נבואה לאוסקר: 2.6.2022

סרט

בלפסט

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

משפחה מנצחת

ליקריץ פיצה

כוחו של הכלב

טיק, טיק… בום!

הטרגדיה של מקבת

סיפור הפרברים

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה

דני וילנב – חולית

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

תסריט מקורי

ארון זורקין – הזוג ריקרדו

קנת בראנה – בלפסט

אדם מקיי, דיוויד סירוטה – אל תסתכלו למעלה

זאק ביילין – משפחה מנצחת

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

ריוסוקה המגוצ'י, טקמאסה אואה – הנהגת של מר יוסוקה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

מגי ג'ילנהול – הבת האפלה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!

ויל סמית – משפחה מנצחת

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אוליביה קולמן – הבת האפלה

ליידי גאגא – בית גוצ'י

אלנה חיים – ליקריץ פיצה

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

קירן הינדס – בלפסט

טרוי קוטסור – קודה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

ג'סי פלמונס – כוחו של הכלב

קודי סמיט-מקפי – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

קטרינה באלף – בלפסט

אריאנה דבוז – סיפור הפרברים

אן דאוד – Mass

אאונג'נואה אליס – משפחה מנצחת

רות נגה – חוצה את הקו

סרט אנימציה

אנקאנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ריה והדרקון האחרון

סרט בינלאומי

לברוח (דנמרק)

הגבר המושלם שלך (גרמניה)

גיבור (אירן)

הנהגת של מר יוסוקה (יפן)

האדם הגרוע בעולם (נורבגיה)

סרט תעודי

עליה

הגל הראשון

מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסיה

קיץ של נשמה

הוולווט אנדרגראונד

צילום

חאריס זמבארלוקוס – בלפסט

גרייג פרייזר – חולית

ארי וגנר – כוחו של הכלב

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

ג'ו ווקר – חולית

פמלה מרטין – משפחה מנצחת

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

מיירון קרסטיין, אנדרו וייסבלום – טיק, טיק… בום!

פסקול מקורי

רוברט אאיקי אוברי לואו – קנדימן

הנס צימר – חולית

אלכסנדר דספלה – הכרוניקה הצרפתית

הארי גרגסון-ויליאמס – הדו-קרב האחרון

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

שיר מקורי

Down to Joy (בלפסט)

Right Where I Belong (בריאן וילסון: הדרך המובטחת הארוכה)

Dos Orguitas (אנקנאטו)

Be Alive (משפחה מנצחת)

No Time to Die (לא זמן למות)

עיצוב אמנותי

בלפסט

קרואלה

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

סאונד

בלפסט

חולית

לא זמן למות

כוחו של הכלב

סיפור הפרברים

אפקטים חזותיים

האלמנה השחורה

חולית

מכסחי השדים: החיים שאחרי

לא זמן למות

ספיידרמן: אין דרך הביתה

איפור ועיצוב שיער

מגלה את אמריקה 2

קרואלה

חולית

העיניים של תמי פיי

בית גוצ'י

פינגווין הזהב 2021

השנתיים האחרונות היו מאוד מוזרות. במיוחד כשנדמה ש-2020 תפסה שנה וחצי מתוכן ואז 2021 פשוט טסה. בניגוד לתקוות ולציפיות, הקורונה עדיין כאן ולמרות שבתי הקולנוע פתוחים, אני עדיין לא מרגיש בטוח ללכת אליהם (במיוחד עם ילדה שצעירה מכדי להתחסן בבית). זה אומר שהייתי תלוי השנה יותר מהרגיל בצפיה דרך שרותי סטרימינג, מה שקצת מחזיר אותי לשנים הראשונות של פינגווין הזהב, בהן צפיתי ברוב הסרטים החדשים ב-DVD בסלון הבית.

זו הפעם העשרים בה אני בוחר את מצטייני השנה שלי בעולם הסרטים. מה שהתחיל כתגובה חופרת בעין הדג כש"פינגווין" עוד היה שם המשתמש שלי, הוא כעת מסורת שהצליחה לעמוד בפני שינויים רבים שעברו עלי בחיים הפרטיים והמקצועיים וגם בנגישות הסרטים עצמם. אני עדיין נהנה מהסיכום השנתי הזה ודווקא עכשיו, שאני בקושי יוצא מהבית, חשוב לי מתמיד להראות שכתיבה על סרטים היא לא סתם תחביב עבורי, אלא אהבה של ממש. לא משנה איפה אני רואה אותם, תמיד תהיה לי התרגשות מסרט שמפתיע אותי לטובה, או התחושה שעדיף סרט גרוע על פני סרט סתמי כי לפחות על סרט גרוע יש הרבה מה לומר.

בואו נתחיל.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

עד הרגע האחרון עוד שקלתי מספר בחירות אפשריות. "חולית" הוא עיבוד מרשים טכנית, אבל שטחי מבחינת תוכן, לספר מורכב שנדרשים יותר משני סרטים על מנת להעביר אותו כראוי לקולנוע. "מינארי" הוא דרמה משפחתית קלישאתית שראינו כבר מיליון פעם ולא מחדשת כלום. "האביר הירוק" חביב לפרקים, אבל בשום שלב לא מתעלה מעבר לכך ובאמת שאין לי משהו רע לכתוב על "כוחו של הכלב", אבל גם אין לי הרבה דברים טובים באופן יוצא דופן לומר לגביו. הייתי בוחר אולי ב"פיג", אם הייתי מצליח לשרוד אותו עד הסוף.

בסופו של דבר בחרתי בסרט שיחסית נהנתי ממנו, אבל זו מידת ההתלהבות של אחרים שמפתיעה אותי. משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות מכיל כמה בדיחות מוצלחות (כולל כאלה שכבר נעשו ב"המוסד") ומעוצב יפה בהתאם למה שנחשב חדשני ב-2007, אבל נכשל ברעיון הבסיסי שלו: משפחת מיטשל הם פשוט לא דמויות מעניינות. הסרט עושה סיפור מכך שהם משפחה חריגה ולא מתפקדת, אבל במה זה מתבטא? הילד אוהב דינוזאורים (כמו כל ילד שני בעולם), הבת המתבגרת חושבת שהיא אמנית ושאף אחד לא מבין אותה (כמה יחודי), האבא מיושן ואוהב לפתור דברים בעצמו בלי להבין את ההשלכות (זה נקרא הורות) והאמא מנסה לפייס ולגשר על סמך הנסיון שלה כאשת חינוך (גם זה נקרא הורות, ולהיות אשת חינוך). בקיצור, הם משפחה נורמלית לחלוטין שמוצגת כחריגה בעולם בו השכנים שלהם, שמתרגלים החלצות ממצור צבאי במהלך חופשה, מוצגים כאנשים רגילים. העלילה של הסרט די קלישאתית והטוויסט שהיה יכול להפוך הכל, נחשף כבר בשניה הראשונה. הבסיס לכל סרט על משפחה לא מתפקדת הוא שיהיה לקהל אכפת מספיק בשביל לרצות לראות אותה מסתדרת למרות הקשיים. ב"מיס סאנשיין הקטנה" או ב"משפחת טננבאום" זה עובד. במקרה של משפחת מיטשל, אפילו לא הייתה להם מספיק יצירתיות בשביל ללהק מישהי שאינה מאיה רודולף לתפקיד האם.

העיצוב הטוב ביותר

שני סרטים מקבלים אזכור מיוחד לפני שאגיע לזוכה: "האביר הירוק" הצליח ליצור שילוב בין העולם הפאודליסטי של ימי הביניים לעולם פנטזיה, מבלי להראות כמו עוד חיקוי של שר הטבעות. זה לא מובן מאליו והוא היה קרוב מאוד לזכיה בשל כך. "קרואלה" ראוי למחמאות בכל הנוגע לעיצוב הדמות הראשית, במיוחד מבחינת האיפור והתלבושות אותם כביכול עצבה בעצמה ומדגישים את כישוריה המיוחדים. לצערי, העולם סביבה עוצב בהרבה פחות מחשבה ונראה די סתמי.

הזוכה השנה הוא סרט שעבורו יצירה היא כח חיים. לא רק שהעלילה עוסקת בשלוש צורות שונות של יצירה – חזותית, מילולית ורב חושית, אלא שהוא הופך כל אחת מהן לסיפור שהשפיע עמוקות על האדם המסקר אותה. זה לא חדש שווס אנדרסון משקיע בעיצוב של הסרטים שלו ושכל פרט קטן הוא בצבע, בצורה, בגודל ובזווית הרצויים לצילום, אבל הכרוניקה הצרפתית הוא רמה של מחוות לסגנונות שונים שאפילו אנדרסון לא הגיע אליה לפני כן. בעוד הסיפורים במרכז הסרט עוסקים בציור, כתיבה פוליטית ובישול, שלוש אמנויות שצרפת נחשבת לכח עולמי מוביל בהן כבר יותר ממאה שנה, אנדרסון הוסיף סצנות המציגות תאטרון, תכנית ארוח וקומיקס, שלושה צדדים נוספים של עולם התקשורת שמשנים לחלוטין את מראה הסרט. יחד עם העיצוב הקפדני של כל אחת מהדמויות, הנדסת השוטים הדקדקנית וחוש הציניות שהופך כל השתפכות לנגועה בחוסר אובייקטיביות, השליטה של אנדרסון בכל דבר קטן המופיע על המסך מדגישה יותר מתמיד את הסגנון שלו שהופך כל תמונה ליצירה בפני עצמה.

האפקטים הטובים ביותר

אני חש צורך להוסיף הבהרה לגבי הקטגוריה הזו השנה. לא רק שלא ראיתי אף אחד מהמועמדים על מסך ענק כפי שנועד להיות, ההסתמכות על צפיה ביתית גם גרמה לכך שנתתי השנה יותר עדיפות לצפיה בסרטים שפחות נפגעים מהקטנת התמונה והחלשת הקול. כמו כן, אחרי שנים בהן הקפדתי לראות את כל סרטי מארוול בכדי לא לפספס שום פרט חשוב (וגם כי נהנתי מהם), "הנוקמים: סוף המשחק" די סגר עבורי פרק בתולדות הקולנוע. אני פחות ממהר לצפות בסרטים חדשים של מארוול כי אין כרגע את אותה תחושת דחיפות.

זה לא אומר שהזוכה השנה אינו סרט גיבורי-על. מעט חברות נותנות למותגים כושלים נסיונות חוזרים מהר כפי ש-DC עושה זאת. אחרי שהם כבר רגילים ללהק מחדש את באטמן והג'וקר כל כמה שנים, לא היה להם יותר מדי מה להרוס עם גרסה נוספת של יחידת המתאבדים. זה אמנם היה הימור כלכלי (לא מוצלח ככל הנראה), אבל רואים לאן הכסף הלך. ג'יימס גאן בחר לביים את הסרט עם שילוב אפקטים פרקטיים וכוראוגרפיית קרבות שלא נהרסת בידי עריכה גרועה, יחד עם אפקטים דיגיטליים שגורמים לכל דבר, מציפור קטנה ועד למפלצת ענקית, להשתלב בצורה אמינה בסביבה. גם ההחלטה לעשות שימוש באנימציה דו-ממדית שנותנת לנו הצצה נדירה לתוך ראשה של הרלי קווין היא שינוי מרענן באווירה. כמובן, יש לגאן את הנשק הסודי שלו: אח שמוכן לעשות דברים ממש משפילים ברגע ששמים עליו חליפת לכידת תנועה. באופן לא מפתיע, לאיש שישב על הסט של "שומרי הגלקסיה" כסטנד-אין של רקון מהונדס גנטית, לא הייתה יותר מדי בעיה לשמש מודל לחמוס בגודל אדם שאינו אומר מילה באנגלית. תוסיפו לזה נערה עם צבא של עכברושים, אל כריש בלתי ניתן להשמדה ואדם שיורה מגופו נקודות צבעוניות ורואה את אמא שלו בכל מקום, ותבינו עד כמה הגרסה הזו של יחידת המתאבדים קלטה טוב יותר כיצד לנצל את תקציב האפקטים למשהו מעבר לקרן ענקית הנורית לשמיים.

הרגע המוזיקלי הטוב ביותר

היו הרבה רגעים מוזיקליים ראויים לאזכור השנה. מפגש הפסגה ב"Sunday" מתוך "טיק, טיק… בום!", השיר המהפנט של האישה הכחולה ב"נקמה מרה", הכניסה לאזור ב"נשמה", שיר הג'יגולו ב"יחידת המתאבדים" וכמעט כל סצנת אקשן מלווה בלהיט נוסטלגי ב"אף אחד". "צעירה מבטיחה" הצליח איכשהו להוציא רגע יפה משיר של פריס הילטון והסוף של "לילה אחד במיאמי" הוא תשובה מצוינת של סם קוק לביקורת שמוטחת בו מוקדם יותר בסרט.

