ביקורת: האחים סופר מריו – הסרט

במחצית הראשונה של שנות התשעים, יצאו לקולנוע שלושה עיבודים ידועים לשמצה של משחקי מחשב פופולריים: "האחים סופר מריו" של נינטנדו, "סטריט פייטר" של קפקום ו"מורטל קומבט" של מידוויי גיימז. כל אחד מהסרטים האלה הוא, בהעדר מילה טובה יותר, חוויה. לא בהכרח חוויה טובה, אבל מהצפיה בכולם יוצאים עם הרבה שאלות. המשחקים "סטריט פייטר" ו"מורטל קומבט" מבוססים שניהם על רעיון פשוט. אנשים נלחמים בטורניר בדרך לעימות מול הבוס הסופי, כאשר מ"ק למעשה שמר על הקונספט גם בגרסה הקולנועית שלו ונחשב במשך שנים לעיבוד הטוב ביותר של משחק מחשב לסרט. ס"פ הסתבך עם עלילה שחפשה הסבר לנוכחותה של כל דמות על המסך ומעט מדי קטעי לחימה (אף אחד מהם לא ברחוב, אגב), אבל ההופעה של ראול ג'וליה וכמות סבירה של הומור עצמי עזרו לו לפחות להיזכר כסרט רע מהסוג המהנה.

לאחים סופר מריו היה פחות מזל. הסרט, שיצא לאחר קשיים מרובים בקיץ 1993, היה כשלון מסחרי וגם נשמר בתודעה כאחד הסרטים הגרועים של העשור. זה אפילו לא כל כך רע שהוא טוב, אלא סתם רע. שינויים תמוהים מעלילת המשחקים הפכו את ממלכת הפטריות למקום אפל שבראשו עומד יצור דמוי אדם שהתפתח מדינוזאורים. העיצוב החביב והמוכר של הדמויות הוחלף במה שניתן להגדיר כמינימום יצירתיות מצד הבמאי והשחקנים סבלו מהצילומים שהתאפיינו בשכתובים מרובים ללא ידיעתם ובחוסר הקפדה נפשע על תקנות בטיחות. הסרט היה כזה כשלון, שחברת נינטנדו לא הסכימה לעבוד שוב עם אולפן מערבי במשך קרוב לשלושים שנה.

כעת, השנה היא 2023 והאחים סופר מריו למעשה חזרו למסך הגדול, בסרט דובר אנגלית, עם במאים לא יפנים. ארון הורבת' ומייקל ג'לניק, המוכרים בעיקר מעבודתם על "כוח הטיטאנים", קבלו את ברכתו של שיגרו מיאמוטו, היוצר המיתולוגי של מריו, והצליחו להביא לקולנוע את "האחים סופר מריו – הסרט". כמובן שהופקו לקחים מהנסיון המר של לפני שלושה עשורים. הסרט החדש נוצר כולו באנימציה, בלי שחקנים וסטים חיים שיהיה צריך לגרום להם איכשהו לחקות את הפיזיקה והמכניקה של המשחקים. נינטנדו השגיחה הפעם מקרוב על ההפקה כשיש לה זכות וטו על כל שינוי שהבמאים הציעו. מיאמוטו אפילו משמש כמפיק בסרט, כך שבאמת שום דבר לא נעשה ללא ידיעתו. ב-93', נינטנדו הניחו לגורמים חיצוניים לתת את הפרשנות שלהם למותג ויצאו מזה עם טראומה. הפעם, לא לקחו סיכונים עם קבלני משנה.

עלילת הסרט החדש פשוטה באופן מרענן. האחים מריו ולואיג'י הם שרברבים מברוקלין שמחפשים להצליח בזכות עצמם. נסיון לתקן דליפה גדולה במיוחד גורם להם להישאב לתוך צינור המעביר אותם לעולם אחר. מריו נוחת בממלכת הפטריות, שם שולטת הנסיכה פיץ' (לא דייזי, תודה לאל). בינתיים, לואיג'י נוחת בממלכה האפלה, בה שולט באוזר, מלך הקופה הרשע, שזומם להשתלט על שאר העולם ולהתחתן עם הנסיכה פיץ'. מריו משכנע את הנסיכה לסייע בחיפוש אחר אחיו, בעוד היא מנסה לגייס את צבאה של ממלכת הג'ונגל לקראת מלחמה נגד באוזר.

אוקי, לא באמת עלילה כזו פשוטה, אבל היא מובנת לכל מי ששחק במשחקים היותר מוכרים של מריו ושל דונקי קונג. בכלל, עד כמה שהסרט משווק לכל המשפחה, נראה שקהל היעד האמיתי שלו הם מעריצי נינטנדו, במיוחד אלה שנולדו במהלך שנות השמונים. כמות הרפרנסים למשחקים השונים כה גדולה, שהיא בלתי ניתנת לתפיסה בצפיה בודדת. יש אפילו הופעת אורח של שיר הנושא מהסדרה מ-1989 (שאוט-אאוט לחיים סבן ושוקי לוי). אפשר להיות בכל גיל כדי לזהות את רוב הרפרנסים, אבל יש דברים ששמורים במיוחד למי שהיה ילד בדיוק באותה תקופה.

