מדי שנה, אני משתתף באתגר שנערך באתר לטרבוקסד בו צריך ליצור רשימה של סרטים לצפיה ראשונה בהתאם לנושא המתחלף מדי שבוע. את הרשמים אני מפרסם בקביעות בדיונים יעודיים בעמוד הפייסבוק של גולשי "עין הדג" וכך עשיתי גם השנה. רק שהפעם, החלטתי לפרסם כאן רשימה מתומצתת של הסרטים שראיתי במהלך האתגר השנה (התשיעי במספר), לצד הציון שהענקתי להם.
חשוב לציין שמחוץ ללטרבוקסד, אני לא נוהג לתת ציונים לסרטים. זאת מכיוון שאני מעדיף שאנשים יקראו את הביקורת ויחליטו לבד אם זה נראה מתאים או לא. כשמעניקים ציון, זה הרבה פעמים הופך לדבר היחיד שבאמת זוכרים מהביקורת ואז מתעלמים מתוכן שהשקעתי זמן בכתיבתו. עם זאת, ציונים הם חלק מהאתגר, אז הנה דעתי, האישית בלבד, בקצרה על כל 33 הסרטים שראיתי במסגרתו (הציונים הם עד 5 כוכבים):
דליקטסן (ז'אן פייר ז'נה, מארק קארו, 1991) – קומדיה שחורה פוסט אפוקליפטית שמראה את הסימנים לסגנון דמוי החלום שיאפיין את סרטיו של ז'נה בעתיד. קצת מבלבל לקראת הסוף, אבל פתיח מעניין לאתגר. 3.5 כוכבים
על אחריותכם בלבד (קולין טרוורו, 2012) – כתיבה טובה של הדמויות והעלאת שאלות על מסע בזמן ועל טיבו של מי שמאמין בקיומו, מחזיקות סרט דל תקציב עם דמויות שלא היו אמורות להיות נסבלות, אבל איכשהו מצליחות לעורר חיבה. 4 כוכבים
אומברטו דה (ויטוריו דה סיקה, 1952) – בעקבות הסרט הזה, הבנתי סופית שאני אוהב נאו ריאליזם איטלקי. מה שנראה בהתחלה כמו סרט על זקן תחמן שחי על חשבון אחרים, הופך לביקורת כנה על ההתדרדרות של כלכלת איטליה בעקבות מלחמת העולם השניה. 4 כוכבים
סוף השבוע האבוד (בילי ויילדר, 1945) – לא הויילדר האהוב עלי, או אפילו בחמישיה הראשונה, אבל גם ויילדר בינוני הוא עדיין סרט טוב. אני יכול להבין איך נחשב לפורץ דרך בזמנו, גם אם פחות מרשים כיום. עדיין, נתתי ציון די גבוה. 4 כוכבים
אל תוך הריק (גספר נואה, 2009) – סרט שהוא בעיקר כאב ראש. ההתחלה מעידה על פוטנציאל, אבל הסרט מתדרדר במהרה לאוסף של נסיונות המעידים יותר על אהבה עצמית של הבמאי מאשר חוש קולנועי של ממש. כוכב 1
בית הזאב (קריסטובל לאון, חואקין קוצ'יניה, 2018) – סרט אנימציה הזוי שמאתגר את הקווים שבין מציאות ודמיון. אגדה אפלה שכולה משל לדברים הנוראים שמחכים לדמות הראשית בחוץ וזה עוכר שלווה כמו שצריך. רק הקריינות מפריעה. 3 כוכבים
טעם הפחד (סת' הולט, 1961) – ממה שיצא לי לדגום מבין סרטי האימה של חברת האמר, זה מהיותר מוצלחים. הוא עדיין משעמם רוב הזמן ומשוחק לא משהו, אבל יש ניצוצות של יצירתיות מצד הבמאי וסיום מפתיע באמת. 2.5 כוכבים
שלטון המוח (דיוויד קרוננברג, 1981) – לפעמים מגוחך, לפעמים מפחיד, רוב הזמן משהו באמצע. קרוננברג יודע לספר סיפור באמצעים חזותיים והאפקטים מפתיעים לטובה חרף התקציב הנמוך. 3.5 כוכבים
איש הזאב (ג'ו ג'ונסטון, 2010) – יותר מוצלח ממה שציפיתי. עבודת האיפור של ריק בייקר הצדיקה את הזכיה באוסקר וגם האפקטים והעיצוב האמנותי מוצלחים. העלילה עצמה צפויה מדי ובניסיו דל טורו הוא ליהוק שגוי לתפקיד שחקן בריטי שייקספירי. 2.5 כוכבים
סיפורה של נזירה (פרד זינמן, 1959) – אודרי הפבורן באחד מתפקידיה הטובים ביותר. הסרט מצליח להציג דמות לבנה שעוזרת לילידים מבלי ליפול לקלישאת המציל הלבן ובלי להצדיק קולוניאליזם, דבר ממש לא מובן מאליו לזמן בו הסרט נוצר. הסיום מתכתב יפה עם חייה האמיתיים של הפבורן ומראה שהדמות שלה מסוגלת להתפתח גם כשנדמה שהגיעה לסוף הסיפור. 4.5 כוכבים
רוקס (שרה גברון, 2019) – סיפור התבגרות בו הדמות הראשית מתבגרת לא רק פיזית, אלא גם נפשית. אין מספיק כאלה. הסרט עצמו לא אחיד, אבל מאתגר בצורה יפה את ההגדרה מה זו משפחה. 3.5 כוכבים
שערי החופש (מייקל צ'ימינו, 1980) – אחד הסרטים הכי ידועים לשמצה בתולדות הוליווד. ארוך מדי? כן. מבולגן וחסר כיוון? אפשר לומר. גרוע? לא בהכרח. בהחלט נדרשה יותר ביקורת עצמית בתהליך ההפקה, אבל יש סצנות שעובדות מצוין בפני עצמן. 2.5 כוכבים
ריחה המתוק של ההצלחה (אלכסנדר מקנדריק, 1957) – כנראה הסרט שהכי אהבתי באתגר השנה. סיפור פשע ללא פשע, על כוחה של התקשורת בחריצת גורלות. טוני קרטיס וברט לנקסטר מצוינים כיריבים/ידידים שחייבים זה את זה, אבל גם מחכים לרגע הנכון לנעוץ סכין בגב. 5 כוכבים
בית חולים (ארתור הילר, 1971) – זה היה יכול להיות סרט ממש טוב, אם רק היה נסגר על כיוון. לא ברור אם רצו ליצור קומדיה, דרמה, סרט אימה, או סיפור אהבה. הכל מתערבב בלי סינון ורק ההופעה של ג'ורג' סי. סקוט מצילה מבינוניות. 3 כוכבים
17 על הקצה (קלי פרימון קרייג, 2016) – לא הכל בסרט עובד, אבל נראה שהוא שוב ושוב מצליח לצאת ממבוי סתום בעזרת גילוי מפתיע על אחת הדמויות. הכימיה בין וודי הארלסון והיילי סטיינפלד מחזיקה סצנות שלא היו עובדות עם שחקנים אחרים. אהבתי את המשחק עם הציפיות של הצופים שלא נעשה מתוך זלזול, אלא כסוג של חוויה משותפת עם הדמות הראשית. 3.5 כוכבים
ריפו! האופרה הגנרית (דארן לין באוזמן, 2008) – לפני הצפיה, ידעתי רק שיש שיר אחד ממש טוב במיוזיקל המוזר הזה. בסוף הצפיה, זה עדיין הדבר היחיד שטוב בו. המשחק מוגזם, האפקטים לא עובדים ואין שום סיכוי לעקוב אחרי העלילה. 2.5 כוכבים
סוספיריה (דריו ארג'נטו, 1977) – קלאסיקת אימה שלא התחברתי אליה. יש אווירה מפחידה, אז את זה הסרט עושה נכון, אבל העלילה כל כך לא עקבית והמשחק כל כך רע, שקשה לקחת משהו שם ברצינות. 2 כוכבים
ווין ווין (טום מקרתי, 2011) – דרמה קומית על אנשים רגילים שמתנהגים כמו בני אדם אמיתיים. פול ג'יאמטי ואיימי ראיין מצוינים כזוג שאוסף לביתו נער שברח מאמו. התסריט מנווט היטב בין דילמות מוסריות שנובעות מהרצון לעשות טוב, אבל לא בהכרח את הדבר הנכון. בובי קאנאבלי די מיותר בסרט ולא ברור מה הדמות שלו תורמת. 4 כוכבים
שאנג צ'י ואגדת עשר הטבעות (דסטין דניאל קרטון, 2021) – מכל בחינה, עוד סרט של מארוול שיוצא אחרי שהפסקתי לעקוב אחרי התרחבות היקום הקולנועי ("אנדגיים" היה סיום מושלם מבחינתי). עם זאת, עבודת פעלולים מעולה הופכת את סצנות האקשן למהנות במיוחד ויש לסימו ליו קסם אישי שקשה לעמוד בפניו. לא גרם לי לחזור לעקוב אחרי כל סרטי מארוול, אבל אכן מהנה בפני עצמו. 3.5 כוכבים
ליידי מקבת (ויליאם אולדרויד, 2016) – אני מבין מה ניסו לעשות כאן ופולרנס פיו עצמה נהדרת, אבל חסר איזה גורם מאזן שיהפוך דמות כלשהי בסרט לנסבלת. זה כמו "חלף עם הרוח" בלי המצוינות הטכנית, ואם סקרלט הייתה הדמות היחידה. יש סיפורים שחייבים איזון על מנת לעבוד ואולדרויד ותר על זה כאן. 2.5 כוכבים
אח מכוכב אחר (ג'ון סיילס, 1984) – מתחיל דבר אחד, אז הופך לאחר ומסתיים כדבר שלישי ואני לא בטוח שמשהו מזה היה מכוון. כל כיוון עובד בפני עצמו, אבל סיילס עשה סמטוחה של סגנונות שבסופו של דבר, מפריעים זה לזה במקום להשלים. 3 כוכבים
צער גידול חיות (האוורד הוקס, 1938) – יש לי חיבה לקומדיות סקרובול קלאסיות. לא כל הבדיחות מחזיקות מעמד, אבל אלה שכן, הן נצחיות. לקתרין הפבורן וקרי גרנט יש כימיה שהוכחה לאורך מספר סרטים, כולל כאן. החטא הגדול של הסרט הוא כנראה יצירת הקלישאה של מניק-פיקסי-דרים-גריל, שהפכה לאורך השנים לקיצור דרך עבור תסריטאים שלא מצליחים לכתוב סיפור אהבה אמין. 3.5 כוכבים
רוצח כבשים (צ'רלס ברנט, 1978) – מבט כמעט תעודי על החיים בשכונות העוני של לוס אנג'לס. הרבה מהתמונות בסרט יופיעו אחר כך בסרטים של יוצרים כמו ספייק לי וג'ון סינגלטון, אבל זה המקור שמסביר הרבה על ההשראה שלהם. לא סרט מרגש או מותח במיוחד, אבל כזה שמספק נקודת מבט רעננה על אוכלוסיה שעולם הקולנוע הציג אך ורק בצורה סטראוטיפית עד לאותה נקודה. 3.5 כוכבים
הרוכב (קלואי ז'או, 2017) – מבט אינטימי על התמודדות עם פציעה שאמורה לגמור קריירת רודאו, בעיירה שבה רודאו הוא הדבר המעניין היחיד שקיים. אוסף של שחקנים טובים וטוויסטים מעניינים על קלישאות מערבונים בסרט שלא מצדיק את אורכו, אולם ראוי להזדמנות. 3.5 כוכבים
קליאו מחמש עד שבע (אנייס ורדה, 1962) – רעיון מעניין, ליווי בוקר מלחיץ בחייה של אישה המחכה לאבחון רופא, עם בחירות בימוי לא שגרתיות. עם זאת, הסרט לא מתרומם מעבר לרמת הפוטנציאל בגלל דמות ראשית לא מעניינת. מהמקרים בהם יש הרבה רעיונות טובים וחסר משהו שיחבר אותם כמו שצריך. 3 כוכבים
קתרין, המכונה ציפור קטנה (לנה דנהאם, 2022) – מצד אחד, רעיון מעניין לעשות קומדיית התבגרות מנקודת המבט של נערה בימי הביניים, תקופה בה תפקידן של בנות אצולה היה בעיקר למצוא חתן עשיר. מצד שני, הכתיבה של דנהאם מסירה כל אמפתיה כלפי הדמות הראשית. היא מאוד מרוכזת בעצמה ומשום מה, שאר העולם משתף עם זה פעולה, כאילו התסריט עצמו נכתב בידי מתבגרת. 3 כוכבים
איש השיש (אנדז'יי ויידה, 1977) – סאטירה על פולין של שנות השבעים במסווה של ביקורת על הסטליניזם. למרות שהסרט עוסק בעיקר בארועי העבר, הוא בעצם מכוון לשלטונות בזמנו ועושה זאת בחכמה. 4 כוכבים
Downpour (בהרם בייזאי, 1972) – מקרה נדיר של סרט איראני שנוצר לפני המהפכה האסלאמית ושרד, אם כי ההשרדות הזו הייתה על עותק פילם אחד ששוחזר שנים לאחר מכן. זה לא סרט טוב. יש רגעים נחמדים, אבל הוא יותר כמו סרט בורקס ללא הומור. החשיבות ההיסטורית עולה על איכותו של הסרט עצמו. 2 כוכבים
הזוג ריקרדו (ארון זורקין, 2021) – בחינה מעניינת של מאחורי הקלעים של אחד הסיטקומים האיקונים בכל הזמנים, "לוסי אהובתי". זורקין מרותק מהקשר הלא פשוט של לוסיל בול ודזי ארנז, אולי קצת יותר מדי. הסרט עשוי טוב, אבל היה מקום לקצץ בזמן המסך. כמו כן, האיפור של ניקול קידמן מאוד מסיח את הדעת. נכון שהיא מבוגרת בערך בעשור מדמותה בסרט, אבל היא שחקנית מספיק טובה בשביל להיות משכנעת בלי יציקה על הפנים. 3.5 כוכבים
השעות הנואשות (ויליאם ויילר, 1955) – למרות הבמאי עטור הפרסים והנוכחות של שני כוכבי ענק (פרדריק מארץ' והמפרי בוגרט), הסרט הזה נראה כאילו יצא עשרים שנה מאוחר מדי. יש בו משהו מיושן גם לזמנו, למרות סיפור טוב. בוגרט אמנם מגלם את הנבל, אבל הייתי רוב הזמן בעדו. 3 כוכבים
שוגרלנד אקספרס (סטיבן ספילברג, 1974) – ספילברג ממש רצה לעשות סרט מרדפים עתיר תקציב, אבל שנה לפני שביים את "מלתעות", האולפן עדיין לא סמך עליו. התוצאה היא מרדף בהילוך איטי עם סוף ידוע מראש, שעדיין משחק עם הציפיות של הקהל ומצליח להיות מבדר רוב הזמן. 3.5 כוכבים
באק והמטיף (סידני פואטייה, 1972) – הרעיון לביים מערבון המתמקד בדמויות שחורות היה חדשני לזמנו. הביצוע נראה יותר כמו סרט בלאקספלויטיישן שלא ברור מה המסר האמיתי שלו. פואטייה להק את עצמו לתפקיד של בוקר קשוח, אבל הוא מחוויר לצד הכריזמה האינסופית של הארי בלפונטה, שבאמת חבל שהופיע בכל כך מעט סרטים. 3 כוכבים
יחידה במינה (ג'יימי באביט, 1999) – סרט מאוד ניינטיז באופיו. העיצוב היחודי והליהוק נועדו לשחק על ראיית העולם הצרה של אמריקה הלבנה, תוך שהסרט חצי לועג, חצי מזהיר מפני טיפולי המרה. נטשה ליון, בדרך כלל שחקנית טובה, לא מוצלחת בתפקיד הראשי, אם כי היא מוקפת בצוות שעושה עבודה טובה. 3.5 כוכבים
וים ונדרס הוא מסוג הבמאים שתמיד רציתי לאהוב, אבל משהו לא לגמרי התחבר לי איתם. נכון, דגמתי יחסית מעט סרטים של ונדרס, אבל הם מהיותר אהובים שלו והתחושה שלי הייתה שהכל שם עשוי טוב ומדויק, רק לא בשבילי. זה לא כמו במאי שמתלהב מעצמו, או מנסה בכח להעביר איזה מסר. הסרטים של ונדרס דווקא מאוד ישירים וכנים. הוא טיפוס צנוע ביחס למעמדו והרבה פחות ציני מרבים מהבמאים בני דורו. זה פשוט שאני והסרטים של ונדרס לא היינו שידוך כזה מוצלח.
זה האתגר מולו עמד סרטו החדש, "ימים מושלמים". הסרט הזה, שמגיע לארץ כשהוא כבר עטור שבחים ופרסים מכל מקום אפשרי על הגלובוס, צריך לשכנע אותי שיש אצל ונדרס מקום גם בשבילי. לגרום לי לרצות לתת צ'אנס נוסף לסרטים ישנים יותר שלו כי אולי עבר מספיק זמן והטעם שלי השתנה בינתיים.
הסרט עוקב אחר שגרת חייו של היראיאמה, אדם לא צעיר המנקה שירותים ציבוריים בטוקיו למחייתו. יש לצדו עובד פחות בוגר שלא תמיד מרוכז בעבודה, אבל היראיאמה די מרוצה ממקומו בעולם. הוא גר בדירה קטנה ללא טלוויזיה או אינטרנט, מתקלח ועושה כביסה מחוץ לבית, מסתובב עם מצלמת פילם ישנה, קונה מדי פעם ספרים מחנות יד שניה ומאזין במכונית לקלטות האהובות עליו. בעוד שאר העולם התקדם להאזנה דרך הסמארטפון, להיראיאמה יש אוסף מוזיקלי שעודכן לאחרונה בשנות השמונים וכלי התחזוקה העיקרי שלו הוא עפרון.
היראיאמה לא מדבר הרבה. הוא חברותי וסקרן, אבל שומר את ענייניו הפרטיים לעצמו. הוא נהנה לשבת בבר סושי מדי פעם לאכול ארוחת ערב וזה מספיק לו. אנשים מכירים אותו, בלי באמת לדעת עליו כלום. הוא מתחיל כל בוקר עם קפה מהמכונה ליד הבית ומסיים אותו עם מחשבות במיטה על מה שראה במהלך היום. אם לתאר אותו במילה אחת, הוא זן. מתבונן פנימה, מסתפק בחיים פשוטים ונטולי דרמות ולא מתלונן על זה.
קיים תת-ז'אנר של סרטים מהסוג הזה. חוץ מוונדרס, הם נפוצים גם אצל במאים כמו ג'ים ג'רמוש, מייק לי וקלואי ז'או. הסיפור קיים שם, אולם לפני שמגיעים אליו, מעבירים זמן מה בהכרה של הדמות הראשית, הסביבה שלה והדברים בהם היא נתקלת על בסיס יומיומי. אלה סרטים בהם הצפוי הוא הרצוי וכל חריגה מסדר היום הרגיל עלולה לטלטל את הגיבור. ימים מושלמים מעביר בערך חצי מאורכו בהכנה לזעזוע שאולי ואולי לא יגיע.
