שעורי בית אותם יוכלו להציג במפגש הבא. דרך העבודה המשותפת, שמונה הזרות לומדות להכיר זו את זו וכיצד להביע קולות משלהן דרך המצלמה.

כאשר הנשים נשאלות על החלומות שלהן, לכל אחת תשובה אחרת. אחת חלמה להיות כוכבת, אבל גדלה להיות עובדת עירייה עם משפחה לא לגמרי מתפקדת. אחרת רצתה להיות זמרת, אבל ותרה על החלום בכדי להפוך לעורכת דין. אחת רוצה ללמוד אמנות בתל אביב, אבל המשפחה מתנגדת. אחת רוצה להוציא רשיון נהיגה, אבל בעלה מעדיף שלא תסתובב יותר מדי מחוץ לבית. אחת גרושה עם שני ילדים שחזרה לגור אצל ההורים והייתה רוצה בית משלה. אחת נמצאת בפרק ב' וחולמת על נכדים. אחת מרוצה מכל מה שהשיגה ורק רוצה להמשיך ולהנות מהמשפחה, בעוד אחרת חיה עם כלבה על יאכטה ומתיחסת לים בתור האהבה האמיתית שלה.

הדבר הראשון שבולט לעין (ולאוזן) הוא שחוץ מרונה, יש בסדנה ארבע יהודיות וארבע ערביות. מצד שני, אפשר לחלק אותן גם אחרת. אפשר לומר שיש שלוש דתיות, ארבע חילוניות ואחת שמתנדנדת. אולי בעצם שש אמהות ושתיים בלי ילדים, או חמש נשואות, שתי רווקות ואחת גרושה. ככל שהסרט מתקדם, אנחנו לומדים שאפשר לחלק אנשים לפי כל מיני מאפיינים, דרך הדומה והשונה ביניהם. כשצריך לעבוד, הן מחלקות ביניהן את התפקידים וכשמתנהלת שיחה, כל אחת בוחרת איך להגדיר את עצמה, מה לספר ומה להשאיר בסוד. הבמאית אורית פוקס רותם אפשרה לשחקניות חופש לאלתר סיפורים אישיים מול המסך. זה הוביל לכך שהן משלבות, כל אחת לפי בחירתה, פרטים מהחיים האמיתיים עם הביוגרפיה של הדמויות שלהן. חלקן, כמו אמל מורקוס, רותי לנדאו ומרלן בג'אלי הן שחקניות ותיקות שמסוגלות לשאוב לא רק מהמציאות, אלא גם מתפקידים שגלמו בעבר. אחרות, כמו יוליה טגיל, אורית סמואל ואסיל פרחאת הן שחקניות מתחילות שזו הזדמנות עבורן לגלם תפקידים עם יותר בשר. אילנה לוי אפילו לא שחקנית מקצועית. ממעט המידע שקיים עליה ברשת, הבנתי שהיא די מגלמת את עצמה והבמאית פשוט מאוד אהבה את הסיפור האמיתי שלה והחליטה לשלב אותה כדמות. בנוסף, יש את ג'ואנה סעיד, שמגלמת דמות מאוד שונה ממי שהיא באמת. סעיד היא אישה צנועה, אבל בעלת דעות מאוד מוצקות ורואה בסינמה סבאיא הזדמנות לספר סיפור שנשים בחברה הערבית נוטות לשתוק לגביו. נשים כמו הדמות אותה היא מגלמת.

פה נמצא לבו של הסרט. אפשר לשבת עד מחר ולחשוב מה הדרך הנכונה לחלק את משתתפות הסדנה לפי קטגוריות, אבל הפואנטה היא דווקא הפוכה. הרעיון הוא להסתכל על כולן כנשים. כל אחת עם הסיפור שלה, שהוא קטע מתוך סיפורו של מגדר שלם. חלק יותר מרוצות מחייהן, חלק נושאות טראומות מהעבר, חלק רוצות לברוח מההווה. כולן נשים והסדנה היא המרחב המוגן שלהן. הגברים נמצאים בחוץ, מחכים בבית או במכונית, אבל החדר בו הסדנה נערכת מאוכלס מתחילת הסרט ועד סופו בנשים שיכולות להיפתח אחת בפני השניה ולחלוק את התסכולים והשמחות הקטנות.

הסרט לא עוסק בשאלה מהי נשיות, אבל הוא מציג גרסאות שונות שלה. חלק מהדמויות מעודדות אחרות להוליד כמה שיותר ילדים, בעוד אחרות מאמינות שילדים זה לא בהכרח שמחה. חלק חושבות שאישה צריכה לדאוג לבעל שבע ומרוצה, בעוד אחרות חושבות שחלוקת התפקידים בבית צריכה להיות שוויונית. אחת מקבלת את זה שאמא של בעלה באה לעזור עם הילדים, שניה חשה בושה מהתלות בהורים, שלישית מחפשת דרך להשתחרר מההורים שלה עצמה. חלק חוות או חוו קשר קשה עם בן זוגן, אחרות עדיין מאוהבות כמו ביום שהכירו. דרך מה שהן מצלמות, נחשפים סיפורים, חלקם יותר ישירים מאחרים. לפעמים השיחה גולשת לפוליטיקה או לשיחה על פמיניזם, אבל אלה סטיות קטנות במה שהוא עדיין חוויה משותפת.

הטשטוש המכוון בין מציאות ודמיון עוזר לשחקניות המגלמות את משתתפות הסדנה להיראות אמינות. כולן עושות עבודה טובה, גם אם הטקסט לפעמים מאולץ. בעוד נראה שזכות האלתור יוצרת דמויות מרתקות, אלה הרגעים בהן פוקס רותם מתערבת מדי בסיפור שיוצרים את הסצנות הפחות טובות. זה כולל ויכוח שעולה לקראת הסוף ולא באמת קשור לשאר ההתרחשויות. משהו שכאילו נוצר כשארית משעור תסריטאות בו נאמר לסטודנטים "כאן צריך לבוא קונפליקט". הדמות שהכי סובלת מכך היא רונה. בעוד שאר השחקניות מעודדות להוסיף בעצמן פרטים ולהציג את הדמויות שלהן בצורה עמוקה מכפי שנראה, דאנה איבגי לא נותנת שום דבר מעבר להתחלה. רונה היא במאית שגרה בתל אביב ואין לה הרבה נסיון בהוראה. זה מה שידוע עליה בהתחלה ומה שידוע בסוף. גם כשנדמה שנחשף פרט חדש אודותיה, הסרט משתמש בו כדי ללמד על האחרות ולא עליה. זו לא אשמת איבגי, אלא המנעות מודעת מפיתוח הדמות. אולי זה נועד כדי לא להסיח את הדעת מהאחרות ולשמור על דיסטנס מסוים בין המורה לתלמידות, אבל רונה כל כך מסוקרנת מחייהן של האחרות, שמוזר שהסרט לא נותן לאיבגי משהו יותר מעניין לעבוד איתו.

סינמה סבאיא מתרחש בחדרה, עם דמויות שחיות באזור, אבל הוא היה יכול להתרחש בכל מקום בעולם. הסרט לא מתמקד בסכסוך או בפוליטיקה מקומית, אלא בנשיות. הוא מציג את הנשים כמי שמספרות את הסיפור שלהן. באופן לא מפתיע, לחלקן זה יותר קשה מאשר לאחרות והרקע הדתי והחברתי גם משפיע. אם אין בעולם שני אנשים עם סיפור חיים זהה, הכלל הזה תקף מן הסתם גם לגבי כל אישה. כסרט ביכורים, אורית פוקס רותם מראה שליטה יפה בעבודה עם השחקניות ושזירת הסיפורים השונים בצורה אורגנית ומשכנעת. היא עדיין צריכה להשיל כמה התקבעויות שנובעות מחוסר נסיון, אבל החיים הם סדנת הצילום הגדולה ביותר שקיימת, אז אני בטוח שעד הסרט הבא תצליח לשייף את הפינות הלא נחוצות.

האמנות השביעית נגד הטורף: איך שחקנית אנושית אלמונית וחייזר רצחני מפורסם הם שני קצוות של אותו מאבק

ב-27 במרץ 1973, ארצות הברית כולה סערה בגלל אישה אחת שבתוך דקה, שנתה את האופן בו טקס האוסקר מתנהל. סאצ'ין ליטלפת'ר הייתה בת 26 כשעלתה לבמה בשמו של מרלון ברנדו. הנוהג היה שאם אדם הזוכה באוסקר לא מגיע לטקס, מישהו מטעמו יאסוף את הפרס ויגיד תודה במקום. ברנדו בחר בידידתו הצעירה, שחקנית לא מוכרת ממוצא ילידי, שתעלה לבמה במידה ויזכה. אלא שברנדו לא בקש מליטלפת'ר לקבל את האוסקר בשמו, אלא לסרב לקבלו, תוך שהיא מבטיחה שלא תגע בפסלון, אולי מתוך חשש שהדבר יגרום למערת הפלאים להתמוטט או משהו. סאצ'ין ליטלפת'ר דחתה בנימוס את הפרס והחלה לדבר כשבידה נאום ארוך שברנדו הכין בעצמו. מאחר ומפיק הטקס הנחה אותה לסיים בתוך 60 שניות או שתורד מהבמה, נאלצה לוותר על הקראה מהדף ולאמלק לקהל באולם ובבית.

מרלון ברנדו סרב לקבל את הפרס לא מתוך חוסר חיבה כלפי האקדמיה, אלא על מנת לעורר מודעות ליחס של תעשיית הבידור לילידים האמריקאים בעבר ובהווה. ליטלפת'ר הייתה פעילה בתנועות למען זכויות ילידים והדבר הביא אותה לפנות לשחקן הוותיק כאשר שמעה שהם חולקים את אותן מטרות. השניים התחברו וברנדו, שגם ככה שנא ארועים הומי אדם, החליט שטקס האוסקר יהיה הזדמנות מצוינת להעלות את הנושא היקר ללבו לכותרות, כמו גם להזכיר את העימות בין כוחות הבטחון לקבוצת פעילים בוונדד ני, ארוע שהממשלה בקשה להקטין ככל הניתן את הסיקור התקשורתי שלו.

התוצאה המיידית הייתה מחיאות כפיים מהולות בשריקות בוז מצד הקהל באולם. שישה מאבטחים מנעו מג'ון ויין לעלות לבמה ולהוריד את הנואמת הצעירה בכח, בעוד היא עצמה לוותה בשני אנשי בטחון נוספים על מנת למנוע פגיעה בה בסוף הדקה שהוקצבה. בשבועות שלאחר מכן, ליטלפת'ר סבלה מהרבה הצקות והתנכלויות, בעוד בתקשורת נפוצו ידיעות שקריות על זהותה האמיתית ועל המקום בו מרלון ברנדו באמת מצא אותה. גם דיווחים מהצד שלה לא לחלוטין עקביים, כאשר היא טוענת בין השאר שנורו יריות לעבר ביתו של ברנדו בזמן ששהתה בו וכי ג'יי אדגר הובר בעצמו הורה למפיקים ומראיינים שלא לתת לה במה, או שימצאו עצמם ללא עבודה (למרות שהובר נפטר שנה לפני כן). טענות לגבי פרטים רבים בחייה של סאצ'ין ליטלפת'ר אחרי אותו טקס אוסקר אינם מגובים בראיות, אבל מה שידוע בוודאות זה שהיא התקשתה למצוא עבודה כשחקנית לאחר מכן. היא הוסיפה להיות פעילה למען צדק חברתי, אולם שיתוף פעולה איתה למטרות לא פוליטיות, נחשב רעיל והאקדמיה אפילו החליטה בתגובה להפסיק לאפשר למועמדים לשלוח מישהו שינאם בשמם. החל מאותו רגע, או שמישהו מגיע לקבל את הפרס בעצמו, או שהוא שולח מישהו שרק יאסוף ויגיד תודה, או שהאקדמיה תקבל את הפרס בשמו ולא תזכיר שום ארועים בעיתיים בהיסטוריה של היבשת.

במבט מפוכח, ברנדו וליטלפת'ר ועוד מיליוני אנשים שלא זכו לאותה במה, צדקו. אם מסתכלים על היצוג של ילידים אמריקאים לאורך השנים, הנטיה תמיד הייתה להציג אותם באחת משתי דרכים. או שהם לוחמים פראיים עם רמת תחכום של תקופת האבן, או שהם שאמאנים קסומים עם חיבור עמוק לצבעי הרוח. הם לא הוצגו כדמויות מלאות, אלא כסטראוטיפים, ועוד כאלה שמדברים כאילו עצם הרעיון של שפה מדוברת חדש להם. זה נכון שלעמים הילידים השונים היו הרבה חיכוכים עם האירופים וששפות שונות בנויות בצורה שונה, אבל כשהסיפור תמיד מוצג מנקודת המבט של האדם הלבן, התוצאה לרוב אינה מחמיאה עבור השאר. בדומה לאנשים שמוצאם מאפריקה או מאסיה (מכל חלקי היבשת), ילידים אמריקאים לעתים נדירות לוהקו כדמויות ראשיות בהוליווד החדשה ובכלל לא בהוליווד הקלאסית. לא משנה כמה מדברים על להציג אותם באור אנושי, השם שלהם לא יהיה הראשון שמופיע בפוסטר. באופן מעניין, אגב, בשנה בה ברנדו סרב לאוסקר בגלל היחס לילידים, היו מועמדות לראשונה שתי נשים שחורות בקטגוריית השחקנית הראשית. לא שהיה להן, או למישהי אחרת, סיכוי כלשהו לזכות בתחרות נגד לייזה מינלי ב"קברט".

בשנים שחלפו, הוליווד נסתה לשפר את היחס לילידים אמריקאים בסרטיה. נסיונות בולטים כוללים את "רוקד עם זאבים" ו"פוקהונטס", שנתנו יותר זמן מסך מהמקובל לדמויות ילידיות והציגו את ההיסטוריה והתרבות שלהן בצורה מכבדת, אבל גם שם הייתה דמות לבנה שנועדה לייצג את הקהל במסע לתוך העולם המסתורי של האינדיאנים. אפילו בסרט שלא מתרחש בכדור הארץ אבל לכולם ברור על מה הוא באמת כמו "אווטאר", יש דמות לבנה שמאפשרת לשמר נקודת מבט חיצונית לזו של הילידים.

לאחרונה, מתרחש שינוי רציני יותר. לא סתם מציגים את הילידים כחלק מרכזי בסיפור, אלא ממש מתחילים לאפשר להם לספר את הסיפור לפי ההגיון והחוקים שלהם. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסדרת הטלוויזיה "כלבי שמורה" ובסרטים כמו "שירים שלמדתי מהאחים שלי" והסרט שגרם לי בכלל לחשוב על נושא, "הטרף". לא ציפיתי שפריקוול לסרט האקשן המפורסם משנות השמונים, בבימוי יהודי אשכנזי שסרטו הקודם הוא "דרך קלוברפילד 10", יהיה הסרט עם היצוג הכי לא מכובס של ילידים אמריקאים שאראה, אבל עובדה. הדמויות אמנם מסבירות בקול כמה מושגי יסוד בשביל הקהל, אבל יש פה היפוך תפקידים מעניין. קודם כל, כי עד היום חשבנו על הטורף בתור מפלצת מודרנית, שתוקפת רק אנשים עם נשק מתקדם. בסרט הזה, מתברר שכדור הארץ היה על הכוונת של הטורפים לפחות מאז המאה ה-18, ונרמז שגם לפני.

