מספר זרים מסוכנים תקועים במקום אחד במערבולת של בגידות, סודות ואוצר שהתחיל את הבעיה. אחרי צפיה ב"זמנים קשוחים באל רויאל", החלטנו להקדיש את שאר הפרק ל"כלבי אשמורת" ועל הדרך, לתהות מה אנחנו באמת חושבים על קוונטין טרנטינו.
ספוילרים לשני הסרטים.
חודש: אוקטובר 2018
פרק 270 – מלחמת הכוכבים
עד כה, יצאו ארבע גרסאות רשמיות לסרט "כוכב נולד". אנחנו מדברים על שתיים מהן, מתחילים עם החדשה ביותר, מ-2018, ואז עוברים לעיבוד הראשון, משנות השלושים.
ספוילרים לכל הגרסאות.
100 הגדולים: מקומות 90-81
90. גברים בשחור (ארה"ב, 1997)
במקור: Men in Black
במאי: בארי זוננפלד
תסריט: אד סולומון
שחקנים: ויל סמית, טומי לי ג'ונס, וינסנט ד'אונופריו, לינדה פיורנטינו, ריפ טורן
מה קורה כאן: שוטר ניו יורקי שרדף אחר חייזר מחופש לאדם, מגויס לארגון הסודי גברים בשחור. הוא מקבל את הכינוי ג'יי, מצוות לסוכן קיי הוותיק ולומד ממנו את רזי המקצוע. גברים בשחור מנטרים נוכחות חייזרית בכדור הארץ ואוכפים את החוקים הבין גלקטיים על כל מבקר. הם בו זמנית ארגון שיטור, בילוש ודיפלומטיה, שדואג למחוק את הזכרון לכל בן אנוש שאינו חלק מהארגון ונחשף לדברים שאינו אמור לדעת עליהם. אחת המשימות הראשונות של ג'יי, היא איתור חייזרי דמוי ג'וק שמתחזה לחוואי ומנסה לגרום לתקרית בין פלאנטרית.
למה הסרט הזה ברשימה: גברים בשחור הוא שילוב חד פעמי של מספר כשרונות שלא עבדו ביחד לפני כן. בארי זוננפלד צבר לעצמו מוניטין כבמאי של קומדיות שחורות מוצלחות בזכות שני סרטי משפחת אדמס, התסריטאי אד סולומון הראה את יכולותיו בשילוב פנטזיה ומדע בדיוני עם העולם האמיתי בסרטי ביל וטד (ופחות בהצלחה עם "האחים סופר מריו"), המלחין דני אלפמן עדיין לא שחק את עצמו לגמרי ושני השחקנים הראשיים הציגו כימיה לא צפויה בהתחשב בהבדלים ביניהם. ויל סמית היה אז בשיא הפופולריות שלו כשחקן וכמוזיקאי (עם שיר הנושא של הסרט שהיה להיט בפני עצמו) ונחשב להימור בטוח בכל הנוגע לשוברי קופות. טומי לי ג'ונס, הידוע לשמצה כאדם חסר חוש הומור, נתן לו איזון מושלם בתור המקצוען הוותיק שמפריד בין רגש לעבודה, אבל לא יכול שלא להתגעגע לעבר. התוצאה היא סרט מצחיק, חכם, מודע לעצמו, מלא באפקטים חזותיים שנראים טוב גם היום, עיצוב מגניב ופסקול משובח. החשיבות שבשילוב כל הגורמים בולטת במיוחד בעקבות שני סרטי המשך הרבה פחות מוצלחים, בהם אד סולומון לא היה מעורב. בים של סרטי מד"ב מלאי חורים כמו "היום השלישי", "ארמגדון", "פגיעה קטלנית" ו"אבודים בחלל", גברים בשחור היה חלופה מרעננת שמשלבת בין איום מהחלל החיצון לבין הומור ועלילה שלא מזלזלים בצופים.
פרסים בולטים: זוכה אוסקר לאיפור הטוב ביותר ומועמד לעוד שניים (עיצוב אמנותי ופסקול מקורי), מועמד לגלובוס הזהב לסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר, זוכה 2 פרסי הקולנוע של MTV (השיר הטוב ביותר, הקרב הטוב ביותר) ומועמד לעוד שלושה, כולל הסרט הטוב ביותר.
89. הגנרל (ארה"ב, 1926)
במקור: The General
במאים: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון
תסריט: קלייד ברוקמן, באסטר קיטון, אל בואזברג, צ'רלס הנרי סמית, פול ג'רארד סמית
שחקנים: באסטר קיטון, מריון מק, גלן קאבנדר
מה קורה כאן: ג'וני הוא מהנדס בחברת הרכבות שמטפל במסירות בקטר המכונה הגנרל ומאורס לאנאבל לי היפה. כאשר פורצת מלחמת האזרחים, ג'וני נגש ראשון להתגייס לצבא הקונפדרציה, אולם הקצין בלשכת הגיוס מחליט כי ג'וני חיוני מדי בתפקידו האזרחי ומורה לו לשוב לעבודה. כאשר אנאבל לי מגלה שג'וני לא מתגייס, מבלי לדעת את הסיבה לכך, היא נפרדת ממנו ומסרבת לראות אותו שוב עד אשר יהיה במדים. שנה לאחר מכן, הגנרל נגנב בידי חיילי האיחוד כאשר אנאבל לי נמצאת עליו. ג'וני יוצא להציל את שתי האהבות הגדולות של חייו.
למה הסרט הזה ברשימה: הגנרל הוא הוותיק ביותר מבין מאה הסרטים שבחרתי. באסטר קיטון זכור בתור המשנה של צ'רלי צ'פלין בכל הנוגע לקומדיות אלמות. הסרטים של קיטון לא סאטיריים, אין בהם מסר חברתי עמוק, הפעלולים באים לפעמים על חשבון עלילה וקיטון עצמו היה טיפוס יותר נחבא אל הכלים מרוב הכוכבים של התקופה. עדיין, יש בהגנרל קסם שמצליח לשמור את ההומור והרגש שבו רעננים גם אחרי יותר מתשעים שנה. מוזר להיות בעד דמות מצבא הקונפדרציה (מי שנחשבים היסטורית לחברה הרעים במלחמת האזרחים האמריקאית), אבל הפנים העצובות של באסטר קיטון והעובדה שאין בסרט שום אמירה שבאה להצדיק עבדות, מצליחים לחזק את החיבה כלפיו. בניגוד לסרטים כמו "הולדתה של אומה", שהציג את נצחון הצפון ושחרור העבדים כטרגדיה לאומית, או "חלף עם הרוח" הביקורתי כלפי האמונה שהדרום יקום מחדש, הגנרל הוא סיפור פשוט, על בחור מאוהב שרוצה להוכיח את עצמו וגם להציל את האנשים היקרים לו ואת הקטר שבתחזוקתו השקיע זמן כה רב. בלי פוליטיקה, הגנרל מצליח להיות סרט מעורר הזדהות עם דמויות מהצד שהפסיד במלחמה.
פרסים בולטים: הסרט נבחר לשימור בידי ספריית הקונגרס ב-1989. לא הוענקו כמעט פרסים כלשהם לסרטים בתקופה בה יצא.
88. סנאץ' (בריטניה/ארה"ב, 2000)
במקור: Snatch
במאי: גאי ריצ'י
תסריט: גאי ריצ'י
שחקנים: ג'ייסון סטאת'ם, סטיבן גרהם, אלן פורד, בראד פיט, רובי ג'י, לני ג'יימס, אדה, דניס פרינה, ויני ג'ונס, בניסיו דל טורו, ראדה סרבדז'ה
מה קורה כאן: טורקיש וטומי, שני פושעים לונדוניים קטנים מסתבכים עם מאפיונר אכזר בשם בריק טופ כאשר המתאגרף אותו הם מאמנים אינו יכול להתחרות בקרב מכור מראש. הם מצליחים לשכנע צועני פרוע להחליף אותו, אבל הצועני מסרב להפסיד כפי שהוסכם. טורקיש וטומי מנסים להסדיר את העניינים, בזמן ששלושה עברייני צעצוע נשכרים לחטוף את פרנקי "ארבע אצבעות" (שנקרא ככה כי יש לו ארבע אצבעות) בזמן שהוא מגיע לסוכנות ההימורים של בריק טופ. השלושה לא יודעים שפרנקי מחזיק אצלו יהלום נדיר אותו הבטיח להעביר לבן הדוד אבי מניו יורק ושאבי יעשה הכל בשביל להשיג אותו.
למה הסרט הזה ברשימה: סנאץ' הוא מסוג הסרטים ששוכחים עד כמה הם מהנים, עד שנזכרים בקטע מתוכם, ואז בעוד קטע, ואז בעוד אחד. במבט שטחי, זה נראה כמו בלגן שמנסה לחקות את הסגנון של טרנטינו ומספק בעיקר בדיחות גסות ואלימות מיותרת. ממרחק השנים, כבר ברור שגאי ריצ'י לא עשה חיקוי של טרנטינו, אלא יצר סגנון בימוי משלו. סגנון שמזכיר את טרנטינו בדברים מסוימים, כמו ריבוי קווי העלילה, הפסקול הפופי והעיסוק הרב בעולם הפשע, אבל בעצם מנסה להיות הרבה פחות גלובלי במסר שלו ולא מפחד לשבור פסון ולהיות שטותי חלק מהזמן. ריצ'י מדגים כאן, במה שאני חושב שהוא סרטו הטוב ביותר, איך כל פרט קטן בעלילה יכול להיות חשוב, גם אם זו בסך הכל הערה אגבית שנאמרת במהלך שיחה ברקע. הדמויות כולן מנסות להראות קשוחות, אבל יש הבדל בין מי שרק מאיים ומי שגם מקיים. סנאץ' מדגים לכל אורכו את הקו הדק בין שני סוגי האנשים, תוך שהוא מצליח לשמר בעזרתו חלוקה קלאסית של טובים ורעים ביקום בו כולם עוברים החוק בדרך קבע. כיום, מקובל לומר על סרטים דומים שהם עושים חיקוי של גאי ריצ'י ולא בהכרח של טרנטינו.
פרסים בולטים: הכרה מיוחדת מצד National Board of Review, זוכה פרסי אמפייר לבמאי הבריטי הטוב ביותר ולשחקן הבריטי הטוב ביותר (ויני ג'ונס)
ואם כבר הזכרתי את טרנטינו…
87. להרוג את ביל – חלק 1 (ארה"ב, 2003)
במקור: Kill Bill: Volume 1
במאי: קוונטין טרנטינו
תסריט: קוונטין טרנטינו
שחקנים: אומה תורמן, לוסי לו, דריל האנה, ויויקה איי. פוקס, מייקל מדסן, סוני צ'יבה
מה קורה כאן: הכלה הייתה חלק מצוות המתנקשים של ביל. לאחר שנכנסה להריון והתכוונה להתחתן במטרה לעזוב את הכנופיה, ביל ונאמניו מתפרצים לחתונה, יורים בה ומכניסים אותה לתרדמת למשך ארבע שנים. כאשר הכלה מתעוררת, היא יוצאת למסע נקמה נגד כל אחד מעמיתיה לשעבר, כאשר המטרה הסופית היא ביל עצמו. זהו החלק הראשון מתוך שניים.
למה הסרט הזה ברשימה: אחת הסיבות שכבר לא אומרים שגאי ריצ'י הוא חיקוי טרנטינו, היא שקוונטין טרנטינו עצמו הולך ומתרחק מהסגנון איתו היה מזוהה בשנות התשעים. החלק הראשון של להרוג את ביל הוא מחווה משותפת לסרטי קונג פו ולמערבוני ספגטי, בעוד ההמשך נוטה בעיקר לז'אנר השני. שקלתי להכניס את שני החלקים ביחד לרשימה, כפי שטרנטינו התכוון במקור לשחררם כסרט אחד. בסופו של דבר, החלטתי לא לעשות זאת, מכיוון שחוויית הצפיה בהם כללה הפסקה של יותר מחצי שנה ביניהם. חלק 1 הוא המסוגנן יותר, יש בו שבירות מכוונות של חוקי הפיזיקה, כנהוג בסרטי אמנויות לחימה קלאסיים, לצד קטע אנימה וקרבות המצולמים בטכניקות שונות. בעוד מניין הגופות בחלק הזה גבוה יותר מאשר בשני, יש בו משהו יותר מעודן, כאילו טרנטינו בכוונה רצה שנתאהב בגיבורה הקטלנית שלו בטרם נגלה עליה פרטים נוספים, כולל שמה שנשמר בסוד על לחלק 2. אנחנו לומדים להכיר את הרקע שלה, את המוסר שלה, את הקשיחות שלה ואת ההבנה שלה שלהיות גיבור או נבל זה בסך הכל עניין של זווית ראיה. אני אוהב גם את חלק 2, אבל הוא לא הצליח להידחק לתוך מאה הגדולים.