זה היה יכול להיות משעמם לולא וים ונדרס היה מציג את החיים חסרי הריגושים של היראיאמה בצורה כל כך מעוררת קנאה. נכון, אין לו הרבה כסף, הוא גר בחור ומערכות יחסים הן משהו שמזמן הפסיק לצפות שיקרה. אלא שבניגוד לעובד הצעיר לצדו, שמודאג מחוסר יכולתו לממן דייטים ונוטה לדרג דברים לפי סולם מאחד עד עשר, היראיאמה מוצא את היופי בדברים הקטנים ובמה שכבר מוכר. אין לו ראש להרפתקאות או להימורים, החיים הם כל ההרפתקה שהוא זקוק לה ודברים יקרו בזמן המתאים להם.
כמובן שרב הנסתר על הגלוי. להיראיאמה יש חיים שלמים שלא ידועים לנו. אנחנו מלווים אותו כיום, במצבו הנוכחי והשלו, אבל מדי פעם עולה רמז לעבר סוער יותר. גם ההצמדות שלו לטכנולוגיות מיושנות ולמוזיקה ששמע בצעירותו, מרמזת על חוסר רצון להפוך לחלק מהעולם המודרני. הוא אדם אנלוגי בעולם דיגיטלי ומאיזו סיבה שלא תהיה, זו הבחירה שעשה. אני מניח שהבמאי הכניס לדמות משהו מעצמו. ונדרס ידוע בחיבתו למוזיקה ולצילום אמנותי. סביר להניח שיש בהיראיאמה משהו ממנו שגם מנסה להתמודד עם המאה ה-21 מבלי לאבד את הדברים שמחברים אותו לעבר.
הבחירות המוזיקליות בסרט צפויות ועם זאת, הן יוצרות פסקול נהדר לחובבי רוק קלאסי. לו ריד, הקינקס, פטי סמית והרולינג סטונז הם חלק מהאמנים ששיריהם מתנגנים לאורך הסרט. בעוד לא תמצאו פה כמעט שום דבר שחורג מרשימת ההשמעה של גלגלצ, יש סיבה למה השירים האלה מחזיקים מעמד לאורך שנים. אם הסגנון הזה חביב עליכם, יהיה לכם קשה שלא להיסחף עם המוזיקה בכל פעם שהיראיאמה מכניס קלטת לטייפ במכונית שלו.
הצד המשלים לחוויה הוא היראיאמה עצמו, או ליתר דיוק השחקן שמגלם אותו. לאורך חלק משמעותי מהסרט, ההופעה של קוג'י יאקושו אלמת והוא מתקשר עם סביבתו באמצעות הבעות פנים ושפת גוף בלבד. הוא מסוגל לדבר, אבל שומר את קולו לאנשים מסוימים, איתם חשוב לו לתקשר בצורה יותר ישירה. יש אפילו ציפיה מסוימת לגלות מי יגרמו לו לשבור את שתיקתו. יאקושו מצליח לסחוב את כל הסרט על כתפיו עם שני סוגי ההופעה, בלי קול ועם קול. היראיאמה היה יכול להיות טיפוס מאוד מעצבן לולא העומק הרגשי שהשחקן הראשי משדר לסביבתו.
באופן כללי, זה היה יכול להיות סרט מתיש, אם היה נשאר במישור הטכני בלבד. אפשר להעביר כמה דקות בלמידת השגרה של מנקה שירותים ציבוריים יפני, אבל אי אפשר לבסס סרט שלם על זה. למרות שאם לומר את האמת, ימים מושלמים החל את דרכו כפרסומת לשירותים הציבוריים החדשים בטוקיו, אז הכוונה המקורית למעשה הייתה לבסס הכל עליהם. בכל זאת, וים ונדרס מצא את עצמו נמשך יותר ויותר לסיפורו של המנקה ולדמות המשדרת רוגע, שצריכה דבר אחד לא מתוכנן בכדי לאבד משהו מהשלמות. שם הסרט מתיחס לשירו המפורסם של לו ריד ולמצב המדידטיבי שהוא מתאר. בניגוד ל"טריינספוטינג", כאן הכוונה היא למצב של הנאה מהדברים הפשוטים ולא להיי של הרואין, כך שהפרשנות של ונדרס קרובה יותר לזו של ריד עצמו לפי ראיונות עם המוזיקאי המנוח. זה מתכתב, כנראה במקרה, עם ההקשר בו השירים הקלאסיים מושמעים. דמויות צעירות מתיחסות לקלטות כמשהו מיוחד, וינטג', ממש פריט אספנות. היראיאמה מתיחס אליהן כאל חלק מהחיים שלו. מספר סצנות מראות עד כמה הוא מסוגל להיות סנטימנטלי, גם אם זה מוסתר כלפי חוץ, והיחס שלו לקלטות הוא דוגמה לכך.
אחת הסיבות שאני רוצב לחבב את וים ונדרס, היא שהוא מיצג תקופה שאני נוסטלגי אליה. תקופה של יצירות שוליים שחודרות למיינסטרים לא ברעש ושיתופים, אלא דרך המלצות מפה לאוזן. מוזיקה שמגיעה בפורמט פיזי בסדר שאינו ניתן לשינוי ותמונות שנדרשת מיומנות בכדי לצלם אותן. זו נוסטלגיה, אבל היא גם אשליה. למען האמת, אני אוהב שיש לי כיום גישה קלה לאיזה שיר שארצה, שזמינות של סרטים לא נמדדת במספר עותקים ושאפשר לשתף חוויה עם אנשים אחרים בזמן אמת במקום לחכות לפיתוח בחנות הצילום. נוסטלגיה היא טובה, אבל היא לא נותנת תשובה לכל הצרכים. ימים מושלמים הוא דוגמה לסיפורו של אדם שרוצה לחיות בעבר, למרות שכל מיני סימנים מצביעים על כך שהוא גם בורח ממשהו. אנשים מחבבים אותו והוא מוצא יופי והנאה בדברים הקטנים וזה מצוין ובריא ומומלץ לכל מי שיכול להרשות לעצמו. זה לא אומר שהעולם המודרני הוא רע, רק שאפשר לקחת דברים מהעבר ולשלב אותם בחדש.
לראשונה בחיי, אני יכול לומר שאהבתי סרט של וים ונדרס מתחילתו ועד סופו. לא היו רגע של חוסר סבלנות, או תחושה שזמן המסך ארוך ללא הצדקה. אני לא יודע אם ונדרס עשה הפעם משהו שונה, או שפשוט אני התבגרתי. אין ספק שלאורך השנים למדתי להנות מיצירות שבעבר היו מוערכות יתר על המידה בעיני. לא רק סרטים, גם שירים שפעם היו מבחינתי ראויים לדילוג, גורמים לי כיום לעצור הכל ולהקשיב כי אחרי מספיק זמן שלא שומעים אותם, חווים אותם מחדש, הפעם דרך אוזניים מנוסות יותר. ימים מושלמים הוא סרט שכנראה לא הייתי אוהב בצעירותי. כיום, כשאני מורגל יותר בחיפוש אחר הסיפור גם במה שלא נאמר ישירות, סרט כזה מלא אותי בתחושה נעימה, בליווי הרבה מוזיקה טובה.
אני אוהב את הסרט "ברבי". בשום שלב לא הסתרתי את זה ולא ניסיתי להקטין את חיבתי כלפיו. באופן טבעי, התעניינתי במה שהלך מאחורי הקלעים, בתהליך היצירה וגם בתגובות שונות להפקה. כמובן שזה אומר שגם ראיתי הרבה טענות על כך ש"ברבי" הוא סרט שונא גברים, פמיניסטי בשקל, מוצר מסחרי של חברת ענק שמנסה לטהר את שמה ועוד כל מיני תופינים. אני מסכים עם הטענה האחרונה, אם כי כל סרט שיוצא לקולנוע הוא מוצר מסחרי, השאלה היא רק מי מרוויח ממנו. במקרה של "ברבי", חברת מאטל לקחה סיכון ונתנה לגרטה גרוויג ונואה באומבך חופש אמנותי לבנות סיפור שמכיל טענות כלפי הבובה המפורסמת והמסר שהיא מעבירה לדור הצעיר, לצד לא מעט בדיחות למבוגרים. אין שום הגיון בשידוך הזה, אבל התוצאות מדברות בעד עצמן. החרות הזו אפשרה לגרוויג ובאומבך לחוש יותר בנוח עם סרט שבסופו של דבר, כן נועד לגרום לליין צעצועים להיראות יותר אטרקטיבי.
אחת הטענות החוזרות כלפי "ברבי" היא שמדובר בסרט ווק. כזה שמקדם אג'נדות מסוימות על חשבון רעיונות מסורתיים יותר, תוך התעלמות מדברים שאמורים להיות מקובלים על כולם. זאת אומרת, כולם.ן. זה מעניין כי במשך זמן מה תהיתי לגבי המסר האמיתי שגרוויג רצתה להעביר והרגשתי שהוא קצת סותר את עצמו. אם היא כל כך נגד הפטריארכיה, למה היא נותנת לקן סיבה לגיטימית לחלוטין לרצות סדר עולמי חדש? אם הסרט שונא גברים, למה להקדיש כל כך הרבה זמן לאלן, אבל לא למידג', שאמורה להיות בת הזוג שלו? גם מה בעצם היה כל כך טוב במצב הרגיל בברבילנד שהיה חשוב לשמור עליו?
הסרט בהחלט פמיניסטי ומתנגד לפטריארכיה כדרך חיים, אבל לא לעצם קיומם של גברים. הוא שופט בצורה לא מרומזת בכלל את העמדת הפנים של החברה המודרנית כאילו קיים שוויון הזדמנויות מלא, ומציג את הקנים כילדותיים וחסרי מודעות עצמית. למעשה, הצרות מתחילה כשקן אחד מתחיל לפתח מודעות לחוסר הצדק סביבו ומנסה להחליף אותו בקיצוניות השניה.
בשלב הזה, אני מתחיל לגבש כותרת סביב המחשבה שנקרה לי בראש במשך זמן מה: האם "ברבי" הוא סרט אנטי-ווק?
בכדי לבחון זאת, נגדיר קודם כל מה זה "ווק". מילון מרים ובסטר מגדיר את המונח ככה:
1. מי שמודע ופעיל בעניין עובדות ונושאים חברתיים (במיוחד נושאים הקשורים בצדק גזעי וחברתי).
בהערה בהמשך, מצוין שלעתים המילה נאמרת בהקשר של חוסר הבנה בנושאים עליהם נלחמים.
2. אדם ליברלי או פרוגרסיבי מבחינה פוליטית, במיוחד באופן הנחשב בלתי סביר או קיצוני.
במילים אחרות, זו לא מילה שנאמרת לרוב כמחמאה. אולי במקור היא נועדה לייצג מודעות לאי-צדק חברתי, אבל מהר מאוד היא קבלה משמעות מזלזלת, המדגישה את הפזיזות והשטחיות בה אדם "ווק" נגש לעניין. עם ההגדרות האלה, בואו נבחן את הסרט "ברבי" ומה הוא בעצם אומר לנו.
(החל מנקודה זו, ספוילרים לסרט)
לכאורה, מי שווק בסרט הוא היוצרים שלו. מציגים עולם שבו נשים מחזיקות בכל עמדות הכח כסוג של אוטופיה, בעוד העולם האמיתי המאכזב, נשלט בידי גברים. ברבי הסטראוטיפית גדלה עם התפיסה שהיא נועדה להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור ילדות שמשחקות איתה, ומשוכנעת שהצליחה בכך. ההלם מפגישה עם העולם האמיתי מביא אותה לכדי כעס ודמעות, אם כי היא מודה בעצמה שמדובר בהרגשה מרעננת. אחרי חיים שלמים בהם לא היה מה לפרוק, היכולת לשחרר רגשות שליליים היא משהו שטרם הכירה. למרות זאת, ברבי היא דמות יוזמת ומחליטה לתקן בעצמה את המצב שנוצר כשמי ששחקה איתה חשבה מחשבות מטרידות. היא מאתרת את סשה, הילדה לה היא שייכת, רק כדי לחטוף ממנה אוסף של משפטים לוחמניים שאף מתבגרת לא חשבה עליהם בעצמה. מאיפה היא בכלל יודעת מה זה פשיזם? לאחר מכן, ברבי מגיעה למטה של מאטל, ונמלטת מיוזמתה מהנסיון להחזיר אותה כשהיא קשורה בתוך קופסה. כשהיא חוזרת לברבילנד, היא היחידה שמבינה מה השתבש ומנסה להחזיר את המצב לקדמותו.
מה שהשתנה, הוא באשמת קן. בדומה לברבי, אך בניגוד לשאר הקנים, קן חוף ים הוא טיפוס יוזם עם חוש מנהיגות. הוא מנסה להתקרב לברבי, למרות שאינה מעוניינת בו רומנטית, מצטרף מיוזמתו למסע לעולם האמיתי ושם מחנך את עצמו על הפטריארכיה. תוצאת החינוך העצמי, המבוסס על שני ספרים בנושא ועוד אחד על סוסים, היא שקן מחליט שפרטיארכיה היא דבר טוב. הוא חוזר לבד לברבילנד ומשנה את פניה כך שהקנים הם עכשיו החזקים והברביות משרתות אותם.
במקום אחר, התוצאה המיידית הייתה אסון מוחלט. הברביות ממלאות תפקידי רפואה, מחקר, בניה והשגחה על הבטחון. הן גם היחידות שמקבלות החלטות הקשורות לשלטון. אף אחד מהקנים אינו מוסמך להחליף אותן, אז כל המקבילה של ברבילנד לכלכלה, ממשל, חינוך ושרותים מצילים חיים, מושבתת. למרבה המזל, ברבילנד אינה מקום אמיתי והקנים יכולים לשנות אותו, אבל לא לסכן את הבריאות של אף אחד. הם אפילו לא מסוגלים להילחם זה בזה עם נשקים אמיתיים. המצב ניצל כאשר ברבי, אלן, ברבי המוזרה, סשה וגלוריה (אמא של סשה והגורם האמיתי למחשבות האפלות של ברבי), מבטלים את שטיפת המוח שהברביות עברו בעזרת רנט של גלוריה על מה זה להיות באמת אישה, תוך שהן מסיתות את הקנים זה נגד זה על מנת שלא יגיעו להצביע על שינוי החוקה.
איך כל זה אנטי-ווק? שוב, במבט שטחי, הסרט הוא סופר ווק כשהוא מאשים את הפטריארכיה בכל רעות החברה ומציג שלטון נשי מוחלט כמצב האידיאלי. זאת בזמן שדאגו ללהק ברביות וקנים בכל מיני צבעים וצורות גוף, כולל ברבי נכה וברבי טרנס, מה שבפני עצמו כנראה גרם לכמה כמרים, רבנים ואימאמים לקרוא לשריפה של כל העותקים (למרות שסרטים לא מופצים כיום בפורמט פיזי, אז בהצלחה עם זה). אבל בואו נעבור למבט לא שטחי.
איפה כל הקיצונות הזו קוראת? בברבילנד, מקום שכבר מהדקה הראשונה של הסרט מוצג כנבדל מהעולם האמיתי. מקום שבו אפליה מגדרית היא משהו שעובד ורק חשיפה ליקום שבחוץ, גורמת לקן לשים לב שקיימת בעיה. הוא מרגיש לפני כן שהמצב לא צודק, אבל לא יכול לתאר את זה במילים. הוא תמיד ראה את עצמו בתור בן הזוג של ברבי (שוב, ללא אישורה) ואת שאר הקנים כתחרות. הוא לא עובד, לא תורם לחברה ולא מקבל החלטות. אין לו אחריות על שום תחום חוץ מחוף הים וגם שם, הוא לא עושה שום דבר אמיתי. אפילו למים אי אפשר להיכנס כי הם מפלסטיק.
קן מגיע לעולם האמיתי, או יותר נכון לקליפורניה, כשיש לו תחושה מובנית של חוסר צדק, אבל אפס יכולת להסביר מה גורם לה. ואז, אחרי כמה מפגשים אקראיים עם גברים שנותנים לו תחושה שרואים אותו, קן משנה את כל תפיסת עולמו אחרי ביקור קצר בספריה. חצי יום בקליפורניה הספיק לו כדי להאמין שמצא את כל התשובות בעולם ולחזור לברבילנד לשם הבאת הפטריארכיה – מילה שכלל לא היה מודע לקיומה כשהתעורר באותו בוקר.
כשברבי חוזרת לברבילנד, הכל שונה. הקנים הפכו גרסה שטחית ומוקצנת של הפטריארכיה למציאות. כל הברביות שהיו שם ושמעו את משנתו החדשה של קן, שוכנעו מיד. היחידה שלא נפלה בקסמיו היא ברבי המוזרה, שהדרתה מחברת הברביות והקנים הפכה אותה ליחידה עם חוש ביקורת. גם אלן אינו משוכנע שפטריארכיה היא פתרון, דבר שמתאפשר מאחר וגם הוא לא מוקף כל הזמן באישורים מהסביבה הקרובה ולמעשה מבין שהוא חריג. השלישית שאינה נסחפת עם הזרם היא ברבי הסטראוטיפית, מי שקן היה הכי רוצה לשכנע, אולם היציאה מאזור הנוחות של ברבילנד אפשרה לה להבין שהעולם מורכב יותר מכפי שחשבה.
אם "ברבי" הוא אכן סרט אנטי-ווק, זה הרגע בו הדבר הכי מורגש. קן הוא טיפוס מתוסכל שגדל בבועה ונתפס לרעיון הראשון שנראה כמו ההפך מהמצב השנוא עליו. הוא מרגיש שקיים אי-שוויון, אולם הפתרון שלו אינו עבודה משותפת עם הברביות ליצירת מרחב שוויוני יותר, אלא אפליה הפוכה שכופה על הברביות הדרה מעמדות ההשפעה. מי שמחליפים אותן אינם כשירים לתפקיד, אז הם ממירים את המיומנות של הברביות המקצועניות בעוד סוסים ופוזה, הדבר היחיד שהם איכשהו מבינים בו. הם הופכים את העולם בו גדלו לגרוע יותר, גם אם להם הוא נראה פתאום יותר צודק.
לא סתם זה מוביל למלחמה בין הקנים, כי התסכול והאגרסיות לא נבעו ישירות מהמצאות הברביות בשלטון, אלא מהעדר גורמים מאזנים. כמובן שגם הברביות אחראיות לאפליה הממושכת בה הרצון של הקנים למרוד גדל, אבל הפתרון של הקנים הוא תמיד הקיצוני במקום החכם והיעיל. כמו צעירים בעולם שלנו שתופסים טרמפ על סבל של אחרים על מנת להצניח עליהם פתרון מהשמים, בלי להבין מה בכלל מוביל לקונפליקט ועד כמה הוא מורכב.
