ביקורת: משפחת וילובי

MV5BZGNlMzljOWEtMjdiYS00ZjQwLTg2M2UtMTYwNDgyZjQ4MDk5XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1__resize

 

אני לא יודע מי התחיל עם הטרופ של להזהיר את הצופים מראש שלא מדובר בסיפור שמח. הסרט הראשון שעולה לי בראש עם אזהרה כזו הוא "סדרה של צרות", כאשר קולו של ג'וד לאו מעדכן את הצופים כל כמה זמן שמדובר בסיפור קודר וקשה לעיכול. כמובן שמדובר בהגזמה, וזה המקרה גם עם סרט האנימציה החדש "משפחת וילובי", אולם אני מרגיש כאילו הגימיק הזה קיים הרבה יותר זמן, אולי עוד מזמנו של רואלד דאל. אחרי הכל, מדובר בדרך חמקמקה להרגיע את הקהל. אם לא מזהירים אנשים מפני הנורא מכל, הם יהיו מופתעים אם וכאשר יגיע ויצאו מהסרט בתחושה מדוכדכת. לעומת זאת, כאשר סרט מכין מראש את הצופים לדברים קשים, האזהרה תגביר בקרבם את האהדה כלפי הדמות הראשית ותגרום להם לנשום לרווחה אם תשרוד עד הסוף בלי לאבד את כל מה שיקר לה.

את משפחת וילובי מלווה חתול, אותו מדבב מפיק הסרט ריקי ג'רווייס, שבנימה הרגועה והמלנכולית האופיינית לו, מקריין את קורותיהם של ארבעה ילדים שבעולם האמיתי, הייתם שומעים עליהם רק בסדרת טרו-קריים שהייתה מופקת הרבה אחרי שהארועים הסתיימו.

במשך דורות, היו בני ובנות וילובי אנשים משכמם ומעלה, בעלי טעם טוב, כריזמה, חכמה ושפם מרשים. הרצף נעצר אצל מר וגברת וילובי הנוכחיים. לא רק שהשניים טיפשים ואנוכיים להחריד, אלא שלמר וילובי יש רק שפמפם דקיק ונטול פסון, תוצאה של הקיצוץ המתמיד שאשתו עורכת על מנת להשיג לעצמה חוטי סריגה. ממש בלי כוונה, נולדו להם ילדים. הבכור, טימותי, חולם להחזיר לגדולתו את השם וילובי. האמצעית, ג'יין, חובבת מוזיקה ואוהבת להעלות שאלות היפותטיות, בעוד התאומים הצעירים ברנבי וברנבי חולקים הכל, כולל שם פרטי, וממציאים מתקנים הרבה יותר מורכבים מהצפוי לגילם. כולם גרים בבית המשפחה הישן, בלי קשר של ממש לעיר שצמחה מסביב.

מר וגברת וילובי הם דוגמה מרהיבה להורים גרועים. כאשר השניים זוכרים בכלל שיש להם ילדים (אל תצפו שגם יזכרו את השמות שלהם בנוסף לכל), הם אוסרים עליהם להשמיע קול, מאפשרים להם לאכול רק שאריות מהארוחה של המבוגרים ומענישים את טימותי, גם על דברים שלא עשה, בשליחתו למרתף הפחם. לאחר שהילדים מוצאים תינוקת יתומה המושארת בפתח הבית, הם מבינים שהרעיון לגדול בלי הורים דווקא לא כזה רע. הארבעה מחליטים לשלוח את ההורים לטיול במקומות המסוכנים ביותר בעולם, בתקווה שלא יצליחו לחזור וישאירו את הילדים לגורלם. הם רק שכחו פרט אחד בתכנית: אין סיכוי שההורים ישאירו את הבית היקר שלהם בידי ילדים בלי השגחה.

משפחת וילובי הוא סרט שעוסק בעלילה מאוד אפלה, אבל מבוים ומעוצב באופן שנועד להיות קודם כל מבדר. בני המשפחה זכו כולם לשיער אדמוני דמוי צמר, בעוד לחלק מדמויות המשנה יש צבע עוד לא שגרתי על מנת להבדיל אותן מהרקע. זה לא מסע דרך פחדים כמו "קורליין", או מוזרות שנעוצה עמוק במיתולוגיה כמו "המסע המופלא". העולם של משפחת וילובי הוא פשוט גרסה אחרת של העולם שלנו. תערובת של ציניות ואופטימיות מכתיבה את רוחו של הסרט. כך למשל, הקשת בענן הנראית מכל רחבי העיר, היא בעצם ענן שנפלט מארובה של מפעל ממתקים. מנגד, התאומים בונים מכשיר שיכול בפוטנציה להרוג אדם מבוגר, אבל כשהוא מופעל, זה לצורך בדיחת רקע בלבד.

מדובר בקו מאוד דק שהסרט מנסה להלך עליו. לא להיות יותר מדי סכריני וקיטשי, אבל עדיין להתאים לכל המשפחה ולהציג עלילה מחממת לב. מגיע לו קרדיט על כך שההורים הם באמת כה נתעבים, שהרעיון להיות יתומים נראה כמו אלטרנטיבה עדיפה. גם יש בדיחה חוזרת מוצלחת על כמות תאונות הדרכים שהדמויות גורמות בכל פעם שהן מתרחקות מהבית המוכר, והתאומים אולי קריפיים, אבל בו זמנית חמודים בטרוף. יש פה הימור לא פשוט, כי כפי שניתן לגשר בין גישה אחת לסיפור ואחרת לבניית העולם שמסביב, אפשר בקלות גם ליפול בין הכסאות ולא לקלוע לטעמו של אף אחד.

משפחת וילובי מצליח רוב הזמן לבצע את הגישור בצורה מוצלחת. יש רגעים שהוא מתקתק מדי, לצד רגעים בהם נראה שהסכנות המוצגות הן חסרות פרופורציה לפשטות של הסיפור. בהחלט רואים שמדי פעם הבמאי קרים פירן הרגיש צורך להגביר את הקצב בשביל להשאיר את הקהל ערני ובעוד זה עובד כאלמנט קומי, העלילה חוזרת למסלול הקודם כמעט מיד. אין לי בעיה עם התזזיתיות הכללית של הדמויות, זה לא סרט של מיאזאקי שמנסה לעבוד בהתאם לתנאי הפיזיקה של העולם האמיתי. מה שכן, חבל שאין מעבר חלק יותר בין הקומדיה לרגעים הרציניים, כי קשה לעשות את הסוויץ' בראש במהירות שפירן מכתיב.

הדבר המרשים ביותר בסרט הוא האנימציה עצמה. למרות שנוצר כולו במחשב, משפחת וילובי נראה כמו סרט סטופ-מושן. התנועה של הדמויות מקוטעת בכוונה, השיער נראה כאילו הוא עשוי מצמר אמיתי, הרקעים כמו נוצרו מקרטון ודברים כמו עננים ועשן נראים כאילו הם עשויים מצמר גפן. זו בחירה מעניינת, בעיקר כי היא כנראה עשתה את העבודה על האנימציה ליותר קשה. קריס פירן ושותפיו להפקה החליטו לאתגר את עצמם עם מחווה לסגנונות הנפשה שגדלו עליהם ולהעניק לסרט תחושה מעט מיושנת, אבל בצורה נוסטלגית ומוכרת. בחירת שחקנים מוצלחת כמו מרטין שורט וג'יין קרקובסקי לתפקיד ההורים המזניחים, מיה רודולף לתפקיד אומנת חביבה וטרי קרוז לתפקיד… בואו פשוט נגיד טרי קרוז כי הוא בברור היה הבחירה הראשונה של היוצרים, הביאה לכך שהחיבור של השחקנים לדמויות עובד כמו שצריך.

משפחת וילובי נוהג לפי הקלישאות של רוב סרטי האנימציה הממוחשבת שאינם של פיקסאר. התנועה של הדמויות מוקצנת בלי סיבה, נראה שחלקן יותר הותאמו לזהות המדובבים מאשר להפך, הסרט מנסה כל הזמן לדחוף את השיר של ג'יין כדי שיהיה כשיר להתמודד על האוסקר ועד כמה שהחתול מספר לנו שלא מדובר בסיפור משמח, לא היה אף שלב שבו האמנתי לו ברצינות. מנגד, מדובר בסרט טוב יותר מרוב מקביליו הממוחשבים. האפלוליות המובטחת קיימת, גם אם היא עוברת דרך כמה מסננים של קיטש בדרך. רוב הבדיחות קולעות והעיצוב דמוי הסטופ מושן מרהיב לעין. בנוסף, הסיפור מרגש כשצריך ולמעשה היה אכפת לי ממה שקורה, גם אם לא באמת חששתי שאני נכנס לסרט הקודר ביותר שאי פעם ראיתי.

מאה הגדולים: מקומות 30-21

30. סקוט פילגרים נגד העולם (ארה"ב/בריטניה/יפן, 2010)

במקור: Scott Pilgrim vs. The World

במאי: אדגר רייט

תסריט: מייקל באקול, אדגר רייט

שחקנים: מייקל סרה, מרי אליזבת וינסטד, קיירן קלקין, אלן וונג, סטיה באבה, כריס אוונס, ברנדון ראות', מיי ויטמן, שוטה סאיטו, קייטה סאיטו, ג'ייסון שוורצמן, ברי לרסון

 

 

מה קורה כאן: סקוט פילגרים הוא בחור בן עשרים וקצת מטורונטו שמנגן בלהקה ויוצא עם תיכוניסטית. הוא מחליט להיפרד ממנה לאחר שהוא נדלק על בחורה מסתורית בשם רמונה פלאוורס. רמונה נענית לחיזוריו, אבל מזהירה אותו שאם הוא רוצה לצאת איתה, יצטרך להילחם בשבעת האקסים המרושעים שלה.

למה הסרט הזה ברשימה: נתחיל עם השאלה למה הסרט ברשימה תחת השם הזה ולא השם איתו הופץ בישראל. ובכן, למרות שאני נוטה להשתמש כאן בשמות ההפצה הרשמיים בארץ, אין שום סיכוי שאני ברצינות מתייחס לסקוט פילגרים נגד העולם בתור "האקסים של החברה שלי". לא רק שהשם הזה יוצר רושם מטעה כאילו מדובר בקומדיה רומנטית שגרתית ולא בקומדיית אקשן מוזיקלית שמתנהלת לפי חוקים של משחק ארקייד, גם סביר להניח שהרבה מהאנשים שאוהבים את הסרט בכלל לא מכירים את השם העברי שלו. בפעם הראשונה שצפיתי בסקוט פילגרים, היה לי ברור שאני רואה את העתיד של הקולנוע. לא בהכרח מבחינה טכנית או תוכנית, אבל כן מבחינת הקו המנחה את הבמאי. אדגר רייט כבר התחיל לבסס לעצמו מוניטין של גאון קומי והסרט הזה דרש גאון בכדי לעבוד. הוא מבוסס על קומיקס שבעצמו מלא במחוות למשחקי ארקייד מתחילת שנות התשעים ומציג את הסיפור מנקודת המבט של מוזיקאי שנאבק לא רק על לבה של אישה, אלא גם על המקום של להקתו בתרבות מלאה היפסטרים ופוזרים. אדגר רייט רצה לשקף את זה בצורה האופטימלית והצליח על ידי כמות מטורפת של קאטים ואפקטים שמשמרים את תחושת העולם בתוך עולם, כמו גם שפע בדיחות הרקע והרמזים המטרימים בהם הוא מתמחה. התוצאה היא סרט שלמרות שהדמות הראשית בו היא לא אדם טוב או אפילו רומנטי במיוחד, עדיין מספק לגיבור מסע רווי אתגרים ולקחים שמבססים אותו בתור המנצח האפשרי היחיד. אם סקוט לא שורד את כל המשימות וגובר על הבוס הסופי, המסע לא שווה כלום. בין הסגנון הצבעוני, הפסקול המשובח, ההגיון הפנימי שעובד מכיוון שכל הדמויות מכירות בו כהגיוני והבדיחות המוצלחות, זהו סרט שבמאים מתחילים צריכים ללמוד אותו. גם אם הם לא מתחברים לסגנון או לסיפור, הם צריכים ללמוד איך נראה סרט שהבמאי שלו יודע בדיוק איך הוא רוצה שיראה.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף אחד מהפרסים הגדולים של התעשיה, או זכה ליחס של ממש מצד פסטיבלים שאינם מתמחים בקולנוע מז'אנר מסוים, הוא היה מועמד לעשרות פרסים של תאי מבקרים מקומיים, איגודים מקוונים ולפרסי הוגו וסאטלייט

 

29. שיר אשיר בגשם (ארה"ב, 1952)

במקור: Singin' in the Rain

במאים: סטנלי דונן, ג'ין קלי

תסריט: בטי קומדן, אדולף גרין

שחקנים: ג'ין קלי, דבי ריינולדס, דונלד אוקונור, ג'ין הייגן, מילרד מיצ'ל

 

 

מה קורה כאן: דון לוקווד ולינה למונט הם הזוג הנוצץ של הוליווד, התקשורת מתעסקת באובססיביות בהם ובסרט החדש בכיכובם. הבעיה היא שהשניים אינם זוג אמיתי ולמעשה, דון ממש מתעב את לינה במציאות. כשהסרט הבא בכיכובם מומר לסרט מדבר בכדי לעקוב אחר הזמנים המשתנים, דון וחברו הטוב קוזמו מציעים להפוך אותו לסרט מוזיקלי על מנת לפצות על התסריט הגרוע. אלא שללינה יש קול בלתי נסבל ודון מחליט ללהק את חברתו קתי שתדבב את לינה ללא ידיעתה של הכוכבת התככנית.

למה הסרט הזה ברשימה: שיר אשיר בגשם הוא אולי הסרט המוזיקלי המפורסם בכל הזמנים, לפחות בכל הנוגע לסרטים שהשירה והריקוד הם המאפיינים הבולט בהם. הכריזמה הטבעית של ג'ין קלי מתווספת לכשרון הריקוד יוצא הדופן שלו, לתזמון הקומי המצוין של אוקונור והייגן, ליכולת של ריינולדס לגלם דמות שלא הושחתה בידי עולם הזוהר ולאוסף שירים שרובם נכתבו עבור סרטים אחרים, אבל זכו להכרה נרחבת דווקא כאן. זה סרט שהוא בידור נטו, עם חלוקה ברורה לטובים ורעים, אבל בלי לאבד פרופורציות. אף אחד פה לא מעמיד פנים כאילו אוסף של שחקנים ומוזיקאים הולכים להציל את העולם, רק לצאת על הצד המנצח בסכסוך פנים-ביצתי. ההפקה לא חסכה בעיצוב האמנותי, מה שמאפשר להליכה דרך במות הקול השונות של האולפן להיראות כמו סיור אמיתי בין הפקות, או לריקוד בגשם להיראות כאילו באמת צולם ברחוב באמצע החורף. זה סרט עם סיפור קטן שמוצג באמצעים גדולים. מכתב אהבה להפקות הבומבסטיות של הוליווד של שנות העשרים, לצד ביקורת על היותה פס יצור של סרטים בינוניים שנוהלו יותר בידי משקיעים ורואי חשבון מאשר בידי אנשים עם ראיית עולם אמנותית.

פרסים בולטים: 2 מועמדויות לאוסקר (שחקנית משנה להייגן, פסקול לסרט מוזיקלי), זוכה גלובוס הזהב לשחקן בסרט קומי/מוזיקלי (קלי), מועמד לפרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review, נבחר ב-1989 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

28. הטוב, הרע והמכוער (איטליה, 1966)

במקור: Il Buono, Il Brutto, Il Cattivo

במאי: סרג'יו לאונה

תסריט: אגה & סקראפלי, לוצ'יאנו וינצ'נזוני, סרג'יו לאונה

שחקנים: קלינט איסטווד, לי ון קליף, אלי וולך

 

 

מה קורה כאן: שלושה אקדוחנים מנסים, כל אחד בדרכו, להתעשר במערב הפרוע. אנג'ל אייז הוא שכיר חרב שמחפש אחר מטרה ששווה הרבה כסף. טוקו הוא שודד שנרדף בידי ציידי ראשים ומגיע לעסקה עם אדם המוכר רק בכינוי בלונדי. לאורך רצף של בריתות ובגידות, השלושה נעים לעבר נקודה משותפת בחיפוש אחר אוצר קבור.

למה הסרט הזה ברשימה: בעוד הקסם של שני הסרטים האחרונים שהזכרתי היה בחלוקה הבלתי מתפשרת בין טובים לרעים, דווקא הטוב הרע והמכוער, חרף שמו, לא עושה זאת. הוא מתנהל בתוך לימבו שבו האל היחיד הוא הזהב והסיבה היחידה לעשות דברים היא כדי לשרוד. כולם רוצחים, כולם מחושבים, כולם מחפשים להתעשר. ההבדל הוא בגישה. הטוב הוא זה שלא הורג אם אינו חייב, הרע הוא זה שכן והמכוער הוא זה שמשנה את עורו בכל הזדמנות. באופן אירוני, למרות שסגנון הבימוי של לאונה הוא מאוד אנטי-הוליוודי, במאים הוליוודיים שגדלו על סרטיו רק מחפשים הזדמנות לחקות אותו. כשאתה שונה, יותר שמים לב אליך וכשאתה גם ממש טוב, זוכרים אותך לא פחות מהמחוות. לאונה שכלל כאן את הכלים שפתח בשני המערבונים הקודמים שביים בכיכובו של איסטווד. ההמתנה לפני שאקדחים נשלפים, המוזיקה המהפנטת של אניו מוריקונה, העריכה שהולכת ומצמצת את המרחב עד להתנגשות בלתי נמנעת, הדמויות העגולות והתחושה כאילו גם הצופה נמצא תחת השמש הקופחת בזמן הצפיה. סרג'יו לאונה אהב בעצמו לחקות אחרים, אבל בדומה למעריץ הנלהב שלו קוונטין טרנטינו, גם אצל לאונה לחקות זו צורה של אמנות כשמשלבים את כל מה שלומדים לכדי שפה אישית. הטוב הרע והמכוער הוא סרט שמגשר בקלות בין הומור, מתח ורגש, תוך שהוא שומר על כל הדמויות קשוחות ומסוכנות ולא נותן אפילו לרגע את התחושה שמישהו מהם לא שייך לסיפור.

פרסים בולטים: זהב, אם תצליחו להגיע אליו ראשונים. כמו לא מעט קלאסיקות שהלכו נגד הזרם, גם הסרט הזה הוכר כיצירת מופת רק שנים אחרי צאתו.

 

27. הרומן שלי עם אנני (ארה"ב, 1977)

במקור: Annie Hall

במאי: וודי אלן

תסריט: וודי אלן, מרשל בריקמן

שחקנים: וודי אלן, דיאן קיטון, טוני רוברטס, קרול קיין, כריסטופר ווקן

 

 

מה קורה כאן: אלבי זינגר הוא קומיקאי יהודי מניו יורק שהתאהב בשחקנית צעירה בשם אנני. השניים יצאו לתקופה, אבל הקשר לא החזיק מעמד. למרות נסיונו של אלבי להמשיך בחייו, גם מבחינה רומנטית וגם מבחינה מקצועית, הוא לא מצליח להשתחרר מהשאלות סביב אותה מערכת יחסים. מה היה כל כך מיוחד באנני? מה הוא מצא דווקא בה? מה היא מצאה בו? למה זה נגמר?

למה הסרט הזה ברשימה: הרומן של עם אנני הוא בו זמנית הבסיס לרוב סרטיו של וודי אלן מחוץ לתחום הקומדיה הפרועה שאפיינה אותו לפני כן, וגם הסרט היחיד בו הוא באמת שופט את עצמו. עד כמה שהנוירוטיות של אלן והרחפנות של דיאן קיטון מבוססות על התכונות האמיתיות שלהם (התסריט שואב השראה ממערכת היחסים שהייתה להם במציאות), הסרט מאפשר מספיק ריחוק בשביל שכל צופה יוכל להזדהות עם אחד הצדדים. חלק יזדהו עם הגבר חסר הבטחון שרוצה שהכל יקרה בהתאם לציפיות שלו, בעוד אחרים יזדהו עם האישה שעדיין מחפשת את עצמה ומנסה לחלץ רגעים של ספונטניות והרפתקנות במערכת יחסים שמבוססת על קביעות. הרבה לפני שהתחילו לחשוב על וודי אלן בתור עבריין מין פוטנציאלי, הוא הצליח להביע בצורה מדויקת את חוסר היכולת להחליט מה עדיף, מערכת יחסים מבוססת דחפים שלא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, או קשר ארוך ויציב שדורש מכל אחד מהצדדים לעשות ויתורים כואבים. תוצאה של מצב דומה נראתה לאחרונה גם בסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך, שבדומה לאלן, בחר את החוף המזרחי והחוף המערבי של ארצות הברית כמטפורה לפערים הרגשיים בין בני הזוג. ההבדל בין הסרטים הוא שהרומן שלי עם אנני הוא קומדיה שבה וודי אלן שובר את הקיר הרביעי ללא הרף, כולל הסצנה המופלאה עם מרשל מקלוהן, שואב השראה מימיו כסטנדאפיסט ומשלב עריכה לא שגרתית בכדי להראות כיצד הקשר עם אנני מהדהד בנסיונות למצוא קשרים אחרים. זהו סרטו הכן והחשוף ביותר של במאי שגם ככה רואה בקולנוע סוג של טיפול פסיכולוגי מתמשך עבור עצמו.

פרסים בולטים: זוכה ב-4 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מקורי, שחקנית ראשית לקיטון), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית בסרט קומי או מוזיקלי, זוכה 5 פרסי באפטא (סרט, בימוי, תסריט, שחקנית, עריכה), זוכה פרס גילדת הבמאים, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקנית משנה (קיטון) ואחד מעשרת סרטי השנה

 

26. מוכרים בלבד (ארה"ב, 1994)

במקור: Clerks

במאי: קווין סמית

תסריט: קווין סמית

שחקנים: בריאן או'האלורן, ג'ף אנדרסון, מרילין ג'יליוטי, ליסה ספונאוור, קווין סמית, ג'ייסון מיוז

 

 

מה קורה כאן: דנטה מגיע לעבודה במכולת ביום החופש שלו כדי לחפות על עובד אחר שלא מגיע. למרות שהוא לא אמור להיות שם בכלל, עובר על דנטה יום מלא התרחשויות הכולל מפגשים עם טיפוסים הזויים הפוקדים את החנות. חברו לצרה הוא רנדל, העובד בספריית הווידאו הסמוכה ושונא את הלקוחות. במהלך היום, דנטה רב עם חברתו מתוך קנאות ושוקל להחיות את הקשר עם אקסית שחוזרת במקרה לאזור. ג'יי וסיילנט בוב, שני סוחרי סמים בטלנים ששוהים מחוץ למכולת, מוסיפים מדי פעם את הגיגיהם לאופן בו דנטה מצליח שוב ושוב לסבך את עצמו.

