בשנת 2019, הנהלת פסטיבל קאן החליטה שרגע השיא בארוע הפתיחה, יהיה הקרנת בכורה עולמית לסרט "המתים לא מתים". הבחירה נראתה הגיונית על פניה. סרט בבימוי ג'ים ג'רמוש, אחד מאהובי הפסטיבל, עם צוות שחקנים גדול שימשוך את תשומת לב התקשורת. בהחלט משהו שמתאים לבמה עליה מוצגים מדי שנה סרטיהם של כמה מגדולי הקולנוע העולמי. רק ש"המתים לא מתים" איננו מה שהמארגנים ורוב הצופים בבכורה ציפו לו. הם חשבו שג'רמוש הכין להם סרט פילוסופי, איטי, מהורהר, עם כמה רגעים של הומור מריר וסיפור פשוט ולא מסחרי. מתברר שבמאי האינדי המהולל נצל את המוניטין שלו בכדי לגרום למארגנים לפתוח את הפסטיבל עם סרט זומבים עמוס כוכבים, שלועג לכל התעשיה ולז'אנר עצמו, תוך שהוא מגיע לרמות מטא שטרם נראו בערב הבכורה. הרבה מזה אופייני לקאן, אבל לא החלק של הזומבים, זה ממש לא הסגנון של הפסטיבל. כמובן ששלוש שנים לאחר מכן, זה קרה שוב.
"קאט!" הוא סרט זומבים בבימוי במאי מוערך, במקרה הזה מישל אזנאוויציוס, שפתח את פסטיבל קאן 2022. שוב, התגובות של הקהל היו מעורבות והבמאי עשה מבט של "למה ציפיתם?". ההבדל הוא שבניגוד לג'רמוש, המוכר בסרטים האנטי-ממסדיים שלו, אזנזאוויציוס הוא מעריץ של קולנוע מסחרי. הוא התפרסם בצרפת בזכות קומדיות הריגול מסדרת סוכן חשאי: 117, ובשאר העולם בזכות זוכה האוסקר "הארטיסט" שכולו מחווה לסרטים אלמים. הנסיונות שלו לעשות דרמה התקבלו בביקורות צוננות, אז הוא חזר למה שעבד הכי טוב בשבילו, סרטים שמביאים רעיונות ישנים לקהל חדש.
רק שזה לא בדיוק מה שקורה בקאט. אי אפשר להיכנס לפרטים מעבר למערכה הראשונה בלי ספוילרים, אז אסתפק בלתאר איך הכל מתחיל. צוות צילום צרפתי מנסה לסיים יצירה של סרט זומבים המתרחש ביפן. הבמאי הפרפקציוניסט דורש עוד ועוד מהשחקנים ואף נעשה אלים כלפיהם רגשית ופיזית. מתוך יאוש, הוא משחרר קללה הגורמת לחלק מאנשי הצוות להפוך לזומבים, ומקווה להוציא ככה את התגובות הרצויות מהשחקנים. המאפרת מצטרפת לשחקנים בנסיון לשרוד בזמן שהבמאי מסרב לעצור את המצלמה אפילו לרגע אחד.
סרטו של אזנאוויציוס הוא בעצם רימייק לסרט יפני שמוכר בשם הבינלאומי "One Cut of the Dead", ובעצמו שאב הרבה השראה מהמחזה "רוח רפאים בקופסה". כמו שאני מכיר את האינטרנט, יצוצו בשנים הקרובות עוד הרבה גרסאות של הסיפור הזה ברחבי העולם. אם יצא לכם לראות את הסרט היפני, הגרסה של אזנאוויציוס לא תפתיע אתכם. הוא מכיר ישירות בכך שמדובר ברימייק ושהשתדל להישאר כמה שיותר קרוב למקור. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שאזנאוויציוס עוקב אחר המבנה העלילתי של קודמו, אבל מוסיף את ההודאה בפה מלא שאינו מקורי. זה ושכולם מדברים צרפתית.
אני יכול להבין למה יהיה לאנשים קשה עם קאט. מי שלא ראה את הסרטים המוקדמים של אזנאוויציוס ינסה להבין למה במאי זוכה אוסקר מבזבז את זמנו על בי-מובי מודע לעצמו, כשהוא יכול לעשות דברים הרבה יותר "חשובים". מי שמכיר את הנטיות של הבמאי לסרטי ז'אנר, יתהה למה הסרט משתנה לחלוטין בתום המערכה הראשונה. זה לא בהכרח שינוי לרעה, אבל הוא בהחלט מושך את כל החוויה לכיוון חדש לחלוטין.
אישית, אני אהבתי את שני הצדדים של הסרט, כולל המערכה השלישית בה מתגלה התמונה השלמה. האמצע קצת נמרח ובהחלט היה אפשר לקצץ ממנו סצנה או שתיים בשביל לשמור על קצב, אבל הוא חוצץ בין שני החלקים היותר פרועים של הסרט. לא ראיתי את המקור בבימוי שינאיצ'ירו אואדה, אז אין לי איך להשוות, אבל אזנאוויציוס עשה לדעתי עבודה טובה לאורך רוב הדרך. הסוד הוא בהטעיה, הקהל חושב שהוא רואה דבר אחד, אבל אז מגלה בהדרגה שראה משהו אחר לגמרי. כולנו חלק מבדיחה, רק שבניגוד לבדיחה של ג'ים ג'רמוש, זו צוחקת עם הקהל ולא עליו (להבהרה: אני אוהב את "המתים לא מתים", למרות שאיני מסכים עם העמדה שלו).
מעבר ליכולת של הבמאי לשמור את האמת בסוד עד לרגע הנכון, קאט עובד גם בזכות צוות שחקנים שמתמסר לעבודתו. רומן דוריס נראה כאילו הוא עומד לרצוח בעצמו את השחקנים בתפקיד הבמאי שמנסה להוציא מהם הופעה טובה בכל מחיר. מטילדה לוץ משכנעת בתור שחקנית גרועה שאמנם לא ראויה ליחס המתעלל של הבמאי, אבל בהחלט נמצאת בתחום העיסוק הלא נכון. פיניגן אולדפילד הוא השחקן שלידה שמצליח לשמור על פרצוף רציני גם בסיטואציות אבסורדיות לחלוטין, וברניס ביז'ו, אשתו והמוזה הקבועה של אזנאוויציוס, מגלמת את המאפרת שיודעת קרב מגע ולפעמים נסחפת יותר מדי עם כישורי הלחימה שלה. איש צוות נוסף שתורם להצלחת הגימיק הוא ג'ונתן ריקבורג, צלם הסרט שמבלי להראות את פניו, מגלם בעצם תפקיד כפול, אבל תצטרכו לראות את הסרט בכדי להבין למה הכוונה.
אני מודה שלצד השבחים שיש לי לגביו, קאט עדיין קצת ארוך מדי לטעמי. המערכה הראשונה מבדרת בגריעות המכוונת שלה, בעוד השלישית מוצלחת בזכות המידע שהיא מוסיפה וכי היא כולה אהבה לקולנוע ולהנאה שבבסיסו. המערכה השניה, המגשרת ביניהן, היא ירידה קלה ברמה. עדיין קורים בה דברים חשובים, אבל משהו בריחוק ובציניות שלה לא מתישב עם הפשטות של שאר הסרט. זו תזכורת לכך שאזנאוויציוס נמצא בשיא יכולתו כשהוא לא מנסה לעשות דברים רציניים ונותן לעצמו להשתטות. אנחנו צריכים את האמצע בשביל ששאר הסרט יהיה הגיוני ועם זאת, דווקא האמצע הוא החלק שאין טעם לצפות בו ללא החלקים האחרים. זוהי גם המערכה הארוכה ביותר בקאט, מה שהופך את ההפוגה בין הקטעים היותר חיים לממושכת יתר על המידה.
עדיין, קאט הוא סרט מומלץ לצפיה. רצוי לדעת מראש כמה שפחות על העלילה שלו ולהגיע עם ראש פתוח, כי כל הרעיון כאן הוא לפעול בשונה מהציפיות. מישל אזנאוויציוס מוכיח את עצמו שוב כבמאי של טראש מכוון, שמצליח לשלב רגש אמיתי, כל עוד זה לא החלק העיקרי בסרט. אולי יום אחד ימצא את האיזון הנכון בין קולנוע ריאליסטי לבין מחוות ליצירות של אחרים, אולי לא. העיקר שחזר להנות מהעשיה עצמה, כי בלי זה, כל ההפקה הייתה מתמוטטת לנגד עינינו.
שנה הלכה, שנה באה והפעם בתי הקולנוע אפילו היו פתוחים בלי הפסקה. כמו כל מי שרוצה תשומת לב, גם אני מסכם את השנה החולפת בקולנוע. זו הפעם ה-21 בה מוכרזים הזוכים בפינגווין הזהב. יש סרטים שזכו בטקס הראשון וכבר מסיימים צבא. כרגיל, אין פרס פיזי, אלא אם מבקשים ואז אפשר לסדר משהו בעזרת ספריי צבע. זה הפוסט בו אני נמצא במצב הכי מפרגן שלי, כי כל מה שנכתב פה הוא מתוך הערכה וכבוד ליוצרים שהפכו את 2022 לשנה קולנועית מאוד מגוונת ולא צפויה. טוב, כמעט כל מה שנכתב פה…
הסרט הכי מוערך יתר על המידה
בואו נוציא את זה ישר מהמערכת, כי אחרת תעבירו את שאר הפוסט בתהיה למה הסרט הזה לא מקבל יותר אזכורים. היו כמה מועמדים חזקים לתואר המפוקפק, בהם "הנהגת של מר יוסוקה" המשמים, "האדם הגרוע בעולם" שמצדיק את שמו בצורה הלא נכונה, "אחרי השמש" שמבוים כל כך טוב ואיכשהו עדיין מצליח לפספס, ו"מרסל הקונכיה עם הנעליים" שהוא חמוד, אבל אין בו מספיק בשביל להצדיק סרט באורך מלא. גם "הפייבלמנים" נשקל לרגע, אבל אני כן מחבב חלקים ממנו מספיק בכדי לחשוב שהוא יותר לא אחיד מאשר אוברייטד. עדיין, אף אחד מאלה לא מתקרב בכלל לרמת ההתלהבות שנשפכת מכל כיוון על הסרט שבחרתי. זה סרט שגם מבקרים, גם צופים קז'ואלים וגם כל מיני ארגונים שמחלקים עכשיו פרסים שאינם נקראים על שם עופות ים, מחשיבים לאחד הסרטים הטובים של השנה. אני פשוט לא מבין למה.
זה הכל בכל מקום בבת אחת. כן, הסרט הזה שלדעת חלק לא מבוטל מהאנושות הוא הדבר הטוב ביותר שקרה השנה בעולם הקולנוע, לא ממש עשה לי את זה. תגידו הייפ מוגזם, אבל האמת היא שגם אם לא הייתי שומע עליו לפני הצפיה, כנראה שלא הייתי חושב שהוא יותר מבסדר. כלומר, כמעט חצי מהסרט הוא אפילוג שבו הדמויות מלרלרות בלי הפסקה על משמעות הסרט ומה למדנו מהמולטיוורס ו… משהו עם סלעים. מצאתי את זה מתיש. אחרי חצי ראשון שהיה עמוס לעייפה בקרבות, עד שנעשה כמעט בלתי אפשרי לעקוב באיזו סצנה נמצאים, מגיעה חצי שני שבו התסריט מנסה להפוך כל בדיחה שנאמרה לפני כן לקו עלילה בפני עצמו. רקקוני היה מצחיק בשלוש הפעמים הראשונות, אבל אז מגיע טוויסט ואז עוד אחד ופתאום רקקוני זה משל רציני על החיים ותלות באחרים או משהו כזה, ואז זה קורה עם כל דבר אחר קצת מצחיק בסרט. חצי ראשון מציגים מלא דברים שמעידים על האקראיות של היקומים, ואז חצי שני סוחטים כל פרט עד שלא נותר בו שום דבר מוזר או אניגמטי. נוסיף לזה גם סטריאוטיפ אנטישמי של נסיכה יהודית שלמעשה מתיחסים אליה בשם "אף גדול" ובכלל כיף כאן.
אני תמיד חש צורך להבהיר שמוערך יתר על המידה לא אומר גרוע. יש בהכל בכל מקום בבת אחת גם דברים טובים. כוריאגרפיית הקרבות מרשימה, יש בהחלט המון יצירתיות סביבו ואני תמיד שמח לראות את ג'יימס הונג, גם אם לתפקיד קטן יחסית. זה פשוט לא מצטבר למשהו שבעיני ראוי לכל המחמאות, או אפילו מעניין לאורך זמן.
