ביקורת: סיפור נישואים

YV5B2F6D45AZ3MN6CPYMXCMIL4_resize_resize.jpg

 

לעולם הקולנוע תמיד הייתה גישה חמקמקה לנושא הגירושין. הוליווד הקלאסית הכתיבה שסוף שמח צריך לכלול חתונה ומקסימום כמה ילדים וכלב לאחר מכן. גם כיום, כמות מפתיעה של סרטים מסתיימים באושר ובעושר, תוך התעלמות מהאפשרות שחיים מחוץ לזוגיות יהיו למעשה טובים יותר עבור הדמויות. מסיבה כלשהי, עדיין צריכים לתרץ את הפרידה במשהו שיתאים לקהל שמרני. אפילו רק איזו שניה של גילוי אודות רומן מחוץ לנישואים, או יציאה מהארון של אחת הדמויות (לרוב הגבר, כי בעיניים המיושנות של הוליווד, הומואים זה קומדיה, לסביות זה דרמה) כדי שאלוהים יאשר את פירוק החבילה. אחרי הכל, התנ"ך רוצה שאמא ואבא יהיו ביחד בלי שום הפרעה, אחרת למה לדרוש מנח לבנות תיבה עם תאים זוגיים?

כל הקומדיות הרומנטיות מראות איך אפשר להתגבר על משבר בזוגיות בעזרת מחווה בודדת שרמזים לקראתה פוזרו לאורך הסרט, ובואו נודה שחלק מהדמויות הראשיות בקומדיות כאלה יהיו מושא לפוסט שיימינג מוצדק לו חיו בעולם האמיתי. לפעמים מגיע סרט כמו "קריימר נגד קריימר" או "לה לה לנד" שמתייחס ברצינות לשאלה מה עושים כשלהיות ביחד זה לא מספיק ולפחות אחד מהצדדים רוצה יותר, אבל סרטים כאלה הם נדירים. ברוב המקרים, האקס או האקסית הם מפלצות שלא ברור מה עשינו איתם ורק התרחקות מהם תביא לסוף המיוחל, או שהפרידה עצמה הייתה טעות והסרט לא יסתיים לפני שאחד הצדדים יוכיח שהשתנה לטובה.

הגישה השטחית הזאת, שכנראה גורמת יותר נזק מתועלת לילדים ובני נוער שלומדים מסרטים איך לנהל מערכת יחסים, היא אחת הסיבות שאני מעריך דווקא את "שקרן שקרן" מכל הסרטים העוסקים בנושא. זו אולי לא הקומדיה הכי מבריקה בהיסטוריה, אבל לפחות מציגים שם את בן הזוג החדש של האמא כאדם טוב שלא מנסה להחליף את האב הביולוגי, אלא מסתפק בלהיות מישהו שהילד יחבב וירגיש נוח בקרבתו. הוא לא יודע לעשות את הטופר, אבל יהיה שם כשצריך אותו. כמי שלא חווה גירושין במשפחה בעצמו, זו כנראה הדוגמה הכי קרובה שהייתה לי בתור ילד למה שבאמת קורה אחרי שההורים כבר לא נשואים.

לנואה באומבך יש התנסות אישית בנושא. ההורים שלו גרושים, מה שנתן לו השראה לכתוב ולביים את "חיים בין השורות" ב-2005. כמה שנים לאחר צאת הסרט נפרד מאשתו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי וכמי שעובד בתעשיית הבידור, רבים מחבריו עברו גירושין כואבים יותר ופחות. זה מה שהביא אותו ליצור את "סיפור נישואים", סרט שלמרות שמו, מתחיל בכלל בסוף הסיפור.

צ'רלי וניקול היו ביחד עשר שנים. הם גרים בניו יורק, שם צ'רלי מנהל ומביים להקת תאטרון שניקול חברה בה. לשניים ילד בשם הנרי והם רוצים להתגרש. אולי לא בדיוק רוצים, כי הם מנסים להימנע ככל הניתן מהתסבוכת המשפטית ומכל מה שלא ניתן לפתור בשיחה בארבע עיניים, אבל הם כבר גמרו בדעתם שאין לנישואים שלהם לאן להמשיך והגיע הזמן לפתוח פרק חדש. הבעיה היא שניקול נוסעת ללוס אנג'לס בכדי להצטלם לפיילוט של סדרה ולוקחת איתה את הנרי, בעוד צ'רלי מעוניין להישאר בניו יורק ולנצל הזדמנות לעבוד בברודוויי, מה שמבחינתו אומר שהנרי נשאר איתו.

כל צד מתעקש שהחיים שלו ושל הילד צריכים להתנהל בקצה אחר של היבשת, מה שמביא לכך שלמרות הרצון הראשוני להימנע מצעד שכזה, מערבים בתהליך עורכי דין. ניקול פונה אל נורה פראנשו, עורכת דין ממולחת מקליפורניה, בעוד צ'רלי מתלבט בין עורך דין יקר ונושך לבין עורך דין זול ואמפתי. מאחר והבקשה לגירושים מוגשת בלוס אנג'לס, צ'רלי גם צריך להשקיע זמן וכסף בטיסות מחוף לחוף, בזמן שהוא מנסה להוכיח שהם משפחה שמבוססת בניו יורק ושהבית האמיתי של הנרי הוא אצל אבא.

מעט מאוד אנשים מתחתנים מתוך הנחה שלא יחזיקו מעמד. אחרי הכל, חתונה היא קשר שקשה במיוחד להתיר, אפילו בארצות בהן לא צריכים לעבור ברבנות לשם כך. מי שלא מקווה לפחות לגור ביחד להמשך החיים, כנראה התחתן יותר בשביל העתיד הפיננסי של עצמו ופחות מתוך אהבה. נואה באומבך יודע את זה ולמרות שחווה גם את השלב בו הזוגיות לא יכולה לשרוד יותר, הוא בימים אלה מגדל ילד שני עם זוגתו גרטה גרוויג. ככה זה בני אדם, אנחנו אוהבים לאהוב.

אולי הרומנטיות הטבעית שלו היא מה שהביא את באומבך לנסות ולהציג גירושין באופן כמה שיותר נאמן למציאות. יש התפרצויות כעס, יש מריבות ובכי, יש הרבה מאוד רגעים מביכים של אי-נוחות, אבל את עורכי הדין זה לא מעניין. הם יודעים את העבודה ומבדילים בין דרישות הלקוח לבין הדעות האישיות שלהם. גם אם עורך הדין של צ'רלי לא מסכים איתו, הוא ילחם על צדקתו כי זה מה שמשלמים לו לעשות. גם אם ניקול מודה שצ'רלי יותר נהנה ממנה להיות הורה, היא תאבק על המשמורת כדי שתוכל להשאיר את הנרי במקום בו יש לו חברים ומשפחה ומרחב, כל כך הרבה מרחב.

אני אוהב את האופן שבו הסרט לא מנסה להוציא אף צד כמי שמגיע לו להפסיד. לשניהם יש פגמים, אבל הם יותר מהכל הורים שאוהבים את הבן שלהם ורוצים את טובתו. הקונפליקט הוא בפרשנות השונה לגבי טובת הילד. לא פעם צ'רלי מתכנן את הזמן בו יוכל לבלות עם הנרי, רק כדי לגלות שהנרי עייף או שכבר עשה משהו דומה עם ניקול ועכשיו מעדיף סתם להישאר ולשחק בבית. צ'רלי צריך להחליט האם להתגמש, או להמשיך לפי התכנון מתוך צורך להראות שכל מה שניקול יכולה לעשות, גם הוא יכול. ניקול מציעה יותר מפעם אחת שצ'רלי יעבור לקליפורניה על מנת שיוכל להיות יותר זמן עם הנרי, אבל לצ'רלי יש את החיים שלו בניו יורק. חיים שעבד עליהם במשך עשור וסוף סוף מתחילים להניב פירות. שני הצדדים צודקים והתסריט של באומבך מספיק מעודן בכדי להשאיר לצופה מקום לשפוט בעצמו. אני יודע מה לדעתי ההחלטה הנכונה מבחינת מה שטוב להנרי, אבל בו זמנית מבין את הטיעונים של הצד השני שלא מעוניין לוותר על הזדמנות חשובה, בין אם בתאטרון או בטלוויזיה, רק בשביל להיראות טוב בעיני בית המשפט.

באומבך הוא גבר, כך שבאופן טבעי הסרט מוצג יותר מנקודת המבט של צ'רלי מאשר של ניקול. זה לא מונע מניקול להשמיע את קולה, או מנורה פאנשו לשאת נאום משכנע על מעמדה של האישה בחברה, אבל רוב הגילויים המשמעותיים נעשים דרך עיניו של הגבר. בהתחשב בכך שעברו שלוש שנים מהבקשה של ג'ניפר ג'ייסון לי להתגרש מנואה באומבך ועד שהגירושין הוכרו רשמית, יתכן וסיפור נישואים הוא דרכו של באומבך לא רק לחקור את הנושא, אלא גם להתנצל בפני עצמו ובפני שאר המעורבים על הזמן והאנרגיה שנדרשו לשם סיום הקשר. אחרי הכל, החתונה עצמה היא עניין של כמה דקות, אבל גירושין דורשים תקופה של דיונים על רכוש, אחריות אישית ובמקרים היותר מסובכים, טיפול בילדים. אולי באומבך מראה את צ'רלי כמי שבדרך כלל נמצא צעד אחד מאחורי ניקול כהתנצלות על כך שלא היה מסוגל לסיים הכל הרבה יותר מהר.

הסרט בנוי ברובו כמו מחזה, עם סצנות ממושכות של שיחות בין שחקנים, כאשר חלקם נכנסים ויוצאים מהחדר במהלך דיאלוג. באומבך תמיד אהב לתת לשחקנים לשאת את עיקר העבודה על הסט וסיפור נישואים מביא את חלקם לתצוגות שיא. אדם דרייבר יוצא מהאפתיות האופיינית לו ומפגין יותר רגשות מהרגיל, בעוד סקרלט ג'והנסון מציגה באופן מעורר הזדהות את הסיבות של ניקול לחפש התחלה חדשה, גם במחיר ויתור על חיים נוחים בניו יורק. אפילו שהטון הכללי של הסרט מוציא את ניקול כבעלת יתרון לא הוגן שיצרה לעצמה מול בעלה לשעבר לעתיד, ג'והנסון מעבירה בצורה ברורה ואמינה את הצורך שלה לעקוף בתור מדי פעם, כדי לא לאבד מומנטום. שחקני המשנה המגלמים את עורכי הדין גם עושים עבודה טובה, בין אם זו לורה דרן כמניפולטורית ששונאת להפסיד, ריי ליוטה ככריש חסר סבלנות, או אלן אלדה כמי שרואה בעצמו יועץ לא פחות מנציג משפטי. מריט ויבר קצת מוגזמת כאחותה של ניקול, אבל מספקת כמה מהרגעים הקומיים הטובים ביותר בסרט.

בלי קשר למצב היחסים בו אתם נמצאים כרגע, מומלץ לצפות בסיפור נישואים. הוא לפעמים מתעכב יותר מדי בנסיון להגיע לפואנטה, אבל רוב הזמן עובר בעניין עם שילוב מוצלח בין סצנות דרמתיות והפוגות קומיות. זה סרט שגורם לצופה לתהות מדי פעם האם צ'רלי וניקול הולכים רחוק מדי, רק כדי להיזכר שהפתיחה של הסרט היא כבר אחרי נקודת האל-חזור. זו לא שאלה של האם הם יתגרשו או יחזרו להיות ביחד. הסרט מאוד ברור בכך שהוא מתמקד במצב בו אף אחד לא מקבל בדיוק מה שהוא רוצה ועכשיו צריך להחליט האם לנסות לצמצם נזקים או להגדיל את ההימור. בשום שלב לא נרמז שגירושין הם דבר טוב או נעים, אבל גם אין נסיון להציגם כרעיון רע. לפעמים זה באמת הפתרון הטוב ביותר, גם עבור הילד. מי כמו נואה באומבך יודע שגירושין הם לא סוף הסיפור, אלא רק סוף הנישואים.

ביקורת: האירי

MV5BMGUyM2ZiZmUtMWY0OC00NTQ4LThkOGUtNjY2NjkzMDJiMWMwXkEyXkFqcGdeQXVyMzY0MTE3NzU@._V1__resize.jpg

 

שמעתם מה מרטין סקורסזה אמר על סרטי מארוול? שמעתם שהוא לא חושב שהם קולנוע ומכנה אותם סרטי לונה פארק? שמעתם שהוא שונא את כל מה שצעיר וזורק שקיות עם שתן מהחלון על ילדים תוך שהוא צועק "קחו את זה, פאקינג מילניאלז!"?

אוקי, אז הדבר השלישי הוא המצאה, אבל הייתה התעסקות קצת חסרת פרופורציות בשניים הראשונים לאחרונה. סקורסזה, במאי עם ותק של יותר מחמישים שנה, שנחשב בעיני רבים לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, לא יכול לדבר על הסרט החדש שלו, "האירי", בלי שישאלו מה הוא חושב על ספיידרמן. קשה להתעלם מההערות שלו, שפגעו בלא מעט אנשים שעבורם סרטי מארוול הם פסגת הקולנוע של העשור הנוכחי, וגם מתבקש לשאול את דעתו על סרטי גיבורי-על בעקבות המחוות שנעשו לו ב"ג'וקר", רק שזה לא הדבר הכי מעניין שיש לבן אדם לומר. גם אני חושב שהוא מגזים ושהיחס השלילי שלו כלפי הנוקמים נובע מדעות קדומות וחוסר הכרות עם הסדרה, ואני לחלוטין מסכים עם מי שרואה ביקום הסינמטי של מארוול פרויקט חסר תקדים ששנה לטובה את פני הקולנוע. עדיין, כשאני קורא ראיון עם מרטין סקורסזה, אני רוצה לשמוע אותו מדבר על דברים שקשורים אליו, כמו העבודה עם שחקנים אגדיים והאופן בו היחס הממסדי כלפיו השתנה לאורך השנים.

אז עכשיו שלקחתי את הפיל לחדר אחר ושמתי לו משהו לראות בטלוויזיה, בואו נדבר על האירי. הסרט החדש של סקורסזה הוא שלוש שעות וחצי של סיפור גנגסטרים עם רוברט דה נירו, ג'ו פשי ואל פאצ'ינו. כבר היינו בסרט הזה, כבר שמענו את המבטאים המוגזמים, כבר למדנו בעל פה את מונולוג "אתה חושב שאני מצחיק". מה כבר יש לחדש שסקורסזה לא עשה בסרטי מאפיה קודמים שלו, או בסרטים קודמים בהם הציג איטלקים קשוחים, או אירים קשוחים? מתברר שדי הרבה.

 

בתחילת הסרט, פרנק שירן הזקן יושב בכסא גלגלים ומספר על חייו. הוא נזכר בנסיעה עם ראסל ונשותיהם של השניים לחתונה, במהלכה ערכו לא מעט עצירות. חלקן בשביל שהנשים יוכלו לעשן, וחלקן כי ראסל צריך לבקר כל מיני אנשים. אחת העצירות האלה מזכירה להם איך נפגשו לראשונה וכיצד הפכו לחברים טובים בהמשך.

פרנק עבד בתור נהג משאית אחרי מלחמת העולם השניה. באחת הנסיעות, לאחר שמשאיתו נתקעה, קבל עזרה מאדם מסתורי שידע בדיוק מה התקלה, אבל סרב לגלות את שמו. זה היה ראסל ופרנק למד זאת רק במפגש הבא ביניהם. לנהגי משאיות באותה תקופה היה איגוד מאוד חזק, אבל שכר לא משהו. פרנק מצא דרכים להתפרנס מהצד, כולל עבודות קטנות עבור טיפוסים מפוקפקים בעלי מבטא איטלקי, שיער מסורק לאחור וחליפות יקרות. אחרי שהוא מראה נאמנות מול חברת השליחויות שרוצה לדעת לאן המשלוח נעלם, פרנק נפגש עם בן הדוד של עורך הדין שלו, שהוא לגמרי במקרה אותו ראסל שעזר לו לפני כן. קצת פחות במקרה, ראסל הוא אחד מראשי משפחת הפשע באפאלינו.

מנקודה זו, הסרט מלווה את התחממות היחסים בין פרנק וראסל. פרנק מבצע עבודות שונות עבור המשפחה, כגון איומים, הפחדות, פיצוצים מבוקרים ומדי פעם גם רצח של מישהו שמדבר יותר מדי. אם רוצים לדעת מה בדיוק הוא עושה, אפשר לומר שהוא צובע בתים. אם אתם לא יודעים מה זה אומר, תבינו מהר מאוד. בעוד הדבר פוגע בחיי המשפחה של פרנק ובעיקר מרחיק ממנו את בתו פגי, האמון שראשי המאפיה נותנים בו מוביל את פרנק להתקרב גם לג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות בכבודו ובעצמו ואחד האנשים החזקים ביותר באמריקה.

האירי, המבוסס על הספר הביוגרפי "שמעתי שאתה צובע בתים", מתמקד בעיקר בקו הזמן השלישי. אנחנו מלווים את התקדמותו של פרנק מנהג פשוט לבריון להשכיר לאיש אמונים של המאפיה לחברו הקרוב של ג'ימי הופה. את כל השלבים האלה, יחד עם הגרסאות היותר מבוגרות של הדמות, מגלם רוברט דה נירו. הסרט נעזר באותה טכנולוגיה בה הצעירו את פטריק סטיוארט בסרטי אקס-מן, את מייקל דאגלס ומישל פייפר ב"אנטמן והצרעה" ואת סמואל אל. ג'קסון ב"קפטן מארוול". סליחה, התחלתי שוב לדבר על מארוול.

גם אל פצ'ינו עובר תהליך הצערה לשם גילום ג'ימי הופה. זה מוביל לבעיה הקבועה עם הטכנולוגיה הזאת: היא יכולה לגרום לפנים של שחקן להראות צעירים יותר, אבל לא משנה את שפת הגוף. דה נירו ופצ'ינו זזים כמו בני שבעים פלוס, גם כשהדמויות שלהם אמורות להיות בשנות הארבעים לחייהן. שני השחקנים עושים עבודה מעולה בגילום התפקידים והצגת ההבדלים ביניהם. פרנק הוא אדם שקול ורגוע שמסוגל להתנתק רגשית באופן מוחלט לצורך ביצוע עבודה, בעוד ג'ימי הופה הוא פקעת של עצבים שסוחף אחריו את הקהל בנאומים נלהבים ותמיד משוכנע שקיימת קונספירציה נגדו. הכל עובר דרך המסך בצורה מושלמת, חוץ מזה שהשניים נראים כמו שחקנים זקנים בתחפושת של צעירים, כי הטכנולוגיה עדיין לא יכולה להחזיר לגוף את הגמישות והמרץ שהיו לפני עשרות שנים. זו בעיה שסקורסזה הודה בעצמו בקיומה ולכן השתדל לצלם את השחקנים בעיקר בסיטואציות שלא דורשות הרבה תנועה לאורך הסט, כדי לא להבליט את גילם האמיתי.