ברבילנד היא לא העולם האמיתי, אבל היא משקפת מגמות אמיתיות. אנשים "מחנכים" את עצמם על ידי חיקוי מודלים מפוקפקים שאינם מבינים לעומק. הם מחפשים לתקן מצב בעייתי על ידי החלפתו במצב בעייתי לא פחות, ואז מסרבים להודות שטעו. בסרט, קן עוד מוכן להכיר בכך שהחל לאבד עניין כשהבין שהפטריארכיה לא באמת קשורה לסוסים, אבל רק אחרי שהברביות השתלטו בחזרה ושאר הקנים חזרו לבורות המאושרת בה גדלו. קן חוף ים חווה משבר, הוא לא מבין מה התכלית שלו. אם אינו בשליטה ואינו בן הזוג של ברבי, מה הוא? זה הרגע בו ברבי הסטרואטיפית חולקת איתו את מה שלמדה בעצמה. כדי להבין את העולם, הוא צריך קודם כל להבין את עצמו. לא לנסות לשנות כל דבר שלא מוצא בעיניו, אלא ללמוד מה הערך האמיתי שלו ולקבל שיש דברים שנמצאים מחוץ לשליטתו. ברבי עצמה בוחרת לבסוף לעזוב את ברבילנד ולהפוך לאישה אמיתית. הבובה כנראה עדיין קיימת בחנויות, אבל הברבי המסוימת שיצאה מהבועה, כבר לא יכולה לחזור אליה כאילו שום דבר לא קרה. דווקא כשהיא מודעת לקשיים שעומדים בפניה כאישה בעולם האמיתי, היא בוחרת להתמודד איתו, כי זה עדיף על להמשיך ולחיות בפנטזיה.
קן חוף ים הוא תרבות הווק. הוא המפגינים שמוחים נגד כיבוש על ידי השתלטות על שטח, הגבלת התנועה בו וגירוש בכח של כל מי שלא מסכים איתם. הוא המגיבים שקוראים לעשות קאנסל למישהו על סמך בדיחה שלא הבינו, או שמועה לא מוכחת. הוא הידוענים שמגיעים לטקס פרסים עם קריאות להפסקת אש וסיוע הומניטרי, ואז הולכים לבלות במסיבה למוזמנים בלבד שכל מנה בה עולה 1000 דולר. אין לו אחוזון מהידע הנדרש על מנת לנהל מדינה ועם זאת, הוא משכנע את כולם שיש לו את הכישורים הדרושים דרך אמירת הסיסמאות הנכונות ופניה לתחושת הקורבנות שלהם.
במחשבה שניה, אולי קן הוא בעצם אלה שיוצאים נגד תרבות הווק. אולי הוא המועמד לנשיאות שטוען לזיוף קולות במקום להודות בהפסד אמיתי לחלוטין, או התומך העיוור של מיליונר מושחת שנענה לקריאתו להזדהות כאזרח סוג ב', תוך שהוא לא מודע להיותו חלק מהקבוצה החזקה בחברה. אולי הוא גם וגם. אולי אין כזה הבדל בין להיות ווק לבין להיות אנטי-ווק. אולי "ברבי" הוא פשוט סרט על מודעות עצמית שכולנו שכחנו שנועד להיות פרסומות לצעצועים בתקציב של 140 מיליון דולר.
ברבי לומדת שההשפעה שלה על העולם אינה חיובית כפי שחשבה ושהדרך להתמודד עם אתגרים, היא קודם כל לחוות אותם. קן לומד שאי אפשר לפתור את כל הבעיות ביום אחד, עד כמה שזה מפתה. סשה לומדת שהיא לא באמת יודעת הכל, למרות החברות שמעודדות אותה. גלוריה לומדת שיש לה את היכולת להוביל לשינוי למרות שהחיים שלה רחוקים מלהיות מושלמים. כולם היו צריכים לעבור חוויה ששברה את מערך האמונות שלהם בכדי להגיע למצב מנטלי טוב יותר. ברבילנד תמשיך להיות עולם פנטזיה והעולם האמיתי ימשיך להיות פגום ולא צודק, אבל אם שואלים את גרטה גרוויג, נראה שגם היא לא חושבת שיש לה את כל התשובות.
עכשיו וידוי: אני לא באמת אוהב את המונח "ווק". הוא יעיל כשרוצים להצביע על תופעה מסוימת, אבל הגבולות המדויקים של התופעה משתנים כל הזמן. מה שנחשב ווק כיום, אולי יחשב אנטי-ווק בעוד שנה. מה גם שהעולם האמיתי הוא מורכב ונסיון להגדיר קבוצה שלמה של אנשים על פי מילת באז כזו או אחרת, חוטא לאמת. יש הרבה אנשים שנלחמים למען מטרות שנראות להם צודקות. חלקם עושים זאת דרך למידה מעמיקה ונסיון למצוא פתרונות הניתנים לישום, בעוד אחרים מעדיפים לצעוק סיסמאות ולראות בכל מי שלא מסכים איתם אויב. "ברבי" הוא סרט שלפחות בעיני, מעודד את הגישה הראשונה. הפטריארכיה לא מוצגת בו רק כדבר בעייתי, אלא גם כפתרון קסם שמאומץ בידי קבוצה של אנשים שלא מסוגלים להכיל מורכבות. גברים אינם הבעיה והסרט לא טוען שנשים צריכות לשלוט באופן בלעדי בעולם. הוא כן טוען, בצדק, שאין פתרונות של זבנג וגמרנו ושצריך לעבוד קשה בכדי להביא לשינוי. חינוך עצמי לא נגמר בביקור אחד בספריה או בגוגל ובאמת שלא צריך להקשיב אוטומטית לכל אידיוט עם מקלדת שתופס מעצמו מומחה… רגע.
בעוד חודש תערך המהדורה ה-77 של פסטיבל הסרטים בקאן, שגם בגילו המתקדם, מצליח להישאר הארוע היוקרתי ביותר בעולם מסוגו. התוכניה השנה מציעה מגוון מעניין של סרטים, גם במסגרת התחרות הרשמית וגם מחוץ לה, כולל כאלה של במאים הוליוודיים ותיקים, שמות עולים בקולנוע העולמי וכמה מחביבי הפסטיבל שנראה שתמיד שמור להם מקום באחד האולמות. למרות שאת חבר השופטים תנהיג השנה גרטה גרוויג, אחד הסמלים הבולטים של הפמיניזם בתעשיית הבידור, רק ארבעה מסרטי התחרות הראשית בוימו בידי נשים. זאת בניגוד להבטחה של מארגני הפסטיבל לפני כמה שנים לפעול ליותר יצוג נשי בהקרנות.
לצערי, זו גם השנה השלישית ברציפות בה אין בפסטיבל אף סרט ישראלי באורך מלא, אם כי יש שני סרטים עם קשר ישראלי שאגיע אליהם במהלך הסקירה. אם זה מנחם, פוסט זה נכתב באותו שבוע בו "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס זכה בפרס הגדול בפסטיבל אחר בצרפת, פסטיבל ריימס פולר. אמנם במה הרבה פחות בולטת מקאן, אבל עדיין השג מכובד.
אז בלי להכביד במילים (כי אני בהחלט הולך להכביד בהן בהמשך), הנה סקירה שטחית של סרטים בולטים שיוצגו השנה בפסטיבל קאן:
התחרות הראשית
המתמחה – סרט מסקרן שיכול להיות להיט ביקורתי, או אסון מוחלט. עלי עבאסי, הבמאי יליד איראן שחי ועובד בסקנדינביה, צבר לעצמו הרבה מעריצים מהתעשיה בשנים האחרונות. בפסטיבל קאן, יש לו כבר זכיה במסגרת מבט מסוים על "גבול" ומועמדות לדקל הזהב על "עכביש קדוש". סרטו החדש, הראשון שלו שכולו באנגלית, עוסק בתחילת הקריירה של דונלד טראמפ, כאשר עדיין היה מוכן לקבל עצות מוותיקים ממנו וטרם העביר את עיקר תשומת הלב שלו לפוליטיקה. סבסטיאן סטן מגלם את טראמפ הצעיר, מריה בקלובה את אשתו הראשונה איוונה ומרטין דונובן את אביו, פרד טראמפ. נראה שגם לג'רמי סטרונג יהיה תפקיד משמעותי בסרט בתור עורך הדין מעורר המחלוקת רוי כהן.
מוטל דסטינו – הנה, לעומת זאת, סרט שמעט מאוד אנשים מצפים לו. "מוטל דסטינו" הוא מותחן ארוטי העוסק ברומן בין גבר צעיר ואישה נשואה שמנסים לחיות נגד כללי החברה. הבמאי הברזילאי קרים איינוז מגיע לפסטיבל קאן בפעם החמישית בחייו, השניה כמתחרה על דקל הזהב.
ציפור – כפי שציינו בעת חשיפת רשימת הסרטים המתחרים השנה, לבמאית הבריטית אנדראה ארנולד יש חיבה לקרוא ליצירותיה בשמות של חיות. אחרי הסרטים הקצרים "כלב" ו"צרעה" (שזכה באוסקר), ביימה גם את "מחוץ למים" (Fish Tank במקור) ואת הסרט התעודי "פרה". עם זאת, סרטה המוכר ביותר הוא כנראה "אמריקן האני". לא הרבה ידוע על העלילה של "ציפור", פרט לכך שהוא מתרחש בקנט ובארי קיוגאן מגלם בו אב לשני ילדים שנשארים לבדם רוב הזמן. הציפור בשם הסרט הוא בירד, דמות בגילום פרנץ רוגובסקי. זהו ביקורה החמישי של ארנולד בפסטיבל קאן, שלושה מסרטיה הקודמים זכו בפרסים שונים במסגרתו.
אמיליה פרז – הבמאי הוותיק ז'אק אודיאר אינו זר לפסטיבל קאן. "אמיליה פרז" הוא סרטו השישי שנבחר להתמודד בתחרות הראשית ואודיאר עצמו זכה כבר בשלושה פרסים, כולל דקל הזהב על "דיפאן". הסרט החדש הוא מחזמר פשע בספרדית, שהופק כשיתוף פעולה צרפתי-מקסיקני ועוסק בעורכת דין שמתבקשת לעזור לראש קרטל לעבור ניתוח להתאמה מגדרית בנסיון לחמוק מהרשויות. צוות השחקנים כולל את קרלה סופיה גסקון, סלינה גומז, זואי סלדנה, אדגר רמירז ומארק איווניר.
אנורה – שון בייקר הוא אחד השמות החמים בקולנוע העצמאי האמריקאי ואחד היחידים מביניהם שעדיין עושים סרטים בתקציב נמוך באמת, עם צוות שחקנים שרובו לא מוכר. "אנורה" הוא סרטו הרביעי ברצף שעוסק בעובדי מין, נושא שבייקר ככל הנראה מרותק ממנו. כמו סרטיו הקודמים, גם פה מדובר בדרמה קומית שתנסה להציג דמויות משולי החברה באור אנושי וחם. זוהי הפעם השניה שבייקר מועמד לדקל הזהב. "אנורה" כבר נרכש להפצה בידי חברת נאון, המתמחה בקידום סרטי פסטיבלים בעונת הפרסים של סוף השנה.
מגלופוליס – אולי הפרויקט המדובר ביותר שמוצג השנה בפסטיבל. פרנסיס פורד קופולה נסה במשך יותר מארבעה עשורים להוציא לפועל את הסרט אודות אדריכל ששואף לבנות מחדש עיר ענקית שהושמדה. קופולה נאבק במשך שנים להשיג תקציב ותמיכה מצד חברות הפקה שראו בפרויקט התאבדות כלכלית. לזכותן יאמר שגם סרטיו היותר מצליחים מסחרית של קופולה התאפיינו בהפקות מסורבלות שחרגו משמעותית מהתקציב ולוח הזמנים. עם זאת, הסרט השאפתני הזה מושך תשומת לב ולו בשביל לגלות האם מדובר ביצירת מופת, או בכשלון מפואר. צוות השחקנים הענק כולל בין השאר את אדם דרייבר, נתלי עמנואל, ג'יאנקרלו אספוזיטו, ג'ון ווייט, לורנס פישבורן, אוברי פלזה, שיה לבאף, דסטין הופמן, ג'ייסון שוורצמן ואמא שלו (ואחותו של הבמאי), טליה שייר. למרות שקופולה זכה פעמיים בדקל הזהב, זה יהיה סרטו הראשון שמתחרה בקאן מאז "אפוקליפסה עכשיו" מ-1979.
התכריכים – מתארים את זה כסרטו האישי ביותר של דיוויד קרוננברג, מה שאני מניח שמתיחס להתמודדות שלו עם מות אשתו לפני פחות מעשור. הסרט עוסק באלמן שבונה מכשיר המסוגל לתקשר עם המתים. ונסן קאסל בתפקיד הראשי, כאשר דיאן קרוגר מגלמת שלוש דמויות שונות. בפסטיבל קאן אוהבים את קרוננברג, למרות שהסגנון שלו מאוד שונה מהסרטים הריאליסטיים שמארגני הפסטיבל נוטים לקדם. זה יהיה סרטו השביעי בקאן.
החומר – אם לא קרוננברג, אז מי שתביא לתחרות השנה את אימת הגוף היא הבמאית הצרפתיה קורלי פרז'ה. סרטה השני באורך מלא, הראשון שמתחרה בקאן, צולם באנגלית ומופץ בידי אולפני יוניברסל, מה שמבטיח שעוד נשמע עליו במהלך השנה. פרטי העלילה נשמרים בסוד, כאשר רק ידוע שהסרט מוצג מנקודת מבט נשית ומככבות בו דמי מור ומרגרט קוולי. ריי ליוטה היה אמור להשתתף בסרט, אבל נפטר בטרם החלו הצילומים ובמקומו לוהק דניס קווייד.
גרנד טור – בכל שנה יש איזה מוטיב שחוזר במידה חריגה בקרב סרטי התחרות הראשית. נראה שהשנה, זה אישה שיוצאת בעקבות אהוב שהנסיבות הרחיקו ביניהם. סרטו החדש של הבמאי הפורטוגלי מיגל גומש מתרחש בבורמה ב-1917 ועוסק באישה שמחפשת את ארוסה שעזב ביום החתונה שלהם. גומש עשה לעצמו שם לפני עשור וקצת עם הסרט "טאבו" והגיע לראשונה לקאן עם סרטו הבא, "לילות ערב".
מרצ'לו מיו – כריסטוף אונורה הוא במאי שנראה שמארגני פסטיבל קאן אוהבים אותו הרבה יותר משאר העולם. זה הסרט החמישי שלו שמתקבל לקאן, אבל קשה לומר שמשהו מהפילמוגרפיה שלו מצלצל מוכר. לא יודע, אולי זה פספוס שלי. "מרצ'לו מיו" הוא סרט שכולו טשטוש בין בדיה ומציאות. צ'יארה מסטרויאני מגלמת גרסה של עצמה שמחליטה לאמץ את ההתנהגות ואורח החיים של אביה המנוח, כוכב הקולנוע מרצ'לו מסטרויאני. גם אמה של צ'יארה, קתרין דנב, מופיעה בתפקיד עצמה וכך גם אנשים נוספים מחייהן האמיתיים. זו בהחלט דרך יחודית של צ'יארה לעשות מחוה לאביה המפורסם ואולי גם ללעוג לתדמית הציבורית שלו.
הדור הרומנטי (Caught by the Tides) – ז'יה ז'נקגה הוא שילוב נדיר בין במאי שעובד בעיקר בסין ומרגיש חופשי יחסית לבקר את חוקי הצנזורה של ארצו. ברוב המקרים, אדם כזה יתקשה למצוא עבודה בתמיכה ממשלתית, אבל ז'יה השיג מעמד דרך פסטיבלים בינלאומיים ומרשה לעצמו לומר דברים שהממשלה פחות אוהבת. "הדור הרומנטי", סרטו השביעי שמוקרן בקאן (והשישי שבתחרות הראשית), עוסק באישה שמחפשת את אהובה שנעלם ללא סימן.
כל מה שאנחנו מדמיינים כאור – למרות אחת מתעשיות הסרטים הפוריות והמצליחות בעולם, הודו אינה זוכה להרבה יצוג בפסטיבל קאן. למעשה, זהו הסרט ההודי הראשון שמתחרה על דקל הזהב מזה שלושים שנה. מה גם שמדובר בהפקה המשותפת למספר מדינות, כולל צרפת, אז הייתה פרוטקציה בקבלה. הסרט עוסק בשתי שותפות לדירה שנוסעות לחוף הים בכדי להתרחק מנוכחותם של מאהבים מההווה ומהעבר. זהו סרטה השני באורך מלא של הבמאית פיאל קפאדיה, שזכתה על סרטה הקודם בפרס לסרט התעודי בקאן.
סוג של חסד – יורגוס לנתימוס הפך בשנה האחרונה לשם מוכר גם מחוץ למעגלים סינפיליים. סרטו "מסכנים שכאלה" קטף את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה וזכה בארבעה פרסי אוסקר, כולל לשחקנית הראשית לאמה סטון. מתברר שבזמן שכל העולם דבר על "מסכנים שכאלה", לנתימוס עבד במרץ בכדי להשלים סרטו הבא בדיוק בזמן לתחרות בקאן. "סוג של חסד" צולם בניו אורלינס ומציג שלושה סיפורים המשתלבים זה בזה. צוות השחקנים כולל את אמה סטון, ג'סי פלמונס, וילם דפו, מרגרט קוואלי והונג צ'או. זהו סרטו הרביעי של לנתימוס שמוצג בפסטיבל קאן והשלישי שמתקבל לתחרות הראשית. אשתו, אריאן לאבד, גם תמודד השנה בקאן, במסגרת מבט מסוים, עם סרטה הראשון כבמאית, "ימי ספטמבר".
לבבות פועמים – פסטיבל קאן לא ידוע במיוחד כמקום אליו באים כדי לצחוק ולמען האמת, גם ההגדרה שלו לקומדיה לא תמיד קשורה למציאות. מצד שני, הפקות צרפתיות תמיד מקבלות הנחה בכניסה. סרטו החדש של ז'יל ללוש (אין קשר לקלוד) מוגדר כקומדיה רומנטית מוזיקלית. במרכז הסיפור, נערה ממשפחה אמידה ונער ממעמד הפועלים שמתאהבים, אבל נאלצים לחכות שנים עד שיוכלו לממש את אהבתם אחרי שהבחור נזרק לכלא. ללוש מוכר בצרפת יותר כשחקן, אולם סרטו הקודם הוקרן בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות והיה מועמד למספר פרסי סזאר.
יהלום פראי – סרט הביכורים היחיד בתחרות הרשמית השנה. אגתה ריידינגר ביימה עד כה סרטים קצרים וקליפים ובפסטיבל החליטו להמר עליה. "יהלום פראי" עוסק באישה צעירה שחולמת להתפרסם ונבחנת לתכנית ריאליטי בתקוה להשיג מטרה זו. רוב השחקנים בסרט לא מוכרים, כולל מאלו חביזי שבתפקיד הראשי.