העיצוב הטוב ביותר
מועמדים:
אלביס
גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
הטרגדיה של מקבת
הטרף
הכל בכל מקום בבת אחת
המרד הגדול (RRR)
ונדל וויילד
לוחמת
ליקריץ פיצה
ספנסר
פשעי העתיד
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
הזוכה הוא הטרף. יוצרי הסרט לקחו הימור כשהחליטו למקם את הפרק הזה בסדרת הטורף בצפון אמריקה של המאה ה-18. מאחר והשתמשו בהזדמנות זו בכדי לעשות צדק לתרבויות הילידיות ולהציג לוחמת קומנצ'י צעירה כדמות ראשית, נדרש דיוק מרבי בפרטים. יועצים היסטוריים ואנתרופולוגים עזרו להבין מה בדיוק לבשו הקומנצ'י באותה תקופה, באלו כלי נשק השתמשו, אלו טקסים קיימו לפני ואחרי ציד ואיך נראה העולם סביבם. גם הדמויות האירופיות עוצבו תוך שמירה על דיוק היסטורי, כאשר המטרה הייתה להציגן כחסרות תחכום או עידון, לעומת הילידים שמקפידים על מראם.
הגורם השלישי הוא הטורף עצמו. מאחר והסרט מתרחש מאות שנים בעבר, החייזר הרצחני נראה כגרסה פחות מתקדמת של אלה שהופיעו בסרטים קודמים. החליפה שלו פחות משוכללת, הציוד והנשק יותר בסיסיים והוא חשוף יותר מטורפים שראינו בעבר, מה שאומר שגם היה צריך להבטיח שהפנים שלו מעבירות את תחושת הצמרמורת הנכונה. הטרף זוכה כאן לא רק בגלל ההשקעה בפרטים, אלא גם כי העיצוב שלו חיוני להתמקדות בילידים האמריקאים כתרבות מבוססת ומורכבת, במקום כפראים כפי שנהוג לרוב בהוליווד.
האפקטים הטובים ביותר
מועמדים:
אהבה בשחקים: מאווריק
אין מצב
באטמן
הטרף
הכל בכל מקום בבת אחת
מרסל הקונכיה עם הנעליים
פשעי העתיד
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
הזוכה הוא אהבה בשחקים: מאווריק. אני לא אוהד גדול של אהבה בשחקים הראשון מ-1986. הסרט החדש נועד לפני הכל למעריצי הסרט הקודם ומנסה לעורר בהם תחושת נוסטלגיה. לא אתווכח עם מי שזה עובד עבורו, אני התלהבתי ממפגש איחוד של שחקני "מטילדה" (גרסת דני דה ויטו) לפני כמה חודשים. נוסטלגיה היא כח חזק, אבל צריך לומר לזכות אהבה בשחקים: מאווריק שהוא לחלוטין נמצא בקדמת הבמה מבחינת אפקטים. ב-1927, ויליאם ולמן רצה לצלם קרב אווירי בין מטוסים עבור הסרט "כנפיים". בהעדר אפשרות אמינה יותר, הוא שכר טייסי פעלולים שידמו את הקרבות ועזר לפתח מצלמות אותן ניתן להרכיב על פנים המטוס בכדי ללכוד את הבעות הפנים שלהם (באופן כללי, למרות הזמן שעבר, "כנפיים" הוא עדיין סרט מאוד מרשים מנקודת מבט טכנית). בנוסף, טריקים של עריכה יצרו רושם שקיימים בסצנה יותר מטוסים מכפי שהיו באמת.
כמעט מאה שנה לאחר מכן, לא הרבה השתנה. השחקנים של מאווריק עברו אימונים מיוחדים בכדי שיוכלו לעלות למטוסי קרב אותם הטיסו טייסים אמיתיים, ומצלמות מאוד דומות לאלה שולמן השתמש בהן, שמשו גם כאן לצילום בתוך המטוס כאשר הוא באוויר. ההבדל הגדול הוא שג'וזף קוסינסקי לא היה צריך לסכן את המטוסים עצמם בכדי לביים קרבות אוויריים. אפקטים ממוחשבים הפכו את הטיסות המאתגרות לאפשריות כאשר מטוסים שוכפלו באופן בו ניתן "להטיס" כל אחד מהם על המסך בצורה יחודית, בעוד דגמים ישנים יותר שוחזרו באמצעות CGI ושולבו בסצנות טיסה באופן בו לא ניתן להבחין בעין בלתי מזוינת בינם לבין מטוסים אמיתיים. אם קוסינסקי היה מביים את הטיסות בסרט כמו שולמן ביים בכנפיים, ספק אם מישהו מהטייסים היה שורד. טכנולוגיה מודרנית מאפשרת לקחת את אותם עקרונות וליישם אותם בצורה בטוחה בהרבה.
הפסקול הטוב ביותר
מועמדים:
אדומה אש
אהבה בשחקים: מאווריק
אחרי השמש
אלביס
הבורגרים של בוב: הסרט
המרד הגדול (RRR)
לברוח
ונדל וויילד
פשעי העתיד
צ'ה צ'ה ממש חלק
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
שליטי המטאל
הזוכה הוא אחרי השמש. זה אומר משהו על פסקול מוזיקלי אם הסצנות היחידות שממש התחברתי אליהן בסרט לא מוזיקלי הן אלה שמכילות שירים. אחרי השמש מתרחש ברובו בסוף שנות התשעים והבמאית שרלוט ולס הקפידה שהמוזיקה בסרט תתאים לתקופה. לפעמים זה בקטנה, שיר שמתנגן ברקע במקום בו הדמויות נמצאות, אבל מתקשר למה שקורה על המסך. כך למשל, "Road Rage" של קטטוניה מתנגן במערכת בארקייד כאשר סופי הצעירה וילד נוסף משחקים במרוץ אופנועים. "Drinking in LA" מתנגן כאשר מנסים להעביר את הזמן בלי תוכניות מוגדרות מראש ו-"Never Ever" של אול סיינטס מייצג סערת רגשות שנשמרת בכח בפנים. לחלק מהשירים הדמויות למעשה מגיבות, כמו לנסיון לגרום לאורחים לרקוד מקרנה יותר משנתיים אחרי שהשיר יצא מכל החורים, מה שמעיד על פער בין ציפיות ומציאות, או סצנת קריוקי בה השיר הנבחר מייצג התפכחות כואבת שמתרחשת במקביל. אולי החלק החזק ביותר הוא השיר שנבחר בסוף הסרט. בלי לפרט, כי זו סצנה שצריך לראות כדי להבין, השילוב בין השיר לתמונה הוא בדיוק התחושה איתה הבמאית רצתה שנסיים את הצפיה וזה אכן אחד הרגעים בהם ממש הרגשתי איזה אגרוף בבטן בזמן הצפיה.
יש לי בעיות עם אחרי השמש. אני חושב שהוא מבזבז זמן על סצנות שלא מקדמות את הסיפור בנסיון לתת תחושה של זמן אמת, כמו גם מנסה להציג קשר רגשי מבלי לבנות אותו בצורה אמינה. עדיין, בכל פעם שמתנגן ברקע שיר, או שהוא מבוצע בידי דמות כלשהי בסרט, קורה קצת קסם. אם ולס הייתה יותר מתמקדת בחיבור בין הרגעים האלה במקום לדרוך במקום, יש סיכוי שאחרי השמש היה מועמד כאן לעוד קטגוריות.
ציון לשבח לקטע מוזיקלי בודד
כמי שצפיה בסרטי אקשן הודיים הפכה לפעילות קאלט במעגל החברתי שלו, המרד הגדול (RRR) לא הרשים אותי במיוחד. אני מניח שעבור מי שלא נחשף בעבר לסגנון כזה, מדובר בחוויה מלהיבה, אבל איפה זה ואיפה סינגהאם? עדיין, עד כמה שהקרבות ב-RRR לא מטורפים כפי שהיו יכולים להיות (והם די מטורפים ביחס למקובל במערב), וסיפורי הברומאנס והאהבה ההטרונורמטיבית שניהם מואצים לצורך יצירת קונפליקט, יש דבר אחד שהוא בהחלט עושה כמו שצריך. בגלל סעיף בחוק ההודי, הפקות מקומיות צריכות להכיל סממנים שקשורים לתרבות ההודית בכדי לקבל תמיכה ממשלתית. מכיוון שזה מה שהקהל אוהב, הסממנים האלה מתבטאים לרוב בכמה קטעים מוזיקליים שגם עוזרים למכור את הפסקול וחלקם הפכו לקאלט בפני עצמם. מהמדגם שיצא לי לראות, יש בדרך כלל את השיר הממש טוב שמציג את הדמות הראשית, שיר אהבה משעמם שתקוע באמצע ושיר לכתוביות הסיום. במקרה של RRR, דווקא השיר הרומנטי הוא הכיפי ביותר, כנראה כי הוא בכלל שיר אהבה להודו. Naatu Naatu (או Naacho Naacho) מופיע בסרט בנסיון להראות עד כמה העוצמה הצבאית ותחושת העליונות של הקולוניאליזם הבריטי אינן עומדות בהשוואה לרוח ההודית החיה. על הדרך, זו גם הזדמנות להרשים את מושא האהבה ולחזק את הברומאנס בין שני גברים שלא יודעים שהם אמורים בכלל להיות אויבים. חוץ מזה, מדובר בשיר ממש קליט עם ריקוד כיפי להפליא.
הקומדיה הטובה ביותר
מועמדים:
אדומה אש
הבורגרים של בוב: הסרט
העיר האבודה
צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
רכבת הקליע
רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
שליטי המטאל
הזוכה הוא צ'יפ ודייל: יחידת הצלה. שמתי לב שבקטגוריות האחרונות, למרות הרצון לפרגן, עדיין הייתי ביקורתי כלפי הסרטים הזוכים. עם צ'יפ ודייל אין חשש שזה יקרה. למרות שלא גדלתי על הסדרה המצוירת עליה הסרט סוג של מתבסס (הייתי בגיל המתאים, אבל היא לא שודרה בארץ), הכרתי הרבה מהרפרנסים והדמויות המבליחות לרגע על המסך. צ'יפ ודייל: יחידת הצלה נוצר כהמשך רוחני ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט", אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, ונראה שבהחלט הבינו מה עבד כל כך טוב כבר אז. הרעיון של דמויות אנימציה החיות בעולם האמיתי תופס הכי טוב כשקיים ערך מוסף. לא סתם חזרה על השטיקים המוכרים וחוסר עקביות לגבי מתי הן חלק מסדרה ומתי יש להן חיים משלהן (אני מסתכל עליך, "ספייס ג'אם"), אלא ממש חיים. צ'יפ ודייל של הסרט הם אותו צמד סנאים שככב בסדרה לפני יותר משלושה עשורים, אבל זה בדיוק מה שהם עשו לפי העלילה, ככבו בסדרה. אחרי שהסדרה בוטלה, הם המשיכו להתקיים, אחד מנסה להחיות את תהילת העבר בעוד השני המשיך הלאה לחיים אפורים ויציבים.
לפני שזה הופך למרסל הקונכיה, צ'יפ ודייל: יחידת הצלה אמנם מתקיים בעולם דומה לשלנו, אבל עדיין מתיחס לדמויות אנימציה כבעלות יחוד. הסרט מסביר למשל איך דמויות שהופיעו פעם באנימציה מסורתית יכולות להיות פתאום בתלת-מימד (הליך רפואי שנועד לשמור על מראה צעיר), או מה קורה איתן אחרי שהתהילה חולפת. אנשי לונלי איילנד שלקחו על עצמם את הפרויקט, קבלו מדיסני חופש לא שגרתי לשלב גם מותגים שאינם של החברה וליצור סרט שהרבה מהתוכן שלו פונה לקהל מבוגר. יש שם קמאו של רנדי מסאות' פארק ומיסטר נטורל, למען השם. אני לא יודע עד כמה הסרט הזה יזדקן טוב, עם בדיחות על אנקני ואלי, התפקידים השונים שסת' רוגן דבב, או השימוש בסוניק המכוער כדמות. מה שבטוח זה שנכון להיום, מדובר בסרט מאוד מצחיק, שלוקח רעיון מוכר ונותן לו טוויסט מודרני בצורה מוצלחת. הכי חשוב, למרות כל מה שקורה על המסך, זה שהסרט עדיין עושה חשק לצפות בסדרה המצוירת הוותיקה. אז מבחינת דיסני, המשימה הושלמה בהצלחה.