פרסים בולטים: מועמד לגלובוס הזהב לשחקנית בדרמה (אומה תורמן), זוכה באפטא לפסקול מוזיקלי ומועמד בעוד ארבע קטגוריות, מועמד לפרס הקולנוע האירופי לסרט לא אירופי, זוכה שלושה פרסי MTV (שחקנית לתורמן, נבלית ללוסי לו, הקרב הטוב ביותר)
86. הפשיטה (אינדונזיה, 2011)
במקור: Serbuan Maut / The Raid
במאי: גארת' אוונס
תסריט: גארת' אוונס
שחקנים: איקו אובייס, ריי סאהטאפי, ג'ו טסלים, יאיאן רוחיאן, דוני אלאמסיה
מה קורה כאן: כח משטרתי חמוש היטב פשוט על בניין מגורים בבעלות הגנגסטר טאמה. הבניין מאוכלס ברוצחים, גנבים ונרקומנים שמתגוררים בו תמורת תשלום דמי חסות לטאמה. כשהגנגסטר מגלה על נוכחות השוטרים, הוא מבטיח שיוותר על שכר הדירה למי שיהרגו את הפולשים. רוב הכח מחוסל והשוטר ראמה מוצא את עצמו לבדו במאבק להתקדם במעלה הבניין ולשרוד את נסיונות החיסול בידי אנשיו של טאמה. יש לו מניע אישי להגיע עד לבעל הבית והוא לא מתכוון לסגת, גם כשנראה שמדובר במשימת התאבדות.
למה הסרט הזה ברשימה: קשה לקנות אותי עם אקשן שבא על חשבון פיתוח דמויות ועלילה, אלא אם כן הוא כל כך טוב שאי אפשר שלא לרצות עוד ועוד ממנו. הפשיטה הוא הסרט היחיד שבו אני מרגיש שחוויית הצפיה משתפרת אם אני מחזיק שלט של פלייסטיישן ביד. שנים הוליווד מנסה ליצור סרט טוב שיהיה מבוסס על משחק מחשב והנה מגיע במאי ולשי ומצלם באינדונזיה סרט שאמנם לא מבוסס על משחק, אבל בהחלט מזכיר אחד. הפשיטה הוא דוגמה לא רק לכוריאוגרפיה קרבות נפלאה, אלא גם לשימוש חכם במתח כהכנה לרגעי האקשן, התחשבות מלאה במרחב הפיזי בו הסיפור מתרחש, השארת הגיבור במצב בו לא ידוע האם ישרוד עד הסוף והכי מרשים, הקפדה על העלאת רמת הקושי במקביל לעליה בין הקומות. הדבר נעשה בסרטים של כוכבי אקשן כמו ז'אן קלוד ואן דאם וארנולד שוורצנגר, אבל אף פעם לא בצורה חכמה, מסוגננת ומותחת כמו הפשיטה. זה סרט שלמרות עלילה פשוטה יחסית, משאיר את הצופה על הרגליים לכל אורכו. הצלחתו הביאה להפקת סרט המשך אותו לא אהבתי, בין השאר כי שם היה יותר מדי דגש על סיפור ולא מספיק על אקשן. אני לא כותב את זה בדרך כלל, אבל לפעמים סיפור מורכב יכול רק להזיק.
פרסים בולטים: פרסים בפסטיבלים שונים ברחבי העולם, בהם פסטיבל טורונטו, פאלם ספרינגס, אמסטרדם ודבלין.
85. באטמן (ארה"ב, 1989)
במקור: Batman
במאי: טים ברטון
תסריט: סם האם, וורן סקארן
שחקנים: מייקל קיטון, ג'ק ניקולסון, קים בייסינגר, מייקל גוף, רוברט וול, ג'ק פלנס
מה קורה כאן: ברוס ויין, מיליונר שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, אמץ בבגרותו זהות סודית כבאטמן – לוחם בפשע עוטה מסכה, גלימה וחליפת שריון שחורה. בזמן שהפושעים בגות'אם סיטי מפחדים מהסיפורים על איש עטלף מסתורי, העיתונאית ויקי וייל מנסה לגלות את זהותו, או לפחות להשיג ראיון בלעדי איתו. אחד האנשים שבאטמן רודף אחריהם הוא ג'ק נפייר, הנופל במהלך עימות ביניהם למיכל מלא פסולת כימית. נפייר שורד את התקרית, אבל פניו מעוותים והוא מאמץ לעצמו את דמות הג'וקר, תחתיה הוא משתלט על המאפיה המקומית.
למה הסרט הזה ברשימה: באטמן זכה להרבה גלגולים קולנועיים וטלוויזיוניים, אבל אף אחד מהם לא היה משפיע ומטלטל כמו הגרסה של טים ברטון. למרות שהעיד על עצמו כי אינו חובב קומיקס, ברטון לקח במלוא הרצינות את המשימה להתאים את באטמן לקהל של שנות התשעים. הגרסה הזו אפלה ורצינית יותר מהעיבודים שקדמו לה וקבעה את הטון לסרטים כמו "האביר האפל", "באטמן נגד סופרמן" ולסדרה המצוירת המשובחת שהופקה בעקבות הצלחת סרטו של ברטון. לא כל העיבודים האלה זהים ברמתם, אבל זה הסרט מ-1989 שבזכותו באטמן הפך בעיני רוב הציבור מדמות קאמפית לאחד מגיבורי העל האפלים והקשוחים ביותר. היו גרסאות אפלות לא פחות בקומיקס, אבל טים ברטון הציג את הדמות מחדש אל הקהל הרחב. באופן אישי, זה גם הבאטמן החביב עלי. אני אוהב את "באטמן חוזר" (שגם הוא בוים בידי ברטון) ואת "האביר האפל", אבל אין בהם את האפקט של מפגש ראשוני עם דמות כל כך איקונית. מייקל קיטון, ליהוק מפתיע בזמנו, נחשב בעיני רבים עד היום לברוס ויין המוצלח מכולם (דבר שגם הפך את הופעתו ב"בירדמן" למעניינת במיוחד) ויש פחות או יותר שוויון בין הטוענים כי ג'ק ניקולסון הוא הג'וקר הטוב מכולם, לבין אלה שמעדיפים את הית' לדג'ר ב"האביר האפל".
פרסים בולטים: זוכה באוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר, מועמד לגלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בקומדיה/מיוזיקל (ג'ק ניקולסון), מועמד ל-6 פרסי באפטא
84. פישר קינג (ארה"ב, 1991)
במקור: The Fisher King
במאי: טרי גיליאם
תסריט: ריצ'רד לאגראוונס
שחקנים: ג'ף ברידג'ס, רובין ויליאמס, מרסדס רוהל, אמנדה פלאמר, מייקל ג'טר
מה קורה כאן: ג'ק לוקאס, שדרן רדיו מעורר מחלוקת, מרבה להעיר הערות פוגעניות לאנשים שמתקשרים לתוכניתו. כאשר הוא מגלה שעודד בלי כוונה אדם מעורער בנפשו לבצע טבח במסעדה, ג'ק נכנס לדכאון ועוזב את עבודתו. שלוש שנים לאחר מכן, בעודו שיכור ושוקל לשים קץ לחייו, הוא נצל ממתקפה של בריונים בידי הומלס בשם פרי, הטוען כי הוא במשימה למצוא את הגביע הקדוש. ג'ק מתעלם מפרי בהתחלה, אבל כאשר הוא לומד על הקשר שלו לאותו טבח המוני, ג'ק מחליט לעזור לפרי לזכות בליבה של אישה בשם לידיה.
למה הסרט הזה ברשימה: יחסית לדברים אחרים שביים, פישר קינג הוא הפחות מוזר מבין סרטיו של טרי גיליאם. זו לא ההתעסקות הראשונה שלו עם הגביע הקדוש, אבל בעוד ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גיליאם היה שחקן ואנימטור שעבד בשיתוף עם טרי ג'ונס, בפישר קינג הוא מחזיק במושכות הבימוי לגמרי בעצמו. אני נוהג להגדיר את פישר קינג בתור הסרט הרומנטי ביותר שאני מכיר. הוא אולי לא הבחירה האוטומטית לדייט ראשון, או משהו שישודר בטלוויזיה ביום האהבה, אבל מדובר באחד הסרטים המפוכחים והכנים ביותר על אהבה, שעדיין מאמין שהיא קיימת. הקסם האישי של רובין ויליאמס יוצר ניגוד לציניות של ג'ף ברידג'ס, בתקופה בה עוד היה מסוגל לגלם דמות שלא ישר מזכירה את הדוד מ"ביג לבובסקי". הסרט הזה הוא דוגמה איך אפשר לקום מתוך אפר הטרגדיה ולנסות לחיות מחדש, בלי להיות קיטשי או מטיפני. באמת שאין הרבה סרטים כאלה.
פרסים בולטים: זוכה באוסקר לשחקנית משנה (מרסדס רוהל) ומועמד לעוד ארבעה (שחקן לרובין ויליאמס, תסריט מקורי, עיצוב אמנותי, פסקול מקורי), זוכה שני פרסי גלובוס הזהב (שחקן בקומדיה/מיוזיקל לוויליאמס, שחקנית משנה לרוהל), מועמד לבאפטא לשחקנית משנה ותסריט מקורי, זוכה בשלושה פרסים בפסטיבל ונציה (כולל אריה הכסף), זוכה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל טורונטו, מועמד לפרס גילדת התסריטאים
83. פסיכו (ארה"ב, 1960)
במקור: Psycho
במאי: אלפרד היצ'קוק
תסריט: ג'וזף סטפאנו
שחקנים: ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ג'ון גאווין, וירה מיילס, מרטין באלסם
מה קורה כאן: מזכירה בשם מריון גונבת כסף ממקום עבודתה על מנת שתוכל להתחתן עם אהובה בקליפורניה. בדרכה לשם, היא שוכרת חדר במלון דרכים המנוהל בידי גבר צעיר וביישן בשם נורמן בייטס ואמו השתלטנית. אף על שמריון אינה פוגשת את האם, היא מצליחה לעורר את זעמה כאשר נורמן מזמין אותה לאכול בביתם במקום במלון עצמו. כולכם יודעים מה קורה אחר כך.
למה הסרט הזה ברשימה: בדרך כלל, הייתי אומר שטוויסט טוב הוא דבר שחייב להישמר בסוד עד לרגע הצפיה. כשפסיכו יצא לאקרנים, הבמאי אלפרד היצ'קוק הפציר בצופים שלא לגלות פרטים למי שטרם ראה את הסרט. כמי שחי בעולם המערבי, לא יכולתי באמת לא להיחשף לסצנת המקלחת המפורסמת ולפרודיות הרבות עליה, הרבה לפני שצפיתי לראשונה בסרט עצמו. זה כמו לא לדעת את הסוף של "כוכב הקופים", או את זהותו האמיתית של דארת' ויידר. צריך להיות מנותק לחלוטין מתרבות הפופ על מנת לפספס את זה. עדיין, למרות שידעתי את הסודות הגדולים של פסיכו, הייתי במתח לכל אורכו. היצ'קוק היה כזה אמן בבניית סצנות, שעצם הציפיה לטוויסט הדביקה אותי למסך. שלא לדבר על כך שמרוב דיבורים על ההפתעה הגדולה, היו בסרט הרבה פרטים שלא הכרתי לפני הצפיה ותפסו אותי לא מוכן. המוניטין של פסיכו כל כך גדול, שאף על פי שאינו אלים במיוחד במונחים של ימינו, הוא עדיין נתפס כדוגמה מפורסמת לסרט אימה אפקטיבי. היצ'קוק נעזר בהופעה משכנעת של אנתוני פרקינס, פסקול איקוני שהלחין ברנרד הרמן, סטים קלסטרופוביים (שגם נבנו באופן שחסך הרבה כסף) ושבירה של מוסכמות הסיפור המקובלות, על מנת ליצור שובר קופות חביב מבקרים, עם עלילה של בי-מובי. כל המרכיבים עובדים נהדר ומצדיקים צפיות חוזרות, גם כשלא נותרו יותר טוויסטים מפתיעים.
פרסים בולטים: מועמד לארבעה פרסי אוסקר (בימוי, שחקנית משנה לג'נט לי, צילום, עיצוב אמנותי), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה, מועמד לפרס גילדת הבמאים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-1992 לשימור בידי ספריית הקונגרס
82. גונבי האופניים (איטליה, 1948)
במקור: Lardi di Biciclette
במאי: ויטוריו דה סיקה
תסריט: ויטוריו דה סיקה, צ'זארה זאבאטיני, סוסו צ'צ'י ד'אמיקו, ג'ררדו ג'ררדי, אורסטה ביאנקולי, אדולפו פרנצ'י
שחקנים: למברטו מגיורני, אנזו סטאיולה, ליאנלה קארל, ויטוריו אנטונוצ'י
מה קורה כאן: ברומא שאחרי מלחמת העולם השניה ונפילת הפשיזם, אנטוניו הוא אחד מרבים שמחפשים מקור פרנסה. הוא משיג עבודה כמדביק פוסטרים, בתנאי שיביא אופניים משלו. אנטוניו קונה בחזרה את האופניים שמשכן ויוצא לעבודה, שם ביום הראשון, האופניים נגנבים. בהעדר עזרה מהמשטרה ומעוברי אורח, אנטוניו ובנו מסתובבים ברחבי העיר בחיפוש אחר הגנב, כאשר עתידה הכלכלי של המשפחה מונח על הכף.