אולי מהסיבה הזו, ההופעה שהכי אהבתי בסרט היא של ג'ו פשי. מעבר לכך שטוב לראות את פשי אחרי שכמעט ולא שחק בעשרים השנים האחרונות, ראסל הוא לכל אורך הסרט אדם מבוגר. אמנם הגיל שלו משתנה, אבל בשום שלב הוא לא נדרש לעשות משהו שאדם בגילו של פשי יתקשה לעשות. נוסף על כך, יש את החביבות הטבעית של פשי, שיושבת בול על הדמות. הרבה מכירים אותו דווקא מהופעות צעקניות בסרטים כמו "החברה הטובים", "שכחו אותי בבית", "בן דודי ויני" וסדרת נשק קטלני. ראסל הוא תזכורת לכך שפשי הוא שחקן בעל מנעד רחב שלא חייב לגלם את הצייצן העצבני כדי למלא את המסך, הוא יכול לעשות זאת רק ממבט ממוקד היטב בשחקן שמולו.

לקח לסקורסזה הרבה זמן לשכנע את ג'ו פשי להצטרף לצוות השחקנים כי פשי שמע את תקציר העלילה והרגיש שכבר עשה מספיק דמויות של מאפיונרים איטלקיים עצבנים. זה גם היה החשש שלי לפני הצפיה, במיוחד בגלל השילוב של רוברט דה נירו, שגלם בחייו כל כך הרבה מאפיונרים, שכבר התחיל בשלב מסוים לגלם גם את הפרודיות על עצמו. לשמחתי (ולשמחת ג'ו פשי), האירי הוא לא עוד סרט מאפיה. נכון, ההתחלה מזכירה את התבנית הרגילה. בחור מתחיל להסתובב עם אנשי הפשע המאורגן, הם רואים שיש לו פטנציאל ומאמצים אותו לחיקם, הוא מתבסס ביניהם בזמן שהחיים הפרטיים שלו הולכים ונהרסים, באדה בינג באדה בום, הוא מבין שמשהו חייב להשתנות. אלא שפרנק שירן לא מרגיש את הצורך בשינוי. טוב לו במה שהוא עושה, כי כמו שהזכיר כאשר נשאל על שרותו הצבאי, הוא חיל. נותנים פקודה והוא מבצע בלי לשאול שאלות. אם משהו בכל זאת מפריע לו, הוא יעלה את זה בפני המפקד הישיר שלו, אבל בטח שלא יפעל נגד מי שגייס אותו. עם הגישה הזו, פרנק נבדל מדמויות שמתחילות מנקודה דומה בסרטי מאפיה אחרים. הוא מתפתח, אבל תמיד נשאר החיל הנאמן שרק ממלא פקודה. בעיניו, אם צריך לפגוע במישהו, זה כנראה מישהו שמגיע לו. ככה נשארים בחיים בעסק כל כך מסוכן. לא לוקחים הימורים מיותרים ולא מפקפקים בהוראות מגבוה.

עוד דבר שהסרט עושה שונה מרוב הסרטים האחרים מסוג זה, הוא להראות את עומק ההשפעה של המאפיה על ההיסטוריה של אמריקה. זו לא סתם מלחמת כנופיות, או פעילות לא חוקית שצריך להסתיר מהמשטרה. הגרסה הזו של המאפיה מתערבת בפוליטיקה, משפיעה על תוצאות בחירות ומנהלת עסקים ישירים עם מנהלי איגודי עובדים חזקים. זה לא סוד שחלק מראשי האיגודים בארצות הברית, במיוחד בשנות השישים והשבעים, נקטו בשיטות של מאפיה נגד יריבים פוליטיים, אבל האירי מציג את זה כשיטות שהמאפיה עצמה עוזרת ליישם. ג'ימי הופה, המוכר כיום בעקבות בגלל המסתורין סביב העלמותו, מוצג כמי שנמצא בקשרים הדוקים עם העולם התחתון וזה כשהוא עדיין נראה מוסרי ביחס ליריבו טוני פרו. אמנם הסרט נוגע לפעמים בתאוריות קונספירציה מיותרות שאין להן ביסוס במציאות, אבל רוב הזמן נעשית עבודה ממש טובה בהצגת המאפיה כמשהו גדול ועמוק בהרבה מכפי שנדמה בהתחלה. אלה לא סתם כמה חבר'ה אלימים שאוהבים אוכל טוב ומצפים שינהגו כלפיהם בכבוד, זה ארגון שגם שלוש שעות וחצי לא מספיקות בכדי להציג את מלוא פועלו. כל העצירות של ראסל בדרך נראות כמו ביקורים פשוטים אצל אנשים שחייבים לו כסף, אבל האופן בו מילה אחת שלו יכולה להפוך החלטה של בעל עסק והוא אפילו לא צריך להרים את קולו או להפוך שולחן לשם כך, מבהיר את כוחו האמיתי של הארגון.

הסרט עושה תפנית מעניינת בחלקו האחרון. בלי להיכנס לפרטי עלילה, נראה שבחלק הזה סקורסזה עושה משהו שהוא לרוב נמנע ממנו בסרטיו – הוא מתחבר רגשית לסיפור. אני לא מכחיש שסקורסזה הוא במאי משפיע וחשוב ושיש לו יכולת טבעית לייצר סצנות בלתי נשכחות. זה פשוט שהוא עצמו תמיד נראה מרוחק מנושא הסרט, כאילו שום דבר ממה שהוא מביים לא נוגע לו אישית. הוא יעשה מחוות לאנשים שהוא מעריץ, או ישלב נושאים שמעניינים אותו, אבל האירי הוא הסרט הראשון בו הרגשתי שמרטין סקורסזה קם מכס הבמאי ונעמד מול המצלמה. לא כהופעת קמאו שקל לפספס, אלא ממש כחלק מהסיפור. בחצי השעה האחרונה של הסרט, הרגשתי כאילו הבמאי הכל כך טכני הזה נפתח לראשונה מול הקהל ומודה בכך שגם הוא אנושי, גם הוא בן תמותה וגם לו יקרה מה שקורה לכל אדם בסופו של דבר. האירי, אחרי שלוש שעות בהן עסק בניתוק רגשי, מחייב את הצופה להכיר באנושיותו ומשאיר את הקהל עם מחשבות, לא רק על המאפיה ועל ג'ימי הופה ועל אנשים שצובעים בתים, אלא גם על הכיוון הבלתי נמנע אליו כולם צועדים בסופו של דבר.

אני לא תמיד מתחבר לסרטים של סקורסזה, חלקם אפילו די מוערכים יתר על המידה בעיני. האירי הוא הפעם הראשונה בה הרגשתי משהו מעבר לרובד הסיפורי אצלו. התסריט של סטיבן זייליאן והופעות המשחק המשובחות עוזרים לסרט הארוך להתקדם בקצב נוח ולא מתיש, עם עלילה שכל הזמן מתפתחת עוד קצת. לאט לאט, נחשף עוד מידע, אבל בשום שלב אין תחושה של עודף פרטים או של חוסר התקדמות. כל זה היה יכול להוביל לסרט פשע ממש טוב ולסגור עניין. חצי השעה האחרונה של האירי מוסיפה עוד משהו, שנמצא כבר מעבר לעלילה עצמה. יתכן שלחלק מהאנשים זה יהיה כבר יותר מדי, אבל אני נשאבתי בסיפוק לתוך פוש אחרון של כנות חסרת תקדים מצד במאי שמבין כיום דברים שלא הבין בתחילת דרכו, ומוכן סוף סוף לשתף אותם עם העולם.

מאה הגדולים: מקומות 40-31

40. הגוניס (ארה"ב, 1985)

במקור: The Goonies

במאי: ריצ'רד דונר

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: שון אוסטין, קורי פלדמן, ג'ף כהן, ג'ונתן קה הוי קוואן, ג'וש ברולין, קרי גרין, מרתה פלימפטון, ג'ון מאטוז'אק, אן רמזי, רוברט דבי, ג'ו פנטוליאנו

 

 

מה קורה כאן: חבורה של ילדים, המכנים עצמם "הגוניס", יוצאים למצוא אוצר של שודדי ים שהוסתר במערכת מערות תת-קרקעיות בסמוך לעיירת מגוריהם. הילדים מוכרים בכינויים מייקי, מאות', צ'אנק ודאטה ומצטרפים אליהם אחיו הגדול של מייקי ושתי נערות נוספות. במקביל, מנסים למצוא את האוצר האחים למשפחת הפשע פראטלי ואמם הדומיננטית. בן נוסף למשפחה, שפניו מעוותות ומוחו תקוע בשלב אינפנטילי, הוא סלות', המתגלה כטוב לב חרף חזותו המפחידה.

למה הסרט הזה ברשימה: במהלך שנות השמונים והתשעים, היו נפוצים סרטי אימה לילדים. בדרך כלל התיחסו אליהם בתור סרטי הרפתקאות, אבל כמה מאיתנו שגדלו בתקופה הזו עדיין לא יכולים לשמוע את השם ארטקס בלי לבכות, לראות עכברוש בלי לתהות אם זה לא ROUS תינוק, או לשמוע תופים ולא לחפש את לוח המשחק הקרוב. אם זיהיתם את כל הרפרנסים האלה, ברכותי, נולדתם בשנות השמונים. הגוניס אינו חוסך מגיבוריו סיטואציות מסכנות חיים ומזכיר לצופה שליציאה מאזור הנוחות יש מחיר. אולי מחכה אוצר בסוף הדרך, אבל יש גם חדרים מלאים במלכודות מוות, מאפיונרים חסרי רחמים ואולי ואולי לא תמנון. לכל אחד מארבעת הילדים שבמרכז הסיפור יש אישיות משלו והניגודים ביניהם הם מה שמאפשר את המשך המסע. מייקי הוא האמיץ שלא אומר די, מאות' יודע לקרוא שפות ולסבך את עצמו, צ'אנק מוצא מכנה משותף מפתיע עם סלות' ודאטה אוהב להמציא תכסיסים. נכון, הילדים די נופלים לסטראוטיפים של השמן אוהב הממתקים והאסיאתי הגאון שמדבר מוזר, אבל כולם דמויות חיוביות וחברים טובים. לכל אחד מהם יש רגעי משבר שמוסיפים לו רובד אנושי ששובר את הסטרואטיפ. הפחד האמיתי שלהם לא נמצא מתחת לאדמה, אלא בכיסו של איל נדל"ן המעוניין לקנות את בתי השכונה ולהפריד בין המשפחות השוכנות שם. אני אהיה האחרון לייחס לכריס קולומבוס חשיבה אנטי-קפיטליסטית, אבל יצאה לו פה ביקורת על הפיתוח המואץ שארצות הברית עברה בשנות השמונים, כאשר בעלי ההון הכתיבו הכל והדרך היחידה להתמודד איתם, היא לחפש אוצר אבוד בין מאות שנים. הרבה סרטים מהתקופה מזדהים עם האדם הקטן שנאבק בעולם המשתנה סביבו והגוניס מציג געגוע חזק לעבר, כשילדים יצאו להרפתקאות במורד הרחוב ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקרי. אנחנו רואים את הגעגוע הזה כיום, בסדרות כמו "דברים מוזרים" ו"הגולדברגים", אבל ריצ'רד דונר וכריס קולומבוס, תוך שהם מתבססים על רעיון של סטיבן ספילברג, שלושה אנשים שהקדישו הרבה מזמנם ליצירת שוברי קופות, נתנו ביטוי בזמן אמת לנסיון להיאחז בכל דרך אפשרית בעולם שהולך ונעלם.

פרסים בולטים: נבחר בשנת 2017 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

39. משפט הקופים (ארה"ב, 1960)

במקור: Inherit the Wind

במאי: סטנלי קריימר

תסריט: נדריק יאנג, הרולד ג'ייקוב סמית

שחקנים: ספנסר טרייסי, פרדריק מארץ', דיק יורק, ג'ין קלי, הארי מורגן, דונה אנדרסון

 

 

מה קורה כאן: בשנות העשרים של המאה ה-20, מורה בבית ספר בהילסבורו נעצר לאחר שלמד על תאוריית האבולוציה בניגוד לחוק. פרנסי העיירה מתלהבים מהעניין התקשורתי שהסיפור עשוי למשוך ומזמינים את המועמד לשעבר לנשיאות מתיו בריידי לעמוד בראש צוות התביעה במשפט. העיתון בולטימור הראלד, השולח כתב מטעמו לסקר את המשפט, מחליט לממן את הבאתו של עורך הדין ולוחם זכויות האזרח הנרי דראמונד על מנת שיגן על הנאשם. המשפט הופך במהרה מעניין מקומי למאבק על זכויות הפרט מול חקיקה לא דמוקרטית.

למה הסרט הזה ברשימה: מבין הבמאים והמפיקים שפעלו בהוליווד אחרי מלחמת העולם השניה, ספק גדול אם היה אחד שיותר עסק בזכויות אזרח ובמאבקים הפנימיים בתוך החברה המשתנה כמו סטנלי קריימר. מה שעל פניו נראה כמו דיון על חוק שאינו רלוונטי יותר ונאכף פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה, הוא הצגה בפני הצופים של אותה שפה המשמשת סניגורים של זכויות אדם. כפי ש"בצהרי היום" בהפקתו של קריימר הוא משל למקרתיזם במסווה של מערבון ו"נחש מי בא לסעוד" מציג את הצביעות דווקא בקרב האנשים היותר נאורים שצריכים להחליט האם להסכים לנישואי תערובת, גם "משפט הקופים" הוא יותר ממה שנראה. הסרט יצא בתקופה בה רבים  מעמיתיו של קריימר לא הורשו לעבוד בתעשיית הבידור בשל הכנסתם לרשימה השחורה של תומכי קומוניזם. בעוד בימינו רואים ברשימה הזו פשע שגזל את עבודתם של אנשים בשל עמדות פוליטיות חוקיות לחלוטין, ב-1960 עוד היה ויכוח סוער סביב מתן במה לעמדות אלה. קריימר היה מספיק חכם בשביל לבקר את הרודפים מבלי להיות נרדף בעצמו (אם כי יש שיטענו שלא הביע עמדה מספיק נחרצת נגד הרשימה השחורה). "משפט הקופים" אמנם עוסק ישירות בזכות ללמד אבולוציה, מול השתקה בכח של מה שלא מוצא חן בעיני השמרנים, אולם בסאבטקסט ישנו מסר נגד הנסיונות להשתיק כל אדם בידי רשויות שמפחדות מדעה ומחופש המחשבה. שני הפרקליטים, בריידי ודראמונד (הופעות נפלאות של פרדריק מארץ' וספנסר טרייסי), מעריכים זה את זה ואף נוהגים כידידים ותיקים מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, כאשר מתקיים ביניהם עימות מול קהל, בריידי מתנהג כמטיף בכנסיה ונהנה מהאספסוף המשולהב החוזר אחר דבריו, בעוד דראמונד מבקר אותם על כך שאינם ראויים לקדמה משום שידחו באופן אוטומטי כל דבר שאינו מחזיק תנ"ך ומדבר במשפטים פשוטים. ג'ין קלי סוטה מתפקידיו הרגילים ומגלם עיתונאי ציני שאינו שותף לאמונו של דראמונד ברוח האדם, אבל מבין את הרצון של רוב הקוראים לחוש נעלים לעומת הדרומיים המיושנים מהילסבורו. באחד הרגעים האהובים עלי בסרט, דראמונד רואה אדם מתקין מיקרופון חדיש שאמור לשדר ישירות אל תחנת רדיו מרוחקת. בזמן שהוא מדבר עם המתקין, מתברר שאסור לומר "אלוהים" או לקלל ברדיו, כי גם הטכנולוגיה הכי מתקדמת עדיין נועדה עבור אנשים עם ערכים מפעם.

פרסים בולטים: מועמד ל-4 פרסי אוסקר (שחקן ראשי לטרייסי, תסריט מעובד, צילום, עריכה), מועמד ל-2 פרסי גלובוס הזהב (סרט דרמתי, שחקן ראשי), מועמד ל-3 פרסי באפט"א (סרט, שחקן זר לטרייסי, שחקן זר למארץ'), נבחר לאחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review

 

 

38. דג ושמו וונדה (בריטניה/ארה"ב, 1988)

במקור: A Fish Called Wanda

במאים: צ'רלס קרייטון, ג'ון קליז (ללא קרדיט)

תסריט: ג'ון קליז, צ'רלס קרייטון

שחקנים: ג'ון קליז, ג'יימי לי קרטיס, קווין קליין, מייקל פיילין, טום ג'ורג'סון

 

 

מה קורה כאן: שני אמריקאים ושני בריטים מבצעים שוד יהלומים בלונדון. הם רוצים להתחלק בשלל, אבל לאמריקאים יש תכניות אחרות. וונדה ואוטו מתחזים לאח ואחות, כאשר הם בעצם זוג. השקר נועד לאפשר לוונדה לפתות את ג'ורג', הבריטי שיזם את השוד ולהטעות את קן, חובב חיות מגמגם שעזר בביצועו. המצב מסתבך כאשר וונדה מסגירה את ג'ורג' למשטרה, אבל מגלה שהוא הסתיר את היהלומים במיקום הידוע רק לו ונתן לקן את המפתח לכספת, על מנת שיסתיר אותו. קן מתבקש גם להתנקש בחייה של אישה זקנה שהייתה עדת ראיה לשוד. וונדה נאלצת להפנות את כישורי הפיתוי שלה גם לעבר ארצ'י ליץ', עורך הדין של ג'ורג', בנסיון לשכנע אותו לגרום לג'ורג' למסור את מיקום היהלומים.