הדבר השני שהתהפך הוא שכל הדמויות הראשיות הן ילידות, שמנהלות חיי קהילה בשלב בו המרחבים הגדולים עדיין לא אוכלסו במתיישבים לבנים. כבר אין ערים ואימפריות כמו לפני הפלישה מאירופה, אבל יש אנשים שמדברים כמו בני אדם. הדיאלוגים אינם עוסקים רק ברומו של עולם, אלא גם בדברים יומיומיים, בשפה יומיומית. הבמאי דן טרכטנברג בחר לתת לדמויות בנות הקומנצ'י לדבר באנגלית מול המצלמה, בעוד האנשים הלבנים שמגיעים בשלב מאוחר יחסית הם אלה שרוב הקהל צריך מתורגמן על מנת להבין. הלבנים הם הפראים חסרי התחכום שמונעים מנקמה ובצע כסף, בעוד הילידים הם היותר רגישים ואינטליגנטים שמסוגלים לתכנן לטווח ארוך.

כסרט בסדרת הטורף, "הטרף" לא מחדש דבר. אותה מסגרת עלילתית כמו קודמיו, אותו משחק קטלני ורק הציוד של החייזר קצת פחות מתקדם בגלל המיקום על ציר הזמן. כן נחמד שלוקחים את הפסיכולוגיה של הטורף בחשבון והוא לא סתם תוקף באקראי. כסרט אמריקאי, לעומת זאת, הוא סוף סוף מעניק במה לגיבורים ילידים ללא גורם מתווך, הנכתבים בדיוק כפי שדמויות לבנות ושחורות נכתבו בסרטים הקודמים בפרנצ'ייז. זה סרט אקשן/אימה מבדר ומדמם כפי שמצפים שיהיה, ועל הדרך הוכחה לכך שגם סיפור המוצג מנקודת המבט של ילידים אמריקאים יכול להיות להיט בקרב הקהל הרחב.

ב-17 בספטמבר 2022, האקדמיה לקולנוע מתכוונת לערוך ארוע לכבודה של סאצ'ין ליטלפת'ר. במהלך הארוע, יוקרא במלואו מכתב התנצלות שכתב נשיא האקדמיה היוצא דיוויד רובין, בו הוא ועמיתיו מבקשים סליחה מליטלפת'ר על היחס לו זכתה בעקבות הופעתה בשם מרלון ברנדו בטקס האוסקר לפני כמעט חמישים שנה. לא בטוח אם ליטלפת'ר עצמה תגיע לארוע, מאחר ומצבה הבריאותי מקשה עליה לצאת מהבית. היא כן נתנה את הסכמתה לעריכת הארוע והביעה שמחה על ההתנצלות ועל השינוי בגישה מצד תעשיית הבידור לאורך הזמן. עוד יש הרבה מה לעבוד ביצוג הוגן של עמים שונים על המסך, לא רק ילידים אמריקאים, אבל הנכונות להודות בטעות היא הבסיס לכל תיקון.

ביקורת: אין מצב

בואו נדבר רגע על ג'ורדן פיל. ליתר דיוק, על מוטיב חוזר בסרטיו של פיל, שמרמז על משהו שמתחרש מתחת לפני השטח. אני לא מתכוון לאמירות החברתיות על מעמדות בארצות הברית המודרנית וההשפעה של צבע העור על היחס מהחברה. כולם יודעים על זה. הוא אפילו קבל אוסקר על הכתיבה של אמירה כזו. הכוונה שלי היא למשהו אחר שהגיע הזמן לחקור לעומק: הפחד של ג'ורדן פיל מבעלי חיים.

יש את האיילים ב"תברח", הארנבים ב"אנחנו" ועכשיו, סרטו החדש "אין מצב" נפתח עם שימפנזה רצחני וממשיך עם סוס לחוץ שכמעט בועט למישהו בראש. מה קרה בילדות של הבמאי המוערך שגרם לו לא סתם להתמקד בז'אנר האימה למרות שהתפרסם בכלל כקומיקאי, אלא גם תמיד לקשור את זה איכשהו ליונק שהתנהגותו לא צפויה. נשך אותו כלב? שרט אותו חתול? איזו מרמיטה גנבה לו את הסנדוויץ'? מה קרה? אני ממש תוהה אם בסרט הבא, יופיעו באקראי פילי ים מגואלים בדם רק כדי להזכיר לנו שהכל בטבע יכול להרוג אותך.

עכשיו, לסרט…

אין מצב עוסק באוטיס "או.ג'יי" ואמרדל "אם" הייווד, בנו ובתו של מנהל חוות הייווד המספקת סוסים להפקות וצילומים. לטענתם, משפחת הייווד מטפלת בסוסים מראשית ימי הראינוע והם צאצאים של הרוכב שצולם על סוסו ב-1884 במה שנחשב כיום לאחד מהצעדים החשובים ביותר בהמצאת המדיום. לאחר שאביהם מת, השניים יורשים את העסק, אולם או.ג'יי הוא יותר טיפוס של עבודה עם בעלי חיים, בעוד אם האינטרוורטית מתאימה יותר לשיווק ולמפגשים עם בני אדם. לצד חיכוכים הנגרמים מאופיים השונה, השניים מתקשים להחזיק את העסק בעצמם ואף שוקלים למכור את הסוסים לריקי "ג'ופ" פארק, כוכב טלוויזיה בילדותו שהפך לאיש עסקים מאז תקרית על הסט בו שחק לצד שימפנזה שאבד שליטה. כן, ההוא שהזכרתי קודם. ג'ופ מנהל כיום אטרקציה בסגנון המערב הפרוע, תוך שהוא עדיין מנצל את הנוסטלגיה המוזרה שיש לאנשים כלפי הסדרה לקצת רווחים מהצד.

באחד הלילות, או.ג'יי יוצא מהחוה בחיפוש אחר סוס שברח. במה שנראה כמו אמצע שום מקום, הוא מבחין במשהו גדול זז בשמים. לא לגמרי ברור מה זה, אבל או.ג'יי מבין שמדובר בעצם מעופף שהוא לא מזהה, מה שקולע בול להגדרה של עב"ם. הוא מספר על כך לאם והם מחליטים להשיג תיעוד של העצם על מנת שיוכלו למכור את התמונות ולהרוויח מהן כסף. הם נעזרים באנג'ל, עובד ממורמר של חנות טכנולוגיה וחובב קונספירציות לא קטן, שעוזר להם להתקין את הציוד הנדרש.

כשג'ורדן פיל ביים את סרטו הראשון, הוא שם לעצמו למטרה להציג את ז'אנר האימה דרך עיניו של אדם שחור. מפחידים אותו דברים שמפחידים גם לבנים, אבל גם דברים שלבנים לוקחים כמובנים מאליהם, כמו נוכחות משטרתית בסיטואציה שקשה להסביר, או התחושה שאם יעלם פתאום, הרשויות ישקיעו הרבה פחות מאמץ וזמן בנסיון לאתר אותו. בסרטו השני, הצופים החלו לתהות האם הקטע של פיל הוא ניצול של ז'אנר האימה להעברת מסר חברתי, או שימוש בנקודת מבט פחות שכיחה בקולנוע בכדי לבלוט בין יוצרי אימה אחרים. נראה שזה שילוב בין השניים ובאין מצב, כבר אפשר להגדיר זאת בתור הנישה הקבועה של הבמאי. פיל הוא יוצר של סרטי אימה שרואה את העולם מנקודת מבט של אדם שחור. זה בדיוק מה שהוא ואחרי שלושה סרטים, כבר אין ספק שהוא מרגיש בנוח עם ההגדרה הזו.

אין מצב הוא פחות סרט אימה אופייני מ"תברח" ו"אנחנו" מבחינת אחוז הרגעים המפחידים בו. הוא מטריד ומותח, אבל לא ממש מפחיד. פיל אפילו מוותר על הקפצות, הנשק הזול ביותר בארסנל של במאי אימה (שעל שימוש מוגזם בו הייתי מאוד ביקורתי כלפי "תברח") ומתרכז יותר בבניה איטית של הדמויות והנחת כל הכלים הדרושים על מנת שהמערכה הסופית תעבוד. הוא עשה זאת גם בשני הסרטים הקודמים, אבל נראה שהפעם יש פחות אקראיות והכל מתוכנן יותר בקפידה. מה שמשעשע בהתחשב בכך שתכנן במקור סיום אחר לגמרי לסרט.

אבל לא הכל מתחבר. עד כמה שהפרטים הקטנים מונחים בתשומת לב בכדי להעניק לסיפור סגירה ראויה, יש כמה דברים מאוד גדולים שנותרים לא ברורים. חורים בעלילה שאמנם אפשר לסלוח עליהם כי האווירה חשובה במקרה הזה יותר מהדברים שלא נאמרים, אבל מג'ורדן פיל אפשר לצפות שיתן לעצמו פחות הנחות. אולי הדבר שהכי הציק לי היה הדמות של ג'ופ. הטראומה שלו מצילומי הסיטקום מתחברת למשהו שאו.ג'יי אומר מאוחר יותר, אבל אין שום משמעות אמיתית לקיומו של ג'ופ הבוגר. יש לו פארק תיירותי מטופש, הוא מנצל פטיש מוזר שקשור לסדרה, יש לו צד מפוקפק שמוסתר מאחורי חזות חייכנית, אבל זה לא באמת משנה. אין שום קו מחבר בין החוויות של ג'ופ הילד להתנהגות של ג'ופ המבוגר ונראה שהוא שם בעיקר כדי שיהיה קשר כלשהו לסצנת הפתיחה. התלונה לא מופנית כלפי סטיבן יאון, המגלם את התפקיד, אלא למשהו שחסר בתסריט והיה יכול להסביר את דמותו בצורה טובה יותר.

מנגד, דניאל קלויה ממשיך לגלות לעולם שהוא שחקן יוצא מן הכלל. קשה להאמין שהבן אדם הזה, שאי אפשר להבין חצי ממה שהוא אומר בראיונות כי נראה שהוא בעצמו לא בטוח מה יוצא לו מהפה, מסוגל לגלם טווח כל כך רחב של דמויות. הוא היה בחור אינטליגנטי ונורמלי ב"תברח", עבריין מפחיד ב"אלמנות" וזכה באוסקר כמנהיג חברתי סוחף ב"יהודה איש קריות והמשיח השחור". באין מצב הוא חושף דמות נוספת, בוקר מופנם וסטואי שצופן בחובו אומץ יוצא דופן. זה בולט במיוחד מול קיקי פאלמר, המגלמת את אם ולמען האמת, עם כל התקלות שלי בה על המסך, היא נעשית פחות נסבלת בעיני.

למרות שיש לו פגמים בולטים, אין מצב מצליח להיות סרט מרתק ומסקרן. לא מפחיד כמו סרטיו הקודמים של פיל, אבל בהחלט מרענן בנוף סרטי המד"ב והאימה. הבמאי שואל מדי פעם אלמנטים של מערבונים, כולל מחוות מוזיקליות מתבקשות לאניו מוריקונה, מה שמדגיש מצד אחד את המורשת של מאלפי הסוסים בתעשיית הבידור, ומצד שני מספק רקע שונה לסיפור שלרוב היה מתרחש בסביבה עירונית או ביער צפוף. את "תברח" בחרתי בזמנו לסרט הכי אוברייטד של השנה. את "אנחנו" בחרתי לסרט השנה שלי. אין מצב נמצא ביניהם, סרט שהיה יכול להיות יותר טוב, אבל עדיין מספק את הסחורה מבחינת בידור ושילוב אמירות על היחס לבני אדם מסוימים ולבעלי חיים בתעשיית הבידור.

100 הגדולים: מקומות 10-1

10. חמים וטעים (ארה"ב, 1959)

במקור: Some Like It Hot

במאי: בילי ויילדר

תסריט: בילי ויילדר, איי.איי.אל. דיימונד

שחקנים: טוני קרטיס, ג'ק למון, מרילין מונרו, ג'ו אי. בראון, ג'ואן שולי, ג'ורג' רפט

מה קורה כאן: לאחר שהם עדים לחיסול של המאפיה, נאלצים שני מוזיקאים, ג'ו וג'רי, לעזוב את העיר ולהסתתר. הם מתחפשים לנשים ומצטרפים ללהקה נודדת של מוזיקאיות בנסיעה למיאמי, שם הם מקווים לחמוק מרודפיהם. שניהם נדלקים על שוגר קיין, הסולנית היפה, אך לא מבריקה במיוחד, של הלהקה ומנסים לחזר אחריה מבלי לחשוף את זהותם האמיתית.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אני צריך לבחור סרט אחד כדוגמה ליצירה שמשתבחת עם כל צפיה, זה יהיה חמים וטעים. מה שמתחיל כבסיס לקומדיה של טעויות, הופך לרצף של אמירות חברתיות ולסיפורם של גברים שבטוחים שהם יודעים מה נשים רוצות ומופתעים כל פעם לגלות שהתשובה שונה מזו שחשבו. בעוד ישנם סיפורים ידועים לשמצה על חוסר החיבה בין קרטיס ומונרו (מה שרק מדגיש עד כמה ההופעה שלו כאן לא מוערכת מספיק), אין שום ספק לגבי הכימיה המצוינת שהייתה לו עם ג'ק למון. חמים וטעים גם התחיל את שיתוף הפעולה הפורה של למון עם בילי ויילדר, שהפך אותו למוזה לשארית הקריירה שלו כבמאי. בין אם הוא חולק את הקרדיט עם כותבים אחרים או לא, ויילדר הוא התסריטאי האהוב עלי בכל הזמנים (ויליאם גודלדמן במקום השני). הוא מצליח לגרום למשפטים שנונים להשתלב באופן טבעי בשיחה ולבדיחות נונסנס להישמע הגיוניות בקונטקסט. הוא לקח רעיון שבקלות היה יכול להפוך לאוסף של סטראוטיפים מיושנים על נשים ועל דראג, והפך אותו לסיפור שחוגג אנושיות. מותר להתחזות, מותר לרמות ומותר להסתיר את האמת, אבל רק למי שמוכן להתוודות מחכה סוף טוב. בילי ויילדר אוהב לנתח את היחסים בין גברים לנשים ועל הדרך, יצא לו גם סרט שהקדים את זמנו משמעותית בזכות משפט סיום שהתחיל את חייו כבדיחה מטופשת והפך לאורך השנים למסר שעד היום הוליווד מפחדת להביע.