יתכן והרפרנסים הרבים הם גם מה שמפריד בין מי שנהנים מהסרט לבין מי שחושבים שהוא לא מוצלח. יש אנשים שיושבים בקהל ומצחקקים בהתלהבות כשמישהו משליך קליפת בננה מרכב נוסע, ויש מי שהמשמעות האמיתית של הבדיחה לגמרי מפספסת אותו. למען האמת, הבמאים כל כך בקיאים בחומר ומנסים להראות את אהבתם כלפיו, שדי דלגו על להסביר לקהל היותר קז'ואל מה בכלל קורה. הצינורות האלה שעוברים בין עולמות? אין לזה הסבר. למה פיץ' ומריו מבזבזים יום שלם באימונים על אותו מסלול במקום להתקדם? כי ככה משחקים כאלה בנויים. איך בלוקים ופיגומים נשארים פשוט תלויים באוויר? גם מריו תוהה לגבי זה. אם הבעיה בסרט הקודם הייתה הנסיון למצוא סיבה לכל דבר ולהתאים הכל לחוקים של העולם שלנו, הסרט החדש מתעלם לחלוטין מהרעיון הזה. כאדפטציה למשחק זה עובד נהדר, במיוחד כי המסר שעולה מכך הוא לקנות יותר משחקים של נינטנדו בתור הכנה לצפיה. כסרט, רצוי לבוא עם ידע מוקדם, או עם ראש ממש פתוח, כי לא תקבלו הסברים.

עם זאת, החולשה הגדולה של הסרט היא דווקא במקום בו היוצרים בכל זאת החליטו להתרחק מהמקור. בחירת המדובבים עוררה מחלוקת מהרגע בו הוכרזו, לדעתי בצדק. לא רק שכריס פראט וצ'רלי דיי נראים כמו בחירה אקראית לחלוטין לקולותיהם של האחים האיטלקים, הם גם לא עושים את המבטא המפורסם, אלא מדברים כמו אמריקאים ממוצעים. יש לזה הסבר בסרט, אבל אני חושב שהמבטא המוגזם הוא חלק מהקסם של הדמויות וממה שמיחד אותן. המחלוקת קשורה גם לכך שצ'רלס מרטינט, המדובב הקבוע של מריו ולואיג'י במשחקים, משתתף בסרט רק בתפקיד שולי, כמעין ביצת פסחא, מה שאכזב מעריצים ומדובבים מקצועיים כאחד. בכלל, לא נראה שהושקעה יותר מדי מחשבה בליהוק לסרט. צ'רלי דיי עושים את השטיקים הרגילים שלו, סת' רוגן פשוט מדבר בקולו הטבעי, קיגן-מייקל קי (שאני מאוד אוהב באופן כללי) בקושי מתאמץ ואניה טיילור-ג'וי לא מוסיפה לדמותה של פיץ' שום דבר שכל שחקנית אחרת הייתה יכולה לעשות. היחיד שבאמת מצדיק את הליהוק שלו הוא ג'ק בלאק שעושה דברים מפתיעים בתור באוזר, בתוספת כמה דברים שג'ק בלאק תמיד עושה כשנותנים לו חופש מול מיקרופון. עדיין, הוא לפחות בא לעבוד.

האחים סופר מריו – הסרט נשען בעיקר על נוסטלגיה. חלקה של שחקנים בכל הגילאים וחלקה ספציפית של בני דורם של הבמאים. יש פשרות שנעשו למען העלילה. כך למשל מריו ופיץ' מוצגים כדמויות עגולות, בעוד לואיג'י נדחק הצידה בתור מי שנגרר אחרי אחיו ומעריץ אותו מבלי להיות מסוגל לעשות הרבה בעצמו. אני מעריך את השימוש בנסיכה כאישה חזקה ולא כעלמה במצוקה, אבל כמי שתמיד אהב יותר לשחק עם לואיג'י, קצת נעלבתי בשמו. מה שברור לי זה שנהנתי מהסרט. עם אנימציית תלת-מימד שגרתית, הוא עדיין מצליח להעביר משהו מהתחושה של עולם המשחקים אל הקולנוע, משימה שעשרות עיבודים למשחקי מחשב נכשלו בה בעבר. לא אשקר, ללא השרות הברור למעריצי המותג, כנראה הייתי נהנה פחות. אם הייתי צופה בלי הכרות עם הרפרנסים המרובים, יש סיכוי שזה היה נראה לי כמו סתם סרט שלא סגור על עצמו ולא משקיע באמת בעלילה. לשמחתי, לא זה המצב ויכולתי להנות מסרט שכמו המשחקים, לא מתעכב על הסברים וניגש ישר לאקשן.