עדיין, לא היה השנה רגע מוזיקלי שסגר טוב יותר סיפור כמו האודישן ב-CODA. אמיליה ג'ונס היא תגלית מבטיחה, שיכולה להתמודד גם עם סיטואציות דרמתיות וגם עם קומיות, למדה מאפס את שפת הסימנים האמריקאית עבור התפקיד ומתברר שגם מסוגלת לשיר יפה מאוד. יהיה ספוילר לפרט על הסצנה הזו, אז אם לא צפיתם בסרט, אפשר לדלג לפסקה הבאה כדי להימנע מפרטים מתקדמים בסיפור. לאלו מכם שנשארו, אזכיר שהכח של הסצנה הזו הוא בהשגת החיבור בין רובי המתבגרת למשפחתה, חיבור ששני הצדדים מחפשים כל הסרט, אבל מתקשים להשיג בגלל השאיפות של רובי להגדיר את עצמה כיותר מדייגת/מתורגמנית עבור משפחתה. כאשר המשפחה מפתיעה את רובי באודישן, היא לא נרתעת, אלא מוצאת את הדרך להתחבר ל-Both Sides Now הקלאסי של ג'וני מיטשל בכך שהיא מבצעת את השיר בקולה עבור הבוחנים ובמקביל בשפת הסימנים עבור הוריה ואחיה החרשים. זה לא רק מסמל את איחוי הקרע שנוצר בגלל ההתעניינות של רובי במשהו שלא תורם לעסק המשפחתי, אלא גם מציג את הדרך שלה להעביר למשפחתה שיר בצורה אישית יותר. עבורם, מוזיקה היא דבר מנותק ממילים, שרלוונטי רק אם הבסים מספיק חזקים בשביל להרגיש אותם בגוף. אין להם הערכה לשירה ווקלית, ההתמחות של הבת שלהם, עד שהיא מתרגמת עבורם את השיר בזמן אמת והם קולטים לראשונה עד כמה הדבר חשוב לה ועד כמה התוכן קשור לסיפור שלהם.

הפסקול הטוב ביותר

רגע מוזיקלי אחד יכול להפוך סרט שלם על ראשו. פסקול מוצלח מלווה את הצפיה מתחילתה ועד סופה. יש סרטים שהפסקול שלהם הוא יצירה מקורית שעומדת בפני עצמה, כמו "חולית", "הכרוניקה הצרפתית", "מינארי" ו"כוחו של הכלב". יש סרטים שהפסקול שלהם מלא בשירים מוכרים שמתקשרים לתקופה או לאופי של הדמויות, כמו "יחידת המתאבדים", "קרואלה" ו"סתם אחד".

ישנם מעט מאוד סרטים שנבנים סביב פסקול. אני לא מתכוון לסרטים מוזיקליים, אלא לסרטים בהם הבמאי בוחר את המוזיקה בזמן שהוא מתכנן את הסצנה. משהו כבר מתנגן לו בראש לפני שהוא אומר "אקשן" ומה שקורה מול עיניו הוא ביטוי לפרשנות שראה בעיני רוחו למוזיקה. קוונטין טרנטינו ידוע בכך שהוא אוסף שירים שיכולים להתאים לסרטיו עוד לפני שהוא מסיים את כתיבתם. סרג'יו לאונה בקש ממאסטרו אניו מוריקונה לכתוב את המוזיקה לפני תחילת הצילומים על מנת שיוכל להשמיע אותה לשחקנים על הסט. ג'יימס סמואל עצב עבור נקמה קרה את מה שהוא תופס כפסקול האולטימטיבי למערבון ששם את ההיסטוריה של השחורים בארצות הברית במרכז. יש שם פאנק, היפ-הופ, סול, אר אנד בי, רגאיי וקטעי דיבור שבכוונה אינם תואמים את המערב הפרוע, אבל משמשים תזכורת מתמשכת לכך שהסרט לא באמת עוסק במערב, אלא בשינוי הנרטיב. אחרי מאה ומשהו שנה של שטיפת המערבונים בלבן, סמואל השתמש בידע המוזיקלי הנרחב שלו בכדי לביים מערבון שכולו גרסה לא נאמנה היסטורית לקורותיהן של הדמויות שאיכשהו תמיד נשכחו מחוץ לסיפוריהם של קארל מאי ושל באפלו ביל. מכיוון שהסרט בכל זאת מכיל בוקרים חמושים, שולבו בפסקול פה ושם מחוות ברורות למוריקונה כי בואו נודה, כל סרט נעשה יותר מוצלח עם קצת מוריקוניות בתוכו.

הקומדיה הטובה ביותר

מאז 2008, התקבעה תפיסה לפיה כשזה מגיע לסרטי גיבורי-על, מארוול עושים אותם קלילים ומרגשים, DC עושים אותם אפלים וקשוחים. ראינו מעט מאוד חריגות מהסטטוס-קוו המוזר הזה, כש"לוגאן" שהופק מחוץ להשגחה ישירה של מארוול, הצליח להיות אפל במידה לא נלעגת, או כש"שאזאם" היה נסיון כמעט מוצלח של DC לצאת פחות כבדים. "יחידת המתאבדים" מ-2016 שווק כנסיון של האחרונים להיות החברה ששמה חיוכים על פרצופים, אבל זה היה מהנה בערך כמו כשהג'וקר מנסה לסדר למישהו פרצוף מחייך.

זה לא קורה הרבה בהוליווד, אבל מתברר ששילוב בין מותג שנוא ובמאי שפוטר בגלל בדיחות בטעם רע, יכול להוביל למשהו חיובי. כשג'יימס גאן נשכר בידי מארוול לעבוד על "שומרי הגלקסיה", הוא גם קבל מספיק חופש אמנותי לביים בסגנון הקומי הלא שגרתי שלו, אבל לא מספיק בכדי לעשות את הסרט עם דרוג גיל R. אחרי שדיסני גילו שהיוצר של "PG פורן" לא תמיד מתבטא באופן שמתאים לכל המשפחה, הוא פוטר זמנית, עד שהוחזר בלחץ הקהל והשחקנים. רק שבזמן הזה, גאן כבר נשכר בידי המתחרים לפרויקט שנחשב בעיני רבים לאבוד. הוא התבקש להפוך את יחידת המתאבדים לסרט טוב ואם אפשר, גם מצחיק. DC עדיין מנסים להבין מה זה בדיוק אומר, אבל רק תנו לגאן מספיק מרחב פעולה והוא ידאג למה שצריך. ג'יימס גאן סוף סוף עשה את מה שרצה במשך שנים, סרט גיבורי-על בתקציב הוליוודי עם אלימות והומור שמתאימים לאנשים כמוהו. יחידת המתאבדים החדש הוא לא רק סרט אקשן משובח, עם כמה רגעים מרגשים במידה מפתיעה, אלא גם הסרט המצחיק ביותר שיצא השנה. מתברר שאם נותנים להרלי קווין גם שורות מצחיקות ולא רק לדבר במבטא ברוקלינאי מוגזם, היא דמות קומית מעולה. מתברר שאם הופכים את המוטנט דמוי היצור הימי מבריון מיוסר (קילר קרוק) לילד מגודל שצריך ללמוד את מי מותר לאכול ואת מי לא (נאנאווה), זה למעשה מצחיק, במיוחד אם הוא מדבר בקול של סילבסטר סטאלון. מתברר גם שאם מדגישים עד כמה המשימה לא אנושית ולא הוגנת, יותר קל להיות בעד מי שמטילים בה ספק. תוסיפו לזה תחרות אגו בין שני מחסלים, דמויות שהסרט עצמו מודה שהן חסרות תועלת ופקידים ממשלתיים שפועלים בקצב של… פקידים ממשלתיים, ויש למעשה הומור. זוכרים ב"הנוקמים", כשטוני סטארק מבחין שאחד הסוכנים של ש.י.ל.ד משחק "גאלאגה" על המחשב של הסוכנות? ג'יימס גאן מצא דרך למלא סרט של יותר משעתיים ברגעים כאלה בלי שימאס.

הופעת המשנה הטובה ביותר

במאה ה-21, זהויות הן דבר מורכב יותר מאי פעם. הפכתי את קטגוריות המשחק בפינגווין הזהב ללא מגדריות כי אין שום הגיון בהפרדה, במיוחד כשהיא מדירה את כל מי שמזדהה בצורה א-בינרית. עם זאת, אנחנו כחברה עדיין מגרדים את הראש לגבי העבר. כיום, גילום דמות מאוכלוסיה מוחלשת נחשב לבעייתי, כי זה מגיע על חשבון הזדמנות לאנשים שבאמת משתייכים לאותה אוכלוסיה (ולא זוכים לשוויון הזדמנויות באופן כללי). אפילו אם יש לכם בארון כובע אדום עם האותיות MAGA, סביר להניח שתסכימו שקיימת בהוליווד אפליה לא הוגנת, גם אם לא נסכים לגבי השאלה כלפי מי היא מופנית. אבל מה לגבי יצוג של העבר, כשצביעת הפנים או התחזות לאדם טרנס היו דברים מקובלים בתעשיה, כי זה יותר נוח מלהעסיק מישהו פחות מקובל? אם נציג כיום סיפור על מישהו אמיתי שהתחזה לאחר, האם זה נותן הצדקה לאותן פרקטיקות לשם העברת הנקודה? האם יש הצדקה לבלאקפייס כשהוא מדויק היסטורית?

בעודנו מהרהרים בסוגיה קלילה זו, ברכות לרות נגה על זכייתה בתואר הופעת המשנה הטובה ביותר על תפקידה בחוצה את הקו. שמו העברי של הסרט מפספס את המשמעות ההיסטורית הטעונה של "passing". זה לא מעבר פיזי ממקום למקום, אלא האפשרות לשכנע את הסביבה שאדם מסוים הוא חלק ממנה, למרות שאינו. בתקופה בה הסרט מתרחש, רעיון זה התיחס בעיקר לאנשים שאינם לבנים ולאנשים שאינם הטרוסקסואלים, שני מאפיינים שהדמות של נגה מנסה להסתיר ככל הניתן על מנת לחיות חיים נוחים. אותה דמות, קלייר בליו, נולדה בסביבה שחורה, אולם בגלל גון העור הבהיר יחסית שלה, הצליחה לבנות לעצמה חיים כאישה לבנה, מבלי שיחשדו. המדהים בהופעה של נגה הוא שקלייר מתנהגת כמו האדם הלבן ביותר בחדר גם כשהיא לא צריכה. אפילו בחברת אנשים שחורים, כולל כאלה שגדלה איתם, היא שומרת על הגינונים של גברת בליו ומדברת במבטא דרומי שהקריצה מהיכן שהוא, תוך שהיא נוהגת כאחרונת התיירים. עורה הובהר עבור הצילום בשחור-לבן (נגה היא חצי לבנה במציאות), אבל מה שבאמת מוכר את קלייר כדמות שלא באמת שייכת בשום מקום זו ההבנה של השחקנית עד כמה מדובר באישה שלא רוצה להיות אמיתית בקרב אנשיה, ולא יכולה להרשות לעצמה להיות אמיתית בקרב משפחתה. נגה מציגה כיצד הכאב שמוחזק בפנים מתורגם כלפי חוץ לחיוך ומרץ בלתי טבעיים, כאילו היא מפחדת להסיר לשניה את ההגנות ולהתמודד מול המציאות.

ההופעה הראשית הטובה ביותר

אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שאנתוני הופקינס נתן את אחת מתצוגות המשחק הטובות ביותר בקריירה הארוכה שלו בהאב. רבים היו מופתעים כאשר זכה באוסקר על חשבון צ'דוויק בוזמן המנוח, אבל אם ההופעה של בוזמן ב"הבלוז של מא רייני"  הוכיחה לי שבוזמן באמת היה שחקן טוב לאחר שורה של תפקידים שהיו לא יותר מבסדר, הופקינס שאב ממני את כח החיים, דרך עליו, מעך אותו, בצע בו את זממו ואז תלה אותו מול עיני כתזכורת לכך שאין דבר מפחיד יותר מהבלתי נמנע.