פרסים בולטים: זוכה פרס אוסקר לעיצוב תלבושות, זוכה 3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי, שחקנית בסרט קומי/מויזקלי למונרו, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי ללמון), זוכה פרס באפט"א לשחקן זר (למון), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

9. מכסחי השדים (ארה"ב, 1984)

במקור: Ghostbusters

במאי: איוואן רייטמן

תסריט: דן אקרויד, הרולד רמיס

שחקנים: דן אקרויד, ביל מאריי, הרולד רמיס, ארני הדסון, סיגורני ויבר, ריק מורניס, אנני פוטס

מה קורה כאן: שלושה מדענים החוקרים את העל-טבעי, מצרפים אליהם חבר רביעי להקמת עסק ללכידת רוחות רפאים המטרידות את תושבי ניו יורק. אחד מהם, פיטר, מוצא עצמו נמשך לאישה שישות קדומה משתלטת על גופה ועל גופו של השכן הבלתי מזיק שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: קומדיות כמו שעשו בשנות השמונים, קשה למצוא. הן פונות למבוגרים, אבל יש בהן מספיק חן בשביל שגם ילדים יוכלו להבין חלק גדול מהבדיחות. למרות כישורי האלתור המוכחים של השחקנים, הסרט מתנהל על פי תסריט מהודק שמשלב בהצלחה בין אבסורד לבין מציאות יומיומית. כן, למכסחי השדים יש ציוד משוכלל שיכול ללכוד יצורים שלא מהעולם הזה, אבל הם עדיין צריכים לעלות במעלית, או גרוע מכך, במדרגות, כדי להגיע למקום בו צריך להפעיל את הציוד. הפקיד העירוני חושד בצדק, אבל ההתנהלות שלו הופכת אותו למטרד במקום למגן הציבור. פיטר הוא דון ז'ואן עם אמות מוסר מפוקפקות, אבל עדיין בעל קווים אדומים ששומרים עליו בתור סוג של גיבור. הגרסה המחודשת מ-2016 הוכיחה עד כמה חשוב לשמור על האיזון בין המסעיר למגוחך ומתי להקריב אלתור לטובת הקפדה על סיפור קוהרנטי ושמירה על הדמויות נסבלות. עם אפקטים שהיו די מתקדמים לזמנם, פסקול קליט ושלושה מהמוחות הקומיים הבולטים של העשור, מכסחי השדים של 1984 הוא הגלגול המוצלח ביותר של הרעיון ואחת מקומדיות הפנטזיה/מד"ב הטובות בהיסטוריה.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים חזותיים, שיר מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לשיר המקורי, מועמד לפרס הוגו, נבחר ב-2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

8. בחזרה לעתיד (ארה"ב, 1985)

במקור: Back to the Future

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: רוברט זמקיס, בוב גייל

שחקנים: מייקל ג'יי. פוקס, כריסטופר לויד, קריספין גלובר, ליאה תומפסון, תומס אף. וילסון

מה קורה כאן: נער מתבגר בשם מרטי מקפליי נפגש עם חברו המדען "דוק" בראון בכדי לתעד ניסוי של מסע בזמן באמצעות מכונית דלוריאן. שיבוש לא צפוי מביא לכך שמרטי חוזר לבדו בזמן שלושים שנה אחורה וצריך את עזרתו של דוק הצעיר יותר בכדי לחזור לעתיד (שהוא ההווה של מרטי). בינתיים, מרטי מונע בטעות את הארוע שגרם להוריו להתאהב, דבר שעליו לתקן לפני שימחק מההיסטוריה.

למה הסרט הזה ברשימה: התלבטתי אם להכניס רק את הסרט הראשון, או את כל הטרילוגיה, מכיוון שאני אוהב את שלושת הסרטים. לבסוף נשארתי רק עם המקור כי בניגוד לשני המשכיו, הוא עומד לחלוטין בפני עצמו וכל הקישורים שנעשו לאחר מכן לארועים המתרחשים במהלכו, נכתבו בדיעבד. עדיין, זה סרט נהדר שלמרות צוות שחקנים לא אחיד ברמתו, עלילה שהכותבים עד היום נשאלים לגבי חורים בה ושחיקה רצינית בתרבות הפופ בשלושים ושבע השנים האחרונות, הצליח להישאר רענן ומספק גם בצפיה האלוהים יודע כמה. אולי זו הכימיה בין פוקס ולויד, או עצם העובדה שהסרט הוא התגלמות הדרך להסביר מדע פופולרי בלי לזלזל בצופים ובאותו הזמן גם לא לשעמם אותם. קשה לכתוב עלילה של מסע בזמן, במיוחד תחת לחצים של אולפנים בהוליווד. למרבה המזל, זמקיס את גייל ידעו מה הם עושים ובין סצנה איקונית לפרט ברקע שאולי התפספס בצפיה הראשונה, בחזרה לעתיד (וגם המשכיו) הוא סרט מלא בפרטים גלויים ונסתרים שהופכים את הסיפור למרתק ומבדר במיוחד.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאפקטים החזותיים, מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב, מועמד ל-5 פרסי באפטא, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, זוכה פרס הוגו, נבחר ב-2007 לשימור בידי ספריית הקונגרס

7. 12 קופים (ארה"ב, 1995)

במקור: Twelve Monkeys

במאי: טרי גיליאם

תסריט: דיוויד פיפולז, ג'נט פיפולז

שחקנים: ברוס ויליס, מדליין סטו, בראד פיט, כריסטופר פלאמר, דיוויד מורס

מה קורה כאן: אסיר בשם ג'יימס קול נשלח בחזרה לשנות התשעים של המאה ה-20 בכדי לחקור את הנסיבות סביב התפרצות נגיף קטלני שהכחיד את רוב האנושות ואלץ את השורדים לחיות מתחת לאדמה. ממעט הרמזים שיש לג'יימס, הוא יודע שקיים קשר לארגון מחתרתי בשם 12 קופים, אולם הגעה לשנה הלא נכונה מביאה לאשפוזו במוסד לחולי נפש. במוסד, הוא מכיר שני אנשים דרכם הוא מקווה להשלים את הפזל. האחת היא דוקטור קתרין ריילי שעובדת במוסד, והשני הוא בן עשירים מעורער בנפשו בשם ג'פרי גוינס.

למה הסרט הזה ברשימה: לא התכוונתי לדרג שני סרטים על מסע בזמן זה אחר זה, אבל ככה יצא. אולי כי זה קונספט שכאשר מבצעים אותו כראוי, יכול להוביל לתוצאות מרתקות. 12 קופים הוא הדוגמה שאני נוהג לתת לתסריט כמעט מושלם (כי אין מושלם באמנות). עם עלילה מפותלת שמכילה מספר טוויסטים ועדיין מצליחה לסגור את כל הקצוות החשובים בזמן. זהו שיעור בהחזקת מתח מבלי לגרוע מהאנושיות של הדמויות. ברוס ויליס בתפקידו הטוב ביותר ובראד פיט בתפקיד שגרם לו להילקח לראשונה ברצינות בידי מבקרים, הם חלק ממה שהופך את הסרט לכל כך מבדר ביעילותו. ג'יימס הוא הנסיון למצוא פתרון, ג'פרי הוא סוכן של כאוס וביניהם, דוקטור ריילי מנסה להוריד את כולם מהעץ, תוך שהיא מטפסת לכיוונם בנסיון לדבר בגובה העיניים. תחת הבימוי של טרי גיליאם, העולם הוא דיסטופיה הרבה לפני התפרצות המגפה, ואלה האנשים הקטנים שעוד עושים אותו איכשהו ראוי לרחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (שחקן משנה לפיט, עיצוב תלבושות), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, מועמד לדב הזהב בפסטיבל ברלין, זוכה פרס MTV לשחקן (פיט), מועמד לפרס הוגו

6. לאון (צרפת, 1994)

במקור: Léon: The Professional

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון

שחקנים: ז'אן רנו, נטלי פורטמן, גארי אולדמן, דני איילו

#leon the professional from Junk Food Cinemas

מה קורה כאן: לאון, מחסל מקצועי החי לבדו, לוקח תחת חסותו את מתילדה, ילדה בת 12 שכל משפחתה נרצחה. הוא מסכים ללמד אותה כיצד להיות מחסלת בכדי שתוכל יום אחד לנקום בשוטר המושחת שאחראי על הרצח, אולם הקשר בין לאון ומתילדה הולך ומתחזק ככל שהם מבלים זמן ביחד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם אי פעם הייתה דוגמה לתיאור עלילה שלא עושה צדק עם הסרט עצמו. ב-9 מתוך 10 מקרים, סיפור כזה על קשר שנבנה בין רוצח וילדה היה מוביל או לקומדיה מתאמצת, או לסיפור לוליטה שגורם לרוב הקהל לנוע בחוסר נוחות בכסא. לאון מכיל אלמנטים משני הצדדים, אבל עשוי מספיק בחוכמה בכדי להתרכז במה שבאמצע. יש סיטואציות מוזרות שנגרמות מן הסתם מנוכחות שני השותפים החריגים באותה דירה, והכניסה לגיל ההתבגרות משפיעה על מתילדה בדרכים לא מתוכננות. עם זאת, לוק בסון הצליח, בקאט התאטרלי של הסרט (יש גרסת במאי ארוכה יותר ופחות מוצלחת), ללכת בין הטיפות מבלי להירטב. דרוש כשרון בכדי לעורר הזדהות עם מישהו שמתפרנס מרצח ונטלי פורטמן, בתפקיד הראשון שלה בקולנוע, מראה כבר בגיל צעיר עד כמה היא מבינה את המורכבות הנדרשת מדמותה. היא לא מעיקה או נראית חסרת נסיון כמו שחקנים אחרים בגילה, אלא מצליחה לסחוב בעצמה את הכובד הרגשי של הסרט, תוך שז'אן רנו וגארי אולדמן מקיימים יחסי גומלין אירוניים בין רוצח המגן על החלשים ואיש חוק חסר רחמים.

פרסים בולטים: מועמד ל-7 פרסי סזאר, כולל לסרט הטוב ביותר

5. ספרות זולה (ארה"ב , 1994)

במקור: Pulp Fiction

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו, רוג'ר אברי

שחקנים: ג'ון טרבולטה, סמואל אל. ג'קסון, ברוס ויליס, אומה תורמן, וינג ריימס, הארווי קייטל, טים רות', אמנדה פלאמר

מה קורה כאן: מספר סיפורים המשתלבים זה בזה ומתרחשים סביב ארגון הפשע של מרסלוס וולאס. וינסנט וג'ולס נשלחים להביא מזוודה שנגנבה ממרסלוס בכל האמצעים הנדרשים. זוג שודדים מחליטים לשדוד דיינר לאור יום. וינסנט לוקח את אשתו של מרסלוס לבילוי שמסתיים הרבה פחות חלק מהצפוי. מתאגרף בשם בוץ' מנסה לברוח מהעיר לפני שמרסלוס עולה על עקבותיו, אבל נתקל בו באמצע הרחוב.

למה הסרט הזה ברשימה: קשה לחשוב על סרט יותר משפיע בשלושים השנים האחרונות מספרות זולה. טרנטינו שלב בין סטייל, הומור, שבירת הקיר הרביעי, אלימות גרפית, משפטי מחץ, נוסטלגיה, מחוות קולנועיות לא צפויות ופסקול פופי קליט, לטוויית רשת של סיפורים ודמויות שכולן קשורות ולא קשורות. כל הקונפליקטים הגדולים בסרט מבוססים על טעויות אנוש והפתרון הוא לא תמיד אלגנטי. היום, צורת הכתיבה והבימוי הזו נעשתה הרבה יותר מקובלת, אבל עדיין משווים את מי שבוחר בה לטרנטינו, כי הוא הראה לכולם איך לעשות את זה. הוא לא הראשון ששלב בין סיפורים, אבל אף אחד אחר לא הרשה לעצמו לעשות כזה בלגן על המסך ועדיין הצליח לצאת מזה בלי להסתבך ביומרנות של עצמו. ספרות זולה הוא שיעור בקולנוע שאינו מפחד להתנסות ועדיין מוכן להיות מבדר, רק לא בכל מחיר. זה מה שקורה כשבמאי עושה דברים לגמרי בדרך שלו וכולם מסכימים שזו הייתה הדרך הנכונה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט המקורי, זוכה גלובוס הזהב לתסריט, זוכה 2 פרסי באפטא (שחקן משנה לג'קסון, תסריט מקורי), זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לשלושה פרסי גילדת שחקני המסך, זוכה 2 פרסי National Board of Review (סרט, בימוי), זוכה 2 פרסי איגוד המבקרים של ניו יורק (בימוי, תסריט), זוכה 4 פרסי איגוד המבקרים של לוס אנג'לס (סרט, בימוי, שחקן לטרבולטה, תסריט), זוכה פרסי MTV לסרט ולקרב הטובים ביותר, נבחר ב-2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

4. מונטי פייתון והגביע הקדוש (בריטניה, 1975)

במקור: Monty Python and and the Holy Grail

במאים: טרי גיליאם, טרי ג'ונס

תסריט: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין

שחקנים: גרהם צ'פמן, ג'ון קליז, אריק איידל, טרי גיליאם, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, קרול קליבלנד, קוני בות', ניל אינס

מה קורה כאן: המלך ארתור מחפש אחר אבירים אמיצים שיצטרפו לאבירי השולחן העגול בטירתו קמלוט. כאשר הם מגיעים לקמלוט, הם מחליטים שמדובר במקום מטופש ויוצאים בשליחות אלוהים למצוא את הגביע הקדוש.

למה הסרט הזה ברשימה: התכוננו, כל ארבעת המקומות הראשונים שלי הם קומדיות. למרות שהוא לא במקום הראשון, מונטי פייתון והגביע הקדוש הוא הקומדיה האהובה עלי בכל הזמנים. היה לי קשה לצלוח אותו בתור ילד בגלל האלימות הרבה, אולם ברגע שהייתי מספיק גדול בכדי להתמודד עם הדם המזויף והאיברים הכרותים, מצאתי את עצמי מדקלם בהנאה כל שורה אפשרית בתסריט. זה כולל גם את כתוביות הפתיחה המופסקות מספר פעמים בגלל תרגום לשבדית שחורג מהטקסט המוסכם מראש. זה ההומור של מונטי פייתון במיטבו – אנרכיסטי, שובר שוב ושוב את הקיר הרביעי, נע בין מכובד לגס במהירות הבזק ועם זאת, יש בו משהו חכם. הרקע האקדמי של חברי הקבוצה עזר להם להפוך הפקה בתקציב נמוך במיוחד לאפוס היסטורי שצולם ברובו בפארק ציבורי ובטירה אחת בסקוטלנד שצולמה מזוויות שונות על מנת להיראות כמו מספר מיקומים שונים. הם מסוגלים בסצנה אחת לדון בפילוסופיה הפוליטית מאחורי הטענה של ארתור למלוכה, ובסצנה אחרת להתמודד מול האיום הקשה של המילה "ני". הסרט הזה היה היציאה הרשמית של מונטי פייתון ממערכוני "הקרקס המעופף" לקריירה קולנועית שעברה דרך שיתופי פעולה נוספים, והובילה עם הזמן למציאת קול עצמאי לכל אחד מהם.

פרסים בולטים: מועמד לפרס הוגו

3. מי הפליל את רוג'ר ראביט (ארה"ב, 1988)

במקור: Who Framed Roger Rabbit

במאי: רוברט זמקיס

תסריט: ג'פרי פרייס, פיטר אס. סימן

שחקנים: בוב הוסקינס, צ'רלס פליישר, קתלין טרנר, כריסטופר לויד, ג'ואנה קסידי

#animationedit from left me on the line

מה קורה כאן: בלוס אנג'לס של 1947, בלש פרטי בשם אדי וליאנט נשכר לעקוב אחר ג'סיקה ראביט, אשתו המצוירת של הארנב רוג'ר ראביט, שמתקשה לתפקד לאחרונה בזמן הצילומים. אדי שונא "טונים" (דמויות מצוירות) מאז שאחד מהם רצח את אחיו, אבל נאלץ לעבוד קרוב עם רוג'ר לאחר שזה מופלל ברצח והשופט דום האכזר מתכנן להוציאו להורג בעזרת חומר מיוחד.