למה הסרט הזה ברשימה: גונבי האופניים הוא אחד התיאורים הריאליסטיים והכואבים ביותר של מעגל העוני. בשביל שיהיה כסף, צריך לעבוד. בשביל עבודה, צריך אופניים. בשביל אופניים, צריך כסף. אנטוניו בקושי משיג מספיק כסף בכדי להשיג בחזרה את האופניים שלו, אז גניבתם מכניסה אותו למערבולת של יאוש ותסכול. הסרט מתרחש במציאות בה גם הילד יוצא לעבודה במקום ללכת לבית הספר, או לשחק עם ילדים אחרים. ההתדרדרות של אנטוניו הנואש מוצגת בצורה חלקה ואנושית לאורך שעה וחצי, במהלכה הוא הופך מהגיבור שעושה דברים לפי הספר, לעוד עבריין זניח שנואש לפרנס את משפחתו. הרשויות חסרות ישע ללא ראיות חותכות, אנטוניו חסר ישע מול ההמון והאופניים שלו הם לא יותר מגרגר אבק בתוך הכלכלה הרופפת של איטליה לאחר המכה שספגה במלחמה. בעוד מקומות כמו ארצות הברית ובריטניה שגשגו לאחר מלחמת העולם השניה, רוב אירופה, במיוחד הארצות שתמכו בצד המפסיד, נאבקה לעמוד שוב על הרגליים. גונבי האופניים הוא סרט מבאס, אבל לא מדכא. הוא מעורר מחשבה ומזכיר כמה קל לזלזל במישהו מבלי להיות בנעליו.
פרסים בולטים: זוכה אוסקר מיוחד לסרט בשפה זרה ומועמד לאוסקר לתסריט, זוכה גלובוס הזהב לסרט זר, זוכה פרס באפטא לסרט הטוב ביותר, זוכה בפרסי National Board of Review לסרט ולבמאי
81. השליח ממנצ'וריה (ארה"ב, 1962)
במקור: The Manchurian Candidate
במאי: ג'ון פרנקנהיימר
תסריט: ג'ורג' אקסלרוד
שחקנים: פרנק סינטרה, לורנס הארווי, אנג'לה לנסברי, ג'יימס גרגורי, לזלי פריש, ג'נט לי
מה קורה כאן: לאחר שהיחידה שלו נשבית בידי הסובייטים במהלך מלחמת קוריאה, ריימונד שו חוזר לאמריקה כגיבור מלחמה, בעקבות החלצות כל חייליו, פרט לשניים שלא שבו. ריימונד מקבל אות של כבוד וכל החיילים ששרתו איתו מדברים בשבחו, למרות שנחשב לטיפוס שקט ומתבודד קודם לכן. כעבור כמה שנים, אמו של ריימונד מנהלת את מסע הבחירות של אביו החורג, המעוניין להפוך למועמד המפלגה לנשיאות. האם נוקטת בגישה אנטי-קומוניסטית מובהקת ומנצלת את פרסומו של בנה כחלק מהקמפיין. בנט מרקו, מפקדו של ריימונד, מתחיל לחלום חלומות משונים בעקבותיהם הולכת ומתבררת מזימה של מנהיגים קומוניסטים להשתמש בריימונד כסוכן רדום, לאחר שעבר שטיפת מוח בעודו בשבי.
למה הסרט הזה ברשימה: חרף מיקומו הנמוך יחסית בדרוג, השליח ממנצ'וריה הוא אחד הסרטים השלמים ביותר שראיתי. הבימוי מדויק ומכתיב את הקצב הנכון לכל סצנה, התסריט חכם וחושף את האמת בהדרגה, במקום לגלות את כל הקלפים בבת אחת. פרנק סינטרה, לורנס הארווי ואנג'לה לנסברי מצויינים בתפקידיהם, כאשר לנסברי, שהייתה אז בת 37 בלבד, אמינה להפליא בתור אמו המזדקנת של גיבור המלחמה. אחד הדברים שאני מחבב במיוחד בסרט, הוא הצגתם של הקומוניסטים. הם לא מופיעים כנבלים חסרי יחוד ששונאים חופש וצדק, אלא כאוסף מגוון של פוליטיקאים, אנשי צבא ומדענים שמתייחסים למזימה שבנו כמבצע צבאי לכל דבר. המדען הראשי נראה כמו מקצוען שמאוד גאה בעבודתו והיה מתנהג בדיוק אותו דבר לו היה בצד השני של המלחמה הקרה. התסריט של אקסלרוד והבימוי של פרנקנהיימר מציגים יריבות בין בני אדם, לא בין טובים ורעים מוחלטים. זו גישה מרעננת כיום, שלא לומר בשנת 1962, כאשר רוב האמריקאים והסובייטים שנאו את הצד השני והאמינו שהוא פועל להפוך את העולם למקום רע יותר. בעוד הסרט מציג את מתנגדי הקומוניזם כצבועים, הוא גם מצדיק את החשדות שלהם. גישת הביניים הזו, לפיה שני הצדדים צודקים וטועים באותה מידה, יכולה להצביע על פחדנות מצד היוצרים, אבל גם על דבקות ברעיון לפיו החיים הם לא שחור ולבן.
פרסים בולטים: מועמד לשני פרסי אוסקר (שחקנית משנה לאנג'לה לנסברי, עריכה), זוכה גלובוס הזהב לשחקנית משנה ומועמד על הבימוי, מועמד לפרס באפטא לסרט הטוב ביותר, מועמד לפרס גילדת הבמאים, נבחר ב-1994 לשימור בידי ספריית הקונגרס
ביקורת: כוכב נולד
בשנת 2003, נרשמה סטפני ג'רמנוטה בת השבע עשרה לבית הספר לאמנויות ע"ש טיש באוניברסיטת ניו יורק. היא למדה שם כיצד לשפר את יכולות השירה, הנגינה והכתיבה המולדות שלה והגישה עבודות בנושאי דת ותרבות הפופ במסגרת לימודיה. שנתיים לאחר מכן, נשרה מהלימודים בכדי לפתח קריירה מוזיקלית. היא הסתובבה בחברת מפיקים ומבצעים שונים בחיפוש אחר עבודה והזדמנות לפרוץ, ואף הקליטה אלבום בשם "Red and Blue" שנגנז. זה לא שהשירים שלה לא היו טובים, או שהיה חסר לה כשרון ווקלי, זה פשוט שאם תקשיבו לשירים מהאלבום שהועלו ליוטיוב, תשימו לב שהוא די שגרתי. אין בו שום דבר שיגרום לכם לתהות ברצינות למה סטפני ג'רמנוטה היא לא כוכבת.
ג'רמנוטה הבינה שבחיים לא תפרוץ אם לא תותיר רושם ראשוני חזק. היא למדה מדיוויד בואי ומדונה, שניים מהאמנים האהובים עליה, ושנתה לחלוטין את דמותה. היא חמצנה את השיער, החלה ללבוש תלבושות מסובכות מחומרים לא צפויים וקראה לעצמה ליידי גאגא. גם המוזיקה שלה השתנתה והפכה מפופ-רוק קליל וחסר יחוד, לפזמוני דאנס עם הפקה מקצועית שמתאימה לזמרת גדולה מהחיים. למעשה, למישהי שהיא יותר מזמרת, אלא תופעה בפני עצמה. עם מגדריות גמישה, ריקודים בהשראת קברט והרבה עשן ומראות, ליידי גאגא הפכה לאחת המוזיקאיות המצליחות בהיסטוריה.
"כוכב נולד" לא נכתב על חייה של ליידי גאגא. למעשה, גם ההורים שלה עוד לא נולדו כאשר הסיפור הופק לראשונה ב-1937, אז כסיפורה של שחקנית חסרת נסיון ההופכת במהרה לסנסציה החדשה של הוליווד. התסריט עבר עוד שני גלגולים, אחד בשנות החמישים בכיכובה של ג'ודי גרלנד ועוד אחד בשנות השבעים עם ברברה סטרייסנד, עד שהגיע לידיו של בראדלי קופר. לא הייתה לקופר כוונה לביים את הסרט, דבר שלא עשה לפני כן, אולם בהעדר במאי מיומן שיקח את ההובלה, קופר המר על עצמו ועל ליידי גאגא והביא את כוכב נולד למסך בפעם הרביעית.
ג'קסון מיין הוא זמר קאנטרי מצליח שנמצא מעבר לשיאו. טנטון מולד באוזניים שרק הולך ומחמיר עם השנים, בחיזוק אלכוהול וסמים, מביאים את ג'קסון לאבד את החדות שהייתה לו בעבר. בדרך חזרה מהופעה, הוא מחליט לקפוץ לפאב אקראי, בו נערך ערב דראג. הפרפורמרית היחידה שאינה מלכת דראג, היא אלי, מלצרית קשת יום בעלת קול מרשים. אלי מוצאת חן בעיני ג'קסון, לא רק כזמרת, והוא מזמין אותה לשתות איתו. אלי מתגלה ככותבת שירים מוכשרת שחולמת לפרוץ, אבל מאמינה שלא תצליח בגלל מראה חיצוני.
השניים מוסיפים לצאת ומתאהבים, כאשר ג'קסון לאט לאט דוחף את אלי להעז ולהופיע לצדו על הבמה ואולי אפילו לפתח קריירה מוזיקלית משלה. זאת בזמן שג'קסון עצמו נע בין תקופות של פכחון ושמחת חיים, לבין נטיות הרסניות מהן הוא לא מצליח ולא בהכרח רוצה, להיפטר.
אם ראיתם אפילו אחת מהגרסאות הקודמות של כוכב נולד, אתם יודעים בדיוק מה המשך הסיפור. בראדלי קופר ושותפיו ליצירה אמנם עדכנו את הסיפור כך שיתאים לימינו, אבל השאירו את השלד העלילתי כמו שהוא. השירים אחרים, השחקנים אחרים, אבל הרוב לא השתנה. אפילו האורך של הסרט שונה רק בחמש דקות מהעיבוד הקודם, מ-1976.
אז למה כן לראות את הגרסה החדשה? קודם כל, בגלל המשחק. בראדלי קופר מגלם פה דמות שטרם גלם בעבר ואצלו, זה אומר הרבה. הוא היה מדריך במחנה קיץ, חיית מסיבות, חבר בצוות לעניין, רומנטיקן מעורער בנפשו, סוכן FBI עצבני, צלף אמריקאי ורקון מדבר, אבל הוא מעולם לא היה השילוב שיוצר את ג'קסון מיין. זו דמות די קלישאתית, זמר אלכוהוליסט שימיו הגדולים מאחוריו ומאבד מדי פעם שליטה על עצמו. ראינו את זה בהרבה סרטים, כולל לא מעט שאין בשמם את המילים "נולד" או "כוכב". עדיין, יש בקופר את היכולת לעבור באופן טבעי בין בטחון אישי מופרז, קסם אישי בלתי פוסק ונטל על סביבתו. גם אם אין שום חידוש באופן בו הוא מגלם את ג'קסון, זו עדיין דוגמה נוספת למנעד התפקידים הרחב שבראדלי קופר מסוגל לגלם.
ליידי גאגא מפתיעה לטובה עם הופעה שדרשה ממנה לא רק להתנער מהתדמית הציבורית שלה, אלא גם לבנות אותה מחדש לעיני המצלמה. במה שנראה כמו הסרת מסכה שלבשה במשך שנים, ליידי גאגא מעבירה חלק ניכר מהסרט במראה הטבעי שלה, בלי איפור כבד, בלי תלבושות ראוותניות, בלי רקדנים מלווים ועם צבע השיער המקורי שלה. למשך זמן מה, היא שוב סטפני ג'רמנוטה, הבחורה המוכשרת והביישנית שלא מצליחה לפרוץ כי היא כל כך לא מתבלטת. נדרש ממנה אומץ לגלם את אלי, שכאילו מחזירה אותה אחורה בזמן, לפני התקופה בה הפכה למפלצת התהילה.
התפקיד הנשי הראשי בכוכב נולד היה בעייתי בשני הגלגולים הקודמים. ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד היו בחירות לא אמינות בתור אלמוניות שפרצו בזכות תמיכה של אנשים מהתחום שגם עזרו להן לעצב את דמותן. שתיהן היו דיוות גם במציאות והציגו בסרט דמות שאינה קשורה באמת לחייהן האמיתיים. ליידי גאגא היא ליהוק מוצלח יותר, כי היא דווקא אמינה בתור מישהי עם התחלה צנועה. היא לא הפכה לכוכבת בזכות הכשרון והנוכחות הבימתית שלה נטו, אלא הייתה צריכה להיאבק במשך מספר שנים על מנת ליצור לעצמה נישה ממנה תוכל לצמוח. היא לא טופחה להיות כוכבת, אלא עשתה זאת בכוחות עצמה. אולי הכי חשוב, היא לא נראית בסרט כפי שהיא נראית על הבמה. היכולת של ליידי גאגא לשנות את הופעתה החיצונית עד כדי כך, היא היתרון הגדול שלה על פני השחקניות שקדמו לה בתפקיד ודי נראו כמו עצמן.
לצד הכימיה המצוינת בין בראדלי קופר וליידי גאגא, הסרט נהנה גם משחקני משנה משובחים. סם אליוט הוותיק מרשה לעצמו להביע יותר רגש מבדרך כלל בתור בובי, האמרגן ואחיו הגדול של ג'קסון. הקומיקאי הוולגרי אנדרו דייס קליי גם הוא נכנס לטריטוריה חדשה כאביה התומך של אלי, אנתוני ראמוס מפגין את הבטחון הנדרש ממי שממלא את מקום העזר שכנגד (לא במובן הזוגי) עד שג'קסון נכנס לחייה של אלי, ודייב שאפל בכלל מפתיע בתור הדמות הכי יציבה וממוסדת בסרט. לכולם יש הופעות קצרות יחסית, אבל בעלות חשיבות להתקדמות הסיפור.