למה הסרט הזה ברשימה: אם הצלחתם להבין מתיאור העלילה מה הולך בסרט, עדיין תופתעו ממידת הטרוף אליה הוא מגיע. ג'ון קליז וצ'רלס קרייטון תכננו את הסרט במשך קרוב לשני עשורים בטרם יצא לפועל. עבר כל כך הרבה זמן מאז הגרסה הראשונה של התסריט, שקרייטון למעשה חזר מפרישה בת 23 שנה רק בכדי לביים את דג ושמו וונדה. האולפן לא לחלוטין סמך על קרייטון הקשיש, שלא היה בקו הבריאות, אז קליז שמש כבמאי נוסף על מנת להבטיח שהכל מבוצע כהלכה. אולי זו הסיבה שהבדיחות עובדות גם בצפיה המי יודע כמה ושהעלילה רוויית הבגידות לא נמאסת. זה סרט שהיוצרים שלו השחיזו שוב ושוב לפני שלב הצילומים, כשהם יודעים בדיוק מה הם רוצים שישאר בתסריט ומה כבר לא נשמע כמו רעיון טוב אחרי עשרים שנה. ג'ון קליז גלם את ארצ'י כאשר יש לו נסיון ממושך כשחקן וככותב קומי במסגרת מונטי פייתון ובסדרת הקאלט "המלון של פולטי". אם מישהו יודע איך לגרום לדמות בעלת פרצוף רציני להצחיק את הקהל, זה הוא. שאר השחקנים גם מבינים היטב את תפקידיהם וקווין קליין אף זכה באוסקר על גילום אוטו, אידיוט חובב נשק ששונא את האנגלים ולא סובל שקוראים לו טיפש. יש כל מיני בדיחות קטנות בליהוק ובשמות הדמויות, עדות נוספת לכך שכתיבת הסרט הייתה תהליך מהנה עבור קליז וקרייטון. ארצ'י ליץ' הוא גם שמו האמיתי של קרי גרנט, כי ג'ון קליז התבדח שהסרט הזה הוא הכי קרוב שאי פעם יגיע ללהיות כוכב קולנוע כמו גרנט. השחקן טום ג'ורג'סון מגלם דמות בשם ג'ורג' תומסון ואת בתו של ארצ'י מגלמת סינתיה, בתו האמיתית של קליז. למרות כמה סצנות שאמורות להיות לא נעימות לצפיה, הטון הקומי של הסרט מצליח להחזיר תמיד את החיוך לפנים. יש פה רגעים של אלימות, סקס ופגיעה בבעלי חיים, אבל איכשהו זה כל כך מגוחך, שאפשר לזרום עם הבדיחה ולרצות לראות איך הכל משתלב בעלילה.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (קליין) ומועמד לעוד 2 (בימוי, תסריט מקורי), מועמד ל-3 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי/מוזיקלי, שחקנית בסרט קומי/מוזיקלי לקרטיס, שחקן בסרט קומי/מוזיקלי לקליז), זוכה 2 פרסי באפט"א (שחקן ראשי לקליז, שחקן משנה לפיילין) ומועמד לעוד 7 פרסים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים

 

 

37. גרמלינס (ארה"ב, 1984)

במקור: Gremlins

במאי: ג'ו דנטה

תסריט: כריס קולומבוס

שחקנים: זאך גיליגן, פיבי קייטס, הויט אקסטון, פרנסס לי מק'קיין, דיק מילר, פולי הולידיי, קורי פלדמן, קיי לוק

 

 

מה קורה כאן: בילי פלצר מקבל מאביו מתנה מפתיעה לחג המולד, יצור פרוותי ידידותי מסוג מוגוואי. בילי מחליט לקרוא לו גיזמו ומתחייב לשמור על שני הכללים החשובים ביותר בגידול מוגוואי: אסור לתת לו להירטב ואסור להאכיל אותו אחרי חצות. כמובן ששני הכללים האלה מופרים במהירות וכשגיזמו נרטב יוצאים מספר מוגוואי נוספים, פחות חברותיים ממנו. כאשר הם אוכלים לאחר חצות, כל המוגוואי פרט לגיזמו הופכים לגרמלינים ירוקים ומרושעים שנהנים לגרום נזק ולרצוח אנשים בדרכים שונות. בילי וידידתו קייט, השונאת את חג המולד, נאלצים להתמודד בעצמם מול האיום הירוק, בעוד כוחות הבטחון לא יודעים כיצד להגיב.

למה הסרט הזה ברשימה: כמו "הגוניס", גם גרמלינס הוא דוגמה לסרט אימה לכל המשפחה. כזה שמספיק מפחיד ומודע לעצמו עבור מבוגרים, אבל גם מתבסס על עלילה פשוטה וחלוקה ברורה בין טובים ורעים עבור ילדים. כמו כן, גם בגרמלינס סטיבן ספילברג מעורב מאחורי הקלעים. מה שמייחד את גרמלינס זה כמה הוא לא צריך להתאמץ. יש יצור חמוד שיוצאים ממנו יצורים מרושעים, רק שתי דמויות ראשיות אחריהן אנחנו עוקבים לכל אורך הסרט, ורוב העלילה מתרחשת בלילה אחד. אין תכנית-על להשתלט על העולם, אין סיפור מקור מסובך להחריד, אין כוחות מיוחדים שמתגלים משום מקום. זה אדם נגד הפחד בצורה הבסיסית והמבדרת ביותר. כמובן שבסרט ההמשך, היוצרים פשוט החליטו לעשות את ההפך המוחלט, אבל הוא כל כך מודע לעצמו, שגרמלינס 2 הוא למעשה פרודיה על קודמו. הסרט הראשון הוא אפל, סבלני, מצולם בצורה אווירתית שמזכירה את הבי-מוביז של פעם, אבל איכשהו גם מצחיק כשצריך. הסרט השני הוא פרסה מלאה בהופעות אורח ושבירת הקיר הרביעי שחושפת את הסוד האמיתי מאחורי הסרט הראשון: גם היוצרים שלו לא לוקחים אותו ברצינות. כאשר יש כיום תחושה שגם סרטי אימה וגם סרטים לכל המשפחה לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. גרמלינס הוא תזכורת לכך שאפשר גם אחרת. יש בו רגעים קשים לצפיה והסכנה אמיתית, אבל אז מגיעה הסצנה בקולנוע ואי אפשר שלא לחשוב שגם המפלצת הכי מפחידה צריכה מדי פעם הפסקה מלהשליט הרס ורוצה סתם להנות.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה (סרט האימה הטוב ביותר, במאי, שחקנית משנה להולידיי, מוזיקה, אפקטים מיוחדים)

 

 

36. להיות ג'ון מלקוביץ' (ארה"ב, 1999)

במקור: Being John Malkovich

במאי: ספייק ג'ונז

תסריט: צ'רלי קאופמן

שחקנים: ג'ון קיוזק, קתרין קינר, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', אורסון בין

 

 

מה קורה כאן: בובנאי חובב בשם קרייג שוורץ מתחיל לעבוד בחברה שמשרדיה נמצאים בקומה 7 וחצי. הוא מכיר שם עובדת בשם מקסין שלא מחבבת אותו, אבל מוכנה לסבול את נוכחותו. באחד הימים, קרייג מגלה במקרה פתח בקיר המוביל אל תוך ראשו של השחקן ג'ון מלקוביץ'. מי שזוחל לתוך הפתח, יכול לראות את העולם דרך עיניו של מלקוביץ' לזמן קצר, בטרם יפלט החוצה לצד כביש בניו ג'רזי. קרייג ומקסין מחליטים לנצל את הפוטנציאל העסקי שבשער המסתורי, מה שמוביל להתערבות ישירה בחייו של מלקוביץ' ולמשולש (מרובע?) אהבה שכולל גם את לוטי, אשתו של קרייג.

למה הסרט הזה ברשימה: להיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד הסרטים בעלי העלילה המקורית ביותר שנתקלתי בה. יש בו מקום גם למוזרות לא מציאותית וגם לדיונים על מגדר ברמה שהייתה נדירה עדיין באותה תקופה. זה אחד מסרטי סוף המילניום שיצאו בשנת 1999 ומצאו בית חם בקרב הקהל שגלה התעניינות מוגברת בניו אייג', מתוך איזו תחושה שסוף האלף ואימת באג אלפיים המתקרב, יביאו לשינוי משמעותי באופן בו אנו תופסים את המציאות. הם טעו, אבל יצאו מזה כמה סרטים משובחים ולהיות ג'ון מלקוביץ' הוא אחד מהם. זה שיתוף הפעולה הראשון בין הבמאי ספייק ג'ונז והתסריטאי צ'רלי קאופמן, שלשניהם זו הייתה ההתנסות הראשונה ביצירת סרט קולנוע. ג'ונז היה במאי קליפים ופרסומות מוכר ומוערך, כך שהאתגרים הכרוכים ביצירת מציאות הנראית דרך עיניו של שחקן חצי מוכר (מלקוביץ' למעשה נעשה מפורסם יותר אחרי צאת הסרט מאשר לפניו), היו מסוג הדברים שהוא רגיל לשבור את הראש לגביהם. כפי שידוע כיום, ג'ונז הוא הרגוע מבין השניים וקאופמן, שהפך מאז לאחד התסריטאים הידועים בהיסטוריה, הוא זה שנוטה לסבך דברים ולאתגר את שותפיו לעבודה. ג'ון קיוזק וקתרין קינר מציגים כימיה מעולה על המסך וגם מלקוביץ' וקמרון דיאז, שלרוב נוטים להופעות מוגזמות, רוסנו כאן למידה הרצויה. זה אחד הסרטים הראשונים שנחשפו לקהל רחב ועסקו ברצינות בשאלת ההבדל בין מגדר לבין המין המיוחס בעת הלידה, במקרה הזה בעקבות התנסות מגוף ראשון בחילופי זהות. ככל שהכניסות לראשו של מלקוביץ' נעשות תדירות, כך גם החקר של הדמויות את עצמן. קרייג מתגלה כאגואיסט חסר מצפון, לוטי כחולמנית שזקוקה להדרכה, ומקסין כמניפולטורית שהולכת תמיד עם הצד המנצח. אצל קאופמן, נדיר שמישהו יוצא צדיק, אבל תמיד יש משהו מתחת לפני השטח. יחד עם היצירתיות החזותית של ג'ונז, שהראה את יכולותיו גם בלי קאופמן ב"ארץ יצורי הפלא" ו"היא", התוצאה היא קומדיה פסיכולוגית על אנשים שצריכים לזנוח את נקיפות המצפון מאחור בכדי להגיע למשהו בחייהם.

פרסים בולטים: מועמד ל-3 פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לקינר, תסריט מקורי), מועמד ל-4 פרסי גלובוס הזהב (סרט קומי או מוזיקלי, שחקנית משנה לדיאז, שחקנית משנה לקינר, תסריט), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד ל-3 פרסי גילדת השחקנים (אנסמבל, דיאז, קינר), מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס הקולנוע של MTV לבמאי חדש, אחד מעשרת סרטי השנה של National Board of Review.

 

 

35. מרי פופינס (ארה"ב 1964)

במקור: Mary Poppins

במאי: רוברט סטיבנסון

תסריט: דון דה-גריידי, ביל וולש

שחקנים: ג'ולי אנדרוז, דיק ואן דייק, דיוויד טומלינסון, גליניס ג'ונס, קרן דוטריס, מתיו גרבר, הרמיוני באדלי, אד וין

 

 

מה קורה כאן: בלונדון של תחילת המאה ה-20, משפחתם של בנקאי מרובע וסופרג'יסטית חייכנית, מחפשת אומנת חדשה לילדיהם ג'יין ומייקל. הילדים מנסחים בעצמם מודעת חיפוש לאומנת המושלמת, אותה האב קורע ומשליך לאח. עם זאת, המודעה עדיין מגיעה למרי פופינס, אומנת קסומה המרחפת בעזרת מטריה, שרה עם קול של מלאך, מצוידת בתיק בעל קיבולת אינסופית ויודעת לקפוץ לתוך ציורים כאילו היו חלק מהעולם האמיתי. בקיצור, היא מושלמת מכל בחינה. מרי לוקחת את ג'יין ומייקל למפגשים עם ברט, המצייר על מדרכות, הדוד אלברט שמרחף מרוב צחוק, חבורה של מנקי ארובות מרקדים ועוד.

למה הסרט הזה ברשימה: אם רוצים לבחור סרט אחד ולהגדיר אותו כעל-זמני, זה חייב להיות מרי פופינס. סרט לכל המשפחה שאהוב גם על ילדים וגם על מבוגרים, מתרחש בתקופה שהיא בו זמנית תמימה (לפני מלחמת העולם הראשונה) ואפלה (חלוקה מעמדית ושמרנות מכתיבות את חיי היומיום), מלא שירים אהובים שעומדים במבחן הזמן ואיכשהו, רבים מהאפקטים עדיין נראים ממש טוב, אפילו שעברו כבר 55 שנים. וולט דיסני נאבק במשך שנים להפיק את הסרט הזה, אחד האחרונים בהם היה מעורב ישירות לפני מותו. הוא ידע שיש פה פוטנציאל למשהו גדול באמת שדורות של צופים יגדלו עליו, והיה מוכן לרדת על הברכיים כדי לשכנע את הסופרת פי.אל. טרוורס למכור את הזכויות לעיבוד. טרוורס שנאה את התוצאה הסופית, אבל היא בדעת מיעוט. מרי פופינס היא התגלמות הנימוס הבריטי בשילוב הדמיון ההוליוודי וג'ולי אנדרוז המושלמת מכל בחינה עבור התפקיד. אנדרוז התפנתה לצילומים רק לאחר שלא לוהקה לתפקיד אלייזה דוליטל ב"גברתי הנאווה", תפקיד אותו גלמה במקור על הבמה. המפיקים חשבו שאנדרוז אינה שם מספיק גדול בשביל גרסה קולנועית ולהקו את אודרי הפבורן במקומה. אנדרוז זכתה באוסקר על מרי פופינס והפכה לכוכבת בן לילה. הקסם האמיתי של הסרט הוא ביכולת לשלב בין ספקטקל שנועד למסך הגדול, לבין דמויות אנושיות ומרגשות. מר בנקס לומד מההכרות עם מרי לא פחות משילדיו לומדים וברט רב הפעלים אולי זכה ללעג בגלל המבטא הלא אמין של דיק ואן דייק, אבל הוא מתגלה כבן זוג אפלטוני נהדר עבור האומנת הקשוחה. הנכונות של מרי לשבור מדי פעם את הרצינות לטובת הנאה, רק בכדי לחזור ולהיות מקצוענית כאשר נדרש, היא ביטוי לאופן בו הסרט נהנה להיסחף להרפתקאות קטנות וצבעוניות, אבל מקפיד לא לאבד את הראש ולהישאר ממוקד בדמויות ובאווירה היחודית סביבן.

פרסים בולטים: זוכה 5 פרסי אוסקר (שחקנית ראשית לאנדרוז, עריכה, אפקטים חזותיים, פסקול מקורי, שיר מקורי) ומועמד לעוד 8 (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית ראשית בסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 2013 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

34. מסע הכזבים של ביל וטד (ארה"ב, 1991)

במקור: Bill & Ted's Bogus Journey

במאי: פיט יואיט

תסריט: כריס מתסון, אד סולומון

שחקנים: אלכס וינטר, קיאנו ריבס, ויליאם סדלר, ג'וס אקלנד, ג'ורג' קרלין, פרנק ולקר

 

 

מה קורה כאן: ביל אס. פרסטון, אסקווייר וחברו טד "תאודור" לוגן הם מנהיגי להקת הרוק ויילד סטליונז. לאחר שבסרט הקודם למדו שהם עתידים להיות המייסדים של חברה אוטופית הבנויה סביב אהבה לרוק ולהיות מצוינים זה אל זה, הם מתכוננים כעת לקראת קרב הלהקות שאמור לסלול את דרכם לפרסום עולמי. צ'אק דה-נומולוס, פושע מהעתיד שמתעב את כל מה שביל וטד מייצגים, שולח אל ההווה כפילים רובוטים של השניים שרוצחים אותם ותופסים את מקומם. ביל וטד צריכים לחזור מן המתים, דרך הגהנום וגן עדן, על מנת להציל את בנות זוגם, את הלהקה (שמורכבת למעשה מהם ומבנות זוגם) ולנצח בקרב הלהקות לפני שהרובוטים המרושעים מהעתיד יהרסו הכל.

למה הסרט הזה ברשימה: הסרט הראשון, "ההרפתקה המצוינת של ביל וטד", היה לשובר קופות מפתיע וקאלט מיידי בארצות הברית. בישראל, זהו דווקא סרט ההמשך שהכיר לקהל את צמד הרוקרים המרבים לנגן על גיטרת אוויר כשהם חשים אושר. למרות שמסע הכזבים התקבל בזמן אמת בקרירות ביחס לקודמו, הוא היותר מוצלח בעיני. זה סרט שנשען על רפרנסים תרבותיים ומשפטים קליטים ובו זמנית גם על הגות פילוסופית ותאולוגית מעמיקה, לצד נגיעות של פיזיקה מתקדמת. הבדיחה המנחה את הסרט היא שגיבוריו נראים טיפשים ושקועים בעצמם, אבל הם בעצם מבינים רעיונות מורכבים במיוחד ומגיבים בצורה רגועה למצבי משבר חסרי תקדים. הם צריכים לגבור על המוות (ויליאם סדלר במחווה ל"החותם השביעי" של אינגמר ברגמן), לעבור את הגהנום האישי של כל אחד מהם, לעלות לגן עדן בחיפוש אחר גאון טכנולוגי וכל זה בלי להתרגש יותר מדי, אבל גם בלי לזלזל בגדולתו של הרגע. הם צורחים בבהלה בזמן נפילה לתהום, אבל אז מפסיקים ומעבירים את הזמן במשחק ניחושים כי עוד לא נחתו. ביל וטד הם אולי המודל לחיקוי עבור צוותים קומיים שבאו אחריהם, כמו הארי ולויד, ג'סי וצ'סטר ובערך כל צוות השחקנים של סדרת הנגאובר, אבל הבדיחה היא אף פעם לא על חשבונם. היא גם לא על חשבון הקהל, שנהנה מכך שהאינטליגנציה שלו למעשה מוחמאת בידי תסריטאים שמאמינים ביכולתו לקלוט הומור מתוחכם במסווה של ראשי-אוויר. ביל וטד הם פרודיה על רוקרים משנות השמונים ותחילת התשעים, בדיוק כמו אלה שעליהם מבוסס "עולמו של ויין", שיצא שנה לאחר מכן. כמו ביל וטד, גם ויין וחבריו משלבים בין הומור ילדותי של מעריצים חסרי תחכום, לבין שבירת קיר רביעי, מחוות לגדולי תרבות הפופ והתיחסויות מזדמנות לסרטים אחרים. ההבדל הוא שמסע הכזבים הרבה יותר מהודק כסרט, לא רק ביחס ל"עולמו של ויין" (שהוא בעצמו קומדיה מעולה ופורצת דרך), אלא גם ביחס לשאר הקומדיות המבוססות על טמבלים שנקלעים להרפתקאות לא שגרתיות. מסע הכזבים הולך רחוק יותר עם העלילה, תוך שהוא שומר על הדמויות הראשיות חביבות וטובות לב. כמובן שכמות נדיבה של בדיחות לא מזיקה. חלקן עובדות יותר וחלקן פחות, אבל יש מספיק מהן בשביל שלא תעבור סצנה אחת בלי רגע של צחוק.

פרסים בולטים: זוכה פרס האקדמיה לסרטי מדע בדיוני, פנטזיה ואימה לשחקן משנה (סדלר)

 

 

33. ממזרים חסרי כבוד (ארה"ב/גרמניה, 2009)

במקור: Inglourious Basterds

במאי: קוונטין טרנטינו

תסריט: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף ואלץ, בראד פיט, מלאני לורן, דיאן קרוגר, דניאל בריהל, אלי רות', מייקל פסבנדר, טיל שווייגר, בי.ג'יי. נובאק

 

 

מה קורה כאן: בזמן מלחמת העולם השניה, ממנה צבא ארצות הברית יחידה בשם "הממזרים", המורכבת מחיילים ממוצא יהודי שמטרתם להסתובב בצרפת הכבושה ולהטיל אימה על הכוחות הנאצים. במקביל, מתכננת שושנה דרייפוס, יהודיה החיה בפריז בזהות בדויה, לנקום בראשי המשטר הנאצי על ידי גרימת שריפה בבית הקולנוע אותו היא מנהלת. האחראי על האבטחה, האנס לנדה, הוא צייד יהודים שהורה על הריגת משפחתה של שושנה לפני מספר שנים, אולם רחם עליה ואפשר לה לברוח. הסיפורים מצטלבים כאשר גם הממזרים מקבלים הוראה להתנקש בצמרת השלטון הנאצית על מנת להביא לסופה של המלחמה.