למה הסרט הזה ברשימה: רוברט זמקיס הוא במאי שאוהב לקחת סיכונים. זה בולט גם בסרטים האחרים שלו ברשימה ("פורסט גאמפ" ו"בחזרה לעתיד"), אבל במיוחד במי הפליל את רוג'ר ראביט. הסרט משלב בין שחקנים בשר ודם לדמויות מצוירות כמעט בכל סצנה, על רקע תור הזהב של הסרטונים הקצרים. הוא לוקח את הכח הלא פרופורציונלי של בעלי האולפנים באותה תקופה, יחד עם הגזענות הגלויה של אותם ימים, ומתרגם אותה לתעשיה הפחות מתוקשרת של הסרטים המצוירים. מעבר לעבודת האפקטים המאוד יצירתית שנדרשה לשם כך, הדבר הצריך תיאום בין אולפנים שלרוב לא אוהבים לחלוק זמן מסך זה עם זה והכי חשוב, לגרום לטונים להראות אמיתיים. הדבר הושג בזכות שילוב בין משחק מצוין של בוב הוסקינס, שמצליח להישאר רציני גם בנסיבות הכי פרועות, לבין כתיבה שמציגה את הטונים כשחקנים לכל דבר, הסובלים מאפליה בתעשיה (ומחוץ לה) ונמצאים תחת לחצים לספק את הסחורה כמו כל הכוכבים. הבחירה לשדך בין רוג'ר, ארנב מטופש שמומחה בלחטוף מכות בצורה מצחיקה, לבין ג'סיקה, פאם פאטאל כל כך קלאסית שהיא תמיד לובשת אדום, מראה עד כמה חשוב היה לאפשר לאופי לשחק תפקיד. ראינו שילוב בין אנימציה לשחקנים אנושיים לפני כן ("מרי פופינס", "המיטה המעופפת") וגם אחרי ("עולם מגניב", "ספייס ג'אם", "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה"), אבל אף סרט לא יצר את התחושה שהשניים חולקים עולם כמו סרטו של זמקיס (אם כי צ'יפ ודייל הכי קרובים לזה). מי הפליל את רוג'ר ראביט הוא פילם נואר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל מתיחס ברצינות מלאה לבניית העולם שלו.

פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי אוסקר (עריכה, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים ופרס מיוחד), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

2. האחים בלוז (ארה"ב, 1980)

במקור: The Blues Brothers

במאי: ג'ון לנדיס

תסריט: דן אקרויד, ג'ון לנדיס

שחקנים: דן אקרויד, ג'ון בלושי, קאב קאלוויי, קארי פישר, הנרי גיבסון, ג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, ריי צ'רלס, סטיב "הקולונל" קרופר, דונאלד "דאק" דאן, מרפי דאן, וילי "טו ביג" הול, טום "בונז" מלון, "בלו לו" מריני, מאט "גיטר" מרפי, "מיסטר פביולוס" אלן רובין

מה קורה כאן: אלווד בלוז אוסף את אחיו ג'ייק שהשתחרר מהכלא והשניים נוסעים לבקר בבית היתומים בו גדלו. כשהם מגלים שבית היתומים עומד להיסגר בגלל חובות, השניים מקבלים השראה שמימית ומחליטים להקים מחדש את הלהקה הישנה שלהם על מנת לגייס כסף להצלת בית היתומים. על הדרך, הם מצליחים לרכוש מספר אויבים ולגרום ללא מעט נזק למכוניות.

למה הסרט הזה ברשימה: אני אוהב בלוז. למדתי לרקוד בלוז במשך כמה שנים, מה שהביא אותי גם ללמוד על ההיסטוריה של הז'אנר, אבל עוד לפני כן, משהו במוזיקה הזו מאוד קסם לי. יתכן והאחים בלוז הם חלק מהסיבה. אם "מונטי פייתון והגביע הקדוש" הוא הקומדיה האהובה עלי, האחים בלוז הוא ללא ספק הסרט המוזיקלי האהוב עלי. הכרתי חלק מהמוזיקה בסרט עוד לפני שראיתי אותו, אבל גם על מה שלא שמעתי לפני, נדלקתי מהאזנה ראשונה. לא סתם רואים בסרט הזה גורם ישיר להתעניינות מחודשת בקריירה של המוזיקאים המשתתפים בו בתפקידי משנה. גם לא מזיק שהכל נעטף בהומור פרוע שמשלב בין מרדפים במהירות גבוהה, לבין קור הרוח של הדמויות הראשיות וההומור הפיזי של אקרויד ובלושי שידעו יותר טוב מכולם על הסט מה יוצר את הקסם מול המצלמה. שני השחקנים הראשיים היו כמו אחים במציאות ולטשו את הדמויות בתכנית "סאטרדיי נייט לייב" ובהופעות חיות מול קהל. הם היו האחים בלוז עוד לפני שהסרט נכתב וזכו לסיוע מג'ון לנדיס שהיה בשיאו בהפיכת הצמד הבימתי לארוע קולנועי בלתי נשכח.

פרסים בולטים: זוכה פרס עורכי הסאונד של ארה"ב, נבחר בשנת 2020 לשימור בידי ספריית הקונגרס

1. הנסיכה הקסומה (ארה"ב, 1987)

במקור: The Princess Bride

במאי: רוב ריינר

תסריט: ויליאם גולדמן

שחקנים: קרי אלווס, רובין רייט, מנדי פטינקין, אנדרה הענק, וולאס שון, כריס סרנדון, כריסטופר גסט, בילי קריסטל, קרול קיין, פרד סאבאג', פיטר פאלק

מה קורה כאן: סבא מגיע לביקור אצל נכדו החולה ומתחיל להקריא לו ספר, תוך שהוא מדלג על הקטעים המשעממים. הסיפור עוסק בבאטרקאפ היפהפיה שמתאהבת בנער החווה וסטלי. שנים לאחר שאהובה יצא לים ולא שב, באטרקאפ מסכימה להתחתן עם נסיך, אולם היא נחטפת לפני החתונה בידי שלושה שכירי חרב. השלושה מגלים במהרה כי הם בעצמם נרדפים בידי אדם מסתורי הלבוש בשחור.

למה הסרט הזה ברשימה: למי שמכיר אותי, זו הבחירה הצפויה ביותר הרשימה. הנסיכה הקסומה הוא הסרט האהוב עלי בכל הזמנים והחזיק במקום הראשון מאז הפעם הראשונה בה ערכתי רשימה שכזו, לפני כמעט עשרים שנה. זה מסוג הסרטים שגדלים איתם, למרות שלא מעט אנשים שצפו בו לראשונה בגיל מבוגר, גם מאוד אוהבים אותו. זה הסרט שמאחד בין דורות במשפחה שלי. סרט שבזכות הרצאה עליו הצלחתי למלא את האולם הגדול בסינמטק תל אביב. סרט שבמהלך פאב קוויז שהוקדש בלעדית לו, המנחים השתעשעו מכך שכל הפאב עשה ספונטנית תנועה של שחיית כלב בנסיון לענות על שאלה. סרט שאני עדיין מגלה פרטים מרתקים על מאחורי הקלעים שלו כי הבמאי והשחקנים מוסיפים לדבר עליו בהנאה. סרט שלמרות הצלחה פושרת בקופות, הפך עם השנים לאחד המצוטטים והאהובים ביותר. הוא שנון, מרגש, משוחק היטב, מצחיק, מותח ומציע משהו לכולם. הושקעה הרבה עבודה בלהפוך את קרב החרבות שבו לאחד מהטובים שאי פעם צולמו. התסריטאי ויליאם גולדמן, שכתב גם את הספר עליו הסרט מבוסס, למעשה נאלץ להרחיק את עצמו מהסט בגלל שהתחיל להתפלל בקול לשלומן של הדמויות. כמעט כל הסרטים ברשימה נעשו עם הרבה אהבה, אבל הנסיכה הקסומה שובר שיאים בכמה שהקהל מחזיר לו אהבה בעקביות, ואני לא יוצא דופן בכך. זה לא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין דבר כזה, הכל עניין של טעם. זה גם לא סרט פורץ דרך באופן מיוחד, או כזה שאתגר מחדש את כללי המשחק. זה כן הסרט האהוב עלי בכל הזמנים ועל כך מבוססת כל הרשימה הזו.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לשיר המקורי, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, זוכה פרס הוגו, נבחר בשנת 2016 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: הגיבור

הערה חשובה:

פוסט זה מכיל ביקורת על סרט שנמצא כיום במאבק משפטי בין הבמאי/תסריטאי אסגאר פרהאדי לבין תלמידתו לשעבר, הבמאית אזדה מסיחזאדה. לטענת מסיחזאדה, פרהאדי גנב אלמנטים רבים בהם השתמשה בסרט תעודי על האדם שהיה ההשראה ל"הגיבור" מבלי לתת לה קרדיט ראוי. פרהאדי, מצדו, טוען כי נשען על פרטים שהתפרסמו גם במקורות אחרים ושבכל אופן, מסיחזאדה חתמה על מסמך לפיו היא מוותרת על הזכויות לרעיון. עורך הדין של מסיחזאדה טוען שאין למסמך תוקף חוקי. פרהאדי תבע אותה על הוצאת דיבה, היא תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים ובית המשפט עדיין דן בנושא.

בביקורת, אני מתייחס ל"הגיבור" בתור סרטו של פרהאדי, אולם אין בכך התעלמות מטענותיה של מסיחזאדה על התנהלות לא ראויה סביב ההפקה.

לא קל להיות במאי באיראן. אין לי מושג איך זה להיות איראני באופן כללי, בהעדר עדויות לא מוטות בנושא, אבל ידוע שספציפית, לבמאים קשה כרגע. בזמן שביקורת זו נכתבת, לפחות שלושה במאים איראניים בעלי שם בינלאומי יושבים בכלא מאחר והממשלה לא אוהבת את עבודתם. זו לא סתם ביקורת בסגנון "הסרט שלך כל כך גרוע שאתה צריך לשבת בכלא", אלא צנזורה מאוד חריפה שמופעלת לאחרונה בעוצמה גבוהה מהרגיל. ג'פאר פנאהי, מוחמד רסולוף ומוסטפא אל-אחמד הם בוודאי לא היחידים שנעצרו באיראן בשל יצירת תכנים פרובוקטיביים לטעם השלטון, אבל הם בהחלט היותר מפורסמים. במיוחד פנאהי, שעלול להישפט לשש שנות מאסר, בזמן שסרטו החדש התקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה.

מי שלמזלו מסוגל כרגע להעלות שאלות בלי להיעצר על כך, הוא אסגאר פרהאדי. מצד אחד, סרטיו של פרהאדי, כולל סרטו החדש יחסית "הגיבור", מעמידים את הרשויות באור ביקורתי ומאתגרים נורמות חברתיות ודתיות בכל הנוגע להשפעה שלהן על האזרח הקטן. מצד שני, אחרי שני פרסי אוסקר ואין ספור פרסים במסגרות אחרות, מדובר במישהו שיהיה לממשלה מאוד קשה להחזיק במעצר מבלי שישמו לב להעדרו. הוא לא יוצא נגד האסלאם, או מתייחס לממשל האיראני כמושחת, אבל יש בסרטים שלו תמיד משהו שרומז שהדברים יכולים להתנהל בצורה הרבה יותר טובה.

הגיבור שבשם הסרט הוא ראחים סולטני, אדם שנשפט למאסר לאחר שלא הצליח להחזיר חוב כספי לגיסו לשעבר. כעבור שנתיים, ראחים יוצא לחופשה במהלכה חברתו מוצאת תיק עם מטבעות זהב ומציאה למכור אותם על מנת לשלם את החוב ולהשתחרר מהכלא. השניים מגיעים לחנות לשם הערכת מחיר, אולם ראחים נתקף יסורי מצפון ומחליט לא למכור את המטבעות שבוודאי מאוד חסרים למישהו. הוא תולה מודעות לפיהן נמצא תיק ומשאיר את מספר הטלפון של הכלא למקרה והבעלים המקוריים יראו זאת.

כאשר אישה מגיעה לבית אחותו של ראחים בכדי לקחת את התיק האבוד, הסיפור יוצא לתקשורת וראחים הופך לגיבור מקומי בעיר, כמי שעמד בפיתוי והשיב את האבדה. בעוד מנהלי הכלא ומשפחתו של ראחים שמחים להשתמש בסיפור על מנת לשפר את מעמדו בעיני החברה ולעזור לו לגייס כסף ולמצוא עבודה בכדי שיוכל לשלם סוף סוף את החוב, האיש שמחכה לכסף לא מרוצה. הוא חושד שהושמטו כמה פרטים חשובים מהסיפור ויחד איתו, אנשים נוספים מתחילים לתהות מי האישה המסתורית שהגיעה לאסוף את התיק.

אסגאר פרהאדי הוא אחד מבמאי המתח הטובים ביותר בעולם, זאת למרות שסרטיו נחשבים לרוב לדרמות חברתיות. זה לא כמו שג'ורדן פיל עוסק בביקורת על היחס לאפרו-אמריקאים, אבל הסרטים שלו הם בברור סרטי אימה, או שדיסני פועלים למען אינקלוסיביות, אבל בברור מאשרים רק דמויות שתואמות את המוצרים הנלווים. אצל פרהאדי, לא יודעים שמדובר במותחן עד שכבר נמצאים עמוק בסיפור. זו גם לא הפואנטה שלו, הוא באמת מביים דרמה עם אמירה חברתית. פשוט על הדרך, הוא גם סוג של היצ'קוק מודרני.

הגיבור אינו שונה מהבחינה הזו. הרעיון בעלילה הוא להציג עד כמה מתעסקים בשאלה מי מרוויח ממעשה טוב או רע, מאשר להתיחס למעשה עצמו. אין לראחים כוונות רעות מאחורי השבת האבדה, אבל עצם העובדה שעשה זאת בזמן שהוא בחובות, כשהוא נמצא במערכת יחסים סודית, וצפוי לחזור לכלא, מעלה שאלות. כמו הסרטונים ביוטיוב שמבקשים תרומה לילדים חולים. ברור שהייתי רוצה לעזור, אבל אתם באמת חושבים שבחמש שניות האלה הצלחתם להיראות יותר אמינים מהאיש בצומת שצולע כל פעם על רגל אחרת? אולי אתם באמת מפנים תרומות לעזרה לילדה בסרטון, אולי אתם עוזרים לעוד ילדים, אולי האיש הצולע באמת לא מצליח להתקיים אחרת, אבל יש ממש מעט זמן עבור מי שמביט מהצד להכריע אם זו אמת או שקר.

במצב הזה ראחים מוצא את עצמו. הוא מוכתר כגיבור כי לא עבר על החוק, אבל גם מפקפקים באמינותו כי עבר על החוק בעבר. קשה להבין איך אדם כל כך נחמד וטוב לב הגיע לכלא, חוץ מהאפשרות שכל מי שסמך עליו עם כסף בעבר, דפק אותו. אז למה בעל החוב רומז כל הזמן שיש צד של ראחים שאנשים לא מודעים אליו? למה עד כדי כך חשוב לו לקבל את הכסף בחזרה, שהוא מוכן שקרוב משפחה לשעבר ישב בכלא במקום למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד?

פרהאדי לא ממהר לספק תשובות ואני מעריך אותו על כך. העניין בסרט אינו קשור רק בשאלה מה באמת קורה מאחורי המקגאפין שהוא התיק שנמצא, אלא באופן בו אנחנו הצופים, כמו הדמויות בסרט, בוחרים להאמין לגרסה של המציאות שיותר מתאימה להנחה המוקדמת שלנו. אם ראחים נראה לכם לא אמין מהתחלה, תרצו לראות אותו נופל, בעוד אלו מכם שמאמינים בחפותו, תקוו לסיפור גאולה מרומם לב. אני מצאתי את עצמי באמצע. קשה לי לסמוך על מישהו שמסוגל לחייך כשיש לו סוד גדול להסתיר, אבל באמת שלא נראה שעצם ההימצאות של ראחים בכלא היא הכרחית.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה, כולל אלה שמגלמים פקידים אפורים ומשביתי שמחות, דמות שנראה שפרהאדי אוהב במיוחד לכתוב. בעיקר מצטיין מוחסן טנבאנדה המגלם את באהרם, לו ראחים חייב כסף. אף על פי שהוא מעביר את רוב הסצנות בהשתתפותו בנזיפה מאחורי זקנו, טנבאנדה יודע להעביר בצורה אמינה את חוסר האמון של באהרם. הוא לא סומך על ראחים, או על מי שנראה שמשתתף בחגיגה, אבל יודע לשמור על קור רוח עד לנקודה הנכונה, בה כבר אין לו סבלנות למה שהוא תופס כבולשיט.