בתקווה שאגיע לגילו הנוכחי של אנתוני הופקינס, אני מתחנן שלא אגיע אליו במצבו של אנתוני בסרט. מספיק קשה שהגוף כבר אינו חזק ואמין כפי שהיה, אבל לאבד גם את היכולת לעקוב אחר סדר ארועים, או אפילו להבחין בין פניהם של האנשים המבקרים אותך מדי יום… באמת שלא צריך להיות חניבעל לקטר בשביל לעורר בי סיוטים. האב הוא אולי הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה ושאין לי שום כוונה לצפות בו שוב בקרוב. תודה, הספיק לי. אנתוני הופקינס מכר לי יותר מדי טוב את חוסר האונים והבלבול של הדמות הראשית ואני עדיין בהלם כשאני נזכר שהוא צלול ומתפקד במציאות. ברצינות, אל תראו את הסרט הזה אם בא לכם לחייך בסוף הצפיה.

התסריט הטוב ביותר

היה הייתה היסטוריה. בתוכה, היה תאריך שבו ארבע דמויות מוכרות נפגשו במקום אחד. לא הרבה ידוע על מה שהתרחש באותו לילה, אבל קמפ פאוורס היה מספיק סקרן בכדי לחקור את הנושא ולכתוב בהשראתו מחזה. רג'ינה קינג ראתה את המחזה והחליטה להשתמש בתסריט שגם אותו כתב פאוורס, כבסיס לסרט הראשון בבימויה. לילה אחד במיאמי הוא נסיון לפענח מה קרה בין כותלי מלון קטן בו נפגשו בפברואר 1964 מלקולם אקס, קסיוס קליי, ג'ים בראון וסם קוק. מנהיג חברתי, מתאגרף, שחקן פוטבול וזמר, כולם היו חברים במציאות ואכן נפגשו במלון לאחר זכייתו של קליי באליפות העולם במשקל כבד. אף אחד מלבדם לא יודע על מה דברו והאם העבירו יותר זמן בחגיגות או במריבות, אבל עברו כמעט שישים שנה מאז והדברים אותם הם מייצגים עדיין נראים רלוונטים.

רוב הסרטים העוסקים בזכויות אזרח, נוטים להיות חד-צדדיים יחסית. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" מאמץ בלי בעיה את הנרטיב שהפנתרים השחורים הציעו, "משפט השבעה משיקגו" הופך קרקס תקשורתי למזימה רבת רבדים שנועדה לשבור את כל המחאות האפשריות, "שחור על לבן" מתעלם מדבריו של האדם שעל חייו הוא מבוסס בכדי לשלב אמירות לוחמניות בהתאם להשקפת הבמאי. לילה אחד במיאמי שונה. הוא עוסק בצורה ממושכת במאבק לזכויות אזרח בארצות הברית ובאופן בו השחורים צריכים לנהוג בכדי להשיג את התוצאות הטובות ביותר, אבל הוא לא מחליט בשביל הצופים מה נכון ומה לא נכון. מלקולם אקס מייצג עמדה לוחמנית בידיעה שזמנו קצר, בעודו משלב דיבורים על האסלאם כדת של שלום. קסיוס קליי מנסה להפוך לרוחני יותר למרות היותו שחצן חסר תקנה. לג'ים בראון יש הרבה מה לומר, אבל הוא עסוק בנסיון למנוע מהאחרים לומר משהו שיצטערו עליו. סם קוק מוצא עצמו בעמדת התגוננות למרות ואולי משום שלא עשה שום דבר רע. ארבעה אנשים, ארבע דעות, בבוקר מתחיל פרק חדש בחייהם. במהלך הלילה, המתיחות עולה ויורדת, הטפה דתית מתערבבת בהצהרה פוליטית, בריתות משתנות בן רגע כשמשהו חדש נזרק לאוויר ולפעמים אפילו יורדים לפסים אישיים. לא קל לבנות תסריט שרובו מבוסס על שיחה אחת ממושכת, והעובדה שפאוורס הצליח לעשות זאת מבלי לשעמם, היא סימן לגדולתו ככותב.

הבימוי הטוב ביותר

מספר נשים נאבקו על התואר השנה. מתוך 13 מועמדים רשמיים, רק חמש מזדהות כנשים, אולם רובן הובילו את התחרות עד הרגע האחרון. קלואי ז'או, למרות ש"ארץ נוודים" אינו מועמד לסרט הטוב ביותר, הייתה קרובה לזכיה בזכות סגנון באמת יוצא דופן, שתופס את העולם האמיתי דרך עדשת המצלמה ודולה מתוכו סיפורים קטנים במקום להכין הכל מראש. רג'ינה קינג ואמרלד פנל הציגו, כל אחת בסרט הביכורים שלה כבמאית ("לילה אחד במיאמי" ו"צעירה מבטיחה" בהתאמה), יכולת גבוהה לשלוט בסיפור ולהציג נקודת מבט שנוגעת בה אישית מבלי להתעלם מסיפור המסגרת או לחסום את השחקנים בנסיונם לתת ביטוי לדמויות עצמן. גם הזוכה אותה אחשוף בעוד רגע, ביימה השנה (אם למתוח את המשמעות של "שנה") את סרטה הראשון.

כמעט פספסתי את שבעה בייבי. שמעתי עליו ואפילו ראיתי קטע קצר מתוכו, אבל הסרט תמיד הוזכר בתור "הבטחה לעתיד" או "אחד מהסרטים העצמאיים של השנה", פחות כחוויית צפיה שעומדת בפני עצמה. לא כל כך דברו על הבמאית שלו, אמה זליגמן, שבגיל 25 כבר מפגינה מיומנות של יוצרת ותיקה עם תזמון קומי וחוש למתח מרשימים. שבעה בייבי לוקח סיטואציה שאמורה להיות בפרופיל נמוך, שבעה על קרובת משפחה מרוחקת, והופך אותה להתפרקותה ההדרגתית של דניאל, צעירה יהודיה שהחיים הכפולים שלה נמצאים בסכנת חשיפה מול ההורים. כמעט כל הסרט מתרחש בבית אחד צפוף, מלא רכלנים ורכלניות וסודות שמחכים לפרוץ ושולחן אוכל שיכול להיות הזדמנות לנשום, או מלכודת המובילה ישר למרכזה של שיחה לא נעימה. ככל שהזמן חולף, טבעת החנק האנושית הולכת ומתהדקת. לפעמים הסרט מרשה לקצת אור לחדור לרווחים בתוך הכוורת היהודית, אבל זה תמיד זמני והתנועה ממקום למקום הכרחית על מנת לשרוד בלי שיעשו בושות. כשזליגמן מביימת חדר אחד, היא תמיד יודעת בדיוק מה קורה בחלקים אחרים של הבית. הכל זז בצורה מדויקת ומתוזמנת, מה שנותן אשליה של התרחשות בזמן אמת, כאילו הבמאית מעבירה תוך כדי צילום את הכלים ממשבצת למשבצת על מנת לחסום או לפנות את דרכה של הדמות המרכזית.

הסרט הטוב ביותר

המועמדים:

הכרוניקה הצרפתית – אמנות על אמנות. מחווה של וס אנדרסון, אחד הגאונים המטורפים ביותר של הקולנוע המודרני, לעיתונות הכתובה, כמו גם לפרנקופיליות ולציניות שמשאירה אותנו שפויים.

יחידת המתאבדים – חמש שנים אחרי שנעשו כל הטעויות האפשריות, ג'יימס גאן מציל את המותג המביש והופך אותו לאחד הסרטים המהנים והמפתיעים של השנה.

לילה אחד במיאמי – נסיון מוצלח להפוך ארוע אמיתי לדרמה שחושפת את הצד האנושי, והרחוק משלמות, של ארבעה אייקונים בתולדות המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית.

צעירה מבטיחה – תזכורת שגם הבחור הכי נחמד בעיני עצמו יכול להרוס חיים. הצגה מפחידה, אך לא מטיפנית מדי, של תרחיש האימים איתו כל אישה צריכה להתמודד על בסיס יומיומי.

שבעה בייבי – הקהילה היהודית כגוף חי, שמאתר כל חריגה בסדר המקובל ושולח נוגדנים לבדוק מה המצב ולמי אפשר לשדך אותה. מה קורה כשמישהי לא רוצה תיקון, אבל גם לא יכולה פשוט להיות כנה עם כולם ולהסתכן בסקנדל?

הזוכה:

כשחברים מתחילים להתרחק זה מזה, יש מי שנצמד לאחד הצדדים ויש מי שעומד באמצע ומנסה למשוך אותם בחזרה. לילה אחד במיאמי הוא לא רק סרט על זכויות אזרח, או שעור אינטנסיבי בהיסטוריה, זה קודם כל סרט על חברות. במבט לאחור, ידוע לנו מה קרה לכל אחד מהארבעה בהמשך הדרך. מי נגדע באבו, מי התמודד במשך שנים עם מחלה קשה, מי עדיין איתנו. את ההשפעה האמיתית של כל אחד מהאישים שנפגשו באותו לילה במלון, קשה למדוד. כולם בהחלט הותירו חותם, אבל הדיונים והוויכוחים ביניהם מצביעים עד כמה גודל הצל שאנשים מטילים תלוי בזווית בה מאירים עליהם. רג'ינה קינג וקמפ פאוורס היו יכולים פשוט להנהן ולהציג את הנאומים של מלקולם אקס כדברי נבואה שהתגשמו. הם גם היו יכולים להציג אותו כמזויף שמחפש לרכוב על חבריו בכדי לקדם את עצמו. הם בחרו לתת לדמויות להציג את עצמן. כאילו הניחו פנס במרכז החדר וכל פעם מישהו מהנוכחים עובר מולו, לוקח את רשות הדיבור ומציג את משנתו בעוד האחרים דורשים שיסייג עצמו, או לפחות לא יגרור אותם בעקבותיו. להם אין מושג מה יחשבו עליהם בעתיד, הם רק מקווים שיזכרו אותם. הם לא נשכחו, כל הארבעה מוכרים גם היום וגברת קינג קבלה את ההחלטה הטובה ביותר והציגה אותם לא כנפילים, אלא כבני אדם בעלי חולשות ונקודות לחץ אנושיות.

ביקורת: הכרוניקה הצרפתית

כאשר יערכו בעתיד רשימה רצינית של הבמאים המשפיעים של המאה ה-21 (כלומר אחרי שרוב המאה למעשה תחלוף ולא כי בדיוק אין כתבת שער והגרפיקאי מתחיל ללחוץ), סביר להניח שיהיו שם הרבה שמות צפויים. אני מניח שבונג ג'ון הו יהיה שם, כמו גם נורי בילגה ג'יילן, אפיצ'טפונג ויראסתקול, ג'יין קמפיון ולוקריצ'ה ממברוני. כמו גם שמות יותר קרובים להוליווד כמו אדגר רייט, דיוויד פינצ'ר, אלפונסו קוארון וטאיקה ואיטיטי. זה מאוד עניין של טעם ויהיו הרבה ויכוחים מי ראוי להיכנס ומי לא, אבל דבר אחד כמעט ודאי: וס אנדרסון יהיה ברשימה.

כמו כן, אם לא הייתם צריכים לקרוא פעמיים כדי לשים לב שהמצאתי את אחד השמות הנ"ל, אתם מקבלים מדבקה של כוכב.

וס אנדרסון הוא במאי בעל סגנון כל כך אופייני, שאם ראיתם סרט אחד שלו, יהיה בלתי אפשרי מבחינתכם לא לזהות את טביעת האצבע שלו בסרטים אחרים. הצילום היציב, המיקום של הדמויות במרכז התמונה, פלטת הצבעים הרחבה, המבטים הכבויים שמחזיקים בתוכם מלא רגש, ההרגשה שאתם צופים בדבר הכי קרוב שיש לסרט מצויר מבלי לאבד תחושה של ריאליזם. עוד במאים לומדים מאנדרסון, אבל רק הוא מסוגל לקחת את הסגנון הזה לרמת הדיוק הגבוהה ביותר. מה שמעלה את השאלה, האם סרט יכול להיות יותר מדי וס אנדרסוני?

"הכרוניקה הצרפתית" הוא בהחלט מבחן לשאלה הזו. הסרט מתרחש בעיר בשם אנואי, בה יושבת המערכת של עיתון אמריקאי שעורכו נפטר במפתיע. על פי צוואתו, העיתון יפורק לאחר שיפורסם גליון אחרון שיכלול שלוש כתבות מהעבר. הכתבה הראשונה היא ממדור האמנות ומספרת על חייו של מוזס רוזנתלר, אסיר מסוכן שהתגלה בכלא כאמן גאון לאחר שמשך את עיניו של סוחר אמנות. הכתבה השניה היא של כתבת הפוליטיקה והאקטואליה שמספרת על הכרותה האינטימית עם סטודנט צעיר שהופך לסמל מחאה חברתית, למרות שאינו יותר ממתבגר עם כישורי כתיבה מוגבלים. הכתבה השלישית ממדור האוכל הופכת מדיווח על שף שפתח מטבח המותאם לצורכיהם של שוטרים, לסקירה של פשיטה משטרתית בה המבקר נעשה מעורב בעל כורחו.