הו, קנדה – אחד משני הסרטים עם הקשר הישראלי הישיר בפסטיבל השנה. במקרה הזה, מדובר במעורבות של חברת ההפקה הישראלית סיפור בפרויקט, אם כי אף אדם מטעמה לא רשום כמפיק של הסרט. "הו, קנדה" מספר על אדם (ריצ'רד גיר) שנמלט מארצות הברית לקנדה על מנת לחמוק מהגיוס למלחמת וייטנאם. שנים לאחר מכן, הוא גוסס וחושב על הבחירות שעשה בחייו. את הסרט ביים פול שריידר שלמרות חמישים שנות יצירה, החל רק בשנים האחרונות לקבל הערכה כבמאי ולא רק כמי שכתב שניים מסרטיו המוערכים ביותר של מרטין סקורסזה. זו המועמדות השלישית שלו לדקל הזהב.
לימונוב: הבלדה – למרות שהסרט בוים בידי במאי רוסי, ספק גדול אם יוקרן ברוסיה בעתיד הנראה לעין. הסרט עוסק בסיפורו האמיתי של אדוארד לימונוב (בגילומו של בן וישו), משורר רוסי שהגר למערב בשנות השבעים, חזר לרוסיה לאחר התפרקות ברית המועצות והפך לדמות בולטת באופוזיציה לממשל פוטין. גם במאי הסרט, קיריל סרברניקוב, לא אהוב על השלטון בארצו לאחר שהתבטא בפומבי בעד זכויות להט"ב ונגד סיפוח חצי האי קרים. הוא הועמד לדין על מעילה בכספי ציבור, אמצעי סחיטה פופולרי ברוסיה של פוטין והיה מסוגל לעזוב את המדינה רק אחרי שבית המשפט בטל את המגבלות עליו לפני שנתיים. בעוד פסטיבל קאן אינו שותף באופן רשמי לחרם על רוסיה, סרברניקוב הוא הבמאי הרוסי היחיד שסרטיו מוצגים בפסטיבל מאז תחילת המלחמה באוקראינה.
פרתנופה – הבמאי פאולו סורנטינו לא חושף הרבה לגבי עלילת סרטו החדש. כל מה שידוע כרגע זה שפרתנופה הוא שמן של הדמות הראשית, עיר קדומה במיקומה של נאפולי המודרנית ודמות מהמיתלוגיה היוונית. הסרט כנראה יתבסס על קשר ביניהן, אבל סורנטינו שומר את הקלפים קרוב לחזה. לצד צוות השחקנים האיטלקי, יש גם תפקיד שטיבו לא ידוע לגארי אודלמן. זהו סרטו השביעי של סורנטינו שמתרחה בקאן.
הנערה עם המחט – לולא הקורונה, 100% מסרטיו של הבמאי השבדי מגנוס פון הורן היו מוקרנים בבכורה בקאן. אחרי שסרט הביכורים שלו הוקרן במסגרת שבועיים של במאים, סרטו השני היה אמור להשתתף בפסטיבל שבוטל בגלל המגפה העולמית. "הנערה עם המחט" הוא הפעם הראשונה שפון הורן משתתף באופן רשמי בתחרות הראשית ומהתקציר, יש סיכוי שהסרט הזה יפלג את הקהל. העלילה עוסקת בדאגמר אוברביה, רוצחת סדרתית דנית שהפעילה בית יתומים לילדים לא רצויים. חברו לבד את הנקודות לגבי המשך הסיפור.
המטען היקר מכל – סרט אנימציה בבימוי מישל הזאנאוויציוס, העוסק בילדה יהודיה שניצלת ממשלוח למחנה ההשמדה אושוויץ ומסתתרת אצל משפחתו של חוטב עצים. הזאנאוויציוס מוכר בעיקר כבמאי של קומדיות, בראשן "הארטיסט" זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר. עם זאת, הוא נוגע מדי פעם גם בסיפורים רציניים יותר. זהו נסיונו הראשון עם סרט אנימציה ונראה שהוא מגיע בדיוק בזמן בכדי לשמש תשובה לאנטישמיות הגואה ברחבי העולם.
זרע התאנה הקדושה – בעוד השלטון באיראן ידוע בצנזורה הקשה שהוא מפעיל על אזרחי המדינה, לרפובליקה האסלאמית יש דווקא תעשיית סרטים מאוד מכובדת המוערכת ברחבי העולם. בשנים האחרונות, נראה שממשלת איראן מרגישה פחות נוח עם ההצלחה הבינלאומית של במאיה וחלקם נשפטו ואף הושלכו לכלא באשמת פגיעה ברגשות המדינה או הדת. מוחמד רסולוף הוא אחד מהבמאים האלה ואחרי מספר הסתבכויות עם החוק, לא ידוע כרגע האם יורשה לצאת מארצו ולהגיע בעצמו לפסטיבל בצרפת. אין כרגע פרטים על תוכן הסרט, או על מצבו החוקי של רסולוף, שכבר זכה במספר פרסים במהדורות קודמות של הפסטיבל.
שלושה קילומטרים לסוף העולם – באופן נדיר, סרט של במאי שלא היה מועמד בעבר במסגרת פסטיבל קאן. הסיפור עוסק בנער שגר בכפר ליד הדנובה ומותקף לילה אחד ברחוב. לאחר התקיפה, הוא מגלה שהיחס של תושבי הכפר כלפיו משתנה ואינו ידידותי כבעבר. את הסרט, שהופק וצולם ברומניה, ביים עמנואל פרבו.
מחוץ לתחרות
המערכה השניה – סרט הפתיחה של הפסטיבל בבימוי קנטן דופיו, הידוע גם בתור המפיק המוזיקלי מיסטר ווזו. סרטו המפורסם ביותר ברחבי העולם הוא "ראבר" הנסיוני (זה עם הצמיג הרצחני), אבל בצרפת הוא מוכר בעיקר בתור במאי קומדיות. העלילה עוסקת באישה שמאוהבת בגבר שלא מעוניין בה ורוצה לגרום לה להתאהב בחברו הטוב במקום, זאת בזמן שאותה גברת מתכננת להפגיש בין "אהובה" ואביה. זה נשמע כמו תקציר של קומדיה רומנטית משנות התשעים, אבל הסגנון האבסורדי של דופיו כנראה יקח את הסיפור למחוזות לא צפויים.
פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם – לפני תשע שנים (איך כבר תשע שנים?!), ג'ורג' מילר הדהים את העולם עם "מקס הזועם: כביש הזעם" שלא רק זכה לתגובות חיוביות בהרבה ממה שציפו מהמשך לסדרה שכביכול מתה שלושה עשורים לפני כן, אלא גם התגלה כאחד מסרטי האקשן הטובים בכל הזמנים. אחת הסיבות להצלחה, הייתה דמותה של פיוריוסה שבהתאם לשמה, הרגיזה הרבה גברברים שבריריים שלא אוהבים לראות אישה חזקה משחררת נשים פחות חזקות מרודן אכזר. בסרט החדש, אניה טיילור-ג'וי מחליפה את שרליז ת'רון כגרסה צעירה יותר של פיוריוסה, פריקוול שישפוך אור על קורותיה בעולם הפוסט אפוקליפטי שבו מים וגלגלים הם המצרכים החשובים ביותר.
הורייזון: סאגה אמריקאית – הרבה דברים נאמרו על הקריירה של קווין קוסטנר. חלקם חיוביים וחלקם פחות. דבר אחד שנוטים לשכוח לגביו זה שבתור במאי, הוא ממוקד לחלוטין במערבונים. יותר מעשרים שנה מאז שביים סרט בפעם האחרונה, קוסטנר חוזר למערב עם אפוס בשני חלקים (מתוך ארבעה שמתוכננים בסך הכל) על ההתרחבות של ארצות הברית לעבר מערב היבשת, לשטחים המאוכלסים בעמים ילידים שלא בדיוק היו שותפים לתכנון. שני החלקים הראשונים יצאו השנה לקולנוע, כשאני לא בטוח אם שניהם יוקרנו בקאן, או רק הראשון.
היפהפיה מעזה – זה הסרט השני בפסטיבל שיש לו קשר לישראל. הבמאית יולנד זוברמן אמנם אינה ישראלית, אבל היא התחילה את דרכה לצד עמוס גיתאי ומרבה לצלם סרטים תעודיים בארץ. סרטה החדש, שהמנהל האמנותי של הפסטיבל דאג להדגיש שצולם לפני 7 באוקטובר, מלווה את קורותיה של אישה טרנסית מעזה שעברה לחיות בתל אביב, שם היא יכולה להיות עצמה. זוברמן נוהגת לעסוק בנושאים של זהות מינית ומגדרית ובהתנגשות בינן לבין לאומיות ודת, כך שזה נשמע כמו סרט שמתאים בדיוק לתחום העניין שלה.
הפלישה – עוד סרט תעודי טעון, אולי הטעון ביותר מבין סרטי הפסטיבל השנה. הבמאי סרגיי לוזניצה אסף במשך שנתיים חומרים ברחבי אוקראינה על מנת לתעד את ההתמודדות של האוכלוסיה האזרחית עם המלחמה מול רוסיה. לוזניצה מוכר בזכות סרטים שמשלבים בין פטריוטיזם לבין ביקורת על ארצו, מורכבות שהרבה אנשים מתקשים להתמודד איתה. כך למשל, בשנת 2022, פרש מהאקדמיה האירופית בביקורת על היחס הרך שלה לפלישה הרוסית. חודש לאחר מכן, סולק מהאקדמיה האוקראינית אחרי שהתנגד לחרם גורף על סרטים רוסיים בטענה שרבים מהיוצרים ברוסיה מתנגדים למשטר ולמלחמה וצריך לאפשר להם להשמיע את קולם.
שמועות – שמו של גאי מדין מעורר בכם או התרגשות, או חוסר נוחות, או אדישות מוחלטת. הוא מסוג הבמאים שכל הקונספט של קולנוע קצת שונה אצלם מהמקובל. מדין נוהג לביים בסגנון המחקה סרטים ישנים בהרבה, והוא לא עושה את זה בתור ניסוי חד-פעמי. זה הסגנון העיקרי שלו, מה שהפך אותו לבמאי קאלט עבור מי שמצליחים לשרוד את סרטיו עד הסוף. "שמועות" הוא שיתוף פעולה בין מדין לבין האחים אוון וגיילן ג'ונסון ומהמעט שידוע לגביו כרגע, יש סיכוי שזה למעשה כיוון חדש עבור השלישיה. העלילה עוסקת במנהיגי ה-G7 שנפגשים לפסגה משותפת והולכים לאיבוד ביער. צוות השחקנים כולל את קייט בלנשט, אליסיה ויקנדר וצ'רלס דאנס.
הגולש – יש תת-ז'אנר של סרטי פעולה שהולך ותופס תאוצה, בו אדם בעל מקצוע או תחביב מסוים, נקלע לסיטואציה בה עליו להפעיל אלימות קשה במיוחד כלפי מי שפגעו בו. אני לא יודע אם "הגולש" הוא סרט כזה, אבל עם ניקולס קייג' בתפקיד הראשי בתור אדם שמושפל בפני בנו בידי קבוצה של גולשים שמשתלטים על החוף, מותר לחלום. הסרט צולם באוסטרליה ואם קייג' מנסה לדבר לכל אורכו עם מבטא אוסטרלי, זה כבר שווה את מחיר הכרטיס. הסרט בוים בידי לורקן פינגן, במאי שאין לו ברזומה משהו מוכר או מוערך במיוחד.
זה לא אני – לאוס קרארקס מביים סרטים שרק לאוס קראקס מבין מה באמת קורה בהם. הבמאי של "מנועים קדושים" ו"אנט" הוא אורח קבוע בפסטיבל קאן וגם אם הסרטים שלו לא תמיד מתקבלים בצורה אוהדת, הם בוודאות יעוררו דיון. "זה לא אני" מוצג מנקודת המבט של קראקס עצמו, תוך שהוא מתבונן מחדש על הקריירה שלו עד כה. תגיד לי שאתה במאי של סרטי פסטיבלים בלי לומר שאתה במאי של סרטי פסטיבלים. בעצם, עם לומר.
דן מורל הוא אחד היוטיוברים החביבים עלי. הערוץ שלו מכיל ביקורות ענייניות ולא מתנשאות, לצד דיווחי חדשות וניתוח שבועי של טבלת ההכנסות בצפון אמריקה. מדי פעם, הוא מעלה סרטון מיוחד בו הוא מקדיש זמן לעסוק בנושא שאינו חלק משגרת הפוסטים הקבועה שלו. זו יכולה להיות סקירה של לוגואים של חברות הפקה שונות ומה המשמעות הנסתרת (או לא כל כך נסתרת) מאחוריהם, סיכום של פסטיבל או טקס פרסים שנערך זמן קצר לפני כן וכד'.
לפני כחודש, כהכנה לטקס האוסקר אותו מורל מסקר בחיבה, עלה סרטון בו הוא מפרט את כל הדברים שהיה משנה אם היה אחראי על האקדמיה. כמובן שאין באמת אדם אחד שמחליט עבור הארגון הזה בו חברים יותר מעשרת אלפים אנשים. יש נשיא.ה שעומדים לבחירה מדי שנה ומנסים לקדם רעיונות מסוימים, כאשר חבר המנהלים, "המושלים" כפי שהם נקראים רשמית, מצביעים בעד ונגד. מה שמורל עשה זה לשחק מול המצלמה בנדמה לי, שאני חושב שכל חובב אוסקר משחק בינו לבין עצמו מדי פעם. עם חלק מהנקודות שלו אני מסכים ועם חלק לא, אז אמרתי לעצמי למה שלא אוסיף את דעתי. אישית, יותר נוח לי לעשות זאת בכתב מאשר בווידאו, אבל אני ממליץ בחום קודם לצפות בסרטון של דן מורל ואז לקרוא את הפוסט שלי.
1. הגבלת בעלי זכות ההצבעה – רק חברי אקדמיה שפעילים בתעשיה בחמש השנים האחרונות יוכלו להצביע, כאשר השאר יהיו חברים ללא זכות הצבעה. יוצאי הדופן היחידים הם מי שזכו באוסקר, להם תוענק זכות הצבעה לכל החיים.
דעתי: מסכים, אבל האקדמיה כבר עושה את זה. למרות שדן מורל בקי באופן כללי בחוקי האוסקר, הוא פספס סעיף לפיו האקדמיה כבר עכשיו מגבילה את ההצבעה על סמך פעילות בתחום. התקנון הנוכחי קובע שזכות הצבעה תינתן לחברי אקדמיה שהיו פעילים בתעשיה במהלך עשר השנים האחרונות (לא חמש, כפי שמורל מציע), כאשר לאחר שלוש תקופות כשירות רצופות (קרי 30 שנה), זכות ההצבעה היא לכל החיים.
אני מסכים שמדובר בצעד חיוני על מנת להשאיר את פרסי האוסקר רלוונטים. לפני הכנסת השינוי הזה לתקנון, חלק גדול מהמצביעים היו כאלה שלא עסקו בקולנוע מזה עשרות שנים והיו מנותקים מהנעשה בתעשיה. זה לא דבר שהייתי עושה בכל ארגון, אבל כאשר מדובר בארגון של בעלי מקצוע שמצביעים לעמיתיהם, זה נראה לי הוגן.
2. שינוי שיטת הקמפיין – קביעת תקרה לסכום אותו מותר להוציא עבור קמפיין אוסקר לסרט מסוים. בנוסף, הסרת המגבלות על ארועים פרטיים אליהם מוזמנים חברי אקדמיה (כל עוד מוזמנים אליהם עד מספר מסוים של אורחים והארוע מדווח). לבסוף, הסרת הדרישה לתשלום עבור העלאת סרט לחדרי ההקרנות המקוונים של האקדמיה לשם חשיפתו למצביעים.
דעתי: מסכים רק עם החלק האחרון. כל חובב קולנוע היה רוצה לראות את הסרטים האהובים עליו מקבלים יותר חשיפה ובאוסקר, זה בהחלט קשור בכמות הכסף אותו מוכנים להוציא עבור קמפיין. עם זאת, כל עוד אין שום מגבלה על כמות הכסף שאולפנים מוציאים על שיווק הסרט לקהל, הגבלת הסכום לקמפיין תפגע דווקא בסרטים הקטנים יותר. נכון שאין להם את הגב הכלכלי שיש לשוברי קופות וסרטים של חברות גדולות כמו דיסני, וורנר, יוניברסל ונטפליקס, אבל הם גם זקוקים לכל סנט אותו אפשר להשקיע בכדי לקדם את הסרט. תקרה לסכום הקמפיין לא תשפיע על האולפנים הגדולים שגם ככה מוציאים סכומים עצומים על פרסום, אבל היא יכולה להזיק לסיכויי הקידום של סרטים צנועים יותר.
לגבי ארועים פרטיים, אני חושב שגם פה יש יתרון לא הוגן, הפעם למי שמקושר יותר. דן מורל נותן בתור דוגמה את המועמדות המפתיעה של אנדראה רייזבורו לפרס השחקנית לפני שנה, מה שהתאפשר דרך הקרנות פרטיות ותיוג מכוון של חברי אקדמיה ברשתות חברתיות. זה אמנם אפשר לסרט דל תקציב לנהל קמפיין שהסתים במועמדות, אבל דחק מהמרוץ שחקניות שלא נהנו מאותם קשרים כמו המפיק של "לזלי היקרה" ואשתו. איסור על ארועים שמטרגטים חברי אקדמיה, מוביל לתחרות הוגנת יותר ועדיין מאפשר לקדם סרט דרך רשתות חברתיות.
החלק שאני כן מסכים איתו, הוא שאין סיבה לדרוש תשלום עבור חדרי ההקרנה. יש לאקדמיה רשימה מסודרת של כל הסרטים הכשירים להתמודד במהלך השנה וחדר ההקרנה הווירטואלי הוא פשוט דרך לצפות בחלקם מבלי לצאת מהבית. השאיפה צריכה להיות לתחרות הוגנת ככל הניתן ובעוד אני נגד הגבלת הסכום שאפשר להוציא על קמפיין, אני בהחלט בעד לאפשר גם להפקות הקטנות ביותר את אותה הזדמנות לחשיפה אונליין.
3. שינוי כללי הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – בנוסף לסרט האחד שכל מדינה שולחת כנציגה בקטגוריה, הוועדה המצביעה מטעם האקדמיה תוכל להעמיד גם סרט שלא ברשימה, אבל עומד בתקנון. הכלל נשאר שרק סרט אחד מכל מדינה יכול להיות מועמד, אבל יותר מאחד יכול להתמודד.
דעתי: מסכים, בתנאים מסוימים. הבעיה בשיטה הנוכחית היא שיש לכל מדינה רק סיכוי אחד למועמדות. שליחה של הסרט הלא נכון, עלולה לעלות בסיכוי לפרס. מורל מביא כדוגמה את "הקדירה" שנבחר לייצג את צרפת השנה ולא קבל מועמדות, בעוד "אנטומיה של נפילה" היה מועמד למספר פרסים (כולל הסרט הטוב ביותר), אבל לא היה כשיר לקטגורית הסרט הבינלאומי. בישראל, הבעיה הזו גם עלתה מדי פעם, כאשר האקדמיה הישראלית העניקה את פרס אופיר לסרט שהיה לו פחות סיכוי למועמדות לאוסקר וככה חסמה בעצם את הסיכוי גם לו וגם לסרטים אחרים.