יש בדיחה ישנה על אדם מאמין שטובע בים ומסרב לעלות על הסירה של המציל, כי הוא יודע שאלוהים יעזור לו. לאחר מכן, הוא מסרב לעלות גם על ספינה של משמר החופים ועל מסוק בדיוק מאותה סיבה. כשהוא מת, הוא שואל את אלוהים מדוע הניח לו לטבוע ואלוהים עונה "שלחתי מציל, שלחתי ספינה, שלחתי מסוק, אבל אתה לא עולה, בן אדם." זו הגישה של פרהאדי לסיפור של ראחים. הרבה בלגן היה נחסך לו היה מנצל את ההזדמנויות לפניו, אבל מרוב נסיון לצאת הכי צדיק שאפשר, הוא רק מסתבך. אפשר לראות בכך השתקפות של החברה האיראנית והרשויות. אנשים מתלוננים, אבל לא מנצלים את ההזדמנות לעשות משהו. גיבורים מוכתרים ברשתות חברתיות ובתקשורת על בסיס יומיומי, כאשר רובם לא מבקשים להיות כאלה. גופים ציבוריים משתמשים בסיפור של ראחים כשהוא נוח להם, ומתנערים מאחריות כשלא. היחיד שנשאר נאמן לעקרונות הוא באהרם ואף אחד לא מקשיב לו, כי הוא לא זה שהוכתר כגיבור. זה לא שהסרט הולך לזעזע משהו ברחובות שיראז, אבל לא כל אחד היה יכול להציג את החוק והרשויות בצורה כל כך צבועה ולצאת מזה חלק. פרהאדי, לפחות עד הודעה חדשה, מצליח.

ביקורת: פשעי העתיד

דיוויד קרוננברג הוא במאי בעל מסלול קריירה מאוד מוזר. ראשית, בסס את עצמו כבמאי של סרטי מדע בדיוני ואימה שמוכר בעיקר לקהל קטן. אחרי כעשור של סרטים הבוחנים את גבולות המיניות והכאב האנושיים, ביים סרט מרוצים שדווקא אותו הוא מחשיב לסוג של פרויקט חלומות. אחרי זה, חזר לעולם המד"ב והפחד, כולל שובר הקופות "הזבוב", ואז שוב החליף נתיב. חרף המוניטין שלו כמאסטר של סרטי אימה, קרוננברג העביר את שלושת העשורים הבאים כשהוא מביים בעיקר דרמות פסיכולוגיות. רובן עם המגע האופייני והדי קינקי שלו, אבל חוץ מ"ארוחה ערומה" ו"אקזיסטנס", לא נגע שוב בדברים המתרחשים במציאות שונה משלנו.

אולי זה מסביר למה "פשעי העתיד" ישב אצלו כל כך הרבה זמן מבלי להיכנס לשלב ההפקה. התסריט נכתב במקור ב-2003, אבל קרוננברג עצמו חש שאינו טוב מספיק, סוג של מיאוס מסוג הסרטים שאפיינו את תחילת הקריירה שלו. לכאורה, זו הייתה בחירה נבונה. קרוננברג של המאה ה-21 הוא כבר לא יוצר של בי-מוביז שרק קהל נישתי שם לב אליהם. הוא הפך לאהוב המבקרים שמעריכים את הקצב האיטי והחקירה המעמיקה של נפש האדם בעבודתו. הוא עבר לעבוד עם כוכבים, לא עם שחקנים מוכרים בקושי. הוא נוכחות קבועה בפסטיבלים וגם מי שפחות מתחבר לעבודתו, מודה שמישהו אחר היה מסתבך עוד יותר עם הסיפור. רק שנדמה שגם מזה, די נמאס לו.

פשעי העתיד, שאינו קשור לסרט באותו השם שקרוננברג ביים ב-1970 (הוא איש מוזר שכזה), הוא הסרט הראשון שהקנדי המתוסבך מביים מזה שמונה שנים. זה לא שישב בחוסר מעש בינתיים. מאז "מפות לכוכבים" שיצא ב-2014, הוא ביים סרט קצר, הופיע בסרט קצר אחר שביימה בתו והוציא ספר. החלו שמועות על כך שהוא פורש מקולנוע בעקבות קשיים להשיג מימון לסרטיו, אולם יתכן ופשוט היה צריך הפסקה. אמנם כיום סרט מד"ב שעוסק באימת-גוף אינו מזעזע ופורץ דרך כפי שהיה לפני חצי מאה, אולם עכשיו זה פחות נתפס כנסיון להיות שונה ומיוחד ויותר כחזרה של יוצר מוערך למקורות אותם זנח. בין אם מדובר בתחילתו של קאמבק, או בסרטו האחרון של קרוננברג, נראה שיש פה סגירת מעגל.

העלילה מתרחשת בשנה לא ברורה בעתיד. המין האנושי פתח חסינות לכאב פיזי ולזיהומים, מה שהפך את מקצוע הניתוח להרבה פחות מסוכן. עדיין נדרש ידע טכני בכדי לערוך ניתוחים, אולם ללא הפחד מהעדר סניטציה, כל אחד עם הכלים המתאימים יכול לעסוק בכך. כתוצאה מזה, ניתוחים הפכו לצורת אמנות ויש שאפילו רואים בהם חוויה מינית. קהל מתכנס בחלל סגור על מנת לצפות באנשים עוברים הליכים שונים, או מדגימים או תוצאותיהם של אותם הליכים, כמו תוספת של אוזניים על כל הגוף, או ניתוח פלסטי שמטרתו לכער במקום לייפות.

האמן המפורסם ביותר בתחום הוא סול טנסר, שגופו מגדל איברים פנימיים באופן ספונטני, מבלי שיש להם תפקוד ברור. כאשר הוא מרגיש מוכן, סול מארגן מופע עם שותפתו קפריס והיא מסירה את האיבר היחודי לעיני הקהל וללא הרדמה. הממשלה, שחוששת מהאפשרות שהשלב הבא באבולוציה עלול לצאת משליטה, מנסה ליצור רישום של אנומליות גופניות בעזרת סוכנות כל כך סודית, שהיא רשמית עדיין לא קיימת. שני פקידים מטעם הסוכנות מנסים להבין את מניעיהם של סול וקפריס, בעודם מסוקרנים בעצמם מהעולם החדש של "יופי פנימי". במקביל, נגש אל סול אדם המבקש ממנו לערוך מופע בו יבצע נתיחה בבנו שנרצח, תוך הבטחה שימצא שם דברים שטרם נראו. הדבר מעלה דילמה מוסרית עבור סול, מאחר וזה דבר אחד להשתמש בגוף של עצמו כקנבס, אבל סיפור אחר לגמרי לנצל מוות של ילד לשם משיכת קהל.

הרעיון מאחורי פשעי העתיד מזכיר סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו אדם בודד צריך להחליט באיזה צד הוא נמצא בוויכוח בין טובת הכלל לבין זכות היחיד. ההבדל הוא שכאן אין שאלה מה אמיתי ומה לא, אלא איפה עובר הגבול במציאות שמשתנה ללא הרף. האם החופשיות בה מבוצעים ניתוחים היא אפנה חולפת, או אמנות של ממש? האם יש לממשלה זכות לנסות ולמנוע את השלב הבא באבולוציה והאם אבולוציה צריכה להתרחש מעצמה, או שמותר להתערב בה? סול לא צריך להכריע בעצמו בשאלות האלה, אבל הוא כן עד למאבק שנמצא בחיתוליו בין תומכי גישות שונות, ומשמש כלשון מאזניים ביניהם. הוא אזרח שומר חוק שלא מעוניין לפגוע באיש או להסתבך שלא לצורך. יחד עם זאת, סול מבין שהוא לא אדם רגיל ושיש לו תכונה שאחרים מרותקים מעצם קיומה. כך הוא הכיר את קפריס, כאשר עבדה כמנתחת בבית חולים והבחינה בסודות החבויים בתוך גופו. היא גם הייתה רוצה להיות מיוחדת, אבל צריכה להסתפק בתאטרליות מזויפת במקום לפתוח את גופה לעיני כל.

כמתבקש מסרט של קרוננברג, פשעי העתיד אינו פשוט לצפיה. גם הסרטים הפחות ביזאריים שלו מכילים סצנות לא נוחות ודמויות שמתנהגות בצורה מטרידה, אז אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט המציג חיטוט באיברים פנימיים מול המצלמה. מה שמוזר, ופה נמצא המגע המוכר של הבמאי, זה שלא נראה כאילו משהו בכל ההתנהלות הזו אמור להגעיל או לזעזע. נראה שקרוננברג באמת מאמין שגוף האדם הוא עולם מרתק שכדאי להתבונן בו מקרוב ולחקור את סודותיו. בגלל זה, כשדמויות משוות בין ניתוחים לסקס, הן למעשה משדרות משיכה לגוף המחולל ומתחרמנות מדקירות באיברים לא חיוניים. זה הגיוני כשחושבים על כך שהאנשים בעולם של הסרט לא מכירים תחושה של כאב פיזי, אז חתכים נתפסים אצלם כגירוי עצבי חזק במיוחד. מה גם שאפשר והסרט הוא כולו משל לתהליך שהחברה עוברת בכל הנוגע לקבלתם של מגדרים נוספים, דבר המרתיע שמרנים שרואים בכך סטיה וסכנה לסדר הקיים, אך מקובל לחלוטין בעיני מי שמוכן לתת צ'אנס או לפחות לא לעמוד בדרך לשינוי.

האינטנסיביות בה הדמויות האחרות מתנהלות, הופכת את סול טסנר לאחד התפקידים המוצלחים ביותר שוויגו מורטנסן גלם. לכאורה, הוא לא עושה משהו מיוחד, מעבר לגניחות וכחכוחים לא נעימים לאוזן כאשר הוא מתקשה לבלוע. עם זאת, דווקא העדר ההתלהבות הוא מה שגורם לו לבלוט על פני הרקע. אם כל שאר השחקנים צריכים להביע קושי לשלוט בעצמם בנוכחות סול (וזה כולל את קריסטן סטיוארט שמתברר שמסוגלת גם למשחק מוגזם), האדם בעל ההבעה האחת הוא מלך. כשכולם מסונוורים מהלא נודע, זה שעוצר ושואל שאלות הוא האדם המעניין ביותר.

דיוויד קרוננברג עשה בחירה עיצובית מעניינת, אבל לא זרה לו במיוחד. למרות שהעלילה מתרחשת בעתיד, הטכנולוגיה היא מיושנת באופן בולט לעין. אין טלפונים חכמים, אין מחשבים, אין אפילו מכוניות. בעוד הסרט מכיל מכשירים שנועדו לסייע לגוף בביצוע פעולות גופניות באופן מותאם אישית, לכל הטלוויזיות מסכים עבים בשחור-לבן, הטלפונים הם עם קו ביתי, מידע נשמר בקלסרים ונראה שסול מגיע לכל מקום ברגל. בנוסף, המבנים השונים מאופיינים בקירות חשופים ומאובזרים בקופסאות מתכת חלודות. אני לא יודע מה קרה למין האנושי בדרך לנקודה על ציר הזמן בה הסיפור מתחיל, אבל זה כנראה לא היה משהו טוב במיוחד.

עבור מי שאוהב את הסגנון של קרוננברג, פשעי העתיד הוא חזרה מוצלחת לשורשים. סיפור מד"ב פילוסופי שמעורר שאלות חשובות ואז מפנה את המצלמה לסצנה מינית שמרגישה חודרנית מדי. ככל שנחשף יותר מידע, הסיפור נעשה יותר מורכב ונראה שהכוונה הייתה לעודד את הצופים להמשיך ולדון בנושא אחרי הצפיה. אם זה לא הטעם שלכם, כנראה שתנועו בין שעמום לחוסר נוחות. לא שאני חושב שקרוננברג מנסה לזעזע כאן במיוחד, אבל הוא בהחלט עוסק באחד הטבויים האחרונים שהקולנוע המודרני נמנע מהם – ניתוחים שאינם מצילי חיים. מבחינתי, הסרט אכן מעלה נקודות מעניינות, אבל אף אחת היא לא בנושא שבאמת מטריד אותי כיום. זה יותר ניסוי מחשבתי מאשר עלילת מסתורין ולא הכל חכם כפי שהבמאי רוצה להאמין. עם זאת, השילוב בין המשחק של ויגו מורטנסן, פסקול מוזיקלי משובח של האוורד שור, עיצוב אמנותי מרתק וסיפור מקורי בהרבה מסרט המד"ב הממוצע, מצדיקים צפיה עבור בעלי קיבה חזקה וראש פתוח (גם מילולית).

סרטים בולטים בפסטיבלי סוף הקיץ – מהדורת 2022

ב-31 בספטמבר 2022, יפתח רשמית פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ונציה ה-79 במספר. שמונה ימים לאחר מכן, יפתח פסטיבל הקולנוע הבינלאומי טורונטו בפעם ה-47 בתולדותיו. בדיוק באמצע, יצא לדרכו גם פסטיבל הסרטים טלורייד, שנוסד שנתיים לפני שכנו המפורסם יותר מהצפון. בעשור וחצי האחרונים, הפכו שלושת הפסטיבלים האלה לתחנה חשובה בדרך לאוסקר ולשאר פרסי סוף השנה. רבים מהסרטים שעתידים להפוך לשחקנים משמעותיים במרוץ יוקרנו לראשונה בוונציה, טלורייד או טורונטו ויתחילו משם את דרכם לקראת הפרסים הנוצצים של האקדמיות, הגילדות ותאי העיתונאים השונים. גם אם הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לא יוקרן בהם, חלק נכבד ממתחריו יעשו זאת.

הנהלת פסטיבל טלורייד נוהגת לשמור בסוד את רשימת הסרטים שיוקרנו במהלכו עד לרגע האחרון, אבל מוונציה וטורונטו כבר התקבלו רשימות מפורטות ומאוד מסקרנות של בכורות צפויות. בפוסט הזה, אסקור את השמות היותר בולטים, שיכול מאוד להיות שאחד מהם יוכתר בסופו של דבר בידי האקדמיה בתואר הסרט הטוב של 2022.

רעש לבן – סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה. נואה באומבך מביים עיבוד לספרו של דון דלילו באותו שם, העוסק בפרופסור ומשפחתו שנאלצים לפנות את ביתם בעקבות תאונת רכבת המשחררת חומר רעיל לאוויר באזור. לא קראתי את הספר, אבל ממה שהבנתי, המבנה שלו אינו סינמטי במיוחד, מה שדווקא מסתדר עם סגנון הכתיבה של באומבך. למרות שהיו שמועות על כך שהפרויקט מתעכב, הוא הושלם בזמן וצפוי לעלות בנטפליקס בהמשך השנה.

השחייניות – פסטיבל טורונטו יפתח עם סרטה של הבמאית סאלי אל חוסייני אודות האחיות יוסרה ושרה מרדיני. שתיהן נמלטו עם משפחתן ממלחמת האזרחים בסוריה ועזרו לדחוף בשחיה את הסירה בה שטו עם פליטים נוספים, כאשר נתקעה בלב ים. יוסרה השתתפה בשתי האולימפיאדות האחרונות כחלק מנבחרת הפליטים. את האחיות יגלמו נטלי ומנאל עיסה וצוות השחקנים כולל גם את עלי סולימאן הפלסטיני-ישראלי.