כמתבקש, התחושה בזמן צפיה בסרט היא כמו קריאה במדור תרבות שהוקדש לצרפת. יש התיחסות לדברים השונים שהגדירו את ארץ הטריקולור במאה ה-20 (אמנות, הפגנות סטודנטים, אהבה חופשית, בישול איכותי, קומיקס) וגם מתן ביטוי לנוסטלגיה שגורמת לדברים רעים להראות טוב, כי הנרטיב שמתאר אותם נקבע בדיעבד. מוזס רוזנתלר הוא אמן פורץ דרך, אולם הוא גם מסוכן לחברה ותאוות הבצע של הסוחר היא זו שמביאה לו פרסום. מהפכת השחמט היא ארוע סימבולי בתולדות אנואי, אבל היא התחילה מסטודנטים חרמנים שרצו להיכנס למגורי הבנות. השף נסקאפיי הוא בעל גישה יחודית לבישול, אבל ההכרות הראשונה של המבקר עם תחנת המשטרה הייתה לאחר שנעצר בגלל נטיותיו המיניות. העבר מלא ביופי, אבל היופי הזה מעורבב בלא מעט פרטים בעיתיים. כפי שנאמר בהקדמה המתארת את העיר, חרף הגידול במספר התושבים ובאיכות החיים, המספר הממוצע של גופות הנמשות מהנהר נשאר קבוע לאורך שנים.

וס אנדרסון מגיע כאן לשיא חדש של בריאת העולם דרך העיניים שלו. הסצנות עוברות שוב ושוב בין צבע לשחור-לבן וקופצות מדי פעם לצורות הצגה נוספות כמו אנימציה, שקופיות ותאטרון. הקיר הרביעי הוא בחירה בלבד מבחינת הדמויות שמעבירות אחוז גבוה מהזמן כשהן מביטות ישירות למצלמה. הפסקול המוזיקלי של אלכסנדרה דספלה משתדל לתת תזכורת מתמשכת לכך שהסרט מתרחש בצרפת ויש בצוות כל כך הרבה שחקנים מוכרים, שחלקם מסתפקים במשפט וחצי בלבד, אם בכלל.

אם אתם לא מתחברים לסגנון של אנדרסון, כנראה שיהיה לכם קשה עם הכרוניקה הצרפתית. הוא נראה כאילו הבמאי לא חושב בכלל על נוחות הצופה ומתמקד בדברים שהוא רגיל לעשות, כשהם מכוונים ל-11. הדרך היחידה שהסרט יהיה יותר אנדרסוני הוא אם הדמויות יתחילו לנהל דיון על התסריט בזמן שהן משחקות אותו… למרות שזו כבר פלישה לטריטוריה של ג'ים ג'רמוש. מנגד, אם כמוני אתם אוהבים את אנדרסון דווקא כשהוא מסור יותר לגימיק של עצמו, הכרוניקה הצרפתית ממש מענג לצפיה.

אני אוהב את האופן בו הסרט מצליח להיות בעל אמירה, למרות שהוא כל הזמן משחק על גבולות האבסורד. הסיפורים המוצגים, כמו גם ההקדמה הקצרה, הם סאטירה על פרנקופיליה מבלי לזלזל בתרבות הצרפתית עצמה. זה סרט שמראה את הטוב יחד עם הרע, כאשר הכל מתוכנן ומוקפד עד הפרט האחרון. האוכל נראה טעים על המסך, הציורים מלאי חיים וצבע, המהפכנים מעוררי חיבה למרות החשיבות העצמית נטולת הסימוכין שלהם. כשכתב על אופניים מספר על קסמה ההיסטורי של העיר, הוא נאלץ גם להכיר בכך שאינה מותאמת לרוכבי אופניים. כששלוש הכתבות הנבחרות מוצגות דרך עיניהם של העיתונאים, הם מאומתים עם חוסר האובייקטיביות שלהם, אבל מתעקשים שאין בכך בעיה כי ככה עיתונות עבדה באותם ימים.

יש המתארים את הכרוניקה הצרפתית כמכתב אהבה לעיתונות המודפסת. לדעתי, הוא יותר מזה. מדובר במכתב אהבה ליצירה באשר היא, לנסיון להפוך את העולם למקום מעניין יותר. אף אחד ממושאי הכתבות לא חלם להיות אייקון, אבל כולם נעשו כאלה דרך העיתונאים שתארו אותם לקהל הרחב. באופן מעניין, הקולנוע עצמו נעדר מהעלילה, למרות שישנן פה ושם מחוות לגל הצרפתי החדש. אולי אנדרסון הרגיש שאין בכך צורך כי אנחנו ממילא צופים בסרט, אבל כשחושבים על זה, מדובר במגמה עקבית אצלו. וס אנדרסון אוהב לשלב צורות אמנות שונות בסרטיו, אבל לא סרטים. ביקום שלו אנשים צורכים מדיה על שלל גווניה, אבל לא קולנוע. אולי כי היקום עצמו הוא סרט והוא מלאכותי בצורה כל כך חסרת בושה, שכל סרט בתוכו יראה כמו חיקוי חיוור של ה"מציאות".

הכרוניקה הצרפתית הוא וס אנדרסון בשיאו. אם זה דבר טוב או רע, אתם כנראה יודעים עוד לפני הצפיה. מבחינתי, מדובר בסרט שהוא בפני עצמו יצירה חסרת פשרות שקיומה מתאפשר בזכות החופש המוחלט שהבמאי נותן לעצמו. זה חופש שהשיג דרך התעקשות לעשות דברים לפי חזון מאוד אישי שהפך לאורך השנים מודל לחיקוי ואף מקור לפרודיות. יש סיכוי טוב שמתישהו יגיע הסרט שישבור אותי ויהיה לי יותר מדי מהחזון הזה, אבל אני בהחלט לא נמצא עדיין בנקודה הזו. הכרוניקה הצרפתית הוא אחד הסרטים הכי יפים חזותית ומדגדגים אינטלקטואלית שראיתי לאחרונה ולמרבה המזל, הוא נעשה במספיק אהבה בכדי לא לצאת כבד או יומרני מדי.

ביקורת: כוחו של הכלב

כשהייתי עוד בבית ספר, עבדתי למשך שבוע בחוות הסוסים של דוד שלי. קשה לומר שהתאמתי לסביבה, או שבאמת רציתי את העבודה הזאת, אבל הופעל עלי לחץ לנסות ולהישאר שם עד סוף השבוע. יש לציין שגם כיום כמבוגר, אני שונא לישון מחוץ לבית, אז לשלב את זה עם עבודה שלא באמת הייתי מוכן אליה ממש לא עזר. אחרי כמה ימים של ניקוי אורוות, נסיון לא מוצלח לצבוע שער מתכת והפעלה לילדים שלא ידעתי עליה מראש, הייתי על סף התמוטטות. למען האמת, הייתי על סף לברוח אל הכביש הראשי ולתפוס טרמפ בחזרה לאזור המרכז. ביום האחרון, בעקבות ויכוח קשה שהתחיל מהפחד שלי לרכוב על סוס (הפחד לא היה מהסוס עצמו, אלא מהגובה. עם הסוסים הסתדרתי מצוין), הבהרתי להורים שאני לא חוזר לחוה ולא אכפת אלו סנקציות יוטלו.

תזכרו איפה עצרנו, כי אחזור לזה בהמשך.

"כוחו של הכלב" מתרחש במונטנה בשנת 1925. האחים פיל וג'ורג' ברבנק בסך הכל מסודרים בחיים. שניהם מנהלים חוה, חיים בבית גדול ודי מכובדים בעיירה שלהם. למרות החינוך האליטיסטי שפיל זכה לו, הוא מרגיש שאת הדברים החשובים באמת למד מברונקו הנרי, שלקח אותו ואת ג'ורג' תחת חסותו ולמד אותם כל מה שצריך על חיי הבוקרים. שנים אחרי שברונקו הנרי עזב את העולם, פיל הוא אדם ציני וממורמר וג'ורג' מנסה למזער את הנזקים החברתיים שאחיו גורם.

נסיון שכזה מוביל את ג'ורג' להתחתן עם רוז, אלמנה המנהלת פונדק יחד עם בנה פיטר, אותו הופכים פיל ועובדיו מושא ללעג. בעקבות החתונה, פיטר נשלח ללמוד כיצד להיות מנתח, בעוד רוז עוברת לגור בביתם של האחים ברבנק, למורת רוחו של פיל המשוכנע שהיא מעוניינת רק בכסף שלהם.

ג'יין קמפיון ביימה וכתבה את הסרט (על פי ספרו של תומס סאבאג') תוך שהיא מדגישה את השוני בין האחים. הם הפכים פחות או יותר בכל דבר, מהפרטים הברורים כמו התנהגותו הבוטה של פיל לעומת הדיבור המהוסס של ג'ורג', הרגלי ההיגיינה השונים שלהם, העובדה שפיל תמיד עסוק בענייני החוה בעוד ג'ורג' מרבה לנסוע אל מחוץ לעיר, דרך שיער הפנים השונה שלהם ועד ללבוש המבטא שתי דמויות שונות כל כך. פיל תמיד לבוש כקאובוי ואף ישן עם מגפיים על רגליו. ג'ורג' עטוף במעילים שונים וחליפות מחוייטות, מנסה למצוא חן בעיני העולם שבחוץ ולעשות רושם ראשוני מכובד. שפת הגוף של פיל מוחצנת, כולל ישיבה ברגליים פשוקות והעדר כבוד למרחב אישי. ג'ורג' נוטה לשלב ידיים ולקחת את הזמן, תמיד מעודן ומחושב.

האחים נראים כל כך שונים, אבל הם בעצם מאוד דומים זה לזה. גם אם האמצעים לא זהים, האחים ברבנק שניהם מאוד עסוקים בלא לאפשר לרוז ופיטר להיות עצמם. האימוץ החם של ג'ורג' אמנם מביא את רוז לבית חדש, אבל גם מציב אותה במצבים חברתיים מביכים ותחושה של חוסר שייכות. היא לא רגילה שמבשלים ומנקים עבורה וג'ורג' מנסה להציג אותה כאישה שתואמת יותר את הפנטזיה שלו מאשר מי שהיא באמת. זאת בזמן שפיל גורם לרוז לחוש לא רצויה ושופט כל דבר אפשרי בהופעתו החיצונית של פיטר.

די בתחילת הסרט, יש סצנה בה שני האחים חולקים מיטה בפונדק. פיל ישן כשהוא מוסתר ברובו מתחת לשמיכה, בעוד ג'ורג' שוכב גלוי מעליה. עוד לפני כן, ראינו כמה נוח ג'ורג' מרגיש בבית, בעוד פיל מעדיף להעביר את זמנו באסם, או ברכיבה בהרים. עד כמה שפיל נראה כמו מניאק מדרגה ראשונה, יש בו סודות שהוא לא חולק ולא מעוניין לחלוק. הוא לא בוקר רק כי זו העבודה שלו, הוא בחר להיות כזה ולאמץ את אורח החיים שברונקו הנרי העביר אליו. אם ג'ורג' מעמיד פנים שהוא מתוחכם יותר מכפי שהוא, פיל עושה בדיוק את ההפך ומנסה להיראות חסר תחכום, למרות שהוא המלומד מבין השניים.

בחזרה לתחילת הביקורת, היה מתבקש שהדמות איתה הכי אזדהה תהיה פיטר. אחרי הכל, הוא בחור מופנם שנשפט על שונותו ונגרר בעל כורחו לחוה אותה מנהל מי שהוא, בשלב הזה של הסיפור, דוד שלו. אלא שפיטר אינו דמות מעוררת הזדהות. זו תוצאה של שילוב בין הקרירות שלו, לבין האופן בו קודי סמיט-מקפי מגלם אותו. סמיט-מקפי נוקט בשיטת עזרא מילר לגילום מתבגרים: אם תביע כמה שפחות רגש מול המצלמה, יחשבו שאתה מהורהר ומיוחד. בפועל, זה נראה יותר כאילו הוא שכח את הטקסט ומישהו מאחורי המצלמה מנסה לסמן לו מה לעשות עכשיו. אני מבין שהריחוק הרגשי הוא חלק מהפואנטה של הדמות, אבל קיים מרחב פעולה שבו אפשר לגלם דמות כזו בצורה אמינה וקודי סמיט-מקפי חורג ממנו.