שינוי התקנון יפתור את הבעיה של סרטים בולטים שלא מקבלים סיכוי למועמדות, אבל כנראה לא יהיה חביב על הגופים המקומיים שבוחרים את נציגי כל מדינה, כי זה יגרע מההשפעה שלהם. עולה השאלה למה בכלל שמדינות יבחרו בעצמן סרטים במקום שהאקדמיה פשוט תחליט על חמישה מועמדים מתוך כלל הסרטים שאינם דוברי אנגלית שיוצאים במהלך השנה, כפי שנעשה ברוב טקסי הפרסים, כולל גלובוס הזהב. זו הבעיה הגדולה שיש לי עם ההצעה של מורל, שעבור חלק מהמדינות, היא מייתרת את כל הליך הבחירה הנוכחי. יש גם את השאלה איך מתיחסים להפקות המשותפות לכמה מדינות. האם מועמדות לסרט כזה תפסול מועמדות לסרטים מכל המדינות החתומות, או שוועדה של האקדמיה תקבע לאיזו מדינה ההשפעה האמנותית הגדולה ביותר ורק היא תפסל מיצוג נוסף ברשימת המועמדים?
4. נטישת חוקי הגיוון הנוכחיים – מורל תומך בנסיון לתת יותר יצוג לאוכלוסיות מוחלשות בסרטים המועמדים לאוסקר, אבל טוען שהחוקים הנוכחיים כלליים מדי וחסרי השפעה בפועל. הוא טוען שעדיף לתת לתהליכים בתוך האקדמיה לקרות בעצמם במקום דרך צעדים סמליים.
דעתי: מסכים. לא יודע אם הייתי משנה את החוקים שרק בשנה האחרונה נכנסו לתוקף, אבל בהחלט מאוד נוח לעבוד איתם. למעשה, כבר טענתי בעבר שצריך להתאמץ במיוחד כדי לא לעמוד בחוקי הגיוון מאשר כדי לעמוד בתקנון. מצד שני, אני לא יודע אם יש מקום בכלל לחוקים כאלה. כמה שאני בעד פתיחת תעשיית הקולנוע לכולם, ללא הבדלי דת, מוצא אתני, מגדר, נטיה מינית, העדפה פוליטית או מצב בריאותי, הכללים של האקדמיה הם יותר תגובה ללחצים חיצוניים מאשר צעדים בעלי משמעות. לגיוון רשימת המוזמנים החדשים לאקדמיה הייתה השפעה הרבה יותר רצינית בשנים האחרונות. זה הביא לשינוי של ממש בדפוסי ההצבעה ובאופי הסרטים המועמדים, כי אנשים מעדיפים סרטים שאפשר להזדהות איתם והרקע האישי משפיע על היכולת לעשות זאת.
5. הרחבת מספר המועמדים – שימוש בשיטה דומה לזו ששמשה לקביעת מספר המועמדים לפרס הסרט בעשור שעבר, אבל בקטגוריות נוספות. מספר המועמדים יכול לנוע בטווח שבין מינימום למקסימום בהתאם להתפלגות הקולות, במקום להיות תמיד על חמישה.
דעתי: אמביוולנטי. בפינגווין הזהב, אין מספר קבוע של מועמדים באף קטגוריה, פרט לסרט הטוב ביותר. זאת על מנת שאוכל לעשות כבוד לכל מי שראויים לכך בעיני, ולתת להם אזכור בלי קשר לשאלה האם זכו או לא. עם זאת, את קטגורית הסרט אני משאיר עם חמישה מועמדים כדי שתהיה מיוחדת, כזו שאקסטרה קשה להיכנס אליה. אני מבין את הגישה של מורל ומסכים שהדבר ההוגן לעשות יהיה לא להיתקע על מספר מסוים של מועמדים, אלא לקבוע סף מסוים שכל מי שעובר אותו, זכאי למועמדות. עם זאת, כמי שעוסק בניחושים לאוסקר, יש משהו מאתגר ומעניין בנסיון לחזות מי יהיו החמישה שמועמדים. זה מספר שרירותי, אבל כזה שקל לזכור ועדיין נותן תחושה שיש מגוון לבחור מתוכו. קיימת הצדקה עקרונית להגדלת מספר המועמדים, אולם אני חושב שהתחרות מעניינת יותר וקלה יותר למעקב כשיש סף קבוע לכמות המתחרים בכל קטגוריה.
6. הוספת קטגוריה לפעלולים הטובים ביותר – האקדמיה צריכה להוסיף קטגוריה באוסקר לפעלולים הטובים ביותר ואין תרוץ אמיתי לא לעשות זאת.
דעתי: מסכים לחלוטין. שמעתי טיעונים שונים למה לא להוסיף לאוסקר פרס לפעלולנים, אבל את כולם אפשר לפתור יחסית בקלות. זה יותר עניין של פוליטיקה פנימית בתעשיה. אין באקדמיה ענף יעודי לפעלולנים ועל כן, אין להם שדולה שיכולה לקדם את הנושא. פעלולנים הם חלק מתעשיית הקולנוע עוד מימיה הראשונים והם מסכנים את חייהם בכדי לאפשר לסרטים להרשים קהל ולשחקנים להשתתף בהפקות מורכבות טכנית. פעלולנים הם חלק אינטגרלי ממה שעושה את הקולנוע למה שהוא ובין אם מחליטים להעניק את הפרס רק למתאמי הפעלולים או לצוות שלם, מגיעה להם הכרה רשמית מהאקדמיה.
7. הוספת קטגוריה לשחקנים צעירים – מאחר והאקדמיה מתיחסת אחרת לשחקנים צעירים, כדאי להוסיף קטגוריה להופעת משחק מתחת לגיל 21 על מנת לתת הכרה גם למי שאינם בגירים.
דעתי: לא מסכים. יש כבר ארבע קטגוריות משחק והענף הזה הוא היחיד שיש בו חלוקה מגדרית. אין צורך להוסיף עוד חלוקה פנימית, במיוחד כזו שמדגישה את הפער בין שחקנים צעירים למבוגרים. בנוסף, זכיה באוסקר בגיל צעיר יכולה להיות בעייתית. האקדמיה העניקה בעבר פרס מיוחד לשחקנים צעירים ורשימת הזוכים היא די עצובה. ג'ודי גארלנד ובובי דריסקול נפטרו בגיל צעיר יחסית בעקבות שנים של התמכרויות ודכאון, בעוד רוב הזוכים פרשו ממשחק זמן קצר לאחר הזכיה, או המשיכו לקריירה נטולת תפקידים מעניינים. היחיד שזכה בפרס, נשאר מפורסם והאריך ימים, הוא מיקי רוני, שכבר היה בן 18 כאשר קבל את הפסלון.
זה נכון שיש לאקדמיה נטיה לקחת פחות ברצינות שחקנים צעירים, אבל אולי זה לטובה. כל ההתעסקות סביב האוסקר היא מאוד תובענית וכיום מודעים יותר לצורך לשמור על שגרה בריאה והפרדה בין החיים הפרטיים לציבוריים עבור קטינים בתעשיית הבידור. אין לי בעיה שהאקדמיה תקיים ארוע נפרד של הצדעה לשחקנים צעירים מהשנה החולפת ותדגיש את תרומתם לתעשיה, אבל אני לא חושב שצריך פרס מיוחד בשביל זה, בטח שלא פרס תחרותי. אפילו בראזי הוסיפו גיל מינימום למועמדים בעקבות טענות שמועמדות לפרס שלילי בגיל צעיר היא הרסנית.
8. פרס מורשת כעבור עשור – פרס שיוענק לסרט עשור לאחר צאתו לאקרנים, על סמך ההשפעה שלו לטווח ארוך. בין אם הסרט היה מועמד לאוסקר בשנת יציאתו או לא, הפרס יכיר בכך שהוא נותר חלק מהתרבות שנים לאחר מכן.
דעתי: לא מסכים. האוסקר לא עוסק בעבר, אלא בהווה. זה פרס שמטרתו לגמול לאנשי תעשיה על פועלם במהלך השנה החולפת. ברור שהבחירות של האקדמיה לא תמיד משקפות את חשיבותם ההיסטורית של המועמדים והזוכים, אבל אני לא רואה סיבה להקדיש חלק שלם מטקס האוסקר לסרטים מלפני עשור. האקדמיה גם ככה מכירה בדיעבד בהשפעה תרבותית של סרטים ושל אנשי תעשיה דרך פרס המושלים, מחוות מיוחדות, מפגשי שאלות ותשובות ופעילות ברשתות חברתיות. הוספת פרס מיוחד היא לא רק מיותרת, אלא גם תוביל בוודאות להרבה תגובות לא מרוצות למה סרט א' מקבל את הכבוד וסרט ב' לא. ההיסטוריה של הקולנוע לא מתחילה ונגמרת באוסקר, סרטים שיש להם מורשת מקבלים מספיק כבוד בדרכים אחרות.
9. בלי פרס לסרט פופולרי – הנסיון של האקדמיה להוסיף קטגוריה כזו בעבר היה ציני ומיותר. האקדמיה צריכה להעניק מועמדות לסרטים בלי קשר להצלחתם המסחרית ואין טעם להתחיל להתעסק בשאלה מה פופולרי ומה לא.
דעתי: מסכים לחלוטין. הפעם האחת בה הוצג הרעיון של בחירה בסרט הפופולרי הטוב ביותר (ללא פרס רשמי), הייתה פיאסקו. ההצבעה הייתה פרוצה להטרלות ולמעריצים של במאי מסוים שהשתלטו על השיח בצורה כוחנית. גלובוס הזהב הוסיף השנה קטגוריה לסרט פופולרי ואף אחד לא באמת מבין מה זה אומר. המטרה של כל סרט שמופץ בקולנוע היא להצליח מסחרית, או לפחות לא לגרום להפסדים, כך שעצם ההצלחה לעשות זאת, היא סוג של פרס. בנוסף, רשימת המועמדים לאוסקר לסרט בשנתיים האחרונות, כללה את שוברי הקופות הגדולים ביותר של כל שנה, כך שיהיה מוזר להעמיד אותם לעוד פרס בנוסף לפופולריות.
דן מורל לא מציין את זה, אבל אני גם נגד הוספה של פרס חביב הקהל. יש טקסים ספציפיים שנועדו לשקף את טעם הקהל שאינו חלק מארגון כזה או אחר וגם שם הבחירות מעוררות מחלוקת. האוסקר משקף את טעם האקדמיה וזו כל המטרה שלו.
10. לא חייבים מנחה – מורל לא אומר שמנחה לאוסקר הוא מיותר, אבל מדגיש שאם כבר מביאים מנחה, שיהיה בעל נוכחות אמיתית ולא רק ימלא זמן מדי פעם. לטענת מורל, אם כל מה שרוצים זה מונולוג פתיחה מצחיק, אפשר להביא קומיקאי שיעשה זאת ולא יופיע בהמשך הארוע.
דעתי: מסכים, בערך. מה שמורל אומר למעשה התגשם בשנתיים מתוך שלוש בהן לא היו מנחים לאחרונה. ב-2019, טינה פיי, איימי פולר ומיה רודולף פתחו את הטקס עם בדיחות לחימום הקהל ושנה לאחר מכן, סטיב מרטין וכריס רוק עשו אותו דבר. עם זאת, משהו היה חסר לי בטקס עצמו. אני מסכים עם מורל על כך שמנחה צריך לעשות יותר ממונולוג פתיחה. הוא צריך לסחוב את הארוע על הכתפיים ולהיות הגורם המקשר בין הקהל באולם ובבית לבין הנעשה על הבמה. מנחים כמו בוב הופ, בילי קריסטל ואלן דג'נרס עשו עבודה מצוינת בהשארת הקהל ערני ומשועשע ושמירה על אווירה קלילה בין רצף ממושך של פרסים ונאומים רציניים. ג'ימי קימל גם השתדל בעבר לתת לטקסים בהנחיתו אופי יחודי, אבל בפעם האחרונה, נראה שכבר היה שחוק וזה ניכר בכתיבה עצלה והעדר משהו שישבור את השגרה.
אני תמיד מעדיף שיהיה לאוסקר מנחה, אבל זה צריך להיות מישהו שבאמת מתאים לארוע כזה. מישהו שיודע להתמודד עם ביקורת ולא לאבד את המומנטום כשבדיחה לא מצליחה. מישהו שנמצא עם האצבע על הדופק, תוך שמירה על יכולת להפתיע את הקהל. בוב הופ היה מנהל שיחה קצרה עם המגישים המפורסמים לפני כל פרס, בעוד לבילי קריסטל היה צוות כותבים שהוסיף בדיחות במהלך הטקס בתגובה למה שקורה בשידור החי. לא חייבים מנחה ובטח שלא חייבים להיצמד כל שנה לאותם אנשים, אבל מנחה שבאמת מתחבר לאווירה הוא תוספת מבורכת שהופכת טקס בינוני למוצלח.
11. בחירת המגישים – במקום להיתלות באדם אחד שיהיה אחראי על הקומדיה בטקס, עדיף לבחור מגישים שהכותבים יכולים לעשות איתם דברים מעניינים. זה אומר גם לצוות מגישים שיש להם משהו משותף או היו ביחד בסרט כלשהו, ולשחק עם זה כדרך לשמור את הארוע רענן.
דעתי: מסכים לחלוטין. זה משהו שגם באקדמיה מודעים אליו ומנסים לעשות יותר בשנים האחרונות. בטקס האחרון, למשל, ראינו פרסים שהוגשו בידי דני דה ויטו וארנולד שוורצנגר (הופיעו ביחד במספר סרטים והיו שניהם נבלים בסרטי באטמן), מייקל קיטון וקתרין אוהרה (היו ב"ביטלג'וס" ויופיעו בקרוב בסרט ההמשך), קייט מקינון ואמריקה פררה (שתיהן מופיעות ב"ברבי") וראיין גוסלינג ואמילי בלאנט (שימוש בתופעת ברבינהיימר ליצירת קומדיה). בלי קשר לקיומו של מנחה, מגישים שיכולים בעצמם לשעשע ואינם שידוך אקראי לחלוטין, תמיד מתקבלים בברכה.
12. העברת הפרסים לסרטים קצרים לארוע אחר – בעוד מורל תומך בהענקת פרסים לסרטים קצרים, הוא מרגיש שהאוסקר צריך להתמקד בסרטים באורך מלא ושהסרטים הקצרים צריכים לקבל כבוד במסגרת ארוע אחר. הזוכים והמועמדים עדיין יוזמנו לטקס האוסקר ותהיה הכרה בהם, אבל לא יוקדש זמן שידור להענקת הפרסים עצמם.
דעתי: מסכים, בצורה אחרת. אני מסכים שצריך להוציא מטקס האוסקר את הפרסים לסרטים קצרים. הם לא מעוררים עניין בקרב רוב הצופים, תופסים זמן שהאקדמיה גם ככה לחוצה לגביו ובכל אופן מוענקים הרבה פעמים לשמות מוכרים ולא בהכרח לסרטים היצירתיים והמקוריים ביותר. מה שאני לא מסכים עם מורל לגביו, זה שהם צריכים להישאר כמו שהם במקום אחר. אני חושב שהאקדמיה יכולה לערוך ארוע שלם שעוסק בפרסים לסרטים קצרים. מעבר לקטגוריות הכלליות (סרט מצולם קצר, סרט אנימציה קצר וסרט תעודי קצר), יש מקום להעניק פרסים גם בתחומים נוספים. כל הדברים שעושים סרט באורך מלא ליצירה שלמה, קיימים גם בסרטים קצרים. אני בעד שיהיה טקס בו מוענקים פרסים על בימוי, תסריט, משחק, צילום, עריכה, עיצוב, סאונד, מוזיקה וכו' בסרטים קצרים. כמו אוסקר, רק בקנה מידה קטן יותר. לא חייבים לשדר את הטקס בטלוויזיה, הוא יכול לעלות במלואו לערוץ היוטיוב של האקדמיה עבור מי שהסרטים המועמדים קרובים ללבם. סרטים קצרים הם קולנוע ואני חושב שמגיעה להם התיחסות כיותר מעוד קטגוריה בטקס שבו הם לא כשירים ברוב הקטגוריות.
13. נאומים עוסקים ברגשות ולא בשמות – להדגיש למועמדים לאוסקר שנאום הזכיה נועד לא רק עבורם, אלא גם עבור הצופים בבית. במקום לעבור על רשימה של אנשים, הנאום צריך להתמקד במה שהזוכים מרגישים באותו רגע. את התודות לאנשים שונים יכולים לומר בפרטי.
דעתי: זה לא באמת עניין שהאקדמיה צריכה לעסוק בו. נכון, נאום גנרי שבו אנשים מודים לכל מי שאי פעם עבד איתם הוא לא מאוד מבדר, אבל זו החלטה של הזוכים מה הם רוצים לומר ומה לא. אם הם רוצים להזכיר שמות של אנשים שלא מקבלים לרוב חשיפה תקשורתית, זו זכותם. יש מספיק נאומים במהלך טקס האוסקר כך שחלקם יהיו מאוד מרגשים וחלקם פחות. לא צריך להדריך אף אחד לגבי זה, רק להבהיר כמה זמן יש לנאום עצמו.
האקדמיה מנסה כבר שנים, לפחות מאז שנות הארבעים ממה שראיתי, להגביל את נאומי הזכיה בכדי לא לחרוג מלוח הזמנים שהוכן מראש. זה אף פעם לא עובד ומוביל בעיקר לנאומים שנקטעים בצורה מביכה בידי התזמורת, או זוכים שמתעלמים מהסימונים של במאי הטקס. דווקא בשנת הקורונה, כשטקס האוסקר נערך תחת מגבלות מיוחדות, המפיקים החליטו לאפשר לזוכים יותר זמן לנאום וזה היה רעיון טוב. הנאומים היו אמנם ארוכים מהרגיל, אבל לזוכים הייתה האפשרות לספוג את הרגע, להודות לכל מי שרצו וגם לומר משהו אישי. שוב, לא כל הנאומים יהיו מרתקים, אבל אני חושב שבמקום לנסות להשפיע על תוכן הנאום, האקדמיה תרוויח מכך שתאפשר יותר מרחב נשימה לזוכים, כך שגם יספיקו לדבר מהלב וגם לא יראו כפויי טובה.
14. בלי מונטז'ים של סרטים ישנים – האוסקר צריך לעסוק בסרטים עכשוויים ולא לבזבז זמן על קטעים שכולם ראו כבר עשרות פעמים בעבר.