הופעת המשנה הטובה ביותר
מועמדים:
סנדרה או – אדומה אש
קטרין באלף – בלפסט
אפרת בן-צור – הנה אנחנו
דניאל בריהל – במערב אין כל חדש
קייט האדסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
אייזיס היינסוורת' – שליטי המטאל
ארון טיילור-ג'ונסון – רכבת הקליע
מוחסן טנבנדה – הגיבור
רות לנדאו – סינמה סבאיא
טימותי ספול – ספנסר
הזוכה היא קייט האדסון על הופעתה ברצח כתוב היטב: תעלומה יוונית. אם הקטגוריה הקודמת הייתה לסרט שעובד הכי טוב בכללותו כקומדיה, קייט האדסון ראויה לשבחים על מה שהיא אולי ההופעה הקומית הלא צפויה הטובה של השנה. האדסון אמנם גלמה תפקידים קומיים לפני כן, אבל זה אף פעם לא נראה כמו הצד החזק שלה. היא נחשבה עוד מתחילת דרכה לשחקנית דרמתית טובה, אבל רק עכשיו, בסרטו של ראיין ג'ונסון, יצאה ממנה הופעה משובחת בז'אנר איתו התקשתה עד כה. האדסון מגלמת את בירדי ג'יי, דוגמנית שהפכה ליזמית אפנה מצליחה שחיבתה למסיבות ואלכוהול, בשילוב עם חוסר המודעות הפוליטית שלה, יוצרים שורה של אסונות יחסי ציבור. זו הייתה יכולה להיות דמות ממש מעצבנת, אבל כמו שאר הדמויות בסרט, היא מתחילה דוחה ומגלה עם הזמן עוד ועוד שכבות של אנושיות. כמו לקלף בצל, אם כי רצוי שלא יהיה עשוי מזכוכית כי מסוכן לקלף כאלה עם הידיים. בירדי ג'יי היא ברומטר לכמה העלילה נעשית סבוכה. בסרט בלשי שגם ככה לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, התגובות של בירדי הן דרך מצוינת להפיג מתח מצד אחד, ולהגביר אותו מצד שני. יש בה משהו מתנשא ומרוחק, עד שהיא נפתחת ואז היא האדם הכי חברותי בעולם. במציאות, אנשים כאלה נוטים להיות בלתי נסבלים. תחת הבימוי של ג'ונסון, קייט האדסון הצליחה להפוך את בירדי ג'יי למישהי שאפשר למעשה לרחם עליה, גם אם רוב הזמן לא נראה שהיא זקוקה, או ראויה, לרחמים.
ההופעה הראשית הטובה ביותר
מועמדים:
שי אביבי – הנה אנחנו
נועם אימבר – הנה אנחנו
אוסטין באטלר – אלביס
דקוטה ג'ונסון – צ'ה צ'ה ממש חלק
דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת
מישל ויליאמס – הפייבלמנים
אלנה חיים – ליקריץ פיצה
ויגו מורטנסן – פשעי העתיד
קרי מאליגן – מילה שלה
פרנסס מקדורמנד – הטרגדיה של מקבת
דריל מקורמק – אף פעם לא מאוחר
מיטל נר – תל אביב
קריסטן סטיוארט – ספנסר
דניאל קלויה – אין מצב
אמה תומפסון – אף פעם לא מאוחר
הזוכה היא דקוטה ג'ונסון על הופעתה בצ'ה צ'ה ממש חלק. וואו, אם אי פעם הייתה מישהי שלקחה על ההתחלה פניה לא נכונה והייתה צריכה למצוא לבד את הדרך חזרה למסלול הנכון. בניגוד לקייט האדסון, דקוטה ג'ונסון לא הוכרה מראשית הקריירה שלה כשחקנית מבטיחה עם איכויות שיחזיקו אותה לאורך שנים. היא דשדשה לתקופה מסוימת בתפקידים קטנים נשכחים, עד שלוהקה לסדרת 50 גוונים של אפור, שעד היום רודפת אותה. כמה שטוב לפרוץ לתודעה, אולי עדיף לא לעשות זאת בסדרת סרטים שמביאה לה שתי זכיות ושתי מועמדויות נוספות לראזי. למרות שנולדה למשפחה של שחקנים מפורסמים, עם קשרים בתעשיה ועם מראה מהסוג שמפיקים מגדירים כעובר מסך, ג'ונסון עשתה טעות אחר טעות בעשור הראשון של הקריירה שלה. המצב השתפר בשנים האחרונות עם הופעות בסרטים עצמאיים מוערכים כמו "סאספיריה", "חיים אחרים" ו"הבת האפלה", כאשר השיא כרגע במסע להצלת המוניטין הוא בהופעה מצוינת בצ'ה צ'ה ממש חלק.
ג'ונסון מגלמת כאן אישה בשנות השלושים לחייה שחוסר תכנון לעתיד, הביאה אותה להפוך לאם חד-הורית בגיל צעיר. הבת שלה, שנמצאת על הקשת האוטיסטית, כבר מתבגרת, אבל עדיין זקוקה לתשומת לב של ילדה, מה שמפעיל על אמה את הלחץ לעשות בחירות נכונות יותר בעתיד. כעת היא מאורסת לעורך דין מצליח, אבל מפלרטטת עם גבר צעיר ממנה, שמזכיר לה את ההזדמנויות שפספסה. אולי הנסיון האישי בתעשיה נתן לה השראה, אבל דקוטה ג'ונסון מצליחה לגלם בצורה משכנעת את הדילמה הקיומית של גיל שלושים פלוס. עוד מרגישים צעירים ורוצים לחוות דברים חדשים, אבל מאוחר מדי לזרוק הכל ולהתחיל מחדש, במיוחד אם יש ילדה שצריך לדאוג לה. הדמות של ג'ונסון נראית מאוד ישירה עד לנקודה בה היא מבינה שדברים יכולים להסתבך ואז היא מנסה לתפוס שוב את המושכות ולמנוע מטעויות העבר לחזור. הרגישות בה היא נגשת לתפקיד מעניקה לקהל זמן לשקול את הפרטים ולהבין כמה עניינים מתרחשים מתחת לפני השטח. זו דמות שנראית עצובה ויש עליה שמועות לא מחמיאות, אבל בעצם עוברת תהליך של השלמה והבנה שיש לה עכשיו הזדמנות שניה לחיים נורמלים, אם רק תצליח לא לדפוק את זה.
התסריט הטוב ביותר
מועמדים:
אסגאר פרהאדי – הגיבור
דנה אידיסיס – הנה אנחנו
ויל טרייסי, סת' רייס – התפריט
רבקה לנקיביץ – מילה שלה
קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק
מייק מילס – קדימה קדימה
ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
די.בי. וייס – שליטי המטאל
הזוכה היא דנה אידיסיס על כתיבת הנה אנחנו. דרמות משפחתיות יש בשפע, במיוחד בקולנוע הישראלי. אולי זה המחסור בתקציב ליצור משהו גדול מהחיים, או יותר סביר, הגישה המקובעת של בתי הספר לקולנוע בארץ, אבל תסריטאים ישראלים בדרך כלל חיים את הקלישאה של "תכתבו על מה שאתם מכירים". ברוב המקרים, אני נגד הגישה הזו, כי היא מאוד מגבילה את הנושאים עליהם אפשר לכתוב, אבל דנה אידיסיס היא יוצאת דופן. הקשר של אידיסיס עם אחיה, הנמצא על הספקטרום, הביא אותה ליצור סדרה מצליחה בשם זה, בנוסף לסרט תעודי שביימה עוד לפני כן אודות אחיה וההכנות לבר המצוה שלו. הנה אנחנו הוא פורמט נוסף בו אידיסיס יכולה להביא לעיני הקהל את חיי היום יום של מבוגר צעיר הזקוק להשגחה צמודה על מנת לנהל שגרה תקינה. הסרט, שאורכו 94 דקות, מציג מסע של אב ובנו ברחבי הארץ, בנסיון נואש של האב לא למסור את בנו לאחריות כפר מיוחד. לשתי הדמויות קשה לשחרר, אולם בעוד הבן עושה זאת כי שבירת שגרה היא דבר שהוא לא ערוך להתמודד איתו, האב נאבק נגד הסיכויים מתוך פחד שהוויתור יוביל לאסון. האם הוא פוחד יותר על הבן או על עצמו, זו שאלה למי שרואה את הסרט. אידיסיס תרגמה לתסריט לא רק את דמות המבוגר האוטיסט שהסביבה מתקשה להכיל בגלל בורות וחוסר נעימות, אלא גם את הפנים השונות של המשפחה האוהבת שלא יכולה לסמוך במאה אחוז על מישהו אחר עם האדם הכל כך יקר לה. אני לא יודע כמה מהפרטים בסרט מבוססים על החיים האמיתיים של משפחת אידיסיס וכמה הומצאו לשם הדרמה, אבל מה שברור זה שבמקרים מסוימים, לכתוב על מה שמכירים זו בכל זאת הגישה הנכונה.
הבימוי הטוב ביותר
מועמדים:
דומי שי – אדומה אש
קוגונאדה – אחרי יאנג
קנת' בראנה – בלפסט
גיירמו דל טורו, מארק גוסטפסון – גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
אסגאר פרהאדי – הגיבור
ג'ואל כהן – הטרגדיה של מקבת
ניר ברגמן – הנה אנחנו
מריה שרדר – מילה שלה
אורית פוקס רותם – סינמה סבאיא
קופר ראיף – צ'ה צ'ה ממש חלק
עקיבא שפר – צ'יפ ודייל: יחידת הצלה
ראיין ג'ונסון – רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
הזוכים הם גיירמו דל טורו ומארק גוסטפסון על גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו. העובדה שאהבתי את גרסת הסטופ-מושן הזו של פינוקיו מספיק בשביל להעניק לבמאים שלה את התואר, היא סגירת מעגל לא מכוונת עבורי. דל טורו תמיד נמשך לביזארי ולמוקצה, רק בגרסה הרבה פחות נוחה לעיכול מזו של טים ברטון. הדמיון שלו הפך אותו לבמאי אימה מאוד יעיל ובמאי מאוד מתסכל בז'אנרים אחרים. זו למען האמת הפעם הראשונה מאז "הלבוי" בה נהנתי מסרט שדל טורו חתום עליו, למרות שתמיד הייתה לי הערכה כלפי הסגנון החזותי שלו. זו לא סגירת המעגל, אגב.
המעגל המדובר התחיל כשהייתי ילד קטן. לא זוכר באיזה גיל, ראיתי את סרט האנימציה "הרפתקאות מארק טוויין". מעולם לא סיימתי את הצפיה בסרט, עזבתי בבהלה באמצע ועד היום אני זוכר את הסצנה המפחידה עם דמותו של המוות והקול הלוחש שלו. הייתי צריך לנחש שיש קשר כשפינוקיו הכיל פתאום דמות לוחשת ששולטת בעולם המתים. הרמזים היו שם, רק שהפעם, בין העיצוב המהפנט ועבודת הדיבוב של טילדה סווינטון, פספסתי את העובדה ששתי הגרסאות של המוות נוצרו בידי מארק גוסטפסון. יכול להיות שזה תלוי עם מי הוא עובד. אולי ויל וינטון, הבמאי של מארק טוויין, הנחה את גוסטפסון להכין את הבובות מהחומר ממנו עשויים סיוטים, בעוד דל טורו רצה שיהיה בהן חום. מה שלא יהיה, המפגש בין שני במאים שלאחד מהם סתם לא התחברתי בעבר, בעוד השני גרם לי צלקות נפשיות לכל החיים, איכשהו הוביל לסרט מרהיב לעין וצובת ללב. דל טורו סוף סוף הצליח להוציא מהשחקנים שלו רגשות מורכבים, וגוסטפסון סוף סוף הצליח לעצב ולהניע את הדמויות בצורה סינמטית. לפעמים פשוט צריך את השותף הנכון.
