כאשר יערכו בעתיד רשימה רצינית של הבמאים המשפיעים של המאה ה-21 (כלומר אחרי שרוב המאה למעשה תחלוף ולא כי בדיוק אין כתבת שער והגרפיקאי מתחיל ללחוץ), סביר להניח שיהיו שם הרבה שמות צפויים. אני מניח שבונג ג'ון הו יהיה שם, כמו גם נורי בילגה ג'יילן, אפיצ'טפונג ויראסתקול, ג'יין קמפיון ולוקריצ'ה ממברוני. כמו גם שמות יותר קרובים להוליווד כמו אדגר רייט, דיוויד פינצ'ר, אלפונסו קוארון וטאיקה ואיטיטי. זה מאוד עניין של טעם ויהיו הרבה ויכוחים מי ראוי להיכנס ומי לא, אבל דבר אחד כמעט ודאי: וס אנדרסון יהיה ברשימה.
כמו כן, אם לא הייתם צריכים לקרוא פעמיים כדי לשים לב שהמצאתי את אחד השמות הנ"ל, אתם מקבלים מדבקה של כוכב.
וס אנדרסון הוא במאי בעל סגנון כל כך אופייני, שאם ראיתם סרט אחד שלו, יהיה בלתי אפשרי מבחינתכם לא לזהות את טביעת האצבע שלו בסרטים אחרים. הצילום היציב, המיקום של הדמויות במרכז התמונה, פלטת הצבעים הרחבה, המבטים הכבויים שמחזיקים בתוכם מלא רגש, ההרגשה שאתם צופים בדבר הכי קרוב שיש לסרט מצויר מבלי לאבד תחושה של ריאליזם. עוד במאים לומדים מאנדרסון, אבל רק הוא מסוגל לקחת את הסגנון הזה לרמת הדיוק הגבוהה ביותר. מה שמעלה את השאלה, האם סרט יכול להיות יותר מדי וס אנדרסוני?
"הכרוניקה הצרפתית" הוא בהחלט מבחן לשאלה הזו. הסרט מתרחש בעיר בשם אנואי, בה יושבת המערכת של עיתון אמריקאי שעורכו נפטר במפתיע. על פי צוואתו, העיתון יפורק לאחר שיפורסם גליון אחרון שיכלול שלוש כתבות מהעבר. הכתבה הראשונה היא ממדור האמנות ומספרת על חייו של מוזס רוזנתלר, אסיר מסוכן שהתגלה בכלא כאמן גאון לאחר שמשך את עיניו של סוחר אמנות. הכתבה השניה היא של כתבת הפוליטיקה והאקטואליה שמספרת על הכרותה האינטימית עם סטודנט צעיר שהופך לסמל מחאה חברתית, למרות שאינו יותר ממתבגר עם כישורי כתיבה מוגבלים. הכתבה השלישית ממדור האוכל הופכת מדיווח על שף שפתח מטבח המותאם לצורכיהם של שוטרים, לסקירה של פשיטה משטרתית בה המבקר נעשה מעורב בעל כורחו.
כמתבקש, התחושה בזמן צפיה בסרט היא כמו קריאה במדור תרבות שהוקדש לצרפת. יש התיחסות לדברים השונים שהגדירו את ארץ הטריקולור במאה ה-20 (אמנות, הפגנות סטודנטים, אהבה חופשית, בישול איכותי, קומיקס) וגם מתן ביטוי לנוסטלגיה שגורמת לדברים רעים להראות טוב, כי הנרטיב שמתאר אותם נקבע בדיעבד. מוזס רוזנתלר הוא אמן פורץ דרך, אולם הוא גם מסוכן לחברה ותאוות הבצע של הסוחר היא זו שמביאה לו פרסום. מהפכת השחמט היא ארוע סימבולי בתולדות אנואי, אבל היא התחילה מסטודנטים חרמנים שרצו להיכנס למגורי הבנות. השף נסקאפיי הוא בעל גישה יחודית לבישול, אבל ההכרות הראשונה של המבקר עם תחנת המשטרה הייתה לאחר שנעצר בגלל נטיותיו המיניות. העבר מלא ביופי, אבל היופי הזה מעורבב בלא מעט פרטים בעיתיים. כפי שנאמר בהקדמה המתארת את העיר, חרף הגידול במספר התושבים ובאיכות החיים, המספר הממוצע של גופות הנמשות מהנהר נשאר קבוע לאורך שנים.