למה הסרט הזה ברשימה: לפני שהרחיב אותו ליקום קולנועי שאיכויותיו אינן עקביות, מוכרים בלבד היה הסרט שהציג לעולם את קווין סמית. הסגנון הישיר שלו, שאינו מצנזר דבר, השתלב בטבעיות באותו נוף קולנועי בו "ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו היה לאחד הסרטים המדוברים של השנה, והפתיחות שלו לגבי מיניות לא פחות משמעותית מזו של "פריסיליה, מלכת המדבר". סמית נודע מאז בתסריטים הבוטים שלו, בדמויות הצבועות שיצר, בהומור הסטלנים ובכמות הרפרנסים התרבותיים שאף חבר בדור האקס אינו שלם בלעדיהם. מוכרים בלבד מצליח להיות בו זמנית מצחיק מאוד, וכן ברמה שרוב הקומדיות הרומנטיות, בטח אלה שנוצרו עד לאותה נקודה בזמן, לא מרשות לעצמן להיות. לא שזו קומדיה רומנטית, אבל זו קומדיה והיא רומנטית בדרכה המאוד לא משויפת. התקציב הנמוך אלץ את סמית לצלם בשחור לבן במהלך הלילה (לכן התריס של המכולת תמיד סגור) ולהיעזר במכרים ובשחקנים לא מוכרים לגילום התפקידים השונים. התוצאה היא סרט אינדי שעם כל ההקצנות שבו, עדיין נראה ונשמע כמו העולם האמיתי, רק בלי צבע. אין פה מסר חברתי על היחס לאדם העובד, על נגע הסמים בקרב הנוער, או אפילו על יחסי הכוחות בין המגדרים. מה שכן נמצא פה, הוא מבחן הבגרות של דנטה, שצריך להכריע בין התפשרות למען מערכת יחסים רצינית, לבין הארכה מלאכותית של ימי הנעורים. משפט אחד על לזניה מעביר בצורה מדויקת את אחד המסרים היותר חכמים שנתקלתי בהם בסרט כלשהו.

פרסים בולטים: זוכה פרס בפסטיבל סאנדאנס, זוכה שני פרסים בפסטיבל קאן ומועמד לפרס מצלמת הזהב, מועמד ל-3 פרסי אינדיפנדנט ספיריט, מועמד לפרס חוג המבקרים של ניו יורק לבמאי חדש, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

25. האלמנט החמישי (צרפת, 1997)

במקור: The Fifth Element

במאי: לוק בסון

תסריט: לוק בסון, רוברט מארק קיימן

שחקנים: ברוס ויליס, מילה יובוביץ', גארי אולדמן, איאן הולם, כריס טאקר, צ'רלי קריד-מיילס, טומי "טייני" ליסטר ג'וניור, טריקי, מייוון

 

 

מה קורה כאן: בשנת 2263, מאיים כח רשע מהחלל להשמיד את העולם. הנשק היחיד נגדו היא חייזרית דמוית אישה בשם לילו, שחוזרת לכדור הארץ על מנת לאחד את חמשת האלמנטים ולהציל את היקום. לשם כך, היא זקוקה לעזרתו של כומר בשם קורניליוס ונהג מונית עם עבר צבאי בשם קורבין דאלאס, שמגויס למשימה. האיום העיקרי עליהם הוא תעשיין עשיר בשם זורג ששולח בעקבותיהם צבא של שכירי חרב מתוך מטרה להשיג את האלמנטים.

למה הסרט הזה ברשימה: כשקוראים את תקציר העלילה, האלמנט החמישי לא עושה רושם טוב יותר מהבי-מובי הממוצע שזוכה בסופו של דבר לככב בפרק של MST3K. מתישהו, כנראה באזור הצפיה העשירית ומעלה, כשמצוטטים דיאלוגים שלמים בעל פה, מחקים את הקולות המשונים שכריס טאקר עושה, יודעים בעל פה את השיר הבלתי אפשרי של הדיווה ומצליחים להבין את מה שלילו אומרת כשהיא מדבר בשפה השמימית, מבינים שהסרט הזה הוא אופרת חלל מהסוג המהנה ביותר. ההומור והאקשן משתלבים עם עיצוב צבעוני שמבוסס באופן חלקי על נובלות גרפיות צרפתיות ותלבושות שעוצבו בידי ז'אן-פול גוטייה. כל זה בליווי משפטי מחץ ופסקול אלקטרוני שנוכח לאורך 90% מהסרט, כמות גבוהה ביחס לרוב סרטי הקולנוע. כל הדברים האלה מתאחדים לסרט שרק נעשה סוחף יותר ויותר עם כל צפיה. כזה שכמה פגמים שלא מוצאים בו, עדיין קשה לנתק ממנו את העיניים. הוא נע על גבול לא החלטי שבין פרודיה לבין ניסוי ויזואלי והתוצאה מרהיבה לעין, לא פחות משהיא מהנה.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר לעריכת סאונד, זוכה פרס באפטא על אפקטים מיוחדים, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט השנה, זוכה שלושה פרסי סזאר (במאי, צילום, עיצוב אמנותי), מועמד לפרס MTV לקרב הטוב ביותר

מנגד, מועמד גם לשני פרסי ראזי

 

24. שבעה חטאים (ארה"ב, 1995)

במקור: Se7en

במאי: דיוויד פינצ'ר

תסריט: אנדרו קווין ווקר

שחקנים: בראד פיט, מורגן פרימן, גווינת' פאלטרו

 

 

מה קורה כאן: דיוויד מילס הוא בלש צעיר וחם מזג שעבר לאחרונה עם אשתו לעיר חדשה. הוא מתחבר לבלש הוותיק ויליאם סומרסט שנמצא על סף פרישה. שני מקרי רצח בעלי אופי דומה מביאים את השניים לאחד כוחות בחיפוש אחר רוצח סדרתי השואב השראה משבעת החטאים הקטלניים של הנצרות.

למה הסרט הזה ברשימה: שבעה חטאים הוא התיקון של דיוויד פינצ'ר להתחלה הפחות מוצלחת של הקריירה הקולנועית שלו. אחרי ש"הנוסע השמיני 3" התיש גם אותו וגם את הקהל, פינצ'ר פנה לסיפור מקורי, בלי ציפיות מוקדמות, בו הצליח להפגין באמת את יכולותיו. כמו הרוצח החמקמק המוכר רק בתור ג'ון דו (פלוני אלמוני), פינצ'ר הקפיד שלא יהיה שום פרט מיותר בסרט. הכל מדויק, השחקנים מבינים היטב את התפקידים שלהם, אין שום גילוי שבא בזמן לא נכון. בניגוד לסרטי משטרה אחרים, כאן עבודת הבילוש מוצגת כאיטית ומלאה בפרטים טכניים, לצד הגמשה לא רשמית של החוק. לא כל הצעדים שמילס וסומרסט נוקטים בהם קבילים בבית משפט, אבל הם יודעים איך להצדיק אותם במידה ומישהו שואל. עד כמה שהסרט גרפי וקשה לצפיה, יש בו אסתטיקה שיוצרת אווירת אימה במקומות הכי שגרתיים למראה. בנוסף, רגע של מוזיקה קלאסית בספריה מראה את הצדדים הפחות קשוחים של השוטרים, בעוד ביקור בבית הזוג מילס חושף את ויליאם ודיוויד שמחוץ לשעות העבודה כשני אנשים שיכולים להיות חברים בלי קשר. הדינמיקה ביניהם היא מעבר לקלישאה של הבלש הוותיק ומחליפו הצעיר ובזכותה החקירה מרתקת כל כך. בלי הרבה רגעים של תגליות דרמתיות, שבעה חטאים כתוב ומבוים בקפידה כך שגם מבוי סתום בחקירה יראה כמו שיא המתח.

פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על עריכה, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, זוכה 3 פרסי MTV (הסרט הטוב ביותר, השחקן הנחשק ביותר לפיט, הנבל הטוב ביותר)

 

23. אמדאוס (ארה"ב, 1984)

במקור: Amadeus

במאי: מילוש פורמן

תסריט: פיטר שאפר

שחקנים: אף. מארי אברהם, טום הולס, ג'פרי ג'ונס, אליזבת ברידג'

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהמלחין אנטוניו סליירי מנסה להתאבד, הוא מתוודה בפני כומר כי הוא הרג את מוצרט. סליירי מספר כיצד עשרות שנים לפני כן קנא בוולפגנג אמדאוס מוצרט כאשר הגיע לארמון הקיסר בווינה. בתור נוצרי אדוק שגזר על עצמו נדר התנזרות כהוקרה על הכשרון שהעניק לו האל, סליירי לא מסוגל להבין כיצד חוטא ילדותי וגס רוח כמו מוצרט מסוגל להלחין יצירות כה מופלאות. הקנאה גורמת לו לנסות ולחבל בקריירה של עמיתו הצעיר.

למה הסרט הזה ברשימה: למרות שהדמויות והארועים ההיסטוריים המתוארים בו אכן התקיימו במציאות, אמדאוס אינו מבוסס על סיפור אמיתי. פיטר שאפר העניק לעצמו הרבה חופש אמנותי כאשר חבר את המחזה אותו גם עבד בעצמו לסרט, על מנת להפוך את התחרות בין שני מלחינים כה שונים באופיים לשאלות אודות טיב האמונה ועצם קיומה של סיבה לכל דבר. סליירי של הסרט מתענה וכל מערכת האמונות שלו נסדקת כשהוא לא מצליח להסביר לעצמו מדוע אלוהים בחר במוצרט ככלי קיבול לכשרון שמימי. זאת בעוד המלחין הצעיר בכלל לא מודע לכך שסליירי מתעב אותו ורואה בו בכלל סוג של חונך בדרכי החברה הווינאית. סליירי ירא החטא נוהג בשלב מסוים כשטן המנסה לפתות את אמדאוס ואשתו לחטוא, או לפחות כשליח מטעם עצמו של האל שמעוניין להכשיל את מוצרט על מנת לשמור על הגיון בעולם. תצוגת המשחק המדהימה של אף. מארי אברהם החל מסצנת הפתיחה ועד סוף הסרט מצליחה למכור את רגשות האשם ככנים ולייצר סימפתיה כלפי מי שהכריז על עצמו כרוצח. הדבר המרשים ביותר הוא שהסרט מעביר את גאונותו של מוצרט דווקא דרך הקריינות של סליירי, שכמומחה למוזיקה מבין מה מייחד את יצירותיו של אמדאוס מכל מה שקדם לו. זה הופך את הסיפור כולו לעמוק וסבוך יותר, מכיוון שהוא מסופר מנקודת המבט של מי ששונא את אותו אדם שעבודתו גורמת לו הנאה מרובה.

פרסים בולטים: זוכה 8 פרסי אוסקר (סרט, בימוי, תסריט מעובד, שחקן ראשי לאברהם, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, איפור), זוכה 4 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, בימוי, תסריט, שחקן בדרמה), זוכה 4 פרסי באפטא (צילום, עריכה, סאונד, איפור), זוכה פרס גילדת הבמאים, נבחר ב-2019 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

22. חנות קטנה ומטריפה (ארה"ב, 1986)

במקור: Little Shop of Horrors

במאי: פרנק אוז

תסריט: האוורד אשמן

שחקנים: ריק מורניס, איילין גרין, לוי סטאבס, סטיב מרטין, וינסנט גרדיניה, ביל מאריי

 

 

מה קורה כאן: סימור קרלבורן עובד בחנות הפרחים של מר מושניק. הוא מאוהב באודרי העובדת לצדו, אבל מתבייש לעשות משהו לגבי זה. בנוסף, אודרי יוצאת עם רופא שיניים סדיסט שאוהב להתעלל בה ובמטופלים שלו. יום אחד, סימור מוצא צמח מסתורי שניזון מדם ומעניק לו את השם אודרי 2. כאשר הצמח מתחיל לגדול, גם גורלו של סימור משתנה לטובה, אם כי דרישות ההאכלה של אודרי 2 הולכות ונעשות קשות לסיפוק.

למה הסרט הזה ברשימה: חנות קטנה ומטריפה הוא עיבוד קולנועי למחזמר המבוסס על סרט באותו שם מ-1960, שהיה כנראה נשכח לחלוטין לולא גרעין מעריצים קטן והדוק, בהם האוורד אשמן שהחליט להוסיף לו שירים ולהעביר אותו לבמה. למעשה, אשמן הכניס הרבה שינויים לסיפור במהלך כתיבת המחזמר ואז הוסיף עוד כמה עבור הגרסה של פרנק אוז. הקרנות המבחן השליליות הובילו לאפילו יותר שינויים בכדי להפוך את הסרט לפחות אפל. הסוף המקורי התגלה מחדש בזכות יוטיוב והושב לחלק מההוצאות היותר מאוחרות, אולם רוב מי שצפה בסרט, ראה את הגרסה בה החלום האמריקאי הוא דבר בר השגה וסימור הוא גיבור יותר מובהק. אישית, אני מחבב את שתי הגרסאות, אבל ככל שעובר זמן, מרגיש שהסוף המקורי מתאים יותר למסר של הסיפור (וגם תואם את זה של המחזמר) לפיו אודרי 2 מייצג את תאוות הבצע ההולכת וגדלה של סימור והאנשים סביבו ואת הקושי לעצור ברגע שעוברים סף מוסרי מסוים. סימור לא רוצח כמו בסרט משנות השישים ולמעשה, אשמן ואוז משתדלים להבהיר שהוא אחראי למוות של אחרים רק בעקיפין. עם זאת, הסוף היותר הוליוודי שנכפה על ההפקה גם פוטר את כולם מאשמה יותר מדי בקלות. עדיין, עם שירים סוחפים, צוות שחקנים בעל תזמון קומי מצוין, אפקטים שנראים טוב גם כיום והעובדה שפשוט אי אפשר שלא לחבב את ריק מורניס, חנות קטנה ומטריפה עובד בכל גרסה, אפלה או ידידותית לקהל הרחב.

פרסים בולטים: מועמד ל-2 פרסי אוסקר (אפקטים, שיר מקורי), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, פסקול מקורי), מועמד לפרס באפטא לאפקטים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

21. גבעת חלפון אינה עונה (ישראל, 1976)

במאי: אסי דיין

תסריט: אסי דיין, נפתלי אלטר

שחקנים: גברי בנאי, שייקה לוי, ישראל פוליאקוב, ניצה שאול, מיקי קם, טוביה צפיר, ראובן דיין, משה איש כסית, אושיק לוי, חנה לסלאו, מנחם זילברמן

 

 

מה קורה כאן: בימים המתוחים שאחרי מלחמת יום הכיפורים ולפני חתימת הסכם השלום עם מצרים, סמל ראשון מוקד, המכונה "ג'ינג'י", מאתר את סרג'יו קונסטנצה שהתחמק עד כה משרות מילואים ולוקח אותו לבסיס בסיני. על הדרך, ג'ינג'י מבקש להציע נישואין לחברתו יעלי, אולם אביה ויקטור מסרב לחתן אותה לפני שימצא חתן עבור אחותה הגדולה. שלושת הגברים, ויעלי המסתננת בתוך מזוודתו של סרג'יו, מגיעים לבסיס. ויקטור רודף אחרי סרג'יו שחייב לו כסף, בזמן שג'ינג'י מחפש את ויקטור לחיל על מנת שלא יעצר על כניסה לשטח צבאי ללא אישור ויעלי מתחפשת לבדרנית על מנת להסתתר מאביה.

למה הסרט הזה ברשימה: בתודעה הישראלית, קיימים רק שני סוגים של קולנוע מקומי. האחד הוא דרמות זוכות פרס אופיר שאף אחד לא מדבר עליהן אחרי הזכיה, והסוג השני הוא סרטי קאלט. גבעת חלפון אינה עונה הוא מלך סרטי הקאלט הישראלים. הוא מזקק לשעה וחצי את מהות הישראליות, כולל פערי הדורות, הקונפליקט בין מסורת לבחירה אישית, הצבא ככור היתוך, מדיניות הקומבינה ושליפת הקשרים בכל פעם שמשהו לא עובד חלק, חיפוש אחר עושר מהיר על חשבון עבודה קשה ומאבק תמידי על עמדת מקבל ההחלטות. עם זאת, מכיוון שמדובר בישראליזם, הכל נעשה בתוך חמימות משפחתית ועם הרבה הומור. אסי דיין, בנו של רמטכ"ל ושר בטחון לשעבר שעתיד להיות אחד ממהנדסי הסכם השלום עם מצרים, יצר סרט אנרכיסטי בו אין לדרגה או נאמנות למולדת משמעות אמיתית. הקובע הוא זה שמכריז על עצמו ככזה והמנצח הוא זה שמתחמן את השאר. שלישיית הגשש החיוור, בשיא כוחה, גלמה שלוש דמויות איקוניות שדקלמו במיומנות את משחקי המילים והרפרנסים התרבותיים והפוליטיים שדיין ואלטר הניחו בפיהם והסרט הפך במרוצת השנים לאהוב והמצוטט ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. אפילו השם שלו הוא פרודיה על "גבעה 24 אינה עונה", סרט שנועד לשווק לעולם את הציונות ואת מדינת ישראל הצעירה כצד הצודק בסכסוך. גבעת חלפון, שצולם אחרי משבר האמון הציבורי בממשלה בשנות השבעים, לא מנסה למכור כלום לעולם. הוא מדבר בשפה שרק קהל מקומי יבין במלואה וקורץ לעבר פינות קטנות מכדי שבארצות אחרות יבחינו בהן. זה סרט ישראלי שנוצר עבור ישראלים ונשאר איתם הרבה אחרי שהאידאליזם של דור הפלמ"ח החל לדהות.

פרסים בולטים: בעוד הסרט לא היה מועמד לאף פרס בזמן אמת, הוא נבחר בסקרים שונים לסרט הישראלי האהוב בכל הזמנים.

ביקורת: בלתי נראה

TheInvisibleMan_teaser-2020_resize.jpg

 

בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, אולפני יוניברסל קלטו שיש הרבה כסף במפלצות קולנועיות. הם התחילו עם פנטום האופרה ולאורך שלושים השנים הבאות, הביאו למסך את הרוזן דרקולה, המפלצת של פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה, היצור מהלגונה השחורה ואת האיש הבלתי נראה. כשרצו קצת לגוון את הסיפור, הפגישו בין המפלצות, או המציאו להן סיפורי המשך שלא הופיעו במקור הספרותי. בשלב מסוים, אפילו יצרו סדרה של מפגשים בין היצורים השונים לבין אבוט וקוסטלו, שבעצמם הכניסו לאולפן לא מעט כסף.

האיש הבלתי נראה הוא לא מהמפלצות היותר מפורסמות של יוניברסל, אבל הרעיון עצמו די מוכר. ג'יימס וייל ביים את הגלגול הקולנועי הראשון שלו ב-1933 ומאז, נעשה שימוש בדמות במגוון סרטים,  ספיישלים לטלוויזיה ובאופן מתבקש, בסדרות מצוירות, במה שאני מניח שהאנימטורים החשיבו ליום נוח יחסית בעבודה. מכיוון שלא צריכים ללהק שחקן מפורסם לתפקיד, שגם ככה נעשה רובו דרך אפקטים מיוחדים ותחפושות שמסתירות את הפנים, קצת מפתיע שאין יותר סרטים מפורסמים על רואים ואינם נראים. מצד שני, אולי דווקא זה שקשה לרתום פרצוף מפורסם לתפקיד מסביר את הרתיעה של אולפנים מפניו.

השנה היא 2020 ויוניברסל החליטו להמר שוב על האיש הבלתי נראה. עדיין לא ברור אם מדובר בחלק מהחיאה של יקום המפלצות הקלאסיות, או בסרט שיעמוד בפני עצמו, אבל נתוני ההכנסות בהחלט מעודדים את האפשרות הראשונה. הסרט החדש, שנקרא "בלתי נראה", שונה מהותית מסרטו של ג'יימס וייל וגם מהספר של ה.ג'. ולס שהיה ההשראה לדמות, כך שלפחות הבמאי לי ואנל מציע טוויסט שונה על הסיפור.

 

ססיליה מחליטה לעזוב את בן זוגה המתעלל, אדריאן. היא חומקת מהבית באישון לילה ונכנסת למכונית של אחותה לפני שאדריאן יבין מה קרה. אחרי שנים עם המפלצת שהתעללה בה, לססיליה לא נותרה סבלנות והיא לוקחת את הסיכון ובורחת אל ביתו המוגן של קרוב משפחה שהוא במקרה גם שוטר. ססיליה ממעטת לצאת מהחדר, שלא לומר מהבית, עד שמגיעות החדשות הגדולות. שבועיים לאחר שעזבה אותו, אדריאן נמצא מת במה שנראה כמו התאבדות. הוא כבר לא יכול לאיים עליה והשאיר לה בצוואתו סכום כסף נכבד, בעזרתו היא מתכוונת לממן את הלימודים של אחייניתה.

אלא שתחושת ההקלה נמשכת מעט מאוד זמן. דברים מוזרים מתרחשים בבית וססיליה בטוחה שזה אדריאן שחזר לרדוף אותה. לא כרוח רפאים, או זכרון פוסט-טראומתי, אלא אדריאן עצמו בגופו, מנסה לשגע אותה ולגרום לאחרים לפקפק בשפיותה. היא טוענת שזה בדיוק מסוג הדברים שיעשה והעובדה שאף אחד לא יכול לראות אותו בפעולה, לא מונעת מססיליה להשתכנע שהאקס המתעלל עדיין מאיים עליה.