סרט השנה
מועמדים:
אדומה אש
גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו
הגיבור
הנה אנחנו
צ'ה צ'ה ממש חלק
יצאה פה קבוצה של סרטים שיש ביניהם כל מיני קשרים. ארבעה מהם עוסקים בקשר בין הורים וילדים, בשניים מהם הילדים נמצאים על הספקטרום האוטיסטי, בעוד השניים האחרים הם סרטי אנימציה בהם הילדים אינם לחלוטין בני אדם. שלושה מהסרטים הופצו בשרותי סטרימינג במקביל להפצה קולנועית. שניים מחמשת המועמדים אינם דוברי אנגלית. למעשה, עלילת כל אחד מהמועמדים מתרחשת במדינה אחרת – קנדה, איטליה, איראן, ישראל, ארצות הברית. שניים מהסרטים היו בתוכניה הרשמית של פסטיבל קאן, בשנים נפרדות, אולם רק אחד מהם למעשה הוקרן מול קהל, בעוד האחר אבד את ההזדמנות בשל מגפת הקורונה. שניים מהסרטים הם סרטי ביכורים של במאים שזכו קודם להוקרה בזכות סרטים קצרים. ויש עוד נתון סטטיסטי מעניין…
הזוכה הוא צ'ה צ'ה ממש חלק. זו הפעם הראשונה ב-21 שנות פינגווין הזהב בה פרסי הסרט, הבימוי והתסריט מתחלקים בין שלושה סרטים שונים. זה לא מוריד במאום מאיכותו של צ'ה צ'ה ממש חלק, או מיכולותיו של קופר ראיף כבמאי ותסריטאי. התחרות הייתה באמת צמודה וסרטו של ראיף נצח לבסוף על סמך תחושת בטן. אלה לא רק האיכויות הטכניות של הסרט, או הכתיבה שלו שעושים אותו טוב במיוחד, זה גם הלב. ראיף יצר סרט על דמויות שלמרות הפגמים שלהן, מצליחות לא לאבד את הראש (עד כאן לדימויים אנטומיים). בביקורת שכתבתי בזמנו, הגדרתי את צ'ה צ'ה ממש חלק בתור סרט על גבריות בריאה, כזה שמציג דמות רגישה ומתחשבת מבלי שהדבר יגרע מההגדרה שלה כגבר בעיני החברה. הסרט מציג את התחושה הכה מוכרת שלא משנה מה עושים, תמיד חסר משהו. בין אם זה בוגר אוניברסיטה שפתאום צריך לבנות לעצמו חיים כמבוגר, או אמא בשנות השלושים לחייה שיכולה להרגיש צעירה רק דרך אחרים. יש בסרט הזה הרבה טוב לב, אולם הוא אינו נופל לנאיביות. המסע שעוברות הדמויות הוא מסע של הבנה שלכל דבר יש את המקום והזמן שלו. גם אם ממש בא לעשות את זה כבר עכשיו, צריך להעריך את מה שיש לפני שמחליטים לעזוב. בסופו של דבר, זה הסרט שהכי התחברתי אליו השנה, כאדם, כגבר, כמבקר, כהורה, כצופה. הוא קולע בכל כך הרבה רבדים ולא מחפף באף אחד מהם.
ראיתי לא מזמן סרטון שבו מומחה לזיהוי פלילי עונה לשאלות גולשים על תחום העבודה שלו. אני אוהב סרטונים כאלה, כי תמיד אפשר ללמוד מהם דברים שמנוגדים לחלוטין לתפיסה הנפוצה אודות נושא מסוים, כמו גם לראות מישהו משתף בהתלהבות את האהבה שלו למקצוע. במהלך הצפיה, חשבתי כמה זה בטח מדהים למצוא רמזים בזירת פשע ולחבר נקודות עד שמגיעים לפתרון הסביר ביותר. בטח יש בזה תחושה של קתרזיס לרגע, לפחות עד האתגר הבא. מצד שני, זה בטח נורא מתסכל להשקיע שעות אינספור בנסיון למצוא רמז משמעותי שיכול לפתור תעלומה, אבל מסרב להופיע. אולי העבריין היה מחושב מספיק בכדי להעלים ראיות, או שעובד נקיון העיף בטעות את הפיסה החסרה. תוסיפו לזה את העובדה שהצלחת החקירה היא ההבדל בין העמדת מישהו לדין, לבין עבריין הממשיך להסתובב חופשי, ומתברר שצריך אופי מיוחד בכדי לעסוק בפענוח פשעים.
אם יש דמות בדיונית אחת שממש הייתי שמח לראות מדברת בסרטון שכזה, זה בנואה בלאנק. הוא אמנם בלש ולא מומחה לזיהוי פלילי, אבל הוא מאוד אוהב לדבר ולשתף כיצד העבודה שלו מתנהלת. נראה גם שדניאל קרייג נהנה לגלם את התפקיד ולזייף מבטא דרומי כבד במיוחד, אז באמת הייתי שמח שישימו אותו מול המצלמה של אחד מאותם ערוצי יוטיוב שמפיקים דברים כאלה ושפשוט יסביר על רזי המקצוע במשך עשרים דקות.
"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" הוא כנראה הכי קרוב שנגיע לזה, לפחות עד שמישהו במחלקת השיווק יבין את הפוטנציאל שבשאלות ותשובות עם דמויות מסרטים (הכי קרוב שראיתי זה רחוב סומסום וכולם יודעים שהם פשוט משחקים שם את עצמם). בסרט החדש, השני בסדרה, בנואה בלאנק מוזמן לסוף שבוע על אי פרטי ביוון, במהלכו ישחקו הנוכחים בתעלומת רצח. המארח הוא מיילס ברון, יזם ביליונר עם שאיפות גדולות ונטיה לזרוק שמות יותר מהר מג'ו רוגן. שאר האורחים הם מושלת הרצה לסנאט, מדען גאון, יזמית אפנה חובבת מסיבות ונטולת טאקט, משפיען בטוויץ' עם צורך מתמיד לדבר על זכויות הגבר, ואנדי ברנד, שותפתו העסקית לשעבר של מיילס, שאף אחד לא באמת חשב שתגיע.
הכל טוב ויפה ומאוד יקר, אבל יש פרט אחד שלא מסתדר. בנואה בלאנק לא אמור להיות שם. מיילס הזמין את החבורה הקבועה שלו, אליה הוא מתייחס בתור "המשבשים". כל אחד מהם קבל הזמנה אישית בזמן ששאר העולם תקוע עם מגבלות הקורונה, אבל מיילס לא שלח הזמנה לבלאנק. בשלב הזה, מה שאמור להיות סוף שבוע של כיף ומשחקים, הופך לתעלומה. מי הזמין את הבלש המהולל, ומה זה אומר לגבי הרצח המזויף שמיילס ארגן לעצמו בתור חידה?
תעלומה יוונית הוא סרט המשך ל"רצח כתוב היטב" מ-2019, אולם אין קשר עלילתי ביניהם. החוט המחבר היחיד הוא בנואה בלאנק הנקרא לפתור תעלומה, בדומה לשרלוק הולמס המוזמן לפענח בכל פעם מקרה אחר בעזרת יכולת הסקת מסקנות שאחרים אינם מסוגלים לה. לבלאנק אף יש בסרט מוניטין של הבלש הגדול בעולם, בדומה להולמס ולהרקול פוארו, המהווים השראה ברורה לסיפור. עם זאת, נראה שהוא הושפע גם ממקור פחות צפוי – קולומבו. כמו הבלש הטלוויזיוני שגלם פיטר פאלק, גם בנואה בלאנק מעמיד פנים של אדם חסר תחכום על מנת לגרום לחשודים לתחושת בטחון מופרזת העשויה להביא למפלתם. בנוסף, ראיין ג'ונסון פחות מתעסק בגילוי זהות האשם ויותר באופן בו פרטים מתחברים לכדי תמונה. גם כאן וגם בסרט הראשון, התעלומה עצמה קלה יחסית לפתרון. ג'ונסון אפילו מאתגר את הצופים למצוא בעצמם את הרמזים ולהגיע למסקנה הנכונה בטרם תחשף. מה שיותר חשוב לו זה הגורם לפשע וההבדל בין האופן בו אנשים מציגים את עצמם, לבין מי שהם באמת. גם פה בנואה נתלה בדמות אחת פרט לעצמו אותה הוא מסמן כאמינה ונעזר בה לחקירה וגם פה, הפתרון לא יפתיע אתכם במידה וההסבר יהיה מספיק משכנע.
מסיבה זו, תעלומה יוונית הוא סרט מרתק ומבדר כמעט לכל אורכו. החלק היחיד שאינו מוצלח בעיני הן עשר הדקות האחרונות, בהן בנואה אינו מעורב בעניינים כמו בשאר הסרט. הרעיון מאחורי החלק הזה ברור, אבל נראה כאילו הוא שייך לסרט אחר ולא לתעלומת הבילוש אותה ליווינו עד כה.
פרט לדניאל קרייג, צוות השחקנים הגדול כולל את אדוארד נורטון, קתרין האן, לזלי אודום ג'וניור, דייב באוטיסטה, ג'אנל מונה, מדלין קליין וג'סיקה הנוויק. זאת לצד מספר הופעות אורח שחבל להרוס את ההפתעה על ידי גילויין מראש. כולם עושים עבודה טובה, אולם מי שהכי בולטת לטובה היא קייט האדסון המגלמת את אייקון האפנה ואסון יחסי הציבור בירדי ג'יי. האדסון העבירה את שני העשורים האחרונים בין תפקידים דרמתיים וקומיים, אולם זו הפעם הראשונה בה היא באמת מצחיקה. מן הסתם, השורות שנכתבו עבורה תורמות לכך, אבל הדמות של בירדי ג'יי מוציאה מהאדסון את התזמון הקומי שהיה חסר לה עד כה. זה עוזר שהיא לרוב חולקת מסך עם ג'סיקה הנוויק המגלמת את העוזרת האישית שלה, מה שמספק לבירדי ג'יי דמות רצינית שאפשר להקפיץ איתה בדיחות. עדיין, היא מצליחה להיות הדבר המשעשע ביותר בסרט שגם ככה מכיל הרבה הומור.
בניגוד לסרט הראשון, בו נראה שבנואה הולך ומגלה כיצד אנשים המדגישים כמה הם טובים כלפי חוץ הם בעצם רעים מבפנים, פה המגמה הפוכה. הבלש יוצא מנקודת הנחה שלכולם יש נשמה אפלה ושהתרומה שלהם לחברה היא הונאה, אבל הסרט מספק להם מספיק זמן בשביל להראות צדדים נוספים. הם לא צדיקים בשום צורה, אבל כולם מתמודדים עם ההשלכות של העמדת פנים בעיני הציבור, גם במחיר השקט הנפשי שלהם. הדבר יוצר מתח תמידי בחבורה, מה שמספק חומר בערה יציב לכך שכל אחד מהם יכול להיות אשם. בנואה מביע במהלך הסרט את סלידתו מהמשחק "הרמז" ואפשר להבין מדוע. המשחק בנוי סביב שלוש שאלות: מי הרוצח, מה כלי הנשק והיכן הרצח בוצע. הוא לא כולל חיפוש אחר מניע. בנואה בלאנק אוהב לחשוב מחוץ לקופסה, לחפש תחכום ולראות מעבר לפסדה וזה מה שמרתק בסרט בו זו פחות שאלה של מי עשה את זה ויותר למה.
ראיין ג'ונסון תמיד נמשך למשחקי בילוש. סרטו הראשון, "בריק", הוא נאו-נואר העוסק בתעלומת רצח בבית ספר תיכון. גם "הנוכלים בלום" ו"לופר", שאינם מז'אנר המסתורין, מכילים אלמנטים של תעלומה שעל הדמויות לפתור. סדרת רצח כתוב היטב, המכילה כרגע רק שני סרטים, אבל יכולה בקלות לספק חומר לעוד המשכים, היא כמו התגשמות חלום עבור הבמאי. בזמן שקנת' בראנה מביא למסך את הרקול פוארו על רקע תגובות מעורבות וממים מביכים, ג'ונסון יצר בלש משל עצמו, ששואל מאפיינים מדמויות טלוויזיוניות לא פחות משהוא שואל מכתבי דויל וכריסטי. מעל כל זה, התחושה שדניאל קרייג נמצא במיטבו כשהוא לא צריך לקחת את עצמו ברצינות מוגזמת (ע"ע תפקידו הטוב ביותר ב"לוגאן לאקי"), מאפשרת לתרגם תסריט עמוס למשהו שאפשר פשוט לשבת מולו לשעתיים וקצת ופשוט להנות. אולי בלי עשר הדקות האחרונות, אבל עד שם הכל טוב.
כשהייתי ילד, המשפחה שלי לא נסעה להרבה חופשות. היה איזה ביקור באילת בגיל שכבר אין לי זכרונות ממנו, אבל היינו יותר בקטע של יום בקיבוץ, או טיול לשמורת טבע. העיקר לחזור הביתה לפני שעת השינה. רגע יוצא דופן שזכור לי הוא סופשבוע עם ההורים בטבריה. אני חושב שעברנו ליד הכנרת בשלב מסוים, אבל שני הדברים שאני זוכר בברור הם פרק של "חשיפה לצפון" ששודר בטלוויזיה במלון, ואת הביקור הראשון שלי בארקייד. לקח לי פחות מעשר דקות לבזבז את כל המטבעות שהיו לי בנסיון לגרום לבלנקה לחמוק מהרגליים הנמתחות של דהלסים, אבל זה הזכרון הכי משמעותי שיש לי מאותה חופשה. ילדים, בניגוד למה שהרבה הורים היו מעדיפים שיקרה, חווים את הנופש בצורה שונה לחלוטין ממבוגרים.