דעתי:תלוי איך עושים את זה. הטיעון הזה סותר את הרצון של מורל בפרס מורשת (והוא מכיר בכך), אבל גם אני קצת אסתור פה את עצמי. בעוד אני מסכים שהאוסקר אמור להתמקד בהווה ובסרטים המועמדים בשנה הנוכחית, הוא גם אמור להיות חגיגה של הקולנוע כצורת אמנות. אין שום בעיה מבחינתי עם קטעים שמציגים את ההיסטוריה של התעשיה ומתמקדים בנושא מסוים. הביקורת שלי כלפי האקדמיה היא בנטיה למונטז'ים עצלים. במקום להקדיש קטע משמעותי (לפחות חמש דקות) בו מדברים על תחום, מגמה, אנשים מסוימים, או תופעה תרבותית מהעבר ואיך הם משפיעים עד היום, האקדמיה נוטה לדחוס כמה שיותר רגעים לקליפ קצרצר ולא לדבר על הנושא מעבר לכך. זו לא באמת מחוה, זה פילר. מחוה אמיתית צריכה להיות כזו שהקהל זוכר ומתרגש ממנה.
15. להציג קטעים המנגישים את הקטגוריות לקהל – במקום פשוט להקריא את שמות המועמדים ולהכריז על זוכים, להראות קטעים שמציגים את העבודה שנעשית. ככה הצופים בבית יוכלו להעריך יותר את הקטגוריות הפחות יוקרתיות ולא יראו בהן דרך למלא את הזמן.
דעתי: מסכים לחלוטין. האקדמיה כל הזמן עושה ניסויים עם זה ובסופו של דבר, זו החלטה של מפיקי הטקס. בעיני, חשוב להדגים לקהל מה כל אחד מהמועמדים תרם לסרט בעזרת קטע שמציג את העבודה שלהם. זה אומר להראות את המעצבים בוחרים תלבושות ופריטים לסרט, את המאפרים ואנשי האפקטים יוצרים את מה שיופיע על המסך, את אנשי הסאונד והמלחינים הופכים סצנה שקטה לעוצמתית יותר. זה גם אומר להראות קטעים שמצדיקים מועמדות למשחק, בימוי, כתיבה, צילום ועריכה. בגדול, לתת דוגמה מייצגת לכל מועמדות. זה לא דורש הרבה זמן ובוודאי מעניק לשידור ערך מוסף כשאפשר גם ללמוד ממנו על העבודה הרבה שמושקעת בסרט.
16. להחזיר לטקס את הפרסים המיוחדים – במקום להעניק פרסים מיוחדים בארוע נפרד כפי שנהוג כיום, להעניק אותם בטקס האוסקר עצמו כמו בעבר. זה יותר מכובד והקהל בבית ישמח לראות את זה.
דעתי: לא מסכים. גם אני הייתי סקפטי בהתחלה לגבי ההחלטה להעביר את הפרסים המיוחדים (ששקולים ברובם לפרס מפעל חיים) לארוע חדש בשם נשף המושלים. אלא שאז צפיתי בנשף המושלים, שקטעים מתוכו מועלים מדי שנה ליוטיוב, והבנתי את היתרונות שלו. במקום לדחוס את הצגת הזוכה, קליפ שמוקדש לפועלו ונאום זכיה לכמה דקות בנקודה אקראית בטקס, נשף המושלים מאפשר את הזמן הנדרש להביע הערכה כנה לזוכים. יש יותר זמן להכל, והנוכחים באולם מגיעים במיוחד בשביל לעשות כבוד לשלושה עד חמישה אנשים שמקבלים את הפרסים מדי שנה. לארוע גם יש אוירה קלילה יותר מטקס האוסקר עצמו ואין את אותו לחץ של זמן. נכון שזו לא במה גדולה כמו האוסקר, אבל היא מכבדת ומתאימה יותר לאופי הפרס.
יש לי ביקורת כלפי האופן בו האקדמיה מקדמת את נשף המושלים, או יותר נכון, לא מקדמת. יש לארוע אזכורים וסקירה ברשתות החברתיות, אבל לקהל הקז'ואל שכל החשיפה שלו לאקדמיה היא פעם בשנה בטקס האוסקר, אין מושג שנשף המושלים בכלל קיים. בעוד אני לא חושב שהפרסים עצמם צריכים להיות מוענקים במהלך השידור החי, בהחלט יש מקום להציג קטעים מהארוע בזמן האוסקר על מנת שהזוכים בו לא יתפספסו. השנה, נשיאת האקדמיה למעשה הזמינה את הצופים בבית לסרוק קוד QR על מנת לראות את נשף המושלים, בלי להסביר במה מדובר, רגע לפני יציאה לפרסומות. זה לא מכובד ולא באמת מקדם את הארוע.
17. להכיר את הקהל – במקום לנסות ולהרחיב את קהל הצופים בטקס, האקדמיה צריכה להכיר בכך שחובבי קולנוע כבדים הם קהל היעד של האוסקר ולפנות קודם כל אליהם. נסיונות להביא צופים חדשים שאינם מתחברים לתחרות ולא מכירים רבים מהסרטים המועמדים, מובילים להרחקה דווקא של הקהל שכן מתעניין בדברים האלה.
דעתי: מסכים לחלוטין. אוסיף גם שהגיע הזמן שבאקדמיה וברשת ABC המשדרת את הארוע, יכירו בכך שטקס האוסקר הוא ארוע שלוקח לפחות שלוש שעות, כולל הפסקת פרסומות. כל נסיון לקצר אותו, או לרוץ מהר על חלק מהקטגוריות, רק הופך את המשדר לפחות מעניין. אני רואה את האוסקר לא כי זה מה שמשודר בטלויזיה באותו רגע. אני חי בישראל, הטקס השנה התחיל כאן באחת בלילה וזה מוקדם ביחס לשנים קודמות. אם מספיק חשוב לי לראות את הטקס במלואו, זה כי אני קהל היעד שלו. אנשים שלא שמעו על "אנטומיה של נפילה" או "מעשייה אמריקאית" לפני שזכו באוסקרים על התסריט, הם לא קהל היעד. חלקם יצפו בטקס בתקוה למשהו מבדר, אבל הנסיון לחזר אחריהם במיוחד נועד מראש לכשלון. האוסקר קיים כבר 96 שנים, זה מספיק זמן בשביל להבין את מי הוא כן מושך ואת מי לא.
18. תמיד לסיים עם פרס הסרט הטוב ביותר – זה אמנם קרה רק פעם אחת, אבל חשוב להבהיר שפרס הסרט הטוב ביותר צריך להיות הפרס האחרון שמוענק. כשניסו לפני שלוש שנים להעניק את פרס השחקן הראשי בסוף, זה הוביל למבוכה ובלבול כי הזוכה (אנתוני הופקינס) בכלל לא נכח.
דעתי: מסכים ולא יאמן שצריך בכלל לומר את זה. כמובן שפרס הסרט צריך להיות האחרון שמוענק. זה הדבר שהכי זוכרים מהאוסקר, זו השורה התחתונה. זה גם הפרס שבעקבותיו, כל הנציגים של הסרט באולם עולים לבמה ביחד לחגוג את הזכיה. לפני שלוש שנים, המפיקים חשבו שצ'דוויק בוזמן המנוח יזכה בפרס ושרגע השיא של הארוע יהיה כאשר המשפחה שלו תעלה לקבל את הפרס במקומו. זה לא קרה ובמקום זה, סיימנו עם חואקין פיניקס, אדם שידוע כמי שאינו מרגיש נוח מול קהל חי, סוגר את הטקס מבלי להעניק את הפרס לאף אחד. אנתוני הופקינס אפילו לא ידע שזכה עד כמה שעות לאחר מכן, כי הוא חי בוויילס והעדיף לישון במקום לצפות בשידור החי בזמן שמגבלות הקורונה מונעות ממנו להגיע לאולם.
בכלל, עדיף שמפיקי הטקס ישחקו על בטוח ולא יהמרו על זוכים. תמיד יתכנו הפתעות והעבודה שלהם היא לדאוג שהארוע מתנהל בצורה האופטימלית.
19. פרסום נתוני ההצבעה כעבור עשור – לפחות בקטגורית הסרט הטוב ביותר, לפרסם כמה קולות קבל כל מועמד עשור לאחר הטקס עצמו. הדבר יעזור ללמוד על התמונה המלאה במרוץ וכמה התחרות הייתה קרובה או לא במבט לאחור. זה גם יאפשר שיח נוסף על הטקסים ועל השינויים בדפוסי ההצבעה של האקדמיה.
דעתי: מסכים בערך. מאוד הייתי שמח אם האקדמיה הייתה מפרסמת את הנתונים המדויקים של חלוקת הקולות, אם אפשר בכל קטגוריה ולא רק הסרט הטוב ביותר. מה שכן, הייתי מגדיל את תקופת ההמתנה מעשור ללפחות ארבעים שנה, כדי לא לפגוע בכבודם של מועמדים שעדיין חיים, או לעודד שיח רעיל ברשתות חברתיות בין אוהדים של סרטים או אנשים שונים. מה גם שאני חושב שעדיף לפרסם דברים כאלה רק אחרי שרוב המצביעים אינם פעילים יותר כדי למנוע נסיונות להשפיע עליהם ישירות בעתיד.
הקושי הטכני בכך הוא שככל הידוע לי, האקדמיה לא מחזיקה בנתוני ההצבעה. ספירת הקולות נעשית בידי נציגים של חברת פרייס-ווטרהאוס-קופר, ללא מעורבות או השגחה של גורמים באקדמיה על מנת למנוע הטית קולות. לא ברור האם החברה שומרת את הנתונים לאחר שהפרס מוענק, או משמידה אותם מיד לאחר הטקס. כל מה שידוע זה שרשימת הזוכים נמצאת אצל שני אנשים בלבד מדי שנה והם האחראים הבלעדיים להכנסת השם הנכון למעטפה והעברתה למגישים (תפקיד שהצליחו לפשל בו לפחות פעם אחת בהיסטוריה).
אם החברה מחזיקה בנתונים על תוצאות ההצבעה מהעבר, אני בהחלט אשמח לעיין בהם לאחר שתעבור תקופת התישנות מוסכמת.
1. זה היה טקס חסר יחוד בסך הכל. "אופנהיימר" זכה בשבעה פרסים, "מסכנים שכאלה" בארבעה, שזו במקרה אותה חלוקה שהייתה בשנה שעברה בין "הכל בכל מקום בבת אחת" ו"במערב אין כל חדש". לי אישית זה לא עזר ששני המועמדים הפחות חביבים עלי סחפו את הטקס, אבל אני בדעת מיעוט לגביהם, אז זה לא כזה חשוב. יותר הפריע לי שהטקס נראה רוב הזמן כאילו פשוט עשו העתק+הדבק לטקסים קודמים, בלי להראות יצירתיות. המפיקים החזירו את אחד הטרופים השנואים עלי – חמישה מגישים לכל אחד מפרסי המשחק. זה אולי מרגש ומאפשר לדחוס יותר שמות גדולים על הבמה, אבל גם הופך את הצגת המועמדים למשמעותית ארוכה יותר. מה גם שבמקום להראות קטע מהסרט, רואים אנשים מדברים על המועמדים, מה שבטח לא עוזר להדגים מה היה כל כך מיוחד בהופעה הזוכה.
יודעים מה? אם האוסקר יעבור לפרסי משחק לא ממוגדרים ויצמצם את מספר קטגוריות המשחק לשתיים (תפקיד ראשי ותפקיד משנה), אני אהיה בסדר עם השטיק הזה. כרגע, זה הופך ארוע שבכל אופן נמשך לפחות שלוש שעות לאיטי יותר.
2. אין לי בעיה עם האורך של טקס האוסקר. אני חושב שהזכרתי את זה בעבר, אבל זו הזדמנות לכתוב שוב: צריכים לצאת מנקודת הנחה שיקח שלוש שעות ומעלה לחלק את כל הפרסים בארוע מבלי שיראה מזורז ומבלבל, וגם ישודרו במהלכו פרסומות. העניין הוא שבמקום לחפש דרכים לשחק על בטוח, זו ההזדמנות לנצל את הזמן בשביל בידור. עם תקציב מרשים וגישה לשמות הגדולים ביותר בתעשיה, האקדמיה יכולה להשקיע יותר במופע עצמו. היו קטעים מבדרים (אגיע לזה בהמשך) והתפאורה עצמה הייתה מדהימה, אבל כל מה שקבלנו מעבר לשורה של סגמנטים קבועים, היה קליפ של שתי דקות שעושה מחווה לפעלולנים. הקליפ הזה, בוא לא רואים את הפנים או מזכירים את שמו של אף פעלולן שאינו כוכב ראינוע מפורסם, נוצר בברור כתגובה לביקורת ההולכת וגוברת על העדר אוסקר לפעלולים. ביקורת שרק גדלה השנה כשהוחלט להוסיף (החל מ-2025) פרס על ליהוק, אבל לא בשום תחום אחר. לאוסקר יש בעיה של שימוש בקליפים ערוכים בחופזה שמנסים לדחוס מאה שנות היסטוריה לפחות זמן מהפסקת פרסומות אחת. הם צריכים לשנות גישה ולהרחיב את המחוות האלה למשהו שהקהל לא יפספס אם קם רגע למזוג כוס מים.
3. הגיע הזמן גם להחליף מנחה. בניגוד להרבה אנשים שמסקרים את האוסקר, אני חושב שמנחה הוא תוספת מבורכת לטקס. הוא נותן לארוע אופי ועוזר לקהל בבית ובאולם לחוות את הטקס בצורה נעימה יותר. בגלל זה אני חושב שעדיף לתת לקומיקאי מקצועי להנחות, כי יש לו נסיון בהתאוששות מהירה מבדיחות שלא עובדות ורגעים לא צפויים.
יחד עם זאת, ג'ימי קימל תמיד היה בחירה בעייתית עבורי. אני מבין למה לקחו אותו להנחות את הטקס כבר ארבע פעמים. הוא קר רוח, עובד עם הרשת המשדרת, מרגיש בנוח ליד מפורסמים ומשדר יציבות אחרי תקופה די מטלטלת בתולדות התעשיה. אלא שאם בפעמים הקודמות, הרגשתי שחצי מהבדיחות שלו בטקס האוסקר עובדות וחצי לא, השנה כמעט כלום לא עבד. אלה היו בדיחות עבשות, רבות מהן מרפרנסות לארועים מלפני יותר משני עשורים וחלק סתם פוגעניות (אני בטוח שסנדרה הולר בחיים לא שמעה בדיחות על זה שגרמנים הם קרים ואכזריים). קימל גם פחות שלב הפעם דברים שאינם בדיחות רגילות. לא שאלה בהכרח עבדו בעבר, אבל לפחות היה משהו לדבר עליו. העובדה שחלק מהבדיחות במונולוג הפתיחה הופיעו גם במערכון של ארץ נהדרת בו מייקל רפפורט מנחה את האוסקר (ושופט את הוליווד על הצביעות ביחס לקרבנות ה-7 באוקטובר), היא סימן אזהרה לכותבי האוסקר השנה. לא רק שהכותבים של ארץ נהדרת, שמקבלים שבריר מהשכר שהכותבים של קימל מקבלים, כתבו וריאציות טובות יותר על הבדיחות האלה, הם גם בחרו בכוונה בדיחות מאוסות שסופרו מיליון פעם. ג'ימי קימל ספר אותן כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו חושב עליהן, וגם זה כשהוא הרבה פעמים מפספס הזדמנות לפאנצ'ליין. למשל, על העדרו של הייאו מיאזאקי מהטקס, קימל אמר "אני מבין למה הילד לא הגיע, אבל האנפה?". איפה הבדיחה? היה ממש קל לשנות את הבדיחה ל"אני מבין למה הילד לא הגיע, אבל האנפה יכולה לעוף". זה לא מאוד מצחיק, אבל לפחות יש שם פאנצ'ליין.
סליחה, לא תכננתי להקדיש כל כך הרבה מילים להופעה של קימל, אבל זה מאוד מתסכל שבפעם הרביעית שלו כמנחה, הוא נראה כאילו לא בא לו להתאמץ. הרגע הכי מצחיק שלו היה כשהקריא ציוץ אמיתי בו דונלד טראמפ מבקר אותו על כישוריו כמנחה. זה היה מפתיע ומשעשע, למרות שאם הבדיחה הכי מוצלחת שלך נכתבה בידי טראמפ, יש לך בעיה כקומיקאי.
4. דברים טובים? עוד רגע. אני מבטיח לסיים בטון חיובי, אבל קודם פוליטיקה (ייאי!). זה היה ללא ספק הטקס הכי, בהעדר מילה אחרת למרות שאני לא ממש מסכים עם השימוש בה בהקשר הזה, פוליטי שראינו לאחרונה. אפשר להתווכח שהיו טקסים פוליטיים יותר (סאשין ליטלפת'ר, מישהו? מייקל מור נוזף בנשיא בוש?), אבל אני לא זוכר טקס שבו ההתעסקות בארועים מחוץ לארצות הברית הייתה כל כך מוחצנת. דווקא בשנה שבה הוליווד הושבתה למשך חודשים בגלל סכסוכי עבודה, יותר עניין אותה מה שקורה אצלנו. כל אלה שאפילו לא טרחו להגיע להקרנה של "שבע ברכות", נעשים מומחים לענייני המזרח התיכון. ואז כל מי שלא היה בטקס, אבל ראה אותו, מוסיף את דעתו בנושא. ואז כל מי שלא ראה את הטקס, אבל קרא עליו פוסט, מפרסם טור דעה. אז כמובן שגם לי יש מה לכתוב.
קודם כל, הסיכות. את הסיכות האדומות ספק ארגון בשם אמנים למען הפסקת אש שרשמית קורא להפסקה מיידית של הלחימה ברצועת עזה ושחרור כל החטופים הישראלים. הביקורת העיקרית כלפי הארגון הזה היא שאינו מכיר באחריות של חמאס למתקפת ה-7 באוקטובר ואינו מציע שום פתרון פרט להפסקת הלחימה וחזרה למה שהיה קודם, מצב שישראל לא באמת יכולה להרשות לעצמה. ראיתי הרבה שמפרטים רשימה של ידוענים שתומכים בארגון ומגיבים בהתנגחות בהם והצגתם כאנטישמים או צבועים. אישית, אני חושב שהם בעיקר חיים בבועה ומאמינים שאם ישימו סיכה ויגידו שהם בעד הפסקת אש, כל הבעיות בעולם יעלמו. זה לא סוד שאנשים בהוליווד יענדו כל דבר אם יגידו להם שזה למטרה הומניטרית ומעטים מהם יטרחו לבדוק את הנושא לעומק. עולה השאלה איפה היו הסרטים הצהובים, כאשר אבי ארד היה האדם היחיד שבוודאות ענד אחד. קיימת טענה לפיה פעילים פרו-פלסטינים, אלה שגרמו לעומסי תנועה בדרך לטקס, בדקו מכוניות ואיימו על מי שהיה עם סרט צהוב או סמל ישראלי/יהודי כלשהו. אני בודק את הנושא, עוד לא קבלתי תשובה.