במקור, האיש הבלתי נראה היה ספר שעסק בשאלה כיצד ינהג אדם כאשר הוא חופשי מביקורת חברתית. לא יכולים לראות אותו עושה דברים, אז מבחינתו הוא אינו כפוף לאותם חוקים ומוסכמות כמו שאר האנושות. הגרסה של ואנל רחוקה מהמקור הספרותי, לא רק בתוכן ובמה שעומד מאחורי האדם הבלתי נראה, אלא גם בכך שאדריאן די ראה עצמו פטור מאחריות למעשיו עוד כשהיה רשמית חי. אנחנו נחשפים מעט מאוד אליו כדמות ורוב המידע אודותיו מגיע מססיליה ומאחיו, האחראי על ביצוע הצוואה. לי ואנל בחר להציג את הסרט מנקודת מבטה של הקורבן ולא של התוקף, מה שמעניק לכל הסיפור מימד שהוא מעבר לבדיוני.

אפשר לחשוב על אדריאן, בין אם הוא אכן התוקף הבלתי נראה או לא, כמשהו שססיליה לעולם לא תשתחרר ממנו באמת. היא מזהירה אחרים ומנסה לברוח, אבל אדריאן תמיד יחזור, בגופו או ברוחו. אליזבת מוס מעבירה היטב את תחושת האימה והתסכול של מי שכמה שתנסה, תמיד מרגישה שהתוקף ממתין לה בין הצללים. הוא אפילו לא חייב לגעת בה בכדי לפגוע, כי אדריאן הוא הטיפוס שיגרום לבת זוג לפקפק בשפיותה בכדי שימשיך לשלוט בה. השילוב הזה של איום וגזלייטינג נעשה כל כך שכיח בקשר ביניהם, שססיליה למעשה פתחה סוג של חסינות מפניו ומבינה שמשהו קורה גם כאשר כל הראיות פונות נגדה.

עם הגישה הזו, בלתי נראה היה אמור להיות מותחן פסיכולוגי משובח. הוא היה אמור להראות איך אדם עם מספיק אכזריות ואובססיה לשליטה, לא צריך להופיע על המסך על מנת להשיג את מבוקשו. הוא היה יכול להפוך את אדריאן למפלצת החשובה של העשור הנוכחי בזכות הרלוונטיות שלו גם מחוץ למסך. למרבה הצער, זה לא המצב. בלתי נראה סובל ממספר בעיות שמונעות ממנו להפוך ליותר מסרט אימה גנרי שבמקרה מתפלקת לו מדי פעם אמירה בעלת משמעות בעולם האמיתי.

דבר ראשון, הוא סובל מבעיות קצב. הרבה מהסצנות נמשכות מעבר לזמן הרצוי, או בכלל לא תורמות לסיפור ויוצרות דקות ארוכות של שעמום. המצב מחמיר כשמשלבים את זה עם תסריט שמרבה לדלג על פרטים חשובים. הקשר בין הדמויות המסייעות לססיליה לא כזה ברור אם לא קוראים מראש את תקציר העלילה, ומחסור בתחושה יעילה של מעבר הזמן, מביא לכך שגילוי דרמתי באמצע הסרט גורם בלבול, כי צריך פתאום להתחיל לחשוב האם קרה לפני או אחרי שססיליה עזבה את אדריאן. ססיליה יוצאת ממקום אחד ומגיעה למקום אחר כשההגיון אומר שעברו לפחות כמה ימים בין הסצנות, אבל העריכה גורמת לזה להראות כאילו הכל מתרחש בערב אחד, מה שסתם מבלבל.

הבעיה הגדולה ביותר היא בחוסר התאמה בין המסר של הסרט לעלילה עצמה. הסיפור היה נסגר בצורה טובה בהרבה מבחינת זרימה אם היה סותר את המשל שיוצריו רוצים ללמד. המסר, המציב את ססיליה כדמות המפוכחת ביותר בסרט, מביא לכך שהסיפור צריך לבצע פניית פרסה פתאומית על מנת לשמור על קשר כלשהו עם המשל. לא אפרט, כי זה כבר יהיה ספוילר, רק אציין שהתסריט נאלץ ליצור חור עלילתי מאוד גדול על מנת לצאת מהפינה אליה הכניס את עצמו.

מבחינת אפקטים, התוצאה לא אחידה. כשעוסקים בדמות בלתי נראית, צריכים ליצור את האשליה כאילו יש מישהו במקום בו אמור להיות חלל ריק. לפעמים זה עובד, אבל הרגעים היותר מרשימים חזותית הם דווקא אלה שמאפשרים לנו לראות חלקים מאותו בלתי נראה. ישנו קטע אקשן אחד מוצלח, וסצנה במסעדה שהיא הרגע הטוב ביותר בסרט ואחד היחידים בהם הרעיון של איום בלתי נראה מנוצל בצורה יצירתית באמת. הסטיה מהמקור הספרותי, ויחד איתו גם מהגרסה הקולנועית הקלאסית של האדם הבלתי נראה, מאפשרת מפגן נחמד של פעלולים חזותיים, גם אם חלקם לא נראים גמורים וחושפים את התקציב הנמוך בו נוצרו.

למרות הנסיון להיות מקורי ובעל מסר חשוב, בלתי נראה הוא רוב הזמן סתם עוד סרט אימה, וגם לא אחד מפחיד או מקורי במיוחד. פה ושם מגיע רעיון מוצלח, אבל הרגעים המתים שלא באמת תורמים לבניית המתח, לצד תגובות לא טבעיות של הסביבה, ההתיחסות לאיום המרכזי בעיקר דרך דיבורים של אחרים והסוף שמסבך את העלילה סביב עצמה, פשוט הורסים את האפשרות לשקוע לתוך הסרט. אין מספיק משחק על השאלה האם ססיליה באמת מאבדת את שפיותה וחסרה עקביות בכל הנוגע לכוחו הפיזי של אדריאן. יחד עם החורים בעלילה והעריכה המבלבלת, הסרט הזה הוא בעיקר פספוס. יש לו דברים מאוד חשובים לומר, אבל הוא לא מצליח לנסח אותם בצורה קוהרנטית.

ביקורת: ג'ירפה

MV5BZDcxZDU1NWEtMDU4NC00ZTJmLWE1NWUtM2Y2ZjEyZjliZTUzXkEyXkFqcGdeQXVyMjI3NDAyNg@@._V1__resize.jpg

 

כשצפיתי ב"רומא" לפני שנה וקצת, הרגשתי שהסרט מקלף בהדרגה את כל שכבות האופטימיות מחייהן של הדמויות. עוד ועוד דברים שנראו בהתחלה חיוביים, הפכו לבעיתיים והכל כחלק מבניה לקראת רגע אחד של אהבה טהורה שאמור לתת תקווה זהירה לעתיד. זה המצב גם בסרטים קודמים של קוארון, כמו "הילדים של מחר" ו"כוח משיכה", בהם המצב רק הולך ומתדרדר עד שקורה משהו שמשנה את המגמה. ב"פרזיטים" של בונג ג'ון הו חשתי במצב הפוך. הסרט בונה לקראת שיפור מתמיד במצבן של הדמויות, עד שהשטיח נשלף תחת רגליהן והמסר הסופי הוא די פסימי.

אחרי הצפיה ב"ג'ירפה", סרטו של הבמאי הרוסי קנטמיר באלאגוב, ניסיתי להבין מה הוא יותר מזכיר לי. את החיוביות של הרגע האחרון של קוארון, או את הציניות הבלתי נמנעת של בונג. נכון לכתיבת שורות אלה, אני עדיין לא בטוח.

איה עובדת כאחות בבית חולים בלנינגרד זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה. היא הייתה לפני כן חיילת קרבית, אבל הועברה במהלך המלחמה לתפקיד אזרחי. חוויות המלחמה גם הותירו אותה עם פוסט-טראומה שגורמת לאיה לקפוא מדי פעם לכמה דקות ולא להגיב בכלל לסביבה. נראה שהאנשים בעבודה ובבניין בו היא מתגוררת התרגלו לכך, כי הם לא נותנים יותר מדי חשיבות להתנהגות המוזרה של עמיתתם הגבוהה.

הקפאון מוביל בשלב מסוים לאסון כאשר איה משחקת עם פשקה, בנה של חברה לנשק שגדל כילד של איה לכל דבר. זמן קצר לאחר מכן, מאשה, אמו הביולוגית של הילד, באה לביקור וכאשר היא מגלה מה קרה, מחליטה שהיא רוצה עוד ילד, כזה שתוכל לגדל בעצמה. כפי שהמלחמה הותירה את איה מצולקת נפשית, היא גם גבתה מחיר גופני ממאשה, שכבר לא מסוגלת להיכנס להריון. בשל כך, היא משכנעת את איה לשאת עבורה תינוק שתגדל כשלה במין היפוך של ההסדר הקודם בין השתיים.

האווירה בג'ירפה מאוד קודרת. גם בלי להתיחס לדברים שהדמויות עצמן עוברות, לנינגרד ההרוסה מוצגת כמקום עצוב אפילו בסטנדרטים של ברית המועצות בזמן סטאלין. הצבע מתקלף מכל הקירות, אין תמונות או קישוטים בשום מקום, כולם לבושים בצניעות, המטבח המשותף מטונף ואפילו בית המרחץ נראה כאילו לא שטפו אותו כבר שנה. בתוך החברה הרעועה שספגה כל כך הרבה אבדות במלחמה, החיוך התמידי של מאשה נראה כמעט לא טבעי.

איה עובדת בדאגה לפצועים משדה הקרב, כאשר אין מי שבאמת יעזור לה. נראה שאנשים סביבה לוקחים די באגביות את הטרגדיה שעברה ואף אחד לא חושב אפילו לרגע שהיא זקוקה לעזרה מקצועית או להשגחה צמודה. אם היא לא פותחת את הדלת, זה בטח סתם עוד התקף, לא משהו שצריך לדאוג לגביו. התכנית של מאשה לתינוק משותף היא הדבר האחרון שאיה באמת צריכה, לחוות את כל רכבת ההרים ההורמונלית של הריון רק כדי לראות מישהי אחרת טוענת שהילד שלה. עם זאת, מדובר ביותר מרצון של האחת להיות אמא ושל השניה לכפר על מה שקרה.

באלאגוב מנחה את העלילה לעבר הרעיון ששתי החברות בעצם רוצות להיות תא משפחתי שיתפס כנורמטיבי בעיני החברה. הן לא יכולות כי בלנינגרד של 1946, תרומת זרע אינה אופציה וכי מאשה לא מסוגלת יותר להיכנס להריון, גם אם ממש תנסה. כאשר נכנס גבר למשוואה, משהו באיזון מתעקם. לא חשוב מה הכוונות שלו, איה ומאשה לא באמת משאירות מקום לעוד מבוגר בבית. מהבחינה הזו, עולות שאלות על הבחירה בתקופה בה הסרט מתרחש. האם זה נעשה רק כדי למצוא תרוץ עלילתי לקושי להיכנס להריון, או שיש רצון להשוות בין המלחמה הקשה ביותר בתולדות העולם המערבי לבין המאבק של מי שאינו הטרונורמטיבי להקים משפחה? האם באלאגוב בעצם אומר שרוסיה המודרנית זקוקה לזעזוע בסדר גודל של מלחמת עולם בכדי ששתי נשים יוכלו לגדל תינוק ביחד? אחרי הכל, אין לחברה שום בעיה עם זה שאיה מגדלת לבד ילד כאשר יש לה התקפי קפאון לא מטופלים, או שמאשה תציע עצמה לגבר מספיק עשיר בשביל להבטיח שלילד הבא יהיה עתיד כלכלי מובטח. הדברים האלה נתפסים כמקובלים חברתית, אבל לא האפשרות שיהיו לתינוק שתי אמהות ואפס אבות.

השחקניות הראשיות מוכרות היטב את הקשר הלא פשוט בין הדמויות. ויקטוריה מירושניצ'נקו בתפקיד איה וואסיליסה פרליגינה בתפקיד מאשה אמנם חסרות נסיון קודם במשחק, אבל מבינות היטב את המורכבות שעליהן להציג. האחת שקטה ומאופקת, אבל גם מסוגלת להיות מאוד אלימה, בעוד השניה חייכנית ודברנית, למרות שהחיים חלקו לה את הקלפים הגרועים ביותר שאפשר. בעוד נעשות כמה בחירות מפוקפקות בהצגת הקשר ביניהן, כולל רגעים שיכולים להיתפס כהצדקה לאלימות מינית, הזיגזוג של מאשה שומר על עניין ועוזר לקלוט את ריבוי הלבטים והרגשות הסותרים שמלווים את הקשר.

לג'ירפה יש נטיה לפעמים להאריך יותר מדי במילים. חלק מהסצנות נמשכות הרבה אחרי שהנקודה הובנה, מה שהופך את הסרט כולו לקצת ארוך מדי ביחס לתוכנו. מצד שני, הסיפור שבמרכזו דורש טיפול כל כך עדין, שגם שעתיים ורבע לא באמת מכילות את כל הגורמים הדרושים. האורך הסופי הוא פשרה בין נסיון להציג את האנושיות של איה ומאשה לבין הצגת החברה הסובייטית הפגועה כמקום שאין בו טובים ורעים, אלא רק מוסכמות חברתיות. הסרט לא מציג נבל בודד שמאיים להרוס הכל, אם כי הוא בהחלט מאיר דמויות מסוימות באור ביקורתי בשל התפיסות המיושנות שלהן. או שאולי מדובר בעצם בדברים שצריכים להיאמר בקול רם בכדי למנוע אסון? קשה מאוד למקם את ג'ירפה על הסקאלה שבין אופטימיות לפסימיות. הוא קודר ומדוכדך, אבל בו זמנית יש תקוה לעתיד טוב יותר שכל הזמן מניעה את הדמויות ועוצרת אותן מלהתיאש סופית. הרבה סיפורים כאלה היו מסתיימים בנקודה קיצונית מדי, אבל ג'ירפה מוצא מקום טוב באמצע שמצליח איכשהו להיות גם חיובי וגם שלילי מבלי ליצור תחושה של חוסר החלטיות.

להוציא את האורך המוגזם ביחס לקצב האיטי של הסרט, יש כאן סיפור מעניין ומרובה רבדים. אין אמת מוחלטת שהצופה אמור לאמץ בסופו של דבר, אלא אוסף של פרטים שכל אחד יכול לפרש בהתאם להשקפת עולמו. יש לתסריט רגעים של צרופי מקרים נוחים מדי, או קטעים בהם גם הדמויות הראשיות קצת לא נסבלות, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מאוד שלם, שנעזר בסיפור מן העבר בכדי להיות רלוונטי גם כיום.

נבואה לאוסקר – 2.3.2020

סרט

חמשת הדמים

חולית

ארבעה ימים טובים

המשלוח הצרפתי

קינת יחפנים

מנק

חדשות העולם

ארץ נדודים

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

 

בימוי

ספייק לי – חמשת הדמים

דני וילנב – חולית

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

דיוויד פינצ'ר – מנק

פול גרינגראס – חדשות העולם

 

תסריט מקורי

דני בילסון, פול דה מאו, ספייק לי, קווין וילמוט – חמשת הדמים

רודריגו גרסיה, אלי ססלו – ארבעה ימים טובים

וס אנדרסון – המשלוח הצרפתי

ג'ק פינצ'ר – מנק

ארון זורקין – המשפט של השביעיה משיקגו

 

תסריט מעובד

אריק רות', ג'ין ספייטס, דני וילנב – חולית

כריסטופר המפטון, פלוריאן זלר – האב

ונסה טיילור – קינת יחפנים

לוק דיוויס, פול גרינגראס – חדשות העולם

קלואי ז'או – ארץ נדודים

 

שחקן ראשי

טום הנקס – חדשות העולם

אנתוני הופקינס – האב

גארי אולדמן – מנק

ויל סמית – המלך ריצ'רד

סטנלי טוצ'י – סופרנובה

 

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של טמי פיי

אוליביה קולמן – האב

ג'ניפר הדסון – רספקט

מילה קוניס – ארבעה ימים טובים

פרנסס מקדורמנד – ארץ נדודים

 

שחקן משנה

ג'ון ברנתל – הקדושים הרבים של ניוארק

טימותי שאלאמה – המשלוח הצרפתי

פול וולטר האוזר – חמשת הדמים

ביולה קואלה – הגול הבא מנצח

מארק ריילנס – המשפט של השביעיה משיקגו

 

שחקנית משנה

גלן קלוז – קינת יחפנים

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

וירה פרמיגה – הקדושים הרבים של ניוארק

אודרה מקדונלד – רספקט

סירשה רונן – אמוניט

 

סרט אנימציה

מחוברים

הקרודים 2

מלך האיילים

ראיה והדרקון האחרון

נשמה

 

צילום

גרייג פרייזר – חולית

רוברט יאומן – המשלוח הצרפתי

אריק מסרשמידט – מנק

דריוש וולסקי – חדשות העולם

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

 

עריכה

אדם גוף – חמשת הדמים

אנדרו וייסבלום – המשלוח הצרפתי

קירק בקסטר – מנק

ג'ניפר ליים – טנט

אלן באומגרטן – המשפט של השביעיה משיקגו

 

פסקול

האושקה, דסטין אוהלורן – אמוניט

האנס זימר – חולית

אלכסנדר דספלה – המשלוח הצרפתי

טרנט רזנור, אטיקוס רוס – נשמה

לודוויג גרנסון – טנט

 

עיצוב אמנותי

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מנק

סיפור הפרברים

 

עיצוב תלבושות

אמוניט

מוות על הנילוס

חולית

המשלוח הצרפתי

מולאן

 

איפור ועיצוב שיער

חולית

המשלוח הצרפתי

רספקט

המשפט של השביעיה משיקגו

המכשפות

 

מיקס סאונד

חולית

רספקט

נשמה

טנט

סיפור הפרברים

 

עריכת סאונד

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

אהבה בשחקים: מאבריק

סיפור הפרברים

 

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: העולם הבא

טנט

וונדר וומן 1984

מחשבות על טקס האוסקר ה-92

  1. בואו נתחיל עם האוקג'ה בחדר. פרזיטים עשה היסטוריה והפך לסרט הראשון שאינו דובר אנגלית (חוץ מסצנות של שיעורי אנגלית) שזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. עד כמה שאני עדיין חושב שמדובר בסרט אוברייטד, יש בי גם הרבה שמחה על כך שסוף סוף נשברה תקרת זכוכית מאוד עבה. 92 שנים זה הרבה מאוד זמן להגיע לנקודת הציון הזאת. הסימנים של החלשות התקרה הופיעה בשנה שעברה, כשרומא נראה ממש קרוב לזכיה, והשנה הסדקים הפכו לפריצת דרך שהאקדמיה הייתה חייבת לעשות מתישהו.
  2. עם הבחירה בפרזיטים, האקדמיה גם די כפרה על הבחירה מעוררת המחלוקת בהספר הירוק בשנה שעברה. פעם בכמה שנים המבקרים וחברי האקדמיה תמימי דעים וזו אחת הפעמים האלה. בנוסף, פרזיטים הוא הסרט הראשון שזוכה גם בדקל הזהב וגם בפרס הגדול באוסקר מאז מרטי, שיצא ב-1955.
  3. האם הזכיה של פרזיטים נחשבת להפתעה? כן ולא. זו הפתעה בגלל השונות שלו מכל זוכה שקדם לו, בהיותו סרט ששפתו העיקרית אינה אנגלית. הייתה גם תחושה ש-1917 הוא הפייבוריט לזכיה באוסקר לאחר שקטף את פרסי גילדת המפיקים וגילדת הבמאים. עצם הזכיה של בונג ג'ון הו באוסקר חריגה, כי הבחירה של גילדת הבמאים כמעט תמיד חופפת לזו של האקדמיה. מצד שני, פרזיטים זכה בפרס הגדול של גילדת שחקני המסך, קטף הרבה יותר פרסים משאר המועמדים לאוסקר ובאופן כללי, נחשב למועמד ודאי לאוסקר זמן מה לפני ש-1917 הצטרף למרוץ. בהצבעה שנערכה בקרב גולשי האתר Awards Daily, זכה פרזיטים בשיטת הצבעה זהה לזו של האוסקר, ובהצבעה דומה שנערכה בקרב גולשי עין הדג, הגיע למקום השני (אחרי ג'וקר) על חודו של קול. במילים אחרות, כאשר הריצו סימולציה שמחקה את השיטה של האוסקר, היתרון של פרזיטים נראה ברור.
  4. קצת חבל לי על זה שהאירי לא זכה בכלום. כל ההשקעה של נטפליקס לדחוף אותו לאוסקר הסתיימה בידיים ריקות. למרות שמרטין סקורסזה עדיין היה האדם שהכי הרבה מהזוכים הודו לו. ככה זה כשאתה אגדה חיה, אנשים מתרגשים רק מלהיות באותו חדר איתך.
  5. אחרי שנתיים, אני בהחלט חושב שצריך לסיים את הניסוי של טקס אוסקר ללא מנחה. אמנם היו הרבה "לא מנחים" שהגישו פרסים והציגו מגישים אחרים, אבל היה חסר משהו שיכתיב קצב לכל העסק. במיוחד הייתה מוזרה ההחלטה לתת לחלק מהאנשים להציג את עצמם ואז מישהו אחר. יש קריינים בשביל זה והשימוש במיני-מנחים שרק מעבירים למגיש הבא נראה חסר טעם. החוסר במנחה אמיתי הורגש במיוחד בסוף הטקס. הבמה הוחשכה בזמן שהאנשים של פרזיטים עדיין נואמים והאורות נדלקו מחדש כדי שיוכלו לסיים. זאת בזמן שג'יין פונדה, שהגישה את הפרס האחרון של הערב, מחכה לסימן כדי להודיע שתם הטקס. מסיבה כלשהי, מישהו בהפקה לא ידע שצריך לחכות לדברי סיום, מה שלא היה קורה אם היה מנחה קבוע לאורך הערב.
  6. אגב, אם אחת המטרות בהעדר מנחה היא לקצר את הטקס, הופעה מפתיעה של אמינם שמגיעה באיחור של 17 שנים היא לא הדרך לעשות זאת. לפחות נמנע מאיתנו רגע מביך של מחווה לזכרו של קובי בראיינט. בהתחשב במדיניות של האקדמיה נגד מפורסמים שהואשמו באונס, זה היה יכול להיות מאוד מביך. מה גם שבראיינט אמנם זכה באוסקר כמפיק של סרט קצר, אבל אין מה להשוות את התרומה שלו לעולם הקולנוע לזו של קירק דאגלס או סטנלי דונן שגם מתו השנה. ספייק לי, שבקלות לוקח שנה שניה ברצף את תואר המתלבש הטוב ביותר של הטקס, עלה לבמה עם ז'קט סגול עליו רקום המספר 24 לזכרו של בראיינט. בתור אוהד ידוע של הניו יורק ניקס, זו חתיכת ג'סטה מצדו.
  7. לא היו שום הפתעות בקטגוריות המשחק, אם כי ממש מוזר לחשוב על כך שהג'וקר הוא כעת תפקיד ששני שחקנים שונים זכו באוסקר על גילומו. הנאום של חואקין פיניקס היה ארוך, מלא במסרים אקולוגיים ובעד טבעונות וקולו נשבר פעמים רבות לאורכו. היו רגעים שהוא ממש נשמע כמו הדמות שזיכתה אותו בפרס. פיניקס הוא שחקן אדיר ואני שמח שקבל הכרה מהאקדמיה, רק מדהים עד כמה הוא נשמע חסר בטחון מול קהל. גם טאיקה ואיטיטי, האדם עם הפוטנציאל להיות המצחיק ביותר באולם, התרגש והיה רציני לחלוטין בשתי ההופעות שלו על הבמה. את תואר הקומיקאי המוצלח של הערב קטף טום הנקס, עם כמה בדיחות על מוזיאון האקדמיה שאמור להיפתח בסוף השנה.
  8. נראה שג'יין פונדה הייתה מאוד מרוצה מהכיוון אליו האוסקר נע מבחינת מעורבות פוליטית וחברתית. לפני חמישה עשורים, ספגה הרבה אש על הפעילות שלה נגד מלחמת וייטנאם, כך שהאפשרות להיות האחרונה שמדברת בטקס מלא בהצהרות וקריאות לשינוי, היא סוג של נצחון עבורה.
  9. ההפתעה הגדולה של הערב, לפחות מבחינת הפער בין ציפיות לתוצאות האמת, היה בקטגוריית הפסקול המקורי. זו לא הזכיה של הילדור גוינדוטיר (לא בטוח אם ככה כותבים את זה) על ג'וקר, כמו ההפסד הנוסף של תומס ניומן. המועמדות של ניומן על 1917 הייתה הפעם ה-15 שהוא מועמד לאוסקר, עדיין ללא זכיה. הרבה אנשים חשבו שזו הפעם בה ישבור את רצף ההפסדים, אבל הפרס הוענק במקום לאיסלנדית המועמדת לראשונה.
  10. הזכיה של פרזיטים משכיחה את הבעיה הגדולה שהתעוררה בזמן חשיפת המועמדים השנה. למרות רשימת זוכים מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית, האקדמיה חזרה להתעלם מסרטים המבוימים בידי נשים ושחורים והציגה רשימת מועמדים לבנה במיוחד. בנוסף, האולפנים הגדולים, יחד עם נטפליקס, השתלטו מחדש על האוסקר ודחקו מהתחרות כמעט כל זכר לקולנוע עצמאי. נכון שזה נראה זניח כשהזוכה הגדול של הערב הוא סרט דרום קוריאני שמופץ בידי חברה המתמחה בסרטים קטנים יחסית, אבל זה היוצא מן הכלל בתוך תחרות שהצביעה על חזרתו של הכסף הגדול למשחק.
  11. פרזיטים המשיך קו שהתחיל לפני 12 שנים, בו הזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר הוא סרט פסטיבלים. יש השערות שונות מדוע הקמפיינים המוצלחים ביותר הם אלה שמתחילים בקיץ ולא בסוף השנה, אבל העובדה היא שגם כאשר 1917, שנחשף לראשונה בדצמבר, מסומן כמועמד המוביל לזכיה, האוסקר עדיין הלך לסרט שהקהל כבר זכה למספר הזדמנויות לצפות בו לפני כן. עם הצטרפות חברי אקדמיה רבים מכל רחבי העולם, יש חשיבות גדולה מתמיד לתזמון ההפצה של הסרטים המתחרים.