קשה לתכנן חופשה משפחתית, במיוחד אם היא מתקיימת בסביבה לא מוכרת ואין שום דרך לדעת מראש מה הילדים יחשבו. "אחרי השמש" מתרחש במהלך חופשה שכזו, אולם השאלות שמעסיקות אותו הן פחות איך לחתוך בתור בחדר האוכל, ויותר מה הורה בוחר להסתיר מבתו בתקוה שלא יהיו לה שאלות בנושא.
קאלום בן 30, אבל כבר יש לו ילדה בת 11 בשם סופי. השניים מבלים קיץ בסוף שנות התשעים באתר נופש בטורקיה, למרות שרוב הנופשים והעובדים בו מגיעים מהאיים הבריטיים. רשמית, זה טיול מודרך, אבל קאלום וסופי די עושים מה שבא להם לפי לוח זמנים גמיש במיוחד. השניים נהנים להעביר את הזמן בין הבריכה, חוף הים, ארוחות ערב עם צוות הוי ובידור ומשחקים שונים. קאלום גם מוצא זמן לתרגל טאי-צ'י בזמן שסופי מתעדת את החופשה בעזרת מצלמת הווידאו הביתית שלה. היא חווה מדי פעם רגעים ראשונים של גיל ההתבגרות והתחושות הלא מוכרות שהוא מביא איתו, אבל רוב הזמן פשוט נהנית מהימים האחרונים לפני החזרה לבית הספר.
לא נאמר הרבה לגבי קאלום עצמו. יש מעליו עננה מאוד כבדה, אבל הסרט לא מסביר בצורה מפורשת מה גרם לה להיווצר ומה בעצם התרחש בעשרים ומשהו השנים שעברו מאז אותו קיץ. מדי פעם, יש סצנה המציגה מעין רייב במועדון שבו נמצאים גם קאלום וגם סופי ומייצג בעצם את התת-מודע של הבת שנזכרת בחופשה עם אביה. משהו בברור קרה, גם לפני הקיץ בו רוב הסרט מתרחש, וגם אחריו, אולם לא תמצאו תשובה חד-משמעית מה זה היה.
השם של הסרט הוא משחק מילים. "אפטרסאן" הוא סוג של קרם הגנה שניתן למרוח על העור לאחר שכבר נחשף לשמש, דבר ששתי הדמויות הראשיות עושות מדי פעם ומייצג פעילות שאותה סופי, עם כל העצמאות שלה, לא יכולה לעשות בלי עזרה מאביה. זו גם דרך לחשוב על מה שקורה מחוץ למסך, אחרי אותה תקופה מופלאה בשמש, כשסופי חזרה לקרירות של בריטניה. מה היה שם? כאמור, הסרט משאיר בכוונה מקום להשערות.
זו גם בעיה שהייתה לי עם אחרי השמש. לא הבעיה הגדולה, אליה אגיע עוד מעט, אבל משהו שבכל זאת הציק לי. שרלוט ולס, שזהו סרטה הראשון באורך מלא, היא כנראה גאון. הבימוי שלה מלא ברעיונות משובחים ומקוריים להעברת האווירה, העמדת השחקנים ומעברי זמן חלקים להפליא. היא משתמשת לעתים בהשתקפויות בכדי להזכיר שקאלום אינו לחלוטין נוכח בגלל מה שעובר עליו, ומצליחה למצוא דרך מקורית לצלם כל סצנה בלי לחזור על טריקים, אלא אם הם משרתים את הסיפור. רק שהסיפור עצמו הוא הצד החלש בסרט. למרות שיש הרבה מה לדבר על אחרי השמש בתום הצפיה, ההתעקשות להתמקד 99% מהזמן בחופשה עצמה, מביאה לתחושה של מריחה וחזרתיות מיותרת. יש גבול כמה פעמים אפשר להראות את סופי ליד הברכה, או את קאלום עומד במרפסת של החדר, לפני שנוצרת תחושה של מילוי זמן בכח. ולס בהחלט מכילה בתוכה פוטנציאל להיות במאית מדהימה, אבל כתסריטאית, היא לא מסוגלת למלא סרט באורך מלא עם תוכן שיצדיק את אורכו. אחרי השמש מכיל כל כך הרבה מילוי מיותר, שנדמה שרק ישתפר אם יערכו אותו מחדש כסרט קצר.
על זה אפשר לומר על טעם וריח. בסדר, יש מי שאוהבים את הסרטים שלהם מלאי פרטים ודיבורים מונוטוניים ועם מינימום דרמות והפתעות. מה שאני לא יכול לוותר עליו זה עניין מאוד בסיסי שעליו כל הסרט נשען. סופי אוהבת את אבא שלה. גם כשהוא מרוחק, היא רוצה בקרבתו, והוא בהחלט מעוניין שיהיה לה טוב. הבעיה היא שמנקודת המבט שלי כהורה לילדה, קאלום נראה לי כמו חרא של אבא. כן, הוא לוקח את סופי לנופש בחו"ל ואומר לה שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר, אבל לא נראה שהוא באמת רוצה לדעת מה קורה איתה. מילא שהוא מתחמק מלדבר על עצמו, בברור יש הרבה נקודות כואבות שהוא לא מעוניין להתעסק בהן, אבל האדישות בה הוא פשוט מתעלם ממה שסופי באמת רוצה או צריכה, היא עניין מטריד בפני עצמו. יותר מפעם אחת, הוא מאפשר לה להסתובב לבד עם אנשים זרים מבוגרים ממנה ואפילו לא חושב לבדוק מדי פעם שהכל בסדר. הוא מאלץ אותה להשתתף בפעילויות שהיא לא רוצה ואז נמנע מדברים שהיא מנסה ליזום. החלק המרגיז הוא שאין לזה השלכות. סופי ילדה חכמה ואחראית עם בטחון, אבל קשה לי לקנות את המטען הרגשי שהסרט מייחס לה כשהרגש הזה לא מוצג בזמן אמת. יש מדי פעם קווץ' ללב, אבל הוא היה יכול באותה מידה להתבסס על יקום נפרד מזה שנמצא רוב הזמן על המסך, כי החופשה עם קאלום נראית כמו סתם אחר צהריים בעיר ולא כארוע מכונן. אולי זו הכוונה, להראות כמה אנחנו לא מעריכים את הדברים היקרים לנו בזמן אמת, אבל זה לנסות לצייר מטרה סביב חץ שכבר נזרק. אין באינטראקציה בין קאלום וסופי שום דבר שמצביע על כך שהם יותר מבסדר זה עם זו, אז למה שיהיה לי אכפת ממה שקורה כשהם בנפרד?
יש לאחרי השמש רגעים טובים ואני מצפה לראות מה שרלוט ולס תביים בהמשך. עם זאת, הסרט לא מצדיק את השעה וחצי שהוא אורך. היה מקום ליותר רגש, יותר חיכוכים, יותר אנושיות במהלך החופשה עצמה. סופי מתנהלת כמו רובוט שממלא משימות וקאלום מתנהג כאילו זו לא הבת שלו, אלא סתם ילדה שהוא מכיר וההורים האמיתיים שלה יגיעו בכל רגע לאסוף אותה. בקלות היה אפשר לתקן את התסריט בכך שסופי הייתה מתנהגת בהתאם לגילה. ילדים בני 11 הם לא מאסטרים של זן. גם לילדים הכי טובים יש רגעים של חוסר שביעות רצון ומרדנות. זה טבעי ובריא להתנהג ככה, אפילו בחופשה בריזורט הכי בריטי בטורקיה. אם הנסיבות מאלצות את סופי להיות המבוגר האחראי, שאותן נסיבות יוצגו בפנינו ולא רק כנסיון להסביר את ההתנהגות הלא אמינה שלה. סרטים רבים, מ"קרמר נגד קרמר" ועד "קדימה, קדימה", הראו כיצד חוסר שלמות בונה את הרגש הכי חזק בין דמות הורה וילד. אחרי השמש מפספס את האלמנט הזה ומצפה שנהיה שותפים למסע רגשי כמעט נטול רגש.
היתרון הגדול ביצירות שזכויות היוצרים עליהן פגו, הוא שניתן לעבד אותן בצורות שונות מבלי לשלם על כך או להסתכן בתביעה מצד בעל הזכויות. החסרון הגדול הוא שכל אחד יכול לעשות זאת, לא פעם במקביל למישהו אחר. יש לך הזדמנות להפיק סוף סוף את המחזמר שרצית על זהבה ושלושת הזומבים, אבל רגע לפני שסיימת לכתוב את התסריט, יוצאת גרסה של האגדה כאופרת חלל עם אפקטים פורצי דרך שכולם מדברים עליה. עד שהגרסה שלך יוצאת, הצופים ישוו אותה לעיבוד אחר, הרבה יותר מפורסם.
סביר להניח שנתקלתם בגרסה המצוירת של דיסני (בימים שוולט עוד היה אחראי בעצמו על ההפקה) לסיפור פינוקיו. זה היה העיבוד הקולנועי המשמעותי הראשון לספרו של קרלו קולודי על ילד העץ המפורסם ואולי גם המוכר ביותר. גם מי שלא ראה את הסרט במלואו, ודאי מזהה את דמותו של פינוקיו עם שיער שחור, אודם בלחיים וכובע צהוב, שלא לדבר על השיר שהמנגינה שלו מופיעה בתחילת כל הפקה של דיסני מאז. אם גדלתם בישראל, סיכוי סביר שיש לכם גם הכרות עם אחת משתי סדרות אנימה שהופקו במהלך שנות השבעים ושודרו בארץ בזמנים שונים. לכל הפחות, המוח שלכם יודע להשלים אוטומטית את השורה "בוקר טוב עולם…".
בשנים האחרונות, יצאו שלושה עיבודים קולנועיים להרפתקאותיו של פינוקיו, כל אחד מאוד שונה מהאחרים. ב-2019, יצא סרט איטלקי עם רוברטו בניני (הפעם בתפקיד ג'פטו, תודה לאל), שזכה להצלחה מסחרית, קטף שבחים ואף היה מועמד לשני פרסי אוסקר. לפני מספר חודשים, דיסני הוציאו את רימייק הלייב אקשן המיותר השנתי שלהם עם עיבוד כל כך כושל לסיפור, שאנשים אפילו לא טרחו לומר שלפחות טום הנקס נמצא שם. בואו נגיד שיותר סביר שאת הסרט הזה נמצא דווקא ברשימת המועמדויות של הראזי. עכשיו, כמעט בסוף השנה, נטפליקס מוציאה עיבוד נוסף לסיפור, הפעם ממוחו הקודח של גיירמו דל טורו.
בגרסה המופצת בישראל תחת השם "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו", הסיפור מתרחש בתקופה מאוחרת יותר מזו של הספר ושל רוב העיבודים. ג'פטו הוא עדיין נגר/שען/הנדימן בודד שרוצה בן, אלא שהפעם אנחנו למדים שהיה לו פעם ילד, קרלו (מחווה למחבר הספר), שנהרג בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. ג'פטו האבל הפך לאורך השנים לאדם שבור וממורמר, אכול געגועים לבנו האהוב. בלילה אחד של שכרון, ג'פטו כורת עץ אורן ומגלף ממנו צורה של ילד. רוח היער, הרוצה לשמח את האב השכול, מפיחה בבובה חיים, קוראת לה פינוקיו וממנה את סבסטיאן ג'יי. קריקט, הצרצר שהתגורר בתוך גזע העץ, למדריכו של פינוקיו בדרכי המוסר.
דל טורו הודיע לראשונה על כוונתו לביים סרט על פינוקיו עוד בשנת 2008. מאז, הספיק ליצור חמישה סרטים, אף אחד מהם לא באנימציה מלאה, לזכות באוסקר על בימוי והפקה, כמעט לביים את טרילוגיית ההוביט, לבטל כמה פרויקטים נוספים ולהשתתף ביצירה של מספר סדרות טלוויזיה ומשחקי מחשב. לצד הערכה ביקורתית על הדברים שהצליח לסיים, דל טורו צבר לעצמו מוניטין של במאי שמקושר לדברים שלא יוצאים לפועל, או מועברים בשלב מסוים לידיו של מישהו אחר. על כל "פסיפיק רים" יש עיבוד לא ממומש ל"היילו". על כל "סמטת הסיוטים", יש "פרנקנשטיין" שנותר בשלב התכנון. הוא אפילו היה אחראי בשלב מסוים על גרסת הלייב אקשן של "היפה והחיה", אבל דיסני החליטו ללכת בסוף על כיוון אחר. במילים אחרות, זה שפינוקיו של גיירמו דל טורו בכלל קיים, זה חצי נס.