למרות שהוא עוסק בזמר קאנטרי, כוכב נולד די נגיש לחובבי ז'אנרים אחרים. ליידי גאגא שתפה פעולה עם מספר מפיקים וכותבים, בהם לוקאס נלסון, מארק רובסון, אנדרו ואייט וחביבת האוסקרים דיאן וורן, ליצירת פסקול מוזיקלי המשלב בין קלאסיקות לבין שירים חדשים, כולל "Shallow" שאפשר לסמן כבר עכשיו כזוכה כמעט ודאי באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר. הפסקול משלב בין הרקע של ג'קסון מעולם הקאנטרי והבלוז, לבין הבלדות שאלי כותבת ושירי פופ שמתאימים יותר למה שאנחנו רגילים לצפות מליידי גאגא. מדובר במסע מוזיקלי מרתק, לעתים יותר מהסיפור אותו הוא מלווה.
מכיוון שבראדלי קופר נמנע מלערוך שינויים משמעותיים בסיפור, כוכב נולד כמעט ואינו מפתיע. הדמויות נוהגות כפי שמצפים מהן ולפעמים נדמה שהתסריט אפילו מוותר על פרטים נחוצים. קשה לעקוב מתי ג'קסון בתקופה טובה ומתי הוא שוב מתדרדר ובעוד זה חלק מהרעיון, הסצנות ערוכות בצורה מבלבלת ולפעמים נדרשת הערה של אחת הדמויות בכדי להבין מה מצבו. גם המתיחות שעולה לפעמים בין אלי וג'קסון, או בין ג'קסון ובובי, מתפרצת מדי פעם ללא בניה ראויה ואז נשכחת בסצנה הבאה. הסיום בכלל נראה מואץ, כאילו אומרים לנו "אתם כבר יודעים מה יקרה עכשיו, אז בואו נסיים מהר שתוכלו לחזור הביתה מוקדם". מגיע לקופר הרבה קרדיט על העבודה שהשקיע בסרט, אולם קשה לומר שהתגלה כאן במאי יוצא דופן, או תסריטאי מוכשר במיוחד. הוא טוב בלעקוב אחר הוראות בימוי שהשאירו קודמיו וכמו עם הסיפור, לא מוסיף או משנה דברים בסיסיים שכבר הופיעו בגרסאות האחרות.
נכון לכתיבת ביקורת זו, כוכב נולד מסומן כאחד המועמדים המובילים לזכיה באוסקר. כמו בדרך כלל, אני לא חושב שהוא עד כדי כך טוב, אבל מבין את המשיכה שלו לקהל יעד רחב יחסית. גם אם הסיפור לא מקורי והבימוי והעריכה לא מעניקים שום ערך מוסף, הסרט עדיין משוחק טוב ומצליח לרגש כשצריך. מתבקש להיות ציני ולומר שכל קיומה של הגרסה הזו הוא תוצאה של חקיינות ונוסחאתיות, אבל זה בעצם חלק מהעניין. אפשר לספר את אותו סיפור מאה פעם, אבל אנשים עדיין יתמקדו באותן נקודות. אם תקחו את "רומאו ויוליה" ותמקמו אותו בניו יורק של שנות השישים, או תשמיעו שיר של הקרדיגנז ברקע, הקהל עדיין יתמקד בסיפור האהבה הטרגי בין ילדים למשפחות יריבות. גם במקרה של כוכב נולד, כמה שלא יעדכנו את הפרטים, זה תמיד יהיה אותו סיפור, עם אותם התחלה, אמצע וסוף. זה חלק ממה שהשם של הסרט מביא איתו, עוד מלפני שמונים ואחת שנים.
פרק 269 – חבר מעולם אחר
נניח שאתה שחקן מוערך שצריך לגלם מישהו שמשתלט עליו טפיל שמשנה אותו לחלוטין. אם אתה טום הרדי ב"ונום", כולם יודעים שאתה משחק. אם אתה ניקולס קייג' ב"נשיקה נשיכה", אנחנו מתחילים לתהות איך לא שמנו לב מוקדם יותר שמשהו בו לא בסדר.
ספוילרים לשני הסרטים.
ביקורת: זמנים קשוחים באל רויאל
מתי אפשר לומר על סרט שהוא ארוך מדי? "ונום", המוקרן כעת בבתי הקולנוע, נמשך 112 דקות (כולל הרבה מאוד כתוביות סיום), אבל מסתיים בתחושה של חפזון לסגור את הסיפור. לעומת זאת, "הג'נטלמן והאקדח" נמשך 93 דקות ונדמה שזה לפחות עשר דקות יותר מדי. ביציאה מההקרנה של "זמנים קשוחים באל רויאל", הדבר העיקרי שחשבתי עליו היה למה הסרט הזה נמשך יותר משעתיים?
יש לי הרבה כבוד לדרו גודארד בזכות "בקתת הפחד" שביים והתסריטים שכתב עבור "קלוברפילד" ו"להציל את מארק וואטני". זו אחת הסיבות שהתרגשתי לקראת סרטו החדש. אלא שנדמה שכאשר גודארד גם מביים וגם כותב, במקום למלא רק את אחד משני התפקידים, או לחלוק את מלאכת הכתיבה עם תסריטאי מנוסה יותר, הוא יוצא משליטה. זה לא הסיפור שבעייתי, או השחקנים, או הדיאלוגים. זה פשוט שהסרט הזה ארוך מדי.
במהלך שנות השישים, הסתיר אדם במנוסה תיק בתוך הרצפה של אחד החדרים במלון אל רויאל. המלון, השוכן על גבול נבאדה וקליפורניה, נחשב בזמנו למסתור אהוב על החברה הגבוהה ועל ידוענים שרצו לבלות הרחק מעיני המצלמות. יוקרתו של המלון ירדה ועשור לאחר מכן, הוא משמש בעיקר טיפוסים מפוקפקים שמחפשים בילוי זול ולא בהכרח חוקי. האחראי במלון הוא מיילס, בחור חששן שמשמש גם כפקיד קבלה, גם כחדרן, גם כברמן וגם כאיש התחזוקה היחיד במלון. הוא לא הבעלים או המנהל, אבל הוא זה שהאורחים פונים אליו בכל עניין.
ארבעה זרים מגיעים באותו יום למלון אל רויאל: סוכן מכירות של שואבי אבק ששהה במלון בעבר ומתעקש לקבל את סוויטת ירח הדבש לעצמו, זמרת בדרכה להופעה ברינו, כומר שאינו נשמע לאזהרות כי זהו אינו מקום לכמרים, ואישה צעירה שמסרבת לגלות את שמה או את מטרת ביקורה, אבל מהר מאוד מתברר שלא הגיעה לבד.
כפי שמתבקש מסרט כזה, הדמויות מסתירות סודות שאינן מעוניינות שהשאר יגלו. במקרה הזה, גם למלון עצמו יש סודות שרק מיילס אמור לדעת. אלא שלא עובר הרבה זמן לפני שהאורחים מתחילים לחשוד זה בזה ומישהו עובר את הגבול ומכניס את עצמו לצרה גדולה. כל אחד הוא גם חתול וגם עכבר, כאשר המקום הולך ונהפך ממוצא שקט מלחצי היומיום, לגהנום של ממש. המלון הזה לא רק מלא בחטאים, אלא גם די מעודד את קיומם.
צוות השחקנים משלב בין שלושה שמות מאוד מוכרים, ג'ף ברידג'ס, ג'ון האם וכריס המסוורת', את דקוטה ג'ונסון שמתחילה לצבור מעמד בהוליווד, וכמה פרצופים חדשים יחסית למסך הגדול. סינתיה אריבו, שנסיונה מגיע בעיקר מברודוויי, מגלמת באופן טבעי את הזמרת. קיילי ספיני עברה השנה מאלמוניות להופעה בלא פחות מחמישה סרטים שונים, ולואיס פולמן (הבן של ביל פולמן) הוא משהו בין פול דנו לטום הולנד בגובה הקול ומראה הבייביפייס. בין כולם מתרחשות רמות שונות של אינטראקציה, אבל נראה שדרו גודארד הדריך אותם היטב אודות אופיה של כל דמות והסודות שהיא מסתירה.
המלון הוא כמעט יצור חי בפני עצמו וגודארד לוקח אותנו בין קרביו לאחת החוויות היותר מטרידות שיכולות להתרחש לאדם המחפש מקום לינה. אין פה את הקריפיות המזדחלת של מלון בייטס, או את תחושת היאוש הגוברת של המלון מ"ברטון פינק", אבל האל רויאל הוא בהחלט מקום שניצב על הגבול, לא רק בין שתי מדינות, אלא גם בין טוב לרע. אין למיקום החדרים משמעות בין אם הם בנבאדה או בקליפורניה, פרט למחיר, אבל חשוב לזכור את מיקומם אחד ביחס לשני בכדי לעקוב אחר הסיפור. העיצוב האמנותי נותן את התחושה של מקום שתהילתו בעבר ועתידו אינו מבשר טובות. לגודארד יש חוש אסתטי נפלא בכל הנוגע למיקום הדמויות על המסך ומסגורן מול הרקע. הצילום של שיימוס מקגארבי משלים את העבודה ביצירת סרט שמצליח להיות בו זמנית מאוד צבעוני ומאוד אפל באופיו.
עדיין, יש בעיה.
הבעיה טמונה באורכו של הסרט. עם עלילה לא מסובכת, זמנים קשוחים באל רויאל מתקשה למלא את 140 דקותיו בתוכן מעניין. הדבר ניכר כבר מסצנת הפתיחה, אשר מכילה שניות ארוכות בהן הדמות היחידה על המסך מחכה מבלי לעשות כלום. מעבר הזמן מעיד על כך שחולפות שעות, אבל כשלא קורה כלום, מתבזבז זמן מסך. גם כאשר הזמרת פוצחת את פיה לשיר, היא לעתים לוקחת הפסקות ארוכות ללא סיבה בהן יש שקט מוחלט. הסרט מבוים, מצולם ומעוצב בצורה נפלאה, אבל העורכת ליסה לאסק מאתגרת את כושר הסיבולת של הצופים. זה מפתיע, כי עבודתה של לאסק עם גודארד ועם ג'וס וידון בעבר הניבה כמה תוצאות מאוד מוצלחות, כמו "סרניטי" ו"הנוקמים", שהצליחו לשלב דמויות רבות וקווי עלילה מקבילים בצורה נוחה למעקב.
אולי בעצם האשם הוא בכל זאת דרו גודארד. אם העורכת כבר הוכיחה את יכולתה בהתאמת סיפור מורכב למסגרת זמן מתאימה, אולי הבעיה כאן היא בבמאי שדרש ממנה להתאים סיפור לא מספיק מורכב לזמן הקרנה שמתאים יותר לאפוס. זמנים קשוחים באל רויאל הוא בערך באותו אורך כמו "פורסט גאמפ", "חומות של תקווה" ו"שליחות קטלנית 2", אבל הסרטים האלה ממלאים שעתיים ועשרים דקות עם הרבה התרחשויות שמציגות תהליך שעובר על הדמויות. זמנים קשוחים באל רויאל מתחיל עם חמש דמויות ונשאר פחות או יותר עם המספר הזה לכל אורכו. הוא רוצה להיות אפוס, אבל אין לו מספיק תוכן בשביל זה.
התוצאה היא סרט שלמרות המיומנות הטכנית הגבוהה שעומדת מאחוריו, יוצר תחושה של מריחה חסרת צורך. יש סצנות מעולות של מתח, שיחות נפש, חשיפת סודות, הדברים הקטנים עובדים פה מעולה. זה המכלול שמקשה על ההנאה, או בהנחה שדרו גודארד מכוון למשהו אחר פרט להנאה, על היכולת לקחת את הסרט ברצינות. הוא נתקע באמצע, בלי מספיק מודעות עצמית בשביל להיות חוויה של מוזרות, אבל גם בלי תוכן שמצדיק קצב איטי כל כך. גודארד מנסה להיות כמו ליאונה וטרנטינו וליצור סרט שמרתק את הקהל באמצעות כסיסת ציפורניים וציפיה לקראת קתרזיס, אבל לא מצליח להשיג את האפקט הרצוי.
זמנים קשוחים באל רויאל הוא סרט שהיה רק משתפר אם היה קצר יותר ופחות כבד. הוא לא צריך להיות קומדיה, אבל הסיטואציה הכללית די הזויה ובכל זאת יוצא שהדמות היחידה שמתיחסת לכך בהומור היא גם הדמות הכי מעצבנת בסרט, כאילו גודארד לא רוצה הערות מתחכמות. יש פה הרבה רעיונות טובים, אבל חסר מישהו שיגיד לגודארד הבמאי להיות פחות שחצן ולאפשר לשחקנים ולעורכת להכתיב קצב, ולגודארד התסריטאי להשקיע בסיפור מורכב ומעניין יותר, שיצדיק את אורכו של הסרט. דעתי על הסרט חיובית, אבל רק בקושי. בהתחשב בסרטים בהם גודארד היה מעורב בעבר, אני מצפה ממנו למשהו יותר מגובש.
ביקורת: ונום
אין לאולפני סוני הרבה נוכחות בכל הנוגע לסרטי גיבורי-על. וורנר בראת'רס די שולטים בכל התוכן של די.סי, דיסני מחזיקים בזכויות ההפצה לסרטי הנוקמים ורכשו לאחרונה את הזכויות גם על אקס-מן, פוקס המאה ה-20 מחזיקים עדיין בדדפול וקינגסמן, והלבוי בכלל משוטט עם חברות הפצה מחוץ להוליווד. יש לסוני את זכויות ההפצה של סרטי ספיידרמן, אבל הם יכולים להפיק בעצמם רק גרסאות אנימציה של הגיבורים המפורסמים.