 

800

דרוג המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר: 2009-2018

בשנת 2009, בנסיון להעלות את הרייטינג ובהשפעת טענות על העדרותם של סרטים בולטים כמו "האביר האפל" ו"וול-E" מהרשימה, החליטה האקדמיה לשבור מסורת של יותר משישים שנה ולהרחיב את רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. הצעד אכן הביא למגוון נרחב יותר של מועמדים, אבל לקח רק שנתיים עד שהרגישו שצריך שוב לשנות את הפורמט. מאז הטקס המתייחס לסרטים של 2011 ועד היום, מספר המועמדים נקבע בהתאם להתפלגות קולות המצביעים, כך שיכולים להיות בין חמישה לעשרה מועמדים ונוסחה מסובכת שאין טעם שאנסה לחזור עליה, תקבע את המספר המדויק. יצא גם שבכל טקס מאז עדכון השיטה היו 8-9 מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. בסך הכל, לאורך העשור הראשון מאז שהוחלט על הרחבת כמות הסרטים המתחרים, היו מועמדים לפרס 88 סרטים.

מכיוון שאני אוהב לדרג דברים, וגם כהזדמנות להביט לאחור ולבחון האם אני מרוצה באופן אישי משינוי הפורמט, הנה דרוג של כל המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר שיצאו בין השנים 2009 ל-2018. הדרוג הוא כמובן על פי טעם אישי ולא מתייחס להשגים של כל סרט בתוך או מחוץ למסגרת האוסקר.

 

88. עץ החיים (2011)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עדיף שאוציא את זה כבר עכשיו מהמערכת, אני לא אוהב את טרנס מאליק. הסרטים שלו נוטים להיות מאוד יפים חזותית, אבל בסיסיים מבחינת התוכן. עץ החיים הוא שיא החשיבות העצמית של מאליק וגם אם מצליחים לדלות מתוכו סיפור או מסר, הם יותר פרשנות אישית של הצופה מאשר כוונה ברורה של הבמאי. הרבה אנשים אוהבים את זה, אני לא אחד מהם.

 

87. קרוב להפליא ורועש להחריד (2011)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אולי הסרט הכי פחות מצליח ביקורתית שהיה מועמד לפרס במהלך התקופה המדוברת. לא התלהבתי מהספר, אבל לפחות היה בו נסיון לשבור תבניות ולאתגר את המחשבה. העיבוד הקולנועי שלו, בבימוי סטיבן דולדרי, הוא אחד המקרים הבודדים שנתקלתי בהם של סרט שנעלם מהתודעה בזמן שצופים בו, כך שהוא מסתיים ואין תחושה כאילו משהו בכלל התרחש בשעתיים וקצת שחלפו. איך השיג מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר, זה עדיין מסתורין.

 

86. פרשס (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מה לעזאזל האקדמיה חשבה כשהעניקה לסרט הזה אוסקר על התסריט. עם הפרס למוניק על שחקנית משנה אני מסכים, זו גם הסיבה שפרשס לא נמצא במקום האחרון. אבל ארמנדו איאנוצ'י היה מועמד על "בסוד העניינים" וג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר" ועדיין, האקדמיה נתנה את הפרס לתסריטאי לא מוכר שקבל מכך עידוד לכתוב ולביים את "יפות רצח". פרשס הוא מלודרמה שרוצה להציג סיפור של נצחון נגד כל הסיכויים, אבל כל כך עסוקה בלהראות כמה הכל חרא, שהנצחון נראה מאולץ ולגמרי לא קשור.

 

85. הילדים בסדר (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

נתחיל עם זה שיש לי בעיה עם הליהוק של הסרט. מארק ראפלו הוא פשרה שמקובלת עלי לתפקיד ברוס באנר, ממילא חצי מהזמן יש במקומו ענק CGI ירוק. הוא גם בסדר כתפקיד משני כבלש ציני ב"זודיאק". הוא לא שחקן שאני רוצה לשים שליש מהמטען הרגשי של הסרט על כתפיו. אנט בנינג וג'וליאן מור גם הן שחקניות שאני לא הכי מתחבר אליהן, אבל לפחות אני יודע שהן טורחות לקרוא את התסריט. הילדים בסדר הוא מלודרמה נוספת, ואני לא מאוד סובלני כלפי מלודרמות, שלוקחת את מה שהוא במקרה הטוב בסיס לסיטקום משנות השמונים, ומנסה לייצר ממנו רגש שיהיה אכפת ממנו. אני מצטער, אבל לא עם צוות השחקנים הזה ולא עם התסריט החלול של ליסה צ'ולודנקו.

 

84. קרא לי בשמך (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אם את מארק ראפלו אני יכול לסבול בכמויות מצומצמות, את טימותי שאלאמה אני לא סובל כזית. יש לסרט רגעים נחמדים ואהבתי את זה שהסרט משחק עם הציפיות לגבי מי אדם טוב ומי סתם מניאק. הבעיה היא שלצד סיפור מאוד דליל וכימיה שכמעט ולא קיימת בין השחקנים, שאלאמה לא מסוגל לשחק. אפילו ב"נשים קטנות", סרט שאהבתי, הוא שואב את החיים מכל סצנה בה הוא משתתף בידי הריק העצום שנמצא איפה שאמור להיות אופי.

 

83. ברוקלין (2015)

3 מועמדויות / 0 זכיות

ניק הורנבי כותב שנון ומוכשר, אבל הוא תסריטאי בינוני במקרה הטוב. ברוקלין לוקח סיפור שאמור להיות מעניין, על חוויותיה של מהגרת אירית צעירה שמתאהבת בניו יורקי ממוצא איטלקי, ולא באמת עושה איתו משהו מעבר. סירשה רונאן טובה כתמיד, אבל אין סביבה צוות מספיק חזק בכדי לסחוב סיפור שנראה כאילו הוא תקוע בתוך לופ אינסופי. מה שכן, לפחות למדתי מהסרט איך הדרך הנכונה לאכול ספגטי, אז אי אפשר לומר שלא לקחתי שום דבר מחוויית הצפיה.

 

82. אהבה (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

התחלתי את הרשימה עם זוכה בפרס דקל הזהב, אז למה שלא אוסיף עוד אחד? מיכאל הנקה הוא במאי נוסף שהרבה אנשים אוהבים ואני אישית לא מתחבר אליו. אני מבין מה הוא עושה, אני מבין מה מיוחד בזה, אבל זה לא עובד עלי. יש לי בעיה שאני אוהב סיפורים וכשסרט בכוונה מצמצם את הסיפור למינימום הנדרש, זה מרחיק אותי. עמנואל ריבה מדהימה בתפקיד אן המשותקת ובהחלט הייתה ראויה לזכות באוסקר באותה שנה. מעבר לכך, בעיקר השתעממתי.

 

81. משחק החיקוי (2014)

8 מועמדויות / זכיה 1

אוקי, זה שאני מתחבר יותר לסרטים מבוססי עלילה לא אומר שאני אוהב עודפי עלילה. יש מידה מסוימת שבה אני מוכן לקבל סטיה משמעותית מסיפור אמיתי לשם דרמה או בידור. אני בסדר עם זה ב"המועדפת" וב"הרשת החברתית", אבל משחק החיקוי מוסיף לחוסר הנאמנות ההיסטורית גם זלזול גלוי בקהל. יהיו ברשימה עוד סרטים שאשמים בכך, אבל אף אחד מהם לא מגיע לרמה של משחק החיקוי שיוצא מנקודת הנחה שצריך להוסיף נבל לסיפור. סרט שעוסק באדם הומוסקסואל בתקופה שבה הנטיה שלו נחשבה לפשע, ומנסה לסייע למאמץ המלחמתי במרוץ נגד הזמן לפענוח צפנים של גרמניה הנאצית, צריך לדעת יוצרי הסרט עוד נבל. הומופוביה זה לא מספיק, פאקינג היטלר זה לא מספיק איום, צריכים גם לקחת את האנשים שתמכו באלן טיורינג ולהציג אותם כשמוקים חסרי אמונה. זה כמה שמשחק החיקוי לא סומך על הקהל שלו.

 

denniston_resize_resize.jpg

 

80. סארו – הדרך הביתה (2016)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אז כן, הסרט הזה קרה. תודו שגם אתם כבר שכחתם מקיומו. הוא לא עושה הנחות למי שרוצה לזכור אותו, עם עלילה שמתחלפת פתאום בעלילה הרבה פחות מעניינת ונקודת דרמה שמיד אחריה מגיעות כתוביות הסיום. זה לא סרט גרוע, כמו שהוא מפספס שוב ושוב את ההזדמנויות ליצור הזדהות כלשהי עם הדמויות.

 

79. מאחורי המספרים (2016)

3 מועמדויות / 0 זכיות

לסרט הזה יש בעיה דומה למשחק החיקוי: חוסר אמון ביכולת של הקהל להבין מורכבות. לזכותו של מאחורי המספרים יאמר שהוא לא ממציא אתגרים שלא היו קיימים, הוא פשוט משטח אותם ומשתמש בדמויות משנה לא קיימות על מנת לספק מושיע לבן לשלוש נשים שבמציאות, לא היו זקוקות בכלל לעזרתו. אמנם חשוב לעסוק בנושא הגזענות המודרנית בארצות הברית, אבל מאחורי המספרים עושה את זה דווקא דרך העיניים של מי שזו במציאות ליחס שווה לעמיתיהן הלבנים, כי הייתה משימה הרבה יותר חשובה: להנחית אדם על הירח לפני שהסובייטים מספיקים. גם כאן, יוצרי הסרט החליטו שאין מספיק דרמה בסיפור האמיתי והדביקו לו תוספות כדי להבטיח שאף אחד לא חושב בטעות שהם לא נאורים.

 

78. פילומנה (2013)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסיפור של נערות קתוליות שהוכרחו לחיות במנזרים באירלנד תחת פיקוחן של נזירות נוקשות כעונש על מה שנתפס כהתנהגות מופקרת, יכול לספק חומר להרבה סרטים. "האחיות מגדלנה" הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה בצורה מצוינת. פילומנה הוא דוגמה איך אפשר לעשות את זה ולהותיר תחושה שהסרט מפחד לתקוף את הנושא כמו שצריך. הוא ביקורתי כלפי החברה שאפשרה את ההשפלה שאותן נשים חוו, אבל לא באמת מספר את סיפורן. הסיפור המחובר למציאות מציל את הסרט, אבל רוב הזמן מדובר בלא יותר מעוד שם נשכח ברשימה.

 

77. לחנך את ג'ני (2009)

3 מועמדויות / 0 זכיות

עוד נסיון של ניק הורנבי להביא למסך את סיפורה של אישה צעירה המאוהבת מחוץ למעגל שלה. התסריט במקרה הזה יותר מוצק מזה של "ברוקלין", אבל עדיין חסר משהו. הדמות הראשית מנותקת מדי מהעולם סביבה, כאילו היא קיימת רק כדי להציג לנו סיפור ובכנות, היא ממש לא דמות מספיק מעניינת בשביל שיהיה שווה לעקוב אחריה.

 

76. סוס מלחמה (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אף פעם אל תפסלו את ספילברג. כל עוד הסרט שהוא מביים אינו סרט פנטזיה או מדע בדיוני, יהיו הרבה חברי אקדמיה שיאהבו אותו. גם כשהתוצאה היא בלגן כמו סוס מלחמה שבברור התסריט שלו היה צריך להתבשל עוד זמן לפני תחילת הצילומים. האפקטים מרשימים וספילברג בסך הכל פתר את הקושי של למקד את העלילה סביב יצור שלא מדבר ולא באמת מבין מה בני האדם המוזרים עושים סביבו, אבל מספילברג מותר וצריך לצפות ליותר. אני בספק אם במאי פחות מוכר היה מצליח למשוך מספיק תשומת לב בשביל שסוס מלחמה יהיה מועמד לאוסקר.

 

75. מועדון הלקוחות של דאלאס (2013)

6 מועמדויות / 3 זכיות

תמיד חשבתי שמתיו מקונוהיי שחקן טוב. גם תמיד חשבתי שג'ארד לטו שחקן טוב, כשהוא למעשה טורח להקשיב להוראות הבימוי ולא משוכנע שהוא מביא למסך את הפרשנות האולטימטיבית לדמות (אהמ… ג'וקר… אהמ…). אין לי תלונה לגבי ההופעה שלהם בסרט וגם האוסקרים בהם זכו היו בסדר. הסיבה שהסרט נמצא במיקום נמוך יחסית היא שבערך באמצע הדרך, הוא מתחיל לעשות בלגן ולדבר על חברות התרופות וה-FDA כסכנה לשלום הציבור. לא, זה שהם מסרבים לאשר לשיווק שילוב תרופות שטרם נמצא כיעיל ובמיוחד לא מסוכן לבני אדם, לא הופך אותם לאנשים הרעים. זה הופך את גיבור הסרט למישהו שמהמר בחיים שלו ושל אחרים. אני יודע שלא זו הכוונה, אבל זה מה שהתסריט הבעייתי מאפשר להבין.

 

74. הזדמנות שניה (2009)

2 מועמדויות / זכיה 1

למען האמת, הסרט הזה ממוקם יותר גבוה ממה שציפיתי. אני די שונא אותו, או ליתר דיוק, את ראיית העולם שלו. סרט שמאמין ברצינות שהשחורים בארצות הברית הם חסרי שאיפות שרק משפחה לבנה עשירה, שיכולה לספק תחליף להורים המזניחים, תוכל להציל אותם ממעגל האלימות והסמים. גם אז, זה לא יעשה על ידי הענקת שוויון הזדמנויות, אלא דרך ניצול היכולות הפיזיות והאתלטיות של השחור לבידורו של הלבן. זה לא שהסרט מעודד את החזרת העבדות, אבל בואו נגיד שג'ון לי הנקוק לא יזכה בקרוב בפרס על פעילות הומניטרית. אז למה הזדמנות שניה לא נמצא בתחתית הרשימה? כי אני למעשה זוכר די הרבה מהסרט. יותר מעשור אחרי שצפיתי בו, חלקים מתוכו נשארו איתי. לא כולם טובים. חלקם אפילו משמשים עבורי נימוק למה מדובר בסרט עם תפיסה מסוכנת של המציאות, אבל זה איכשהו שווה יותר מסרט שרובו נמחק מהזכרון.

 

73. הוגו (2011)

11 מועמדויות / 5 זכיות

הנה הגענו לסקורסזה. בעוד אני חושב ש"האירי" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של 2019, שמונה שנים לפני כן, מרטין סקורסזה ביים את אחד הסרטים המיותרים של השנה. האפקטים זוכי האוסקר התיישנו מאוד מהר וההתלהבות מתלת-מימד חלפה לשמחתי זמן קצר לאחר מכן, אבל אני כן אתן להוגו קרדיט על שימוש חכם בטכנולוגיה. זה מתאים בהתחשב בכמה שהוא מציג אהבה לראשית ימי הקולנוע, כאשר עצם הרעיון של הסרטה נחשב לפלא פורץ דרך. עם זאת, הוגו הוא סרט ארוך ודי משעמם שבמרכזו ילד לא מעניין אותו מגלם שחקן מוגבל. דמויות המשנה והשחזור התקופתי מצילים את הסרט, אבל כל רגע שמתמקד בהוגו עצמו, מוחק מיידית את ההנאה.

 

72. 127 שעות (2010)

6 מועמדויות / 0 זכיות

ישנם סרטים בהם כל העלילה מתבססת על טעות אחת, מאוד פשוטה למניעה, שמבצעת הדמות הראשית. אם 127 שעות לא היה מבוסס על סיפור אמיתי, הייתי אומר שהוא לחלוטין לא אמין כי קשה לקבל את זה שאדם שכל כך אוהב ורגיל לטייל, לא ינקוט באמצעי בטיחות מינימליים. עם זאת, הסיפור אכן קרה והוא לא מאוד מעניין. אני מניח שאם הסרט היה מציג גם את החיפושים אחר ארון רלסטון, או מלמד מהו עליו לפני שנתקע מתחת לסלע, היה אפשר להבין מה באמת נמצא על כף המאזניים. בהעדר דברים כאלה, הסרט מנסה למלא את הזמן בדברת ללא מענה ובחלומות בהקיץ על דברים חיצוניים לסיפור. אלה לא דברים רעים בפני עצמם, אבל הם לא באמת מסוגלים למלא שעה וחצי של זמן מסך.

 

71. גדרות (2016)

4 מועמדויות / זכיה 1

הלו מלודרמה, מיי אולד פרנד. אני מודה שהדבר שהכי עצבן אותי בגדרות בהקשר של טקס האוסקר לא קשור לסרט עצמו, אלא להחלטה לתת לוויולה דיוויס מועמדות ופרס בתור שחקנית משנה. זאת למרות שהיא נמצאת על המסך יותר מכל דמות אחרת וחלק נכבד מהסיפור מוצג דרך נקודת המבט שלה. מעבר לכך, סרט שהוא בעצם מחזה מצולם, אבל לא מחזה טוב במיוחד. ריבוי דיאלוגים לא הופך עימות למעניין, רק לממושך יותר. לצד ויולה דיוויס, דנזל וושינגטון באחד התפקידים הטובים בקריירה שלו, אבל כבמאי הוא מראה כאן בעיקר חוסר יצירתיות.

 

350768_133_resize.jpg

 

70. הסרבן (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

מל גיבסון חזר, אחרי שחשבו שאף אחד בהוליווד לא רוצה יותר להתקרב אליו, הוא קבל מועמדות לאוסקר על בימוי. הסרבן לא נתקל בטיעונים על גזענות או עיוותים היסטוריים כמו סרטיו הקודמים של גיבסון, אבל עדיין מדהים שהיו לו מספיק אוהדים בכדי להיות מועמד. טוב, זו בכל זאת אותה אקדמיה שנתנה לרומן פולנסקי אוסקר אותו לא היה יכול לקבל על הבמה כי הוא עבריין מין מורשע שנמלט מהחוק. הסרבן הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית, אבל דליל מבחינת תוכן ובעל מסר מבלבל. הוא חוגג כביכול את פועלו של אדם שהתנדב לצבא חרף היותו פציפיסט, אבל בו זמנית גם מהלל את מי שרץ עם נשק וגורם לבן זונה האחר למות למען ארצו.