הנס הזה, אגב, ממש יפה. לדל טורו יש סגנון חזותי יחודי שבא לידי ביטוי גם כאשר הוא מביים סרט באנימציית סטופ-מושן. רוח היער ואחותה המוות מזכירות עיצובים מ"המבוך של פאן" ואני לא אתפלא אם דאג ג'ונס, אותו מרבה דל טורו להלביש בתחפושות של יצורים דקיקים וגבוהים, היה מודל לעיצוב שלהם. פינוקיו אינו מהוקצע כמו בגרסאות אחרות מאחר וכאן הוא פוסל בידי שיכור בעל לב שבור. עד כמה שהתנועה שלו חלקה וקלילה, העץ ממנו הוא עשוי נראה גס, עם מסמרים שבולטים ממנו. העיירה בה ג'פטו חי נבנתה כמו על צלע הר, כאשר היא משנה את אופיה עם עליית הפשיזם וכנסיתה של איטליה לעוד מלחמה.
אה כן, פשיסטים. אם יש משהו שאפשר לסמוך על דל טורו לגביו, זה שאין אצלו אגדות פשוטות. האדם שהשתמש במבוך תת-קרקעי קסום כבריחה מאב חורג שרודף רפובליקנים בספרד, וביצור מהלגונה השחורה כהשראה לסיפור אהבה על רקע המלחמה הקרה, החליט שמה שחסר באגדה של פינוקיו זו האפשרות לגייס ילדים לצבא שמשתף פעולה עם גרמניה הנאצית. בעוד התסריט שומר על אלמנטים רבים מהסיפור המקורי, נוספו לו גם שינויים בולטים, כמו דמות של פודסטה שתפקידו להשגיח על הסדר הציבורי ולדאוג שכל התושבים נאמנים לשלטונו של הדוצ'ה. אין הסבר ספציפי לשינוי, פרט לכך שדל טורו תמיד היה מרותק מדמויות שמתנגדות למשטרים מדכאים.
עוד שינוי הוא העיסוק המרובה במוות. שוב, זה לא דבר חדש אצל דל טורו, שכבר בסרט הביכורים שלו עסק באדם שמוצא דרך לשמור על נעורי נצח במחיר כבד. פינוקיו מתחיל בסיפור על אבדן וממשיך עם הסברים על התמודדות עם מוות, הקושי להחליף את מקומו של אדם אהוב שנהרג והשאלה האם הדמות הראשית היא בת אלמוות או לא. יש חוקיות מסוימת בתוך העולם של הסרט, לפיה פינוקיו הוא לא ילד אמיתי כל עוד יש לו חיי נצח, אבל קיימת גם אפשרות לפיה לא יוכל לחזור לחיים. באופן כללי, הסרט נוקט בגישה פילוסופית לגבי ההגדרה של חיים ומוות. זה יכול קצת לבלבל, אבל נעשה הגיוני בסופו של דבר, במקביל לסצנה היפה ביותר בסרט.
מאחר ויש חוק לא כתוב לפיו דמויות מפעם צריכות לדבר במבטא בריטי, קרלו ופינוקיו שניהם מדובבים בידי גרגורי מאן הצעיר. הוא כל כך אנגלי שזה מסיח את הדעת בהתחלה, אבל היכולת להעביר ביעילות את הסקרנות והמרדנות של ילד שהכל חדש לו, מביאה לכך שהקול שלו הוא נדבך חשוב בהפרחת החיים בבובה. שאר המדבבים עושים עבודה טובה, אם כי אף אחד מהם אינו בולט במידה יוצאת דופן. מעניין במיוחד הליהוק של קייט בלנשט בתור הקוף ספצטורה, שדי מקביל לפעם ההיא שג'ורג' קלוני דבב כלב רגיל ב"סאות' פארק". יואן מקגרגור מספק את קולו של הצרצר שמשמש גם מספר בסרט. הטון המלנכולי בו הוא מדבר עשה לי מדי פעם פלאשבקים ל"מולן רוז'", שם מקגרגור מסגר את הקטעים המוזיקליים השמחים בקריינות מבשרת רעות.
אפרופו קטעים מוזיקליים, יש כאלה בפינוקיו. זה מוזר כי נראה כאילו דל טורו לא הצליח להחליט אם הוא רוצה שהסרט יהיה מחזמר או לא. אלכסנדר דספלה הלחין מספר שירים, אבל רק חלקם מבוצעים עד הסוף, בעוד אחרים נקטעים באמצע. בכל אופן, הם די משעממים ולא תורמים הרבה לסיפור, מה שהופך את המוזיקה לדבר היחיד שלחלוטין לא עובד בסרט. בואו נגיד ש-"When You Wish upon a Star" הבא לא יצא מכאן.
אין לי היסטוריה מאושרת עם סרטים של גיירמו דל טורו. בעוד הוא עצמו עושה רושם של אדם מקסים עם תחומי עניין מרתקים וחוש עיצובי מהפנט, אני נוטה שלא להתחבר לסרטיו. היחיד עד כה שאהבתי הוא "הלבוי" וגם שם הרגשתי שהטון הכללי כבד מדי עבור הדמות הראשית. פינוקיו תופס את מקומו בתור הסרט האהוב עלי של דל טורו והיחיד שעושה זאת ללא סייגים מצדי. הוא יותר אפל ממה שמצפים מהסיפור המפורסם, מה שהיה יכול להפריע לי, אבל דווקא כאן זה מסתדר. כשהעלילה מתמקדת בצורה אמינה בנסיון להתגבר על אבדן ובהבנה שהמוות הוא חלק מהחיים, יותר קל להכיל את הדברים המורבידיים שבה. התסריט לוקח הרבה חופש בסטיה מחומר המקור, אבל הספר של קולודי כל כך עמוס בדמויות ועלילות משנה, שחייבים לחתוך חלקים ולהתמקד בתמה מסוימת על מנת להתאים למסגרת זמן של כמעט שעתיים. להוציא את השירים, שרובם בזבוז זמן, פינוקיו של דל טורו הוא סרט מרתק ומרגש שזורם בלי בעיה מתחילתו ועד סופו.
הארווי ויינסטין שנה את האוסקר לפחות שלוש פעמים. הראשונה כאשר החל להפנות לשיווק סרטים עצמאיים מספיק משאבים כך שיוכלו להתחרות בהפקות הוליוודיות גדולות. זה הביא למצב בו סרטים קטנים כמו "כף רגלי השמאלית", "ספרות זולה" ו"הדוור" הצליחו להתמודד על האוסקר לסרט הטוב ביותר, וגם הפך את פסטיבל סאנדאנס לאטרקטיבי במיוחד עבור מפיצים. הפעם השניה הייתה לאחר שזכה באוסקר כמפיק של "שייקספיר מאוהב", למרות שלא היה באמת מעורב בהפקה ודאג להשחיל את שמו לקרדיטים על מנת שיוכל לקבל פרסים. הזכיה הזו, שכבר בזמן אמת נחשבה מעוררת מחלוקת, העלתה לסדר היום את הצורך בהטלת מגבלות חזקות יותר על היכולת של מפיצים לפנות ישירות לחברי אקדמיה, להזמין אותם לארועים מיוחדים וללכלך על מתחרים. הפעם השלישית הייתה בשנת 2017.
תקיפות מיניות והשתקות היו חלק מתעשיית הסרטים מאז ומתמיד. לא כל הפרטים ידועים, אבל כנראה שגם ראשי האולפנים וחלק מהכוכבים והבמאים בתור הזהב של הוליווד, גרמו לכך שלא הכל יהיה זהב עבור נשים וגברים בסביבתם. עדיין, לא דברו על זה בפתיחות כמו אחרי ששמו של ויינסטין עלה לכותרות. לצד מגמה כלל עולמית של עליית מודעות להתנהגות לא הולמת במקום העבודה, המפץ שהחל בחשיפת שמו של ויינסטין כטורף מיני, הביא לבריאה מחודשת של סדר העדיפויות בהוליווד, במיוחד באופן בו האקדמיה נותנת יצוג לסרטים העוסקים בנשים ובנקודת המבט שלהן. כמו בסוף שנות התשעים, גם כאן ויינסטין היה הזרז לשינוי תפיסה שנועד בעצם לעצור אותו ואת דומיו.
את "מילה שלה" ביימה מריה שרדר, על פי תסריט של רבקה לנקיביץ שעובד מספרן של ג'ודי קנטור ומייגן טוהי. דדה גרדנר היא חמישים אחוז מצמד מפיקי הסרט ונשיאה שותפה של חברת בי פלאן, שהפיקה את הסרט בשיתוף עם סרטי אנאפורנה, אותה יסדה ומנהלת מייגן אליסון. בקיצור, מאחורי הפרויקט הזה עומד צוות שרובו מונהג בידי נשים.
מילה שלה עוסק בסיפור האמיתי מאחורי נסיונן של קנטור וטוהי לכתוב מאמר אודות התנהלותו המינית הפסולה של מפיק העל הארווי ויינסטין. בעודה עובדת בעיתון הניו יורקר, קנטור מגלה על כך שהשחקנית רוז מקגאוון נאנסה בידי ויינסטין יותר מעשרים שנה לפני כן. כאשר היא קצת יותר מתעמקת בסיפור, מתברר ששחקניות ועובדות נוספות בחברת מירמקס, אותה יסדו האחים ויינסטין, היו קרבן לתקיפות מיניות מצד הבוס הגדול. בתמיכת צוות העיתון, קנטור מצרפת לתחקיר את טוהי, בעלת הנסיון עם סיפורים דומים, כולל האשמות כלפי דונלד טראמפ בחודשים שלפני הבחירות לנשיאות, שעלו לה בלא מעט כוחות נפשיים.
מאחר ועברו רק חמש שנים מאז שהפרשה התפוצצה, קשה להאמין שאין לכם מושג איך הסיפור נגמר. גם יוצרות הסרט מודעות לכך ועל כן השאלה במרכז הסיפור אינה האם הארווי ויינסטין אשם, אלא איך אפשר לחשוף את שמו מבלי להסתבך. ויינסטין היה באותה תקופה אדם מאוד עשיר ומאוד חזק, שהיה רגיל לקבל מה שהוא רוצה. בעוד אפשר לראות בזה תכונה חיובית עבור מפיק, היא הופכת לסכנה נוראית כאשר אותה מדיניות מיושמת גם בתחומים אחרים. כפי ששתי העיתונאיות החוקרות מגלות במהרה, הקושי האמיתי אינו למצוא את הקרבנות, אלא לשכנע אותן לשתף מידע כנגד מערכת של השתקות ואיומים.
מריה שרדר עושה בחירה מעניינת לא להראות את פניו של ויינסטין (הוא נראה רק מהגב) ובאופן כללי, לצמצם את זמן המסך שלו. בתור אדם כל כך דומיננטי בתחום העיסוק שלו, לא חסר תיעוד של ויינסטין מדבר ומתראיין, כמו גם ציטוטים לא מחמיאים שהאיש עצמו ספק לתקשורת. שרדר החליטה שלא להפוך את הסרט לבמה עליה יוכל לנסות להגן על עצמו, אלא לתת את זכות הדיבור לנשים שהושתקו במשך שנים ורבות מהן לא יכלו למצוא יותר עבודה בעולם הבידור כי העזו לעמוד על שלהן. אני בטוח שכל מיני אנשים שזכויות אדם מאוד חשובות להם כל עוד מדובר באדם משלהם, יטענו ליצוג לא הוגן של ויינסטין בסרט. אחרי הכל, מילה שלה לא מתנהג כמו משפט צדק, אלא כנסיון להוכיח אשמה עליה הוחלט מראש.
טוב מאוד. המשפט של הארווי ויינסטין כבר התנהל במציאות ותוצאותיו ידועות. הסרט לא חייב לו שום ספק בשלב הזה, בדיוק כפי שהרגיש במשך שנים שאינו חייב לשאת באחריות לחיים שהרס. אני בעד שסרטים מסוימים העוסקים בהאשמות קשות יציגו את שני הצדדים, אבל כשהאמת כבר יצאה לאור לפני תחילת ההפקה, מותר להתמקד בהוכחות ולא בנרטיבים סותרים. אחרי הכל, האם "כל אנשי הנשיא" או "ספוטלייט" היו מוצלחים באותה מידה אם היו מקדישים זמן מסך ממושך להצדיק את פרשת ווטרגייט או את הניצול המיני בכנסיה הקתולית? לא, בשביל זה יש סרטים כמו "פרוסט/ניקסון" ו"האפיפיורים" שנותנים במה למי שהיה בעמדה למנוע עוולה ולא עשה זאת. כל סרט והגישה הנכונה עבורו.