במצב של חוסר ברירה, סוני פנתה להפיק סרט על אנטי-גיבור. לא בדיוק נבל, אבל גם לא מי שתקראו לו כדי שיציל את המצב, אלא אם כל השאר בדיוק בחופשה, או עסוקים עם תאנוס. סוני בחרה ליצור סרט על ונום, שזכה עד כה להופעה קולנועית אחת לא מוצלחת במיוחד ב"ספיידרמן 3". לא שהרעיון לשלב את ונום בעלילה של איש העכביש היה רע, כמו שהוא נעשה בלחץ של זמן, בלי להתעמק באמת בסיפור ועם במאי שהעדיף להמשיך לפרויקטים אחרים, אבל נותר מחויב לעוד סרט אחד בסדרה. זה קצת כמו מה שנעשה עם ביין, שבהופעה הקולנועית הראשונה שלו היה בריון אלם וחסר אופי שגולם בידי מתאבק אלמוני, אבל זכה לגרסה מרשימה בהרבה בגילום טום הרדי ב"עלייתו של האביר האפל".
אפרופו טום הרדי…
אדי ברוק הוא עיתונאי חוקר שלא מפחד לצאת נגד אנשים חזקים בחיפוש אחר האמת. החיפוש הזה עולה לו בעבודתו כאשר ראיון עם המיליארדר קרלטון דרייק משתבש. דרייק לא מאיים לעשות שום דבר, אבל העורך של אדי, שהיה צריך לדעת בדיוק מה יקרה כששלח דווקא אותו לראיין את מי שהגדיר כ"רשע אמיתי", חושש מהשלכות ומודיע לאדי על סיום דרכו המקצועית. בחיפוש אחר המקור שהדליף לעיתונאי מידע רגיש, דרייק מפטר את אן, חברתו של אדי שמייד מודיעה על התפטרותה ממערכת היחסים. המצב נעשה קצת פחות כאוטי כשנכנס לתמונה חייזר רצחני.
אחד המיזמים של קרלטון דרייק כולל הבאת סימביוט מהחלל שמסוגל להשתלט על גוף מארח ולהשתמש בו בכדי לנוע ולהשיג מזון. למרבה הצער, רוב הנסיינים אינם שורדים בעקבות חוסר התאמה עם הסימביוט. עוד יותר למרבה הצער, רובם לא יודעים עד כמה הניסוי בו הם משתתפים מסוכן, אבל עדיין חותמים על חוזה, כי קרלטון דרייק הוא רשע שמנסה למצוא תרופה שתקח את האנושות לשלב הבא באבולוציה, או משהו כזה. תכלס, הוא אילון מאסק רק בלי מגבלות בירוקרטיה.
אדי עצמו נחשף לאחד הסימביוטים ומתאחד איתו. הסימביוט, הנקרא ונום, תמיד רעב והופך את אדי לבלתי ניתן להשמדה, במחיר שמיעת קולות, הסתבכות עם החוק ורדיפה בידי אנשיו של דרייק. טוב, לא כל כך הסתבכות עם החוק, כי אין למעשיו של ונום שום תעוד או השלכות לטווח ארוך. אתם יודעים, בעידן הזה בו מיליארדר יכול לשלוח חללית פרטית לחלל, אבל אף אחד לא מסתובב עם טלפון סלולרי, או דואג לתעד יצור שחור ענק נלחם בחמישה אנשים בו זמנית.
בקיצור, ונום הוא סרט עם הרבה בעיות. זו לא ההופעה הכי גרועה של הסימביוט בקולנוע, הוא לא גורם לאדי להפוך לאימו ולרקוד בלי סיבה באמצע הרחוב, אבל זה סרט שממש לא רוצה שהצופים יחשבו במהלכו. החופשיות בה אדי מהלך עם ונום בתוכו תמוהה כמעט כמו החופש של דרייק להשתמש בטכנולוגיה צבאית בלב אוכלוסיה אזרחית. הוא אמנם מאוד מאוד עשיר, אבל בתור מי שממש מנסה להסתיר שערוריות שקשורות לפועלו, דרייק לא עושה שום מאמץ להימנע מהתנהלות של חונטה ברפובליקת בננות.
עוד עניין מטריד הוא ההתנהלות שבין אדי ואן. קודם כל, היא צודקת שעזבה אותו לאחר שנצל אותה, חדר לפרטיותה והביא בעקיפין לפיטוריה. אולי התגובה נראית מוגזמת בהתחלה, אבל בעיקר כי הסרט מראה לנו את השניים כזוג מאושר ותו לא. אני מצטער, אבל זוג מאושר לא נפרד מבלי לריב אפילו פעם אחת לפני כן. בטוח היו כל מיני רמזים מתחת לפני השטח שיוצרי הסרט החליטו לא להטריח אותנו איתם. בנוסף, ונום אמור לשמש לא רק כטרמפיסט ומגן עבור אדי, אלא גם סוג של קול פנימי. הוא משוכנע שאדי ישיג את אן בחזרה, למרות שעברה חצי שנה מאז הפרידה, אן נמצאת בזוגיות עם גבר אחר והיא הבהירה טוב מאוד שאינה מעוניינת להמשיך בקשר עם אדי. כל זה לא משנה, כי אדי צריך להשיג אותה בחזרה, כמו פרס בתחרות, בלי קשר לדעתה או לנסיבות בגללן השניים נפרדו.
ככל שמתעמקים בזה, מתגלה הבעיה הגדולה ביותר בסרט. אדי הוא חרא של בן אדם. זה לא בהכרח דבר רע, אפשר לעבוד עם זה, גם טוני סטארק לא היה צדיק גדול ב-2008. אלא שאם ונום אמור להיות הכוח היצרי וחסר הסבלנות שאדי מנסה לרסן, אולי זה שאדי לא לוקח קשה מדי את הרעיון לסכן חיים של אנשים סביבו, לא הופך את השניים לניגודים שצריכים למצוא איזון. למעשה, נראה יותר שהתוספת של ונום לחייו היא רק ברכה עבור אדי, במקום להיות ברכה מעורבת בקללה. הוא לא חש צורך לדווח לרשויות, או לנצל את שמו כעיתונאי בכדי להזהיר את הציבור. מילא אם היה שומר את קיומו של ונום בסוד, אבל אדי נותן לסימביוט להופיע ללא התנגדות, כך שבאמת לא ברור למה לכל הרוחות אמור להיות לי אכפת מאדי ברוק, אם לאף אחד אחר לא משנה מה הוא עושה עם ונום.
זה גם לא עוזר שאף אחד מהשחקנים לא נראה כאילו אכפת לו מהתפקיד, או שוונום עצמו נראה כמו אפקט מלפני עשרים שנה ולא כמו משהו שנוצר במסגרת תקציב של מעל למאה מיליון דולר. אש כחולה זה מגניב והכל, אבל לא היה כדאי לעשות מאמץ מינימלי לגרום לדמות שהסרט נקרא על שמה להיראות כאילו היא נמצאת באותו מישור קיומי כמו העולם סביבה? טום הרדי, שהציל את כבודו של ביין ונתן לו קול ונוכחות שהיו חסרים בהופעה הקולנועית הקודמת שלו, לא עושה אותו דבר עבור אדי ברוק. ונום עצמו יותר מעניין מזה שהופיע ב"ספיידרמן 3", אבל אפילו טופר גרייס השקיע יותר במציאת עומק בדמות של אדי. מישל ויליאמס בתפקיד אן כמעט גרמה לי לשכוח שהיא דווקא יודעת לשחק. משהו בגילום של הדמות הזו הוציא ממנה את אחת ההופעות הגרועות בחייה. ריז אחמד קצת מנסה להיות אמין בתור דרייק, אבל הרגע בו הוא בשיא הרצינות רואה ילדה קטנה מסתובבת באמצע הלילה במעבדה שלו ולא מתנהג כאילו משהו בזה מוזר, מדגים עד כמה לאף אחד לא היה אכפת מהסרט. אולי רק לאמינם, הוא כתב שיר נושא לא רע בכלל.
הבמאי רובן פליישר מוכר בעיקר בזכות שני סרטים קודמים: קומדיית האימה "זומבילנד" ו"יחידת הגנגסטרים", שהדגים יפה מאוד עד כמה פליישר לא יודע לעבוד עם אפקטים דיגיטליים. ונום דורש ממנו לא רק שליטה באפקטים, אלא גם ליצור סצנות אקשן מעניינות ולבנות את העלילה סביב דמות מורכבת שסובלת מילולית מפיצול אישיות. זה גדול עליו. יש בסרט סצנות מרדף ולחימה שחצי מהזמן אי אפשר להבין מה קורה בהן. דברים עפים, ונום מראה איזה כח חדש, אדי מבליח לרגע מתוכו, או אולי בעצם רק מדבר איתו… נורא קשה לעקוב. אם על "אנטמן והצרעה" אמרתי שהוא אולי מטופש, אבל לפחות מנצל בצורה יצירתית את היכולות של הדמויות ואת הגאוגרפיה של סן פרנסיסקו, ונום לא מגדיר באופן ברור מה הסימביוט יכול לעשות. הסרט מתרחש בסן פרנסיסקו, אבל מצולם באופן בו זו יכולה להיות כל עיר גדולה שיש בה ציי'נהטאון. יש אולי רגע אחד שמתייחס לכך שסן פרנסיסקו עשויה גבעות וזהו, אין שום שימוש בטופוגרפיה של הסביבה לאחר מכן. זה פספוס רציני, כי ניצול נכון של הסביבה נותן לסרט תחושה של קרבה לעולם האמיתי.
יש כמה רגעים קומיים בכוונה והסרט בהחלט גרם למישהו בשורה מאחורי לצחוק בקול רם. זה לא סרט גיבורי העל הכי גרוע וגם לא ההופעה הכי גרועה של ונום בקולנוע. הוא רק לא טוב. משהו שנעשה על אוטומט בלי שלבמאי, לכותבים, לשחקנים, או לצוות הטכני, יהיה מספיק אכפת בשביל להצדיק את זמן העבודה והכסף שהושקעו. יש סרטים גרועים שאפשר לראות עד כמה השתדלו לעשות אותם מיוחדים. זה לא אחד מהם, זה סתם סרט שמקווה להתחיל סדרה ועל פי נתוני ההכנסות מסוף השבוע הראשון, כנראה גם מצליח. אני מקווה שעד שיתחילו לעבוד על הסרט השני, מישהו בסוני יחליט שאם רוצים להתחרות באולפנים אחרים, צריכים להתחיל לקחת את העבודה ברצינות.
פרק 268 – נוכלים עם סגנון
השבוע אנחנו מדברים על שני סרטים אודות אנשים שגנבו הרבה כסף ופגעו בלא מעט חפים מפשע, אבל הם כל כך מקסימים שקשה לכעוס עליהם. האם רוברט רדפורד עדיין כוכב ב"הג'נטלמן והאקדח" ואיך לאונרדו דיקפריו הפך ליותר מסתם פרצוף יפה ב"תפוס אותי אם תוכל".
ספוילרים לשני הסרטים
100 הגדולים: מקומות 100-91
100. חיים בצללים (ניו זילנד/ארה"ב, 2014)
במקור: What We Do in the Shadows
במאים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי
תסריט: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי
שחקנים: ג'מיין קלמנט, טאיקה ואיטיטי, ג'ונתן ברו, בן פרנשם, קורי גונזלס-מקוור, סטו ראת'רפורד, ג'ייקי ון ביק
מה קורה כאן: סרט מוקומנטרי על ארבעה ערפדים החולקים דירה בוולינגטון, בירת ניו זילנד. פיטיר הוא ערפד בן אלפי שנים שאינו מרבה לצאת מחדרו, ולדיסלב הוא אציל מימי הביניים עם חיבה לעינויים וליחסי מין לא שגרתיים, ויאגו בן המאה ה-17 מנסה לדאוג שהבית מנוהל כמו שצריך, ודיקון הצעיר (בסך הכל בן 183) אוהב להיות הילד הרע שעושה מה שבראש שלו. ערב אחד, מגיע אליהם לארוחת ערב בחור בשם ניק, שאמור להיות המנה העיקרית, אבל הופך בסופו של דבר לערפד בעצמו. הוא מצטרף לערפדים הוותיקים יותר ומלמד אותם על החיים המודרניים בעיר הגדולה, תוך שהם מכירים את חברו סטו. כולם מחבבים את סטו.