 

69. עלובי החיים (2012)

8 מועמדויות / 3 זכיות

תחת של פיל, ראסל קרואו מנסה לשיר, תחת של פיל, אדי רדמיין דורש מכות, תחת של פיל, יו ג'קמן לא מזדקן. זה בערך מה שעולה לי בראש כשאני נזכר בעלובי החיים בבימויו של טום הופר. לזכות הסרט אציין שאן האת'וויי מדהימה בעשרים הדקות שלה על המסך. לרעתו אציין שיש 138 דקות בהן היא לא מופיעה. אחרי הבלגן הזה, מישהו עוד מופתע ש"קאטס" גרוע?

 

68. ליידי בירד (2017)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אהבתי את הגרסה של גרטה גרוויג ל"נשים קטנות". באמת. יש לי כמה טענות כלפי הליהוק, אבל בסך הכל אהבתי את הסרט. זה רק גורם לי להיות עוד יותר מבולבל לגבי האהבה חסרת הפשרות לה ליידי בירד זכה. סרט די משעמם, על נערה מפונקת שמתנהגת כאילו מגיע לה הכל והבמאית איכשהו מצפה שנזדהה איתה, למרות שהיא באמת סתם מסבכת דברים. שחקני המשנה שאינם טימותי שאלאמה עושים עבודה טובה, אבל גרוויג לא רואה בהם אנשים מלאים, אלא רק פרצופים ברקע בסיפור על בעיות העולם הראשון שלה.

 

67. שעה אפלה (2017)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אנטוני מקרטן הוא התסריטאי המעצבן ביותר בעולם כיום. זה לא שחסר לו כשרון כתיבה, אבל הוא אוהב לקחת דמויות אמיתיות מרתקות ולשטח אותן לכדי מאפיין יחיד שמלווה אותן לכל אורך הסרט. איכשהו, זה נגמר לרוב באוסקר לשחקן הראשי. אני לא מוריד כלום מההופעה של גארי אולדמן, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. הוא בא ועושה את העבודה, כולל לבישת חליפת שומן והעברת שעות בחדר האיפור מדי יום. אולדמן שחקן מדהים וצ'רצ'יל היה דמות יוצאת דופן. למרבה הצער, אנטוני מקרטן החליט כנראה שראש ממשלת בריטניה לשעבר מעניין מדי והחליט להפוך אותו למכונת ציטוטים במקום להציגו כמנהיג מעורר מחלוקת שעלה למעמדו בגלל הנסיבות הקיצוניות ביותר.

 

66. נאום המלך (2010)

12 מועמדויות / 4 זכיות

מהצד השני של אותו סיפור. כלומר, מהצד השני שאינו גרמניה הנאצית… נאום המלך עוסק בעלייתו הלא מתוכננת של אחיו של יורש העצר לכס המלוכה, בעודו נאבק באיום הגדול ביותר שבריטניה ידעה במאה העשרים: גמגום. יש פה אוסף של שחקנים טובים ובמקרה הזה, אני אפילו חושב שלא נותנים מספיק קרדיט להופעות של מייקל גמבון וגאי פירס, שהיו ראויים למועמדות לאוסקר לא פחות מג'פרי ראש. אלא שפה אנחנו חוזרים לטום "תחת של פיל" הופר. דרך קללה צוענית עתיקה שמקורותיה טרם אותרו, הופר הצליח לגרום לסרט בינוני לחלוטין לזכות באוסקר על חשבון אחת מרשימות המועמדים המרשימות בהיסטוריה של הפרס. בנוסף, הוא גם זכה באוסקר על בימוי כשהתמודד מול דיוויד פינצ'ר, האחים כהן, דיוויד או. ראסל ודארן ארונופסקי, כולם במאים מוכשרים ממנו בהרבה. זהו הדרוג הנמוך ביותר ברשימה לזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, כי אמנם נאום המלך לא איום ונורא, אבל הוא גם רחוק מלהיות סרט טוב באמת.

 

65. התאוריה של הכל (2014)

5 מועמדויות / זכיה 1

נסיים את רצף הביוגרפיות על אנשים בריטיים שהשחקן שמגלם אותם זוכה באוסקר עם עוד הצצה למוחו הקודח של אנטוני מקרטן. הפעם זהו אדי רדמיין שמציל את הסרט מלהיגרר למטה בידי תסריט שטחי. מקרטן החליט שהצד המעניין ביותר בחייו של סטיבן הוקינג, אסטרופיזיקאי גאון שהתמודד רוב חייו עם ALS, הוא מערכת היחסים עם אשתו. לא שאני לא מעוניין לדעת גם איך הוקינג היה בתור אדם פרטי, אבל התאוריה של הכל משקיע כמות מגוחכת של זמן בלא לעסוק בדברים בזכותם הגיבור שלו באמת מפורסם. אדי רדמיין מוכיח שכשיש לו תפקיד מספיק מאתגר, הוא שחקן ממש טוב. אם כי זמן קצר לאחר מכן הוא הוכיח שגם שחקן ברמתו לא מסוגל להבין מה לעזאזל הוא עושה ב"עלייתה של ג'ופיטר".

 

64. אווטאר (2009)

9 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט שהיה במשך עשור למצליח ביותר בכל הזמנים, היה אמור לשנות את פני הקולנוע. הוא שכלל את טכנולוגיית הצפיה בתלת-מימד וכולם חשבו לרגע שזה הכיוון אליו התעשיה נעה. הם גם חשבו שבתוך שנתיים יצא סרט המשך, אבל ג'יימס קמרון מתנהל על ציר זמן נפרד משלנו. עוד בזמן הצפיה חשבתי שאווטאר מוערך יתר על המידה. הוא מאוד מרשים טכנית, אבל המשחק נדוש, התסריט מלא בקלישאות של סרטים אחרים והעובדה שהיסוד הכל כך מבוקש שהתאגיד מכדור הארץ מנסה להשיג נקרא אנאובטייניום (בלתימושגיום?), מראה כמה הסרט לא באמת השאיר מקום להרחבת היקום בו הוא מתרחש. מה שכן, נינט עדיין זמרת טובה.

 

63. הפנתר השחור (2018)

7 מועמדויות / 3 זכיות

מעולם לא הסתרתי את זה שאני חושב שהיקום הסינמטי של מארוול הוא השג קולנועי חסר תקדים ודוגמה לחיקוי עבור כל מי שרוצה לבנות מותג קולנועי שיחזיק לאורך שנים. יחד עם זאת, אני גם חושב שהפנתר השחור הוא מהסרטים היותר חלשים ביקום הזה. יש לו נקודות חיוביות, במיוחד העיצוב המאוד מרשים של ווקאנדה ושל הקבוצות השבטיות השונות בה. רק שהוא לא סרט גיבורי-על טוב. העלילה הולכת לפי נוסחה מוכרת, כמעט בלי שום הפתעות, הגיבור הוא כזה כי נולד להנהיג את עמו ולא כי יש לו תכונות יוצאות דופן, והקלימקס כולל שתי דמויות ממוחשבות שלבושות אותו דבר ונלחמות על רקע מזויף בברור. חבל לי שבעשור בו יצאו, פרט לסרטי הנוקמים, גם "קיק-אס", "כרוניקה בזמן אמת", "דדפול" ו"לוגאן", דווקא זה סרט גיבורי-העל הראשון שמועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר.

 

62. צלף אמריקאי (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מקלינט איסטווד. הוא יכול לביים יצירת מופת והסרט הבא שלו יהיה גיבוב של שטויות. צלף אמריקאי הוא בינוני בעקרון, אבל יש לו שני צדדים בולטים לטובה. קודם כל, בראדלי קופר, במועמדות השלישית שלו לאוסקר על משחק, מראה שהוא מרגיש בנוח גם מחוץ לעולם הקומדיה. דבר שני, הסרט משתמש בשכל בסיפורו של אלוף הצליפות של צבא ארה"ב בכדי להראות שאף אחד לא חסין מפני פוסט-טראומה. גם מי שנדמה שהכל הולך לו בחיים, עדיין סובל מהשלכות הלחימה. איסטווד אמנם לא התנגד למלחמה בעירק, אבל השתמש בסרט הזה בכדי להביא לידיעת הציבור את הצורך בטיפול והבנה של תוצאות הקרב, גם על הצד החזק יותר.

 

61. מכונת הכסף (2015)

5 מועמדויות / זכיה 1

האם אפשר להעריך סרט ועדיין לא להבין מה מוצאים בו? מכונת הכסף הוא בעיקר מבלבל. עריכה פזיזה, ריבוי דמויות ושבירה מזדמנת של הקיר הרביעי, מביאים לכך שהסרט ממש קשה למעקב. אם אתם לא מבינים בעולם הפיננסים, הוא יתנשא מעליכם ויטען שאתם מקשיבים רק אם כוכבת קולנוע או שף מפורסם מדברים. אני לא אוהב את הגישה הזו, אבל מודה שאדם מק'קיי כנראה נגש לנושא היבש בדרך הכי יצירתית שאפשר.

 

1-9cLVMhtUC-rdUpe7oswolQ_resize_resize.jpeg

 

60. רומא (2018)

10 מועמדויות / 3 זכיות

זה לא שאני אוהב את רומא, או מבין איך כל כך הרבה אנשים אוהבים סרט כזה בעייתי מבחינת היחס שלו למקסיקנים ממוצא לא אירופי, אבל זה בהחלט סרט יפהפה. הזכיה של קוארון באוסקר על הצילום מוצדקת לחלוטין והאופן בו הוא מסוגל לבנות סיטואציה שלמה כמעט מבלי לזוז מהמקום מרשימה. יש לי הרבה ביקורת כלפי יכולות המשחק המוגבלות של יליצה אפריציו בתפקיד הראשי, או כלפי האופן בו הדמות שלה פסיבית 95% מהזמן. אני גם חושב שאלפונסו קוארון מבלבל בין זכרונות הילדות שלו לבין האופן בו אנשים ממעמד הפועלים באמת מתנהגים, אבל אולי זו הכוונה. בכל אופן, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל אוברייטד בטרוף.

 

59. חוטים נסתרים (2017)

6 מועמדויות / זכיה 1

נדמה שחלק ממה שאני מרגיש כלפי אלפונסו קוארון אפשר לכתוב על פול תומס אנדרסון. במאי מבריק מבחינת הגישה שלו לסיפור ולבניית סצנה, אבל תסריטאי מוערך יתר על המידה. חוטים נסתרים הוא חלק נוסף בשרשרת של סרטים בהם אנדרסון משקיע יותר בתכנון כל סצנה בנפרד מאשר ביצירת הדמויות. במקרה של חוטים נסתרים, הרגשתי שהסיום היה מטופש וחסר הגיון, אבל יותר מהכל מפריע לי שאין אצל אנדרסון אף דמות חיובית. כולם חארות ואפילו מי שקצת מעוררת אהדה בהתחלה, מתגלה כאדם נוראי. בשלב מסוים, זה פשוט נעשה מאוד חדגוני.

 

58. הספר הירוק (2018)

5 מועמדויות / 3 זכיות

להספר הירוק יש הרבה בעיות. הוא מטפח סטראוטיפים במקום לשבור אותם, מבוסס כנראה על שקר, נכתב בידי אסלאמופוב, בוים בידי אדם שנהג לחשוף את איבר מינו ללא אזהרה בתור מתיחה ומנציח בגאווה את קלישאת המושיע הלבן (והוא לא האחרון ברשימה עם הבעיה הזו). הקטע הוא שהספר הירוק גם סרט די מבדר. הכימיה בין ויגו מורטנסן ומהרשלה עלי ניכרת על המסך והוא כן מציג דמויות שהמסע המשותף משפיע עליהן. טוב, על אחת מהן. מושיעים לבנים לא נועדו לעבור שינוי.

 

57. הזאב מוול סטריט (2013)

5 מועמדויות / 0 זכיות

אני מרגיש שמעל הסרט הזה, נמצאת נקודת מפנה בדרוג. יהיו עוד סרטים שיש לי טענות כלפיהם, אבל הזאב מוול סטריט הוא האחרון שאפשר לומר בפה מלא שלא אהבתי. יש לי בעיה עם החיבה של סקורסזה לדושים וגם אם הם נענשים, תמיד יש תחושה שהסרט עושה להם הנחות כי בסתר לבנו אנחנו אמורים להזדהות עם השאיפות שלהם. ג'ורדן בלפורט הוא אדם נתעב מתחילת הסרט והצורך להעביר שלוש שעות דרך נקודת המבט שלו, בעיקר מתיש.

 

56. התבגרות (2014)

6 מועמדויות / זכיה 1

התבגרות הוא פרויקט מרשים, לפחות בכל הנוגע להתמדה ולעריכה. לא פשוט לצלם את אותם ארבעה אנשים במשך 12 שנים כשאין שום ודאות מראש אם כולם יסכימו לחזור בכל פעם. עקרונית, אין שום חדש במעקב אחר דמויות לאורך זמן כזה, כל סדרת טלוויזיה שמשודרת מספיק זמן תעשה זאת ותכלס, גם סרטי הארי פוטר מלווים את שלושת השחקנים הראשיים מילדות ועד בגרות. ההבדל הוא שהתבגרות נעשה מתוך חיבור אישי ורואים את זה. כן, זה גימיק וכן, הוא בונה לקראת אכזבה מבחינת כמה מעט באמת נראה שהדמויות עברו לאורך התקופה. עדיין, לא כל אחד היה מצליח לעשות את זה בלי לשעמם.

 

55. צורת המים (2017)

13 מועמדויות / 4 זכיות

מבחינה מסוימת, עצם הקיום של צורת המים הוא נס. גיירמו דל טורו ידוע לשמצה כבמאי שלא מצליח להוציא לפועל פרויקטים ועד שיוצא משהו, הוא לרוב די רחוק ממה שהאקדמיה אוהבת. צורת המים הצליח לתפוס בדיוק את נקודת החיתוך שבין סרט פנטזיה לבין דרמה רומנטית. הוא די באמצע מבחינת התחרות של אותה שנה, נתמך בעיקר בהופעה טובה של סאלי הוקינס בתפקיד הראשי בכדי לעורר אהדה. לא סרט מוצלח במיוחד, עם המון חורים בעלילה, אבל אני בכל זאת שמח לראות שגם סרטים מהז'אנר הזה יכולים לפעמים לזכות באוסקר.

 

54. חיי פיי (2012)

11 מועמדויות / 4 זכיות

אנשים נוטים לשכוח, כי אנג לי לא מקסיקני, אבל חיי פיי התחיל את הטרנד הנוכחי של סרטים שזוכים באוסקר על בימוי ולא בפרס הסרט. הדבר החיובי ביותר שאני לומר עליו זה שהוא יותר טוב מהסרט. ממש לא אהבתי את הספר של יאן מרטל, ששלב בין מריחה אינסופית לבין התנשאות מטיפנית. אנג לי הצליח לסנן את הדברים האלה מהגרסה הקולנועית ולהתמקד בקסם שאפשר ליצור בעזרת אפקטים ממוחשבים וצילום בתלת-מימד. עדיין סיפור חלש, אבל לפחות נעים לעין.

 

53. מחוז 9 (2009)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש למחוז 9 שני חלקים מבחינתי. הראשון הוא מטפורה שקופה, אבל יעילה, על היחס למהגרים ברחבי העולם (תוך שימוש ברקע של דרום אפריקה כארץ האפרטהייד). החלק השני הוא סרט אקשן נטול הגיון שבאופן מוזר, כמעט מצדיק את היחס החשדני של הרשויות לחייזרים שבאו לגור בכדור הארץ. החלק הראשון העלה את הסרט עד למקום ה-53 בדרוג, החלק השני מנע ממנו לעלות יותר. אין הרבה סרטי מד"ב שמועמדים לאוסקר מחוץ לקטגוריות הטכניות, כך שהמועמדות של מחוז 9 הייתה אחד הסימנים הראשונים לכך שהרחבת מספר הסרטים המתחרים באמת יוצרת מגוון נרחב יותר של סגנונות.

 

52. האיש שנולד מחדש (2015)

12 מועמדויות / 3 זכיות

הסרט הזה דוחה. הוא אמור להיות, יש בו הרבה מראות לא נעימים ובחירות לא מוסריות, אז חלק מהרצון מאחוריו הוא לעורר בצופה אי-נעימות. זה עובד, אם כי קצת יותר מדי. אני זוכר שבשלב מסוים כבר התחלתי להרגיש שאיניאריטו סתם מנסה להגעיל אותי ולבדוק מה יתנו לו להכניס לסרט שכביכול מבוסס על סיפור אמיתי (כמעט כל העלילה הומצאה בידי התסריטאים, אגב) על השרדות ונקמה בטבע הפראי של צפון אמריקה. לאונרדו דיקפריו קבל אוסקר בזכות קמפיין מסיבי, למרות שהכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם עמנואל לובצקי, שקטף את האוסקר שנה שלישית ברצף. זה לא סרט שאני רוצה לראות שוב, למרות שאני מעריך את המאמץ.

 

51. היורשים (2011)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים הנשכחים ברשימה. אני זוכר שאהבתי אותו בזמן הצפיה, אבל לא באמת זוכר למה. הדמות הראשית לא עקבית, הסיפור די דליל וחסר משהו מהחיבה של אלכסנדר פיין למצבים מביכים. לא שאני בהכרח אוהב מבוכה, אבל היא כן משאירה משהו חזק בזכרון. היורשים הוא סרט טוב, אני חושב. באמת שאני בקושי זוכר ממנו משהו.

 

LIBRARY-IMAGE-OF-THE-DESC-007_resize_resize.jpg

 

50. תברח (2017)

4 מועמדויות / זכיה 1

אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: תברח הוא סרט אימה גרוע עם רגעים קומיים מוצלחים. ההצדקה העיקרית לקיומו היא האמירה שלו על יחסי לבנים ושחורים בארצות הברית, אמירה שעוברת בצורה ברורה ועדיין, משהו בה נראה מאולץ. מכיוון שמאוד אהבתי את "אנחנו", סרטו הבא של ג'ורדן פיל, אני לא יכול שלא לחוש שתברח הוא סרט בוסרי שעסוק בחיקוי של אחרים במקום לבנות אימה ומתח כמו שצריך. הוא יותר משעמם ממפחיד ומאוד מסתמך על הקפצות איפה שאמורה להיות מקוריות. ב"אנחנו", פיל כבר מצא קול משלו עם סרט שנבנה מתחילתו ועד סופו סביב רעיון מוצק. תברח הוא אוסף של טלאים שלא באמת מתגבשים למשהו שמחזיק סרט שלם.

 

49. רפסודיה בוהמית (2018)

5 מועמדויות / 4 זכיות

חשבתי שהסרט הזה יהיה הרבה יותר נמוך בדרוג. ביוגרפיה חצי מופלצת שמתמקדת בחלקים הפחות מעניינים (או היי, אנתוני מקרטן) בקריירה של אחת הלהקות האהובות והמשפיעות בהיסטוריה. סרט שמשקר כמעט מהדקה הראשונה, מאפשר לשמוע רק חלקי שירים ואז קוטע אותם כשמתחילים להתלהב ואפילו אומר "אתה תיזכר בתור האדם שוויתר על קווין" לדמות שלא קיימת במציאות. אלא שיש לסרט הזה עשרים דקות אחרונות ששוות את ההמתנה. פתאום חצאי האמיתות מתחלפות בשחזור אחד לאחד של רגע שהמעריצים חיכו רק לו. עם כל החסרונות של הסרט, כולל העובדה שבוים בחלקו בידי תוקף מיני סדרתי, קשה שלא לצאת ממנו עם חיוך.

 

48. העיתון (2017)

2 מועמדויות / 0 זכיות

אם הייתי צריך לדמיין את סרט האוסקר האולטימטיבי, הייתי מדמיין את העיתון. סטיבן ספילברג מביים את מריל סטריפ וטום הנקס בסרט על פי סיפור אמיתי על העיתון הקטן שנלחם נגד המערכת כדי לפרסם שחיתות שלטונית ולבסס את עצמו מול המתחרים. הבעיה היא שהעיתון הוא לא הרבה מעבר לתיאור העלילה שלו. יש בו רגעים מעניינים, אבל כמכלול, הוא מאכזב ונראה שנעשה בחפזה. אפילו שספילברג ידוע במהירות בה הוא משלים פרויקטים מסובכים, אני מרגיש שהעיתון היה מרוויח מעוד כמה חודשים של עבודה.

 

47. לינקולן (2012)

12 מועמדויות / 2 זכיות

נשארים עם ספילברג וסרטים שהיו צריכים להיות יותר ממה שקבלנו בסופו של דבר. לינקולן היה פרויקט חלומות של הבמאי המפורסם, אבל הוא דחה אותו מספר פעמים עד שמצא את הזמן המתאים להוציא אותו לפועל. עיקר ההתלהבות מהסרט נבעה מהמשחק של דניאל דיי לואיס בתפקיד הראשי ואולי כאן טמונה הסיבה העיקרית שלא התחברתי אליו. דיי לואיס שחקן מצוין, אבל הוא לא שכנע אותי בתור נשיא שמנהל את המדינה בזמן מלחמה ומנסה להעביר את החוק שיביא סופית לחיסול העבדות. הסרט מאוד מרשים מבחינה טכנית ומכיל לא מעט משפטים חכמים, אבל לא הצלחתי להישאב לתוכו כמו שצריך, בין השאר כי המשחק של דיי לואיס יותר מדי הסיח את דעתי.

 

46. כוח משיכה (2013)

10 מועמדויות / 7 זכיות

הזכיה הראשונה של אלפונסו קוארון באוסקר על בימוי בהחלט מובנת לי. כוח משיכה הוא אחד הסרטים המרשימים והמטלטלים ביותר שניתן לראות על המסך הגדול. הוא לא כל כך עובד על המסך הביתי, כי בלי התחושה שהחלל האינסופי ומלא צרופי המקרים מקיף מכל עבר, מתחילים לשים לב לדברים אחרים. נגיד, לזה שיש בתפקיד הראשי אישה שמוצגת או כהיסטרית, או כזקוקה לעזרה של גבר גם כשהיא לבד. או זה שכל התאונה שמתחילה את הסיפור לא הגיונית. או זה שהחלל אמנם נמשך עוד ועוד, אבל ממש צפוף בשטח הקטן שסביב כדור הארץ. זה סרט שצריך לראות לפחות פעם אחת בקולנוע בכדי להעריך באמת, כי הוא די מטופש כשמתחילים לחשוב על הפרטים.

 

45. לה לה לנד (2016)

14 מועמדויות / 6 זכיות

אופס… רציתי לשים כאן את "אור ירח". טוב, לא באמת, אבל הוצאתי את הבדיחה הזו מהמערכת.