למה הסרט הזה ברשימה: קוונטין טרנטינו תמיד רצה לביים מערבון, במיוחד בסגנון של סרג'יו לאונה ועם פסקול מקורי של אניו מוריקונה. הוא זכה לעשות את זה, אבל רק אחרי שערך ניסוי כלים בממזרים חסרי כבוד. סצנות ארוכות שבונות מתח לאט לאט, עד לנקודת אין-חזור, הן מה שמבדיל את ממזרים מסרטיו הקודמים של טרנטינו. יש לו סבלנות והוא מבהיר זאת כבר מסצנת הפתיחה, בה צייד היהודים מבקר בחוה מבודדת וגולל בהדרגה את הסיבה האמיתית לבואו. זה קורה גם במהלך ארוחה בה נידונים סידורי האבטחה של הקולנוע, בתחקור השחקנית המעורבת בקונספירציה ובמיוחד במשחק ניחושים בין הממזרים לבין חיילים גרמניים במהלכו הנסיון לנחש לפי רמזים מה השם הכתוב על פיסת נייר, הולך ומתגבש לנסיון לנחש מי באמת האדם היושב לשולחן. כשטרנטינו סבלני, הוא גם מסוגל להיות אלים יותר מבלי להתנצל, כי האלימות היא פורקן שמגיע בתום ההמתנה. מרוב שהמתח נבנה, יש משהו משחרר בלראות איך העימות נגמר. הופעות מדהימות של כריסטוף ואלץ, מלאני לורן ודיאן קרוגר רק מוסיפות לאמינות של דמויות שלפחות חלק מהזמן, מתנהגות בצורה מוקצנת בכוונה. ממזרים חסרי כבוד הוא גם הנקודה על ציר הזמן בה היקום הסינמטי של טרנטינו סוטה מציר הזמן שלנו ומתחיל מציאות חלופית. "היו זמנים בהוליווד" המשיך את הציר החלופי לגרסה אלטרנטיבית משלו לארועים שעצבו את העולם כפי שאנו מכירים אותו. בצעד זה, טרנטינו נתן משמעות נוספת לכל סרט שעשה לפני ואחרי ממזרים חסרי כבוד. תוך כדי שימוש בגישה סיפורית אותה כנה "ג'וספלויטיישן", המציגה עולם בו יש ליהודים כח מאזן מול רודפיהם, טרנטינו מוותר במופגן על הבושה ומשכתב את ההיסטוריה לפי הכללים שלו.

פרסים בולטים: זוכה אוסקר לשחקן משנה (ואלץ) ומועמד לשבעה נוספים (כולל הסרט הטוב ביותר), זוכה גלובוס הזהב לשחקן משנה, זוכה פרסי גילדת השחקנים לשחקן המשנה ולצוות השחקנים, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת המפיקים, זוכה פרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן ומועמד לדקל הזהב

 

 

32. להיות שם (ארה"ב, 1979)

במקור: Being There

במאי: האל אשבי

תסריט: יז'י קושינסקי

שחקנים: פיטר סלרס, מלווין דאגלס, שירלי מקליין, ג'ק וורדן

 

 

מה קורה כאן: לאחר שהזקן שהעניק לו קורת גג נפטר, נשאר צ'אנס הגנן לבד בבית הגדול. הוא נאלץ לעזוב כאשר הבית נמכר, אולם צ'אנס אינו אדם חכם ומעולם לא נחשף למציאות שבחוץ פרט לצפיה בטלוויזיה. בעודו משוטט ברחובות, הוא נפגע ממכוניתה של איב ראנד, שמיד מציעה לקחת אותו לבדיקה אצל הרופא הפרטי של בעלה, בתקווה למנוע תביעה משפטית. מר ראנד הוא מיליונר הגוסס ממחלה ובעל השפעה בחוגים הכלכליים והפוליטיים הגבוהים ביותר. מאחר וצ'אנס לובש את בגדיו של הזקן, הזוג ראנד מניח שהוא בעצמו אדם עשיר ומבין את שמו בטעות כצ'ונסי גארדנר (במקום Chance the gardner). צ'אנס הופך לבן בית אצל חבריו החדשים, כאשר עוד ועוד אנשים משתכנעים כי הדיבורים הרבים שלו על גינון וציטוטים מהטלוויזיה הם דברי חכמה שכל האומה צריכה להקשיב להם בזמן של משבר אמון בכלכלה ובמנהיגות האמריקאית.

למה הסרט הזה ברשימה: לכאורה, אין דרך פשוטה יותר לייצר סאטירה מאשר לגרום לאדם רפה שכל להישמע כמו פוליטיקאי ממולח. "פורסט גאמפ" הוכיח 15 שנים לאחר מכן שזה עדיין עובד ולא במקרה, גם שם התקופה בה מקשיבים לפורסט היא זו שבה הציבור האמריקאי צמא לכיווני מחשבה רעננים ופתוח לרעיונות לא קונבנציונליים ולגורואים מזדמנים. למעשה, העובדה שדונלד טראמפ הצליח להיבחר לנשיאות דרך שילוב של שיטת אלקטורים מיושנת וגישה שבזה לאינטלקטואל, מראה שלא הרבה השתנה בארבעת העשורים שחלפו מאז להיות שם צולם. הסרט הוא כמו קפסולת זמן המתעדת דרך שידורי הטלוויזיה את מגוון התוכן המוצע באותה שנה, תוך הדגשת הריקנות והנכונות של אנשים לחזור כמו תוכים אחר סלוגנים פשוטים והצעות ללא כיסוי. בקריירה היחסית קצרה שלו כבמאי, האל אשבי הספיק לחקור את אמריקה של שנות השבעים לא מעט, תוך שהוא מבקר את הערכים המיושנים של מיליטריזם ותפיסה מעמדית, ובו זמנית מביע הרבה אהבת אדם. צ'אנס, בגילומו של פיטר סלרס המצוין, לא מבין עד כמה מורכב העסק אליו נכנס, או למה כולם מתעניינים פתאום במה שיש לו לומר. הוא גנן וזה התחום היחיד שהוא מבין בו., אבל לאחרים הוא הדבר הגול הבא. זה לא מונע ממנו לנסות ולתקשר עם חברים חדשים, או לענות על שאלות, הוא פשוט לא מודע להשפעה שיש לכל מילה שלו. התרחיש לא לחלוטין אמין, אבל יותר מנרמז שהבידוד בו צ'אנס חי עד ליציאה הראשונה שלו מחוץ לבית, הביא לכך שאין שום הוכחה שהוא אינו מה שטוענים שהוא. אין הוכחה שהוא אסטרטג מבריק, אבל גם אין ראיות לכך שהוא משהו אחר. היחידה שאומרת משהו על כך היא סוכנת הבית השחורה שעבדה בבית של הזקן וגם היא בעיקר רואה פה הוכחה לכך שכל אחד יכול להצליח באמריקה, בתנאי שהוא לבן.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקן משנה (דאגלס) ומועמד לאוסקר לשחקן ראשי (סלרס), זוכה בשני פרסי גלובוס הזהב (שחקן ראשי בסרט קומי או מוזיקלי, שחקן משנה), זוכה פרס באפטא לתסריט, מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, זוכה פרס גילדת התסריטאים, זוכה פרס National Board of Review לשחקן ראשי, נבחר בשנת 2015 לשימור בידי ספריית הקונגרס

 

 

31. המפיקים (ארה"ב, 1967)

במקור: The Producers

במאי: מל ברוקס

תסריט: מל ברוקס

שחקנים: זירו מוסטל, ג'ין ויילדר, לי מרדית, קנת מארס, דיק שון, כריסטופר יואיט

 

 

מה קורה כאן: מקס ביאליסטוק הוא מפיק בברודוויי שנמצא בתקופה של מצוקה יצירתית וכלכלית. כאשר רואה חשבון בשם לאופולד בלום מגיע לעבוד אצלו, מתברר שהכשלון האחרון שמקס הפיק הניב רווח בגלל האמונה של המשקיעים כי המחזה לא הכניס כסף. זה נותן למקס רעיון והוא משכנע את בלום להצטרף אליו כמפיק של מחזה שיהיה כשלון בטוח, על מנת להתעשר ממכירה מוגזמת של אחוזים למשקיעים שלא ידרשו כסף בחזרה. השניים מחפשים מחזה גרנדיוזי שאף אחד לא ירצה לראות ונתקלים ב"אביב להיטלר", מחזמר על הפירר שמבקש לנקות את שמו ולהציגו כגיבור לא מובן. ביאליסטוק ובלום יוצאים למצוא את הבמאי הגרוע ביותר והשחקן הגרוע ביותר, שיצטרפו להפקה של המחזה הגרוע ביותר.

למה הסרט הזה ברשימה: זהו הסרט הרביעי של מל ברוקס ברשימה ובניגוד לשלושת האחרים, לא מדובר בפרודיה. ברוקס עבד לפני כן רק בתאטרון ובטלוויזיה והחליט לביים את הסרט בעצמו כדרך לחסוך עלויות. הרבה מפיקים אמיתיים דחו את התסריט מתוך חשש שהקהל לא ירצה לראות את היטלר מוצג באור קומי (למרות שהיטלר הוא רק דמות במחזה בתוך הסרט), כך שחלק ניכר מהתקציב הושג בזכות משקיע פרטי. יצא שחבורה של יהודים, ברוקס על התסריט והבימוי, גלזייר על ההפקה, וולפסון ולווין על המימון, ויילדר ומוסטל בתפקידים הראשיים, הפכו לא רק את היטלר למושא ללעג, אלא גם את כל האוהדים שלו שנים לאחר שגרמניה הנאצית הובסה במלחמה. זה לא נעצר שם. ההשראה לסיפור הגיעה ממספר מפיקים שברוקס הכיר בחיים האמיתיים ובעודו משתעשע עם השם "אביב להיטלר", יצא סאטירה על עסקי השעשועים, עם דגש על הצד העסקי שבהם. הסרט הזה היה יכול להפוך לאסון, במיוחד כל עוד ברוקס התעקש לשמור על השם המקורי. הביקורות היו מעורבות וההכנסות בקושי כיסו את עלויות ההפקה. עם זאת, המפיקים הפך לאורך השנים לאחת הקומדיות המוערכות של המאה ה-20 ואף עובד מחדש כמחזמר שובר קופות. אחת הסיבות לשינוי הגישה כלפי הסרט היא שזה היה הסרט הראשון שברוקס ביים והמבקרים והקהל עוד לא הכירו בזמנו את הסגנון היחודי שלו. כחובב סרטים מצוירים, הדמויות מאופיינות כקריקטוריסטיות והומור סלפסטיק משחק תפקיד לצד משפטים מתוחכמים יותר. זירו מוסטל הונחה לשחק בצורה מוגזמת, מה שבעיני הביא להופעה קומית מרהיבה, אבל נתפס בזמן אמת כבזבוז של שחקן מוכשר. בסופו של דבר, אוהדיו של הסרט קבעו את הטון והוא זכה להכרה כנקודת המוצא לאחת הקריירות המשפיעות והמצליחות בתולדות הקומדיה.

פרסים בולטים: זוכה באוסקר לתסריט מקורי ומועמד לאוסקר לשחקן משנה (ויילדר), מועמד לשני פרסי גלובוס הזהב, זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר בשנת 1996 לשימור בידי ספריית הקונגרס

ביקורת: פורד נגד פרארי

fordferrari_resize.jpg

 

השאלה שתמיד הטרידה אנשים שמתעסקים בתחזיות לאוסקר היא האם קיימת נוסחה בדוקה לזכיה בפרס הסרט הטוב ביותר. מן הסתם, סרט צריך להיחשב טוב בזמן אמת ולפנות אל קהל רחב יחסית על מנת לזכות בתמיכה הנדרשת, אבל יש גם שיקולים של יחסי ציבור, מיאוס מסוג מסוים של זוכים וכמובן השאלה עם איזה סיפור חברי האקדמיה עצמם יזדהו. פעם התשובה הייתה קלה יחסית, כי רובם המכריע של מצביעי האוסקר היו גברים לבנים מעל גיל שישים והם הזדהו עם סיפורים שמתאימים להשקפת עולמם. אלא שבשנים האחרונות, האקדמיה מנסה ליצור יותר מגוון על מנת לקבל תוצאות שיותר משקפות את כלל האוכלוסיה ולא רק קבוצה מצומצמת יחסית. זה שבכל זאת זכה בשנה שעברה סרט כמו "הספר הירוק", מראה שגם עם שינויים בהרכב המצביעים, עדיין צריך לתהות מה עושה סרט ל"סרט אוסקר" אמיתי.

הקלישאה, שמתבררת לא פעם כנכונה, היא שכדי להגביר את סיכויי הזכיה באוסקר, סרט צריך להיות מבוסס על סיפור אמיתי, או על ספר מצליח. צריכים להיות בו שחקנים שהוכחו כחביבי אקדמיה, הבמאי צריך להיות מישהו שעובד יפה עם האולפן ולא מתעקש יותר מדי על חזון מסוים, התסריט צריך להכיל התרחשות משמעותית חדשה פעם בעשר דקות והקהל צריך להיות מסוגל להזדהות בקלות עם הדמות הראשית. הנוסחה הזו היא נימוק נפוץ כשמנסים להבין איך סרטים מהונדסים גנטית כמו "נפלאות התבונה", "נאום המלך" ו"הספר הירוק" גוברים על חביבי המבקרים, אבל היא לא עוזרת כשמנסים להסביר איך סרטים כאלה נכשלים מול זוכים פחות שגרתיים כמו "ארץ קשוחה", "מטען הכאב" או "אור ירח".

כרגע, יש הסכמה שאם האקדמיה תלך השנה על סרט אוסקר קלאסי, היא תבחר ב"פורד נגד פרארי". יש לו את המרכיבים הרצויים, הוא מבוסס על סיפור אמיתי, נתמך בידי אולפן ותיק, שני שחקנים מפורסמים בפרונט, במאי מקצועני ואמין ותסריט ששניים מהכותבים שלו כבר גויסו בידי דיסני לפרויקט עליו יתחילו לעבוד בשנה הבאה. השאלה היא רק מה קורה עם נטפליקס. חברת שרותי הסטרימינג, שאיימה על האוסקר בשנה שעברה עם נוכחות מרשימה של "רומא", הולכת השנה באופן מוצהר על הפרס הגדול. למרות קיצוצים בהשקעה בסדרות, נטפליקס מפנה הרבה משאבים כדי לדחוף את אחד מסרטיה לזכיה באוסקר. זה כולל גיוס במאים זוכי אוסקר כמו מרטין סקורסזה וסטיבן סודרברג, הבאת השחקנים החמים ביותר כמו סקרלט ג'והנסון ואדם דרייבר ויצירת מערך יחסי ציבור שלמד לקחים משנה שעברה ופועל הפעם חזק במיוחד בכדי להשיג נצחון. כמעט כאילו העלילה של פורד נגד פרארי הועברה ממסלול המרוצים של שנות השישים לעולם ההפקות של ימינו ונטפליקס הם פורד.

 

אחרי ירידה חסרת תקדים במכירות, מחפש הנרי פורד השני, הבעלים של חברת הרכב המפורסמת, דרך לחזור לימי הזוהר כפי שהיה המצב תחת ניהולו של סבו. סגן נשיא החברה, לי איאקוקה, מציע למקד את השיווק בלקוחות צעירים. הם אוהבים מכוניות מהירות וספורטיביות כמו בסרטים, אז איאקוקה מציע שפורד תבנה מכונית שתנצח במרוצים מפורסמים. לשם כך, הוא מציע לקנות את חברת פרארי האיטלקית שאמנם מייצרת את מכוניות המרוץ הטובות בעולם, אבל גם נמצאת בקשיים כלכליים. לרוע המזל, העסקה נכשלת ופורד מחליט שאם לא ישתף פעולה עם פרארי, הוא הולך להתחרות בהם במסלול המרוצים הקשה ביותר בעולם, מרוץ 24 השעות של לה מאן.

איאקוקה פונה אל קרול שלבי, האמריקאי היחיד שנצח בלה מאן, והפך ליצרן מכוניות מצליח מאז שפרש. שלבי מסכים לשיתוף פעולה ומתחיל לעבוד עם תקציב בלתי מוגבל מפורד על הרכב שימנע מפרארי נצחון לאחר שלוש זכיות רצופות. בעוד מדובר בעיקר בתעלול של יחסי ציבור, שלבי לוקח את העבודה ברצינות מלאה ומגייס לעזרתו את קן מיילס, נהג ובעל מוסך בריטי שמרגיש את המכונית ואת הכביש יותר טוב מכל אדם אחר.

הדבר הראשון שעשיתי בעקבות הצפיה בפורד נגד פרארי, היה לבדוק את העובדות. אני תמיד משתדל לברר עד כמה סרטים המתיימרים לכך אכן מבוססים על סיפור אמיתי, אבל סרטו של ג'יימס מנגולד עורר חשד במיוחד. יש לכל אורכו תחושה של זיוף, כאילו הכל נעשה על מנת לפשט דברים עבור הקהל ובמטרה לרצות את ראשי האולפן. זה סרט שמתחילתו ועד סופו נראה כמו עיוות של סיפור מורכב יותר שהוצאו ממנו כל מיני דמויות לא מספיק בולטות, בעוד אחרות הוקצנו על מנת לייצר דרמה. ובכן, מתברר שפורד נגד פרארי מדויק להפליא מבחינה היסטורית. סדר ההתרחשויות נכון, התגובות המוגזמות נכונות, חלקן אפילו רוככו מעט, הדרמות השונות נכונות וגם המניעים של פורד להיכנס לזירה חדשה תואמים את המציאות. אפילו סצנות המרוץ עצמן עוקבות באופן די מדויק אחר ההתנהלות בארוע האמיתי. אז למה זה עדיין נראה מזויף?

אני תולה את האשמה בעיקר בתסריטאים. ג'ייסון קלר והאחים באטרוורת' כתבו דיאלוגים כל כך בנלים וצפויים, שהם מקשים לקבל את הסיפור כאמיתי. הכתיבה כל כך חסרת יצירתיות, שאם תעשו משחק שתיה בו לוקחים שוט בכל פעם שדמות אחת פונה לאחרת בשמה במהלך שיחה, תאבדו הכרה בתוך חמש דקות. יש לסרט בדיוק דרך אחת להציג דמות חדשה לצופים והיא מנוצלת בכזו תדירות, שמר מאוד נדמה שמדובר בפרודיה. בנוסף, כאשר אנחנו כבר יודעים את שמות הדמויות, הן מתעסקות בלעדית בקידום העלילה. אין התעכבות על העולם שמסביב, או פעילות בשעות הפנאי שיעניקו לדמויות נפח. מבחינת פורד נגד פרארי, בני אדם תמיד נמצאים בעבודה, בדרך לעבודה, או בטנטרום על משהו שקשור לעבודה. הנרי פורד מפורסם בכך שהגה את שיטת הפס הנע ליצור מהיר יותר של מכוניות, אז יש משהו הולם בכך שסרט החוגג את מפעלו גם יתנהל בצורה דומה.