למה הסרט הזה ברשימה: קשה ליצור סרטים מוקומנטריים שיהיו מעניינים לכל אורכם ועוד יותר קשה ליצור כאלה שגם יהיו משעשעים כל כך. ואיטיטי וקלמנט משתמשים בפורמט כדי להציג את ההתנגשות בין היצורים האגדיים לבין העולם המערבי, תוך שהם יוצרים פרודיה משותפת ליצוגים השונים של ערפדים לאורך ההיסטוריה. יש את הערפד הקדמון, שמזכיר את הרוזן אורלוף מ"נוספרטו". יש את הערפד שבברור מבוסס על ולאד המשפד, ההשראה האמיתית לדמותו (או לפחות לשמו) של הרוזן דרקולה. יש את הערפד הרומנטי שמייצג את הנאיביות של התקופה שלפני המהפכה התעשייתית, ויש את המורד שמייצג את חיבתם של הכותבים הוויקטוריאנים לאלימות ומרדנות כניגוד לשמרנות של העולם האמיתי. כשניק מצטרף לחבורה, הוא מתגלה מצד אחד כברכה, כי הוא מאפשר לחבריו דרכי קיצור שלא הכירו למקומות הומי אדם (ערפדים חייבים שיזמינו אותם להיכנס), ומצד שני כקללה, כי בתור בן לדור ה-Y, שמירה על סודיות היא קונספט זר עבורו. ואיטיטי המשיך מכאן לביים את "תור: רגנארוק", אולי הסרט המבדר ביותר ביקום הסינמטי של מארוול ובוודאי זה שלוקח את עצמו הכי פחות ברצינות. הוא אחד הבמאים הקומיים המדוייקים ביותר של ימינו ומצליח להימנע ממלכודות שרוב עמיתיו נופלים בהן שוב ושוב. חיים בצללים לוקח רעיון אבסורדי ומחלק אותו לשתי שכבות. האחת, ארבע דמויות מתקופות שונות בהיסטוריה חולקות דירה. השניה, דמויות אגדיות מנסות להסתדר בעולם המודרני כאשר צוות צילום עוקב אחריהן. ההצלחה של הסרט בשתי השכבות במקביל, היא מה שהפך אותו לאחת הקומדיות הטובות של המאה.
פרסים בולטים: זוכה 4 פרסי הקולנוע הניו זילנדי (שחקנית משנה, סרט עצמאי, עיצוב אמנותי, סאונד), פרס אגודת מבקרי האינטרנט (הסרט הלא אמריקאי הטוב ביותר), בחירת הקהל במסגרת "טרוף חצות" בפסטיבל טורונטו.
99. גוסט דוג (ארה"ב/צרפת/גרמניה/יפן, 1999)
במקור: Ghost Dog: The Way of the Samurai
במאי: ג'ים ג'רמוש
תסריט: ג'ים ג'רמוש
שחקנים: פורסט ויטאקר, ג'ון טורמיי, הנרי סילבה, קאמיל וינבוש, איזאק דה בנקולה
מה קורה כאן: גוסט דוג הוא כינויו של גבר אפרו-אמריקאי החי בניו יורק על פי קוד הסמוראי. הוא רואה בלואי, גנגסטר שהציל את חייו, את המאסטר שלו ומוכן לציית לכל פקודה שלו, אפילו שלואי לא ממש מבין מה הסיפור עם הקוד המוזר. השניים מתקשרים בעיקר באמצעות יוני דואר ולואי שולח את גוסט דוג למשימות חיסול תמורת תשלום נאה. גוסט דוג לא שואל שאלות ולא יעשה דבר שיפגע במאסטר שלו. יום אחד, מחליטים הבוסים של לואי שגוסט דוג יודע יותר מדי ומוציאים עליו חוזה, לא מודעים לכך שהוא מאומן היטב בטכניקות השרדות ותיקות. בין לבין, גוסט דוג נפגש מדי פעם עם חברו הטוב ביותר, מוכר גלידה צרפתי שאינו מדבר אנגלית (וגוסט דוג לא מבין מילה בצרפתית) ומתיידד עם ילדה המתעניינת בספר אותו הוא קורא.
למה הסרט הזה ברשימה: קודם כל, תתכוננו לראות את השנה 1999 חוזרת לא פעם במעלה הרשימה, כולל בפוסט הזה. מדובר אולי בשנה הקולנועית האהובה עלי וזה רק הנציג הראשון שלה. ג'ים ג'רמוש הוא במאי שכל צפיה בסרט שלו היא הימור. הוא לא שם דגש על עלילה מורכבת, אלא יותר על הדמויות עצמן. לפעמים זה עובד (כמו ב"פטרסון" ו"קפה וסיגריות") ולפעמים, זה בעיקר משעמם. גוסט דוג הוא דוגמה לג'רמוש במיטבו. הדמות הראשית היא הסיפור והיא עולם בפני עצמה. למרות הקצב האיטי, ג'רמוש מצליח להחיות את האווירה המהורהרת עם רגעים של הומור, פסקול טוב (עליו אחראי הראפר והמפיק RZA) ושימוש חכם בנאמנות בתור מוטיב בסרט. גוסט דוג נאמן ללואי, שמצדו נאמן לבוסים שלו. האחד נאמן מתוך הכרת תודה, השני מתוך פחד. הניגוד בין הכבוד לאדם אחד לבין הכבוד למשפחת פשע, מתבטא ברגע השיא של הסרט, שכאילו נלקח בכלל ממערבון ולא מסרט סמוראים (אולי מחווה מודעת לקורוסאווה שנהג לביים סרטי סמוראים בתור מחווה למערבונים ובתורו, השפיע על המערבונים של סרג'יו לאונה). בנוסף, הקסם האמיתי של ג'ים ג'רמוש הוא באהבה לפרטים הנסתרים, כל מיני דברים שרוב האנשים לא יבחינו בהם, אבל הדמויות מתעכבות עליהם ומעריכות את המוזרות שלהם. במקרה של גוסט דוג, מדובר באדם הבונה ספינה על גג ביתו ללא סיבה נראית לעין, או בגנגסטר איטלקי שמגלה בקיאות מפתיעה בעולם הגנגסטה ראפ.
פרסים בולטים: מועמד לדקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמד לפרס סזאר לסרט זר, מועמד לפרס אינדיפנדנט ספיריט לסרט הטוב ביותר.
98. האיש שבפנים (ארה"ב, 2006)
במקור: Inside Man
במאי: ספייק לי
תסריט: ראסל גווירץ
שחקנים: דנזל וושינגטון, קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, כריסטופר פלאמר, וילם דפו, צ'יווטל אג'יופור
מה קורה כאן: קבוצת שודדים משתלטת על בנק בלב מנהטן ומחזיקה את כל העובדים והלקוחות במקום כבני ערובה. הבלש קית' פרייזר, שמנסה להציל את המוניטין שלו בעקבות חקירה לא נעימה, מקבל אחריות על ניהול המשא ומתן עם השודדים. דרך טקטיקות שונות, השודדים לא רק קונים לעצמם עוד זמן, אלא גם יוצרים בלבול לגבי מראם ומספרם. כל מי שהיה בבנק נחקר לאחר מעשה בנסיון להשיג קצה של חוט אודות זהות הפושעים. בינתיים, מנהל הבנק נעזר באישה שתפקידה לפתור בעיות שרוב האנשים לא צריכים לדעת עליהן, בכדי להגן על נכס מאוד מסוים בבנק, מה שרק מסבך עוד יותר את עבודת המשטרה.
למה הסרט הזה ברשימה: ספייק לי אמנם מזוהה יותר עם קולנוע פוליטי, אבל מדי פעם, הוא עושה סרט בשביל הכיף. האיש שבפנים מציג את ניו יורק חמש שנים לאחר הפיגוע בתאומים, כעיר שמצד אחד חיה בפחד ומצד שני, מאוחדת מתמיד. המגוון האתני והדתי של העיר מוצג לכל אורך הסרט כאשר גם השודדים וגם בני הערובה מגיעים מרקעים שונים. הסוד שמנהל הבנק רוצה לשמור, הוא תוספת שיכולה להעיק בעיני חלק מהאנשים שרוצים פשוט לראות סיפור על שוד וחילוץ בני ערובה, אבל הסרט הזה לא נועד להיות פשוט. גם הסוד הזה הוא חלק מהמורכבות של ניו יורק, עיר מגוריו של ספייק לי שמקבלת פה אולי את הטיפול המציאותי ביותר בסרט שודים מאז "מת לחיות 3". בצפיה הראשונה, יש מתח, רוצים לדעת מי השודדים, מה הסוד הגדול, האם הבלש פרייזר יצליח להציל את היום. בפעם השניה, מתחילים לקלוט כל מיני רמזים שנשתלו בסרט לגבי פתרונות בהמשך. מעבר לנקודה הזו, מתחילים פשוט להנות מסרט שכתוב, מבוים ומשוחק היטב, עם ניחוח של קונספירציה שכל כך מתאים לשנות שלטונו של בוש הבן.
פרסים בולטים: נכלל ברשימת סרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי.
97. ממלכת אור הירח (ארה"ב, 2012)
במקור: Moonrise Kingdom
במאי: וס אנדרסון
תסריט: וס אנדרסון, רומן קופולה
שחקנים: ג'ארד גילמן, קרה הייוורד, ברוס ויליס, ביל מאריי, פרנסס מקדורמנד, אדוארד נורטון, לוקאס הדג'ס, הארווי קייטל, טילדה סווינטון, בוב בלבן
מה קורה כאן: בשנת 1965, נעלמים שני ילדים המתגוררים על האי ניו פנזנס בניו אינגלנד. סם, החי אצל משפחה אומנת ובאופן כללי, מפגין התנהגות בעייתית, ברח יחד עם אהובתו סוזי. ההורים של סוזי מפעילים את כל הלחץ הניתן על מנת לאתר את השניים, בעוד שבט הצופים של סם יוצא למסע חיפושים משלו. כל זאת בעוד שני איומים גדולים מתקרבים אל האי. הטבע מזמן סופה טרופית שתעשה שמות בכל מקום בו תגע בעוד כמה ימים, בעוד השירותים הסוציאלים מזמנים מסוק שיקח את סם אל מחוץ לאי והרחק מסוזי.
למה הסרט הזה ברשימה: ממלכת אור הירח נבחר לסרט השנה שלי ב-2012, בחירה שאני עומד מאחוריה עד היום. לקח לי זמן להתחמם כלפי וס אנדרסון, הסרטים המוקדמים שלו לא תפסו אותי. השינוי הגיע עם "מר שועל המהולל" שהציג אנדרסון יותר רגיש ופחות מכני, גישה שרק התחזקה עם ממלכת אור הירח. הילדים מנסים להתנהג כמו מבוגרים, בעוד המבוגרים, במיוחד מדריכי הצופים, תקועים בילדות. היפוך התפקידים הזה מתנגש עם העובדה שלמבוגרים עדיין שייכת המילה האחרונה ושני הנאהבים הצעירים חסרי אונים מול החלטה שתסתור את רצונם. אנדרסון השתמש פה בטכניקות החביבות עליו, כולל צילומים מהונדסים היטב עם הדמות הרלוונטית בדיוק במרכז המסך, פלטת צבעים אופיינית לתקופה, פסקול שנשמע כמו רשימה נישתית בספוטיפיי, ושימוש באפקטים פרקטיים על חשבון דיגיטליים בכדי לספק לסרט מראה כמעט כמו של סרט מצויר. ממלכת אור הירח יפה לעין, מרגש ללב ומצליח לתבל הכל עם פחד מהסופות הקרבות (המילולית והמטפורית).
פרסים בולטים: מועמד לאוסקר על תסריט מקורי, מועמד לגלובוס הזהב לסרט קומי או מוזיקלי, מועמד לפרס באפטא לתסריט מקורי, אחד מסרטי השנה של מכון הקולנוע האמריקאי, מועמד לדקל הזהב וזוכה בפרס להופעה כלבית בפסטיבל קאן, מועמד לחמישה פרסי אינדיפנדנט ספיריט (סרט, בימוי, תסריט, שחקן משנה לברוס ויליס, צילום), מועמד לפרס MTV לנשיקה הטובה ביותר, מועמד לפרס גילדת המפיקים, מועמד לפרס גילדת התסריטאים.
96. סאות' פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר (ארה"ב, 1999)
במקור: South Park: Bigger, Longer & Uncut
במאי: טריי פרקר
תסריט: פאם בריידי, טריי פרקר, מאט סטון
שחקנים: טריי פרקר, מאט סטון, מרי קיי ברגמן, אייזק הייז, והרבה הופעות אורח
מה קורה כאן: סטן, קייל, קני ואריק קרטמן, ארבעת הילדים במרכז סדרת האנימציה סאות' פארק, הולכים לראות סרט חדש של הכוכבים הקנדים האהובים עליהם, טרנס ופיליפ. בעקבות הצפיה בסרט, המיועד למבוגרים בלבד, הילדים מתחילים לנבל את הפה וקני אף מוצא את מותו לאחר שנסה לחקות פעלול מהסרט. בתגובה, המבוגרים בעיירה קוראים לחרם על מוצרים קנדים ואמא של קייל אף משכנעת את הנשיא קלינטון לאסור את טרנס ופיליפ ולהכריז מלחמה על קנדה. במקביל, קני מגיע לגהנום ומגלה שהשטן נמצא בזוגיות עם סדאם חוסיין ושהשניים מתכננים לעלות אל פני האדמה בעקבות המלחמה בין ארצות הברית וקנדה.
