ביקורת: המתים אינם מתים

 

האם תוכלו לזהות סרט של ג'ים ג'רמוש מבלי לדעת מראש שהוא ביים וכתב אותו? יש כמה סימנים מזהים, אחד מהבולטים שבהם הוא הקצב. ג'רמוש מביים סרטים איטיים, מהורהרים, עם מעט מאוד התפרצויות רגשיות או תגובה כלשהי שאינה דיבור רגוע בניחוח סטואי. עוד רמז הוא בעלילה, או יותר נכון, בדלילות העלילה. ג'רמוש אוהב להתעכב על הפרטים הקטנים ולחגוג את היופי שלהם, עם מיעוט טוויסטים מפתיעים. הדמויות מנהלות בדרך כלל שגרה מדויקת שלתוכה מזדחל מדי פעם מפגש עם אדם מסקרן, או תצפית מלאת תובנות על פרט נוף שמהווה חלק מהמארג הגדול שהוא החיים בעולם המודרני. הרבה פעמים, הסרט יכיל גם ציטוטים מלאי חשיבות מספר שאף אחד חוץ מג'רמוש לא שמע עליו, ומסמנים מעבר בין חלקים שונים של הסרט, או לפחות הפרדה רגעית מהסיפור עצמו. בהחלט יתכן שגם תהיה הופעת אורח של שחקן או שחקנית שג'רמוש עבד איתם בעבר. סביר להניח שהסרט גם מועמד לפרס דקל הזהב, כי בפסטיבל קאן מאוד אוהבים את ג'ים ג'רמוש.

אני מודה שלא ראיתי מספיק מסרטיו של ג'רמוש בכדי לקבוע האם הוא אחד מהבמאים האהובים עלי, או במאי סתמי שמדי פעם מתפלק לו סרט טוב. מאוד אהבתי את "גוסט דוג" ו"פטרסון" ושועשעתי מ"קפה וסיגריות", אבל בו זמנית "פרחים שבורים" הוא אחד הסרטים הכי אוברייטד בעיני ואני חושב שצפיתי ממש מזמן ב"איש מת", אבל אני לא זוכר ממנו כלום.

רגע, "המתים אינם מתים" הוא סרטו ה-13 באורך מלא של ג'רמוש. אם אני מוסיף אותו לרשימה, מתברר שראיתי חצי מהפילמוגרפיה של במאי שאני כבר שנים משוכנע שפספסתי את רוב סרטיו. מעניין, כי באמת נראה שכבר אפשר לזהות סרט שלו רק ממבט על סצנה אקראית מתוכו. אין לו סגנון ויזואלי בולט כמו וס אנדרסון או טים ברטון, אבל יש לסרטים של ג'רמוש מספיק סימנים מזהים שגם הוא כבר מתחיל לצחוק על עצמו. כנראה פשוט חשבתי שהוא ביים יותר מהם על סמך תדירות ההופעות שלו בפסטיבלים.

סנטרוויל היא עיירה שקטה אי שם בארצות הברית. יש דיינר אחד, מלון דרכים אחד, מוסד אחד לעבריינים צעירים, חנות אחת לכלי עבודה, החווה של החוואי מילר ותחנת דלק אחת שמוכרת דלק ו… דברים. שלושה שוטרים מספיקים בכדי לשמור על השקט, צ'יף קליף רוברטסון, השוטר רונלד "רוני" פיטרסון והשוטרת מינרווה "מינדי" מוריסון. נדמה שהארוע החריג ביותר בזמן האחרון, פרט לזוג האומלל שהתחשמל למוות בזמן משחק גולף ומותה של השיכורה המקומית, הוא העלמות תרנגולת. טוב, זה הארוע החריג ביותר פרט לכך שכדור הארץ סטה על צירו, היום והלילה מתבלבלים, הירח מוקף עננת גז מסתורית, כל בעלי החיים נעלמו והשעונים והטלפונים הסלולריים הפסיקו פתאום לפעול.

לקברנית החדשה, זלדה וינסטון, לא הייתה אמורה להיות הרבה עבודה בסנטרוויל. היא הייתה אמורה בעיקר להתאמן עם חרב הסמוראים שלה מול פסל הבודהה המוזהב ולהכיר את תושבי העיר שמנסים להבין אם המבטא שלה אירי או סקוטי. אלא שקידוחים באזור הקוטב הצפוני יצרו סדרת ארועים שבעקבותיהם, המתים אינם מתים. כלומר, הם כן מתים, אבל קמים מחדש לתחיה כדי לאכול את החיים ולהפוך גם אותם לזומבים.

הדבר החשוב ביותר לדעת לגבי הסרט הזה הוא שג'ים ג'רמוש דאז נוט גיב א פאק. אם אי פעם רציתם לדעת איך נראה סרט של במאי שממש לא אכפת לו מה שיגידו ויודע שאנשים ימשכו יותר לצורה מאשר לתוכן, המתים אינם מתים הוא דוגמה מצוינת. ג'רמוש, בזריקת זין ענקית שמכוונת בו זמנית אל הממסד הביקורתי ואל המפיצים המסחריים, פשוט החליט להטריל את כולם. הוא יצר סרט שחלק מהאנשים ירצו לראות בגלל השמות מאחוריו, בעוד אחרים ירצו לראות כי זו קומדיית אימה, הימור בטוח יחסית בעיני מי שמחפשים להעביר את הזמן מול המסך בלי לחשוב יותר מדי.