מי שכן ידע מה הוא אומר, או לפחות האמין שהוא יודע, הוא ג'ונתן גלייזר. כאשר עלה לקבל את האוסקר לסרט בינלאומי בשם הממלכה המאוחדת, גלייזר עשה את הדבר הבריטי ביותר שאפשר וצמצם היסטוריה של עם שלם למשפט וחצי. כשכתבתי את הביקורת על "אזור העניין", מאוד נזהרתי בניסוחים שלי, שלא ישתמע שאני קושר את המסר של הסרט לארוע מסוים. זה כי מבחינתי, אדישות לסבל היא דבר שאינו מוגדר בידי גבול או דת, אלא תכונה אוניברסלית שיש להיאבק בה בכל מקום. בלי להיכנס לדעתי האישית על הסכסוך, צריך להיות אטום במיוחד בכדי לטעון שהכיבוש הוא הגורם הבלעדי לשבת השחורה ולמלחמה בעזה (ולכל דבר שקשור בחמאס, למען האמת), ויהיר במיוחד בכדי לעשות גייטקיפינג לגבי זכר השואה. אני עדיין ממליץ על "אזור העניין" כסרט, אבל פחות מעריך את היכולת של הבמאי שלו להבין מורכבות.
(מה שכן, הוא לא אמר שהוא מתנער מהיהדות שלו, אלא מהאופן בו היא מנוצלת להצדקת הכיבוש. יש לי ביקורת על מה שאמר, אבל חשוב לדייק.)
5. שלא ישתמע כאילו אני נגד שימוש באוסקר לקידום מטרות חשובות. זו במה ענקית שמקבלת חשיפה בינלאומית וראוי שחלק מהנוכחים ינצלו אותה בכדי לנסות ולהעביר מסר רציני. הנאום המוצלח ביותר במהלך הטקס היה של מיסטיסלב צ'רנוב, במאי הסרט התעודי הזוכה "20 ימים במריופול". בניגוד לגלייזר ושאר מומחים מטעם עצמם, צ'רנוב דבר מנסיון אישי. הוא היה במריופול בזמן הפגזה רוסית. הוא ראה מוות והריסות ונושא עמו את הטראומה בגוף ראשון. כשהוא אומר "הלוואי שלא הייתי עושה את הסרט הזה", הכאב שלו אמיתי. מה שוה זכיה בפרס אם צריך לעבור גיהנום בשביל בכלל להתמודד עליו?
6. אוקי, מספיק דברים רעים, עכשיו לקצת חיוביות. כפי שציינתי, העיצוב של הבמה היה מרשים ואפשר גמישות מופלאה ביצירת אווירה באולם. המפיק ראג' קאפור (לא ההוא) לקח השראה מבוליווד ביצירת אווירה סוחפת ויצר טקס שלפחות מבחינה חזותית, היה הצלחה גדולה.
7. רגע השיא של הטקס, כפי שקיוויתי, היה הביצוע החי של השיר "I'm Just Ken". הכל עבד שם. ראיין גוסלינג לטש את הדמות של קן בהופעות שונות במהלך חצי השנה האחרונה והיה במיטבו בטקס. הסחיפה של גרטה גרוויג, מרגו רובי ואמה סטון (זה נחשב לשיתוף פעולה רביעי בינה לבין גוסלינג?) לעזור בשירה נתנה להופעה ערך מוסף. הכוראוגרפיה הייתה ברוח הסרט ואפילו סימו ליו וקינגסלי בן-אדיר ערכו הופעת אורח בתור הקנים האחרים. לבסוף, הדבר שכנראה הכי חיכיתי לו, סלאש בכבודו ובעצמו עלה לבמה עם גיטרה. אף אחד לא מנגן על הבמה כמו סלאש, זה כשרון של פעם בדור.
8. היו עוד רגעים משעשעים במהלך הטקס. קייט מקינון הראתה שוב שיש לה תזמון קומי מושלם. ג'ון סינה הגיש פרס על התלבושות בעירום, מה שנראה בהתחלה שייך לפרסי MTV משנת 2003, אבל יצאו ממנו בצורה אלגנטית במידה מפתיעה. גיירמו עשה את הקטע הקבוע בו לא לגמרי ברור עד כמה הוא מתוסרט וכמה הוא פשוט בן אדם מאוד יחודי. בנוסף, הילדה שהצטרפה לזוכים על הסרט התעודי הקצר "סדנת התיקונים האחרונה", הייתה מקסימה ונתנה טוהר מסוים שהיה חסר באולם. כמו כן, אמה סטון, במהלך אופייני לחלוטין לאמה סטון, חוותה תקלת מלתחה קטנה בדיוק ברגע העליה לקבלת האוסקר לשחקנית ולא עשתה מזה עניין.
כמו כן, ארנולד שוורצנגר ודני דה ויטו צריכים לעשות סרט חדש ביחד ויפה שעה אחת קודם.
9. יש סמליות בכך שסטיבן ספילברג, במאי שזכה להצלחה בזכות סרטי ז'אנר אבל קבל אוסקר רק על סרטים ריאליסטיים שמתרחשים במהלך מלחמת העולם השניה, העניק את הפרס לכריסטופר נולאן, במאי שזכה להצלחה בזכות סרטי ז'אנר, אבל קבל אוסקר על סרט ריאליסטי שמתרחש בזמן מלחמת העולם השניה.
10. זו השנה השניה ברציפות שבה הסרט המצליח ביותר של השנה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר. הפעם, גם הזוכה הגדול היה שובר קופות רציני בפני עצמו. זה חלק מתקופה מוזרה שעוברת על הוליווד. האולפנים מדממים כסף על מה שנראה כמו הימורים בטוחים ובונוסים לבכירים, מכלים את זמנם במאבקי כח פנימיים, אבל עדיין מצליחים לנפק סרטים שגם הקהל וגם המבקרים (וגם האקדמיה שהטעם שלה הוא באמצע בין שתי הקבוצות) אוהבים. מצד אחד, חבל לי שרשימת המועמדים לאוסקר נעשית פחות מגוונת בשנים האחרונות ושסרטים עצמאיים מתקשים יותר לבלוט. מצד שני, האוסקר לא מחויב לתת את הבמה לאף אחד מסוים. הרעיון הוא לעשות כבוד לקולנוע באשר הוא, בין אם שובר קופות עתיר תקציב, סרט פסטיבלים שנשאר בהפצה מצומצמת, או לטאה מפלצתית בת שבעים שזוכה לראשונה בפרס מהאקדמיה. קולנוע הוא קולנוע, השאלה היא מה זמין לצפיה.
בחיבורה מ-1963 על משפט אייכמן, טבעה חנה ארנדט את הביטוי "הבנליות של הרוע". שלוש המילים האלה הן תמצית טיעוני ההגנה של אייכמן, שטען כי לא פעל לקידום הפתרון הסופי מתוך אידאולוגיה אנטישמית או כוונת זדון, אלא כי זה היה תפקידו. הוא הציג עצמו כאדם מן השורה שרצה להצליח בעבודתו ולהרשים את הבכירים שמעליו ועל כן, עשה מה שנדרש ממנו מבלי לחשוב יותר מדי. הטיעון הזה, שלא התקבל בידי בית המשפט שמצא את אייכמן אשם, נחקק בתודעה דווקא דרך מילותיה של ארנדט, שלא תמכה בסמכותה של מדינת ישראל להעמיד לדין את מי שאינו חי בשטחה.
אישית, אני לא משתגע על הביטוי הזה. הוא אמנם קליט ותמציתי, אבל יוצא מנקודת הנחה שבכלל הגדרנו קודם כל מה הוא רוע. שלא תבינו לא נכון, מכונת ההשמדה הנאצית היא אולי הדבר הכי קרוב אי פעם לקונצנזוס לגבי רוע, אולם היא לא נבראה בידי שטן או בידי כח קוסמי כלשהו. היא נוצרה בידי בני אדם שלכאורה אמורים להבחין בין טוב ורע. היא גם רחוקה, כפי שכולנו יודעים, מלהיות הדוגמה היחידה בהיסטוריה של רצח המוני מתוכנן היטב. אף אחד לא נולד עם המוכנות לבצע רצח עם, זה דבר שמתפתח בתוך סביבה שמאפשרת את זה. הבנליות שארנדט חשבה עליה היא לא משהו שפשוט קיים, אלא תוצר של סינון האשמה ותחושת האחריות האישית מהמעשה עצמו. זה לא קורה ביום אחד ויש מי שימשיכו להכחיש את אחריותם גם לאחר שיוצגו ראיות מכריעות לכך. אף אחד לא רוצה להודות שהוא בצד הרע, אז איך בכלל גורמים לרוע להיות בנלי אם אף אחד לא מוכן להודות בקיומו?
הביקורת הזו עוסקת ב"אזור העניין", סרטו החדש (יחסית, הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן דאשתקד) של הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר. עם זאת, אני רוצה להפנות רגע את תשומת הלב לסרט אחר, "נוסעת" של אנדז'יי מונק, שנהרג בתאונת דרכים בטרם הספיק לסיים את הצילומים. ב"נוסעת", פושעת מלחמה נאצית החיה בזהות בדויה אחרי המלחמה, נאלצת להתעמת עם עברה. באחת הסצנות היותר חזקות בסרט, היא מופתעת שהאסירה הפולניה עליה השגיחה, אינה מחבבת אותה למרות שעשתה כמיטב יכולתה להקל על תנאי הכליאה ועבודות הכפיה שלה. היא לא מבינה שכל עוד תהיה חלק ממכונת הרג, חברת ההתנגדות לא תראה בה יותר מאויבת שניתן לנצל בכדי להעביר מסרים החוצה. בסצנה אחרת, האורחים בקונצרט בחלק של המחנה שמשמש למגורי קצינים, מתוסכלים מכך שקשה לשמוע את המוזיקה בזמן שרכבת רועשת נכנסת לתחנה הצמודה. כמו אייכמן, גם הדמות הראשית בסרט לא מכירה בכך שהיא עושה משהו פסול מוסרית, כי היא בסך הכל עושה את העבודה שלה וזו לא אחריותה לקבל החלטות לגבי התכנית הכללית.
בחזרה לאזור העניין. הסרט עוסק ברודולף, איש משפחה שאוהב את ילדיו ומבטיח לאשתו שיצאו שוב לנופש, אם רק ירד קצת הלחץ בעבודה. האישה, הדוויג, השקיעה זמן רב בטיפוח הגינה הצמודה לבית והסתרת החומה המכוערת שבנויה ליד. מבחינת הדוויג, זה החלום. היא ורודלף תמיד רצו לצאת מהעיר ולגור בבית משלהם בו יגדלו ילדים ויוכלו להזמין מצרכים, בעוד עובדים מקומיים יעזרו בעבודות הבית. הם אפילו נהנים מדי פעם מפיקניק ליד הנהר כאשר שמש אביבית חמימה יוצאת מבעד לעננים. המתחים היחידים מתחילים כשרודולף מגלה שהוא עשוי להיות מועבר לתפקיד אחר, דבר שהדוויג מתנגדת אליו כי אינה רוצה לעזוב את הבית.
השם המלא של רודולף הוא רודולף פרנץ פרדיננד הס. הבקיאים בהיסטוריה כבר מזהים שמדובר באדם אמיתי ושמקום העבודה שלו הוא מחנה ההשמדה אושוויץ. במסגרת תפקידו כמפקד המחנה, הס היה אחראי על אישור תאי הגזים והמשרפות שנועדו ליעל את תהליך השמדת היהודים ושאר אוכלוסיות לא רצויות תחת המשטר הנאצי. הגינה המטופחת צמודה לחומה שמחזיקה את האסירים בפנים, העובדים המקומיים הם פולנים סלאבים שלפי האידאולוגיה הנאצית נועדו לשמש כמשרתים, והמשלוח שמגיע מדי פעם עד הבית הוא רכוש שנבזז מקורבנות הרצח.
כריסטיאן פרידל וסנדרה הולר המגלמים את הזוג הס, לא מוצגים כמפלצות. הם לא מדברים בגלוי בגנות יהודים וקומוניסטים, חוץ מאזכור אגבי של מי שנמצא מעבר לחומה. הדוויג אמנם מרימה את קולה מדי פעם, אבל רודולף שומר על קור רוח ונראה מודאג רק מהעתיד המקצועי שלו. הילדים לא מחונכים לעיני המצלמות לשנאה ורצון להשתלט על העולם, אבל הפשטות בה הם משחקים עם שיני זהב, או שהאח הגדול מתעלל בקטן ממנו, היא תוצאה של גדילה בתוך מערכת שמציגה להם תפיסת עולם חד-ערכית. אנחנו הטובים ולכן תמיד צודקים ולא יכולים לעשות משהו רע. הם הרעים ולכן העולם רק ירוויח מכך שלא יהיו יותר.
גלייזר, שמשפחתו הגיעה לבריטניה כאשר נמלטה מפרעות קישינב, מכיר טוב מאוד את ההיסטוריה. הוא אמנם מתמקד כמעט בלעדית במשפחת הס, אבל לא באמת משתף פעולה עם הרצון שלהם להסיר אחריות. הקרבה למחנה מביאה לכך שמה שמעבר לחומה, מהדהד גם בסביבתה. קולות ירי, צעקות, פסיעות כבדות, צרחות בהלה וכאב, כל אלה חודרים את השלוה של הקוטג' הפסטורלי מבלי שמישהו מדייריו מכיר בכך. גם העשן ברקע שמגיע מארובות המשרפה או מקטר רכבת, מזכירים עד כמה הזוועה נוכחת גם אם מנסים להתעלם ממנה. יש רגעים בהם נדמה שגלייזר ממש לועג לרודולף והדוויג על יכולת ההדחקה שלהם. בסצנה אחת, אמה של הדוויג המגיעה לביקור מספרת על החום הנורא ברכבת שבעקבותיו אישה אחת התעלפה. הם מצקצקים כי זה נורא שאישה אחת התיבשה לרגע ברכבת שנסעה לכיוון אושוויץ. לאן העולם הזה מתדרדר? באופן אירוני, הפחד הגדול ביותר של הדוויג הוא שהמשפחה תשלח הרחק משם, כי זה אומר שיאלצו לעבור דירה. אין לה שמץ של הבנה עד כמה הבעיות שלה מתגמדות ביחס למה שעובר על מי שאינו חלק מהגזע הארי, כי הראש שלה עסוק מדי בדברים אחרים.
המסר של הסרט ברור. לא חשוב כמה מתחבאים מאחורי תרוצים ועניינים פרטיים, לא ניתן להסתיר את האמת. אחד הפוסטרים של הסרט מציג את הגינה הירוקה של משפחת הס כשמעבר לה אין כלום. חושך מוחלט. זה הלא-כלום מהסיפור שאינו נגמר. הם רואים רק את העולם הפרטי שלהם ומדחיקים לחלוטין את השאר. גלייזר כביכול מגשים את רצונם בכך שהוא לא מציג שום רצח או התעללות על המסך. אלא שבניגוד לפוסטר, גלייזר אינו מסתיר מהצופים את שאר העולם ומזכיר שוב ושוב שהעבודה של רודולף עולה בחייהם של מיליונים ושהחיים הנוחים של הדוויג התאפשרו רק בזכות שלילת החופש של אחרים.
בחזרה להתחלה, האם אני חושב שיש דבר כזה הבנליות של הרוע? לא נראה לי. אני לא חושב שיש משהו בנלי בהתכחשות למציאות. זה דבר שמצריך שנים של הרגלה, בין אם בכוונה או מתוך אינסטינקט. אני גם לא חושב שיש לנו את היכולת לקבוע את גבולות הרוע, כי אף אחד לא מוכן לקחת עליו אחריות. הפתרון הסופי התאפשר לא רק בגלל אנשים שפשוט עשו את העבודה שלהם. הוא התאפשר גם בידי צבאות שבחרו לא להתערב ולנסות לעצור את מכונת ההשמדה, מדינות שבחרו לא לקלוט פליטים שחייהם נמצאים תחת איום מיידי, וארגונים בינלאומיים שחפשו לרצות את הצד התוקף במקום להצר את צעדיו. האם כולם אשמים ברוע? אולי. אבל אלה גם הגורמים שבסופו של דבר הצילו את העולם, אז כנראה שהמציאות היא דבר מורכב.
אזור העניין הוא סרט טוב שיכול להיות מתסכל מדי פעם. לא בגלל הנושא שלו, אני בספק כמה אנשים יתחילו לצפות בו בלי לדעת באיזו תקופה הוא עוסק. הוא מתסכל כי לא קורה בו מה שרוצים שיקרה. מעבר לכמה דקות של חושך בפתיחה, גלייזר בחר לשמור את הסרט רגוע, כמעט בלי דרמות ובהחלט בלי קתרזיס. זה לא סרט שנועד לגרום לכם להרגיש טוב, אבל הוא גם לא מנסה לזעזע. המטרה שלו היא להזכיר שיש הבדל בין איך שאנחנו רואים דברים, לבין איך שהם נראים כלפי חוץ ואולי גם להציע לאנשים להרים את הראש מדי פעם. אף אחד לא הגיע מאז מלחמת העולם השניה למימדי אימה כמו שגרמניה ויפן הגיעו אליהם באותו הזמן, אבל הרבה ניסו וגילו שזה קל להפליא לעשות דברים נוראים כשיש תרוץ מספיק נוח.
לגמרי במקרה, כחלק מאתגר שהתחיבתי אליו מראש, ראיתי השבוע לראשונה את "Killer of Sheep". למי שלא מכיר, מדובר בסרט עצמאי משנות השבעים שצולם כפרויקט גמר של הבמאי האפרו-אמריקאי צ'רלס ברנט, בו הוא מתמקד בחייהם של תושבי שכונה בעלי אופי אתני זהה לשלו. התקציב היה כל כך נמוך שלקח שלושים שנה עד שהסרט הוצג מסחרית, כי לא יכלו לשלם עבור הזכויות לשימוש בשירים המושמעים בו, אבל בזמן הזה הוא הספיק לרכוש אוהדים רבים בקרב מבקרים וסטודנטים לקולנוע. ספייק לי הגדיר אותו כסרט חובה לכל במאי מתחיל וההשפעה בהחלט ניכרת גם על סרטים של אחרים כמו "החבר'ה מהשכונה" ואחיו הקומי הקטן "יום שישי".
"Killer of Sheep" הוא בהחלט סרט חשוב, שמציג מול המצלמה תמונה ריאליסטית של היומיום דרך עיניו של איש משפחה שחור העובד בבית מטבחים. יש שם דמויות אנושיות ופגומות, אבל מלאות חום ואהבה מהסוג שניתן לפגוש בשכונות מסוג זה. בתקופה בה נוצר, היה מדובר ביצוג נדיר של אנשים שחורים בצורה לא סטראוטיפית, כאשר גם במאים שחורים נטו באותה תקופה להגזמה על חשבון אנשים אמיתיים. זה היה מאוד יוצא דופן, לזמנו.