לה לה לנד נמצא על קו האמצע של הדרוג וזה המיקום ההגיוני ביותר עבורו. סרט שמכיל דברים טובים בערך באותה מידה שהוא מכיל דברים רעים. השירים טובים וקליטים, קטעי הג'אז משעממים ולא באמת מייצגים את הסגנון. אמה סטון נהדרת בתפקיד הראשי, ראיין גוסלינג היה צריך בכלל להיות מועמד על "בלשים בע"מ". הסרט מתרחש בעולם אווירתי שמשלב בין קליפורניה המודרנית למציאות החלופית שנוצרה בראשינו בזמן צפיה בסרטים משנות החמישים, אף דמות משנית בסרט לא באמת מפותחת או קיימת מסיבה כלשהי שאינה לגרום לגיבורים להראות חכמים. לה לה לנד מהנה, אבל בואו נגיד שהפסיד את האוסקר לסרט טוב בהרבה.

 

44. ויפלאש (2014)

5 מועמדויות / 3 זכיות

מה יש לי עם לשים בזה אחר זה סרטים של אותו במאי? קודם ספילברג ועכשיו דמיאן שאזל. לפחות יש עקביות בדרוג. כשלמדתי שדמיאן שאזל חלם להיות מתופף ג'אז, אבל בחר להתמקד בקולנוע כי הרגיש שהוא לא מספיק טוב בתחום המוזיקה, זה הסביר המון. ויפלאש הוא בעצם הפנטזיה שלו להתמודד מול המורה הקשוח שהיה לו ולהמשיך לנסות ולמצות את הפוטנציאל של עצמו. התוצאה היא סרט שאת רובו אהבתי, מן הסתם המון בזכות המשחק של ג'יי.קיי. סימונס. המערכה האחרונה די הרסה לי, כנראה כי הרגשתי שהסרט מנסה בכח לסגור את כל הפינות במקום לשמור על הסיפור נקי מהסחות דעת.

 

43. חיות הדרום הפראי (2012)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הנה סרט שאני יודע שאהבתי, אבל אני לא בדיוק זוכר למה. הוא חם ואנושי, כניגוד מתבקש לעולם החרב והמתפורר שהסיפור מתרחש בו. קוויוונזנה ואליס לא תמיד יודעת מה לעשות עם התסריט שניתן לה (היא בכל זאת הייתה בת שבע וחצי בזמן הצילומים), אבל ברגעים שהיא תופסת את הרעיון, הלב נקרע. אני כן זוכר שהפריע לי האופן בו המאפיין הפנטסטי של הסרט נקשר בגסות לעלילה.

 

42. חצות בפריז (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

הסרט הזה הפתיע אותי. במבט ראשון, הוא נראה כמו עוד סרט אנסמבל של וודי אלן שמתרחש בעיר פסטורלית על רקע נגינת קלרינט ועוסק במידה לא בריאה בבגידות וחיפוש אחר אהבה. אז נכנס אליו אלמנט של מסע בזמן ואלן למעשה מוצא  את היצירתיות שאבדה לו בתחילת המאה. בתור סרט קטן שעדיין קשור ישירות לקלישאות של סרטי וודי אלן, הוא לא מנצל לחלוטין את הרעיון יוצא הדופן שלו, אבל בשורה התחתונה הוא עובד טוב יותר מכל דבר אחר שחובב הקטינות הממושקף עשה מאז סוף שנות השמונים.

 

41. כוכב נולד (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

כוכב נולד גרסת 2018 הוא סרט יותר טוב ממה שהיה אמור להיות. בראדלי קופר ביים אותו ללא נסיון קודם בבימוי, אחרי שמספר במאים מנוסים דחו את הפרויקט, ליידי גאגא לוהקה לתפקיד הראשי בלי שאי פעם נסתה אפילו להחזיק סרט שלם על כתפיה ובנוסף, זה רימייק של רימייק של רימייק, כך שלא היה ברור מה בכלל נשאר לחדש. מתברר שהטייק של קופר, שהחליט לתת יותר רקע לדמות הגברית, והיכולת של ליידי גאגא לשאוב השראה מחייה האמיתיים כמוזיקאית מוכשרת שהמציאה לעצמה פרסונה חדשה על מנת להשיג תשומת לב, נתנו לסיפור חיים חדשים. הוא חותך לפעמים בפינות ואם ראיתם את הגרסאות הקודמות, תדעו בדיוק מה עומד לקרות, אבל זה עדיין סרט שמצליח לרגש ולהתגבר על חוסר הנסיון של המעורבים ביצירתו.

 

930f8171b3e0954a52c1ef6fef11742a_resize.jpg

 

40. הארטיסט (2011)

10 מועמדויות / 5 זכיות

יש שיגידו שהסרט של בראדלי קופר הוא בכלל הגרסה החמישית ל"כוכב נולד", כי הארטיסט הוא בעצמו רימייק לא רשמי לסרט משנות השלושים. זה לא מדויק, אבל בהחלט קיים דמיון רב בין הסיפורים. לסרטו של מישל הזנאוויציוס יש יתרון אחד על פני הרימייק האמיתי, הוא מסור לגימיק שלו. זה שהעלילה צפויה זה איכשהו חלק מהקסם, כי הארטיסט הוא מחווה ישירה לעידן שבו סיפורים צפויים מכרו וכוכבים היו נוכחים על המסכים במשך שנים ללא הפסקה. זה אמנם גימיק לצלם את הסרט בשחור לבן ו(כמעט)לחלוטין ללא קול, אבל היי, הגימיק הזה הוא הסיבה שמישהו בכלל שמע עליו.

 

39. העזרה (2011)

4 מועמדויות / זכיה 1

עוד דוגמה לקלישאת המושיע הלבן, רק באופן שמתחבר למסר של הסרט לפיו אנחנו מקשיבים רק למי שנראה כמונו, גם אם אחרים צועקים לנו באוזן את אותן מילים בדיוק. כן, את הסרט ביים גבר לבן. כמובן שביים אותו גבר לבן, אתם חושבים שהוא היה מועמד לארבעה אוסקרים אחרת (ראו המחשה בעוד שלושה מקומות)? אפשר להגדיר את העזרה כקומדיה עצובה, או כדרמה גרוטסקית. שתי ההגדרות מתאימות לאבסורד המדכא שבו הנשים השחורות בסיפור תקועות. הבחירה של האקדמיה להעניק אוסקר שלישי למריל סטריפ באותה שנה במקום ראשון לוויולה דיוויס עדיין נראית לי כמו הזדמנות מפוספסת.

 

38. סגן הנשיא (2018)

8 מועמדויות / זכיה 1

יש הרבה סיבות לא לאהוב את הסרט הזה. הוא מניפולטיבי, חד-צדדי, מציג את הדמות הראשית כנוכל בעל השפעה גדולה בהרבה מכפי שכנראה הייתה לו במציאות. בנוסף, הוא מלא בגימיקים ושבירות של הקיר הרביעי ומבקר את הצופים על כך שהם ממהרים לשפוט. איכשהו, אלה גם הסיבות שאני מחבב את סגן הנשיא. לצד תצוגת משחק נפלאה של כריסטיאן בייל, אדם מק'קיי לא ממצמץ בנסיון שלו להראות כיצד דיק צ'ייני הוא הדבר ההרסני ביותר שקרה לאמריקה בין מלחמת וייטנאם לבחירות 2016. התסריט נצמד לעובדות, גם אם הן מוצגות דרך פילטר של פרשנות אנטי-צ'יינית, ומעורר מחשבה, גם כשמק'קיי די מנחה את הקהל מה לחשוב. בכל הנוגע למניפולציות של האמת, זו אחת מהיותר מוצלחות שנתקלתי בהן. אפרופו כריסטיאן בייל…

 

37. פייטר (2010)

6 מועמדויות / 2 זכיות

עד הצפיה בפייטר, חשבתי שכריסטיאן בייל שחקן די מוגבל שהפנים הקפואות שלו פוגעות ביכולתו לגלם יותר מתפקיד אחד. גם חשבתי שדיוויד או. ראסל הוא במאי עם רעיונות מעניינים, אבל מוזרים מדי בשביל האוסקר. פייטר שנה את דעתי לגבי שניהם. ראיתי את בייל מגלם תפקיד לבבי ושונה מדברים שעשה בעבר, ואת ראסל עושה מעבר לקולנוע ידידותי יותר לאקדמיה ולמעשה שומר על כושר.

 

36. סלמה (2014)

2 מועמדויות / זכיה 1

למרות ש-2014 הניבה את אחת מרשימות המועמדים היותר איכותיות בתולדות האוסקר, הגיע לסלמה יותר. גם לבמאית אווה דוברניי, גם לתסריטאי פול וב, במיוחד לשחקן הראשי דיוויד אויילובו וכמובן לכל מי שעמל על השחזור התקופתי של דרום ארצות הברית בשנות השישים. הסרט עוסק במאבק לזכויות אדם מבלי להסתיר ששינויים אמיתיים התאפשרו רק כאשר הדבר השתלם פוליטית לאישים הבכירים ביותר באמריקה. זו לא ביוגרפיה רגילה של מרטין לותר קינג, אלא התמקדות בתקופה קצרה יחסית בחייו, בה הנהיג את הקו הפציפיסטי במאבק לשוויון לשחורים. למרות הפוטנציאל לתסריט סכריני שמתעלם מבעיות, הסרט מציג בחוכמה גם את החלקים הפחות מצודדים בדמותו של קינג, בעוד הוא עדיין מוצג כגיבור. העדר רגעים שבאמת נחרתים בזכרון מנע מהסרט להגיע גבוה יותר בדרוג.

 

35. תלוי באוויר (2009)

6 מועמדויות / 0 זכיות

נטען בזמנו שג'ייסון רייטמן לא זכה באוסקר על התסריט של תלוי באוויר כי נסה למנוע קרדיט משלדון טרנר שהיה מועמד איתו. בין אם זה נכון או לא, האקדמיה עשתה בעיני טעות כאשר העדיפה לתת את הפרס לתסריט של "פרשס". תלוי באוויר אולי לא עוסק בנושאים חברתיים דחופים, אבל הוא כן מציג את החיים בעולם שנשלט בידי תאגידים שממש לא רוצים להתמודד בעצמם עם עובדים זוטרים. וירה פרמיגה ואנה קנדריק מצוינות בתפקידים משניים וג'ורג' קלוני זוכה לשם שינוי לשבור קצת את דמות המנהיג האפור שהוא מגלם בדרך כלל. חסר רק משהו שישאיר טעם של עוד, כי חוץ מזה, מדובר בסרט ממש טוב.

 

34. באש ובמים (2016)

4 מועמדויות / 0 זכיות

יש משהו מאכזב בסרט הזה. למרות שהוא כתוב ומבוים בצורה מעולה ומשוחק רוב הזמן בידי שחקנים עם דיקציה ברורה (וג'ף ברידג'ס), הוא היה צריך להיות משהו מעבר. משהו שהוא יותר מסתם טוב. משהו אדיר. סרטו העשירי של דיוויד מקנזי לא הפך ליותר מהבהוב מפתיע על הרדאר של האקדמיה וזה חבל, כי כל המרכיבים לקלאסיקה מיידית היו שם.

 

33. קר עד העצם (2010)

4 מועמדויות / 0 זכיות

הסרט שגלה לרובנו את ג'ניפר לורנס, הכוכבת הגדולה של המחצית הראשונה של העשור שעבר. תואר מאוד ספציפי, אבל משמעותי עבור מי שמהר מאוד התרגל לראות את השם שלה מוזכר בתחזיות לאוסקר. קר עד העצם עוסק באוכלוסיה שלא מקבלת בדרך כלל את מרכז המסך, אנשי ההרים. אוכלוסיה מבודדת יחסית של אמריקאים לבנים עם הרבה גאווה ומעט מאוד סבלנות לזרים. המותחן הזה לא רק מספק הצצה לתוך חייהם האולי אמיתיים ואולי מומצאים לחלוטים של אנשי ההרים, אלא גם מזכיר שעד לאחרונה, סרטים עצמאיים עדיין היו גורם אמיתי באוסקר. אני לא יודע מה בדיוק קרה בשנתיים האחרונות שהאולפנים הגדולים (ונטפליקס) השתלטו על המרוץ, אבל כולי תקוה שעוד ימצא מקום לסרטים קטנים ולא צפויים כמו קר עד העצם.

 

32. 12 שנים של עבדות (2013)

9 מועמדויות / 3 זכיות

נעצור לעוד תחנה אחת בצד האפל של ארצות הברית עם הסרט שאותו מנחת האוסקר אלן דג'נרס הגדירה במילים "יש שתי אפשרויות: אחת, 12 שנים של עבדות זוכה. שתיים, כולכם גזענים." שנה לפני שהתחילו לשים לב מחדש שהאקדמיה לא הכי מתחברת לסרטים על אנשים לא לבנים, זכה סרט על האדם השחור הכי לבן בהיסטוריה. הוא בכלל מהצפון ונולד ומתנהג כאדם חופשי שלא נתקל בשום גזענות, עד שנחטף לדרום הפרימיטיבי, שם נמכר לעבדות. הסרט הזה כל כך מלא באשמה לבנה, שאפילו הבמאי והתסריטאי השחורים שלו דאגו להבהיר שאין שום כעס כלפי לבנים שחיים בצפון ארצות הברית. למרות שהטענה הזו חוזרת כלפי מועמדים רבים לאוסקר, בסרט הזה יש מילולית מושיע לבן. כל כך לבן שהוא בכלל מקנדה, שם לא שמעו אפילו על גזענות. אני יורד על הסרט, אבל האמת היא שהוא עשוי ממש טוב, עם כמה מהופעות המשחק הטובות של 2013 והצגה כנה בקשיחותה של התנאים בהם הוחזקו עבדים בדרום. סרט טוב וחשוב, שמגיע עם ערכה צמודה לרחיצת ידיים.

 

31. יהודי טוב (2009)

2 מועמדויות / 0 זכיות

היינו צריכים להגיע מתישהו לאחים כהן. למרות ששניים מהסרטים הכי טובים שלהם ("בתוך לואין דיוויס" ו"הבלדה על באסטר סקראגס") לא היו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, שניים אחרים זכו לכבוד בפרק הזמן המדובר. הפחות מוצלח ביניהם הוא יהודי טוב, סרט אניגמטי ספק מצחיק, ספק טראגי, ששואב השראה מסיפור איוב. קשה להבין מה העמדה של האחים כהן, שבסרט הזה הגיעו אולי לשיא האנרכיזם שלהם בכל הנוגע לבניית עלילה. האם לארי גופניק הוא אדם טוב? מוסרי? חוטא שרק זקוק לפיתוי הנכון? נראה שהכהנים רוצים להשאיר את חוסר הוודאות, תוך שהם יוצאים ביקורתיים כלפי עצם התפיסה של טוב ורע בעולם מורכב כשלנו. הקשר של הסרט הקצר ביידיש בהתחלה, עדיין לא ברור, אבל הוא עשוי ממש טוב.

 

A+Serious+Man_resize_resize.jpg

 

30. גשר המרגלים (2015)

6 מועמדויות / זכיה 1

מהאחים כהן כבמאים, לאחים כהן כתסריטאים. גשר המרגלים נכתב במקור בידי מאט צ'רמן, אבל סטיבן ספילברג החליט להעביר את התסריט דרך ג'ואל ואיתן על מנת שישפצרו אותו. התוצאה היא, לדעתי, הסרט הטוב ביותר שספילברג ביים בעשור האחרון. זה לא סרט נטול פגמים. למעשה, קצת קשה לצלוח את החצי הראשון שלו, אבל הוא משתפר משמעותית בחלקו השני. מארק ריילנס, שחקן תאטרון ותיק עם מעט מאוד נסיון קולנועי קודם, זכה באוסקר מוצדק על גילום האדם האחרון שהייתם חושדים בו כמרגל.

 

29. חלום אמריקאי (2013)

10 מועמדויות / 0 זכיות

לזמן קצר, נדמה היה שדיוויד או. ראסל אוטוטו זוכה באוסקר. הסרטים בבימויו צברו עוד ועוד מועמדויות, היו חביבים גם על המבקרים וגם על הקהל ושניים מהם ברצף הגיעו להשג הנדיר של מועמדות בכל ארבע קטגוריות המשחק. חלום אמריקאי היה השיא, כשהמוזרות של ראסל סוף סוף זכתה לביטוי בסרט שהאקדמיה מכירה בקיומו. זה סרט על אנשים אנוכיים ועל אנשים אנוכיים יותר, שצריכים למצוא דרך לצאת בשלום מעבודה לא מתוכננת כראוי עבור ה-FBI. הסרט מצחיק, מותח, משוחק היטב, בעיני זה התפקיד הכי טוב שג'ניפר לורנס גלמה עד כה. איך הוא יצא מהאוסקר בידיים ריקות? או שהיה מוזר מדי לטעם האקדמיה, או שזה קשור לכך שדיוויד או. ראסל עצמו הוא טיפוס בלתי נסבל.

 

28. אור ירח (2016)

8 מועמדויות / 3 זכיות

מרגש, דרמתי ונטול הומור. בדרך כלל, אני לא אוהב סרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אבל אור ירח לוחץ בדיוק על הנקודות הנכונות בשביל שזה יעבוד. החלוקה לשלושה שלבים בחייו של אדם המוכר בשלושה שמות, מספקת בעצם שלושה מיני-סרטים שמחוברים בידי הפרטים הקטנים. ההפיכה מילד שזקוק לדמות אב, למתבגר שמנסה להבין מה הוא באמת ולמבוגר שמחקה את דמות האב מפעם, מוצגת בצורה לא הכי חלקה, אבל בהחלט מעניינת מבחינה סיפורית. הסרט מראה עד כמה דימוי חיצוני יכול להטעות והביא לרגע נדיר בו האקדמיה בחרה בסרט שגם עוסק בדמויות לא לבנות וגם מקדיש זמן מסך מהותי לדמויות להט"ביות.

 

27. מאניבול (2011)

6 מועמדויות / 0 זכיות

בנט מילר ביים שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא. שניים מהם לא אהבתי והשלישי הוא מאניבול. מה הופך את מאניבול לנסבל יותר מ"טרומן קפוטה" ו"פוקסקצ'ר"? דבר ראשון, הוא לא נכתב בידי דן פאטרמן, אדם שחושב שדמויות שמדברות ברוגע על המניעים שלהן מעניינות יותר מדמויות שעושות דברים. דבר שני, הוא כן נכתב בידי סטיבן זייליאן וארון זורקין, שני תסריטאים זוכי אוסקר שידועים בדיאלוגים השנונים והדמויות המורכבות שלהם. מאניבול זורם ושומר על עניין, למרות שהוא מתעסק הרבה בסטטיסטיקות, אלגוריתמים ועוד מילים שנשמעות חכמות כשג'ונה היל אומר אותן.

 

26. נברסקה (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

אולי ההפתעה הגדולה של טקס האוסקר ה-86. חשבו שיהיה מועמד, אבל לא חשבו שאלכסנדר פיין יהיה מועמד על הבימוי. סרט קטן, פשוט ומלא רגש על אנשים שמנסים לא להתרגש יותר מדי. איחוד משפחתי שנכפה בעקבות אשליה של אדם זקן כאילו זכה בפרס גדול והבן שמנסה איכשהו להסתדר איתו מחדש. אלכסנדר פיין הצליח להיות מאופק מהרגיל וזה עבד לו ממש טוב, תוך שהוא מסדר לברוס דרן קאמבק מאוחר בתפקיד הראשי.

 

25. המועדפת (2018)

10 מועמדויות / זכיה 1

אז מה שאמרתי קודם לגבי כמה אני שונא כשלוקחים סיפור אמיתי מרתק ומוסיפים לו קווי עלילה לא נחוצים? לא תקף כאן. המועדפת לא מתיימר להציג את האמת, אלא רק להשתמש בה בתור בסיס לסיפור אחר לחלוטין. אפשר למצוא בזה סוג של הונאה, אבל החוכמה האמיתית היא במסר שהסרט מעביר מבלי להאכיל בכפית. הוא מציג מצב שבו חצר המלוכה הבריטית נשלטת כולה בידי נשים, בעוד הגברים מנסים לקחת קרדיט ולשמר את כוחם. זה סרט שבעצם מראה שהמלכה לא זקוקה לגברים סביבה בכדי להיות נשלטת, אבל גם שנדרשת אישה עם ביצים (מטפוריות) בכדי לעמוד בעומס התפקיד.

 

24. המפגש (2016)

8 מועמדויות / זכיה 1

לא ממש חבבתי את דני וילנב לפני הסרט הזה. חשבתי שהוא במאי מלא בעצמו שמאמין שהסרטים שלו הם פסגת היצירה ומי שלא מסכים, שישתוק. המפגש שנה את דעתי, הוא הציג לי צד של וילנב שמוכן להקשיב ולזרום עם הסיפור במקום לסבך אותו בלי סיבה. זהו סרט מד"ב חכם שמצליח להשרות תחושה של אימה גם כאשר לא קורה שום דבר. אנחנו מרגישים את הפחד של הדמויות יחד איתן, כי הוא נובע מחוסר ידיעה. הסיום קצת הפריע לי כי הרגשתי שבשלב הזה, המשבר שצריך לפתור היה לא הגיוני, אבל מעבר לכך, מדובר בסרט מעולה.

 

23. למעלה (2009)

5 מועמדויות / 2 זכיות

זה כנראה אומר משהו אם שני סרטי האנימציה היחידים מאז "היפה והחיה" שהיו מועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר, עשו זאת במהלך השנתיים בהן היו עשרה מועמדים. האקדמיה נוטה לזלזל באנימציה, גם כשהמוצר בוגר כמו למעלה. זה אפילו לא אחד משני סרטי פיקסאר האהובים עלי, אבל למעלה הרוויח מרגשות האשם של האקדמיה והשיג מועמדות. הרבה מדברים על קטע הפתיחה שובר הלב שלו (לפני שהתרגלנו שכל סרט של פיקסאר גורם לאולם שלם לבכות), אבל למעלה הוא גם סרט מסע בין שני שותפים מקריים, במקום שהוא כולו מחווה לסרטי הרפתקאות מתחילת ימי הקולנוע. פיקסאר חפרו עמוק בהיסטוריה של המדיום על מנת להוציא סרט שנראה חדשני לזמנו.