למה הסרט הזה ברשימה: כשהסרט של סאות' פארק יצא, הייתי מכור לסדרה. לא החמצתי אף פרק ורק חיכיתי להזדמנות לנהל שיחה בבית הספר על הפרק ששודר בלילה שלפני. כיום, אני כבר מזמן לא עוקב באדיקות אחר הסדרה, היא די מצתה את עצמה בעיני, אבל הסרט הזה, שיצא כשעוד הייתה חדשה יחסית, עדיין עובד מבחינתי. דבר ראשון, זו סטירה חסרת רחמים על תרבות הפוליטיקלי קורקט שיוצרי הסרט נתקלו בה שוב ושוב. הרעיון שתיווצר מספיק שנאה בכדי להביא לשלטון השטן דווקא בידי לוחמי המוסר וערכי המשפחה, הוא מוקצן בדיוק במידה הנכונה לסוג ההומור של פרקר וסטון. הביקורת לא מופנית כלפי הסרטים שמשחיתים את הנוער, אלא כלפי ההורים שמנהלים מלחמות במקום לדאוג בעצמם ללמד את הילדים להבדיל בין טוב לרע. מה גם שהסרט התגלה בתוך זמן קצר כנבואי להפליא, כאשר ארצות הברית באמת יצאה למלחמה לא פופולרית (לא נגד קנדה, אבל עדיין), נעשתה יותר שמרנית ומיליטנטית מאשר בשנות התשעים ואיכשהו, סדאם חוסיין היה מעורב בזה גם בעולם האמיתי. טריי פרקר גם הגשים חלום וזכה סוף סוף לביים מחזמר, או בעצם פרודיה על מחזות זמר. השירים בסרט מצויינים, קליטים, חכמים ובנויים בכוונה על פי נוסחה מוכרת מברודוויי. זוהי אחת היצירות הסטירות הנושכות והמשעשעות ביותר של סוף המילניום והיא יצאה בדיוק בזמן, לפני שהעולם נעשה זהיר יותר למשך כמה שנים.
פרסים בולטים: מועמדות לאוסקר לשיר הטוב ביותר, 3 מועמדויות לפרס האני (כולל לסרט האנימציה הטוב ביותר), זוכה פרס MTV לרגע המוזיקלי הטוב ביותר.
95. אוסטין פאוורס: מרגל עם סגנון (ארה"ב, 1997)
במקור: Austin Powers: International Man of Mystery
במאי: ג'יי רוץ'
תסריט: מייק מאיירס
שחקנים: מייק מאיירס, אליזבת הארלי, רוברט וגנר, סת' גרין, מינדי סטרלינג, מייקל יורק, ויל פרל
מה קורה כאן: באנגליה של שנות השישים, אוסטין פאוורס היה המרגל המוצלח והסקסי ביותר בעולם. בין מסיבות לחדר המיטות, הוא כמעט הצליח לתפוס את דוקטור איוול הנבל. דוקטור איוול נמלט ברגע האחרון ומשגר את עצמו לחלל בתוך תא הקפאה, עד לשובו שלושים שנה לאחר מכן. גם אוסטין פאוורס מחליט להיכנס להקפאה ומופשר ב-1997, כאשר הכללים לגבי יחס לנשים, אלימות אקראית במקומות ציבוריים וכל תרבות הפופ, השתנו ללא הכר. לצדו של אוסטין מצוותת ונסה קנזינגטון, בתה של שותפתו לשעבר, אשר מנסה להדוף את חיזוריו האגרסיביים של אוסטין ובאותו הזמן לעבוד יחד איתו בנסיון למנוע מדוקטור איוול לסחוט ממנהיגי העולם מאה מיליארד דולר.
למה הסרט הזה ברשימה: כמו שבוודאי שמתם לב בשלב הזה, אני אוהב קומדיות. ליתר דיוק, אני אוהב קומדיות שמחזיקות לאורך זמן. כשאוסטין פאוורס יצא במקור, הוא היה קודם כל פרודיה מאוד ישירה על ג'יימס בונד ובמיוחד, על התקופה היותר קאמפית של הסדרה. הסרט כאילו בא לומר שלא רק שהזמנים השתנו, גם הגיבורים צריכים להשתנות, אחרת הם לא יותר מסוטים אלימים שמהווים נטל על הסביבה. ברגע אחד שמשנה את כל התפיסה של הדמות, אנחנו לומדים שיש לאוסטין קווים אדומים מאוד ברורים לגבי מתי לשכב עם מישהי ומתי לא. זאת בניגוד לג'יימס בונד שיעשה הכל במסגרת המשימה (ולא מעט גם בשביל התענוג האישי שלו). אוסטין פאוורס לומד להסתגל לעולם החדש ושומר על מעמדו כגיבור בזכות חזרה בו מההתנהגות איתה יצא מהקפאה. הסצנה בה הוא לומד על גיבורי התרבות שלו שהלכו לעולם, היא כמעט שוברת לב, אבל לא שוכחת להשאיר את הצופים עם חיוך, שילוב שמייק מאיירס בשיאו בהחלט ידע לכתוב. מאיירס גם מפליא בגילום שתי דמויות יריבות. זו לא הפעם הראשונה בה גלם שני תפקידים באותו סרט, אבל זו כן הפעם שהגדירה אותו מחדש ככוכב קולנוע. אם יוצרי סאות' פארק בקרו בחריפות את הנטיה של הקהל המודרני להתגוננות יתר, אוסטין פאוורס דווקא משבח את ההתקדמויות שנעשו בשלושים השנים בהן המרגל היה קפוא. זה סרט שנועד מצד אחד לשחק על נוסטלגיה ומצד שני, לגרום לקהל בשנת 1997 להרגיש טוב עם עצמו.
פרסים בולטים: זוכה בשני פרסי MTV (הנבל הטוב ביותר, קטע הריקוד הטוב ביותר) ומועמד לשניים נוספים (הסרט הטוב ביותר, ההופעה הקומית הטובה ביותר).
94. מהומה במשרד (ארה"ב, 1999)
במקור: Office Space
במאי: מייק ג'אדג'
תסריט: מייק ג'אדג'
שחקנים: רון ליווינגסטון, ג'ניפר אניסטון, דיוויד הרמן, אג'אי ניידו, גרי קול, סטיבן רוט, דיטריך ביידר
מה קורה כאן: פיטר, סאמיר ומייקל בולטון (לא הזמר), שלושה מתכנתים ממורמרים ששונאים את מקום העבודה שלהם, מחליטים לנצל באג במערכת ולהרוויח הון על חשבון החברה מבלי שירגישו בכך. הרעיון עולה לאחר שפיטר נתקע במצב היפנוטי בו מפסיק להיות לו אכפת מדברים. הוא מתחיל לזלזל בבוס שלו ולומר את מה שהוא באמת חושב על החברה, מה שמאוד מרשים את האנשים שהגיעו במיוחד על מנת להחליט את מי לצמצם. פיטר גם מרגיש שזו ההזדמנות להתחיל עם המלצרית בבית הקפה הסמוך למקום העבודה, שסובלת גם היא מציפיות לא מציאותיות מצד ההנהלה.
למה הסרט הזה ברשימה: עוד סטירה מוצלחת משנת 1999, הפעם על מוסר העבודה הלא הגיוני, שמנסה להתייחס לכולם כשווים, אבל בעצם יוצר חלוקה ברורה למעמדות בין מנהלים ושכירים. שני הבובים, שתפקידם לקבוע על סמך ראיון של כמה דקות את גורלם של כל עובדי החברה, הם דוגמה מושלמת לצביעות של המערכת. השניים מאוד נחמדים ומתרשמים מכנות, אבל כשהם מגלים תקלה במערכת השכר, הם לא מגלים זאת לעובד שפוטר לפני שנים ואיש לא טרח לספר לו על כך, אלא מתקנים את התקלה ומניחים שהעניין יפתר מעצמו. זו הגישה שמהומה במשרד יוצא בתקיפות נגדה, העמדת הפנים של אכפתיות, כשבעצם כולם רק שמות חסרי אישיות עבור הממונים עליהם. גם ג'ואנה, המלצרית, מתבקשת שוב ושוב להעמיד פנים בפני לקוחות, למרות שהיא שונאת את העבודה שלה. לא כל השחקנים מצטיינים, אבל סטיבן רוט נפלא בתפקיד מילטון, העובד השקט שכולם מתעלמים ממנו ומאיים לשרוף את הבניין יום אחד. עוד נקודה שהסרט מדגיש, היא החיפוש אחר התעשרות מהירה. אנשים שנותנים את מיטב שנות חייהם לחברה, עלולים להיזרק בסבב הקיצוצים הבא, אז לכולם יש יותר מוטיבציה לחפש פתרונות קסם במקום להשקיע בעבודתם לאורך זמן. זו חשיפה עוקצנית של השקר מאחורי החלום האמריקאי לפיו התמדה ונאמנות הן הסוד לבטחון כלכלי. שנים לאחר מכן, מייק ג'אדג' הרחיב את התפיסה הזו לסדרה "עמק הסיליקון" שגם היא עוסקת במידה רבה ברדיפה אחר עושר, בעוד עבודה קשה אינה משתלמת.
פרסים בולטים: אין. הסרט עבר מתחת לרדאר עד שהגיע לקולנוע הביתי והתחיל לצבור מעריצים.
93. מטריקס (ארה"ב/אוסטרליה, 1999)
במקור: The Matrix
במאיות: האחיות ואצ'אובסקי
תסריט: האחיות ואצ'אובסקי
שחקנים: קיאנו ריבס, לורנס פישבורן, קארי-אן מוס, הוגו ויבינג, ג'ו פנטוליאנו
מה קורה כאן: תומס אנדרסון, האקר המוכר בכינוי נאו, מגלה שסוכנים מסתוריים נמצאים בעקבותיו. הוא מוזמן בידי מורפיוס וטריניטי, האקרים מפורסמים בפני עצמם, לגלות את האמת. כשהוא מתעורר בפעם הבאה, נאו מגלה שהעולם בו חשב שהוא חי אינו אלא תכנת מחשב בשם מטריקס שנוצרה בידי מכונות על מנת לשעבד את בני האדם ולהשתמש בהם כמקור אנרגיה. נאו מצטרף למורפיוס, טריניטי וצוותם במלחמה נגד הסוכנים אותם שולחות המכונות. האנשים המשוחררים יכולים כעת להיכנס ולצאת ממטריקס לפי בחירתם ולהפוך את עצמם ללוחמים קשוחים, להצטייד בנשק, לכופף את חוקי הפיזיקה המדומים ועם מספיק תקוה, להגשים את הנבואה לפיה נאו יגאל את האנושות משעבודה.
למה הסרט הזה ברשימה: לפני 15 שנים, כשערכתי בפעם הראשונה את רשימת מאה הסרטים האהובים עלי, מטריקס היה בעשיריה הראשונה. הוא מתדרדר מאז במורד הרשימה, אבל יש בו עדיין מספיק ערך של צפיה מחודשת בכדי להישאר במאיה. מבחינה היסטורית, זהו אחד מסרטי האקשן המשפיעים ביותר. כמעט כל סרט שיצא אחריו בז'אנר, מכיל טכניקות עריכה, צילום, סאונד ואפקטים חזותיים שהתפרסמו בזכות מטריקס. בין עם מדובר בסלואו מושן בזמן קרב, הקפת הדמויות ב-360 מעלות, הגברת המוזיקה בדיוק בזמן שהאקשן מתחיל, הגזמה מכוונת של יכולות הקפיצה ועוצמת המכות של דמויות, או שימוש בסטים צפופים במיוחד לשם מרדפים וקרבות, מטריקס לא המציא את כל הרעיונות האלה, אבל הוא היה הראשון ליישם אותם בתוך סרט אחד. עולם האקשן השתנה ללא הכר לאחר שמטריקס יצא, וגם במאים בלי הרבה נסיון בתחום, למדו כל מיני טריקים להאצת האדרנלין. נוסף על כך, הפילוסופיה הניו אייג'ית של הסרט אמנם לא מחזיקה מעמד לאורך זמן, אבל מאוד התאימה בסוף המילניום, כאשר הפחד מטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה הגיע לשיאו. זו הייתה תקופה מעולה לסרטי קונספירציה ולמרות ששני סרטי ההמשך השנואים לקחו את הסאבטקסט הנוצרי של הראשון והפכו אותו לטקסט מעיק, מטריקס הראשון היה מספיק חכם בכדי להפוך תסריט בינוני לסרט מלהיב שלא דומה לשום דבר שיצא לפניו. לפחות לא לשום דבר שהיה ידוע לקהל רחב.
פרסים בולטים: זוכה בארבעה פרסי אוסקר (עריכה, סאונד, עריכת סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשני פרסי באפטא (סאונד, אפקטים חזותיים), זוכה בשלושה פרסי MTV (סרט, שחקן לקיאנו ריבס, הקרב הטוב ביותר), נבחר ב-2012 לשימור בידי ספריית הקונגרס.
92. אוכפים לוהטים (ארה"ב, 1974)
במקור: Blazing Saddles
במאי: מל ברוקס
תסריט: אנדרו ברגמן, מל ברוקס, ריצ'רד פריור, נורמן סטיינברג, אל אוגר
שחקנים: קליבון ליטל, ג'ין ויילדר, הארווי קורמן, מדלין קאן, מל ברוקס, סלים פיקנס, אלכס קרס
מה קורה כאן: כאשר קו הרכבת החדש נאלץ לשנות מסלול, הדלי לאמאר הרשע רוצה להביא לפינוי העיירה רוק רידג' בכדי לבנות את המסילה דרכה. לאחר שהבריונים של לאמאר מאיימים על העיירה, תושביה פונים למושל בדרישה למנות להם שריף חדש. לאמאר משכנע את המושל למנות את בארט, פועל שחור שעומד בפני הוצאה להורג, לשריף החדש בתקווה שתושבי העיירה הגזענים יפנו נגדו ויוותרו ללא הגנה.