ישנם כמובן גם סתם רגעים של זלזול באינטליגנציה. כדי להראות לנו שקרול שלבי מעולם לא הפסיק להיות נהג מרוצים בנשמה, הוא נראה שוב ושוב נוהג בפרעות בכבישים עמוסים וכמעט מתנגש בכלי רכב אחרים. אף מקרה כזה לא מסתיים עם הרוגים, או אפילו דו"ח תנועה, כי הסרט מתייחס לנהיגה מסוכנת כסתם דרך להוציא קצת תסכול. תסכול שאגב, היה הרבה יותר מוצדק אם שלבי לא היה חופשי לנהוג ברחוב כאילו הוא נמצא במסלול מרוצים. איך אפשר להרגיש את מה שאבד לו, אם הוא ממשיך להשתמש בו? בינתיים, גברת מיילס משנה את עמדתה לגבי העיסוק של בעלה בלי שום עקביות, כאילו כל קיומה של הדמות הוא להוסיף דרמה לעלילה. אבל כל זה מתגמד לעומת שיא העלבון שהוא משפט בודד שאומר הנרי פורד השני. הוא מביט מהחלון ומציין כיצד במלחמת העולם השניה, חברת פורד יצרה מטוסים שנלחמו בגרמניה הנאצית. זה טוב ויפה, אם מתעלמים מכך שסבא שלו היה גזען נודע, הפיץ בארצות הברית חומרי תעמולה אנטישמים, קבל אות הצטיינות מהמשטר הנאצי, צוין לטובה בספר "מיין קמפף", פתח באירופה מפעלים ששרתו את הצבא הנאצי, התנגד לכניסת ארצות הברית למלחמה והיה כל כך נערץ על אדולף היטלר, שהפירר תלה תמונה של פורד בלשכתו. הוא החליף צד רק בעיצומה של המלחמה, כשנאסר עליו לעשות עסקים באירופה הכבושה ודעת הקהל באמריקה איימה לפגוע במכירות. איכשהו, הסרט שוכח לציין את החלק הזה בהיסטוריה של החברה.

מצד שני, אם נניח לרגע לעניין ההיסטוריה הבעייתית, פורד נגד פרארי הוא סרט מאוד מרשים מבחינה טכנית. עד כמה שהתסריט נטול תחכום, סצנות המרוץ מרהיבות ומפורטות, כאשר אפשר ממש להרגיש את התנגדות הרוח מרוב שמנגולד וצוותו חשבו על כל מה שמבדיל בין סתם נסיעה מהירה למרוץ ברמה גבוהה. מגיע המון קרדיט לצלם פדון פאפאמיכאל, שהצליח לתמרן שוטים מורכבים המלווים את המכוניות בפיתולים השונים ובמהירויות הבלתי נתפסות, מבלי לעשות לעצמו הנחות. ג'יימס מנגולד יודע ליצור סרטים מבדרים וחלק גדול מזה נובע מבחירת הצוות הטכני הנכון.

מגיעות מחמאות גם לשחקנים ובמיוחד לכריסטיאן בייל, שבאופן חריג, מדבר כאן במבטא האנגלי האמיתי שלו. כל כך התרגלתי שבייל מגלם אמריקאים, שלמעשה מוזר לשמוע אותו בתפקיד קן מיילס, הבריטי חובב התה. בייל מפורסם בשינויי המשקל הקיצוניים שלו ויתכן שהפעם שבר שיא. הפעם הקודמת בה הופיע על המסך, הייתה ב"סגן הנשיא", שם העלה קילוגרמים רבים על מנת לגלם את דיק צ'ייני. כעת, הוא השיל את המשקל שצבר ואף מעבר לכך, לשם גילום מיילס הרזה. ג'ון ברנתל גם ראוי לשבחים על הופעתו בתפקיד לי איאקוקה. הוא מגלם את סגן נשיא פורד כפקיד אפור וצייתן, שיש בו תמיד ניצוץ של אופטימיות ונכונות לקחת סיכון, אם רק יקבל אישור מההנהלה.

מנגד, קשה להתעלם מעד כמה גרועה ההופעה של ג'וש לוקאס. הוא לוהק לתפקיד לאו ביבי, מנהל בכיר בחברת פורד, שאחראי בין השאר על יחסי הציבור של החברה. בעוד ישנם דיווחים סותרים על נכונות היצוג של ביבי כאדם שמעוניין בטובת החברה על פני טובת הנהג ולא מבין את האהבה למרוצים, לוקאס פשוט לא מתאים. לא לתפקיד ולא לסרט באופן כללי. הוא בולט לעין בכל שניה שלו על המסך, גם כאשר עליו להיבלע ברקע, מה שלחלוטין לא מסתדר עם הרעיון שהוא איש של עבודת צוות וציות עיוור להחלטות הבוס. בעוד ג'ון ברנתל מצליח למצוא את האיזון בין חוסר רצון לגנוב פוקוס לבין העלאת רעיון חדשני שיניע את העלילה לשלב הבא, לוקאס פשוט צעקני. אפילו כשהוא לא מדבר, בלתי אפשרי להתעלם מהמשחק המוגזם שלו שמוריד מאיכותה של כל סצנה בה הוא נוכח.

יש דברים טובים לומר על פורד נגד פרארי וגם לא מעט דברים רעים. זה סרט משובח מבחינה טכנית, אבל רדוד מבחינת כתיבה. הוא עוקב רוב הזמן אחר הסיפור האמיתי, אבל עשוי בצורה בה גם העובדות היבשות נראות כמו זיוף הוליוודי. יש בו הופעות משחק ממש טובות לצד הופעת המשחק הגרועה של השנה. זה סרט שאני לא יכול באמת לאהוב וגם לא לשנוא. הוא נמצא באמצע, עם פוטנציאל לא ממומש, לצד תחושה שגם היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. המטרה כאן היא לא רק לספר סיפור, אלא גם לרגש, מה שגורע בעיני מהיחוד של הסרט והופך אותו לעוד הפקה שפועלת לפי נוסחה מוכחת היטב על מנת לזכות בפרסים.

ביקורת: דיוקן של נערה עולה באש

MV5BM2FiNTUzNjktZWUwNy00MWMyLWEyMDUtNzQyNTNiN2U2M2M4XkEyXkFqcGdeQXVyMTMxODk2OTU@._V1_SY1000_SX750_AL__resize.jpg

 

כמבקר, אין דבר יותר מתסכל עבורי מלהיות בדעת מיעוט, לפחות כשזה מגיע לסרטים שכולם מתלהבים מהם. זה דבר אחד להיות יוצא הדופן שחושב שאנשים מפספסים את המודעות העצמית והביקורת החברתית של "ספייס וורלד", או לראות איך רוב המבקרים לא מתלהבים מאחד הסרטים האהובים עלי השנה (אהםהמתיםאינםמתיםאהם). זה תסכול אחר לגמרי להיות זה שלא אוהב את הסרט שאמורים להתלהב ממנו.

לא מדובר במצב זר עבורי, כי הוא קורה כמה פעמים מדי שנה. עדיין, זו רמה אחרת מלחשוב ש"פרזיטים" הוא סרט טוב שהולך לאיבוד בגלל התעקשות של הבמאי לשנות ז'אנר באמצע הדרך. התחושה המתסכלת היא לשנוא סרט שאמורים להתייחס אליו כאילו הוא "האזרח קיין" הבא, ואז גם להיזכר שאני לא כל כך אוהב את "האזרח קיין". עד כמה שהדעה שלי לרוב תואמת את הקונצנזוס, יש דברים שאני פשוט לא מבין מבקרים אחרים לגביהם.

לפני שנתיים, הייתי בסיטואציה הזו עם "ליידי בירד", הסרט בעל מאזן הביקורות החיוביות הטוב בכל הזמן לפי רוטן טומייטוז. סרט שאני חשבתי שאינו יותר מדרמת התבגרות נטולת קצב שבמרכזה דמות מלאה בעצמה שאין שום סיבה אמיתית להתעניין בסיפורה. עכשיו זה קורה שוב עם "דיוקן של נערה עולה באש", סרט שכמבקר אני אמור לאהוב, אבל כצופה, היה לי ממש קשה לשרוד עד סופו.

 

בסוף המאה ה-18, מגיעה ציירת צעירה בשם מריאן לאי מבודד, על מנת לצייר את דיוקנה של אישה המיועדת להתחתן בניגוד לרצונה. האישה, הלואיז, מנסה להתחמק מציורים שמסמלים עבורה את התממשות הנישואין הקרבים, אז מריאן מונחית בידי אם הכלה להתקרב להלואיז ולהפוך לבת לוויה עבורה. כך, תכיר את פניה מספיק טוב בשביל לצייר אותה בחשאי כאילו ישבה ודגמנה מולה וגם תוכל להיעזר במשרתת סופי בתור רפרנס לגוף. אלא שהשתיים אכן הולכות ומתקרבות ומריאן מרגישה לא נעים עם נסיון ההונאה ומתוודה בפני הלואיז על התכנית. למרבה ההפתעה, הלואיז דווקא מוכנה להצטייר כעת והאם משאירה את השתיים, יחד עם סופי, לבד באחוזה.

הסרט מוצג במבט לאחור, כאשר מריאן מסבירה לתלמידה שלה על ציור אותו היא לא אוהבת להציג ונקרא "דיוקן של נערה עולה באש". הסיפור מבהיר, באריכות ובפרוט לא נחוץ, כיצד מה שנראה כמו עבודה לכל דבר, הפך ליותר מזה בעקבות המתח המיני ההולך וגובר בין הציירת למושא הציור וכיצד הוביל ליצירת התמונה הבעייתית ולכל מה שקרה לפני ואחרי זה. ברצינות, זה סיפור ממש ארוך וחבל מאוד שהוא לא מעניין.

כשסרט מתיימר למלא שעתיים של זמן מסך, לגיטימי לצפות מהבמאית שלו שתדע איך למלא אותן. יש שיבחרו להרבות בשתיקות מהורהרות ויש שיבחרו ליצור עלילה מפותלת שתצדיק את הזמן שהצופים משקיעים מרצונם. סלין שיאמה בחרה למלא את הסרט בדיבורים. הרבה דיבורים, בין שלוש דמויות שלא ממש שונות אחת מהשניה. אלה לא שיחות חשובות שמקדמות את העלילה, אלא בעיקר דיבורים על מה זה להיות מריאן ואיזה באסה להתחתן כשלא רוצים ועל כאבי מחזור ומה עושים כשהמחזור מתעכב. דברים שיכולים להשתלב בתוך עלילה, אבל אצל שיאמה הם רק ממלאים את החלל.

ברור ששיחות חולין הן לא דבר רע כשלעצמו. אני אוהב סרטים כמו "מוכרים בלבד", "אבודים בטוקיו" ו"פטרסון", בהם הדמויות מדברות הרבה על דברים שלכאורה אינם מקדמים את העלילה. אלא שבסרטים האלה, השיחות הן הסיפור. אפשר ללמוד הרבה מהאינטראקציה השונה של הדמויות עם שאר העולם והנושאים עליהם הן בוחרות לדבר. בדיוקן של נערה עולה באש, השיחות לא אמינות. חצי מהזמן הן חפירות על משהו שכבר ידוע לנו, והחצי השני הוא אופרת סבון זולה שמדרדרת את מריאן והלואיז ללא יותר משקי דמעות נטולי עמוד שדרה. אפשר למצוא בסרט מסרים על כך שנשים מסתדרות היטב בעולם בלי גברים, כי הזמנים הטובים ביותר הם כאשר שלוש הנשים הצעירות נמצאות לגמרי לבד. אלא שמה שהסרט אומר בסופו של דבר זה שאישה, עצמאית ככל שתהיה, עדיין חשובה לסיפור רק בהתאם למצבה הזוגי. לא משנה אם היא נמשכת לגברים, נשים, או גם וגם, מריאן לא מספרת שום דבר שלא קשור ישירות להכרות שלה עם הלואיז (גם בתור רקע איך נוצר הציור, הייתה יכולה פשוט לומר שזו מישהי שפגשה וההכרות איתה הייתה מיוחדת ואז לדבר על האי, או אפילו לזהות את אחת הנשים האחרות שחיות שם בשם) והלואיז מוצגת כמי שכל מטרתה היא לשמש בת זוג של אחרים. חוסר הרצון שלה להתחתן לא נובע מהתנגדות לשעבוד בידי גבר או רצון להגשים את עצמה. הוא נובע מכך שעוד לא באה האהבה הנכונה ובעצם היה לה די טוב במנזר, כשלא הייתה שייכת לאף אחד פרט לישו. יש לה אחות שהתאבדה, אבל אנחנו לא מדברים עליה. לא ידוע שום דבר על אמא שלה, הרוזנת שמנהלת את כל ענייני החתונה, וגם החיבה של הלואיז לקריאה מתבטאת במיתוס אחד עליו נערך דיון קצר ונחשו מה, גם הוא עולה רק כשיחה על היחסים עם מריאן.

אפשר לקרוא לזה רומנטיקה, אפשר לקרוא לזה תשוקה. אני קורא לזה עצלות. שיאמה יצרה סיטואציה בה יש אי שכל האוכלוסיה האנושית בו מורכבת מנשים, רובן צעירות וסקרניות, ואיכשהו אין להן שום דבר לעשות חוץ מלחפור על יחסים, כאילו היו שורת מחץ בבדיחה של סטנדאפיסט זקן. מכירים את זה שנשים תמיד אומרות שיצליחו להקים עולם מושלם בלי גברים? אז מחזור. זו רמת התחכום של המהפכה הפימיניסטית שסלין שיאמה מציעה, נשים צעירות ויפות שחושבות מהוואגינה ולא מאופיינות בשום דבר פרט לשיחות יחסינו לאן.

אני יודע שמה שאני כותב כאן שווה ערך ללבישת חולצה עם כיתוב בערבית למפגש של נוער הגבעות, אבל הסרט הזה גזל מהחיים שלי שעתיים שלא ישובו עוד, אז לי מותר לגזול עוד רגע בכדי לצאת על הזיוף שלו. סרט לא חייב להיות מניפסט, אבל עצם זה שמתקיימת בו סיטואציה בה כל הדמויות המשמעותיות הן נשים ואין אף גבר שיכול להתערב למשך חלק משמעותי מהעלילה, מדגיש עד כמה הנשים האלה צריכות לתפוס את מקומם של הגברים. הסיפור מתרחש בתקופה בה לנשים אסור היה להצביע, להחזיק אדמות, לקבל ירושה, או אפילו ללבוש מכנסיים. תני לנו משהו מעבר לזה שאם אין גברים, הן פשוט יתאהבו בנשים. זה שהן לא מגלחות את בית השחי, עדיין לא מסתיר את העובדה שהסיפור מתמקד במצב בו אנחנו רואים אותן בלי חלק עליון ולא כסמל לשחרור ממחוכים לוחצים או מעבר לבגדי עבודה. להחליף גבר לא אומר למלא את מקומו רק בחדר המיטות או ליד המזבח, זה אומר להיות אישה שיכולה לדאוג לעצמה. דיוקן של נערה עולה באש מתמקד בדמויות שעדיין מתקיימות על חשבון הרוזנת ומחכות לאהבה, במקום ליצור לעצמן התחלה של אישיות.

חבל לי במיוחד על השחקניות נעמי מרלן ואדל הנל. נראה שהן בעלות יכולות דרמתיות רציניות, אבל כמו שתי הכוכבות של "כחול הוא הצבע העמוק ביותר", משמשות יותר כשחקניות פורנו רך בידי במאית שהייתה יכולה למצוא ביטויים נוספים לאהבתן פרט למיניות. הן כל כך רציניות ועצובות כל הזמן, שאין הבדל משמעותי בין מתי שהן ביחד ולחוד, כי המבט הוא אותו מבט וטון הדיבור לא משתנה. כאמור, זהו טון דיבור שממלא חלק מאוד גדול מהסרט, מה שהופך את הצפיה למתישה במיוחד. יש רגעים של חסד, כמו שיר שאין סיכוי שלא בוצע בידי להקת אקפלה מקצועית, או צילומים יפים שנראים כמו ציורי שמן. זה טריק מוכר, אבל מתבקש בסרטים על ציירים והצלמת קלייר מתון אכן עושה עבודה ראויה לציון. גם שוט הסיום קצת מציל את הסרט, אף על פי שהוא שוב מציג את הדמויות בצורה שטחית כאילו העיקר זה הרומנטיקה ואין להן שום זכות קיום מעבר לכך.

הבעיה היא שכמה רגעים טובים לא מפצים על כמעט שעתיים של שעמום. עוד פעם, אפשר ליצור סרט מעניין שמורכב בעיקר משיחות ואפשר גם שיציג כיצד אמנים מקבלים השראה מנקודת המבט שלהם. זה משהו שהופך את "מר טרנר" לאחד הסרטים היפים של העשור, חזותית ורגשית. דיוקן של נערה עולה באש רוצה להיות סרט כזה, שמבטא נפש אמנותית ואת מהות האהבה, אבל לא עומד מאחוריו מספיק רצון לצאת מחדר המיטות ולאפשר לדמויות להתקיים מעבר לשאלה האם יעשו את זה או לא. מגיע להן וגם לצופים יותר.

ביקורת: שליחות קטלנית: גורל אפל

MV5BNzhlYjE5MjMtZDJmYy00MGZmLTgwN2MtZGM0NTk2ZTczNmU5XkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

לא הרבה אנשים יסכימו איתי, אבל די חבבתי את "שליחות קטלנית 3: עלייתן של המכונות". נכון, הוא היה מטופש, העלילה לא הגיונית, חסרונה של לינדה המילטון מורגש והנקניק סטאל שלוהק לתפקיד ג'ון קונור נראה כמו הכל חוץ ממנהיג האנושות במלחמה נגד המכונות. עדיין, הפעלולים היו טובים, ההומור העצמי היה שינוי מרענן מסרטי האקשן הכבדים של תחילת המאה והסיום איכשהו נתן סגירה הגיונית לטרילוגיה, גם אם לא הייתה לו העוצמה הרגשית של סוף הסרט השני. מבחינתי, הסדרה התחילה להתדרדר באמת רק מהסרט הרביעי, שהגיע בנקודה בה הסיפור כבר לגמרי מצה את עצמו.

נראה שג'יימס קמרון לא מסכים איתי. מבחינתו, הסרט השלישי היה הנקודה בה הסדרה סטתה מהחזון המקורי שלו ועברה לקו זמן חלופי שלא עושה כבוד למותג. זה לקח 28 שנים, אבל קמרון סוף סוף החליט לחזור לאחוז במושכות ולבטל את כל מה שקרה אחרי "שליחות קטלנית 2: יום הדין". אני מניח שהעובדה שהסרט נקרא "יום הדין" הייתה רמז עבה לכך שקמרון לא התכוון להמשיך לעוד סרטים, אבל כמו רבים, גם הוא הרגיש שג'ניסייס היה הקש האחרון והגיע הזמן להציל את כבודה האבוד של הסדרה. כן, ג'יימס קמרון חזר לשליחות קטלנית. כמפיק. הוא עסוק מדי בלמצוא תרוצים לא לסיים את "אווטאר 2" ולא זמין לכתוב או לביים משהו אחר בעצמו. אבל זה בסדר, כי הסרט החדש, "שליחות קטלנית: גורל אפל", מבוים בידי טים מילר, שהצטיין בסרט הביכורים שלו "דדפול", ונכתב בידי התסריטאי של "באטמן מתחיל"… ושל "בלייד: טריניטי", "ג'אמפר" ו"באטמן נגד סופרמן". אה, אבל גם בידי התסריטאי המועמד לאוסקר של "קפטן פיליפס"… ושל "צבע הלילה", "וולקנו" ו"איש מזל התאומים".