בנדיקט קאמברבץ', לעומת זאת, מצוין בתפקיד פיל. הרבה ירדו על המבטא האמריקאי שלו ב"דוקטור סטריינג'", אבל אני דווקא חשבתי שהוא נשמע ממש טוב. בכוחו של הכלב, הוא משתמש במבטא דומה, הפעם מגובה בנכלוליות וחוסר רגישות כלפי הזולת. זה מעניין, כי מבחינה מסוימת, פיל הוא הדמות הכי עגולה בסרט. הוא הרבה יותר מוצלח מאחיו בזיוף אותנטיות, עד לרמה שגסות הרוח באה לו בטבעיות. ברגע ששכנעת את כולם שאתה החרא הכי גדול בסביבה, צריך להמשיך ולתחזק את הרושם, לפני שיגיע חרא גדול עוד יותר ויהפוך אותך לסתם נאד נפוח.

זה לא שממש הזדהתי עם פיל. למעשה, אני לא בטוח שהזדהתי עם דמות כלשהי בסרט, אבל יש בפיל משהו מרתק. יש סביבו הילה של מסתורין שרוצים לפתור, למרות שהוא מאוד מנסה להסתיר זאת. ג'ורג' גורם נזק בדרכים אחרות, גם כשהוא מנסה לעשות טוב. אני מרגיש שהסרט לא מציג מספיק את ההשפעה של ג'ורג' על רוז ומתמקד בעיקר במתיחות בינה לבין פיל, אבל זה חלק מבעיה גדולה יותר שקשורה ברוז. היא דמות די שטחית, שמיוצגת בעיקר ביחס שלה לגברים בסיפור. לא רואים מה בעצם גרם לג'ורג' להתאהב בה, מה היא מרגישה כלפי ג'ורג', או משהו לגביה שלא קשור להיות אמא/אישה/גיסה של מישהו. קירסטן דאנסט מנסה לעשות מה שאפשר עם התפקיד ורוז אכן עוברת תהליך של שינוי לאורך הסרט, אבל התהליך מהיר והיו יכולים פשוט לקרוא לה "האישה" וזה לא היה משנה את תפקודה בעלילה.

כוחו של הכלב נע בין נגיעות חכמות, לרגעים מעוררי תמיהה. מוזיקה היא מוטיב מעניין בסרט, בסיוע פסקול מצמרר שנכתב בידי ג'וני גרינווד. קמפיון עשתה גם שימוש מעולה בשרותיו של הצלם ארי וגנר ליצירת עולם של ניגודים. אור מול חושך, מרחבים פתוחים מול מבנים סגורים, חורף מול קיץ. שני האחים הם ניגודים על הנייר, אבל שניהם מעדיפים לשמור סודות זה מזה ולנסות לשנות אחרים במקום לקבל אותם כמו שהם. נדמה שחסרים בתסריט כמה פרטים שהיו עוזרים לחבר טוב יותר בין נקודות, כמו גם הקדשת יותר זמן לתהליכים שעוברים על הדמויות במקום להקפיץ אותן ממצב למצב. עם זאת, אין אף רגע בו הסרט לא טוב. הוא לא אחיד ברמתו, אבל גם הקטעים החלשים שאפשר היה לוותר עליהם, הם סבירים ומעלה.

נבואה לאוסקר: 8.12.2021

סרט

בלפסט

קודה

חולית

משפחה מנצחת

ליקריץ פיצה

הבת האפלה

כוחו של הכלב

ספנסר

הטרגדיה של מקבת

סיפור הפרברים

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

ריוסוקה המגוצ'י – הנהגת של מר יוסוקה

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

ג'ואל כהן – הטרגדיה של מקבת

תסריט מקורי

קנת בראנה – בלפסט

אסגאר פרהאדי – גיבור

זאק ביילין – משפחה מנצחת

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

סטיבן נייט – ספנסר

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

ריוסוקה המגוצ'י, טקמאסה אואה – הנהגת של מר יוסוקה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

מגי ג'ילנהול – הבת האפלה

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

אנדרו גרפילד – טיק, טיק… בום!

חואקין פיניקס – קדימה קדימה

ויל סמית – משפחה מנצחת

דנזל וושינגטון – הטרגדיה של מקבת

שחקנית ראשית

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

אוליביה קולמן – הבת האפלה

ליידי גאגא – בית גוצ'י

פרנסס מקדורמנד – הטרגדיה של מקבת

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

בראדלי קופר – ליקריץ פיצה

קירן הינדס – בלפסט

טרוי קוטסור – קודה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

קודי סמיט-מקפי – כוחו של הכלב

שחקנית משנה

קטרינה באלף – בלפסט

אן דאוד – Mass

קירסטן דאנסט – כוחו של הכלב

אאונג'נואה אליס – משפחה מנצחת

מארלי מטלין – קודה

סרט אנימציה

אנקאנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ריה והדרקון האחרון

סרט בינלאומי

לברוח (דנמרק)

גיבור (אירן)

יד האלוהים (איטליה)

הנהגת של מר יוסוקה (יפן)

האדם הגרוע בעולם (נורבגיה)

צילום

חאריס זמבארלוקוס – בלפסט

גרייג פרייזר – חולית

ארי וגנר – כוחו של הכלב

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרברים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

אנדרו וייסבלום – הכרוניקה הצרפתית

פמלה מרטין – משפחה מנצחת

אנדי יורגנסן – ליקריץ פיצה

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

הארי גרגסון-ויליאמס – הדו-קרב האחרון

דן רומר – לוקה

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

ג'וני גרינווד – ספנסר

עיצוב אמנותי

בלפסט

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

סיפור הפרברים

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

סמטת הסיוטים

ספנסר

סאונד

בלפסט

חולית

כוחו של הכלב

טיק, טיק… בום!

סיפור הפרברים

אפקטים חזותיים

חולית

לשחרר את גאי

מכסחי השדים: החיים שאחרי

ספיידרמן: אין דרך הביתה

יחידת המתאבדים

איפור ועיצוב שיער

חולית

העיניים של תמי פיי

האביר הירוק

בית גוצ'י

ספנסר

ביקורת: חוצה את הקו

לאחרונה השלמתי צפיה בסרט "סליחה על ההפרעה", סרט מאוד גלוי בעמדות שלו לגבי יחסים בין-גזעיים בארצות הברית וחסרונות הקפיטליזם. בסצנה מוקדמת יחסית, מתברר שלטלפנים שחורים קל יותר להשיג את תשומת לבם של לקוחות ולסגור עסקאות אם הם משתמשים בקול הלבן שלהם. לפי הסרט, לכל אחד יש קול לבן, רק צריכים לדעת איך להשתמש בו כדי שהצד השני לא יחשוד.

"חוצה את הקו" מתבסס על תופעה דומה, רק שבמקום להתרחש בימינו, להכיל מאפיינים של מדע בדיוני ולהיות אג'נדה בגנות תאגידים, הוא מתרחש ב-1929 ומציג דבר שלא מעט אנשים באותה תקופה התמודדו איתו. זו לא הנקודה המרכזית של הסיפור, אבל סרטה הראשון של רבקה הול כבמאית שואב השראה לא רק מהספר של נלה לרסן עליו הוא מבוסס, אלא גם מההיסטוריה המשפחתית של הול. אמה של הול, כמו לרסן, הייתה ממוצא מעורב ויתכן שלא מעט אנשים חשבו במבט ראשון, במיוחד אם נתקלו בה ללא הקשר ומבלי להכיר אותה אישית, שהיא יותר לבנה מכפי שהיא באמת. יתכן גם שזה משהו שעזר לה להתפרסם בתנאים בהם המעבר היה נשאר חסום עבור אישה שחורה.

הסיפור עוסק בשתי נשים שגדלו ביחד, אולם התרחקו כשבגרו וכעת חיות חיים שונים לחלוטין. איירין נשארה בהרלם, התחתנה עם רופא מקומי ומגדלת איתו שני בנים, כולם יותר כהי עור ממנה. יש להם חיים טובים בסך הכל, שניהם מכובדים בקהילה ואפילו יכולים להרשות לעצמם להעסיק סוכנת בית שתעזור עם הבישולים והנקיונות בזמן שאיירין בסידורים ובעלה בעבודה. קלייר, לעומת זאת, עברה לשיקגו והתחתנה עם גבר לבן שאינו מסתיר את עמדותיו הגזעניות. הוא מאמין כה אדוק בטוהר הגזע, שאפילו לא שם לב שאשתו שחורה. קלייר מסתירה זאת היטב בעזרת שיער צבוע לבלונד, מבטא דרומי עמוק, שינוי פרטים כאשר היא נשאלת אודות ילדותה ולשמחתה, בת שנולדה בצבע לא מחשיד. מבחינת רבים, במבט ראשון, יותר סביר שאבותיה של קלייר היו בעלים של עבדים מאשר עבדים בעצמם.

בעוד קלייר נהנית מהעובדה שהיא עוברת בתור אישה לבנה, מפגש מקרי עם איירין מעורר בה געגועים לעבר. היא רוצה לבקר בהרלם, לפגוש את האנשים, ללכת למסיבות מקומיות, לאכול מהבישול הביתי, רק שבעלה לא ידע. היא רוצה את מנת הנוסטלגיה שתשחרר אותה להיות עצמה לראשונה מזה שנים, אולם עדיין שומרת על הגינונים וצורת הדיבור הלבנים אותם אמצה כחלק מההמצאה של עצמה מחדש.

הקשר המחודש בין איירין וקלייר הוא לא פשוט. למעשה, הקשר של קלייר עם כל אחד הוא מורכב. נראה שכולם חשים סלידה ממנה בתחילה, אולם מתחילים לחבב אותה ככל שהיא נשארת בסביבה. אולי גם הם חושבים בטעות שהיא לבנה ורק כאשר מתגלים צבעיה האמיתיים, מצליחים להתחבר אליה בלי חשש. מנגד, אולי זו דווקא ההבנה שהיא אכן אישה צבעונית שמסתירה זאת שיוצרת את הסלידה. מה שלא תהיה הסיבה המדויקת, קלייר מצליחה בסופו של דבר לעבור משני הצדדים.

גם איירין לומדת לקבל אותה, אבל מאחר והיא זוכרת את קלייר של פעם ופגשה את בעלה, שחשב בטעות שגם איירין לבנה, החשדנות שלה נשארת יותר זמן. היא יודעת שמתקיימת שם הצגה, אבל לא בטוחה באיזה שלב קלייר נבדלת מהלבנים שבאים להרלם יותר בשביל החוויה התיירותית מאשר מתוך חיבה אמיתית לתושבי השכונה. נרמז גם שיש בקשר בין שתי הנשים משהו נוסף. קלייר מסוגלת ליצור מתח מיני כמעט עם כל אדם אותו היא פוגשת, אולם יש משהו חזק יותר בינה לבין איירין. זה לא נאמר מפורשות, אבל קיים ברקע איזה זמזום המציע שאולי איירין בעצמה עוברת בקהילה שלה בתור משהו שהיא לא. משהו מקובל חברתית שהיא עלולה להיתקל ברדיפה ונידוי אם יתגלה כהצגה. יתכן גם שזה לא המצב, אבל רבקה הול נשארה נאמנה לספר ברמיזות לכך שלעבור זה לא רק עניין של צבע עור, אלא גם נטיה מינית.

שתי השחקניות במרכז הסיפור עושות עבודה טובה. טסה תומפסון קצת עצורה בתור איירין, אבל יש סצנות בהן זה מתאים לדמות. לפעמים היא מאופקת מדי ונראה שמי שהיה אחראי מאחורי הקלעים על הקפה שלה, נתן לה בטעות נטול קפאין. ברגעים אחרים, האיפוק הזה דווקא מסתדר עם הפחד שהיא חשה, במיוחד בחברת אנשים לבנים. רוב מי שיקראו את הטקסט הזה לוקחים כמובן מאליו את זה שלבנים נוטים לפחד מאנשים ממוצא אחר, אבל שוכחים שהם עצמם נראים מאיימים לצד השני. תומפסון לא שוכחת את זה לרגע.

בינתיים, רות נגה מגלמת את קלייר בדיוק כפי שנדרש. היא מרגיזה ומוגזמת בהתחלה, אבל יש בה קסם אישי שמתרגלים אליו. היא לא סתם מזייפת בטחון עצמי, אלא באמת מרגישה אותו. זה מרתיע, כי למה לכל הרוחות שמישהי שחיה בשקר בלבה של אוכלוסיה עוינת תהיה כל כך רגועה, אבל כאשר הנוסטלגיה אוחזת בה חזק, מתברר שזו קלייר האמיתית. היא קצת לוחצת, קצת פתוחה יותר מרוב האנשים, קצת חסרת טקט, אבל ממכרת בהתלהבות שלה מדברים קטנים ומחיים שרוב תושבי הרלם היו מעדיפים להשאיר מאחור.