במידה מסוימת, סרטו של ברנט גרם נזק לא פחות משהביא תועלת, כי הדמויות המציאותיות שמוצגות בו הפכו בעצמן לסטראוטיפים עם הזמן. הגנבים שסוחבים טלוויזיה לאור יום ומאיימים על איש זקן שלא יעז לומר מילה, החברים שמשחקים בקוביות בפתח הבית, האיש שבורח לפני שיבוא השכן לבקש ממנו כסף, הבטלן שישן על הספה של בת דודתו אחרי שהסתבך בקטטה, הילדים שמשחקים בכביש. כל הדברים הזה נעדרו מהמסכים ב-1978, אבל הופיעו בצורה מוקצנת בעשורים הבאים. זה כמו סרט על יהודים בברוקלין שבו כולם קונים אוכל בדלי ומרכלים על הבת של פלורה והרופא שרוצים לשדך לה בזמן תפילה בשול. כן, זה דבר שקיים ועד לנקודה מסוימת בהיסטוריה לא קבל יצוג רציני במדיה, אבל יש הרבה מעבר לזה.
"מעשייה אמריקאית" הוא סאטירה שתוקפת את התפיסה הסטראוטיפית של שחורים באמריקה, בעיקר בידי אנשים לבנים, אבל לא רק. הבמאי/תסריטאי קורד ג'פרסון עבד למסך ספר שיצא לפני יותר מעשרים שנה, אבל איכשהו נראה עוד יותר רלוונטי כיום, כשתאגידים ורשתות חברתיות (שהם תכלס מקשה אחת) מכתיבים לאנשים את מי לחבק וממה להיפגע, בלי להפעיל הרבה שיקול דעת.
תלוניוס "מונק" אליסון הוא מרצה לספרות שחוטא בעצמו בכתיבה מדי פעם. הספרים שלו לא נמכרים, הם אקדמיים מדי לטעם הקהל הרחב ומסווגים אוטומטית כספרות אפרו-אמריקאית כי מונק הוא, לגמרי במקרה, בעל אחוז גבוה של מלנין בעור. הוא טס לחוף המזרחי ומבקר את משפחתו, ביקור שהופך במהרה לשורה של אסונות. זמן קצר אחרי שהמשפחה חווה טרגדיה פתאומית, אמו של מונק מראה סימנים מתקדמים של אלצהיימר ונזקקת להשגחה צמודה. אחיו, קליף, התגרש לאחר שיצא מהארון ומעביר חלק גדול מזמנו בצריכת סמים וסטוצים מזדמנים, והזכרונות מהאב שהתאבד לפני שנים מהדהדים בכל רחבי הבית.
ברגע של יאוש, מונק מחליט לעשות את מה שהוא מגדיר כמעשה השפל ביותר שאדם שחור יכול לעשות. הוא כותב ספר שחור. במרתון של כתיבה, מונק מכניס לסיפור כל סטראוטיפ אפשרי על חיי הפשע הקשים בשכונה עם אחוז רציחות גבוה, מתבל זאת בשפה משובשת בכוונה ומגיש לסוכן שלו כאקט של מחאה על האופן בו הוצאות הספרים, הקוראים והמבקרים כולם מתעניינים בדימוי מאוד צר ולא מייצג של החוויה השחורה באמריקה. הספר, כמובן, תופס את תשומת לבם של מו"לים גדולים ומונק, הזקוק לכסף בשביל להכניס את אמו לדיור מוגן, מאמץ פרסונה של עבריין נמלט בשם סטאג אר. לי (משחק על שמו של פושע מפורסם בפולקלור האמריקאי) ומנהל דרכו חיים כפולים.
מעשייה אמריקאית הוא הסרט השלישי שראיתי בתוך שנה בו דמות מכובדת מתעמתת עם סטודנטים צעירים על משהו שהם מנכסים מבלי להבין זאת. ב"טאר", סטודנט.ית נקמן.ית עורך.ת בכוונה את מילותיה של המנצחת המהוללת בכדי להוציא אותן מהקשר. ב"האיש מהחלומות", מרצה שנמצא מבלי לבחור בחלומות של אחרים, חווה את הצד השלילי של אבדן השליטה על דמותו. סרטו של ג'פרסון נפתח כאשר סטודנטית לבנה נפגעת מהשימוש של מונק במילת ה-N האסורה. למרות שהוא בעצמו שחור והשימוש במילה נעשה בהקשר אקדמי מאוד מסוים, מונק מתחיל את הסרט כשמישהי לבנה מגדירה עבורו מהי חוויה שחורה.
זאת נקודת המוצא ממנה ג'פרסון מתחיל את מסע הצלב שלו. הוא אדם חצי שחור וחצי לבן בארצות הברית שמגיל צעיר נחשף למתחים בין שני הצדדים בתוך המשפחה (סבתא שלו הייתה די גזענית, מתברר). אחרי כמה שנים כעיתונאי, הוא התחיל לעבוד כתסריטאי, בהתחלה בתכניות שפונות לקהל שחור ובהמשך, בסדרות יותר מיינסטרימיות כמו "המקום הטוב" ו"השומרים". מעשייה אמריקאית הוא הסרט הראשון שלו, גם כבמאי וגם כתסריטאי ואפשר להרגיש שהוא שואב לא מעט מהמציאות. זה שילוב בין חוויותיו של ג'פרסון כבן למשפחה לא מתפקדת שהוגדר קודם כל בגלל צבע עורו ולא בזכות כישוריו, לבין אלה של פרסיבל אוורט, מחבר הספר עליו הסרט מבוסס. אוורט הוא מרצה לספרות וכותב פורה שבמשך שנים התעמק דווקא בתחומים שנחשבים "לבנים" כמו רומנים בלשיים ומערבונים. ב-2001, כתב את "מחיקה", בו הביע את מורת רוחו מהנטיה של מוציאים לאור לדחוק סופרים שחורים לנישות מאוד מסוימות. כמובן שהספר הזה הוא שהביא לו הכרה נרחבת, אם כי בניגוד למונק, האווטאר הבדיוני שלו, אוורט מעולם לא הסתתר מאחורי זהות בדויה.
זה הדבר היחיד שלא הסתדר לי עם הסרט. מונק אמור להיות אדם אינטליגנטי והוא מודע לסיכונים המקצועיים וכנראה שגם המשפטיים, בכתיבת ספר סטראוטיפי בכוונה תחת שם בדוי. מסיבה כלשהי, הוא לא מספר על זה לאף אחד חוץ מהסוכן שלו. זה מוביל למצבים מהם מונק היה יכול להימנע בקלות אם רק היה לוקח רגע מישהו הצידה ומסביר "אני סטאג אר. לי, הספר נכתב כסאטירה ואני מבקש שלא תספר על זה לאף אחד". ברור שיש בסרט אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם עם סוד כזה, אבל האופן הגורף בו מונק מסתיר מידע חיוני על עצמו, הופך את הדמות שלו לפחות אמינה.
להוציא את ההתנהגות הלא חכמה של מונק, מעשייה אמריקאית הוא סטירה לא מעודנת שגם לא צריכה עידון. היא אומרת לצופה ישר לפנים מה היוצרים חושבים על הגטו הספרותי שכותבים שחורים פועלים בו, והעובדה היא שעדיין מדברים על קורד ג'פרסון כבמאי אפרו-אמריקאי ולא פשוט כאמריקאי. אני לא יודע עד כמה הוא שלם עם ההגדרה, אבל ברור שנמאס לו להיות מיוצג בידי ז'אנר אחד כשיש עולם שלם שאנשים לא לבנים מעורבים כמעט בכל הבט שלו. כישראלי, אני מתוסכל מהנטיה של פסטיבלים בינלאומיים להתעלם מסרטים ישראלים שלא עוסקים בסכסוך, כאילו זה הדבר היחיד שמעסיק אותנו. אני יכול רק לדמיין מה זה בשביל מישהו שהיה יועץ בסדרה "יורשים" ואז שואלים אותו מה דעתו על תרבות הגנגסטה-ראפ.
ג'פרי רייט הוא ליהוק מצוין לתפקיד הראשי. מעבר לכך שהוא שחקן טוב, הפילמוגרפיה שלו מכילה כמה תפקידים שבאופן מסורתי מלוהקים אליהם שחקנים לבנים, ורייט גלם מבלי שהדבר יראה כמו גימיק או כפיה מלמעלה. כשהוא היה המפקח גורדון בבאטמן, או הסוכן פליקס לייטר בסרטי ג'יימס בונד, העובדה שהתפקידים האלה גולמו קודם לכם בידי אנשים לבנים, לא השפיעה במאום על האופן בו הביצוע שלו נשפט. אולי היו מי שהפריע להם שה-פי.סי הורס את הכל ובלה בלה בלה, אבל הם נעלמו ברקע. זה יוצר חיבור קל בין רייט לבין דמותו של מונק, כי שניהם אנשים שחורים שמצליחים הרבה מעבר לסטראוטיפים שנקבעו להם מלידה, ואף אחד כמעט לא שם לב עד שהם מצביעים על כך בעצמם. סטרלינג קיי. בראון בהופעה קצת מוגזמת, עדיין משכנע כאח הקטן שמעולם לא זכה לקבלה מלאה מצד הוריו, בעוד את האם שהולכת ומתדרדרת, מגלמת השחקנית הוותיקה לזלי אגמס בתצוגה מופתית.
הסרט נע על הטווח בין דרמה לקומדיה ובשום שלב לא נשען חזק מדי לאחד הכיוונים. זה טוב, כי כל הפואנטה היא שאמנות טובה לא קיימת רק במונחים של שחור ולבן. יש הרבה שטח אפור בין צ'רלס ברנט לג'ון סינגלטון ובין "משפחת קוסבי" שהציגה לאומה משפחה שחורה מצליחה, לבין "הסמויה" שלמרות איכותה, כנראה לא שפרה את הדימוי של אנשים כהי עור כאזרחים שומרי חוק. מעשייה אמריקאית נמצא בשטח הרחב שבאמצע וצועק מתוכו שאפשר גם אחרת. גזענות לא מתבטאת רק בדיכוי של קבוצה אתנית מסוימת, אלא גם בהרמתה בצורה שטחית לשם מירוק המצפון. יש אנשים שנולדו לחיים טובים יותר ויש כאלה שההזדמנויות שלהם מוגבלות מראש. זה לא אומר שהסוג הראשון לא קיים או לא מעניין. קורד ג'פרסון מבקר את ההפיכה של החברה המערבית לגן חיות בו מסווגים בני אדם לפי גזע וארץ מוצא. במציאות, אין ההבדל בין מי שבתוך הכלוב למי שמסתובב חופשי, חוץ מהשאלה אצל מי המפתחות.
היופי במעקב אחר מצב ההכנסות של סרטים, הוא שתמיד יש מקום להפתעה. יש סרטים כמו "הפלאש", "המארוולס" או "הפייבלמנים", שמאכזבים ומכניסים הרבה פחות כסף מהצפוי, למרות שלכאורה היה להם כל מה שצריך בשביל לשבור קופות. מנגד, סרטים מסוימים יכולים להצליח הרבה מעבר למצופה. "פרויקט המכשפה מבלייר", שפחות או יותר המציא את השיווק הווירלי, הוא עדיין אחד הסרטים הרווחיים ביותר בהיסטוריה ביחס להשקעה בו. "החתונה היוונית שלי" מעולם לא היה בראש טבלת ההכנסות, אבל בזכות חודשים של הקרנות והמלצות מפה לאוזן, הסרט דל התקציב הזה הרוויח בארה"ב יותר כסף מ"שר הטבעות: שני הצריחים". "ברבי" היה אמור להיות סרט שחוטף מכה רצינית בעקבות עליה לאקרנים באותו סוף שבוע כמו "אופנהיימר" ובסוף מכר פי שניים יותר כרטיסים ממנו.
נכון לכתיבת שורות אלה, התופעה הקופתית שגורמת לאנליסטים לגרד את הראש היא הקומדיה הרומנטית "רק לא אתה". הפקה צנועה יחסית, ללא כוכבים גדולים, שהתקבלה בביקורות מעורבות והתחילה את דרכה במקום החמישי בטבלת ההכנסות האמריקאית בסוף דצמבר, בואכה ינואר. מקום חמישי בשלב הזה של השנה זה בסדר לסרט שנמצא בעיצומו של קמפיין לאוסקר ומתכנן להרחיב בהדרגה את ההפצה לאחר פרסום רשימת המועמדים. זה לא המקרה של רק לא אתה. הסרט הזה נשלח למות בקופות. ינואר הוא החודש עם הפתיחה הממוצעת הנמוכה ביותר לאורך השנה וגם אם הסרט טכנית יצא בדצמבר, לא היו למפיצים הרבה ציפיות ממנו.
אלא שעברו כמעט חודשיים ורק לא אתה נמצא… במקום החמישי בטבלת ההכנסות בארה"ב. הוא זז מדי פעם במעלה ובמורד הטבלה, אבל עם תמיכה מתמשכת של קהל שחושב על הסרט לגמרי אחרת מהקונצנזוס הביקורתי, הוא עוד כאן, עם הכנסות יפות בהחלט. נדיר שאני טורח לכתוב ביקורת על סרט בשלב כל כך מאוחר בהפצה הקולנועית שלו, אבל זו תופעה שהייתי סקרן לגביה. האם רוב המבקרים היו קשים מדי עם הסרט?
בי ובן נפגשים במקרה בבית קפה ומחליטים להמשיך את הפגישה לאורך היום והלילה. בבוקר, למרות החוויה הנעימה, שניהם מסיימים את המפגש עם טעם רע שמסרב לעבור. שנתיים לאחר מכן, שניהם מוזמנים לחתונה באוסטרליה בין היילי, אחותה של בי, וקלאודיה, האחות של החבר הטוב ביותר של בן. למרות שהם שונאים זה את זו ומעדיפים להיות בקצוות שונים של כדור הארץ מאשר על אותה טיסה, בי ובן מגיעים לסידני ומשתכנים בבית בו נמצאת המשפחה הקרובה של הזוג.
מתוך תחושה שהמרירות בין השניים יכולה להעיב על כל הארוע, מחליטות המשפחות לרקום מזימה. ההורים של בי מזמינים ללא ידיעתה את האקס שלה ג'ונתן, בתקוה להצית מחדש את האש שכבתה, בעוד המשפחה של קלאודיה מנסה לגרום לבן ובי לחשוב שהם בעצם מאוהבים בסתר זה בזו והשנאה היא נסיון להתכחש לאהבה עזה.
אם לא היה ברור מהשמות של הדמויות, רק לא אתה הוא עיבוד מודרני ל"מהומה רבה על לא דבר" של ויליאם שייקספיר. בי היא ביאטריס, בן הוא בנדיקט, היילי וקלאודיה הן הרו וקלאודיו וכו'. הסרט לא מנסה בכלל להסתיר את זה. פה ושם מופיעים ברקע ציטוטים ישירים מהמחזה ושמו אפילו מופיע בגלוי בשלב מסוים, רק למקרה שמישהו עוד פספס.
מצד שני, הסרט לא נצמד לעלילת המחזה. ג'ונתן חולק רק שם פרטי עם דון ג'ון הנבל ומרגרט, האקסית של בן שגם הוזמנה לחתונה בגלל קשר משפחתי, היא לא כלי תמים במזימה לפגוע בחתונה כמו מקבילתה במקור. למעשה, בי ובן מבינים די מהר מה המשפחות מנסות לעשות ומחליטים להעמיד פנים שהם מאוהבים בכדי לסכל את הנסיון להתערב להם בחיים. בעולם האמיתי, זה היה הופך אותם לאנשים חכמים יותר מהסביבה. בסרט, נראה שגם להם לא ברור איפה עובר הגבול בין מציאות ודמיון.
לסידני סוויני וגלן פאוול בתפקידים הראשיים יש כימיה טובה וזה מה שמציל את הסרט. אף על פי שמהומה רבה הוא המחזה השייקספירי האהוב עלי, הוא לא אוטומטית עובד בכל גרסה. למרות שלא רק אתה אמור להיות קומדיה, הוא משמעותית פחות מצחיק מהמקור. יש בו רגעים דרמתיים שמונעים מהעלילה להיות קלילה, ודמותו של דוגברי נעלמה כליל. אחרי הגילום הבלתי נשכח של מייקל קיטון בסרט מ-1993 ושל נייתן פיליון בגרסה שג'וס וידון ביים כדי לנקות את הראש בין סרטי הנוקמים, הבמאי ויל גלוק והתסריטאית אילנה וולפרט החליטו שיש להם מספיק בדיחות גם בלי מפקד המשמר שנועד להיות החלק המצחיק והפרוע ביותר בעלילה. הם טעו, לא רק אתה מכיל אמנם נסיונות לסלפסטיק ורגעים של מודעות עצמית, אבל שום דבר מזה לא מצחיק כמו המקור.
לטובת הסרט אציין שההומור שכן קיים בו אינו פוגעני או מאולץ באופן חריג. הבדיחות הפיזיות נהרסות בגלל עריכה גרועה, אבל השחקנים עדיין עושים מאמץ. גם צריך להודות שהסיפור המקורי לא כזה הגיוני אם מוציאים אותו מהשפה והתרבות השייקספירית. אם כבר מעבירים את העלילה לימינו, צריכות להיות התאמות הגיוניות לעולם המודרני. סוויני ופאוול עושים מה שאפשר עם התסריט שניתן להם וכל עוד הם אמינים כזוג / לא זוג, זה סוג של נצחון.
מבחינת ליהוק, אני לא חושב שינתן פרס כלשהו על גיוון להפקה הזו. אמנם יש יצוג אתני וקווירי בין הדמויות, אבל כולם חתיכים במידה מוגזמת. אני די בטוח שסצנות מסוימות נכתבו רק כדי לגרום לשחקנים ללבוש כמה שפחות בד. הגרסה של קנת' בראנה מ-1993 הייתה נועזת לזמנה עם ליהוקים כמו דנזל וושינגטון, קיאנו ריבס ומייקל קיטון לתפקידים של איטלקים שאמורים להישמע כמו אנגלים מתחילת המאה ה-17, אבל זה התאים לאווירה התאטרלית שבה יותר חשובה היכולה לתת לדמות חיים מאשר הגנטיקה. בלא רק אתה, אין אנשים עם אחוזי שומן ממוצעים ומעלה, או תווי פנים לא מחמיאים. אפילו ביחס לסרט הוליוודי, זה קיצוני.
לא רק אתה אינו סרט רע, אבל הוא בהחלט היה יכול להיות טוב יותר. אם קטעי הסלפסטיק היו מבוימים בצורה נכונה, המודעות העצמית הייתה מונמכת בכמה רמות, הסיפור היה יותר קומי מדרמתי ולא היו טעויות ברורות כמו שחקניות שנכנסות לטבול בים ויוצאות יבשות, זה היה עוד עיבוד מוצלח למחזה, גם אם לא נאמן במיוחד. את אביה של בי מגלם דרמוט מלרוני, אולי כקריצה ל"החתונה של החבר שלי" שמכיל כמה אלמנטים עלילתיים דומים. זו, אגב, קומדיה רומנטית שמצליחה להיות גם מצחיקה וגם להציג ראיה מפוכחת על קלישאות הז'אנר.
למרות כל זה, לא רק אתה הוא סרט חביב. משהו שאפשר לראות בדייט או ערב סרט זוגי ולא להרגיש רע אחריו. אני יודע שנטפלתי להשוואות למחזה של שייקספיר, אבל כסתם סרט רומנטי מטופש, אין סיבה לא להתנתק קצת ולשקוע לתוכו.
בשביל הזהב 