גורל אפל נדפק.

 

המבנה העלילתי דומה למה שמצפים מסרטי שליחות קטלנית. רובוט מהעתיד נשלח להווה בכדי לחסל מטרה לפני שתהפוך לגורם במלחמה נגד בני האדם. דמות נוספת נשלחת בעקבותיו על מנת להגן על המטרה. יש כרגיל הרבה מרדפים ודיבורים על העתיד והאם גורל הוא דבר קבוע מראש, או ניתן לשינוי. ההבדל הוא בפרטים. המחסל הוא רובוט מדגם REV-9, שמסוגל לשנות צורה ולחקות כל אדם איתו הוא בא במגע, אבל גם יכול להיפרד מהשלד המתכתי שלו ולהפוך לאיום כפול. המטרה היא אישה צעירה ממקסיקו סיטי בשם דניאלה ראמוס, אבל כולם קוראים לה דני. הדמות הנוספת מהעתיד היא חיילת אנושית מועצמת טכנולוגית בשם גרייס, שתעשה הכל על מנת להגן על דני.

התוספת העיקרית לעלילה היא שרה קונור. נכון, שרה הייתה דמות ראשית בשני הסרטים הראשונים, אלא שבכל פעם, יש לה תפקיד קצת שונה. בסרט הראשון, היא הייתה המטרה של המחסל. בסרט השני, הבן שלה היה המטרה והיא עשתה מה שתוכל בכדי להגן עליו. בגורל אפל, שרה קונור היא גיבורת האקשן האחרונה. קשוחה מתמיד, פרנואידית מתמיד, היא מתלווה לגרייס ודני על מנת לעשות את מה שהיא עושה מאז שהמכונות הצליחו לחסל את בנה וצדה מחסלים שנשלחים… רגע, ג'ון קונור מת?!

לא עוברות יותר מכמה דקות מהופעת הלוגו של האולפן ואנחנו כבר מגלים ששני הסרטים הראשונים היו חסרי פואנטה. כן, יש את השיחה על שליטה בגורל והיו צריכים תרוץ לכך שהמטרה החדשה לא קשורה לשרה ישירות (מה גם שלראות את אדוארד פרלונג בגיל 42 כנראה יגרום לצופים לקוות שהמכונות ינצחו), אבל זה עדיין החרבון הכי גדול שמישהו עשה על הדמות של ג'ון מאז, ובכן, "שליחות קטלנית: ג'נסיס". זו אותה בעיה שהייתה לי עם ההתחלה של "דדפול 2" (וזו לא ההשוואה האחרונה שאעשה בין הסדרות). נכון שהמהלך משחרר את הדמות הראשית ללכת בעקבות קו עלילה חדש לחלוטין, אבל הוא גם מתעלם מהמסע החשוב שעברנו כדי להגיע לנקודה הזו ומעקר את הסיפור מרגש.

כמובן שלינדה המילטון, המגלמת את שרה קונור, היא לא היחידה שחוזרת. ארנולד שוורצנגר מופיע בתור מחסל נוסף מדגם T-800 המוכר. הוא מצטרף לעלילה בשלב מאוחר יחסית, אבל הטריילרים, הפוסטרים וכל דבר אחר שקשור בקידום של הסרט כבר חשף את הנוכחות שלו כאן. למען האמת, הסצנות של המילטון ושוורצנגר הן הדבר הטוב ביותר בסרט. בתור שני שחקנים שמזוהים כל כך עם הדמויות האלה, הם מתנהלים כמו זוג זקן ממורמר ומערכת היחסים המורכבת ביניהם היא היחידה שבכלל מעניינת כאן. יש אפילו תחושה שהדמויות החדשות די מיותרות, כי שרה והמחסל המיושן הם לא רק זריקת נוסטלגיה למעריצי הסרטים המקוריים, אלא גם דמויות שלמעשה מתפתחות עם הזמן ומספרות את הסיפור האמיתי על הזמן החולף.

זה לא מפצה על כך שרוב הסרט בנוי סביב הנסיון להציל את דני, דמות שלא ידוע לנו עליה כמעט כלום גם אחרי שעתיים. מה התחביבים שלה, איפה היא מסתובבת בדרך כלל, את מי היא מכירה חוץ מהמשפחה הקרובה, מה הרקע שלה לפני שהגיע מחסל מהעתיד שנשלח לחסלה. בלי מידע מוצק יותר על הדמות, קשה לדאוג לשלומה ולהרגיש שהמרדף שווה משהו. גם גרייס לא תורמת, במיוחד בזכות הנטיה המעצבנת שלה לציין פרטי עלילה חשובים במיוחד רק כשזה ממש הכרחי לסיטואציה ולא, נגיד, כשיש זמן לחשוב מה לעשות עם המידע. התסריטאים גם ממש בטוחים שהם הולכים להפתיע אותנו עם אחד הגילויים היותר צפויים בתולדות הקולנוע, מה שגורם לדמויות להראות ממש מטומטמות כשהן לא עולות על זה מוקדם יותר.

בכל הנוגע לאפקטים, נראה שג'יימס קמרון הביא להפקה את מספר הטלפון של לינדה המילטון, אבל שכח לספק חלק מהכסף. 28 שנים אחרי שיום הדין סמן את המעבר לדור חדש של אפקטים חזותיים, שחלקם נותרו מרשימים עד היום, גורל אפל נראה לא אפוי. ה-CGI בולט עד כאב בחלק מהסצנות וקטעי הקרב ערוכים בצורה שלא מאפשרת לעקוב אחרי מה שקורה. מדהים איך מי שביים את "דדפול" לא טרח להביא איתו יחידת בימוי משנית באותה רמה לסרט הזה. תשוו בין הקרב הסופי ב"דדפול", בו תמיד ברור מה כל דמות עושה ואיפה היא נמצאת במרחב, לבין כל סצנת קרב בגורל אפל, והסרט החדש ביניהם יוצא הרבה פחות מוצלח. למעשה, תשוו בין כל סצנת מרדף ביום הדין לבין סצנות המרדף בגורל אפל והסרט החדש נראה כמו חיקוי עלוב.

זו הבעיה הגדולה עם שליחות קטלנית: גורל אפל. ג'יימס קמרון אולי רצה להחזיר לחיים את קו הזמן המקורי של הסדרה, אבל התוצאה היא יותר רימייק חיוור של שני הסרטים הראשונים, מאשר משהו חדש. אם הדבר הטוב ביותר בסרט הוא השחקנים שהופיעו בפעם האחרונה ביחד לפני כמעט שלושים שנה, כנראה שאין שום דבר לחדש. היה אפשר לקחת את הסיפור לכיוונים מקוריים, אבל הוא למעשה מתחיל עם קטע מסרט קודם, כך שעל ההתחלה ברור שהאנשים מאחורי גורל אפל אפילו לא מנסים.

אולי הסיבה שלא יצא סרט באמת אהוב בסדרת שליחות קטלנית מאז 1991, היא שאין צורך בכך. הסוף של הסרט השני היה מושלם וסגר את כל הקצוות החשובים באמת, תוך שהוא מציב רף לאקשן שמעט מאוד סרטים הצליחו להגיע אליו מאז. החל מאותו רגע, כל המשך נעשה מתוך מאמץ לסחוט רלוונטיות מאפילוג מיותר. לא שנאתי את עלייתן של המכונות, אבל חלק מזה נובע מההומור העצמי שלו, כי אחרי יום הדין, לא נשאר מה לעשות עם הסדרה פרט לפארודיה. גורל אפל מאוד רוצה להחזיר עטרה ליושנה, אבל הוא נופל באותה מלכודת כמו הסרטים אותם הוא רוצה לבטל – הוא מחפש בכח להמשיך מעבר לנקודת הסיום הטובה ביותר. על פי נתוני ההכנסות בחו"ל, לא בטוח אם יהיה המשך לסדרה ואולי טוב שכך. עד כמה שיש מקום להרחיב על פרטים קטנים בעולם של שליחות קטלנית, אף אחד בשלב הזה לא באמת צריך המשך לסיפור המרכזי.

נבואה לאוסקר -19.10.2019

סרט

1917

יום יפה בשכונה

פצצה

פורד נגד פרארי

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

סיפור נישואין

היו זמנים בהוליווד

פרזיטים

 

בימוי

ג'יי רוץ' – פצצה

מרטין סקורסזה – האירי

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו – פרזיטים

 

תסריט מקורי

צ'רלס רנדולף – פצצה

ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב

נואה באומבך – סיפור נישואין

קוונטין טרנטינו – היו זמנים בהוליווד

בונג ג'ון-הו, האן ג'ין-וון – פרזיטים

 

תסריט מעובד

מיכה פיצרמן-בלו, נח הרפסטר – יום יפה בשכונה

סטיבן זייליאן – האירי

טאיקה ואיטיטי – ג'וג'ו ראביט

גרטה גרוויג – נשים קטנות

אנתוני מקרתן – שני האפיפיורים

 

שחקן ראשי

כריסטיאן בייל – פורד נגד פרארי

אנטוניו בנדרס – כאב ותהילה

רוברט דה נירו – האירי

אדם דרייבר – סיפור נישואין

אדי מרפי – דולומייט הוא שמי

 

שחקנית ראשית

סקרלט ג'והנסון – סיפור נישואין

סירשה רונאן – נשים קטנות

שרליז תרון – פצצה

ג'ודי טרנר-סמית – קווין וסלים

רנה זלווגר – ג'ודי: מעבר לקשת

 

שחקן משנה

וילם דפו – המגדלור

טום הנקס – יום יפה בשכונה

ג'ון ליתגו – פצצה

אל פאצ'ינו – האירי

בראד פיט – היו זמנים בהוליווד

 

שחקנית משנה

אנט בנינג – הדו"ח

לורה דרן – סיפור נישואין

ג'ניפר לופז – נוכלות בלי חשבון

דאביין ג'וי רנדולף – דולמייט הוא שמי

מרגו רובי – פצצה

 

סרט אנימציה

לשבור את הקרח 2

מיסטר לינק

מרגלים לא רגילים

צעצוע של סיפור 4

ילדת מזג האוויר

 

הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

פפיצ'ה (אלג'יריה)

הציפור הצבועה (צ'כיה)

עלובי החיים (צרפת)

פרזיטים (דרום קוריאה)

ואז רקדנו (שבדיה)

 

צילום

רוג'ר דיקינס – 1917

רודריגו פריאטו – האירי

ג'רין בלאשקה – המגדלור

רוברט ריצ'רדסון – היו זמנים בהוליווד

סזאר צ'ארלונה – שני האפיפיורים

 

עריכה

מייקל מקאסקר – פורד נגד פרארי

תלמה סקונמייקר – האירי

בוב דאקסיי – רצח כתוב היטב

ג'ניפר ליים – סיפור נישואין

פרד רזקין – היו זמנים בהוליווד

 

פסקול מקורי

תומס ניומן – 1917

נייט הלר – יום יפה בשכונה

מרקו בלטראמי – פורד נגד פרארי

מייקל ג'יאצ'ינו – ג'וג'ו ראביט

הילדור גואנדוטיר – ג'וקר

 

עיצוב אמנותי

1917

האירי

רצח כתוב היטב

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

 

עיצוב תלבושות

1917

האירי

נשים קטנות

היו זמנים בהוליווד

דיוקן של נערה עולה באש

 

מיקס סאונד

1917

פורד נגד פרארי

ג'וקר

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

 

עריכת סאונד

1917

פורד נגד פרארי

האירי

ג'וקר

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

אפקטים חזותיים

1917

אד אסטרה

הנוקמים: סוף המשחק

איש מזל התאומים

מלחמת הכוכבים: עלייתו של סקייווקר

 

איפור ועיצוב שיער

הנוקמים: סוף המשחק

פצצה

האירי

ג'ודי: מעבר לקשת

היו זמנים בהוליווד

ביקורת: ג'וקר

MV5BNGVjNWI4ZGUtNzE0MS00YTJmLWE0ZDctN2ZiYTk2YmI3NTYyXkEyXkFqcGdeQXVyMTkxNjUyNQ@@._V1__resize.jpg

 

ב-20 ביולי 2012, פתח ג'יימס הולמס באש לעבר הנוכחים באולם קולנוע באורורה, קולורדו. 12 איש נרצחו בארוע, שנחשב לאחד ממקרי הירי המפורסמים ביותר בתולדות ארצות הברית. הטבח בוצע במהלך הקרנת חצות של "עלייתו של האביר האפל" ובחדרו של הולמס נמצאו פריטים רבים הקשורים לבאטמן. ניצולים מהארוע דיווחו שבין היריות, הרוצח שהגיע לאולם עם שיער צבוע הכריז שהוא הג'וקר ואף בקש מהשוטרים לקרוא לו כך כאשר נעצר. חלק מכלי התקשורת הוסיפו שהולמס היה לבוש כמו הג'וקר מהסרט "האביר האפל", שהיה ההשראה שלו לטבח.

לא כל מה שנכתב בפסקה הקודמת הוא אמת. ג'יימס הולמס אכן ירה למוות באנשים בתאריך הזה במקום המצוין, אבל הוא לא התיחס לעצמו בתור הג'וקר, לא היה לבוש כמו הדמות ומכרים שלו העידו שדבר על משיכתו לרצח מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שהפך למעריץ של הקומיקס באטמן. לדבריו, הבחירה בהקרנה המסוימת הזו לא קשורה לסרט שהוצג, אלא לשעה, מכיוון שרצה להימנע ככל הניתן מפגיעה בילדים והניח שהקרנת חצות היא הימור טוב מהבחינה הזו. הוא גם בחר באולם אותו הכיר וידע שיוכל לנעול בו את הדלתות מבפנים ושהמבנה עצמו רחוק יחסית מתחנת המשטרה, מה שיאפשר לו לגרום למספר גבוה של קורבנות בנפש.

למרות כל זה, רבים עדיין מכירים את ג'יימס הולמס בתור "הג'וקר" ומשוכנעים ששאב השראה מנבל-העל המפורסם. למה? כי התקשורת אוהבת לפשט מניעים לרצח ולקשור אותם לתופעות תרבותיות או חברתיות. הדבר מתבטא גם בתגובה לסרט החדש "ג'וקר" שעורר כזה חשש מצד הרשויות שיוליד רוצח המונים נוסף, שצבא ארה"ב למעשה פרסם אזהרה מפני אנשים שינסו לחקות את מעשיו של הולמס ואת הדמות הקולנועית ממנה הוא לא באמת קבל השראה. זה לא ממש עוזר שהבמאי טוד פיליפס יוצא בעקביות שמוק בראיונות לקידום הסרט, אבל האמת היא שמבין הסיבות השונות לפיגוע הבא (העדר פיקוח על מכירת נשק, בדיקות רקע לא מתאימות, מערכת תמיכה פסיכיאטרית לא זמינה, אבטחה רופפת במקומות ציבוריים וכו'), אף אחת מהן לא קשורה לסרט ג'וקר. הוא אפילו מזהיר מפני רוב הסיבות שהזכרתי.

לפי ג'וקר, גותהם סיטי הייתה מקום נורא לחיות בו לפני קרוב לארבעים שנה. הפשע השתולל ברחובות, האשפה הצטברה בכל מקום בגלל עיצומים, שרותי הרווחה והבריאות הגיעו על סף פשיטת רגל בגלל קיצוצים בתקציב ובהעדר טלפונים ניידים, אנשים העבירו נסיעות ברכבת התחתית בהתעללות בחלשים. במציאות הזו, נטולת כח אמיתי שישליט סדר, חי ארתור פלק. ארתור עובד כליצן להשכרה וחולם להיות סטנדאפיסט ולהופיע בתכנית הארוח הלילית של מאריי פרנקלין. לצערו, עומדים בפניו מכשולים רבים, בהם הצורך לטפל באמו החולה ונטיה לפרצי צחוק בלתי נשלטים שתוקפים אותו בזמנים לא מתאימים.

המצב מתחיל להתדרדר עוד יותר כאשר ארתור מותקף בזמן העבודה ומחליט בתגובה להסתובב עם אקדח, בהמלצת עמית לעבודה. הרוחות סביבו הולכות ומתאפיינות בפילוג בין העשירים לעניים וארתור אפילו מתחיל בטעות תנועת מחאה נגדה יוצא תומס ויין, התעשיין המיליונר שמחליט לרוץ לראשות העיר. זה לא הקשר היחיד בין ארתור למשפחת ויין, כפי שהוא מגלה לאורך הזמן וכפי שיודע כל מי שהשם ברוס אומר לו משהו בהקשר הזה.

בואו נתחיל בהתיחסות לפיל בחדר. לא, אני לא חושב שג'וקר הוא סרט שמעודד אלימות, או מנסה להצדיק אותה בשום צורה. אני גם לא חושב שהוא בכלל התכוון לעורר את הדיון הזה, כי מדובר בסיפור המקור של אחד מהנבלים המפורסמים בתולדות הקומיקס, הטלוויזיה והקולנוע. הג'וקר הוא טיפוס כל כך חריג ברשעותו, שבשום גלגול של הדמות, באטמן לא מוצא בו יריב קל. אפילו שמוצג כאן הצד האנושי והרגיש של ארתור פלק, הסרט נוצר בידיעה מלאה שלא מדובר במודל לחיקוי, או במישהו שפועל למען מטרה מוצדקת. ג'וקר מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן כדמות מוכרת דווקא כי אין לו אג'נדה חברתית, או יעד שהוא מנסה להשיג. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים אלמנט של הטבע, אבל הוא תמיד החלק הכאוטי ביותר בעולמו של באטמן.

בגלל זה הג'וקר לא יכול להיות הגורם המסית למעשי טבח, כי הוא לא חותר לשום דבר מוגדר. הוא יכול מקסימום להוות השראה יצירתית לאדם מעורער בנפשו שגם ככה מסוכן לסביבה. בין אם מדובר בסזאר רומרו, ג'ק ניקולסון, מארק המיל, הית' לדג'ר, ג'ארד לטו או חואקין פיניקס, אף אחד לא נבחר לגלם את הג'וקר כדמות הגיונית. הוא לא סתם נקרא על שם הקלף היחיד בחפיסה שאין לו ערך קבוע, הג'וקר הוא קודם כל מה שהוא לא וזה מודל לחיקוי. אפשר להאשים את באטמן, כפי שעושים בחלק מהעיבודים, בכך שהוא מהווה דוגמה רעה כשהוא לוקח את החוק לידיים וגורם למשטרה להראות רע. אף אחד לא באמת יודע מה עובר בראשו של הג'וקר, מה שהופך את האפשרות לחקות אותו ברצינות לבלתי אפשרית. "באטמן" של טים ברטון התבסס על זה, "האביר האפל" התבסס על זה ועיבודי האנימציה משנות התשעים התבססו על זה. "יחידת המתאבדים" קצת פספס את הנקודה, כי אנחנו בקושי רואים שם את הג'וקר וגם זה רק בקונטקסט של הקשר שלו עם הארלי קווין, אבל ג'ארד לטו עדיין נסה לגלם אותו בצורה הכי לא שגרתית שאפשר.