 

22. כוננות עם שחר (2012)

5 מועמדויות / זכיה 1

אחד הסרטים שהכשלון המסחרי שלו הכי לא ברור לי, הוא "דטריוט". מילא אם קתרין ביגלו הייתה במאית גרועה שבמקרה יצרה סרט אחד טוב, אבל כוננות עם שחר הוכיח שהמהפך שעברה מבמאית חסרת כיוון למאסטרית של קולנוע ריאליסטי, הושלם בהצלחה. ביגלו הסתמכה על עדויות אמיתיות והציגה את הפעולות שבנו לקראת החיסול של אוסאמה בין לאדן באופן מורט עצבים, למרות שכולם יודעים איך זה נגמר. ג'סיקה צ'סטיין מצוינת בתפקיד סוכנת CIA שיודעת להפריד בין תחושות אישיות לבין עבודתה, עד לשלב בו שני התחומים מתערבבים בניגוד לרצונה.

 

21. ספוטלייט (2015)

6 מועמדויות / 2 זכיות

הגורל של ספוטלייט היה אמור להיות כמו של "התרסקות", או כמו של "ההצגה הגדולה בתבל", הסרט האחרון עד אז שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר ובעוד קטגוריה אחת בלבד. ההבדל הוא שספוטלייט הוא סרט טוב, שגם אם לא היה המתאים ביותר לזכות באותה שנה, עדיין מהווה בחירה לא רעה. זוהי הצגה אמינה ומפורטת של התחקיר בעקבות הסתרת תקיפות מיניות שבוצעו בידי כמרים בכנסיה הקתולית. המשחק טוב, אם כי ממש לא ברור איך מכל צוות השחקנים, מארק ראפלו ורייצ'ל מקאדמס הם אלה שהיו מועמדים לאוסקר.

 

1761_resize_resize.jpg

 

20. אופטימיות היא שם המשחק (2012)

8 מועמדויות / זכיה 1

מי חשב שדיוויד או. ראסל מסוגל לרגש? סיפור די קיטשי שמבוצע בידי שחקנים מוכשרים ולמרות התנהלות צפויה מראש, מכיל את הקסם של קומדיות רומנטיות קלאסיות. קשה להפוך אדם בעל אובססיה לא בריאה לאשתו לשעבר לדמות סימפתית, אבל בראדלי קופר מצליח, בעוד ג'ניפר לורנס מראה שהיא יכולה לגלם אישה עם אוסף של שריטות משלה, שעדיין נרצה בסוף רומנטי עבורה.

 

19. להציל את מארק וואטני (2015)

7 מועמדויות / 0 זכיות

פתאום, באמצע העשור שעבר, קרה נס. רידלי סקוט ביים סרט מד"ב טוב. באמצע וידוא ההריגה שעשה בסדרת הנוסע השמיני, סקוט לקח את התסריט שכתב דרו גודארד על פי הספר "לבד על מאדים", גייס את פצצת הכריזמה שהיא מאט דיימון לתפקיד הראשי וביים את אחד התיאורים הריאליסטיים ביותר של העתיד הקרוב שנראו על המסך. הסרט לא מדייק רק בתנאים על מאדים (כולל סופה שרק לאחר צאת הסרט הבינו שאכן יכולה להתרחש), אלא גם חזה את הקיצוץ המתמשך בתקציב נאס"א ואת זה שדונלד גלובר גאון.

 

18. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

7 מועמדויות / 2 זכיות

כנראה שלא היה סרט מתאים יותר להתמודד על האוסקר בעיצומו של קמפיין MeToo. אישה זועמת טוענת שהמשטרה לא עושה מספיק בכדי לתפוס את האנס/רוצח של בתה, בעוד הנסיון שלה ליצור לחץ ציבורי על מפקד המשטרה המקומית, הופך לקמפיין שנאה כלפיה בגלל דעות קדומות. פרנסס מקדורמנד נצלה את הזכיה באוסקר השני שלה בכדי לקרוא לנשות ואנשי התעשיה לסרב לסרטים בהם לא ניתן יצוג ראוי לנשים מול ומאחורי המצלמה, והנה ברוך השם עברו שנתיים ובשבעה מתשעת המועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר אין נשים בתפקיד ראשי.

 

17. מלון גרנד בודפשט (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

משעשע אותי שהסרט שגרם לי להתחיל לחבב את וס אנדרסון היה סרט אנימציה. לפני "מר שועל המהולל", לא הבנתי מה ההתלהבות ממנו, אבל כשראיתי כמה הראש שלו בעצם מכוון לפי הגיון של סרטי הנפשה, דברים התחילו להתחבר. אחרי "ממלכת אור הירח" המצוין, הגיע סרט יותר ציני, יותר אפל ויותר מטורף. מלון גרנד בודפשט הוא באמת סוג של סרט אנימציה חי, מה שמעניק לו מראה יחודי וגם את היכולת לשלב קאסט ענק בעלילה נוחה למעקב. מבחינת אנדרסון, השחקנים הם כלי המשחק שלו והוא יכול להזיז אותם בהתאם לצורך ולגרום להם לומר מה שירצה וזה יעבוד, כי הוא ברא מאפס את העולם בו הסרט מתרחש ואת חוקי הפיזיקה וההתנהגות המתקיימים בו.

 

16. שחור על לבן (2018)

6 מועמדויות / זכיה 1

ספייק לי במאי וכותב מצוין, אבל יש לו בעיה אחת חמורה: הוא יודע את זה. אם תגידו לספייק לי שלא הבנתם את הסרט שלו, הוא יאשים אתכם באטימות ואם תאהבו יותר סרט של מישהו אחר, יעשה לכם שיימינג ברשת החברתית הקרובה ביותר. אולי בגלל זה, הרבה מהסרטים שלו לא מלוטשים כראוי, כי הם נוצרים בידי אדם שלא יודע להתמודד עם ביקורת. למרבה המזל, לפעמים יוצא לו סרט כמו שחור על לבן שמצדיק את השבחים שהבמאי מרעיף על עצמו. לי עשה בחוכמה כאשר לא הציג את כל אנשי ה-KKK כרדנקים מטומטמים ששונאים כל מה שזז, והראה איך הם נעים בעקבות השפעות חיצוניות. הם עדיין גזענים אלימים, אבל ברמות שונות. הסרט הזה הוא ההזדמנות של לי גם להציג גיבור אפרו-אמריקאי מביך את האנשים ששמו להם למטרה לרדוף את כל מי ששונה מהם, וגם להזכיר שהמציאות לא נגמרת איפה שסרטים מסתיימים.

15. קפטן פיליפס (2013)

6 מועמדויות / 0 זכיות

כל כך חבל לי שהסרט הזה לא זכה ליותר כבוד. זה לא רק סגנון הבימוי של פול גרינגראס שמצליח כמעט להשכיח את נוכחותה של המצלמה ולגרום להכל להראות כמו תיעוד אמיתי. יש גם את הופעת המשחק הטובה ביותר בקריירה של טום הנקס, עליה איכשהו לא היה מועמד לאוסקר. חוץ מהמם שנוצר בזכות הסרט ("אני הקפטן עכשיו"), גרינגראס מציג שוד שמסתבך והופך לארוע חטיפה בעקבות פניקה של שני הצדדים, מה שמייצר את אחד הסרטים המותחים של המאה הנוכחית.

 

14. ג'אנגו ללא מעצורים (2012)

5 מועמדויות / 2 זכיות

קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון. לא צריך להיות היסטוריון של הקולנוע כדי לראות את ההשראה מסרג'יו לאונה בסרטיו. אחרי ששחק עם אלמנטים ממערבונים שונים, טרנטינו יצר סוף סוף אחד אמיתי ב-2012. השם, כרגיל, הוא מחווה לסרט אחר, אבל העלילה היא לגמרי טרנטינו. עבד משוחרר ורופא שיניים גרמני יוצאים לשחרר את אשתו של העבד לשעבר מאדם בעל פטיש לתרבות גרמניה (אבל אפס הבנה אמיתית בתחום), תוך שהם מחסלים על הדרך מבוקשים תמורת כסף. יש הרבה תלונות על החופש שטרנטינו העניק לעצמו עם שימוש בכינויים מעליבים ובמבטא אוסטרלי (או מה שזה לא היה), אבל מדובר בבמאי שמסוגל לעשות רק את מה שהוא אוהב. אין לו פשרות בשום שלב של היצירה ועל כן, מי שאוהב את הסגנון שלו, מקבל לרוב בדיוק את מה שצריך.

 

13. היא (2013)

5 מועמדויות / זכיה 1

בתחילת דרכו כבמאי קולנוע, שתף ספייק ג'ונז פעולה עם התסריטאי צ'רלי קאופמן בשני סרטים ביזאריים, אך משובחים. לאחר שנפרדו דרכיהם, האמונה הרווחת הייתה שקאופמן גאון וכדאי שג'ונז ימצא לעצמו מהר גאון חדש לעבוד איתו לפני שיחזור לביים קליפים. הסרט היא הוכיח שגם ג'ונז תסריטאי מוכשר בפני עצמו. למעשה, בהתחשב בסרטים אחרים שקאופמן כתב, יש סיכוי שג'ונז היה הגורם הממתן שהפך את התסריטים למתאימים יותר עבור המדיום הקולנועי. היא הוא אחד הסרטים הרומנטיים ביותר בכל הזמנים, ועם זאת, גם אחד מהביקורתיים ביותר כלפי הקונספט של רומנטיקה. אדם מסוגל להתאהב באינטליגנציה מלאכותית, אבל האם היא מסוגל לאהוב אותו בחזרה, או שמדובר בהתאמה אוטומטית לדרישותיו? בתוך עולם עתידני שלא צועק מכל פינה עד כמה הוא מתקדם ויחודי, מה שמשאיר אותו מוכר וחם, חואקין פיניקס מגלם אדם שזקוק לאהבה, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על שליטה. זו בעיה שהרבה אנשים נתקלים בה במציאות ואצל חלקם, היא יכולה להיות ממש הרסנית.

 

12. דנקרק (2017)

8 מועמדויות / 3 זכיות

קשה לחשוב על סרט מהשנים האחרונות שבו העריכה היא אמצעי סיפורי בולט כמו בדנקרק. קו עלילה אחד מתרחש לאורך שעה באוויר, שני לאורך יממה בים ושלישי לאורך שבוע ביבשה. להוציא שניים-שלושה רגעים של קיטש, הסרט כתוב ומבוים בצורה חכמה שמאתגרת את הצופה מבלי להעיק. המעבר בין הסיפורים מסייע להבין את הרבדים השונים של המלחמה, כאשר המטרה של חלק מהדמויות היא לצאת ושל אחרות להיכנס לשטח הקרב בלחץ של זמן.

 

11. בירדמן (2014)

9 מועמדויות / 4 זכיות

אם העריכה היא הדבר הבולט ביותר בדנקרק, בבירדמן היא כמעט נסתרת לחלוטין. "1917" עושה כעת את אותו טריק שיוצר אשליה של שוט אחד ארוך מאוד, אבל בירדמן עשה זאת לפניו ובצורה חלקה יותר. המצלמה נודדת, יחד עם ריגן (מייקל קיטון), ברחבי ברודוויי והסביבה, בנסיון להעלות הצגה שתציל את המוניטין שלו ותשכיח מכולם את זה שגלם פעם גיבור-על בקולנוע. הבעיה היא שריגן אינו שחקן עד כדי כך טוב, אז ההתמוטטות הנפשית שמתפתחת אצלו בהדרגה היא במקביל גם הדרך שלו להערכה ביקורתית. יש לסרט תחושה של חלום, כאשר התנועה הרציפה של המצלמה כמו עוברת בצורה אסוציאטיבית בין מחשבותיה של הדמות הראשית, דרך האנשים שמפרים את איזונה.

 

_79995949_79995948_resize_resize.jpg

 

10. ארגו (2012)

7 מועמדויות / 3 זכיות

בן אפלק הפך מאחד האנשים השנואים בהוליווד לבמאי מוערך דרך סרטו הקודם, "נראתה לאחרונה". כאשר ארגו יצא לאקרנים, כבר היה ברור שזו לא הייתה הצלחה חד פעמית. תסריט שנון, בימוי מוקפד ומשחק מצוין של רוב הצוות (אפלק עצמו לא כלול), גרמו למותחן המבוסס על מבצע אמיתי של ה-CIA להיות חוויה בידורית שמזמינה צפיות חוזרות. זה לא הסרט הכי מתוחכם שזכה באוסקר, אבל בהחלט מהיותר מרתקים שבהם.

 

9. אומץ אמיתי (2010)

10 מועמדויות / 0 זכיות

אחת הדרכים לזהות יוצר גדול באמת היא לראות כיצד הוא מתמודד עם חומר שלא דורש ממנו לפרוץ גבולות ולהפתיע. פשוט לראות איך הוא בלספר סיפור רגיל לחלוטין. האחים כהן לקחו על עצמם את המשימה עם הסרט הכי ידידותי לקהל הרחב שביימו. העיבוד נאמן לספר, פחות או יותר כמו הגרסה עם ג'ון ויין מסוף שנות השישים, אבל התחושה שונה לחלוטין. הרוצחים נראים מסוכנים יותר, הגיבורים מחוספסים יותר והילדה ששוכרת את שרותיו של רוסטר קוגברן, למעשה מגולמת הפעם בידי ילדה. אחרי שכבר זכו באוסקר עם "ארץ קשוחה" והיו מועמדים על "יהודי טוב", האחים כהן הראו שהם יכולים להתמודד יפה מאוד גם עם סרט רגיל לכאורה.

 

8. התחלה (2010)

8 מועמדויות / 4 זכיות

שבע שנים לפני שכריסטופר נולאן התחיל לשחק עם קווי זמן ב"דנקרק", הוא עשה תרגיל מחשבתי דומה בהתחלה. סרט מד"ב פילוסופי שהוא גם סרט אקשן מסוגנן וסרט שודים לפי הספר. התחלה למעשה גרם לאנשים לצאת מהאולם בחוסר ודאות קל לגבי תפיסת המציאות שלהם. זוהי יצירה משובחת חוצת ז'אנרים שרק משתפרת מצפיה לצפיה. אחרי ההצלחה המסחרית והביקורתית של "האביר האפל", נולאן קבל יד חופשית לעשות איזה סרט שירצה והוא בהחלט נצל את החופש הזה בתבונה.

 

7. מקס הזועם: כביש הזעם (2015)

10 מועמדויות / 6 זכיות

לא הייתה לסרט הזה זכות להיות טוב כל כך. המשך שיוצא שלושים שנה אחרי הפרק הקודם בסדרה, עם שחקן ראשי אחר, כשהדבר האחרון שהבמאי עשה לפני כן היה "תזיזו ת'רגליים 2". אולי דווקא בזכות הציפיות הנמוכות, כביש הזעם צבר בכזו קלות מעריצים גם בקרב המבקרים וגם בקרב הקהל של סרטי הקיץ. הוא פשוט סרט אקשן מעולה, עם מראה יחודי, מסר פמיניסטי שקל להזדהות איתו וכמובן, גיטרה שיורקת אש. אי אפשר לנצח שילוב כזה בתחומי הז'אנר.

 

6. מנצ'סטר ליד הים (2016)

6 מועמדויות / 2 זכיות

אחד הסרטים הרגישים, ועם זאת חכמים של השנים האחרונות. ככה דרמה צריכה להיראות, עם סוד שנשאר חבוי עד לרגע הנכון, דמויות שמדברות כמו בני אדם אמיתיים וקונפליקט שאפשר להבין היטב את כל הצדדים שלו. אני לא אוהב את קייסי אפלק ובאמת שלא הבנתי למה זכה באוסקר על הופעתו כאן. עם זאת, כל הבט אחר במנצ'סטר ליד הים עובד כל כך טוב, שהצלחתי להתאהב בו למרות אפלק נטול האישיות.

 

5. מטען הכאב (2009)

9 מועמדויות / 6 זכיות

במידה ואתם תוהים, זה המיקום הגבוה ביותר כאן לזוכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. בזמנו, זה נראה שלא הייתה לאקדמיה ברירה אלא להצביע לסרטה של קתרין ביגלו. הקמפיין התמקד בהזדמנות לזכיה ראשונה של אישה באוסקר על בימוי ולזכיה ראשונה של סרט שבוים בידי אישה בפרס הגדול. ממרחק של עשור מאז אותו ערב, אני יכול לומר שמטען הכאב היה כנראה זוכה גם בלי הדיון על מינה של ביגלו. זה פשוט סרט טוב, שמציג את שגרת המלחמה כשחיקה מתמשכת, בעוד החיילים יכולים לאבד את קור רוחם, או להתרגל למציאות של סכנה תמידית. השימוש בשחקנים מפורסמים דווקא לתפקידים קטנים עוזר להעברת המסר של אקראיות שדה הקרב. כולם יכולים להיפגע ואין לדעת מי יזכה לספר את סיפורו בסופו של דבר. כל נסיון לפרק מטען יכול להיות הדבר האחרון שהחבלן יעשה בחייו, אבל הוא מוכרח לנסות כי גם חיים של אחרים תלויים בכך.

 

4. הרשת החברתית (2010)

8 מועמדויות / 3 זכיות

דיוויד פינצ'ר הוא אחד הבמאי האהובים עלי. הוא מקצוען, לא מתפשר, חובב אתגרים ובעל יכולת להוציא את המיטב כמעט מכל שחקן. העובדה שלא היה מועמד לאוסקר לפני "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היא עלבון לסרטים המדהימים שביים לפני כן. למרבה המזל, הרשת החברתית סמן חזרה של פינצ'ר לדברים יותר מוצלחים. קשה לומר כמה מהסרט מבוסס על המציאות וכמה הוא המצאה של התסריטאי ארון זורקין וזה לא מאוד משנה כי הליהוק של ג'סי אייזנברג בתור גרסה מרוחקת רגשית של מארק צוקרברג, והטריקים השונים בהם הפך ארמי האמר לתאומים זהים, משרתים את הסיפור בצורה נאמנה. בסופו של דבר מדובר בסרט על אדם קטן שעשה מהפכה גדולה, ועל זה אי אפשר להתווכח.

 

3. ברבור שחור (2010)

5 מועמדויות / זכיה 1

מעט מאוד סרטי אימה מועמדים לאוסקר. מבין אלה שמועמדים, הרבה אינם סרטי אימה אמיתיים, אלא מותחנים וסרטי פשע או מד"ב שמכילים כמה רגעים מפחידים. ברבור שחור הוא סרט אימה. הוא בנוי כך שיפחיד את הצופה כשאינו מוכן וירדוף את שלוותו ברגעים של שקט מתוח. אין בו מפלצת או רוצח סדרתי, רק מצב מנטלי שקורס תחת העומס. הסרט משחק על הגבול שבין מציאות להזיה ונטלי פורטמן אמינה כאישה צעירה שכל הקלפים שבידיה רעים, אך מתעקשת להמשיך ולהמר. דארן ארונופסקי לא קולע בכל סרט, אבל כשהוא טוב, הוא ממש טוב.

 

2. צעצוע של סיפור 3 (2010)

5 מועמדויות / 2 זכיות

אם זה לא ברור מכך שהיא מאכלסת חצי מהמקומות בעשיריה הראשונה, שנת 2010 היא שנת האוסקר החביבה עלי מהתקופה בה הדרוג עוסק. מעבר לכך שמדובר בשנה מוצלחת בקולנוע באופן כללי, האקדמיה מצאה אז מקום לכמה מהסרטים היותר טובים של העשור ברשימת המועמדים שלה. אחד המרוויחים מכך הוא צעצוע של סיפור 3, סרט האנימציה השלישי, ונכון לעכשיו האחרון, שהיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. מדובר בסרט קרוב לשלמות, עם שילוב יוצא מן הכלל של הומור ודמעות. מי שגדל על שני החלקים הראשונים בסדרה, יתקשה להישאר אדיש לסיומו של פרק זה. זה גם הסרט שלרגע אחד קטן, גרם לי להאמין שפיקסאר יכולים לעשות מה שהם רוצים. אם יחליטו להרוג דמויות יעשו זאת ואם יחליטו לגאול אותן יעשו זאת. בשלב הזה בתולדות האולפן, הם היחידים שמקבלים החלטות וזה מאפשר להם חופש יצירתי נדיר בקרב אולפנים גדולים.

 

1. ממזרים חסרי כבוד (2009)

8 מועמדויות / זכיה 1

כמובן שזה הסרט שבמקום הראשון. אם אתם עוקבים אחרי מספיק זמן, אתם יודעים שאני מעריץ את ממזרים חסרי כבוד ושזה הסרט הראשון שזכה בפינגווין הזהב בארבע קטגוריות שונות. אני אוהב את טרנטינו, עם כל התסבוכות שהוא מביא איתו. ממזרים חסרי כבוד הוא מאותם סרטים שכבר בצפיה הראשונה ידעתי שישארו איתי. המיומנות בה כל סצנה נבנית, הסבלנות שמשתלמת בכל פעם, המשחק המצוין, הפסקול שכבר לא מותיר שום מקום לספק אודות הערצתו של הבמאי לאניו מוריקונה וסרג'יו לאונה, משחקי השליטה הלא נגמרים בין הדמויות, האלימות המתוזמנת היטב, המתח עד להתפרצותה, והרגע בו מגיע הטוויסט שנוגע לכל סרטיו של טרנטינו בעבר ובהווה ומסביר בדיוק מה מבדיל אותם מסרטים של יוצרים אחרים. ממזרים חסרי כבוד הוא הסרט הטוב ביותר בעיני מבין המועמדים לאוסקר מאז היציאה מפורמט החמישיה והוא אחד הסרטים הטובים ביותר של התקופה המדוברת גם בלי קשר לבחירות האקדמיה.

 

Inglourious-Basterds-1024x640_resize_resize.jpg

ביקורת: נשים קטנות

Little_Women_(2019_film)_resize.jpeg

 

"נשים קטנות" הוא ספר שמלווה את הקולנוע כמעט מתחילתו. אמנם טכנולוגיית ההסרטה המוכרת לנו צעירה מהספר בכעשרים שנה, אבל עוד מאז עידן הסרט האלם, זה היה אחד הרומנים החביבים לעיבוד למדיומים שונים. ויקיפדיה מונה שבע אדפטציות קולנועיות רשמיות, בנוסף למספר מחזות, סדרות טלוויזיה (כולל סדרת אנימה בה צפיתי בתור ילד), מחזמר, אופרה, תסכיתים ורומן גרפי, כולם מבוססים על ספרה של לואיזה מיי אלקוט.