הבדיחה עובדת לשני הכיוונים. המתים אינם מתים היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן והשתתף בתחרות הראשית, למרות שהוא סרט זומבים וג'ים ג'רמוש ידע טוב מאוד שהוועדה שבוחרת את המתחרים מסתכלת בעיקר על שם הבמאי ומחפשת גם היא הימורים בטוחים. הוא אמור לדעת שככה זה עובד, כי מדובר כבר בסרט השמיני שלו שמועמד לדקל הזהב. התגובות בפסטיבל עצמו היו מעורבות, אבל הנקודה הועברה וסביר מאוד להניח שגם הסרט הבא שג'רמוש יגיש לפסטיבל קאן יתקבל בלי בעיות.

מנגד, ג'ים ג'רמוש גם מכיר את הקהל. הוא יודע שחלק מהאנשים ילכו לסרט בציפיה לסרט אימה שגרתי, אז הוא לועג ללא הרף לקלות בה סרטים כאלה מופקים בלי נסיון לאתגר את הקהל. שוב הימור בטוח, רק שהפעם הוא מצד המפיצים. כל המאפיינים הרגילים של ג'רמוש נמצאים כאן, הדיבור המאופק, הופעות האורח, הדמות שמקריינת דברים כאילו הם הכי חשובים בעולם. יחד איתם, ג'רמוש גם שולח עקיצה לעבר המבקרים והסינפילים שרואים בו גאון ועוקב אחר כל ההוראות ליצירת סרט זומבים גנרי. לצד קריצות לסרטים קודמים ובמיוחד ל"ליל המתים החיים", המתים אינם מתים הוא סרט זומבים לפי הכללים בדיוק באותה מידה שהוא סרט של ג'ים ג'רמוש לפי הכללים.

הקהל האמיתי של הסרט הזה הוא היוצר שלו עצמו וכל מי שמוכן להשתתף בבדיחה. אני מאוד נהניתי, אם כי חלק גדול מכך היה דווקא מכמה שהבדיחות היו צפויות. הומור לא חייב להפתיע, אבל הוא כן צריך להיות מתוזמן היטב בכדי לעבוד וג'רמוש מראה כאן, כמו בסרטים קודמים שלו, שכשהוא רוצה להצחיק, הוא מסוגל. הדמות של רוני פיטרסון היא הדוגמה הבולטת ביותר לכמה ג'רמוש צוחק על כולם. לכל אורך הסרט, רוני אומר שזה לא יגמר טוב וכאשר הוא סוף סוף מסביר למה הוא אומר זאת, הסרט מגיע לרמות של שבירת קיר רביעי ששמורות לרוב לקומדיות של מל ברוקס ולחבובות. עוד קודם לכן, הוא מכיר בכך שיש לסרט שיר נושא ודואג לקדם אותו באגרסיביות, עם קלוז-אפ על הדיסק מתי שרק אפשר. הליהוק של אדם דרייבר לתפקיד הוא הפאנץ' הנסתר, מין לעג לנטיה ללהק שמות גדולים להפקות גרועות בכדי שיסחבו את התסריט המקרטע על גבם וימשכו צופים על ידי הופעה על הפוסטר. קוראים לדמות שלו פיטרסון. ג'רמוש בכוונה לא טרח לשנות יותר מאות אחת משמה של הדמות הקודמת אותה גלם עבורו, ויש באחת הסצנות תזכורת ברורה לסדרת סרטים מפורסמת למדי בה דרייבר משתתף.

בכלל, ג'רמוש כל כך זורק זין ששמותיהן של חלק מהדמויות הן פשוט עיוות של שם השחקנים, כמו זלדה וינסטון (טילדה סווינטון) וחוזי פוארז (רוזי פרז). זה יכול ממש לעצבן, או להיות אחד הדברים המרעננים ביותר בקולנוע. השאלה היא עד כמה אתם אוהבים הומור מטא, כי על זה בנוי חלק גדול מהסרט. תצטרכו להחליט כמה ג'ים ג'רמוש זה יותר מדי ג'ים ג'רמוש עבורכם. אני מודה שלא הייתי מצפה למשהו אחר ממנו. זה הרי אבסורדי לחשוב שג'רמוש, אחרי כמעט ארבעים שנה של סרטים איטיים ומהורהרים ששמים דגש על הדברים הקטנים ומכילים מעט מאוד התפתחויות עלילתיות, יביים פתאום סרט זומבים שגרתי. זה אבסורדי לצפות ממנו למשהו שגרתי, אבל אם הוא כבר עובד בז'אנר שמייצג כל כך את הקולנוע המסחרי, תהיו בטוחים שתהיה בכך אמירה על המסחריות עצמה. ג'רמוש לא מנסה לרצות את הקהל וגם לא את המבקרים. המתים אינם מתים הוא בדיחה על חשבון האולפנים שלא משקיעים בדברים כמו רעיונות מקוריים וסיפורים מאתגרים, וגם על חשבון מי שחושב שג'רמוש מסוגל ליצור רק סוג אחד של סרטים. הוא צוחק על כולנו ואתם יכולים להצטרף לבדיחה ולצחוק איתו, או לעשות כמו רוב התעשיה ולחפש הימור בטוח.