האמת הלא נעימה היא שמילה שלה נחשב לכשלון מסחרי. עם תקציב צנוע יחסית של 32 מיליון דולר, הכנסות הסרט נכון לרגע כתיבת הביקורת הזו עומדות על פחות משליש מכך. יש שמאשימים זאת בחוסר עניין ציבורי בעיתונאים כגיבורים, מה שנשמע כמו תרוץ מאוד מאולץ. נטען גם שאין טעם ללכת לראות סרט שיוצא כל כך קרוב לארועים המדוברים בו, אבל אחרי שכבר ידוע מה קרה בסוף. כנגד זה אני מציין שוב את "כל אנשי הנשיא", שיצא רק ארבע שנים אחרי הארועים המתוארים בו (מילה שלה המתין חמש שנים), היה להיט קופתי ומועמד לשמונה פרסי אוסקר, בחצי מהם גם זכה. לא, אני לא חושב שהנימוקים האלה נכונים. לדעתי, יש שני הסברים הגיוניים לכך שמילה שלה לא מושך את כמות הקהל שמגיעה לו.
סיבה אפשרית אחת היא שהסרט פשוט לא משווק טוב. אנאפורנה ידועים לשמצה כיצרנים של סרטים שהמבקרים אוהבים והקהל לא רואה. אמנם היו להם כמה הצלחות קופתיות, אבל גם מספר כשלונות מפוארים. אולי מילה שלה סתם התפספס מכיוון שלא ידעו להביא אותו לידיעת הציבור כמו שצריך.
אפשרות שניה היא שהסרט נוגע קרוב מדי עבור אנשים מסוימים. זה לא רק העיסוק בנושא טריגרי כמו אונס, כולל תיאור מילולי של מקרים אמיתיים שיהרסו את היום למי שתכננו על בילוי קליל בקולנוע. זו גם העובדה שהאנשים שמואשמים בסרט הם בסופו של דבר חלק מאותה תעשיה שבה הוא נוצר. הארווי ויינסטין כבר לא נמצא במצב בו הוא יכול להשפיע על הקריירה של מי מהמעורבים בהפקת והפצת הסרט, אבל זה שתפסו אותו, לא אומר שהעסק נגמר. כאמור, התנהגות מינית לא הולמת בהוליווד היא לא דבר חדש. יהיה מאוד תמים להניח שהארווי הוא היחיד שפעל בסדר גודל שכזה, או שאין עוד שמות שיחשפו בעתיד. אני לא רוצה להיכנס לקונספירציות, רק משתף תחושה מציקה שיש אנשים בתעשיית הבידור שלא כל כך רוצים שסרט על חשיפת התנהלות לא הולמת של בעלי השפעה, יזכה להרבה צפיות.
מה שלא תהיה הסיבה, אם אתם קוראים את הביקורת הזו בשבוע בו היא מתפרסמת, עוד יש הזדמנות לצפות במילה שלה בקולנוע ולהתרשם בעצמכם. מריה שרדר עשתה עבודה נפלאה בהצגת סיפור שאמנם מלא בקלישאות של סרטי עיתונות, אבל עדיין נראה מאוד ריאליסטי. הכימיה בין זואי קאזאן וקרי מאליגן נותנת לדמויותיהן של קנטור וטוהי מידה נחוצה של פגיעות שמחייבת אותן להסתמך אחת על השניה בכדי לא להישבר. אין פה נסיון לייפות את העבודה שלהן, אפילו יש רגעים בהם הסרט מכיר בכך שתחקיר שכזה גורם לא פעם צער לאנשים הלא נכונים. הן בהחלט מוצגות כאמיצות ובעלות משימה חשובה, אבל אנושיות ועם צורך מתמיד בגיבוי מצד קולגות על מנת להחליט על הצעד הבא. אם אתם רוצים עיתונאים שיהיו גם גיבורים, חפשו את קלארק קנט, שמעתי שהוא מכיר את סופרמן. אם מעניין אתכם לראות איך נעשה אחד התחקירים המשפיעים ביותר של המאה הנוכחית, מילה שלה מתאר זאת היטב.
מעטים הספרים שנתקלו בהתנגדות עזה מבית, ושבחים מחו"ל, כמו "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק. הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1928, התבסס על נסיונו האישי של רמרק כחיל בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, לצד דאגה מוגברת מכך שהתנאים למלחמה נוספת, לא פחות גדולה בהקפה, עדיין קיימים. הוא צדק, כמובן, אבל אנשים לא אוהבים כשמתריעים בפניהם שהם חוזרים על טעויות העבר, במיוחד כאשר מדובר בטעויות שעלולות לפגוע בהם אישית. הספר הוחרם במידות שונות במולדתו של רמרק, גרמניה, כמו גם באוסטריה, איטליה, צ'כוסלובקיה וצרפת, בהן לא רצו שחיילים יחשפו למה שהשלטונות תפסו כתעמולה פציפיסטית.
בינתיים, הספר הפך לרב מכר בחלקים אחרים של העולם, כולל בארצות הברית, בה עובד במהרה לסרט שנחשב עד היום לאחד מסרטי המלחמה הגדולים והמשפיעים ביותר. הבמאי, לואיס מיילסטון, אמנם שרת במלחמת העולם בתפקיד לא קרבי, אבל הוא נחשף להרבה צילומים משדות הקרב בכדי להבין עד כמה המצב נראה רע בשטח עצמו. הסרט זכה באוסקר ונחשב לאבן דרך חשובה בקולנוע המערבי, אולם זה לא גרם לשיפור במעמדו בגרמניה, בטח בהתחשב בכך שמיילסטון ומפיק הסרט קרל למל ג'וניור, היו יהודים. המפלגה הנאצית פוצצה הקרנות של הסרט עוד לפני שעלתה לשלטון וכאשר הגיעה לעמדת כח אבסולוטית, במערב אין כל חדש היה אחד מהספרים הרבים שנשרפו בשל תוכנם. באופן עצוב, בדיוק סוג התהליכים שרמרק נסה להזהיר מפניהם. מאז, הסיפור עובד עוד מספר פעמים בפורמטים שונים, אולם רק עכשיו, ב-2022, יצא עיבוד קולנועי בגרמנית, מה שמעיד על כך שהאנטי כלפי גישתו של הספר, רשמית אינו חלק מוביל בדעת הקהל.
פול באומר הוא אחד מקבוצת תיכוניסטים שמחליטים להתגייס בזמן מלחמת העולם הראשונה, בעקבות נאום בשבח הלחימה למען המולדת ותהילת הנצחון. הם לא מודעים לכך שמצבה של גרמניה בשדה הקרב לא מזהיר ושסיכויי ההישרדות שלהם נמוכים יותר מכפי שחשבו. פול וחבריו נשלחים לחזית המערבית, שם מתנהלת מלחמת חפירות מול הצבא הצרפתי. בין הזוהמה, המחסור בציוד ובמזון, והקליעים ששורקים בכל פעם שמישהו מעז להציץ אל מחוץ לשוחה, החיילים החדשים מוצאים עצמם מבולבלים ומתחילים לפקפק בבחירתם להתגייס. היחיד שמשמש מקור כלשהו של השראה הוא סטניסלאוס "קאט" קצ'ינסקי, חיל מבוגר יותר שצבר מספיק נסיון בכדי להסביר להם איך להפוך למטרות פחות קלות ואפילו לשרוד את הלילה הראשון.
עיקר הסקרנות שלי לקראת הצפיה הייתה כיצד הסיפור יראה מנקודת מבט של במאי גרמני. לואיס מיילסטון אמנם נולד באירופה, אבל בתחומי האימפריה הרוסית וכשהיה בגיל שאפשר לו לקחת חלק במלחמה הגדולה, העדיף להגר לארצות הברית במטרה למצוא עבודה בתעשיית הבידור. אדוארד ברגר, שביים את הגרסה החדשה, גם העביר את החלק הזה של חייו בלימודים באמריקה, אבל הוא נולד וגדל בגרמניה המערבית, כאשר אנשים שחוו את המלחמה בזמן אמת עוד יכלו לחלוק עדויות. האווירה בצד המערבי הייתה כידוע פתוחה בהרבה מזו שממזרח למסך הברזל, אז ברגר גדל כשמותר למתוח ביקורת על קבלת ההחלטות שקדמה למלחמה.
מכאן נובעת האכזבה העיקרית שלי מהסרט. ברגר בחר בכוונה שלא להתבסס על הגרסה של מיילסטון, מתוך רצון לתפוס בצורה מדויקת יותר את רוח הספר. הוא עשה זאת על ידי הרחבת החלק שמתרחש בשדה הקרב והדגשת הניתוק בין הדרג המדיני והפיקודי לבין המציאות בשטח, אולם השמיט חלק חשוב מאוד מהסיפור. לאנשים בני זמננו, ברור שצריך להציג מלחמה כמוצא אחרון בלבד שאין בו מנצחים אמיתיים ושבלתי אפשרי לשרוד אותו בלי לצאת מצולק, גופנית ונפשית. ברגר אכן משתדל להדגיש את הצד הזה, רק שהוא עושה זאת על חשבון הביקורת שקיימת בספר, ובסרט של מיילסטון, על הפטריוטיזם המיליטנטי של גרמניה באותה תקופה, בעזרתו הצליחו לשכנע צעירים להקריב את חייהם למען מלחמה שבמבט לאחור, לא הביאה לארצם שום השגים משמעותיים. הגרסה של ברגר משאירה את פול כל הזמן בקרבת הלחימה, תוך שהיא משמיטה את החלק בספר בו הוא מקבל חופשה ורואה את נאומי הגאווה הלאומית והעליונות הגרמנית מהצד השני, של זה שיודע שמדובר בשקרים. התסכול שלו מכך שצעירים מעדיפים להקשיב לנאומים מניפולטיביים במקום למי שלמעשה חווה את המלחמה והבין עד כמה היא סיוט, הוא מרכיב חשוב בדמותו במקור וגם בגרסה של מיילסטון. ברגר החליט שלא להתמקד בצד הזה, מה שמשפיע לרעה על היכולת להזדהות עם הדמות הראשית.
במקום לחוש את חוסר האונים של פול, שחייב לחזור לשדה הקרב בזמן שמסרבים להקשיב לו כשהוא חולק אמת לא נעימה, הסרט החדש גורם לו להיות די בלתי נסבל. אין לו משהו לחזור אליו, אין לו משבר אמונה, אין לו רגע אמיתי של התפכחות. הוא פשוט חיל שאמנם שונא את המלחמה ומבין שאינה מסבה גאווה כפי שטענו בפניו, אבל לא מתפתח מעבר לזה. גם הסוף המפורסם (בלי ספוילרים) הוחלף בסיום שמשנה לחלוטין את מצבו של פול לעומת המקור. זה לא תמיד נורא, אבל בתור מי שמתיימר לקלוע יותר לרוח הספר, נראה שברגר פספס את המסר העיקרי שלו. לא זה שמלחמה היא גיהנום, אלא הקלות בה ניתן להתדרדר אליה מחדש. המשבר הכלכלי שיצרה המלחמה והאגו הלאומי הפגוע של גרמניה היו בין הגורמים המרכזיים לעליית הנאצים, חיזוק המיליטריזם בציבור ובסופו של דבר, מלחמת עולם שניה (ופחות מדברים על זה, אבל ביפן היו במקביל תהליכים דומים של חיזוק הלאומנות וקידוש הלחימה). מוזר שברגר, שבניגוד לרמרק ומיילסטון, ביים סרט בזמן שיש לו את הידע מה קרה בהמשך, בחר להתעלם כמעט לחלוטין מהלך הרוח ההרסני ששרר ברמה האזרחית.
מבחינה טכנית, במערב אין כל חדש גרסת 2022 עשוי טוב. בדומה ל"1917" שיצא לפני שלוש שנים, סרטו של ברגר אינו חוסך בהצגת אזור הלחימה כמקום שהמוות נוכח בו בכל פינה. עבודת איפור מצוינת מדגישה עד כמה התנאים בשטח אינם היגיינים ולמרות שהאפקטים הדיגיטליים לא מרשימים במיוחד, המלחמה נראית אמיתית על המסך. מגיעה נקודת זכות גם להופעות המשנה של דניאל בריהל כמתיאס ארצברגר, פוליטיקאי שפעל נמרצות להביא לסיומה של המלחמה, ודוויד סטרייסו כגנרל פרידריכס, שרוצה להמשיך להילחם בכל מחיר ורואה בארצברגר ודומיו בוגדים במולדת. זו הנקודה היחידה בה הסרט החדש נוגע בהלך הרוח הציבורי בזמן המלחמה, וחבל שהוא מתמקד רק באישים בכירים ולא בבני מעמדם של החיילים המשרתים.