הבאנשיז של אינישרין – על סמך הטריילר, סרטו החדש של מרטין מקדונה עוסק בשני חברים שהקשר ביניהם נפסק כשלאחד מהם נמאס מהשני, עד כדי כך שהוא מבטיח לחתוך לעצמו אצבע אם ימשיך לדבר אליו. מקדונה כבר ביים את קולין פארל וברנדן גליסון ב"ברוז'" המצוין, וזכה בפרסים גם בוונציה וגם בטורונטו על "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". אי אפשר לדעת למה לצפות מסרטו החדש, אבל סביר להניח שיהיה שנון ומלא בניבולי פה כמו קודמיו.

ברדו – שמו המלא של הסרט הוא "ברדו (או כרוניקה שקרית של חופן אמיתות)", מה שמזכיר את "בירדמן", סרט אחר של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ששמו המלא ארוך במיוחד. לא ידוע הרבה על העלילה, פרט לכך שהיא עוסקת בבמאי סרטים תעודיים שחווה משבר קיומי לאחר שהוא חוזר לביתו. זה סרטו הראשון של איניאריטו בספרדית מאז "ביוטיפול" מ-2010 ובזמן שעבר, הספיק לזכות בחמישה פרסי אוסקר בקטגוריות שונות, כולל שתי זכיות רצופות בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר.

בלונד – סרט מעורר מחלוקת עוד לפני שהופץ. אנדרו דומיניק ביים סרט בערך ביוגרפי על מרילין מונרו, המציג את הניגוד בין חיי הזוהר הציבוריים לבין חייה הפרטיים הקשים. למרות שהסרט כנראה יקום או יפול על ההופעה של אנה דה ארמס בתפקיד הראשי, כבר עכשיו ידוע ש"בלונד" יפלג את דעת הקהל. הוא נרכש להפצה בידי נטפליקס ויהיה הסרט הראשון עם דרוג גיל למבוגרים בלבד שיופץ בשרות סטרימינג גדול.

עצמות והכל – ללוקה גואדנינו יש פילמוגרפיה קצת מוזרה. רוב הסרטים שעשה עוסקים ברומנטיקה בצורה כזו או אחרת. ואז הוא ביים רימייק לסרט האימה "סוספיריה", ככה משום מקום. "עצמות והכל" הוא הצעד המתבקש הבא: סרט אימה רומנטי. הסיפור עוסק באישה וגבר שחיים בשולי החברה ומתאהבים, אולם מוסיפים להיות רדופים בידי העבר האפל שרצו להשאיר מאחור.

הבת הנצחית – הבמאית ג'ואנה הוג הפכה בשנים האחרונות לחביבת המבקרים, בעיקר בזכות שני סרט "המזכרת" שלה. סרטה החדש הוגדר במשך זמן מה כפרויקט סודי, כאשר מה שידוע לפני הבכורה בפסטיבל ונציה זה שמדובר בסיפור על אישה ואמה הזקנה החוזרות לבית המשפחה שהפך למלון ומסתיר בתוכו סודות. אני מתחיל לראות מוטיב חוזר בין הסרטים השנה.

הבן – החלק השני בטרילוגיה של פלוריאן זלר, שהחל את המעבר מהתאטרון לקולנוע לפני שנתיים עם "האב". הסרטים אינם קשורים זה לזה מבחינה עלילתית, אולם הם עוסקים במשפחות שצריכות להתמודד עם שינוי לא רצוי. במקרה הזה, יו ג'קמן מגלם איש משפחה שנמצא בפרק ב', כאשר אשתו לשעבר ובנו המתבגר חוזרים לחייו. בסרט משתתפים גם ונסה קירבי, לורה דרן, זן מקגרת' ואנתוני הופקינס, שזכה באוסקר על שיתוף הפעולה הקודם עם זלר.

טאר – לקח לטוד פילד 16 שנים לחזור עם סרט שלישי אחרי הדרמות המשפחתיות "בחדר המיטות" ו"ילדים קטנים". לא הרבה ידוע על העלילה, פרט לכך שהסרט עוסק בחייה של לידיה טאר, מנצחת מוערכת בגילומה של קייט בלנשט. בהתחשב ביכולת של פילד להוציא משחקנים הופעות חזקות, בטוח להמר שלפחות על המשחק של בלנשט ידברו עוד הרבה לקראת סוף השנה.

הלוויתן – זוכרים את ברנדן פרייזר? לפני עשרים שנה, הוא היה כוכב, חתיך, כריזמטי, שרירי ומספיק מודע לעצמו בכדי להופיע גם בתפקידים קומיים. שורה של בעיות אישיות ובריאותיות, שחלקן נגרמו ישירות מפציעות שחווה במהלך צילומים ומיחס של מפיקים אליו כחתיכת בשר, גרמו לו להיעלם מעין הציבור למשך זמן מה. הוא היה אמור לחזור עם תפקיד נבל ב"באטגירל", אבל הסרט הזה נגנז, אז "הלוויתן" של דארן ארונופסקי ישמש כקאמבק האמיתי של פרייזר. הוא מגלם כאן אדם הסובל מעודף משקל שנטש את משפחתו כאשר החל במערכת יחסים עם גבר, וכעת מנסה לחדש את הקשר עם בתו המתבגרת (סיידי סינק). סרטים שארונופסקי רק מביים ולא כותב בעצמו נוטים לזכות לתגובות חיוביות יותר מהקהל, אז יש משהו מעודד בכך שעל התסריט אחראי המחזאי סמואל די. האנטר.

אל תדאגי יקירתי – אוליביה ויילד עשתה מעבר מוצלח (לדעת אנשים שהם לא אני) לעמדת הבמאית עם סרט הביכורים שלה, קומדיית הנעורים "חורשות את הלילה". כעת, היא מנסה משהו שונה באופיו ב"אל תדאגי יקירתי", מותחן על אישה שחושדת שהפרבר הציורי והמושלם בו היא מתגוררת עם בעלה, אינו נפלא כפי שנדמה כלפי חוץ. פלורנס פיו והארי סטיילס בתפקיד הזוג הנשוי, כאשר צוות השחקנים כולל גם את ג'מה צ'ן, קיקי פאלמר, ניק קרול, כריס פיין ואוליביה ויילד עצמה.

מאסטר גארדנר – פול שריידר זוכה להערכה מחודשת בשנים האחרונות. שני סרטיו הקודמים, "הכנסיה החדשה" ו"סופר הקלפים", לא זכו לחשיפה רחבה ועדיין היו מאוד נוכחים ברשימות סוף השנה של מבקרים שונים. "מאסטר גארדנר" עוסק במעצב גינות שבעלת האחוזה עבורה הוא עובד מאלצת אותו לקחת קרובת משפחה צעירה שלה כמתלמדת. הדבר מוביל לחשיפה של, בואו נגיד את זה כולם ביחד, סודות מן העבר. ג'ואל אדג'רטון, סיגורני ויבר וקווינטסה סווינדל בתפקידים הראשיים.

סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם – לאורך רוב שנות הקריירה של פיטר פארלי, לא הייתה סיבה לדבר על סרט בבימויו בהקשר של פרסים שאינם בצורת פטל או דלי פופקורן עם הלוגו של MTV עליו. הוא פשוט לא היה מישהו שארגונים מהתעשיה לוקחים ברצינות. ואז "הספר הירוק" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הרגיז את ספייק לי, בלבל את כל מי שחשבו שהאקדמיה פתחה דף חדש עם "אור ירח" והפך את אחד מהאחים פארלי ליוצר מוערך, לפחות בעיני חלק מחובבי הקולנוע. הסרט החדש עוסק בסיפורו האמיתי של ג'ון "צ'יקי" דונהיו, יוצא צבא שהחליט להסתנן לווייטנאם בכדי להעביר לחיילים האמריקאים הלוחמים מסרים מהעורף ולעודד את רוחם. אפל טי.וי. עשו השנה היסטוריה כש-"CODA" הפך לסרט הראשון שמופץ בעיקר בסטרימינג וזוכה בפרס הגדול באוסקר. הם ינסו זאת שוב עם "סיבוב הבירה הגדול ביותר אי פעם".

בלוז נגן הג'אז – עוד מישהו שעד לאחרונה ראו בו בעיקר פס יצור של קומדיות רדודות שהמבקרים שונאים, הוא טיילר פרי. אולם פרי זכה להרבה הערכה מצד עמיתיו בזכות פעילותו לספק עבודה ותמיכה כלכלית לאנשים רבים במהלך משבר הקורונה העולמי (ובאופן מוזר, גם לנסיך הארי ומשפחתו), ואפילו רשומים לזכותו כמה תפקידים דרמתיים מוצלחים. "בלוז נגן הג'אז" הוא סרט דרמה העוסק בחקירת רצח לא פתור, כיוון מאוד שונה מהסרטים איתם פרי מזוהה לרוב.

המלך האישה – הנה סרט שהרבה גופים שמרנים לא יאהבו. ג'ינה פרינס-ביית'ווד ביימה, על פי תסריט שכתבו מריה בלו ודנה סטיבנס, אפוס היסטורי על צבא הנשים המכונה "האמזונות של דהומיי". צבא זה התקיים במשך קרוב למאתיים שנה, במהלכן הקולוניאליזם האירופי וסחר העבדים הביאו לשינויים דרמתיים בדמוגרפיה של מערב אפריקה. ויולה דיוויס מגלמת את נאניסקה, מפקדת הצבא בזמן התרחשות הסרט, שעוד לפני הקרנת הבכורה שלו, כבר משך לא מעט ביקורת על חוסר דיוק היסטורי. במיוחד, עלו טענות על כך שהמבטא בטריילר אינו תואם את המיקום הגאוגרפי ומציג תפיסה שגויה כאילו בכל אפריקה מדברים באותו מבטא פאן-אפריקאי שיהיה מוכר יותר לצופים הלבנים.

אימפריית האור – סם מנדז יודע להפתיע. הוא זכה באוסקר על סרטו הראשון, "אמריקן ביוטי", היה מועמד שוב כעבור עשרים שנה על "1917" ובאמצע, עשה כל מיני דברים, בהם סרט ג'יימס בונד המוערך ביותר והמשכו ההרבה פחות מוצלח. כל מה שידוע בינתיים על "אימפריית האור" זה שהסרט עוסק בסיפור אהבה סביב אולם קולנוע בדרום אנגליה בשנות השמונים. אוליביה קולמן וקולין פירת', שניים מהאנשים שהכי בלתי אפשרי לשנוא בעולם, ככל הנראה בתפקידים הראשיים.

הפייבלמנים – אולי הסרט שהכי הפתיע אותי לראות ברשימת הבכורות של פסטיבל טורונטו. ברור כבר זמן מה שזה יהיה סרט שונה מדברים שסטיבן ספילברג עשה בעבר. הסיפור אינטימי יחסית ונכתב בהשראת ילדותו של ספילברג עצמו, שגלה את כוחו של הקולנוע בהתמודדות מול משברים במשפחה. באופן חריג, ספילברג גם היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם טוני קושנר), דבר שלא עשה מאז "אינטליגנציה מלאכותית" לפני 21 שנים. כעת, ניתן לרשום עוד צעד חריג כאשר ספילברג מחליט לחשוף את סרטו החדש בטורונטו בפעם הראשונה אי פעם. זה לא היה פרט כל כך מיוחד עבור רוב הבמאים, אבל סרט של ספילברג זה תמיד ארוע והוא נמנע עד כה משלושת הפסטיבלים לכבודם הפוסט הזה נכתב.

המלך האבוד – דרמה-קומית מאוד בריטית אודות היסטוריונית (סאלי הוקינס) שמנסה למצוא את שייריו האבודים של המלך ריצ'רד השלישי. את הסרט ביים סטיבן פרירס, על פי תסריט של סטיב קוגן וג'ף פופ שהתבססו על סיפור אמיתי. סטיבן פרירס הוא אחד הבמאים הבריטים הפוריים ביותר של ארבעים השנים האחרונות, אולם העדר סגנון חזותי או סיפורי שמזוהה איתו, מביאים לכך שאף פעם אי אפשר לדעת האם הסרט הבא שלו יהיה טוב, או סתם בינוני.

ונדל ו-ויילד – הנרי סליק הוא אחד מבמאי האנימציה המשפיעים ביותר שאינו מזוהה עם אולפן מסוים. הוא ביים את "הסיוט שלפני חג המולד" עבור טים ברטון ודיסני, את "קורליין" עבור לייקה ועכשיו נעזר בנטפליקס בכדי להוציא את סרטו הראשון מזה יותר מעשור. ג'ורדן פיל וקיגן-מייקל קי מדבבים שדים אחים שנעזרים בילדה אנושית על מנת לעלות לפני הקרקע. הנרי סליק עם קי ופיל, רע זה לא יכול להיות.

נשים מדברות – עכשיו למשהו הרבה יותר רציני. שרה פולי כתבה וביימה סרט על פי ספרה של מרים טווס אודות נשים מנוניטיות שסוממו ונאנסו בשיטתיות בידי הגברים בקהילה. צוות השחקנים כולל את פרנסס מקדורמנד, רוני מארה, קלייר פוי, ג'סי באקלי ובן ווישו.

ולריה מתחתנת – סרט שנמצא על הרדאר של האקדמיה, הישראלית. סרטה החדש של מיכל ויניק יכול לקבל בוסט מסוים לקראת פרסי אופיר בזכות ההקרנה בפסטיבל ונציה. הסיפור, שנראה כעת אקטואלי מתמיד, עוסק בשתי אחיות אוקראיניות שהגיעו לישראל, כל אחת בנפרד, בתור כלות להזמנה על מנת להתחתן עם גברים מקומיים.

ביקורת: לונאנה: יש יאק בכיתה

אפשר ללמוד הרבה על מדינה דרך הסרטים שהיא מייצאת לשאר העולם. מדינות עם תעשיית קולנוע גדולה יכולות לתת ככה ביטוי לחלקים שונים באוכלוסיה ולהציג מגוון של נרטיבים וז'אנרים המראים את העושר האנושי שלה. מנגד, מדינה עם תעשיה קטנה, תוציא מגבולותיה בעיקר סרטים שעוסקים בנושא אוניברסלי וגורמים לה להיראות כמו חלק לא מביך מהעולם המודרני, או סרטים שתואמים את הדימוי השטחי שיש לשאר העולם כלפיה. במקרה של ישראל, לדוגמה, שוברי הקופות היותר גדולים בשוק המקומי בקושי מקבלים חשיפה במדינות אחרות, בעוד סרטים על הכיבוש, זכרון השואה, מלחמות ויהודים חרדים, יזכו ליותר התעניינות.

לבהוטן אין תעשיית קולנוע ענפה. עד שנת 1989 לא הופק במדינה אף סרט באורך מלא ורק עשור לאחר מכן, סרטים בהוטניים התחילו להניב רווחים בקרב הקהל המקומי. התעשיה המשיכה לגדול בהדרגה, וב-2021, הפך "לונאנה: יש יאק בכיתה" לסרט הבהוטני הראשון שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לא היה לו סיכוי של ממש לזכות מול מועמדים חזקים כמו "הנהגת של מר יוסוקה", "לברוח", "יד האלוהים" ו"האדם הגרוע בעולם", כולם ממדינות הרבה יותר ותיקות במשחק, אבל זו נקודת ציון חשובה בהכרות של שאר העולם עם הממלכה שהייתה מסוגרת עד לאחרונה.