ואיך באמת חואקין פיניקס בתפקיד? מעצם הזכרת שמו של פיניקס, ברור שהוא עושה עבודה טובה. מעטים השחקנים שאפשר לסמוך עליהם עד כדי כך בעיניים עצומות שישקעו לתוך התפקיד ויתנו תמיד את המקסימום, גם אם התסריט לוקה בחסר. בעוד הדמות של ארתור כתובה בצורה לא עקבית, פיניקס מצליח לגשר על הפערים בניואנסים שהופכים אותו למעורר אמפתיה. הסרט לא מנסה לגרום לנו לתמוך במעשיו של הג'וקר, אבל הוא בהחלט מבחין בינו לבין הזהות המקורית שלו כארתור פלק, אדם שמנסה להיות חלק נורמטיבי מהחברה, ונכשל בגלל שילוב של בעיות נפשיות והסביבה בה הוא חי.

מה שיותר הפריע לי בסרט זו בניית העולם החסרה. ברור שהמטרה היא להציג את גותהם בתור עיר כל כך מושחתת ואלימה, שרק היא יכולה להוליד גם את הג'וקר וגם את איש העטלף שיקום יום אחד וינסה לעצור אותו. אלא שטוד פיליפס שוכח לעשות את הדבר שכריסטופר נולאן עשה היטב ב"האביר האפל". הוא שוכח שבכדי שהג'וקר יגיע למעמדו העתידי כנבל-על, עליו לבלוט בין הנבלים הרגילים. אצל נולאן, הג'וקר אולי רק רוצה לראות את העולם נשרף, אבל הוא עדיין צריך חומרי בערה. הוא מערער בשלבים את מערכת הצדק, דרך העולם התחתון, חדירה לנבכי המשטרה ואף נסיון לפגוע בשופטים, על מנת שיוכל להציג ברצינות את הטענה שלו לפיה יצר האדם רע מטבעו והדבר היחיד שמונע כאוס הוא מערכת חוקים שנכפתה עליו. לג'וקר בסרטו של פיליפס אין את הגורם הנוסף הזה. החברה בגרסה שלו כבר הרוסה והאמון בממסד גם ככה מעורער. בעוד אלה תנאים מושלמים להיווצרותו של באטמן, הג'וקר צריך משהו מעבר בכדי להתבלט. הסרט אמנם מציג יפה את התהליך שעובר על ארתור, אבל הזמן בו פיליפס בחר למקם את הסיפור לא מסתדר עם מה שידוע על הדמות בעיבודים אחרים. ארתור נמצא בשנות הארבעים לחייו כאשר ברוס ויין עדיין ילד. זה אומר שעד שברוס יהפוך לבאטמן, הג'וקר יהיה כבר בן שישים פלוס. עד אז, או שהאווירה התוססת שמלווה את הופעתו של הליצן המשוגע תדעך, או שהמצב בגותהם יתדרדר עד כדי כך, שהג'וקר יהיה סתם עוד שם ברשימה של פורעי חוק שהמערכת פלטה. בגרסה של טים ברטון מ-1989, יש רגע בו באטמן והג'וקר מתווכחים מי יצר את מי. כמה שהרגע הזה נראה זניח בזמן הצפיה, הוא מציג בצורה הרבה יותר הגיונית את גודלו של העימות בין השניים.

ג'וקר הוא מסוג הסרטים שעושים הכל נכון ועדיין, משאיר חסר. אפשר למצוא כאן ביקורת על מערכת הבריאות האמריקאית שמאפשרת טיפול הוגן רק לבעלי אמצעים, וגם על הקלות בה ניתן להסתובב עם נשק, שני גורמים שתרמו לטבח אותו בצע ג'יימס הולמס בבית הקולנוע באורורה. ההבדל הוא שבעולם שלנו, הולמס נחשב למקרה חריג של אדם חולה שרשויות החוק פספסו למרות שהיו סימני אזהרה מוקדמים וכולם מגנים את מעשיו, גם אם לא מסכימים על אופן המניעה של מקרים עתידיים. בעולם של ג'וקר, לעומת זאת, אין גינויים כנים. הכי הרבה שיש זה אנשים שלא עוברים על החוק, אבל אפילו השכנה שנחמדה אל ארתור, מתייחסת בחוסר סבלנות אל בתה ולא עושה דבר כאשר ארתור מתנהג מוזר לידה. אין לדמות שלה מספיק עומק בכדי שנראה בה יותר מניצוץ זעיר של תקוה עבור ארתור, ונדמה שאפילו התסריט שוכח מקיומה חלק מהזמן.

הבחירה הטובה ביותר שטוד פיליפס עשה, הייתה ללהק את חואקין פיניקס לתפקיד הראשי. שאר הבחירות נגועות בעצלות תסריטאית ונסיון לקצץ פינות בכדי להביא את הדמות של ארתור מנקודה אחת לשניה. זה לא שהתהליך לא אמין, או שהסרט עצמו גרוע. העניין הוא שסיפור כזה היה צריך להימשך על פני פרק זמן ארוך יותר, אולי אפילו פיצול לשני סרטים על מנת שיאפשר לספוג את ההבדלים בין ארתור וג'וקר ואת מה שבכל זאת מחבר ביניהם. הסרט מסתמך יותר מדי על הרעיון שכולם רעים ושאכפתיות מהזולת קשורה ישירות למעמדו הכלכלי. זו גישה שיכולה לעבוד בסרטים אחרים, אבל היא לא מתאימה במקרה הזה, מאחר ודמותו של הג'וקר משגשגת איפה שיש מה לקחת, לא איפה שהכל גם ככה אבוד. ג'וקר הוא סרט מותח ועוכר שלוה, אף על פי שאין בו מקוריות או תחכום יוצאי דופן. הוא בעייתי כסיפור מקור בגלל הדברים שידועים על הדמות מגרסאות אחרות ולא מסתדרים עם העולם החדש שטוד פיליפס מנסה לברוא. לנבל-על כמו הג'וקר מגיע סיפור יותר יחודי, כזה שמסביר איך הפך לדמות כל כך איקונית. בהעדר סיפור כזה, הסרט של פיליפס הוא נסיון לא רע שפשוט מפספס את ההזדמנות להיות מפתיע באמת.

מצב המרוץ

חודש אחרי הפסטיבלים הגדולים, נראה שכל סרט שעוד יכול להיות חלק מהמרוץ לאוסקר שובץ להפצה לפני סוף השנה. רק חלקם נחשפו כבר לקהל הרחב, אבל רבים עובדים חזק על יצירת באז לקראת עונת הפרסים. גם כשנדמה שיש סרט שמדברים עליו כעל הפייבוריט לאוסקר, השיח משתנה על בסיס שבועי והאמת היא שקשה כרגע לבודד סרט אחד בכל הבלגן.

הנה רשימה של הסרטים שעוד נראים בעלי סיכוי לזכות באוסקר, אם כי תמיד יתכנו מצטרפים של הרגע האחרון. עדיין, כמעט בטוח שהזוכה הגדול נמצא איפשהו בפוסט הזה.

 

היו זמנים בהוליווד

בעד: בתור סרט שהקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל קאן והגיע לבתי הקולנוע כבר בחודש יולי, היו זמנים בהוליווד מחזיק מעמד יפה מאוד בטבלאות ההימורים לאוסקר. זה אמור להיות סרטו הלפני אחרון של קוונטין טרנטינו, מה שכבר מושך עניין, והוא מתרחש בלב לבה של תעשיית הקולנוע. הוא עוסק בשחקן שחווה משבר בעקבות התחושה שעבר את השיא ובמקביל, מציע לא מעט מתח ובדיחות פנימיות שמגיעות ממקומות לא צפויים. האקדמיה אוהבת סרטים על קולנוע וכשטרנטינו עוסק בדברים שחבריה מצליחים להבין, הוא גם מקבל מהם אהבה. ההופעות של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט מעוררות באז לאוסקר ועבור המצביעים המבוגרים יותר, הנוסטלגיה לסוף שנות השישים בהחלט תשחק תפקיד.

נגד: בעוד המבקרים מתלהבים מהיו זמנים בהוליווד, הקהל די מפולג. חלק חושבים שהוא יצירת מופת, בעוד הרבה מצאו את הסרט מעצבן, מלא בעצמו וארוך מדי. אם למדנו משהו מהמועמדות של "רפסודיה בוהמית" בשנה שעברה, זה שצריך להקשיב גם לקהל ולא רק לביקורות. בנוסף, האקדמיה הוסיפה בשנתיים האחרונות לשורותיה מאות חברים חדשים שאינם אמריקאים ושגילם מתחת לשישים. יתכן שעבור חברים חדשים אלה, אפקט הנוסטלגיה לא יעבוד ואף יראה כמו הסחת דעת מיותרת.

 

763_resize.jpeg

 

האירי

בעד: כשמרטין סקורסזה טוב, הוא ממש טוב. האירי הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ניו יורק לפני שבוע וחצי והוכתר מיד כאחד הסרטים הטובים של השנה. נטפליקס כבר שריינה לו הפצה קולנועית שתקדים בכמה שבועות את ההפצה בסטרימינג, במטרה מוצהרת להתחרות על האוסקר. הטריילר של הסרט זכה לחשיפה רבה וברור שמשקיעים בקידום הסרט כמתחרה מוביל על האוסקר. צוות השחקנים כולל כמה מהשמות המזוהים ביותר עם סרטים על העולם התחתון, בהם רוברט דה נירו, אל פאצ'ינו, ג'ו פשי, הארווי קייטל ובובי קאנבלי. באורך של 209 דקות, יש לסרט תחושה של אפוס מהסוג שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

נגד: תקראו את זה שוב, "209 דקות". זה כמעט שלוש שעות וחצי של סרט. נכון שגם "חלף עם הרוח", "לורנס איש ערב", "רשימת שינדלר" ו"שר הטבעות: שיבת המלך" היו באורך דומה, אבל רובם המוחלט של הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר אינם חורגים מטווח השעתיים וחצי. עבור מי שירצה לראות את האירי בקולנוע, החוויה יכולה להיות מאוד מאתגרת מסיבות שלא קשורות לעלילה עצמה, בעוד מי שיראה את הסרט בסטרימינג, יתפתה לעשות הפסקות, מה שאולי פוגע בתחושה שמדובר בסרט ולא במיני-סדרה. עדיין יש את הוויכוח האם סרטים שהופקו עבור שרותי סטרימינג צריכים להתמודד במסגרות המיועדות לסרטי קולנוע וחלק מרשתות הקולנוע כבר הודיעו שלא יקרינו את האירי בגלל המעבר המהיר מהאולמות למסך הביתי. זה בהחלט יפגע בחשיפה שהסרט יקבל לפני האוסקר, במיוחד בקרב חברי אקדמיה שאינם מנויים על נטפליקס.

 

Irishman1.0_resize.jpg

 

סיפור נישואין

בעד: נטפליקס הולכים על הימור כפול ומוציאים את סרטו של נח באומבך לקולנוע חודש לפני שהוא עולה לשרות הסטרימינג שלהם. לפני ש"האירי" התחיל לעורר דיבורים על אוסקר, סיפור נישואין היה הסרט החם בקרב מבקרים שראו אותו בפסטיבלים. עם אורך של שעתיים ורבע וסיפור שעוסק באנשי תאטרון, יש פה מספיק בכדי למשוך את תשומת לבם של חברי האקדמיה. זה מסוג הסרטים שעובד ביעילות על הרגש ושלושה מהשחקנים בו – אדם דרייבר, סקרלט ג'והנסון ולורה דרן, כבר נראים בדרך הבטוחה למועמדות. מכיוון שיעבור חודש שלם בין הבכורה הקולנועית של הסרט למועד העליה בנטפליקס, לא ידוע כרגע על התנגדות מצד בעלי האולמות להקרנתו וסיפור נישואין יזכה לחשיפה מוגבלת, אך נאה. יותר מהכל, המבקרים משתגעים על הסרט וההגעה למקום השני בפרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, מראה שהפעם יש קונצנזוס עם הצופים.

נגד: שוב הבעיה עם נטפליקס. האם החשיפה המוגבלת בקולנוע והמעבר אחרי חודש לסטרימינג יספיקו, או שדווקא יצרו תחושה שלא באמת מדובר בסרט קולנוע, אלא בסרט טלוויזיה שמעקם את החוקים? מה גם שנראה שנטפליקס משקיעה כרגע יותר משאבים בקידום "האירי" וקצת מזניחה את הקידום של סיפור נישואין. באומבך הוא לא סקורסזה, השם שלו לא יביא צופים שאינם סינפילים מושבעים ללא עזרה מצד החברה המפיצה. בסופו של דבר, קיים החשש שסיפור נישואין יגמור כמו "רומא" בשנה שעברה. סרט שכולם מתלהבים ממנו, אבל מפסיד את האוסקר לסרט הטוב ביותר לטובת משהו שהוא פחות חביב המבקרים ויותר נגיש לקהל הרחב.

 

4374861.jpg-r_1280_720-f_jpg-q_x-xxyxx_resize.jpg

 

ג'וג'ו ראביט

בעד: האקדמיה לא מרבה לבחור בקומדיות, אבל היו כמה זוכים בעשור האחרון ששחקו על הקו שבין קומדיה ודרמה. השואה היא תמיד נושא שמושך אליו התעניינות בעונת האוסקר ואם ימצא האיזון הנכון, הרבה חברי אקדמיה, במיוחד הצעירים יותר, יכולים ממש לאהוב את הסרט. חוץ מזה, הוא נצח את "סיפור נישואין" בתחרות על פרס הקהל בטורונטו וכאמור, חשוב להקשיב גם לקהל.

נגד: המבקרים לא מי יודע מה מתלהבים מהסרט. נכון שצריך להקשיב לקהל, אבל עם ציון 53% במטאקריטיק, קשה לקרוא לג'וג'ו ראביט מועמד מוביל. אולי יצליח לקבל מועמדות, אבל הוא יכול גם להיפגע מהתנגשות גסה בין הז'אנר לתוכן ולהרחיק חלק ניכר מהקהל.

 

MV5BNjllOTI5ODUtODYwNi00MWQ5LWIxMjMtYmNjM2I2NDE2NzAxXkEyXkFqcGdeQXVyNjg2NjQwMDQ@._V1_SY1000_SX1500_AL__resize.jpg

 

ג'וקר

בעד: אומרים שאין דבר כזה פרסום רע ובמקרה של ג'וקר, זה יכול להתברר כנכון. הסרט מעורר שערוריה אחר שערוריה החל מהרגע בו נחשף לקהל, עד לנקודה שבה צבא ארצות הברית פרסם אזהרה מפני אנשים שיקבלו השראה מהסרט. דיונים ברשתות החברתיות הוציאו מהחורים את התומכים בזנות ובהחזקת נשק, בעוד מבקרים וצופים מתווכחים האם הסרט מתיר התנהגות אלימה, או מבקר אותה. גם הבמאי טוד פיליפס הוסיף שמן למדורה בסדרה של ראיונות בהם יצא נגד תרבות ה-PC ותנועות כמו Me Too שלדבריו, גרמו לו להפסיק לביים קומדיות. כשהסרט זכה בפרס אריה הזהב הפסטיבל ונציה, התחיל מיד דיבור על אוסקר, במיוחד בהתחשב בכך שהג'וקר הוא הדמות היחידה עד כה שמקורה בקומיקס גיבורי-על וגילומה הביא לזכיה באוסקר. אז אם אין דבר כזה פרסום שלילי, ג'וקר והכסף הרב שהכניס עד כה בקופות, בדרך להתחרות על כמה פסלונים.

נגד: יש דבר כזה פרסום רע, רק תשאלו את הארווי ויינסטין. האקדמיה אינה מורכבת מאוסף של פאנבויז של DC, או מטוקבקיסטים ברדיט, אלא מאנשי תעשיה מנוסים ששופטים סרט על פי תוכנו ולא על פי השיח הפוליטי סביבו. מהבחינה הזו, אפשר להאמין למבקרים שרבים מהם לא אהבו את הסרט. הזכיה באריה הזהב אמנם מפתיעה, אבל היא ממש לא מבטיחה מועמדות לאוסקר. זה בלי לציין שלקח לאקדמיה שנים להעניק מועמדות לסרט שמתרחש ביקום של גיבורי-על והקונצנזוס סביב ג'וקר ממש לא קרוב להיות מוצק כמו זה שהיה סביב "הפנתר השחור" לפני שנה.

 

38845-original_resize.jpg

 

פורד נגד פרארי

בעד: איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בסרט שנועד להתמודד על האוסקר. הוא מבוסס על סיפור אמיתי של אנדרדוג שמנסה להשיג נצחון היסטורי, צוות השחקנים גדול ומוכר, הבמאי ג'יימס מנגולד מתמחה בסרטים שפונים לקהל הרחב מבלי לזלזל בו (להוציא את "וולברין", והוא בהחלט כיפר על כך ב"לוגאן" המצוין), זה פשוט הסרט הכי ידידותי לאוסקר של השנה. אמנם כיום נהוג לזלזל בסרטים שכל כך מחזרים אחר טעם האקדמיה, אבל הטקס בשנה שעברה הראה שזה עדיין עובד. פורד נגד פרארי הוא אולי לא אהוב המבקרים של הסתיו, אבל יש לו מספיק ביקורות חיוביות בשביל שמועמדות לאוסקר תראה יותר מסבירה.

נגד: באמת נראה שעם כזו נגישות לטעם האקדמיה, היו אמורים לדבר יותר על פורד נגד פרארי. עם פוטנציאל למספר דו-ספרתי של מועמדויות לאוסקר, לא נראה שיש עליו דיון כלשהו, בטח לא כמו על הסרטים שהוזכרו בפוסט הזה עד עכשיו. זה מוזר, כי כמעט כולם מסכימים שמדובר בסרט טוב ומבדר, אבל הוא כנראה לא הרבה מעבר לזה. כמה שהבחירות של האקדמיה לא תמיד ברורות, עדיין צריך שיהיה בסרט משהו מעורר שיחה בכדי לזכות באוסקר.

 

Screen-Shot-2019-06-02-at-8.25.13-PM_resize.jpg

 

יום יפה בשכונה

בעד: אחרי שהשיגה את תשומת לבם של האקדמיה ושל המבקרים עם "האם אי פעם תסלחי לי", מריאן הלר צפויה לעורר את סקרנותם עם סרט נוסף המבוסס על מפגש בין כותב ציני לעולם הזוהר. מתיו ריס וטום הנקס זכו לשבחים על תפקידיהם (יש כרגע התלבטות מי ראשי ומי משני) והסרט משחק על הנוסטלגיה של רבים מהצופים לדמותו של פרד רוג'רס, סמל הטוב והתמימות של ילדותם. בזמנים פסימיים כמו היום, כאשר משבר האמון בדמויות סמכותיות הופך לבעיה כלל-עולמית, הרבה חברי אקדמיה עשויים להימשך דווקא לסרט על מי שהצטיין בהשבת תקווה לחייהם של אנשים עצובים.