האם זה הוגן להשוות עיבוד חדש לסרט מפורסם שהבמאי בכוונה רצה להימנע מהשוואות אליו? כנראה שלא. מצד שני, זה כמו לעבד מחדש את "חלף עם הרוח" עם יותר דגש על סבלם של העבדים. זה יוסיף משהו חיוני לסיפור, אבל יגרע על הדרך מהמורכבות של הדמות הראשית, שהתכחשות למציאות היא הדבר שמניע אותה. בואו נגיד שלדעתי, בכל הנוגע למסר שאריך מריה רמרק רצה להעביר ושלם על כך בגלות מארצו ובחייה של אחותו (שהוצאה להורג תוך עקיפת מערכת המשפט), מותר ואף רצוי להשוות. הגרסה של אדוארד ברגר אינה רעה, אבל בעיני חסר בה החלק החשוב באמת בסיפור, לפיו מלחמות לא מתחילות ביריה הראשונה, אלא הרבה לפני.
סרט חדש של הנרי סליק זה ארוע. אם לא בגלל ההתרגשות לקראתו, אז בגלל הזמן הנדרש להכנתו. מי שאחראי ליצירות אנימציה על-זמניות כמו "הסיוט שלפני חג המולד" ו"קורליין" (ויצירות פחות על-זמניות כמו "מאנקיבון"), הוא סוג של קנאי דתי כשזה מגיע לאומנות הסטופ-מושן. כל הדמויות מונעות ידנית, כל הרקעים נבנים באולפן ואפילו תנועות השפתיים נעשות על ידי החלפת הפה בכל פריים, למרות שיש תוכנות מחשב שמסוגלות לדמות זאת בצורה מושלמת. זוכרים כמה התלהבתי מהעיצוב של "משפחת וילובי", שנוצר באנימציית תלת-מימד ברמת דיוק שגורמת לרקעים להראות כאילו הם עשויים מצמר גפן ובריסטולים? מבחינת סליק, זה לא נחשב. הוא רוצה להיות חלק פעיל בכל נקודה במהלך הצילומים ואפילו מצלם בכוונה עם פחות פריימים לשניה כדי שהתנועה לא תראה יותר מדי כמו באנימציית מחשב. מן הסתם, המשמעות של זה היא שנדרשות לו שנים לסיים סרט אחד.
"ונדל וויילד" נוצר משיתוף פעולה בין הראש חובב הזוויות הלא שגרתיות של סליק והאהבה האינסופית של ג'ורדן פיל לז'אנר האימה. למרות שלא מדובר בסרט מפחיד, או כזה שמעורר תחושות לא נעימות בקרבו של הצופה, שני היוצרים המוערכים בהחלט נתנו את חותמם ליצירה המשותפת. האווירה אפלולית ומטרידה, והסיפור משחק על הגבול שבין החיים למוות, תוך שהוא משתדל להיות מאוד אינקלוסיבי. תוסיפו לכך את שותפו הקומי של פיל, קיגן-מייקל קי, שעזר ליצור ולדבב את הדמויות שעל שמן הסרט נקרא, ואין ספק שהתוצאה תהיה לא שגרתית.
קאט הייתה בת שמונה כשהתיתמה מהוריה. מאז מותם, נסגרה מבשלת הבירה בבעלות המשפחה והעיר ראסט בנק, שרבים מתושביה היו תלויים במבשלה לשם פרנסה, ננטשה כמעט לחלוטין ועומדת בפני הצבעה בסופה אולי יוחלט להקים במקומה בית סוהר פרטי. קאט התגלגלה בין מוסדות שונים, כולל לעבריינים צעירים, בעודה נאכלת מבפנים בידי רגשות אשם וזעם בלתי מסופק. בגיל 13, היא חוזרת לראסט בנק, כתלמידה בבית ספר קתולי בעיר. אלא שבדיוק כפי שכל קתולי טוב חושש שיקרה, נוצר קשר בין הנערה המתבודדת לבין העולם הבא. לא זה עם העננים ואלברט איינשטיין משחק פטנק עם מהטמה גאנדי, זה עם הצרחות.
ונדל וויילד הם בניו של השד באפלו בלזר, המפעיל פארק שעשועים עבור נשמות שעזבו את עולמנו. השדים הצעירים חולמים להקים יריד משלהם, כנראה בלי בלאק ג'ק וזונות, אבל אל תתפסו אותי במילה. בינתיים, הם תקועים בעבודה העלובה של מריחת משחה להצמחת שיער על הקרקפת של אביהם. ההזדמנות לשינוי מתרחשת כשהם מצליחים ליצור קשר עם קאט והופכים אותה לגבירת גיהנום שתקשר בינם לבין עולם החיים. בתמורה לשיתוף הפעולה, הם מבטיחים להשיב לחיים את הוריה, למרות שאין להם מושג איך.
הדבר הבולט ביותר בסרט, מעבר לסגנון האנימציה היחודי של סליק, הוא כמה הסרט לא מסתיר את הצד הפוליטי שלו. הדמויות האנושיות מגיעות ממגוון נרחב של מוצאים אתניים ולמרות שחלק ניכר מהעלילה מתרחש במוסד קתולי, לא נראה שזה מכתיב למישהו אמונה כזו או אחרת. בין השרת היהודי המרותק לכסא גלגלים והנזירה השחורה יש יריבות ספורטיבית, אבל הם בברור יותר חברים מאויבים. מנהל בית הספר הוא ג'יימס הונג. כלומר, הוא מדובב בידי ג'יימס הונג, אבל ברגע שמזהים את הקול, קשה לראות משהו אחר. שלוש הנערות המקובלות, "הפודליות", כפי שקאט מכנה אותן, מגיעות משלושה לאומים שונים (מחכה לקרב בינן לבין החברות של מיי מ"אדומה אש") ושוב, לא עושים מזה סיפור. יש מתיחות בינן לבין ראול, התלמיד הטרנסג'נדר לו הן עדיין קוראות בטעות בשמו הישן, אבל אמא שלו וקאט, הדמויות שאין ספק שאנחנו אמורים להיות בעדן, מתיחסות אליו כנער 100 אחוז מהזמן.
כל זה כמובן בסדר. בעולם מתוקן, זה בכלל לא היה נחשב נושא פוליטי אלא ליהוק שגרתי לחלוטין. השימוש בבית ספר קתולי כמקום מפגש הוא בחירה תמוהה בהתחשב ביחס של הכנסיה למי שחורגים מההגדרה שלה לנשים וגברים, אבל אפשר למצוא לכך הסבר. אני חושב שסליק ופיל בחרו בקתוליות יותר בגלל הזיהוי עם ישו ורוח הקודש וכל זה. יש עקמימות מכוונת, שלא לומר אירוניה, בכך שהקשר החזק ביותר של השדים עם עולם החיים נעשה דווקא במקום שאמור להיות קרוב במיוחד לצד היריב. מצד שני, סרטו המפורסם ביותר של הנרי סליק עוסק בשלד נאיבי שחוטף את סנטה קלאוס מתוך כוונה להחליף אותו בחלוקת מתנות לחג המולד, אז התפיסות שלו לגבי גן עדן וגהנום הן לא מהסוג שדנטה כתב עליו.
עוד נושא פוליטי (סליחה, הביקורת הזו נכתבה יומיים אחרי בחירות לכנסת) הוא הגישה האנטי-קפיטליסטית של הסרט. זה לא יפתיע את מי שראה סרטים קודמים של ג'ורדן פיל, אבל פחות מצפים מסרט אנימציה לעסוק בנושא בצורה כה מיליטנטית. הזוג המעוניין לבנות את בית הסוהר הפרטי הם חלאות חסרות רחמים שאין אפילו דבר חיובי אחד לומר עליהם. המראה שלהם מזויף, האישה מאופרת בכבדות והגבר חובש פאה שמאוד גורמת לו להיראות כמו בוריס ג'ונסון משום מה. אין להם שום חמלה ובתי הסוהר שלהם נועדו להניב רווח בלי שום כוונה לבזבז זמן וכסף על שיקום אמיתי של האסירים. למעשה, כי הסרט רוצה שיהיו מרושעים במיוחד, הם אפילו מתכננים ליצור שיטה בה מיקום הכלא יבטיח להם אספקה קבועה של אסירים נוספים.
בקושי הזכרתי את הדמויות הראשיות כי האמת היא שאין הרבה מה לומר עליהן. אם ראיתם פעם מערכון של קי ופיל, או ראיתם אותם מאלתרים, אתם יודעים בדיוק איך מתנהלת הדינמיקה בין ונדל וויילד. הם קומיקאים נהדרים עם כימיה אינסופית, אבל לא תמצאו פה הפתעה. למען האמת, גם לא תמצאו פה הרבה בדיחות בגלל הטון הכללי הכבד של הסרט. שני השדים זהים באופיים, כך שאין אפילו דינמיקה בסגנון אבוט וקוסטלו. אין אחד שהוא סטרייט מן ואחד שמאבד את זה. שניהם חסרי תחכום, אבל מעמידים פנים שיש להם מושג מה קורה בזמן שדברים משתבשים. זה די בזבוז כי כאמור, מדובר בצמד קומי מאוד מוכשר, אבל אין הצדקה לקיומן של שתי דמויות אם שתיהן כתובות בדיוק אותו דבר.
בינתיים, קאט נושאת את רוב המטען הרגשי של הסרט. היא מוצלחת בכל הנוגע להבעת כעס וחוסר אמון בסביבה, רק שאין באמת משהו מעבר. אנחנו אמורים להזדהות איתה, אבל היא דמות שדוחפת ממנה את כל מי שמנסה לעזור ולא מקיימת שום אינטראקציה עם השאר. יש רגעים קטנים של חמימות בינה לבין ראול, אולם אז היא מתכחשת לקיומם וראול פשוט סופג את זה בלי להתרגש בשום צורה. דווקא פה הייתה נדרשת יותר השתלטות מצד סליק, שהכניס המון רגש ומורכבות לדמויות הראשיות בסרטיו הקודמים. גם קורליין הייתה צינית לא אהבה את הסביבה החדשה, אבל היא עשתה זאת תוך הבעת יותר מרגש אחד ותגובה ממשית לדברים חריגים שמתרחשים.
עד כאן תלונות ופוליטיקה, בואו נדבר על מה שטוב בסרט. דבר ראשון, הוא יפהפה מבחינה חזותית. זה לא מפתיע בהתחשב ברזומה של סליק, שגם בסרטיו הפחות טובים הפגין חוש אסתטי יוצא דופן. ההחלטה לעצב את החיים, השדים והמתים בצורה דומה יחסית, דרשה הקפדה מיוחדת על פרטים. החיים נוטים להיות צבעוניים יותר בלבוש ובצבע השיער, בעוד השדים גדולים באופן מוגזם, או קטנים במידה שחושפת את האמת מאחורי התדמית אותה הם שואפים ליצור. ונדל וויילד עוצבו בדמויותיהם של קי ופיל, מה שגורם להבעות הפנים של השדים להתאים בדיוק לקולות המדובבים. השיער של קאט צבוע בירוק ומאפשר לה לבלוט תמיד, למרות האופי המסתגר שלה. בעוד לא מדובר בטשטוש מתמשך של הגבול בין דמיון ומציאות כמו ב"קורליין", ונדל וויילד מערבב בצורה יפה בין אלמנטים בעלי צבע לא טבעי ורקעים ריאליסטיים אפורים ליצירת גשר בין העולמות.
למרות הנוקשות של הדמויות עצמן, העלילה מצליחה לרגש, במיוחד כאשר היא עוסקת בקשר שבין הורים וילדיהם והצורך של שני הצדדים לדעת מתי לשחרר. היחסים בין ראול ואמו טובים ובריאים, אולם נותרת שאלה פתוחה איפה ההורה השני. לקפיטליסטים המרושעים יש תא משפחתי מתפקד כביכול, אבל הם לא באמת מתעניינים במה שהבת שלהם חושבת או מרגישה. לצוות המורים בבית הספר הקתולי יש את התארים אב ואחות, לחיצה נוספת על מוטיב המשפחה והסכנה שבניתוק בין חבריה. זה לא הסרט הכי מעודן בעולם, אבל הוא מספיק נאמן לנושא המרכזי שלו בכדי שיצאו דברים יפים.
האם הייתי מצפה ליותר משיתוף פעולה בין אחד מבמאי האנימציה הגדולים בכל הזמנים ואחד הקולנוענים החברתיים הבולטים של השנים האחרונות? בהחלט, אבל זה לא אומר שאסור להסתפק בפחות ממושלם. רוב הבעיות של ונדל וויילד נובעות מדמויות חדגוניות וחורים בעלילה. עם זאת, אווירה מהפנטת, המלווה בפסקול מעולה, עיצוב מופרע והצלחה ליצור את החיבור הרגשי ברגע הנחוץ, גוברים על הצדדים הפחות מרשימים ומחזקים את מעמדם של סליק ופיל כיוצרים בעלי חזון.
בשביל הזהב 