וס אנדרסון מגיע כאן לשיא חדש של בריאת העולם דרך העיניים שלו. הסצנות עוברות שוב ושוב בין צבע לשחור-לבן וקופצות מדי פעם לצורות הצגה נוספות כמו אנימציה, שקופיות ותאטרון. הקיר הרביעי הוא בחירה בלבד מבחינת הדמויות שמעבירות אחוז גבוה מהזמן כשהן מביטות ישירות למצלמה. הפסקול המוזיקלי של אלכסנדרה דספלה משתדל לתת תזכורת מתמשכת לכך שהסרט מתרחש בצרפת ויש בצוות כל כך הרבה שחקנים מוכרים, שחלקם מסתפקים במשפט וחצי בלבד, אם בכלל.
אם אתם לא מתחברים לסגנון של אנדרסון, כנראה שיהיה לכם קשה עם הכרוניקה הצרפתית. הוא נראה כאילו הבמאי לא חושב בכלל על נוחות הצופה ומתמקד בדברים שהוא רגיל לעשות, כשהם מכוונים ל-11. הדרך היחידה שהסרט יהיה יותר אנדרסוני הוא אם הדמויות יתחילו לנהל דיון על התסריט בזמן שהן משחקות אותו… למרות שזו כבר פלישה לטריטוריה של ג'ים ג'רמוש. מנגד, אם כמוני אתם אוהבים את אנדרסון דווקא כשהוא מסור יותר לגימיק של עצמו, הכרוניקה הצרפתית ממש מענג לצפיה.
אני אוהב את האופן בו הסרט מצליח להיות בעל אמירה, למרות שהוא כל הזמן משחק על גבולות האבסורד. הסיפורים המוצגים, כמו גם ההקדמה הקצרה, הם סאטירה על פרנקופיליה מבלי לזלזל בתרבות הצרפתית עצמה. זה סרט שמראה את הטוב יחד עם הרע, כאשר הכל מתוכנן ומוקפד עד הפרט האחרון. האוכל נראה טעים על המסך, הציורים מלאי חיים וצבע, המהפכנים מעוררי חיבה למרות החשיבות העצמית נטולת הסימוכין שלהם. כשכתב על אופניים מספר על קסמה ההיסטורי של העיר, הוא נאלץ גם להכיר בכך שאינה מותאמת לרוכבי אופניים. כששלוש הכתבות הנבחרות מוצגות דרך עיניהם של העיתונאים, הם מאומתים עם חוסר האובייקטיביות שלהם, אבל מתעקשים שאין בכך בעיה כי ככה עיתונות עבדה באותם ימים.
יש המתארים את הכרוניקה הצרפתית כמכתב אהבה לעיתונות המודפסת. לדעתי, הוא יותר מזה. מדובר במכתב אהבה ליצירה באשר היא, לנסיון להפוך את העולם למקום מעניין יותר. אף אחד ממושאי הכתבות לא חלם להיות אייקון, אבל כולם נעשו כאלה דרך העיתונאים שתארו אותם לקהל הרחב. באופן מעניין, הקולנוע עצמו נעדר מהעלילה, למרות שישנן פה ושם מחוות לגל הצרפתי החדש. אולי אנדרסון הרגיש שאין בכך צורך כי אנחנו ממילא צופים בסרט, אבל כשחושבים על זה, מדובר במגמה עקבית אצלו. וס אנדרסון אוהב לשלב צורות אמנות שונות בסרטיו, אבל לא סרטים. ביקום שלו אנשים צורכים מדיה על שלל גווניה, אבל לא קולנוע. אולי כי היקום עצמו הוא סרט והוא מלאכותי בצורה כל כך חסרת בושה, שכל סרט בתוכו יראה כמו חיקוי חיוור של ה"מציאות".
הכרוניקה הצרפתית הוא וס אנדרסון בשיאו. אם זה דבר טוב או רע, אתם כנראה יודעים עוד לפני הצפיה. מבחינתי, מדובר בסרט שהוא בפני עצמו יצירה חסרת פשרות שקיומה מתאפשר בזכות החופש המוחלט שהבמאי נותן לעצמו. זה חופש שהשיג דרך התעקשות לעשות דברים לפי חזון מאוד אישי שהפך לאורך השנים מודל לחיקוי ואף מקור לפרודיות. יש סיכוי טוב שמתישהו יגיע הסרט שישבור אותי ויהיה לי יותר מדי מהחזון הזה, אבל אני בהחלט לא נמצא עדיין בנקודה הזו. הכרוניקה הצרפתית הוא אחד הסרטים הכי יפים חזותית ומדגדגים אינטלקטואלית שראיתי לאחרונה ולמרבה המזל, הוא נעשה במספיק אהבה בכדי לא לצאת כבד או יומרני מדי.
בשביל הזהב 