למה הסרט הזה ברשימה: מל ברוקס מאוד אהב לשחוט פרות קדושות בצעירותו. באוכפים לוהטים, הוא לא רק לועג לקלישאות של מערבונים, אלא גם מעביר מסר על סובלנות בין גזעית בצורה הבוטה ביותר שאפשר. המילה "ניגר", שכיום נחשבת לטאבו בפי כל מי שאינו בעל עור כהה בעצמו, נאמרת בסרט עשרות פעמים ולא רק בידי בארט וחבריו. היא אפילו נאמרת פעם אחת ביידיש, בידי דמות שהיום היו קוראים להחרים את סרטיו של מל ברוקס על כך שהוא מעז לגלם אותה. אם קומדיות מסוף שנות התשעים היו נתפסות כיום כלא פוליטיקלי קורקט, תחשבו איך סרט שיצא רבע מאה לפני כן נראה. הגאונות של אוכפים לוהטים היא שהסרט יודע שהוא לא פי-סי ועדיין מצליח לצאת סובלני. הדמות השחורה היא בברור הגיבור החכם, בעוד הרשעים הם לבנים גזענים שבטוחים שיכשל בגלל צבע עורו. לא כל הלבנים בסרט רעים, אבל כל הרעים לבנים, מה שמחדד את המסר שתאוות בצע ואי-מתן הזדמנות הן אויבים גדולים יותר מכל אקדוחן. בארט אפילו מגייס לצדו חלק משליחיו של הדלי לאמאר שמוקסמים מכך שהשריף רואה בהם בני אדם ולא משרתים שניתן לבזבז.
פרסים בולטים: מועמד לשלושה פרסי אוסקר (שחקנית משנה למדלין קאן, עריכה, שיר), מועמד לשני פרסי באפטא (שחקן מבטיח לקליבון ליטל, תסריט), זוכה פרס גילדת התסריטאים, נבחר ב-2006 לשימור בידי ספריית הקונגרס.
91. הדיקטטור הגדול (ארה"ב, 1940)
במקור: The Great Dictator
במאי: צ'רלי צ'פלין
תסריט: צ'רלי צ'פלין
שחקנים: צ'רלי צ'פלין, פולט גודארד, ג'ק אוקי, הנרי דניאל, בילי גילברט, רג'ינלד גרדינר
מה קורה כאן: במדינת טומייניה הבדיונית, חייל יהודי מציל את עמיתו הטומייני בזמן מלחמת העולם הראשונה, מה שמביא להתרסקות בה היהודי מאבד את זכרונו. עשרים שנים לאחר מכן, הוא משתחרר מבית החולים וחוזר לעבודתו כספר בגטו. הוא לא מודע לכך שבזמן שהיה מנותק משאר העולם, עלה לשלטון הרודן אדנואיד הינקל, אשר מסית כנגד היהודים ומתכנן להשתלט על העולם בסיוע נפאלוני, שליט בקטריה הסמוכה. בצרוף מקרים מדהים, הספר היהודי והינקל נראים בדיוק אותו דבר, למרות שאחד רוצה לחיות בשלום והשני מחרחר מלחמה.
למה הסרט הזה ברשימה: שוב המילה הזו, סטירה. מתברר שאני אוהב אותה יותר ממה שחשבתי. צ'רלי צ'פלין טען שכאשר הסרט יצא, לא ידע את ממדיה הזוועתיים של השואה, אחרת לא היה מסוגל לביים קומדיה בנושא. הינקל הוא בברור פרודיה על אדולף היטלר, בתקופה בה עוד לא היה מובן מאליו להתייחס אליו כאל מפלצת (אבל צ'פלין הקומוניסט ראה בו אויב מהתחלה). נפאלוני הוא מוסוליני והאור הנלעג בו הוא מוצג, משקף את רצונו של צ'פלין להקטין את השפעתם של רודנים מסוג זה. אני שמח שצ'פלין עשה את הסרט הזה, יצירה הומניסטית שיצאה בזמן המלחמה העקובה ביותר בדם בתולדות האנושות. הנאום בסוף הסרט אולי קיטשי ונאיבי בדיעבד, אבל היה חיוני לשמוע אותו בזמן אמת, כמו שירת המרסייז ב"קזבלנקה". צ'פלין, באחת מהופעותיו הטובות ביותר, קבל את הרעיון מהדמיון בין השפם של דמות הנווד שלו, לבין זה של היטלר וההבחנה המתבקשת בכך שלאדם המצחיק ביותר בעולם ולאדם הרשע ביותר בעולם יש אותו שיער פנים. משם, הרחיב את העלילה מלעג לתעמולה הנאצית, לדיבורים של ממש כנגד מלחמות. כמה שקל היום להשוות את כל מי שלא אוהבים להיטלר, צ'פלין השווה בינו לבין דמות תמימה וטובת לב בכדי להדגיש את הניגוד ביניהם.
פרסים בולטים: מועמד לחמישה פרסי אוסקר (סרט, שחקן ראשי לצ'רלי צ'פלין, שחקן משנה לג'ק אוקי, תסריט, פסקול מקורי), זוכה בפרס ה-NBR למשחק (צ'פלין), נבחר ב-1997 לשימור בידי ספריית הקונגרס.
ביקורת: הג'נטלמן והאקדח
הקריירה הקצרה יחסית של דיוויד לוורי היא דבר מבלבל. ב-2013 ביים את "נאהבים מחוץ לחוק", סרט פשע רומנטי בהשראת בוני וקלייד. הפרויקט הבא שלו היה גרסת הלייב אקשן ל"חברי הדרקון אליוט" של דיסני. לאחר מכן, ביים את "סיפור רפאים", סרט אקזיסטנציאלי שהוא או גאוני, או עינוי מתמשך שמציג תרוץ קלוש לעלילה הנמשכת נצח בזמן אמת. תלוי את מי שואלים.
בהתחשב בכך שמדובר בבמאי שקופץ מז'אנר לז'אנר כאילו הרצפה שביניהם עשויה מלבה, כמעט מפתיע שסרטו החדש, "הג'נטלמן והאקדח", הוא שוב סרט פשע רומנטי. הגישה אמנם קלילה יותר מבעבר, אבל הייתי מצפה שקודם יצלם מחזמר שכל גיבוריו הם קופי בונובו לפני שלוורי יחזור לסוגה שכבר עבד בה. מצד שני, עם ארבעה סרטים בלבד שזכו להפצה רשמית, אולי עוד מוקדם לשפוט את רצף הבחירות של לוורי.
פורסט טאקר הוא שודד בנקים מזדקן שלזכותו רשומות לא פחות מ-16 בריחות נועזות מהכלא. למרות שהנתון הזה קצת פחות מרשים כשמבינים שהוא גם נתפס לפחות 16 פעמים. אולי זה קשור לנינוחות של פורסט, שפשוט ניגש לפקיד או למנהל הבנק, מראה שיש לו אקדח ואומר להם ברוגע ובנימוס מה לעשות, כל זאת מבלי להפסיק לחייך או לירות כדור בודד. לפעמים הוא שודד בעצמו ולפעמים עם שני קשישים נוספים, שגם הם מצליחים להשלים את העבודה ללא שפיכות דמים וללא רעש ומהומה.
במהלך המלטות שגרתית מזירת הפשע, פורסט פוגש בג'ול, אלמנה חברותית שנתקעה עם רכבה לצד הדרך. היא מספיק מוצאת חן בעיני פורסט בכדי שיגלה לה במה הוא באמת עוסק והשניים, כמו תיכוניסטים מצחקקים בדיינר אקראי במרכז ארצות הברית, מחליפים מספרי טלפון ומתכננים להיפגש שוב בעתיד. האתגר היחיד לקשר החדש הוא כל עניין השודים והבריחה מידי החוק. עניין טכני פעוט שפורסט לא הצליח להסדיר. מי שמוצא עניין מיוחד ברדיפה אחר פורסט הוא הבלש ג'ון האנט, שמנסה ללהטט בין חיי משפחה לבין הקדשת הזמן המתאים לעבודה.
בהרבה מקומות, הג'נטלמן והאקדח מוגדר כקומדיה. אני לא ממש מסכים עם ההגדרה, אם כי זה בהחלט קליל בהרבה מהסרט שהכריח צופים לראות את רוני מארה אוכלת פאי במשך חמש דקות. רוברט רדפורד מגלם את פורסט, מה שאוטומטית מעלה את רמות השארם של הסרט לראש הסולם. גם בגיל 82, רדפורד עדיין נראה כמו כוכב קולנוע, שומר על חיוך שובב ויכול לשכנע בתור גיבור רומנטי. הוא מבוגר בעשרים שנה מגילו של פורסט טאקר האמיתי בתקופה בה הסרט מתרחש, ועדיין מצליח לשכנע כעבריין ושובר לבבות פעיל. סיסי ספייסק שמגלמת את ג'ול, מוסיפה הרבה חן משלה, עד שכמעט שוכחים לרגע שמדובר בכלל בסרט על פושע נמלט. עדיין, הג'נטלמן והאקדח (באופן נדיר, שם עברי מוצלח יותר מהמקור) הוא יותר דרמה מקומדיה בעיני, עם הבלחות בודדות של הומור בתוך עלילה די רצינית.
הדבר מתבטא גם בקצב של הסרט, או בהעדרו ליתר דיוק. שוב, זה לא איטי כמו "סיפור רפאים", שעכשיו כבר אפשר לגלות שאיני נמנע על מעריציו. יש עריכה סטנדרטית בסך הכל, שמדגישה את הנינוחות בה פורסט מתנהל רוב הזמן. הבעיה היא שרוב הזמן, זו אותה עריכה לכל מצב. קלוז אפים קרובים מדי על פני השחקנים (בתוספת צילום מגורען ולא נעים לעין), כשמדי פעם, המצלמה גולשת אל עבר הרקע, להראות איך הדמויות נבלעות בסביבה. זה לא רעיון רע על הנייר, אבל הישום שלו לא באמת מוסיף לעלילה.
זה גם לא עוזר שאת הבלש שאמור לייצג את הלחץ למצוא את השודד לפני ששוב יעלם, מגלם קייסי אפלק, שהוא ההיפוך המוחלט מרוברט רדפורד. אם רדפורד הוא כריזמטי, מעורר אהדה, בעל נוכחות, ושומר על קסם נעורים נצחי, קייסי אפלק מומחה בהרדמת קהל. יש לו בדיוק טון דיבור אחד, בו הוא מדבר גם במציאות. כל שפת הגוף שלו רומזת שהרגע אכל ארוחה כבדה ולא בא לו לזוז יותר מדי והכימיה שלו עם הסביבה קיימת רק במובן שהוא פולט פחמן דו חמצני וצורך חמצן. הזכיה שלו באוסקר עדיין תמוהה בעיני, וזה היה על "מנצ'סטר ליד הים", סרט שלמעשה אהבתי.
אפשר לתרץ את הליהוק של אפלק מול רדפורד כנסיון מכוון ליצור קונטרסט בין הדמויות ולהראות איך דווקא איש המשפחה העובד בשרות החוק אומלל וכבוי, לעומת הפושע החופשי שאינו כבול לשום מסגרת. אפשר, רק שכמו עם הצילום הלא נעים לעין, זה לא באמת משרת את העלילה. רוברט רדפורד מגלם דמות שגלם בקולנוע כבר לפני ארבעים-חמישים שנה וקייסי אפלק משחק בדיוק אותו דבר בכל סרט בו הוא משתתף. משניהם לא נדרש מאמץ וזה יוצר תחושה כאילו שתי הדמויות, שגורלן אמור להיות קשור בנקודות מפתח, בכלל לא נמצאות באותו סיפור.
אפרופו ניגוד, ישנם שני דברים שאני חייב לציין לזכות הסרט. קודם כל, הפסקול שלו מצוין. העלילה מתרחשת בתחילת שנות השמונים והמוזיקה ברקע מסייעת ליצירת האווירה התקופתית. התקציב כנראה לא הספיק לבניית סטים מורכבים ולהשגת מלתחה מעבר למה שנמצא בדוכני יד שניה, או בארון בגדים שרוברט רדפורד הבטיח שיפנה מתישהו ב-1984 ומעולם לא הגיע לזה. המוזיקה המלווה את הסרט משלימה את מה שלא נראה לעין ודואגת לכך שאיפה שהדמויות לא נמצאות, תמיד יש משהו שמגרה את החושים ומושך אותם לעבר התקופה ההיסטורית הנכונה. ישנם גם רמזים גסים יותר, כמו מכתב לנשיא רייגן, אבל הפסקול של הג'נטלמן והאקדח ממלא את מטרתו בקביעת האווירה מבלי להידחף בכח ולצעוק בקול רם את השנה בה העלילה מתרחשת.
דבר שני, שהוא הקטע המרשים ביותר בסרט, הוא מונטז' של כל הבריחות של פורסט מהכלא. למרות שמדובר בקטע קצר, שמגיע בשלב מתקדם של הסרט, הוא ערוך ומבוים בצורה נהדרת ומגלה לנו יותר על הדמות הראשית מאשר כל הדיבורים שקדמו לו. יתכן והיה חכם יותר לשבץ את המונטז' הזה ממש בתחילת הסרט, או אפילו בסופו, במיוחד בהתחשב בתחושה שכל הסצנות שאחריו די מיותרות ונמצאות שם רק כדי לעבור את ציון השעה וחצי מתחילת ההקרנה. עדיין, בתוך אוסף של בחירות עריכה משעממות, משחק שרק חצי מהזמן משכנע, עלילה די פשוטה וצילום מעצבן, אוסף הבריחות האלה הוא רמז לכך שדיוויד לוורי הוא בעצם במאי ממש טוב, כשהוא מפסיק לנסות להראות חכם ופשוט מספר סיפור.
בשביל הזהב 