רבקה הול בחרה לצלם את הסרט בשחור ולבן. זו בחירה הגיונית גם בהתחשב בנושא של העלילה וגם בכדי לטשטש את ההבדל בין צבע העור של הדמויות הבהירות יותר. מיעוט הגוונים על המסך מאלץ את המוח של הצופה להחליט בזמן אמת האם הוא מביט באדם שמוצאו אירופי או אפריקאי וזו דרך מצוינת להדגים את הרושם המוטעה שקלייר עבדה קשה בכדי לשמר. סביר להניח שהדבר גם הקל על ההפקה ליצור אשליה של התקופה מאחר והתקציב הצנוע יחסית (10 מיליון דולר וכן, זה נחשב נמוך) לא מאפשר לשחזר בלוקים שלמים כפי שנראו לפני כמעט מאה שנה. הול אפילו מצאה טריק פשוט בכדי לצלם את איירין ובעלה מדברים במכונית מבלי שהרכב יצא לנסיעה ברחובות ניו יורק המודרנית.

תחום אחד שבו הסרט אינו ראוי למחמאות הוא העריכה. מסיבה כלשהי, חוצה את הקו ערוך בצורה מאוד מבלבלת שאינה משרתת את הסיפור. זה מתבטא בשתי דרכים. האחת היא מעברי זמן לא מורגשים, כאשר באמצע סצנה מתברר פתאום שהיא מתרחשת ביום אחר לחלוטין, או אפילו לא באותה עונה כמו הסצנה שקדמה לה. העורכת סאבין הופמן עבדה על הסרט כאילו צולם בצבע, בלי לקחת בחשבון ששחור-לבן מצריך תשומת לב שונה על מנת לסמן קפיצה קדימה. הדרך השניה היא כאשר משהו מוביל לדבר אחר, אבל אין מספיק זמן בכדי להבין מה גרם למה. זה מביא לרגעים בהם המשמעות האמיתית של ארוע מתפספסת כי לא הוענקה הזדמנות הוגנת לקלוט את כל הפרטים. הבעיה הזו אפילו הורסת במקצת את סוף הסרט ומקטינה את העוצמה הרגשית שלו.

יש מה ללמוד מחוצה את הקו, גם כשיעור על ההיסטוריה של החברה האפרו-אמריקאית בצפון הנאור לכאורה, גם כתזכורת למתיחות ואפליה שעדיין קיימות בעולם האמיתי, וגם כדוגמה כיצד ליצור דרמה תקופתית בתקציב נמוך. כאמור, העריכה הגרועה מפריעה ומסיחה את הדעת, אבל שאר הפרמטרים עובדים היטב. הבמאית ושתי השחקניות המרכזיות (יש מי שיראו ברות נגה שחקנית משנה) מבינות את היחסים המורכבים בין הדמויות ואת רוח התקופה וגם אם מדי פעם מאכילים את הצופים בכפית, נדמה שיש קו עלילה שלם שמסתתר מתחת לפני השטח ומרפד את הסיפור הגלוי עם עוד שכבות של שאלות על זהות ונטילת סיכונים.

ביקורת: נקמה מרה

מבין כל הז'אנרים הקולנועיים, המערבון הוא אולי הקל ביותר להגדרה. הוא אמור להתרחש במערב הישן, להציג אנשים שעובדים באחת העבודות המזוהות עם התקופה, כמו איש חוק, שודד, צייד ראשים, בעל סלון או נהג קטר, וכולם נושאים אקדח אם מישהו רוצה לקרוא להם דמויות ראשיות.

לפחות, זה המערבון הקלאסי. עם השנים, נבנו עוד ועוד שכבות שלקחו את הסיפורים הישנים (שרובם מבוססים על גוזמאות) ומתחו אותם מעבר לגבולות המקובלים. חלק לקחו אותם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית, לפעמים אפילו ליבשת אחרת. יש כאלה שהוסיפו פסקול שאינו תואם את התקופה ואויבים לא שגרתיים כמו חייזרים או רובוטים דמויי אדם. בחלק מהמערבונים הגיבור לא הורג אף אחד, אלא מנצח בזכות חכמה ותושיה, לא בעזרת שליפה מהירה. בחלקם אין אפילו דמות שאפשר ממש להגדיר כגיבור. אדווין אס. פורטר הציג לקהל הרחב טכניקות בימוי לא מוכרות ב"שוד הרכבת הגדול", ג'ון פורד הוסיף נפח יותר אפי ואת השוט האמריקאי האופייני לז'אנר, אקירה קורוסאווה קבל מפורד השראה לסרטי הסמוראים שלו, סרג'יו ליאונה גנב מקורוסאווה בחזרה למערבונים וקוונטין טרנטינו עשה מחווה לליאונה, תוך שהוא מוסיף לקלחת את סגנון הגריינדהאוס החביב עליו. "נקמה מרה", בבימויו של ג'יימס סמיואל, רוצה להיות השלב הבא באבולוציה של המערבונים.

הסיפור עוסק בנאט לאב, ילד שגדל להיות פורע חוק לאחר שרופוס באק רצח את הוריו והותיר אותו עם צלקת בצורת צלב על המצח. בשנים שעברו, לאב צבר לעצמו מוניטין בעייתי, אולם גם כמה ידידים נאמנים. לאחר שגנבו סכום נכבד מכנופיית שודדים, לאב ושותפיו מגלים שהכסף שייך בעצם לבאק, שנמצא באותו הזמן במעצר. כאשר באק משוחרר בידי אנשיו, בהובלת טרודי סמית וצ'רוקי ביל, הם משתלטים בחזרה על רדווד סיטי, מה שמעניק לנאט את ההזדמנות לנקום באיש שזרע בו את השנאה.

העלילה של נקמה מרה די מסובכת וכוללת הרבה דמויות משנה שמתחברות זו לזו בדרכים שונים. בבסיסו, זהו סרט נקמה שמחכה יותר משעתיים לרגע הנכון, אבל עובר בהרבה תחנות בדרך. לפעמים לאב וחבורתו מובילים, לפעמים הכנופיה של באק עם ידם על העליונה. מה שמעניין זה ששתי הקבוצות כמעט ואינם חולקות מסך, אלא נוקטות באסטרטגיה זהירה בכדי לא לחשוף מהר מדי את כל הקלפים ולא לבזבז את הרגע המושלם לפעולה. התוצאה היא סרט עם כמה קטעי אקשן אינטנסיביים ועשויים היטב, והרבה דיבורים וטוויסטים קטנים באמצע. רוב הזמן זה מעניין והיחסים בין הדמויות מספקים בידור ומתח בפני עצמם. הרגעים החלשים היחידים הם בין נאט ואהובתו מרי, שלא באמת תורמים שום דבר לעלילה. נראה שבין סיפורי הנקמה, החיפוש אחר תהילה, העיירה השלמה המוחזקת כבת ערובה ודמות משנה שנאבקת לזכות בקבלה למרות מוסכמות החברה המתנגדת לתפיסת המגדר שלה, אין ממש מקום לסיפור אהבה נטול הפתעות.

בדרך כלל בסרטים היסטוריים, עולה השאלה עד כמה הסיפור נאמן למציאות. במקרה הזה, השאלה היא יותר האם ההיסטוריה המוכרת לנו היא זו שמייצגת ארועים אמיתיים. המערב הישן היה מקום מאוד מגוון אתנית, כולל מספר בלתי מבוטל של אפרו-אמריקאים. למעשה, על פי הערכות מודרניות, כרבע מהבוקרים במחצית השניה של המאה ה-19 היו שחורים, וזה בלי לספור את כמות האינדיאנים, המהגרים ובעלי המוצא המעורב שפעלו שם באותו הזמן. נקמה מרה נראה כמו רביזיה מאולצת של מערבונים כך שיכללו יותר דמויות שחורות, כמו סרט בלאקספלויטיישן או סיטקום מהניינטיז, אבל זה למעשה תיקון של התפיסה השגויה שנוצרה לאורך השנים, כאילו המערב היה מאוכלס כמעט כולו באנשים לבנים.

אנחנו לומדים כל הזמן לפקפק בתפיסות ישנות ואין סיבה לעצור עכשיו. אם את מאה ומשהו השנים האחרונות הוליווד העבירה ביצירת הרושם שציוויליזציה אפשרית רק כאשר אנשים ממוצא מערב אירופי מנהלים את הענייניים, היא מתחילה סוף סוף לאזן את התמונה. ממש לאט, אבל לפחות יש התקדמות לכיוון הנכון. מבחינת נכונות היסטורית, נקמה מרה מדויק בערך כמו "אברהם לינקולן: צייד הערפדים". חלק מהדמויות בסרט אכן התקיימו, אבל הפרטים האחרים הם המצאה של התסריט. בעולם שלנו, נאט לאב לא היה פורע חוק, אלא עבד לשעבר שמצא פרנסה לגיטימית והתפרסם בזכות קורותיו. רופוס באק האמיתי, המגולם כאן בידי אידריס אלבה, הוצא להורג כשהיה בסך הכל בן 18. מרי פילדס הייתה מבוגרת מנאט ביותר מעשרים שנה וחייתה במנזר בתקופה בה הסרט טוען שהופיעה בסלונים. טרודי סמית הייתה כייסת, לא רוצחת, וצ'רוקי ביל בכלל הסתובב עם כנופיה אחרת והיה ממוצא מעורב ובעל עור בהיר.

למה יוצרי הסרט החליטו לעשות כזה מישמש בין דמויות שלא היה ביניהן שום קשר במציאות? ובכן, למה כל מי שמוזכר בדרך אגב ב"מרכבת הדואר" מופיע מאוחר יותר בסרט בעצמו? למה מרטי מקפליי הסתבך דווקא עם אחד מאבותיו של ביף ולא עם אדם אחר כלשהו בקליפורניה של 1885? מערבונים, עם כל השינויים והתוספות שעברו לאורך השנים, תמיד היו מבוססים על עימותים. דמות טובה מתעמתת עם דמות רעה, או עם דמות נטולת נטיה מוסרית מוגדרת שמזוהה דווקא בזכות המראה החיצוני שלה, העימות תמיד שם. אולי חוץ מבסרטים של קלואי ז'או, אבל זה כבר רובד שלם בפני עצמו שאין זמן להיכנס אליו כאן. הנקודה היא שכאשר ג'יימס סמיואל ובועז יכין כתבו את נקמה מרה, הם חפשו דרך לכתוב מערבון לפי התבנית העלילתית הקלאסית, שעדיין יצליח לשבור את הכללים.

הם הצליחו. למרות עלילה שהייתה יכולה באותה מידה להילקח ממערבון הוליוודי מספר 42480, נקמה מרה הוא הרבה מעבר לשגרתי. לצד ליהוק שחקנים שחורים לכל התפקידים המשמעותיים (פלוס בדיחה חזותית מעולה על איך שנראית עיר לבנה), הסרט משלב בין זוויות הצילום של ג'ון פורד, סרג'יו ליאונה וגם סם פקינפה, עם הפסקול הגרובי והכתוביות בהשראת סרטים שנועדו לקהל שחור שטרנטינו הוסיף לעסק. והפסקול כל כך משובח. שילוב של גוספל, היפ-הופ, אר אנד בי ורגאיי עם מוזיקה קלאסית והשראה ברורה מלחניו של אניו מוריקונה. יצירת כלאיים מדויקת של המערבונים הגדולים מהעבר, הקולנוע הקצבי של ההווה והתרבות העשירה של צאצאי העבדים מאפריקה. שומעים שהבמאי הוא בעל קריירה מקבילה כמוזיקאי כי הפסקול לבדו מצדיק צפיה חוזרת.