מורה צעיר בשם אוגיאן עובד בעיר הבירה טימפו תחת חוזה ממשלתי. הוא לא מרוצה מעבודתו וחולם להגר לאוסטרליה ולהפוך לזמר. כאשר נותרת לו שנה אחרונה על החוזה, מחליטים במשרד החינוך שאוגיאן צריך שינוי. הוא נשלח ללמד בלונאנה, הכפר המבודד ביותר במדינה במה שהוא אולי בית הספר המבודד ביותר בעולם. לא ברור אם הכוונה היא לעורר במורה חסר המוטיבציה תחושת שליחות, או סתם להפסיק לראות את הפנים הלא מרוצות שלו. בכל מקרה, את המשך השנה עליו להעביר באזור הררי מרוחק עם מעט מאוד קשר עם העולם החיצון. במילים אחרות, הבהוטן של בהוטן.

לאחר מסע של כמה ימים, אוגיאן מגלה שלונאנה אכן שונה לחלוטין מהעיר הגדולה (לפרוטוקול, בטימפו יש פחות תושבים מבבת ים). אין כבישים, אין חנויות, בקושי יש חשמל וגם הוא מבוסס לחלוטין על אנרגיה סולארית. כמעט כל תושבי הכפר הם רועי יאקים ומאמינים ברוחות ששומרות עליהם. לכיתה היחידה בבית הספר אין לוח ורוב הציוד הזמין נמצא במזוודה שהשאיר אחריו המורה הקודם, לפני שחזר לציוויליזציה. עדיין, המקומיים מאוד נחמדים, החיים הפשוטים מזמינים מעט מאוד דרמות ואני משוכנע שחיפשו במיוחד את הילדה הכי חמודה בכל בהוטן בשביל שתשחק את קפטן הכיתה.

גם אם לא צפיתם בסרט הספציפי הזה, יש סיכוי טוב שכבר ראיתם משהו מאוד דומה. הסיפור הופיע פעמים רבות בסרטים מערביים, רק שבכל פעם, העיסוק של העירוני שמגיע לכפר מרוחק ונאלץ לשהות שם, הוא שונה. זה יכול להיות רופא חומרני ב"דוק הוליווד", מתחרה מרוצים שחצן ב"מכוניות", מנצח מהולל ב"כמו בגן עדן", עורך דין ברוקליני ב"בן הדוד ויני", נהג משאית אמריקאי ב"רד דוג" האוסטרלי, או אפילו תזמורת משטרתית שלמה ב"ביקור התזמורת". הסדרה "חשיפה לצפון" הצליחה למשוך את זה על פני שש עונות, חמש מהן מומלצות לצפיה. הרעיון הבסיסי קבוע: מישהו מהעיר הגדולה מגיע בצורה לא מתוכננת, או בהתראה ממש קצרה, לישוב קטן ומבודד, יש התנגשות בין התרבויות ועם הזמן הקסם של המקום שובה אותו. יאמר לזכות הבמאי/תסריטאי פאוו צ'יונינג דורג'י שיש יאק בכיתה לא הולך לגמרי לפי התבנית המוכרת, אם כי השלד העלילתי בהחלט מזכיר סרטים אחרים.

השאלה היא מה עושים עם סיפור שחלק גדול מהקהל כבר יודע את רובו בעל פה. כל הדוגמאות שהזכרתי בפסקה הקודמת הן לסרטים ולסדרה שאמנם מבוססים על קונספט דומה, אבל כל אחד מהם מוצלח בדרכו. זה שאפשר ממש לתזמן מתי הגיבור הציני יפגוש במקומית בודדה שתגרום לו לראות את הכפר באור אחר, לא אומר שמדובר בכתיבה רעה. אפשר לעשות עם זה הרבה בהתאם לאופי שנקבע לסרט – האם העירוני נשבה בקסמי המקום? האם הוא מביא לשינוי נחוץ שם? האם המקומיים הם אוסף של דמויות קומיות, או שיש להם סוד אפל?

במקרה של לונאנה: יש יאק בכיתה, נראה שדורג'י בחר שלא לבחור. ההשפעה בין העולמות השונים היא בו זמנית הדדית וחסרת משמעות. לא לכל השחקנים בסרט יש נסיון מול מצלמה ורואים את זה בחוסר היכולת שלהם להביע יותר מרגש אחד. או שאולי זה קטע תרבותי והם אמורים להיות עצורים ומכבדים כל הזמן? בכל מקרה, קשה לראות עליהם איך החוויה משפיעה והסיפור מדלג על רוב התהליך. עובר שליש שלם מזמן המסך עד שאוגיאן מגיע לראשונה ללונאנה ומשם הסיפור די מואץ. לפי החוזה שלו, הוא אמור לעזוב את לונאנה עם תחילת העונה הקרה, בה בית הספר סגור והדרכים אל הכפר וממנו חסומות. הייתי מצפה שהסרט יעניק סימן כלשהו להתקדמות בלוח השנה פרט לדמות שמדי פעם מציינת שעוד מעט יתחלפו העונות. בהתחשב בלו"ז הדחוק יחסית של המסע ועבודת ההוראה, נדמה שכולם די לוקחים את הזמן.

יש בסרט רגעים קומיים, אולם הוא שומר על רצינות ברוב המקרים. המוזרויות של הכפריים וחוסר ההתאמה של העירוני מועברים בעיקר בדיבורים רגועים ואין לתושבי לונאנה מאפיינים יחודיים פרט ליחיד שנוהג להשתכר ומופיע לסצנה אחת בלבד. נדמה שהיה אמור להיות שם קו עלילה משמעותי יותר, אבל הוא הושמט בשלב כלשהו של ההפקה. לא שכל סיפור כזה צריך לכלול דמות סמכותית שלא אוהבת את ההתנהלות הלא שגרתית של החיצוני, או רומן סוחף עם חברתו של הבריון המקומי, אבל היה נחמד אם הסרט היה מכיל דמויות יותר קלות לאפיון.

לצד התלונה הזו, סרטו של דורג'י מפתיע לטובה. עבודת הצילום היא ברמה גבוהה במיוחד, מה שהגיוני בהתחשב ברקע של הבמאי כצלם עבור מגזינים. הדיאלוגים אמינים יחסית, אף על פי שחלק גדול מהם משמשים כהסבר למה שעומד לקרות ולא מלמדים הרבה על הדמויות עצמן. ההשפעה של המקום על אוגיאן היא מאוד מרומזת, אם כי הוא בהחלט נעשה יותר נסבל עם הזמן. זה לא תהליך קלאסי של הפיכה לאדם טוב יותר, אבל הוא בהחלט לומד לפתח קצת טאקט שממש חסר לו בתחילת הדרך.

יש סרטים שמנסים להרשים, ויש כאלה שהולכים על בטוח. לונאנה: יש יאק בכיתה מנסה בעיקר ללמד. הוא מלמד בהוטנים צעירים להעריך את המסורת ולא לפקפק בהחלטות הממשלה, ומלמד קהל בינלאומי שיש בבהוטן יותר מהרים וכפרים מרוחקים. לא הרבה יותר, אבל עובדה שלדמות הראשית יש נגן MP3. בניגוד לתעשיות בידור אסיאתיות ענקיות כמו הודו ויפן, או לתעשיות שנמצאות בצמיחה מהירה כמו דרום קוריאה, הקולנוע הבוהטני כנראה לא בדרך לסחוף את העולם. הוא עדיין נאבק לקבל הכרה ורוב הצופים ממדינות אחרות בכל זאת מופתעים לגלות שבכלל מפיקים שם סרטים באורך מלא. לונאנה: יש יאק בכיתה לא מחדש מבחינת עלילה, אבל הוא כן מציע יעד חדש לחיפוש אחר קולנוע פחות מוכר שמעוניין לקבל חשיפה. כסרט הביכורים של פאוו צ'וינינג דורג'י, הוא בסך הכל לא רע. משהו בלתי מזיק שמרמז על פוטנציאל, במיוחד אם יתחיל ליצור דברים שפחות מזכירים סיפורים מהמערב ויחפש את הקול היחודי שלו.

ביקורת: צ'ה צ'ה ממש חלק

הרבה אנשים, בעיקר היותר שמרנים שבינינו, תהו כמה רחוק יכולה להגיע תרבות הביטול באמריקה. ספציפית, עלתה השאלה אם נפסיק לתמוך ביצירות של כל מי שאי פעם אמר משהו פוגעני בתעשיית הבידור, מי בדיוק ישאר ליצור? זו שאלה טובה, למרות שהתשובה עליה אמורה להיות מובנית מאליה. אם נפסיק לעודד את מי שמקדמים גישות בעייתיות, יבואו במקומם מי שלא מקדמים גישות כאלה. זה לא אומר שעכשיו רק גברים לא לבנים שתורמים כסף למוסדות של הקהילה הגאה ומעולם לא אמרו דבר רע על אישה יוכלו לעשות סרטים. הזכר האירופי לא הולך לשום מקום, הוא רק לומד לכבד יותר את הסביבה שלו, דבר שאם היה קורה לפני כמה מאות שנים, הדמוגרפיה העולמית הייתה נראית לגמרי אחרת. מה שכן מקבל הזדמנות לבלוט יותר, זו גבריות בריאה.

מה היא גבריות בריאה? אין הסכמה חד-משמעית על ההגדרה, אולם ברור שזה כרוך בדחיית התנהגות אלימה ולא מקבלת, לצד מתן מקום בטוח לגברים לדבר על הרגשות שלהם. אתם יודעים, הדבר הזה שבערך מהגן אומרים לנו שצריך להדחיק בשביל לא להיראות חלשים. השבוע ראיתי במקרה קטע מ"נדודי שינה בסיאטל" בו גברים צוחקים על התגובה הרגשית של נשים לסרטי בנות וחשבתי כמה רע הבדיחה הזו התישנה, וזה בסרט שבוים בידי אישה.

בשנים האחרונות, מתפנה יותר ויותר מקום ליצירות גבריות בריאות. אנשים כמו בו ברנהם וטרי קרוז הפכו לפנים של גבריות כזו בזכות הנכונות שלהם לשבור את התבנית המקובלת ולדבר בפומבי על הרגשות שלהם ועל הצורך לקבל את האחר. מייק מילס הוא מהכוחות המובילים (והלא מספיק מוערכים) ביצירת מרחב קולנועי בטוח בו גבר יכול להודות בחולשות מבלי שישפטו אותו או ידרדרו אותו לכדי בדיחה. זה לא קונספט חדש, הוא קיים לפחות מאז ימי בילי ויילדר ובאופן מוזר, אחד המקדמים הגדולים שלו הוא דווקא אדם סנדלר שעודד דרך הקומדיות שלו התנהגות יותר מקבלת עבור גברים רגישים. קופר ראיף מצטרף לחבורה הזו של יוצרים גבריים בריאים דרך סרטו החדש "צ'ה צ'ה ממש חלק".

אנדרו הוא בחור בשנות העשרים לחייו שנוטה לקחת דברים בקלות, למרות שחייו רחוקים מלהיות פשוטים. הוא סיים קולג' בלי שום כיוון לקריירה, נדחה שוב ושוב בראיונות עבודה והחברה שלו עוברת לברצלונה ורומזת לו בצורה די ישירה שאין טעם שיבוא איתה. בהעדר אפשרות טובה יותר, אנדרו חוזר לגור עם אמו ואחיו ועם אביו החורג ועובד בדוכן מזון מהיר בשאיפה לחסוך מספיק כסף לאיחוד עם מי שהוא מקווה שעדיין נמצאת איתו במערכת יחסים.

בעודו מלווה את אחיו למסיבת בת מצוה של ילדה מבית הספר, אנדרו מגלה שיש לו כשרון מותאם לארוע. האופן בו הוא מעודד את האורחים לרקוד ולהתגבר על ביישנות, הופך אותו למבוקש בקרב האמהות מהשכבה שרוצות לשכור את שרותיו כמפעיל/תקליטן/מעלה מצב רוח לברי ובנות המצוה הקרובים (יש הרבה יהודים בשכונה). באותה הזדמנות, הוא מגלה גם את דומינו, אם צעירה וחברותית ואת בתה האוטיסטית לולה. הקשר ביניהם מתחזק ודומינו מנסה לכוון אותו למקום פחות אפלטוני, אולם אנדרו מסתייג בשל היותה מאורסת.

אם כבר הזכרתי את אדם סנדלר, יש קוי דמיון עלילתיים בין צ'ה צ'ה ממש חלק ו"זמר החתונות". שניהם עוסקים בגבר צעיר שמוצא את יעודו בהפיכת שמחות למאושרות עוד יותר, חי באשליה לגבי טיב מערכת היחסים בה הוא נמצא ומפתח רגשות כלפי אישה מאורסת שהוא פוגש במסגרת העבודה. ההבדל הוא שסנדלר עדיין חש את הצורך להצדיק את המשיכה למישהי תפוסה על ידי הפיכת הארוס שלה לנבל. קופר ראיף עוקף באלגנטיות את הטריק הזה ופשוט מכיר בכך שהמצב מורכב. אנדרו ודומינו יודעים למה תהיה בעיה אם יאפשרו לקרח להישבר, במיוחד בגלל ההשלכות כלפי דומינו ולולה. כצופים, אנחנו אוטומטית משלימים פרטים אודות הארוס ומנסים להסביר את הנסיבות בגינן הוא נעדר או מופיע לשיחה צפופה עם אנדרו. אלא שכמו במציאות, זה לא כזה פשוט. אנשים לא מתארסים מתוך פנטזיה ילדותית או חוסר הבנה לגבי טיבו האמיתי של האדם השני. יש הרבה גורמים שמובילים זוג להגיע לנקודה הזו ביחסים וברוב המקרים, לא מעורבת בזה הפקה של סדרת ריאליטי עם פסיכולוגים שמספקים טיפול זוגי עבור רייטינג.

גם היחסים של אנדרו עם שאר האנשים מורכבים, כאשר המוטיב החוזר בכולם הוא שאנדרו בחור טוב שמסוגל לטעות מדי פעם. הוא גבר שמודע לבעיות ולחסרונות שלו ומבין שלא כולם אמורים להתיישר לפי השקפת העולם שלו. הוא אח גדול טוב שלא מתבייש לומר לאחיו שהוא אוהב אותו ולעודד אותו לנצל את כוחו כדי לעזור לאחרים ולא בכדי לחוש עליונות. הוא בן טוב לאם דו-קוטבית ומנסה לעודד אותה כשצריך כפי שעודדה אותו בילדותו. היא גדלה אותו בסביבה אוהבת ותומכת והוא מחזיר לה את אותה תמיכה נפשית. הוא לא כל כך מסתדר עם אביו החורג, אבל מסוגל להבין שיש סיבה למה אמו בחרה דווקא את האיש המשעמם וחסר ההומור הזה להעביר איתו את שארית חייה. אפילו כשהוא נפגש עם מכרה לסטוץ, הפגישה נטולת פוזות והשניים מדברים ישירות על רגשות ועל ההיסטוריה שלהם.

לא שהסרט נטול דרמות. מן הסתם לא כולם מתחברים לנסיונות של אנדרו להרקיד ילדים בעזרת ההומור הלא מעודן שלו, יש לו נטיה לספר שקרים ואז לתפוס את עצמו שניה לאחר מכן ולהודות באשמה, וכל הזמן מרחף מלמעלה היאוש של חוסר הכיוון אחרי הקולג'. ההבדל, כפי שדומינו בעצמה מציינת, הוא שיש לאנדרו את הזמן לטעות ולהתנסות. אף אחד לא תלוי בו כלכלית, בקושי מישהו תלוי בו רגשית, הוא בגיל שבו עוד סביר לגור אצל ההורים, והילדים רואים בו דמות לחיקוי במסיבות בצורה לא קריפית. דומינו היא מטען שאנדרו שוקל לסחוב איתו, אבל לפני זה יצטרך להחליט האם הוא באמת האדם הנכון לכך.