נגד: הסרט מקבל ביקורות קצת יותר טובות מ"פורד נגד פרארי", אבל גם עליו היו אמורים לדבר יותר בשלב הזה. יום יפה בשכונה יצא מפסטיבל טורונטו עם טפיחה על השכם ולא הרבה מעבר. הוא עדיין מועמד סביר לזכיה באוסקר, אבל צריך לזכור שעם הגדלת מגוון הרקעים התרבותיים של חברי האקדמיה, רבים מהם לא גדלו על פרד רוג'רס ולא יראו בו יותר מדמות של טום הנקס. למרות כמה הופעות מצוינות בעשרים השנים האחרונות, הנקס לא היה מועמד לאוסקר מאז "להתחיל מחדש" שיצא בשנת 2000, כך שאולי האקדמיה פחות מתלהבת ממנו. צריך גם לזכור שלמרות ביקורות טובות, סרטה הקודם של מריאן הלר לא היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מה שאולי מעיד על סגנון שלא עובד על רוב חברי האקדמיה.

 

A_Beautiful_Day_in_the_Neighborhood_230719_resize.jpg

 

פרזיטים

בעד: בלי שום ספק, אהוב המבקרים של 2019. אם הזכיה בדקל הזהב בקאן לא הספיקה, סרטו של בונג ג'ון-הו הוצג בעוד פסטיבלים רבים וקטף מחמאות בכולם. תאריך יציאה בארה"ב באוקטובר אמור לחדש את השיח סביב הסרט ולהעמיד אותו גם במבחן הקהל. הוא מועמד מוביל לאוסקר לסרט הבינלאומי (לשעבר הסרט בשפה זרה) הטוב ביותר, אבל בהחלט אין לפסול את האפשרות שיתמודד גם על פרסים כמו הסרט, הבימוי והתסריט המקורי הטובים ביותר.

נגד: דרום קוריאה מעולם לא הייתה מועמדת לאוסקר. עד כמה שזכיה של פרזיטים בפרס המוקדש לסרטים שאינם דוברי אנגלית נראית סבירה, זו גם תהיה פתיחות נדירה מצד האקדמיה כלפי סרטים מארצו של בונג ג'ון-הו. סביר להניח שהרבה מהביקורת החברתית תתפספס על קהל מערבי ושהטוויסט ירחיק לא מעט מצביעים. "רומא" הגיע קרוב יותר מאי פעם לזכיה של סרט בשפה זרה באוסקר לסרט הטוב ביותר ונכשל. פרזיטים, עם כל אהדת המבקרים, אינו "רומא" ואין לו את נטפליקס שתיתן לו דחיפה שיווקית.

 

Parasite-1_resize.jpg

 

רצח כתוב היטב

בעד: סרט רווי שחקנים מוכרים, שהתקבל באהבה בפסטיבל טורונטו ומנסה להחיות את אחד הסגנונות הקלאסיים של ז'אנר המתח – הודאניט. ריאן ג'ונסון נחשב לאחד הבמאים המבטיחים של הוליווד והוא כבר הוכיח את כוחו במחוות לסרטי בילוש ותיקים עם "בריק" המשלב פילם-נואר עם דרמת נעורים. האקדמיה אוהבת סרטים עם קאסט גדול ויתכן שתעלומה בטעם של פעם היא אסקפיזם נחוץ בימים אלה.

נגד: ריאן ג'ונסון מעולם לא היה מועמד לאוסקר. אולי המחוות לקולנוע מפעם לא עושות רושם על האקדמיה, ואולי העבודה שלו על סרטי מלחמת הכוכבים גורמת לג'ונסון להראות יותר כמו במאי להשכיר מאשר כיוצר בעל חזון. זה אמנם לא נכון, אבל האקדמיה התעלמה מקיומו עד כה, אז לא בטוח מה הם באמת יודעים עליו. הסרט מופץ בידי חברת ליונסגייט שאמנם יש לה היסטוריה עם האוסקר, אבל כשלה בהשגת מועמדויות לפרס הסרט בשנתיים האחרונות.

 

Knives-Out_resize.jpg

 

 

אלה הסרטים שכבר נחשפו בצורה כזו או אחרת והתקבלו עליהם תגובות. לא כללתי סרטים כמו "הדו"ח" או "גלים" שעשו רושם טוב בהתחלה, אבל אבדו מומנטום מאז. יש עוד מספר סרטים שיכולים להצטרף למרוץ ברגע האחרון ולהתחרות על האוסקר, אבל אין כרגע שום ביקורת עליהם. חשוב גם לציין שטקס האוסקר נערך מוקדם מהרגיל השנה (ב-9 בפברואר במקום בסוף החודש), מה שאומר שכל הליך ההצבעה על המועמדים יתקיים בשבוע הראשון של ינואר. זה לא משאיר הרבה זמן לסרטים שיוצאים בסוף השנה לצבור מומנטום.

בין הסרטים שעוד יכולים להצטרף למרוץ נמצאים:

1917 – סרט מלחמה בבימוי סם מנדז, זוכה האוסקר על "אמריקן ביוטי". הסרט מצולם בצורה היוצרת אשליה של שוט אחד רציף (כמו "בירדמן") ועוסק בחיל בריטי שנשלח במלחמת העולם הראשונה למשימה לאתר את אחיו בשדה הקרב.

פצצה – סרטו של ג'יי רואץ', המוכר בעיקר כבמאי סרטי אוסטין פאוורס ופגוש את ההורים (אבל גם "טראמבו" הדרמתי), עוסק בסקנדל האמיתי סביב ההטרדות המיניות מצד מנכ"ל רשת פוקס ניוז רוג'ר איילס. ג'ון לית'גו מגלם את איילס, בעוד ניקול קידמן, שרליז ת'רון ומרגו רובי מגלמות את הנשים המובילות את המאבק כנגדו.

נשים קטנות – אחרי שהוכתרה כמלכת האינדי, גרטה גרוויג מביימת עיבוד לרומן המפורסם מהמאה ה-19. צוות השחקניות כולל את סירשה רונאן, אמה ווטסון, פלורנס פיו, אלייזה סקנלן, לורה דרן ומריל סטריפ.

ריצ'רד ג'ול – כשקלינט איסטווד מצטרף למרוץ ברגע האחרון, זה יכול להיגמר ממש טוב מבחינתו, כפי שהיה עם "מיליון דולר בייבי", "מכתבים מאיוו ג'ימה" ו"צלף אמריקאי". ריצ'רד ג'ול מבוסס על סיפורו האמיתי של האדם שהואשם בטעות בהטמנת מטען חבלה במהלך אולימפיאדת אטלנטה ב-1996. התסריט נכתב בידי בילי ריי, שהיה מועמד לאוסקר על כתיבת "קפטן פיליפס".

 

ביקורת: ימים נוראים

זכיה-ימים נוראים-פוסטר_resize.jpg

 

כמעט כל ישראלי מעל גיל מסוים נשאל לפחות פעם אחת בחייו איפה היה ב-4 בנובמבר 1995. במקרה שלי, מכיוון שהייתי בן 12 שנשאר לבד בבית ללא טכנולוגיית סטרימינג, התשובה היא שצפיתי ב"יוצאים קבוע", הסרט השני בסדרת אסקימו לימון. במקביל שודר גם "קרוקודיל דנדי 2", אבל זה סרט שצופים בו רק אנשים שהיו צעירים, או מבוגרים ממני בכמה שנים.

הסרט הפסיק פתאום. מבזק חדשות, ראש הממשלה יצחק רבין נורה בסיומה של עצרת למען השלום בכיכר מלכי ישראל ונמצא כעת בדרכו לבית החולים. עצמי בן ה-12 עוד מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשדר את הסרט, אבל אז מגיעה ההודעה המצמררת מפיו של איתן הבר, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…"

וזהו. ככה נגמרה הילדות שלי. ככה נגמרה הילדות של כל הדור שלי. אין יותר אסקפיזם, עכשיו לכולם יש מה לומר. אין יותר סתם ערב שבת לבד מול הטלוויזיה, יש לקוות לראות סרט שלם בלי מבזקי חדשות מבהילים. אין יותר עם ישראל, יש אנחנו והם ופחד בלתי נשלט שקיים עד היום מכל אדם עם כיפה ונשק. אין יותר להפוך את העולם למקום טוב יותר, יש אנשים שלוקחים את החוק לידיים ומציבים את עצמם כשופטים ומוציאים להורג של כל מי שחושב אחרת מהם.

בשביל מישהו מהדור שלי, לראות שוב את המראות מההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין, או את הפתיחות בה אנשים דברו על פגיעה בראש הממשלה, כאילו מדובר במהלך יומיומי לגיטימי, עושה לי צמרמורת לא נעימה. היא רק מתגברת כשאני רואה את יצחק רבין בעצמו נושא נאום על סיום האלימות ויצירת מחר חדש, או את עשרות אלפי האנשים שבאו לתמוך בתהליך השלום והושתקו בידי שלושה קולות ירי שכבר לא יצאו להם מהראש. איש אחד הרס הכל, לא רק על ידי עצירת התהליך, אלא בכך שהציב עובדה חדשה בשטח: זה כבר לא טאבו לפגוע בראש הממשלה. נפתח עידן של פוליטיקה חמקמקה ופחדנית, של מנהיגים שלא מוכנים להתחייב לשום דבר, כי מי יודע מאיפה יבוא המתנקש הבא. נגמרה הילדות שבה קיימים גיבורים, מעכשיו כולם רק מנסים לשרוד עד הבחירות הבאות.

 

"ימים נוראים" מציג את הארועים שקדמו לרצח רבין מנקודת מבטו של הרוצח המיועד, יגאל עמיר. הסרט מתחיל עם חתימת הסכמי אוסלו, צעד שהתקבל בחוסר אהדה בקרב רבים מהימין הפוליטי בישראל, ובמיוחד בקרב דתיים המאמינים כי חל איסור חמור על מסירת חלקים מארץ ישראל לידי גויים. כאשר ברוך גולדשטיין רוצח עשרות מתפללים פלסטינים במערת המכפלה, כדור השלג מתחיל באמת להתגלגל. תנועה לא מוכרת בשם חמאס מתחילה לבצע פיגועי נקמה בתוך תחומי הקו הירוק, בעוד ההפגנות נגד הסכמי אוסלו הולכות ונעשות ממוקדות בקריאות נגד הממשלה והעומד בראשה.

בתוך כל זה, יגאל עמיר בכלל מתעסק בהתחלה באהבה. הוא מתחיל לצאת עם חברה לספסל הלימודים, אולם ההבדלים העדתיים והכלכליים ביניהם יוצרים פער קשה לגישור. אמא שלו חשדנית כלפי המתנחלת האשכנזיה שבאה אליה הביתה, אבא שלו רוצה שיקים משפחה וילמד תורה, אח שלו מכין אמצעי לחימה, חיים רגילים. בעקבות יציאת צה"ל מערים בגדה המערבית וברצועת עזה, יגאל מנסה לארגן כח צבאי שיפגע בפלסטינים ויזכיר להם מי הם אדוני הארץ. אולם כאשר התכנית מתגלה כלא פרקטית, הוא מתחיל לבחוש באפשרות שרק פגיעה ישירה בראש הממשלה תציל את עם ישראל.

בניגוד למה שאולי נדמה מתאור העלילה, ימים נוראים לא מזדהה עם יגאל עמיר, או מנסה להציג אותו כקורבן של הנסיבות. כשם ש"הנפילה" לא מנסה לייצר סימפתיה כלפי אדולף היטלר, גם סרטו של ירון זילברמן רחוק מלנקות את עמיר מאשמה. הוא עדיין הרוצח השפל שכולנו מכירים, רק שהסרט מנסה להסביר מה השפיע עליו לבצע את ההתנקשות. פה קיימת בעיה, מכיוון שימים נוראים מציג כרונולוגיה של הסתה שמתחילה ממפגשי סטודנטים עם רבנים בשטח האוניברסיטה, ומגיעה עד להפגנות ענק בהשתתפות יושב ראש האופוזיציה. זילברמן משרטט היטב את המסלול שעברה החברה הישראלית מביקורת בחוגים מצומצמים, לכדי מתן אישור לרצח, אבל הוא לא מצליח לענות על השאלה למה דווקא יגאל עמיר.

בנסיון להראות עד כמה הוא שונה מסביבתו, עמיר מוצג כטיפוס כריזמטי, חברותי, שקול, נחוש ובעל ראיה לטווח ארוך. זה עדיין לא מספיק בשביל לענות על השאלה. מדי פעם מוצעת האפשרות שמערכת יחסים כזו או אחרת דחפה אותו, אבל זה לא מספיק. הוא נפגש עם רבנים ומנסה לשמוע את דעתם, אבל זה פשוט לא מספיק. לירות בראש הממשלה זה דבר כל כך קיצוני, שהתסריט של זילברמן ורון לשם קטון מלהסבירו. בלי רצון להצדיק, אבל עם רצון להביא את נקודת המבט של הרוצח, יגאל עמיר נותר אניגמה לכל אורך הדרך, כאילו במטרה להתריס כנגד יוצרי הסרט. הוא דווקא יתנהג כפי שמצפים ממנו ודווקא לא יקבל גיבוי מלא כמעט מאף אחד. אז למה דווקא הוא?

יהודה נהרי הלוי עושה עבודה טובה בתפקיד הראשי. למרות שאינו דומה במראהו ליגאל עמיר האמיתי, שפת הגוף שלו וצורת הדיבור עושים פלאשבקים למעט התעוד הקיים שלו מתקופת המשפט. אני לא יודע עד כמה המקור התנהג בחייו הפרטיים כפי שמוצג בסרט, אבל נהרי הלוי בהחלט משכנע כמי שמאמין בעצמו, חרף אזהרות הסביבה. גם אמיתי יעיש בן אוזיליו המגלם את שלמה, אביו של יגאל, ראוי לשבח. הוא מגלם אדם צנוע שבנו חושב שנועד להציל את האומה. שלמה משמש, לעתים בצורה מאולצת, כקול ההגיון שמנסה להניא את בנו מדרך האלימות, אבל כוחו של השחקן בא לידי ביטוי במיוחד ברגעים בהם הוא מבין שכל תחנוניו לא עוזרים. משהו קרה ליגאל, זה כבר לא הילד שלו, זה כבר משהו אחר.

קשה לקרוא לסרט מעודן. יגאל עמיר מוצג כמי שנוכח בגופו, או כצופה, בכל ארוע המוני ובכל ראיון עם רבנים וחברי כנסת, כאילו היה פורסט גאמפ מרושע. השילוב בין חומרי ארכיון לבין שחזור מבוים של הפגנות נגד ראש הממשלה, יוצר רושם כאילו עמיר תמיד היה שם ורק ספג וספג את השנאה והזעם. השיחות על פגיעה ברבין, כמו גם על עליונות היהודי הדתי על פני החילוני והשאיפה לבטל את הדמוקרטיה לטובת כינון מדינת הלכה, הם דברים שהיו קיימים באותה תקופה, אבל הסרט מציג אותם כמשהו שקורה כל הזמן. אני מבין את הצורך להתמקד בהסתה כמובילה לרצח, אבל ככה נפגעת קצת האשליה כאילו מדובר במבט אל לפני יותר מעשרים שנה. אין פוסטרים או שלטים מהתקופה, פרט לאלה שנוגעים לרבין והסכמי אוסלו. אין שיחות על משהו אקטואלי נוסף וכמעט ולא שומעים שום דעה בעד ההסכמים. נכון שנקודת המבט של יגאל עמיר בהכרח תתמקד בסיבות לעצור את ראש הממשלה, אבל הייתי מעריך יותר מאמץ מצד יוצרי הסרט להציג את העולם שקיים מחוץ למהדורות החדשות.

ירון זילברמן נקט בגישה די ישירה לבימוי. הוא מראה את מה שצריך לראות ואז עובר הלאה. לעתים, נשתל רמז די בולט לגבי הרצח. כך למשל, כאשר יגאל עמיר תולה שלטים ברחבי הקמפוס, הוא תמיד מצמיד אותם עם שלוש סיכות שהוצאתן מהמשדך נשמעת כמו שלוש יריות. דוגמה נוספת היא כאשר שלמה שר בבית הכנסת את "עת שערי רצון להיפתח", פיוט שעוסק בעקידת יצחק. הדברים האלה לא גורעים מהסרט, אם כי יש סיכוי שהבמאי חושב שהם יותר מתוחכמים ממה שהם.

לצד המגרעות שלו, לרבות חוסר ההצלחה להסביר במה נבדל יגאל עמיר מכל האנשים שרק דברו ולא עשו, ימים נוראים הוא סרט חשוב. הוא מציג, ללא צנזורה, את ההסתה שקדמה לרצח רבין, מזכיר את מקומו של טבח מערת המכפלה במעגל הדמים, מראה את מי שבזמן יציאת הסרט מכהן כראש ממשלת ישראל, עומד לצד אנשים הקוראים לאלימות במקום לגנותם ואולי הכי חשוב, הסרט מראה ומשמיע את יצחק רבין ולא רק מדבר עליו. נכון שכל קטעי הארכיון המציגים אותו הם חלק מעבודתו כפוליטיקאי, אבל הוא מדבר עם רגש, בכנות ובאמונה בדרך, עם טעויות באנגלית שאף יועץ תקשורת לא ממהר לתקן ועם זעם אמיתי כלפי הבוחרים בדרך האלימות. רבין לא מגנה את הקיצונים משני הצדדים על אוטומט ולא מנסה להישמע כמו הנואם המהוקצע ביותר בעולם. זו תזכורת לקיומו של מנהיג שלמעשה מדבר על עתיד טוב יותר לטובת כולם והיה מוכן לשלם על כך בחייו. בין אם מסכימים עם דרכו של רבין או לא, פשוט טוב להיזכר איך נשמע ראש ממשלה בעל תחושת שליחות, תופעה שלא נראתה באיזורנו מאז נובמבר 1995.

ימים נוראים לא מנהל דיון רציני על הסכמי אוסלו, אבל זה לא הדבר הכי חשוב. התהליך הזה נגדע במהלכו ולעולם לא נדע איך היה נראה העולם לו הושלם כמתוכנן. במקום, הסרט עוסק בהסתה ובתוצאות של התעלמות ממנה. לצערי, הדברים שנאמרו בהפגנות נגד ההסכמים, כבר לא נדירים כמו פעם. מספיק להיכנס לעמוד פייסבוק מכל צד של המפה הפוליטית, או אפילו לדיונים שלא קשורים בכלל לפוליטיקה, אלא לנושאים כמו הטרדות מיניות או התחממות גלובלית. השפה היא אותה שפה שנשמעה בהפגנה בכיכר ציון והיכולת לשפר את השיח ולהרגיע את ההמון המוסת, עדיין לא מנוצלת כראוי. יצחק רבין אמר שהאלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, ואין דוגמה טובה לכך כמו המציאות עצמה.