אנחנו נראה בשנים הקרובות יותר ויותר סרטים כמו נקמה מרה. כאלה שמתחזים לדבר אחד על מנת לתת במה לסיפור אמיתי שנשכח. הדמויות על המסך לא באמת מייצגות את האנשים שעל שמם הן נקראות, אבל בזמן שאתם תוהים איך האיפור השבטי של זאזי ביטס לא נמרח בחום של המדבר, אתם נחשפים לעובדה שהוסתרה מעיני הציבור במשך דורות: המערב הישן לא היה מאוכלס כולו באנשים לבנים. אנשים שחורים היו חלק בלתי נפרד מהאוכלוסיה החופשית ועדיין, הודרו בשיטתיות מיצירות מפורסמות בהן לגיבור הלבן היה אולי עוזר שחור, אבל בטח שלא מישהו לחלוק איתו את התהילה. היו כבר במאים כמו קלינט איסטווד וקוונטין טרנטינו שניסו לתקן את הרושם המוטעה, אבל גם הם הקפידו לצרף לבוקר השחור את הגבר הלבן שיאזן אותו. ג'יימס סמיואל, כמו במאי המערבונים הגדולים מהם למד, לא גדל במערב. הוא אפילו לא מאמריקה, הבן אדם נולד בלונדון. אבל הוא כן אדם שחור וזה נותן לו נקודת מבט יותר אישית כלפי האופן בו אנשים שנראים כמותו מיוצגים בקולנוע.

נקמה מרה הוא מערבון מבדר, עם כמה רגעים פחות מעניינים שנשארו כחלק מהמבנה העלילתי המקובל בז'אנר. מזל שהוא כזה, כי הרבה יותר נעים להתחנך כשגם נהנים מהסיפור, מהבימוי ומהפסקול, מאשר כשמישהו צועק במשך חצי מהזמן אג'נדה שמצא במקרה בטוויטר. זו לא כרונולוגיה של ארועים אמיתיים, אלא השבה לתודעה של אנשים נשכחים. אנשים שלמרבה הצער, דווקא המערבונים האהובים שנתנו השראה לסרט הזה, הם בין האשמים העיקריים במחיקתם מדפי ההיסטוריה.

ביקורת: חולית

לפני כשנה, התחלתי לקרוא את הספר "חולית". זה משהו שרציתי לעשות כבר שנים, אבל הייתי זקוק לתמריץ כי, מה לעשות, לוקח לי הרבה זמן לסיים ספרים. זה לא שקצב הקריאה שלי איטי במיוחד, כמו ששיקולי זמן מאלצים אותי לקרוא רק כמה עמודים בכל פעם ואם אני לא נסחף מיד לתוך הסיפור, יהיה לי קשה לתעדף את זה על פני פעילויות פנאי אחרות שדורשות פחות שעות במצטבר. זה לא ש"חולית" הוא ספר רע, אבל הספקתי לקרוא בערך חצי ממנו לפני שהסרט המבוסס עליו יצא לאוויר העולם.

לרוב אני לא בוחר ספרים על סמך תאריך היציאה של העיבודים שלהם, אבל "חולית" סקרן אותי במיוחד כי הוא ידוע לשמצה כספר קשה לעיבוד. הסרט התעודי "חולית של חודורובסקי" מסביר בפרוט כיצד הבמאי הצ'יליאני נסה במשך שנים להרים הפקת ענק על פי ספרו של פרנק הרברט, אך לא הצליח להשיג את המימון לכך. למען האמת, הרצון של חודורובסקי שהסרט ימשך חצי יום וכמה מבחירות הליהוק שלו כנראה לקחו חלק לא קטן בהכשלת הפרויקט. בשלב מסוים, סלבדור דאלי היה אמור להשתתף בסרט תמורת 100,000 דולר לדקת מסך. זה לא מאוד חסכוני.

ב-1984, דיוויד לינץ', האדם האחרון שהייתי שם בידיו פרויקט מסחרי רב תקציב, נסה את כוחו בעיבוד מפורסם לספר. אם לדייק, העיבוד של לינץ' מפורסם בהיותו כשלון מסחרי וביקורתי ואולי הדבר היחיד שהבמאי הקריפטי אמר עליו שלא היה צריך לעשות. בשנת 2000, יצאה מיני-סדרה נשכחת שהתקבלה בביקורות מעורבות ולא ממש הותירה חותם. בסך הכל, עד ליציאת הסרט החדש, בבימויו של דני וילנב, העיבוד המצליח ביותר לספר של הרברט הוא כנראה סדרת משחקי המחשב משנות התשעים.

העלילה מתרחשת בעתיד הרחוק, בכוכב הלכת אראקיס. לאחר שנים בהן בית הארקונן שלט ביד קשה בפלנטה המדברית, החליט הקיסר להחליפם בבית אטראידס. למרות תנאי המחיה הקשים, יש חשיבות רבה לשליטה באראקיס משום שזהו מקורו היחיד של המרקוח, החומר היקר ביותר בגלקסיה. באראקיס חיים גם דררים, אנשי מדבר שאינם נאמנים לקיסר והיו קרבן להתקפות אכזריות של בית הארקונן משום שאזורי הישוב שלהם נמצאים בקרבת המרקוח, אותו הם נוהגים לצרוך בעצמם.

בעודם מתארגנים בביתם החדש, מבינים בני אטראידס שהברון הארקונן אינו מתכוון לוותר בקלות על מקור ההכנסה היקר ומתכוננים נפשית להתפתחויות לא רצויות. בינתיים, פול, יורש העצר הצעיר של אטראידס, מוטרד בידי חלומות הנראים מוחשיים במיוחד על החיים באראקיס. זאת בזמן שאמו, הגבירה ג'סיקה, מכינה אותו לאפשרות שהעתיד צופן לו יותר ממאבקים פוליטיים והסכמי סחר בין פלנטריים.

המחשבה העיקרית שעולה מצפיה בסרט חולית, היא שזו צריכה להיות מיני-סדרה. רצוי אחת שמישהו יזכור את קיומה כעבור שני עשורים. בעוד העלילה אינה עמוסה בהתרחשויות, האופן בו דני וילנב מדלג מסצנה לסצנה מבהיר עד כמה חודורובסקי צדק בהערכתו ששעתיים וחצי הן לא מסגרת זמן מספיקה על מנת לבנות בצורה טובה את העולם של הסרט. יש שיחה על משהו שעומד לקרות, ובסצנה הבאה הוא כבר בעיצומו. לאחר מכן, הדמות נמצאת בחדר אחר, מישהו מיד נכנס ומה שהיה דיון מורכב של כמה דקות בספר, נדחס לכדי הקדמה של כמה שניות לסצנת אקשן או להופעה של דמות חדשה. זה כמו לצפות בתקציר של הספר, כשכל הדיאלוגים ותאורי האווירה קוצרו או נחתכו על מנת ליצור רשימה של ארועים. זה אמנם מה שעיבוד קולנועי אמור לעשות, אבל הוא אמור גם לשמר את האווירה של המקור ובזאת וילנב נכשל.

אין בסרט הבט בו החסרון שבקיצורי הדרך בולט כמו בענייני האבטחה. פול הוא מטרה בעלת חשיבות, וכך גם אביו ובכירים נוספים בצבא של בית אטראידס. הם אמורים להיות חשדנים במיוחד כלפי זרים והספר אכן מעביר את הרעיון שאין פתח לשאננות ואסור להפסיק לסרוק את השטח אחר דברים לא תקינים. בסרט, זה מוצג במשפט אחד שנאמר לפול ושאר הזמן מוקדש להכרות עם תנאי השטח ומנהגים שונים, בלי אזכור של המתיחות הקיימת. לא תמיד הוגן להשוות בין עיבודים קולנועיים לבין המקור שלהם, אבל זו דוגמה למשהו שכנראה היה מפריע לי גם בלי לקרוא את הספר. דברים פשוט קורים ולא מספיק אכפת מהדמויות בשביל להבין מה המשמעות של זה עבור העלילה. כל כך חשוב להציג את הדוכס אטראידס והברון הארקונן כהפוכים זה מזה, גם בהתנהגותם וגם במראה שלהם, שכל הניואנסים והשטחים האפורים שמאבק שאמור להיות פוליטי בבסיסו, פשוט לא קיימים.

העניין הוא שדני וילנב ידע שאי אפשר לתת לכל עלילת הספר מקום בסרט אחד, אז חולית הוא בעצם רק החלק הראשון של הסיפור. המפיצים לא ממהרים לשתף את המידע הזה, אבל החלק השני מתוכנן לצאת ב-2023 והוא כנראה יכיל את החצי השני של הספר. זה מעלה את השאלה לאן בדיוק וילנב ממהר. אם הוא ידע מראש שהוא מביים את הסיפור בחלקים, למה לא להשקיע עוד קצת זמן בפיתוח האווירה והדמויות? זה אפילו לא חייב להפוך את הסרט להרבה יותר ארוך. פשוט לוקחים חצי מהזמן שמוקדש לטיסות מעל חול ומחלקים אותו בין רגעים אחרים. עוד עשרים שניות לשיחה על תקנות הבטיחות, עוד דקה לאפשר לברון לעשות דברים שאינם חיקוי של מרלון ברנדו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד חצי דקה להציג את ההתקדמות של תולעי החול במקום להתנהג כאילו מדובר באיזה סוד שהצופים אמורים להיות מופתעים ממנו. יש סדרה של שבעה סרטי אימה שמבוססת על חיקוי של התולעים האלה. הן די מפורסמות.

בעוד התסריט והעריכה די הורגים כל סיכוי למתח אמיתי או דאגה של ממש לדמויות, יש בסרט דברים שבהחלט נעשו כמו שצריך. האיפור, עיצוב התלבושות ואפילו התפאורה המדברית המינימליסטית, מעבירים היטב את התחושה של עתיד רחוק, אבל לא לחלוטין בלתי אפשרי. בני הארקונן חוורים במיוחד לאחר דורות של המנעות מחשיפה לשמש, בעוד הסמלים והמדים של בית אטראידס שואבים השראה מתקופת הקולוניאליזם של המאות ה-18 וה-19, בהן ממלכות ואימפריות אירופיות ניסו לתפוס כל פיסת אדמה מרוחקת בה הופקו תבלינים יקרים. זו קריצה מחוכמת להיסטוריה האמיתית של כדור הארץ, שכנראה נידונה לחזור על עצמה בכוכבי לכת אחרים.

האפקטים החזותיים אינם אחידים ברמתם, אבל הם לרוב עובדים. בעוד לא ברור מדוע בשנת עשרת אלפים ומשהו לספירה נלחמים בחרבות ופגיונות במקום לפרוס כטב"מים בכל רחבי כוכב הלכת ולשלוט בהם מרחוק, לפחות הרווחנו מזה את האפקט המגניב של השריון. הוא בלתי נראה, עד שמתרחש מגע ואז קווי מתאר תכולים או אדומים מציינים את מידת הפגיעה והאם אותו אדם נמצא בסכנה. זו דרך ממש יעילה, שכל שחקן מחשב מתחיל מכיר, לשדר את מצבה הגופני של דמות מבלי לפגוע בזרימה של האקשן. עוד צל"ש מגיע גם להאנס זימר שהלחין עבור הסרט פסקול משובח שמגביר את תחושת האפיות שהבימוי מפספס מדי פעם.

החדשות הטובות לגבי חולית הן שיש לי מספיק זמן לסיים את הספר עד שיצא החלק הבא. החדשות הרעות הן שלא כל כך בא לי לראות את החלק הבא. הסרט עשוי היטב מבחינה חזותית והליהוק פחות שגוי מבנסיונות קודמים (למרות שהייתי יכול לחיות בלי הגילוי שג'ייסון מומואה מגולח נראה כמו גרסת CGI של סטיבן סיגל). מאוד חבל ששלושה תסריטאים לא הצליחו למצוא את האיזון הנכון בין פעולה לבין ההכנה לקראתה. עם עריכה טובה יותר ואפילו חלוקה של הסיפור לשלושה פרקים ולא שניים, אולי היינו מקבלים עיבוד שגם מעביר כמו שצריך את תחושת הזרות שבהגעה לעולם חדש, הפרנויה כלפי אויב מוכר וההכרות ההדרגתית עם דתות ומסורות שהתפתחו על בסיס האמונות הקיימות במציאות שלנו.