בנוסף לבימוי וכתיבת הסרט, קאיף גם מגלם את התפקיד הראשי. זו הטעות היחידה שלו כאן. הוא שחקן סביר, אבל כשהדמות שיצר היא כל כך הולסום, קשה להפריד בינה לבין הבמאי. כשהוא מנסה להרגיע דמויות אחרות על המסך, קשה שלא לחשוב עליו נותן הוראות בימוי במקום להישאב לתוך התפקיד וכאשר אנדרו סוחט מחמאות מהסביבה, קאיף עצמו חש את הטפיחה על האגו. אני נותן לו קרדיט על כתיבת תסריט שמאפשר לאנדרו להיות רגיש ופגיע מבלי להיראות פחות גברי אפילו לרגע, אבל אולי ליהוק מישהו אחר לתפקיד הראשי היה עוזר לקאיף לצאת יותר צנוע.

עם כל זה, צ'ה צ'ה ממש חלק הוא סרט מהנה ומעורר מחשבה שמצליח לקיים דיון של ממש על מקומם של אנשים בחיינו ועד כמה חשוב להעריך את השליטה שיש לנו בכך. אין פה קלישאות מתבקשות של אהבה אסורה ודקוטה ג'ונסון מפגינה אולי את תצוגת המשחק הטוב ביותר בחייה כשדומינו נמצאת תמיד צעד אחד לפני אנדרו בסיפור המשיכה ביניהם. בזמן שאנדרו עדיין מנסה להבין האם היא מעוניינת בו, ג'ונסון מצליחה להיות ברורה גם בלי מילים לגבי הדבר שהגוף שלה רוצה. בהתחשב בכך שהיא עדיין מזוהה עם העדר הכימיה על המסך בסרטי גוונים של אפור, זה בהחלט שיפור משמעותי.

דרוש הרבה יותר מסרט אחד בכדי להסביר מהי גבריות בריאה, אבל ככל שיהיו יותר מהם, כך יהיה קל יותר להבין. קופר ראיף, בתקוה שלא יתגלה יום אחד בעתיד כמזויף, תורם לדיון בעזרת סרט שמרשה לדמות גברית להיות פגיעה ולהישאר אופטימית. החיים של אנדרו נמצאים במקום הגיוני למישהו בגילו (ראיף, לעומת זאת, נמצא עכשיו בנקודה הרבה יותר טובה מרוב בני ה-25 בתעשיית הבידור) ונראה שבשלו התנאים לבסס סיפור שלם על זה ללא טוויסטים מאולצים. איפה שרוב האמהות הלא יציבות נפשית שוברות צלחת בכעס, אמא של אנדרו מקבלת ממנו חיבוק. איפה שרוב המתבגרים מפתיעים את הגדולים בידע שלהם אודות יחסים, אחיו עדיין מנסה להבין את הבסיס. איפה שרוב האקסיות המרושעות עושות קאמבק ברגע האחרון, החברה של אנדרו נוכחת רק בפוסטים בפייסבוק, בלי לתת שום רמז האם תרצה להיפגש שוב כשתחזור מספרד. אנדרו חי בחוסר ודאות וזה בסדר. היכולת להודות בכך היא שהופכת אותו לחזק, לא מציאת פתרונות קסם. גם אם ראיף לא לחלוטין מדייק, הוא מצליח רוב הזמן לקלוע לחלל שחסר בתסריטים על גברים צעירים וזקוק למילוי.

ביקורת: צ'יפ ודייל: יחידת הצלה

כמי שגדל בשנות התשעים, אני זוכר היטב את החוויה הבאה: חוזר הביתה מבית הספר, אוכל צהרים (שניצל תירס אם ההורים לא בבית), מתיישב מול הטלוויזיה ומדליק אותה על ערוץ 2. אחרי שסי היימן מסיימת לחפור, נשמעת מנגינה מוכרת. מיקי מאוס מצייר על דף גדול במידה לא הגיונית ומתחיל "זמן דיסני". לאלו מכן שלא גדלו בתקופה בה הלוגו של טלעד היה מקושר לדברים חיוביים, "זמן דיסני" הייתה רצועה בה שודרו פרקים משתי סדרות מקוריות מבית וולט דיסני, המבוססות על מותגים מוכרים של החברה באריזה חדשה שמתאימה לקהל צעיר. תזכרו את זה בפעם הבאה שמישהו מתלונן שדיסני ממחזרים את עצמם.

בין הסדרות שאני זוכר שראיתי היו "השכונה של גופי" (יש שיגידו תכנית הדגל של הרצועה), "אלאדין", "טימון ופומבה", "גרגולים", המותג האחד שדיסני באמת צריכים להחיות, וגם "עולם סחרחר", שלא ממש התחברתי אליה. בתקופה שבה התחלתי להיות בררן לגבי התכנים שאני צורך, במיוחד אם הם מדובבים לעברית, סדרות של דיסני ו"ספיידרמן" עם טל מוסרי היו בין האחרונות שעוד הסכמתי לראות לא בשפת המקור.

הייתה גם סדרה בשם "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל", אותה פספסתי בזמן אמת. הייתי מודע לקיומה של הסדרה כי דמויות וקטעים מתוכה הופיעה בפתיח של "זמן דיסני", אבל היא לא שודרה בתקופה בה צפיתי ברצועה. הסדרה הופקה בין השנים 1989-1990, אבל יובאה לישראל רק עשור שלם לאחר מכן. מנקודת המבט שלי, או שעוד לא היה שידור של הסדרה בארץ כשהייתי בגיל המתאים לצפות בה, או שהייתי מבוגר מכדי לצפות בגרסה מדובבת לעברית כשלמעשה שודרה כאן. הראש שלי בכלל היה אז בקרטון נטוורק. זאת אומרת, בבגרויות ובצה"ל. אוקי, בעיקר בקרטון נטוורק.

הסרט "צ'יפ ודייל: יחידת הצלה" מציג את החיים שלפני, בזמן ובעיקר אחרי, שידורה של הסדרה. לפי הסרט, צ'יפ דייל, שני הסנאים חובבי ההרפתקאות, נפגשו בבית הספר והפכו מיד לחברים טובים. כשהתבגרו, קבלו סדרה משלהם שהפכה ללהיט, אולם כאשר דייל בחר לעזוב בכדי לככב בסדרה משלו, השניים נפרדו ולא שמרו על קשר. צ'יפ התרחק לחלוטין מעסקי השעשועים ונעשה סוכן ביטוח, בעוד דייל ממשיך עד היום לעבוד על קאמבק ומעביר את זמנו בין עבודות משחק מזדמנות והופעות בכנסים לצד כוכבי עבר ודמויות מובטלות.

השניים נפגשים שוב כעבור שנים לאחר ששותפם לסדרה מונטריי ג'ק נקלע לצרות. ההתמכרות שלו לגבינות מסריחות יצאה משליטה והוא חייב כסף לכנופיית העמק. את הכנופיה מנהיג סוויט פיט ואם מישהו לא משלם בזמן, סוויט פיט דואג שיעלם, יעבור טיפול לשינוי המראה החיצוני ויצולם לגרסת בוטלג שתופץ בזול ברחבי העולם. אם אי פעם תהיתם מאיפה מגיעים כל מיני סרטי אנימציה הזויים שבברור נועדו לגרום לילדים ולהורים לבזבז כסף על המוצר הלא נכון, זו התשובה.

כמובן שצ'יפ ודייל לא באמת התחילו את דרכם בסוף שנות השמונים. השניים הופיעו במקור בסרט תעמולה מימי מלחמת העולם השניה והפכו לדמויות חוזרות בסרטונים של דיסני בעשור וקצת שלאחר מכן, לרוב בבימויו של ג'ק האנה האגדי. הבעיה הגדולה בסרטונים הישנים האלה היא שמאוד קשה להבדיל בין שני הסנאים. לא רק שהם נראים ונשמעים אותו דבר, גם היה להם אופי מאוד דומה. אמנם צ'יפ תמיד תואר כמחושב והמתוחכם יותר, בעוד דייל הוא הפזיז שנוטה להכניס אותם לצרות, אבל הסרטונים מאותה תקופה פחות הסתמכו על ניואנסים ויחסים בין דמויות ויותר על בדיחות חזותיות שהופיעו בקצב קבוע.

את הבעיה הזו הסדרה המצוירת פתרה. צ'יפ הולבש בכובע ומעיל בסגנון אינדיאנה ג'ונס, דייל הולבש בחולצת הוואי (הסמל הרשמי של דמות חסרת בעיות באמריקה של אחרי רייגן) וההבדלים בין הגישות שלהם הודגשו. בסרט, אותו ביים עקיבא שפר, השוני מודגש עוד יותר כאשר צ'יפ נותר באנימציה הדו-מימדית הישנה ודייל עבר לתלת-מימד. הנימוק העלילתי לכך הוא שדמויות אנימציה ותיקות עוברות את התהליך בנסיון להיראות יותר צעירות, כמו ניתוחים פלסטיים אצל בני אדם. הדבר גם מדגיש את היאוש של דייל להישאר רלוונטי בתחום אותו שותפו לשעבר עזב מזמן.

העולם בו הסרט מתרחש נראה כמו העולם שלנו, אבל מאוכלס בדמויות אנימציה החיות לצד יצורים בשר ודם. מין שילוב מכוון בין "מי הפליל את רוג'ר ראביט", אותו שפר ציין כהשראה העיקרית לסיפור, לעולם המורכב של "זוטרופוליס", הבנוי סביב הצורך לשלב בין סביבות מגורים של יצורים בגדלים שונים. משום כך, כל אינטרקציה בין הסנאים לבין בני האדם לוקחת בחשבון את ההבדלים הפיזיים ביניהם וממלאת את העולם בחפצים ובתים מיניאטורים לצד גרסאות בגודל רגיל של אותם פרטים. שפר לא עצר שם והוסיף דמויות העשויות בסגנונות שונים של אנימציה, בהם סטופ-מושן, בובות ואף דמויות שנוצרו בעזרת רוטוסקופ. בנוסף, למרות שהסרט הופק בידי דיסני, הוא מכיל הופעות אורח של דמויות חיצניות, כולל כמה שבחיים לא הייתי מצפה לראות במוצר שנועד לכל המשפחה.

עם רעיון שהוא מצד אחד מאוד שאפתני ומצד שני, בטוח יועמד להשוואה מול רוג'ר ראביט, היה מאוד קשה להאמין שצ'יפ ודייל: יחידת הצלה יצא מוצלח. שפר, איש לונלי איילנד ולשעבר סאטרדיי נייט לייב, לקח לא מעט הימורים בעיבוד של הדמויות המוכרות למסך. השינוי הבולט ביותר הוא בבחירת המדובבים לדמויות הראשיות. במקום הקול הצפצפני המוכר של צ'יפ ודייל, הם מדובבים בידי ג'ון מולייני ואנדי סמברג. למרות שהמדובבות מהסדרה המצוירת משתתפות בסרט, רוב הזמן יש לסנאים קול אנושי בוגר. זו בחירה לא הכרחית, אבל אני מבין את המטרה שלה. שפר והתסריטאים רצו להדגיש שהסרט אינו מתרחש בעולם של הסדרה, אלא בזה שבחוץ, בו דמויות מצוירות מסוגלות להתבגר ולגלם תפקידים נוספים.

למרבה המזל, זה עובד. במחשבה אחרי הצפיה, אני קולט שאין בסרט הרבה בדיחות. הוא קומי באופיו, אבל הרבה מהרגעים בהם צחקתי, והיו הרבה מהם, התבססו דווקא על הומור מאחורי הקלעים, או על הופעות אורח ורפרנסים לסרטים אחרים. זה דבר אחד להבחין ברוג'ר ראביט כשהוא מופיע בעצמו על המסך, אבל אני צחקתי בקול רם כשזהיתי משהו אחר מאותו סרט מבליח לרגע בלי שמישהו ציין זאת. העלילה די צפויה והתסריט למעשה לועג לכך, אולם בעוד הומור מטא יכול לפספס כשהוא מתאמץ מדי, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה מכיל כמות נכבדת של הומור שמתבסס על יכולת לזהות ממים ודמויות שמשתלבים בתוך העולם האפל של כוכבי העבר.

נשאלת השאלה למי הסרט הזה נועד בכלל. העלילה אפלה מדי בשביל ילדים קטנים והרבה מהמבוגרים לא יזהו את הרפרנסים השונים, או אפילו דמויות משנה שמופיעות על המסך. אז מי בעצם קהל היעד של כל זה? ובכן, התשובה היא אני. לא רק אני, מן הסתם, אבל אנשים כמוני. אנשים שגדלו על סדרות של דיסני ועדיין עוקבים אחרי ממים באינטרנט, אבל בו זמנית מעקמים את האף כשיוצאת גרסת לייב-אקשן לסרט אנימציה קלאסי כי אם זה לא מקולקל, אין טעם לנסות לתקן. זה סרט שמתאים בדיוק לצעירים שבבני דור האיקס ולמבוגרים בקרב המילניאלז, לא בגלל הדמויות הראשיות שלו, אלא כי הוא עוסק בריחוק מהילדות כשהיא עדיין יחסית נוכחת בזכרון. אם הדבר לא מספיק ברור מדמות הנבל, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה פותח לדיון את השאלה האם נכון להיאחז בעבר, או שצריך להמשיך הלאה. אין כרגע קבוצת גיל שהדיון הזה יותר מעסיק אותה ממי שהיו ילדים במהלך שנות השמונים ותחילת התשעים של המאה שעברה. במקום להיתלות בנוסטלגיה ולנסות לסחוט ממנה עוד כסף דרך פניה לקהל חדש, הסרט המאוד מצחיק הזה גם מודה שאין לו מושג איך לעכל את הכיוון אליו תעשיית הבידור, ודיסני בראשה, הולכת אליו. זה מה שיפה בו, שעם כל השאפתנות מאחורי ההפקה, הסרט מכיר בכך שהזמן יעשה את שלו ושילדים הופכים למבוגרים ומפנים את מקומם לטובת ילדים חדשים וזה ממש מבאס עבור חלקנו.

היום כבר לא צופים ב"זמן דיסני" בערוץ 2 כשחוזרים מבית הספר. קודם כל, כי הרצועה כבר לא קיימת, יש עכשיו שרות סטרימינג שלם שמבוסס על תכנים של דיסני. חוץ מזה, גם אין כבר ערוץ 2. יש שני ערוצים דלים בתוכן שהזכייניות השורדות (טלעד יצאה מהתמונה לפני 17 שנה) מפעילות בלי להקדיש רצועה מיוחדת לשידורי ילדים. זה גם לא משנה באיזו שעה יושבים מול הטלוויזיה, כי התכנים תמיד שם, לפי הזמנה, לפחות עד שמישהו מלמעלה מחליט להסיר אותם. הרגלי הצפיה משתנים וכך גם הצופים. העולם שבו צ'יפ ודייל ככבו בסרטונים שהוקרנו בבתי הקולנוע, שונה מהותית מהעולם בו היו הדמויות הראשיות בסדרת אנימציה שבועית וגם זה שונה מהעולם בו נבנה סביבם סרט שמשתמש בצורה ישירה במילה "ריבוט". יתכן והסרט יהיה יותר מדי שונה מהמקור עבורכם, או שאולי הוא דווקא שיחת השכמה נחוצה לתעשיה שמנסה להפוך זכרונות ילדות למטבע בר-המרה. עבורי, הוא בדיוק מספיק שונה מכל דבר אחר שמסתובב כרגע בסטרימינג או בבתי הקולנוע, בכדי להיות מרענן ומצחיק עד דמעות.