העיבוד החדש ביותר לקולנוע נכתב ובוים בידי גרטה גרוויג, שאחרי "ליידי בירד" הפכה לאהובתם של רוב המבקרים (אני עדיין חושב שהוא לא משהו). נשים קטנות הוא קפיצה משמעותית בין סגנונות עבור גרוויג. מדרמה משפחתית דלת תקציב בהשראת חוויותיה כנערה בתחילת המאה ה-21, לדרמה תקופתית המתרחשת בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית ועלתה פי ארבעה להפיק. שני הפרויקטים אישיים מאוד עבור גרוויג, שציינה את נשים קטנות כספר שגדלה עליו וקראה פעמים רבות כילדה וכמבוגרת. בהחלט רואים בסרט את האהבה לדמויות, אם כי, באופן מוזר, יש סיכוי שחלק ממעריצי הספר לא ישתגעו על העיבוד הזה.

הסיפור עוסק בארבע אחיות מקונקורד, מסצ'וסטס. מג, הגדולה, רוצה לחיות חיי זוהר ויופי, אבל בו זמנית מנסה לשמור על פרופורציות ולא לשכוח שאמא מארמי מטיפה לצניעות ולדאגה לעניים. ג'ו היא טום בוי שמפצה בעיניה על כך שאין לאביה בנים. היא חולמת להיות סופרת מפורסמת ובינתיים כותבת מחזות עבור אחיותיה, ומסרבת להיות אישה עדינה וכנועה. בת' שקטה ורגועה ביחס לאחיותיה, ואין דבר שמשמח אותה יותר מנגינה בפסנתר. איימי, הקטנה במשפחה, אוהבת לצייר וחולמת להפוך לאמנית מקצוענית, בעודה מתעצבנת כשלא משתפים אותה בדברים של הגדולים.

הארבע חיות בשכנות למר לורנס ונכדו המתבגר, המעדיף להיקרא לורי. ג'ו ולורי חברים טובים ומבחינת ג'ו, זה בדיוק מה שהם צריכים להיות. בעוד כל אישה צעירה בסביבה רוצה להיות נשואה באושר ואם אפשר, גם בעושר, ג'ו מעדיפה להיות רווקה שדואגת לאחיותיה ומתפרנסת מכתיבה. למעשה, אין דבר שמפחיד את ג'ו יותר מהאפשרות שהתא המשפחתי הקטן יתפרק וכל אחות תלך בעקבות גורל משלה.

מה שמייחד את הסרט של גרוויג לעומת עיבודים קודמים לנשים קטנות, הוא המעבר בין זמנים. הסרט מתחיל בכלל בסוף, אחרי שנים, כאשר הסצנות הבאות מתרחשות בנקודות שונות לאורך השנים שקדמו לכך. העלילה נעה כמו זרם תודעה, סופה של סצנה אחת מתחבר לתחילתה של הבאה בקשר אסוציאטיבי ולא לפי סדר ההתרחשויות. כך נוצר מצב שבו ג'ו המבוגרת מביטה במפתח של תיבת דואר ואז נזכרת ביום בו לורי העניק לה אותו. איימי נתקלת בלורי בזמן שהיה בפריז, לורי שופט אותה על קשריה עם בחור עשיר שמארח נשף ורק לאחר מכן, אנחנו רואים כיצד האחיות מארץ' הכירו את הבחור העשיר דרך לורי. ג'ו לוקחת את בת' החולה לחוף הים ואז נזכרת בבילוי של כל המשפחה בים שנים לפני כן. מה שבספר ובשאר העיבודים הקולנועיים מוצג כרצף של ארועים, הוא יותר דילוגים קדימה ואחורה לאורך ציר הזמן בסרטה של גרוויג, באופן שבונה את הסיפור מחדש ועדיין שומר עליו מעניין.

הגישה הזו מבורכת ומדגימה עד כמה נגיעה אישית יכולה להפוך סיפור מוכר ליצירה רעננה לחלוטין. כמו ש"מלך האריות" הוא גישה שונה ל"המלט" מזו של לורנס אוליביה או קנת' בראנה, או שאיימי הקרלינג לקחה את הספר "אמה" של ג'יין אוסטן והפכה אותו ל"קלולס" האופנתי, גם הפרשנות של גרטה גרוויג לספרה של אלקוט מפיחה חיים חדשים בעלילה. גרוויג אמנם לא חורגת מהתקופה ותאורי הדמויות הקיימים בספר, אבל היא כמו עורכת אותו מחדש כך שיתאים יותר לקצב ולצורת הסיפור המועדפת עליה, באופן אירוני כפי שהמוציא לאור השמרן עושה לכתביה של ג'ו בתחילת הסרט. יש הרבה שינויים בפרטים, בהם גם עלילת משנה שכולה ביקורת לא מרומזת על החברה הנשלטת בידי גברים ועל התעשיה בה גרוויג עובדת. זה מה שהכי עלול להרגיז את חובבי הספר, כי לא רק שהבמאית הקטינה משמעותית חלק מהתפקידים ושטחה סיפורי אהבה ודמויות משנה למשפטים בודדים, היא גם די מבקרת את הספר עצמו. ליתר דיוק, נראה שגרוויג מזדהה עם אלקוט ואומרת שזו לא אשמתה שיש לספר פגמים, זה פשוט מה שהחברה רצתה מספר שנכתב בידי אישה.

יש מקום לדיון האם מדובר בתוספת ראויה. אישית, הרגשתי שהמסר עצמו מוצדק, אבל יש דרכים מתוחכמות יותר להעביר אותו מאשר פשוט לומר אותו למצלמה. זה גם לא מסתדר עם סיפור שמתרחש בתקופה בה דיבור בעקיפין היה הנורמה וכנות נחשבה לחוצפה ממדרגה ראשונה. עדיין, אני משבח את ההחלטה. לא רק שהיא עוזרת להבדיל את הגרסה הזו מעיבודים קודמים של הספר, היא גם עוזרת להבדיל את הסרט הזה מסרטים תקופתיים אחרים.

הבעיה הגדולה הקשורה בקפיצות בזמן היא הליהוק. המשחק עצמו בסדר, חוץ מטימותי שאלאמה שעדיין משוכנע משום מה שהוא נועד להיות שחקן ולא עציץ בגוניה, אבל יש לי בעיה עם ההצמדות לגילאים המקוריים של הדמויות. העלילה נמשכת על פני שמונה שנים ונעשה מעט מאוד מאמץ, אם בכלל, לגרום לצוות השחקנים להשתנות מבחינה פיזית. אני יכול לקבל את זה שאמה ווטסון (שעוד מעט בת 30) מגלמת דמות שנעה בין גיל 16 ל-24. בסדר, יש לה מראה צעיר וזה החלק בגיל ההתבגרות שבו כבר אין שינויים גדולים. כנ"ל לגבי סירשה רונאן, שמגלמת את ג'ו בין גיל 15 ל-23. הרבה יותר קשה להתגבר על זה שפלורנס פיו בת ה-24 מגלמת ילדה שהיא חצי מגילה. כשהיא בוכה כי המורה העניש אותה בבית הספר, נראה כאילו קרה משהו הרבה יותר נורא, כי זה לא משהו שאישה בת עשרים פלוס תבכה עליו. אני יודע שזו בעיה שקיימת גם בעיבודים אחרים, אבל לפחות בסרט של ג'יליאן ארמסטרונג מ-1994 החליפו את השחקנית שמגלמת את איימי כי היא עוברת את השינוי הגופני הכי משמעותי מבין האחיות. פלורנס פיו שחקנית טובה, אבל אפילו כריסטיאן בייל לא יכול לחלוף בצורה אמינה על פני גיל ההתבגרות מבלי להראות שינוי פיזי כלשהו. אני יודע, כי זה בדיוק מה שהוא נסה לעשות בגרסה של ארמסטרונג.

יש גם את העניין שארבע השחקניות המגלמות את האחיות מארץ' בכלל לא דומות אחת לשניה, אבל זה מסוג הדברים שפחות מפריעים. אני יכול להאמין שהן גדלו באותו בית, כי הן באמת מתנהגות ככה וזה מספיק בשביל לשמר את האשליה. סירשה רונאן בולטת לטובה ביכולת המשחק שלה, מה שלא מפתיע כי גרטה גרוויג בברור רואה בג'ו את הדמות המעניינת ביותר בסרט. לרונאן יש את שפת הגוף והטווח הרגשי המתאימים לגילום תפקיד מורכב של פמיניסטית מתבגרת בעידן שבו קוד הלבוש לנשים היה שמלת קיץ, שמלת חורף, או שמלת נשף. רונאן נראית חזקה, עם רגעים של רגישות אמיתית ויכולת להכיל מאפיינים רבים ששאר השחקניות לא זוכות להציג. לורה דרן גם ראויה לציון, לא רק כי היא מצוינת בתפקיד מארמי, אלא גם כי זה כנראה התפקיד הרחוק ביותר שניתן לשחק ביחס לדמות שלה ב"סיפור נישואים" והיא משכנעת בשניהם.

נשים קטנות הוא ספר לא פשוט לעיבוד. עובדה שמנסים שוב ושוב ותמיד נדמה שחסר משהו. גם הגרסה של גרטה גרוויג מכילה בעיות, אבל היא לפחות נוצרה מתוך התחושה שלוותה אותה בזמן קריאת הספר בצעירותה, בשילוב עם חשיבה מחוץ לקופסה שלרוב נעדרת מסרטים תקופתיים מסוג זה. המסרים לא מעודנים, הליהוק מבלבל והתפקידים הגבריים הם ברובם מוגבלים ללהיות יפה, עשיר, או גם וגם, בלי יותר מדי משמעות מעבר ליחס של הגברים לאחיות מארץ'. סביר להניח ששניים מהדברים שציינתי במשפט הקודם הם מכוונים וזה גם מה שמיוחד בסרט. זה עיבוד כמו ש"ג'וג'ו ראביט" ו"ג'וקר" הם עיבודים. חומר המקור נמצא שם, אבל הבמאי, או במקרה הזה, הבמאית, החליטה לתת את הטוויסט הפרטי שלה, כדי שזו לא תהיה רק גרסה קולנועית לספרה של לואיזה מיי אלקוט, אלא סרטה של גרטה גרוויג.

נבואה לאוסקר: 12.1.2020

סרט

  1. האירי
  2. היו זמנים בהוליווד
  3. 1917
  4. פרזיטים
  5. ג'וג'ו ראביט
  6. סיפור נישואים
  7. נשים קטנות
  8. פורד נגד פרארי
  9. ג'וקר
  10. רצח כתוב היטב

בימוי

מרטין סקורסזה – האירי

גרטה גרוויג – נשים קטנות

סם מנדז – 1917

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

תסריט מקורי

לולו ואנג – הפרידה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואים

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

טוד פיליפס, סקוט סילבר – ג'וקר

גרטה גרוויג – נשים קטנות

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

לאונרדו דיקפריו – היו זמנים בהוליווד

אדם דרייבר – סיפור נישואים

שחקנית ראשית

סנתיה אריבו – הארייט הדרך לחופש

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואים

לופיטה ניונגו – אנחנו

שרליז תרון – פצצה

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

שחקן משנה

טום הנקס – יום יפה בשכונה

אל פאצ'ינו – האירי

ג'ו פשי – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

סונג קאנג-הו – פרזיטים

שחקנית משנה

לורה דרן – סיפור נישואים

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

תומסין מקנזי – ג'וג'ו ראביט

פלורנס פיו – נשים קטנות

מרגו רובי – פצצה

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

הדרקון הראשון שלי: העולם הנסתר

יד אבודה

מיסטר לינק

צעצוע של סיפור 4

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

עלובי החיים (צרפת)

ג'ירפה (רוסיה)

אטלנטיק (סנגל)

פרזיטים (דרום קוריאה)

כאב ותהילה (ספרד)

הסרט התעודי הטוב ביותר

לאה צמל, עורכת דין

אפולו 11

המערה

בשביל סאמה

ארץ הדבש

צילום

לורנס שר – ג'וקר

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוג'ר דיקינס – 1917

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

קלייר מאתון – דיוקן של נערה עולה באש

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

טום איגלז – ג'וג'ו ראביט

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

יאנג ג'ין-מו – פרזיטים

פסקול מקורי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

אלכסנדרה דספלה – נשים קטנות

רנדי ניומן – סיפור נישואים

דניאל פמברטון – ברוקלין היתומה

תומס ניומן – 1917

שיר מקורי

Letter to My Godfather – הסנדק השחור

Into The Unknown – לשבור את הקרח 2

A Glass of Soju – פרזיטים

I'm Gonna) Love Me again) – רוקטמן

I Can't Let You Throw Yourself Away – צעצוע של סיפור 4

עיצוב אמנותי

האירי

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

עיצוב תלבושות

ג'וג'ו ראביט

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

רוקטמן

מיקס סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

היו זמנים בהוליווד

עריכת סאונד

הנוקמים: סוף המשחק

פורד נגד פרארי

האירי

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

אפקטים חזותיים

הנוקמים: סוף המשחק

האירי

מלך האריות

1917

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

איפור ועיצוב שיער

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

נשים קטנות

1917

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: 1917

 

"מלחמת העולם הראשונה הייתה עימות טרגי ולא נחוץ." במשפט זה פותח ההיסטוריון ג'ון קיגן את ספרו שיצא ב-1998 ועוסק במלחמה שהסתיימה שמונים שנה קודם לכן. לדבריו, המלחמה הייתה טרגית בגלל אבדן חייהם של מיליונים והפגיעה המנטלית במיליונים נוספים ובגלל שינוי נופה התרבותי של אירופה ללא הכר. היא לא הייתה נחוצה כי ההמשך, שכדרכם של המשכים היה גדול יותר ואפל יותר, הוא תולדה של המצב בו הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. שום סכסוך גבולות אמיתי לא נפתר, חבר הלאומים שהוקם היה נטול סמכות לעצור עימותים נוספים והתחושה ששני מיליון גרמנים הקריבו את חייהם לשווא הייתה הדלק בעזרתו הבעירו הנאצים את מנועיהם בדרך לשלטון ולפרוץ מלחמה שמטרתה לתקן את ההשפלה שנגרמה בסיבוב הראשון.

רבים לא יסכימו עם עמדה זו, אבל היא מייצגת תחושה שנעשתה נפוצה בהסתכלות לאחור על המלחמה הגדולה, זו שחשבו שתביא סוף לכל המלחמות, אבל בעיקר אפשרה את הצגתם של אמצעי לחימה חדשים לשימוש עתידי. בין הטנקים והמטוסים ופצצות בגדלים שונים, התמונה שהכי מזהים עם מלחמת העולם הראשונה היא של חיילים בשוחות. ממתינים שם שבועות, חודשים, חלקם אפילו שנים לפני שיקבלו את ההוראה להסתער ולכבוש את היעד הבא. "במערב אין כל חדש" הציג את שגרת החפירות כגהנום, "הפתן השחור" הציגה אותה כאבסורד, אבל כולם מסכימים שזה היה מצב כל כך לא נעים להיות בו, שמשימת התאבדות בשטח פתוח למעשה נשמעה כמו הזדמנות להתרענן ולנשום קצת אוויר צח.

בלייק וסקו נבחרים לצאת למשימה שכזו. הגרמנים נסוגו בפתאומיות, מה שגורם למפקדים הבריטים בשטח להאמין שדחקו את האויב ושכעת הזמן למתקפת מחץ שתכריע את המערכה. אלא שצילומי אוויר מגלים שמדובר כנראה במלכודת והגרמנים בעצם מחכים למתקפה הבריטית על מנת לחסל את הגדוד המסתער, בו משרת במקרה אחיו הגדול של בלייק. שני החיילים הזוטרים נשלחים אל מעבר לקו החפירות, לכיוון העיירה אקוסט, על מנת להעביר למפקד הגדוד מכתב דחוף המורה על ביטול המתקפה.

הדרך לאקוסט לא ארוכה, עניין של פחות מחצי יממה, אבל אף אחד לא יודע מה מחכה בין קווי החפירות. האם הגרמנים באמת עזבו, או שמדובר בחלק מהמלכודת? האם יש בדרך אוכלוסיה אזרחית ידידותית, או שנותרו רק אויבים? האם כישורי הניווט של בלייק יספיקו בכדי לא ללכת לאיבוד בדרך והכי חשוב, האם היה חכם לצאת מיד ולא לחכות לחשכה כי בלייק רוצה להגיע לאחיו כמה שיותר מהר?

מבחינה טכנית, "1917" הוא סרט מדהים. כולו מצולם כאילו בשוט רציף (חדי העין יזהו בקלות היכן נעשתה עריכה) ומלווה את בלייק וסקו במסעם. אין אפילו רגע אחד שבו הסרט עוזב אותם לטובת דמויות אחרות, כך שנוצרת תחושה שכל פרט בדרך המפרכת נחווה גם בידי הצופה. יש פה ושם רמאויות מבחינת מעבר הזמן, כי אורכו של הסרט הוא שעתיים והדרך לאקוסט אמורה לקחת לפחות שש שעות, אבל זה נסלח. באמת שאני לא חושב שהדמויות היו יכולות לעבור יותר דברים ממה שמוצג על המסך ואני גם מבין את הרצון של הבמאי סם מנדז (סר סמואל, החל מדצמבר האחרון) להתמקד בדברים היותר מעניינים בדרך במקום להציג שני חיילים הולכים ביער בלי להיתקל בכלום.

מצד שני, זה גם אומר שצריך להשהות במידה משמעותית את חוסר האמונה בזמן צפיה בסרט, כי מעבר להעדר עקביות בין הזמן שעובר על המסך לבין הזמן שעובר מבחינת הסיפור, התסריט מתבסס במידה רבה על צרופי מקרים מדהימים. בלי לפרט יותר מדי, כי ספוילרים, הוחלט לשלוח רק שני חיילים למשימה מתוך הנחה שיהיה קשה יותר להבחין בהם בשטח, והם עדיין נתקלים בכמות גדולה של אנשים בדרך. שלא לדבר על סצנה מסוימת עם מטוס שהסבירות הסטטיסטית לקיומה שואפת לאפס.

עדיין, מדובר בסרט מרתק. ההבנה שבכל רגע יכול לקרות משהו ורק התקרבות למישהו עד מרחק יריה מאפשרת לדעת אם מדובר בחבר או אויב, משאירה את המתח ברמה גבוהה לכל אורך הדרך. תורם לכך הפסקול המוזיקלי שהלחין תומס ניומן ומכתיב לצופה מתי לחשוש לחיי הדמויות. ג'ורג' מקיי, המגלם את סקו, מעביר היטב את תחושת המיאוס של חייל שלא רוצה יותר להיות בשדה הקרב, אבל בו זמנית מבין שלא יוכל לחזור לאיך שהיה לפני המלחמה. הסכנה המרחפת תמידית מעל הראש גובה מחיר ובעוד בלייק מצליח להישאר חיובי רוב הזמן, סקו פשוט מנסה לשרוד. הוא לא מחייך אפילו כשהוא שומע סיפור מצחיק ומסרב בעקביות לחלוק פרטים על חייו באזרחות. סקו מעדיף להיות חידה בעיני חבריו לנשק, אף על פי שפניו תמיד חושפים מה הוא מרגיש באותו רגע.

העיצוב האמנותי בסרט הוא יצירה מעוררת התפעלות בפני עצמה. שטח הלחימה הנטוש נראה כמו סיוט, מלא גופות, מים עכורים, בורות שורצי חולדות ואמצעי לחימה שהוצאו משימוש. ההמשך לא אופטימי בהרבה, כאשר הנוף משתנה לבתים הרוסים וחוות נטושות. הדרך לאקוסט אמנם שונה משמעותית מהחיים בין השוחות, אבל היא מהווה תזכורת לא פחות מצמררת לכוחה ההרסני של מלחמה. ההפקה לא חסכה בהצגת המוות כנוכח בכל פינה, מה שמביא לכך שגם ללא סצנות לחימה רבות משתתפים, 1917 לא חוסך במראות קשים.

הסתירה הגדולה במרכזו של הסרט היא שעד כמה שהוא מושקע מבחינה טכנית וכל שניה בו מתוכננת ומתוזמנת בדיוק רב, התסריט די מחופף. סם מנדז קבל את ההשראה מסיפורים ששמע מסבו, אשר שרת בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא מודה בעצמו שכאשר כתב את 1917, הוסיף פרטים רבים מכיוון שהסיפור של סבו בדבר השליחות המתוארת בסרט, היה הרבה יותר בסיסי. מנדז החליט שאם רוצים לרגש ולמתוח את הקהל במשך שעתיים, צריך לשחק עם האמת ולהפוך את הסיטואציה ליותר קולנועית. זה בסדר, רק שחסרים כל מיני הסברים קטנים לצרופי המקרים השונים, או לעצם קיומה של המשימה. אם לנסח את זה בפשטות, כל הרעיון מאחורי הסרט מתמוטט ברגע שהצופה שואל את עצמו למה בעצם לא שלחו מטוס? אנחנו יודעים שמטוסים מצלמים את האזור בו מתוכננת המתקפה הבריטית ושהפיקוד העליון הצליח להעביר את המסר עד לשוחה בה נמצא הגדוד של סקו ובלייק, אז למה לסכן שני חיילים במסע רגלי של כמה שעות ללא חיפוי במקום לשלוח מטוס שיעביר את המסר בעשירית מהזמן?

אם אתם נוטים להתעסק בשאלות כאלה במהלך הצפיה, יש סיכוי שהמחשבות שלכם יתחילו לנדוד לפני סוף הסרט. זה לא אומר שהוא לא מוצלח מכל בחינה אחרת, אבל הרגשתי שמנדז יותר מדי מתאמץ להוציא משהו מבדר מסיפור פשוט. 1917 מציג בצורה מצוינת את ההשפעה של המלחמה על האנשים בשדה הקרב ועל האזורים השלווים שהפכו פתאום לתופת, אבל הוא גם מבקש מהקהל לא לחשוב יותר מדי ולא לשים לב לחורים בעלילה. הבעיה היא שכמו שאחד המפקדים מזהיר את שני הגיבורים לפני היציאה לדרך, הבורות שם יותר עמוקים מכפי שנדמה ואי אפשר לצאת מהם.