נבואה לאוסקר – 4.10.2021

סרט

בלפסט

קודה

אל תסתכלו למעלה

חולית

בית גוצ'י

המלך ריצ'רד

ליקריץ פיצה

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

ספנסר

בימוי

קנת בראנה – בלפסט

פאולו סורנטינו – יד האלוהים

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

גיירמו דל טורו – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

תסריט מקורי

קנת בראנה – בלפסט

ג'סטין צ'ון – בלו באיו

זאק ביילין – המלך ריצ'רד

פול תומס אנדרסון – ליקריץ פיצה

סטיבן נייט – ספנסר

תסריט מעובד

סיאן הדר – קודה

אריק רות', ג'ו ספייטס, דני וילנב – חולית

רוברטו בנטיבניה, בקי ג'ונסטון – בית גוצ'י

גיירמו דל טורו, קים מורגן – סמטת הסיוטים

ג'יין קמפיון – כוחו של הכלב

שחקן ראשי

ברדלי קופר – סמטת הסיוטים

בנדיקט קאמברבץ' – כוחו של הכלב

לאונרדו דיקפריו – אל תסתכלו למעלה

פיטר דינקלג' – סירנו

ויל סמית – המלך ריצ'רד

שחקנית ראשית

קייט בלנשט – סמטת הסיוטים

ג'סיקה צ'סטיין – העיניים של תמי פיי

ליידי גאגא – בית גוצ'י

אלנה היים – ליקריץ פיצה

קריסטן סטיוארט – ספנסר

שחקן משנה

וילם דפו – סמטת הסיוטים

קירן הינדס – בלפסט

ג'ונה היל – אל תסתכלו למעלה

ג'ארד לטו – בית גוצ'י

טימותי ספול – ספנסר

שחקנית משנה

ג'ודי דנץ' – בלפסט

קירסטן דאנסט – כוחו של הכלב

אאונג'נואה אליס – המלך ריצ'רד

מארלי מטלין – קודה

מריל סטריפ – אל תסתכלו למעלה

סרט אנימציה

אנקנטו

לברוח

לוקה

משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

ויוו

צילום

גרייג פרייזר – חולית

צ'אנג צ'אנג-הון – אתמול בלילה בסוהו

דן לאוסטסו – סמטת הסיוטים

ברונו דלבונל – הטרגדיה של מקבת

יאנוש קמינסקי – סיפור הפרוורים

עריכה

אונה ני דונגייל – בלפסט

אנדרו וייסבלום – הכרוניקה הצרפתית

פמלה מרטין – המלך ריצ'רד

אנדי יורגנסן – ליקריץ פיצה

פיטר שיבראס – כוחו של הכלב

פסקול מקורי

האנס זימר – חולית

אלכסנדרה דספלה – הכרוניקה הצרפתית

דן רומר – לוקה

אלכסנדרה דספלה – סמטת הסיוטים

ג'וני גרינווד – כוחו של הכלב

עיצוב אמנותי

בלפסט

חולית

הכרוניקה הצרפתית

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

עיצוב תלבושות

קרואלה

חולית

בית גוצ'י

סמטת הסיוטים

ספנסר

סאונד

בלפסט

חולית

סמטת הסיוטים

כוחו של הכלב

סיפור הפרוורים

אפקטים חזותיים

חולית

נצחיים

מכסחי השדים: החיים שאחרי

סמטת הסיוטים

יחידת המתאבדים

איפור ועיצוב שיער

קרואלה

חולית

העיניים של תמי פיי

האביר הירוק

בית גוצ'י

ביקורת: CODA

יש שני דברים שאנשים שאינם מוגדרים כנכים לא אוהבים להודות בהם:

1. אנחנו באמת יכולים לעשות יותר כדי להנגיש דברים עבור מי שזקוק.ה לכך.

2. אנחנו צריכים שינגישו נכים עבורנו.

הקביעה השניה אולי נראית מוזרה, אבל תחשבו על זה. כמה אנשים ללא אחוזי נכות (אין לי מונח טוב לזה בעברית) יודעים בדיוק כיצד לגשת אל אדם שאינו שומע, או אינו רואה, או מתקשה ללכת, או שיש לו תסמונת כלשהי הגורמת לו לתפוס את העולם בצורה שונה? כמה יודעים אפילו איך להתחיל שיחה בלי לחוש מבוכה? אם אפגוש אדם עיוור, האם אתחיל אוטומטית לדבר כמו אל ילד קטן כי המוח שלי מתוכנת לפשט דברים עבור מי ששונה ממני, אפילו שזה לא הגיוני? האם אטרח ללמוד שפת סימנים לטובת אדם חרש, או שאקווה שהוא קורא שפתיים ו/או מצויד במכשור מסוים שיקל עלי את התקשורת איתו?

שימו לב, זה יקל עלי, לא עליו. לאדם שרגיל לתקשר בצורה מסוימת תמיד יהיה פחות נוח להאט את קצב התקשור שלו או להשתמש במונחים יותר בסיסיים עבור מי שאינו רגיל לכך. באותה מידה, כאשר אפגוש ידידה הנעזרת בקב על מנת ללכת, יתכן ובאופן לא מודע אצפה ממנה לשנות את קצב ההליכה שלה כדי שיתאים לשלי, במקום לחשוב שאולי אני צריך להיות יותר סבלני ולבחור במסלול שיהיה נוח עבור שנינו. קשה לנסח את זה בצורה שלא תצא מתנשאת, אבל אנשים שאינם מוגדרים נכים באמת צריכים להזכיר לעצמם כמה דברים נראים אחרת עבור אחרים.

בקולנוע, זה מתבטא במיוחד עם דמויות חרשות. רוב הצופים עדיין יצפו שכאשר שיחה מתנהלת בשפת הסימנים, יופיעו כתוביות עבור השומעים, או שמישהו יגיד בזמן אמת את הנאמר. נכון, ככה נהוג כאשר חרשים ולא חרשים מתקשרים ביניהם, אבל תחשבו כמה אבוד הצופה הממוצע אם לא היה לו את הגורם המתווך ובמקום זאת, היה צופה באנשים מסמנים זה לזה, בלי לדעת מה בדיוק נאמר. אחד הסרטים המפורסמים ביותר על דמויות חרשות, "ילדים חורגים לאלוהים", עוסק בעצם בנסיון לגרום להן לבטא מילים בקול, ללא צורך בשפת סימנים. סרט אחר, "צלילי המטאל", עוסק באדם שהולך ומתחרש בהדרגה, כך שברירת המחדל שלו היא עדיין דיבור ולא סימון, מה שמקל על צופים שומעים להזדהות איתו, כי רוב הזמן הוא עדיין משתמש בקול בכדי לבטא את עצמו. נעשו נסיונות ליצור סרטים שמיועדים קודם כל עבור קהל חרש, אבל אף אחד מהם לא הצליח במיוחד וחלקם אף נחשבים לגרועים למדי. לא ש-"Deafula" אינו מבדר בדרכו, אבל לא באופן בו הבמאי שלו התכוון.

"CODA" הוא נסיון נוסף לתת במה לשחקנים חרשים בסרט שמיועד לקהל הרחב, אם כי גם הוא חוטא בהנגשה לשומעים. רובי היא הבת הצעירה במשפחתה והיחידה בבית שאינה חרשת. היא עובדת עם הוריה ואחיה הגדול על סירת דיג ומתרגמת עבורם את דבריהם של שאר העובדים בנמל, שיחסיהם מול החברה שקונה מהם דגים נמצאים על סף פיצוץ בשל עודף רגולציה והורדת מחירים. במקביל, רובי מאוד אוהבת לשיר ונרשמת למקהלת בית הספר. היא מתביישת בהתחלה משאר התלמידים בעקבות לעג אותו היא סופגת מדי יום בגלל משפחתה, אבל מדריך המקהלה מר ויאלובוס (או מיסטר וי) רואה בה פוטנציאל ומנסה להוציא ממנה את הקול האמיתי שלה.

אפשר לזהות בקלות את ההקבלה. המשפחה של רובי מתבטאת ללא קול וגאה בכך, בעוד רובי מרגישה כמו נטע זר בבית בגלל יכולתה לדבר, ובלימודים בגלל העיסוק והנכות של משפחתה. יש לה רצונות של מתבגרת ממוצעת. היא רוצה למצוא את המקום שלה, לבחור זהות לעצמה ולחוש שמקבלים אותה כאדם בוגר. עם זאת, ברור לה שיהיה מאוד קשה להתנתק מהמשפחה שאמנם אוהבת, אבל לא מבינה את הרצון של רובי לשיר. חשוב להדגיש שזה לא מתוך חוסר חיבה למוזיקה באופן כללי, אלא כי כמו כל הורים, גם הוריה של רובי מעדיפים שתשתנה כמה שפחות ושלא תאלץ אותם להיפרד מהילדה הקטנה שהכירו כל חייהם וניסו לעצב בצלמם. כהורה, אני מבין את ההרגשה ומזכיר לעצמי שוב ושוב לחזק את ההעדפות האמיתיות של הבת שלי, במקום לבטל את מה שלא מתאים לי אישית. זה מה שההורים של רובי עדיין לא מפנימים.

סרטה של שאן הדר הוא מאוד תבניתי. נערה מתבגרת רוצה לעשות משהו שונה ממה שמקובל במשפחה וצריכה להיאבק על הכרה, בעוד הם מעדיפים שתעזור בעסק המשפחתי. כמובן שיש גם בעיות כלכליות והרבה מטענים רגשיים שצפים אל פני השטח, אבל יאמר לזכות CODA שהוא עדיין סרט די אינטליגנטי. זו דרמה-קומית שמתיחסת בכבוד לשני הצדדים של הסיפור, גם לחרשים שהחברה מתקשה להסתגל אליהם, וגם לבת השומעת שהמשפחה מזלזלת בשאיפותיה כי אינן תואמות את אורח החיים המקובל עליהם. דוגמה לכך מופיעה בסצנה מוקדמת, כאשר אמה של רובי אוסרת עליה להאזין למוזיקה באוזניות בשולחן ארוחת הערב, אבל כל המשפחה בוחנת נשים בטינדר עם האח, כי זו פעילות שיכולים לעשות ביחד. זה נראה כמו בדיחה קטנה על הוי המשפחה, אבל מדובר בעצם בהקדמה לקונפליקט שיהפוך למרכז הסרט.

צוות השחקנים עושה עבודה טובה. אמיליה ג'ונס מבטאת יפה את הקושי הנגרם מלהיות חריגה בשני מעגלים במקביל וזה הופך את הזמנים בהם היא לבד לחזקים יותר, כי שם רובי יכולה להיות עצמה. טרוי קוטסור מגלם את אביה של רובי באופן מלבב, חרף היותו ילד מגודל שמפחד משינויים ולא מקשיב (תרתי משמע) להנחיות שמגיעות מצד גורמים חיצוניים. יש משהו מאוד טבעי בכימיה של קוטסור עם שאר השחקנים שכמעט גורם להם להיראות כמו משפחה אמיתית. מרלי מטלין היא השחקנית המוכרת ביותר בסרט, אולם נראה שדווקא היא מקבלת את השורות הפחות עסיסיות בתסריט. כל הזמן יש בניה לקראת עימות בין האם לבתה, אבל הדר שומרת אותו על אש קטנה ומטלין הוותיקה מסתפקת בלהיות דמות שיותר מסבירה מה היא מרגישה מאשר מבטאת זאת ברגש.

המצטיין מבין השחקנים הוא יוג'יניו דרבז, המגלם את מר ויאלובוס. למרות שהדמות נראית בהתחלה כמו קריקטורה של מורה לאמנויות עם מניירות של דיווה, דרבז מגלם את מיסטר וי עם הרבה עומק ואישיות של מי שרואה בעבודתו שליחות, גם אם הרושם הראשוני שהוא מותיר אינו מכובד במיוחד. גם זו דמות קלישאתית, אבל כמו שאר הסרט, זו קלישאה שעובדת במסגרת העלילה המוצעת לנו.

למרות הרצון הטוב לתת במה לשחקנים חרשים, CODA הוא קודם כל סיפורה של נערה שומעת שבמקרה גדלה במשפחה חרשת. אני מעריך את ההחלטה לא להפוך את השונות של המשפחה למסכנות או להציג את כל הסיפור מנקודת מבט חיצונית. חלק מהשיחות בסרט נערכות לחלוטין בשפת הסימנים, או כאשר אחד הנוכחים נותר מחוץ לשיחה כי הוא היחיד שלא יודע לסמן. זה מזכיר למי ששומע את חשיבותה של נקודת מבט חיצונית שבעקבותיה ניתן ליצור סביבה ידידותית עבור כולם. עם זאת, הדר לא הולכת עד הסוף עם מתן הבמה לחרשים, כי עיקר הסרט מתמקד בדמות שאוהבת לשיר. זה אמנם מציע טוויסט על קונספט שחוק (במיוחד כשהסרט עצמו הוא רימייק), אבל מנגיש את החרשים לצופים השומעים בצורה שאולי טיפה מפספסת את הפואנטה של הבנת הצד שאינו מסתמך על שמיעה על מנת לעקוב אחר הנעשה. פחות הרגשתי שלמדתי משהו חדש, ויותר שקבלתי אישוש לכך שמשפחות מגיעות בכל מיני צורות ועדיין נתקלות באותם קונפליקטים. הסרט עצמו טוב, פשוט לא מקורי במיוחד.